שולחן ערוך, אבן העזר נ״ב: הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה ליתן לו – עם 11 מפרשים

א

הפוסק מעות לחתנו ואינו רוצה ליתן לו
הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת או שאין לו יכולה היא לומר לבעל אני לא פסקתי על עצמי או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט אבל אם פסקה היא על עצמה ולא הגיע ידה הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות בד"א בגדולה אבל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נידוניא: הגה וכל זה כשאין יד האשה משגת ליתן מה שפסק אביה אבל אם ידה משגת צריכה ליתן מה שפסק אביה ואינה יכולה לומר כנוס או פטור (הגהות אלפסי פ' שני דייני גזירות ותשובת מיי' סוף ה' אישות) וכל זה לא מיירי אלא קודם שנשאה אבל לאחר שנשאה ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו (הגהות מרדכי פרק שני דייני גזירות) מי שפסק לתת לבתו ואח"כ אומר שנתן לבתו לא מהני אלא צריך לתת לזוג (מהרי"ל סי' קל"ז) וע"ל סי' ב' שלא יתקוטט אדם בעבור נדוניא אע"פ שפסקו לו:

א

אחרת. וה"ה אם האב כאן ויש לו נכסים אלא שהוא גבר אלם ואינו רוצה ליתן יכולה היא שתאמר או כנוס או פטור ועיין כנה"ג דף פ"ז ע"ב סעיף ו' אפי' אם פוסק האב במעמד שלה א"י לעגנה ב"ש:

ב

עצמה. אפי' במעמד אביה ומיהו בעל המאור והרא"ש פסקו אפילו אם פסקה היא אם במעמד אביה היא אינו יוכל לעגנה. וכמו שהדין באשה כך הדין באיש שאם פסק הוא לתת לה ולא נתן יכולה לפטור את עצמה. משפט צדק. פסק מורשה שלה הרי היא כאלו פסקה בעצמה משפט צדק כנה"ג:

ג

ידה. ר"ל אף שהיתה משגת בשעת פסיקה ואח"כ לא הגיע ידה אינה יכולה לומר בשעה שפסקתי היתה ידי משגת עכשיו מה לי לעשות ח"מ:

ד

אביה. והב"ח כתב די"ל דאיירי בפסקה היא בעצמה או שפסק האב במעמד שלה. אבל בתשובת מיימוני משמע אפי' אם פסק אביה שלא במעמדה יוכל לעגנה אם ידה משגת ועיין רשד"ם חא"ה סי' מ"א:

ה

לבגוד. ה"ה אם פסקה היא על עצמה וכנסה אסור לבגוד בה אם אין לה מה ליתן. מיהו מוציאים מן האב או ממנה עפ"י הב"ד אם יש להם מה שפסקו עיין ב"ח:

א

ל' הרמב"ם פכ"ג מה' אישות ממשנה כתובות דק"ח וק"ט וכאדמון דאיפסקא הלכתא כוותיה שם בגמרא דק"ט ע"א

ב

כפירושו אפשט לו הרגל שהלך למדינה אחרת

ג

כפירש השני שבפירש רש"י שם

ד

דס"ל דאיפסקא הלכה כתנא דמתני' דאמר דמודה אדמון בפסק על עצמה וכ"כ הרי"ף

ה

ברייתא שם

א

אבל בקטנה וכו' הפשוט משמע אפי' הגיעה לעונות הפעוטות ואפי' פסקה שלא במעמד אביה נמי אין בפיסקתה כלום ואם דמקחה מקח צ"ל כיון דזה אינו אלא מדרבנן משום כדי חיי' כגון זה העמידו על ד"ת אך ע' ב"ח מבא' הרא"ש דלהכי השמיט הבד"א משום דפירש כרש"י דקאי על ת"ק דבריי' דבקטנ' פוסקו' מודה לאדמון וממילא כיון דפו' כאדמון א"צ להביאו דהא אפי' בגדולה נמי כופין ועדיין ק' למה שביאר הטור דוקא בפוסקת במעמד אביה הוא דיכולה לומר סבור הייתי שאבא יתן אבל בפוסקת בפני עצמה מודה אדמון דתשב עד שתלבין הי' לו להביאה. ד"א לנ"מ בפוסקת שלא במעמד האב שמ"מ בקטנה כופין הואיל ואין במעשיה כלום ואפשר לומר דס"ל דבקטנה שהגיעה לע"ה ה"ט דמודה הת"ק לאדמון משום דהכל איירי בפוסקת במעמד אביה ונהי דלת"ק ל"ל סברה דיכולה לומר סבור הייתי בגדול' אבל בקטנ' הפוסק' במעמד אביה אף שהגיע' לע"ה מ"מ כופין ומטעם דמודה בה ת"ק כיון דמ"מ קטנה היא סתמא עיקר סמיכות הארוס אך על האב ויכולה לומר סבור הייתי אבל בפוסקת שלא במעמד האב קטנה שהגיעה לע"ה עם גדולה שויה ותשב ובזה שפיר שלא הביא הטור הבד"א כ"א לשטת הרמ' הפוסק כתנא דמתני' אבל לשטת הרא"ש שהוא הי"א אין חילוק אלא בין פו' במעמד אביה שאז הל' כאדמון שאפי' בגדולה כופין אבל שלא במעמדו אפי' קטנה כיון שהגיעה לע"ה כע"מ דתשב ובקטנה שלא הגיעה לע"ה לא איצטרך לאשמעינן מידי ואף התנא לא איירי מזו דפשיט' שאין במעשיה כלום וא"כ לדינא קטנה שהגיעה לע"ה ופוסק' שלא במעמד האב צ"ע:

א

והלך האב למ"י וכו'. מכ"ש כשהוא בכאן ויש לו לפרוע דא"י לעגן אותה כמ"ש בהר"ן כיון דיכול להוציא מן האב ואפילו אם פוסק במעמד שלה א"י לעגנה:

ב

אבל אם פסקה היא אפילו במעמד אביה. מיהו בעל המאור והרא"ש פסקו אפילו פסקה היא במעמד אביה א"י לעגנה:

ג

אבל אם ידה משגת וכו'. כ"כ הש"ג מיהו י"ל דאיירי בפסקה היא על עצמה כמ"ש הב"ח או שפסק האב במעמד שלה כמ"ש בהג"ה פרישה אבל בתשובת מיימו' משמע אפילו אם פסק אביה שלא במעמדה יכול לעגנה אם ידה משגת וע' בד"מ שם הביא תשוב' הרא"ש אם נשבע לסלק לחתנו ובאותו פעם הי' עשיר והעני חייב למכור חפציו ושאר דברים ויסלק להחתן חוץ בית דירתו וכלי תשמישו ועיין דין זה בי"ד סימן רל"ב:

ד

לא יוכל לבגוד. אפילו אם פסקה היא על עצמה מיהו מוציאים מן האב או ממנה ע"פ הב"ד מה שפסקו עיין ב"ח:

א

אבל אם כו'. כתנא דמתני' ואע"ג דאמרי' שם אפי' בברייתא כו' פי' הר"נ וש"פ היינו אי אשכחן בברייתא אחרת דקאי ר"ג כאדמון אבל בהא לא כיון דמתני' וברייתא פליגי ועתוס' שם ד"ה ואפי' כו':

ב

וכ"ז כו'. כמש"ש מה אני יכולה לעשות מ' דוקא כה"ג הג"מ בסי' כ"ח הנ"ל:

א

אני לא פסקתי על עצמי. אעפ"י שפסק האב במעמד בתו אפ"ה יכולה היא לומר אני לא פסקתי וכדאית' בירושלמי וכמו שכתבו התו' והמרדכי הביאו ב"י:

ב

אבל אם פסקה היא על עצמה. כלומר אפילו במעמד אביה דומי' דרישא ולא כדברי הטור:

ג

ולא הגיע ידה. משמע קצת אף שהיתה משגת בשעת פסיקא ואח"כ לא הגיע ידה אינה יכולה לומר בשעה שפסקתי היה ידי משגת עכשיו מה לי לעשות:

ד

אבל אם ידה משגת צריכה ליתן. הרב העתיק דין זה מן הגהות אלפסי ומן תשוב' מיימוני והנה דברי הגהות אלפסי יש לפרש דקאי על אדמון דבריית' בפסק' היא לעצמה וכך פי' הרב בב"ח אבל בתשובת מיימון סי' כ"ח כתב וכן מוכח מדברי אדמון עצמו מדקאמר מה אני יכול לעשות כלו' וכי יש לי לישב עגונה אבל הכא וכו' ולא תתעגן וכו' עיין שם מה שהאריך בדין כיוצא בזה ובב"ח כתב שצ"ע דין זה למעשה גם בד"מ גמגם בזה עיין שם:

ה

ודאי לא יוכל לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו. ה"ה בפסקה היא עצמה וכבר כנסה אסור לבגוד באשתו אם אין לה מה ליתן ופשוט הוא וכ"כ בב"ח:

א

למדינה אחרת. עבה"ט ועי' בתשו' הרמ"א מפאנו סי' פ"ו באורך:

ב

או פטרני בגט. עיין במל"מ פכ"ג מה"א דין ט"ז שכתב בשם ת' משפטי שמואל סי' ע"ה דאף אם מתחילה נשבע לכונסה פטור משבועתו אף שהשבועה היא לתועלתה משום דאדעתא דהכי לא נשבע וע"ש עוד שנסתפק במי שקידש אשה בזמנינו זה דאיכא חר"ג שלא לגרש בע"כ אף בארוסה אם בכה"ג יכול לגרשה בע"כ והביא שם דברי תשו' פני משה ח"א סי' ע"ז שכתב דיכול לגרשה בע"כ דאדעתא דהכי לא תיקן הגאון ז"ל ונסתייע מתשובת משפטי שמואל הנז' כו' אך הרב בתשובתו לא השיב כ"א על השבועה ע"ש. ועיין בתשו' שיבת ציון סי' פ"ח דחכם א' תמה על המל"מ שנראה מדבריו דהרב בעל פני משה לא הכריע בדבר לענין חר"ג ולא פסק כ"א על השבועה ובאמת בתשו' פני משה שם פסק הלכה למעשה גם לענין חר"ג במה שבא לפניו בק"ק קושטאנטינא שיש שם קדושין בשעת השידוכין וגם החתן נשבע להכניסה לחופה ביום הנועד וכשהגיעו היום היה החתן רוצה להכניסה לחופה אך אבי המשודכת היה מעכב בדבר ודחה מדחי אל דחי מחמת שלא היה ספוק בידו לסלק הנדוניא ונסתפק שם מתחילה לדידן דאיכא חר"ג שלא לגרש בע"כ אם יכולה היא לומר אני לא פשעתי נגדך א"כ כנוס בעל כרחך כי אין אתה רשאי לגרשני בעל כרחי מפני חר"ג ומסיים שם דאין לצדד כך דנהי דאיהי לא פשעה נגדו גם הארוס לא פשע דאדעתא דהכי קדש' שיתנו לו הנדוניא ואם לא יתנו לו הנדוניא בכה"ג ליכא חרגמ"ה דאף דהיא לא פשעה מפני זה לא יפסיד הבעל ואדעתא דהכי לא תיקן הגאון ז"ל וגם היא לא נשבע להכני' לחופה אדעתא דהכי יעו"ש הרי מפורש שעל שניהם פסק הרב פ"מ שאין כאן שבועה ואין כאן תקנת רגמ"ה והוא ז"ל השיב לו דכוונת הרב מל"מ במ"ש אך הרב בתשובתו כו' ר"ל הרב בעל משפטי שמואל וכוונת המל"מ לעמוד בספק זה ולא לפשוט מהאי הלכה למעשה שעשה הרב פני משה הואיל ונראה שהרב פ"מ בעצמו לא היה חותך הדין אם לא שנסתייע מתשו' הרב משפטי שמואל והוא מדמה מסברא שתקנת חר"ג לא חמיר משבועה שנשבע הארוס להכניסה לחופה ואם על השבועה פסק הרב מ"ש שאין כאן שבועה ממילא שגם חר"ג אין כאן וע"ז מפקפק הרב מל"מ שהרב מ"ש לא השיב כ"א על השבועה ור"ל דאין ללמוד חר"ג משבועה שנשבע הארוס בעצמו דגבי שבועה יכולין אנו לדון מאומד דעת הנשבע אבל אין אנו יכולין לדון כזה בתקנת רגמ"ה לומר שלא היה התקנה גם בנדון זה כולי עיין שם: וע' עוד בת' שיבת ציון שם במעשה באיש א' מתעשר ואין כל שידך את בתו עם בחור בן גדולים והתחייב לתת לנדן בתו סך עצום וכשבא החתן עם אביו לעשות נשואין אמר אבי הכלה שהנדן כבר מונח אצל עשיר אחד בווין והחתן ואביו האמינו לדבריו ונעשו הנשואין כדמו"י ואח"כ באו בעלי חובות ולקחו מאבי הכלה כל הנמצא אתו ונשאר ערום בחוסר כל ואין ידו משגת לשלם לחתנו הנדוניא ופשט לו את הרגל והחתן בראותו הרמאות שעשה לו חמיו רוצה לגרש את אשתו בע"כ והביא שם דגדול אחד מחכמי הזמן השיב ע"ז להיתר אחרי שהאריך ותקע יתדות להחזיק דינו של הרב פני משה הנז' דאף לדידן דאיכא חר"ג יכול לגרשה בע"כ מפני חסרון הנדוניא והגם דבנ"ד כבר כנס האשה בחופה ונישואין ופסק הרמ"א בהגה דלאחר שנשאה אינו רשאי לבגוד באשתו משום שאין נותנין לו מה שפסקו לו והוא מדברי הגמ"ר בשם מהר"מ דכיון שכנסה סבר וקיבל יש לחלק דע"כ לא כתבו דאם כנסה סבר וקיבל אלא באיש שיש לו משלו לפרנס או שיש לו אומנות או שיודע בטיב מו"מ כו' אבל בנד"ז שהחתן הוא איש תם יושב באוהל של תורה כו' לא יעלה על הדעת לומר שסבר וקיבל והאריך עוד בזה וכ' דאף מי שלבו נוקפו בהוראה זו מ"מ יש לדון בה דין מורדת כיון שהבעל התרה בה שהאשה תבא אחריו לדור בעירו והאשה ממאנת לשמוע כו'. והרב המחבר ז"ל האריך לדחות פסק החכם הנז' יען כי בעיקר דינו של הפ"מ קשה לסמוך עליו אחרי שהרב מל"מ ראה דבריו ולא הכריע בדבר ונשאר בספק והראי' שהביא החכם הנ"ל להחזיק דינו של הפ"מ אינה ראי' מכרעת וכ"ז בארוסה אבל בנ"ד שכבר נשאה ופסק הרמ"א דאין יכול לבגוד באשתו אלא חייב בכל דבר שאיש חייב לאשתו ולדידן בכלל החיוב הוא שלא יכול לגרשה בע"כ פשיטא דאין לנו לבדות מלבינו סברות לחלק מה שלא חילקו הפוסקים ומי ירום ראש להקל בחרגמ"ה לבנות יסוד על סברא קלושה כזו כו' ומ"ש החכם הנז' דיש לדון בה דין מורדת הנה אף דבנד"ז שהתנה בפי' בתנאים ראשונים ואחרונים שהזוג ידורו בעירו והכלה היתה מרוצית לכך בודאי אמר שע"ד כן נשאה אעפ"כ מעולם לא נשמע במדינות אלו להתיר חרגמ"ה בשביל מחלוקת מקום הדירה והטעם נ"ל כי ע"פ רוב המחלוקת בקביעות מקום הדירה בא מחמת קטטא ותיגר' שהיה ביניהם מקודם ומה שמצינו בש"ס ופוסקים שכופין האשה לדור במקום בעלה (עיין בסי' ע"ה הוא) רק היכא שאין להאשה אמתל' וטענה מבוררת אבל כשהיא אומרת שהיא מתירא מחמת הקטטה שביניהם אם תרחיק נדוד במקום שאין לה קרובים הבעל יטמין פח מוקש לרגלה להרע לה ולמצוא תחבולות לגרשה או לצער אותה עד שתתרצה לקבל גט אפשר שטענתה טענה ויש לדמות לזה להמבואר בסי' ע"ד ס"י בהגה ואף שיש לחלק מ"מ לא נכון הדבר להיות נחפז ולדון בה דין מורדת לגרשה בע"כ כו' ע"ש ובסימן פ"ט באורך: (ועיין בתשו' ח"ס סימן ק"נ על נדון זה ממש וכ' שם דודאי עיקר דינו של הפ"מ הוא נכון אף דהמל"מ גמגם בו מ"מ הוא מוכרח דהנה משנתינו לא נקטה אלא הפוסק לחתנו ואיכא לספוקי הפוסק לכלתו מה דינו בפשיטת הרגל דודאי אין הדעת סובל לומר שדין שניהם שוה שגם בפסק לכלתו תשב עד שתלבין או שנאמר לו או כנוס או פטור כו' וע"כ דפשיט' להו לרבנן דבזה כופין אותו להוציא דאע"ג דהבן לא פשע מ"מ גם האשה לא פשעה וסברא זו נכונה ואפילו לא הוה ס"ל לחכמי התלמוד כן ה"ל לפרש מה דינו של זה וא"כ הא קיי"ל בס"ס קי"ו דכל שבאיש כופין ה"ה באשה יכול לגרשה בע"כ דלא תיקן ר"ג שתהא האשה עדיפ' מהאיש וא"כ הכא כיון דאם אביו של בעל פשוט הרגל כופין אותו לגרש ה"ה אם אביה פשט לו הרגל כופין אותה להתגרש זה נ"ל קצת הכרח לדינו של הפ"מ באופן שנלע"ד הדין דין אמת כל שפשט הרגל בין אירוסין לנשואין יכול לגרשה בע"כ כו' אך בנ"ד שכבר כנסה בזה כ' הרמ"א דא"י לבגוד באשתו כו' ומה שרצה הגאון השואל לחלק בזה אין דבריו נראין כלל כו' והטעם שסבר וקיבל אחר הנישואין רומז בתשו' מהר"ם שם דהרי כותבין בכתובה היא הכניסה שימושא דירה ודערס' שוין כך וכך והוא קיבל זה בנדוני' וע"ז התחייב עצמו ואנא אפלח כו' א"כ הרי הודה בעצמו שבשביל דבר מועט השוה מאה זקוקים התחיי' עצמו כל תנאי כתובה כו' אמנם כל הטורח הזה למה לי דהרי בתשו' מהר"ם שם מסיים מיהו יכול לכופה לילך אחריו מעיר לעיר ואם לא תאבה ללכת אחריו יש לה דין מורדת כו' וא"כ הרי התירו של זה פשוט כיון שבקש ממנה והתרה בה ע"י רבני המדינה שהיא תבא אחריו והיא מנוה היפה לנוה היותר יפה הרי דינה אמור מפי מהר"ם שנידונת כמורדת וכבר פסק רמ"א בסי' ע"ז דלאחר יב"ח מתירים לו לגרשה בע"כ או לישא אחרת ואף קודם יב"ח איכ' דעות המקילין אך מה לנו להכניס עצמינו בכך ימתין יב"ח מיום התראה ומהיות טוב כי לגרש בע"כ הוא דבר רחוק ומסוכן אך להתיר לו לישא אחרת שיבורר שהתרה בה כדין שתדור עמו במקומו ושאל"כ תדין כמורדת ולא שמעה ומיום זה ימתין יב"ח ואם לא תחזור אזי הדבר מוסכם לע"ד להתיר לו לישא אשה על אשתו הראשונה ולהשליש לה גט ביד שליח כנהוג כו' והאריו עוד בזה ומסיים לדינא לגרש בע"כ אין דעתי מסכמת כלל מכמה טעמים אך להתיר לו לישא אחרת זו היא עצה הוגנת אם נתברר לב"ד שהיא מורדת ואחר יב"ח מיום שהתרו בה עכ"ד ע"ש: ושם בסימן קנ"ב תשובת חותנו הגאון רע"ק איגר זצ"ל על נדון הנ"ל וכ' ג"כ דמטעם פשט לו הרגל א"י לגרשה בע"כ כיון דניסת וכמ"ש הרמ"א ז"ל ועיקר הסבר' הוא דבאירוסין דעדיין לא נתחייב בחיובי בעל לאשתו אלא דמקבל על עצמו לישאנה לזמן מוגבל ושניהם נתחייבו והתקשרו זה לזה האב קישר עצמו לשלם לזמן ההוא הנדוני' והוא קישר עצמו לנשאה בזמן ההוא הוה כתלאו זה בזה דשנים שנתקשרו זל"ז לעשות כך וכך אם זה אינו מקיים גם השני א"נ לקיים דהתחייבות לנשאה היינו לזמן פלוני אחר סילוק הנ"ל משא"כ בנשאה כו' ומ"ש הגאון השואל לדון באומדנ' הנה אף אם נחליט לאומדנ' זה לאומדנא דמוכח כמו מתנת שכ"מ וכדומה זה שייך באם הי' חיוב מזונות וכדומה לאו מחק חז"ל אלא מכח ששעבד לה אנא אפלח אמרי' אדעת' דהכי לא נתחייב והוי כקנין בטעות אבל הכא דמיד שנשאה מוטל עליו החיוב מזונות אי מדאוריי' או מדרבנן א"כ אף דהי' יכול להתנות ע"מ שאין לך עלי מזונות מ"מ בשביל אומדנ' לא נעשה מעשה חדש ענין תנאי לפטור עצמו כו' ומכ"ש דלא פקע חיוב העונה כמו דאינו יכול להתנות בסתם ע"מ שאין לך עלי עונה באם יהי' כך וכך וכיון דנתחייב בחיוב עונה ממילא חל עליו חרגמ"ה מבלי לגרש בע"כ ושאני אירוסין דעדיין אין עליו חיוב עונה כו' ובפרט דהרמ"א פסק להדי' דמחוייב בכל חיובי בעל לאשתו וסתם ולא חילק דדוק' ביש לו פרנסה ממקום אחר דליכ' אומדנ' כו' לזה דעתי קשים הגירושין זולת מטעם האחרון שכ' הגאון השואל דהוי כמורדת כיון דאינה רוצה לילך למקומו ובפרט שהיה כן התנאים במפורש כי האי גוונא ממש כ' בתשו' לחם רב סי' נ"ה והתיר שם לישא אשה על אשתו כי בלא"ה יש סניף מ"ש מהרי"ק דאולי לא פשט חרגמ"ה בזה רק עד אלף החמישי ומה"ט לדעתי טוב יותר בנ"ד בהתרת לישא אחרת על אשתו וא"צ לסלק הכתובה דהיינו התוס' כתובה מסך הנדן והתוספת שליש כיון דלא קיבל הנדן אדעת' דהכי לא נתחייב לה כמ"ש בתשב"ץ ח"ב סי' קס"ט וע"ג סי' רס"ב ממה שנתיר לגרש בע"כ דמשמעות הפוסקים דבזה לא נסתפקו אם לא גזר רגמ"ה לעולם וכ"ז כתבתי להלכה ולא למעשה עכ"ד ע"ש):

א

סי'. נ"ב ס"א או פטרני בגט. נ"ב אפילו נשבע לכנסה אמרינן דאדעתא דהכי לא נשבע. תשובת משפטי שמואל סי' ע"ב ובמ"ל כתב אך יש להסתפק בקידוש אשה בזמנינו זה דאיכא חדרגמ"ה אף בארוסה: