א
מתי חוזרין הקדושין והסבלונות ודיני קנסות ובו ז"ס:
המקדש את האשה בין שחזרה היא בה ובין שחזר הוא בין שמת הוא בין שמתה היא או שגירשה אין הקדושין חוזרין לעולם אפילו קדשה באלף דינר הרי הם מתנה גמורה שאין לה חזרה ואם היו קדושי טעות חוזרים המעות וכן אם היתה ממאנת וכן אם היו קדושין על תנאי ולא נתקיים התנאי וכן אם היו קדושי ספק (וכ"ז לא מיירי אלא מן הארוסין אבל מן הנשואין הקדושין חוזרין (מהרי"ל סי' ס"א):
ב
המקדש אחותו המעות מתנה מפני שהכל יודעים שאין קידושין תופסין בעריות ואין זה טועה אלא גמר ונתן לשם מתנה:
ג
השולח סבלונות לבית חמיו בין מרובין בין מועטין בין שאכל שם סעודת ארוסין בין שלא אכל בין שמתה היא בין שמת הוא או שחזר בו האיש יחזרו הסבלונות כולם חוץ מהמאכל והמשתה וכן מעות וכן כלים מועטין ששלח לה להשתמש שם בבית אביה אם נשתמשה בהם ובלו או אבדו אינם משתלמין אבל אם היו קיימים חוזר הכל וגובה אותם בב"ד שהדבר ידוע שלא שלחם אלא דרך נוי בלבד: הגה וי"א דאפילו בדבר מאכל ומשתה ודברים מועטים דאין חוזרין דוקא כשאכל שם החתן ואז אפילו מה שהוא בעין אינו חוזר אבל אי לא אכל שם חוזר הכל (שם טור) חזרה היא בה חוזר הכל ואפילו המאכל והמשקה נותנת דמיו בזול דהיינו שאם היו דמי המאכל והמשקה ששה משלמת ד' ואם היה מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לריעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהם ועשה כדרך שעושים כל העם וחזרה בה משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון והוא שיהיה לו עדים כמה הוציא (וי"א דכ"ז מיירי במה ששלח לאחר אירוסין אבל קודם אירוסין לאחר שידוכין חוזר הכל) (נ"י פ' מי שמת וכ"כ הריטב"א) ויש חולקים (ב"י בשם הרשב"א):
ד
המשדך בתו לחבירו ושלח לו בגדים ותכשיטין ואח"כ נתבטלו השדוכין וחזר בו החתן או חמיו יחזיר מה ששלח לו דכי היכי דהדרי סבלונות דשלח איהו לה הדרי מאי דשלחה איהי לדידיה דאומדן דעתה הוא שלא שלחה לו אלא על דעת שיכניסנה לחופה:
ה
ראובן שידך בתו לשמעון בקנין ושבועה והשלישו שטרות ואחר כך אירע שהמירה אחות המשודכת יכול שמעון לחזור בו ופטור מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר (דהיינו הקנסות שעשו ביניהם) ואם החזיר השליש השטר למשודכת לא עשה כלום וה"ה אם נשתטית המשודכת שיוכל המשודך לחזור בו וכן אם קלקל המשודך מעשיו יכולה המשודכת לחזור בה ופטורה מהקנין ומהשבועה ומחיוב השטר ואם החזיר השליש השטר למשודך לא עשה כלום: הגה ויש אומרים דכל זה קודם אירוסין אבל אחר אירוסין נסתחפה שדהו (מהרי"ק שורש קע"א) ועיין בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ג וסי' רל"ב שם סעיף ט"ז:
ו
כשרוצין לעשות הבטחות לשידוכין עושים בענין שלא יהא אסמכתא דהיינו שעושים שטר מזה שחייב לחבירו מנה ואחר שחייב עצמו מנה (מתנה עם אבי הכלה) שאם יקיים השידוכין ויכנס לחופה עם משודכתו זאת הרי החוב מחול לו ואח"כ עושים שטר שחבירו חייב לזה מנה ומתנה עמו שאם יכניס בתו לחופה עם זה המשודך יהא החוב מחול לו ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש: הגה וי"א דכל קנסות שעושים בשדוכין אין בהם משום אסמכתא (תוס' פרק איזהו נשך והרא"ש פ"ד דנדרים) וכן המנהג פשוט לגבות קנסות שעושין בשידוכין וכמו שיתבאר בחשן המשפט סימן ר"ז ודוקא אם כבר נכתבו שטרי הקנסות אבל אם קבלו קנין ע"מ לכתוב השטרות וקודם שנכתבו חזר אחד בהם ומיחה בעדים שלא לכתוב השטרות הרשות בידו למחות בשטר (תשו' הרא"ש כלל ל"ד) (וכמו שיתבאר בח"ה סי' ל"ט וסי' רמ"ג) י"א דמי שפוסק על בתו (שם כלל מ"ג) או על בת בתו (הרשב"א סי' תשכ"א) או קרובתו שתנשא לפלוני ואחר כך אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס אע"ג דלא התנה ובלבד שלא יהא ערמה בדבר (וע"ל ס"ס נ"ז) וכן בשאר אונסים כגון שמת הפוסק אין יורשין צריכין לקיים ופטורים מן הקנס ודוקא בפסיקא בעלמא פטורים מן הקנס אבל אם נתחייב עצמו בשטר חייבין יורשיו לשלם ולא מהני אונס וע' לקמן סי' נ"א (שם תמצאנו) שנים ששידכו ביניהם והיו דרים בעיר אחת ועשו קנס ביניהם ואח"כ יצא אחד מן העיר ורוצה שהשני ילך אחריו לקדש אם אינו רוצה פטור מן הקנס (ריב"ש סי' קע"ז ובתשובת הרמב"ן סי' רפ"ח) ועיין בחשן המשפט סי' י"ב סעיף ט' אם רוצה העובר ליתן הקנס אם מחויב לקיים הדבר מצד קיבול הקנין:
ז
אם נותן משכון לחבירו להבטיחו שלא יחזור בו מהשידוכין צריך שיאמר אם אחזור בי תזכה בכך וכך ממון בגוף חפץ זה: הגה שנים שנשבעו זה לזה שישאו זה את זה ועבר א' מהם או שאחד נשבע לבד נתבאר הכל בי"ד סי' רל"ו (דיני שדכנות עיין בח"ה ס"ס פ"ז וסוף סי' קפ"ה וסי' רס"ד):
באר היטב אבן העזר
נ׳
א
או שגירשה. ר"ל או שגירשה מחמת שאסורה לו דהא כשחזר הוא או היא איירי נמי שגירשה ח"מ ב"ש:
ב
טעות. היינו מה שהדעת טועה אבל אם הוא טעות שאין דעת טועה כגון המקדש את (אחותה) [אחותו] הוי מתנה:
ג
ממאנת. משום בממאנ' הקדושין תופסין באחותה ומוטב שיאמרו הקדושין תופסין באחותה לכן הקדושין חוזרים:
ד
ספק. דברי המחבר תמוהי' דהא בקדושי ספק צריכה גט א"כ למה הקדושין חוזרים ולא חיישינן לשמא יאמרו קדושין תופסין באחותה. ובה"י וב"ש מיישבו ע"ש:
ה
חוזרים. זהו דעת מהרי"ל. וכ' הח"מ דמהרי"ל איירי שמתה היא והבעל יורש אותה מדינא רק מחמ' תקנה שמתה בשנה שניה צריך להחזיר חצי הנדן והבעל רוצה שיחזרו לו הסבלונות ולא (מחלקו) [יחלוקו] ע"ז פסק מהרי"ל דודאי מוהר הדרי ואפי' הקדושין הדרי אבל נתגרש' או נתאלמנ' הקדושין שלה דמתנה גמורה הם עכ"ל. אבל בתשובת מהר"ם מלובלין סי' י"ט כתב דכוונת הרב מהרי"ל אף במת הוא או נתגרשה אזי הטבעת הקדושין חוזר ונשום בכתובה והעיד שכן מנהג קצת קהילות. וכ"כ הר"ם מינץ סי' צ"ו שראה הל' למעשה מרבותיו דחוזרין הקדושין אחר הנשואין. וקצת פוסקים ס"ל אפילו אחר הנשואין הקדושין לא הדרי מטעם דחיישי' שמא יאמרו וכו'. נמצא דין זה אם הקדושין אחר הנשואין הדרי ספיקא דדינא הוא ונראה קטנה שיכולה למאן ויצאה בגט דקי"ל דאסור בקרובותיה אז אפי' אחר הנשואין אם תחזור הקדושין יש לחוש שיאמרו דיוצאת במיאון ומותר בקרובותיה לכן לכולי עלמא אין הקדושין הדרה עיין ב"ש:
ו
מעות. כלומר שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימ':
ז
אותם. ואם נאבדו הסבלונות והיא קטנה אין האב והאם חייבים לשלם והיא גם כן אם אבדם בזמן שהיא קטנה פטורה. אבל אם אבדם כשהיא גדולה חייבת עיין מהר"ם גלאנטי סימן י"ד אם חזרתו הוא מפני שחמיו לא רצה להשלים תנאו והדין נותן שישלי' חמיו תנאו חוזר הכל אפילו המאכל והמשתה הרש"ך סי' ז' ארוס שבשעת כניסתו לחופ' לא רצה לשמוע לקול המדברים באזניו והלך לו ולא רצה לקדש ואח"כ הפצירו בו ובא לקדש ואז אמרה הכלה כיון שמתחלה לא רצה הוא עכשיו לא רצתה היא ותבע החתן כל מה שהוציא לחופתו אינה משלמת כלום שארית יהודא דף ס"א. וה"ה בארוס' שחזר' בה מפני שארוס שלה בעודו ארוס עמה היה מכה אותה והוא מדבר דברים שלא ניתנו לכתוב מהרח"ש וכנה"ג דף פ"ד ע"א סעיף י"א:
ח
ומשתה. וכללא הוא. אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשת' ששלח צריכה לשלם פחות שליש. ואם הוא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונ' א"צ לשלם מה שבלו. לא היו דברים העשויין לבלות ומכרה דינה כגזלן ומשלמת כשעת הגזיל' ואינה פוחת שליש. וסבלנות אם בלו משלמת כפי מה שהוא שווי'. ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשויין לבלות ובלו מחל: ואם הם דברי' העשויין לבלות ומשתמשת בהם ולא בלו. בעיא דלא איפשטא בש"ס ואין מוציאין ממנה. ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס"ל דמהני תפיסה בבעיא דלא איפשטא. ובייכא וסבנת' בודאי מחל. ופי' הרמב"ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים ורי"ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א"צ להחזיר דמוחל בודאי. ודברים שאינן עשויין לבלות מחוייבים להחזיר אפילו מכרו וצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א"צ ליתן לו כלום. ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשויין לבלות ובלו. פחות שליש משוי'. ומעות הוו כדברים העשויין לבלות. ובגדים הכל לפי הענין. והיכא דהדר ביה איהו וסוף סוף נתפייס והדרה איהי הוי כהדרא איהו ופטורה מלשלם שארית יהודא דף ס"א. וכן כשמת א' מהם אמרינן ג"כ אם כן אם אכל מחל ע' ב"ש:
ט
ממון. ואינו פוחת שליש. וצ"ע מ"ש ממאכל ומשתה ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה. מיהו לכ"ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א"צ הצד השני להחזיר לו כלום. ול"ד לשלח ב"ש ע"ש. כ' הרדב"ז ח"ב סי' רל"ד דאין מחויב לשלם אלא ההוצאה שדרך בני אדם להוציא כמותו. אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור מלשלם אותו היתרון אפי' יש עדים דמצי למימר את הוא דאפסיד אנפשך ע"ש. ובסימן קכ"ד כתב הרב הנ"ל דאם הוציא הוצאות ואח"כ גירשה בשביל מום שאינו יכול לומר לאב תן לי הוצאותי ע"ש:
י
עדי'. אבל בשבועה א"י להוציא אא"כ כשהוא מוחזק ישבע ב"ש:
יא
ויש חולקים. ע' ב"ש ובה"י:
יב
סבלונות. וה"ה במה שבלה בבגדים אפילו חזר הוא פוחת שליש כמו בחזרה היא הרשב"א:
יג
המשודכת. אפילו חזרה בתשובה פטור מן השבועה ומן הקנס מהרי"ט וכנה"ג דף פ"ה ע"א סכ"ד. וה"ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א"א או שהיתה פנויה וזנתה והרתה לזנונים כל זה הוא פגם גדול ט"ז. ואם אירע כן באחות אבי המשודך אינו יכול לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו במפורש דכתבו הפוסקים דין זה באחות המשודכת. ואם המירה קודם השידוך והוא לא ידע ושדך ואחר כך נתגלה לו הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידע ואין לו שום טענה. בה"י וכ"כ בי"ד סי' רכ"ח. ועיין כנה"ג דף פ"ה ע"א סכ"ו שפסק שם דאפילו נפק קלא ורינון שהנערה המירה פטור מן הקנס ומן השבועה מטעם קול ולא צריך שהמירה בפועל אלא אפילו משום בת קול היוצא שהמירה יש לפוטרו מן הקנס ומן השבועה ע"ש:
יד
שדהו. אפי' אם המירה אחות משודכת. ועיין תוספת בכתובות דף ב' ע"ב בד"ה מציא אמרה ליה נסתחפה שדהו כו' כ"כ תוספת דף ע"ז ע"א דהאשה היא שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה. א"כ לפ"ז י"ל באם שהמיר אחי המשודך אפי' אחר אירוסין יכולה היא לחזור ע' בה"י סי' זה:
טו
בשדוכין. הטעם משום בושת. וכתב מהרי"ק שורש כ"ה אפי' לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו. ודוקא קנסות שעושין בשעת השידוכין מטעם בושת. אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא. וקודם הנישואין אפילו אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבוש' דאל"כ בקל יוכל למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת ועי"ז יצא מחשבתו לפועל תשובת מהרי"ו סי' קנ"ד. כתב הרשד"ם חא"ה סי' כ"ו היינו דוקא כשהאב המשיא את בתו מתחייב בקנס אבל אחר לעולם הוי אסמכתא. והרש"ך ח"א סי' ס' חולק עליו עיין כנה"ג דף פ"ה ע"א סעיף למ"ד:
טז
ר"ז. דשם נתבאר דדוק' עם קנין אבל בלא קנין לא מהני. ואפי' אם השלישו השטרות ביד שליש כמ"ש המחבר צריך ג"כ קנין עם השטרות שמניחין ביד שליש אבל בלא קנין לא מהני כלום וא"צ לשלם הקנס כ"כ בה"י. וב"ש כתב אם השלישו השטרות ביד שליש א"צ קנין ע"ש. ורש"ך בח"ה סי' ר"ז ס"ק כ"ד כתב דבכל שידוכין א"צ קנין:
יז
ומיחה. עיין בח"ה סי' רמ"ג ס"ק י"ג דכתב הסמ"ע שם אם נעשה הקנין שידוכין ע"מ לכתוב השטר יוכל למחות כיון שלא נתקיים התנאי ואז כשמיחה פטור מגוף השידוך והקנס אבל אם לא אמר ע"מ אע"ג דיוכל למחות שאל יכתוב השטר כמ"ש בח"ה שם. מ"מ השידוך חייב לעשות ע"ש. וט"ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק"ס אע"ג דלא אמרו ע"מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפירוש ע"מ שיכתבו לכן יוכל כל א' לחזור אחר כתיבת ראשי פרקים ויוכל למחות שאל יכתוב התנאי ופטור מקנס אבל אם השלישו שט"ח בזה נגמר החיוב וחייבים בבושת. ואם כבר נכתב התנאים בקיצור ונותנים להסופר שיכתוב באורך אין א' יוכל לחזור וחייבים בבושת. ואם עשאו קנין בסתר בפני עדים וצוו לעדים שאל יגלו הדבר ואח"כ מיחה א' בעדים שלא יכתבו פטור מקנס ויוכל למחות עיין ב"ש. לאה שנשתדכה לראובן בשבועה ובקנס כמנהג מי שיעבור יתחייב בקנס ידוע ובאה לאה ונתקדש' לשמעון קדושי ספק אעפ"י שתתגרש לאה משמעון ותחזור להנשא לראובן חייבת לשלם הקנס לראובן הרש"ך ח"א סי' ג'. ראובן שנשתדך עם לאה ושמו קנס כמנהג ושוב נודע שהמשודך הי' מקודש באשה אחרת והמשודכת לא ידעה מזה וחזרה בה אינה פורעת הקנס דקנין בטעות הוא מהרי"ט בתשובה חלק ב' הח"מ סימן צ"ח:
יח
אונס. ואין חילוק בין אם חייב עצמו ליתן להחתן הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כמו שכותבין עתה ובין אם מחייב א"ע באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל. אם הכלה אינה רוצה פטור האב מקנס דאומדנא דמוכח הוא שלא התחייב א"ע אלא כשבתו לא תסרב ב"ש ע"ש. מיהו ט"ז כתב כשהוא נותן שט"ח סתם חייב ליתן וכן המחבר ח"מ נסתפק בזה ע"ש. השולח את בנו לבקש זוג לבתו ולא נתן לו כח הרשאה והוא הלך ומצא ונתקשר בקנס והאב ממאן בדבר שניהם פטורים שארית יוסף סי' ה' כנה"ג דף פ"ה ע"א. כל היכא דהצדדים פטורין מן הקנס גם הערבים פטורין מן הקנס. ואם היה אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס. אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה אינו יכול לפטור מחמת אונס ממון. מיהו ערבות פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון. מיהו בש"ע י"ד סי' רל"ב סעיף י"ב כתבו הט"ז והש"ך אם יש אונס ממון הרבה פטור אף מן השבועה. ודוק' כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' תשע"א ע"ש. והב"ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה וחולק שם על הרמ"א דכתב שם אם אירע אונס והי' אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה מיקרי אונס. וט"ז וש"ך הסכים עם רמ"א וחולקים על הב"ח ע"ש. ממילא נשמע מהדין. אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא התחייב בשבועה. אבל אם נשבע אז אינו פטור אא"כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כן שיתן ממון הרבה. אבל אי ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך. ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אז שבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון. אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס. ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה. פטור הוא משבועה כשנותן הקנס. ואמרינן השבועה קאי על מה שאמר אם לא אקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו. וא"ל א"כ ל"ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת י"ל דנ"מ דאין אונס ממון מהני כמ"ש בסמוך גם נ"מ לענין ערבות. גם נ"מ אם נעשה השידוך בסתר אז מחמת הבושת פטור ומחמת השבועה חייב. ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת האב פטור מקנס אלא הב"ד יכול לכוף אותה. ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפי' עליה עי' ב"ש. ונ"ש. ועיין סמ"ע סי' רמ"ה ס"ק ב'. וכנה"ג דף ע"ה ע"א סכ"ד ול"א:
יט
הפוסק. ה"ה אם חי והעני כמ"ש בי"ד סי' רל"ב סט"ז. וכתב בה"י דשם איירי דוקא בלא קנין ובלא שטר אלא מכח השבועה אמרינן דהוי אונס דעל דעת כן לא נשבע אבל אם היה בקנין מחויב ליתן כל מה שפסק ואם אין לו רק דירתו מחייב לשעבד את דירתו על איזה זמן לשלם לחתנו אחר הנשואין ואם לא ישלם לו לזמן שקבעו אזי מוכרים בית דירתו ע"ש. ועיין תשובת מהר"י ווייל סי' ק"ד דמשמע שם אפי' אם היה קנין ע"ש. צריך לומר דחילוק יש בין מת או העני. ומהרי"ו איירי שם במת הפוסק. ובה"י איירי בהעני עי' ודו"ק וב"ש כתב אפילו אם העני והיה קנין אפ"ה פטור ע"ש:
כ
מן הקנס. עיין ב"ש:
כא
בשטר. ר"ל דנתן האב שט"ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך השט"ח מהר"י ווייל סי' קמ"ג ע"ש:
כב
מן העיר. היינו ע"פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור. ואם אין דרים בעיר א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ"ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו (במקומו) [במקומן] אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אא"כ התנו בפירוש הח"מ ב"ש וכ"כ הש"ך בי"ד סי' רל"ב ס"ק מ"ג מ"ש. והרב בה"י חולק עליהם ופסק דאם החתן הוא ממקום אחר אין כופין אותו שילך למקומה לקדש אותה שם ע"ש שכתב על הש"ך דלא דק:
כג
י"ב. דשם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס. וכתב הח"מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר על הקנין. וב"ח כתב בי"ד סי' רל"ו דכל שלא פירשו בפירוש דהקנס לא יפטור השבועה איכא למימר שדעתו היה בקנס לפטור משבועה. ועיין ב"ח בח"מ סי' ר"ז מש"ש והובא דבריו בח"מ ס"ק כ"ב. וראיתי בסמ"ע בסי' רמ"ה בסס"ק ב' שכתב ונראה דמטעמ' דכתיבנ' דהמנהג הוא שלא להחרים העובר בשידוכין וכו' ע"ש. לפ"ז הוא מיקל יותר מהב"ח שאפי' כתב בפירוש הקנס לא יפטור את החרם אעפ"כ הוא נפטר בקנס לבד. ועיין סי' נ"א ס"ק י"א מש"ש ועיין בספר נחלת שבעה ועיין בה"י:
כד
קפ"ה. דכללא הוא היכא דמנהג הוא ליקח שדכנות מיד אחר גמר השדכנות אפי' אם חזרו הצדדים חייבים לשלם לו שדכנות שלו. ומהרש"ל כתב אם לקח כבר שדכנות והצדדים חזרו אח"ז ואינו יכול להוציא הקנס מצד החוזר צריך השדכן להחזיר השדכנות. ובמקום שאין משלמין שדכנות מיד אלא בעת הנשואין וחזרו אין משלמין לו שדכנות ודלא כלבוש בח"ה סי' קפ"ה וכבר השיג עליו שם הסמ"ע ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
נ׳
א
ברייתא ב"ב דף קמ"ה ע"א כאוקימת' דגמרא שם וכר' יהודה הנשיא דסבר קדושין לטבועין (פירוש לחלוטין) ניתנו וכדפסק אמימר שם
ב
ל' הרמב"ם פ"י מה' זכייה ומתנה
ג
מאוקימתא דרב נחמן בר יצחק כתובות דף ע"ו ע"ב
ד
ה"ה שם בשם הרמב"ן בשם גאון
ה
הגהת מרדכי דקידושין וכן פירש"י שם בכתובות
ו
במימרא דשמואל דהלכת' כוותיה בדיני קידושין דף מ"ז ע"ב ובכמה דוכתי
ז
ג"ז שם ברמב"ם מהא דיתיב רבין סבא וכו' ב"ב דף ק"י ע"ב וכדעת רבו הרב אבן מיגאש דהא דרבין בין אכל בין לא אכל ואדחי' מתני' מקמיה הא דרבין וכו' ה"ה שם
ח
פי' דלהוצאה ניתנו לכך חשובים כדברים העשוים לבלות ב"י
ט
וכ"כ הר"ן ונ"י בשם הריטב"א והרשב"א בתשובה והרמב"ן דרבין לפרושי מתני' אתא וכו' וכ"כ הר"ן והרי"ף והרא"ש
י
מהא דיתיב רבין וכו' שם
יא
מימרא דרב הונא בריה דרב יהושע שם
יב
שם בשם רבותיו שהורו כך וכתב ה"ה אין בזה ראיה
יג
הרשב"א בתשובה
יד
טור בשם תשובת אביו הרא"ש כלל ל"ה סימן א'
טו
הרשב"א בתשו'
טז
מהר"י קולן בשורש ק"א
יז
שם בתשובת הרשב"א ומבואר שם כגון משחק בקוביא אע"פ שאבי הבת היה יודע זה בתחלה אלא שאח"כ החזיק בהן הרבה ואין לו אומנות אחרת אלא זו והביאו הב"י
יח
מדברי הרמב"ם בשם חכמי ספרד כפי"א מה' מכירה אך מה דאיתא שם שאחד שחייב עצמו קניין וכו' כתב כאן ומתנה וכו' דמאחר שמניחין אותם ביד שליש כמ"ש בסוף הסעיף סגי בתנאי בלא קנין כמ"ש הרמ"א בח"מ סי' ר"ז סעיף ט"ז
יט
כן מצאתי מוגה' בש"ע של א"מ ז"ל (מ"ש דמשמע דאפילו נכתבו אלא שעדיין לא נמסרו יכול לחזור
כ
טור מדברי אביו הרא"ש בפסקיו אמימרא דרבא א"ר נחמן וכו' והניח לה משכון עליו וכו' קידושין דף ח' ע"א
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
נ׳
א
הרי הם מתנה גמורה כ' הח"מ אעפ"י כו' והי' ראוי אפילו במת הוא כו' אף דפשטות הסוגי' במס' ב"ב המורה דאמימר עם ר"פ ל"פ כ"א בהדרה פי' הכי ע"פ פי' מהר"ם לובלין ז"ל שמביא הב"ש דאמימר פליג וסובר קדושין לאו לטבועין נתנו ואפי' במת הוא זולת מטעם הגזירה וכן מוכחים דברי הגאון שבב"ח שכ' אבל קטנה יוצאה בגט כין דאסור בקרובותיה איתא לטעמא דאמימר וק' ת"ל דבזה כע"מ דלטבועין נתנו שיכולה לומר תנו לי בעלי וכו' אלא כנ"ל ויראה דדייקו כן דאלו אך פליג בהדרה הי' ראוי להיות אמימר אמר אפילו הדרה בה איהי לא הדרי גזירה אלא כנ"ל וכן משמעות המרד' פ' האומר שכ' אדם שגירש מן הארוסין קודם שהכניסה לחופה תובע כסף הקדו' מסקנת התלמוד בין שהרגיל הוא ובין הוא אין מחזרת הקדו' גזרה וכו' אבל הדין לא נתברר דהא איפלגו תנאי אי לטבועי' נתנו ולא איפסק הלכת' כמאן אבל בקדו' על תנאי אי בקדו' ספק מוכח פ' המדיר דכ"א לאו לטבועי' נתנו עכ"ל ואלו דאמימר לא פליג על ר"פ אלא שהמוסיף בהדרה היא הגזרה למה כ' דלא איפסק הלכתא הא כבר פסק ר"פ דלטבועי' נתנו אלא ש"מ כנ"ל אמנם משמע לי שהמרד' אינו מפרש כמ"ל הנ"ל שאמימר מפרש התנאי דפליגו בהגזרה ופי' כתנא דלטבועין נתנו מטעם הגזרה דא"כ עדיין ק' מה דכ' הדין לא נתברר דהא פליגו התנאים ומה בכך הא מ"מ פסק אמימר דלטבועין נתנו יהיה הטעם מה שיהיה אלא דמפרש דר"פ פסק כתנא דלט"נ ואמימר אמר לא מכרע מילתא בזה (ואפשר אפי' בהדרה איהו נמי פליג וסובר דעדיין במחלוקת דלמ"ד לט"נ אף בזה מן הדין דלא תהדר) אלא מה שדעתי מכרעת דלא תיהדר היינו משום הגזירה ואיהו הוא דהמציא גזרה זו והנ"מ אפשר דסובר המרד' כי טעם אמימר ל"ש אלא שמשום זה לא יפסקו הב"ד דתיהדר שיאמרו מדהב"ד פוסקי' ליהדר ש"מ קדושי תנאי אבל אם מעצמו תפס אין כח ביד ב"ד להוציא מטעם הגזירה ובספיקא דדינא אפשר ס"ל דמהני תפיסה ומכ"ש כה"ג שיש לו חזקת מ"ק ולהכי כ' אבל הדין לא נתברר אך להנ"ל שהח"מ אזיל בשטת מ"ל ק"ק מנ"ל ס"ק ה' מה שכ' אבל במת הוא ומכ"ש בהדר הוא פשיטא שאין הקדו' חוזרי' דהא אפילו כתובה בעי למיתב לה כיון דס"ל דאמימר אכולה מילתא פליג אדרבא לדידיה אין חילק בין הדרה היא להוא ואם אחר נשואין ל"ש הגזירה מה"ת לא תיהדר ואי משום דבעי למיתב הכתוב' הא בגמ' בתחילת הפלוגתא דתניא המארס דבעי לאוקים דפליגו בחזרת קדו' וחסורי מחסרא המארס וכו' בתולה גובה וכו' בד"א דהדר ביה איהו ופירשב"ם הלכך תטול כתו' מלבד הקדו' וע"ז פליג ר"י הנשיא בין מת הוא מקום שנהגו להחזיר ומשמע דל"פ כ"א על חזרת קדו' ולא על שגובה כתו' הרי דאפילו היכי שגובה כתו' יש לומר דתיהדר הקדו' ואולי סובר דלההיא אוקמית' לר"י הנשיא אף במקום שמת הוא הגביות כתו' נמי תליא במנהגא והכתובת במקום שמחזירן עיקרה נכתבה להיכי שמגרשה ודוחק ועכ"ז לדינא יפה כיון דאף דמנשאת ל"ש הגזרה מ"מ משמע מכל הסוגיא דלאחר נשואין לא עלה על דע' אדם דתיהדר ולא צרכינן לטעם אלא כיון שנתקיימה מחשבתו שנשאה. בעבור זה הקנה לה הקדו' ומה"ת דתהדר כדייק הבריי' המארס וכן הרשב"ם דקדק לפר"ש מקום שנהגו כו' בומי ארוסין וכן בסוף הסוגיא מן הככר ומחזרת השאר לארוסה ואלו לאמימר יחודש דאם נשאת תיהדר לא היו שותקי' כל הראשונים ובפרט המרדכי הנ"ל דקדק מן האירוסין:
ב
ומה שהב"ש ס"ק א' מביא תשו' מוהר"מ שפו' ליהדר אחר נשואין מטעם המותר מש"פ אינו אלא כמתנה בעלמא תמוה לי הא בפלוגתא דקדשה בככר ליכא למ"ד הכי ולסברתו למה לי לאפלוגי אם לטבועין ת"ל דכל המותר מותר יחשב דודאי הדר לכ"ע וא"כ מן אמימר א"י להוציא סברא זו המחודשת וצ"ע תו מביא מן הרי"ו דדייק מני' הא שניות מחזירים הקדו' וק' הא שייך הגזירה והוכיח דעל אחר נשואין דיבר ושם ל"ש גזירה ולא יהא כדבריו אכתי אין ראי' לנשואי' אלמנת כשירה די"ל דוקא שניה דקנסוה כמו בכתו' אבל כשירה מה"ת לכן לע"ד הלכה כח"מ דלא כדמסיים הב"ש דהוא סד"ד ומה שכ' מקודם ובמר' פ' האומר וכו' היינו ע"פ פירושו ס"ק ה' וכבר העתקתי לשונו אשר עין בעין יראה שפירושו א"א שהרי פרט שאינו מדבר אלא מארוסה קודם החופה ודוק וכן אם היה קדו' ספק ע' ח"מ והב"ש תחילה כ' פי' בהמרד' מה שלע"ד אינו כנ"ל והנה קושית זו על הגמ' נמי שהרי דברי המרד' מן הגמ' אלא שהח"מ כ' דסוגיא זו לא סלקא להלכה וק' הא לא מה"ט לא סלקה ותו מה יענה להרי"ף ורמ' ור"ן וש"ע ח"מ סי' רכ"ד שביאר הר"ן אליבייהו הסוגי' אף למסקנת רמי ב"ח ותנא תונא כלה היינו בבית אביה ולקדו' וקושי' זו מוזכרת נמי בב"ש על הטור ע"ש והוכיח מני' שבאמת פטורה בלא גט ומותרת בקרוביו וכבר כתבתי שם שאינם אלא דברי תימא וא"י הא בדרך הב' שמיישב הכא המרד' להבנת המחבר מיושב נמי הטור הנ"ל אך האמת גם זה דחוק כי טעמא דר"פ בהדרה היא לא משמע כדכ' שהוא קנס אלא כדכ' המ"ל אבל בהדרה היא ליכא למ"ד שלא יחזרו כי על תנאי דתיהדר לא הקנה אמנם לדרכי הנ"ל בהמרדכ' י"ל שסובר דאף בזה פליג אמימר וסובר דהפלוגתא אי לט"נ שייך אף בהדר' היא וכן משמע קצת דעל מה שהתחיל בין ארגילה היא מסיים נמי אבל הדין לא נתברר ומשום דלא מכרע ליה הלכתא כמאן נקיט ההכרעה משום הגזרה משא"כ היכי שהדין בריר דתיהדר בזה ס"ל הגזירה אינה פועלת וכדברי הב"ש ועכ"ז דחוק ולפ"ר לפירושי הנ"ל י"ל נמי דס"ל דלטעם הגזיר' מהני תפיסו' הבעל וקדושי ודאי מארוסין אף שר' דלא נפס' בדין הטבועי' מ"מ עדיין לא בריר' לי' דמהני תפיס' ולא כ' לנ"מ בקדושי ודאי כ"א לסיים אבל בקדושי ספק דלא מוכח ודאי לטבועין נתנו וע"פ הדין מחויב' ליהדר ואך משום הגזיר' הוא דלא תיהדר ובודאי מהני תפיסתו ופי' סוגיא דהמדיר נמי ע"ד זה דיועיל מה"ט תפיסה וכ"ז לא מעלה ארוכה להטור הנ"ל ולא להש"ע הכא ולכן עלה במחשבתי מדהשמיט הש"ע הכא ובסימן קנ"ה דין הגאון דקטנה היוצא בגט דס"ל באמת המרד' והטור פליגו בסברה זו על הגאון ובפרט שהסוגיא דהמדיר מסייע להו וסברו דדוקא בקדושי תורה גזרו ולא בדרבנן וה"ה בקדושי ספק דד"ת היא בחזקת פנו' וע' ב"ש סי' ל"א סק"י ואף בדין הטור דסי' ל"ט היא מן התורה אסורה לקרוביו ע"פ מה דשוי' נפשה חד"א מ"מ לגבי נפשה ליכא למיגזר שהרי גיטה מוכיח עלה וכדאי' בגמ' שהגזירה לא משום דידיה שידע שגירש אלא משום הקרובים אבל הכא אף שהקרובים לא ישמעו מהגט הא אינם כ"א קדושי ספק ואין איסורם בה אלא מדרבנן ולא גזרינן אבל היותר מסתבר שלא להמציא פלוגתא בגרושי קטנה והש"ע פה ממילא רמזו מדכ' ממאנת מהדרת נשמע הא יוצא בגט לא ומ"מ אפשר דל"ק אלא שאינם מפרשים הגזירה ע"ד פירש"י ז"ל דאי קדושין חוזרין יאמרו קדושי טעות היו וכן פי' המ"ל ומסיים בהוחלט וזה הטעם ל"ש בנשואה דלפ"ז ודאי דבק"ס יותר יש למיגזר שיאמרו קמי רבנים במילתא וקרוב לו היה אלא י"ל דמפרשים הגזירה ע"ד זה אם יחזרו היכי דהדר הוא או היא ע"כ היינו מטע' שלא נתנו לטבועין אלא על דעת שישאנה וזו שלא באה לידי מדה זו אדעת' דהכי לא הקנה יאמרו העולם א"כ איגלי דלמפרע לא קנתה היא הכסף קדו' ואם היא לא קנתה ממילא אף הוא למפרע במה קנה אותה ולא נתקדשה מעולם ומותר באחותה ובאמת אך הכי קאמרינן דלא יהיב לטבועין כ"א במתנ' ע"מ להחזיר באם שתהדר קמי נשואין וא"כ זה תינח היכי דמהדרא מטעם אומד אבל במחויבת ליהדר מכח ספק ליכא למיגזר אף במאן דלא שמע מהגט אלא מהחזרה דהא טעמא דמיהדר' דלמא לא זכתה בהן ומ"מ מקוד' היא מספק דילמא זכתה ונתקדשה ואולי זה נמי טעמא דמהרי"ק וש"י שכתבו בפשוט דמורדת לא תיהדר ולא נחתו לטענת מ"ל דבנשואין ל"ש דדרך הנ"ל שייך במורד' שמטעם אומד דאדעתא דתמרוד בו לא הקנה אתינן עלה אף בתר נשואין ועכ"ז אין לבי מתיישב בכל אלה והקושיא עדיין צ"ע:
ג
המקדש אחותו המעות מתנה וכ' הרא"ש פ"ק דמציא' אף דפסקינן בח"מ סי' שע"ג בהכיר בה שאינו שלו המעות פקדון היינו לגבי נוכראה אבל לגבי אחותו פסקינן כשמואל וע' ש"ך סי' שנ"ו מה שמביא בשם הראב"ן ובסימן ך"ח ס"ק נ"ח מקשה הב"ש דברי הרא"ש אהדדי ואפשר לחלק בין הכיר בה לבין קונה דבר איסור הנאה דדוקא בהכיר בה שייך סברא דרב דנתן לשם פקדון ולא ק' ולימא לי' לשם פקדון דסביר לא מקבל ומשום דהא דעתו כדמסיק הסוגיא סבר אנא אוחית לארעא ואיכול בגוה כי היכי דהוי עביד איהו לכי אתא מרי' דארעא זוזי ניהוי פקדון ולהכי אם יאמר לו דמכוון לזה סבר לא מקבל ואצל אחר לא ימצא תועלת זה משא"כ גבי א"ה איך אפשר דלפקדון יהבי לימא ליה ואם איהו לא יקבל כמה יוסף איכא בשוקא אלא דלמתנה וסבר אי נימא ליה כסיפא לי' ואף שרב ודאי בפשוט סובר דאפשר לא מקבל מינה כדפירש"י ז"ל אנן מחלקינן הכא כי היכי דליפסק כשמואל במה דאפשר ומיושב בזה נמי תמיהות הש"ך ח"מ סי' קמ"ו ס"ק י"ז והגמ' באמת היתה יכולה למעבד צריכותא בדרך זה וחדא מנייהו נקיט וכן משמע קצת במס' ב"ק דף מ"ה בתו' ד"ה מכור:
ד
וי"א דאפילו בדבר מאכל ע' ב"ש מחליט דבכל מקום שמחויבת לשלם מה שכלתה היא פוחת שליש ואמת שכן כ' הרשב"א אצל הדין המועתק בשמו סעיף ד' בל' ומסתבר' ובתשו' הרא"ש שחייב לשלם הכל הביא בשם הב"ח לחלק בין שדוכין לקדו' וכ' שאינו נראה והדין עמו דלא מסתבר ותו דעכ"ז אינו עולה עם הרשב"א שכ' דבריו בשדוכין ולכן תפס הב"ש לעי' מה שתי' הפרישה לחלק בין מוחזק למוציא ולע"ד אף זה ק' דאם הדין ברור בגמרא לפחות שליש מה יועיל תפיסה ותו דא"כ למה פסק הרא"ש בכלל ל"ה סי' ז' הביאו ג"כ סי' זה ובש"ע סי' צ"א על שאלה ראובן שדך לאה ושלח סבלונות והיא חזרה בה וטענה שאכלה וכלתה הכל שמחויבת לשלם ואינו מזכיר מדין פוחת שליש ושם היה להוציא ואמת שבגוף התשוב' הל' שטענה שאכלה וכלתה הכל ויש לדחוק דהטענה היה שמכרה הסבלונות וכלתה הדמים ובזה מביא הב"ש בשם הב"י דאין פחות שליש אבל היותר נלע"ד מדסותם ואינו מזכיר כלל מדין פחות שליש שחולק על הרשב"א וסובר כהמבואר בהרשב"ם שפי' בלשון זה שבענין זה שמין כל מחזירי אוכלים כו' שאלו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל משלו מבואר דדוקא באוכלים דינא הכי ולא בתכשיטים ומלבישים כדאמרינן עשוק לגבך ושוי לכריסך וכן מבואר בל' הרמ' שלא כ' דין זה אלא באוכלים והרא"ש דאיירי מסתם סבלוני' שהם תכשיטים סתם ומה שכ' שטענה שאכלה ר"ל מקצתם מכרה ואכלה הדמים ובזה יפה מה דהש"ע סעיף ד' משמיט המסתבר שכ' הרשב"א לפחות שליש ובהנ"ל יש לתרץ מה שמקשה הב"ש ס"ק ז' על הרמ' מל' הרשב"ם שכתב המנהג לשלוח מיני' מאכל וי"ל דנהי דהמנהג בזה נמי מ"מ יכולה לומר הי' לך לשלוח מידי דלגבי ולא מידי דאך לכרסי משא"כ בשאר הוצאות שמזכיר הרמ' מה הו' לי' למיעבד ובזה אפשר ליישב מה דק' לפ"ר על דינא דהרמ' בשם רבותיו דאם חזרה היא מחויב לשלם מה שהוציא ע"פ המנהג וק' דא"כ אדאשמעינן דהדרה היא אפילו כישא דירקא לישמעינן זה וליהוי זה ק"ו ולהנ"ל י"ל דמשמיענו דלא יכולה ליטען הי' לך לקיים המנהג בדבר המתקיים וקמ"ל באמת דלהכי פוחת שליש:
ה
והוא שיהי' לו עדים וכו' בב"י מביא המהרי"ק סימן י' שהביא תשו' ראובן טען על שמעון ארסתי בתך בחזקה שלא היו בה מומין כולי עד ומה שהאב תובע שגרם לו להוציא בצרכי סעוד' ששלח לו ע"י גיסו שיזמין ויקנה לו צרכי הסעודה אם עשו שליח בעדים כו' עד וישלם לו מה שיברר שהפסידו בכך עכ"ל וכ' הב"י ודבריו צ"ע ור"ל לע"ד משום דמהרי"ק כ' על תשובה זו אלמא צריך לברר בעדים התם נמי פשיט' דלא דמי דלא אסיק אדעתי' שימצאו מומין בנערה ולא פשע במה ששלח לו לקנות צרכי הסעודה דלא היו לו לאתנויי שיוציא בעדים שאיהו סבר שלא יבא לידי כך שתחייב הוא לפרוע הסעודה שעל אבי הבת הי' מוטל הסעוד' כדמשמע שם בהדי' אבל הכא וכו' עכ"ל ואמת כי צ"ע דלפי' המהרי"ק לתשו' זו ק' מאוד אף בעדים אין ראוי שיגבה דהא אונס גמור הוא ומה"ת ישלם מה שיברר בעדים איהו דאפסיד אנפשי' במה שהיה רוצה לרמות החתן באשה בעלת מום ולממון קפידת מומין ודאי קפידה א"ו משמע שאבי הבן הי' התוב' בצרכי הסעודה ודוק כי צ"ע:
ו
הג"ה ב' וי"א דכ"ז מיירי וכו' וי"ח הב"ש כ' בשם הט"ז דאין כאן מחלוקת וז"ל הט"ז ואני תמה מה מחלוקת יש דודאי בין בשדוכין ובין בקדו' יש חזרה וצריך להחזיר דאומדין דעת יש שלא לשם מתנה שלח אלא לשם שישאו בזה הם שוים אבל לענין שבקדו' (צריך דוקא שיאכל החתן) וצ"ל מועיל מה שאכל ובזה עדיף שדוכין דלא מהני אכל דאפ"ה לא מחיל ומדברי הג"ה זאת שכ' וי"ח משמע שי"ח ס"ל דאחר שדוכין אינו חוזר הכל וזה לא הי' ולא נברא ורמ"א כ' כאן בלא עיון ובריש דבריו כ' דברי הב"י וד"מ מה שהבינו שהרשב"א חולק הוא מדפ' דלאחר שדוכין דינו כל אחר ארוסין וע"ז כ' כנ"ל והב"ש הבין שהוא מדכ' הרשב"א דפוח' שליש ולכן כ' מה שכ' ולע"ד דבריהם תמוהים ועיקר המחלוקת מזה דז"ל הנ"י בשדוכין ודאי לא מחל כלום ואפי' אכל שם ואפי' איכא שדוכין כיון דמצי למהדר ביה ולהכי נקיט בית חמיו וע"כ הדקדוק אינו מדנקיט בית חמיו דעל עסק שוכין ל"ש למקרי חמיו דפשיט' דבמשנה לא מצינן כלל שדיברה מעסק שדוכין ומה"ת ידבר במקום זה ודיבר בהווה אלא דמדקדק מדלא תנא בהיא ששלחה לבית חמיה ש"מ דדוקא איהו ששלח לה שהיא לא מצית הדרה דאין בידה לגרש שייך לחלק בין אכל משא"כ היא ששלחה לו מפני שבידו למיהדר ולגרשה בלא כתובה ואפי' איסור דלא יגרש ליתא בארוסין וע' סי' קי"ט לכן ליכא לחלק ואפי' באכילה לא מחלה ולמד מזה בשדוכין דשניהם מצוי למיהדר לא מהני אכילה ולפ"ז שפיר כתבו דלא משמע הכי מתשו' הרשב"א שהרי דחק ליישב מפני מה תנא בית חמיו ואדרבה משמע מיניה שהוצריך לדחוק להוציא הדין שיהא דין האשה ששלחה שוה לו ולא נימא איפכא דמדידה לדידי' לא אבל שיהא עדיפות לה זה לא עלה על דעתו ונשמע מיני' דאין סברה לחלק בין מצי הדר ללא ומסתמא לדידי' שדוכין וארוסין שוה ומה שגזר שהדר ולא חילק בין אכלה ללא היינו דכתב דבריו על בגדים ותכשיטים דאליבי' לא תלה באכיל' אלא במאכל ובמשתה ודברים קטנים כמבואר בתשובתו שבב"י אבל במאכל ובמשתה ודברי' קטנים משמע באמת לדידי' דשדוכין וארוסין שוים וזה לע"ד הברור. אמנם האידנא שהשדוכין בחרם וקנס לע"ד אף הנ"י מודה דאין חילוק אך צריך לי עיון אם לא נאמר דל"ש ענין מחילה ע"י אכילה אלא במה ששולחים מדידהו ולא במה ששולח האב על ידם כנהוג האידנא בדין הסבלונות עיין בהטור וע' נמי בהרמזים כי לפ"ר נראה כסתור כי שם נראה שפי' דברי רבין שפסק מאכל ומשתה לא הדרו קאי לפרש המתני' בלא אכל שהרי כ' ומאכל ומשתה אינל חוזרין אפי' בלא אכל וצ"ע כי באמת נראה הכי מהרא"ש ולא כפי' הרמב"ן ור"ן שבב"י שקאי על מאכל ולפרושי דסבלונות קרו דברים שאינם עשוים לבלות גם צ"ע בהטור שכתב אפילו הן בעין א"צ להחזיר והב"י כ' משום דהוי איבעי' דל"נ וזה תימ' דא"כ הי' לו ליכלל זה עם יתר הדינים שמביא שהן איבעי' דל"נ וידוע דלהטור נ"מ לענין תפיסה וכנראה מדהשמיט נמי דין דתכשיטי' קטנים כייבא וכו' וכדמתמיה הב"ש דס"ל דההוא תרגומא בייבא וסבכתא לאו הלכתא וא"כ ממילא נפשט דאפי' לא בלו נמי לא הדרו בשאכל ואולם בהרא"ש ורמזים מבואר שהוא איבעי' דל"נ וצ"ע:
ז
ואח"כ אירע כו' ובי"ד סי' רכ"ח סעף מ"ג איתא וה"ה אם אירע באחות המשודך וכן פה בש"ע באם קלקל מעשיו ולפ"ר ק' נימא לגבי דידה בכ"ד ניחא לה כדאי' במס' ב"ק דף קי"א וא"ל דאם היא בעצמה עשתה שדוך אה"נ אלא דאיירי באב המשדך בתו ובו ל"ש משום טן דו דבתו דליתזיל דז"א דעיקר דין הרשב"א נלמד מקדושי עצמה וכן בקיצור כללי תשו' הרא"ש מי ששדך עצמו או בנו וכו' ונולד פגם שמד בקרובי חתן וכלה וכבר העריני בזה החריף מו' טעבלי דיין דק"ק ליסא כמבואר בתשובות דלקמן סי' ו' וא"ל דמום זה דפגם משפחה דומים למומים הגדולים שכופין לגרש ולא אמרינן אשה בכ"ד ניחא דא"כ אפילו נשתמד אחר ארוסין נמי ויכפנו לגרש וזה ודאי אינו כדהחליט הב"ה ודלא כמו שכ' הבאר היטב ס"ק י"ד בל' זה א"כ לפ"ז י"ל באם שהמיר אחי המשודך אפילו אחר ארוסין יכולה ליחזיר כי בלי ספק אינו דומה לנקטעו ב' ידיו שהוא כמו עבר ובטל ובע"כ לידחוק כבתשו' ע"ש ודוק:
ח
וי"א דכל קנסות כ' הב"ש הטע' משום בושת ויש עוד סבר' ותו דמכיו' שנוהגין בו לא גר' מסטומטא שקונה ע"פ מנהג ומה שכ' תו' אע"ג לפעמים וכו' ר"ל דכמו באם אוביר אשלם במיטבא לא חשוב גזים ה"ה במה שמחייב קצת יותר מדמי הבושת בצמצום הוי בכלל במיטבא ומינה סך רב יותר ודאי דהוי אסמכתא דומיא דאם אוביר אשלם אלפא וזה לע"ד פי' תשובת הרא"ש שבס"ק ט"ו שכ' ויש פנים לבטל כל הענין והקשה הב"י הא הרא"ש שס"ל בשדוכין ל"ש אסמכתא מפני הבושת ולהנ"ל ניחא כי שם הי' החיוב בסך ה' אלפים ואף דגבי אם אוביר אשלם אלפא פסקינן דמ"מ מחויב כפי הראוי ע' בב"י ח"מ סי' שך"ח הטעם בשם הרא"ש דלא יהא כאלו לא כ' כלל משא"כ הכא בלא כ' כלל הוא פטור ותירץ הנ"ש שקלסי' הב"ש מפני שהי' בסתר לע"ד אינו כיון שלא הי' בהקפדה שלא לגלות מה בכך שהי' בהחבא מ"מ נעשה בעדים ונתגלה לכל עולם שלא בהקפדה ממנה ושפי' דשייך בושת תו כ' וכ' המהרי"ק אפי' לא עבדו קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב דמי בשתו קיצר בהעתקה כי כ' תו דעדיף מביישתו בדברים שהוא פטור דהא איכא מעשה רב אלא שאין גובין אותו בבבל מיהו אם תפש או שאגודה בי' משום חשש קדו' יכול לעשות ואין כופין אותו לגרשה עכ"ל ומשמעות ראשונים בדוברם בעניני שדוכין לא משמע קצת הכי וגם יש לגמגם במה שכ' דהא איכ' מעשה רב אטו בשע' השדוך הי' הכונה לבייש הא אז הכונה לדבק טוב ובושת אינו חייב עד שיתכוין לבייש ואח"כ כשרוח אחר לבשם להפריד נמי אין הכונה לבייש וגם ל"ש מעשה וממה גרע מביוש דברים שזה ממילא ובלא דבור וזה בדבורו עביד מעשה וצ"ע:
ט
תו כ' והש"ך כ' בשם כל פוסקים דא"צ קנין ולע"ד נהי דראיות הש"ך נכונה מ"מ אחרי שכבר נהגו כדהעיד הרמ"א ז"ל בחה"מ בקנין שוב לו יהא מנהג זה כמנהג דסטומטא להיפך דכל דליכא קנין ליכא לחיובי' חזר אחד ומיחה כו' כ' הב"ש ואם עשה קנין בסתר בפני עדים כו' אף כי לפירושי לתשו' הרא"ש כנ"ל אין ראיה ממנו מ"מ טעמא דמסתבר בלא ראי' דל"ש בזה טעם בושת אך צ"ע אם נעשה בקנין ובערבות בקנין כנהוג דא"כ נהי דמטעם בושת ליכא לחייבי' ומטע' קנין הי' אסמכתא מ"מ אפשר דהערבים חייבים ע"פ תשו' הרשב"א שבחה"מ סי' קך"ט סעיף ח' בהג"ה מי ששאל חפץ מחבירו כו' הערב חייב ומה דק' להש"ך מסי' מ"ט ע' מ"ל פ' ך"ה מה' מלוה ומסיק דבקנין נשתעבד הערב אף במקום דלא נתחייב השואל מפני אסמכתא וה"ה הכא ולדעתי ה"ט דנהגו ממש כ"ע בגלילתנו דוקא ע"י ערבים מפני דעת הרמ' שחושב שדוכי' לאסמכתא (וע' תשו' ש"י) עושים בערבים שחייבים מ"מ וכן נהגו ליכתב במעמד ראשי העיר כדי שיהי' בב"ד חשוב כמבואר בראשונים וק"ק על שהעיד הרמ"א וכן המנהג פשוט וכו' כי אין ממנהגינו אפשר ראי' שעל הרוב הוא בב"ד חשוב ותמיד ע"י ערבי' אמנם מסופק אני אם לא הרשב"א ז"ל לשטתו אזיל במה שמפרש דברי הגמר' מנה אין כאן משכון אין כאן דוקא בקדושין ומקחים הנקנים במעות כמבואר סי' ך"ט בשמו ע"ש ומטעם דלא חשוב ממון לקנות בהם האשה או השדה משום דהו' כמו מלוה הואיל ועדיין אגוד גבי' כמבואר בח"ר ור"ן בשם הרמב"ן ולהכי ממילא כין דאין האשה מתקדשת אף היא לא קנתה המשכון דלא הקנהו לשעבד אלא ע"מ שיקנה בו אבל במתנה ס"ל דאם נתן משכון על מתנה נשתעבד המשכון במשיכתו כמבואר בהרא"ש שם בשם י"מ אבל לשטת החולקים שאף במתנה לאו כלום הוא ומטעם שא"א לשעבד בתורת ערבות במקום שאינו חייב תחלה וכמבואר הכא סעי' ז' וע' בב"י א"כ הגע עצמך אם במשיכות משכון דעדיף מקנין אמרינן שא"א שישתעבד אם אינו חייב תחלה בחיוב גמור ולא באסמכתא מה"ת דיהא ערב נשתעבד במקום שאין הלוה נשתעבד ונימא נמי מנה אין כאן ערב א"כ וצ"ע:
י
הג"ה דהפוסק פטור מן הקנס כ' הח"מ לכאורה נראה וכו' כדבריו איתא נמי בהגהות מ"ל פ"א מה' מכירה על הקושיא כיון להרמ' קנין מעכשיו מסלק אסמכתא למה הוזקק במחול לך וכ' בשם מהר"ש הלוי דאם בדרך חיוב אם נאנס המתחייב נפטר אבל כשהחיוב מוחלט וקונים שאם יהיה כך מחול כל שלא נתקיים התנאי אף שנאנס חייב שזה לא מחל אלא ע"מ שיתקיים כיון דבדידי' תלי' מילת' וע"ש (וע' נמי ב"ש סי' נ"א סס"ק י') והנה סברא זו בנויה ע"פ דברי הר"ן פ' האומר שבש"ך ח"מ סי' ך"א וב"ש ריש סי' ל"ח דאונס רחמנא פטרי' ולא חייבי' וה"ה הכא כיון שנתחייב במוחלט והשני לא מחל כ"א ע"ת אמרינן אונסה כמאן דלא עביד וחייב אבל למה שבארתי סי' ל"ח שהעיטור שפוסק דהו' ס"ק עכ"פ מסופק אם הל' כר"י או כר"ל דאמר אונסא כמאן דעביד וחשוב קיום תנאי אף באופן זה א"א להוציא מהמוחזק די"ל ק"ל כהעיטור וא"ל דהוה ס"ס אם הל' כר"ן ואת"ל כהעיטור הא מסופק חדא דאף בס"ס אין מוציאין ע' ב"ש סי' נ"ג ס"ק י"ג ותו דכבר כתבתי דיותר נראה דלחלוטין פו' כר"ל וע"ש תו כ' וע' בגוף התשו' דמשמע דמטעם אומדנא פטרי' והיא בסי' תשע"א ולא נזכר אומדנא כלל ואם כוונתו לדברי הטור סי' קנ"ד והם בש"ע סימן ע"ז סעיף ה' שמסיים בטור שלא פסק אלא ע"מ שתהנה בתו א"י מה ענין זה לפסיקת נדן שפשיטא שלא פסק אלא ע"מ וכו' אבל בנותן שט"ח פשוט ומתנה שאם תהי' הנשואין יהיה מחול הרי דעיקר החיוב נעשה ע"מ אם לא תהנה בתו ויותר מזה ק' לי דברי הב"ש שכ' ס"ק ט"ז על דברי הח"מ ובסימן ע"ז כתבתי וכו' א"צ לשלם השט"ח שנתן לחתנו על הנדן וכו' לכן אף כאן אפילו נתן שט"ח ובתו מסרב פטור מהקנס ולע"ד א"ד כלל דשם אף שנתן שט"ח הרי מ"מ ידוע שבפיסוק נדן נתנו וי"ל דהיא עכ"פ גלוי דע' שע"מ שתהני בתו והכא הרי איפכא כנ"ל איברא דמ"מ צ"ע אם לא י"ל בלא ראיה אמדינן דעתי' שלא חייב עצמו אלא מפני שסבר שלא יבא לידי גוביינא ואלו ידע שתמאן בתו לא היה מתחייב וליהוי אומד זה כתנאי מפורש ויפה כ' הח"מ דצ"ע (ודברי הצ"ל סי' צ"ה אינם מוכרחים לנדון דידי' בשח"ז כי גוונא דאיירי שם מצד אומדנא דמוכח אתינן עלי' כאלו התנה אם ימות בנו שיפטור ובתנאי זה בלי ספק היה שניהם מרוצים) אם הוא אומדנא דמוכח ומייתי ראיה ממעשים בכ"י אך ע' תו' פ' נ"ש מ"ז ע"ב מחלקים בין מכר למתנה דבמכר כיון שאינו תלוי בדעת לוקח לחוד לא אזלינן בפשוט בתר אומדנא ועיין במ"ל פ"ו מה' זכייה הל' א' וגם בתשובתי סי' ו' ומצאתי ת"ל שכוונתי לדעת זו של ח"מ שהרא"ש אינו חולק על התו' ע"ש ודוק א"כ הכא בלי ספק הצד שכנגדו אינו נכנס בהתקשרות אם לא בביטל אומד זה אך מה שהערותי מטעם אונסא כמאן דעביד עדיין צ"ע. כ' הב"ש בא"ד ס"ק ט"ז אם האב שלח את בנו כו' אלא ק' לכאורה למה הבן פטור דהא הוא הגורם הבושת וכו' וצ"ל דס"ל גרמא לבושת פטור גם י"ל דאינו אלא גרמא ולא גרמו ודבריו תמוהים דהא ודאי כע"מ דמדינא על הבושת לחוד בלא התחייבות הקנס אין לחייב דקיי"ל המבייש בדברים פטור ואף המהרי"ק שכ' קרוב הדבר וכו' מודה דלא מגבינן בבבל וגם לא החליט להוציא ואף גמגמתי לעיל בדבריו (ואף שראיתי בתשו' ע"ה סי' ע"ד ששם קנס על הבת הממאנת אפילו לא היה ידה במעשה השדוך אך ע"י שקיבלה המתנה ונתרצה למעשי אביה ואף שבגוף הדין שחישב רצוי בקבלת המתנה יפה דיבר ויש לדמות להנאמר בח"מ סי' רל"ה סעיף ך"ד ובדברים בלבד הוא שמקיים האדון וא"צ לקנות ממנו כלום מ"מ לע"ד אין עליה קנס כי דוקא במכירות קרקע שהוא דבר הנקנה שפיר אבל בשדוך אפי' אם בעצמה עשתה שדוך אינו נקנה בקנין כבסמ"ע סימן רמ"ג ס"ק י"ב ואיך אפשר לחייבה בקנס מבלי שהתחייבה עצמה אף בדיבור ולע"ד גרוע מבייש בדברים שאף שמדין גמרא פטור נהגו הגאונים לכופו לפייס משום דעכ"פ כוונתו לבייש אבל זו לא אלא שאינו מקובל לה ואף שהורגש בזה ומדמה לנתהפך להנאתו ולא למי שקבל לע"ד איפכא מסתברא דיתהפך הטעם דנתכוין להזיק ולא בעינן נתכוין לבייש אבל בושת לחוד בלא כונה לא שמענו וכן מוכח מקדמונינו שהוצרכו לתחבולת לקיום הקנס ואלו שייך קנס בושת בלי שום פיסוק מה הוצרכו לכל המצאות יתקשרו בשדוך ומי שיחזור יחייבנו ב"ד כדין מבייש בדברי' א"ו כדאמרן) אלא שעיקר החיוב מכח השיעבד שמחייב עצמו אם לא יקיים הקישור וכדי דלא ליהווי אסמכתא כתבו הפוסקים דל"ש אסמתכא אלא בחנם אבל הקונס לשלם מה שעל ידו חבירו נפסד אף דלא היה חייב מן הדין ל"ש אסמכתא משום דגמר ומקנה דומיא דאם אוביר דנמי לולא התנאי לא היה חייב דאינו אלא גרמא כמבואר בב"י סי' שך"ח בשם ת"ר ה"ה הכא אף שעל הבושת מצד הדין פטור ע"י החיוב גמר ומקנה ולא הוה אסמכתא ואם כן מה מהני מה שהוא גרמא לבושת או גרמי מדינא מ"מ פטור ומ"מ נשתעבד בחיובו כיון דלא גזים ואינו אסמכת' לכן לע"ד אם הבן משקר ואומר שיש לו הרשאה מאביו כעובדא דש"י או אפי' אומר שאין לו הרשאה אלא שמבטיח שאביו בלי ספק יתרצה למעשיו ומחייב עצמו בקנין ובקנס אם אביו ימאן אה"נ דחייב וגרע מדין הרשב"א בשהבת מסרב' כי כ' ואל תשיבני שהיה לו להתנות שאם תסרב שיהא פטור דלא היא דאונס דל"ש הוא דכל הבנות מתרצו' וכו' משא"כ אב לגבי בנו דודאי שכיח פשיטא דהוה ליה לאתנוי' דומי' דפסקי' מברא כמבואר בי"ד סי' רל"ב דהואיל דשכיח לא חשוב אונס ומכ"ש בעובדא דש"י שכיחש ואי משום אסמכתא דודאי חשוב כיון שאין בידו מ"מ מצד הבושת לא חשוב אסמכתא לדידן שפסקינן כשטה זו ובעובדא דש"י ע"כ שהגיד שיש לו כח ובכח הזה נכתב הקנס על האב אם ימאן וע"ז העמיד ערבו' בעד אביו (אבל תמהני על העדים איך כתבו חיוב ושעבוד על האב מבעלדי שטר הרשאה ממנו) אבל על עצמו לא פסק כלל קנס וכן משמעות ריש ל' הש"י ובאופן זה פשיטא שניהם פטורים האב פטור מדהיה שקר והבן א"א לחייב מדלא חייב עצמו ומשום הבושת לחוד א"א לחייבו כנ"ל אלא של' ש"י לבסוף קצת אינו מתוקן ובזה אפשר ליישב המובא בנ"ש שבקצת מקומו' כותבים הבאים בהרשאה מבנו או בתו אף שאינם רואים ההרשאה והפעולה בזה שמכיון שהם קונים ומתנים הקנס על האב ממ"נ אם אח"כ ממאני' ומכחישי' אביהם אם האב מודה ששיקר נהי שאין בידינו לכפו' הבנים האב מחויב בהקנס בצירוף הבושת ואינו יכול לטעון אנוס אני דהא הוא שגרם במה ששיקר ואמר שיש לו כח ואלו כן היה באמת אפשר לא בא לידי הבושה כי היה בידינו לכופם כדמסיק הב"ש אלא הב"ד יכולים לכופה והרי אתה הראית לדעת שצד כנגדך לא רצה לקשר על סמך המסתמא שכל הבנים מרוצים למעשי אביהם אלא שהאמין לדבריך שיש לך כח (אך עדיין צ"ע קצת אם לא מ"מ יוכל לטעון אנוס אני) ואם עומד בדבריו ומכחיש הבנים עכ"פ שניהם מחויבים לישבע כדין חנוני ופועלים ובאופן זה התנצל השב יעקב סימן ך"ג את הנ"ש ובמח"כ אף דברי עצמו סי' ב' היה לו לבאר שכ' וע"ד אביו אם הוי מפורש בהתנאים שבא בכח ממנו הוי פשוט דאביו היה מחויב בקנס והוצאות דאף דאינו נאמן על בנו נאמן ע"ע דהודאות בע"ד וכו' וזה ממש ל' הנ"ש וק' נמי עליו מה בכך הא אונס גמור הוא א"ו דאיירי נמי שמודה עתה ששיקר ומעולם לא היה לו כח אבל היכי שעומד בדבריו והבן מכחישו פשיטא דשניהם פטורים בשבועה וע"פ הדברים שם יראה לע"ד מה שמסיים הב"ש ואם האב יש לו כח מבתו כו' נר' האב פטור אלא הב"ד יוכלים לכופה היינו אם בההרשאה מפורש שהקבלת קנס על עצמה בקנין אם תסרב דאל"ה אף בהרשאתה אין בידינו לכופה ומכ"ש אם תחילה לא נעשה בהרשאתה אלא שאח"כ נתרצתה למעשי אביה ושוב חזרה וממאנת לע"ד אין עליה שום דין דלא כע"ה הנ"ל וכן משמעות הב"ש וכן בכח שנותן לפעמים האב לאחר לשדך בניו מוכרח להיות בק"ס ובקנס על עצמו ויוכתב בהתנאי' הקנס על המשלח אבל אם אחד אומר שיש לו כח ואין בידו הרשאה ודאי ראוי לכתוב הקנס על האומר שבא בכח ואזי אינו נפטר אם לא בשבועה תו להג"ה בסופה וע' בחה"מ סי' י"ב ס"ט וכו' לע"ד ע"כ אינו רומז כ"א להנהוג שכותבין בשבועה ובקנס שאז כמו דשם לא מהני לפטו' בהקנס מן הקנין ה"נ לא מהני הקנס לפטור מהשבועה אבל מצד הקנין א"י מה מעלה ומוריד בשדוך דהוא קנין דברים כמבואר בסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק י"ב ובחה"מ מבואר קנין על הפשרה צ"ל באופן דלא ליהוי ק"ד וכבר מפרשים האידנא הקנס לא יפטור ועם זה ע' סמ"ע סי' רמ"ה וא"ל שרומז לפסיק' הנדן בקנין שאינו נפטר אם הקנס מלבד המחלוקת מצד קנין אתן שבסי' נ"א בהג"ה אף הוא בטל מצד דמטבע אינה נקנה בחליפן אם לא בדרך חיוב ואף בזה עדיין צ"ע כיון שעל השדוך א"א שיחול אפילו בדרך חיוב כדאיתא סי' נ"א בב"ש ס"ק ג' בשם תשובת ש"י א"כ דהשדוך בטל ממילא הקנין בטל במקצת וי"ל דבטל כולו וע' ח"מ ס"ס ר"ט וגם י"ל דפטר נמי מחיובו על הנדן מטעם דכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ ליכנוס כדס"ל לראב"ע בתוספת כתובה אף דהדר איהו ומגרש מארוסין פטור מטעם שלא כ' אלא ע"מ לכונסה:
יא
לכן ע"כ כנ"ל ומ"ש הב"ש סימן נ"א ס"ק י' וצ"ל הא שעושים קנין במדינות פולין מן הבעלי דברים אינו אלא לאמת הדברים הפשוט שהקנין נוהגים ע"פ עדות הרמ"א בח"מ דצריך קנין להתחייב בקנס אף לשטת הפוסקים דאין אסמכתא בשדוכין:
יב
אם נותן משכן כ' הח"מ ולי"א דבשדוכין אין אסמכתא מיירי דלא היה קנין ליישב הטור אינו פועל כי מצריך קנין בב"ד חשוב ומה שמביא הב"ש בשם רש"ל כבר בטלו בטוב טעם הט"ז ונ"ש ואף בדברי הט"ז שמביא עיינתי ולא מצאתי בם מנוח דלשטת הר"י ע"י קנין לכל הפחות בלא בד"ח ממון גמור הוא חייב ע"פ הקנין שמחייב עצמו במקום דל"ש אסמכתא ופשיטא דמנה גמור יש והעיקר כדכ' הב"י בח"מ ליישב הרא"ש שלא כ' הדברים אלא למי שחושש לדעת הרמ' ודברי הטור הכא עדיין צ"ע אם לא שנדחק שכ' לנ"מ היכא שרוצה להתחייב בקנס גדול הרבה יותר מדמי הבושת שבזה לכו"ע יש משום אסמכתא דומיא דאשלם אלפ':
בית שמואל
נ׳
א
בין שחזרה היא. בש"ס פ' מי שמת איתא אר"פ הלכתא בין שמת הוא בין מתה היא או הדר הוא קדושי לא הדרי הדרה בה איהי אפי' קדושי נמי הדרי אמימר אמר קדושי לא הדרי גזירה שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה וכתב בתשו' מהר"מ מלובלין סימן י"ט אמימר פליג וס"ל קדושין לאו לטבועין ניתן והיה ראוי אפילו במת הוא שתחזור לו הקדושין ומכ"ש אם חזרה היא אלא היינו טעמא שלא תחזור משום שמא יאמרו וכו' וכן הוא לשיטת מהרי"ל בתשו' סי' ס"ד אחר הנשואין תחזור הקדושין אפילו אם מת הוא או הדר הוא משום דלא ניתן לטבועי' ולשמא יאמרו לא שייך אחר הנישואין והיינו מ"ש הרב רמ"א בסמוך מן הנשואין חוזרי', ובח"מ כתב דמהרי"ל איירי אם מתה היא תוך שנה הראשונה או בשנה שניה אז צריך להחזיר הנדוני' ונ"מ שלה והבעל רוצה שיחזירו לו הסבלונות וע"ז פסק הרב מהרי"ל דקדושין הדרי ליה ולא תקנו בזה לחזור החצי כי אם בנדן או בנ"מ בזה תקנו שיחלקו ביניהם אבל קדושין הדרה, מיהו כוונת הרב רמ"א כמ"ש ולא כח"מ, ובתשו' מהר"מ מינץ סי' צ"ו כתב שראה הלכה למעשה מרבותיו דחוזרין הקדושין אחר הנישואין והטעם לדבר משום מה ששוה הקדושין יותר מפרוטה הוי כאלו נתן לה למתנה והוי מתנה דבר העשוי להתנאות ששמין לה כמ"ש בסי' צ"ט, ובמשרים דף נ"ו כתב חייבי לאוין כשם שקנסו אותו ליתן לה הכתובה ות"כ כן קנסו אותו דהקדושין לא חזרו אפי' אם קידש אותה בלטרא דדהבא, משמע שניות דקנסו אות' דאין להן כתובה צריכה לחזור הקדושין, וצ"ל דרי"ו ס"ל אחר הנישואין לא שייך החשש שמא יאמרו כמ"ש בסמוך מ"ה ס"ל דהשניות מחזירים הקדושין אחר הנישואין ולא חיישינן שמא יאמרו אבל אנ"ל לומר דס"ל בשניות יאמרו דהדרה משום קנס ולא משום קידושי טעות, נשמע מכל זה דרי"ו ומהרי"ל והרב רמ"א ותשו' מהר"מ מינץ ותשו' מהר"מ מלובלין ס"ל בשיט' חדא אחר הנישואין לא שייך הגזירה שמא יאמרו והקדושין הדרי אלא בחייבי לאוין לא הדרי, מיהו בתשו' מהרי"ו סי' צ' ובתשו' ש"י סי' מ"ג פסקו אפילו אחר הנישואין הקדושין לא הדרי דחיישינן שמא יאמרו וכו' ואפילו במורדת לא הדרי, ובגמ' פ' האומר ס"ל נמי דהקדושין לא הדרי ולא מטעם הנ"ל שמא יאמרו אלא הטעם הוא דלא אפסקא הלכתא אם הקדושין לטבועין נתנו מ"ה א"צ להחזיר נמצא דין זה אם הקדושין הדרי ספיק' דדינא, ונראה קטנה שיכולה למאן ויוצאת בגט דקי"ל דאסור בקרובותיה כמ"ש לק' סי' קנ"ה אז אפילו אחר הנישואין אם תחזור הקדושין יש לחוש שיאמרו דיוצאת במיאון ומותר בקרובותיה לכן לכ"ע אין הקדושין הדרי:
ב
או שגירשה. צ"ל ה"פ או שגרשה מחמת שאסורה לו דהא כשחזר הוא או היא איירי נמי שגרשה וכ"כ בח"מ ולמ"ש בסמוך בשם רי"ו יש לחלק בין איסור שניות לשאר אסורים:
ג
קידושי טעות. היינו מה שהדעת טועה אבל אם הוא טעות שאין הדעת טועה כגון המקדש את אחותו הוי מתנה:
ד
ממאנת. הטעם משום בממאנ' הקדושין תופסים באחותה ומוטב שיאמרו הקדושין תופסים באחותה לכן הקידושין חוזרים:
ה
וכן אם היו קידושי ספק. דברי המחבר תמוהי' דהא בקדושי ספק צריכה גט א"כ למה קדושין חוזרים ולא חיישינן שמא יאמרו קידושין תופסים באחותה וכבר האריך בזה הח"מ ודין זה למד המחבר מדברי המר' ס"פ האומר שכתב לא אפסקא הלכתא אם הקדושין לטבועין נתנו מיהו בקידש בספק לכ"ע לא ניתן לטבועין ע"כ ונראה דה"פ אם היה הקדושין בודאי לטבועין נתנו אז לא היתה הדרה אפי' היכא דלא שייך החשש שמא יאמרו וכו' כגון אחר הנישואין וע"ז כתב המ' דלא אפסקא הלכתא אם לטבועין נתנו אבל אם קידש בספק אז לכ"ע לא ניתן לטבועין כי בספק לא ניתן לטבועין א"כ היכא דלא שייך החשש שמא יאמרו אין לה זכות בקדושין אבל המחבר הבין אם קידש בספק הדרי הקדושין אפילו היכא דשייך החשש שמא יאמרו וכו' קשה להבין ואפשר לישב קצת להבנות המחבר דס"ל להמר', הסוגיא שם פ' מי שמת ס"ל לר"פ ולאמימר קדושין לטבועין נתנו אלא ר"פ ס"ל אם הדרה היא צריכה להחזיר הקדושין משום קנס, ואמימר ל"פ על ר"פ אלא כשהקדושין ע"פ הדין שלה הם אלא ר"פ ס"ל דצריכה להחזיר משום קנס ע"ז אמר דלא הדר' משום שמא יאמרו מ"ה אוקמי' אדינא דהקדושין שייכים לה אבל היכא דלא ניתן לטבועין כגון קדושי ספק לא מפקיעין ממונו מחמת החשש שמא יאמרו כן יש ליישב לפי הבנת המחבר אבל נ"ל עיקר כמ"ש:
ו
וי"א דאפילו בדבר מאכל ומשתה. כן הוא שיטות רוב הפוסקים וחולקים על הרמב"ם וס"ל רבין לא פליג על המתני' וכללא הוא אם לא אכל חוזר הכל אפילו הדר הוא צריכה היא לשלם דברים העשוי לבלות וכן מאכל ומשתה ששלח ואכלם צריכה לשלם פחות שליש ולכאורה נראה אם היא עדיין בעין ובלה אם ראוי למלאכתו הראשונה א"צ לשלם מה שבלו כמ"ש ר"ס צ"ו בענין נדוניא, לא היו דברים העשוים לבלות ומכרה נראה דדינו כגזלן ומשלמת כשעת הגזילה ואינה פוחת שליש ועיין בנ"י, ואם אכל או שתה בדינר אז אם הוא חוזר אמרינן דברים העשוים לבלות ובלו מחל, ואם הם דברים העשוים לבלות והשתמשה בהם ולא בלו בעי' דלא אפשטא בש"ס ואין מוציאים ממנה ואם תפס הוא מהני להני פוסקים דס"ל דמהני תפיסה בבעי' דלא אפשטא כמ"ש ח"ה בכמה מקומות ובייכא וסבנתא בוודאי מחיל ופי' הרמב"ם היינו מיני צעיפים וקישורי נשים, ורי"ו פי' שהם מנעלים וצעיפים אפילו הם בעין א"צ להחזיר דמוחל בודאי וא"י למה הטור לא כתב מזה כלום, ורי"ו פסק אפילו אם הדר הוא /הדרא היא/ אין צריך להחזיר וגרע טפי ממאכל ומשתה, ודברים שאינן עשוים לבלות מחויבים להחזיר אפילו מכרו וכתבתי בסמוך דצריכה לשלם כשעת המכירה ואפילו אם הרויחה במעות א"צ ליתן לו כלום נ"י ואם היא חזרה צריכה לשלם דברים העשוין לבלות ובלו פחות שליש משויה, ומעות הוי כדברים העשוין לבלות ובגדים הכל לפי הענין וכן כשמת אחד מהם אמרינן ג"כ אם אכל מחל ומבעי' בש"ס מה שתשלם היינו אם אכל שליש דינר אם אמרינן דמוחל שליש מה ששלח וכן מבעי' שבח מהו ועיין בנ"י וכן אם שגר לו לאכול וכן אם אכל שלוחו ובכלם אין מוציאים ממנה, וכתב בתשובת הרא"ש שהביא הטור אם כ"א שלח זה לזה אלא של א' מהם בלה מנכה השני כל הפחת, וב"ח בק"א פי' דאיירי בשדוכי' ולא היה עדיין קדושין מ"ה מנכה כל הפחת ואנ"ל דעד כאן לא מחלק הנ"י בין שדוכין לאירוסין אלא לענין אם אכל שם אז י"ל לארוסה מחל ולא למשודכת, אבל פרעון פחות משליש קי"ל בכמה מקומות דמנכין שליש וכן קי"ל אם מניח האב ליתומיו פרה שאולה ואכלו אותה משלמין פחות משליש לכן אפילו במשודכת א"צ לשלם יותר, ועיקר כתירוץ בתרא של הפרישה כשזה החוזר מוחזק אז משלם פחות משליש אבל אם כ"א שלח נמצא כ"א מוחזק מנכין כל הפחת כאשר היה שוה בשעה הראשונה לפ"ז אפי' אם שלח מאכל ומשתה נמי מנכים, מיהו יש לומר דשם היה העובדא שחזרה היה מצד הכלה מ"ה פסק שם דהחתן מנכה ממה שהוא מוחזק כל הפחת מה שנפחת ממה שהיה שוה בשעה הראשונה כי היה תרתי לטיבותא שהיה מוחזק והוא לא היה חוזר אבל אם הוא מוחזק והוא חוזר יש לומר דאינו מנכה כל הפחת אף על גב דהוא מוחזק מכל מקום כיון דהוא חוזר אינו מנכה כל הפחת:
ז
משלמת הכל. כן הוא דעת הרמב"ם והראב"ד הקשה עליו מהא דקי"ל מכר זרעוני גינה ולא צמחה אינו משלם לו הוצאות כמ"ש בח"ה סימן רל"ב והמגיד תירץ שם הוציא הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היה כוונתו להרויח אלא להתנהג כמנהג משום הכי חייב לשלם כל הוצאות ועיין ב"ח ומה שכתב משלמת הכל משמע דאינו פוחת שליש לכאורה קשה מ"ש ממאכל ומשת' ששלח לה דאינה משלמת כל ההוצאה ואפשר שם איירי היכא דאין מנהג לשלוח מיהו רשב"ם פי' במתני' דאיירי דמנהג הוא לשלוח מיני מאכלים ומ"מ אינה משלמת כל הוצאת מיהו לכ"ע אם זה שעשה הסעודה חוזר א"צ הצד השני להחזיר לו כלום ול"ד לשלח:
ח
והוא שיהיה לו עדים. אבל בשבועה א"י להוציא אא"כ כשהוא מוחזק ישבע כמ"ש בתשוב' הרא"ש שהביא הטור וכ"כ בפרישה, ועיין דיני' אלו בח"ה סי' צ"א ל"ג שע"ה:
ט
אבל קודם אירוסין וכו'. היינו קודם אירוסין אם אכל שם מ"מ לא מחל כלום אפי' אם חזר הוא צריכה לשלם אפילו דברים העשוין לבלות והיינו פחות משליש ובח"מ הקשה אם הוא חוזר למה תשלם היא מה שבלה ולק"מ דהא כשלא אכל שם מבואר בש"ס דצריכה היא לשלם אפי' אם הוא חוזר ובמשודכת ס"ל לנ"י אפי' אם אכל שם הוי כאלו לא אכל ולא מחל מ"ה צריכה לשלם:
י
ויש חולקים. היינו הב"י כ"כ בשם תשוב' הרשב"א והמעיין שם יראה דאינו מוכרח כי שם לא קאמר אלא דפוחת שליש ממה שבלה ואז אין חילוק בין קודם ארוסין לבין אחר ארוסין כמ"ש בסמוך דקי"ל כן בכמה דוכתי דפוחת שליש אבל לענין אם הוא מוחל מחמת שמחת סעודה שאכל שם י"ל דאינו מוחל אלא דוקא בארוסין וכ"כ בט"ז:
יא
אחות המשודכת. ה"ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א"א או שהיתה פנויה וזנתה והרתה לזנונים כל זה הוא פגם גדול ט"ז ובי"ד סי' רכ"ח כתב בט"ז וכן כאן אם אירע כן באחות אבי המשודך א"י לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו מפורש דכתבו הפוסקים דין זה באחות המשודכת ואם המירה קודם השידוך הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידע ואין לו שום טענה כ"כ ב"ה מיהו נראה הכל לפי הענין:
יב
וכן אם קלקל המשודך מעשיו. אף על גב בתחלה היה ג"כ מעשיו מקולקלים והוא ידע מזה אלא אח"כ החזיק בדבר הרבה ועיין תשובת הרשב"א:
יג
אבל אחר אירוסין נסתחפה שדהו. אפילו אם המירה אחות משודכת אף על גב דאדם בעל בחירה ובידו לעשות טוב או רע מ"מ אמרי' נסתחפה שדהו כדמשמע בתשו' הרא"ש כלל ל"ד:
יד
וי"א דכל קנסות וכו'. הטעם משום בושת אף על גב לפעמים לא הוי בושת כ"כ כמו דמי הבושת אפ"ה לא הוי אסמכתא וכתב מהרי"ק שורש כ"ט אפי' לא עבדי קנס אפ"ה קרוב הוא בעיני דחייב לשלם דמי בושתו ודוקא קנסות שעושים בשעת השידוכין ומטעם בושת אבל אם עשאו קנסות בנשואין אותם קנסות הם אסמכתא וקודם הנישואין אפי' אם הוא רוצה לישא רק רוצה לשנות על קצת התנאים חייב בבושת דאל"כ בקל יכול למצוא צדדים להשמט ולבטל מקצת וע"י זה יצא מחשבתו לפועל ועיין תשוב' מהרי"ו סי' קל"ד ובתשו' מהרי"ט ח"ב סימן קמ"ב כתב אפי' אם נשבע על התנאים לא קאי על איחור הזמן ועיי' בנ"ש ועיין בח"ה סי' ר"ז שם ופסק הרב רמ"א דקי"ל דליכא אסמכתא בשידוכים משום בושת מ"מ צריך להיות קנין בדבר, ונראה אם השלישו שטרות א"צ קנין והש"ך כתב שם בשם כמה פוסקים דא"צ קנין ולקמן מבואר אם נתנו משכנות אם צריכים קנין:
טו
חזר א' בהם ומיחה. עיין בח"ה סימן רמ"ג שם כתב הסמ"ע אם נעשה הקנין ע"מ לכתוב השטר יכול למחות כיון דלא נתקיים התנאי ואז כשמוחה פטור מגוף השידוך ומקנס אבל אם לא אמר ע"מ אף על גב דיכול למחות שאל יכתוב השטר כמ"ש בח"ה שם מ"מ השידוך חייב לעשות ולא כתשו' ש"י סי' ל"ג שכתב דא"י למחות לכתוב השטר, ובט"ז כתב בסי' זה אם כתבו ראשי פרקים ועשאו ק"ס אף על גב דלא אמרו ע"מ שיכתוב השטרות הוי כאומר בפי' ע"מ שיכתבו כי בוודאי כוונת' לזה כי כן מנהג פשוט אחר כתיבת ר"פ כותבי' התנאי' לכן יכול כ"א לחזור אחר כתיבת ר"פ ויכול למחות שאל יכתוב התנאי' ופטור מקנס אבל אם השלישו ש"ח בזה נגמר החיוב וחייבי' בבושת ואם כבר נכתב התנאי' בקיצור ונותני' להסופר שיכתוב באורך אין א' יכול לחזור וחייבי' בבושת ואם עשאו קנין בסתר בפני עדי' וצוו לעדי' שאל יגלו הדבר ואח"כ מיחה א' בעדי' שאל יכתבו פטור מקנס ויכול למחות וכ"כ בתשו' ש"י סימן ס"ח ואפשר דל"פ על מ"ש הט"ז אלא איירי אפי' אם השלישו ש"ח מ"מ כיון שנעשה בסתר עדיין לא שייך בושת לפ"ז יש ליישב קושית הב"י בסי' נ"א שהקשה על תשו' הרא"ש כלל ל"ד שכתב יש לבטל כל הענין השידוך מפני שהוא אסמכתא והרא"ש בפסקיו ס"ל בשדוכי' לא אמרינן אסמכתא מפני הבושת וכ"כ בתשו' שני' שם ולק"מ כי שם איירי שנעשה השידוכי' בסתר הא כתב שם דהאשה היתה נחבאת מפני מסים ואז לא שייך בושת מ"ה כתב הרא"ש דהוי אסמכתא וכ"כ בנ"ש ויפה כתב אבל מ"ש לישב דברי הטור מ"ש בשם ר"י אם נתנו משכנו' צ"ל תזכ' בגוף המשכון דאל"כ אין חיוב עליו אף על גב דקי"ל אין אסמכת' בשדוכי' כתב דאיירי ג"כ שנעשו בסתר ולית' דהא התחלת דברי הטור מ"ש בשם ר"י קנין בשדוכי' אינו אסמכתא מפני בושת ע"כ איירי כשנעשה בפרהסיא ולישב הקושיא זו עיין ס"ס:
טז
דהפוסק פטור מקנס דזה אונס גמור הוא. ואז גם הערבות פטורי' ואפי' אם התחייב את גופו מ"מ פטור מקנס כיון שאינו בידו ולא יבוא לידו תשו' ש"י ואונס כזה הוי אונס גמור ולא שכיח כמ"ש בתשובת רשב"א וז"ל אפי' תאמר שהוא יכול לפייסה במעות אפי' התנה שאם תסרב שיפייסנה אטו תרקבי דדינרי בעי ליתן וא"ת היה לו להתנות שאם תסרב יהיה פטור לא הוה אונס דלא שכיח הוא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב ואפי' שכיח ול"ש לית ליה לאתנויי ועיין בש"ך בי"ד סימן רל"ב ובת"ה סי' נ"ה ובתשו' זו מבואר כדבריו ועיין במ' פ"ק דב"מ שם משמע לא כרשב"א ועיין במ' פ' מי שמת ועיין סי' קמ"ד קי"ל בגיטין לא מהני אונס שכיח ולא שכיח אבל בממון אפי' שכיח ולא שכיח א"צ להתנות ופטור, וכתב בח"מ לכאורה נראה כאן שהחיוב היה ליתן להחתן הנדן והכלה ואם לא יקיים חייב ליתן קנס אז הוא פטור ליתן הקנס כיון שהוא אונס אבל אם מחייב את עצמו באיזה סך בלי תנאי והחתן נותן כתב אם יתן לו הכלה והנדן אז החוב נמחל בזה לא שייך טענות אונס מיהו י"ל אומדנ' דמוכח הוא שלא התחייב את עצמו אלא כשבתו לא תסרב ע"כ ובסי' ע"ז כתבתי בשם הג"מ כשבתו טוען מאיס עלי א"צ לשלם הש"ח שנתן לחתנו על הנדן ומדמה למתה בתו דאין מוציאין ממנו מעות הנדן אפילו נתן ש"ח כמ"ש בסי' נ"ה כי מסתמא דעתו היה דוקא כשתהנה בתו ממעות הנדן לכן אף כאן אפילו נתן ש"ח ובתו מסרב פטור מהקנס ושם כתבתי אפילו לא אמרה בתו מאיס עלי רק אומר' שאר טענות פטור ליתן הנדן כי אומדנ' דמוכח הוא דכוונתו הוא ליתן הנדן באופן שתהנה בתו ואף על גב שם כבר היה הנישואין מ"מ פטור ליתן הנדן כשלא תהנה בתו מכ"ש הכא קודם הנישואין והוא מסרב דהוא פטור, מיהו בט"ז כתב שם כשהוא נותן ש"ח סתם כש"ח שלנו חייב ליתן כי ש"ח שלנו הוי כאלו כבר סילק כיון דיש בידו ליתן ליד אחר ובסי' נ"ה לא איירי בש"ח שלנו ובאונס שמת הוא יש לחלק בחילוק של הח"מ, ואם הבן עשה שידוך עם אחותו בלא הרשאה מאביו והאב אינו רוצה לעשות השידוך דינו כמו כשבתו מסרבת ועיין תשו' ש"י סי' ב' ד' ה' ו' ויש נ"מ כמה דינים ואכתוב בקיצור אם האב שלח את בנו למצוא זיווג לבתו ויודיע לו קודם שיעשה השידוך והבן שינה והגיד שהכל בכחו לעשות ועשה השידוך ואביו ממאן ואינו רוצה השידוך שניהם פטורים מקנס ודומה למ"ש בח"ה סי' קפ"ב כשהשליח משנה והמשלח רוצה לבטל בטל המקח אלא לכאורה קשה למה הבן פטור דהא הוא הגורם הבושת וצ"ל דס"ל גרמ' לבושת פטור, גם י"ל דאינו אלא גרמא ולא גרמי דהא אף על גב דלא היה בידו לעשות סבר דאביו יסכים למעשה ומזה נשמע אם האב אומר דיש בידו כתב הרשאה מבתו והיה שקר והיא ממאן דשניה' פטורים דהא האב פשיט' הוא סומך את עצמו דבתו לא תסרב ולא כנ"ש, וכל היכא דהאב פטור מקנס גם הערבים פטורי' מקנס ואם הוא אונס מחמת ממון פטור הוא מקנס אבל אם מתחייב בשבועה חייב מחמת השבועה כי משבועה א"י לפטו' מחמת אונס ממון מיהו ערבו' פטורים דהא מממון הוא פטור וערב לא היה ערב אלא על הממון עיין תשובת ש"י סי' ע"ח מיהו הרשב"א בתשו' סי' תשע"ה פוטר אף משבועה מחמת אונס כשבתו מסרב כמ"ש בסמוך אפי' אם יש בידו לפייסה בממון הרבה משום אומדנא דמוכח הוא דלא נשבע על דעת כן ש"מ אם יש אונס ממון הרבה פטור משבועה וכ"כ בט"ז והש"ך בי"ד סי' רל"ב סעיף י"ב אלא ב"ח כתב שם משום הפסד ממון הרבה אין לעבור על השבועה ונדר וחולק שם על הרב רמ"א שכתב שם ואם אירעו לו אונס והיה אפשר לסלקו ע"י ממון הרבה מקרי אונס ולדידיה לא נקרא אונס מיהו אף לסברתו השיג בחנם כי י"ל שם איירי בהדירו שיאכל אצלו אז מהני הפסד ממון כמ"ש הריב"ש כיון הנדר הוא רק לכבוד בעלמא ומ"ש שם וכן אם צוה השר וכו' שם שאני דיש חשש נפשות כמ"ש ב"ח בעצמו לכן אף לפי סברות ב"ח השיג בחנם ולדברי הט"ז וש"ך שם יש כאן נ"מ אם הוא אונס ממון פטור מן הקנס אם לא מתחייב בשבועה אבל אם נשבע אז אינו פטור אא"כ כשיש אומדנא דמוכח דלא נשבע על דעת כך שיתן ממון הרבה אבל אם ליכא אומדנא דמוכח לא מהני מה שאומר שלא היה דעתו לכך דא"כ הוי פתח לנדר והוי נולד כמ"ש בתשוב' ריב"ש שם ואם כתב קנס ואח"כ נכתב בחרם ובשבועה אז השבועה קאי על הקנס שנשבע ליתן הקנס לכן אפילו ערבות אינם פטורים אפילו כשיש אונס ממון אבל אם כתב בחרם ובשבועה ובקנס לא קאי השבועה על הקנס ובתשו' ש"י שם מדייק מתשוב' ריב"ש סי' שפ"ז אף בכה"ג לא קאי השבועה על הקנס ולכאור' נראה דלא מוכיח מריב"ש כלום אלא שם איירי שנכתב נשבע פלוני לקיים התנאי' הנזכרים בקנס כך וכך בזה כתב הריב"ש דאין במשמע שנשבע ליתן הקנס, ואם כתב אם לא אקיים אתן קנס ואח"כ כתב דנשבע על כל זה פטור הוא כשנותן הקנס ואמרי' השבועה קאי על מ"ש אם לא יקיים יתן הקנס ולא על חיוב שלו וכ"כ בתשובת מהר"מ מינץ סימן ט"ז, וב"ח כתב בח"ה סימן ר"ז אם כתב לקיים שום דבר בת"כ ובקנס אם נותן הקנס פטור הוא מת"כ כיון דיש התרה לת"כ נמצא עיקר החיוב הוא מכח הקנס ונראה לכאורה דמהר"מ מינץ לא ס"ל כב"ח ואפשר ליישב מיהו בתשוב' בן ששון סימן ס"ד פסק להדיא לא כב"ח וראיתי בנ"ש שהקשה על מהר"מ מינץ הנ"ל והבין כי תו' והמר' חולקים עליו ולא ראיתי שום סתירה, גם הקשה שם איך ס"ד דהשבוע' קאי ליתן הקנס ולא על הגוף הדברי' ל"ל השבועה דהא קנס חייב מחמת הבושת ולק"מ כי נ"מ דאין אונס ממון מהני כמ"ש בסמוך גם נ"מ לענין ערבות גם נ"מ אם נעש' השידוך בסתר אז מחמת הקנס פטור ומחמת השבועה חייב ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה מבתו והיא ממאנת נראה האב פטור מהקנס אלא הב"ד יכולים לכופה אותה, ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפיה עליה אף על גב דהיתה בתחלה מרוצה כשאומרת עכשיו טענה מבוררת ועיין בנ"ש:
יז
וע"ל ס"ק ע"ז. שם מבואר ארוסה שאמרה מ"ע אין אביה חייב ליתן מה שפסק לה ליתן:
יח
וכן בשאר אונסי'. כגון שמת הפוסק או העני כמ"ש בי"ד סי' רל"ב אפילו היה קנין מ"מ האי קנין בתנאים לא קאי לזכות לבן או לבת אלא הקנין קאי ליתן קנס לצד שכנגדו כ"כ בתשו' ש"י סי' ק"ד ונראה דלא איירי בקנין אתן אלא קנין ומחייב את עצמו מ"מ פטור מחמת האונס כמ"ש בח"ה סי' נ"ה ולא כנ"ש ואם חייב את עצמו ליתן לו הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כדרך שכותבין עתה פטור וכן אם השליש ש"ח על הקנס פטור כמ"ש בח"ה שם:
יט
אין יורשים צריכים לקיים ופטורים מן הקנס. וגם המשודך פטור מן הקנס אף על פי שנעשה בקנין מ"מ לא היה שום זכיות לבן או לבת כי לא קאי הקנין לזכות אותם כמ"ש בסמוך מ"ה אין היורשים צריכים לקיים ופטורים ליתן לבן או לבת סך זה אלא מה שמגיע לה חלק ירושתם, ובסי' אח"ז נתבאר היכא דזכו הבן או הבת היינו דברים הנקנים באמירה צריכין לקיים ומוציאים מהם ואם היה קנין גמור לזכות להם מוציאי' ממשועבדים, ואיירי שהניח האב לסלק מה שפסק דאל"כ פשיטא דהיורשים פטורים, ובנ"ש הניח בצ"ע על הרב שהביא בסי' קי"ג דעת הראב"ד דאומדים דעת האב ליתן יותר מעישור אפילו אין כאן אלא מה שנותן להראשונה נותנים הכל לשניה מכ"ש הכא שהוא בעצמו פסק לזה סך זה למה אין היורשים חייבים ליתן לה סך שפסק ולק"מ דאיירי כאן דירד מנכסיו אחר הפסיקה ושם מסיים וכתב וראוי לאומדו לפי הממון שהניח בשעת מותו א"כ אם הוא במעמד אחד חייב ליתן מה שפסק אבל אם ירד מנכסיו אחר הפסיקה אז מחמת האומדנא לא זכו אותו הסך אלא מחמת שפסק לה סך זה ודברים אלו לא נקנה כלל ולא הי' שום קנין אלא קנס ואביו הוא אונס לכן היורשים פטורים וא"צ לקיים הפסיקה אבל א"ל דלא איירי כאן לענין אם היורשים חייבים ליתן הסך אשר פסק האב ליתן אלא איירי דאין היורשים חייבים לעשות השידוך אף שמגיע על חלק ירושתו הסך אשר פסק אביהם מ"מ כיון שאביהם מת אין שום חיוב על היורשים דזה אינו שהרי השידוך תלי' ברצון המשודך והמשודכת אם הם מרוצי' אין יכולים היורשים לעכב ואם הם אין מרוצי' פשיטא דהיורשים פטורים מקנס אלא ע"כ צ"ל מ"ש אין היורשים צריכים לקיים הפסיקה היינו הסך אשר פסק אביהם א"צ ליתן ואפי' אם הניח אביהם הסך אשר פסק ודינים דכאן ל"ד למה דקי"ל כל דבר שהוא קנס אין קונסין לבנו כמ"ש בח"ה סי' שפ"ה ועיין בי"ד סי' רל"ב מי ששידך ופסק נדוניא ואין לו לפרוע:
כ
ואח"כ יצא א'. היינו ע"פ אונס יצא לכן שניהם פטורים מקנס אבל אם יצא א' בלא אונס הוא חייב קנס והשני פטור ואם אינן דרין בעיר א' אמרינן משדכן בנותיהן דעתן שישאו במקומן אפילו אם היה הבעל ממקום אחר אח"כ /אא"כ/ התנו בפי' כן ע"ש בתשובה ועיין בי"ד שם:
כא
ועיין בח"ה סי' י"ב. שם פסק דלא אפטר את עצמו בקנס וכתב בח"מ היינו אם כתב בקנין ובקנס אבל אם כתב אני מקבל בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס אז הקנס הוא שובר של הקנין:
כב
צריך שיאמר אם אחזור בי תזכה וכו'. הטעם משום כל שאינו מחיוב מצד הדין אין הכסף משועבד דקי"ל מנה אין כאן משכון אין כאן מ"ה צריך שיאמר לו תזכה וכו' דין זה כתב הטור והקשה הב"י דהא כתב הטור בשם ר"י והרא"ש דאין בשידוכין משום אסמכת' מפני הבושת ותירץ מהרש"ל שאני הכא כיון שמגלה דעתו שאינו סומך על הקנס אלא רוצה למשכון ומשכון אין כאן אם לא אמר תזכה בגוף החפץ כ"כ ב"ח ופרישה בשמו, ובט"ז כתב בשדוכי' איכא תרתי לריעותא א' משום אסמכת' והשניה משום מנה אין כאן משכון אין כאן ובושת אף על גב דמסלק אסמכת' מ"מ המשכון אינו קונה אם רוצה לגבות מן המשכון לכן צריך לומר תזכה בגוף המשכון ואם לא אמר תזכה בגוף אף על גב החוזר חייב ליתן לו קנס מפני הבושת מ"מ אין לו קנין במשכון:
כג
דיני שדכנות. עיין ס"ס קפ"ה וכללא הוא היכא דמנהג היא ליקח שדכנות מיד אחר גמר השדכנות אפילו אם חזרו הצדדים חייבים לשלם לו שכירות שלו ומהרש"ל ביש"ש פ' הגוזל בתרא כתב אם לקח כבר שדכנות והצדדים חזרו אח"ז וא"י להוציא הקנס מצד החוזר צריך השדכן להחזיר השדכנות משמע אם מוציאים הקנס אין מוציאים ממנו השדכנות מיהו י"ל דאין חייבים לשלם לו ומכ"ש במקום שאין משלמים שדכנות מיד אלא בעת הנשואין וחזרו דאין משלמים לו שדכנות ולא כלבוש בח"ה סימן קפ"ה שכתב דצריכי' לשלם לו שדכנות אפילו אם חזרו משום דמוציאים קנס מצד העובר וכבר השיג עליו בסמ"ע שם:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
נ׳
א
אפילו קדשה כו'. שם דתניא קדשה בככר כו':
ב
וכן כו' ממש"ש בב"ב גזירה שמא כו' משא"כ בממאנת דמותר בקרובותיה ולכן ג"כ בקדושי טעות הדרא:
ג
וכן כו'. ע' רש"י בכתובות שם ד"ה ארנב"י כו' ודקשיא לך כו' ובקדושין מ"ו ב' וש"מ מעות כו':
ד
וכן אם היו קדושי ספק. שם בכתובות וערש"י שם ד"ה אליבא דמ"ד כו' הלכך כו':
ה
וכ"ז כו' אבל כו'. דלא שייך האי גזירה כמ"ש ביבמות צ"ד ב' אלא נישואין כו':
ו
השולח כו'. רמב"ם וכשיטת רבו רי"מ דמש"ש במתני' שלח סבלונות מרובין כו' ארישא קאי אם אכל סעודת חתן כו' אבל לא אכל אפילו סבלונות מועטין נגבין ולפרושי רישא דאבל אינן נגבין דוקא סבלונות מועטין דלא כרשב"ם ומרובין ומועטין בפיר' ראשון של תוספת שם ד"ה סבלונות כו' והביא ראיה דלפרושי רישא קאי ובשאכל ממש בגמרא ת"ש דאר"י א"ש מעשה כו' בעי רבא סבלונות כו' והתם בשאכל מיירי ואמר ת"ש סבלונות מועטין כו' וכן פירשו כל המפרשים כולם ועוד כ' מש"ש יתיב רבין כו' לדחוייה למתני' אתא דבין אכל בין לא אכל בין מרובין בין מועטין שוין מדמציין גמ' אסיפא דמתני' סבלונות מועטין כו' וקאמר יתיב כו' סבלונות הדרי דאל"כ ה"ל לציין ארישא דמתני' סבלונות מרובין כו' ועוד דאי בסבלונו' מרובין דוקא א"כ ל"ל למימר דמאכל ומשתה לא הדרי השתא סבלונות מועטין דזמנין לא בלי הדרי כ"ש מאכל ומשתה ול"ל נמי דבשלא אכל מיירי דהא מציין אמתניתין סבלונו' וכבר כ' דסיפא לפרושי רישא קאי דוקא שאכל וזהו דעת הרמב"ם ג"כ וכ' דמ"מ מ"ש דסבלונות מועטין הדרי דוקא היכא דלא בלו אבל אם אם בלו ואתברו לגמרי מחמת תשמיש דמי למאכל ומשתה כיון דלאשתמושי לה שדרינהו כו' וז"ש בין כו' וכן כלים כו'. אבל כל הפוסקים חולקין עליהם בזה וכ' דרבין לפרוש' למתני' אתא דל"ת דוקא סבלונות מועטין הדרי באכל שם אבל כדי יין וכדי שמן הדרי אלא כל מאכל ומשתה לא הדרי באכל שם ומש"ש סבלונות הדרי היינו סבלונות מרובין וקמ"ל נמי דהדרא בה איהו אפי' כיש' כו' ומ"ש הלכתא כן אורחא דתלמודא בכמה מקומות וז"ש הרב בהג"ה וי"א כו':
ז
וכן מעות. נ"י בשם הר' יונה דלהוצאה נתנו והוא בכלל סבלונות מועטין העשוי לבלות:
ח
ואז אפילו כו'. בעיא שם בעי רבא סבלונות כו' ולא איפשטא ולקולא דאינן נגבין טור וכ"פ שם בכל האיבעיות דגמרא שם מהו שישלם שבח כו' שלוחו כו' הכל לקולא דאינן נגבין והרב קיצר והרמב"ם וש"ע כדין השמיטו דכ"ז אליבא דמתני' וכל הסוגיא נדחית למסקנא כנ"ל:
ט
ואם היה מנהג כו'. רמב"ם שם בשם רבותיו שהרי זה גרמה לו לאבד ממון כו' ר"ל מדינא דגרמי דקיי"ל דחייב ע"ש אבל הראב"ד השיג עליו וכ' כל איבוד ממון שבעל הממון עושה אותו אע"ג שזה גרם לו פטור וכמש"ש צ"ג ב' ת"ר מהו כו' דלת"ק אינו משלם לו ההוצאה וקיי"ל שם כת"ק ובתוספתא הלוקח קנקנים מחבירו נמצא פטסאות ונשברו חייב להעמיד לו דמי קנקנים ולא דמי יין ועמ"ש שם שיישבן בדוחק והניח בצ"ע:
י
והוא כו'. שאין זה נשבע ונוטל. רמב"ם ור"ל כמ"ש ר"ח דוקא שהוציא ברשות ונשבע ונוטל האי דידע וכמ"ש בח"מ סימן צ"א בהג"ה:
יא
וי"א דכ"ז כו'. דבלא קדושין לא מחיל כלום כיון דמצו למיהדר בהו ולהכי נקט בית חמיו שם:
יב
וי"ח. כ"מ מדברי הרשב"א ועס"ד:
יג
המשדך כו' דכי היכא כו'. דחד טעמא לתרוייהו והא דנקט השולח כו' משום דאורחא דמילתא דחתן שולח לכלה וכן בפ' האומנין הלוקח כלים מבית האומן כו' וכיוצא ואפילו נתארסה דהא דמתני' בנתארסה וברפ"ה דכתובות ראב"ע אומר מן הנשואין דעתא כו' וקיי"ל שם כר"א וז"ש דאמדן דעתא כו' ע"ד כו' ואע"ג דשם מ"ז ב' ע"כ ל"ק ראב"ע כו' לא קיי"ל כן אלא כת"ק שם ובפ"ו שם הפוסק מעות כו' ופריך בירוש' ולא בדברי' כו' ומשני פוסק ע"מ לכנוס והביא הרא"ש שם ע"ש:
יד
ראובן כו'. הרא"ש ריש כלל ל"ד והאריך שם והביא כל אומדנות בש"ס וגדולה מזו דאפילו בנדר ושבועה אזלינן בתר אומדנא כמ"ש בנדרים ובפ"ד דב"ק ועבח"מ סימן ע"ג ס"ה בהג"ה וכ' שם ול"ד למ"ש בכתובות ע"ד דאם נולדו בה מומין משנתארסה דנסתחפה שדהו דהתם בשנתארסה דאז היא קנין כספו כמו עבדו ושורו אבל קודם אירוסין אינה תלויה במזלו וכן הא דאמרינן שם ב' ב' א"ד כו' ג"כ לאחר אירוסין וז"ש בהג"ה וי"א כו':
טו
כשרוצין כו'. כמ"ש בב"מ מ"ח ב' הנותן עירבון כו' דאסמכתא היא כו'. וכמש"ש ס"ס ב' כל דאי כו' כו' ועח"מ סימן ר"ז ס"ע:
טז
וי"א כו'. תוס' ב"מ ס"ו א' ד"ה ומניומי ומיהו כו' ועוד דבדין כו' וכמש"ש ק"ד ב' התם לא כו' וכ"כ המחבר בח"מ שם:
יז
ודוקא כו' אבל כו'. כמ"ש בב"ב ע"ז ע"מ שיכתבו את השטר כו' אבל קנין סתם מהני וכמ"ש הרב בח"מ שם:
יח
י"א דמי כו' אע"ג כו'. כמ"ש בגיטין ע"ג א' אונסא כו' וה"נ לא שכיח דכל הבנות מתרצות במעשה האב או הקרובים ואף ע"ג שיכול לפייסה במעות וכמש"ש ל"א א"ד אר"י מידי כו' שם:
יט
ובלבד כו'. דאז הוא רצון שם.
כ
וכן בשאר כו' ער"ס נ"א בהג"ה ודוקא כו':
כא
ודוקא כו'. ע"ש בהגה הדברים הנקנים כו':
כב
שנים כו'. כמ"ש בכתובות ק"י שלש ארצות כו'. וכ"ש קודם נישואין שא"י להוציאה בע"כ:
כג
פטור כו'. כנ"ל דאונס כו':
כד
אם כו'. עבח"מ סי' ר"ז סי"ז ולדברי הרב בס"ו צ"ל בלא קנין ועתוס' שם סד"ה מני:
חלקת מחוקק
נ׳
א
או שגירשה. בטור וברמב"ם ליתא בבא זו שגירשה דהיינו חזרה וכאן שכתב חזרה וגירשה צריך לפרש כגון שגירשה מצד החיוב שנאסרה לו דה"א דליקנסו אותה שתחזיר גם כסף הקידושין:
ב
הרי הם מתנה גמורה. אעפ"י דאומדן דעתו הוא שלא נתן לה אלא ע"מ לכונסה והיה ראוי אפי' במת הוא שתחזור לו הקידושין ומכ"ש בחזרה היא אפ"ה פסק אמימר בגמר' פ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) דלא הדרי קידושין כדי שלא יאמרו קידושי טעות היו ולכך חזרו ונמצא קידושין תופסין באחותה:
ג
וכן אם היתה ממאנת. דתנן הממאנת באיש הוא מותר בקרובותיה והיא מותרת בקרוביו ומוטב שיאמרו קידושין תופסין באחותה אבל קטנה יוצאה בגט כיון דאסור בקרובותיה איתא להאי טעמא שכ' הרשב"א בחידושיו בשם הרמב"ן הביאו הב"י סי' זה ס"ק א':
ד
וכן אם היו קידושי ספק. יש לדקדק דהא כל קידושי ספק צריכה גט מספק וא"כ אכתי יאמרו קידושין תופסין באחותה ואף על גב דאמרו בגמר' בפ' המדיר (כתובות דף ע"ו ע"ב) גבי נמצאו בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה שאחר ארוסין נולדו המומין ומוקי' לה רב נחמן בר יצחק לקידושין אם צריך להחזיר הקידושין אם לאו ואם לא מייתי האב ראיה צריך להחזיר כסף הקידושין אף שהוא טוען ברי שאחר הקידושין נולדו וא"כ הוי ספק קידושין וצריכה גט עכ"פ ואפ"ה מחזיר הקידושין ומכאן מייתי ראיה בהג"ה מרדכי יש לדחות הראיה דהתם לא קאי במסקנ' תירוץ זה דהא רמי בר יחזקאל מסיק שם לא תציתו וכו' ורב נחמן בר יצחק הנ"ל אפשר דלא ס"ל כאמימר (דפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"ה) דסבר דלא הדרי קידושין כדי שלא יאמרו קידושי טעות היו ולכך חזרו ונמצאו קידושין תופסין באחותו והובא לעיל ס"ק ב') אבל למאי דקי"ל כאמימר א"כ כל קידושי ספק יש לחוש לשמא יאמרו ולא גרע קידושי דאורייתא מספק מן הקטנה היוצא' בגט דלא הוי רק קידושי דרבנן ואפ"ה אין הקדושין חוזרין מטעם שמא יאמרו וע"כ לא כתב הרמב"ן רק קידושי טעות ולא קידושי ספק:
ה
אבל מן הנשואין הקדושין חוזרין. פשט הלשון משמע לכאורה דקאי בהדרה היא דוקא ומורדת בו דאז אמרי' צריכה להחזיר כסף קידושין דאדעת' דתמרוד בו לא נתן לה ואין לחוש שמא יאמרו נשואי טעות היו דבקדושין אמרי' הכי ולא בנשואין כדאית' בגמר' בכמה דוכתי ביבמו' אבל במת הוא ומכ"ש בהדר הוא פשיט' שאין הקידושין חוזרין דהא אפילו כתובה בעי למיתב לה ומכ"ש שא"צ להחזיר לו כסף הקידושין ומהי תיתי תחזיר ליורשים או לו מה שנתן לה במתנה וקידש אותה בה וכי האב הזכאי בקדושי בתו צריך להחזיר כשימות חתנו או מגרש בתו אבל המעיין במה שפסק הרב מהרי"ל בתשובה סי' ס"ד דבנשואה קידושין הדרי יראה דהתם קאי במתה היא הבעל יורש אשתו מדינ' רק מחמת תקנה שמתה בשנה שניה צריך להחזיר חצי הנדן והבעל רוצה שיחזרו לו הסבלונות ולא יחלוקו וע"ז פסק הרב דודאי מוהר הדרי ואפי' קידושין הדרי כלומר דה"א דאיסור יש בהחזרת הקדושין משום שמא יאמרו ע"כ כתב הרב דקידושין ומוהר דין א' להם בנשואה והדר הכל ולא תקנו רק החזרת חצי הנדן מה שהכניסה לו או נ"מ מה שירשו אבל מה שנתן ושלח לה בזה לא תקנו הקהלות אף דיש לפקפק קצת דקידושין דקנתה האשה מיד בארוסין הוי כדידה ממש וכנ"מ שלה וצריך להחזיר מיה' מחציתן כמו בנדן על זה כתב שקבל מפי מורו ז"ל דמן הנשואין ליכא שמא יאמרו אבל שדעת הרב יהיה שכל אלמנה וגרושה תחזיר הקידושין זה דבר שאין לו שחר בלי טעם ואני תמה על הרב מהר"מ מלובלין שפסק בתשובה סי' י"ט דכוונת הרב מהרי"ל אף במת הוא אזי טבעת הקידושין חוזר ונישום בכתובה והעיד שכן מנהג קצת קהילות והוא דבר תמוה בעיני דלמה יהיה הטבע' קדושין גרוע מכל המתנות שנותן הבעל להאשה שאין שמין כמבואר לקמן סי' צ"ט ולא פסק הריב"ש שהמתנות שנותן החתן לכלה שלא קנתה אותו אלא משום דכוונת רוב החתנים הוא לא למתנה ממש רק להתנאות בהם וכמו שהאריך הריב"ש שם אבל הטבעת קידושין שהוא קונה אותה בטבעת זה איך יעלה על הדעת שלא יהיה שלה לגמרי ועדיף הטבעת קדושין מן המתנות שנותנין אחרים להכלה שמבואר ג"כ בסי' צ"ט דהם שלה ע"כ נראה אפילו בנתגרשה מכ"ש נתאלמנה שהקידושין שלה דמתנה גמורה הם והרב מהרי"ל לא כתב רק היכא דמתה היא תוך שנה או שנתים שלא יחלוקו הסבלונות והקידושין והרב מהרמ"א קיצר דבריו במקום שיש לטעות ואפשר שסמך מאחר שכתב לפני זה אין הקידושין חוזרין לעולם וכו' מתנה גמורה שאין להם חזרה א"כ ליכא למטעי דלאחר הנשואין חוזרין במת או גירשה דא"כ אין זה מתנה גמורה וכמ"ש הר"ן ועיין בתשובת מהרי"ו סי' י' בדין המורדת כתב בהדיא שא"צ להחזיר טבעת קידושין מפני שלא יאמרו וכו':
ו
מפני שהכל יודעים וכו' ואין זה טועה וכו'. ע"כ כתב המ"מ מ"ש הרמב"ם אם היו קידושי טעו' חוזרין הקידושין היינו בדבר שהוא טועה וסבר שיהיו קידושין והוא דבר כדי לטעותו כגון שהלך בעלה למד"ה והגידו לה שמת בעלה ונתקדשה לאחר ואח"כ בא בעלה שאז א"צ גט מהשני וצריכה להחזיר הקידושין לו שבטעות קידשה ואחותה מותרת לו וכל כיוצא בזה:
ז
וכן מעות. כלו' שהוציאה מעות בדברים שאינם של קיימא:
ח
דוקא כשאכל שם החתן. בטור מבואר דין האכילה אם דוקא שאכל הוא ולא שלוחו או אם דוקא שוה דינר ושאר דינים עיין שם:
ט
אפי' מה שהוא בעין אינו חוזר. בטור משמע אם שלח דברים שעשויין לבלות בבית אביה צריך שתשמש בהם ואם לא נשתמשה משמע דחוזרין אף שאכל:
י
שהרי גרמה לו לאבד ממון. מדמה זה לדיני דגרמי וגם גרמא בנזקין אם הוא דבר השכיח ורגיל חייב לשלם משום קנס ועיין בדברי המ"מ מ"ש בזה ועיין בב"ח ועיין בתשובת מהרי"ק סוף שורש י':
יא
חוזר הכל. משמע אף דבר מאכל וכלים מועטים שבלו צריכה לשלם ואף שחזר בו הוא וקשה אם המניעה מצידו והיא בלתה ברשותו למה תשלם ואפשר דקאי על דעת הטור דס"ל כשאכל אפילו מה שבעין אינו חוזר זה הדין לא שייך בארוסה ולא במשודכת אך קשה דיש חולקין בזה:
יב
דכי היכא דהדרי סבלונו'. וה"ה במה שבלה בבגדים אפילו חזר הוא פוחת שליש כמו בחזרה היא כ"כ הרשב"א:
יג
אבל אחר אירוסין נסתחפ' שדהו. שם בשורש ק"א מבי' ראיה לד"ז דאשכחן גבי מומין דכי נולדו בה בשנתארסה חייב לתת לה כתובה אם כ' לה למ"ד ארוסה א"ל כתובה מתנאי ב"ד ול"מ למימר אדעת' דהכי לא כתבתי לה וכן הוא בתשובת הרא"ש כלל ל"ד סימן א':
יד
הרשות בידו למחות בשטר. ואז פטור גם מגוף השידוך מאחר שהקנין היה ע"מ לכתוב השטרו' והרי חזר בו קודם כתיבת השטר:
טו
דהפוסק פטור מן הקנס דזה מקרי אונס. לכאורה נראה דהיינו דוקא אם חייב עצמו ליתן לו הכלה והנדן ואם לא יקיים יתן קנס כדרך שכותבין עתה אף שאין כאן אסמכת' הן שמצד הבושה ראוי ליתן קנס או שהיה כאן ת"כ ושאר חזוקים שאין כאן אסמכת' מ"מ מצד האונס יכול לפטור עצמו אבל אם חייב עצמו כדרך שנתבאר לפני זה בסמוך שחייב עצמו ליתן להחתן בלי שום תנאי מנה והחתן נתחייב אם יתן לו הכל' והנדן יהא החוב מחול ואם הכלה אינה רוצה אף שהאב אנוס בזה מ"מ במה פטור מחיובו וכמ"ש אחר זה אם נתחייב עצמו בשטר לא מהני אונס וכל זמן שאינו מקיים התנאי אין החוב מחול לו ומיהו י"ל דמ"מ אומדנא דמוכח שלא נתחייב רק ע"ד שהיה סבור שבתו לא תסרב ועיין בגוף התשובה דמשמע דמטעם אומדנא פטרו ומ"מ צריך להתיישב אם זה מקרי אומדנא דמוכח לומר דהוי כאלו התנה בפי' ומעשים בכל יום שמניחין ש"ח על כך ואין מועיל לומר שהיא אינה רוצה:
טז
ובלבד שלא יהא ערמה בדבר. ראיתי בתשובה שחיבר הרמ"ע בסי' פ"א בזה הלשון לו יונח היותה מלומדת שתמאן אין זאת אפילו גרמא בנזקין וכו' והנה משמעות דבריו שם אם האב מעכב בפועל ולא הבת חייב בקנס אבל אם האב נותן עצות מרחוק עד שהיא שומטת כר פטור האב ודבריו צ"ע ואין זה אונס כל שנעשה הדבר מרצונו ועיין בתשובת הרמב"ן סי' רע"ב כתב אני אומר דרך כלל שאונס כשמו ואין הרצון אונס ואלו מסבב זה אונסין לעצמו וכו' אין זה אונס אלא רצון וכו' ע"ש:
יז
כגון שמת הפוסק. ה"ה אם חי והעני כמו שפוסק בי"ד סי' רל"ב סעיף ט"ז:
יח
אין יורשים צריכים לקיים. דין זה הוציא מתשובת מהרי"ו סי' ק"ד וסי' קמ"ב וכתב שם הטעם דאף דבכתב התנאים קבלו בק"ס לקיים כל המבואר שם האי קנין לא קאי אאותו בן רק קאי אאותו שכנגדו ששידך בתו לבנו והאב פסק לבנו סך מסויים ואם לא יתן הסך יתן קנס לצד שכנגדו ועל זה קבל בק"ס אבל הבן לא זכה בשום זכייה ועיין בח"ה סי' רפ"ו:
יט
ופטורי' מן הקנס. גם המשודך פטור מן הקנס וכן פסק שם מהרי"ו בסי' ק"ה:
כ
חייבים יורשים לשלם. היינו כפי סך הקנס וכן פסק מהרי"ו בסי' קמ"ב דאם נתן האב ש"ח על הקנס הוי כמו הלואה ולא מהני טענות אונס בהלואה ואף אם מת האב חייבים היורשים לשלם כפי סך הש"ח עיין שם:
כא
אם אינו רוצה פטור מן הקנס. משמע דזה שאינו רוצה לילך פטור מן הקנס וגם השני הרוצה לילך ג"כ פטור מן הקנס מאחר שהוא רוצה לקיים תנאו במקום אחר וזה נגד המושכל והמעיין בגוף התשובה יראה שהשני חייב אם לא שהיה אנוס לילך ומשמע עוד אף אם לא היו דרים במקום א' והחתן רוצה שהכלה תבא אליו אפ"ה החתן חייב בקנס שסתמן של משדכי בנותיהן דעתם שינשאו במקומן ואפילו היה הבעל ממקום אחר אלא א"כ התנו בפי':
כב
ועיין בח"ה סי' י"ב. שם כתב בסעיף ט' שנים שקבלו פשרני' בקנין וקנס ואחר הפשרה אמר א' אשלם הקנס ולא אקיים הפשר אין בדבריו כלום והוא מועתק מתשובת הרשב"א ונתן שם הטעם שהרי הוא מחוייב לקיים הפשרה מכח הקנין ומשמע דוק' שכתב או אמר בלשון הזה אני מקבל עלי זה בקנין וקנס שהקנס לא כתב רק לחיזוק אבל אם כתב דבר זה אני מקבל עלי בקנין ובאם שלא אקיים אתן קנס א"כ להדיא התנה שהקנס הוא השובר של הקנין ואם יתן קנס הוא פטור מן הקנין ועיין בב"ח בח"מ ס"ס ר"ז פסק אם נשתעבד לקיים המקח בת"כ ובקנס מאחר דלר"ת יש היתר לת"כ בדיעבד א"כ עיקר המקח הוא מכח הקנס ויד בעל השטר על התחתונה מאחר דלא פי' הקנס לא יפטור השבועה כמו שכותבין בתנאי' הקנס לא יפטור החרם:
כג
צריך שיאמר אם אחזור בי. הטעם דכל שאינו מחוייב מצד הדין הכסף אין המשכון משועבד דק"ל מנה אין כאן משכון אין כאן וכן האומר ליתן מתנה לחבירו ונותן לו משכון ג"כ אמרי' מנה אין כאן מצד החיוב אם כן משכון אין כאן ועיין בח"מ סי' ר"ז סעיף י"ז ודין זה מיירי אליבא דהרמב"ם דשייך אסמכתא אף בשידוכין ולדברי י"א דבשדוכין אין כאן אסמכתא מיירי כאן דלא היה קנין כלל וע"כ אין כאן חיוב מן הדין וכמו שנתבאר בח"מ סי' ר"ז ועיין בב"ח מ"ש כאן בשם מהרש"ל:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
נ׳
א
סעיף ה' ראובן שידך בתו וכו' נ"ב הנה מה שהקשו הכל על זה מדברי התוס' דהיכי דהדבר תלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא גם הטעם החילוק בין שדוכין לאם כבר נתקדשה שכ' הרמ"א עיין בתשובתי לחו"מ סי' ל"ט ל"ק סאניוויץ במהדורא ה' שלי לחו"מ סי' ק"ד מ"ש ליישב כל זה בטוב טעם בעזה"י ייע"ש ודו"ק:
ב
שם ראובן שידך בתו לשמעון בקנין וכו' נ"ב הנה מה שכאן סתם הרמ"א וביו"ד סי' רכ"ח סעיף מ"ג הביא חולק בזה וע' בנו"ב שהאריך בזה ובאמת לק"מ דשם מיירי דהאב המסרב ולא הבת דאל"כ תיפוק לי' בלא זה דלא גרע מאומרת מאיס עלי ובע"כ דמיירי דהיא אינה מקפדת וניחא לה בכל דהו רק האב מעכב ובזה דאין הדבר נוגע לו רק לבתו לא אלים האומדנא כ"כ לזה יש חולקין דאם לא בא לב"ד מיד חייב לקיים שבועתו משא"כ כאן דמיירי דהחתן נשבע ובו לא שייך מאיס עלי והוא עצמו מעכב לכך בזה אלים האומדנא מותר דלא ניחא ליה בכך וכ"ע מודים דפטור משבועה וכן מ"ש אח"כ אם קלקל המשודך מעשיו דיכולה המשודכת לחזור בו בזה כל דהיא עצמה חוזרת לא גרע מטענה מאיס עלי וכ"ע מודים דפטורה משבועה לעולם ולא פליגי ביו"ד רק אם אביו חוזר בזה לא אלים האומדנא כ"כ ודבר זה נכון וברור בסברא בעזה"י ודוק ולדבר זה העירני חכם אחד ממדינת רוססיא הרב מוה' יחזקאל נ"י אב"ד קלאווען:
ג
באותו סעיף בהג"ה וי"א וכו' אבל אחר ארוסין נסתחפה שדהו וכו' נ"ב הנה ראיתי במחנה אפרים הל' שכירות (סי' ד') שכ' ליישב קושיות התוס' בב"ק פ' הגוזל (ד' ק"ט ע"א) שהקשו בכל לוקח מקח ונטרפה אח"כ לימא אדעתא דהכי לא קניתי ותירץ הגאון הנ"ל דשאני היכי דאירע אונס בגוף הדבר שקנה דאז אמרי' נסתחפה שדהו אבל היכי דאינו בגוף הדבר שקנה אז אזלינא בתר אומדנא ונסתייע מדברי הרא"ש שהביא הרמ"א כאן שאחר קדושין נסתחפה שדהו ייע"ש שהאריך ולפענ"ד א"א לומר כן שהוא נגד ש"ס ערוך רפ"ה דכתובות דפריך שם במה דקאמר רב אין הלכה כראב"ע ופריך ורב לא אזיל בתר אומדנא והא אתמר מתנות שכ"מ וכו' עד אלא תרווייהו אזלי בתר אומדנא וכו' ולמה לא קאמר החילוק כך דבמת הוא כיון דאירע בו עצמו האונס א"כ אמרינן נסתחפה שדהו לכך לא אזיל בתר אומדנא אבל התם במתנות שכ"מ דאין השינוי בגוף הדבר ולא שייך שם לומר נסתחפה שדהו לכך אזיל בתר אומדנא וטעם תשובת הרא"ש דבקדשה אמרינן נסתחפה שדהו היינו מכח דהיכי דתלוי בדעת שניהם לא אזלינן בתר אומדנא כמ"ש התוס' בכתובות (ד' מ"ח ע"א) רק זה הוי דוקא בקנין ממש כגון קידושין או לוקח פרה אבל היכי דליכא קנין ממש רק מה שמתחייב זה כנגד זה בחיוב לבדו בלא קנין איזה דבר בזה אזלינן בתר דעת המתחייב לבדו ובזה אזלינן בתר אומדנא וא"ש ודו"ק. וע' בב"ש מ"ש על מ"ש כאן המחבר ואח"כ אירע שהמירה אחות המשודכת וכו' דדוקא בזה ולא באחות אבי המשודך וכו' נראה דהיינו דוקא אחר שדוכין אבל קודם שדוכין והוא לא ידע כמ"ש הב"ש דהכל לפי הענין אם לא ידע הוי מום בזה אפילו אחר משאר המשפחה הוי מום כמשאחז"ל בפ"ה דסוכה דאין לך משפחה שיש בם מוכס שאין כולה מוכסין ודוקא בפגם שנולד אחר השדוכין דזה הוי חידוש דבעלמא בדבר התלוי בדעת שניהם לא אזלי' בתר אומדנא מה דנתחדש אח"כ ולכך בזה כיון דחידוש הוא אין לך אלא מ"ש הפוסקים אבל אם המיר קודם השידוך דהוי מקח טעות למפרע בזה אם נודע שיש מומר במשפחה זו הוי מקח טעות ובטל השידוך וכן נמי אם כבר נתקדשה אם נודע כן למפרע דהרי הרמ"א לא כ' רק אם אירע אחר ארוסין נסתחפה שדהו ומשמע הא מקודם ארוסין הוי מקח טעות וא"כ בזה אף אם הי' שאר מומר במשפח' נמי הוי מקח טעות והוי קדושי טעות ובטלו הקדושין מיהו בקדשה סתם וכנסה סתם נראה אף באחות המשודכת א"צ קדושין אחרים דאינו כ"כ מום לבטל הקדושין מדלא מנעו הש"ס בין המומין שמנה בפ' המדיר והיינו במה שתנא שם מה דהוסיפו בנשים יותר מכהנים הו"ל למנות גם זה דבהמיר אחד מן המשפחה הוי מום בנשים ולא בכהנים בע"כ אין זה מום לבטל הקדושין ואפשר אף בקדושין מ"ש הרמ"א הטעם דנסתחפ' שדהו היינו רק לבתר חרגמ"ה דא"י לקדש בע"כ והו' ס"ד דבזה יוכל לגרש בע"כ לכך קמ"ל דנסתחפ' שדהו וא"י לגרש בע"כ אבל אם הי' מום זה קודם ארוסין הוי מום ויכול לגרש בע"כ אבל מ"מ אין מום זה מבטל הקדושין להיות מותרת בלי גט כיון דלא מנאו התנא ואף דכ' המחבר לעיל (סי' א') דר"ג לא תיקן בארוסה היינו איסור ב' נשים לא תיקן בארוסה אבל גט בע"כ תיקן אף בארוסה וראי' ממ"ש שם הרמ"א אם אינו רוצה לכנוס רק לפטור וקשה אם הרוצה רק לפטור יפטרנה בגט ומי מעכב על ידו ובע"כ מוכח דא"י לגרש בע"כ ולכך שפיר אם היא רוצה לפטור והעכוב ממנה בזה יכול לישא אחרת אבל לגרש בע"כ א"י גם בארוס' והוי כוונת הרמ"א כנ"ל ואף דמבואר בב"ש (סי' קי"ט)ובח"מ שם דלישא ב' נשים חמור מגט בע"כ כגון במקום מצוה מ"מ י"ל בארוסה הוי להיפוך כיון דאינו בכלל ב' נשים דהוי רק ארוסה חמור גט בע"כ מלישא אחרת כיון דאינו בכלל לשון התקנה והבן ולכך עכ"פ בקדש' סתם וכנסה סתם הוי נשואין מעלייא וא"צ קדושין אחרים גם קדושין אחרים בלא"ה הוי חשש שיאמרו קדושין הראשונים אינן כלום וכמ"ש (בסי' ל"ד) לכך חלילה לחזור ולקדשה כנלפענ"ד בזה נכון לדינא בעזה"י ודוק היטב:
ד
סעיף ו' כשרוצין לעשות כו' ומניחים שני שטרות אלו ביד שליש וכו' נ"ב עי' בחבורי משפט צדק לחו"מ מהדורא ה' סי' ל"ה ובחו"מ סי' ר"ז מ"ש דהיינו דוקא אם שניהם השלישו שטרו' כן אבל אם אחד השליש ואחד לא השליש ומכ"ש אם אחד השליש שט"ח ואחד מעות או משכון כיון דזה פטור גם השני פטור אף דהוי שט"ח דדוקא בתרתי טעמי דאגב דבעי כמקני גמר ומקני ובצירוף דהוי חיוב מהיום לכך מהני ויע"ש בעזה"י ודו"ק והנה מ"ש הב"ש ס"ק ט"ו דאם השלישו שט"ח כבר נגמר החיוב וצריך בושת היינו אם השלישו ש"ח על גוף הנדן אז נגמר החיוב אבל אם השלישו ש"ח רק על הקנס לקיים אז בושת לא שייך בזה עדיין וגם החיוב של הקנס לא חל כיון דהתנו לכתוב שטרות ממש וי"ל דלא נתחייבו רק אם יכתבו התנאים ולא קודם וגם מ"ש השלישו שטרות לאו דוקא ה"ה מעות נדן אם השלישו חל החיוב כנלפע"ד נכון לדינא בעה"י ודוק. עי' בח"מ ס"ק ט"ו וע' בבית מאיר מ"ש עליו וע' בתשובתי לחו"מ מהדורא ג' סי' ס"ו קנה מקומה בחו"מ סי' ר"ז בתשובתי ל"ק ביזאנב שם הארכתי בזה בעזה"י וישבתי דברי הח"מ מכמה הערות שיש עליו והעליתי בעזה"י דמהני אומדנא בזה לפוטרו ייע"ש ודו"ק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
נ׳
א
סעי' ו' בהגה (לגבות קנסות) בהתקשרות תנאים הנהוגים כידוע טען אחד שכיון שעבר זמן המוגבל להסילוק והתרה בי ולא סילק בטל הקשר. כי איננו רוצה בקיומו ושכנגדו טען שביקש ממנו הרחבת זמן חודש או ב' ושתק. ובעת שבאו לדין הוא מוכן לסלק תיכף. נראה שגם שחל הקנס על ידי הרחבת זמן גם בלי תנאים חדשים. על כל זה נראה דלא שייך בזה שתיקה כהודאה. והוה ליה כטוען איני יודע אם נתחייבת לי שגם שהתנאים ודאי בחזקת חיוב. הרי כיון שעבר הזמן הם בחזקת בטילים. וספק הרחבת הזמן הוה ליה כעובדא חדשה ולזה לא שייך בזה שתיקה כהודאה להטיל עליו חיוב חדש בזה. וגם שמשביעין כשטוען שבנו או בתו מסרבת בהשידוך שלא הי' בזה קנוניא ורמאות. על כל זה בזה אין להשביע. כי שם יש חזקה שנתרצו הבן והבת כי חזקה דלא שדיא אינשי זוזי בכדי ולא יביא את עצמו לכלל הפסד בחנם. ובודאי שאול האיש מילידי ביתו ונתרצו. וגם שבן אדם ויתנחם על כל זה הרי זה בכלל רגליים לדבר שיש בזה קנוניא וגם דחזינין שנוי דעתיה עכשיו בזה. אין לנו להוסיף לומר שגם בנו ובתו נשתנו דעתם גם שלפי דבריו לא הי' שנוי הדעת רק בבנו על כל זה גם שהוא חזקה העשויה להשתנות גם כן. מכל מקום יש להשביע בזה להמתקשר בקנס במקום בנו שהי' מתחלה כעין סבר ומקובל לקבוע הקנס על כל פנים לגדר שבועה דאם לא כן אין בהתקשרות שום ממש וקיום כלל וגמרו ומשעבדי אהדדי להטיל שבועה גם במה שאיננו בגדר שבועה מה שאין כן קבלת חרם קיל טובא ועל ידי זה איננו בגדר קשר כלל כי אם על פי צד שבועה. מה שאין כן כשלפנינו זמן עובר רק ספק הרחבה ברצונם להזמנים נראה שאין להשביע וצלע"ע:
החוזר בו מתנאים. ואחר כך אומר שאינו חוזר ועל ידי זה נמבזה ונמאם לשכנגדו להיות עומד על המצפה איך יהי' רוח התהפכותו בסוף. נראה שכן הוא גבול בזה שתיכף ששומע חזרה משכנגדו יתרה בו בפני ב' עדים שכשאשר הוא אומר עכשיו כן יקום וכשאפשר שתהי' ההתראה על פי בד"צ הוא יותר נכון ואחר כך גם שכדי שלא לשלם הקנס חוזר ואומר שרוצה בהתנאים. וגם אם רוצה להשליש או ליתן ליד שכנגדו בטחון גדול על זה מכל מקום יכול שכנגדו לומר כיון שכשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה. ומכל מקום אתה גרמת לי הבושת והסברא נותנת שנכון לומר כן כיון שכן הוא סדר משפט העולם כמו שאמרו חז"ל:
אם תחלה הי' דר הנותן מזונות להזוג על שלחנו בנוה יפה ואח"כ הוא דר בנוה שאינו יפה אם יוכלו לבטל השידוכין על ידי זה בלי קנס צל"ע בזה דלכאורה הוא כל שכן מהסירוב שיכולה אשה לסרב מלשנות מקום גם אחר דכבר משעבדה ליה. ויש גם כן מקום לומר שישלם לו גם עבור הדירה. כיון שבלאו הכי כן הוא חיוב המזונות לשלם עבורם כדלא מתדר להו בהדי הדדי. וכן בזה ישלם כפי ברכת הבית:
שידוך נגד הנהוג לחשוש בשיוי שמות המחותנים או נשותיהן וכוותיה. ואחר כך חזר בו אחד על ידי החשש אולי שייך בכך מעין סבור הייתי שאוכל לקבל על ידי שאיני חושש. כי גוף קשה פחד שוברו ח"ו. וביותר אם הי' להחוזר בו איזה פגע וכעין לשון חז"ל אעפ"י שאין ניחוש יש סימן. ואם לא ידעו מהחשש כפי סוגיא דעלמא הוה ליה טעות ולא שייך לא ידעי פסידא דפועל כו' כי במקח בטעות לא שייך כן ומוציאים גם המוחזק וכל שכן שבכך לא שייך תנאי ובפועל הוה ליה להתנות היטב. גם דקיימא לן שיכולים לחזור בקנין סודר כל זמן שעסוקים באותו ענין. מכל מקום בשידוכין נראה שגם כשחוזרים בהם תיכף בעסקם באותו ענין. שייך בזה בושה שעד הקנין סודר של כתיבת התנאים אין בושה כל כך. וכל אחד יכול לומר רציתי לנסות אם יתרצה חברו לשדך את עצמי עמו. וכשאראה שהוא מרוצה בלא שום נטייה אחר כך אתיישב בדבר. וגם אם יצא הקול שחברו סירב מלשדך את עצמו עמו. יכול לומר אחר שהי' הוא מרוצה לא הייתי רוצה. מה שאין כן אחר כתיבת תנאים. כבר ידוע שזה שחוזר בו הוא מבייש את שכנגדו וגם אם הי' מנהג פשוט ידוע לכל שחוזרים בהם אחר כתיבת תנאים תיכף בעסקם באותו ענין מכל מקום לא עבידי אינשי לכתוב תנאים על מנת לחזור בו תיכף ויש בושת ומכל מקום צלע"ע היטב:
גם שכתבו האחרונים ז"ל שאין שכר שדכנות עד אחר שכתבו תנאים בקנסות כנהוג מכל מקום לפעמים גם אם כתבו כבר תנאים. רק שנתבטל תיכף ביום ההוא על ידי שנודע שהי' טעות לאחד מהם. גם כן אין להוציא שכר השדכנות. כיון שאיגלאי מלתא למפרע שהתנאים בטלים. ואלו הי' בא זה לתבוע הקנס משכנגדו לא הי' יכול להוציא ממנו כיון שטוען שהי' טעות בהנוגע לעיקר התנאים. אך אם החזרה הי' באופן שאם הי' בא לתבוע הקנס לא הי' טענה נגדו לומר שהטעות הי' בעיקר התנאים למפרע. רק שנתחרט אחר כך. על ידי רצון אשתו או איזה קרוב או על ידי שום סבה שאיננה גורמת שיהי' על ידי זה גוף התנאים כטעות גם שהי' החזרה תיכף באותו יום. ולא רצה לתבוע ממנו קנס מגיע שכר שדכנות:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
נ׳
א
קדושי טעות עבה"ט מ"ש היינו מה שהדעת טועה כו' והא ל' הב"ש סק"ג וכ"כ הח"מ לקמן סק"ו בשם המ"מ ועמ"ש לעיל סי' כ"ח ס"ק נ"ח דדוקא באחותו אבל באחר אינו נותן למתנה ע"ש ועיין בש"ך ח"מ סי' שנ"ו: קדושי ספק עבה"ט שכ' דברי המחבר תמוהים כו' ע' בזה בח"מ וב"ש ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"ה שכ' ליישב בטו"ט דברי המרדכי והמחבר דכיון דאיכא ספק קדושין א"כ כי היכי דאי הדרי קדושין ואיכא דלא שמע בגיטא איכא חשש שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ה"נ איכא מכשול להיפך דאי לא הדרי קדושין מאן דשמע בגיטא יאמר שהיה ודאי קדושין ואין קדושן תופסין באחותה בודאי ובאמת הוה קידושי אחותה קדושי ספק נמצא כיון שבין כך ובין כך א"א להנצל ממכשול טוב יותר שתחזיר דאז עכ"פ מאן דשמע בתרוויי' בגירושין ובחזרת קדושין ידע שקידושי אחותה ס' הם ולק"מ כו' ושוב הביא שמצא דגם בס' ישועות יעקב פ' לישב כן דברי המרדכי אלא שסיים דמצא לריטב"א בקידושין ע"ט דפליג כו' והוא ז"ל תמה עליו ומסיים שדברי המרדכי מוסכמים לעד בלי מחלוקת ע"ש):
ב
הקדושין חוזרין. עבה"ט ומ"ש וכ"כ הר"ם מינץ שראה הלכה למעשה כו' עב"ש דמסיים בה והטעם לדבר משום מה ששוה הקדושין יותר מפרוטה הוי כאילו נתן לה למתנה דבר העשוי להתנאות כו' ועיין בס' ב"מ שכ' דהוא תמוה הא בפלוגתא דקידשה בככר ליכא למ"ד הכי כו' ומסיים לכן לע"ד הלכה כהח"מ ודלא כב"ש דספיקא דדינא הוא ע"ש ועיין בתשו' ח"ס סי' ק"ה שכ' דמה שנדחק הח"מ דמהרי"ל לא קאי אלא אעובדא דילי' בתוך שני חזרה וכן הסכים בס' ב"מ דלא בב"ש הנה הרואה במהרי"ל יראה נהי דהשאלה היה בתוך שני חזרה אבל מה שהעיד על מורו היה בעלמא כו' וכתב שם לישב דברי מהרי"ל ומסיים דיפה פסק רמ"א כמהרי"ל וא"כ לכל הפחות הוה ספיקא דדינא כמ"ש הב"ש ואי תפס הוא לא מפקי' מני': וע"ש עוד אודות אחד שקידש ונשא אשה ומיד ביום שאחריו טרם טהרה ולא נבעלה נתגלה לה מום בהאיש ולא נתרצתה לו בשום אופן ורוב המון חשבו שיהיה קדושי ונשואי טעות לגמרי במום כזה ולימים אחרי כן פטרה בגט כדמו"י ועתה תובע הבעל להחזיר לו טבעת קדושין שלו והיא תמאן לתת לו והאריך בזה ומסיק כי בעובדא דא היה נראה להוציא ממנה הקדושין לכ"ע דנראה כמערמת להתקדש לבעל מום ולחזור קודם בעילה ולכופו לגט כדי להרויח הקדושין כמ"ש סברא זו התוס' בכתובות ע"ז בד"ה סבורה וביבמות ס"ד בד"ה יוציא' אלא דהמרדכי כתב שם תירוץ אחר כו' ולכל הפחות נ"ל דתחזיר עד פרוטה וכמ"ש הב"ש בשם הר"ם מינץ ומ"ש האחרונים שזהו המצאה נגד הש"ס נ"ל דבימי הש"ס קדשה בככר או במנה וע"ד כן נתקדשה לו א"כ הכל בכלל הקדושין אבל בזמנינו שנוהגים לכסות פני הכלה ואומרים תחת החופה ששוה פרוטה כדי שתסמוך דעתה במה שהוא כו' נמצא עיקר הקדושין אינו אלא פרוטה והשאר הוה כמוהר וכמהר"מ מינץ מיהו זה דוקא לענין דינא דטיבועין עדיף בזמנינו מבזמן התלמוד מטעם הנ"ל אך לטעם שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה אדרבה מיגרע גרע כיון שלעולם מקדשה בטבעת א"כ כיון שמשלמת לו שווי הטבעת אע"פ שמחזקת לעצמה פרוטה או אפי' חצי שווי איכא מימר שיסברו ששילמה כל שווי הטבעת או דאוזיל גבה או איכא דלא שמע כמה החזירה ע"כ מן האירוסין נ"ל דלא תחזיר אבל מן הנישואין דליכא משום שמא יאמרו איכא לצרופי כל מ"ש לעיל וא"כ בנ"ד לכל הפחות יש לבצוע הריב כי קרוב לודאי שמחויבת להחזיר הקדושין ע"ש):
ג
וגובה אותם. עבה"ט ומ"ש ארוס שבשעת כניסתו כו' עמ"ש לקמן ס"ק י' בשם רדב"ז:
(ג) חזרה היא בה חוזר הכל. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תקע"ט:
ד
לאחר שדוכין. הטעם מבואר בב"י דבשידוכין ודאי לא מחל כלום ואפילו אכל שם כיון דמצי למיהדר ביה ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שכ' דהאידנא שהשידוכין בח' וקנס לע"ד אף הנ"י מודה דאין חילוק. אך צ"ע אם לא נאמר דלא שייך ענין מחילה ע"י אכילה אלא במה ששולחים מדידהו ולא במה ששולח האב על ידם כנהוג האידנ' עכ"ל: (ובתשו' ח"ס סי' קכ"ח במשודך שמת ויורשיו תובעים והב"ש כו' ובס' עצי ארזים מפרש לנכון דהיש חולקין אינו על גוף הדין של הנ"י רק על מה דמשמע דחוזר הכל ואפי' שליש אינו פוחת ובזה מיושב דברי הח"מ ס"ק י"א שהקשה הא בלתה ברשותו ר"ל מ"ט לא תנכה שליש ונסתלק מעליו תמיהת הב"ש כו' ועכ"פ כיון שהט"ז והב"ש החליטו הדין לטעות פשיטא שאין אדם יכול לומר קים לי כהיש חולקין זה. ומסתימת אחרונים משמע דבכל השידוכין אפי' שנעשו בחרמות וקנסות נמי לא מחיל דכיון דמצי הדרי בטענה כל דהו של קלקול מעשים או העביר המועד וכדומה אם כן אינו דומה לאירוסין שאינה יוצאה בלא גט כו' ולא שמעתי מעולם הוראה יוצאת לחלק בזה (כנראה דלא שמיעא ליה דברי הב"מ הנ"ל כי הוא מחבב דבריו תמיד) ע"כ נלע"ד המעות בעין או מה דאתי מחמתיה שהיה בעין בשעה ששמעה המשודכת שמת המשודך תחזור ואם בין כך בלו מ"מ כיון ששמשה שלא ברשותו צריכה לשלם כשעת הוצאה אמנם מה שכבר בלה אז בשעת שמיעה תפחות שליש ותשלם כיון שבלתה ברשות ויכול אביה ג"כ לנכות מזונות שאכל אצלו איזה ימים ויכולים היורשים להפריש סתם שכדבריו וכדברי בתו כן הוא כו' ע"ש. ושם בסי' קכ"ט אודות שהמשודכת טוענת בברי שהמשודך נתן למתנה מפורשת ואמר בבירור שאינו נותן מטעם השידוך רק במתנה גמורה. הנה בעלמא מי שהוחזק בדבר מהבעלים בעצמם מרצונם והטענה היא על מה ניתן לידו זה אומר על תנאי כך וכך וזה אומר במתנה גמורה ישבע המוחזק היסת ויפטור ואם שכנגדו טוען שמא יחרים סתם אלא דהכא נ"ל קצת כטוען נגד המנהג והחזקה שהחתן יתן מתנות דאמר בפירוש שנתנם שלא לשם דורון כלה ועליה להביא ראיה וטוב לבצוע ע"ש):
ה
אחות המשודכת. ביו"ד סי' רכ"ח סמ"ו איתא וה"ה אם אירע באחות המשודך. וכן מ"ש שם וכאן אם קלקל המשודך מעשיו ה"ה וכ"ש אם קלקלה המשודכת. ומ"ש הבה"ט בשם ע"ז וה"ה אם זנתה אחות המשודכת והיתה א"א או שהיתה פנויה והרתה כו' מלשון זה מבואר דפנויה שזינתה ולא הרתה לא וצ"ע מש"ס סנהדרין ס"פ בן סורר במעשה באחד שהעלה לבו טינא כו' דאמר התם למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי רב פפא אמר משוס פגם משפחה ע"ש צ"ל דס"ל להט"ז דמ"מ לא הוי פגם גדול כל כך דומיא דעזבה דת וזהו שמדייק הט"ז וכ' כל זה הוא פגם גדול. מיהו נראה דכל זה לענין אחותה אבל המשודכת עצמה שזינתה אפילו לא הרתה יכול לבטל השידוכין ואע"ג שכתבתי בפ"ת ליו"ד שם ס"ק ל"ה בשם נו"ב תניינא סי' ר"ד דלא יקרא קלקול מעשיו בשביל פעם אחד ובגוף התשובה שם מבואר דאפילו במעשה זנות מ"מ י"ל דזה דוקא במשודך אבל במשודכת יכול לבטל משום זנות פעם א' ולא מבעי' בשידכה בחזקת בתולה דזולת טעמא דפגם הוי מקח טעות ע"ל סי' ס"ז ס"ה אלא אפילו בהיתה אלמנה או גרושה נמי יכול לבטל משום דהוי פגם גדול וראיה לזה מדברי מהרי"ט שהבי' הבה"ט לקמן סי' קט"ו סק"כ ויש לעיין במהרי"ט שם: ועיין בתשו' חו"י סי' רי"א במי שזינה עם משודכתו ולא מצא אותה בתולה והודית שזינתה רק ששענה מאחר שגם אתה קלקלת עמי ולא הקפדת לישא בשעת חופה בתולה מאי איכפת לך בכך כו' ופסק דהדין עמו ויכול לבטל השידוכין וראיה מהא דח"מ סי' רל"ב סי"ג ע"ש. מיהו י"ל דזה דוקא בשידכה בחזקת בתולה אבל בהיתה אלמנה או גרושה אינו יכול לבטל בכה"ג וצ"ע:
ועיין בתשו' ח"ס קל"ג עובדא כזו וכתב שם כמה פרטי דינים (א) אם נבעלה להמשודך וגם לאחרים ולא נתעברה לא יכול המשודך לחזור מהשידוך וחרם וקנס כרוך על צוארו ולא מצי למימר שהיא קלקלה מעשיה שהרי גם הוא בעל נדה כו' וכיון שגם הוא נכשל בזה אין לו עליה כלום וכן תמצא בתשו' מהרי"ק סי' ט"ו והגם דבתשו' חו"י סי' רי"א פסק בהיפך כו' מיהו הוא לא אמר אלא משום דבעי למטעם בתולה אבל בבעולה מודה ע"כ נראה שאינו יכול לבטל השידוכין ואם אינו מודה שבא עליה ישבע היסת ויפטר ואם לאו מנדין אותו: (ב) אמנם אם נתעברה מאחרים אע"ג שגם הוא בא עלי' יכול לבטל השידוך ולומר אדרבה כיון דפריצנ' בעיא למגדר נפשאי נגד היצה"ר וליש' אשה ועתה צריך אני להמתין כ"ד חדשי הנקה וממיל' שאין לה עליו שום שבועה: (ג) ואם היא טוענת ממנו נתעברה והוא כופר או טוען איני יודע הנה אם איננה משודכת שלו רק שתובעת ממנו מזונות הולד לא תוכל להשביעו אפילו היסת שאינו יודע וזה מכמה טעמים כו' אך אם משודכת שלו היא ותובעתו בנישואין ישבע ויפטר (עמ"ש לעיל סי' י"ג ס"ק י"ח בשם נו"ב סי' כ"ג ובשם ת' ברית אברהם סי' כ'): (ד) אם כשכפוהו לשבע או לקבל נידוי חזר והודה הרי היא מותרת לו מיד ולא אמרי' שויא אנחד"א כי אמתל' שלו רחבה דמשום כיסופא כפר ונראה אפילו להוצי' אמתלא מפיו אינו צריך אע"ג דבי"ד סי' קפ"ה סק"ד החמיר הש"ך בשם הב"ח התם באיסור כרת דאוריי' והכא באיסור' דרבנן אין נראה להחמיר כו': (ה) אמנם אם אמר שביאתו עליה היה מוקדמת יותר מזמן עיבורה וא"א שתהיה ממנו וע"כ באו עליה גם אחרים ומהם נתעברה הנה אם ביאתו אינה מופלגת יותר מחודש העשירי פשוט דאין הוכחתו כלום כמ"ש בחמ"ח סי' ד' ס"ק י"א ואם הוא מופלג יותר מיב"ח פשוט דהדין עמו שאין הולד ממנו ואם היא מודה לו או שהוא נשבע על כך הרי כתבנו לעיל כיון שאין הולד ממנו וצריך להמתין כד"ח יכול הוא לבטל השידוך. אך אם הוא תוך יב"ח בזה יש לעיין אי אמרי' אשתהי בכה"ג דלית לה חזקה דכשרות כו' מיהו י"ל בנ"ד באיסור מינקת דרבנן בעלמא יש לסמוך על הפוסקים דאמרי' אשתהי אפילו היכא דליכ' שום חזקה ושריא ליה מיד בלי שיהוי כ"ד חודש וממילא כופין אותו לישא אותה כמ"ש לעיל. ומיהו לענין יבום לפטור אשתו מיבום ע"י בן כזה צע"ג כו' עכ"ד ע"ש עוד[:
ומ"ש הבה"ט ואם אירע כן באחות אבי המשודך א"י לחזור דאין לנו אלא מה שמצינו במפורש כו' ועיין בפ"ת ליו"ד סי' רכ"ח ס"ק ל"ו שכתבתי בשם נו"ב חי"ד סי' ס"ט שכ' דאם התיר הרא"ש לבטל השידוך מחמת אחות המשודכת ק"ו באבי אביה כו' וע"ש עוד מענין זה. (ובתשו' ח"ס סי' קי"ג בנידון ת"ח א' רוצה לשדך בתו להגון לה בחור וטוב אך אומרים כי אבי אם אביו עזב דתו אם יש לחוש לפגם משפחה. ומסיק כיון שכבר הפליג שהוא דור שלישי ואפילו מצרי ואדומי פסקה זוהמתן ומותרין בקהל דור שלישי כו' ע"כ נלע"ד אם החיתון נעשים יפות אין לחוש לפגם הנ"ל ע"ש):
ומ"ש הבה"ט ואם נעשה קודם השידוך כו' הוי כמום שבגלוי כו' עב"ש שכ' ע"ז מיהו נראה הכל לפי הענין: ועיין בשו"ת שבסוף ס' בית מאיר בסי' ו' במעשה באחד שעשה שידוך עם בת אחיו יתומה בהרשאתה וקודם החתונה נתגלה שיש להמשודך שני אחים אלמים שאינם ראוים לחלוץ והגם שיש תקנה ע"י קדושי תנאי (כמבואר בסי' קנ"ז ס"ד בהגה ועמ"ש שם) אך הכלה ממאנת בקידושי תנאי ואף נותני הנדן מאסו בזה לשנות לה מכל בנות ישראל ונשאל אם יכולה לחזור בה מחמת זה. והשיב דפשוט דיכולה לחזור בה ופטורה מקנס אם ממאנת בקידושין כאלו. ובודאי אילו היה נשתתק אח המשודך לאחר התנאים היה אפשר לדון בדבר והיה נראה הואיל ויש מקנה בקדושי תנאי וגם רוב נשים מתעברות ויולדות ודאי אינו מום גדול ואין השידוך מתבטל מחמת זה אבל בכגון זה שכבר היה המום בשעת המקח אין זה ענין לזה אלא כמבואר בח"מ סי' רל"ב ס"ו כל שהסכימו בני המדינה שהוא מום כו' ובנ"ד בודאי קפידא רבה יש בדבר כו' וא"ל דזה הוי כמום שבגלוי ומסתמא ידעו ז"א דהא הב"ש בסי' נ' ס"ק י"א כתב דהכל לפי הענין ובנ"ד לאו כ"ע דיני גמירי ולא ידעו אם זה מזיק ואולי בכגון זה שידעו מקודם אלא שלא עלה על דעתם לשאול לת"ח אפשר דתולה בדברי הסמ"ע סי' רל"ב סק"י וקצת יש לחלק ולבד זה הנה בתשו' מהריט"ץ סי' רכ"ה חולק כו' ואם לא היה נודע בשעת השידוך ונודע להם אח"כ והרגישו בהנזק ומ"מ נהגו עם החתן אהבה וריעות ושיגרו דורונות זה לזה כנהוג לע"ד בזה א"י לחזור דזה דומה למה דקי"ל דאם נשתמש בו אחר שראה המום ה"ז מחל ואינו יכול להחזיר אך עדיין צ"ע בכ"ז אם יש לדמות חיוב קנס לקיום מקח ע"ש באורך:
ועיין בתשו' שב יעקב סי' ב' אודות ראובן שרצה לשדך את בנו לבת שמעון דבנו לא רצה מחמת פגם גדול שיש באחי הכלה והלך האב שלא בידיעת בנו ונתפתה ע"י השדכנים וכתב התנאים ושם נאמר בזה"ל בין הנעלה כמר ראובן הבא בכח בנו ובין הנעלה כמר שמעון הבא בכח והרשאה מבתו כו' וכאשר בא שמעון והגיד לבנו שעשה השידוך צעק ככרוכיא אשר לא ישמע לאביו בזה ועי"ז גם ראובן בא לפטור עצמו כי לא יוכל לכוף את בנו כו' והשיב הואיל דמבואר בש"ע דאפילו אי נגמר השידך ברצון כולם יכולים לחזור מפני אותו הפגם אי לא ידעו מהפגם קודם השידוך מכ"ש הבחור הזה שצווח מתחילה ועד סוף שאין מחויב לקיים כלל דברי התנאים ואין עליו שום עונש וקנס וא"צ לשמוע דברי אביו בזה להשחית זרעו כיון דרוב בנים הולכים אחרי אחי האם ואודות האב אם היה מפורש בתנאים שבא בכח והרשאה מבנו כמו שכתבו בצד הכלה הוי פשוט דאביו מחויב לשלם הקנס והוצאת דאף דאינו נאמן על בנו נאמן על עצמו דהודאת בע"ד כק' עדים דמי אבל הואיל דשינו וכתבו שבא בכח בנו י"ל דהכוונה הוא שבא בעד בנו ועומד במקומו לשדך אותו רק אם טוען צד שכנגדו שאמר בפי' שיש לו כח מבנו אזי מחוייב ראובן לישבע שלא אמר לו מעולם שיש לו כח ורשות מבנו ולא היה לו באמת שום הרשאה מבנו רק סבור היה שירצה את בנו ואז פטור גם אביו מקנס והוצאת עכ"ד ע"ש והנה מה דמבואר בדבריו שאם האב אמר שיש לו כח ורשות מבנו חייב האב לשלם הנה הב"ש באמצע ס"ק ט"ז לא כתבו כן שכתב בהדיא וז"ל ומזה נשמע אם האב אמר דיש בידו כתב הרשאה מבתו והיה שקר והוא ממאן דשניהם פטורי' דהא האב פשיטא הוא סומך א"ע דבתו אל תסרב ולא כנ"ש עכ"ל מיהו י"ל דהב"ש מיירי בסתמא שלא שמע האב עדיין שום גילוי דעת מבתו משא"כ הכא שכבר שמע וידע האב שבנו אינו מרוצה לא היה לו להאב לסמוך ע"ז שירצה את בנו והוי אונס דשכיח דאמרי' ה"ל לאתנויי אך בתשובה הנ"ל לקמן סי' כ"ו (יובא לקמן ס"ק י"ד משמע להדיא דאפילו בסתמא חייב האב וכדעת הנ"ש וכן מבואר מדברי תשובת שבו"י ח"ג סי' קי"ז (מובא ג"כ שם) ע"ש ועיין בס' בית מאיר שהזכיר ג"כ קצת מדברי השב יעקב הנ"ל וכתב עליו דנ"ל דאיירי שהאב מודה עתה ששיקר ומעולם לא היה לו כח אבל אם עומד בדבריו והבן מכחישו פשיטא דשניהם פטורים בשבועה ע"ש וע' עוד לקמן ס"ק הנ"ל מזה:
ו
יכול המשודכת לחזור. עיין בס' בית מאיר ובתשובתו שבסוף הספר סי' ו' שכ' דזה לא קאי דוקא באב המשדך בתו אלא דה"ה אם היא בעצמה עשתה השידוך ולא אמרי' בזה אשה בכל דהו ניחא לה מטעם שביאר שם ע"ש:
ז
נסתחפה שדהו. עבה"ט מ"ש לפ"ז י"ל כו' אפי' אחר אירוסין יכולה היא לחזור וע' בס' בית מאיר שכ' עליו דזה ודאי אינו ע"ש:
ח
וי"א דכל קנסות ע' בס' ישועות יעקב סק"ו שהרבה לתמוה על קנסות וח' שעושין בשידוכין שאם לא ישא פלוני' ליום ידוע יחול עליו עונש הח' ואח"ז מקדשה ונושאה כדמו"י ואין משים על הלב דהרי בגירושין מתירין לו מקודם (כמ"ש לקמן סי' קל"ד ס"ד) אם נדר או נשבע לגרשה כדי שלא יהא כמוכרח על הגירושין וכ"ש אם קיבל עליו בקנס ידוע אם לא יגרשנה ליום ידוע כ' הרשב"א שקרוב הדבר לו' דאף בדיעבד הגט בטל וא"כ בקידושין שאין גם א' שלא יהיה נקשר בחבלי עבותות הח' וקנס הנעשה בעת השידוכין והוא מוכרח לקדשה ולישאנה ליום המוגבל בתנאים וא"כ מיחזי כאנוס על הקידושין (ע"ל סי' מ"ב ס"א בח"מ וב"ש שם) וכ"ש שעינינו רואות שכמה פעמים החתן רוצה לחזור מהשידוך והב"ד כופין אותו ע"י הקנס והח' וע"י כן חוזר ומקדשה ונכנס עמה לחופה כו' והי' מהראוי שקודם הקידושין והחופה יתירו זה לזה הקשר של קיימא שביניהם כמו בגיטין למען יהי' הקידושין ונשואין ברצון עכ"ד ולע"ד אין זה תימה כ"כ דבאמת נראה דעת הש"ע לעיל סי' מ"ב ס"א לפסוק כהרמב"ם דאנסוהו לקדש ה"ז מקודשת מדהביא דיעה הראשונ' בסתם ושני' בשם י"א ורק משום חומר' דקידושין פסק שם דהוי ספק (עי' בנה"מ בח"מ ס"ס ר"ה שכ' להיפך ולע"ד הא ליתא ע' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ע"א) ולדעת הרמב"ם פשיט' שאין כאן חשש אף שגם האש' אנוסה מחמת הקנס וח' ובדידה אם היא אנוסה לכ"ע אינה מקודשת מ"מ הרי שם הטעם מחמת הוא עשה שלא כהוגן כו' וכאן לא שייך זה שהיא קיבלה ע"ע הקנס והח' מעצמה. ועיקר החשש בזה הוא רק לדעת בעל העיטור דס"ל דזה הוי אנסוהו לקנות ואינו קנין מדינא. וא"כ הרי גם בגט מה דחיישי' בקנס ושבועה שקיבל מעצמו לומר שזה דמי לאונס הוא רק חומר' בעלמ' לכתחילה כמבואר בסי' קל"ד שם בהגה ע"כ הכא בקידושין דאף באונס גמור אינו ברור לפסול אין להחמיר כל כך ובפרט דעיקר המחמיר בגט שם הוא הרשב"א והוא ז"ל בעצמו הכריעו כדעת הרמב"ם הנ"ל כמבואר בב"י בסי' מ"ב שם לית לן למינקט חומר' דתרווייהו ע' בש"ך יו"ד סי' נ"ד סק"ט (ועמ"ש לעיל סי' מ"ב סק"ב):
ט
שעושים לשדוכין. עבה"ט שכ' הטעם משום בושת. ובב"ש מסיים וז"ל אע"ג לפעמים לא הוי בושת כ"כ כמו דמי הבושת אפ"ה לא הוי אסמכת' עכ"ל. וכ' עליו הבית מאיר ר"ל דכמו באם אוביר אשלם במיטבא לא חשיב גזים ה"ה במה שמחייב קצת יותר מדמי הבושת בצמצום הוי בכלל במיטבא. ומינה דאם התחייב סך רב יותר ודאי דהוי אסמכתא דומיא דאם אוביר אשלם אלפא. וזהו לע"ד פי' תשובת הרא"ש שהובא בב"ש ס"ק ט"ו במ"ש ויש פנים לבטל כל הענין כו' והיינו כי שם היה החיוב בסך ה' אלפים כו' ע"ש. ומ"ש עוד וכ' מהרי"ק כו' דחייב לשלם דמי בושתו. ע' בס' ב"מ שכ' דהב"ש קיצר בהעתקה כי שם כ' עוד דזה עדיף מביישו בדברים שהוא פטור דהא איכא מעשה רב אלא שאין גובין אותו בבבל מיהו אם תפס או שאגידא בי' משום חשש קדושין יכול לעשות ואין כופין אותו לגרשה עכ"ל וע' עוד בב"מ שגמגם על זה.
וע' בס' מעין גנים שהביא מ"ש בס' חוקי דרך באם מסלק הנדן פחות שליש הוא פטור כו' וכ' ע"ז ששמע הפירוש בשם גדולים דר"ל דפטור מקנס אבל אינו יכול להכריח צד השני בזה לקיים השידוך עד שיסלק כולו ואם הוא אינו רוצה פטורים שניהם זה מזה בלא קנס כלל. וע' בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע סי' זה שכ' כמה פרטי דינים בזה וז"ל ובעבר הזמן שקבעו ויש קפידא מצד אחד אפי' בנאנס המעכב אפ"ה השני פטור כש"ך ח"מ סי' כ"א והט"ז ביו"ד סי' רל"ו. ואז יתירו החרם כנדר. ובמחל החתן ואבי הכלה אהדדי אינו מזיק מה שנשאר השטר בידו כח"מ סי' י"ב וסי' רמ"א. וא"ל דא"י למחול שעבוד הכלה וכח"מ סי' של"ג ליתא דהא לא זכתה מאביה סך הנדן עדיין דהו"ל קנין אתן והרי אין החתן צריך לנשאה חנם. ובקרעו לתנאים בחליה אין כאן כלום דהו"ל כמחילה בטעות כח"מ סי' כ"ה דהא ליכא ריע מזל רק אחר אירוסין כאה"ע סי' נ' ס"ה ובתשו' שבות יעקב. ונ"ל כיון דקנס דתנאים רק מצד בושת א"כ במסרבת לישא בעל אחותה לרחם על בני אחותה מפני שקשה עלי' טיפולן (לא ידעתי א"כ גם באיש דעלמא שיש לו בנים ואפשר דר"ל מטעם אומדנא דמוכח שהאמת כן הוא) או במסרבה בחתן כדי לישא בעל אחותה שמרחמת על בני אחותה פטורה מקנס דהרי אינה מתכוונת לביישו ובושת אינו חייב כ"א במתכוון כח"מ סי' ת"כ ותכ"א עכ"ד ע"ט וצ"ע. עי' לקמן ס"ק י"ד. וע' בה"ט לקמן סי' קי"ד סק"ה:
י
לגבות קנסות. עי' בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים ס"ג אודות ראובן שרצה לשדך אשה וקנו מידו על התנאים ועל הקנס וכשבאו אצל הכלה לא נתרצית ויצאו הקהל ולמחרתו שלחה אחר העדים ונתרצית וקנו מידה וכשבאו אל המשדך אמר כיון שלא רצתה באותה שעה איני חפץ בה אם מחוייב ליתן קנס והשיב דזה פשוט דראובן פטור מן הקנס שלא היה בדעתו בשעת הקנין אלא שנתרצה באותה שעה וכיון שלא נתרצית תפרדה החבילה וכי עלה בדעת שנתחייב זה בקנס בכל זמן שתהי' רצוי' אפי' אחר כמה ימים. והוי ידוע שאפי' היתה שם שבועה פטור שלא הי' בדעתו אלא שתתרצה מיד ולא להיות קשור עמה לפי רצונה עכ"ד ועבה"ט לעיל סק"ז בשם ס' שארית יהודה:
יא
סי' ר"ז. עבה"ט עד והש"ך כ' דבכל שידוכין א"צ קנין. וע' בס' בית מאיר שכ' נהי דראיות הש"ך נכונה מ"מ אחרי שכבר נהגו כדהעיד הרמ"א ז"ל בחה"מ בקנין שוב לא יהא מנהג זה כמנהג דסטומתא להיפך דכל דליכא קנין ליכא לחיובי' עכ"ל. ולע"ד יש לדמות עוד למ"ש בח"מ סי' ק"צ ס"ז לענין קנית קרקע בכסף דבמקום שדרכן לכתוב שטר לא קנה עד שיכתוב את השטר:
יב
ומיחה בעדים. עבה"ט מ"ש ואם עשו קנין בסתר בפני עדים וצווה לעדים שאל יגלו כו' וע' בס' ב"מ שכ' דדוקא בכה"ג שציוו שלא לגלות אבל אם לא היה הקפדה שלא לגלות אף שנעשה בסתר מ"מ כיון שנעשה בעדים פשיטא דשייך בושת. וכ' ולפ"ז מה שתירץ הנ"ש קושית הב"י על תשובת הרא"ש וקלסי' הב"ש אינו עולה יפה כלל דמה בכך שהי' בהחבא כיון שלא הי' בהקפדה שלא לגלות אך עיקר התירוץ בזה הוא כיון שהי' החיוב בסך רב כו' (הובא לעיל סק"ט) . וכ' עוד דצ"ע אם נעשה בקנין ובערבות בקנין כנהוג דא"כ נהי דמטעם בושת ליכא לחיובי' (כיון שהי' בסתר) ומטעם קנין הוי אסמכתא מ"מ אפשר דהערבים חייבים ע"פ תשובת הרשב"א שבח"מ סי' קכ"ט סק"ח בהגה מי ששאל חפץ מחבירו כו' הערב חייב וע' במל"מ פכ"ה מהל' מלוה ומסיק שם דבקנין נשתעבד הערב אף במקום דלא נתחייב השואל מפני אסמכתא וה"ה הכא. ושוב פקפק בזה די"ל דהרשב"א לשיטתו במה שמפר' דברי הגמ' מנה אין כאן משכון אין כאן כו' והניח בצ"ע ע"ש:
ומ"ש הבה"ט ראובן שנשתדך עם לאה כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קמ"ח בתשובת מבן המחבר שנשאל בא' שנשבע לבתולה אחת שיקח אותה ושלא יעשה התקשרות עם אחרת וגם נעשה ביניהם כתיבת ראשי פרקים ואחר זמן עשה האיש הזה התקשרות עם אחרת ע"י שליח בכח והרשאה בח' ובקנס כנהוג אם יש ממש בהתקשרות השני' שנעשה ע"י שליח או לא כיון שנשבע מקודם שלא להתקשר עם אחרת. וכתב דאין זה ענין כלל לדין אין שלד"ע דודאי לענין הח' וקנס שבא מכח קנין וכתיבת התנאים יש לדון אם חל בנ"ד אף לדעת הט"ז ביו"ד סי' רל"ו דשבועה וחרם בכתב מהני וכן הוא דעת הב"ש סי' נ"א סק"י ואף לדעת אמ"ו הגאון ז"ל בנו"ב סי' ס"ז דשבועה חל ע"י שליח וכן הוא דעת מהרא"י (הובא בפ"ת ליו"ד סי' רל"ו סק"א וע"ש) כל זה דוקא שעושה שליח לשבועה בפירוש ואומר צא והשבע עבורי אבל בנ"ד שנתן כו"ה לכנוס בקישורין ולא אמר בפי' עשה קבלת ח' ושבועה עבורי בזה בודאי לא חל עליו חרם כלל אמנם כל זה הוא בח' המוזכר בתנאים אבל בלא"ה איכא ח' קדמונים וח' הקהילות כמבואר בב"ש שם על שבייש בת ישראל וזה חל עליו ממילא וגם הקנס שמחוייב ליתן מי שחוזר בשידוכין לא מכח החיוב בתנאים הוא בא דהוי אסמכת' רק הוא משום הבושת וא"כ בנ"ד אין שייכות כלל לדין אין שלד"ע דאף אם השליחות בטל ואין עליו חרם וקנס מצד קנין התנאים מ"מ יש עליו הח' וקנס מצד תקנות הקדמונים בשביל הבושה שהרי ע"י כו"ה שלו יצא הקול שהיא משודכת לזה ועתה כשחוזר בו נתביישה ע"כ מחוייב הוא ליתן הקנס להכלה השניה ובפרט כשיש בידה מתנות יכולה להחזיק בהם עד שיתן לה הקנס שנתחייב לה ולבד זה צריך לפייס אותה שימחלו על כך שיסור ממנו עונש החרם מתקנת הקדמונים עכ"ד ע"ש:
יג
ואח"כ אין הבת רוצה. עח"מ ס"ק ט"ז מה שתמה על תשובת הרמ"ע והנה שם בת' הרמ"ע סי' פ"א כתב דאין על האב שום שבועה או חרם אם הבת מאסה בו מעצמה או בפיתויו רק דאם האמת הוא שהאב הוא הגורם הוא מגונה ומערים כו' ע"ש. אמנם לפ"ד הח"מ נראה דהאב צריך לקבל בח' שלא היה הוא הגורם וצ"ע. ועיין בת' עה"ג סי' ע"ד וגם בס' נחלת שבעה מהדור' בתרא מענין זה וע' בס"ק שאח"ז. (ועיין בתשו' ח"ס סי' קי"ד שכ' על נדון כזה הגם דהא ודאי דאי אפשר להשביע על הספק כי אין לנו טענת ברי שהוא נתעצל ולא פייס ומכ"ש שגרם אבל עכ"פ אסור לו להאב ליתן לה נדן למשודך השני ולסייע כלל בשום סיוע של נשואין אם לא שתברר טענתה בב"ד כדין מאיס עלי ובתשו' הרשב"א שם הוה עובדא בבת הבת והיתה יתומה ויש לה נדוניא וכל צרכי נישואין מירושת אביה והזקן הזה אינו אלא כאפטרופס ויועץ וכיון דטוען שלא נתפייסה מה לעשות יותר אבל היכא שהנדן משל אב איך רשאי ליתן לה נדן ולהתעסק כלל בצרכי שידוכין להשני הרי לפנינו שאיננו אנוס וע"כ ראוי להחרים עליו שלא ליתן לה נדן ולא להתעסק לשום צרכי נישואין עד תעמוד למשפט ותברר טעם מיאוסה בהראשון ויתנו לו ב"ד רשות לשדכה לאחר או יפייס הראשון וימחול לה וכן ראו להורות לגדור בפני הפורצים גדר עולם ע"ש) . ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תס"ג שנשאל ראובן שדך בתו של שמעון ע"י אביה והיא גדולה ונתחייב אביה ליתן לה נדוניא ונתחייבו זל"ז בקנס ובשבועה גם הכלה נתחייבה בקנס ושבועה ואח"כ מת אבי הכלה ולא השאיר כלום והבת אומרת איני רוצה לינשא בלא נדוני' והחתן אומר איני חושש דפוק חזי כמה עניים נושאין נשים ומשמים ירחמו. אם הבת חייבת בקנס ועוברת על השבועה או טענתה טענה דאנוסה היא. והשיב דנ"ד לא דמי להא דהרשב"א דהתם אונס גמור הוא שלא רצתה הבת לינשא לו כלל ולא מתחייב למיהב לה תרקבי דדינרי עד שתרצה אבל בנ"ד אין זה אונס כיון שהוא מתחייב בשכ"ו פוק חזי כמה יתומות ובנות עניים נושאות בלא כלום. אלא שאם אין לראובן כלום לכסותה כדי שתצא מבית אביה לבית בעלה אין לך אונס גדול מזה אבל אם מכסה אותה כבנות ישראל העניות וכותב לה כתובה ותוספת אין זה אונס והרי היא עבריינית אם אינה רוצה לינשא לו או תפרע הקנס אם יש לה ואם אין לה הרי הוא חוב עליה. ותו איכא טעמא אחרינא לחיובה דהוי לה לאתנויי כו' ע"ש:
יד
דזה מיקרי אונס. עבה"ט ומ"ש השולח את בנו לבקש זיווג לבתו ולא נתן לו כו"ה עב"ש שהעתיק דין זה קצת בסיגנון אחר וכ' ע"ז וז"ל אלא לכאורה קשה למה הבן פטור דהא הוא הגירם הבושת ונ"ל דס"ל גרמ' בבושת פטור גם י"ל דאינו אלא גרמ' ולא גרמי כו' עכ"ל. ועי' בס' בית מאיר שכ' עליו שדבריו תמוהי' דהא ודאי כ"ע מודו דמדינה על הבושת לחוד בלא התחייבות הקנס אין לחייב דקיי"ל המבייש בדברים פטור ואף מהרי"ק שנ' קרוב הדבר כו' מודה דלא מגבינן בבבל וגם לא החליט להיצי' בתפס כו' (כנזכר לעיל סק"ט) אלא שעיקר החיוב מכח השעבוד שמחייב עצמו אם לא יקיים הקישור וכדי דלא ליהוי אסמכתא כתבו הפוסקים דל"ש אסמכתא דומי' דאם אוביר כו' וא"כ מה מהני הכא מה שהוא גרמ' ולא גרמי הא מדינה מ"מ פטור ומ"מ נשתעבד בחיובו כיון דלא גזים ואינו אסמכת'. ומסיק לכן לע"ד אם הבן משקר ואומר שיש לו הרשאה מאביו כעובדא דשארית יוסף או אפי' אומר שאין לו הרשאה אלא שמבטיח שאביו בל"ס יתרצה למעשיו ומחייב עצמו בקנין ובקנם אם אביו ממאן אה"נ דהבן חייב וגרע מדין הרשב"א כשהבת מסרבת דשם כ' הרשב"א דאונס דל"ש הוא דכל הבנות מתרצות כו' משא"כ אב לגבי בנו דודאי שכיח פשיטא דהו"ל לאתנויי ומכ"ש בעובדא דש"י שכיחש כו' ובע"כ צ"ל דעובד' דש"י הי' שהגיד שיש לו כח ובכח הזה נכתב הקנס על האב אם ימאן אבל על עצמו לא פסק כלל קנס ובאופן זה פשיט' שניהם פטורים האב פטור מדהיה שקר והבן א"א לחייב מדלא חייב עצמו ומשום הבושה לחוד א"א לחייבו כנזכר לעיל: וכ' עוד ובזה אפשר ליישב המוב' בנ"ש שבקצת מקומות כותבים הבא בהרשאה מבנו או בתו אף שאינם רואים ההרשאה. והפעולה בזה שמכיון שהם קונים ומתנים הקנס על האב. ממ"נ אם אח"כ ממאנים הבנים ומכחישים אביהם. אם האב מודה ששיקר נהי שאין בידינו לכפות הבנים האב מחוייב בהקנס בצירוף הבושת ואינו יכול לטעון אנוס אני דהא הוא גרם במה ששיקר ואמר שיש לו כח דאילו כן הי' באמת אפשר לא בא לידי הבושה כי היה בידינו לכופה כדמסיק הב"ש דהב"ד יכולים לכופה והרי אתה ראית שצד השני לא רצה לקשר על סמך המסתמא שכל הבנים מרוצים למעשי אביהם רק שהאמין לדבריך שיש לך כח (ושם בתוך שני חצאי עיגול כ' אך עדיין צע"ק אם לא מ"מ יכול לטעון אנוס אני. ור"ל דאב לגבי בן או בת הוי אונס דל"ש כדברי הרשב"א הנ"ל. וגם לע"נ בלא"ה צ"ע בזה לפמ"ש הוא ז"ל עצמו לקמן על דברי הב"ש במ"ש דהב"ד יכולים לכיפה דהיינו דוקא אם בהרשאה מפורש שמקבלת קנס על עצמה כו' א"כ הכא מסתמא האב אינו אומר רק שיש לו הרשאה סתם ובזה אף אם היה האמת בדבריו היה ג"כ בושה זו כי לא היה בידנו לכופה) ואם עומד בדבריו ומכחיש הבנים עכ"פ שניהם מחוייבים לישבע כדין חנווני ופועלים. וע"ש עוד שהביא בשם תשובת עה"ג סי' ע"ד ששם קנס על הבת הממאנת אפילו לא היה ידה במעשה השידוך רק ע"י שקיבלה המתנה ונתרצתה למעשה אביה. והוא ז"ל תמה עליו יכתב הגם שבגוף הדין שחישב רצוי בקבלת המתנה יפה דיבר כי יש לדמות למ"ש בח"מ סי' רל"ה סכ"ד וכן העבד שקנה כו' ובדברים בעלמא הוא שמקיים האדון כו' מ"מ לע"ד אין עליה קנס כי דוקא בדבר הנקנה אבל בשידוך אפי' אם בעצמה עשתה שידוך אינו נקנה בקנין כבסמ"ע סי' רמ"ג ס"ק י"ב ואיך אפשר לחייבה בקנס מבלי שהתחייבה עצמה אף בדיבור ולע"ד גרוע מבייש בדברים כו'. ובסוף דבריו כתב ועפ"ז יראה מה שמסיים הב"ש ואם האב יש לו כח מבתו כו' נראה האב פטור אלא הב"ד יכולים לכופה. היינו אם בהרשאה מפורש שמקבלת קנס על עצמה בקנין אם תסרב דאל"ה אף בהרשאתה אין בידינו לכופה ומכ"ש אם תחילה לא נעשה בהרשאתה אלא שאח"כ נתרצתה למעשה אביה ושוב חזרה וממאנת לע"ד אין עליה שום דין דלא כעה"ג הנ"ל. וכן בכח שנותן לפעמים האב לאחר לשדך בניו מוכרח להיות בק"ס ובקנם על עצמו ויוכתב בהתנאים הקנס על המשלח. אבל אם אח' אומר שיש לו כח ואין בידו הרשאה ודאי ראוי לכתוב הקנס על האומר שבא בכח ואזי אינו נפטר אם לא בשבועה עכ"ד ומ"ש עוד הבה"ט ואם האב עשה שידוך עם בתו ויש בידו הרשאה כו' ואם היא אומרת מאיס עלי י"ל דאין שום כפי' עליה עכ"ל. הוא לשון הב"ש: ושם מסיים בזה כשאומרת עכשיו טענה מבוררת ע"ש. (ועיין בתשי' חתם סופר סי' קל"ד מענין זה):
ועיין בתשו' שב יעקב סי' כ"ג אודות ראובן שהתקשר עצמו בשביל בתו הבתולה עם בן שמעון בקישור התנאים ובקנס כנהוג ועתה מיאנה הבת מפני שהקול הולך ומתגבר שיש להחתן חולי נכפה ר"ל גם התחייב א"ע אבי החתן להנחיל לבנו כל הקרקעות וטען אבי הכלה ששמע שהוא ב"ח וכל נכסיו משועבדים לאחרים. גם טען אבי הכלה כיון ששם החתן כשמי והוא נגד צוואת ר"י חסיד חמירא סכנת' וקודם השידוך לא ידע מצוואה הנ"ל וע"פ טענות אלו רוצה לפטור עצמו מן הקנס ולבטל השידוך והחתן ואביו טוענין שהקול אין בו ממש ואויבים הוא דמפקי לקלא והקרקעות יקוים בתוקף וע"ז בד"י ובד"א והתואנה מצוואת רי"ח לאו כלום הוא כי לא נאמר אלא לזרעו (שם מבואר טענות שני הצדדים באריכות) והשיב מה שרוצה אבי הבת לבטל הקישור מחמת צוואת רי"ח ז"ל אין זה כדאי לבטל השידוך אף שיש לחוש לכתחילה מ"מ בדיעבד אין לבטל הואיל דיש ספק אם לזרעו לבד כמבואר בצוואה הנ"ל וכיון שכבר נעשה הוי כמו להוציא ואין מוציאין מן הספק גם שמעתי מכמה גדולים שלא הקפידו ע"ז אפילו לכתחלה (ע' בפ"ת ליו"ד סי' קט"ז סק"ו וע"ל סי' ב' סק"ו) . וגם הטענה מה ששמע שאבי החתן הוא ב"ח בזה נמי אין בו טעם לבטל הקישור כי ודאי קודם הכנה לנשואין מחויב אבי הבחור לשעבד להזוג כל הקרקעות ולעשות חיזוק ע"ז הן בד"י והן בערכאות ולהכריז אותם מי שיש לו חוב על אותן קרקעות שיבא כולי כמנהג הקהילות עד שאין חשש שיבא לידי הפסד עוד אך מחמת הטענה שבתו ממאנת לקחת אותו בטענת מאיס עלי יש לפטור אבי הבתולה עכ"פ מפני דהוי אונס אם אין ערמה בדבר וכמ"ש בהגהת ש"ע ובב"ש כו' ומ"ש בס' נ"ש היכא דהאב כתב שבא בכח והרשאה מבתו האב חייב בקנס כו' הוא מיירי היכא שטוענת בתו ששקר הוא שלא נתנה לאביה כ"ה מתחילה כלל א"כ כיון דאביה כתב שנתנה כו"ה וע"ז סמכו הצד השני חייב אביה הקנס (עב"ש ס"ק ט"ז שאין דעתו כן אלא דגם בכה"ג פטור האב וכבר כתבתי בזה לעיל רס"ק זה ועמש"ל סק"ה) משא"כ בנ"ד שבתו הודית שהיתה מרוצה רק אח"כ ע"י הקלא בישא נעשה מאיס עליה אף אם אין לה טענה מבוררת עכ"פ אביה פטור וכן פסק בתשו' עה"ג סי' ע"ד דאם הבת ממאנת ואין הקלקול תלוי באביה כאשר הב"ד יכולין לעמוד על האמת ע"י קב"ח כפי ראות עיניהם פטור אביה מכל כו' ואודות המשודכת הנה בת' עה"ג שם פסק שהמשודכת חייבת לשלם אחרי שהיתה מרוצה מתחילה וקיבלה המתנה ואם אין לה לשלם ראוי לנדותה ולפרסם ברבים כו' (ע' לעיל בשם ב"מ שחילק) אך כל זה אם אין לה אמתלא אבל אם יש לה אמתלא גם היא פטורה כמ"ש הב"ש כו' ומכ"ש בנ"ד שהיא חוששת מחמת הקול שיש לו חולי הנ"ל אשר כופין משום זה לגרש אף שבנ"ד אי אפשר לברר בירור גמור מ"מ הואיל שגם אבי הבחור מודה שיצא הקול רק התנצל דאויבים מפקי לקלא לא מפיו אנו חיים בפרט דיש רגלים לדבר מה ששותק לאותן אויבים וגם כי חזותא של הבחור מוכיח עליו שהוא ירקרק וזה הוי ודאי אמתלאה שיכולה לטעון מאיס עלי רק אעפ"כ כל זמן שלא יברר אבי הבתולה בבירור גמור שיש ממש באותו הקול מחוייבת הבתולה לישבע שבאמת הבחור מאוס עליה בשביל חשש הנ"ל ולא ניסת כך מאביה או משאר קרובים לטעון כן ובאמת אינו מאוס עליה כמו שפסק רמ"א בסי' ע"ז (ס"ג בהגה) גבי נשואה שטענה מאיס עלי שיכולין הב"ד להשביעה על זה כו' כללא דמלתא אם רצה אבי הבתולה ליתן הקנס המוזכר בתנאים גם הוצאת כסדרן כפי מה שיברר אבי הבחור בעדים מה שהוציא דבשבועה אינו נאמן על הוצאת כמבואר בש"ע ס"ג וגם להחזיר השדכנות הכל לפי מנהג המדינה פשוט שיכול לבטל קישור התנאים אף שאין ממש באמתלאות הנ"ל ופטורים אב ובתו בלי שום שבועה וקב"ח כלל אבל אם אינו רוצה ליתן הקנס והוצאות וגם אינו יכול לברר בבירור גמור שיש ממש באותו קול דיש לו חולי הנ"ל אזי אינן פטורים עד שתשבע הבתולה כנ"ל ואז פטורים האב ובתו מכל הנ"ל עכ"ד ע"ש:
ועי' עוד בתשו' שבו"י ח"ג סי' קי"ז תשו' לרב א' בעסקי שידוכים וקנסות וז"ל אכתוב לך בקיצור נמרץ מה שפסקתי כמה פעמים הלכה למעשה הנה בודאי אם הכלה טוענת מאיס עלי בטענה מוכרחת שהחתן הולך בדרך לא טובים אם יש לה ראיה פטורה היא ואביה מהקנס ומשבועה כמבואר בתשו' הרשב"א ובש"ע סי' נ' ס"ה. ומבואר ברשב"א שם (הובא ג"כ בב"ש) אע"ג שבתחלה היה ג"כ מעשיו מקולקלים והיא ידעה מזה אלא שאח"כ החזיק בדבר יותר ג"כ פטורה. ונראה דה"ה אם אינה יכולה לברר טענתה ע"פ עדים ברורים מ"מ אם יצא עליו קלא דל"פ וליכא אויבים דאפקי לקלא הוי ג"כ טענה מבוררת ויכולה לטעון מאיס עלי מפני קלא בישא שיצא עליו ופטורה מהקנס אבל מ"מ כיון שחזרה היא צריך לחזור לו מה שאכלה עמו ומה ששלח לה סבלונות בניכוי שליש ואם מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל לרעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים יעשה כדרך העם משלמת הכל והיא שיהיה לו עדים כמה הוציא כו' או שידוע כמה דרכו להוציא על השידוכין כאלו כפי הנהוג אבל מן הקנס פטורה כיון שהוא עצמו הגורם בטענה מבוררת שלה. ואם טוענת מאיס בלי טענה מבוררת ואביה כ' שבא בכח הרשאה מספקת מבתו והיא מודה לדבריו אך שטוענת אח"כ מאיס ג"כ אביה פטור מקנס אם תשבע הבת על כך שלא אלפוה לה גם לא עשתה בשביל שנתנה עיניה באחר אז אביה פטור מהקנס. מ"מ בכה"ג ישבע החתן כמה הוציא בשביל קישור תנאים אלה בכלל הדברים שדרכו להוציא כך וא"צ לנכות כלום מהוצאותיו כיון שכתוב בתנאים קנס אע"ג דפטורה מהקנס מ"מ עכ"פ לא יפסי' הצד שכנגד' שום דבר מכיסו כו'. ואם הכלה לא תרצה לישבע אזי צריכה לשלם הקנס כפי התנאים עם הוצאות דהיינו רק כמו שמבאר בש"ע ס"ג כיון שמשלמת גם הקנס עכ"ד ע"ש. ויש כמה דברים בפסק הזה שאינם מתאימים עם דברי הש"י הנ"ל וצ"ע.
טו
אין יורשים צריכין לקיים. עב"ש ס"ק י"ט וע' בתשו' נו"ב חלק ח"מ סי' ל"ג באח' שפסק לבתו בתנאים ראשונים סך נדן ושטר חצי זכר בקנס וחרם כנהוג וקודם החתונה מת האב. ופסק הרב השואל כיון שהוא קנין אתן ואין כאן חיוב רק מצד הח' והקנס עתה שמת האב פטורים הבנים מלקיים ההתחייבות כמבואר בסמ"ע סי' רמ"ה וסי' רפ"ו ובאה"ע סי' נ' ונ"א בהגהת רמ"א ובאחרונים הח"מ והב"ש וב"ח וכן בת' שארית יוסף סי' ב' עובדא דא ממש ופסק לפטור היורשים מטעם שהוא קנין אתן ושורש הדברים נובעים מדברי מהרי"ו ואף דבתשו' עה"ג סי' קכ"ד נשען על דברי מהרמ"מ ודחה דברי הש"י הנה בעל עה"ג לא שם לבו שבעל ש"י לאו יחידאה הוא שגם רמ"א ואחרונים עומדים בשיטתו והוא ז"ל השיב לו שלא יפה פסק בזה כי דברי בעל עה"ג אינם סותרים לדברי רמ"א ולא לשום א' מאחרונים דגם מהרמ"מ ובעל עה"ג מודים לדינא דמהרי"ו דקנין אתן לא מהני וגם מודים שהחרם וקנס לא חל על היורשים אבל מהר"מ מחייב היורשים מצד אחר דהלכה לפרנסה שמין לפי אומדן דעת האב ואפי' הרא"ש שהכריע שאין להוציא מהיורשים ע"פ אומדנא יותר על העישור כ' מהרמ"מ דזה באומדן שהוא מדעתינו אבל היכא שגילה דעתו בפירוש נגד הבת הזאת ונגד החתן הזה סובר מהרמ"מ ועה"ג דבזה כ"ע מודים דאזלי' בתר אומדנא גם להוסיף על עישור וא"כ כיון שהתחייב עצמו בתנאים ליתן להבת הזאת בשידוך הזה כך וכך אף שהקנין לא מהני מטעם קנין אתן וגם החרם והקנס לא חל על היורשים מ"מ חל עליהם חיוב חכמי המשנה שתיקנו פרנסה להבת כפי אומדנא מהאב ונמצא שדברי מהרמ"מ ועה"ג אינם לסתור דברי רמ"א והאחרונים הנ"ל רק לסתור דברי הש"י שגם בעובדא דידי' הוא פרנסת הבת וגם מדברי הב"ש ס"ק י"ט שכ' דכאן איירי שירד מנכסיו אחר הפסיקה מבואר להדיא שמצד חיוב אומדן דעת האב באמת היו היורשים חייבים ולפי דבריו אפשר לומר דגם הש"י מודה בדבר זה כי יוכל להיות שעובדא דש"י היה ג"כ שהאב ירד מנכסיו אחר הפסיקה קודם המיתה ולפ"ז בנ"ד שלא ירד מנכסיו מחוייבים היורשים לקיים התחייבות התנאים:
וכ' עוד ומה שיש לעיין כיון שמסתמא כבר בגרה כו' (יובא זה לקמן סי' קי"ג ס"ז ס"ק י"ג) ואמנם זאת לדעת שמה שפסק בת' עה"ג שם שאפילו השטר חצי זכר שנתחייב האב בתנאים ראשונים מחוייבי' היורשים ליתן להבת אין אני מסכים עמדו בזה כיון שכל עיקר זכות הבת הוא מצד אומדנא והמציא העה"ג שאפי' החולקים דס"ל דאומדנא לא מהני להוסיף מ"מ באומדנא כזו שהוא נגד הבת הזאת כ"ע מודו מעתה אומר אני על סך הנדן גילה האב דעתו שרוצה ליתן אבל על השטר ח"ז אין כאן גילוי דעת רק שרוצה לעשות לה שטר ולא שישולם לה השטר שהרי כמה טצדקי יכול למיעב' להפקיע זכות השטר היא גופא חידוש הוא והבו דלא לוסיף ולכן זה פשוט שאין היורשים חייבים ליתן לה רק הנדן ושאר התחייבות התנאים אבל לא חצי חלק זכר כלל ודלא כבעל עה"ג עכ"ד ע"ש:
טז
סי' קפ"ה. עבה"ט בדיני שדכנות ועיין בת' חוט השני סי' ב' שכ' דמה שרגילין העולם לומר שדכן שאמר לאח' אשדך לך שידוך פלוני בחנם אעפ"כ מחוייבים ליתן שכרו איין לזה שורש ועיקר כלל בתלמוד או בשום פוסק ולכן נשתקע הדבר ולא נאמר אלא אין נותנין לו שכר כלל וכן בדין הסרסור או שאר פועלים כולם דין אחד להם שם בסי' ג' כתב אודות שדכן שכתב לראובן שידוך א' לגיסתו האלמנה והשיב לו ראובן ונגמר הענין ואמר ראובן שהוא ג"כ שדכן כמוהו שהרי מעולם לא כתב אל האלמנה שום דבר נ"ל שהדין עם ראובן דה"ל לשדכן לאתנויי בפירוש שהוא שדכן לבדו ודברים שבלב אינן דברים והלא השדכן אינו יכול לתבוע את האלמנה כלל לפי שלא דבר עמה ולא כתב לה כלל וראובן יכול לתובעה וה"מ כההיא אלמנה דעבדא אדעתיה דנפשה והיה יכול לדבר עמה בעצמה ולכן כשכתב לגיסה ה"ל לאתנויי אבל אם היתה בתולה ולא היה לה מי שישתדל בעדה רק גיסה נ"ל שהוא נחשב בעל דבר ולא סרסור וכ"ש האב על בתו כו' ועוד יש לדקדק מאד בל' הכתב שאם כתב לראובן שהוא מודיע לו שידוך פלוני ולכן אל יעכב בדבר כי היא שידוך הגון נמצא שעשאו לראובן בעל דבר אפשר כי בזה יד השדכן על העליונה וצ"ע עכ"ד ]ועיין בתשו' עבודת הגרשוני סי' נ' באשה אלמנה שהכניסה כל אשר לה לבעלה ולא שיירה לעצמה כלום ואחר הנישואין תובע השדכן שכרו מן האשה והשיבה שאין לה מה לשלם והבעל אומר להשדכן לאו בעל דד"א ושאין לו לשלם חובות אשתו ופסק שהבעל מחוייב לשלם להשדכן שכרו אם הוא בענין דליכא למיחש לפרעון כגון במקום שאין משלמין השדכנות עד לאחר הנישואין כי שכר שדכנות בזה כמלוה בשטר דמיא ולדברי הכל גובה מן הבעל כו' ואף דכתב הרמ"א בס"ס צ"א י"א הא דמלוה בשטר כו' היינו שהכניסה לו קרקע כו' מ"מ בגוף התשובה של הרמב"ן מבואר דהיינו לדינא דגמ' דמטלטלי דיתמי אין ב"ח גובה מהן אכן אחר תקנות הגאונים דבר פשוט הוא דבעל חייב לשלם אף שלא הכניסה לו רק מטלטלי כו' ע"ש וע' בס' בית מאיר בס"ס צ"א שם מ"ש בענין זה וצ"ע לדינא[:
עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ג בשדכן ששידך בן פלוני ממקום פ' לבת פלוני ממקום פ' ואחד מן המקומות היה תיקון ליתן מי מאה לנדן א' זהב שכר שדכנות ובמקום השני היה ליתן מן מאה נדן א' ר"ט והשדכן תובע שכרו כמקום היוקר והמחותנים אינם רוצים ליתן אלא כפי המקום הזול והאריך בזה והביא דברי הירושלמי בפ' הפועלים ודברי הרמ"א בח"מ סי' של"א ס"א ומסיק כללא דמלתא דאם החתן היה דר במקום הזול והכלה במקום היוקר והשדכן היה דר במקום החתן אין לו משני צדדים אלא כמקום הזול לא מבעיא הצד הכלה שעשה לה פעולה במקום הזול אלא אף להחתן שעשה לו פעולה במקום היוקר מ"מ כיון שהוא דר במקום החתן שהוא הזול נתרצה למנהג מקומו אבל אם היה דר השדכן במקום היוקר מחוייבים לשלם כמנהג מקום היוקר שדר בו השדכן עש"ה:
ועיין בס' תפארת ישראל שם שכ' כמה פרטי דינים בשדכנות בשם ס' חוקי דרך וז"ל אינו כשדכן רק בדיבר מסך הנדן. ומשערין השדכנות לפי הסך המרובה משניהם א' מארק מכל מאה במדינת פולין (עב"ש סי' ס"ו סקט"ז דמארק במדינת פולין נחשב שני זהו' ובמדינת ליטא שני זהו' וחצי) וממאה ראשונה כפל. ומספרים וקרקע ותכשיטין נותנין חציו. וחצי שדכנות נותנים למתחילין וחציו לגומרים אבל לאמצעים ולא כלום. ולקרובים פסולי עדות אין נותנים רק בניכר לפי ראות עיני הדיין שעשו פעולה. וברחוקים הצדדים זה מזה עשר פרסאות ינתן שדכנות כפל. ובמכחיש לשדכן עח"מ סי' פ"ז רפ"ו ורצ"ד ובס' חוקי משפט ובס' כרם שלמה סי' זה כמה תקנות בענין שדכנות וכל גליל וגליל לפי מנהגו עכ"ד ע"ש. וע' בסוף ס' עטרת צבי על ח"מ בהעתק מפנקס דר"א אית כ"א וע' בת' נו"ב תניינא סי' ל"ו בענין שדכן שדחה הבעל דבר אותו ולקח שדכן אחר לגמור השידוך ע"ש הובא בפ"ת לח"מ סי' קפ"ה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
נ׳
א
סי' נ' ס"ג חוץ מהמאכל. נ"ב ע' תשובת מהרי"ט ח"ב חאה"ע סי' ל' כ"א כ"ב:
ב
שם חזרה היא בה חוזר הכל. נ"ב ומה שנאבד ממנה אם היא אז גדולה חייבת לשלם. אבל אבי' ואמה אין חייבים לשלם וגם לא ממה שנתחייבו לה נדוניא ולא מעישור נכסי' כ"א ממעי' או מציעא ומתנה. תשובת גלאנטי סי' י"ד:
ג
שם משלמת הכל. נ"ב וכן אם חזר הוא. משלם לה מה שהוציאה כפי המנהג תשו' רדב"ז סי' רל"ד:
ד
שם הגה ויש חולקים. נ"ב ע' תשו' מגן גבורים סי' ע"ג.
ה
ב"ש אות ז' וע' ב"ח. נ"ב ע"ת לחם רב סי' ל':
ו
ס"ו לעשות הבטחות. נ"ב האב שעשה חיתון עם בתו ואח"כ נתרצו האב והחתן לבטל החיתון אין לאב רשות לבטל החיתון בלי רצון בתו זולת אם היא קטנה או נערה. ע' לקמן בב"ש סי' קי"ד סק"ו:
ז
ב"ש אות י"ט מכ"ש הכא. נ"ב ובתשו' מהר"ם מינץ סימן מ"ו כ' דאף להפוסקים דלא אמרי' להוסיף. מ"מ מצינו לומר דבאמר האב בפירוש להוסיף נותנים:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
נ׳
א
איןהקידושין חוזרין גזרה שמא יסברו שלא (היה) לשם קידושין ויקח אחותה ואפילו נתן גט חיישינן שמא יש אנשים שלא ידעו מהגט וידעו שזו היה ארוסתו ויתירו לו אחותה כיון שהחזיר לה הקידושין:
ב
קדושי טעות דבזה לא גזרו שמא יטעו וכו' ב"י בשם הרשב"א דה"ה אם שלחה היא לו הוי כשלח הוא לה:
ג
אבל מן הנשואין כו' הטעם דאין כאן גזירה ולא הבנתי זה דהאיך שייך אחר נשואין הדרי קידושין דבשלמא בארוסין משכחת לה במת הוא או היא הדרא בה היא אבל בנשואין אין שייך זה דאם מת הוא נוטלת כתובתה ותו לא ואי מתה היא הכל לבעל ושום דבר חזרה לא שייך בזה שוב ראיתי בתשובת מהרי"ל סימן כ"ג דזה קאי לענין תקנות ר"ת באם מתה תוך שנתיים:
דברי המגיה נראה פירושו דלהט"ז לא ק' רק הדיבור שכ' רמ"א בשם מהרי"ל דקידושין חוזרים וזה אינו שייך כי אם בארוסה אבל בנשוא' לא שייך לשון חזרה כי הכל שלו הוא רק דאם הוא ימות או יגרש יתן לה הכתובה ותו לא ואם היא תמות יהיה הכל שלו ואין לשון חזרה שייך בזה כלל כי אם במתי תוך שנתיים שייך ל' חזרה ובזה לא יקשה על הט"ז קושיית הב"ש שהקשה על החמ"ח דמהרי"ל ס"ל דקידושין לאו לטבועין ניתן רק שאין להחזיר מטעם שמא יאמרו כו' וזה לא שייך אחר הנשואין וא"כ מהר"ל קאי אבל הנשואים שבעולם אם מת הוא או היא או נתגרשה ולאו דוקא במת' תוך שנה או שנתיים מיירי מהרי"ל עכ"ל ולפי דקדוק הט"ז דלא שייך לשון חזרה במת הוא או היא אחר זמן רב מוכרח הוא דמהרי"ל מיירי תוך שנה או שנתיים דאז שייך חזרה אבל לענין דינא אין נפקותא בזה דגם הט"ז ס"ל הקידושין לאו לטבועין ניתן ונישו' כתובתה כמהר"ם מלובלין מדכתב הט"ז נוטלת כתובתה ותו לא עכד"ה:
ד
דמיו בזול כו' דבענין זה שמין כל מחזיר אוכל שלא לדעת דאלו היה יודע שצריך להחזיר לא היה אוכל:
ה
שהרי גרמה לו לאבד ממון זה דעת הרמב"ם והראב"ד הקשה ע"ז דגרמא דומה למוכר זרעוני גינה ולא צמחה שאינו משלם לו ההוצאה כללו של דבר איבוד ממון שבעל הממון עושה אעפ"י שזה גורם לו פטור עכל והמ"מ תירץ שאינה דומה לזרעים ששם הוציא הוצאות כדי להרויח אבל כאן לא היה כונתו כדי להרויח אלא די להתנהג כמנהג העיר וכיון שהוא נסמך עליו והיא חזרה בה דין הוא שמשלם וצ"ע עכ"ל ואין בחילוק זה כדאי לחלק דמה חילוק יש בין כדי להרויח או בלא להרויח ונלע"ד לחלק דבזריע' אין שם הרגש בשעת התחלת המעש דהיינו כשהוא מוכר אפשר שהמוכר עצמו לא ידע שזרע ההיא רע הוא ואח"כ כשלא צמח אז אין המוכר לא עבי' מידי דהיינו בשע' שהזיק מורגש אבל בכאן בשעת שההיזק מורגש דהיינו במה שגרם לו הוצאות היא הגורם ההיזק דאז בחזרתו נעשה היזק דמתחלת שהיה סבר שלא יחזור בו היה ניחא ליה באותן הוצאות ולא היה נקרא היזק אלא בשעה שחוזר אז מתחיל ההיזק ואותה השע' הוא חוזר ועקימ' שפתיו במה שחוזר ה"ל מעשה והוא כמו בידים בטור כתב שטוען על החוזר כי ג' טבעות שלח ולא היו שלו ומבקשים ממנו בעדם סכום גדול וע"ז השיב הרא"ש שישבע כמה היו שוים וכך ישלם והיינו אם אינן בעין משמע דפטור ממה שמעלילין עליו והוא מוכרח לשלם והיינו כדאיתא בח"מ סי' ע"ב בדין סייף שנאב' כולי וכן שם סי' שע"ט בשם הרא"ש בקולקול שנעשה בפרד שרכבו לקראת חתן:
ו
לאחר שדוכין חוזר הכל ב"י כ"כ בשם נ"י וז"ל דבלא קידושין ודאי לא מיקל כלום ואפי' אכל שם ואפי' איכ' שדוכין כיון דמצי למיהדר בהו ולהכי נקט ביה חמיו כו' וכ' ב"י ע"ז ואין נראה כן מדברי הרשב"א בתשו' שאכתוב בסימן זה עכ"ל וז"ל תשובת הרשב"א שמבי' אח"כ דאם אבי הכלה שלח להחתן בגדים לאחר השידוכין ואח"כ נתבטלו בין שחזר בו החתן כו' כמו שהעתיק הש"ע בסעיף שאח"ז. ובד"מ הביא ג"כ דברי הב"י שיש כאן מחלוק' בין הנ"ל להרשב"א כיון שכתב הרשב"א דלאחר שידוכין דינו כמו לאחר אירוס ע"כ וע"כ כתב רמ"א כאן ויש חולקין ואני תמה מאוד מאי מחלוקת יש כאן דודאי בין בשידוכין ובין בקידושין יש כאן חזרה וצריך להחזיר דאומדן דעת יש כאן שלא לשם מתנה שלח אלא לשם שישאו זא"ז ובזה הם שוים אבל לענן שבקידושין צריך דוקא שיאכל החתן כדי דינר ובזה עדיף בשידוכין דלא מהני אכיל דאפ"ד לא מחיל ומדברי הג"ה זאת שכתב ויש חולקים משמע שי"ח ס"ל דאחר השידוכין אינו חוזר הכל וזה לא היה ולא נברא ורמ"א כ' כאן בלא עיון:
ז
נתבטלו השדוכין כו' דדין שדוכין לענין זה ודאי כקידושין אל דמוסיף על קידושין דכאן אפי' אם אכל החתן שם לא מהני וכמו שזכרנו בסמוך אלא בענין דכאן סיים הרשב"א וב"י מביא וז"ל ומיהו מסתבר שמה שבלה היא בגדים ששלח' אפי' חזר הוא מנכה לה שליש כדאמרינן בהדר' היא כו' משמע דכמו שאמרינן בסעיף ג' דאם הדר' איהי מנכה לו שליש הכי נמי בשלח' לו היא והוא הדר דגם כן מנכ' לו שליש ובטור כתב אח"ז בשם הרא"ש ראובן שנתן להחתן איזה סך על הנדן וחזר בו ראובן שחייב החתן להחזיר מה שקיבל כי לא נתן לו אלא אדעת' אם ישאו זה את זה ובודאי זה איירי שלא היה שם בקנס על מי שיחזור דאם לא כן היה לו לפסוק שישלם להחתן הקנס וסיים הרא"ש שם דהסבלונות ששלח להכל' חייב להחזיר לו כפי מה שהיו שוים בתחל' ולא כמו שהם שוים עכשיו וז"ל כיון שחזר' בה חשבינן דמי הסבלונות כמעיקרא בחשבון וישבע החתן כמה חוצי' בסבלונות וינכ' מה כו' משמע שאין מנכ' שליש מדלא זכר זה וקשה אמאי מ"ש סבלונות ממאכל ומשתה דלעיל חד טעמא לתרווייהו ונלע"ד דשאני הכי דחשבינן קבלת הכלה הסבלונות בשע' שקבלת' כאלו קבלו תשלומין קצת מה שנתן אביה להחתן על הנדן שכ"כ הרא"ש ודאי הסבלונות יהיה בחשבון התשלומין ממילא אין שייך כאן לנכות שליש דזה אינו אלא אם התשלומין עכשיו ואין בידה תחלה כלום אבל בלאו הכי ודאי בכ"מ מנכין שליש ואין חילוק בין חזר הוא או היא ובין מאכל ומשתה או סבלונות בין בשידוכין ובין בקידושין:
ח
שהמיר' אחות המשודכת וכולי הטעם בטור בשם תשובת הרא"ש דיש בזה אונס לישא אחות מומרת והוה כאלו פירש תחלה שבזה יכול לבטל השידוך ונראה דה"ה אם זינתה אחותה והיתה אשת איש הוה פגם גדול או אפי' היתה פנויה והרתה לזנונים יש גם בזה פגם גדול אבל אם נעשה דברים אלו באחות אם של המשודכת לא דמי לזה דכיון לאו אחד הוא כנלע"ד להכריע בזה כיון שעיקר הדבר אינו אלא סברת הרא"ש ע"פ אומדנא כמוזכר בתשובה לא נלמד ממנה רק מה דדמי מכל צד ואין לך להוסיף יותר כנ"ל:
ט
נסתחפ' שדהו אבל קודם הקידושין רק שנעשו שידוכין אינה שדה שלו עדיין ואפי' אם היתה שם שבוע' נאמר בזה שעל דעת זה לא היתה שבועתו וכ"כ בהדי' במהרי"ק שור' כ"א דשבועה לא מהני בזה:
י
כשרוצין לעשות הבטחות כו' משמע דאין חילוק בין שידוכין לשאר דברים דגם בשידוכין צריך להזהר שלא יהיה אסמכתא זה דעת הרמב"ם והי"א שמביא רמ"א הוא דעת התוספות והרא"ש דמחמת הבושת שמפייס החוזר בשידוך אין כאן אסמכתא וכ"כ הטור כאן בשם ר"י אלא שאח"ז תיכף כ' שהנותן משכון על הקנס אינו כלום וז"ל ואם כ"א נותן משכון על הקנס שמתחייב לו כו' דכה"ג לא קנה במשכון כ"ז שלא נתחייב לו כלום כו' אבל בדבר שלא נתחייב בו לא יחול בו שיעבוד אלא צריך להקנות לו בסדור דלא כאסמכתא בב"ד חשוב כדי שיתחייב לו מן הדין אם יחזור בו ואז יתן לו החפץ במשכון ואז יחול השיעבו' על המשכון כו' עכ"ל וא"כ דבריו סותרים זא"ז וה סמוכים זה לזה וכן הקשה ב"י והקשה עוד על מ"ש הרא"ש בתשובה וז"ל עוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא כולי שהרי הוא ז"ל פסק דאין בשדוכין אסמכתא עכ"ל ובאמת מה שהקשה באחרונה אינה קושי' דמ"ש פנים אחרים כונתו דלשאר פוסקים יש גם בשידוכים אסמכתא ולהכי קרי לה פנים אחרים ולא הביאם אלא לרוחא דמילתא בזה שם ובסמוך אח"ז אכתוב תירוץ אחר נכון ע"ז בס"ד אבל קושי' הא' ודאי קשה וא"ל דסוף דברי הטור קאי על שאר דינים לא על שדוכין כמ"ש בזה בפריש' באריכות דא"כ לא היה לכתוב כאן אלא בח"מ ובבאמת כתבו שם בח"מ סי' ר"ז וא"כ מאי בעי כא ותו דכתב משכון על הקנס בה' הידיע דהיינו הקנס שזכר קודם לו דאל"כ היה לו לומר קנס בלא ח' ותו דבריש פ"ק דקדושין כתב דבר זה בהדיא בשדוכין ורש"ל כתב דבסתם שדוכין ודאי לא שייך אסמכתא אלא כאן דנותן משכן גרע טפי מדמבקש (משכן נראה) שמסתפי מאסמכתא ודברים אלו אין לאימר' דאעפ"י שמצינו כיוצא בזה בפ"ק דב"מ נפל עלי' מעבירין אותו ממנו כיון דנפל עלי' (גילה דעתו) דבד' אמות לא ניחא ליה למקני אינו דומה לכאן דשם בקנין הכל תלוי בכונתו דגם משיכ' לא קניא אם אינו מכוין לקנות בה כמבואר זה בהרבה מקומות מ"ה האי דנפל עלי' לא מתכוין לקנות בד' אמות מ"ה לא מהני ד"א אבל כאן במשכון דשידוך ודאי נתכוין כדרך כל השידוכין אלא דליתר בטחון שמא לא יהיה ממה לשלם הקנס ע"כ לוקח משכון ע"ז ולא גרע מסתם שידך ואדרבה עדיף הרב' ולעד"נ דלק"מ דמצינו ב' חסרונו' בשדוכין הא' מצד אסמכת' שנית מצד מנה אין כאן משכון אין כאן כיון שאינו חייב לו כלום אין לו זכות במשכון עצמו והנה על האסמכתא שפיר י"ל מצד הבושת דאע"ג דמדינא אינו חייב מ"מ קנסוהו חז"ל ובטלו האסמכתא ועל השני' דמנה אין כאן כו' לא מהני טעמא דבושת דהא אין לו מנה מצדו דהחיוב שלו אינו כלום אלא דחכמים קנסוהו והפקיעו ממנו ככל דיני בושת וא"כ ודאי מנה אין כאן דדוקא אם יש לו ממון מצד שהוא חייב ע"ז משעב' לו המשכון משא"כ כאן דאין לו ממנה ממון מצד החיוב אלא מצד הקנס ויש הוכח' לזה מדברי התוס' בפ"ק דקידושין שכתבו בדין מנה אין כאן משכון אין כאן וכתבו בסוף ושמא בשדוכין לא אמרי' מנה אין כאן כו' משמע שיש ספק בזה ובפ' איזהו נשך כתבו בפשיטות דבשדוכין לא אמרי' מנה אין כאן כו' משמע שיש ספק בזה ובפ' איזהו נשך כתבו בפשיטות דבשדוכין לא אמרי' אסמכתא מפני הבושת וכן קשה על המרדכי ובפ' איזהו נשך כתב כמו התוספות דאין אסמכתא בקידושין ובפ"ק דקדושין כתב ע"ש רבינו יצחק בן יהודה גבי קידושין כמו שאמר הטור דמנה אין כאן משכון אין כאן א"ו כדפרישית דאינו דומה גריעותא דאססמכתא לגריעות' דמנה אין כאן מ"ה כתבו התוספות ל' ושמא כו' דשמא י"ל אף לענין מנה אין כאן אפשר דמהני בשידוכין אבל המרדכי לא ס"ל כלל דבר זה דמהני מנה אין כאן משכון אין כאן בשידוכין טפי מבעלמא מטעם שאמרנו ואין להקשות מאי נפקא מיניה במאי דלא מהני לענין משכון סוף סוף הא כיון דמהני טעם בושת דיש כאן חיוב גמור בלא אסמכתא א"כ נהי דלא קני משכון מ"מ יכול לגבות דמי הבושת מן המשכון אף אם לא קנאו המתבייש והוה כשאר ממון של המבייש דהוא בידו ויכול לגבות הקנס מזה הא ל"ק דודאי יש נ"מ הרבה דאם נאמר שזכה המתבייש מצד שיש לו שעבוד עליו אז אם יש ג"כ חובות אחרים על המבייש ואין לו לשלם לשניהם ה"ל זה שיש לו משכון בידו מוקדם לאותו אחר שהוא כבר קנה המשכון וה"ל כאלו כבר גבה חובו ואע"ג דאינו ברשותו כגון שחזר והשאילו לזה או שהוא ביד אחר בענין שהוא קרוי מוחזק מ"מ הוה לי' משכון שלו ויש לו זכייה בגופו ואין לזכרים חלק בו משא"כ אם לא קנאו ממש אז אין לו זכות בו טפי מאחר אם לא מצד שהוא מוחזק תחת ידו ותו לא ומה מדוקדק בלשון הטור דזה דכה"ג לא קנה המשכון פי' שיהיה לו זכות בגופו כדין כל הדברים הנקנין במסיר' לאדם בקנין גמור ויש עוד הרבה דברים דכ"מ אם הוא שלו בקנין גמור כגון לקדושי אשה בזה המשכון וכיוצא בו אלה הדברים נראין ברורים ונונים להלכה למעשה בעזר החונן דעת ב"ה:
יא
שלא יהא אסמכת' כו' נלע"ד דאף לדעת הרמב"ם דאין חילוק בין שידך לשאר דינים אין צריך לתקון שנזכר כאן אלא במקום דהקישור לא נעשה ב"ד חשוב אבל באם נעשה בב"ד חשוב פשיטא שאין כאן אסמכתא כמבואר בה"מ סי' ר"ד וא"צ תיקון בזה ולכן נראה שבשעת כתיבת התנאים בין חתן וכלה מזמינים לזה חשובים שבעיר ממילא אין כאן אסמכתא אבל חשש דמנה אין כאן שזכרנו אין בזה תיקון כמו שכתבנו:
יב
ומיח' בעדים ז"ל תשובת הרא"ש שהבי' ב"י יראה לי כיון שהקנין היה ע"מ שיכתבו שטרות של סך מעות ויהיה הנאמנות ביד א' מהעדים בתנאי מפורש והי' חזרה קודם שבאו שטרות ליד הנאמן נתבטל כל הענין ולא יכתבו השטרות כלל כו' עכ"ל ונראה דה"ה אם נכתבו יכולה למחות שלא יתנם ביד הנאמן וכן מסיק שם וז"ל והרי חזרה שלא לתתם ביד נאמן כי לא היה קנין ע"ז ואף קנין לא היה מועיל דקנין דברים הוא העוד יש פנים אחרים לבטל כל הענין מטעם אסמכתא דבעי ב"ד חשוב כו' וכאן לא היה ב"ד חשוב כו' עכ"ל מ"ש תחלה שהקנין היה ע"מ שיכתבו השטרות משמע דצריך שיהיה מפורש התנאי הזה דוק' וכמ"ש אח"כ בתנאי מפורש ממילא אם לא פירשו כן אינה יכולה למחות שזכה החתן מצד הקנין נ"ל דהתם לא היה המנהג לכתוב התנאים כמו שהוא בזמן הזה אלא עיקר הקישור היה מה שנעשה בפני עדים וכשיכתוב שטרות ותו לא משא"כ בזמנים (אלו) שכל קישור השידוך הוא בכתיבת התנאים ממילא כל שעשו קנין תחלה בפני עדים וכתבו ראשי פרקים כנהוג א"כ אף לא אמרו ע"מ שיכתבו תנאים אח"כ כאומר בפי' שיכתבו התנאים וא"כ יכולים כ"א לחזור ולמחות בכתיבת התנאים שלא יכתבו כלל ובדרך זה שזכרנו דלא היה שם בכתיבת תנאים בתשובת הרא"ש הנ"ל מתורץ מה שהקשה ב"י על מה שכתב הרא"ש פנים אחרים כו' והלא בשידך אין אסמכתא כמו שזכרתי לעיל בסמוך דעיקר הטעם בשידך לבטל האסמכתא משום בושת וזה לא שייך אלא אחר גמר שידוך דאז נתפרסם ויש בושת ע"י זה משא"כ כאן דלא נגמר עדיין אין בזה בושת כי לא נתפרסם עדיין ע"כ כתב הרא"ש שם יש פנים לבטל הענין מצד האסמכת' דאין שם בושת כמו שזכרנו: וע"פ הדברים שכתבתי נראה דבעושין שידוך ומשלישין ממרנות שיתן הממרנות לצד המקיים בזה נגמר הקישור כמ"ש הטור וז"ל אם כל א' עשה שטר על עצמו והשלישו ביד שליש יעש שליש שלישותו ואע"פ דבח"מ סי' ר"ז סעיף י"ב מי שפרע מקצת חובו והשליש שטרו וא"ל אם לא נתתי עד יום פלו' תן לו שטרו כו' שלא יתן לו דהיא אסמכתא והכי בשידך מטעם בושת יתן לו הממרנות ואע"ג שלא נכתבו התנאים כיון דנגמר הדבר ע"י נתינת הממרנות והוה כאלו נכתבו התנאים ושייך בושת אבל אם לא הניחו ממרנות בשעת גמר שידוך אלא עשו קנין וכתבו ראשי פרקים ממילא סומכים על כתיבת תנאים יכולים לחזור כי לא נעשה חיוב עד זמן כתי' התנאים וע"ז קאי הקנין ממילא יכולין לחזור ואין שייך כאן בושת כיון שלא נעשה עדיין גמר ממילא יש כאן אסמכתא ואחר כתיבת התנאים בקיבוץ כנהוג וכותבים שם בקיצור ונותנים להסופר להעתיק כל הנוסח השייך לתנאים אין אחד מהם יכול לומר שלא יכתוב הסופר דכבר נגמר כל הכתיבה כנלע"ד פשוט וברור בס"ד:
יג
אם נותן משכון כבר נתבאר זה על נכון:
יד
ע' בי"ד וכו' וע' מה ששכתבתי שם סי' רל"ה לענין מה שכתוב בתנאים הקנס לא יפטר את החרם בסעיף זה אע"ג דלא התנה מבוא עוד בתשובת הרשב"א ואפי' תאמר שהיה יכול לפייסה ליתן לה מעות ואפי' התנה שאם מסרב שיפייסנה וכדאמרי' בגיטין אטו תרקבי דדינרא בעי למיתב לה ואל תשיבני שהיה לו תחלה להתנות שאם תסרב הבת שיהא פטור לא היא דאונס לא שכיח היא דכל הבנות מתרצות למי שירצה האב או קרובים עכ"ל וע' במרדכי פ"ק דב"מ במי שפסק לבתו שתנשא לאיש ומת וניסת לאחר אם בניו פטורים מהקנס ויש לדקדק שם דלא ס"ל כרשב"א דחשוב לאונס מה שהבת אינה רוצה להנשא וע' בפ' מי שמת תשוב' בזה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5