שולחן ערוך, אבן העזר י״ז: היתר אשת איש שמת בעלה ואומרת גרשתני ודיני הערוה ודין נשאת באיסור ובטעות ובו נח סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

היתר אשת איש שמת בעלה ואומרת גרשתני ודיני הערוה ודין נשאת באיסור ובטעות ובו נח סעיפים:
אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין תופסין בה בד"א בודאי אשת איש אבל אם היא ספק מקודשת או ספק מגורשת קדושין תופסין בה מספק וצריכה גט משניהם וה"ה לפסולי גיטין מדרבנן שאם בא אחר וקידשה שצריכה גט משניהם מהראשון דרבנן ומהשני מדאורייתא:

ב

אשת איש שפשטה ידה וקבלה קדושין בפני בעלה הרי זו מקודשת לשני האשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה: הגה י"א דוקא לענין שקידושין תופסין בה נאמנת וצריכה גט אבל אינה נאמנת להנשא לאחר (הר"ן פ"ב דכתובות בשי"א) או ליטול כתובתה (הגהות מיימוני פ"ב דגירושין) (וי"ח וס"ל דלכל דבר נאמנת) (רמב"ם) (וי"א עוד דבזמן הזה דנפישי חוצפא ופריצותא אינה נאמנת אלא לחומרא דאיתרע חזקה דאינה מעיזה) ב"י בשם א"ח: אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה עד שתביא ראייה שנתגרשה קודם שתקבל הקידושין שכל שלא בפניו מעיזה וכתב הרא"ש דכל שהוא בעיר שנתקדשה לאחר מיקרי בפניו (ויש חולקין וס"ל דבעינן בפני בעלה ממש) (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סימן קכ"ז) והא דאמרינן דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה לומר גרשתני ה"מ היכא דליכא דמסייע לה אבל היכא דאיכא דמסייע לה מעיזה ומעיזה ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אע"פ שכשבא בעלה אומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת דכיון שכבר נשאת מעיזה ומעיזה שלא תעשה עצמה זונה ויש מי שאומר שאפי' לא נשאת עדיין לאחר אלא נתקדשה לו שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת לו בפניו גרשתני אינה נאמנת וי"א שאם היה קטטה ביניהם או שתובעת כתובתה אינה נאמנת לומר גרשתני אפי' בפניו י"א במקום שנאמנת להינשא גובאת ג"כ כתובתה (מהרי"ק שורש ע"ב וריב"ש סי' קכ"ז) וי"א דאינה נאמנת לענין ממון כלל ונתבאר לעיל:

ג

אשה שהלך בעלה למדינת הים והעידו עליו שמת אפי' עד א' אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב מותרת ואפי' עד מפי עד או אשה מפי אשה או עבד או שפחה או קרוב כשרים לעדות זה ופסולי עדות אם פסולים מדרבנן כשרים לעדות זה אבל פסולי עדות דאורייתא פסולים ואם מסיחים לפי תומם כשרים וכן כותי או ישראל מומר לעבודת אלילים ולכל התורה כלה אם הוא מסיח לפי תומו נאמן: הגה לא בא עד בדרכים הנזכרים רק יצא קול הברה בעיר שמת אין משיאין את אשתו (ת"ה סי' רכ"ב ובתשובת הרמב"ן סי' פ'):

ד

הכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מה' נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה עליו ועדיין הוא קיים ואלו הן חמותה אפי' אינה עתה חמותה רק אם יבמה (טור) ובת חמותה וצרתה ויבמתה ובת בעלה וכן היא לא תעיד להם (טור):

ה

כבר אמרנו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד ה"ז כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו: הגה ואפי' לא אמר ממי שמע אלא אמר סתם ששמע כשר ולא חיישינן שמא הראשון פסול היה אבל אם אמר העד או האשה או העבד מת פלוני ואני ראיתיו שמת שואלים אותו היאך ראית ובמה ידעת אם העיד בדבר ברור נאמן ואם העיד בדברים שרובן למיתה אין משיאין את אשתו שאין מעידים על האדם שמת אלא כשראוהו שמת ודאי ואין בו ספק: הגה שמע קול מקוננות שהזכירוהו בין המתים וספדוהו אותו משיאין אשתו (כ"כ המ"מ בשם התוספתא) ולכן יש למחות בנשים שלא לספוד אדם על פי אומדנות המוכיחות שמת ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת וכן אשתו אסורה להספידו או ללבוש שחורים כל זמן שאין כאן עדות שהוא כראוי להשיאה (ס"ה וכ"כ הריב"ש סי' תק"ח) וכן אין לשום ב"ד ליתן שטר עדות לאשה מה שהעידו עדים לפניהם אם אין באותו עדות כדאי להתירה אם לא שכתבו בפי' הטעם שלא התירו אותה על עדות זו דחיישינן לקלקולא מב"ד שאינן מומחים (שם בתשובת הריב"ש):

ו

בשעת הגזירה מתירים נשים ע"פ בעלי תשובה: הגה שמעידים מה שראו בעת צרה אע"פ שהמירו דתן מכח אונס (תשובת הרא"ש כלל נ"ד) ריקים המומרים ופוחזין שחזרו בתשובה אך לא בתשובה גמורה אין לסמוך על עדותן רק במסיחין לפי תומן (מהר"י בכתביו סימן ר"ך) או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול (שם סימן רכ"ד) והכל לפי ענין העד ולפי ראות עיני הדיין:

ז

בא אחד ואמר הרגתיו תנשא דאין אדם משים עצמו רשע ופלגינן דבוריה וה"ה לכותי שאמר מסיח לפי תומו הרגתי את פלוני שמשיאין את אשתו:

ח

אם עד א' אמר לאשה בינו לבינה מת בעליך אינה צריכה שוב לעדותו אלא באה לב"ד ואומרת מת בעלי אבל אם בא העד שאמרה בשמו מת ואמר שלא אמר מת לא מהימנ': הגה ואין הב"ד צריכין לשלוח אחריו אע"פ שהוא בעירו אלא סומכין אעד מפי עד לכתחילה (תשו' מהרי"ו סי' ט'):

ט

עד אומר מת ועד אומר נהרג אע"פ שהן מכחישים זה את זה הואיל וזה וזה מודים שאינו קיים הרי זו תנשא:

י

שמעו קול שאומר איש פלוני מת והלכו ולא מצאו שם אדם משיאין את אשתו ואם שמעו קול זה בשדה או בבור או בחורבה אין משיאין על פי אותו קול דחיישינן שמא שד הוא כיון שיצא הקול ממקום שהשדים מצויים שם:

יא

מצאו כתוב בשטר מת איש פלוני בן פלוני או נהרג תנשא אשתו אפי' אינו מקויים ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל: הגה וכן ראוי להחמיר ואפי' אם יודעים שהיא כתב ישראל אם י"ל שכתב כן משום שיצא קול שמת כגון שטבע במים שאין להם סוף וכדומה אין מתירין על הכתב שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא (תה"ד סי' ר"מ):

יב

מי שנשתתק ובדקו אותו כדרך שבודקין לגיטין ונמצאת דעתו מכוונת וכתב שמת פב"פ סומכין על כתיבתו ותנשא אשתו:

יג

זה שאמרנו שעד מפי עד כשר בעדות אשה בד"א ששמע מפי בן דעת שמת פלוני כגון עבד או שפחה אבל אם שמע מפי שוטה או קטן אינו מעיד ואין סומכין על דבריהם שמע מהתינוקות שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כך וכך ספדנים היו שם ופלוני החכם ופלוני עלו אחר מטתו כך וכך עשו במטתו ה"ז מעיד מפיהם על פי הדברים האלו וכיוצא בהם ומשיאין את אשתו: הגה ודוקא לאלתר כגון שאומרים עכשיו באנו מהספד פלוני כו' אבל אם אינו לאלתר לא מהני עדותן כלל (א"ז ומהרי"ו סי' מ"ה ופסקי מהרא"י סי' ר"כ) ואפילו הגדילו אח"כ אינן יכולין להעיד מה שראו בקטנותן (שם בא"ז):

יד

כבר אמרנו שהכותי שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה מסיח לפי תומו ואמר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובה עשה עמי או שהיה מסיח ואומר כשהייתי בא בדרך ונפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהנו לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו שהם מראים שאין כוונתו להעיד ה"ז נאמן וישראל ששמע מכותי המסיח לפי תומו מעיד ששמע ממנו ותנשא אשתו על פיו: הגה וכן אם אמר פלוני מת במסיח לפי תומו אע"פ שלא אמר דברים אחרים מיקרי שפיר מסל"ת (ריב"ש סי' שע"ז) ויש מחמירים (ב"י בשם הר"ן) בד"א בשלא היה שם אמתלאה אבל אם היה אמתלאה בשיחת הכותי שמא נתכוין לד"א כמו שאמר לאחד עשה לי כך וכך שלא אהרוג אותך כדרך שהרגתי לפלוני אין זה מסיח לפי תומו שכוונתו להטיל אימה ע"ז: הגה וכן במקום שיש לחוש לשקרא שלמדוהו לומר כך אין סומכין עליו (ר"י נתיב כ"ג) וכן אם שמע מערכאות של כותים שאמרו הרגנו פלוני אינם נאמנים שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב וכן כל כיוצא בדברים אלו: הגה וי"א דכל ערכאות אינם נאמנים אפילו אומרים שנהרג בדין שלא על ידם (טור בשם הרא"ש) וכ"ז דוקא בערכאות אבל שאר כותים משיחים לפי תומם ואומרים שנדון בערכאות של כותים נאמנים (פסקי מהרא"י סי' ל"ד):

טו

כותי שהסיח לפי תומו תחלה אע"פ ששאלו אותו אח"כ ובדקוהו עד שיפרש כל המאורע ה"ז נאמן ומשיאין על פיו: הגה אבל שאלו אותו תחלה איה חברינו ואמר להם שמת אין זה מיקרי מסל"ת ודוקא ששאלו אותו הכותי עצמו אבל שאלו כותי אחר (פסקי מהרא"י סי' קס"א) או שחפשו בעיר אחר יהודי ויצא הקול בזה ובא כותי ומסל"ת שמת (תשו' מוהר"מ הל' נשים) אע"פ שהיה אצל הכותי ששאלו מיקרי מסל"ת היו מדברים ביחד מן היהודי ובא להם כותי ואמר להם במה אתם מדברים ואמרו לו מן היהודי אם הוא חי או מת והגיד להם שהוא מת לא מיקרי מסל"ת (בתשובת הריב"ש) היה ספק אם מסל"ת או לא אין משיאין אשתו דספיקא דאורייתא לחומרא וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא בדינין אלו אזלינן לחומרא (ג"ז שם) י"א הא דאמרינן דאם שאלו את הכותי תחלה לא מיקרי מסל"ת היינו דוקא אם שואלו ישראל אבל אם שואלים כותים אותו ומגיד מיקרי מסל"ת ובלבד ששאלו אותו שלא בפני ישראל (ת"ה סי' רל"ט) ואם שאלו ישראל והכותי הגיד שמת והגיד אומדנות המוכיחות אע"פ שאינו מקרי מסל"ת ואסורה לינשא מ"מ אם עברה ונשאת ע"פ חכם שהתירהו לא תצא אם יש ראיות ואומדנות שמת (פסקי מהרא"י סי' קל"ט):

טז

כותי מסיח לפי תומו מפי כותי מסיח לפי תומו משיאין על פיו: הגה ואפילו לא העיד בפירוש שהכותי הראשון מסל"ת אזלינן מספיקא לקולא ואמרינן דודאי מסיח ל"ת (מהרי"ק שורש קכ"א) ויש חולקין בזה (תשובת הר"ן):

יז

יצא כותי וישראל מעמנו למקום אחר ובא הכותי ואמר איש שיצא מכאן עמי מת משיאין את אשתו אע"פ שאין הכותי יודע אותו האיש וי"א שצריך שיאמר קברתיו: הגה ודוקא בכהאי גוונא שאינו מזכיר שם המת ואינו מכירו אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו במסיח ל"ת (המ"מ לדעת הרמב"ם וכ"כ מהרא"י בפסקיו סי' רכ"ג וב"י בשם תשובת הר"ן והריב"ש) וכן פשט המנהג אפילו במקום די"א דבעינן קברתיו לאו דוקא קברתיו אלא כל שאומר דבר שמשמעותו שודאי מת ולא אמר בדדמי מהני (ב"י בשם תשו' הר"ן והריב"ש) וכן אם יצאו י' בני אדם כאחד ממקום למקום והם אסורים בקולר או נושאים גמלים וכיוצא בדברים אלו והסיח הכותי לפי תומו ואמר שעשרה אנשים שיצאו ממקום פלוני למקום פלוני והם נושאים כך וכך מתו כלם משיאים נשותיהם וי"א שצריך שיאמר קברנום:

יח

בא אחד ואמר לנו אמרו ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו והשליח אינו יודע מי הוא הואיל ואנו יודעים פלוני הידוע בשם זה הרי אשתו מותרת וא"א שמא יצחק בן מיכאל אחר הוא שמת והוא שלא הוחזקו שם ב' יצחק בן מיכאל או כשהוחזקו ב' וידוע שאחד קיים: הגה וי"א דכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו אבל אם לא הזכיר שם עירו אע"פ שיודעין שנאבד אחד לא מהני אע"פ שהזכיר שמו (תשו' הריב"ש ותשובת הר"ן ומהרי"ק שורש קפ"ד) ויש מקילין וי"א דבמקום שמזכיר שמו לבד בעינן שיזכיר עירו אבל אם מזכיר שמו ושם אביו לא בעינן שיזכיר שם עירו (הרא"ש כלל נ"א וכ"כ מהרי"ק שורש קע"ו) ובמקום שיש אומדנות והוכחות שזה הוא יש להקל ולסמוך אמאן דאמר דלא בעינן שיזכיר שם עירו (מהרי"ק שורש קפ"ד ותשובת הרא"ש):

יט

ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פלוני כך וכך צורתו וכך היו סימניו אין אומרים באומד הדעת פלוני הוא עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו אבל אם אמר אחד יצא עמנו מעיר פלוני ומת מחפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו. וה"ה בכותי המסיח לפי תומו (ד"ע וכן משמע בתשובת רמב"ם שהביא הב"י):

כ

מי שהיה מערער על אשה לומר שהיא זקוקה ליבם ואחר כך הוא בעצמו העיד בפני ב"ד ששמע שמת זה זמן רב סומכין עליו כיון שהדברים הראשונים לא היו בפני בית דין:

כא

אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ואפי' אם הוכחשו בבדיקה כשרים ואסור לדרוש ולחקור הרבה (תשובת הרמב"ם) אם לא במקום שיש לחוש לערמה אז צריך דרישה וחקירה (מהרי"ו סימן ק"נ):

כב

כשמסתכלין בצורתו כדי להכירו כדי להעיד עליו בודקין אותו ורואין אותו אפי' בלילה לאור הנר או לאור הלבנה:

כג

ראו אחד עומד מרחוק ואמר שהוא פלוני בן פלוני או פלוני ממקום פלוני והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו:

כד

מצאוהו הרוג או מת אם פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירוהו בהם שהוא פלוני מעידין עליו ואם ניטל א' מאלו אע"פ שיש להם סימנים מובהקים ביותר בכליו אינם כלום דחיישינן לשאלה אפילו היה להם סימנים בגופו ואפי' שומא אין מעידין עליו אבל היו להם בגופו סימנים מובהקים ביותר מעידין עליו: הגה כגון שהיה לו יתר או חסר או שינוי באחד מאיבריו אבל קטן או ארוך או חיור וסומק לא הוי סי' מובהק (תשו' הרא"ש כלל נ"א) ואפי' ק' סימנים שאינן מובהקים) אינם כלום ואפי' להצטרף לשאר אומדנות המוכיחות אינו כלום (פסקי מהר"י סימן קס"א ורכ"ד) גבשושית גדולה על חוטמו או שחוטמו עקומה הרבה או כדומה לזה הוי סימן מובהק אבל מעט עקומה לא (שם סימן רל"ד) וה"ה לרושם שבגופו או באחד מאיבריו אבל שינים גדולים אע"פ שגדולים הרבה לא הוי סימן מובהק (סי' קס"א בפסקי מהרא"י) וכל סימן המהני בישראל המעיד ה"ה בכותי המסיח לפי תומו. בתשובת מוהר"ם בהל' נשים ומוהר"ם פאדווה (סימן ב' ול"ו):

כה

כתב ר"ת דהא דאין מעידין עליו אא"כ פדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים דוקא כשאין שם אלא הראש אבל אם כל גופו שלם אפי' אין שם פרצוף ופדחת וחוטם יכולין להכירו בטביעות עין וחלקו עליו האחרונים:

כו

אין מעידין עליו אא"כ מצאוהו תוך ג' ימים אחר הריגתו או אחר מיתתו אבל אחר שלשה אין מעידין עליו מפני שפרצוף פניו משתנה בד"א בזמן שהוא ביבשה אבל אם טבע במים והשליכוהו המים ליבשה אפי' אחר כמה ימים אם הכירוהו מעידין עליו שאינו משתנה במים אלא אחר זמן מרובה והוא שיראוהו מיד כשהעלוהו מן המים וגם שלא יהיה בו מכה אבל אם שהה אחר שהושלך מן המים אין מעידין עליו אפילו תוך ג' (ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א) וכן אם היה בו מכה אין מעידין עליו לפי שהמים מקלקלים המכה ונופח ומשתנה: הגה ספק אם נשתהה או לא אזלינן לחומרא ואפי' אם נשאת תצא (ריב"ש סי' ש"פ) וכ"ז להעיד עליו בטביעות עין אבל על ידי סימנים מובהקים אפילו אשתהי מתירין אשתו (טור וב"י):

כז

מצאוהו הרוג ומכירין אותו בטביעות עין ואין יודעין מתי נהרג י"א שתולין שנהרג תוך ג' ימים ומעידין עליו ויש אוסרין ומיהו אם יצא קול איש פלוני מת או נהרג ואחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו אשתו מותרת לדברי הכל:

כח

י"א בשם ר"ת דהא דאין מעידין עליו אלא עד ג' ימים ה"מ כשהוא חבול בפניו אבל אם אינו חבול בפניו מעידין עליו אפי' אחר כמה ימים ע"י טביעות עין של גופו וצורתו ואפילו נפל למים ואינו מחוור בעיני האחרונים: הגה ויש מחלקים דכל מי שהיה אצלו כשנטבע במים אע"פ שהיה שלם אינו מעיד עליו אבל מי שלא ראה טביעתו ואומר שמכירו ע"י טביעות עין והוא שלם מעיד עליו (טור ותה"ד סימן ר"ה בשם האשיר"י):

כט

אין מעידין על האדם שמת אלא כשראוהו כשמת ודאי ואין בו ספק כיצד ראוהו שנפל לגוב אריות ונמרים וכיוצא בהם אין מעידים עליו שמא לא היו רעבים ולא אכלוהו אבל אם נפל לחפירת נחשים ועקרבים מעידין עליו מפני שע"י שדוחקן כשעומד עליהם מזיקין אותו:

ל

נפל לתוך כבשן האש או לתוך יורה רותחת מליאה יין או שמן או מים או ששחטו בו שני סימנים או רובן אפילו עמד וברח מעידין עליו שמת שודאי סופו למות וכן כל כיוצא בו מדברים שא"א שיחיה אלא ימות מיד בזמן קרוב הרי אלו מעידין עליו:

לא

ראוהו צלוב והעוף אוכל בו אע"פ שדקרוהו או ירו בו חצים אין מעידין עליו שמת ואם ראו העוף אוכל במקום שהנפש יוצאה בנטילתו כגון מוחו או לבו או בני מעיו הרי זה מעיד עליו שמת:

לב

ראוהו שנפל לים אפילו טבע בים הגדול אין מעידין עליו שמת שמא יצא ממקום אחר. ואם נפל למים מכונסים כגון בור או מערה שעומד ורואה כל סביביו ושהה כדי שתצא נפשו ולא עלה מעיד עליו שמת ומשיאין את אשתו וכן אם קשרוהו ברגליו ושלשלוהו אל הים ולא עלה בידם אלא רגלו מארכובה ולמעלה משיאין את אשתו לאחר י"ב חודש שטריפה אינה חיה י"ב חודש אבל אם נפל לים והשליכו מצודה והעלו רגל א' מארכובה ולמעלה וכיוצא בזה אין משיאין את אשתו שאני אומר רגל של אחר הוא ומיהו אם היה בו סימן מובהק ביותר ברגלו סומכין עליו לומר שהוא של האיש שנפל (וי"א דאפי' בסי' מובהק בבגדיו מהני כאן הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו) (מהר"ם פדוואה סי' ל"ו):

לג

עד אחד אמר שראיתי שמת במלחמה או במפולת או שנטבע בים הגדול ומת וכיוצא בדברים אלו שרובם למיתה אם אמר קברתיו נאמן ותנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא:

לד

וכן האשה שהעיד לה אחד שטבע בעלה במים שאין להם סוף ולא עלה ואבד זכרו ונשתכח שמו הרי זו לא תנשא על עדות זו כמו שנתבאר (ואפילו התירוה ב"ד ולא נשאת לא תנשא) (ריב"ש סי' שע"ט) ואם נשאת לא תצא: הגה ודוקא שנשאת ע"פ חכם או בטעות שסברה שהיא מותרת אבל אם נשאת בעבריינות תצא (תשו' מהר"ם הביא מרדכי סוף יבמות) וכ"ז דוקא במי שהעידו עליו שטבע ממש במים שאין להם סוף אבל מי שהעידו עליו שהיה בספינה שנשברה בים או כדומה לזה או אפי' שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שתצא נפשו תצא ואפילו העיד סתמא שטבע חוששין שמא קרא לדברים כאלו טביעה שכן דרך העולם לקרא לדברים אלו טביעה ותצא אלא א"כ העיד בפירוש שנטבע ממש ושהה כדי שתצא נפשו (ב"י בשם תשו' הרמב"ן סימן קכ"ח) ואפי' היה הכותי שהסיח ל"ת ואמר טבע פלוני ונשאת על פיו הרי זו לא תצא וחכם שהורה להשיאה לכתחילה (במים שאין להם סוף) מנדין אותו:

לה

יש מי שאומר שאם נפל למים שאין להם סוף גובה כתובתה (אע"פ שאסורה לינשא):

לו

עיר שהקיפוה כרכום וספינה המטורפת בים והיוצא לידון הרי הן בחזקת חיים לפיכך אין מעידין על אחד מאלו שמת להתיר את אשתו ואפילו מי שהוא בעיר שכבשה כרכום וספינה שטבעה בים והיוצא ליהרג אין מעידין שהם בספק חיים ונותנין עליהן חומרי מתים וחומרי חיים:

לז

בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה לינשא על פיו ואח"כ בא עד אחד והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהיתירה ותנשא שעד א' נאמן בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום ב' מיהו משום לזות שפתים לא תנשא (טור) אבל אם בא השני קודם שהתירוה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא וי"א תצא ואם באו ב' ואמרו לא מת אע"פ שנשאת תצא לדברי הכל: הגה ודוקא שהיא שותקת אבל אם היא גם כן אומרת מת הוי ליה כתרי ותרי אם העדים הם נשים אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו (נ"י פ' האשה קמא) בד"א כשהיה האחד שנשאת על פיו כמו שנים שבאו והכחישו אותו כגון שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו לא מת או שנשאת ע"פ אשה או ע"פ עצמו ובאו ב' נשים או שני פסולים של דבריהם ואמרו לא מת אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות אומרות לא מת או פסולים אומרים לא מת ה"ז כמחצה על מחצה: הגה ודוקא שבאו ביחד קודם שהתירוה ע"פ עד א' הראשון אבל אם התירוה ע"פ עד הכשר ואחר כך באו הפסולים לא תצא מהתירה הראשון (טור) ואם נשאת לאחד מעדי' והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא: הגה וכותים המסיחים לפי תומם דינן כשאר פסולי עדות (מרדכי פרק האשה בתרא) וכל שאינו מסיח לפי תומו אינו נאמן לא לאסור ולא להתיר:

לח

אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא וי"א שאם אשה אחרת או היא שאמרה מת והתירוה לינשא על פיה ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהיתירה אבל אם באו תחלה שתי נשים והתירוה לינשא על פיהן ואחר כך בא עד אחד לא תצא מהתירה לכ"ע (כ"כ הב"י בשם מ"מ):

לט

הנשאת ע"פ עד אחד לא תנשא אלא ברשות בית דין ואם נשאת שלא בהוראת ב"ד י"א שלא תצא אפילו בא עד אחד ואמר לא מת והב"ד צריכין להיות ג' וכשירים ולא קרובים זה לזה ולא לעדים:

מ

אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת הרי זו תנשא וכן אם אמרו י' נשים לא מת וי"א נשים אומרות מת ה"ז תנשא שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולים הלך אחר הרוב בין להקל בין להחמיר:

מא

אם שנים מעידים ששמעו (כל אחד) מפי אחד שמת פלוני ועד א' מעיד ששמע מפי א' שהוא חי מותרת:

מב

ב' עדים אומרים מת וב' אומרים לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק ואם נשאת לאחד מעידיה והיא אומרת ברי לי שמת הרי זו לא תצא אין מוציאין אשה מבעלה אם יצא קול שבעלה הראשון חי (רבינו ירוחם):

מג

האשה עצמה נאמנת לומר שמת בעלה ותנשא או תתייבם על פיה ונותנין לה עיקר כתובתה אם תתייבם נכנס היבם לנחלה על פיה (ואפילו אשה שהיא שוטה נאמנת) (תא"ו נכ"ג) ובלבד שיודעת בטיב נשואין ואלמנות (שם בשם הרמ"ה) בד"א כשבאה לב"ד ואמרה מת בעלי התירוני ולא הזכירה שם כתובה מתירין אותה לינשא ומשביעין אותה ונותנים לה כתובתה אבל אם באה ואמרה מת בעלי תנו לי כתובתי אף לינשא אין מתירין אותה שעל עסקי הכתובה באה והרי זו בחזקת שלא מת ואין דעתה לינשא אלא ליטול כתובת' מחיים בלבד וי"א דאפי' יש לה עד שמת לא מהני בכה"ג (נ"י בשם הריטב"א):

מד

באה ואמרה מת בעלי התירוני לינשא ותנו לי את כתובתי מתירים אותה לינשא ונותנים לה כתובתה מפני שעיקר דבריה על עסקי הנשואין באה אבל אם באה ואמרה תנו לי כתובתי והתירוני לינשא מתירין אותה ואין נותנים לה כתובה ואם תפסה אין מוציאין מידה ויש מי שאומר דבין בזו ובין בזו אין מתירין אותה כיון שהזכירה כתובה:

מה

מי שיש לו שתי נשים ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא ע"פ עצמה וצרתה אסורה שאין צרה נאמנת להעיד לחברתה ואפי' נשאת זו תחלה אין אומרים אלו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו:

מו

זאת אומרת מת בעלי וצרתה מכחישה ואומרת לא מת הרי זו תנשא כשם שאינה מעידה לה להתירה כך אינה יכולה להעיד לה לאוסרה:

מז

זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים הרי אלו ינשאו:

מח

בד"א שהאשה נאמנת לומר מת בעלי כשיש שלום בינו לבינה ושלום בעולם אבל אם יש קטטה בינו לבינה כגון שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני ובאו אותן העדים והכחישוה או שהמיר בעלה והניחה עגונה (הגהות אלפסי) ואח"כ הלכה היא ובעלה למדינה אחרת ובאה ואמרה מת בעלי אינה נאמנת ואפי' אמרה קברתיו (ב"י בשם הג"מ פי"ג מהל' גירושין) אע"פ ששלום בעולם ואפי' בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה לא תנשא שמא היא שכרה אותו ואם נשאת לא תצא שהרי יש לה עד וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה אינה נאמנת אע"פ שיש שלום בינו לבינה תסמוך דעתה על דברים שרובן למיתה ותאמר מת כגון שנהרגו הראשונים ואחרונים שהיה בעלה באמצען שהרי היא אומרת מאחר שנהרגו אלו ואלו נהרג הוא בכללן לפיכך אינה נאמנת אפי' אומרת קברתיו וי"א שאם אמרה קברתיו נאמנת ואם אמרה מת על מטתו נאמנת לדברי הכל: הגה וה"ה כל שאומרת שמת או נהרג רחוק מן המלחמה מהימנא דלא שייך לומר בדדמי אלא באומרת שמת או נהרג במלחמה ממש אבל שלא במלחמה אפי' הלך שם סמוך למערכת המלחמה לקנות שלל נאמנת (במרדכי פ' האשה בתרא בשם ראבי"ה):

מט

לא הוחזקה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מלחמה היתה במקום פלוני ומת במלחמה לא תנשא לכתחלה ואם נשאת לא תצא וי"א דאפי' נישאת תצא (טור בשם הרא"ש):

נ

בא עד א' ואמר ראיתיו שמת במלחמה או במפולת אם אמר קברתיו תנשא על פיו ואם לא אמר קברתיו לא תנשא ואם נשאת לא תצא: הגה אבל ב' אפי' לא אמרו קברנוהו נאמנים (ג"ז טור בשם הרא"ש) וי"א אפי' בעד א' אפי' אמר מת או נהרג וראיתיו אחר כך והכרתיו היטב בטביעות עין וראיתיו שמת נאמן דהוי כאלו אמר קברתיו (ב"י בשם המרדכי פ' האשה) וכותי המסיח לפי תומו ואמר שמת במלחמה צריך ג"כ שיאמר קברתיו (ב"י בשם הר"ן פרק האשה וכן משמע באש"רי ובתו') ויש מקילין בזה (מרדכי בשם רבי שמחה ור' נתן וראבי"ה):

נא

האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת אינה נאמנת וכן אם היה שילוח נחשים ועקרבים ואמרה נשכו נחש או עקרב ומת אינה נאמנת שמא תסמוך דעתה על רוב אנשים שמתו כך בנשיכה: (ולכן דינם כמלחמה וצריכה שתאמר מת על מטתו או שתאמר קברתיו. ב"י בשם המ"מ):

נב

אמרה עישנו עליו בית או מערה הוא מת ואני נצלתי אינה נאמנת כשם שנעשה לה נס כך נעשה לו:

נג

היתה שנת רעבון ואמרה מת בעלי אינה נאמנת (אפילו אמרה מת על מטתו) (טור) מת וקברתיו נאמנת (אמרה מת בצמא הוי כאלו אמרה מת ברעב) (ב"י):

נד

אמרה נפלו עלינו כותים או לסטים הוא נהרג ואני נצלתי נאמנת שאין דרכן להרוג הנשים כדי שנא' כשם שניצלה היא כך ניצל הוא:

נה

היה דבר בעולם ואמרה מת בעלי נאמנת (וי"א דאינה נאמנת) (טור ור' ירוחם):

נו

האשה שהלך בעלה למדינה אחרת ובאו ואמרו לה מת בעלך ונשאת ואח"כ בא בעלה לא שנא נשאת ע"פ עד אחד או ע"פ שנים עדים (אפי' לא נבעלה) (הרא"ש והריב"ש והריטב"א ונ"י סימן תק"ח) תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם ואין לה כתובה משניהם (אפי' החזירה הראשון) (הגהות אלפסי) ולא פירות שאכלו מנכסי מלוג שלה אע"פ שאינם חייבים בפרקונה ודוקא שאכל השני קודם שבא הראשון אבל מה שאכל אחר שבא הראשון צריך להחזיר ואינו חייב ליתן הבלאות מנכסי צאן ברזל שלה והוא שבלו לגמרי אבל מה שיש מהם בעין נוטלתן ואם נטלה מזה או מזה כתובה או פירות צריך להחזיר ודוקא שנטלה מהשני אחר שבא הראשון אבל אם נטלה ממנו קודם שבא הראשון אינה צריכה להחזיר ושניהם אינם מטמאים לה אם הם כהנים ואינם זכאים במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ונפסלה מהכהונה ומהתרומה ומהמעשר אם היא בת לוי (אבל בעלה הראשון יורשה אם מתה) (ב"י והמ"מ) מתו אחיו של זה ואחיו של זה חולצין ולא מיבמין והולד מהשני הוא ממזר מהתורה אם הולידה עד שלא גרשה הראשון אבל אם לא הולידה אלא אחר שמת ראשון או גירשה אין הולד משני אלא ממזר דרבנן ואם בא עליה (הראשון) קודם שגירש השני הולד שיוליד ממנה ממזר מדבריהם:

נז

אמרו לה מת בעליך ונשאת ואח"כ אמרו לה קיים היה ומת ולד שהוליד קודם שמת ממזר מן התורה ושהוליד אח"כ אינו ממזר וי"א שהוא ממזר מדרבנן:

נח

אם לא נשאת לשני אלא נתקדשה לבד ובא בעלה אינה צריכה גט מהשני ומותרת לחזור לראשון וכן מותרת לשני אם מת הראשון או גירשה: הגה אשה שנתקדשה וטעתה וסברה שלא נתקדשה ונשאת לאחר תצא מזה ומזה וכל הדרכים הנ"ל בה אבל אנסוה להנשא או שהורו לה ב"ד בטעות ונשאת על פיהם הוי כאנוסה ומותרת לבעלה הראשון (תשובת רשב"א אלף קפ"ח הובא בב"י):

א

תופסין בה. ואפי' גירשה בעלה אח"כ אין קידושין שנתן לה בעודה א"א חיילי וצריך לקדשה קידושין אחרים. הרשב"א סי' אלף קס"ד. אשת אליהו הנביא או ריב"ל מותרת לינשא ונ"מ לדורות אם יזכה א' כמו הם ד"מ בשם מהרא"י. אם מתה אשה א' תחת בעלה מיתה ודאית ושוב חיתה ע"י נביא כמו אליה לבן הצרפית ואלישע לבן השונמית לא פקעה זיקת הבעל מעליה ואינה יכול' להנשא לאחר ויש סעד מעובדא דאשת ר' חנינא בן חכינאי כתובות דף ס"ב ע"ב ודו"ק כנה"ג. אשת צדוקי לדברי הרא"ם ח"א סי' צ"ד היא א"א גמורה והבא עליה חייב משום א"א ה"ה דלא תפסי בה קדושין אם קדשה אחר אפילו ישראל. ולפי דברי הרדב"ז הובאו דבריו במוהר"ר בצלאל אשכנזי סימן ג' ובהרש"ך ח"ג סימן ט"ו אינה א"א ותפסי בה קידושין עיין בכנה"ג:

ב

חזקה אין אשה מעיזה פניה. הרמב"ם פי"ב ה"ג כתב כשהבעל אומר לא גרשתיך והיא אומרת גרשתני נאמנת. ואם הבעל אומר גרשתיך והיא מודה לו אינה נאמנת ולא אמרינן בכה"ג אין האשה מעיזה כיון דהוא מסייע. ואם היא התחילה לומר גרשתני ואח"כ מסייע לה ואמר גרשתיך או שהבעל שתק. בח"מ נסתפק בזה וב"ש פסק בפשיטות כאן ובסי' קנ"ב דאינה נאמנת ואינה מגורשת אלא דוק' באומ' לא גרשתיך אבל אם הבעל אומר אח"כ ג"כ גרשתיך או ששתק אינה נאמנת לפ"ז גם אם קבלה קידושין מאחר אינה מקודשת אא"כ באומר לא גרשתיך ע"ש הטעם. ואני תמה ע"ז דלפ"ז למה אוקמי הש"ס בגיטין דף פ"ט ע"ב ואידך כי אתמר דרב המנונא בפניו שלא בפניו מעיז' ומעיז' צ"ל שלא בפניו הא אפי' בפניו נמי משכחת לי' אם מסייע לה או ששתק ולא מכחיש'. גם בגיטין דף ס"ד ע"ב אבל היכא דהבעל מסייע וכו' גם הש"ס בכתובות דף כ"ג ע"ב ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא אשה שאמרה לבעל' גרשתני וכו' גם הש"ס בנדרים דף נ"א ע"א לא אזלי שפיר לפ"ז ודומיהם רבים עיין ודו"ק. גם נעלמו מעיניהם מ"ש הרמב"ם פרק ששה עשר מה"א דין כ"ו וכ"ז וטור וב"י הביאו בסי' ק'. דמפורש שם בהדי' אם התחלה להעיז לומר גרשתני ואפילו הבעל אומר אח"כ ג"כ גרשתיך דמגורשת ולא חיישינן לגט פסול כסברתי ע"ש. ועיין כנה"ג דף ל"ג ע"ב. ע"כ נ"ל היכא דהיא התחילה להעיז פניה נאמנת אף שמסייע אח"כ או שותק. דהא היא לא ידעה אם יסייע לה בעל או ישתוק והאיך מחית נפשה לספיק' ומעיז פניה. רק אם הוא התחיל לומר גרשתיך אז אף אם היא מסכמת לדבריו אין זה העזה דבתר דבורא דידיה גריר' וק"ל. מה שהקשו האחרונים על מהרי"ו שכתב וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון וכו' ע"ש. כתב כנה"ג שט"ס הוא וצ"ל וצריכה גט משני אם לא תשאר עמו ואם לא ירצה לגרשה שני מקודשת לו וכו' ע"ש גם בפרישה כתב שט"ס הוא ע"ש:

ג

בפני בעלה. ואם התחילה לומר שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת בפניו גרשתני. בד"מ הביא דיעות מחולקים בזה. ובתשובות הרשב"א סי' אלף רנ"ג פסק בפשיטות דנאמנת וכן צ"ל דאל"כ לא מקשה הש"ס מידי בכתובות דף כ"ב ע"ב ומי חציפה כולי האי והאמר רב המנונא וכו' ע"ש. עיין נ"י סי' קנ"ב וכנה"ג דף ק"פ ע"א בסימן קנ"ב בהגהת הטור. קטנה העומדת ברשות אביה לא שייך למימר חזקה אין האשה מעיזה פניה בפני בעלה הרש"ך ח"א סי' קנ"ג. אם המקדש השני הוא כהן דליכ' למימר גרשתני שאם היא גרושה האיך נתקדשה לכהן אין לחוש לקדושי שני הר"א ששון סי' י"ח ועיין בהרש"ך ח"ב סי' קכ"ז וכנה"ג. אם האשה אמרה שמה שנתקדשה לשני הוא משום דלא חששה לקידושי ראשון דקים לה שקדושי ראשון לא היו קידושין כלל ואנו יודעין שקדושי ראשון הם ודאים אין לחוש לקדושי שני אפילו נתקדשה בפני בעלה. הרש"ך ח"ב סי' קכ"ז. והראנ"ח ח"א ס"ס ח'. אם המתקדשת היתה אשתו מקדם של זה המקדש השני וגירשה ונשאה אין לחוש לקדושי שני דליכ' למימר גרשתני שא"כ האיך נתקדשה לזה שנמצ' מחזיר גרושתו מן הנשואין. אשה שנשאת לראובן שהוצי' שטר שקדשה ושמעון הבי' עדים שקדשה והיא טוענת שקדמו קידושי ראובן. אף אם תהיה נאמנת במיגו דגרשתני כיון דהשטר מסייע אינה נאמנת הר"י אדרבי סי' רכ"ז עיין כנה"ג:

ד

דנפישי חוצפה. ב"ח כתב דוק' לכתחיל' אבל בדיעבד אם קידשה אחר לא מפקינן מיניה. וח"מ השיג עליו. ובה"י כ' דבזמן הזה מנהג הפשוט הרב המסדר הגט הוא גונז הגט אחר נתינת הגט תו אינה נאמנת לומר גרשתני דהא אפשר לברר. ובכל אלו הדינין אין חילוק בין אם ידוע בעדים דהיא אשתו ובין אם א"י בעדים אלא שהיה חזקה דהיא אשתו. ובא"ח כתב אם ידוע בעדים דהיא אשתו לא אמרינן חזקה אין האשה מעיזה ורב המנונא איירי באיש ואשה דאתו מעלמ' עיין ב"י וקשי' לי דא"כ לא מקשה הש"ס מידי בכתובות דף כ"ב ע"ב ומי חציפ' כולי האי והאמר רב המנונ' וכו' לפי מה שפירש תוספת שם דסוגי' שם איירי בשהוחזקה שהיא א"א עיין ודו"ק ועיין בספר מגיני שלמה בסוגי' זו. ויש עוד להקשות עליו מיבמות דף קי"ו ע"א דא"כ מה פריך שם וליהימני' מדרב המנונ' וכו'. דהא רב המנונ' איירי באיש ואשתו דאתו מעלמ' ואין עדות ברורה שהיא אשתו הכא מיירי שיש עדות ברורה שהיא אשתו וכנסת הגדולה דף ל"ד ע"א סעיף י"ב הרגיש בקושי' זו עיין שם:

ה

תופסין. והר"ן כתב לחומר' יש לחוש אפי' שלא בפניו:

ו

מעיזה. בטור כתב אפילו ע"א מסייע לה מעיזה עיין בהרא"ש גיטין דף ס"ד דמשמע דע"א מסייע לא מעיזה וע"ל סי' קמ"א סעיף ל"א ועיין ב"ש:

ז

זונה. צריך ליישב דלפ"ז לא מקשה נמי הש"ס מידי בכתובות דף כ"ב ע"ב והאמר רב המנונ'. עיין כנה"ג דף ל"ד ודף ק"פ ע"א ודו"ק:

ח

כתובתה. היינו עיקר כתובתה ולא תוספת ב"ש:

ט

ממון. אבל להנש' לאחר מותרת ח"מ ב"ש:

י

אפי' ע"א. עיין מהריב"ל ח"ג סי' פ"ט. ומשפט צדק סי' ס"ג. אם בתחלה כששאלו לו על דבר המת אמר שלא היה יודע ואח"כ העיד שמת ויש מקום לתלות על מה לא רצה להגיד בתחלה מהני עדותו ואם מה שאמר שאינו יודע. לא אמרו בפני ב"ד של ג' אפי' שאין מקום לתלות למה אמר שאינו יודע חוזר ומגיד רשד"ם חא"ה סי' פ"א העיד העד עדותו ובסוף דבריו אמר שיבא כתב מהחכמים אין אומרין שמא לא גמר להעיד ולא רצה שיסמכו על דבריו או שנדון אותו כבא לידון בחזקה ובשטר אלא משיאין האשה ע"פ עדותו מהרי"ק ח"ב חא"ה סי' למ"ד:

יא

אפי' העד עבד. דוק' בידוע שהוא כשר ב"ח ב"ש עין ח"מ:

יב

או קרוב. אפי' בנה או בתה ושפחתה מהאשה עצמה רשד"ם חא"ה סי' רל"ה:

יג

אפי' עד מפי עד. ל"ד עד מפי עד אלא אפילו עד מפי עד ומפי עד אחר אפי' עד ק' כנה"ג בשם תשובת כ"י. בין מת העד הראשון או שקיים א"צ לשלוח אחריו אפי' איתא קמן מהר"י ווייל סי' ט' ורמ"א הביאו בסעיף ח' וכ"כ כנה"ג דף י"ט ע"ב סעיף למ"ד. ואני שדיתי בי' נרגא ע"ל ס"ק כ"ח. אם העד מפי עד אחר ששכח מי הוא העד לא חיישינן לערמה שארית יוסף סי' ל"ב. עד מפי עד מהני בין לקול' כמו כאן בין לחומר' שאומר (מי) [חי] הוא רשד"ם סי' נ"ט. וכנה"ג בשם הרדב"ז והראנ"ח כתב דוק' להתירה ולא לאוסרה ע"ש:

יד

דאוריית'. ר"ל פסולי מחמת עבירה. מי ששלחו אותו בעיר אחרת לחפש אם ימצא איזה עדות להתיר האשה יתנו לו מאה זהובים ואם לא יביא עדות שמספיק להתיר את האשה יתנו לו רק חמשים זהובים בא ואמר ששמע מפי גוי מסל"ת שנהרג אותו יהודי נסתפק מהריב"ל ח"א דף נ"ה ע"ג אם יש לסמוך על עדותו כיון דהוי נוגע ע"ש ועיין משפט צדק ח"א סי' ז' ומקור ברוך סי' כ"ב ומשאת בנימין סי' צ"ח:

טו

או ישראל מומר. מי שאומר כמה פעמים שישתמד אעפ"י שפייסוהו ולא עשה מעשה אפשר להחמיר שהוא פסול מדאוריית' מהריב"ל ס"ג סי' ו' עיין מהריב"ל ח"ב סי' י"ג. ועיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"א:

טז

חוץ מה' נשים. אפי' מסל"ת לא מהני כנה"ג בשם פוסקים הרבה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק"ה ועיין בתשובת שער אפרים סי' ק"ה ועיין בתשובות שבות יעקב ח"א סי' צ"ט. ובח"ב סי' קט"ו ועיין ב"ש. ואם מת בעל זה ונשאת לאחר. מעידים נשים אלו ואע"פ שהיו שונאים קודם לכן כ"מ בפי"ב מה"ג וברמב"ם פרק ז' מה"ג מבואר דצרתה אינה מביאה לזו הגט אע"ג דצרתה נשואה עכשיו לאחר וע"ל סי' קמ"א סעיף צ"ד. והרב המגיד כתב שם דלמד דינים דשם מדינים דכאן לפ"ז משמע דצרה אינה נאמנת אפילו היא עכשיו נשואה לאחר:

יז

חמותה. כתב בש"ג הזכרים הדומים לאלו הנשים הנזכרים כגון חמיה ובן בעלה נאמנים. מיהו היבם אינו נאמן להעיד להתירה לעצמו אבל כשהיה לאחיו בנים נאמן להתיר אותה לאחרים. ובח"מ כתב אפילו אם היה לו בנים לא היה הורה להתיר ע"ש. גם מסופק בזמן הזה דאין מייבמין אם היבם נאמן להעיד שמת אחיו לחלוץ ליבמה. וב"ש חולק אכל דבריו ע"ש ועיין תשובת צמח צדק סי' פ"ח ובתשובת מהר"י מינץ סי' יו"ד:

יח

חמותה. הטעם אמרו ביבמות דף קי"ד ע"א דמסק' אדעת' דילמ' ימות בעלה ותפול קמי בנה ותהיה כלתה והנה לפי טעם זה אם אינה ראוי להתייבם לבנה מטעם שהיא ערוה או מטעם אחר מעידה לה ודין זה הוא בעיא בגמר' ב"י פסק להקל. וכתב הח"מ אפשר במדינות אלו דאין נוהגין לייבם ולא שייך טעם הנ"ל אפשר לסמוך על דברי ב"י ותעיד לה וב"ש חולק עליו ע"ש ועיין בהרא"ש בקע"ד:

יט

פסול הי'. ובש"ג סוף יבמות פסק דשואלין אותו שמא שמע ממי דאינו ראוי להעיד וכתב ב"ש היכ' דאפשר לשאול אותו שואלין וכ"כ ט"ז. ועיין בקע"ד סי' קל"ט קמ"ח:

כ

עד שיודעין שמת. ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים אמרינן בודאי מת הרא"ש ועיין בי"ד סי' של"ט:

כא

שחורים. ויש למחות לבניו שלא יאמרו קדיש אפילו אי ליכ' שאר אבילים ולא לחתום הכ"מ או הי"ד ז"ל שבות יעקב ח"א סי' ק"ב וח"ב סי' קי"ד. והא דבגרושה יכולה להתאבל על בעלה כמ"ש סי' קמ"ה סעיף ט' בהג"ה דשם אין חשש בדבר בה"י:

כב

בעת צרה. היינו בעת שראו היו מומרים ע"פ אונס ואח"כ היו יכולים להמלט ונשארו שם ואז היו פסולים להעיד כיון דנשארו שם ברצון ואח"כ עשו תשובה והוי תחלה וסוף בכשרות אע"ג דהיו פסולים בינו לבינו. וט"ז מיקל בזה וכתב דוק' רשע גמור בעינן תחלתו וסופו בכשרות אבל מומר באונס אפי' אכל נבילות לתיאבון בשעה שראה ועשה תשובה ומעיד כשר להעיד כ"כ כנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"א וע"ל ס"ק ט"ו ועיין בהר"א ששון סי' נ':

כג

תומן. קראים בזמן הזה דינם כגוי ובמסל"ת בה"י:

כד

ופלגינן דיבוריה. ראובן שהעיד שקרובו הפסול לו הרג את שמעון נקטינן לקול' ותנש' אשת שמעון על פיו מהרא"ש וכנה"ג בהגהת הטור סעיף ל"ז:

כה

וה"ה לעכו"ם. ולא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים משום דאין מוכח דכוונתו לאיים. ולא דמי למ"ש בסעיף י"ד דשם אמר בפירוש כדי לאיים:

כו

אלא באה לב"ד. ואם אמרה דהעדים אמרו לה דטבע בים והתירוה הב"ד נאמנת ועיין תשובת צמח צדק סי' ק"ג:

כז

בשמו מת וכו'. כ"כ הרמב"ן והר"ן. הח"מ מסופק אם אמרה בשם עבד ושפחה או עד כשר מעיד בשם עבד או שפחה ובא העבד והשפחה ומכחישה או העד הכשר. אם יכולים להכחיש. ובתשובת שארית יוסף סי' ל"ב והוב' לקמן בקע"ד סי' ש"ה פסק דא"י להכחיש את האשה או העד הכשר ועיין בקע"ד סי' קנ"ט ק"ס רצ"ז. ואם שני עדים אומרים בשם א' א"י זה האחד להכחיש שני עדים. ואם העד הראשון בא ואמר דהגיד לו שקר כתב בח"מ דנאמן כיון דהגדה הראשונ' היה חוץ לב"ד: גם כתב דצריכה האשה לחקור היטב שלא יחזיר הראשון מעדותו וב"ש כתב עליו ודאי כוונתו דרך עצה טובה אבל ע"פ הדין אין חוששין שמא יחזיר הראשון ויאמר שקר העדתי דא"כ איך יתיר עד מפי עד כשהעד הראשון אינו בפנינו. ועיין בקע"ד הסימנים הנ"ל:

כח

שהוא בעיר. אין הדבר הזה מבואר בהדי' בתשובת מהר"י ווייל שממנו מוצי' הרב דין זה דהתם קאי שהעד הראשון היה דר במדינה אחרת ע"ש סי' ט' שכתב בפירוש ואם נפשך לומר לישדר להתם למדינת ברינדבורג ולישיילינהו גופייהו אי דינא הכי וכו' ומ"ש שם ודוחק לומר דכולהו איירי בדליתנהו וכו' ר"ל דליתנהו עוד במדינה אחרת ולא ידענו איה מקומן ע"ש שכל דבריו שם המה שהי' במדינה אחרת. ובמגיד משנה פרק י"ג מה"ג כתב על הרמב"ם שכתב וז"ל כבר הודענו שהעד שאומר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם העד או האשה או העבד אמרו מת פלוני ואני ראיתיו שואלין אותו האיך ראית וכו' וכל זה הובא בש"ע סי' זה סעי' ה'. וכתב עליו המ"מ שם ואעפ"י שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר הראשון כיצד היה יודע שמת. אין דנין אפשר משאי אפשר דהכ' כיון דאפשר ודאי שואלין אותו וכו' ע"ש. א"כ כל שהעד הראשון בעיר נמי אפשר הוא ולמה לא נשאל אותו: והרב ב"ש העתיק תשובת מהר"י ווייל שכתב אטו כל המשניות וכל הפוסקים דמתירין ע"פ עד מפי עד איירי כולם בדלית' העד הראשון בעיר הזאת. לא העתיק יפה וכל המוסיף גורע דשם כתב אטו כל המשניות וכו' איירי בדליתנהו. ותו לא. וכבר כתבתי דלפי דבריו שם קאי דליתנהו עוד במדינה אחרת ע"ש. ומ"ש עוד והמעיין בסוגי' יראה דמהר"י ווייל למד דין זה מסוגי' זו ע"ש. צריך להבי' ראיה דאיירי הגמר' אפילו אם התינוקות בעיר עיין ודו"ק וע"ל ס"ק י"ג:

כט

מכחישים. שהקשה ב"י על הטור למה כתב דין זה בשם הרא"ש. עיין ח"מ וב"ש ובתשובות צמח צדק סי' נ"ט וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף כ"ג. א' אומר שהרוצחים היו תוגרמים וא' אומר שהיו יונים לא הוי הכחשה משפט צדק ח"א סי' ז' ועיין משפטי שמואל סי' פ'. והרשד"ם חא"ה סי' מ"ד. א' אומר שהכוהו על זרועותיו וא' אומר שחקעו חרב בבטנו לא הוי הכחשה משפטי שמואל סי' פ"א. א' אומר במקום פלוני מת וא' אומר שמת במקום פלוני לא הוי הכחשה. מהר"י קארו בתשובתו סי' א' מדיני יבום וחליצה. א' אומר נהרג וא' אומר טבעוהו במים יש לתרץ דבריו דהרגוהו ואח"כ טבעוהו כנה"ג. ועיין במהר"ם מלובלין סי' קל"ג. שתי כיתי עדים הא' אומרת שהיה רושם לנהרג תחת העין וא' אומרת על גבי העין כל דלא מוכח דמעידים על אדם א' אין כאן הכחשה דאפשר דשניהם אומרים אמת והם ב' נהרגים אלו ראו לנהרג הא' ואלו ראו לנהרג הב' משאת בנימין סי' ס"ג:

ל

שד הוא. עיין סי' קמ"א סעיף י"ט ועיין ח"מ ב"ש ועי' ברמב"ם פי"ג מה"ג דין כ"ג שכ' ראו א' עומד מרחוק וכו' משמע דראו מש"ה לא חיישינן שמא שד הוא וכן בפ"ב מה"ג כתב מי שהי' מושלך בבור כו' והוא שידעו אותו. ופי' הגהת מיימוני שידעו אותו שהוא אדם ע"ש לפ"ז נסתרו דבריו של הכ"מ בפרק י"ג ע"ש ועיין מהר"י הלוי סי' י"ג וכנסת הגדולה בהגהת ב"י סעיף כ"ז כ"ט. עגונה אחת שמעידין שראה מרחוק שנהרגו והכירו רק בט"ע דקלא בתשובת שבות יעקב חלק א' סימן ק' מתיר ע"ש:

לא

מצאו כתוב בשטר מת. אפילו אם כתב בכתב של עכו"ם מהני אם ידוע דישראל כ' ת"ה סי' ר"מ. הר"א ששון סי' ז' ובנימין זאב סי' כ"ח. ואפי' אם כתב להב"ד ששמע מאחר מהני אלא כשכותב לזכרון ואינו כותב למעשה אז לא מקילין בעד מפי עד אבל אם כותב לזכרון מה שראה בעצמו מהני עיין בתשובת מהר"א ששון סימן ז' ובתשובת מהר"ם אלשיך סי' מ"ד. וסי' קי"ח ועי' כנה"ג וב"ש:

לב

ואפילו אינו מקויים. דקי"ל עדים החתומים על השטר הוי כאלו נחקרו עדותן בב"ד וקיום שטרות דרבנן ובעדות אשה הקילו לפיכך צריך להיות עדים חתומים על הכתב. ואם ע"א חתם עליו מהני כן הסכימו רוב הפוסקים עיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף ל"ה ול"ז: מיהו קצת פוסקים דס"ל צריך קיום מיהו קיום ע"א מהני משום דבעלמ' לא מהנ' קיום ע"א משום דהוי כעד מפי עד וכאן בעדות אשה מהני עד מפי עד. וכן הסכימו הר"ם ובעל הח"מ דצריך קיום. מיהו אם בא כתב ממרחקים ואינו מקויים מיקל הח"מ במקום עיגון להתיר כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל תלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות. גם צריך להיות כתוב פלוני בן פלוני ממקום פלוני עיין ב"ש וכנה"ג בהגהת הטור סעיף מ"ח מ"ט:

לג

שידעו. היינו אפי' שכתב דרך מסל"ת ואם היה מגיד בע"פ הי' מהני מ"מ בכתב לא מהני מש"ה צריך שידעו שהוא כתב ישראל כ"כ המגיד. וב"י בספר בדק הבית כתב עליו אין לו טעם שאם כתבו כתוב בדרך מסל"ת למה יגרע ע"ש אבל בספר מקור ברוך סימן כ"ג כתב דגוי מסיח לפי תומו בכתב לא מהני ועיין בתשובת הח"מ:

לד

שכתב כן. ל"ד שכתב ה"ה אם הגיד בע"פ אמרינן שמא שמע שטבע במים שאל"ס כמ"ש בת"ה סי' ר"מ. ובט"ז מדייק מת"ה אם יצא קול על א' שמת ואח"כ כתב א' שמת אע"פ שאותו קול לא היה בירור מותרת עיין ב"ש מ"מ וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ל"ט:

לה

לגיטין. לקמן סי' קכ"א:

לו

פב"פ. ה"ה אם בודקין אותו והרכין בראשו ב"ש כנה"ג:

לז

או קטן. דהיינו שאמר מת פלוני ולא אמר שאר דברים מעסקי מיתתו כגון כך וכך ספדנים היו שם לא מהני ואין חילוק אם הם מעידים או עד השומע מהם הרמב"ם וב"י וב"ח. ובפרישה כתב אם אמרו התינוקות מת פלוני מהני אפי' אם אינם מסל"ת אבל אם אמרו הרי אנו באים מקבורתו אין סומכים עליהם עד שיאמרו כך וכך ספדנים וכו'. וכתב ט"ז דוק' בגיטין שהגיע לעונות הפעוטות דמקח וממכר שלו קיים אבל פחות מזה לא מהני אפי' מסל"ת. ואם קטן שהגיע לעונות הפעוטות מספר שהיה אצל הריגה איך ומה היה סיבת הריגה דומה לאומר הרי אנו באים מקבורתו וכך וכך ספדנים וכו' ומשיאין ע"פ עכ"ל ט"ז:

לח

מהתינוקות. בטור משמע אפילו אינם מסל"ת אבל בפסקי מהרא"י כתב דוק' כשהם מסל"ת אז נאמנים:

לט

החכם. ל"ד תרווייהו אלא בחד מנייהו סגי הרא"ש בקונטרס עגונו' דאיתת':

מ

לאלתר. כלומר לאלתר אחר ראיתו מעיד וא"צ שראה המת לאלתר אחר מיתתו אלא לאלתר קאי על ראי' שלו אומר עכשיו באתי מקבורה פסקי מהרא"י וכתב ט"ז הך לאלתר לא קאי על מה שמעיד בפני ב"ד שיצטרך לבא תיכף לפני ב"ד אלא תיכף אחר ביאתו אצל אנשים אומר לפניהם מעשה זה סגי בכך והשומע הולך אח"כ אצל הב"ד אפי' אחר זמן וע' ח"מ ב"ש:

מא

תומו. אעפ"כ יש לדקדק יפה אם נראה דבר רמאות. וכל שבא לב"ד להעיד אפילו אם הוא מסל"ת לא מהני ואמרינן דכוונתו להעיד וע' כנה"ג בהגהת ב"י סעיף ס"ב. וע' בתשובת הרא"ש כלל ל"ב סי' ה' והבאתי לעיל בסי' ז' ס"ק ח' ודו"ק גוי שאמר לישראל אנה הנחת את חבירך והשיב הישראל בסביבות כפרים אלו נאבד לא ידענ' אם נהרג אם מת והשיב הגוי פלוני הרגו מסל"ת הוי תשובת ב"י סי' א' מדיני גוי מסל"ת. התחיל הגוי להסיח לפי תומו לפני ישראל ובין כך בא ישראל אחר ושאל ופירש הגוי הענין מסל"ת מיקרי רשד"ם חא"ה סי' מ"ג וסי' קס"ה. גוי שמספר ליהודי בתשובת שאלה וליהודי אחר במסל"ת אם אחר שסיפר לראשון בתשובת שאלה סיפר לשני במסל"ת לא הוי מסל"ת מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ט'. אם תפסו' לגוי שהו' הרג את היהודי והשיב שהוא לא היה ההורג אלא חבירו מסל"ת הוי מהרח"ש סי' ל"ה. והר"ש הלוי חולק וסובר דלא הוי מסל"ת. ישראל שאמר לגוי הודה כל מה שעשית והגוי אמר הרגתי לפלוני מסל"ת מיקרי תשובת ב"י מדיני גוי מסל"ת. שאלו לגוי מאין באו לך מעות ואמר הרגתי לפלוני ולקחתי מעותיו מסל"ת מיקרי הר"ש הלוי סי' ג'. וע' במהר"ם מלובלין סי' קל"ב דנראה שם דלא הוי מסל"ת. גוי מסל"ת אומר שמת פלוני ואח"כ אומר שקר דברתי ומעיד הישראל ששמע מגוי א' שפלוני מת לא חיישינן שמא מהגוי שהכחיש את עצמו שמע הר"ם אלשיך סי' ק"ה. גוי שלא נתכוין להתיר אלא להעיד ובא לב"ד ואח"כ מסל"ת יש להסתפק אי חשבינן ליה מסל"ת מהריב"ל ח"ג סי' ע"ו. וע' בספר פני משה סי' נ"ג. אם בפעם אחרונה היה מכחיש דבריו הראשונים בדרך ספור ומסל"ת יש להסתפק מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ז'. אם ישראל מעיד מפי גוי שמת בעלה של פלונית והגוי מכחישו ואמר להד"ם אין הגוי נאמן. אבל אם גוי מסל"ת שאמר פלוני מת ואח"כ אמר שקר דברתי נאמן שהפה שהתיר אסר ע' כנה"ג חילוקי דיני':

מב

שמת. ואיירי שמזכיר שמו ושם עירו ומכירו ולא איירי באומר סתם זה שיצ' עמי מת דא"כ היה צ"ל קברתיו כמ"ש בסעיף י"ז. וע' כנה"ג בהגהת ב"י סעיף פ"ד:

מג

ויש מחמירים. רוב פוסקים הורו להתיר הריב"ש וכ"פ כנה"ג בהגהת ב"י סעיף פ"ט ע"ש. וב"ח כתב במקום עיגון יש לסמוך על המתירין וכן נ"ל דעל ראית ריב"ש קשה לי היאך מוכח מהכ' דהוי מסל"ת. מדל' מקשה הגמרא ודילמ' כותי אלא ודאי וכו' ע' ב"ש. הא השת' נמי אפי' אי הוי מסל"ת קשה נמי למה לא מקשה ודילמ' כותי הוא ובאופן דלא מהני דהא הרבה אופנים יש דלא מהני אפי' מסל"ת דוק ותשכח. וע' ב"ש ס"ק מ' דהריב"ש בסי' שע"ז כתב דגוי מסל"ת מפי גוי מסל"ת צריך לידע אם גוי הראשון היה ג"כ במסל"ת ומסתמ' לא מהני ע' בח"מ ס"ק ל"ה. וכנה"ג בהגהת ב"י סעיף ק"מ. א"כ לפ"ז אכתי קשה דילמ' כותי היה דשמע מפי כותי אחר וע' ס"ק נ"ו כתבתי ישוב לזה. עכ"ל כיש מחמירין זולת במקום עיגון. וע' כנה"ג בהגהת הטור סעי' נ"ט. דהעלה שם היכ' דאיכ' הוכחא דקושט' קאמר אפי' לא הוי מסל"ת. משיאין על פיו ע"ש. וע' ברמ"א סעיף ט"ו דפסק דוק' בדיעבד. לפ"ז נסתרו דבריו של ב"ש עיין ודו"ק. ואם נכרי מספר לנכרי חבירו לכ"ע א"צ קישור דברים רש"ך ח"ב סי' מ'. אם אמר גוי שהיו באים בספינה וכל האנשים שבתוכו נטבעו וגם פלוני נטבע הוי מסל"ת לכ"ע הר"ם מטראני ח"ב סי' מ"ט וע' כנה"ג דף ל"ז ע"א:

מד

אמתל'. ואם אמר ראוי לשלם לי סחורה זו בטוב כי היה לי אחריות הדרך שנהרג פלוני בדרך זה הוי מסל"ת ולא אמרינן להשביח מקחו היה כוונתו. (מהר"ם מלובלין) [רש"ך] סימן קנ"ג. ואם בעל אכסנאי אמר לא' שאל יצא בלילה שלא יהרג כדרך שנהרג פלוני הוי מסל"ת ולא אמרי' דכוונתו להוצי' את עצמו מן החשד ובתשו' (רש"ך) [מהר"ם מלובלין] מפקפק בזה. ומ"ש בהג"ה במקום שיש לחוש לשקר' צ"ל דאיירי דיש רגלים לדבר דאל"כ אין לחוש לשום חשש. ב"ש. השבאי' אם אמרו שהרגו לפלוני אינם נאמנים שמשקרי' להטיל אימה שיבואו לפדות השבוים משפט צדק ח"א סי' ס"ח. נערי השופט שאמרו ליהודי א' למה אתה הולך ואינך מתיירא כי הנה אנחנו לקחנו סך מסויים בשביל שליונו יהודי א' ואינך מתייר' בל יהרגו אותך כמו שהרגו לפלוני יש לחוש דילמ' למירמי אימת' קאמר כדי שישכירם ללותו משפט צדק ח"א סי' ז'. אמרו בתוך דבריהם וכן אמר פלוני שהרגו לפלוני והלכו ושאלו לאותו פלוני ואמר שהרגוהו אין לחוש דלמרמי אימת' קאמרי מ"צ סי' ז'. וכתב הנה"ג עליו דוק' שאותו פלוני לא שייך בהדייהו ע"ש דף כ"ב ע"א:

מה

מסל"ת וכו'. כ"כ הת"ה והקשה הח"מ ממ"ש בת"ה מי שטבע במים שאל"ס ועכו"ם מסל"ת ואמר שמת פלוני אמרינן מה שמל"ת שמת לא שידע שמת אלא שסבר שמת. כן ה"נ יש לומר שמא שמע מערכאות שנהרג בדין סבר שמת דהוא מאמין להם מש"ה אמר שמת ע"ש וב"ש מתרץ דס"ל דלא דמי חששות אלו זה לזה ע"ש:

מו

אח"כ. אם יהודי א' שאל לכותי איה פלוני והשיב מת וזמן רב אח"ז הגיד הכותי מסל"ת שמת פלוני אינו נאמן וע' ב"ש ובח"מ ובמהריב"ל ח"ג סי' ע"ז וע"ל ס"ק ק"א:

מז

תחלה. דוק' בשאלה ברורה כגון איה חברינו אבל אם ישראל לא שאל לגוי אלא בדברו עמו בעסק אחר הזכיר את פלוני בתוך דבריו בחזקת שהו' חי והגוי הודיעו שפלוני מת או נהרג מסל"ת מיקרי כנה"ג בשם תשובת כ"י. אם העכו"ם סיפר לו הגזילה ושאל לעכו"ם על היהודים ואמר שנהרגו הוי מסל"ת כי מה שהתחיל לספר מהגזילה הוי התחלה תשובת מ"ב סי' ק"ה. שאלו לגוי חי מזה באת והשיב על ענין מיתת היהודי מסל"ת מיקרי רשד"ם סי' ר"ד ראובן שאל לגוי ממיתת שמעון ובא לוי והגיד הגוי ללוי ממיתת שמעון יש להסתפ' אי נפיק ממסל"ת ע"י שאלת ראובן. אמר יהודי א' מת ואח"כ שאלוהו מי הוא זה ואמר פלוני מסל"ת הוי. הראנ"ח ח"א סי' כ' מהריב"ל ח"ג סי' ב'. גוי שנשאל מה נעשה מספינה פלונית ומשיב שנשברה והיו שם ג' יהודים פלוני ופלוני ופלוני. מהר"ר בצלאל סי' כ"א והר"ם אלשיך סי' קי"א והר"א ששון סי' ס' התירו נשותיהם של אלו. וכ"מ ממשפטי שמואל סי' כ"ז דכתב שם דאפי' נשאל הגוי אם השאלה אינה מענין היתר האשה מסל"ת מיקרי ע"ש ומ"ש כנה"ג דף כ' ע"ב:

מח

איה חברינו. אפי' לא הניחו את חבירו חולה מ"מ כל ששאלו איה לא הוי מסל"ת. אם נזכר אשה אחת לפני עכו"ם ואמר שמת בעלה לא הוי מסל"ת. ואם שאל על עיר א' שהיתה במצור ואמר פלוני מעיר הזאת מת הוי מסל"ת ב"ש בשם מהר"ם מלובלין סי' ק"ל:

מט

אחר. פי' ח"מ וט"ז שעכו"ם זה לא היה שם באותו מעמד כששאל אבל אם היה באותו מעמד אע"ג דלא שאל לאותו עכו"ם הוי כאלו שאל אותו לפ"ז צ"ל מ"ש אעפ"י שהיה אצל העכו"ם היינו שהיה אח"כ אצלו ולא בעת השאלה וע' ב"י מ"ש בשם מורו הרב הגדול ה"ר יעקב בי רב בא' שזימן ישמעאלים וכו' דמבואר שם אם ישראל שאל לישראל ועכו"ם היה באותו מעמד והשיב שמת הוי מסל"ת ע"ש. ולפי דברי הח"מ וט"ז הנ"ל צריך לחלק בין אם שאל לעכו"ם א' ועכו"ם שני היה באותו מעמד הוי כאלו שאל אותו אבל אם שאל ישראל לישראל אע"ג דהעכו"ם המשיב היה באותו מעמד לא הוי כאלו שאל לאותו עכו"ם ב"ש. ודוחק הוא עיין נ"י וע' מהרח"ש בקע"ד דף י"ד ע"ב בד"ה אמנם וכו'. גם בתשובת עבודת הגרשוני סי' פ"ו חולק על הח"מ וכתב דאין לחלק ע"ש וצ"ע למעשה:

נ

מדברים. ואם אמר לישראל לא שמעת כלום מיהודי זה ואמר לא ואמר הוא שנהרג עיין בב"י דהסכים דהוו מסל"ת ב"ש ועיין משפטי שמואל סי' ע"ח. גוי ששאל היכן פלוני והשיבו לו מי הוא זה פלוני ואמר הוא פלוני שהיה לו סימן זה דע באמת שהרגוהו מסל"ת הוי הר"ם מטראני ח"א סי' שכ"ז ועיין בח"ב סי' מ"ט. גוי שאמר למה קרוביו אינם חוקרים על פלוני שנהרג במקום פלוני הוי מסל"ת מהראד"ב סי' ל"ח:

נא

היה ספק אם מסל"ת. וה"ה נמי כשיש ספק אם היהודי דיבר תחלה או הגוי דיש להחמיר הר"א ששון סי' י"ג. כתב כנה"ג לכאורה נראה מ"ש להריב"ש דכל שיש להסתפ' בסיפורו אם הוא נשאל או לא הוי ספיק' דאוריית' לחומר' הוא דוק' בספק א' אבל בס"ס תלינן לקול' אבל באמת אינו דבעגונ' דאיתת' לית לן להקל מטעם ס"ס דכול' חדא ספיק' היא ע"ש בהגהת ב"י סעיף י"ו דף ל"ו ע"ב. וכן נ"ל דאל"כ מה הוכחתו של הריב"ש אם אומר פלוני מת במסל"ת בלא קישור דברים דמהני מדלא מקשה הגמר' ודילמ' כותי וכו' כמ"ש לעיל ס"ק מ"ג. דילמ' ספיק' הוי אי הוי מסל"ת. ומש"ה לא מקשה הגמר' ודילמ' כותי משום דאז הוי ס"ס. חדא דילמ' לא הוי כותי ועוד דילמ' הוי מסל"ת. ואפשר דחסרון ידיעה לא נכנס בכלל ספק כמבואר בי"ד:

נב

בדינין. עיין תשובת מ"ב סי' מ"ד וסי' ק"ה כתב בשם ר"א מזרחי סי' ל"ו דס"ל בפלוגת' אזלינן לקול'. ובח"מ השיב עליו ומפרש דברי מהר"ם בע"א וכן הוא בתשובת אמונת שמואל. ובט"ז הבי' תשובת מהר"ם מטראני סימן קע"ח שכתב ג"כ לקול' וכן פסק ט"ז:

נג

ישראל. אבל אם שאלו אותו בפני ישראל לא הוי מסל"ת. ונראה פשוט דכ"ש אם שאלו אותו בשם ישראל אף שלא בפני ישראל דכל שהכותי יודע שיש תועלת לישראל בהגדתו אין זה מסל"ת ח"מ ע"ש ולכאורה דבריו שבכאן סותרים למ"ש בס"ק למ"ד ד"ה אעפ"י שהיה אצל הכותי וכו' עיין ודו"ק וע' ס"ק מ"ח מש"ש:

נד

המוכיחות. ל"ד הגיד ה"ה אם יש בלא"ה ראיות ואומדנות שמת ואפי' אין כאן עדות כלל כל שהתירה חכם ונשאת על פיו ואיכ' כאן אומדנ' דמוכח לא תצא ח"מ. ועי' תשובת מ"ב סי' ס"ח דלפעמים מתירין אפילו לכתחלה אם מוכח שאומר אמת כגון רוצח שהודה בלא עינוי שרצח לזה מוכח דאמר אמת דאל"כ למה יתחייב את עצמו בחנם בשלמ' מה שאמר בעת העינוי י"ל מחמת יסורים אומר כן. וכ"כ הר"ם מלובלין סי' ק"י. ומהריב"ל ח"א סי' נ"ח חולק דאינו נאמן דאיכ' למיחש שמא מחמת אימת יסורים בחר מות מחיים וכ"כ מהרש"ך ח"א סי' כ"ו וברשד"ם חא"ה סי' קס"ה ובהראנ"ח חא"ה סי' ע"ה. ואפילו לדעת המקילין דוק' שלא נתנו לו יסורין אבל נתנו לו יסורין ועי"ז הודה לד"ה אינו נאמן. נתנו לו יסורין שיודה מה שעשה והו' הודה שהרג לפלוני אפי' הודה אחר היסורין נאמן תשובת ב"י סי' ח' מדיני גוי מסל"ת. נתנו לו יסורין ולא הודה ואח"כ הודה בלא יסורין אפילו מהריב"ל מודה שהו' נאמן משפט צדק ח"ב סי' מ"ג. היו מייסרין אותו והודה שאחרים הרגוהו אינו נאמן משפטי צרק ח"ב סי' ס"ג. אפי' הודה ע"י יסורים אם הרוצחים הם שנים וכיוונו דבריהם זה עם זה נאמנין תשובת ב"י סי' ח' מדיני גוי מסל"ת. נתפס על דבר ברור שחייב מיתה והגיד מיתת פלוני ליכ' למיחש דמחמת אימת הנגישות והיסורין אמר מה שאמר והוי מסל"ת תשובת ב"י סי' ח' מדיני גוי מסל"ת. הרש"ך ח"א סי' כ"ו רשד"ם חא"ה סי' קס"ה כנה"ג דף ל"ז ע"ב. כתב הט"ז אם יש ספק אם אמר העכו"ם מסל"ת או ע"י שאלה ויש אומדנות מוכיחות יש לנו לילך לקול' ואמרינן שהיה מסל"ת אפילו לכתחילה ב"ש:

נה

בפירוש וכו'. מיהו אם הישראל אומר ששמע מכותי צ"ל דכותי הא' היה מסל"ת משום דדרך ישראל הוא דשואל על ישראל חבירו עיין תשובת מ"ב סי' מ"ג. ובט"ז כתב אפילו בישראל מהני. כתב בח"מ אם עכו"ם מעיד מסל"ת מפי ישראל שהעיד ע"פ שאלה צריך ישוב אם מהני כיון דכותי אמר מפי ישראל דכוונתו היה להעיד גם הוא מתכוין להעיד ע"ש. אם מתוך שיחת הגוי השני נראה שהראשון היה מסל"ת לכ"ע מודים דמהני עדותו הר"ם מטראני ח"ב סי' ק"ד. אפילו שאל הגוי האחרון לראשון למה עשית ככה. ובתשובה השיב שהרג ליהודי פלוני הוי מסל"ת משפט צדק ח"ב סי' ס"ג. כתב מהריב"ל ח"ב סי' י"ב עד מפי עד ששמע מגוי ולא ידענו אם הראשון היה מסל"ת אם אפשר למיקם עלה דמילת' כגון דאית' קמן או ידענו היכן הוא אפילו בעיר אחרת אין מתירין את האשה עד שנחקור מהעד ואם א"א למיקם עלה דמילת' תלינן להקל ובריב"ש סי' שע"ז לא כ"כ עיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף ק"מ ודף ל"ז ול"ח. וע"ל ס"ק מ"ג מש"ש:

נו

חולקין בזה. הוא דעת הר"ן. והדיעה ראשונה הוא דעת ת"ה סי' רל"ט ובפסקיו סי' רכ"ג ומה שנרשם מהרי"ק לדיעה א' הוא ט"ס וצ"ל ת"ה. ועיין ב"י שכתב שלא כדברי הריב"ש שאסר. משמע דריב"ש אוסר מגוי פי גוי אפי' אם ידענו דגוי הראשון היה ג"כ במל"ת עיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף קל"ה סעיף ק"מ בגוי מסל"ת חדוש הוא והבו דלא לוסיף עלה ע"ש. א"כ לפ"ז קשה לי על הוכחתו דלא מקשה הגמר' ודילמ' כותי הוי ש"מ דהוי מסל"ת אפי' בלא קישור דברים הא אכתי קשה דילמ' כותי הוי דשמע מכותי אחר ולדידי' לא מהני ע"ל ס"ק מ"ג ומצאתי בכנה"ג בשם תשובה א' כ"י שכתב אפי' לדעת הריב"ש כ"ז שלא פירש הגוי ששמע מאחר תלינן לקול' ונא' שהוא בעצמו ראה ע"ש בהגהת ב"י סעי' קנ"ז דף ל"ח ע"א עיין ודו"ק ולק"מ:

נז

מכאן וכו'. לדעת הר"ן שהוב' דבריו בסעיף י"ד בהג"ה. גם כאן צריך שיאמר קישור דברים ח"מ ב"ש דלא כב"ח. ל"ד יהודי שיצא עמנו מת אלא אפי' בא גוי אחד ואמר יהודי שיצא עם פלוני מת משיאין את אשתו תשובת ב"י סי' י"א מדיני גוי מסל"ת. אעפ"י שמדברי הרמב"ם נראה דבעינן שיאמר איש שיצא עמי מכאן מת ואם לא אמר שיצא מכאן אלא אמר איש שיצא עמי מת אמרינן שמא אותו יהודי שיצ' עמו מכאן הלך לדרכו ונתלווה עמו אדם אחר ומת מ"מ הרא"ש וכמה רבנים כתבו דלא חיישינן שמא נתלווה אחד עמו בדרך וכל שאנו יודעין שיצא עמו יהודי משיאין את אשתו עיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף קל"ו דף כ"ב ע"א. וט"ז לא פסק כן. אין חילוק בין כשאומר הגוי יהודי מעיר פלוני לאומר שיצ' מעיר פלוני משפטי שמואל סי' כ"א. אפי' לדברי הרא"ש בתרי חששא לא חיישינן דהיינו שהלך זה ונתלווה אחר. אבל בחששא א' שהלך זה לבד חיישינן הרא"ש בתשובה סי' למ"ד וכ"ח:

נח

מכירו. יש בזה ד' שיטות. לדעת הריטב"א דוק' אם הכותי מכניס את עצמו להכריז פלוני מת אז בודאי מת וא"צ לומר קברתיו. ולרעת הר"ן והמגיד והריב"ש אם מכירו לא בעינן קברתיו. ולדעת הר"י מיגא"ש דוק' כשהכותי היה שם בעת מיתתו או הריגתו חיישינן שיאמר בדדמי וצ"ל קברתיו. ולדעת תשובת מהרא"ם ח"א סי' ל"ו יש לחלק אם יצא עמו (או) [אז] סבר שמת כיון שנפרד ממנו ואומר בדדמי עיין ב"י. עיין תשובת מהר"ם מלובלין סי' ו' ורש"ך סי' ז' וכנה"ג בהגהת הטור דף כ"ב ע"ב. וכשהגוי אומר הרגתי לפלוני א"צ לקברתיו. הטמינם בזבל הוי כקברתיו. ראובן הכותב לשמעון שלוי כתב בכתבו שנקבר פלו' הוי כמו קברתיו. ל"ד קברתיו אלא אפי' טלטלתיו. עיין כנה"ג דף כ"ב וכ"ג הרבה חילוקי דינים מזה והביא שם פוסקים הרבה דס"ל דא"צ לומר קברתיו דלא כהרמב"ם ועיין כנה"ג דף ל"ט:

נט

בקולר. כ"כ הרמב"ם משמע אם אינם אסורים בקולר חיישינן שמא הנהו אזלי לעלמ' משום דלא אמר שיצאו עמי אלא הם הלכו בעצמם מש"ה חיישינן שמא אזלי לעלמ' ומזה נשמע דמנין לא הוי סימן. וכ"פ ט"ז מנין ומקום לא הוי סי' ואם מכוון מקום ממש הוי סימן דומי' דנקב בצד אות פלונית ט"ז. וח"מ מדייק מרש"י דס"ל מנין הוי סימן מדפירש קולר חבורה ועיין בקע"ד סי' רע"ג. וכתב ובתשובת מ"ב סי' מ"ד אם כותי מכיר א' מהם ומעיד שנהרגו כל החבורה אמרינן מסתמ' אותו חבורה היה ב"ש:

ס

שם כו'. ר"ל באותו עיר עיין ב"ש ובהרא"ם סי' ה'. ובמהר"ם מלובלין סי' ז' אפי' בהוחזק אם אמר גוי ליהודי פלוני שהיה הולך עמך לכפרים אם לא היה הולך עמו רק זה מתירין את אשתו מהריב"ל ח"א כלל א' סימן ו':

סא

עירו. עיין ח"מ וב"ש. וה"ה אם אמר היהודי ראובן מת הוי כאלו אמר ראובן מעירי מת מדאמר היהודי מהרשד"ם סימן נ"ג. גוי שאל ליהודי אנה תלך והשיב היהודי לעיר והכוונה לעיר פלוני שכן דרך בני הכפרים הסמוכים לעיר אומר לעיר סתם ואמר הגוי שהרגו ליהודי שהי' מוכר ברחוב העיר וכו' הוי כמזכיר שם עירו רשד"ם סימן נ"ג. וגדולה מזה כ' הראנ"ח בח"א סימן כ' שאם שאל המסל"ת לשואל אתה הוא מעיר פלונית והשיב אין ואמר הגוי הרגו לפלוני הרי הוא כמזכיר שם עירו. הזכרת שם עירו מבלי שיזכירו שמו ושם אביו עדיפא מהזכרת שמו ושם אביו בלא שיזכיר שם עירו משפטי שמואל סימן פ"א. ראובן שנהרג והיו מבקשים אותו ובא גוי מסל"ת ואמר מצאתי ההרוג הזה שאתם מבקשים הוי כמזכיר שמו הר"ם אלשיך סי' ת"ה. חתן פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו וה"ה משרת פלוני הרא"ש בתשובה סי' ת' וסי' מ"ד. פלוני בעל פלונית או פלוני אח פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו. אפי' המעיד מעיד בעיר עצמה שממנה ההרוג צריך שיזכיר שם עירו מהריב"ל ח"א סי' ה' בתשובת שארית יוסף סי' ל"א מחלק עד הראשון לעד השני שמעיד ששמע יש להקל יותר אפילו לא הזכיר העיר וכן הוא לדעת הר"ם אלשיך סי' מ"ד וקי"ח. ומהר"י מטרצאי ח"ב סי' למ"ד. אבל מהריב"ל ח"ב סי' ט"ו והראנ"ח ח"א סי' כ"ז מחמירין עיין כנה"ג. שם מדינה לא מהני. כתב בד"מ להני פוסקים דס"ל דצריך להזכיר שם העיר אם לא הזכיר אפילו לא שכיח שיירא ולא הוחזק אסורה לפ"ז בסעי' י"א צ"ל דהזכיר שם העיר עיין ב"ש:

סב

אביו. אעפ"י שהיה המת כהן א"צ להזכירו בשם כהן הר"י הלוי סי' י"ג. כתב הח"מ דוקא כשיש רגלים לדבר דזהו כגון דידע דפלוני הלך לאותו מקום וזה מת סמוך לעיר זו. וכתב מהרשד"ם סי' ל"ה להלכה סמכינן אם אמר שמו ושם אביו אפי' לא הזכיר שם העיר. ועיין כנסת הגדולה כי האריך:

סג

סימניו. היינו סימנים שאינן מובהקים ביותר:

סד

עמנו. משמע אפי' אינו מזכיר שמו כלל מכל מקום כשידוע שלא יצא שום אדם אלא זה מותרת ונראה דהכל לפי הענין אם העיר משומר דאי אפשר לצאת בלי ידיעה וידוע דלא יצא שום אדם אלא זה מותרת אבל אם אפשר לצאת בלי ידיעה אסורה אלא אם כן מעידים שיצא אחד מתושבי העיר הזאת אז מחפשים אם אינו חסר שום אדם אלא זה מותרת. בית שמואל:

סה

העיר. עיין כנה"ג:

סו

נשים. ואם העד בפנינו שואלים איך ראה ואיך יודע כמ"ש לעיל. ולאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה עיין ב"ש:

סז

בבדיקה. אבל אם הוכחשו בחקירות בטילה דלא עדיף מד"מ ב"ש דלא כב"ח:

סח

שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני. כ"ה גירסת הטור אפילו להפוסקים דס"ל אם מזכיר שם אביו א"צ להזכיר שם העיר מ"מ הכא דנשתנה הצורה צריך להזכיר שם אביו ושם עירו עיין ב"ש:

סט

פניו. הם הלחיים. ואין משגיחין לא על העינים ולא על הפה ב"י בשם הרמ"ה:

ע

בהם. וכאן לכ"ע די ט"ע בלא סימנים עיין ב"ש:

עא

לשאלה. עיין כנה"ג דף מ"ג ע"א מסעי' ש"נ. ציצית שעליו עדיף מטבעת כיס וארנקי ולא חיישינן לשאלה מהר"י מטראני חלק ב' סימן ל"ה. קמיע לא חיישינן לשאלה מהרי"ט חלק א' סימן קל"ט. אם אין מנהג המקום ללבוש אותו מלבוש אלא הוא לא חיישינן לשאלה הראנ"ח חלק א' סימן ע"ה. היה לו נזם באזנו הביא הראנ"ח חלק א' סי' נ"א תשובת מוהרר"א דס"ל דלא חיישינן לשאלה אבל הוא חולק עליו וסביר' ליה דחיישינן לשאלה: היה מוליך פקדון הוי סימן מובהק דבפקדון לא חיישינן שיתנו לאחר דאין אדם רוצה שיהא פקדונו ביד אחר תשובת ב"י סי' ז' מדיני גוי מסל"ת. הא דחיישינן לשאלה דוק' חפץ אחד או שנים שאינו צריך להם ויוכל להיות בלא אותם כלים או שיש להם כלים אחרים בבית אבל מי שיצא מביתו במלבושים שעליו לא היה משאילן הוא לאחרים וישאר הוא ערטילאי מהרי"ט ח"ב סי' ל"ה וכ"כ הר"ם פדוואה סי' ל"ו דאם הכירו במלבושיו שהיה לבוש קודם הטביעה כשהיה אתו בספינה לא חיישינן לשאלה. וכתב כנה"ג זה י"ד שנה בא מעשה לידינו בכיוצ' בזה. והיה רוצה חכם א' להתיר באמרו דאפילו ללישנ' דחיישינן לשאלה לא איתרמי שהשאיל כליו לאחרים והו' נשאר ערום ועריה כסברת הר"ם פדוואה ומהרי"ט ואני חלקתי עליו דלישנ' דחיישינן לשאלה משמע דאין חילוק אם יש לו ב' בגדים ומשאיל הא' והו' נשאר עם הב' או אפילו שאין לו אלא מלבוש א' חיישינן לשאלה והו' קנה אחרים או שהחליפם ע"ש דף מ"ג. וארנקי וטבעת בתשובת ב"י סי' ו' מדיני גוי מסל"ת פסק דחיישינן לשאלה. וכנה"ג כתב עליו אני בתשובה פלפלתי הרבה והעליתי דטבעת כיס וארנקי לכ"ע לא חיישינן לשאלה. וכ"פ מהרח"ש סי' נ"ב ובספר פני משה סי' ט'. כתב מהרח"ש סי' נ"ב אפילו לדעת תשובת ב"י היינו בחותם דעלמ' אבל בחותם שכתב שמו וכינויו שאין דרך האנשים לעשות להם חותם בשם אחרים לא חיישינן שמא שמו וכינויו כך כיון דלא הוחזק ע"ש. ועל פסק המחבר ש"ע שפסק בכליו לא מהני אפי' סימן מובהק דחיישינן לשאלה. ובגוף צריך סימן מובהק. צריך יישוב אגמ' דיבמות דף ק"כ ע"א ותוס' שם עיין ודו"ק ועיין ב"ש:

עב

שומא. כלל זה נקוט בידך ארוך וגוץ וכיוצ' בזה הם סימנים גרועות לא מהני אפילו בצירוף כמה סימנים ואם נשאת בסימנים אלו תצא. וסימנים אמצעים הם נקראים סימנים מובהקים. ותלי' בזה אם סימנים דאוריית' מהני סימנים כאלו ואם סימנים דרבנן לא מהני סימנים כאלו. ולהמסקנ' ס"ל סימנים דרבנן. ואם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא. רי"ו בשם הרמ"ה. ושומא הוא סי' אמצעי מ"ב סי' ס"ג וב"ח בק"א ב"ש:

עג

מעידין עליו. הרד"ך פסק אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פלוני במקום פלוני הוי סימן מובהק. והרשד"ם סי' נ"ב בתשובת מ"ב סי' ס"ג חולקים עליו: כתב הב"י בשם הרד"ך אם יש לו רושם באצבעו מחמת איזה חולי ונשאר אצבעו עקום איתת' שרי' דעקמימות באצבע ורושם בצדו או עליו הוי סימן מובהק. וכתב ע"ז דא"צ לומר באיזה אצבע אלא אפילו אם אמר סתם באצבע הוי סי' מובהק. וצלקת כתב בתשובת מ"ב דלא הוי ס"מ. וט"ז כתב אם אמר סתם דיש לו צלקת לא הוי סימן אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר סמך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סימן כמו נקב בצד אות פלוני. ואם העד מעיד על צלקת ורושם בצמצום מקום ואינו יודע תחת איזה עין לא מהני אע"ג דכתב במ"ב סי' ס"ג בא' שהיה לו נקב מפולש בשן א' וא"י באיזה שן הוי ס"מ דהנקב בעצמו הוא דבר חידוש מאוד וא"צ לומר המקום. ובמ"ב מדמה הך דכאן להך דשן ואינו נכון עכ"ל ט"ז:

עד

מובהקים. סימנים מובהקים הוא שלא ימצא רק א' מאלף והוא דבר זר ומופלג נקב מפולש בשן הוי ס"מ. וכן צוואר עקום מ"ב ומהר"ם מלובלין סי' קכ"ח. ומנין שאמר כך וכך נפשות היו הוי ס"מ. ודוק' שאמר שהלכו בדרך זה תשובת מהריב"ל ומהרא"ם סי' ע"ז ולעיל ס"ק נ"ט כתבתי דהרמב"ם ס"ל דמנין לא הוי ס"מ שערות שפתיו גדולות לא הוי ס"מ הר"י אדרבי סי' רע"א. עינו א' זולפת לא הוי ס"מ הרא"ש בתשובה סי' מ"ח. שבור אינו ס"מ מקור ברוך סי' י"ב. בעל קומה ובעל תואר וקוצותיו תלתלים לא הוי ס"מ מהר"י ווייל סי' ע"ב. ועיין במהר"ם גלאנטי סי' ס"ה. צולע על ירכו לא הוי ס"מ מהרי"ק שורש קע"ו. והר"ם מלובלין סי' נ"ו. רגליו עקומות והפוכות לא הוי ס"מ מהר"ם מלובלין סי' נ"ז. היה בעין כמו עדשה הוי ס"מ הר"ם פדוואה סי' כ'. היו צפרני אצבעותיו מקולקלים הוי ס"מ הר"ם פדוואה סי' כ"ב. רושם הבא ע"י שומא שנעקרה השומא ממקום מושבה ונעשה שם במקומה הרושם לא הוי ס"מ מ"ב סי' ס"ג וע"ש סי' ס"ה. אמצע שפתו העליונה מוגבהת עד שהיתה שינו העליונה נראית אפילו בהיות פיו סתומה ס"מ הוא הרא"ם ת"א סי' ע"ו ועיין מהריב"ל ח"א סי' ח' ומ"ב סי' ס"ג. פיו עקומה מחמת חולי ס"מ הוי מקור ברוך סי' כ"ג:

עה

מאה סימנים. בתשובת מ"ב סי' ס"ג כתב דוק' סימנים גרועים לא מהני הצירוף אבל סימנים אמצעים מצטרפין דע"י הצירוף נעשה סימן מובהק ביותר וכ"פ ט"ז. אבל בתשובת הרא"ש פסק דאפילו בסימנים אמצעים לא מצטרפי ועיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף שע"א דף מ"ד ע"א. בפסקי מהרא"י סי' קס"א מביא דעה א' דמצטרפין סימני כליו לשאר אומדנות. אבל הוא חולק עליו דלא מצטרפין. וכתב משפטי שמואל סי' פ"א וכדאי הרב האומר דמצטרפין לסמוך עליו בשעת הדחק וכ"ד הח"מ ס"ק מ"ג. אם יש סימנים בגופו ובכליו יחד מצטרפין מהר"י ווייל סי' ק"ן בשם מהר"ן מאיגר' שמצא כתוב בשם ספר מתת ע"ש. מהר"ם מטראני ח"א ס"ס קי"ג והראנ"ח ח"א סי' ע"ה. אבל בעל ת"ה במכתביו סי' קס"א נטה להחמיר בצירוף סימני הגוף עם סימני כליו גם מהריב"ל ח"א כלל א' סימן ח' והרשב"ם סימן נ"ב והר"מ אדרבי סימן רע"ב ובמשפטי צדק ח"ב סי' ס"ו הסכימו דסימני כלים עם סימני הגוף לא מצטרפי. וכנה"ג בהגהת ב"י סימן שע"ה דף מ"ד ע"א הביא פוסקים הרבה דס"ל דלא מצטרפי ומסיים ובתשובה צדדתי לומר בסימנים אמצעים בגופו ובכליו לכ"ע מצטרפין וכ"פ בספר פני משה סי' ט"ו. ועיין בתשובת חכם צבי שאלה קל"ד:

עו

שבגופו. בלבוש כתב רושם הוי ס"מ. ובמ"ב כתב רושם לא הוי ס"מ. וכתב ט"ז שני הפירושים אמת וה"ק וה"ה רושם לא הוי ס"מ אבל אם מצמצם המקום הוי ס"מ. וכן אם נאמר ה"ה רושם לא הוי ס"מ ה"פ אם אינו מצמצם המקום לא הוי ס"מ. ועדיף משומא כי רושם וצלקת אינם עשוים להשתנות ואין מצוי בבן גילו וראוי לסמוך ע"ז עכ"ל ועי' תשובת חוט השני סי' ע"ד:

עז

גדולים. בפסקי מהרא"י כ"כ על שיניים באמצע השורה של לחי העליון משמע בשיניים אחרים גדולים מה שאינו בנמצ' לרוב העולם הוי ס"מ ב"ש וח"מ:

עח

המסל"ת. בת"ה סימן רל"ט הבי' דברי א"ז דס"ל דאין מסל"ת נאמן רק כשאומר מת או נהרג משום דלא צריך ט"ע. אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכ' דאיכ' למיחש דילמ' אחר הוא וצריך ט"ע וכל ט"ע צריך עיון וטביעת עין זה דמסל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר ממיל' לא סמכינן עליה דבשלמ' ישראל שמתכוין להעיד איכ' למימר נתן בו ט"ע בכוונה אבל מסל"ת אינו דעתו להתיר אינו נותן לב ע"ז ואפילו ע"י ס"מ אפשר לא מהני אם היה מכירו בחייו דאפשר אינו מדקדק יפה וכשראה סימנים הדומים לאותו סימנים סבר בודאי הוא האיש שהכיר סימנים. ובתשובת מהר"ם פדוואה פסק אפילו אם מעיד ע"י ט"ע מהני וכ"פ מהרמ"מ סי' ל"ט וכתב שכן פשט הוראה בישראל. וכ"פ בתשובת רש"ך ח"א סי' קפ"ג. וכ"פ מהריב"ל וכ"כ כנה"ג בהגהת ב"י סעיף שפ"ב דף מ"ד ע"א וע"ב. ואם עדים אמרו שמענו מעידים שאמרו שהיה להם סימנים בזה הרוג יש לחוש שמא סימנים גרועים היו כי לשון בני אדם אף סימנים גרועים נמי נקרא סימנים ב"ש: וכנה"ג כתב בתשובה כתבתי אפילו למאן דמחמיר דבעד מפי עד לא תלינן שהכיר בסימנים היינו הוזכר בדברי העד האחרון במה הכירו הראשון ולכך אין אנו תולין שהכירו ע"י סימנים אבל כשמזכיר בפירוש שהכירו בסימנים אלא שאינו יודע באיזה סימנים הכירו אם בסימנים מובהקים או בסימנים שאינם מובהקים פשיטא דבעד מפי עד תלינן שהכירו בסימנים מובהקים ע"ש דף מ"ג ע"א וכ"כ בדף כ"ח ע"א ומבי' שם פוסקים הרבה דבעד מפי עד תולין להקל ע"ש:

עט

שלם. היינו שאינו חסר אבר או קצת אבר אבל אם נפצע באחד מאבריו אפי' חסר קצת בשר מעידין עליו תשובת ב"י סי' ו' מדיני גוי מסל"ת. והרח"ש בקע"ד מגמגם בזה. נמצ' חסר אבר אפילו שמצ' האבר סמוך לו אפילו נמצאת ראשו חתוכה סמוכה לו לא מיקרי גופו שלם תשובת ב"י סי' הנ"ל. ומהרח"ש סי' הנ"ל כתב לדידי צ"ע וכנה"ג דף כ"ז ע"א הסכים עם הרח"ש ע"ש:

פ

האחרונים. בח"מ מדייק מדל' סתם בהדי' דלא כר"ת משמע קצת דלא נדחו דבריו לגמרי ומצרפין דעת ר"ת לשאר אומדנות והוכחות. ובתשובת מהרשד"ם סי' נ"ו צידד דעת ר"ת להתיר אם נמצ' הרוג ונתפח וא"י אם הוא תוך ג"י כמ"ש בסמוך. ולדעת הטור והנ"י מהני לדעת ר"ת ט"ע בלא סימנים כלל. אבל תוס' ורא"ש משמע דצריך להיות סימנים עם ט"ע והיינו סימנים שאינם מובהקים ועיין בדרישה וב"ח. והמחבר כתב ט"ע בלא סימנים נמי מהני לטעמו אזיל שכתב בתשו' דיש להגיה בהרא"ש ונ"ל ע"י ט"ע או ע"י סימנים ואצ"ל שניהם יחדיו וכן הוא דעת ב"ש. ובדרישה לא כ"כ ע"ש:

פא

שלשה. משו' דהפרצוף נשתנה וסבר שהוא פלוני שחסר ובאמת אפשר אותו פלוני הולך לדרכו ומת וזה הוא איש אחר ואם מת בימות הגשמים בימי הקור מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ואינו מניחו לתפוח ועדיף טפי מצינת מים הרמב"ן סוף יבמות. וכ"כ בתשובת מ"ב סי' ק"ד והר"א ששון סי' ט"ו:

פב

מרובה. היינו כל זמן שאין רואים בו שינוי בגופו ובצורתו מעידין עליו ש"ג וב"ח. ואם נהרג ביבשה והשליכו אותו למים ואין בו מכה הוי כאלו נטבע במים מהרשד"ם סי' נ"ד והר"י אדרבי סי' ט"ו. אבל מהר"י נחמי א"ש הובאו דבריו בתשובת ב"י סי' י"ב מדיני גוי מסל"ת מסופק בזה ע"ש. כל שנמצא במים אין לחוש שמא הרגוהו קודם שהשליכוהו למים ושהה שם שלשה ימים רשד"ם סי' נ"ד הר"י אדרבי סי' ט"ו תשובת ב"י סי' י"ב מדיני גוי מסל"ת. וכן ליכא למיחש שמא יצא מן המים ונתפח ושוב הושלך למים הר"ש הלוי סי' י"א ועיין כנה"ג דף כ"ח ע"א:

פג

מכה. ואם יש ספק אם היה בו מכה או לא תלינן לקולא (הרא"ש סי' ז') [הרח"ש ס"ו]:

פד

שהושלך. ר"ל יותר משעה א' אבל בתוך שעה א' מעידין עליו הר"ן והמגי"ד. כתב מוהר"ר בצלאל סי' כ"ה אפילו הועלה מן המים אל היבשה אם גלי הים עוברין ושבים עליו אכתי מצמת צמתי ואין מניחין אותו לתפוח ולהשתנות. וכ"כ הר"ש הלוי סי' י"א ומהרי"ט ח"ב סי' ל"ג. אבל הרח"ש בקע"ד חולק ע"ז ועיין מ"ש כנה"ג דף כ"ח ע"א סעי' שמ"ז. הר"ם אלשקאר סי' כ"ה כתב הא דבעינן דחזי' לאלתר היינו לידע שזה שפלטהו המים הוא פלוני בעלה של אשה זאת ולא אדם אחר שנשתנה צורתו לצורת בעלה של זו ולפ"ז היכא שידעינן שסך אנשים נכנסו בספינה א' ונטבעו וידעינן שבעלה של זו מכלל הנטבעים והעידו שכולם מצאום וקברום א"צ שיראו בשעתי' ע"ש. אבל מוהר"ר בצלאל סי' כ"א והרא"ה ששון סי' ד' והרשד"ם סי' כ"ו חולקים. אם ראהו לאלתר ונתפח יש להסתפק מה דינו אם מעידים עליו או לא. והסברא נוטה דאין מעידין עליו. ונ"ל להוכיח כן מדכתב הריב"ש דבספק אשתהי תצא. קשה ואמאי הא איכא ס"ס ספק אשתהי או לא ואת"ל אשתהי שמא לא נתפח ונ"ל דהוי ס"ס שאינו מתהפך דאם ת"ל נתפח שוב אין אנו יכולים לספק שמא תוך שעה או אחר שעה. ואם איתא דבראוהו תוך שעה ונתפח מעידין עליו עדיין איכא לספוקי ואת"ל שמא תוך שעה או אחר. אבל אי אמרינן דהריב"ש סובר באם דאשתהי ודאי תפח אין מוכח מדבריו דבנתפח לאלתר אין מעידין ודו"ק כנה"ג דף כ"ט ע"א ודף מ"ה ע"א. ועיין ס"ק פ"ח מש"ש ועיין ס"ק נ"א ועיין ס"ק נ"ג מש"ש:

פה

מכה. בתשובת מהרשד"ם סי' נ"ד כתב דאין המים מרזה המכה אלא א"כ כשהמכה בגופו ולא בפניו. ובתשובת רש"ך ובתשובת מ"ב חולקים ע"ז עיין בקע"ד סי' ק"ד. ובדרישה כתב להיפך דוקא כשהמכה בפרצוף הפנים אז אמרינן מרזי המכה אבל כשהמכה בגופו ולא בפניו לא אמרינן מרזי מכה. וע"ז הסכים לדבריו עיין ב"ח. ומכה אשר נעשה אחר מותו לא אמרינן מרזי מכה ואפילו אם נעשה בחייו אם נתרפא לא אמרינן מרזי מכה ח"מ. וכן יש להוכיח מדברי רש"י שכתב היכא דאיכ' מכה מקום המכה מרזי מכבידין הכאב ונופח ע"כ וברור הוא דכל מכה שחיתה שוב אינה מכאבת אפילו במים. ובתשובת מ"ב סי' ס"ג לא כ"כ ע"ש. לא אמרו מיא מרזי מכה אלא כשהושלך במים חי אבל כשהושלך מת לא אמרינן מהר"י נחמין א"ש הובאו דבריו בתשובת ב"י סי' י"ב מדיני גוי מסל"ת וכ"פ מהרח"ש בקע"ד וכתב דכל הפוסקים מודו בזה:

פו

לא. אפילו להני פוסקים דס"ל אם היה ספק אם מת תוך ג"י אזלינן לקולא מודין כאן דאזלינן לחומרא משום דאין שיעורו אלא שעה א' אזלינן לחומרא שיותר מצוי ששהה יותר משעה א' הר"ן. הא דאזלינן לחומרא בספק אשתהי היינו במים אבל בשלג ובכפור כל שיש ספק אם בין ההריגה והמציאה איפסק הקור והצנה יום או יומים תלינן לקולא אם לא שידעינן דודאי שפסק הקור והצנה יום או יומים מ"ב סי' ק"ד. ועד מפי עד שראה אותו מת אחר שהעלוהו מן המים תלינן לקולא דראשון ראה אותו תוך השעה ראשונה. מהריב"ל ח"א כלל א' סי' א' וט' והר"ש הלוי והר"א ששון סי' ח' וסי' י"ב. עיין כנה"ג ד' מ"ה ודף כ"ו ע"א וד' כ"ח ע"א ודף מ"ו ע"ב כי האריך בזה. ואם נראה מתוך דבריו דלא חזיא העד הראשון בשעתיה לא תלינן להקל מ"ב סי' מ"ו:

פז

מובהקים. דוקא סימנים דאינן עשוין להשתנות כגון חיתוך רגל וכיוצ' בהם אבל בסימנים העשויין להשתנות אין מעידין עיין תשובת מהרא"ם ח"א סי' ל"ו. וכנה"ג דף כ"ח ע"א. כתב כנה"ג אעפ"י שקצת פוסקים שמתירין באשתהי בסי' מובהקים מדברים באשתהי דיבשה ומקצתם מדברים באשתהי דים אין בכך כלום דאשתהי דים ואשתהי דיבשה כי הדדי נינהו לענין זה ע"ש דף הנ"ל:

פח

נהרג כו' ויש אוסרין. והיכא שמצאוהו שלם ולא נודע אם הוא תוך ג"י או אחר ג"י וגופו שלם ולא נחבל בפניו לכ"ע מעידין רשד"ם סי' נ"ו. והרח"ש בתשובה סי' ה' ומ"ד ונ"ט. וכן אם הוא שלם ויש ספק אם אשתהי אחר שהעלוהו מן המים יש להתיר משום דהוי ס"ס שמא הוא תוך שעה ראשונה ואת"ל אחר שעה ראשונה שמא הלכתא כר"ת והרא"ש והטור דס"ל אם לא ראה הטביעה יוכל להעיד אפילו אחר כמה ימים מהרי"ט סי' ל"ז ע"ש דבסי' ל"א לא כ"כ ונתקשה בזה הרב כנה"ג דף מ"ה ע"ב סעיף תל"ח. ועיין רש"ך ח"א סימן קפ"ג. ובתשובת מ"ב סי' מ"ה. ועיין קונטרס עגונות. אם כפי מרוצת הסיפור נראה דהוי לאחר ג"י תלינן להחמיר הרש"ך ח"ג סי' ק"ג. אם מצד הענין נראה שהוא תוך ג"י לכ"ע תלינן להקל הר"א ששון סי' ט"ו. משפט צדק ח"א סי' ס"ח. ראהו נפוח לכ"ע אין מעידין רשד"ם סי' נ"ו. וכ"כ כנה"ג דאפילו למקילין בספק אשתהי היינו דוק' בשלא נתפח אבל בנתפח איסור דאוריית' הוא ולחומר' דודאי אשתהי הואיל שנתפח ע"ש דמ"ו ע"א שהאריך בתשו' ומסיק דיש לחוש לרבוות' דסוברים דבעיגונא דאיתתא אין להתיר מטעם ס"ס דכולא חדא ספיקא הוא ספק מת ספק לא מת ע"ש. ע"ל ס"ק נ"א. וס"ק פ"ד. וע' ס"ק צ"ג מש"ש ועיין כנה"ג דף מ"ו ע"א סעי' ת"ו שכתב שם ואפי' ראוהו לאלתר ונתפח מעידין עליו ע"ש וזהו סותר למ"ש דף כ"ט ע"א סעי' שס"ו והבאתי לעיל ס"ק פ"ד עיין ודו"ק. אפי' לדעת הרשב"א דמחמיר היינו דוקא כשהעד עצמו מסופק אם הוא תוך ג"י או אחר ג"י. אבל אם העד שמצאו הלך לו אין לנו לחוש דילמא העד הראשון היה מסופק. וכ"ש עד מפי עד דתלינן להקל עיין כנה"ג דף מ"ו ע"ב:

פט

הכל. עיין ח"מ מ"ש. וכנה"ג דף מ"ז ע"א כתב דט"ס וצ"ל מותרת לדברי התו' ע"ש וכ"כ בה"י:

צ

וצורתו. ובמרדכי כתב ע"י ט"ע של צורתו לבד נמי מהני אם העד אינו לפנינו. או שהיה עד מפי עד תלינן שלא ראהו חבול בפניו הר"ש הלוי סי' י"א מ"ב סי' ק"ט:

צא

למים. כלומר אפי' אשתהי מהני ט"ע אם צורתו שלימה כ"כ תוס' בשם ר"ת. והרא"ש והטור כתב בזה דוקא כשהוא שלם בכל גופו:

צב

האחרונים. מ"מ לא נדחה דבריו לגמרי ומצטרפין דבריו לשאר סברות להקל ח"מ ב"ש:

צג

במים. הג"ה זו קאי על כל מ"ש לעיל אם ראהו מיד כשהעלוהו מן המים מעיד עליו ע"ז כתב יש מחלקים מי שראה הטביעה אינו מעיד אא"כ ראהו מיד ויש לו ט"ע עם סימנים שא"מ אבל בס"מ א"צ שיראה מיד. והטעם כיון שראה הטביעה אז אומר בדדמי דזהו שנטבע. וה"ה אם ידע שנטבע זה אומר שזהו שנטבע. אבל מי שלא ראה טביעתו או לא ידע שנטבע אז אם הוא שלם מהני ט"ע בלא סימנים. ואם אינו שלם צריך סימנים. ולענין אם לא ראה הטביעה אם צריך שיראה אותו מיד מחולקים הפוסקים עיין ב"ש. וח"מ בתשובה. וכנה"ג דף כ"ח ע"ב. ובמהריב"ל ח"א כלל א' סי' א'. וברשד"ם סי' נ"א. ובהראנ"ח סי' נ"א. אבל לכ"ע מי שלא ראה הטביעה וגופו שלם והוא ספק אם ראוהו לאלתר או לא מתירין את אשתו משום ס"ס אם ראהו לאלתר ואת"ל לא ראוהו שמא הלכה כמ"ד דכל שלא ראה הטביעה וגופו שלם לא בעינן לאלתר והוי ס"ס המתהפך כנה"ג דף למ"ד ע"א בשם הרח"ש ע"ש וכ"כ בספר מ"ב סי' מ"ה וע"ל ס"ק פ"ח כתבתי בשם כנה"ג דבעיגונא דאיתתא אין להתיר מטעם ס"ס ע"ש. ואפשר לומר בס"ס מתהפך שאני וכ"כ בתשובת מהר"י לבית הלוי סימן י"ב והובא בקונטרס עגונות סי' שפ"ט. וכ"ה בתשובות דברי ריבות סי' י"ד והובא בק"ע סי' קל"ז. ואם שני עדים אומרים דמכירים בט"ע לחוד וראו הטביעה אי מהני. מהר"ר בצלאל סי' כ"א כתב דמהני ט"ע לחוד בשני עדים אפי' ראו הטביעה דבשני עדים לא שייך בדדמי וכ"כ רשד"ם סי' ס"ט וכתב שם דהיינו דוק' בשני עדים המעידים בפני ב"ד אבל בעד המעיד מפי שני עדים לא ודוק' כשאחד מן העדים הוא יהודי אבל בשני גוים לא מהר"א ששון סי' א' ועיין כנה"ג דף כ"ח ע"ב. ודף מ"ז ע"א. הא דאמרי' דעד שראה הטביעה חיישי' דאומר בדדמי היינו בדקים לן בודאי שראה הטביעה אבל היכ' דלא איתברר לנו אם ראה הטביע' או הוא אינו מזכיר הטביע' בדבריו אין לחוש דראה הטביע' ואמר בדדמי תומת ישרים סי' קמ"ז רשד"ם סי' נ"א מהר"ם מלובלין סי' קל"ד משפט צדק ח"א סי' ח'. אם העד שראה הטביעה העיד שראה שנטבע ויצא לחוץ ומת בט"ע בלי סימנים סגי הר"ם מטראני ח"א סי' ש"ג. הר"א ששון סי' ז'. הריב"ש סי' שע"ח כתב ל"ד ראה הטביעה אלא אפי' שמע הטביעה ראה מיקרי וכ"כ הרשד"ם סי' נ"א ומשפט צדק ח"א סי' ח' ומהור"ר בצלאל סי' כ"א אבל בהר"א ששון סי' א' כ' שדעת כל הפוסקים אחרונים להתיר בלא ראה הטביע' אפי' אם שמע הטביעה עיין כנה"ג דף למ"ד ע"א. אפי' למ"ד דשמע הטביעה ראה מיקרי היינו דוק' כשידע ידיעה אמיתית אבל אם לא ידע אלא מכח השמיעה וקול הברה לא הרא"ש סי' נ"ו. מפי עד אין לחוש דהראשון ראה הטביעה תומת ישרים סי' קמ"ז קמ"ח. משפט צדק ח"א סי' ח' מהר"ם מלובלין סי' קל"ד. אם עד מפי עד מעיד שראוהו לאלתר אלא שלא הוזכר בדבריו אם הכירו ע"י סימנים יש להתיר מס"ס ספק הכירו ע"י סימנים ואת"ל לא הכירו שמא הלכה כמ"ד דבאלתר לא בעי סימנים כנה"ג בשם הרח"ש דף למ"ד ע"א ע"ש וע"ל ס"ק פ"ח וס"ק צ"ג מש"ש:

צד

רעבים. כי גוב אריות רחב הוא אבל חפירת נחשים צר הוא אבל א"א שמא נעשה לו נס כדניאל וכן בכבשן האש כחנני' מ"ו דלא כירושלמי בתו' יבמות דף קכ"א ע"ב עיין ב"ש ח"מ. ובנימין זאב סי' כ"ה פסק כירושלמי:

צה

האש. המגיד בשם הרשב"א כתב דוק' דנפל לתוך הכבשן שהוא עמוק וא"י לעלות משם אבל אם נפל לחוך המדורה י"ל שמא יצא. א"נ אף לתוך המדורה והוא ששהה עליו כדי שישרף עכ"ל פי"ג מה"ג. ונ"ל דאיירי ששהה קצת כדי שישרפו רגליו ויכווצו כדי שלא יוכל לזוז משם דאל"כ פשיטא וכ"כ כנה"ג דף מ"ז ע"א:

צו

שמן. ל"ד מלאה אלא אפי' לא היתה מלאה מעידין עליו הרח"ש בקע"ד:

צז

צלוב. ב"ח כתב דוק' אם הוא צלוב בידים אבל אם הוא צלוב בצווארו אמרינן מיד נחנק. והח"מ חולק עליו כי י"ל דנחתך החבל ונפל וכן ט"ז חולק עליו ועיין בספר משפט צדק ח"א סי' נ'. מי ששברו זרועותיו והשליכו בים אשתו אסורה מהריב"ל ח"ג סי' נ"א. גוי מסל"ת שאומר שנטבע הספינה ונטבע הוא ואחרים עמו ויהודי א' שהיה בספינה ההיא. וראה סוחר א' שהוצי' סכין והרג את היהודי לפי שרצה לרכוב על קרש א' שהי' הסוחר רכוב עליו אין ממש בעדות זו אפי' אם יש ס"ס ע"ש תומת ישרים סי' קמ"א קמ"ט. אבל הר"ם אלשקאר סי' קי"א והמהר"י בי רב סי' י"ו חולקים וסוברים דבעדות זה משיאין את אשתו עיין כנה"ג דף כ"ט ע"ב. השליכוהו למים כשהוא מגוייד לכ"ע מעידין הר"ר הר"ם אלשיך סי' קכ"ב:

צח

יוצאה. וה"ה בדקרוהו או ירה בו חיצים אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו אבל אם נעשה במקום שלא תצא נפשו אפילו אם נעשה טריפה אין מעידין עליו אפי' אחר י"ב חדש דלא כב"ח מ"מ ב"ש. וכ"ז איירי כשהוא אינו גוסס אבל אם הוא גוסס כתבו תוספת גוסס שהוא מגוייד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגוייד אין מעידין עליו ואם הוא גוסס ג"י מעידין עליו כ"כ בי"ד וכ"כ בה"י:

צט

לבו. וה"ה העידו עליו שהכהו במקל על קדקדו עד שיצא המוח לחוץ אשתו מותרת הרש"ך ח"א סי' ע"ד:

ק

ממקום אחר. כתב ט"ז מעשה היה בא' שהלך ע"פ המים על הגלידה והיה שם מקום אחד פתוח ונפל שם לאותו מקום שהיה פתוח ונטבע והמים היה שאל"ס והתירו חכמי הדור את אשתו וטעמם היה כיון דהמים היה נקרשים דינו כמים שיל"ס. נקשר בשלשלאות של ברזל בתוך הספינה. וה"ה מי שהיו רגליו קשורות בלוח הספינה ונטבעה הספינה יש להקל בנימין זאב סימן כ"ו וכ"ח מהר"ם אלשקאר סי' ק"ץ הר"ם מטראני ח"א סי' קפ"ח וכנה"ג דף למ"ד ע"א:

קא

נפשו. שיעור שתצא נפשו הוא ג' שעות הריב"ש סי' שע"ה הר"א ששון סי' א'. ומהרח"ש נסתפק אם עד תחלת שעה ג' קאמר או עד סופה והעלה דעד תחלת שעה ג' קאמר אבל מהרי"ט ח"ב סי' כ"ו כתב דשיעור כדי שתצא נפשו היינו שעה קלה ע"ש. מעידין עליו ששהה עד שתצא נפשו ולא יצא אפילו לאור הלבנה הר"א ששון סי' י"א הראד"ב סימן ל"ד. אם העד אינו בפנינו או שהוא העד מפי עד ואין הראשון בפנינו תלינן ששהא שם בכדי שתצא נפשו כנה"ג בשם הרבה פוסקים דף מ"ח ע"א ע"ש. ועיין מ"ש שם ט"ז ס"ק ק"ח. ספק אשתהי בנטבע ושהה עליו שיעור כדי שתצא נפשו כ' הריב"ש סי' שע"ה שיש להקל וכ"כ הר"ם אלשקאר סי' כ"ה. ומהור"ר בצלאל סי' כ"א כנה"ג דף מ"ח ע"א:

קב

ולמעלה. וכן אם נחתך ממנו רגליו בסכין תנשא משום דהמים מרזי המכה ב"ש:

קג

אינה חיה. עיין ב"ש וכנה"ג דף מ"ח ע"ב:

קד

שמו. ואין חילוק בין ת"ח או לא עיין ב"י:

קה

תצא. ואם מת הבעל השני או גירשה מותרת לינשא לאחר הרדב"ז ח"א סי' ק"ט. ל"ד בנטבע במים שאל"ס אלא ה"ה בכל מקום שע"פ הרוב הוא מת לא תצא אם נשאת ע"פ חכם או בטעות. אבל אלו דתני במתני' אין מעידים וכו' ואם נשאת תצא. וכן אותן ג' דברים של ר"א בן פרטא תצח וכן אם נפל לגוב אריות תצא ריב"ש סי' שע"ט עיין ב"ש:

קו

חכם. דוקא חכם מפורסם בהוראה צ"צ סי' מ':

קז

תצא. עיין ח"מ ב"ש וכנה"ג דף מ"ז ע"ב:

קח

ממש. כתב ט"ז בזה לא מהני עד מפי עד אם לא אמר בפירוש איך נטבע אע"ג לכמה דברים מקילין בעד מפי עד היינו דוקא בדברים שלפי משמעות הלשון של העד הוא מורה על יותר קרוב למיתה מן החיים אבל אם אומר נטבע סתם יש יותר סברא דנטבע במים שאל"ס כי רוב הנטבעים במים שאל"ס. אבל אם אומר בפירוש במים שיל"ס רק שאומר סתם ואינו אומר שנטבע ממש ואפשר שלא שהה עד שתצא נפשו בזה הולכים לקולא בעד מפי עד. ואם העיד שראה שנטבע פלוני ושהה שם כדי שתצא נפשו רק שיש ספק אם היה מים שיל"ס או מים שאל"ס אזלינן נמי לקולא בעד מפי עד עכ"ל ט"ז ב"ש. וע"ל ס"ק ק"א מש"ש:

קט

אותו. ואם טעה בהוראה ואמר שטעה וחזר. אין מנדין אותו כמ"ש בש"ס בעובדא דרב שילא:

קי

כתובתה. עי' ב"ש שהעלה אם העידו ב' עדים דנטבע במים שאל"ס גובה כתובתה אף אם לא נשאת עדיין. אבל אם יש לה עד א' גובה כתובתה דוקא אם נשאת כבר אבל אם לא נשאת לא ע"ש. ודבריו אינם עולה יפה לפי מה שביאר הכנה"ג דף פ"ח ע"ב סעיף תק"ך חדא שהרב ב"ש מחליט שהרשב"א איירי בנישאת כבר זה אינו מוכרח כמבואר בכנה"ג שם. ועוד שכתב הב"ש דהראב"ד חולק על דין זה קשה לדבריו דאיירי הרשב"א דוקא בנשאת א"כ לא פליג עליו הראב"ד די"ל דהראב"ד איירי בלא נשאת כמבואר כל זה בכנה"ג שם. ובדף מ"ט ע"א העלה הכנה"ג שרוב פוסקים ס"ל דאינה גובה כתובתה וחולקים על י"א אלו עי' סעיף מ"ג סי' זה אשה שאינה יכולה להנש' מחמת זיקת היבם לכ"ע אינה גובה כתובתה הרש"ך ח"ג סי' קי"ו והר"א ששון סי' כ"ט:

קיא

לידון. אפי' אבד זכרם אין מעידין עליהם כנה"ג בשם תשובת כ"ז דף למ"ד מ"ב ע"ש:

קיב

כרכום. עיין פי' המ"א לענין גט ע"ש:

קיג

ליהרג. כמה פוסקים ס"ל דאין חילוק בין ב"ד של ישרל לב"ד של עכו"ם ובכולם אמרינן נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים ולמאן דס"ל דהיוצ' להרג בב"ד של עכו"ם הוא בחזקת מת מ"מ העד המעיד צריך להיות ישראל כ"כ הרא"ש וכ"ה בתו' שם לפי מה שפירש המהרש"א. וע"ל סי' קמ"א סעיף כ'. בח"מ כתב דהסוגי' איירי רק לענין גט ותרומה אבל אין מתירין את אשתו משום דדומה לראהו אותו מגוייד וצלוב ע"ש. ועיין בה"י שרוצה להוכיח שקאי אפי' לענין להשיא את אשתו דאל"כ לא מקשה הגמר' מידי וקתני בב"ד של ישראל ישיאו את אשתו וכו' ע"ש. לא דק דהגמר' מקשה דאפי' להשיא את אשתו מהני ליוצא להרג מכ"ש לענין גט ותרומה ודו"ק. והרא"ש בפ"ג דגיטין כתב ז"ל רב אלפס ז"ל כתב בהלכותיו רק זו הבריית' ולא כתב הני תרי מימרא דרב יוסף ויראה דס"ל דבבית דין של ישראל הלכה כלישנא קמא דבריית' מסייע לי' דמשמע שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אבל יוצא ליהרג לא וכו' ע"ש. אינו מוכרח די"ל דמש"ה לא הביא מימרא דרב יוסף כסברת הח"מ דרב יוסף לענין גט ותרומה אמר. אבל הא קשי' לי על הח"מ דלפי דבריו לא מקשה תו' שם מידי בד"ה וקתני וכו' אמאי לא פריך מהא דקתני מקומנטריסין של נכרים אל ישיאו ורב יוסף קאמר דמיקטל קטלי וכו' ע"ש. הא רב יוסף איירי דוק' לענין גט ותרומה עיין ודו"ק. ומכל אלו אם נשאת תצא הריב"ש. וספינה שנטבע איירי שלא שהה שם מש"ה תצא:

קיד

ותנשא. ותנשא לאיש אחר שמ"ש אם בעלה מת כיון שהתירו אותה ע"פ ע"א ליכא ספק כלל עיין ב"ש. לא מיקרי התירוהו לינשא אלא בכה"ג שהתירוה על הדין ועל האמת אבל התירוה בטעות לא הר"י אדרבי סי' קמ"ד. עגונה שאמר ע"א שמת בעלה בחדש ניסן וע"פ אותו עד נשאת בתמוז ואח"כ באו עדות ברורה ואמרו שבעלה היה חי בחודש אייר בודאי וקודם שהוציאה מבעלה נתברר ע"פ עדים שבעלה ודאי כבר מת וקברוהו אך נתעלם מהם באיזה זמן מת אי אחר נשואי אשתו אי קודם הנשואין פסק בתשובת שבות יעקב ח"א סי' ל"ח דיש להחמיר דיוצאת בגט מ"מ אם אפשר לחקור על הדבר שכבר מת הבעל קודם הנשואין אזי יחזיר להתירה הראשון ע"ש. אשה א' שהוחזק' בחזקת אלמנה ונכנסה עם א' לחופה ולא נבעלה באומרה שפירסה נדה ולמחרת יום חופתה בא כתב מחכם א' שהיא בחזקת איסור עגונה עיין בתשובת חכם צבי שאלה ב' ג' פלפול עצום עם מהורר"א ברוד"א:

קטו

תנשא. עיין תוס' כתובות דף כ"ב ע"ב וביבמות דף קי"ז ע"ב. דמשמע מדבריהם דבזה אחר זה קרי ליה התירוה דמסתמ' התירוה קודם שבא עד שני. ואם בא עד שני קודם שהתירוה אף שבאו זא"ז בבת אחת קרי ליה ואין חילוק בין שבאו זה אחר זה או באו בבת אחת רק לענין זה יש חילוק בין התירוה או לא ע"ש. א"כ לפ"ז דברי הב"ש בכאן דחוקים דמשמע מלשונו דחילוק יש אפי' בלא התירוהו בין בזא"ז ובין בבת אחת ע"ש: וכ"כ הרשב"א בפירוש סי' תשמ"ח וז"ל ואמרינן עלה בגמר' כאן בבת אחת כאן בזה אחר זה ולא בבת אחת ממש קאמרי אלא כל שבא השני קודם שהתירוה ב"ד להנשא בבת אחת קרי ליה ע"ש. ועי' ב"ח וכנה"ג דף למ"ד ע"ב דמשמע מלשונם נמי דחילוק יש אפי' בלא התירוה בין בזא"ז ובין בבת א' ולא נעלם לי כי מסתם גמר' ותו' משמע דעיקר תליא בהתירוה ובלא התירוה אפי' אם באו זא"ז קרי' ליה בבת א' ודו"ק:

קטז

תצא. אפי' אם בא העד המתיר קודם העד האוסר הואיל ובא קודם שהתירוה תצא דהוי כבאו בבת אחת כמ"ש:

קיז

לי. פירש"י בכתובות דף כ"ו ע"ב ברי לי אם היה חי היה בא. הר"ן חולק עליו וס"ל ברי כזה לא הוי ברי אלא דוק' שאומרת שראה אותו מת:

קיח

שותקת. כלומר אם נשאת בהיתר ע"פ אשה א' או פסול א' ואח"כ באו שתי נשים או פסולים דמוציאין אותה לכ"ע היינו בהיא שותקת אבל אם גם היא אומרת מת ואשה אחת מסייע לה ואומרת מת ונשאת ואחרי כן באו שתי נשים ואומרות לא מת אז אם נשאת לא תצא דשנים הראשונים נאמנים לעולם ואין שתי נשים מוציאין אותה מחזקת אשת איש מאחר שנשאת בהיתר. ודוקא שנשאת כבר או אם התירוה אותה דאז הוי שתים הראשונים כשני עדים כשרים:

קיט

תצא. זהו דעת הטור אבל הרמב"ן והרשב"א ונ"י מפרשים דעת הרמב"ם דאע"פ שהתירוה ע"פ ע"א אם באו שתי נשים לבסוף ה"ל כשתי עדים המכחישות זא"ז ותצא אם לא בשנשאת לעד המעיד לה והיא אומרת ברי:

קכ

מעידים. ע' ב"ש. ואולי ט"ס הוא וצ"ל לאחד מעידיה ר"ל להעד שמסייע לה שאומר מת:

קכא

עדות. ובכל אלו הדינים. אשה ועכו"ם מסל"ת ועד מפי עד שוה הן לקול' או לחומר'. עד מפי גוי מסל"ת אי מיקרי עד כשר או פסול ע' מהריב"ל ח"ג סי' ח' ובהרשד"ם סי' נ"ט. היכא דאיכ' תרי סהדי שמעידין מפי גוי שמת פלוני וכפי עדותן אסורה לינש' ואיכ' תרי אחרינ' דמכחשי להו ואומרים מפי גוי עצמו שמת פלוני עדות מספיק להתירה אע"ג דהשנים שבאים לאוסרה מכחישי אהדדי כגון שא' אומר שלא היה מסל"ת רק שמתכוין להתיר וא' אומר שמסל"ת היה אך לא היה ברור לו במיתתו אפ"ה מצטרפי אהדדי כיון דסוף סוף לדברי שניהם אשה זו לא הותרה. וה"ה נמי אם מכחשי אהדדי אותם שאמרו מת באופן המיתה כיון שלדברי שניהם אינו קיים עדותן מצטרפין מהריב"ל ח"ג סי' ד'. עד א' העיד שמת. ועד מפי עד או אפי' שנים מפי שנים העידו לא מת למעשה יש להחמיר ואיכ' לספוקי אם נשאת אם תצא או לא. וכתב כנה"ג דף ל"א ע"א מדברי הרשד"ם סי' נ"ט משמע דתצא. ועיין מהריב"ל ח"ג סי' ה'. ותשובת הרמב"ן סי' קי"ט וכתב הרח"ש בקע"ד דוקא בבאו בבת א' אבל אם נשאת או התירוה ע"פ האומר מת אעפ"י שאח"כ באו ב' עדים הנ"ל ואמרו לא מת לא תצא מהתירה ע"ש. עד מפי עד שאומר מת והותרה האשה ואח"כ בא עד כשר מפי עצמו ואמר לא מת תלי' בפלוגת' דרבוות' דאיפליגו כשהותרה האשה ע"פ אשה או פסול ואח"כ בא עד כשר ואמר לא מת הרח"ש בקע"ד. התירוה או נשאת ע"פ עד מפי עד ואח"כ באו שני עדים מפי שני עדים ואמרו לא מת תצא. וכן ג"כ אם באו בבת א' שנים מפי שנים ואמרו מת ועד מפי עד אמר לא מת תנשא לכתחלה הרח"ש בקע"ד. באו בבת א' עד מפי עד אומר מת ועד מפי עד אומר לא מת לא תנשא ואם נשאת תצא. גוי מסל"ת האומר לא מת ומכחיש גוי מסל"ת האומר מת לא תנשא ואם נשאת תצא עיין כנה"ג דף מ"א ע"א. ובח"מ ס"ק ע"ד. עד מפי גוי מסל"ת ונשאת ואח"כ בא עד מפי עד כשר ואמר לא מת לא תצא מהריב"ל ח"ג סי' ה'. עד המעיד על איש א' שמת שלא ידע שמו כ"א על פי עצמו. מהריב"ל ח"ג סי' ח' חשיב ליה כעד מפי עד. והרשד"ם סי' כ"ט חשיב ליה כעד המעיד עצמו. והרח"ש בקע"ד הכריח כרשד"ם:

קכב

כשר. ר"ל אפי' אחר שהתירוה ועיין כנה"ג דף ל"א ע"א:

קכג

והתירוה וכו'. להלכה אין סומכין לקול' בהיא עצמה ח"מ ב"ש. אשה שאמרה עד פלוני אמר לי שמת בעלי ואותו פלוני מכחיש לה אינה נאמנת. דכל עד מפי עד אם בא הראשון. וכפר את השני אין השני האומר בשמו נאמן מהריב"ל ח"ג סי' ד' והרדב"ז ח"א סי' רמ"ב. וכנה"ג דף ל"א ע"א האריך בזה וכתב אפשר לומר דדוק' בעד מפי עד אם בא הראשון וכפר את השני אין השני האומר משמו נאמן. אבל אשה עצמה מפי עד אפשר דנאמנת דהיא דייק' ומנסב' וכו' ומסיק שם ומ"מ דבר פשוט אצלי דלכ"ע אם נשאת ואח"כ בא העד והכחישה לא תצא. ואם הלכה לב"ד אחר ואמרה מת בעלי ולא הזכירה מעד נאמנת הרדב"ז ח"א סי' רמ"ב. אפילו למ"ד דאינו נאמן היינו בעד מפי עד אבל בשני עדים מפי עד א' אעפ"י שהעד מכחיש השנים נאמנים הראנ"ח סי' ל"ז אפי' למ"ד דאינה נאמנת היינו דוקא כששאלוהו והכחיש אבל אין אנו צריכין לשאול אותו אם הדבר כן כמו שאמרה מהר"י מינץ סי' י"ד והרדב"ז ח"א סי' רמ"ב כתב אם תלתה בעד וליתא קמן נאמנת במיגו דאמרה מת בעלה סתם ואי אית' קמן שיילינן ליה ע"ש. וכתב כנה"ג דף ל"א ע"ב. דלמ"ד דכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר את הב' אין השני האומר בשמו נאמן היינו דוקא ישראל מפי ישראל או גוי מסל"ת מפי גוי מסל"ת או מפי ישראל. אבל ישראל מפי גוי אינו נאמן הגוי אשר פיהם דיבר שוא להכחישו עיין שם:

קכד

תצא. זהו דעת הר"ן כלומר אם נשאת קדם שבא העד האוסר דאלו נשאת אח"כ מבואר לעיל דתצא. ועיין תשובת מהרשד"ם סי' נ"ט דחולק על הר"ן. והרח"ש בקע"ד דהסכים עם הר"ן וכן היא סברת מהריב"ל ח"ג סי' ח'. מה שהקשה הב"ש לשיטת הר"ן מה מקשה הגמר' דיבמות דף קי"ז ע"ב על מתני' דתני עד אומר מת ונשאת וכו' טעמא דנשאת הא לא נשאת לא כו' למה לא אוקמי מתני' נשאת ממש ולא התירוה ע"ש. ולא ק"מ דהא יש עוד לדקדק דלפי סברת המקשן דהקשה האמר עולא כל מקום שהאמינוהו וכו' ופרש"י שם ד"ה לא תצא מהתירה הראשון וכו' דוקא כשהתירוה קודם שבא עד שני אבל אם בא עד שני קודם שהתירוה לא אחשבי אכתי כתרי ע"ש א"כ החליט המקשן בדעתו דמתני' נמי איירי שהתירוה קודם שבא עד שני קשה מנ"ל זאת דילמ' מתני' איירי שלא התירוה מש"ה קתני נשאת וא"ל דהמקשן היה מוכח לעצמו דאיירי מתני' בהתירוה דאל"כ למה קתני אם נשאת לא תצא ה"ל למיתני תצא ודלא כסברת הר"ן. קשה מנ"ל זאת להמקשן דאין הדין של הר"ן אמת. וכך היה לו להקשות במאי עסקינן אלימא שלא התירוה א"כ למה קתני ואם נשאת לא תצא ואם בשהתירוה למה קתני נשאת. אלא ודאי דהמקשן הקשה כפשוט' למה קתני דוק' אם נשאת משמע דבלא נשאת לא משכחת ליה שום תקנתא הא אמר עולא וכו' א"כ בהתירוה נמי תנשא. עיין ודו"ק. ועיין כנה"ג דף ל"א ע"ב שכתב דעדיף נשאת שלא ברשות ב"ד מהתירוה לינשא ע"ש:

קכה

ג'. הח"מ מאריך ומסיק דא"צ ב"ד אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד גם א"צ ב"ד לקבל העדות דהא עד מפי עד כשר רק לענין קבלת עדות שלא יאמרו מבודין היינו צריך ג' לקבלת עדות אבל לענין היתר עיגון ביחיד סגי ע"ש. וב"ש הביא ראיה דצ"ל שלשה ע"ש:

קכו

תנשא. אפילו אם לא התירוה הרא"ש:

קכז

כשרים. ואם מאה אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ותצא אא"כ נשאת לא' מעידיה ואם שנים אומרים מת וג' אומרים לא מת מ"מ אם ניסת לא' מעידיה לא תצא. אבל בפסולי עדות אם ב' אומרים מת וג' אומרים לא מת אפי' אם ניסת לא' מעידיה תצא בה"י ב"ש:

קכח

ששמעו כל א'. כלומר כל א' מהם שמע מפי אחד. כן הוא בתשובת הר"ן וקמ"ל דכשם דבגוף עדות אזלינן בתר רוב דיעות ה"ה בעד מפי עד שנים שהם עד מפי עד מכחישין עד מפי עד אחד. ודוק' שהשנים באים מכח שנים אבל מאה ששמעו מאחד כחד חשיבי. וה"ה עד המעיד מפי רבים וע"א מעיד מפי יחיד שקולים הם מאחר דאין הרבים לפנינו ח"מ. וב"ש כתב דווקא אם רבים שמעו מאחד נחשבין כחד. אבל אם א' שמע מרבים עדיף מאחד שאמר ששמע מאחד ע"ש. מה שרוצה הח"מ להוכיח דאל"כ ליתני רבותא א' מפי שנים ולא שנים מפי שנים ע"ש. נ"ל דמש"ה נקט שנים מפי שנים להורות אבל שנים מפי אחד כאחד דמי ואי הוי נקט א' מפי שנים לא הוי ידעינן שנים מפי אחד וק"ל:

קכט

ספק. כלומר אף על גב דנשאת בהיתר על פי שנים הראשונים תצא מהתירה על פי עדים האחרונים דלא אמרינן לא תצא אלא בפסולים אבל כשאחרונים כשרים מוציאין אותה דתרי ותרי ספיק' הוא ואשה בחזקת א"א קיימי והבא עליה באשם תלוי קאי ח"מ. ול"ד להיתר ע"פ ע"א דשם ע"י ההיתר נעשה העד הראשון כשנים והיה כאלו אין ספק בדבר ועיין כנה"ג דף ל"א ע"א. וכן אפי' במקום שנאמר לא תצא אם התירוה אפ"ה לא תנשא לכתחלה משום לזות שפתים כמ"ש סעיף ל"ז. מיהו בשבויה מהני היתר אע"ג שבאו עידי השבויה אחר ההיתר מותרת כי עדותם אינו סותרת ההיתר דיוכל להיות אע"ג דהיתה בשביה לא זנתה לכן מהני היתר שם אם לא באו עידי טומאה ש"ס:

קל

כתובתה. היינו מנה מאתים. אבל לא תוספת ונדוניא דהיינו נצ"ב עיין כנה"ג דף ל"א ע"ב שהבי' פוסקים הרבה דס"ל כן. ומבי' ג"כ פוסקים הרבה דס"ל שגובה מנה מאתים ותוספת' ונדוני' בין מבני חרי בין ממשעבדי בין שהותרה על פיה בין עי"ג מסל"ת בין ע"י עד כשר ע"ש. ועיין מהריב"ל ח"ב סי' ע"ה ומהר"ם מטראני ח"ג סי' קל"ד והרשד"ם חא"ה סימן ע"ה כתב דהיכ' שנשאת עי"ג מסל"ת גובה כתובתה משלם מנה מאתים ותוספת' ונדוני'. אבל בסי' רכ"ג בחא"ה ובח"מ סי' תמ"ח כתב דבין נשאת על פיה בין נשאת עי"ג מסל"ת אינה גובה כ"א מנה מאתים אבל לא תוספת ונדוני' וכ"כ הר"י הלוי סי' י"ו עיין כנה"ג דף ל"א ע"ב. וכתב משפט צדק ח"א סי' ט' שאם האשה תפסה יכולה לומר קים לי. אם נשתקע זכרו והותרה לינשא גובה כתובה משלם הר"י הלוי סי' י"ז:

קלא

שוטה. מ"ש הח"מ גמרא ערוכה היא לדבריך פקחת תנשא וכו'. יבמות קט"ז ע"ב. אינו מוכרח די"ל דה"ק לדבריך פקחת תנשא. ור"ל פקחת דיודעת לקרוע בגדיה ובוכה. ושוטה ר"ל דלא עבדה הכי. אבל באמת אינה שוטה. ואחת זו ואחת זו תנש' קאי בין דעבדה הכי ובין לא תנש' אבל שוטה ממש י"ל לא עיין ודו"ק וכ"כ התוס' י"ט במשנה א' פרק האשה שלום ע"ש ועיין בה"י:

קלב

אותה. היינו ע"י השבועה דנשבעת על הכתובה משביעין אותה שמת והגיע הז"פ של הכתובה ח"מ ב"ש:

קלג

כתובתה. מלשון זה משמע אם נשאת כבר שלא ברשות ב"ד נותנין לה כתובתה דהא אזיל לה חשדא. והרח"ש בקע"ד כתב לענין הלכה. באומרת התירוני לינש' ותטלי כתובה לא תנשא כדי לחוש לדברי הרא"ש והטור. אמנם אם נשאת לא תצא דכדאי הם הרי"ף והרמב"ם לסמוך עליהם שלא להוצי' אשה מתחת בעלה. אבל אם אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינש' אף אם נשאת תצא כיון דהרמב"ם הוא יחיד בדבר הזה ע"ש. וכנה"ג דף מ"ט ע"ב חולק עליו והאריך בזה ולבסוף העלה דבין אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינשא ובין אמרה התירוני לינש' ותנו לי כתובתי לא תנשא לכתחל' ואם נשאת לא תצא. אבל באמרה מת בעלי ותנו לי כתובתי אין ולאו ורפי' בידי אם תצא או לא ע"ש דף ט' ע"א. ועיין ח"מ ב"ש בה"י:

קלד

שמת. מלשון הריטב"א משמע דלא החמיר אלא בהביאה היא העד לב"ד דאז יש לחוש שהיא שכרה אותו בשביל הכתובה אבל כל שהעד בא לבדו לב"ד למה לא נאמין לו וא"כ קשה על רמ"א למה כתב כל שיש לה עד ולא כתב כל שהביאה העד לב"ד כלשון הריטב"א ח"מ. ואם ע"א אומר קברתיו נאמן עיין ב"ש:

קלה

אסורה. בש"ס מבואר דמחזיקין לבעלה חי ואם הוא כהן תאכל בתרומה לפ"ז י"ל דאין תופסין בה קידושין של אחר. מיהו תו' כתבו שם דמסופק אם אכלה תרומה דאוריית' לפ"ז תופסין בה קדושין של אחר ב"ש:

קלו

מת. גוי מסל"ת שמת. וישראל אמר לאביו שלא מת ואח"כ אמר שלא אמר כן אלא להשיב לב האב תנשא מהריב"ל ח"ג סי' ל"א:

קלז

לאוסרה. וה"ה שאר פסולים שאינם נאמנים להתיר אינם נאמנים לאוסרה פסקי מהרא"י סימן ר"כ רכ"ב:

קלח

ופלוני. אבל אם נתקוטטה עם בעלה ואומרת לו גרְשֵני אין זו קטטה דכולהו אומרות כן בשעת כעסן יבמות קי"ו ע"א. ועיין בהרא"ם ח"א סי' כ"א וכ"ב:

קלט

בעלה. עיין ח"מ ב"ש והרא"ם ח"א סימן כ"א:

קמ

קברתיו. משום דחיישינן דמשקרת ואין חילוק בין הרגיל הוא קטטה או היא עיין כ"מ ה"ג פי"ג דהאריך:

קמא

בעלה. הרא"ש סי' כ' כתב יש מי שפירש דברי הרמב"ם דמיירי כשאמרה היא מתחלה מת בעלי ואח"כ בא העד המסייע לה דחיישינן שמא שכרה אותו אבל אם בא העד לבדו נאמן הוא ואין זה מוכרח לסמוך להקל בלא ראיה ח"מ ועיין ב"ח ועיי' בכ"מ פי"ג מה"ג:

קמב

אותו. ממיל' אפילו אי אמר קברתיו אינו נאמן כמו שהיא עצמה אינה נאמנת ח"מ. ואפשר אם העד בא לבדו כסברת הרא"ם בס"ק שלפני זה ואמר קברתיו יש להקל. עיין ב"ש ס"ק קמ"ג:

קמג

תצא. עי' ב"ש כנה"ג דף מ"ט ונו"ן:

קמד

במלחמה. משמע דאם אמרה סתם מת אמרינן מת על מיטתו קאמרה. וכ"מ מהג"ה דבסמוך. וכ"כ בה"י. אבל ברש"י יבמות דף קט"ו ע"א מבואר דאם אמרה סתם מת אם מלחמה בעולם הוי כאלו אומרת מת במלחמה וכן הוא דעת מהר"ם מלובלין סי' קפ"ט. ומסוף דברי הרמב"ם שכתב אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנת משמע נמי הא מת סתם אמרינן מת במלחמה קאמרה ועיין ב"ח וב"ש

קמה

קברתיו. עיין בהרא"ם סי' כ' והועתקה בכ"מ פי"ג מה"ג. ועיין ב"ח. ומ"ש וז"ל ומה שקשה ליהמני' במת במלחמה במגו דמת על מטתו ע"כ פירושו דאם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג דהוי מגו מת אטו מת. ומ"ש שם עוד וז"ל מיהו החזיקה היא מלחמה בעולם קשה אמאי לא תנשא לכתתלה במגו דמת על מטתו ע"כ. פירושו אם אמרה מת מיתת עצמו ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה דהוי מיגו מת אטו מת ודו"ק. א"כ מ"ש הב"ש על הב"ח ואשתמיטת' ליה דברי תוספת הללו. לא דק. ועוד אפשר לומר דהב"ח שכתב ומה שקשה ליהמני במת במלחמה במגו דמת על מטתו. פירושו באם אמרה מת וקברתיו. גם מ"ש מיהו בהחזיקה היא מלחמה קשה אמאי לא תנשא וכו' קאי נמי דאמרה מת וקברתיו ע"ש. גם מ"ש הב"ח לכאורה דברי תוס' הללו סותרים זא"ז ע"ש. לא דק. דמלחמה בעולם דמתני' דלא מהימני איירי אפי' באמרה מת סתם דהשת' הוי מגו מת אטו מת דהיינו מת סתם מגו דמת על מטתו וכ"כ המרש"א ע"ש ועי' בית יהודה. גם מ"ש הב"ח וקשה אכתי אית לה מיגו מת ולא נהרג במלחמה במגו מת בביתו. לא הבנתי דהא לפי הפשט הגמר' דהחזיקה היא מלחמה בעולם וכו' ר"ל דהיא אמרה דנהרג במלחמה. אבל אי אמרה דמת מיתת עצמו במלחמה ולא נהרג והיא החזיקה מלחמה זהו באמת קושית הב"ח כמו שפרשתי. וא"ל מה הקשה הב"ח אמאי לא תנשא לכתחלה בהחזיקה היא מלחמה במגו דמת על מטתו. דהא המיגו דאי בעי אמרה שלום בעולם לא מהני מטעם דאמרי בדדמי א"כ למה מהני מגו דמת על מטתו. בשלמ' תוספת שם הקשה על האיבעי' למה אמרו האי מיגו ולא אמרו האי מיגו דמת על מטתו אבל על הב"ח קשה. אפשר לומר דאם אמרה מת מיתת עצמו לא שייך בדדמי ומהני מיגו דבנהרג שייך בדדמי דזימני דמחו ליה בגירא וכו' עיין ודו"ק:

קמו

נאמנת. דלא חיישינן משקרת אלא דחיישינן שמא אמרה בדדמי וקברתיו לא שייך בדדמי. ואפשר לפי דיעה זו אם אמרה מת מיתת עצמו במלחמה נאמנת דלא שייך בדדמי ודו"ק וצ"ע:

קמז

לד"ה. ר"ל מת שלא במלחמה אלא בביתו על מטתו מהרש"ל אבל מת במלחמה ולא נהרג אינה נאמנת כ"מ מהג"ה דבסמוך. ועיין ס"ק שלפני זה מש"ש ועיין ב"ש:

קמח

נהרג. הח"מ מסופק אם הרמב"ם מודה לזה משום דהרמב"ם ס"ל אפי' בקברתיו אינה נאמנת ומסתמ' קברה אותו רחוק מן המלחמה ואפ"ה לא מהני ע"ש. וב"ש כתב עליו דל"ד ע"ש:

קמט

מלחמה כו'. מבואר בש"ס אם א"י אם מלחמה בעולם א"צ לשאול אותה נ"י. ואם החזיקה מלחמה ואומרת קברתיו נאמנת אפילו לדעת הרמב"ם דשייך מיגו דאי בעיא אמרה שלום בעולם. ב"ש ע"ש ועיין ב"ש ס"ק קנ"ו. וא"ל א"כ אפילו מלחמה בעולם נמי נימא אם אומרת קברתיו נאמנת במיגו דאי בעי אמרת מת על מטתו. דאין זו מגו טוב הואיל וידוע שמלחמה בעולם כתירץ תוספת:

קנ

תצא. עיין ח"מ ב"ש. וכנה"ג דף ל"ב ע"א ודף ע' ע"א כתב דט"ס הוא בטור שאין מדברי הרא"ש שס"ל דתצא. והרדב"ז ח"א סי' רי"ט כתב שלדעת הרא"ש שאם נשאת תצא וכ"ד הרי"ף ע"ש:

קנא

תנשא. אפי' לדעת הרמב"ם דס"ל אם היא אומרת קברתיו אינה נאמנת משום דחיישינן דמשקרת מ"מ בעד לא חיישינן דמשקר. אלא החשש הוא שמא אמר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי ועיין ב"ש ס"ק קמ"ג. אין חילוק בזה בין אומר מת סתם לאומר ראיתיו מת הראנ"ח ח"א סי' ע"ה. נהרגו הרבה נפשות כמו ששים דמי למלחמה הרש"ך ח"א סי' כ"ו. ועיין מהר"ם מטראני ח"ב סי' ע"ח מלחמה דים כמלחמה קטנה דמי ואין לחוש בדדמי משפט צדק ח"א סי' ס"ח. ל"ד דאומר העד קברתיו אלא כל שנתעסק בטלטול ממקום למקום כדרך המתים סגי הרא"ש סי' ד' וסי' ו'. דוקא מלחמה גדולה אבל לסטים על שיירא אחת אפשר שאצ"ל קברתיו מהריב"ל. אבל מהר"ם מלובלין סי' נ"א. ובסי' קכ"ח כתב דנפלו עלינו ליסטים הוי כמלחמה ואומר בדדמי ע"ש. עיין כנה"ג דף ל"ב ע"א:

קנב

קברנוהו. כי בשנים לא אמרינן דאומרים בדדמי כ"ד הרא"ש והרשד"ם סי' נ"ה בנימין זאב סי' י"ט תשובת ב"י סי' א' מדיני יבום וחליצה. והר"א ששון ח"א סי' א' ומהר"ם מלובלין סי' קכ"ח ולדידי חזיא דהוכחות הרא"ש לאו הוכחה היא דרוצה להוכיח מדקאמר ומאה נשים כע"א דמי וכו' משמע אי הוי כשני עדים לא אמרי בדדמי עכ"ל. ואיני רואה כאן שום הוכחה חדא דהגמרא רוצה להוכיח דאפילו בחד נמי לא אמרינן בדדמי ועוד דהא לפי סברת הרי"ף דס"ל דאפילו בתרי נמי אמרי בדדמי קשה אמאי לא קא מבעיא בב' עדים כי היכ' דמבעי' ליה בע"א וצ"ל דס"ל להרי"ף דאה"נ דתרתי קא מבעי' ליה כמ"ש הב"ח א"כ מוכרח הגמר' לומר והא מאה נשים כחד דמי למיפשט תרווייהו דלא אמר בדדמי עיין ב"ח ודו"ק בסוגי' זו דקשי' לי על הוכחת הגמר' והא מאה נשים וכו' וקתני קשי' ע"ש. דילמ' התם איירי דאמרי מת וקברתיו. גם על התרצן למה לא משני כן ועיין מ"ש הנ"י ודו"ק. אפילו לדעת הרי"ף אם ההורגים עצמם הם המעידים ליכ' למיחש בדדמי הרש"ך ח"א סי' כ"ז. מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ב' פסק דשנים נאמנים אפי' בלא קברנוהו כהרח"ש אפילו הם פסולים. והרא"ש סי' ד' וסימן למ"ד חולק עליו ופסק דוק' שנים כשרים ולא פסולים. וכ"כ בהרש"ך ח"ב סימן ד' ורשד"ם סי' ע"ט ובצ"צ סי' פ"ח והרמ"א בתשובתו סי' ק"א ומהר"ם מלובלין סימן קכ"ט. העיד אחד בשם שניהם הוי כאלו היו בפנינו השני עדים ולא חיישינן בדדמי הרמ"ט ח"ב סי' מ"ט מהר"ם מלובלין סי' קכ"ח וצ"צ סי' פ"ח. הא בשנים נאמנים בלא קברנוהו. דוק' כשאמרו שראו שמת אבל אמרו ששמעו שמת אפילו ק' כחד דמי תשובת ב"י סי' א' מדיני יבום וחליצה:

קנג

מת. כתב הח"מ דה"פ דברי המרדכי שכתב דין זה דהעד ההוא לא ראה ההריגה אלא מצא (הורג) [הרוג] א' והכירו שהו' פלוני אז א"צ לומר קברתיו כיון שלא ראה את ההריגה לא אמר בדדמי ולא כמשמעות דברי ההג"ה זו דמשמע דהוא ראה הריגה. והריב"ש סי' שע"ח כתב דאין הכרתיו מועיל כמו קברתיו. ועיין ראנ"ח סי' ע"ה וכנה"ג ד' ט' מ"ח. ובקע"ד סי' רפ"ט וסי' ל"ד. וב"ש כתב די"ל דאיירי שפיר דראה ההריג' ומ"ש הרמ"א ראיתי אח"כ שמת היינו שמת בודאי וכ"כ צ"צ סי' פ"ח:

קנד

בזה. עיין ד"מ שמביא כמה פוסקים דחולקים ע"ז וס"ל עכו"ם לא עדיף מע"א וכ"כ הח"מ למעשה אין לסמוך על מקילין אלו עיין ב"ש:

קנה

המפולת. עיין מ"ש הב"ש. דלכאור' מ"ש כאן סותרים למ"ש ס"ק ק"נ היכ' דיש לה מיגו נאמנת בקברתיו אף לטעם הב' עיין ודו"ק ועיין רלנ"ח סי' קל"ה:

קנו

נחשים. דדוק' כשהיו משולחים ברוב בני אדם אבל אם נשך אחד מהם ובאתה אשתו ואמרה ע"י נשיכת נחש מת בעלי נאמנת רי"ו ועיין בה"י:

קנז

קברתיו. כתב הח"מ ר"ל למאן דס"ל קברתיו מהני. ולהרמב"ם לא מהני באשה עצמה קברתיו והרמ"א סמך אדלעיל ע"ש. ואפשר לומר דכאן כ"ע מודה דנאמנת אם אמרה קברתיו דיש לה מגו דאי בעי אמרה מת סתם עיין ב"ש ס"ק ק' וס"ק קנ"ו:

קנח

רעבון. עיין מ"מ פי"ג מה"ג. עד מפי עד שאמר שמעתי מפלוני שפלוני מת ברעבון חיישינן בדדמי תומת ישרים סי' קנא:

קנט

עכו"ם. משום דמלחמה קטנה אמרינן אשה כלי זיין עליה ואינה מתייר' ועמדה וראתה שמת ולא אומרת בדדמי גם למשקרת לא חיישינן אלא במלחמה גדולה עיין ב"ש. ויש לחקור באשה זקנה שאינה ראויה לביאה אם שייך לומר אשה כלי זיינה עליה. ומיהו לא יפול ספק זה כ"א לפרש"י שם ע"ז דף כ"ה ע"ב. דפירש דאין הגוי הורג אותה ובא עליה. אבל לפירוש תוספת שם לפי שאינם בעלי מלחמות ומריבות מרחמין עליה. א"כ כ"ש אשה זקנה כלי זיינה עליה. וא"ל לרב אידי שם דאמר אפילו במכוערת. א"כ י"ל ה"ה נמי זקנה. זה אינו דבחורה והיא מכוערת יש בה טעם ביאה משא"כ בזקנה וצ"ע כנה"ג דף ל"ב ע"ב. ואפשר לומר דאפי' בזקנה נמי כלי זיינה עליה דאל"כ לימא איכ' בינייהו אשה זקנה וק"ל. עיין ב"ח ובה"י:

קס

נאמנת. עיין ברמב"ם פי"ג דין ז' כנה"ג דף ח' ע"ב. וכ"מ כתב שם בשם הר"ן בפרק הנזכר דין י"ט דה"ה עד א' אומר מת בדבר לא מהימן עד שיאמר קברתיו ע"ש. ונסתפקתי אם היא אמרה מת בעלי בדבר וקברתיו אם מהני לדעת הרמב"ם לפי דעת הר"ן שגורס ברמב"ם אינה נאמנת ואפשר דמהני דבדבר לא שייך הב' טעמים של הר"ן עיין ב"ש ס"ק קמ"ו ודו"ק מי שנשרף וצעקה אשתו ואומרת ראו בעלי שנשרף נאמנת. ודוק' דליכ' שום דבר שמורה שהיה שם עוד אחד אבל אם נשאר יד ואנו מכירים שאין זה מאיש שנשרף אע"ג דאמרה בעלי נשרף אינה נאמנת רי"ו ב"ש:

קסא

נבעלה. משודך שנתייחד עם משודכתו בפני עדים אם ראוה שנבעלה אם נשאת לאחר בלא גט תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה. ואם לא ראוה שנבעלה והיו קרוביה נשמטין מלגמור הענין והוא מהדר לקדשה כדי שיהי' לבו בטוח אעפ"י דחיישינן שמא בעל לשם קידושין אם נשאת לא תצא הרדב"ז ח"א סי' רי"ו. ועיין הרש"ך ח"א סי' צ"ב:

קסב

משניהם. יש מי שהורה בזמן שהם רוצים להיות מפורשים מניחים אותם ואין כופין להוצי' בגט ולא עוד אלא אם יכירו שהו' חייב לגרש הוי גט מעושה. והרדב"ז ח"א סי' פ"ט חולק עליו וכתב דלעולם יוצא בגט. כן נראה מדברי הטור שכתב תצא מזה ומזה וצריכה גט משניהם. כוונתו במה שאמר וצריכה גט משניהם אף על פי שאמר תצא מזה ומזה שלא די לו בהפרשה בעלמ' אלא צריכה גט משניהם. ויש לחקור לדעת הרדב"ז שצריך להוצי' בגט אם כופין אותו בשוטים או בדברים. ואם צריך לכופו בשוטים יש לראות אמאי לא מנה הטור בסי' קנ"ד בהדי הנך שכופין אותם להוצי'. עיין כנה"ג דף ל"ב ע"ב ובהרדב"ז ח"א סי' נ"ט וסי' רע"א:

קסג

הראשון. ר"ל אם עבר והחזירה הראשון אחר גירושי שני אין לה כתובה ומשמע דה"ה אם החזירה השני אחר גירושי הראשון ג"כ אין לה כתובה משום דאיסור שניהם שוה דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל ח"מ ב"ש:

קסד

הבלאות. דרך כלל דינה כאשה שזנתה כמ"ש סי' קט"ו ע"ש. וכל מה ששייך לה אפילו לקחה בפני עדים אין מוציאין ממנה. וכל שהפסידה לא מהני תפיסה אפי' שלא בעדים עיין נ"י. ולדעת רש"י אין לה אפי' בלאות הקיימים וכ"ג בש"ג. והמחבר פסק כרוב פוסקים כמ"ש נ"י. הרש"ך ח"ב סי' רכ"ג פסק דאין שום פוסק שיסכים לסברת רש"י ואפי' אם הבעל מוחזק מוציאין מידו ולא מצי למימר קים לי כרש"י. אבל הרשד"ם סי' קט"ו מגמגם לומר שיוכל המוחזק לומר קים לי ע"ש וכנה"ג דף ט' ע"ב:

קסה

נטלה. אפילו נטלה שלא בעדים נ"י מ"מ:

קסו

הראשון. ה"ה אם נתעברה:

קסז

מדרבנן. עי' ברמב"ם פ"י מה"ג ופט"ו מהא"ב דלא הביא דין זה רק הבי' אם חזר בא עליה הראשון קודם גרושי הב' הוי ממזר מדרבנן ולא כתב כלום מזה דאם בא עליה השני לאחר גירושי או מת הראשון. וע"כ צ"ל דס"ל דאם בא השני עליה לאחר גירושין או מת ראשון דלא הוי ממזר אפילו מדרבנן. ומש"ה לא הבי' ג"כ הדין אם אחר שניסת אמרו לה בעלה היה קיים ומת בן שנולד קודם שמת הוי ממזר ושנולד לאחר שמת הוי ממזר דרבנן. משום דס"ל לאחר שמת הראשון לא הוי ממזר כלל אפילו מדרבנן כפשט' דמתני' דלא כפירוש תוספת ורא"ש. וא"כ המחבר פסק דהוי ממזר דרבנן כתוספת והרא"ש. קשה דבסעיף שאח"ז הביא מחלוקת וכתב דעה ראשונה אינו ממזר. הא לפי תוס' ורא"ש הוי ממזר דרבנן. וב"ש כתב ואישתמיטתא דברי הרא"ש דחילוק יש בין בא בעלה או מת ע"ש. אינו מוכרח. חדא הא הרא"ש דחה דבריו זה ולא מצינו מי שס"ל כן גם מוכח שתוספת לא ס"ל האי סברא דא"כ לא מוכחי מידי מדסיפא עיין דף צ"ב ע"א ד"ה אבל חכמים אומרים וכו'. ועוד דדרכו של הש"ע להביא תחלה הדיעה היותר משכחת עיין סי' א' מ"ש הח"מ בס"ק י"א בשם תשובת מ"ע. א"כ נסתר דברי ב"ש שכתב דדיעה א' היא י"א דהביא הרא"ש. והדיעה הב' הוא תוספת ורא"ש. אין זה דרכו של ש"ע וצ"ע. ועיין מי באר על המשניות עיין כנה"ג דף נ' ע"ב. ועיין הרלנ"ח סי' מ"ב. דוקא באשה שהלך בעלה למד"ה והלכה ונשאת בטעות שקנס הוא שקנסו לה משום דלא דייקא. אבל אשה שבמזיד נשאת לאיש אחר או זנתה עמו וגירשה הראשון וילדה מב' אותו הולד כשר ואינו אפילו ממזר מדרבנן רלנ"ח סימן מ"ב הר"א ששון סימן קנ"ו. ועיין כנסת הגדולה כאן. ובסימן ק"נ:

קסח

מדבריהם. עיין לעיל סימן ד' ס"ק כ"א מש"ש:

קסט

בטעות. בתשובת הרשב"א למד דין זה ממיכל אשת דוד שהיתה מותרת לדוד אחר הנשואין של פלטי משום דטעו ב"ד של שאול והורו מלוה ופרוטה דעתיה אמלוה. ועיין כנה"ג דף נ"א ע"א שהאריך בזה:

א

ל' הטור וכתב הב"י כל זה פשוט

ב

לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות אישות ממימר' דרב הונא גיטין דף פ"ט ע"ב וכמ"ש הרא"ש שם דבפניו איירי

ג

מימרא דרב המנונ' שם

ד

שם וכדשלח שמואל לבי רב

ה

מסקנ' הגמר' כתובות דף כב ע"א וגיטין דס"ד ע"ב

ו

תשובת הרא"ש כלל מ"ד סי' ב

ז

ה"ה שם בשם יש מי שכתב וכו'

ח

טור בסימן קנ"ב מדברי התוס' יבמות דקי"ז ע"ב ואביו הרא"ש שם בפסקיו

ט

משנה סוף יבמות

י

מימרא דרב משנה יבמו' דף כ"ה ע"א

יא

כהרי"ף והרא"ש בסוף יבמות משום דלא גרע מגוי וכ"כ הרמב"ם בפי"ג מה' גירושין

יב

מסקנת הגמ' שם

יג

הר"ן בתשובה וכ"כ הרשב"א בתשוב'

יד

משנה שם דף קי"ז ע"א

טו

ל' הרמב"ם שם

טז

ממעשה דר"ט שם בסוף יבמות וכתב ה"ה אע"ג דק"ל שם כת"ק דברייתא דא"צ בדרישה וחקירה עד כאן ל"פ אלא בדרישה וחקירה אבל לומר כיצד כ"ע לא פליגי דין עדות מת יבמה לקמן סי' קנ"ח סעיף ג'

יז

הרא"ש בתשו' כלל ל"ב סי' ה' וע' בח"מ בסי' ל"ד סכ"ב בהגה

יח

משנה יבמות דכ"ה ע"א וכת"ק

יט

הגהת מרדכי דקידושין

כ

ר"ן בפ' שבועות העדות

כא

משנה יבמות דף קי"ז ע"ב וכר' יהודה ור"ש

כב

משנה שם דף קכ"ב ע"א

כג

שם בגמ'

כד

ירוש' הביאו הרי"ף שם וכרבי ירמיה

כה

נ"י בשם הריטב"א בשם קצת מפרשים דהרמב"ן והרשב"א והטעם כיון דקיום שטרות דרבנן הוא אוקמי אדאוריית'

כו

בפי"ג מהלכות גירושין

כז

לשון הרמב"ם שם מבריית' גיטין דף ע"א ע"א

כח

שם

כט

משנה שם דף קכ"א ע"ב וכדמפרש לה רב יהודא וכו' שם

ל

שם בגמ'

לא

ג"ז שם ממסקנת הגמ' שם

לב

מעובדא דרבה וכו' שם

לג

מעובדא דההוא נכרי דהוה קא"ל לישראל וכו' שם

לד

ברייתא גיטין דף כ"ח ע"ב פי' בדבר שהיה תפארת להם שדנו דין וכמו שפרש"י שם ומשמע להרמב"ם דלא שייך זה אלא כשאומרי' שנהרג על ידם

לה

גם זה שם ממשנה מעשה בבני לוי וכו' וכדמפרש לה שם בגמ' סוף מס' יבמות כיון דחזיתינה בכיה כו'

לו

מהרי"ק בשורש קכ"א וכ"כ הר"ן בתשו'

לז

שם בתשו' הר"ן

לח

מאשת דאבא יודן ביבמות דף קכ"ב ע"א וכדעת הטור דלא בעי' וקברתיו כעובדא דלעיל דף קכ"א ע"ב מאן שכיב בי חיו' דהתירה רב יוסף ואפי' בדלא אמר וקברתיו ומ"ש בגמ' בכאן וקברתיו מעשה שהיה כך היה

לט

הרמב"ם פ' י"ג מה"ג וכמ"ש ה"ה דס"ל להרמב"ם דשאני התם שהזכירה בשמו וכמ"ש הרמ"א בהג"ה

מ

ג"ז מעשה שם בגמ' וכדעת הטור הטעם שכתבתי לעיל

מא

כן פירש הערוך מ"ש שם בקולר

מב

וכן פי' רש"י שם קולר חבורה

מג

לדעת הרמב"ם שם וכמש"ל

מד

ג"ז לשון הרמב"ם שם מעובדא דיצחק ר"ג כו' שם דף קט"ו ע"ב וכרבא דלא חייש לתרי יצחק

מה

בפרש"י והתוס' שם וכ"כ הראב"ד שם

מו

כ"כ ה"ה שם

מז

ג"ז שם בפרק הנז' וכ"כ הרא"ש בתשו' וכתב דלא סמכינן אסימני' באיסור דאורייתא כר"א בב"מ דף י"ח ע"ב אפילו אי סימנים דאורייתא סימנים כי האי לאו סימנים נינהו כדאי' שם בגמרא

מח

ג"ז שם ברמב"ם מהתוס'

מט

הר"ן בתשו' וכ"כ בתשו' המיי' השייך לס' נשים

נ

ברייתא סוף יבמות וכת"ק וכ"פ התוס' בשם ר"ת והרמב"ם בפ' הנז'

נא

הר"ן בתשו' סמ"ז וע' בב"ח מ"ש בזה

נב

משנה שם דף קנב ע"א

נג

שם במשנה

נד

משנה וברייתא שם דף ק"כ ע"א

נה

כדעת הרי"ף והרמב"ם שם בפ' הנ"ל ורא"ש ובעה"ע

נו

כתירוצא קמא אליבא דלישנא דאמר רבא סימנים דאורייתא וכו' וכמ"ש התוס' בתחלה שם לחלק בין דבר איסור לדבר שבממון

נז

שם במשנה וכדמפרש שם בגמרא

נח

ברייתא שם ע"א וכת"ק וכלישנא בתרא משמיה דרבא שם

נט

טור וכ"כ ה"ה שם דעת הרמב"ם ושכ"כ הרמב"ן והרשב"א ושכן מוכח מסוגיא דגמ' בלישנא בתרא שם ע"ב וכ"כ הרא"ש שם בפסקיו ובתשו'

ס

כ"כ התוס' ריש דף ק"כ בשמו ותשובתו כזה כתיבה בספר הישר דהרא"ש והנ"י בשמו

סא

נ"י בשם הרשב"א והרא"ה והריטב"א וכ"כ הריב"ש בשם הרשב"א

סב

משנה שם

סג

עובדא שם ואנסבא רב דימי כו' וכדמפרש לה שם בגמ' ד' קכ"א ע"א פירוש שלא שהה במים ג' ימים כ"כ הרמב"ן והרשב"א

סד

שם בגמ'

סה

ע' במ"ש בסעיף שאחר זה

סו

כ"כ התוס' והרא"ש בשם ר"ת וכ"כ הטור והנ"י בשם הריטב"א

סז

ה"ה והריב"ש בשם הרשב"א ושגם התו' לא כתבו בבירור אלא דיכול להיות ושכ"כ הר"ן וע' בב"ח במ"ש בזה

סח

נ"י בשם רבו הרא"ה

סט

ציינתיו לעיל סנ"ה

ע

ג"ז ציינתי שם

עא

בריית' שם דף קכ"א ע"א וכת"ק

עב

בריי' שם ע"ב וכת"ק

עג

ה"ה בפי"ג מה"ג בשם הרשב"א מדברי רש"י ומהירוש'

עד

מימרא דר' יהודה אמר שמואל שם דף ק"כ ע"ב

עה

ל' הרמב"ם שם ממשנה שם ע"א

עו

ה"ה תמה על הרמב"ם מה שלא הזכיר אוקימתא דרבא שם דמוקי למתני' בסכין מלובנת ודברי הכל פרש"י מלובנת באש מתוך כך מתרפ' ובכ"מ ובב"י כתב שרבינו כתב המשנה כצורתה ויש לפרשה דחייש דלמא בסכין מלובנת נתגייד

עז

מימרא דאוקימתא דרב יהודה אמר שמואל שם

עח

ממשנה ובריי' שם דף כ"א ע"א

עט

כר' יוסי במשנה וכחכמים בבריית' שם

פ

שם משנה מעשה באסיא וכו'

פא

כ"כ ה"ה בשם הרשב"א.

פב

) וה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א ושכן אמרו בירושלמי

פג

שם בשם הרשב"א

פד

שם בפי' דברי הרמב"ם שלא הזכיר שקשרוהו

פה

ל' הרמב"ם שם ומ' דאבעיא בגמ' שם דקט"ו ע"א ולא נפשטה כשיטת הרי"ף מעובדא דההוא דטבע בדיגל' כו' דכק"א ע"א

פו

כן פוסק רבינו וכל הנך אבעיות דלא נפשט' ה"ה וע' במ"ש בסעיף שאחריו

פז

ג' שם ממשנה שם

פח

מעובד' דההיא דקאמר מאן איכא בי חסא כו' וכדאמר ר"א שם ע"ו וכתב ה"ה דמהכא יצא לו לרבינו היכא דלא נפשט הבעייא אם נשאת ל"ת דהא הכא אמרינן אשתו אסורה ואסיקנא דאם נשאת ל"ת ומכ"ש במאי דמספק' להו

פט

מעובדא דר' שילא

צ

שם ע"א

צא

מר' דסוף יבמות והרשב"א בתשובה

צב

משנה גטין דכ"ח ע"ב

צג

שם במשנה

צד

ל' הרמב"ם בפי"ב מה"ג ממשנה יבמות דקי"ז ע"ב וכדמפרש לה שם בגמר'

צה

מדברי אביו הרא"ש בפ"ב דכתובות

צו

טור ממשמעות הגמרא וכן פירש"י שם

צז

פשיטות' דגמ' כתובות דף כ"ב ע"ב

צח

מברייתא וכאוקימתא דרב ששת שם

צט

שם במשנה דיבמות דף קי"ז ע"ב

ק

כתב הריב"ש כיון שנשאת ועבדה אסור' אע"פ שלא נבעלה תצא ועיין לעיל סימן י"א סעיף ג'

קא

כלישנא בתרא שם בגמר'

קב

וכמו שפירש רש"י שם וכמ"ש ה"ה לדעת הרמב"ם ולא כמ"ש הרמב"ן והרשב"א לדעת הרמב"ם הביאם ה"ה שם

קג

ג"ז שם וכ' ה"ה שם דהוצי' דין זה מלישנ' בתרא כיון שהורע כח הנשים לגבי עד כשר ה"נ הורע כח אשה אחת לגבי עד כשר וכ"כ הטור

קד

ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א וכ"כ הנ"י

קה

נ"י ממשמעות הגמרא דכתובו' דף כ"ב מהא דעולא שם ובדף כ"ג ע"ב גבי את וחברתה טמאה ומהירושלמי שם

קו

בתשוב' להרמב"ן סי' קי"ט

קז

הר"ן בתשובה סימן נ"ב ותשובת הר"ד כהן בית ח'

קח

שם במשנה דיבמות וכדמוקי לה שם בגמ' דרד"כ כו'

קט

הר"ן ובתשובת סי' נ"ב כצ"ל וכן הוא בב"י

קי

בריי' ואוקימת' דרב ששת

קיא

כתובות דף כ"ב ע"ב במשנה יבמות דף קי"ד ע"ב

קיב

משנה שם דף קי"ז ע"ב שחזרו ב"ה והודו לב"ש

קיג

מימרא דר' חסדא שם

קיד

לשון הרמב"ם ס"פ ט"ז מהלכות אישות ממימר' דרב נחמן שם

קטו

גם זה שם מאבעיא שם ונפשטא באת"ל ופסק רבינו כן כדרכו בכל הגמ'

קטז

אבעי' שם ולא נפשט' ופסק רבינו כדין כל תיקו שבממון שאם תפס אין מוציאין מידו ה"ה שם והא דהתירה להנשא ולא פסק לחומר' כתב הב"י דס"ל דמדינ' מהימנא אי משום דמילתא דעבידא לגלוי הוא או משום חומר שהחמרת עליה כו'

קיז

טור מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו דלא גרי' ואת"ל

קיח

משנה שם ע"ב וכדמפרש שם בגמ' דף קי"ח ע"א דאפילו אי אישתק'

קיט

שם במשנה

קכ

שם במשנה

קכא

משנה שם דף קי"ד עמוד ב'

קכב

אוקימתא דגמ' שם דף קי"ו ע"א

קכג

לדעת הרמב"ם וכרב חנינא שם משום דמשקר'

קכד

בעיא שם בגמרא ע"ב

קכה

ל' הרמב"ם ר"פ ג' ותמה הרב המגיד מאין הוצי' שמא שכרה אותו דין שלא' הוזכר בגמ' והאריך בזה הכ"מ ויישב דברי הרמב"ם על נכון ע"ש

קכו

עיין במ"ש לעיל סעיף ל"ג

קכז

שם במשנה

קכח

כדמפרש רבא שם דף קי"ד ע"א

קכט

עיין מ"ש ה"ה שיישב ופירש סוגיית דגמרא דרעבון גרוע ממלחמה אליבא דהרמב"ם וכ' עוד שכ"נ מדברי הרי"ף והב"י כ' שאין הכרע בדברי הרי"ף

קל

טור מפשט' דגמרא דלעיל וכ"כ הנ"י בשם הרשב"א והריטב"א

קלא

פי' שלא במלחמה

קלב

ג"ז שם ברמב"ם מאבעיא שם דף קט"ו ע"א ולא נפשטה ופסק דאם נשאת לא תצא מטע' שכתבתי לעיל סעיף ל"ד

קלג

ג"ז שם מעובדא בההוא דאטבע בדגל' וכו' שם דף קנ"א ע"א וכמ"ש הרי"ף

קלד

ג"ז מאבעיא בגמ' ולא נפשט' שם דף קט"ו ע"א דכפי פירושו האיבעיא כו' בשלא אמר מת וקברתיו והו' פוסק בכל האבעיות שלא נפשטו אם נשאת לא תצא כמ"ש לעיל בשם ה"ה

קלה

ג"ז שם ממסקנ' דגמרא שם ד' קי"ד ע"ב

קלו

פירו' שהיו משולחים ברוב בני אדם

קלז

בריית' שם דף קט"ו ע"א

קלח

שם בגמ' כדהדר אמר רבא וכו' שם דף קי"ד ע"ב

קלט

וכ"כ ה"ה לדעת הרמב"ם בפירו' מ"ש שם דרעבון גרוע ממלחמה

קמ

ברייתא שם דף קט"ו ע"א

קמא

שם דף קי"ד ע"ב איכא תרי לישנא ופסק כלישנא בתרא דאינה כמלחמה וכלישנא קמא דמחמיר

קמב

ממשנה שם דף פ"ז ע"ב

קמג

כרב הונא בריה דרב יהושע שם דף צ"א ע"ב וכ"פ הרי"ף שם והרא"ש והרמב"ם בפ"י מה"ג

קמד

שם במשנה

קמה

טור וכן פירש"י

קמו

שם מדברי אחיו הרא"ש מהירושל'

קמז

שם במשנה

קמח

טור מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ הרי"ף מהא דאמרי' נוטלת מה שבפניה שם וכ"כ הרמב"ם שם

קמט

שם

קנ

ג"ז שם ושם מהירושלמי

קנא

שם במשנה

קנב

משנה שם דף צ"ב ע"א

קנג

להרמב"ם שם ממימרא דשמואל שם דף פ"ט ע"ב וכתב ה"ה שפי' זה מוכרח ע"ש

קנד

משנה דף נ"ב ע"א

קנה

טור מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו

קנו

שם במשנה:

א

חזקה אין אשה מעיזה בב"י מביא בשם א"ח אם ידוע בעדים שהיא אשתו ל"א חזקה זו כ"א דוקא באתו מעלמא ואין עדו' ברורה שהיא אשתו אלא בחזקה דאתי' חזקה בתרייתא ומבטל קמייתא ודחה הב"י ז"ל ולע"ד אף תוספת יבמות הולכים בשטה זו שבדף קי"ו ע"ב ד"ה באותה שעה כתבו וא"ת ואמאי לא מהימנינין לה מגו שהית' יכול' לומר גרשני למ"ד בכתו' דאיתמר דרב המנונא אפילו שלא בפניו וי"ל וכו' וק' דמשמע לההיא תי' א' מפרשים לההוא מ"ד דכל שלא בפניו נמי נאמנת כשאמרה גרשני ואיך ס"ד הא תנן ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אמרה גרושה אני א"ל א"ו דאזלו בשטה זו ודוקא אם יש עדים א"נ משא"כ נגד חזקה נאמנת ואפילו שלא בפניו וה"ה כשנשאת ואח"כ באו עדים מפני שנשאת בהיתר שוב אף לגבי עדי' נאמנת ומקשו משום דמתני' זו דב"ה על' דמתני' שהאשה שהלכה היא ובעלה קאי דמשמע אפי' בעלה שע"י חזקה בעלמא בלא עדו' נמי משום עיגון הוא דנאמנת ומקשו וליהמני במגו ואולם לדינא העיקר כדכ' הב"י ז"ל וכתי' ב' דתו' שם שכן פי' נמי הר"ן בכתו' וא"כ אין שום ראי' לסברת הא"ח וכ"מ כה"פ דלא מחלקים:

ב

ע' ח"מ מה דתמה הב"י על ר"י דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא דחזקה וכו' והנה בהגהות רמ"א ז"ל איתא וי"א עוד בזה הזמן דנפישי חוצפא א"נ אלא לחומרא ויראה לע"ד שהיכי שיש אמתלא המוכיח שאומרת אמת אף בזמה"ז נאמנת כדאי' סי' קנ"ד סעי' ז' הגה ב' דחד דינא וחד טעמא הוי וחומרת שניהן מהרמ"ה ז"ל נפקו וא"כ י"ל דר"י ז"ל נמי כבר תפס חומרת הרמ"ה דהאידנא לכן לא האמינה אלא בהצטרף האמתלא ע"י שלא ערער ויש לו מסייע טוב מעובדא דר"ת שבתו' גיטין פ"ט ע"ב ד"ה הלכתא ע"ש ולע"ד כן נכון לדינא:

ג

ע' ב"ש כ' ואם היא התחיל' ובח"מ מסופק בזה מיהו י"ל גט פסול לגרש לפ"ז אם התחילה וכו' עדיין יש לחוש וכו' וע' סימן קנ"ב שם כפל הדברים דלפי ט"ז אפי' התחילה ע"ש והרמ' כתב הל' כדאיתא סי' קנ"ב בהטור בשמו או גרשה בגט פסול והיא אינה יודעת וא"כ תימ' אף היכי דאיהו אמרה גרשתני והוא מכחישה נמי ניחוש דהא ע"כ א"א להאמינה אלא שגירשה בגט ונימא דתרווייהו אומרים אמת היא מדקיבלה גט מעיזה והוא מפני שיודע שג"פ הי' אומר לא גרשתיך ותו לדבריו גם אם קיבלה קדו' מאחר אינה מקודשת וכו' כדכ' וזה דלא כסתימו' כה"פ ומכ"ש הר"י שפ' מדשתק ולא ערער דמקודשת ומותרת ומסכי' עמו הב"י אבל הנלע"ד שמעולם לא כיון הרמ' בטעמו לדינו אלא דבגמ' אית' בעל שאמר גרשתי א"נ והוקשה להראשוני' ומ"ש מהאומ' זה בני דנאמן ומתרצי' דאם איתא שגירשה קלא את לי' וק' דא"כ אשה שאמרה גרשתני נמי נימא אם אית' כו' דהא בב"ב ד' מיבעי אי אמרינן מגו במקו' חזקה עכ"פ נשמ' דמגו לא גרע מחזק' והם שקולי' ואם מבטלינן המגו מכח א"א נבטל נמי החזק' דאינה מעיזה מכח א"א וע"כ לדחוק דאין החזקות שוות אבל כנראה הרמ' ז"ל מתי' הקושי' מעיקרא דאין כאן מגו ולכן כ' בל' זה אפילו הודתה לו שגרשה א"נ שמא מכוין לקלקלה או גרש' בג"פ והיא א"י או שמא תעיז פניה כיון שהוא מאמינה ור"ל שמא כל עיקר אמרו שגרשה הוא אך לקלקלה ונמצא דאין כאן מגו כלל ושוב מפרש אופני הקלקול אופן א' או גרשה בג"פ כדי לקלקלה ומה שהיא מודה מפני שא"י ואופן ב' או שמא לא גרש כלל ומה שהיא מודה שמא תעיז וכו' וכל זה אנו חוששין ומפני שהוא מכוין לקלקלה ובזה מסלק ההואיל שבידו לגרשה כי כ"ז ל"ש אלא באומר גרשתיך שבא להתירה מעכשיו בחייו וי"ל כוונתו שתנשאו שוב יברר דבריו לקלקלה אבל יש לו בנים שאינה מועיל לה אלא לאחר מותו ל"ש שום כונה לקלקל אבל היכי שהוא לא התחיל אלא היא התחילה להעיז מה"ת לבא לידי החשש דג"פ הא סתם ספרא דדיינא וכו' וגם הבעל אינו חשוד לגרש בג"פ לכן העיקר לע"ד שמיד שהתחילה היא בהעזה לפניו בלתי סיוע ממנו כבר הותרה ומה יזיק הודאתו עד שמכח זה נחוש שמא ג"פ הי' (וע' סי' קס"ד במה שכתבתי) שוב ראיתי שאף הב"ה כבר הביא ראיה מבוארת מהרמ' גופי' דלא כוותי' ואם נשאת לאחר שלא בפני בעלה אעפ"י כו' א"כ יש ע"ש כו' א"נ דקדק לכתוב א"נ ולא אין הקידושין תופסין בה כלעיל מזה שכ' אבל אם קידשה אחר שלא בפני בעלה אין קדושין תופסין בה ובהטור סי' קנ"ב כ' אף בזה וא"צ גט מב' לע"ד היינו מפני שהרשב"א בתשו' סי' אלף רנ"ג חולק להדי' על סברא זו שכתב על השאלה ראובן קידש אשה ובא אחר וקידשה שלא בפניו מסתברא שא"צ גט מב' וכו' ומיהו בנידן שלפנינו דוקא בשאינה אומרת עכשיו שגרשה אבל אם אומרת שגרשה אסורה מדרב המנונא ואעפ"י שהתחילה שלא בפניו לא אמרי' מתחילה לא היתה נאמנת והשתא עבידא לאחזוקי שקרא וכדמוכח בפ' האשה שנתארמלה דגרסינן ת"ר ב' אומרים וכו' ומקשינן מ"ש אמר רבא וכו' ואקשינן ואי מחצפא והאמר רב המנונא כו' כלומר אעפ"י שהתחילה להעיז שלא בפניו אינה עשוי' להחזיק שקרא השתא בפניו ונראה מראייתו דאפילו נשאת דומי' דנדון הרא"ש נמי אינה עשויה להחזיק וכו' אלא דמ"מ נראה דאין דינה כהתחילה בפניו לפסק הש"ע הנ"ל אלא בנשאת אסורה לשניהם ותצא מזה ומזה בגט ובנתארסה מגרש ראשון ונושא שני והיינו דסתם א"נ כלומר לקולה שתהא מותרת לשני אבל גט ודאי צריכה וא"ל דלהכי כ' ל' זה ומצריכה גט מפני מה דדייק הב"ח על הטור בסי' קנ"ב דשוי' נפשה חד"א. דא"כ אף כל הרשב"א ק' דמה אירי' שכ' בנידן שלפנינו כשאומרת עכשיו בפניו שאסורה לעלמא בל"ג ות"ל מטעם דשוי' נעשה חד"א במה שהתחיל שלא בפניו וקיבלה קידו' א"ו מוכרחים דברי הב"ח דלשם דלכל הפחות בנתארסה כדי שלא תפקיע עצמה מהראשון לא חיישי' למה דשוי' נפשה חד"א ומוכרח לטעמו. אמנם בנשאת דבל"ז אסורה לראשון עדיין דעת הטור ז"ל צ"ע וע"ש בב"ש ס"ק י"ב כ' לתירצו אבל להצריכה גט אין שייך לומר חד"א ודבריו קצרים באין מובן אלא שהט"ז כ' דל"ש אלא אם יש איסור בשעת דיבורה משא"כ באומרת גרושה אני דבאותה שעה מותרת לכל לדבריה אלא שאם יקדשנה אחר יתפסו הקדו' לפ"ד ותאסור על אחרים וזה לא עלת' על לבה לחשוב ע"ז עכ"ל. ולע"ד סברא כזו הבא לקדשה ע"ת וכל תשו' הרא"ש שבב"י סי' זה שמסיים תצא מזה ומזה אין שום נטי' לדעת הטור ז"ל ויותר מתפרש כמו מהראשון בגט כן מהשני וצ"ע וי"א שאם הי' קטטה ביניהם זה דעת הרא"ש ז"ל בטור סי' קנ"ב הוכיח הכי בפ' הא"ש מכתו' לחד שנויי ותמהני הא בסוגי' זו איתא ה"ד קטטה באומרת גרשני כולה נשי אמר הכי פירש"י בשעת כעסן אלא באומרת גרשתני והיינו נמי סתמא מתוך קטט וכעס ומ"מ פריך וליהמנינה מדרב המנונא. ואין לדחוק למוקים נמי הסוגי' דכתו' בקטט כזה שכבר הוכחשה ע"י שאמרה גרשתני ואשתכח שיקרא חדא דזה דחק דוחק גדול ותו דא"כ ע"כ דין הש"ע ה"נ בקטט כזה איירי וגם א"צ ליכתוב דת"ל דאיתרע חזקתה דהעזה ולא ניתן לכתוב בשם י"א דכע"מ בו. שוב ראיתי שהתו' ב"מ י"ז נמי כתבו תי' זה ובפ' הא"ש כנראה מש"ה נמנעו מלכתבו וצ"ע:

ד

אפילו ע"א עי' ב"ש ועי' דף צ"ג תוס' ד"ה ע"א ביבמה מהו נראה מדעתם דתרוייהו אמת אלא דמיבעי להו איזה עיקר ועכ"ז דעתם דף פ"ח שמ"מ אינו עדות ד"ת מטעם אנן סהדא אלא מתקנות חז"ל ע"ש ד"ה מתוך ובתשו' הגאון נ"ב נרו' ראיתי בסי' ל"ג רוצה להכריע דנאמן ד"ת מהספרי שבילקוט פ' שופטים לא יקום ע"א באיש לכל עון הוא דאינו קם אבל קם הוא לאשה וכבר אף הפ"י ז"ל מביאו בכתוב' ך"ב ובגיטין דף ב' העלה בטוב טעם מדל"מ בתלמודן ש"מ דאינו אלא אסמכת' וע' נמי ספר של"ה דף קצ"ג ע"א בהג"ה כ' רמז זה לתקון חכמים כנראה מדעת עצמו ובל"ת אצלי שהספרי הזה לא הי' בהעלם מעיני כל הראשונים ז"ל אלא שמחזיקים לאסמכת' ועיין לע"ד במחלוקת הראשונים תלוי. וברש"י ז"ל מס' שבת קמ"ה איתא דאקילו רבנן משום עגון וכל דמקדש וכו' ואפקעינהו רבנן לקדוש מני' וכן איתא במהרי"ק סי' ל' בשם הרשב"א וכן משמע תשו' הרשב"א אלף קס"ב אלא שכ' שלאו בכל ענין אקילו משם עגון לומר דבטילי תדע דהא טבע במים שא"ל סוף לא אפקעינהו דאלמא לא אפקיעו אלא כי יש סמך כי ההוא דע"א ומשום דדייקא וכי לא דייקא אמרינן תצא מזה ומזה וע"ש אמנם בתשו' פ"מ סי' פ"ט הקשה איך אפשר דבע"א מפקעינהו וכו' א"כ הולד משני אמאי הוה ממזר ד"ת נהי שבא הבעל וחזינן דל"ד איכא למיקנסה בממזר דרבנן אבל בממזר ד"ת ויהא מותר בממזר' איך אפשר הא מכיון שהתירוה הב"ד ע"כ שהפקיעו הקדו' וכי בשביל דל"ד חזרו הקידו' למקומם ובתשו' שבות יעקב ח"ב סי' קט"ז משי' עליו ולע"ד בחנם טרח שהפ"מ מקשה מן ממזר ד"ת והוא מביא ל' רש"י וגמ' לישנא דקנס ולע"ד באמת מה"ט מיאנו התו' הנ"ל בטע' זה. ולרש"י ורשב"א ז"ל ע"כ לידחוק עד"ז בודאי אם הוא חי וששקר הועד לא הפקיעו' הקדו' כדי שיהי' החומר לבסוף עליה במילואו ויהי' ממזר ד"ת אלא אם האמת שמת ומ"מ הרי הוא אסורה מג"ה ע"פ ב"ע יקום דבר בזה הפקיעו כדי שלא להצריכה עדים גמורים מש"ע ומתוך החומר סמכינן שתדוק ולהכי כי ל"ד ובא הבעל שפיר הולד ממזר ד"ת ואולם מה שבא בש"י הנ"ל ל' השאלה אמאי הולד מב' ממזר למה לא אמרינן כל דמקדש כו' זה ודאי ל"ק ע"פ תשובת רשב"א הנ"ל דלאו בפשוט אמרו כל דמקדש כ"א ביש להם סמך ומכיון שלא מצאו סמך אלא ע"י דדייקא וזה ע"פ החומר שבסוף לא הי' להם מקום לומר דבע"א יופקעו הקדו' דאז לא יהי' החומר במילואו וק"ל ובדע' הרמ' שהביא המהרי"ק ע' ק"ע דמהרח"ש אפילו עבד ואשה כו' אבל פ"ע דאורייתא פסולים ז"ל נ"י ואף דאשה ועבד נמי פסולים ד"ת טעמא משום שא"פ מחמת עבירה ולפ"ז הקשה הח"מ דהא סתם עבד נמי מוחזק לגנב ובמה שכתב הב"ש דדוקא עבד המוחזק בכשרות לא ניחא לו והדין עמו כי סתם ל"מ הכי ולע"ד אפשר דאף שהם מוחזקים לענין שא"א להלוקח לבטל המקח עבור זה מ"מ לענין פסול עדות דעביר' צריך עדות ברורה וע' בי"ד סי' קי"ח סעי' ח' ומה שהלוקח אינו יכול לבטל המקח אפשר משום דמיעוט המצוי הוא ומדלא התנה סבר וקיבל ואפילו לדברי הש"ך בי"ד היינו לחומרא מדרבנן למאכלות אסורות וע' בח"מ סי' פ"ט סעיף ב' בהג"ה ובספר או"ת שם והיינו אפי' נמי מדרבנן ובעדות נשים העמידו על ד"ת ואולם לפירש"י סוף פ"ק דר"ה מעיקר' לק"מ דז"ל ודוקא גזלן דדבריה' אבל גזלן ד"ת דחצוף לעבור בפרהסי' לא הכשירו ואעפ"י שהכשירו עבד ואשה דפסולי ד"ת (ע"כ בפרהסי' ל"ד בפני רבים דא"כ מי פסיקא לו דכל גזלן היינו שגזל ברבים אלא כלומר כל דגזל לפני עדים כבר חצוף ופרהסי' מקרי וכן ל"ד גזלן אלא כל דעבר עבירה דאוריי' לפני עדי' חציף לעבור בפרהסי' מקרי) וא"כ עבד אף דמוחז' לעבו' אינו מוחזק לעבור בפני רואים אך א"כ דבחוצפא תי' ק' ביבמו' ך"ה דמקשה על דתנן הרגתיו תנשא ואמאי הא גזלן ד"ת וכו' דילמא איירי באומר הרגתיו בצנעה וא"ל דאמירתו ברבים זה גופא חוצפא דילמא איירי באומר דרך תשובה וי"ל דבל"ז איתא במהר"י בן לב חלק ג' סי' ע"ה הובא בק"ע סי' פ"א דבע"נ ל"ב תחילתו בכשרות ומביא קושי' בשם כתבי מהרא"י על קושיית הגמ' הנ"ל דנימא דאיירי בדעבד תשו' ותי' חדא דמשמע לתלמודא דמתני' סתמא דל"ע תשו' א"נ לגבי רשע במזיד כרציחה כה"ג בעינן תחלתו וסופו בכשרות והתי' א"נ לע"ד רחוק לחלק בפיסול דעבירה לחבירתה בענין מחודש לתחילתו בכשרות וע"כ לתפוס התי' א' ואפשר דמשמע הכי מל' חכמים שאמרו מעשה בליסטים א' הרי דבשעת עדותו קוראים אותו לסטים ומשמע דל"ע תשו' וא"כ שפיר י"ל דהגדתו היא החוצפא ותו י"ל דגזלן ורוצח שהוא מלתא שבינו לבין חבירו תמיד חוצפא היא אף שלא בפני עדים דהא מעיז נגד הנרצח והנגזל ואך בעבירה שבין המקום הוא דתלוי בהעזה דלפני העדים אמנם לפ"ז משמע דמי שנתפס בגניבה שגנב בסתר או אכל נבילות והיה נראה לעדים והוא לא ראה אותם שכשר לעדות אשה ול"מ הכי מסתימו' כה"פ ואף ביבמות במקומו נמנע רש"י ז"ל בעצמו מלפרש הכי וצ"ע. פסולי דרבנן כשרים בק"ע דמהרח"ש ז"ל מביא חקירה בשם מהריב"ל הוא בחלק א' כלל ג' סימן י"ח ד"ה נדרשתי הנוטל שכר להעיד אי הוה פסול ד"ת או דרבנן וכ' דמדברי הר"ן שבש"ע ח"מ סימן ל"ד סעיף י"ח בהג"ה משמע שהוא דרבנן מדכ' שהוא קנס חכמים לבטל מעשיו משום דקעבר על מה אני בחנם וא"כ מוכרח דמפרש בבכורו' פ' עד כמה הנוטל שכר לדון דיניו בטלים להעיד עדותו בטל מנה"מ אמר רב דאמר קרא ראה למדתי אתכם מה אני בחנם וכו' אכולהו מתני' קאי אף על עדים ומפי' רש"י ז"ל שכתב מנה"מ דאין נוטלים שכר על הוראה ות"ת נראה דפליג וסובר דמנה"מ ל"ק כ"א על לדון אבל להעיד פסול ד"ת מחשש דלמא יעיד שקר בשביל נגיעה וגם הקשה באמת על הרמב"ן דצ"ע דל"ל הקנס ות"ל משם דהוא נוגע וחשוד לשקר ולע"ד הפשוט דע"כ ל"א הרמב"ן דבריו אלא בשוכרו להעיד סתם שיאמר מה שיודע ונוטל מב' הב"ד בשוה ובאופן שא"א לחשדו שא"י כלל ואומר מה שאומר כדי ליטול שכר דהיינו דב' הב"ד מודים שהוא עד בדבר אלא שאינו רוצה להעיד כ"א בשכר וזה אינו אלא פסול דרבנן אבל בשוכר אחד על מנת להגיד זכותו הוא נוגע לפסול ד"ת ומה שדחקו לפרש הכי היינו דסתם ל' להעיד הכי משמע וגם המנה"מ מתפרש לפ"ז אכולה מתני' וא"כ מה שנסתפק בעובדא דידיה במי ששכר אחד לילך לעיר אחרת ע"ת אם יבוא עדות המועיל להתיר האשה ינתן לו ב' אלפים ואם לאו יקבל אך אלף לפ"ז אין ספק דנהי דמצד האיסור דמה אני בחנם בודאי ל"ש דאינו מחויב לילך לראות להעיד כמבואר בהגהו' ח"מ הנ"ל מ"מ מצד נגיעה הוא פסול ד"ת וכ"כ תשו' מ"ב ז"ל בפשוטו' לחלק דאיסור מה אני בחנם א"צ אלא היכא דאין לחשדו בנוגע ובנוגע הוא פסול ד"ת אך במה שכ' דאשה שנתפשרה עם עד שיגיד עדותו ובדבר הקצוב בין יועיל ובין ל"י דשוב אינו נוגע ומ"מ פסול מטעם נוטל שכר להעיד וכן כ' הגאון נ"ב נרו' בסי' ז"ך סד"ה למלתא בל' זה אבל שייך באשה זאת פסול אחר משום נוטל שכר להעיד שזה גרע אצלי מנוגע דנוטל שכר אף שודאי אינו משקר מ"מ משום קנס עקרו חכמים עדותו(א) תמהני שלא נתתי לדקדק בזה דא"כ אינו פסול אלא דרבנן וכשר לעדות אשה ונידון בק"ו מפסיל דרבנן מחמת עבירה דרבנן אמנם אופן המ"ב הנ"ל לע"ד נוגע נמי דהא יש לחשדו דא"י שום דבר ומעיד כדי ליטול שכר ואטו נימא דדינא גמר ויודע להעיד באופן שלא יועיל להתיר ומ"מ יקבל שכר ובעבור שלא חשבו לנוגע ופסלו מצד מה אני בחנם פ' דאין תקנ' לאותו עדות עד שיחזיר השכר ואח"כ יחזיר ויעיד (דלא כמו שכ' בתשובת הגאון נ"ב נרו' סימן הנ"ל ד"ה והנה בל' זה ההפרש שיש בין אם פסילי משום נוגע הוא זה דאם הוא משום שכר להעיד תיכף כשהחזיר עדותו כשר וא"צ להעיד מחדש) כי בהר"ן פ' האיש מקדש מבואר דאף בפיסול מצד נוטל שכר צריך לחזור ולהעיד אבל למה שכתבתי שהיה נוגע נמי אף לאחר שהחזיר פקפק הגאון שי' הנ"ל להחמיר ע"פ דברי הש"ך ח"מ סימן ל"ג ס"ק ט' שכ"מ שיש לחשוד דשקר העיד אף דנסתלק הסיבה מ"מ הוא חשוד משום דעביד אינש לאחזוקי שיקרי'. ואולם בגוף דין נוגע אף שהוא פסול ד"ת הגאון שי' הנ"ל שדא בי' נרגא דבעדות אשה דעיקר הטעם משום מלתא דעבידא לאגלוי ודיוק דידה י"ל דאף נוגע כשר וקצת מסתביר הכי מדקרובים ואשה עצמה נאמנים ואין נוגע יותר מזה ולא מצינן להדי' שפסלו לע"נ אלא פסולים מחמת עבירה ד"ת ול"מ לפירש"י הנ"ל דר"ה דהטעם משום דחציף חשוד לשקר אף בעבידא לגלויי פשיטא דא"א למילף מני' נוגע אלא אפילו ליתר המפרשי' דלא חלקו בהכי מ"מ אין פיסולו מחמת עבירה ונהי דעכ"ז לנכון העלה הגאון שי' להחמיר בנוגע ע"פ הרי"ף שמבאר להדי' שנוגע פסול אף במלתא דע"ל מ"מ באם חזר והעיד לאחר הסילוק ולא נשאר כ"א פקפק דברי העיטור שבש"ך בזה מסתביר לע"ד דיש להקל בשעת הדחק אחרי של"מ דברים אלו כ"א בעדות דעלמא מה"ת לומר דלא יהא הסברא במילתא דע"ל מכריע העברא דעביד אינש וכו' דודאי יותר חש אדם שלא יהא נתפס בשקרו בהתרת אשה לשוק ממה שחושש על חזרת דבריו שבקל יוכל לדחו' ולומ' אין רצוני להעיד פעמים וכן נראה מדברי התו' פ' הא"ש דף קי"ז ע"ב ד"ה לאו כתבו וא"ת מה יש לחוש מ"מ נתיר לחמותה כשנשאת הכלה דהשתא לא תיתי ותצטער שהרי לא תחזור להיות כלתה וק' לדברי העיטור ומה בכך שתנשא דילמא בשעה שהעיד' לא בעלה מיית ולא חמי' מיית ומה דנשאת היינו מפני שבתר הכי נתודע לה שבעלה באמת מיית והא דעומדת בדברי' לומ' מת חמי היינו משום דעביד להחזיק דבריו ראשוני' א"ו דבמילת' דע"ל לית למיחש להא ושפיר מקשו דבתר שנשאת והיא עומדת בדבריה לומר מת חמיא תנשאה ומשנו משו' גזירה דתנשא החמות קודם הכלה ואם אומרי' להעיד בל' זה אחר עדותך תתן האשה לך מה שתרצ' ולה אשה אין שום חיוב רק אם תרצה תתן לך כפי רצונה בזה נמי מחמיר הגאון שי' הנ"ל ע"פ דברי הב"י שבח"מ ס"ס ל"ז שכ' על מה שנסתפק בזה התה"ד ולי נראה דפשיטא דנוגע הוא וכו' וע' סמ"ע סימן קך"ג ט"ו וש"ך והנה החילוק בין דרבנן לד"ת הוא מגמר' גזלן דדבריהם כשר דד"ת פסול ויש לע' באותן המוחזקים לגנבים וגזלנים לא"י ולא לישראל וקי"ל החשוד לדבר קל א"ח לדבר חמור אם נקראים עוברי ד"ת או דרבנן וע' סימן ך"ח סעיף א' בהג"ה ובח"ה והב"ש מביא תשו' ש"א וראיתי שמוציא מל' הטור שאף כונת הרמ' אינו כ"א שאסור מדרבנן והיש"ש ב"ק פ"י כנראה מסופק אם הדרשה דהתנאי האוסרים היא דרשה גמורה או אסמכת' והח"צ סימן נ"ו מחזיק לדרשה גמורה ע"פ הוכחות מסוגי' דמקבל ומס' בכורות והיא נמי הסכמת הח"מ וכ' תו' הח"צ נמצא דהגוזל את הא"י במקום שיודע הדבר נוסף על מה שעובר על לאו דלא תחלל וכו' עובר על גזל א"י שהו' אסו' ד"ת מכח וחשב עם קונה וממילא הדבר ברור שהוא פוסל לעדות ולשבועה אליבא דכ"ע ומשמע אף לע"נ הוא פסול אך צ"ע שלא השגיח ליישב שטת רש"י דדבריו ברור מללו במס' סנהדרין דאף מאן דאוסר אינו אלא מדרבנן ולע"ד תו צ"ע דאיך אפשר שהוא דרשה גמורה ואיסור תורה בלא טעם דחלול השם הא אפילו הרגיהו בשעת שלום אינה אלא מדבריהם לדעת הט"ז י"ד סימן קנ"ח דז"ל בתר שהשיג על הב"י כ' ולא היא אלא הכי קאמר שאין צווי מן התורה לבערם ורבנן אמרי שיש איסור בדבר ומכ"ש לדעת הב"י והש"ך שם אף איסור דרבנן ליתא ועד כאן לא קי"ל כמ"ד בב"ק קי"ט דממון מסור אסור לאבדו כ"א מטעם דילמא נפיק מניה זרעא מעלי' הא ל"ה סברת מ"ד מותר שרירא שלא יהי' ממונא חמור מגופי' ודכותי' פסקינן כרבא התם דף קי"ז ע"ב ברודף וא"כ איך אפשר דד"ה יהא גופו מותר לאבדו וממונו יה' ד"ת אסור אף ליקח לעצמו הא ל"ש גבי' דילמא נפיק וכו' ומזה נמי ק' לי איפכא על הש"ך דרוצה להציל הב"י ז"ל מהשגת הט"ז בנקה"כ וכ' דבסתם א"י שאינו מקיים ז"מ יהא מותר אף מדרבנן דהא שמעינן ברור כה"פ שפה אחת דגזילו עכ"פ מדרבנן אסור ואיך יהא ממונו חמור מגופו וזה א"ל עליו איך אפשר דהבריי' דאין מורידין שמוכח בסנהדרין דפירושה דאסור דאיירי במקיימי ז"מ דא"כ מה הכריח להראשונים למוקים המס' סופרי' בשעת מלחמה לוקמוה באין מקיים די"ל מדנאמר טוב משמע דבמקיים איירי וזה נמי א"ל אלו במקיים איך קתני ולא מעלין הא אפילו להחיותו אנו מצויין כדין גר תושב דאיתא בהרמ' ה' מלכים פ"ח ה' י"א דאם לא קיבל בתנאי חיוב התורה אפילו עשאן מפני הכרע הדעת לא מקרי ג"ת אך הא תו' ק' על מה שכתב וכן מוכח בתו' פ' ד' מיתות להדי' דהיכא דא"מ חייבי' מיתה ושם ל"מ ואולי חסור בדפוס ש"ס דדי אבל מ"מ איפכא רואה אני מדבריהם מס' ע"ז ס"ד ע"ב ד"ה איזה ג"ת כתבו וי"ל דכ"ז שלא דנוהו ב"ד אינו חייב מיתה תדע דהא אמרינן העכו"ם ל"מ ול"מ הרי מוכח דמוקמו ברייתא זו בסתמא בא"מ דאלו במקיימים אין מקום לקושייתם מעיקר' וגם כתבו להדי' דאף דלא קיימו כ"ז שלא דנוהו ב"ד א"ח מיתה לכן לע"ד דברי הט"ז ודאי ברורי' דאף בסתם א"י איסור דרבנן ודאי הוא אך בזה אני מסופק מכח קושייתו הנ"ל ולפום הוכחות הח"צ ז"ל שהם כראי מוצק' אם לא נאמר דאף האיסור דא"מ נמי ד"ת הוא אף דל' הרמ' פ"ד מה' רוצח ה' י"א מורה קצת דאפי' איסור אינה וכדדחיק הט"ו ליישבו מ"מ לשונו שם פ"ב ה' י' משמע קצת דאפי' איסור תורה נמי הוא מדכ' על ג"ת אינו נהרג עליו בב"ד ודייק הכ"מ אבל בד"ש חייב והוציא ממכילתא והר"מ מסיים ואצ"ל שאינו נהרג על העכו"ם משמע לדינו שוה לג"ת שהיא אסור ד"ת וצ"ע וע' נמי מסכת ע"ז דף ך"ו ע"ב בתו' ד"ה ולא מורידין ובדין מסור איתא בתשובה פ"מ ח"ב שאלה צ' דלהפוסקים דגרמי וה"ה מסר קנסא דרבנן אינו פסול אלא מדרבנן עד שיכריזו ולע"ד צ"ע דנהי דלשיטה זו פטור ד"ת מדיני אדם מ"מ בד"ש ודאי חייב וגם עבר אדאוריי' לא תלך רכיל ואינו דומה לשאר גזל דדבריהם דד"ת מותר וגם ל' הש"ע ח"מ סימן ל"ד סעי ך"ב שכ' עליו פחותים מכותים מורה דהוא פסול ד"ת. הג"ה רק יצא קול הברה ע' ק"ע סי' רך"ג ורך"ו וגם בד"מ סי' ז' ס"ק ו' מה שכ' בשם הא"ש וצ"ע:

ה

חוץ מה' נשים כ' ח"מ בשה"ג כו' והנה לכאורה כו' ול"ד ט"ס הוא וצ"ל בן חמותה ור"ל שאינו בן חמיה משא"כ בבת חמותה אפי' אינה בת חמיה כדאיתא במ"ל וע"ש ודברים אלו לקוחים מהירושלמי וכו' ולע"ד אף מתלמודן יש למשמע הכי דאיתא טעמא דבת חמותה דאיכא אימא דסני' לה והכא ליכא כ"א חמיה ואף דלגבי חמיה ביותר יש הסיבה לשנוא אותה דהא סופה לירשנו אלא ש"מ דבזכרים ל"ש תו כ' ועכ"ז קרוב הדבר וכו' אך מיראי הוראה אני והב"ש ס"ס י"ד כ' ולכאורה נראה אפילו מי שהוא מי"ה אין חשש בזה והדין עמו מדתנן ואין האיש נאמן לו' מת אחי שייבם את אשתו ודאי דשפיר נשמע הא יש לו בנים נאמן וא"כ מזה נמי מוכח שאין הזכרים דומים לנקבות שהרי אחות בעלה שהיא בת חמותה א"נ ואחי בעלה נאמן וע' סי' קנ"ח מה שמביא הב"ה בשם הרשד"מ ובזה ק"ק לי הירושלמי דאיתא שם יבמתה אפילו אחותה והמ"ל מסופק בהרמ' שהעתיק נמי הכי בפ"ז אם הכונה בטעם יבמתה דלא כרש"י מדאגות הצרות אלא מכח שנאה קדומה טבעיית ואז נמי ליכא לפלוגי בין יש לה בנים או דמ"מ הטעם כרש"י ויבמתה שהיא אחותה כדפי' הה"מ ז"ל משום לא פלוג ואז אפשר לספק שהלא פלוג אין דומה וע"ש והב"ש ס"ק הנ"ל החליט מל' הש"ג דביבמתה אין חלוק ואפי' יש לה בנים וכן מסקנ' המרח"ש ואיתא תו בהירושלמי אמר ר' יוסי מתניתא אמרה כן שלא עשו זכרים כנקבות דתנינן תמן שאין האשה נאמנת לומר מה יבמי שתינשא מפני שאין לה בנים אבל אם יש לה בנים נאמנת וכ' המפרש אמר ר"י דר"י פליג אהא דקאמר עשו זכרים כנקבות דממתניתא מוכח דלא עשו דהרי לדידך דאמרת בן חמותה אין נאמן עליה וא"כ היא א"נ ג"כ להעיד עליו לפי ההיא כללא דכשם שאין נאמנות עליה כך א"נ עליהן והא תנינן שאין האשה נאמנת לומר מת יבמי שתינשא ומדקאמר שתנשא ש"מ מפני שאין לה בנים הוא דא"נ ליפטור עצמה מזיקתו הא יש לה בנים נאמנת עליו להשיא אשתו והרי יבמה בן חמותה הוא דמי לא עסקינן שהי' יבמה אחי בעלה מן אב ומן האם ועוד דעכ"פ בן חמיה הוא ובת חמיה כו' עכ"ל וק' חדא דפשוט יותר הי' לו לדייק ממתני' הנ"ל כנ"ל שאין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו דנשמע דביש לו בנים נאמן ומוכח דשני זכרים דזה גופא דוקיו לפי' הנ"ל דאחי בעלה נאמן לה ביש לה בנים ותו ק' על דייקו ממ"נ במה מדייק מפני שאין לה בנים אבל יש לה בנים נאמנת אם בגוונא דאיירי כשמת בעלה והניח לה בנים שאז נאמנת להעיד שמת יבמה להתיר אשתו וק' ומה"ת דלא אחרי שכבר מת בעלה והניח לה בנים ופשוט דדומה לזה אלו היא נשאת לאחר שאותו היבם אחי בעלה הראשון מעיד לה וע' לקמן אבל בחיי בעלה שפיר י"ל כמו' שהיא אינה מעידה ליבמתה אפי' יש לה בנים למסקנת האחרונים הנ"ל כן נמי אחי בעלה א"מ לה אפי' יש לה בנים ואם מדייק מפני שא"ל בנים אבל וכו' אפי' בחיי בעלה ק' חדא דזה ל"נ כלל מדיוק זה ואף הוא נגד מסקנת הפוסקים ותו עיקר הדמיון ע"פ הכלל דכל שאי וכו' לגבי הזכרים במיתתם אם נאמר דעשו זכרים כנקבות תמה אני אם הוא מוכרח ודוק כ' ב"ש ואם מת כו' כ"כ בכ"מ עי' בכ"מ ואף כי דיוקו מהרמ' בעניותי כמעט אין מובן לי מ"מ תורת אמת היתה בפיהו ומשמע ודאי הכי ל' הירושלמי שמבאר דוקא צרתה אפי' נשואה משמע אבל אחרינייתא כשמת הבעל הזה והיא נשאת לאחר מעידי' לה וכ"מ לע"ד מתלמודן דבעי למפשיט חמותה הבאה לאח' מיכן ממתני' אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי כמבואר במ"ל דמשמע דפשיטא לי' אלו הוו ידעינן שמת בעלה היתה ראוי' להעיד לחמותה וממילא ה"ה החמות לה כשנשאת לאחר אלא שבמ"ל מסופק למה שדחה דילמא ש"ה דרגיש לה צערה אולי הדרינן וסוברין דאפי' בידוע שמת בעלה נמי א"מ למי שהיתה חמותה מפני השנאה קדומה ולע"ד ז"א דהא תינח לגבי עדו' הכלה לחמות אליבא דר"י אפשר שמרגשת מה שציערה במה שגלתה לבנה אבל שנאת החמות להכלה הא כע"מ שאינה כ"א מפני הקנאה שתירשנה הא כשמת הבן גם קנאתה גם שנאתה אבדה ולמה לא תעיד לה וא"כ ממילא נמי אז הכלה מעיד' לה דהא אינה אלא בכלל חמותה להת"ק ובדינ' לא פליגו (כן משמע מטעם פלוגתתם בהוספ' הכלה ואשת האב. אך צ"ע לפ"ז בבת חמותה ממ"נ כיון דר"י לא ס"ל כחכמים וכו' מ"ט לא תעיד היא לאחות בעלה והוה ליה לר"י ליפלג בה ואי נמי דאף בה שייך דמגלי' לאחיה מה דעבדה אשתו הי' לו למתני ח' נשים ולהוסיף אשת אחיה דלא תעי' לאחות בעלה) ותו כיון דהטעם הנ"ל לת"ק אפשר דל"א ס"ל כלל ממילא כמו שהדין להת"ק כן הוא לר"י וכן מוכח מתו' ד"ה דילמא שכתבו ה"ה וכו' ואם היינו מוכרחי' לההוא תירוצא לנוד ממה דס"ד נ"מ לדינא ל"ש ה"ה א"ו דבאמת אין נ"מ דאף לתי' הגמרא אינו פועל מה דרגיש לה צערה אלא שמכח זה מסקה אדעתה טפי לר"י ולהת"ק מעיקרא ליכא למפשט כמבואר בהמ"ל וכן מבואר להדי' ל' הטור שכ' וכן הכלה לא תעיד לחמותה ואפילו באה ואמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי שלפ"ד אינה עוד חמותה אפ"ה א"נ נשמע הא אם בלא דבריה הי' נודע שמת בעלה מעידה לחמותה וה"ה חמותה לה בנשאת לאחר תו כ' וברמ' מבאר פ"ז צרתה וכו' ואפשר לאותו בעל כו' תהי' לו ג"כ אסורה עם שלפ"ר מוכח הכי ליישב ההבדל שבין הצרה לאידך וגם ל' הכ"מ שמסיים שאינן חשודו' להעיד שקר אלא להפריד בינו לבינה בלבד מורה קצת לכונה זו דבצרה אף שאחת נשאת לאחר חשודה לשקר כדי להפריד הנשאת מ"מ ק' תינח הנשאת לאחר של"ת להנשארת אבל הנשארת למה ל"ת להנשאת וכ"ת אין ה"נ דהיא תעיד להנשאת זו תימא דבכל הסוגיא משמע כמבואר בהירושלמי דהכלל האשה המעידה לחבירתה חבירתה מעיד לה ואי תימא דאם חדא נשארת באמת אף הנשארת ל"ת לה אלא אם תרווי' נשאת לאחרים אז מעידו' זו לזו א"כ בטל הטעם כנ"ל ואולי יש לדחוק דדוקא אם חדא נשארת דאז עדיין השנאה לגבי הנשאת על הנשארת שתהא ג"כ אסורה לו אז משום כהמים וכו' אף הנשארת שונאת אותה משא"כ בתרוויי' נשאות לאחרים. אמנם יותר מסתביר כמשמעו' פי' הירושלמי שכ' כלומר אפילו כבר נשאת לאחרים מ"מ עדיין השנאה כבושה ביניהן וזה שייך אפילו תרוויי' נשאת לאחרים ומצינן כן דבצרות אף בתר שנתפרדו עדיין השנאה כבושה דף קי"ח דמשני סד"א הא מיית והא דקאמרה לא מת לקלקולא לצרה הוא דמכוונא דתיעגן הרי אפילו בתר מיתת בעלה חשודה לנקום נפשה דתיעגן וממילא כשנשאת נמי לאחר אינה מעידה לומר לאמת דחשודה דמשקרת כדי שתיעגן ומכ"ש דאינה מעידה לומר מת דחשודה לקלקלה ואפילו כבר נשאת לאחר כי דין צרות נשתנו מפני שמרגשת בצערה דגופה ביותר כמו שנשתנו בדאגת העתיד כמבואר ברש"י ז"ל כן נשתנו בשנאת העבור ואפילו תרווייהו נשאת לאחרים א"מ ואין מביאין גט זו לזו ול' הכ"מ ל"ד ואך על שארי הנשים דיבר ותדע הרי אף לפי הב"ש ק' על הרמ' שלא העתיק הכא בצרה חידש הירושלמי וע"כ שסמך על הקודם פ"ז א"כ אפשר דהכ"מ נמי סמך וקיצר פה (אך ביבמתה דהיינו תרי נשי אחי' אני מסופק אם לא יהיו בגדר צרות כדמשמע דף קי"ט ע"ב דקורא לה צרה) ועל הטור וש"ע צ"ע מדוע לא ביארו הכא כל הצורך דהא הכא עיקר בהירושלמי תו כ' וכ' בתשו' ש"א כו' ונ"מ כו' ש"מ דצרה א"נ אפילו מסלפ"ת והיא הוכחו' ש"א גופא ולמד ממנה דה"ה בכל הה' נשים ומה שכ' וע' עוד מזה לקמן ר"ל ס"ק ל"ח ורומז שאינו מוכרח אלא לשטת הריב"ש דס"ל דאפי' בלא קישור דברים מקר' לפ"ת ומוכח שיר מקושי' ודילמ' צרה היא אבל להחולקי' יש להסתפיק ולע"ד סתימו' הפוסקי' משמעין הכי ואף הוא מן הסבר' מבלעדי הוכחה כי א"א ללמוד נשי' השונאת מן א"י דאינו חשוד לקלקל בכיון כמבואר בב"ש ס"ק ל"ח בשם הט"ז משא"כ אלו דחשודים איפשר דאיערומי קמיערמא כלפ"ת ומכונים לקלקל והכי דייק ל' המשנה דתנן בישראל אפילו במתכוין ובא"י אם הי' מתכוין משמע דבכ"י א"ח בהכונה זולת בא"י ואם העידו אותם נשים וזנתה אם הולד ממזר ודאי או ספק וכן אם נתקדשה לאחר אם יאסור בקרובתיה ע' מ"ל וב"ש ס"ק קל"ד. תו נסתפק המ"ל אם יש ע"א כשר המעיד על טביעתו במים שאל"ס ואחת מנשים אלו מעידים על הכרתו אם נאמנת ועכ"פ דעתו נוטה להקל במסלפ"ת והניח בצ"ע ולע"ד אין לחלק בין עדות הכר' דאחר טביעה לעדות מעיקר' וע' לקמן.

ו

הג"ה אפילו אינה עתה חמותה הרי"ף ורמ' השמיטו ד"ז וכ' הב"י ז"ל דדעתם להקל ונלע"ד אפשר טעמייהו יתר על המבואר בב"י דס"ל אך במפרבא הוא דאיבעי להו ולא נחתו למידק המנין ה' נשים לא כן שטת תלמודן להכי דחה הפשיטות בדלמא ש"ה וכו' מדנחתי לדייק כדדיקי מקודם וא"א שית הויין ובודאי דוחק גדול דחמות הבאה היא בכלל חמותה דא"כ יבמתה נמי תיהוי בכלל צרתה להכי סמכו עצמם על פשטות הברייתא וזה מצינן כמה פעמים שסומכי' על משמעו' הפשיט כאלו נפשט האיבעי' וכ"כ הק"ע דמהרח"ש שזה דעת כה"פ חוץ מר"י והה"מ באיבעי' דבת חמיה שאינה בת חמותה. ובתשו' ע"ה סימן ס"ז כ' דיש ללמוד מחמותה הבאה לשט' הרמ"א ז"ל דה"ה והוא הטע' שבת בעלה הבאה דהיינו בת אחי בעלה ל"ת לה כי מסקא אדעתה דילמא מיית בעל ונפלה קמי יבם אביה ותאכל גירסא דאמה וסניא לה ומתכוונת לקלקלה מעכשיו וכמו שצרכינן לומ' לשטת המחמירין בחמות הבא' שהיא בכל חמות' כי היכי דליהוי המנין ה' נשים מכוין כן י"ל בת יבמה היא בכלל בת הבעל כי הוא בת הבעל הבא וכ' ואין לחלק בין חמותה הבאה ובין בעלה הבאה כי חמותה שונאת אותה משום גירסא דנפשה ע"כ מסקא טפי אדעתא דילמ' מיית בעל כי מאז היא מקפדת אגירס' דנפשה משא"כ בת בעלה ששונאת משום דקאכלה לגירסנא דאמה לא מסקה אדעתה דילמ' מיית בעל ז"א דכבר כתבנו אם נאמ' שחמותה הבא ל"ת היא נכללת בחמותה שבמתני' א"נ שחמות' הראשון פירושה אפילו חמותה הבאה גם בת חמותה פירושה בת של חמותי אפילו הבאה כי דוחק שחמותה דראשון ושני אין פירושם שוה ואם כן שבת חמותה הבאה ל"ת לה מכ"ש שבת בעלה הבאה ל"ת לה עכ"ל (וע"ש מביא בשם הגאון מו' פייבש שהתירה ובל"ס נמוקו היה עמו) וכן בק"ע דמהרח"ש דף ל"ג ע"ב הניח בס' למחמירים בחמות הבאה דין בת חמות ובת הבעל הבאה וכ' ול"מ גלוי בשם פו' ובתשו' צ"צ פ"ק כ' דיש גלוי מהטור סי' קנ"ח לבת הבעל הבאה וע"ש כי דחיתי בטוב שאין שום גלוי שם וע' סימן קי"ח הבאתי ל' הרא"ש בתשוב' ושנסתייע ממתני' דידים דתנן אין דנין דברי סופרים זה מזה להכי נלע"ד להמצא דין מחודש בבת חמות ובת הבעל הבא' מדמינן חמות הבאה בודאי קשה ובפרט שהע"ה עצמו מחלק בסברה ולא נשאר אלא הדיוק מל' חמות שיהא שוה וצ"ע רב לעגן מכח זה כי יש לומר מה דמסתביר מכנסינן ומרבינן בל' חמות ומה דלא מסתביר לא וכה"ג מצינן כמה פעמים בדרש' דקרא ולע"ד כדאי סתימות הראשונים ליסמוך עליהם להקל במ"ע ובפטר בזמה"ז שאין מייבמין וע' ח"מ וע"ה שם:

ז

ובת חמותה כ' ב"ש אומרת זו יורשת עמל אבי ואמי ל' זה נמי בפירש"י ונ"י בהמשנה ודקדק התי"ט ממה דנקטינן לחומרא דל"ד בת חמותה ה"ה בת חמיה שאינה בת חמותה וצ"ע על הטור ורמ"א ז"ל איבעי' דחמות הבאה הזכירו וזו לא וע' במ"ל מבואר דבת חמו' שאינה ב"ח פשיטא דאינה מעידה:

ח

אבל אם אמר העד או האשה כו' שואלין אותה ע' בח"מ ס"ק צ"ז מחליט דה"ה אם האשה עצמה אומרת מת בעלי צרכינן לשואלה סיבה המיתה כמבואר הכא וא"כ ק' איך יתי' הרמ' קושי' רש"י ז"ל ריש הא"ש דמה מיבעי החזיקה מלחמה דא"כ המתני' דקתני שלום בעול' נאמנת ממ"נ אי אמרה מת על מטתו אפילו במלחמה נמי ואי אמרה במלחמה הרי החזיקה מלחמה ותירצו דבסתם לפי הנ"ל ל"ש אחרי דשאלינן סה"מ והב"ש ס"ק מ"ה תי' לשטתו דבמלחמה אפי' בקברתיו א"נ קושי' רש"י בד"א ע"ש ומלבד מה שהקשה לנפשי' לע"ד אינו עולה כלל בפשט המתני' ומכ"ש בל' הרמ' פ' י"ב ה' ט"ו שכ' ושלום בינו לבינה ובאה ואמרה מ"ב נאמנת. ואם החיוב לשואלה סה"מ ק' במה איירי אי משיבה במלחמה הרי פו' פי"ג ה"ג דבהחזיקה לא תנשא ואם משיבה על מטתו אפי' במלחמה נמי ולתי' ב"ש ע"כ שמשיבה במלחמה וקברתיו וזה תימא ואילולא דמסתפינא היה נלע"ד אחרי שדקדקתי בלשונו שבפי' י"ב כ' דין נאמנת האשה עצמה בשעת שלום ובפ' י"ג התחיל בדינה בשעת מלחמה. אח"כ הל' ח' כ' כבר בארנו שעד מפי עד וכו' והיינו מה שביאר פ' י"ב אחרי דין נאמנת האשה עצמה ושוב כ' ה' ט"ו כבר הודיענו שהעד שאומר שמעתי אפי' מאשה ועבד אבל אם אמר כו' העד או האשה או העבד מת פלוני שואלין אותו כו' הרי שלא דיבר אלא על המעיד יהיה איש או אשה או עבד אבל מעדות אשה עצמה לא וי"ל דבאש' עצמה בשעת שלום מודה דבסתם א"צ לשאול אותה סה"מ והיינו מפני המבואר בהה"מ שהוציא דינו מפלוגתא דר"ט ור"ע וזה לא איירי אלא בעידי מיתה והאשה עצמה אינה נכללת בשם עד ומכ"ש דיש לדייק הכי מסידור הש"ע שבסעיף ג' פירט כל הכשרים לעדות ונאמנות האשה עצמה משמיט והכא כ' דין זה ובסעי מ"ג הוא דכ' נאמנותה על עצמה משמע דדין שאלות סה"מ לאו עלה קאי מדלא הזכירה בסעיף ג' כדי לכוללה נמי הכא וטעמא נמי אמינא כיון דבסתמא רחמא לי' ליכא למיחש דמעידה על דברים שרובם למיתה ובזה היה מרווח לי קצת מה דמעולם לא ראיתי ולא שמעתי אשה ההולכ' עם בעלה למדינה אחרת ואח"כ היא לבדה שבה אל מקומה ואל ארצה ומחזקת עצמה באלמנה שמת בעלה שהיה הב"ד נזקקין לה שתעיד בפניהם לומר מת בעלי התרוני ולהנ"ל קצת ניחא כיון דבשע' שלום א"צ שאלת סה"מ אין בהגדתה שום נ"מ ודי במה שמחזקת עצמה באלמנה לפני כ"ע אמנם היכי שיש מקום לספוק שאומרה בדדמי בזה ודאי צריכה להעיד בב"ד דומיא דשע"מ דסתמא א"נ עד שתאמרה מת על מטתו וה"ה נהרג או נטבע ונמצא והיא מעידה על ההכר' וז"ז הרבה אופנים:

ט

וע' חדושי רמב"ן ריש הא"ש כ' על קושית תו' ד"ה מי אמרינן ואיכא דאמרי ש"ה שהיא צריכה לפרש (ר"ל מת ע"מ) אבל כאן שהסתם מתירתה אין פירושה אוסר אותה דאמרינן מה לה לשקר אי בעיא שותקה מבואר שבשעת שלום א"צ לשואלה סה"מ כלל וע' תו לקמן:

י

הג"ה עד שיודעין בו שמת כ' ב"ש ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים אמרינן בודאי מת כ"כ הרא"ש והמרד' והאגודה וע' בי"ד סי' של"ט וכפל הדברים סס"ק צ"ד קצת בסגנון אחר מפני שראה שם סתירו' לדעתו זו וכ' שם ואם הוא גוסס ג' ימים מעידים עליו כמ"ש בי"ד וכ"כ ב"ה עכ"ל וז"ל הרא"ש פ' ואלו מגלחין תניא באבל רבתי הגוסס הרי הוא כחי לכ"ד מעשה באשה שהית' רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים ובאו והגדו הנחנו את אישך גוסס והורה ר"מ שתתאבל והביא ראיה מדאמרינן פ' כל הגט אבל גוסס לא דרוב גוססים למיתה ומה שנאמר בשבעות מהד"ת ר"ג למיתה קמ"ל הפיר' קמ"ל אף על גב דרוב כו' מ"מ כשהוא לפנינו הגוסס ה"ה כחי אבל כשאינו לפנינו והניחו גוסס תלינן שכבר מת א"כ בנ"ז ר"ג אינם חיים ג' או ד' ימים עכ"ל הרי מבואר שלא פסק כ"א ע"פ רוב א"כ להתיר האשה להנשא פשיטא דלא אפשר ע"י רוב כמבואר סעיף ה' אם כן בגוף נדון דמהר"מ ז"ל הברור אצלי שלא התירה להנשא ולהב"ח הוקשה מהמבואר סעיף ה' בהג"ה דהיכא דאסורה להנשא אסורה נמי להתאבל ולא תי' ולע"ד ע"כ היינו מפני שלא היה רחוק יותר ממהלך ד' ימים ובל"ס היו שיירו' מצוים והיה ברור לו שתוך זמן היתר נשיאות אשה יתברר אם מת או הבריא ולא היה חושש כלל שישאר הס' וליכא תקלה אבל אלו הי' בדלא שכיח שיירו' והיה באפשר שישאר בס' עולם בודאי אף היה אוס' עלי' להתאבל ובודאי נמי אלו היה רחוק י"א או ב' והגידו שהניחוהו גוסס שעה אחת דלא הי' מזמן הגסיסה כ"א ב' ימים לא היה מורה שתתאבל מיד ע"י ר"ג למיתה שאולי עדיין הוא גוסס עד אחר ג' ימים לגסיסה (אך הסוגי' דפ' כה"ג ל"מ בזה כוותי') אז שפט דר"ג אינם חיים ג"י והם הרוב דמתים אבל המיעוט אפשר גוססים ד' או ה' ימים ויש מתים אח"כ ויש נמי חיים מחולי זה עכ"פ נשמע מזה ברור שא"א ללמוד מהוראתו היתר לעדות אשה ומכ"ש מה שכ' ס"ק צ"ד ואם הוא גוסס נ"י מעידים עליו דמשמעותו שהעד מעיד שראה אותו ג"י גוסס והניחו גוסס א"כ הרי יצא מן הרוב לדעת מהר"מ שכ' שר"ג א"ח ג"י וי"ל נמי שהוא מהמיעוט וחי' מחולי זה והתו' יבמות ק"ך ע"ב ד"ה למימרא ודף קכ"א ד"ה ולא היא החליטו דא"מ על הגוסס וגם דחקו עצמם ובקושייתם ולא מוקמו הא דקתני ואפי' גוסס דמשמעותו טמוי הוא דלא מטמא הא מחיה לא חי בגוסס ג"י ש"מ דאין לחלק כלל ואף דהרמ"א ז"ל בי"ד הוסיף ל' דודאי מת ע"כ זה ל"ד דא"כ נשמע מיני' דבדין המוזכר שם בהניחיהו גוסס שעה אחת זה ג' ימים דתנשא אשתו וחלילה לומר כן כמבואר בתו' הנ"ל ע"פ תוספתא ברורה אלא מפני שהוקשה אחרי דקיי"ל למיזל באבל בתר המקיל ואין מתאבלין על מת תוך ל' דחיישינן למיעוט נפלים וה"נ ניחש למיעו' ולא תתאבל כ' דודאי מת כלומר דהוא מיעוט שאינו מצוי ולא חיישינן לו אפי' לר"ע ובעדות אשה מחמרינן משם חומר עריות וכדכתבו תו' יבמות ל"ו ע"ב משא"כ נפלים אפשר חושב למיעוט המצוי גם י"ל למה שכתבתי שלא הי' בנ"ד חשש תקלה של ערוה ובתו' יבמות ק"ט ד"ה מחוורתא כתבו מה דקיי"ל בנפלים שלא להתאבל התם משום חשש תקלה של חליצה א"כ בנ"ד שלא היה חשש תקלה פ' להתאבל יהיה איך שיהיה דברי ב"ש בזה לע"ד אינם הלכה וא"א ללמוד כלל מי"ד וגם הב"ה שמביא לסייעתו הוא עזר כנגדו והוא תימא. שוב ראיתי אף היש"ש פ' כה"ג סי' ח' למד מפסק מהר"מ ז"ל להתיר אשה ע"י עדו' שהניחו אותו גוסס וכמדומה לי שנעלם מעיני כבודו אז כל דברי תוס' הנ"ל ובק"ע דמהרח"ש הרבה להקשות על גוף פסק זה דאבילות ע"ש דף נ"ו העולה מדבריו דבגוסס אפי' נשאת תצא ומעולם לא עלה על רעיוני ללמד משם כחילוק הב"ש בין גוסס ג"י לגוסס שעה אמנם מדברי התי' הנ"ל וכן בכורות ך' ע"ב ד"ה חלב משמע לע"ד דלא כמהרח"ט ז"ל בזה אלא דדינו שוה למים שאל"ס לענין אם נשאת אבל להנשא הברור דאסורה בכל ענין:

יא

הג"ה שמעידים כו' כ' ב"ש ובט"ז מקיל ע' בק"ע סי' פ"א ריקים ופוחזים הממירים שחזרו בתשובה אך לא בתשו' גמורה אין ליסמוך על עדותן ראיתי בתשו' כ"י של הגאון המנוח מוה' חיים ראפפרט ז"ל אב"ד דק"ק לעמברג שת"י על עסק עגונה שהוגבה עדות בב"ד דק"ק לונדן מפי איש אחד שהי' מומר ואח"כ שב לדת ישראל כ' בל"ז ואין לפקפק מכח שהיה מומר ובסעי' ו' כ' הרמ"א כנ"ל הנה בש"ע ח"מ סי' ל"ז סעיף ך"ב מביא הרמ"א מומר שחזר בו וקבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין וכ' הסמ"ע וז"ל בת"ה מפרש הטעם כיון שהמומר הי' מעורב בין העכו"ם שיש להם כל התאות וזה בא להבדיל מכולן ולקבל תשובה לא החמירו עליו ומוקמינן שודאי עשה תשובה שלימה ולכאורה סותרין הדינן זא"ז ונלע"ד דהא בא"ע היינו בידוע של"ח בתשובה גמורה כגון שראו בו שעדיין מקיל באיסורן ול"ח רק מע"ז לבד בזה אין לסמוך על עדותו ובח"מ איירי מן הסתם וכמשמעות ל' ואוקמינן שודאי עשה תשובה שלימה הרי שכ' ומוקמינן דמשמ' מן הסתם מוקמינן לי' בח"ח ובא"ע משמעות הל' שיודעין בו של"ח בת"ג נמצא לפ"ז דסתם מומר שחזר לד"י נאמן בע"א כ"ז שלא ידוע של"ח בת"ג והט"ז נמי לא החמיר רק בעדות שראה באותו פעם כשהי' רשע דבזה לא מהני אפילו בשאח"כ עשה ת"ג אבל בנ"ד שתחילתו היה בשכבר חזר נאמן עכ"ל ואחרי עיוני במקור הדינן ראיתי כי האמת הסמ"ע ז"ל במח"כ הרמה נתן קצת מכשול לפני המעייני' לפ"ר במה שהעתיק דברי התה"ד לדין דשם ולא נזכרו דברי התה"ד שבסימן קצ"ח כלל לטעם והוא ענין בפ"ע שעל מומרים לעכו"ם החוזרים אין מעמיסי' בסיגופי' כראוי לפ"ע העבירו' שעבר וזה מועתק בי"ד סי' קנ"ח וכן מבואר נמי בתשו' המיוחסת להרמב"ן סי' ק"פ. ומה שהוסיף הסמ"ע ז"ל וכ' ומחזקינן וכו' אינם דברי תה"ד ואינם נצרכים לדין דשם כי לדין דשם הנובע ממהרי"ק שורש קפ"ה כ' על ענין אשת מומר ששב שרצה אחד להתיר אשתו לשוק בלא חליצה ע"ז כ' כ"ש וכ"ש ששב בתשוב' וכ' המרדכי הארוך וז"ל משומד שחזר בו וכו' וכיון שהותר בצבור וקבל לעשות תענית אע"פ שלא סיים כשחזר בו וקבל עליו תשובה מיד חוזר לכשרותו דתנן כהן שהוא נושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה מהן ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש אלמא כיון שחזר בו כשר עכ"ל והרי לך שמכיון שקבל עליו לעשות תשובה והתחיל בה שחזר לכשרותו וה"ה כישראל גמור ופשיטא שאשתו מקודשת עכ"ל מהרי"ק הצורך להעתקת רמ"א ז"ל בח"מ ומה שכ' וקבל עליו תשו' היינו קצת סיגופים ותעניות שסידרו לו ב"ד כשר מיד אע"פ שלא עשה עדיין והם דברי המרד' ממש ומה שכ' הכא ריקי' ופוחזי' הממירי' שחזרו בתשו' ר"ל שחזרו לד"י אך לא בתשו' גמורה ר"ל שלא בא לב"ד או מורה לסדר לו תשובה כראוי לו בסיפוגי' ולהכי מכנו אותם בטובל ושרץ בידו כמבואר הפלפל במהרי"ו סי' קס"ד ובתה"ד סי' ר"ך והיה נראה לתה"ד להוכיח מתשובת מהר"מ שאינו כ"א פסול דרבנן הכשר לע"א ומהרי"ו השיב כיון שלא חזר לכשרותו עדיין הוא פסול ד"ת וחשש הרמ"א להחמיר כמהרי"ו ולשאר עדיות ליכא מאן דפליג בזה שאנו עוסקים בו דפסול לכל הפחות מדרבנן כמבואר שם נמצא שהענינים שבח"מ ודהכא אין להם שייכות כלל ובזה נלע"ד ברור דמומרים ההולכים ממדינה למדינה ומחזיקים עצמם שם לישראל כשר ואנן ידעינן שהיו מומרים סתמייהו פסולים אף לע"נ עד שיודעי' בו שבא לרב או מורה והתודה וקבל' תשו' בסיגופים וכדדייק ל' המרדכי שבמהרי"ק שכ' וכיון שהותר בצבור וקבל לעשות תענית וטרם זה אסור לקבל עדותן בסתם מכח החזקה גרועה שהוחזק בה עד דידעינן דנפיק מינה. ואולם בנדון הגאון הנ"ל שדן על גביו' ב"ד דק"ק לונדן והיה מוזכר שהיה מומר לא היה צריך לזה כיון דב"ד בתר ב"ד לא דייק מסתמא ידעו בו שכשר דאל"ה לא היו רשאין ליגבות העדות וליתן חתום ביד האשה אמנם זאת לדעת שהגאון הנ"ל כ' זה בק"ק פילטץ בעת הוועד ולא היו ספרים מצוים אצלו זולת הש"ע ומסיים נמי להכי שכ' אך להלכה ולא למעשה ובזה אין להאשימו מאומה:

יב

הרגתיו ע' ב"ש וזה נמי ל' תשובת רשב"א סי' אלף רכ"ז ובהרגתיו ג"כ אעפ"י שיש במשמ' סתם דבריו שהרגו לרצונו או אפילו אמר בהדי' הרגתיו לרצוני פלגינן דיבורי' ואמרינן לא לרצוני אלא לאונסו או בשוגג עכ"ל:

יג

אבל אם בא העד כ' הח"מ ויש להסתפק וכו' ומכחשת אותה והב"ש מביא בשם ש"י דהראשון יוכל לחזור ולומר שקר הגדתי לך א"כ ק"ק למה לא תהא נאמנת להכחישה במגו דשקר הגדתיך וי"ל דל"ח מגו לעשות עצמו רשע במעיד שקר ואף חוץ לב"ד וכן משמע מדדחיק הב"י בי"ד הביאו הב"ש סימן קט"ו ליישב הרא"ש לחלק בין איסור לממון ולא משני בפשוט דלהכי פוסק לענין איסור כקבלת הרמב"ן משום דיש לו מגו דאי בעי אמר שקר הגדתי לך משא"כ לענין הפסד כתו' פשטא דאלו הי' אומר שקר הגדתי לך דל"ה מפסידה כלום דמה הו' לה למיעבד אלא משמע דזה ל"ח מגו וע' ש"ך סימן פ"ב דיני מגו אות ך"ד.

יד

הג"ה ואין הב"ד צריכי' וכו' הח"מ ז"ל משיג ודעתו דלדברי הה"מ ה"ה הכא בדאפשר מחויבים לשלוח אחריו והב"ש ז"ל פירש דאיירי שהעד הב' מפרש עידותו ואף הסוגי' דתינוקת דחק לפרש והמע' במהרי"ו יראה להדי' דעובדא דידי' היה שהעידו בשם ר' אהרן ור' מושל איך הגידו להם שר' דוד גנז נהרג לא יותר וזה ודאי לא נקרא מפרש דהא לא הגידו כיצד ידעו אם נהרג בפניהם או נמצא הרוג והכירוהו ויש לספק דלמא אמרו דבריהם על דברי' שרובם למיתה יותר מאם מעיד פלוני מת לפני ואני ראיתי שמת ומ"מ לא הצריך לשאול פי ר"א ור"מ א"ו יפה הבין הח"מ שדברי הרי"ו ז"ל אינם מתקיימי' עם דברי הה"מ ואמת שראיות מהרי"ו חלושות מאוד שכ' ודוחק לומר דכולהו איירי בדליתניהו ופשיטא דלהה"מ ע"כ איירי בהכי ואין זה דוחק כלל תו מייתי ראי' מפ"ק דמכות כל מקום שיעמדו ב' ויאמרו מעידן אני באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד פלוני הרי זה יהרג ואמאי לא אמרינן לישדר לב"ד ולישלינהו ואינו מבין כלל ראי' זו שמסיי' א"ו בתר סהדי לא דייקינן וה"נ ל"ש ולע"ד שני ושני דשם יש ב"ע בדבר ברור דלית לספוקי בי' משא"כ בנ"ד דלהרמ' המעיד בפנינו מכיון דאפשר חוששים על דברים שרובם למיתה מה"ת לא נחוש בדאפשר לשאול פי הראשון סה"מ ותו הקרוב דאף הרמ' לא אמר דשואלין כ"א בע"א ולא בב"ע וכדמחלק במלחמה ובנ"ד כל אחד העיד מה ששמע מאחד ולכן יראה לע"ד עכ"פ להליץ בעד הרמ"א ז"ל אחרי שבל"ז דקדק הח"מ שדברי הרי"ו אינם אלא בשהעד הא' במדינה אחרת ואם אמנם שלע"ד אין לחלק בין עיר למדינה במקו' דאפשר מ"מ אין מדרך הרמ"א ז"ל להוסיף דברי תו' יש לדקדק הג"ה זו אין כאן עיקר מקומה אלא אחר סעיף ג' על כן אולי י"ל דלא מדברי הרי"ו לבד יצאו הדברים אלא מהר"ן בש"ע סעיף זה שכ' פ' שבועות העדות גרסינן בגמ' הכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד דתנן האשה שאמרה מת בעלי תנשא כלומר ע"א היודע באשה שמ"ב והשביעתו שיעידה כדי שתטול כתו' שהוא פטור שלא הפסידה ממון כיון דאמר לה חוץ לב"ד שוב לא היתה צריכה לעדותו אלא היתה יכולה ללכת לב"ד ולומר מת בעלי וכו' ע"ש ומה שכתב שיכולה לומר לב"ד מ"ב ע"כ ל"ד דהא חלילה לה לשקר ולומר אני מעיד שמ"ב שמשמעותו מת בפניה דהא זה שקר ול"מ לדע' הח"מ הנ"ל שאפי' לאשה עצמה שואלין סבת המיתה א"כ אם נשאל אותה מה תענה אלא אפי' למה שסברתי דאשה עצמה חלוק בזה כנ"ל מ"מ לא נראה שתהא רשאה לשקר לומר ל' המורה מת בפני והוא אינו ומכ"ש לשקר לומר שמעתי שמת ואינו יודע ממי שכמעט היא נמי בכלל קול הברה אע"כ שתבא לב"ד ותאמר האמת איש פלו' הגיד לי שמ"ב ול' הר"ן ל"ד ובודאי שמשמעות ל' ר"פ היינו כשהמגיד היה בתוך העיר ואך חוץ לב"ד ואלו הדין שצריך הב"ד לשלוח אחרי הראשון מה היה מועיל הגדתה בשמו ואנן היינו שולחין אחריו והרי כהוגן השביעתו אלא משמע שאפי' בעיר א"צ לשלוח אחריו ולכן סידרו הרמ"א ז"ל הכא שממנו נפיק וא"כ אלו מה שסברתי בדע' הרמ' לעיל נכון שהאשה עצמה עדיפה דא"צ לשואלה סה"מ ומן הטעם דחזקה דדייקה וסתמא אינה מעידה על דברים שרובם למיתה היה אפשר נמי דמהרמ"א ז"ל מודה בעד מפי עד שהחיוב לשאול פי ראשון אם אפשר על סה"מ ומה"ת יהא עדיף מעד המעיד ראיתיו שמת אך באשה עצמה מעידה מפי עד סמכינן על דיוק שלה שמסתמא דורשה מהעד שאינו מעיד על דברים שרובם למיתה ובזה היה יותר נכון הסדור פה אך על עדו' אשה מפי עד ומה שמסיי' אלא סומכין על עד מפי עד לכתחל' לא לכללא בכל עד מפי עד כ"א להורות שאין חשש מה שהאשה היא עד מפי עד ואפשר לשאול פי הראשון שהוא עד גופי' ואולם החשש בסבת המיתה זה אך מפני שהיא האשה עצמה ומ"מ עדיין צ"ע כי באמת אף ל' הר"ן ז"ל אפשר לדחוק ולפ' כדפי' הב"ש כגון דהעד פירש לה בירר המיתה וכ"ז היא יכולה לומר בשמו ולדינא ודאי דברי הח"מ וב"ש צדקו יחדיו דהיכי דעד הב' אין מעיד ששמע מהא' דבר ברור ואפשר (ולע"ד אף ע"י כתב ממדינה אחרת) החיוב לשאול פי הא' סה"מ אבל אם הב' מעיד בשמו דבר ברור אפילו הא' בהעיר א"צ לשלוח אחריו וסומכים על עד מפי עד לכתחי' וע' לח"מ וק"ע דמהרח"ש התמיהו על הרמ' שלא העתיק דינא דר"פ הנ"ל וע' תשו' פ"מ חלק ב' סימן קי"ג:

טו

א' אומר מת כו' כ' ב"ש וח"מ הבין וכו' ה"נ כיון שראה שאינו חי אינו מדקדק בסיבה מה מת ואף דא' אומר בסייף וא' אומ' בארירן נמי עדותן בטילה ומשום דנחשוב דרישה נלע"ד דשם החיוב והפטור תולה בזה דאלו בסייף א"צ אומד ואלו בדבר אחר צ"א כדאי' בה' רוצח פ"ג וכן מה דתי' הגמ' בסנהדרין מ"א. בסודר שחנקו בו אפשר נמי מה"ט אם הי' ראוי להחנק בו (ודברי התו' חולין י"א ע"ב שכתבו היינו משום דסייף וארירן ל"ש כ"כ בגוף העדות צ"ע) והכי מבואר בהרמ' פ"א מה"ע החקירות והדרישו' הן הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטור משא"כ הכא דבין מת לנהרג אין שום נ"מ לא מקרי דרישה וא"כ ע"כ היינו נמי טעם הרמ' דמיחשב יין ושמן הכחשה בדרישה מפני שלזה פטור מיין ולזה משמן. וכן מבואר בהר"ן סנהדרין בס' ה' שטות דף ל' כ' בל' זה והא דאמרינן בזה אמר חביות יין וזה שמן דהויא הכחשה וכו' ואע"ג דבפ' חזקת אמרינן בין חיטי לשערי לא דייקי היינו בזה אומר אכלה חטים וזה אומר שעורים שהכחשה היא בבדיקות לפי שאין הדבר התלוי בכך שהחזקה כמו כן הוא חשובה בחטים כמו בשעורים וכו' ע"ש כי אין בין הר"ן להרמ' אלא שהר"ן קורא להכחשת יין ושמן בדיקו' כבידות שפסולים אף בד"מ ולהרמ' הם בכלל חקירות ומה שהרמ' מונה נמי בכלל חקירות אכילת יה"כ באיזה מאכל אכל ע"כ דנמי יש נ"מ אם לא הי' אכילה שאינה ראוי' וכן בכל העניני' שמבאר יש נ"מ אחר העיון. ולפ"ר יש סעד לדעת הרמ' דמה שהענין מבאר גוף העדות מקרי דרישה מדמקשו סוף יבמות ור"ט לא בעי דריש' מן בריי' שדרש המעיד אם הארי' אמר על מי שמעיד או על הכפר ומוקי' כמאן דבעי דרישה הרי שזה בסוג הדרישות והיינו מפני שעפ"ז ידענו על מי מעיד והא דכ' הר"ן בתשו' מ"ז דאף אם יש הכחשה בהשם חשוב הכחשה בבדוקות שכשירה בד"מ היינו מדהי' ידוע מבלעדי השם על מי מעידים שהרי כ"ע ידעו שלא הי' להבעל יותר מאח אחד ושניהם העידו במיתת אח הבעל ושוב אין ד"מ בהשם. ובזה צדקו לע"ד דברי הש"ע והתי' ב' שמביא הב"ש בשם הפ"מ כבע"נ די בע"א אפילו מכחישים בחקירות וכו' ומסכים בו השב יעקב סי' ח"י הב"ש עצמו סעיף ך"א מחליט דבחקירות עדותן בטילה אף גם מה שסובר הב"ח בתשוב' צ"ד דבע"נ שהקילו מטעם מלתא דע"ל ודיוק קל מד"מ ואפי' הוכחשו בחקירות אינו בטל כבר כ' הש"י הנ"ל דאין ל' הר"ן וש"ע סעיף ך"א מורים הכי אמנם הבאר היטב כ' א' אומר במקום פ' מת וא' אומר שמת במקום פ' לא הוי הכחשה מהר"י קארו. וצ"ע בגוף הספר דזה מוכח בהב"ח ודע דעל סברת פ"מ הנ"ל הקשה הגאון נ"ב נרו סי' מ"א ממה דכ' הסמ"ע סי' ל' סק"ט דעדותן בטילה ואפי' שבועה א"צ והרי לשבועה ג"כ סגי בע"א ותי' דבשלמא בד"מ בעינן עדות ממש ובלי עד א"א ליפסק ולא מהני אמיתת הענין והתורה פסלה עדות הקרובים אפי' במשה ואהרן אף שהדבר ודאי אמת וכיון שאלו ב"ע מכחישין זא"ז וא' מהן משקר והוא פסול בטלה גם עדות הב' אבל בעדות אשה לא בעינן עדים רק שנדע שמת א"כ באמת אם רבים העידו ונמצא א' פסול בעבירה אפ"ה נלע"ד דמותרת וא"כ גם במכחישן בחקירות כיון שלדברי שניהם עכ"פ מת וא' מהן אומר אמת מותרת ע"פ עד האמת יהיה מי שיהיה עכ"ל ואם שמה שכ' דבד"מ בעינן עדות ממש ול"מ אמיתת הענין צ"ע דהא קי"ל לא נבראו סהדא אלא לשקרא כמבואר בח"מ סי' קצ"א סעיף א' ודוקא גיטין וקידושין הוא דאין להם קיום בל"ע (ועיין ח"ר סוף קידושין) אבל בממון פשיטא דאמיתות הענין הוא עיקור (וע"כ ר"ל חיוב שבועה ד"ת אינה כ"א ע"פ עד כשר) וג"ה של קרובים ע"כ הגזירה שיהיה עדותם כאילו לא הגידו דממילא אמיתת הענין לא נודע ומדברי העיטור שבש"ך ח"מ סי' ל"ג ס"ק ט' משמע נמי דהגזירה אף לחשוד משה ואהרון במשקר דאל"ה מה כ' מסתביר כיון דאיפסק איפסק ולא סתר דינו דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' הא מעולם לא נחשד במשקר אלא דבשעת ההגדה הי' פסול מג"ה ועתה שנתרחק והגזירה בטלה והיא תחילתו וסופו בכשרות מ"ט יש לפוסלו א"ו דהגזירה היא לחשוד אף משה במשקר וכ"מ יותר ל' הש"ך שכ' שבודאי יאמר בדבריו שלא הא כשקרן אך זה ודאי אינו כמבואר בח"מ מ"ו סעיף ל"ה אבל אחרים מעידים שמכירים וכו' והטעם משום דפסול קורב' איני משום דחשוד לזייף אלא גזירות מלך ואם אינו חשיד לזייף פשיטא דנמי א"ח להעיד שקר ודברי העיטור באמת צ"ע וע"כ לידחוק כיון דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה ובודאי ידעינן אף טרם שמעיד שנית שיחזיר ויגיד כבראשונה לא חשוב הגדה חדשה אלא כולה חדא הגדה וכיון דאיפסק איפסק וזה ניחא אם כבר נפסק אבל אם לא נפסק מה"ת דניזל בתר הגדה א' ניזל בתר ב' שהיא תחילתה וסופה בכשרות ונפסק ע"פ השנייה ובזה מיושב מה שכ' הש"ך אבל אין טעם לחלק בין נפסק או לא דודאי למשמעותו דיש חשש שקר שפיר כ' אבל ניחא ודוק וא"כ דהגזירה היא שיהיה עדותם כלא הי' עד דממילא אמיתות הענין לא נודע היה אפשר נמי לומר דאף בע"נ שע"פ הגזירה של נמצא אחד מהן קרוב פסול ע"כ הו' עדותן כלא היה וממילא אמיתות הענין לא נודע. מ"מ יפה דיבר דבע"נ ל"ש הדין של נמצא א' מהן קרוב או פסול דל"מ להסוברים דבע"נ ד"ת אחד כשר פשיטא דל"ש כלל ההיקש בעדו' זה דמה שנים וכו' אלא אפילו לרה"פ דד"ת בעי ב"ע וא"כ ד"ת היה שייך אף ההיקש מ"מ מאחר שהחכמים הכשירו כל הפסולים ד"ת זולת הפסול מחמת עבירה של תורה לא גרע זה הנפסל מכח הצרוף פסול מחמת עבירה מן אשה ועבד דהא מ"מ איהו לא עביד עבירה וכן כ' המחבר נרו' בפשוט סי' מ"ה וא"כ אלו היה טעם הסמ"ע ברור מכח נמצא א' מהן כו' שפיר תי' אך לע"ד צ"ע כי משמע לי דטעמו דלאותו עדו' שהוכחשו בו חשבינן תרווייהו פסולים כדאי' בהרא"ש פ' זה בורר ה' ל"ד שכ' על דברי הרמ"ה לכאורה היה נראה דאפי' שבועה דאורייתא ל"צ כיון דלדברי המלוה חד מינייהו מסהיד שקרא הוי עדות מוכחשת וחשבינן תרווייהו פסולין לאותו עדות ומיהו כו' ואלו טעמו משום נמצא א' מהן וכו' ומה ק' הא ליפסול זה צריך כיוונו להעיד ודלמא הרמ"ה איירי בשהעידו על הלוואה שראו בלא כיון להעיד ואף שסמ"ע הי' מוכרח לחלק בהכי אמנם שוב עיינתי בהסמ"ע שם ס"ק ך"ה כ' על דברי הרא"ש הנ"ל ולא אמרינן שאלו עדים יחשבו כמוכחשין ויהיה עדותם בטלים (כמ"ש הטור והמחבר בסי' שאחר זה) מזה נראה בעליל שהבין כונת הרא"ש נמי שלהכי מהראוי שלא יגיע ש"ד משום דהוי כנמצא א' מהן קרוב פסול שהרי בסימן שאח"ז ס"ק ב' מבאר להדי' טעם זה כמ"ש וכמ"ש הרשב"א בתשובה שכ"ב ע"ש וק"ל. וגם בסימן ל"א לא שייך כלל אלא טעם זה אבל תמיה לי טובא שהרי הרא"ש פו' בדינא דנמצא א' מהן דתרתי בעינן ואף כיונו מתחילה להעיד כמבואר סי' ל"ו בשמו ותו דאפי' אם כיונו להעיד נמי לאו מידי הוא שהרי אך נתכחש א' מהן בשעת הגדה מפי המלוה ובשעת ראיה תרווייהו בחזקת כשרים היו ומה ענין לזה שיופסל הכשר ע"י צירף הפסול ובפרט למ"ש הש"ך סי' ל"ו ס"ק ט' בל' זה דמה יועיל כיונו להעיד כשלא ראו כאחד דבמה נצטרפו הא זה ודאי ל"ש בנידן הרמ"ה שהעידו על זמני' מתחלפין ואין לדחוק שהרא"ש כ' דבריו לשטת הרמ"ה שבטור סי' ל"ו דאף בהעידו בב"ד לבד סגי שהרי מעולם לא הביא דעת הרמ"ה הלזו אף במס' מכות ותו דאפילו להרמ"ה לק"מ ל"מ לשטת הרי"ף שבסי' ל"ו דבעינן שיכיר הכשר בהפסול אלא אפילו לשטת החולקים הא זה הנכחש ונפסל אך בשעה הגדה הרי הכשר ממש אנוס היא ואפילו שוגג לא הוי וא"כ מה לו לשנויי ולחלק הכחישו העדים זא"ז לבין נתכחשו מפי המלוה ות"ל דאפילו הכחישו העדים זא"ז בחקירו' נמי ל"ש ליפסל הכשר מפני צורף הפסול מטעם דאנוס הוא א"ו לע"ד משמעו' הרא"ש פשוט שלאותו עדו' שנפסלו בשבילו מכח הכחש' הם בטלי' לגמרי מצד עצמותם (אך צ"ע מנ"ל הא וע' לקמן) והתימ' על הסמ"ע לסברתו איך פ' לההיא דינא בסתם בסימן ל' ס"ק ט' לדידן דממש כה"פ מסכימים דבעינן כיונו להעיד בשעת ראיה ומדברי תו' פ' זה בורר דף ל"א ד"ה שב"ש אף דמוכח דלא מצרכו כיונו להעיד תירצו באופנים אחרים ובמס' ב"ב באמת משנה טעם דלא כיונו ע"ש ודוק וא"כ להבנתי בהרא"ש אין תי' הפ"מ עולה אך ע' או"ת דשדא בי' נרגא בגוף דין הסמ"ע ע"פ דעת חכמי לוני' וצ"ע וע' לקמן אמנם שוב מצאתי חידוש גדול בס' הגאון נ"ב נרו סי' מ"ו מביא ראיה ברורה לש"ג מן הירושלמי דעל מתני' זו דפ' הא"ש שהוא בל' זה ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' חולא בשם ר' ליעזר מודה ר"מ בראשונה אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין שניה מה בין ראשונה ראשונה לא עשו בה דבר זה אצל חבירתה כלום אמר לעזר מודה ר"י ור"ש בעדים מה בין עדים מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום אמר ר' יוחנן אילו אמר לעזר מני שמעה ואמרה עכ"ל ופי' הפ"מ דמודים ר"י ור"ש בעדים היינו זה אומר מת וזה אומר לא מת אף פירוש מני שמעה זה והגאון שי' הנ"ל כ' שטעה שהרי ר' אלעזר בהירושלמי אומר דמודה ר"מ בראשונה וא"כ רישא דאחת אומרת מת ואחת ל"מ ד"ה היא ולא הזכיר ר"י ור"ש באחת אומרת מת ואחת ל"מ ואיך שייך דמודה בעדים דמשמע אעפ"י שנחלקו בצרות מודים בעדים והרי לא נחלקו בצרות כלל ופי' דמה דקאמר לעזר מודים נ"י ור"ש עדי' היינו עד אומ' מת ועד אומ' נהרג וכ' הוי ואף מה דאמר בירוש' דר' אלעזר סובר דמוד' ר"מ בראשונ' בזה תלמודן סותר הירושלמי שהרי בתלמודן אמ' ר"א במחלוקת היא שנוי' ור"י ור"ש היא הרי דר' אלעזר דאיהו ר"א שבירושלמי סובר דרישא ג"כ ר"י ור"ש היא ור"מ פליג גם בראשונה מ"מ בהא דקאמר ר' לעזר דמודה ר"י ור"ש בעדים דלא אשכחן בתלמודן סתירה בודאי א"א לסתור הירושלמי ואפילו אם נרצה להפוך הגירס' כדי להשוותן עם תלמודן וכן היא הגירס' ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן אמר מודה ר"מ בראשונה ר' חילא בשם ר' אלעזר אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין ראשונה וכו' היינו לפרש דעת ר' יוחנן ובגרסה זו שוה לתלמודן וא"כ שוב קים לי' פי' הפ"מ דמודה ר"י ור"ש בעדים היינו זה אומר מת וזה ל"מ מ"מ א"א דהרי מסיים עלה אמר ר' יוחנן אילו אמר ר' אלעזר ממני שמעה וא"כ מר"י שמע דמודה ר"י ור"ש בעדים ולר"י לא נחלק ר"מ ור"י ור"ש בצרות באחת אומרת ל"מ ואיך שייך דמודה בעדים א"ו דמודים בעדים היינו א' אמר מת וא' נהרג ולדעתי אחרי מחילות כבוד מורינו ורבינו מאור הגולה הרא"ש ובנו רבינו הטור ורבינו הב"י והאחרוני' כולם נעלם מהם הירושלמי ודברי ש"ג עיקר עכ"ל ולע"ד אף דפירושו ברור כאשר אבאר מ"מ ק' הטעם אחרי שר"י סובר דמודה ר"מ בראשונה ומשום דהכחשת צרה לאו מידי היא ולהירושלמי אף ר' לעזר הכי ס"ל א"כ ע"כ מה דפליג ר"מ באחת אומרת מת ואחת נהרג היינו מטעם שבתוספות כיון דשתיהן באין להתיר ליכא למחשבינהו לקלקל אלא משום דאמרו בדדמי וטעמייהו דר"י ור"ש ע"כ דמ"מ דבריהם מכווני' בגוף הענין שאינו קיים וא"כ מה"ת לפלוגי לומר דבעדים מודו דמ"ש הא מ"מ דבריהם מכוונים בגוף הענין והטעם הכחשת צרה הא ר"מ מודה אליבא דר"י אלא דס"ל דהיכי דשתיהן באין להתיר ל"ש זה והן הן דברי הב"ש שכתב על הרא"ש והיינו כתי' ר"י וכו' וע' בסוגי' ותבין ודלא כמו שתמה הגאן נרו' נמי על הרא"ש מסברה ע"ש כי הפשוט כדכ' הב"ש דלר"י הענין מוכח מצד עצמי כי אין טעם וסברה לחלק לר' יודא ור"ש בין עדים לצרות ולפירושו ק' זה על ר"י ור' לעזר דירושלמי תו תימ' לו אשא את חרפתי מרבותינו כולם שמן הרא"ש ואילך שנעלם מהן הירושלמי וכי נימא שאף מהרי"ף ורמ' תי' בהעלים הלא הן הן המאירים עינינו בשני התלמודן להעתיק מהן להלכה ואלו בירושלמי הלזה שהיא ערוך במקומו יעלימו עיניהן מלהעתיקו אמנם ז"ל הירושלמי שם בתר הכי תמן תנינן מי שהיו וכו' רב אמר הכחיש עדות בתוך עדות לא בטלה ר"י אמר בטלה (פי' הפ"מ בתוך עדות הכחש' שהיא בגופ' של עדות לא בטל' וכגון בב' כיתי עדים כדמפ' לקמן) ר"י כדעתי' (פי' לטעמי') דמר ר' חייא בשם ר"י הוחזק המונה זה אמר מן הכיס וזה אמר מן הצרור הכחיש עדות בתוך עדות ואף רב מודה שבטלה העדות מה פליגן כשהיו ב' כיתי אלו אומרים מן הכיס ואלו אומרים מן הצרור הכחיש עדות בתוך עדות בטל העדות וכבר לא בטלו כו' חיילי' דרב מן הדא ר"ש ור"י אומרי' הואיל וזו וזו מודות שאינו קיים ינשאו ולא שמיע דמר ר' לעזר מודו ר"י ור"ש בעדי' מה בין עדי' מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חבירתה כלום (פי' המפרש חיילי' דרב ראייתו דרב דאמר דאפילו בגופה של עדות לא הוי הכחשה מן הדא דר"י ור"ש שאומרים כנ"ל דלא הוי הכחשה הואיל ומודים שאינו קיים והכי נמי כב' כתי עדים דמי דהרי נאמן כאן ע"א ופריך עלה דלא מסייע לרב ולא שמוע לי' מה דאמר ר' לעזר לעיל דמודו ר"י ור"ש בעדים הוי הכחשה דלא אמרו אלא בצרה וכו' וכדפרישת לעיל) מתני' פליגו על רב אחד חקירות וא' בדיקת בזמן שהן מכחישות זה את זה עדותן בטילה אמר ר' מנא פתר לה רב עד בעד (פי' מתני' קתני דאפילו בבדיקו' עדותן בטלה וק' לרב פתר לה עד בעד דבכת אחת מודה דע"ב) עכ"ל וע' תו' שם ובתו' של הפ"מ הרי מזה מבואר כדפי' הגאון נרו ומן התימ' על הפ"מ שלא הביט אחרית הדבר מראשיתו ואולם הרי להדי' מבואר נמי דרב ור"י תרווייהו ס"ל דבעד ועד זה אומר מן הכיס וזה אומר מן הצרור הכחשה בגוף העדות חשוב וע"ב ולא פליגו אלא בב' כתות וזה ודאי היינו מה דנקרא בתלמודן הכחשה בבדיקות דזה אומר ארנקי שחור וזה אומר לבן שכשירה בד"מ כמבואר בחה"מ סימן חל' ש"מ שמחולקים עם מסקנת תלמודן וסוברים שאף בד"מ אם הכחשו בבדיקת ע"ב ולהכי שפיר דן ר"י לשיטתי' דמוד' ר"י ור"ש בעדי' ורב לשיטתי' שלא רצה לחלק בין צרות לעדים שפיר יליף מזה לחלק בין כת וכת משא"כ למסקנת תלמודן כמו שדנינן בארנקי דעדותן קיימתן בד"מ ה"ה בעדות נשים דכד"מ חשוב אף בעד ועד שא' אומר מת וא' נהרג שכבר הוכחתי דאף להרמ' אינו אלא בדיקו' כמו חטים ושעורים נמי עדותן קיימת לכ"ע ולהכי אפקי להירושלמי מהלכה וסתמו המתני' להורו' דאין חילוק ואפילו בעד ועד כדפסק הרא"ש זיל אך הרא"ש וטור חה"מ סימן קמ"ה שמחלקו בין חטים ושעורים לבין חטים וקטניות דלא הוי חזקה משום דלא טעו כולי הא לדידיה ק"ק דליהוי מת ונהרג בדמיון קטניות ושעורים ויש לדחוק וצ"ע. עכ"פ זה יצא לנו מהירושלמי מדחזינן לר' יוחנן לשיטתי' מודה ר"י ור"ש בעדים אף שבאמת הם בדמיון כת וכת ומשום דאף בכת וכת סובר שבטל ש"מ דס"ל כדברי הרא"ש דלאותו עדות שהוכחשו בשבילם חשבינן תרווייהו פסולים אותן עדות וידוע דהלכה כר"י לגבי רב וממילא ה"ה לדידן בהכחשה דחקירות כמו יין ושמן שפיר כ' הב"י דאפי' כע"א לשבועה לא קם וע' באו"ת הנ"ל כי אין דבריו מוכרחים שהרי הר"ן סנהדרין הנ"ל סובר ממש כהר"מ שעדי ד"מ שהוכחשו בחקירות ע"ב לגמרי דלא כהכרעת חכמי לוניל ע"ש ודוק:

טז

מצאו כתוב כ' ב"ש ואפי' אם כ' להב"ד ששמע מאח' מהני אלא כשכות' לזכרון ואינו כות' למעשה אז לא מקילי' בעד מפי עד כמ"ש בהג"מ פ"ב דיבמות דבריו קצרי' ואעתיק ל' הג"מ דהכי הוא פעמים רבות תמהתי איך מתירין לינשא ע"פ כתב ומצאתי בירושל' כו' כבהרי"ף והשתא יש לתמוה לרבי בון איך אנו מתירן ע"פ כתב ואפילו לר' ירמיה צ"ע דשמא ההוא דירושלמי עדים חתמו ע"פ ראייתם דומיא דמלוה בשטר דמייתו עלה ואלו העדים כתבו על עד מפי עד או גוי או אשה והייתי מחלק ליישב המנהג דהירושל' מיירי שמאליהם כתבו ולא לפי צורך ולא לפי מעשה אלא לעמוד לראיה ושטר כה"ג אין לו דין שטר (ותו כ' ריש כ"ג בצירף לזה) אבל כתבים שאנו שולחים לדעת אמיתת העדות ואלו העידו כן בפני ב"ד התירוה גם אנחנו שליחותייהו עבדינן ונתירה וכה"ג תי' הריב"א פ"ב דכתו' גבי כותב אדם עדותו בשטר ומעיד עליה והוא שזוכרה מעצמו אבל אין זוכרה לא והקשה ריב"א אמאי לא ישלח עדותו לב"ד ויהיה כשטר ויקיימוה כדאמר בנמחק שט"ח ותי' דהתם נעשה במצות הלוה והמלוה ויש תורת שטר עליו אבל שטר שהעד עושה מאליו ואין תורת שטר עליו והוי מפיהם ולא מפי כתבם והביא מדרשים שהבאתי ודקדק מדאמרינן ועכשיו משיאין עד מפי עד דכותי' ע"פ כתבים משיאין משמע הא אם אין עד מפי עד ע"פ כתבים א"מ ואמאי לא יקיימו חתימתם אלא כה"ג לאו שטר הוא עכ"ל. מזה הוציא הב"ש דאפי' אם כ' להב"ד ששמע מאחר מהני דזה ל"ש לפלוגתא דירושלמי דזה שטר הוא ואין בו קולה דמפי כתבם משא"כ כשכותב לזכרון ולא למעשה דאז שייך לפלוגתת הירושלמי (וכדפי' נמי הר"ן דבהני איירי) אז אף דפסקינן כהמתיר מ"מ תופס לחלוטין מה שהניח הג"מ בצ"ע דשמא ההוא בירושלמי עדים חתמו ע"פ ראייתם ולא מקלינן בעד מפי עד משום דהוי ב' קולי עד מפי עד ומפי כתבם ולע"ד באמת צ"ע שהרי המתיר נסתייע מן בריי' דעכשיו משיאין ע"פ ע"א וה"ה מפי כתבים ובע"א לא מחלקינן ואפילו עוד ב' קולות מפי עד ומפי עבד וה"ה במפי כתבם דאין לחלק בין קילא אחת לשתים ומה שתי' הג"מ דכשכותב עדות לב"ד אין בכלל מפ"כ מדהוי שטר אף דפסקינן בחה"מ סימן ך"ח דאין לשלוח עדות בכתב משום דחשוב מפ"כ צ"ל דהיינו דוקא להעיד טובת אחד ולא נעשה במצות ב' הבע"ד. או בע"א דזה ל"ח שטר (וע' סימן קמ"ב מה שהבאתי בשם הריב"ש) משא"כ הכא דל"ש רצוי הבע"ד דמי הוא הצד שכנגדו וע"א בעדות זה חשוב כב' כל שכותב עדותו לב"ד חשוב שטר ולא מפ"כ וע"כ נמי לדחוק ולפרש מה שכ' גם אנחנו עבדינן שליחותייהו כלומר שאנו מקבלים כתב זה בתורת שטר דאל"ה אינם מובנים והנה ידוע דכל עדיפות ששטר לא חשוב מפ"כ ואפילו מתו העדים היינו משום דחשוב בשעת הכתיבה כאלו נחקרה עדותן בב"ד ואז היה יכול להעיד משא"כ אלם פשיטא דאפילו חתם עדותו בשטר דלאו מידי הוא דמה בכך דחשוב כאלו נחקר הא אף אלו נחקר אז בב"ד מ"מ התור' פסלו והוא אחד מהפסולי' כמבואר בחה"מ סי' ל"ה סעיף י"א ופשיטא אף אם חתם בשטר דלאו מידי הוא וא"כ א"י מה ק' להב"ש שכ' ולכאורה ק' איך מפשט ד"ז משם דהא הר"ן מפ' הפלוגתא בירושלמי כשכו' לזכרון ובזה מתי' הטור שכ' שהרא"ש לא הכריע דמה בכך שהאלם א"כ לזכרון הא מ"מ מפ"כ הוא וכל ריעות' דלזכרון הוא דחש' מפ"כ. משא"כ כשכות' להעיד דיש לחשבו שטר וכנ"ל וא"כ כיון דהרי"ף והרא"ש פסקו דאלם יוכל להעיד בכתבו ממילא מוכרע דה"ה בכתב לזכרון דנמי מועיל לעדות אשה ויותר מסתבר לע"ד דאף הטור לא כ' כ"א ולכאורה ממקומו היה נרא' ליפסוק למימרא והר"מ כ' וכו' ומודה לו ודע שמלבד מה שדקדק הר"ן ז"ל דל' מצאו כתיב מורה דמדבר מכו' לזכרון לע"ד ממקומו מוכרע דאלו בשטר גמור חתום בב"ע להעיד תמה אני מה מקום יש ליפסול לע"נ וכי ס"ד להחמיר בע"נ יותר מבממון הא אפי' פ"ע לממון כשרים לע"נ ומכ"ש שט"ג דבממון ל"ח מפ"כ ומה שמחמרינן בסימנים יותר מבממון היינו כמבואר בבכורות מפני שהוא תחילת עדות אבל בסופן הא מקלינן א"ו כדפירשו בכו' לזיכרון או בע"א (וע' בחה"מ סימן מ"ו סעיף י' בהג"ה) אם לא שנאמר היפך סברת הג"מ הנ"ל אלא דבשטר ע"כ כיון דלא נעשה בדרך שטר בין ב' בעלי דברים המצוים לכתבו תמיד חשוב מפ"כ ויהיה איך שיהי' עכ"פ נפשט מאלם דמפ"כ כשר וה"ה בכל אופנים. ודע דלפירושם דהירושלמי לא איירי בשטר גמור ע"כ לידחוק בל' המתניתא המסייע להאוסר שכ' ברישא יפה כח עדי' לענין ע"נ וזה בשטר גמור ובסיפא קתני ויפה כח השטר לענין גיטי נשים או משועבדים וזה ע"כ בשטר גמור אך אין כ"כ קושי' דאף העדים שיפה כחם לעדות נשים נמי בעדים גרועים איירי וק"ל. תו כ' והנה שם קתני כשם שבודקין ולמה דקי"ל וכו' נראה וכו' והיא נמי קושית הק"ע דמהרח"ש על הרשב"א גופי' דז"ל דף ז' ע"ב ודייק הרשב"א מדסיים הרי"ף דבשאר עדות מפיהם ולא מפ"כ משמע דבע"כ מפ"כ מהני ולפי דיוק זה צ"ל דא"כ סובר הפוך סברתו גבי גיטין דלפ"ז סובר הרי"ף דגבי גיטין דכתב מהניא כו' והרשב"א הוכיח דכתב ל"מ בגט אפי' דפקח עכ"ל ולע"ד לק"מ דנהי דבגט הרכנה עדיפה מכתיבה ע"פ הירושלמי א"כ אדרבה יותר ק' לן טעמא דמעיטה הברייתא אלם דפטור מקרבן משום דאינו יכול להגיד הרי יכול להגיד בהרכנה ואף דהתו' גיטן דף ע"א ד"ה אמר ר' זירא דחקו ליישב הקושי' לר"כ דוקא מ"מ לתי' אביי דשני עדות דרחמנא אמר מפיהם ודאי נמי זה הטעם שא"י להגיד בהרכנה אף דעדיף מדכתב משום הג"ה דמפיהם דוקא והיינו דמסיים הרי"ף אבל בעלמא לא דמפיהם וכו' ר"ל כמו דכתבם ממועט בג"ה דמפיהם כן הרכנותו וא"כ משחזינן דלגבי ע"נ מועיל הרכנה ולא משגחינן בההקפידא דמפיהם ממילא ה"ה בכתב משא"כ בגט דהקפדתו לאו מג"ה דמפיהם נפיק שפיר יש לחלק כדחילוק הירושלמי דהרכנת הראש שהוא מעשה בגופו יותר דומה לקולו מכתב ידו ומה דקתני כשם שבודקין לגיטין לא נאמר להשוות דין ע"נ לגיטין אלא להשוות דין הבדיקה לע"נ כשם שבודקין לגיטין וק"ל ולפ"ז בלא הנ"ל נמי ל"ק מה שהקשה על הר"ן דבפ' מ"ש לא איירי בכו' לזכרון דמה בכך דהא עיקר הפשיטות מדהרכנה מועיל בע"נ ש"מ דלא דייקינן בעדות זה מפיהם וממילא מפ"כ כשר דהיינו כו' לזכרון:

יז

אפילו אינו מקוים כ' ב"ש וע' תשו' מ"ל כ' ג"כ וכו' צ"ע כי ל"מ מבואר בדבריו. תו כ' מיהו קיום ע"א מהני משום בעלמא כו' דהוי כעד מפי עד תמהני דבעלמא הטעם פשוט דצריך ב"ע כמו לכל העדיות שאינו נתקיים באחד כ"א לשבועה (ומה ענין לעד מפי עד דאפילו בב"ע פסול) משא"כ קיום לע"נ לא עדיף הקיום מגוף העדות ולהכי סגי בא' וזה הפשוט כונת הה"מ ובק"ע דמהרח"ש דחק לחלק בין אם העדים מקיימים ע"י הכרת חתימה אז צריך ב"ע ובין אם אחד מעיד שבפני חתם אז' די בא' וליתא אלא כהבנת המ"ל וגאוני אחרונינו ולהרמ' צריך כו' כ' ב"ש היינו שכ' בדרך מסל"ת כ"כ המגיד והיינו חידוש כו' ובב"י כ' ע"ז ואין לו טעם שאם כתבו כתיבה בדרך מסל"ת למה יגרע ולע"ד הה"מ לשיטתי' שמחזיק בהל' י"ג בשיטת הריב"ש שהיא דעה א' שבסעיף י"ד בהג"ה ופירש הכי אף הרמ' דאפילו בלא ק"ד כל בלא שאלה(א) מקרי מסל"ת הוצריך לדחוק בחדוש ד"ז אבל לדעה ב' שהוציאו מל' הרמ' שמצריך דוקא ק"ד י"ל בפשוט שכ' זה לפי' על דין התוספתא שהעתיק בלשונה מצאו כתוב בשטר פ' מת שמשמע לא יותר אלא כמודיע בלא שאלה דבר חידש דאינו מסל"ת מוכרח להקפיד שיהא כתב ישראל ומודה בשהי' עם ק"ד שאפילו כתב גוי שפיר ויוצא לנו מזה אם יש לאשה כתב גוי במסל"ת עם ק"ד וגם גוי המעיד בע"פ בלא שאלה ובלא ק"ד שרי היא ממ"נ בלי פקפק:

יח

הג"ה ואפי' אם יודעים כו' אם י"ל שכתב וכו' כ' ב"ש ובט"ז מדייק ז"ל הט"ז מפני הקול שיצא ואפילו נמצא בכתב שכ' א' לחבירו שפ' מת ולא נזכר הטביעה מ"מ אמרינן שמחמת קול כ' כן ובאמת אין ממש באותו קול כיון שהמים אין להם סוף כן הוא בהדי' בת"ה שם ומשמע מזה דאם יצא קול על א' שמת ואח"כ נמצא כתב ישראל שמת אעפ"י שאותו קול לא הי' בו בירר לא פסלינן הכתב לומר שמחמת הקול כ' כן דהא אם הקול אמת אין כאן ריעותא כמו שיש בההא שזכרנו שטבע במים עכ"ל וכל ל' זה שהעתיק ל"מ בת"ה שלפני ואולם בגוי מסל"ת על אדם שנהרג אחר שיצא הקול עליו שנהרג דאיכא למיחש דבדדמי אמר כן איתא בפוסקים סי' קס"א:

יט

אבל אם שמע מתינוקות כו' כ' ב"ש ולמ"ש בסמוך דבעינן מסל"ת י"ל דאיירי כאן דלא הי' מסל"ת ע"כ ר"ל דלמ"ש בסמוך ס"ק ד' דהדין דבבא דסיפא שמע מהתנוקת איירי דוקא במסל"ת וע"כ לומר דסתם אמירה זו היא לפ"ת דהא לא נזכר במשנה ורמ' מסל"ת י"ל הא סתם אמירות מת להכי לא מהני משום דלא הו' סתמא לפ"ת הא ידעינן שאמר מת לפ"ת נמי מהימן ומה שאין כן אלו הסיפא איירי במתכווין להעיד א"כ נאמנת קטן במסל"ת אין לו מציאות כלל במשנה ובכל ענין בשאומר מת סתם לא מהני (וזה ל"ש אלא לדעה א' שבהג"ה סעיף י"ד) תו כ' ובפרישה וכו' אמת של' הטור מורה הכי מדהפסיק וכ' בין כיוונו טרם שכ' ואם שומעי' מהם וכו' אבל ל' המשנה מורה להיפך שהרי על אמירות אנו באים נאמר בין מתכוין וכן לשון הרמזים שנסתייע ממנו הט"ז שכ' שמע מהנשים שאמרו מת או מן התנוקות או שאמרו הרי אנו באין מלקבור בין כיוונו לשם עדות בין לא כיוונו יכול להעיד שמת והוא שאמרו כך וכך ספדנים הרי דאף חלוקה דאנו באים כולל דבין בכיוונו וכו' והיינו כדכ' הב"ש ס"ק ל"ד בטור משמע וכו' וע"כ דבאמת אף באמירות אנו באים אף להפרישה ל"צ לפ"ת אלא דצריך כך וכך ספדנים להוציא מחשש קמצא וע' ס"ז והיש"ש ז"ל אף שג"כ מפרש הטור ע"ד הפרישה מ"מ כ' ואומר אני שהמתיר האשה בעדות קטנים המכונים להעיד ראוי לשמתא ואפילו יש לה כמה בנים תצא וכ' תו ולפ"ז נראה לכאורה דאפילו במסל"ת לא מהימן הקטן אלא בסיפור דברים ממש כעין המשנה שהענין תולה במעשה קטן עצמו אלא שהא"ז שכ' קטן מסל"ת לאלתר כשר אכן נראה דל"נ מסל"ת בקטן אלא בהקדמה לו דבר קצת ולא שיאמר מבלי הקדמה וקישור פ' מת אף שלקמן אפרש שדעתי נוטה להקל גבי א"י מסל"ת דאפילו בכה"ג מהימן אמנם קטן שאין לו דעת צריך ק"ד לכ"ע ודוקא שאינו אומר לאלתר אבל אם בא והגיד המאורע לאלתר בלי שיכוין לעדות אז אפילו סתם מסל"ת נאמן ובזה יהא הכרע בין ראב"ן לראבי' דשפיר בעינן לאלתר במסל"ת היכי שאומר סתם פ' מת אבל היכי דהוי הענין במסל"ת ובהקדמת דברים אז מהמן לאחר זמן ובזה כבר מבואר בהגהות רמ"א ז"ל דלא כותי' אלא אפילו כשאומרים ספור הענין צריך לאלתר ואולם מה שכ' דבקטן לכ"ע לא הוי מסל"ת אלא בק"ד זה ודאי משמע לדעת הרמ' וש"ע שהרי לדידהו קטן במתכוין להעיד א"נ בשום אופן וע"כ הבבא דשמע מן התינוקית איירי לפ"ת ומשמע הא מת לחוד אפילו לפ"ת א"נ ודלא כהס' של הב"ש הנ"ל שכ' ולמ"ש בסמוך וכו' אלא דבמסל"ת דקטן בעי ק"ד (ובזה תמהני על היש"ש ב"ק שם שכ' על תי' כגון שהיו בעלים מרדפים וכו' ויש לי תימה מה פריך רבינא לר"א דלמא שני נחיל דיש תרתי רדיפות הבעלים ומסל"ת וממציא מכח קו' זו דין מחודש דהיכי דידוע שלא נתייאשו א"צ רדיפות הבעלים ובזה הסוגי' מוכרחת לע"ד דלא כותי' ואף הרמ' פ"ו מה"ג אינו מחלק כלל ולדבריו פה לק"מ אלא הרדיפה הצריך משום קטן במקום הק"ד ובצירף הרדיפה שהוא רגלים לדבר הוא דמקרי מסל"ת ובזה ניחא מה שהכריח לרש"י ז"ל לפרש מימרא דר"א דאמר אין מסל"ת כשר אלא לעדות אשה שמע מן התינוקות ולא בעדות א"י כדדחק הק"ע דמהרח"ש לפרש לשטת הטור וש"ג שמביא א"ו משום שבא"י מל"ת לשטת רה"פ ל"צ ק"ד וא"כ לא היה עולה הקו' על ר"א מנחיל דיש תרתי רדיפה ולפ"ת משא"כ אם ר"א איירי בלפ"ת דקטנים שהוא עם ק"ד אמירות אנו באים שפיר דדומה לרדיפה ומקשה שפיר שוב מצאתי בפר"ח י"ד סי' ס"ט ס"ק מ' פירש נמי תחלה כדפרשתי ומ"ש א"נ לחלק בין ממון לאיסור אין לו מובן דא"כ מה מקשה מנחיל דיש תרתי על מימרא דר"א ומ"ש ותדע וכו' למ"ש זה אינו כי שם יש ק"ד שהוא כמו בנחיל מרדפים) ודע דרש"י ז"ל הכא ביבמות וכן הנ"י פירשו בין מתכוין לעדות וכ' התי"ט דאתו לאפוקי כיון להתיר והניח בצ"ע ואם דיוק זה דוקא היה משמע שמפרשו נמי כהטור דקאי על העדות הקטנים דאלו מלתא באנפא נפשא מה"ת שלא יהיו גדולים נאמנים מתכונים להתיר אבל לע"ד זה אינו כדמוכח מפירש"י ב"ק שמפרש הרי אנו באים מלקבור דהיינו מסל"ת אלא דדיוק זה ל"ד או דנקיט לעדות משום דיוק דבא"י במתכוין אינו עדות אפילו במתכוין להעיד כמסקנת הסוגי':

כ

תו כ' הב"ש וכ' בט"ז דוקא בקטן שהגיע לעונת הפעוטו' אבל פחות מזה לא מהימן אפילו מסל"ת הנה העתק אך החומרא אבל ז"ל ונלע"ד דבאמת אין מחלוקת לדינא בין הטור לרמ' דאותו קטן דמהני להטור היינו בהגיע כו' דפסול קטן אינו משום דאינו בת"ע (דהא עבד כשר) אלא משום דאינו בר דעת ודומה לשוטה ואפשר דבזה לא מתכשר גם במסל"ת דהמשנה לא"מ זה (ולע"ד ודאי משמע מקושית הגמרא ודילמא קמצא דלכל הפחות אף מלא הגיע נמי איירי המשנה דבהגיע לעונה זו שמקחן מקח שוב אין דרכם בצחוק כזה) ולהרמ' ודאי מיירי המשנה בכל קטן ומהני דוקא באמירת היינו באים וכו' אפילו לא הגיע אבל בהגיע מודה דמהני כשאומר בפי' מת וכדאי הוא עכ"פ רבינו הטור לסמוך עליו בהגיע עכ"ל ונהי דלע"ד אין במשמע' הרמ' דמודה בהגיע מ"מ בזה אני מסופק אם מצריך דוקא גדול ממש בשערות או דנימא דלגבי עדות אשה יהי' הדין כדאי' בא"ח סי' נ"ה בהג"ה דכל שהגיע לכלל שנותיו מחזקינן אותו כגדול ואמרינן סתמא הביא שערות (ומקור המנהג שם לע"ד מן מס' סופרים פ' י"ו דאיתא ואין קטן עולה מן המנין ברכו קריאת התורה וקדיש עד שיהא בן י"ג ואין נבדקין באלו) ותו אפשר לספוקי ביותר דעכ"פ מודה הרמ' בהגיע לשנים שא"צ כלל שערות מדתלה פיסולו מפני שאינו בן דעת ובה"ע פ"ט ה' ז' כ' בל' זה אפילו הקטן נבון וחכם ה"ה פסול עד שיביא ב' שערות משמע דהכא לאו בשערות תלי' אלא בדע' וע' תשו' הגאון נ"ב נרו סי' מ"א מחליט דצריך דוקא שערות ובבדיקה ולשטתו מה שכתב שנאמן על עצמו מק"ו דנאמן להעיד בגדלו שיצא בהינומ' מטעם רוב נשים בתולות נשאת ק"ו שנאמן שהביא ב' שערות שהרי הרוב מסייע לו וק"ו אם יובדק עתה וימצא לו שערות נרא' דתחילה דן ק"ו אפילו לא יובדק כלל ולע"ד זה הק"ו פריכא דמהראיה שסמכינן על הרוב במה שמעיד על אחרים בזמן שהוא גדול למעיד על עצמו ובמה דאפשר שבזמן שמעיד הוא נמי קטן ואם הוא קטן אין בדבריו כלום ולא מצינו בכל התורה עדות ע"ע זולת אשה במיתת הבעל ואולם בל"ז גוף הדין לע"ד צ"ע ומשמע לי יותר דא"צ שערות כלל וע' י"ד סי' ס"ה בהג"ה כ' ומקרי קטן עד שיהא בן י"ג ויום א' ולאפוקי ממה שמביא בד"מ דיש מתירן בקטן שהולך לשנת י"ג וק' הרי קיי"ל תוך הזמן כלפני הזמן א"ו דכ"ע לא בעי שערו' בעדות שדי באחד והכרו"פ דחק בהש"ע וא"י מה יענה להיש מתירין שבד"מ הנ"ל:

כא

וכן אם אמר פ' מת כ' ב"ש ובתשו' ש"א כו' עכ"ל ולק"מ כו' ואני תמה שקושי' ראה והביט וכבר מבואר אף התי' שם ויותר היה לו להעתיק נמי הנאמר שם נמי בשם מהרלב"ח דאין משם הוכחה דדלמא חד מנייהו נקיט ובתי' התרצן מתורץ נמי החשש דדלמא א"י הוא מדתנא דבי ר"י בשעת הסכנה כותבים אע"פ שא"מ והמ"ל הל' י"א כ' ואני תמה על דחיי' זו דראייתו מהמקשן אדמותיב ודלמא צרה ליתיב ודילמא א"י ולע"ד אף ל"ק דאלימא לי' לאקשוי מצרה דחשש כיון לקלקל נמי אית בה משא"כ א"י כדאי' בט"ז אלא נראה שהריב"ש בשטת הגאון שבסעיף י' אזיל דלדידן חיישינן שמא שד הוא וע"כ דמחלק בין צרה דלא שכיח לא חיישינן במ"ע לבין שד בשדה דשכיח ואם כן שפיר מקשה אף במסקנה דניחש לא"י דשכיח טובא והב"ח דוחה דדילמא איירי בלה"ק ובמקום דל"ש דידעי לי' הא"י וכן מהרח"ש דוחה דא"י כיון דאינו חשוד לקלקל עלייתו וההכרזה פ' מת זה גופא חשוב ק"ד ואולי זה נמי כונת הט"ז והוא דחוק:

כב

הג"ה ב' אבל שאר הכותים כ' ב"ש ונראה הנהו ג' פסקים כו' הנה א"כ א"א ליפסוק עכו"ם מסל"ת מפי מסל"ת נאמן זולת אם נפסק נמי ברור דעכו"ם ששאל לעכו"ם שלא בפני ישראל חשוב מסל"ת ומטעם דמסתמא החיוב לחוש דילמא ע"י שאלת הא"י לא"י השיב לו ולע"ד להדיא מבואר בת"ה להיפך שהרי תחילה כ' וא"כ נ"ד דילמא ע"י שאלה מ"מ נרא' החילוק בין ישראל השואל לא"י השואל אח"כ כ' ותו נראה דלא תלינא להחמי' ולומר ע"י שאלה סיפר הרי שכ' הותו לאת"ל דאף א"י ששאל ל"ח מסל"ת מ"מ לא חיישינן לדילמא הי' ע"י שאלה ואלו דבריו בכונת הת"ה מה שכ' דל"ח דילמא היה ע"י שאלה היינו בפני ישראל באופן דלא היה מסל"ת אבל ע"י שאלת א"י שפיר חיישינן אלא דאין מזיק למסל"ת א"כ אין שייך ל' ותו ע"ש:

כג

הג"ה אבל שאלו עכו"ם אחר כ' ב"ש ולדברי הה"מ צריך לחלק כו' ההוא חלוקא ודאי לא מסתבר כמבואר בק"ע דמהרח"ש דף י"ד ע"ב וע"ש כי מביא ראיה מריב"ש לסברת הח"מ שהיכי שהיה המעיד במעמד השאלה לחבירו ומשיב דלא חשוב מסל"ת ולדינא ודאי צ"ע וכן בכ"מ דאיכא פלוגתא וכו' ע' ב"ש וע' בהג"מ פ' האשה כ' גבי פלוגתא דמצא כתוב איש פ' מת ונראה דהל' כדברי המקיל בע"נ ולפ"ר אפשר נמי דהיינו טעמא דהרי"ף והרא"ש ולא הכריעו בפלוגתא זו דלומר דדעתי להחמיר לזה מספיק ראיות הר"ן ונ"י מפ' מ"ש ולומר שסמכו על שם נמי קצת דוחק ולהנ"ל ניחא ובדין איבעי דלא איפשטא בק"ע דמהרח"ש דף ל"ב כ' הרי"ף ורא"ש השמיטו האיבעיא דחמות הבאה והטור פו' לחומרא והה"מ כ' ולא נתברר לו טעם נכון ונראה דמטעם משום ההוא דאמרינן בבכורות כי הקילו בסופו אבל בתחילתו לא דדוקא בתחלת העדות כלומר גוף העדות שלא העידו עדות ברור שמת הוא שיש להחמיר אמנם בסוף העדות פי' שנחקר יפה והעידו ברור שמת אך דיש לספוקי בעדים אם כשרים או פסולים מקלינן משום עגון וכו' ואפשר לזה כיון הב"י עכ"ל ולע"ד ד"ז בס' בעדים תליא בפלוגתא אם עדות אשה וע"א הוא ד"ת כדעת הנ"י בשם הריטב"א ומהרי"ק שורש ל' בשם הרמ' ז"ל או משום דאפי' ד"ת נאמן ע"א כיון שהדבר עשוי להתגלות כדמשמע מדברי רבינו משה (וע' ברמ' פ"ה מה"ע ה"ב מבואר שהוא מדבריהם וע' פ"י מ"ס גיטין דף ב' ד"ה וא"ד שבערוה) דא"כ מה שהחכמים פסלו עדים דומיא דה' נשים י"ל שהוא אך מדרבנן ואם מיבעי לן אם זה נמי פסלו י"ל שהוא ס' דדבריהם ולקולא אבל לשטת רה"פ דכל עדת ע"א ואשה אינו כשר אלא מדרבנן א"כ מה דמבעי לן אם זו נמי הכשירו אם לאו הרי אם לא הכשירו נשאר בדינו ופסול ד"ת וספיקא לחומרא וע' ב"ש ס"ק ק"ס וק"ל:

כד

ובלבד ששאלו אותו שלא בפני הישראלי' כ' הח"מ וע"כ כ' הר"ן אם השליח שאל וכו' ובחנם וכו' והב"ש כ' דשפיר מוכח שהר"ן חולק דודאי ליכא למיחש שהשליח שאל בשם ישראל ולע"ד אי מש"ה ל"א דכיון שהר"ן תפס בפשיטות דמסתמ' לא הגידה הגוי' לגוי מת בעלי בלא שאלה אף זה מסתמ' נמי ברור שאין מדרך שליח גוי הבא מרחוק לשאול לגוי' שלא ראה מימיו בעלך חי או מת מבלי שיטעים דברים המביאים אותו לשאלה זו וא"כ כבר הצריך לומר מה שהאשה חפיצה גט ממנו ושפיר כ' הח"מ אמנם עכ"ז יראה לע"ד מוכח כדהבין הב"י ז"ל שהר"ן חולק מדכייל שכל המשיב ע"י שאלה ל"מ מסל"ת ולא הטיל בו תנאי אם הוא מרגיש שיש לישראל נ"מ ש"מ דס"ל דה"ה לנ"מ דגוי יהיה מה שיהיה חשוב למשקר מאשר פיהם וכו' ולא האמינים אלא במסל"ת ממש בלי שום שאלה וכן נוטה לע"ד משמעו' הגמ' דלהעיד מקרי הכל אפילו בלי שום חשש היתר לישראל וחלילה לי ליפלוג על התה"ד ז"ל אלא שדומה לי שהר"ן פליג עליו ומה שהקשה הב"ש על הרמ"א שפו' לקולא י"ל דלהכי מביאו בשם י"א להורות די"ח ומ"מ נ"מ טובא צירף דעתו לעת הצורך וע' בק"ע דמהרח"ש דף ט"ו כנראה נמי נוטה להחמיר:

כה

והגיד אומדנות ע' ב"ש מסיים וחולק על מהרי"ק שורש קנ"א שהקיל בזה יע"ש כי כ' ברוצה שמתודה בעצמו בשעת צאתו להריגה מה שחטא והזכיר הישראל שרצח זה וודאי לפ"ת מקרי ולע"ד בזה ליכא מאן דפליג:

כו

והם מסורים בקולר כ' ח"מ אבל רש"י פירוש חבורה משמע דמנין י' בלחוד הוי סימן וכו' וכן משמעות המ"ב סי' מ"ד ד"ה ועוד נראה מביאו הב"ש ומביא נמי הט"ז שחולק דמנין לחוד אינו ס"מ ביותר להועיל לעדות אשה ולע"ד מוכח כן מקושי' הגמ' ב"מ דף ך"ח אלא הא דתנן מצא תכריך של שטרות וכבר מסיק דף ך' ע"ב דשטרא מכריז ופירש"י וזה יאמר כך וכך היו ואם מנין הוי ס"מ ביותר והוא ד"ת לא מקשה מידי א"ו אף אם נדקדק מפירש"י מנין היינו בצירף מקום ההליכה שהלכו לכרכים ביתר או לאנטוכי' ולזה רומז הב"ש ס"ק נ"ה במה שכ' אחרי דברי הח"מ וע' עוד מזה לקמן ר"ל ס"ק ע"ב מה שמביא בשם מהריב"ל תו כ' הב"ש סס"ק הנ"ל וכ' בתשו' מ"ב אם כותי מכיר א' מהן ומעיד שנהרגו כל החבורה אמרינן מסתמא אותה חבורה היה ותימא לי הא המ"ב למד זה מן תשוב' הרא"ש שכ' אעובדא דאבא יודן ולא הוזקקו ב"ד לחקור מן הנכרי אם הי' אותו שנתלוה עמו כי שמא יהודי הלך לדרכו ושוב נתלוה עמו אחר וכו' ומזה למד דה"ה במכיר א' מן החבורה ל"ח שמא הלכו הראשונים ונתלוו עמו אחרים וא"כ ק' סס"ק נ"ג כ' ובתשו' מ"ב פ' כהרא"ש וצ"ע וט"ז מאריך בזה ופו' לא כהרר"ש והכי מעתיק המ"ב בסתם:

כז

בא א' ואמר לנו וכו' וא"א שמא יצחק בן מכאל אחר הוא שמת אחר ל' ז' דהרמ' כ' בטור וי"א דוקא בשלא הוחזק אחד באותו מקום בזה השם וגם לא שכיח שיירות שעוברם שם הא איכא חד מינייהו אין משיאין ורב אלפס כ' אפי' שכיחי ב' בההוא שמא או שכיחי שיירות משיאין עד דאיכא ב' לריעותא וכן הוא מסקנת א"א וע' ב"ש ופי' הט"ז שמביא יש לו פנים בהסוגיא כמבואר בק"ע דמהרח"ש באריכות ע"ש ומה שמקשה הב"ש למה ל"ח שהשני שהלך לדרך אחר חזר והלך לעיר הזאת כמ"ש סי' קל"ב דחיישינן שמא אתא על גלמא פירחא ור"ל דשם כ' בסעיף ד' ואפילו אם עדים מעידים וכו' ובהסוגי' יש טעם א' דילמא בגמלא כנ"ל ודחק מאוד ולבסוף כ' ול' דש"ס דף קי"ו רבא אמר צריך ישוב ור"ל דהא רבא עצמו כרבה ס"ל אף בגט דבעינן ב' לריעותא וא"כ למה חשש לדלמא בגמלא אתא ולע"ד להטעם שבסוגי' לדילמא מילי חסר שהוא העיקר כבתוספות מעיקר' לק"מ וא"ד כלל דשם החשש מבלעדי שבא כלל וא"כ על הש"ע לק"מ אלא מן הסוגיא לטעם דילמא בגמלא וזה נמי לע"ד אפשר ל"ק כמבואר פה בהמלחמו' דז"ל ורבא אמר אפילו לדידי דאמינא כאן נמצא כאן היה והדין עלי לומר לא יצא זה מנהרדעא אעפ"כ כיון שהאחר נהרדעא הוא שבא וכ' גט בסורא חוששנו אף לזה שהיה בנהרדעא באותו יום הרי דשם להכי חייש לביאתו מדבל"ז ע"כ הכותב בא מנהרדעא לסורא י"ל גם הב' בא משא"כ בזה שאחד הלך ודאי לאספמי' מקום שהמת נמצא והב' ס' י"ל דדומה לסברת התוס' גיטין ד"ה כאן שכתבו וי"ל כגון דידעי דמזה יב"ש נפל וכו' דאין לחוש שגם אחר אבד כאן כיון דאין השיירות מצויות ואף דרבא עצמו כרבה ס"ל חייש לדילמא בגמלא אתא א"ו ש"ה כנ"ל אך מ"מ אין מוכרח דדומה לתי' תוס' כי שם ידוע שמזה נפל באותו מקום ואלו נחוש להב' המוחזק מוכרח שגם זה בא וגם נפל ממנו משא"כ הכא שאין החשש כ"א שבא נמי להכא ואולי מ"מ י"ל דהעדר מציאת זה האיש בעולם הוי דומי' דנפילה ושפיר אמרינן אחרי דידוע שזה אחד היה באספמיא וזכרו נאבד מן אספמיא ואילך אין לחוש שגם הב' בא לאספמי' ומשם נאבד זכרו:

כח

אך עיקר פי' זה להכניסו בהטור לע"ד רחוק מאוד מצד סתימות הל' אף גם הי"א שמביא צ"ע למי רומז וכבר הירגש הק"ע הנ"ל דף ך"ו ע"ב ולולא דמסתפינא הייתי אומר מילתא חדתא דהטור אינו מפרש השגות הראב"ד ע"ד הה"מ שהקפידתו אך שלא יהיה מוחזק עוד א' בשם זה שלא ידעינן אם הוא חי או מת דזה פשיטא כדכ' הה"מ שמודה בו הרמ' אלא דעתו דאפי' בהוחזק עוד א' כשם הזה ודאי חי מ"מ חוששין כמו שמוחזק א' כן אולי יש יותר בשם זה דלא ידעינן והו' המת וסברה זו נזכרת בח"ר גיטין הבאתי לשונו סי' קל"ב ע"ש שמפרש בה טעמא דרבה דבעי ב' לריעותא הוחזק ושכיחי שיירתא ומדחזא להראב"ד שהקפיד על חדא לריעותא של מוחזק סובר דפו' כולו דלא כרבא דהכ' אלא כר"ז וה"ה בשכיחי שיירתא ולא הוחזק כלל והן הי"א וע"ז כתב שהרי"ף מדסותם כרבא דלא חיישינן והיינו בשכיח ולא הוחזק כן נמי לא חיישינן בהוחזק ולא שכיח אבל אם המוחזק בס' אם חי אם מת מזה לא איירי דמה"ת להתיר זו יותר מזו אך משמע' ח"ר גופי' דר"ז לא ס"ל כלל ההיא סברא ודברי הטור ז"ל עדיין צ"ע.

כט

תו כ' הב"ש וטעם דמחמירן בגט וכו' משום דאפש' באחר טעם זה כתבו הבעהמ"א והרא"ש ליישב הרי"ף ולפ"ר מוכח נמי הכי מן הסוגיא שהרי מבואר מן התוספתא לכל הפחות בעדות שמו ושם אביו ועירו סגי ולא חיישינן לב' שווירי ולב' יב"ש וכ"מ פשטא העובדא דסוף המס' דיוחנן ארי' דמכפר סיחון ואלו למשמעות פשטות הסוגיא דגיטן לר"ז לאיכא דאמרי חייש אף לב' שוירי במקום דשכיחי שיירתא (וע' סי' קל"ב ב"ש סעיף ד'). וא"כ ודאי ק' קושי' המלחמות דלא משמע מהסוגיא עכ"פ לחלק בין גט למיתה דאם כן מה מייתי אביי ראיה מגט ורבא הי' יכול לומר אפילו לדידי דלא חיישנא במית' בגט חיישנא אבל ע' סימן קל"ב למה שכתבתי ליישב תמיהו' הב"ש שבסעיף ד' הנ"ל שפיר דמדין גמרא באמת אין חילוק אלא דהרי"ף ז"ל נקיט הכרע' זו לנפשי' לדינא ולפי' המלחמות שהיא שטת הרשב"א ונ"י שמביא הב"ש ודאי דאף שמו ושם אביו ושם עירו א"א להתיר אם נמצא במקום דשכיחי שיירתא כי חיישינן לב' יב"ש ולב' שוירי וע' ק"ע הנ"ל מה שהוכרח לידחוק אליבייהו ליישב התוספתא ועובדא דארי' הנ"ל ואליבייהו העובדא דיבמות ריש גלותא ע"כ שהעוד ושמת אותו שהיה ידוע להם שיצא מקורטבא פלונית הידוע באופן דליכא לספוקי לקורטבא אחר אבל כ' דף ל"א ומ"מ כבר כתבתי דלא ראיתי בשום פ' הקרובים לזמנינו מי שהזכיר זה דלהרמב"ן ורשב"א ונ"י בשלא סיים העיר שיש להחמיר בכל גוונא עכ"ל ואולם היכי דמוחזק לנו ב' עיירות שוים בשמם בזה ודאי צריך יישוב להתיר בפשוט ע"י שמו ושם אביו ועירו והב"ש קיצר פה בהעתקתו שכ' הטעם בגט משום דאיירי בנמצא שלא במקום הכתיבה דאם היה נמצא במקום הכתיבה היה אמרינן כאן נמצא וכאן היה ולא אמרי' שמא מאחר נפל ומשמע דבלא הוחזקו באותה עיר לא חיישינן כלל לב' יב"ש להצריך בדיקה וזה ודאי אינו דא"כ מה פשט רבה בגיטין מכל מעב"ד יחזיר דאטו מבואר דאיירי בב"ד שלא מאותה עיר אלא שקיצר ודעתייהו אינה אלא לחלק במה דחיישינן בגיטין אף לב' שוירי בשיירות מצויות ואפילו לא הוחזק משום דנמצא הגט שלא במקום הכתיבה ול"ש כ"נ וכ"ה משא"כ הכא ידוע היה שיצחק ר"ג יצא מקרטובה זה דוקא ולא היה הס' כ"א שמא זה שחסר בקרטובא אזיל לעלמא וזה שיצא ומת אחר הי' שבא לקרטובא ויצא משם לזה ל"ח מטעם כ"נ וכ"ה אבל ודאי אף בנמצא במקום הכתיבה במקום ששיירות מצויות חיישינן לר"ז שמא מאחר נפל ואפי' לא הי' ב' יב"ש עד דבדקינן אותה עיר א"כ אזלה שפיר ראיות רבה ממעב"ד כמו דשם בלא הוחזק ל"ח לב' יב"ש ולא מצרכינן בדיקה כן בשוירי דלא היה חשש כ"א לב' שוירי לא מחזקינן ול"ח וכן בסי' קל"ב קיצר בהעתקת שטה זו וע"ש ואולם באמת נראה מסתימו' הטור וש"ע דסי' קל"ב דלא תפשו פי' זה כלל לעיקר:

ל

וי"א דבמקום שמזכיר שמו לבד וכו' בהרמ' פי"ג שכ' עד שיעיד העד שהוא פלוני ויכיר שמו ושם עירו ובלשון זה נמי העתיקה המהרי"ק אבל בדפוסי אמשטרדם שלפני סוף פ' י"ד דיבמות היא בל' זה א"מ עליו עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו שמו ושם עירו א"כ הוא ממש דע' י"א אלו אך לפ"ז הי' ק"ק מה חייש אביי אטו יצחק ר"ג בר אמתי' דרב"ב לא חשוב כשמו ושם אביו שבתוספתא וצ"ע:

לא

דחיישינן לשאל' כ' הח"מ סתם וכ' וכו' ול"ד שאלה ה"ה למכירה או לאבידה חיישינן הכא ר"ל דדוקא הסוגי' משני לשטה דסימנים ד"ת אז בכלים דלא מושלי נמי ל"ח לשאל' ומכ"ש למכירה וגניבה דלא שכיחא אינשא דמזבין כליהם זולת העשוי לימכור כלים וגם גניבה ל"ש אבל אי סימנים דרבנן הא באיסור א"א בעינן מ"מ ביות' אף ע"י חששות רחוקות לא נחשב אלא סימן בינוני דלא מהני וזה סברת רבינו ב"י ז"ל בתשו' כפי שהעיד בשמו הב"ש והספר א"א ואולם מה שכ' נמי והיינו נמי שטת הריטב"א שבב"י בעניותי ל"מ והקשה הב"ש ממה דפ' סי' קל"ב שחזקת כלים אלו שאינו משאילם ותי' ואפשר בגט שהבע"ד לפנינו ולא אמר דהשאיל ל"ח לשאלה (י"ל אף בדלא פירש שיודע שלא השאיל) אבל כאן חיישינן שמא השאיל אפילו בכלים אלו ר"ל ע"צ הדוחק כפי דבריו או ע"צ דרך הח"מ דילמא מכר או נגנב ממנו וכ' מיהו הסוגי' עדיין אינו מיושב ר"ל לע"ד דאם יש בזה לחלק דביש הבע"ד לפנינו ל"ח מן הסתם א"כ מה הוצרכו הסוגי' לבא לכיס וארנקי לא מושלי הא י"ל ע"כ ל"ח לשאלה אפילו בסתם כלים אלא בשהבע"ד אינו בפנינו.(א) והגאון נ"ב שי' סי' ל"ב ד"ה עכשיו הקשה נמי על פסק ב"י ז"ל דא"כ מה דחה על הפשיטות דסימנים ד"ת ממה דמהדרינן חמור בסימני אוכף דלעולם ס"ד ואימא בעידי אוכף אכתי ק' הא אי ס"ד חיישינן לשאל' אף בכלים דל"מ ולפ"ר הי' קו'(ב) עצומה אלא שהגאון שי' מייחסה להב"ש ולע"ד כונת הב"ש כדכתיבנא וקו' הלזו יש לדחות דההיא שקלא וטרי' דלא נחית לסברת שאלה כלל שפיר משני אלא(ג) דאנן אחרי דחזינן דאם סימנים ד"ת יש הוכרח לחוש לשאלה ולחלק בין כלים לכלים אף אמרינן דאפשר אף כלים דל"מ לא הוה ס"מ ביותר מחשש שאלה דל"ש אלא דצ"ע ראייתו ואולי משום דמשמע לי' להאמת ובכליו דתנן סתמא בכל הכלים וכאשר דחקתי לייש' הב"י כן נמי ההוכרח לידחוק עד"ז לשטת הב"ש במה שמחולק עם הגאון מו' הילמן ז"ל ליישבו מה שהקשה שם הגאון נר"ו עליו תוך ד"ה ואני אומר ע"ש ומה שמביא הגאון המחבר נר"ו ראיה מהרמ' לדעת הגאון מ"ה מדנקיט בפ' ד' מה' גזילה למה פרט הכתוב חמור להחזירו בסימני מרדעת והרי מרדעת לא מסקב לחמרו א"ו משום דפ' ס"ד ואז ל"ח לשאלה ולע"ד אין בזה ראיה דנהי דלההי' תירוצא נקיט הבריי' בדיוק אוכף דהוא כלי דל"מ מפני שהתנא מפ' בו הקרא ומדאוריית' בכלים דמושלי אף בממון חיישינן לשאלה מ"מ לדינא דלגבי ממון ודאי ק"ל דל"ח כמבואר בתו' יבמות פשיטא דשפיר נקיט מה"ט מרדעת להורו' דלגבי ממון ל"ח לשאלה ואסמכי' אקרא ואולם הח"צ ז"ל מתיר נמי בסימן בינוני בגופו וס"מ או ט"ע בכליו מטעם דאף הסוברים דחיישינן היינו לשאלה דרבים ר"ל שזה הנעלם השאיל למי שהוא אבל לשאלה דיחיד שזה שיש לו הסימן בינוני השאיל למיוחד נמי בסי' זה להא ל"ח וכדאי' בפ' ג"פ דף קע"ב דאף דחייש אביי לנפילה דחד ל"ח וכו' ואף דאיסור מממון ל"י הא כתבו תו' ורש"י בהא"ש דף קי"ו דילפינן שפיר איסור דלא הוחזק מממון דהוחזק אלא שהקשה לנפשי' סוף ד"ה וא"ת שני וכ' ובזה (ר"ל עם דברי הרא"ש על פסק הרי"ף לחלק בין גט למיתה) מיושב דל"ת הא דאמרינן בפרק א"מ דף ז"ך ע"ב ואי ס"ד חיישינן כי מצאו קשור בכיס אמאי כשר ניחש לשאלה והא לפי דרכינו לשאלה כי הא שיהו שמות המשאיל ושואל שוים ל"ח אלא דשני גט דאפשר באחר עכ"ל וע' סעיף י"ח כתבתי שזה א"א לחלק בין גט למיתה מדין גמרא מכח קושי' בעה"מ אלא דהרא"ש להכרעת פסק הרי"ף הוא דכ' והאמת שאלו סברתו דשאלה ונפילה בסוג אחד הן הי' מוכרח ע"כ הי' יותר נוח לי ליישב קושייתו דהקו' בפ' א"מ אזלה לרבה ולל"ק דר"ז גיטין ך"ז דמוקמו מתני' זו דמצאו בחפיסה וכו' בהוחזקו והוי איסורא דהוחזק דסובר הסוגי' בפשיטות דל"י מממון דהוחזק אך מעיקרא דדינא יש לע' בסברתו דהרי חזינן שביבמות קט"ו הנ"ל משני הסוגי' ואביי למה ניחש אי לנפילה מוזהר זהיר בה ולמה דפירוש התו' דע"כ היינו דל"ח לשמא מצאתי ששמו כשמו דהיינו לנפילה דיחיד אבל לנפילה דרבים חייש הא ק' איך קאמר לנפילה מוזהר זהיר הא אביי מ"מ חייש וע"כ דתרווייהו צריכי דמפני דחשש נפילה מצד עצמו ל"ש מדמזהר זהיר די אם נחוש לנפיל' דרבים ולא לדיחיד א"כ מן יימר דשאילה מצ"ע ל"ש דומי' דנפילה דממזהר זהיר בה ואם גוף הענין שכיח אפשר דחיישינן לחד ל"ש דהיינו שהשאיל למי שיש לו ס"ב כמותו ואולם אי חזינן דהשאילה מצ"ע ל"ש דומי' דשאילות כלים רבים וכיוצא בו ודאי יפה דיבר ובל"ז לע"ד הנוטה בשעת הדחק להקל בחשש שאלה לא הפסיד וע' ש"ך ח"מ סימן ס"ה ס"ק ך"ה וגם הק"ע דמהרח"ש צווח ככרוכי' על רבינו ב"י דמנ"ל דהרי"ף ור"מ חוששים לשאלה והיש"ש נמי פי' בפשוטו כמהר"ל מפראג מטעם פשיט דסימנים בינונים בגופו וסימני כליו ביחד חשוב ס"ח תו כ' הח"צ ז"ל דיש מקום להתיר ע"י ס"ב בגופו אלו נמצא במקום דאין שיירות מצויות ואנן ידעינן שזה בעלה של זו הי' באותו מקום דמדמה ס"ב זה לשמו ושם אביו דלא הוחזק והוי תרתי לא הוחזק ואין שיירות מצויים דודאי ל"ח וע"ש:

לב

ואפילו מאה סימנים וכו' הב"ש כתב אבל סימנים אמצעים מצטרפים והב"ה מביא בשם הגאון מו' עוזר שהוכיח בראיות דמצטרפים והיא בדפוס סוף הש"ע ולע"ד יש להשיב על ראייתו שהיא תחילה מתכריך של שטרות ומתי' קושית הרא"ש דהתם מפני שהם ב' סימנים הם ד"ת ולדבריו שטרות כיון דלא שייך הטעם דניחא לבעל אבידה א"א לאהדורי אלא בב' סימנים דליהוי סימן ד"ת ולדברי כה"פ בח"מ סימן ס"ה מוכח איפכא ואדרבא המחמיר לא החמיר כ"א בששניהם של חד לוה ומלוה ומן הטעם שמסיים וע"ש בש"ך ותו שמפרש הסוגי' בדרך רחוק דדוקא למה דס"ד ל"ח לשאלה הוא דק לי ומשום דהוכיח ממתני' דקתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ש"מ דצירוף סימנים נמי לא מהני דליהוי ד"ת משא"כ לדידן מחלקינן וא"כ בע"כ מפרשינין המתני' סימנים בגופו ובכליו היינו סימן א' בגופו וא' בכליו ודכלים לא מהני מדחיישינן לשאלה ואם הדיקדוק דסימנים דוקא תרי משמע ולא סימני' דעלמא ודאי משמע נמי אפילו הרבה סימנים בגופו נמי ל"מ כמו דל"מ הרבה סימנים בכלים העיקר לע"ד כדמפ' הרא"ש תחילה דחזינן דרבא עצמו לא סמך על הקו' ואף שהטעם נעלם לו מ"מ י"ל דסימנים דרבנן תו מביא ראי' ממאכלו' אסורות ולבסוף ראי' ג' מכלאים ולע"ד משם מוכח איפכא דהא לדבריו ק' מה הוכיח דסבר סימנים ד"ת דמה משמעות יש בל' ר"ח דאמר עיין להנך דדמי דלאו בכולהו קאמר באודני' וגניבתי' וקלא ואדרבא מדלא אמר דליבדק בסי' אלא דדמדיין משמע בכל החילוקים שביניהו אלא משמע דאין לחלק ומזה נלע"ד דלהכי פ' הרמ' פי"ג מה"ג דסימנים שמחזירים בהם אבידה הם ד"ד בכ"מ לאתוי כלאים ומאכלות אסורות וכדמסיק הגמ' פ' הזרוע זולת בגיטין וסימני איש להתיר אשה מדחזינן שביבמות וגיטן שקלו וטרו והניחו בס' כדי להחמיר ולזה מדויק הל' פ"ז מה' נחלות ודלא כפי' הגאון הנ"ל בדרך רחוק אלא כפי' הה"מ שהוא האמת וכן הסכים הק"ע דמהרח"ש מ"מ לע"ד נראה אחרי שכבר מוחלט דעת כה"פ שיש ס"מ ביותר שהם ודאי ד"ת והשריש המ"ב שבב"ש ס"ק ע"ב הכלל שלא ימצא א' מאלף א"כ הדבר מסור לחכמי הדור הם ידונו אם לדעתם הב' סימנים שביחד נמי א"א להמצא בא' מאלף אף שא' מהן אפשר בדרך אמצעי להמצא יוכלו לעשות מזה ס"מ ביותר וזה היתד שהכל תלוי בו לע"ד:

לג

אבל אם טבע במים וכו' אפילו אחר כמה ימים ל' הרי"ף אבל במים אפשר שישהא ד' או ה' ימים ואינו משתנה וע' בק"ע דמהרח"ש דף מ"ד ע"ב יש נסתפקו אם דוקא ולא יותר או ל"ד ועיין בהרמ' ה' סוכה בדין אתרוג המנומר ובכ"מ ומ"ל שם ויש ראיה משם דל"ד:

לד

אלא לאחר זמן מרובה כ' הח"מ נ"ל דלעולם כ"ז שאין מתקלקלת צורתו וכו' ובק"ע דמהרח"ש דף מ"ה ע"ב כ' אך מה שיש להסתפק אם ראו לאלתר ונתפח מה דינו אי אמרינן דמעידן דבגמ' ל"א דא"מ אלא באשתהי דוקא א"ד דבגמ' לא איירי אלא דלא ראינו שנתפח ובזה דוקא אי אשתהי חיישינן דילמא נתפח או תלינן דסתמא נתפח כדברי הר"ן על הרמ' אבל לאלתר לא חיישינן הא ראינו דנתפח אפילו לאלתר אין מעידין דזיל בתר טעמא היכא דאשתהי טעמא דא"מ דילמא נתפח ממילא שמעינן דהיכא דחזינן דנתפח אפילו לאלתר א"מ וזה נ"ל יותר וע' ברשד"מ סימן ר"ד עכ"ל ובתשו' מהר"א ששון מעתיק תשו' בשם הרב רשב"ם (וקרוב שהוא ט"ס וצ"ל הרשד"מ והיא התשו' שרומז עלי' הק"ע) דז"ל ועתה יש להקשות כי איך אפשר להכחיש שמי שעומד בים ד' או ה' ימים שלא יתפח מצד המים שנכנסים דרך פיו ודרך הנקבים וא"כ איך אפשר להעיד עליו אלא שנראה דנהי שהגוף נתפח מצד המים אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה כי המים מעמידין צורתו וכ"נ דקדק ל' הטור ורש"י עכ"ל ומשמעו' הח"מ הוא כמשמעו' תשו' זו דאף דנתפח כל שראוהו לאלתר וצורתו אינו מתקלקל מעידן עליו. כ' ב"ש ואם נהרג ביבשה והשליכו אותו למים הוי כאלו נטבע במים רשד"מ וע' ק"ע סי' ר"ה ושם מסופק אי אמרינן בענין זה מצמית צמית דהיינו לאח' ג' ימים ולדידי יש נמי ספק איפכא אם שהה אחר שהעלוהו שעה אם נאמר בזה מתפח תפח די"ל זה אינו אלא כשמת תוך המים כי ז"ל הריב"ש סי' שע"ח ועוד דזיל בתר טעמא כיון שאין אנו צרי' ג' ימים במי שמת במים מפני שנרטב מה לו יום א' מה לי כל שהוא (כ' זה לאפוקי ממי שרצה לחלק בין שהה ג"י במים אז בעינן חזיוהו בשעתי' לבין לא שהה אלא מעט) שהרי כיון שטבע ועמד במים עד שמת שם מחמת המים הרי באו המים לצבות בטן ואור פניו יפילון ומשתנית צורתו. ואע"ג דמים מצמית צמית בשעולה מן המים ושהה ביבשה מעט חוזר לסורו ותגלה רעתו עכ"ל משמעות ל' דוקא מת במים וצ"ע וכ"ז להעיד עליו בט"ע אבל ע"י ס"מ אפי' אשתהי מתירן אשתו היינו בין ביבשה אחר ג"י ובין אחר שעה שהועלה מן המים וכ' ב"ש ומה שמציין על ד"ז טור ליתא בטור אלא בב"י ד"ז בלא ראי' ובסוגי' דסימני' דאוריי' במס' ב"מ איתא בספר א"ז ד"ה והכא בשומא מצוי' בב"ג כו' אבל בשהעמידו חלוקתן בשומא ס"מ ודאי אפשר דשומא היתה דוקא אבל יתרת או שאר חדושין שאינו מצוי באדם ס"מ הוא וכן בסימנים עשוין להשתנות לא"מ דוקא שומא שאינה שנוי אלא בעור האדם אבל שאר חידושין שהם מן העצמות ומן עובי הבשר כגון בעל חטוטרו' וראשו שקוע ושקפם וכה"ג ודאי אינה עשוי להשתנות הראב"ד עכ"ל מל"ז ודאי איכא למשמע דכל שהוא מן העצמו' ועובי הבשר מדא"ע להשתנות אף בשהה ג"י ביבשה או אחר שהועלה מהמי' אין לחוש אף דמתפח תפח כי דוקא צורת הפנים הוא דנשתנה ואינו ניכר וכ"מ בכורו' דף כ"ח דאיתא במומין שבגוף מותר מפני שאינן משתנין משמע לעלם אף יש למשמע מזה דאין חילוק בין ס"מ ביותר לס"ב לע"ז דהא מ"מ תרווייהו בעובי הבשר או העצמות אלא שזה מצוי וזה א"מ ומל' הרמ"א ז"ל דנקיט ס"מ וכן המרדכי א"ר כי הם דברו על ההיתר לכתחי' אבל לעולם י"ל דה"ה לענין דיעבד דאם נשאת ע"י ס"ב דל"ת (וע' ב"ש ס"ק ע') נמי אין חילוק ואפי' אשתהי. אמנם הב"ש דחק להסכים דברי התוספת עם הלכה זו ומלבד שפירושו בתו' ע"ד המרדכי הוא ממש העלאת פילא בקופא דמחטא שהרי תחילת דבריהם הוא לפרש וקאמרו סימנים שלא ע"ד וא"ו המחלקת עכ"ז נמי מוכח מדבריהם לפ"ז לחלק דבס"ב שייך לחוש לאשתהי שהרי כתבו ואי סימני' ל"ד וכו' דמשמע הא אי סימנים ד"ת שפיר פירושם שהתחילו בו דסימנים צריך מפני שידעה מהטביעה בקל יש לחוש דמעידים בדדמי ש"מ לפ"ז דמ"מ ניחא להו וחזינהו לאלתר ואל"ה אין סימנים מועילים וזה רחוק לע"ד מן הדע' לחלק בענין אשתהי בין ס"מ לא"מ ויותר נוח לי שלהתו' תמיד באשתהי מדמתפח תפח אף יש סימני' מובהקי' ביותר שאינם מועילים אף דודאי בכלל ס"מ יש חסר או יתר אבר שבלי ספק אין לחוש לאשתני מ"מ מדיש נמי ס"מ התלוים בעובי הבשר מה דאפשר להשתנו' לדעתם ע"י נפיחה נקיט חזינהו לאלתר כדי למוקים בכל עניני סימנים המועילים ואז דברי התו' כפשטן ויהי' איך שיהי' לע"ד פסק הש"ע נכון לדינא כי הרא"ש אינו תופס כ"א תי' ב' של תו' בשם ר"י ולענין דיעבד בס"ב ואשתהי צ"ע:

לה

מצאהו הרוג וכו' י"א שתולין כתב הגאון נ"ב נרו' סימן ך"ח ד"ה עוד נ"ל יש לתמוה בההיא דדגלת דקאמר רבותא דאנסבא בתר ה' ימים והקשה דעביד כמאן ע"ש וקשה איך מיירי האי בתר ה"י אי שראו שבעל אשה זו נטבע ואחר ה"י מצאו א' בדגלת והכירו שהוא בעל אשה זו מה בכך שהוא אחר ה"י ממ"נ מותרת אם הנטבע שוב לא עלה הרי שהה יותר מכדי שתצא נפשו א"ו אנו חוששין שעלה א"כ אומר אני הרי אם לא היינו יודעים משום טביעה ואנו מוצאים במים איש א' שניכר בט"ע שהוא בעל אשה זו הרי זו מותרת אף אם לא היו המים מצמתין דהרי לדעת ר"ת תלינן שהוא תוך ג' ימים א"כ אם הי' א' נטבע לפנינו והי' עולה לפנינו חי ואח"כ אירע שמצאו במים איש שטביעות עינו כהנטבע שעלה בפנינו הרי אשתו מותרת דאף שעלה אז מ"מ כיון שניכר עתה בט"ע שהוא פלוני שוב נטבע מחדש ומת במים וא"כ במעשה דדגלת שאתה אומר שהוא בתר ה"י ובעלה נטבע אף שאמרינן שעלה מ"מ כיון שניכר בט"ע שהוא זה אמרינן שנטבע מחדש ואין כאן עדיין ג' ימים ושפיר ניכר בט"ע ואם אתה אומר שהוא אחר ה"י ולפי שנטבע זה ה"י ומאז מונח שם א"כ פשיטא דמותרת וע' בש"ע סעי' ך"ז ודוק היטב ועפ"ז פי' שהעובדא הי' שכבר היו עדים ע"י סימנים שזה שנטבע זה שהועלה והם לא ידעו אם הי' בעל אשה זו והשושבין הכיר בט"ע שהוא בעלה ומן הסימן לא ידע ולע"ד הוא פי' רחוק דהא כאשר המעשה מבואר אין שום קו' והמוכרח להקו' חסר העיקר ואף ק' מנ"ל להקשו' דלמא כפשוטו אלא נלע"ד דמה שכ' לא יהא עדיף מראינו בעינינו שעלה ודאי עדיף דאם ראינו שעלה ועתה נמצא א' וניכר בט"ע אמרינן סתמא נטבע מחדש תוך ג"י ההכרה היא אמיתות אבל(א) בנטבע זה ה"י נהי דאם לא נמצא חוששינן לחומרא למיעוט שעלה אבל לקול' מה"ת דהא רובא א"ע וא"כ כי נמצא והוכר אמרי' איך אפשר שההכרה זו אמת והוא זה שנטבע זה ה"י הא בתר ג"י לית לי' הכרה א"ו הכרה זו דמיונת בשקר ואין כאן עדות (דומי' דבכורות ך"ח ע"ב נ"מ לאכחושי סהדא) ונשאר החשש רחוק שמא עלה וע"פ עדות זה יתברר של"ע ז"א דאם ל"ע איך יש להם הכרה בתר ג"י ולומר שהכרתם אמת הא א"א אא"כ עלה וחזר ונטבע ולקולא ל"א עלה ודוק. ובק"ע דמהרח"ש דף ס"ד איתא המנהג להקל כדעה א' והדעה ב' היא דע' הרשב"א שמסופק כדאי' בב"י ובל"ס הנוהגים להקל נמוקים עמם וליתר שאת אמינא סמך להמנהג ואומר דהרשב"א ז"ל לשיטתי' שפיר מסופק אבל לדידן יש ראי' לקולה דאיתא נמי בק"ע הנ"ל דף מ"ה ע"ב בשם תשו' הר"ן שמה שכ' הרמ' ואם שהה אחר שהושלך מן המים ביבשה ונתפח לאו לאקולי אתא שיהא צריך ודאי נתפח אלא ר"ל שעל הסתם אי אשתהי ודאי נתפח אעפ"י שאינו ניכר וכ' ולפי דבריו יראה דהרמ' מחמיר שסובר ודאי נתפח והרשב"א לא כ' רק דס' דילמא נתפח ואפשר דבזה לשיטתייהו אזלו דאיתא בש"ך י"ד סי' ק"י בשם תשובת רשב"א דספק דרבנן היכי דאתחזיק איסור לא אזלינן לקולא והפר"ח ומ"י פסקו לקולא ע"פ הרמ' ולכן להרמ' הוקשה הא כיון שכבר נטבע הותרה מן התורה ולא נשאר כ"א א"ד ולמה נחיש לדילמא נתפח ומוכרח לבאר דודאי נתפח והרשב"א א"צ לכך דהא מ"מ עדיין בחזקת א"ד עומדת ונראה לפ"ר מדמשוו כה"פ לאחר ג' ימים ביבשה לאשתהי אחר שהועלה מהמים דלהרמ' אחר ג"י ביבשה נמי ודאי נתפח דלא כמשמעות שאר הפוסקים דאף ספק הוא ומה דלא מבאר נמי הכי ביבשה משום דל"צ להנ"ל ואולם לשיטתי' ק' מה מקשה בעובדא דדגלת אינהו דעביד כמאן דילמא באמת טעמא דא"מ בתר ג"י אך מס' משא"כ בנטבע והוא ס"ד אזלינן לקולא וצ"ל דס"ל לתלמודא דע"כ הטעם דאחר ג' ודאי נשתנה דאלו אך מס' אף בדבר תורה אין מהראוי לחוש מספיקא דילמא נתפח ולאחזוקי סהדי במסהוד בדדמי ובפרט ב' עדים דאדרבא הסבר' נותן דעדו' העדים מברר לנו הספק דלא נתפח א"ו דאחר ג' ודאי נתפח ושפיר ויראה נמי דנהי דמחלוקת התו' והרשב"א במשמעות המשנה מ"מ מחלוק' הסברה תלי' עיקרה בזה דלהתוס' העדאת העדות מוציא לנו מהס' דאחר ג' ואמרינן סתמא תוך ג' הוא ולהרשב"א ע"כ מפני הס' חיישי' ומחזקינן העדים בדדמי וא"כ הרשב"א לשטתי' יוכל לספוק ומ"מ הגמרא שפיר מקשה משא"כ להרמ' הא ק' כנ"ל ומוכרח כנ"ל דסובר בפשיטות דמס' לא מחזקינן העדים בדדמי ומזה הוכיח דאחר ג' ודאי נתפח וממילא ה"ה בס' דתוך ג' או אחר ג' נמי לא מחזקינן העדים בדדמי ואמרינן תוך ג' הוא וא"כ להסכמת הפר"ח ומ"י כהרמ' יש מקום להקל:

לו

ע' ב"ש מה שמביא בשם הט"ז לתי' הש"ע ביצא קול ולמה שתרצתי קושי' הגאון נ"ב נרו' כנ"ל ודאי צ"ע דאיך אפש' לצרף הקול דהא אם אנו רוצים להתיר ע"י הכרה זו הא ע"כ הקול שקר דאם הוא אמת ההכרה דמיונית ושקר מדהוא אחר ג' וא"כ מה יהני הצורף:

לז

י"א בשם ר"ת כ' הח"מ תוך התשו' לתי' קושי' הריב"ש ויש לדחות כי אכתי ק' דלמא הי' בהם ס"מ ולע"ד זה לק"מ דודאי חדוש דין זה קבלה הי' בידם לחדושו ואלו בס"מ מה חידושו דבתר ה"י משא"כ לר"ת דע"י ט"ע התירו שפיר יש חידש לע"ד יש לדחוק דודאי הי' נמי אפשר לתירץ ש"ה דכל גופו שלם אלו הי' מקובל להם דהכי הוה אלא מפני שזה לא הי' מקובל והסברא דמיא מצמית פשיט להו אף מבלעדי דוחק הקושי' כדפשיט לר"ת הסברא דכל גופו שלם תירצו במה דברור להם.

לח

הג"ה ויש מחלקים ע' ב"ש כ' שהיא ע"פ פי' הרא"ש שמפרש וחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים היינו מי שראה הטביעה שאז אומר בדדמי ולהכי ל"מ ט"ע אלא ט"ע בהדי סימנים וראה אותן מיד והיינו סימנים שא"מ אז צריך שיראה אותן מיד אבל אם יש בו ס"מ א"צ שיראה מיד וע' נמי בתו' שם גם מדבריהם מוכח ח"ז דאם סימנים לאו ד"ת צריך צירף ט"ע ובלא"ה אף כי ברור שנטבע אין מועיל סימן שא"מ אם סימנים ל"ד ובספר הגאון נ"ב נרו סי' מ"ג כ' בל' זה ואומר אני שאם שהה עליהם עד שתצא נפשם ואז ד"ת שרי ומדרבנן אסור אף לכתחי' וא"כ שיש רק א"ד ודאי סמכינן אסימנים וראי' שהרי הרא"ש בתשו' כלל ב' סי' י"ו הקשה על מה שפ' הרמ' כלאים דהנהגה אינו לוקה אלא בטמאה וטהורה אבל ב' סימנים טמאים או טהורים אינו לוקה מחולין דף ע"ט דאמר ר"א לשמעי' כי עיילת לי כודנייתא בריספק מ' בהנהו דדמיין אלמא קסבר אין חוששין לזרע אב וסימנים ד"ת ואם ליכא איסור תורה היכי פשט דסימנים ד"ת ואפי' הוי דרבנן סמכינן עלייהו בא"ד וגם א"ל דהרמ' פליג וס"ל דגם א"ד אין סומכין על סימנים אם אינם ד"ת כי בודאי א"א לחלק בזה והרי ביבמות אמרו סימנים ד"ת או דרבנן נ"מ לאהדורי גט בסימנים הרי דדוקא איסור תורה נקטו בלשונם עכ"ל ותמהני איך לא שת לבו להמבואר הכא בתו' ורא"ש עצמו להיפך ובודאי משמע בלשונם דלשטת הרמב"ן בסעיף ל"ד דבמי' שאל"ס ההיכרח נמי לעמוד בכדי שתצא נפשו. אף ההוא עובדא הי' כן דאל"כ מי הכריחם לומר ואי סימנים ל"ד איירי הכא בסימנים מובהקים נימא דהיו עומדים עד שתצא נפשם א"ו משמע ברור דעתם דאפי' בידוע הטביעה ברור מ"מ אינה נתרת ע"י ס"ד לחוד. והראי' מתשו' הרא"ש לע"ד אינה חדא דאינו דומה א"ד שאין לו עיקר כ"א משום גזיר' לא"ד שהוא מספק א"ת שי"ל החכמים עשאוהו כודאי א"ת לענין לכתחילה וע' בדברי או"ה שבש"ך י"ד סי' ק"י ותו דשם הא לא אתחזיק שום איסור וכבר ק"ל ס"ד לקולא נמצא בפשוט נמי יש היתר להרמ' אלא דזה לא רצה להקשות למה הצריך לעיין ות"ל דס"ד לקולא כיון דבקל יש לברר הוי כמעלים עי' ועושה בכיון א"ד אבל פשיטא דליכא לאוכוחי סימנים ד"ת דלא יהא דרבנן כיון דא"א לברורי יותר שרי מטעם ס"ד משא"כ בנטבע והחכמים אסרוה מס' הרי עכ"פ בחזק' א"ד עומדת ואתה רוצה להתיר ע"י סימנים דרבנן סברו התו' והרא"ש מהסוגי' דאמרי' כל דתקון רבנן כע"ד תיקנו ולא שרי' אלא ע"י צירף ט"ע כמו אלו לא נטבע וע' סי' קל"ב ומס' גיטין ס"ה ע"א ופסחים דף ל' ע"ב. ולפ"ז יראה דיש להציל הרמ' מקושית הרא"ש דהא אף לשטתו ק' הא מסיק שם דאף לר' יודא מספק' לי' אי חוששין לזרע אב. וא"כ אף דסבירא לן כר"י כמבואר שם כתו' דהלכתא כר"י בפרידות אכתי הא הוי ס"ס שמא חוששין לזרע אב וכולהו פרידות שריי' אהדדי ואת"ל א"ח שמא שניהם בני סוסי' או בני חמורה ומה דקאמר לע' נמי אך כדי לברר מה דאפשר בקל וע' ש"ך י"ד ק"י ס"ק ס"ו. ומדקבעינן ההל' כר"י ודאי שאין להכניס ס' זה בחסרון ידיעה דהא הוי ס' לכ"ע ומה יש להוכיח מזה דסימנים ד"ת ולהכי ע"כ ההוכחה היא עד"ז דמשמע דר"א לכתחילה סמך עצמו על בדיקה זו ולא חש כלל להפרידם מתחילת לידתם הנולדים מן הסוסי' והנולדים מן החמורה שלא יתערבו וזה ודאי דאסור לערוב כדי שיהא ס"ס א"ו דסמך על הסימנים שהן ד"ת וא"כ אף להרמ' ניחא דאף א"ד אסור לערב כדי שיהא ס"ד:

לט

תו כ' הב"ש דה"ה במי שידע וכו' בסברה זו שידיעה הוא כמו ראי' אפשר לתי' קושי בעל מלחמות על בעהמ"א והיא נמי קושי צ"צ סי' מ"ה על הרא"ש דלמה מוכרח הסוגי' לומר וקאמרו סימנים לימא דלא היו בשעת הטביעה ולכן די בט"ע לחוד ולהנ"ל י"ל דהא ס"ד דרבא פרק האשה בתרא דצורבא מרבנן אם איתא דסליק קלא אית לי' ונהי דמסקינן דלא כוותי' היינו לקולא אבל לחומרא אמרינן בת"ח דקלא יש לטביעתם וכ"ע סתמא ידעו:

מ

תו כ' לפ"ז איירי הסוגי' סוף יבמות וכו' והיינו דהי' לו ט"ע וסימנים דאל"כ ל"מ כיון דראו הטביעה כן מבואר נמי כבר בק"ע דמהרח"ש ומ"מ דחוק מאוד דא"כ ע"כ לומר דמשמע להגמ' דהסיפא דקתני אין מעידן אלא עד ג' ימים עלה דרישא הדר דמה דקתני ברישא דא"מ אלא על פרצוף פנים עם חוטם אפילו יש סמנים זה העדו' נמי לא הותר ואפי' עם סימנים כ"א בג"י דאל"כ לא משמע מידי דדילמא ההכרה ע"י סימנים עדיף ומהני אף אחר ג"י וא"כ הבבא אמצעות דקתני אעפ"י שיש סימנים מהראוי שתהא בתר ההיא דא"מ אלא עד ג"י:

מא

אבל מי שלא ראה טביעתו כו' כ' ב"ש והרב רמ"א לא כ' וכו' ולע"ד אף רוב חכמי ישראל חולקים על קולא זו כמבואר ביש"ש ודע' הרא"ש ז"ל עצמו הוא מסופקת כמבואר בדברי ב"ש עצמו מיד ב"ה:

מב

שמא יצא ממקום אחר כ' הרא"ש פ' החולץ הל' ה' ולא אזלינן בתר רוב ולדות שהן בני קיימא משום דמיעוטה דנפלים שכיחא וחיישינן למיעוט דשכיח כמו גבי מים שאל"ס דאשתו אסורה ונראה כסותר למה שכ' פ"ק דחולין הל' י"ו שם מסיק דלהכי אם נשאת ל"ת במשאל"ס ולא אמרינן סמוך מיעוט לחזקה דא"א משום דמיעוט דנמלטין לא שכיח (וע' במשמרת הבית דף ח') וכן העיקר דל"ש ומה שלכתחילה אסורה היינו כמבואר בתו' חולין שם ובכמה מקומו' ביבמו' ובבכורו' דף ך' ובמס' ב"מ ך' ע"ב דמשו' חומרא דעריו' הוא דמחמרינן לכתחי':

מג

ושהה כדי שתצא נפשו ע' ב"ה מביא בשם הריב"ש משמעו' דהשיעור הוא ב' שעות ודברי מהרי"ט שמביא מרפסין איגרא דלדעתו תורת כ"א בידו וע' תשו' ב"ח סי' ע"ט כ' מאחר שעמדה אצל הנקב שנפל בו לערך שעה וראתה שבמקום שנטבע לשם כו' א"כ עמדה ושהתה יותר מכדי שתצא נפשו שרינן לאשתו להנשא וצ"ע שעורא דשעה מנ"ל וכנראה ששיער נמי כפי אומד דעתו ועובדא דר"ח בן דוסא שממנו למדו התשוב' הנ"ל שעור ב' שעות דחק לפרש באופן אחר ע"ש כי למעשה צ"ע:

מד

מארכוב' ולמעלה משיאין את אשתו נקיט הרישא למידק הא בארכובה גופא אין משיאין ואף דבמתני' נמי נאמר מארכובה ולמטה א"מ ויש לדייק איפכא מ"מ מדק' הדיוקי' אהדדי החיוב להחמיר ואין זה כב' חומרא דסתרן ממה דפסקינן בי"ד נ"ה דאם נחתך בארכובה טריפה כי כן השיב הרא"ש ז"ל בתשו' לבנו כלל ך' סי' י"ו בל' זה דאין כאן פסק הלכה ידוע אלא דמס' עבדינן לחומרא בכ"מ אמנם אף דבי"ד מספקינן נמי ע"פ מחלוקת רש"י ורי"ף אם ארכובה תחתונ' או עליונה היינו בבהמה מצינן בגמ' דיש לה ב' ארכובות אבל באדם אין ספק אלא הארכובה הוא למעלה מן השוק המקום שבין השוק לעצם הקולי' כמבוא' פ"ק דאהלות והוא הנקרא בלע"ז קניא ואין לו אלא אחת אך הא ודאי צריך ביאר מה נקרא בארכובה ומה למעלה מארכובה כי למה דתפשו הש"ע ורמ"א ע"פ הריב"ח דתוך הארכובה אינו אלא בין הערקום לבין השוק הכל כל שלמטה מזה הוא מארכובה ולמטה א"כ ה"ה הכא לא נקרא למעלה מארכוב' אלא דוקא תוך העצם הקולי' משא"כ לשטת הש"ך ופר"ח שתפשו עיקר פירוש הרא"ש בתשו' דהערקומו' הם הנקראים רכובה ומבואר בפר"ח כל' זה ולפ"ז העיק' כפי' הרא"ש קמא ואם נחתך בין פרק התחתון לערקום כשרה מבואר דסו' לפי זה הוי פירש המתני' דמן הארכובה וכו' כאלו כתוב מן הערקום ולמעלה טריפה מן הערקום ולמטה כשירה דא"כ שפיר דבין פרק התחתון להערקום ודאי דהוי בכלל מן הארכובה ולמטה וממילא לפ"ז דה"ה נחתך בהפרק של מעלה דבין הערקום לשוק דודאי טריפה ואין הס' אלא בנחתך תוך הערקום וממילא יצא לנו הכא לקולא דאם נמצא הרגל והערקמו' מחוברים בו דהרי עכ"פ הוא נחתך למעלה מן הערקומו' משיאין אשתו אמנם לע"ד ז"א מתרי טעמ' חדא דהפר"ח דחה דברי מהריב"א ולע"ד עכ"פ אין לדחותם כי ז"ל הש"ך אבל באמת מוכח מהרא"ש בפסקיו שנחתך בתוך הערקום טריפה ואינו מבאר איך מוכח אבל הפר"ח ביאר דברי הרא"ש שבדרך הא' שהוציא הדין מהדיוקים ודאי דדן על הערקומו' ואותם קרא רכובה וכדבריו בהתשובה בדרך הב' שהוציאו ע"פ הפירש דהעצם התחתון הוא הנקרא רכובה מחמיר יותר שאפילו נחתך תוך הפרק שבין התחתון להערקומות נמי טרפה ואני אומר שא"א להעלות זה בדעתו דא"כ לדרך הב' ודאי ק' קושית התו' שם דמה מקשה וכן שניטל צ"ה דהא לפיר' זה מבואר בהמתני' דמיד למעלה מעצם התחתון טריפה ושם ליכא למ"ד דיש צ"ה בשלמא לפירושו בתשוב' דעל גוף הערקומות דן אין להקשות זה כדמקשה היש"ש דנהי דודאי לא מסתבר דעולא סובר כמ"ד דערקומה גופה אלא כדפסקינן היכי דפרעו טבחא דהיינו התחלתם מסוף הערקום וא"כ למה דפסקינן ע"פ דיוק הסיפא דבכ"מ שנחתך תוך הערקום דטרפה זה הוא למטה מצ"ה מ"מ יפה דחו קושייתו דזה לא נשמע כלל מהל' מארכובה ולמעלה דאינו מורה אלא על למעלה מהערקום ושם צ"ה ושפיר מקשה דכיון דתנן וכן שניטל צ"ה מארכובה ולמעלה ל"ל כדפירש"י ז"ל דזה עיקר הקושי' אבל להדרך הב' הא ודאי ק' כנ"ל ולע"ד לית נגר דיפרקינהי א"ו דלדרך זה חשיב כל הערקומות לראש עצם התחתון כדכ' הט"ז ע"ש הגה' או"ה ולא דן כ"א על הגליד שבין הערקומות לשוק ושפיר ומוכח לפ"ז שתוך הערקום ס"ל כשר שהרי הם נקראים לפ"ז רכובה התחתונה כמו גוף העצם התחתון וא"כ אלו דבדרך הא' אזיל בדרכו שבתשו' וקרא להערקום רכובה מה זה שכ' ועוד לסייע בעיקר הדין הא אדרבא לדרך הא' תוך הערקום טרפה ולדרך הב' כשר א"ו שהפסק' עם דבריו שבתשו' אינם אחדים ובהפסקים בדרך הא' קרא להגליד שבין הערקום לשוק רכיבה ועליו דן והטריף מהדיוקי' ובדרך הב' נמי הטריף אותו מקום מצד שקרא עצם התחתון בצירף הערקומות רכובה עכ"פ לפסקיו תוך הערקום כשר וע"ז סמך הריב"ח דלא כהתשו' מפני שהפסקי' עיקר וממילא אף הכא אין משיאין ותו דאף בפי' הפר"ח ובהתשו' לא ניחא לי נהי דנזכר פעם בל' התשובה ור"פ ועולא קורין לרכובה עצמות קטנות שבין עצם אמצעי לשלישי דמשמע כהבנתו דרכובה דמתני' היינו הערקום מ"מ א"א חדא הראי' גופא שמביא לפי' זה מאהלות דהנן ה' בארכובה אינו מורה כלל לפי' זה אלא דארכובה הוא שם הכולל להמקום שהה' עצמות מונחים ולא שהמה נקראים רכובה ותו דמיד בתר ל' הנ"ל כ' נמי בל' זה כי כל דבר הנכפף ונברך קרוי ברך ורכובה הרי דלכל המקום הנכפף קורא רכובה ולא לבד העצמות וכן כ' תו כי אליבא דכולהו הפרקים המחברים עצמות נקראים רכובה ור"ל לע"ד דכל המקום שבין עצם התחתון לבין השוק הוא בכלל שם רכובה שם העצמות כי כ"מ זה נכפף ונברך ולא בא אלא לאפוקי ממה דס"ד דבנו והוא בפסקי' בדרך הב' כדהתחיל וכ' דע לך בני כי העצם התחתון א"נ רכובה וע"ז סובב הולך אבל כ"מ של מעלה מעצם התחתון עד ראש השוק הכל ביחד עם העצמות נקרא רכובה ובכל מקומו' אלו יש הס' בין בהגליד שלמטה מהערקום ובין בהערקום ובין בהגליד שלמעלה מערקום והוא טרפה אך מס' וכן מוכח ממה שהשיב לבנו כנ"ל להחמיר הכא נמי מס' ואלו לפי הפר"ח ענין זה רחוק המציאות שימצא הרגל חתוך באמצע הערקום וא"כ נחזי אם הערקום מחובר להרגל הרי תנשא ואם לאו הרי ודאי ל"ת ודוחק לומר שדן על מציאת רגל עם מקצת ערקומות ומקצתם חסרי' וכן בתשו' זו עצמה שכ' ומה ששאלת אם נתפרק עצם האמצעי מן התחתון היינו ספיקא דדי נחתכו רגליה בין הפרקים ולא נתפרק לחוד (כלומר ועור ובשר חופין) דלא גרע מכל עצם האמצעי דאם עור ובשר חופין דכשר אלא אם נתפרק ואין חופה טרפה והיינו מס' להפר"ח נמי ע"כ לידחוק דר"ל דנתפרק באמצע הערקומות ומקצתם מחוברים לעצם התחתון ומקצתם להעליון ובוודאי אין זה במשמע הל' והעיקר לע"ד כדפרישנא ולע"ד אף האו"ה שמבי' הט"ז בל' זה הגליד הוא נקרא רכובה נמי ר"ל כ"מ שבין עצם התחתון להשוק נקרא גליד דהוא בלה"ק פרק ולא כדהבין הט"ז דווקא להגליד שבין הערקום לעליון אלא שצ"ע בגוף הספר שא"א וזה המכוין בהטור להמדייק בלשונו ולא כדדחק הפר"ח אליביה עי' ודוק ואם כן וודאי בבהמה יש להטריף ואפילו תוך הפרק שבין התחתון להערקום ע"פ דבריו שבתשו' והכא אין משיאין אלא דווקא ממש תוך השוק וא"ל דבנמצא הרגל עם הערקומית מחוברים בו הרי עכ"פ נפסקו הצ"ה מדפסקינן י"ד ריש נ"ו כמ"ד מקום צ"ה דעילוי ערקומה ופירש"י והאי שיעורא נפש מכולהו כו' ואם נחתך בין עצם אמצעי לאותו ערקו' טרפה וא"כ ניחא דהכא משיאין דז"א חדא דשם אך מס' מחמרינן כההוא מ"ד כמבואר ברש"י שם וממילא הכא יש להחמיר איפכא כמ"ד דאיגרמ' ולגב ותו בעניותי א"י אם באדם הצ"ה הם באותו מקום הארכובה דהא בבהמה הם בסוף עצם השוק שהיא ארכובה תחתונה והכא על ארכובה שבבהמה נקראת עליונה אנו דנין דהיינו סוף עצם הקולי' כנ"ל ודע של' הש"ע י"ד הנ"ל סוף סעיף א' שכ' וכן אם נחתך בתוך הפרק כו' בין הערקום לשוק טרפה לדעת זה לפירש"י הנ"ל צ"ע דנחתך במקום זה בלא זה טרפה לכ"ע מטעם פסיקת צ"ה ומה לדעת זה דנקיט וע"כ דנחתך ל"ד אלא נשמט והצ"ה מחוברים בהערקום ואין עור ובשר חופין וסובר נמי כשטת תשו' הרא"ש הנ"ל והיא בהג"ה שם סעיף ג' ודוק:

מה

עד א' אמר כו' אם אמר קברתיו מזה דקדק הה"מ שהרמ' אינו מסכים עם הרי"ף להצריך אף בב' עדים קברתיו אבל ק' לי למה דמפרשו הכ"מ והח"מ שמה שכ' או שנטבע בים הגדול ומת כלומר ששהה עליו כדי שתצא נפשו חדא מדוע שינה בהל' הכא ומת ובסעיף ל"ד ולא עלה ותו דבשלמא בסעיף ל"ד י"ל דלהכי נקיט ע"א לרבות' דאפ"ה א"נ ל"ת אבל הכא איך כולל בהדי מלחמה או שנטבע בים הגדול ומת הא במלחמה מדייק ע"א להורות הא ב"ע א"צ קברתיו ובנטבע בים הגדול אטו כי אמרו ב"ע נטבע ומת דלפירושם ששהה וכו' מי שרי' להכי נלע"ד דההוא ומת פירושו ראיתיו אחר שעלה מונח מת דבב' עדים שרי' משא"כ בע"א דיש לחוש שמעיד על מה שרובן למיתה ואולי חי היה ומים בלבלוהו והוי דומי' דמלחמה דצריך קברתיו דהיינו לפי' הריב"ש אסקוהו קמן דהוי דומיא דקברתיו או קברתיו ממש אם אמר קברתיו נאמן הנה להפוסקים שאינם חוששין לבדדמי של חילוף כ"א לבדדמי של מת ולא מת והיא שטת המרדכי בשם הר"י והיש"ש הכא אם ראוהו מיד שהועלה דתו ליכא חשש נפיחה אז בקברתיו סגי להוציא מחשש ל"מ ולשטת הרא"ש הכא דאיירי שמעיד נמי על הטביעה וידע בה צריך לצירף ההכרה סימן בינוני וכן נמי לשטתו אף במלחמה בע"א אפילו תוך ג' ימים אם אמר קברתיו ע"י הכרה שהכרתיו אחר המלחמה צריך צירף סימנים מהחשש דילמא אמר בדדמי מדמסמך בנפשו כל הנהו דאיקטל איהו פלט אומר בדדמי זה(א) שהיה במלחמה זהו הוא שנמצא מת וכן איתא להדי' בש"ג ריש הפרק והוא בד"מ סס"ק ל"ח לענין אשה המעידה על בעלה במלחמה ולמד מלחמה מן מים שאל"ס וה"ה לשטת הרא"ש בע"א ומה שהש"ג שם ע"ב פוסק בל' זה וכן אם העד העיד שטבע בעל' במי' והעלוהו משם מת והכירו העד ה"ז נאמן אע"פ שלא הכיר ע"י סימנים אלא בט"ע שאין העד אומר בטעות היינו דפו' כהרי"ף ורמב"ן ויש"ש דבע"א נפשט האיבעי' א' דאם אמר קברתיו נאמן משא"כ לשטת בעהמ"א והרא"ש דבידע הטביעה צריך נמי סימני' בע"א ה"ה במלחמ' ודברי הח"מ קצרים ודברי הב"ש צ"ע שכ' ואם נטבע במים כו' צריך שיהא לו בו סימן דמשמע דרוצה למעט דבמלחמה בקברתיו לחוד סגי וזה אינו דמלחמה ומים דין אחד להם כמבואר בש"ג וכ"מ להמע' בהסוגיא וגם מה שכ' במים שאל"ס אינו מדויק דה"ה ביש להם סוף ולא עמד כדי שתצא נפשו דנמי צריך לבא להכרה היטב עם ס"ב לשטת הרא"ש מחשש בדדמי של חילוה ולקברתיו מחשש בדדמי דל"מ וע"ע סעיף מ"ח:

מו

הג"ה או אפילו שטבע רק לא העידו ששהה במים כדי שת"נ דבר זה מתורת משה רבינו הרמב"ן ז"ל למדנו ובאמת צ"ע מה פעולה טובה יש בשיהה זו הא מ"מ יש לחוש שיצא תוך שעור זה במקום דלא שלטה בו עינו וא"כ אף אם נשאת תצא כמו ביש להם סוף ולא שהה אלא ע"כ דהעליי' מן מים שאל"ס ל"ש להכי ל"ת כן י"ל דאף דלא שהה נמי א"נ ל"ת ושאני יש להם סוף דתצא אם לא שהה דהעליי' מהם שכיח וכן תמה המרח"ש וכן משמעות הכ"מ בתחילת דבריו ע"ש וראיית הרמב"ן ז"ל מן ספינה שטבעה שבסעיף ל"ו אפשר לדחוק דדוקא ספינה שלא ראה בירר שזה נפל להמים ואפשר שנמלט הוא דנותנים עליו חומרא חיים אבל בראה שזה נפל להים י"ל דלא בעינן ששהה מטעם הנ"ל וע"כ לידחוק מאוד דוודאי זה רחוק שישוט תחת המים למרחוק ממה שעיניו שולטת ושם יצא ולהכי א"נ ל"ת אבל במקום הנפילה אינו רחוק כ"כ שיעלה להדי צריך לעמוד שעור הנ"ל ודברי הח"מ שבס"ק ס"א אינם מספיקים וע' תשו' ב"ח סי' ע"ט:

מז

ה"ז לא תצא מהיתיר' כ' ב"ש והא דבעינן כי' תירצו תי' וכו' ועפ"ז כ' סי' קע"ח על הש"ך שכ' המבואר בתו' וע"ש כי אדרבא התו' בסוטה נמי מבארים אליבא דר"ח דלא מקרי זא"ז אלא בשהורו בנתיים וביבמות וכתו' לא כתבו סברה זו כ"א לתי' עולא גופיה דלגבי סוטה ס"ל דאף בבת א' אמרינן כ"מ כו' ואיך יתורץ מתני' דיבמות דמוכרח דוקא התירוה וחילקו כיון דאין נאמנותי אלא דרבנן מודה דל"א כ"מ וכו' כ"א בזא"ז ולעולם י"ל לדידן דפסקינן בסוטה כר"ח ובעי נמי זא"ז היינו נמי הורו בנתיים אלא דאפשר להעלות חילוק תי' אף לע"ז אליבא דר"ח נמי דבד"ת א"צ הוראה ובדרבנן כל שלא נתקבל עדותו בהוראה מקרי בבת א' כדי להציל רש"י מהשגת התו' סוטה וליישב בזה נמי משמעות הטור סי' קע"ח והן הן דברי הש"ך ודע דלתי' תי' יבמות וכתו' א"ל א"כ דיש חילוק בין דין תורה לדרבנן בדינא דעולא מה מקשה ביבמות טעמא דנשאת וכו' האמר עולא דילמא כל עיקר דינו ל"ש בדרבנן דז"א דא"כ כי נשאת אמאי ל"ת הא הבא עליה באשם וזה הפשוט ובזה נדחה הגהו' מהרש"א נמי וע' לקמן:

מח

הג"ה מיהו משום לזות כ' ב"ש לפ"ז נראה וכו' לפ"ז צ"ל מ"ש תו' יבמות ע"ח בזא"ז ל"ת ומשמע אפי' לא התירוה אתי לתי' ר"י ועל משמעות זה דמה שכתבו תו' בזא"ז ל"ת היינו אפי' לא התירוה כ' ס"ק קי"א דתו' כתבו דל"ת כ"א דוקא בשבאו שניהם בפעם א' כשטת הש"ג ור"ל בפעם א' היינו דוקא תכ"ד של חבירו ולדדי ק' מאוד א"כ מה שכתבו בת' הכי אחד ואח' בבת אחד ל"ת ובזא"ז מותרת להנשא מן התורה אי לאו משום לזות ולמשמעותו ע"כ הפי' בזא"ז הראשון היינו בלא התירוה והשני בדהתירו' והעיקר חסר ותו לדבריו דברים אלו אזלו לשטת הר"י דלזות אינו איסו' כהוכחות המהרש"א ז"ל בתי' ר"י וכל מעיין יראה דהוכחות מהרש"א היינו משו' דנרא' דלפי' ר"י גבי סוטה בבת א' ממש נמי הנאמן כב' חשוב כב' ה"ה בעדות אשה אפי' בבת א' חשוב המתיר כב' מן התורה והחילוק אינו אלא דרבנן ולהכי מסתביר ליה דמה דתנן עד ועד ל"ח אינו כ"א איסור דרבנן וממילא בהתירוה ע"כ האיסור לזות קל אפי' א"ד אינו אלא עצה טובה (ולע"ד אף הגהות מהרש"א ופירושו אין צודק כי מה שכתוב דמוכרח דאף היכי דעד נאמן מדרבנן חשוב כב' מדלא תנן בעד אומר מת וב' אומרים ל"מ דהולד ממזר כנרא' מדעתו דבאמת אינו עכ"פ ממזר ד"ת משום דהאומר מת חשוב כב' והוי ב' ו"ב וזה לע"ד ודאי אינו ופשיטא דהוא ממזר גמור ד"ת כי דינא דעולא ל"ש כלל במקום ב' כדמוכח מקושי' פשיטא דאין דבריו של א' במקום ב' וע"ש פירש"י ולדעתו הי' לו לומר פשיטא ב' וב' נינהו וזה נמי ק' על פי' מ"ל ז"ל ע' ודוק ובל"ס אצלי דט"ס יש בתו' ועיקר כונה ר"י כמשמעו' הפשוט לתי' הקושי' א' דמשמע לי' הא ל"נ ל"ת מדינא ולא משום לזות וככונת הרא"ש דלזות אינו כ"א ע"ש כן ס"ל לסתמא דתלמודן הכי ומק' שפיר ומה דאביי בכתו' משני הכי לדר"י דאמר לא תנשא נדחה ע"פ תי' רבא שם וכסברת הרמ' ואפ"ה כ' הרא"ש הלזות דע"ט ע"פ דברי רב אסי שודאי הם הלכה ויתר הדברים הם בטעות) וא"כ מה זה שכתבו א' וא' בבת א' שרי' לכן לע"ד דבריהם אלו סתומים אבל מבואר יותר כונתם מס' כתובות וסוטה דלא נקרא בזא"ז אלא בהתירוה וכל שבא עד שלא התירה נקרא בבת א' ואפילו נשאת תצא אלא שבזה מחולקים עם הרא"ש שהם עושים מן הלזות איסור והרא"ש כדי לייתר קושי' תו' עושה הלזות אך לע"ט. והנה דרך זה דכל שאין היתר בנתיים דינו כבבת אחת ואפילו נ"ת ומשום דדין עולא ל"ש בעדות אשה שהוא דרבנן כ"א בזא"ז ע"י היתר הוא מוכרח בכתו' דאל"ה אלא כש"ג דכל בזא"ז אפילו בלא היתר לא תנשא וא"נ ל"ת ק' מהיכי הכריח בכתו' לר"י דהלא תנשא הוא משום לזות ומה מקשה א"ה אפילו לכתחילה נמי (והאמת שהש"ג אינו מזכיר הלזות ומתיר בהתירוה אפילו לכתחילה וי"ל בדעתו מה שכתב בלא התירוה לא תנשא היינו משום הלזות ומחלק בהלזות בין התירוה ללא והיא אמנם סברה דחוי') אבל להתו' יבמות דמבואר דאף בהותרה יש לזות והיינו מוכח ר"י איך אפשר דבלא התירי' ל"ת מדינא וא"נ לא תצא דא"כ מה מקשה א"ה אפילו לכתחילה נמי מנ"ל דר"י איירי בזא"ז עם היתר דילמ' בלא התירוה א"ו דכל בלא התירוה היינו בבת א' ממש וא"נ תצא וע"כ דאיירי עם ההיתר ושפיר מקשה ומוכרח הלזות וע"ד זה ע"כ נמי לידחוק בדע' תו' יבמות ד"ה עד א' כדי שלא יסתרו דעתם המבוארת במקומ' הנ"ל ואפשר הוא ע"ש ומה שכ' ס"ק קי"א וכ"מ בטור כי ברישא לא כ' א"נ תצא דיוק זה לאו מידי הוא כי מאחר שפו' כהרמ' דאפילו בבת א' א"נ להעד ל"ת ודייקו הכי ממתני' דלהכי לא תנן עד אומר מת ועד אומר ל"מ ל"ת ואם נשאת תצא משום דלא פסיקא לי' כן הטור להכי לא כ' ברישא כ"א אבל בא העד קודם שהתירו לא תנשא דהיינו ל' המתני' היינו דינו שכ' בתר הכי עד אומר מת ועד אומ' ל"מ וכו' ולדיוק הב"ש הי' מחויב ליכתוב בפי' עכ"פ בבת א' אלא ש"מ לדע' הטור אין שום חילוק בין בבת א' ממש לזא"ז בלא היתר ומ"ש תו וכ"כ הרמ' דאם באו ב' כאחד תצא ק' אדדייק מסיפא לקולא לידק מרישא לחומרא דהא ברישא כ' והתירוה ולדעתו דיש דין אמצעי דלא תנשא או"נ ל"ת דהיינו בזא"ז בלא היתר למה לא ביארו א"ו מהא ליכא למשמע וכל שלא הותרה באו כאחד קרא לי' וכתו' סוטה דלא כפירש"י שם דלפירושו לא מקרי באו כאחד אלא בתכ"ד ואלו כונת הרמ' כב"ש הי' לו לבאר תכ"ד וגם הי' ק' עליו מה שהקשתי כנ"ל מכתו' וכן מצאתי בתשו' הרמב"ן סי' קי"ט וכן בתשו' הר"ן ס"י מ"ז דכל שלא הותרה הוי כבבת א' וא"נ תצא וכן מוכח מהירושלמי שמביא הה"מ דאיתא שם עד אומר מת ונשאת ובא ע"א ואומר ל"מ ה"ז ל"ת מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד של"נ תצא ועד כאן לא פליגו חכמים אלא מפני שנשא לעד המעיד הא נשאת לאחר מודו דתצא וק' הא ודאי דאמר עד שלא נשאת היינו דומי' דנשאת ואח"כ אמר דלא הי' כ"א בזא"ז וא"כ דבזא"ז בלא היתר נמי לא תצא מדוע תצא זו אפילו בנשאת לאחר ומכ"ש לר"מ בשנשאת להעד אלא ש"מ דכל בלא היתר ממש כבבת א' והש"ג לע"ד דע' יחיד ואינו הלכה ולע"ד מהירושלמי הלזה יש לדייק לפי' הרמ' נמי דאם נשאת מעצמה לאחר אמירו' העד בלא היתר ב"ד ואח"כ בא עד ואמר ל"מ דתצא ואין הנשואין חשוב כהיתר ב"ד דהא ר"י אמר זו דברי ר"מ ולא התיר נשאת ואח"כ אמר כ"א מפני שנשאת להעד אבל לאחר תצא ואי הנשואין מעצמה חשוב כהיתר ב"ד אפילו לאחר נמי לא תצא והרבנן דפליגי עלי' נמי ל"פ אלא בנשאת להעד דאפי' בבת א' ממש נמי לא תצא אבל לאחר משמע דכע"מ דאפי' נשאת ואח"כ אמ' דתצא וע' ב"ש ס"ק קך"ג והי"א שבש"ע שם ע"כ חולקי' על הרמ' בפירוש הירושלמי שוב ראיתי שבחדושי רמב"ן כ' על הירושלמי ושמא עד שלא נשאת דקאמר כגון שהתירוה לינשא ול"ל דעולא וא"כ דל"ל דעולא אפשר לדידן דאית לן דעולא נשואין נמי הוו כהיתר אבל כבר העיד הה"מ שאין פי' הרמב"ן עיקר ולי בעניותי אינו מובן לי כלל וצ"ע בריב"ש סי' שע"ט:

מט

והיא אומרת ברי ל"ת ע' ב"ש ס"ק קי"ג הכריח דר"ח סובר בדינא דעד המעיד אם נשאת תצא ולע"ד אין מוכרח וי"ל דסובר שם ל"ת והיינו משום דמדמינן זה לנטען על השפח' ולא לנטען על א"א כדאיתה בנ"י שם דבנטען על א"א איכא עידי כיעור ורגלי' לדבר משא"כ בעד המעיד ודבריו מועתקים בב"ש סי' י"ב וי"ל דוקא במעיד לחודי' וליכא דמכחיש הוא דיש לפלוגי בינו לבין הנטען על א"א אבל ביש נמי מכחיש יש לדמותו לנטען על א"א דזה נמי רגלים לדבר מקרו ולכן א"נ תצא ומה שמדייק מן תשו' הרא"ש לא הבנתי כלל דהא נ"מ אם הי' להעד אשה כמבואר סי' י"ב סעי' ד' והר"ן חדא מב' טעמא נקיט ולא בא להורות דעתו ודעת ר"ח ונ"מ בשלא הי' לו אשה ולפ"ז אפשר דאין כאן שום מחלוקת ואף הרמ' דפוסק סי' י"ב דל"ת אפשר דמודה הכא במכחיש דתצ' כר"ח ומ"מ א"צ למוקי' בדאיכא ג' עדי' רק דמוקי בשהי' להמעיד אשה וק"ל:

נ

הג"ה ודוק' שהי' שותקת ע' לח"מ דתמה כהוגן מדוע השמיטו כה"פ ההו' דינא ואף מדייק מהרמ' דלא ס"ל מדכ' בה' ך' כללא דכל שהי' הע"א שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו דאף א"נ להעד המעיד כגון שהי' גזלן דדבריהם דכשר לעדות אשה ונשאת לו ואח"כ באו ב' כיוצא בו ואמרו לא מת דתצא ואמאי הא היא מכחישת והוי בו"ב וצ"ע אבל הבעל ע' ח"מ ובמה שכתב הב"ש אבל הבעל שנשא אשה אינו נאמן אחר הנשואין נראה שרוצה ליישב קושי' הח"מ שכ' אבל קשה וא"כ א"י מה שמסיים מיהו הרמ' וכו' לא ס"ל כן במה מחליט זה אבל האמת ל' הנ"י אינו מתפרש אלא כדפירשו הח"מ וצ"ע:

נא

י"א ל"ת כ' ב"ש ולכאורה ק' וכו' ולע"ד אפשר ליישב ע"פ דברי הרמב"ן וח"ר שכתבו לידחו' ראיות הרמ' שס"ל עד ועד בהכחשה א"כ ל"ת מדלא קתני מתני' נמי א"נ תצא כ' משום דלא קתני בכולה מתני' נשאת באיסור אלא בהיתר וזו אלו נשאת בהיתר ל"ת מהתירה הא' עכ"ל וא"כ נמי לא מתוקמה בנשאת בלא רשות ב"ד דהיינו נמי באיסור תו י"ל מדפשיטא להר"ן דמעשה נשואין בלא רשות ב"ד עדיף מהיתר ב"ד בלא מעשה מקשה שפיר טעמא דנשאת ממש דהא הי' לו להתנא לאשמעינן דינא דעולא דהוא חדוש יותר ומשני דנשאת לאו דוקא אלא התירוה ולא נקיט ונשאת אלא להשמיענו דצריך היתר נשואין וק"ל ואולם בדבור הקודם לע"ד הבאתי ראיה נכונה מהירושלמי כהרשד"מ:

נב

אבל בפסולים וכו' במהרי"ו סי' קס"ד כ' קושיא על הת"ה שסובר המוהר"מ לא החזיק המתועב אלא לפסול דרבנן וכשר לע"נ דא"כ מנ"ל למהר"מ דאזלינן בתר רוב דעות דהיינו ג' א"י מסל"ת נגד היהודים דילמא הא דאזלינן בתר רוב דעות להתיר דוקא היכא שהמתירי' פסולייהו כהאוסרים כגון ב' א"י אומרים מת וא' אומר ל"מ או ב' נשים ואשה אבל בנדון מהר"מ אם איתא שהוא עד כשר להעיד ד"ת מנ"ל דאזלינן בתר ג' עכו"ם לקולא שהם פסולים ד"ת כדמשמע ל' הגמרא ותירצה לר"נ הכי ר"נ אומר כ"מ שהאמינה תורה ע"א הלך אחר ר"ד ועשו ב"נ באשה אחת וכו' הרי דלא נקיט אלא פיסולייהו שוה. ולע"ד סתימות כה"פ משמע דלא נחתו לחלק בהכי ואף ל' הש"ע סעיף ל"ז שהוא ל' הרמ' משמע דלא כותי' שהרי כ' בד"א וכו' ובאו ב' נשים או פסולים דדבריהם ל"מ וכו' אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות או פסולים אומרים ל"מ ה"ז כמחצה ע"מ וד"ז נובע מתיר' איבעי' אימא כל היכא דאתא עד כשר מעיקר' אפילו מאה נשים כע"א דמי' ולדברי מהרי"ו ק' בזה נמי נימא דוקא נשים דפסולי ד"ת הוא דמאה כחד אבל פסולי דדבריהם נימא כיון דד"ת כשר ולעדו' נשים אף מדרבנן כשר ליהוי כחד לגבי תרי ולא כמחצה ע"מ אלא משמע דלא דייק זה של נשי' כ"א ל' דגמ' בבפסולי עדות דמשמע כל פ"ע שכשרים לעדות נשים שווים וה"ה לגבי מועוט ורוב דתרווייהו פ"ע אף שזה פסול תורה וזה דרבנן שוים והולכים אחר רוב וצ"ע:

נג

ב' עדים וכו' והיא אומרת ברי לי רש"י ז"ל פירש ברי לי אין לבי נקפי שברי לי אלו הי' קיים הי' בא והקשה הר"ן ז"ל כיון שא"י בבירר באשם קיימא ומזה כבר נשמר ופיר' דאין אשם בא אלא למי שלבו נקפו אך ק' תינח הוא והיא אבל מה נעשה להבנים שיוולדו הא ליהוו ספיקא ממזרים ונהי דס"מ ד"ת שרי מ"מ הדבר תמוה להרבות ס"מ דתרי ותרי בישראל משא"כ לפי' הר"ן לפ"ר ניחא דעדותה שאומרת ברי מועיל נמי להכשיר הולדות כדקי"ל סי' ד' ולפ"ר הי' נלע"ד שאם מת בעל אשה זו שהי' אחד מעדיה אף דשוב נודע שבעלה הראשו' נמי ודאי מת אלא שהספק עדיין אם בשעת הנשואין הי' מת לא מיבעי' ע"י ברי דרש"י שאסורה לכהונה מכח הס' דבו"ב דהא להכת האומרת ל"מ נעשתה זונה אלא אפילו בברי דהר"ן דהוי' טוענת ברי לכשר נבעלתי מ"מ לכתחילה הא ק"ל דלא תנשא ואפילו ברוב כשרים ומכ"ש בס' דבו"ב אך ע' סי' קנ"ב סעיף ג' הוכחתי דלא שייך כלל הכי לבא מצד נאמנת ברי דידה ואפ"ה בטוענת ברי הבנים כשרים וע"ש ע"כ מטעם אחר א"כ אפשר שתמיד נמי כשרה לכהונה וצ"ע:

נד

הג"ה אין מוציאין וכו' ד"ז איתא יבמו' צ"ב אמר רב אשי ולקלא לא חיישינן ופירש"י אם נשאת בב"ד ואח"כ יצא קול שבעלה חי ולפנינו ל"ב ומקשה הי קלא אילימא דבתר נשואין הא אמר ר"א חדא זימנא מהו דתימא הואיל ואתאי לב"ד ושרינן כקלא דקמא נשואין דמי ותתסר קמ"ל נשמע מזה הא אי לא נשאת אלא שהתירוה ע"פ עד א' ושוב יצא קול שחי תצא מהתירה ואסורה להנשא ואם מ"מ נשאת תצא דאל"כ אלא שלענין זה נמי לא תצא מהתורה ולא חיישינן לקלא הא טובא קמ"ל וכ"מ מדלא אמר דינו כ"א אמתניתן דקתני תצא היכי שבא בעלה דהיינו אחר שנשאת והסוגי' נמי מש"ה לא מוקי דאיירי בקלא דקמא נשואין בתר ההיתר ונשאת דלא תצא א"ו משם דבאמת באופן זה תצא ואף דבמהרי"ו סי' פ"א איתא בע"א שהעיד לאלמנה שאינה זקוקה ליבום מחמת שראה בת בעליה חי שנאמן נגד הקול שיצא שמתה הבת בחיי אביה ומביא ראיה מכתו' ך"ו דאיתא כגון דמוחזק באבוהו דהאי דכהן הוא ונפק עלי' קלא דב"ג הוא כו' ואסקינן אלמא דע"א נאמן ד"ת נגד כל עכ"ל ש"ה כמבואר שם בתו' ד"ה ואתא דכיון שהעד מסייע להחזקה להכי ע"א עם החזקה עדיף מהקול אבל החזקה מסייע להקול עדיף הקול מע"א אך א"כ ק' מה הקשה גמ' מה קמ"ל הא התם שני כדפרש"י דאיירי ביצא קול על אשה נשואה לכהן שהיא גרושה או זונה שהיא קול לגרועי חזקה משא"כ הכא שהחזקה מסייע להקול ה"א אפילו בתר נשואין נחיש ויש לדחוק דפריך מל' דכל קלא דמשמע כולל והמתר' תי' דה"א דזה אינו בסוג דבתר נשואין. אי אפשר דהכא בשנשאת נמי אין החזקה מסייע להקול כדכתבו תו' בסוגיא דכתו' דתרי ותרי וביבמות פ"ח דחזקה דאשה דייקא מגרע להחזקה דא"א דבעלה חי אך מ"מ אינו דומה דשם הקול נגד החזקה והכא עכ"פ אינו כנגדה דהא מ"מ כתבו תו' דהבא עליה באשם משום דמקרי איקבע איסור ע"י החזקה דא"א להכי הוכרחתי לדחוק כנ"ל ואני תמה על כל רבותינו הראשונים שהשמיטו מימרא זו דר"א מה דמסיק הסוגיא דחידוש היא ולא נלמד מכלל דר"א:

נה

האשה עצמה כו' ב' גדולי הדור ה"ה ר"נ ור"ש הובאו בתה"ד סי' רל"ט ובב"י נסתפקו מדלא מצינן בהדי' דעכו"ם מסל"ת נאמן בהכרה דטביעות עין י"ל דאינו נאמן כ"א במת בפני ואף דלא פסקינן הכי היינו משום דבמתני' אינה מחלק בין יהודי לעכו"ם כ"א במתכוין משמע אבל באינו מתכוין שוה לישראל אבל באשה דלא מצינן יותר מל' זה ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת שמשמעותו הפשוט מת לעיני אפשר להסתפק אם נאמנת בהכרה דט"ע דדילמא מדבהילה ליפטר מעגונה יש לחוש שתעיד בדדמי ובמתני' קמ"ל במלחמה אינה נאמנת אפילו במת לפני וכ"ת מדחזינן שלענין עד מפי עד היא שוה לעד דעלמא ה"ה לכל מילי דז"א דבשלמא לעד מפי עד פשיטא דעדיפה והראי' עדותה מבואר בהמתני' שהוקבע בימי ב"ש וב"ה ואלו עדות ע"א דעלמא נחלקו תנאים דבתרווייהו עד שהוחזקו ושפיר יש ללמוד בק"ו דנאמנת במפי עד משא"כ לענין חשש דבדדמי הרי חזינן דגריעה מאשה דעלמא והראי' גבי איבעי' דע"א במלחמה ס"ד למיפשט מעובד' דת"ח שהתיר רבי ע"פ נשים וה"ה במלחמה אף דהיא עצמה במלחמה ודאי לא מהמני אמנם כל ס' זה אינו כ"א לשטת בעהמ"א בסוגי' הנ"ל דנזכר בש"ס החשש של בדדמי דחילוף משא"כ לשטת המרדכי והיש"ש אליבא דהרי"ף ורמ' דלא נזכר כלל רמז דחשש בדדמי של חילוף לגבי הכרה דט"ע זולת בשהה ג"י ביבשה ושעה בתר שהועלה מהמים דבזה כ"ע לא מעידים אין מקום לס' זה לע"ד. ויהי' איך שיהי' מבואר בתה"ד הנ"ל דפשוט' לי' שאף אשה עצמה נאמנת דהא משני מה שהתו' לועדי' ק"ו למסלפ"ת היינו מאשה עצמה דעדיפה מעכו"ם לפ"ת מבואר להדי' דעתו דאשה עצמה נמי דוקא במלחמה ומים הוא דא"נ בט"ע בלא סימן הא ביבשה נאמנת ואף שתירוצי אין מוכח דקושייתי יש ליישב בפשוט כמבואר בק"ע דמהרח"ש דלענין חשש שקר ודאי נשים עדיפו ולענין בדדמי מסלפ"ת גרע מ"מ דינו בטוח אמת ואין בודקין וכו' וכ"מ סתימו' כה"פ וכ"מ בש"ג שאביא סעי' מ"ח וקצת יש לדייק נמי הני מל' הגמ' קי"ו רב שימי אמר משום דאמרה בדדמי משמע סתמא הא בשלום לא חיישינן כלל גבה לכל חששי דבדמי והוא הפשוט:

נו

שמא משנשאה וכו' ע' בהה"מ פי' הירושלמי שמביא ולדבריו ע"כ פי' ל' זה הכי דלהכי לא מוקמינן הדין שבתר שנשאת המעידה שתנשאה צרה ואין אומרים כו' כי אלו כן הי' החשש שמא משנאתה כו' משא"כ עתה שיודעת שאין בדבריה לגבי חבירתה כלום אף היא אומרת אמת וכ' הב"ש דאם קיבלה הצרה קדושין תלי' בס' התו' אם אכלה בתרומה דאוריי' ולע"ד בל"ז היא ס' מקודשת מכח השגות הראב"ד בה' תרומות שאינו גורס דהלכה כר"ט ותו צ"ע דמפי' רש"י ד"ה צערה דגופה שכ' ואפילו שהיא נשאת תמות נפשה כו' נראה שמפרש דינא אף בתר שנשאת אכלה הצרה בתרומה ולפי' הירושלמי זה תימ' שהרי מעתה שיודעת שאין בדבריה כלום אף היא אומרת אמת ואיך תאכל הצרה בתרומה דהא כל שלא נשאת הצרה אינו כ"א מדרבנן כדמשני דא"נ חזרה לקלקולא הראשון אבל מעיקרא דדינא ידעינן דמת ומל' הרמ' בה"ת משמע דאינו מעתיק דינא דר"ט בההיא חידוש דאף בתר שנשאת המעידה דתאכל ואולם ל' המשנה ודאי משמע כפירש"י וצ"ע:

נז

זאת אומר' כו' צרת' מכחישה ואומר' ל"מ ה"ז תנש' והצרה ל"ה ואפי' רוצה לחזור ולומ' מת עם אמתל' דלהכי אמר' ל"מ לעגן הצרה מ"מ ל"ת תו' ד"ה סד"א וכתבו ול"ד לאשה האומרת א"א אני דנאמנת לחזור ולומר פנויה אני ע"י אמתלא ור"ל דלהכי ל"ד דשם א"צ האמתלא אלא לעקור דבריה הראשונים וממילא שרי' משא"כ בזו שאף אחרי עקירות דבריה אינה נתרת בעדות צרתה אלא ע"י עדותה באחרונה וזה מהיפך להיפך א"נ:

נח

והכחישוה הב"ש כ' בזה הזמן וכו' אף שפשוט לו כן לע"ד משמעות הגמרא אינו הכי דהרי לולא דמקשה ולהמנונהי מדרב המנונא משמע אלו הוה ס"ל דאינה נאמנת לא ק' לי' מידי והי' ניחא לו דבקטט כזה עד דאמרה גרשתני מה שאין כל הנשים אומרת כן שוב א"נ להעיד אף דלא נתחזקה במשקרת וממילא ה"ה לדידן וגם כשהמיר נמי לא נתחזקה במשקרת ומ"מ חשש הרמ"א משום דהיא קטט גדול ובזה מיושב מה שכ' הח"מ על דין מומר דמסוגי' ל"מ הני ולהנ"ל משמע טובא דאך בעינן קטט גדול (ומה שמקשה נמי הה"מ מדברי הר"ן א"י מה קשה דהא ע"א בדיעבד לא תצא בקטט ומטעם רעבון אפילו בדיעבד תצא ותפס טעם המספיק אף להוציא ומכ"ש לדע' הט"ז דלק"מ דס"ל דדוקא לענין עדות עצמה הוא דדומה מומר לקטט ולא לענין ע"א ומותרת אף לכתחילה להנשא על פיו והב"ש לא העתיקו הכי ואולי הוא ט"ס אלא שצ"ע ראיות הט"ז מהיכא ודעת הח"מ נראה דאין לחלק) אמנם לדעת הרא"ש שבסעיף ב' דיש תו אופן שאינה נאמנת בגרשתני דהיינו בתובעת כתו' יש לדייק כב"ש מדלא מוקי הקטט דגרשתני בהכי כי היכא דלא נטעה לומר דדוקא בהוכחשה אלא משמע דהאמת משמעינן דכל שלא הוכחשה אף שאמרה גרשתני ולא היתה נאמנת מ"מ נאמנת במת משא"כ ליתר הפוסקים יותר משמע כנ"ל ולע"ד באמת גוף דין מומר תלי' בזה אם הוכחשה ל"ד והעיקר אך תולה בקטט גדול דגרשתני י"ל דה"ה מומר דסתמא קטט גדול ושנאה יש אבל אם בגרשתני צריך דוקא שהוכחשה בעדים תמה אני איך יש לדמות לזה מומר ול' הרמ' שמסיים שהזו הוחזקה שקרנות מורה לדע' הב"ש ויש ללמוד מני' אף להקל במומר ועכ"פ יראה לע"ד דיש להקל במומר אם אומרת קברתיו וכדומ' דהא לפי פשטות הסוגי' זה תלי' בפלוגתא דר"ח ור"ש ונהי דפסקינן מס' לחומרא מ"מ במומר הוי ס"ס (וזה לשטת חכמי ספרד שמשמשים בס"ס וזה גופ' צ"ע) ואף לדעת הרא"מ דאף לר"ש אין מועיל קברתיו היינו דוקא מטעמו שמסיים והלא מוחזקת היא בכך לשקר משא"כ במומר וק"ל:

נט

הג"ה או שהמיר כ' ב"ש והש"ג ס"ל כשטת התוספות במרגיל איהו קטטא לא אמרינן דמשקר' וא"כ ממה שמסיים הש"ג הרי היא נאמנת סתם ומשמע אפילו בלא קברתיו הי' מוכרח דפוסק לחלוטין כר"ח ולקולא דלא חיישינן בסתמא לאולי נזדמן לו מקום שקרוב למיתה וז"א שבתחילה פסק בסתם לחומרא דבארגיל איהו קטטה א"נ אלא בקברתיו ומשום דחייש נמי לדר"ש וגם המע' בלשונו שכ' על מז"ה ול"נ שא"נ בקטטה לא אמרו אלא כשהרגילה היא הקטט ע"י גרושין כמו שבארנו שגלתה דעתה שאינה חפצה בו אבל המיר נאמנת עליו הרי בהדי' שאפילו דין ארגיל איהו קטטא נמי לא נתן עליה ונתן לה הנאמנות אפילו בלא קברתיו ומטעם של"ג דעתה ע"י גרושין וזה משמע ככונת הח"מ ומה שכ' אלא כשהרגילה היא קטטא ע"י גרושין ר"ל דאפילו בארגילה היא קטטה כל שאינה עי"ג ליכא למיחש ומכ"ש מומר דלא הוי כ"א ארגיל איהו מ"מ כיון שלא היה עי"ג ליכא למיחש וק"ל ואפילו בא ע"א כ' ב"ש ופירש"י וכו' וכאן לא מדייקה והתו' מקשן על פי' זה דהא אפילו דדייקה למה לו להיות נאמן כיון דאמר בדדמי ור"ל דלפ"ז דיש חשש בע"א שמעיד בדדמי מה צריך לסיים והכא ל"ד לו יונח דדייקה מ"מ העדות מעיקר' אינו ולפירש"י ז"ל ע"כ דסובר בעל האיבעי' לולא דהיא במלחמה ל"ד אפי' היה חשש שמעיד בדדמי היה נאמן ע"י הצטרפות דיוק דידיה ואף דהיא גופה חשודה במלחמה להעיד בדדמי היינו מה שהיא רואה בעיניה סומכת בלבה שהוא אמת אבל על דברי העד חוששת שמא בדדמי הוא מעיד ודייקא שפיר אף על חשש דבדדמי להכי מסיים והכי ל"ד תו כ' הב"ש והא דקאמר וחזינהו לאלתר דרך רבותא דוחק זה אינו מתקבל ומהרח"ש בק"ע דף מ"ט מביא גרס' אלא ה"ד כגון דאסקינהו קמן ואחזינהו לאלתר קאמרו סימנים דלאו עלייהו סמכינן אלא אסימנים ופי' רבינו נר' דה"ק כגון שהעלום לאלתר לפנינו או שראום עדים ובאו הנשים ואמרו לנו קודם שראו אותם ת"ח יש להם סי' פ' ופ' שהם סימנים מובהקים ומצאנו לאנשים האלו כדבריהם עכ"ל פי' דלא גרס' דקאמרי דאסקינהו קמן דלאו היינו סהדותא דנשים דקאמרי דאסקינהו כו' באופן דיש ללמוד דאף בשלא ראו הטביעה בעינן לאלתר כגון הכא דאסקינהו קמן ומצאנו אותם באותם ס"מ לגמרי ואפ"ה בעינן לאלתר דאי אשתהי עשוים להשתנות עכ"ל ודבריו הם נמי נגד פסק הש"ע סעי' ך"ו בהג"ה ויותר נלע"ד לדחוק לגרסא זו דאי לא אסקינהו לפני הב"ד או העדים לאלתר והי' שהות זמן בין ההעל' לבין ההבאה להב"ד או העדי' אין הגדות הסי' של הנשים ראי' דאולי אינשי דלא מעלו שהי' המת זמן זה תחת ידם גילו הסימן להנשים כיון דמים כמלחמה ולא שייך צירוף דיוק האשה כי אין זה דומה לאבידה שהמוציא מצנע לה מיד ואולם הח"ר והרמב"ן גורסים כגון דקאמרו ומ"מ מפרשים דקאמרו סימן שיש להם במקום מוצנע וכן המלחמות פירש הכי להרי"ף והיא גורס נמי אלא דקאמרו אסקינהו וכו' אבל פירושם מבואר יותר בחידושי רמב"ן דז"ל ודחינן ותסברא בשהעלו אותן מן המים וכיון שכן איכא למימר בדאמרי סימני עסקינן כלומר ס"מ כדרך שנותנים לאבידה ולע"ד הכי פירושם ותסברא אף לפשטותך ע"כ דאיירי כדאמרו אסקינהו וחזינהו לאלתר כי היכי דלא ליהוי מתפח תפח ואלו כן ודאי שפיר נפשט דלא חשדינן ע"א במשקר אבל דחינן דכיון שכן שע"כ בשהעלו עסקינן י"ל וקאמרו סימנים כאלו היה כתוב כדאמרו סימנים כדאיתא ברמב"ן ותו באמת לא בעינן לאלתר. אך ק' לי על עיקר פי' זה דא"כ מה רבותא דרבי דהתיר ע"פ נשים דלפ"ר היה נלע"ד דאפילו ע"פ עכו"ם במתכוין דאפי' ע"פ קטן שבקטנים יש להתיר כה"ג כגון למשל שהיה עכו"ם וישראל בספינה וידעינן שהי' בעל אשה זו ונטבע והועלה שלא בפני העכו"ם ומעיד שהוא הנטבע ע"י סימן שראה בו קודם הטביעה מה"ת דלא לישתרי. אמנם בתשובת הר"ן סימן ל"ג כ' בל' זה והכי פירושא כגון דלא ידעו הנהו סהדא בהנהו אינשא מאן נינהו שלא היו מכירין אותו לא בשמן ולא בשם עירן אלא שהעידו ראינו איש מת סימן פ' הי' בו וכל שנותני' ס"מ ואנו יודעים שאותן אנשים שהיו בעליהן של אלו אותן סימנים היו בהן מתירן את נשותיהן ור"ל כיון שלא היו מכירן ואינם באים להתיר אין לחושדן במשקר עד שיהא צריך לצירף דיוק שלה ומוזכר נמי פי' זה בקיצור בחדושי רמב"ן כ' אלא כגון של"ה מכירן בהם וא"כ שפיר הוי רבותא דנשים משא"כ עכו"ם אשר פיהם וכו' א"נ בלא מסלפ"ת דאמרינן חי ראוהו ואומר מת כדאית' בתה"ד סי' רל"ט ואפי' אינם באים להתיר ומוקדם לזה כ' הב"ש בשלמא אם היה שם ס"מ י"ל דהיה במקום מוצנע דא"א לידע אלא בעת מיתתו דראה אותו וכ"כ הנ"י כנראה דרוצה לפרש לפי' הנ"י זה (ודברי הנ"י עצמם סותרים זה א"ז תחילה תופס פיר"ש ובתר הכי פי' ע"ד המלחמו' וצ"ע) דכל זה מן התיר' דקאמרי אינהו אסקינהו וחזינהו לאלתר וראינו בו ס"מ במקום מוצנע מה שא"א לידע אלא במיתתו ואנן ידעינן שזה הסימן היה בו וזה תימה איזה סימן הוא זה מה שא"א שיראנו שום אדם בשום צד בחייו. ותו הנ"י מדייק כדרך המחזירן אבידה ואטו אבידה מי לא ידע בה הנותן הסימן אלא הפשוט כונתו נמי כנ"ל דלהדחי' דקאמרו סימנים שוב לא איירי בדאינהו אמרי אסקינהו קמן אלא כדפי' הק"ע הנ"ל שהועלה לפני הב"ד או העדים והם אומרים אם זה הנמצא הוא בעל אשה זו צריך להיות לו ס"מ זה דהוא ממש כדרך שמחזירן אבידה ובמקום מוצנע ר"ל שא"א לראותו בהשקפה ראשונה וא"כ מה דמקשה על התו' מדכתבו שהי' בו סימן שא"מ וכו' אי משום הא ל"א דהי' אפשר לידחוק נמי ע"ד זה שבתחילת קודם שמראים להם המת מגידים הסימן ושוב אף דסימן זה לא מספיק מדא"מ ביותר ושמא אחר הוא דאתרמי בס"ז מ"מ שוב לא חשדינן להו במשקר ומראים להם המת ומעידים נמי הט"ע אלא דבל"ז צ"ע דלפירושם עמוד א' דבדחיו' האיבעי' אמרי' דחשידו במשקר אינם מוכרחים ליתן טעם על הט"ע לחוד מחשש דבדדמי דת"ל מטעם דדילמא משקרו והקרוב אלי שפירושם ע"ב הוא בשם הר"י ע"ד פירש"י דהאיבעי' הוא אם מעיד בדדמי ובעמוד א' סתמו לסתור פירש"י ולהסכים עם החולקים. תו כ' ולהרמ' ס"ל וכו' ולע"ד זה א"א דאם מפרש האיבעי' קברתיו וס"ל דנפשט ע"כ סברה חיצונה אית לי' דבלא קברתיו יש לחוש בע"א לבדדמי כמו שיש חשש זה בהאשה עצמה דמה"ת דלא תצא אטו אשה המעיד במלחמה בלא קברתיו מי איכא למ"ד דל"ת. וכן אם היתה מלחמה בעולם ובאה ואמרה מ"ב במלחמה וכו' ע' ח"מ וב"ש ובודאי שמן הלכה זו אפשר לדחות דוקיו דהב"ח כדכ' הח"מ מ"מ ממה שכ' בהלכה כ' היתה שנת רעבון ואמרה מ"ב א"נ ועיקר החידוש מה דרעבון גרע ממלחמה דהיינו מת על מטתו משמיט משמע דסובר מת סתם ומת על מטתו חד ובזה הוא דגרע דבמלחמה כל שאומרת מת לא משמע נהרג וחשוב כע"מ ואלו ברעבן אין במשמע מת סתם לאפוקי שלא מחמת רעבון ולפ"ז אמר רבא תחלה דרעבון הרי הוא כמלחמה כמו במלחמה אמרה מת במלחמה א"נ כן אמרה מת מחמת רעב הדר אמר דגרע דאלו במלחמה כי אמרה מת סתם היינו ע"מ דמת אינו במשמע נהרג ומהימנא ואלו רעבון אמרה מת סתם בכלל זה נמי מחמת רעב ולא מהימנא עד דאמרה וקברתיו. ואולם לפירש"י דמת סתם בשעת מלחמה היינו ע"י מלחמה זולת באמרה להדיא מת ע"מ ק' מה גריעותא דרעבון דאם אמרה להדיא שמת ולא מחמת רעב למה א"נ. ולהכי פירש"י ז"ל דלהכי רעבון גרוע דאלו במלחמה סברה שמא ברח וניצל אבל ברעב סברה איך יחיה וכ' המהרש"ל ז"ל פירש ומש"ה לא אמרינן דמשקרת אלא אמרה בדדמי ומש"ה כי אמרה מת ע"מ בלא מלחמה נאמנת אבל ברעב דסברה א"א בעולם שיהא לו המלטה אמרינן שמא משקרת לומר אף מת בלא רעב אבל קברתיו שאינ' תלוי בעדות מיתה כולה אי לא אמרי' דמשקרת עכ"ל. אבל הטור אפי' בזה כרש"י דבמלחמה מת סתם א"נ זולת במת ע"מ להדיא ס"מ ברעבון סתם דאפי' במת ע"מ א"נ ומשמע משום דל' זה אינו מברר שלא מת מחמת רעב דאף מחמת רעב הוא מת ע"מ הא אילו פירשה מת ולא מחמת רעב באמת נאמנת דאף ברעבון לא חשודה למשקרת אף בזה וכן מבואר ביש"ש אף דבסי' א' כ' במלחמה ואפי' אמרה סתם מת ולא אמרה מת במלחמה א"נ מ"מ בסי' ב' כ' ולפ"ז אפי' ברעבון אם אמרת בהדיא ל"מ מחמת רעב אלא מחולי אחר מהימנא וע' בהה"מ ד"ה ואפי' אמרה מת פי' להרמ' ואלו ברעבון כי אמרה מת ע"מ ולא מחמת רעב א"נ וצ"ע נ"ל הא אמנם למשמעות הח"מ הכא דלהרמ' אף אשה עצמ' שואלין סבת המיתה וע' לעיל הקשתי דא"כ ק' קושי' רש"י ואולי י"ל דהא כבר טרח הה"מ למצוא מקום לדין זה ומסיים ועוד דאין להקל אלא במה שאמרו בפירש וא"כ י"ל דזה גופא נתלה בהאיבעי' דהחזיק' הוא מלחמה דודאי אלו הסברה מכרעת דא"נ מוכרח באמת דהיינו רבותא דשעת שלום נאמנת כדפירש"י במת סתם ומוכרח באמת נמי דאין צורך לשאל סבת המיתה משא"כ אם נאמרת במגו. הרי לא מצינו בפירוש דא"צ לשאל סה"מ ובשעת שלום אפילו אמרה מת במלחמה נאמנת והחיוב להחמיר בשאלה ומכיון דל"א האיבעי' פו' בתרוייהו לחומרא ולפיסקו לחומרא דתמיד צריכין לשאול סה"מ תו מעמיד הדין במה שהוא במציאות דהיינו במלחמה אם אמרה מת במלחמה ולא במת סתם כדכ' הח"מ דהא אינו במציאות דבל"ז תמיד שואלין סה"מ אלא שמשיבה במלחמה ובתר הכי כ' באם משיבה ע"מ וא"כ מה שכ' ברעבון דאם אמרה מת א"נ נמי הא צריכים לשאול אותה ואם משיבה מחמת רעב פשיטא אלא שמשיבה לא מחמת רעב אפ"ה א"נ. והיינו כדפירש"י והה"מ וצ"ע. אפילו אמרה קברתיו כ' ב"ש ס"ק קמ"ו בא"ד מיהו מ"ש אפילו א"נ תצא נראה להרמ' ל"ת ר"ל להרמ' דס"ל בהחזיקה היא מלחמה ל"ת זה נמי דכותה דהא היא שהחזיקה נשיכת הנחש ומפולת והטביעה מיהו אם ידוע שנטבע וקברתיו אז לש"פ בקברתיו נאמנת ותנשא להרמ' אפי' תצא כיון שהטביעה ידוע מבלעדה הוי כבשעת מלחמה דאפילו בקברתיו א"נ לטעם הב' ואולם ריש דבריו שכ' להרמ' ל"ת וקאי על האומרת קברתיו ולפ"ר סותר עצמו במה שכ' ס"ק ק"ן דבקברתיו והחזיקה לב' הטעמים תנשא לכתחלה וצ"ע אם הדברים שבס"ק ק"ן ברורו' דלטעם א' י"ל דהוי מגו במקום חזקה דאינה משהה עצמה לקוברו ולטעם הב' יותר נוחים דבריו לע"ד ולשונו שכ' אף לטעם ב' משמע ומכ"ש לטעם א' ולע"ד איפכא מסתברא וע"כ ריש דבריו קאי על אפילו לא אמרה קברתיו דל"ת להרמ' אמנם כל דבריו בזה לקוחים מהב"ח ז"ל שהמציא חילוקים אלו מן הב' טעמים ול' הה"מ אינו אלא הכי וי"ל לדעתו ז"ל שהטעם הוא דאע"ג דאנן לא חיישינן למשקרה כי אמרה מת במלחמה אע"ג דאמר' קברתיו חיישינן לה וכ' עליו הרא"מ הוא מסכים עם מה שכתבתי דהיינו מה שהוא מחלק בין רעבון דנאמנת בקברתיו ובמלחמה לא משום דרעבון דרכה לשהות לקוברו ולא במלחמה והרי הה"מ הוא שכ' להדיא דאף במפולת ונחשים להרמ' אף בקברתיו א"נ ואיך ייחס הה"מ לדעתו אבל הפשוט הא מפולת פירש"י שנפל הבית עליו או בא רוח והיה מפיל כל בתי העיר וע"כ לפרש דוגמות מלחמה שאף היא היתה בהסכמה עד שמסתמא לא המתינה לקברו ומכ"ש בנחשים שהי' ברוב ב"א דשייך נמי ההוא טעמא דחששה לנפשה כמו במלחמה ולכן כ' הח"מ ס"ק ק"ו שהרמ"א סמך אדלעיל ודלא כמו שכ' הב"ש תו ס"ק קנ"ו והטעם ב' שהזכיר בשם הה"ם ל"מ מבואר זולת בתשובת בן לב גבי פלוגתא דקטטה ובאמת צ"ע לדבריו אלו דמה יענה על רעבון גם מה שהחליט הכא ובס"ק קנ"ו דיש לה מגו א"י הפשיטו' והכל לפי הענין ודוק וי"א דאם אמרה קברתיו נאמנת זה ל' הש"ג ריש הפרק והובא בד"מ ס"ק ל"ח אמרה מ"ב במלחמה ואחר שפסקה המלחמה מצאתיו וקברתיו נראה שא"נ הואיל ולא יכלה לראותו בשעת מיתתו שמא אחר הוא וכסבורה שהוא בעלה עד שתאמר הכרתיו ע"י סימנים וכן אם אמרה טבע בים או בנהר ומת וקברתיו א"נ עד שתאמר הכרה עי"ס עכ"ל וכדבריו מוכח להמעיין היטב בראשונים ומה שכ' הואל ולא יכלה לראותו בשעת מיתה הם דברי תו' ריש הא"ש אמנם סתימות הפוסקים דבמלחמה ע"א בקברתיו דנאמן משמעין דלא כותי' ולכן היש"ש פ' הנ"ל הוכיח מזה לשטתו שטף הרי"ף ודעמי' שאין לחוש כלל לבדדמי של חלוף ואפי' במלחמה ומים כל דלא שהה ונתפח אבל לשטת בעהמ"א ע"כ כדבריו (ואף שגב' ע"א פסק הש"ג דנאמן בט"ע לחוד כבר כתבתי דאזיל בשטת היש"ש דלא כבעהמ"א והרא"ש אלא דאחז פי' התו' וע"פ פי' היש"ש דמה שנאמר וקאמרה סימנים ע"ד דחי' אבל באמת נפשט מעובדא דדגלת דע"א נאמן בט"ע לחוד אבל האשה עצמה דא"נ במלחמה ה"ה על ההכרה דט"ע לחוד א"נ) ועוד יש לדחוק בדעתם דנהי דאמרינן דאינה עומדת בקשרי המלחמה כדברי התו' הנ"ל היינו בקרוב המלחמה בכדי שתוכל לראות סוף בירר מיתתו אבל מ"מ אם אמרה שהיתה עומדת מרחוק בכדי שהיתה יכולה להביט עליו משם וראתה זורק בו חצים ולא העלימה עין ממנו עד תום המלחמה ואח"כ הלכה בטח אל מקום המלחמה ומצאה זה בעלה שראתה בחיים זורק בו חצים זה שהיה מונח מת וקברתיו דבזה א"צ להכרה דט"ע אחר המיתה ואז נאמנת ובזה היה אפשר לדחוק כדברי הב"ש ס"ק צ"ט אבל פשט הענין מסתביר כהש"ג והב"ש ס"ק ק"ן מביא בשם הלבוש סברה זו לטעם הרמ' שכ' דגבי אשה ל"מ קברתיו וכ' עליו וא"י מנ"ל הא ואדרבא איפכא הוה לן להקשות דאם כן ע"א במלחמה למה נאמן בקברתיו דהא להסכמת רוב מפרשי הרמ' האיבעי לא נפשט וחד דינא איתא לע"א עם אשה עצמה לענין חשש דבדדמי אלא ש"מ דטעם הרמ' באשה דמשקרת וגם בנטבע לא מצריך אלא קברתיו ואינו מזכיר מסימנים כלל והיינו משום דסובר כשטת היש"ש אליבא דהרי"ף דלא חיישינן כלל לבדדמי של חילוף זולת בשהה שוב ראיתי שאף הח"צ ז"ל סי' פ"ב מחזיק בטעם הלבוש ומדחיק לחלק בין ע"א ע"ש ומביא ראיה מן מלחמה קטנה ומפרשה שא"נ כ"א בקברתיו ואף שהח"מ ס"ק ק"ח מביא בתוך התשו' בשם מהריב"ל דרך אפש' דבמלחמ' קטנ' ל"ב קברתיו ומשמע דיש ס' בדב' לע"ד א"ס דכ"מ שצריך קברתיו נזהר הרמ' ז"ל לבאר ומדלא ביאר ש"מ ודאי דא"צ ומה שהכריח מקושיה דהא צנועות מסרו נפשייהו לע"ד ל"ק דהטעם הזה דאשה כלי זיינה עלי' אינו אלא ע"ד מליצה שבהתחננה אליהם מרחמים עליה ולפעמים מחמת שנותנים עיניהם בה ומש"ה אינה מוכרחת עדיין למסור עצמה לביאה וכן מבואר בתו' ע"ז ך"ה ע"ב ואף רש"י שם מודה הכא בפי' זה וק"ל:

ס

ואם אמרה מת ע"מ וכו' כ' ב"ש כלומר מת שלא במלחמה אלא בביתו ע"מ מהרש"ל העיקר חידוש שביש"ש משמיט אלא כצ"ל כלומר אפילו ירד במלחמה והוכח מכת הרג ושב לביתו ומת מחמת הפצעים ע"מ מהימנא וכן איתא נמי בח"ר ונ"י אך בח"ר כ' דלהרמ' א"נ כמו שא"נ בקברתיו ולטעם הרא"מ שבב"ש ס"ק קמ"ו אפשר דהרמ' מודה בזה:

סא

תו כ' אבל מת במלחמה ולא נהרג א"נ. וכ"מ בהג"ה ר"ל מדכ' וה"ה כל שאומרת מת או נהרג רחוק מן המלחמה משמע דוקא רחוק הא במלחמה אפילו ולא נהרג א"נ ולע"ד מזה לא משמע מידי לשטת רש"י דכל שמלחמה בעולם מת סתם היינו במלחמה ונקיט מת סתם דהיינו נהרג או נהרג להדיא אבל באומרת מת ולא נהרג י"ל דנאמנת וכן מבואר להדיא ביש"ש סי' ב' שכ' ומש"ה נ"ל עפי' אמרה להדיא מת במלחמה אבל לא ממכת אויב אלא מעצמו בין אנשי המצור דהוי כמת ע"מ ומהימנא ולפ"ר הדין עמו להחולקים דקברתי מהני דלא חשודה במשקרת ה"ה בזו כיון דל"ש בדדמי דזימנן דמחו לי' שהרי אומרת לא הוכה אבל בני הבחור ר' חיים שי' השיב הרי הרשב"א מביא ראיה לדינו הנ"ל בל' זה וע"כ אית לן למימר הכי דאי לא אשה היכי מהימנא דלמא שבקה לי' גוסס וסברה דגוסס לא חי ואמרה בדדמי אלא דכל שאינה יריאה מחמת מיתה לא שבקה לי' עד דחזייה דמיית ואם כן בשאמרה מת במקום המלחמה ולא נהרג יש לחוש מפני שיריאה שבקה לי' גוסס ואמרה בדדמי ודאי מת וא"ל דיש לה מגו אטו מת ע"מ דהיינו מת אטו מת דז"א דבמוחזק מלחמה יריאה לומר מת ע"מ כדכתבו תו' ד"ה מי וא"ל תינח הוחזק מלחמה אבל החזיקה היא ואומרת מת תוך המלחמה ולא מחמת המלחמה אלא ע"י חולי הא יש לה מגו דאי בעיא אומרת מת ע"מ וכנראה דזה קושית הב"ש שכ' וק' אכתי וכו' אמנם א"י מה ק' לו דבהחזיקה היא באמת אם אמרה מת במלחמה ולא נהרג נמי בגדר האיבעי בקיצר מכח המגו דמת ע"מ אלא דהש"ס נקט המגו דאי בעי אמרה שלום בעולם והוא נהרג לברר דבהחזיקה היא אף דאומרת נהרג במלחמה יש לה מגו אטו נהרג ולא במלחמה דהיינו שלום בעולם ואף דאין לה מגו דמת ע"מ בנהרג אטו מת ל"א ודו"ק ומה שכ' שדברי תוס' סותרי' א' לקמן:

סב

נאמנת לד"ה כ' ח"מ ואפ"ה כו' כלומר דלהכי אין זה בגדר האיבעיא ואפילו נשאת תצא לכ"ע אך עדין אין זה מספיק כ"א כשאומרת נהרג במלחמה אבל כשאומרת מת סתם ק' דתהימן במגו דמת ע"מ והיא קושית תו' ד"ה מי אמרינן ולא ניחא להו בדבריהם ד"ה אי כדאי' במהרש"א ז"ל אך ע"ז נמי דחקו תו' עצמם דלא מיבעי לי' כ"א היכי דדייקא אמנם סוף דבריהם שמסיימו אבל כי לא החזיקה וכו' ע"כ רצונם לבאר אם דייקה נמי ואמרה שמת במלחמה ולא מת סתם דנמי א"נ במגו דמת ע"מ אף דדייקה ע"ז כתבו הכא בתי' מרווח דמפני שידוע מלחמה בעולם יראה לומר מת ע"מ וכו' ובד"ה דאי הוקשה להם היכי דלא הוחזק מלחמה ואינה יראה לומר מת ע"מ מדוע לא נקיטו ההיא מגו ותירצו דל"א מגו מנהרג למת ובדבור מי אמרינן לא נקטו תי' זה בסוף דבריהם היכי דהוחזק מלחמה אף דדייקה ואומרת במלחמה דלהכי א"נ במגו דמת ע"מ משום דנהרג עטו מת ל"א די"ל דלא היה מספיק דאכתי יש להאמינה כי אומרה נהרג במלחמה מחמת דדייקה ול"א מת סתם במגו דנהרג שלא במקום המלחמה דנמי מהימנא כדאי' בהג"ה אבל בתירוצם שיראה אף בזה יראה שלא יאומנו דבריה כיון שידוע מלחמה יאמרו העולם סתמא תוך המלחמה נהרג משא"כ בדבור דאי דאיירי באינו מוחזק מלחמה והיא מדייקה שמת במלחמה והגמ' נקיט האיבעי במגו דא"ב אמרה שלום בעולם והוא נהרג והיינו שלא במקום מלחמה ודקדקו תוס' דילמא מגו יותר טוב מת ע"מ ע"ז משני שפיר דנהרג אטו מת ל"א והא ל"ק דלימא המגו דא"ב אמרה מלחמה בעולם ונהרג שלא במקום מלחמה דזה ממש חד עם שלום בעולם דמ"ש שלום והוא נהרג ומ"ש מלחמה ונהרג שלא במקום המלחמה דהיינו במקום שלום כנלע"ד ליישב סתירת התוס' שהורגש עליהם הב"ש:

סג

הג"ה וי"א ע' ח"מ ולע"ד על חילוקן יש לפקפק אחרי שמצא הרוג וראה בו שמחו ליה בגירא ורומחא סברה וודאי מת ומעיד בדדמי שמת כמו לשטת הרא"ש ידיעת הטביעה כמו הראיה והעיקר לע"ד מה שמביא בשם הראב"ח שהחילוק הוא בין האומר ראיתיו נהרג במלחמה במקום שהוא עצמו הי' עומ' בקשרי המלחמה וכמבואר בתו' ריש האשה ד"ה זימנן דמפני שירא נפשי' מסתמא לא עמד עד שראה יציאה נשמתו אבל הבא בתום המלחמה על מקום הרוגים והכיר אחד ומעיד שמצא ומת בזה לא חיישינן וסתמא בודקו היטב להעיד בבירר שמת ולזה מסכים ל' הרמ"א ז"ל שכ' וראיתיו אח"כ דר"ל כתום המלחמה ואף שבתשו' הראב"ח נראה תחילה שמחמיר אף במקום שאינו ירא לנפשו מ"מ המרד' ורמ"א לע"ד מחלקים בכה"ג כדמסיים הראב"ח ובפרט וכו' ואולם כבר הבאתי שטת הש"ג דבמי שיודע שהי' במלחמה ואח"כ הכירו ואפילו קברו לשטת הרא"ש צריך צירף סי' אינו מובהק עם הט"ע מהחשש דבדדמי של חילוף:

סד

הג"ה וי"א דא"נ ע' ב"ש כ' מיהו י"ל וכו' אבל כשנטבע וכו' י"ל בפלוגתא יש להקל האמת כי לכאורה הכי מסתבר דהוי כעין ס' דרבנן אך צ"ע בהסוגי' דף קט"ו אלא דקאמרו אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וקאמרו סימנים ובפרט לפי' הרמב"ן וע' סעיף מ"ח דמפרש האיבעי' אי טעמא דע"א דלא חשוד במשקר משום דדייקה ודחה דהא בל"ז אף לפשטותך מוכרח דקאמרי אסקינהו וחזינהו לאלתר אף אומר דלעולם במלחמה דלא דייקה ע"א לא מהימן והכא בדאמרו סימנים במקום מוצנע וק' דהא בל"ז י"ל אף דבמלחמה אין ע"א נאמן היינו על הריגתו דמה"ת יהא נאמן באיתחזיק איסור א"א אם לא ע"פ דדייקה אבל בידוע שנטבע וד"ת מותרת ואינ' כ"א בחזק' איסור דרבנן דילמ' בהא בפשוט ע"א נאמן בלא דייקה ומה הצורך לידחות הפשיטות בסימני' ואולי י"ל דרוצה לידחות אף כי גם הטביעה לא נודעת כ"א על פי הנשים תו י"ל דדוקא לענין נאמנת העדים אמרינן כל דתוקן רבנן כע"ד תיקנו אבל בס' דפלוגתא מ"מ יש לחלק וע' סעי' ך"ח:

סה

אם לא נשאת אלא נתקדשה א"צ גט ומותרת לחזור לראשון בל' זה איתא נמי בהרמ' פי' מה' גרושין ובהטור ויוצא ממתני' יבמות צ"ב ותו תנן התם אעפ"י שנתן לה אחרון גט לא פסלה מן הכהונה את זו דרש ר"א בן מתי' ואשה גרושה מאישה ולא מאיש שאינו אישה וצ"ע השמטתם דין שהמשנה הזכירו לחדושו ואולם בדף צ"ד איתא אמר ר"י אמר רב הו' לי' לר"א למדרש בי' מרגניתא ודרש בי' חספא מה מרגניתא דתניא אשה גרושה מאשה אפילו לא נתגרשה אלא מאישה פסולה לכהונה והיינו ריח הגט דפוסל ונסתפקתי במה שגינה הדרוש בשם חספא אם מפני דפשיטא הוא דמה שייכות לגירושין ומי שאין לו אישות וא"כ י"ל דמש"ה השמיטוהו דפשיטא הוא וי"ל נמי איפכא דלהכי גינוהו משום דלפי הדרוש האמיתי דאפילו ריח הגט פוסל ה"ה דזו נפסלה משום ריח הגט וע' סימן ו' בהג"ה וכ"מ הרמזים שהרי הרא"ש העתיק המשנה עם הנאמר עליה ואלו בהרמזים השמיט נמי האעפ"י אבל ל"מ הכי מפרש"י דף פ"ט אלא כל דל"צ גט אף מדרבנן לית בי' נמי משום ריח הגט ובפי' משניות להרמ' עיינתי ומ"מ לא יצאתי מהמבוכה כי כ' ומאחר ר"א אמיתי ובזה הפסוק ענין אחר וכו' וכנראה דצ"ל ואמר ר"א אינו אמיתי וגם אפשר המכוין טעם שהפסוק ע"א מ"מ מאמרו לדינא אמתי בלא הדרשה ויהיה איך שיהיה צ"ע למה לא בארו כונתם לדינא הן לרחק והן לקרב:

סו

כ' הב"ש הכלל הוא כו' ולהרא"ש לאו משום קנס לבד אלא מחמת קנס חיישינן שמא יאמרו עסי' קנ"ט שם בארתי שאין דברים הללו נמצאים בהרא"ש כלל לענין האיסור להראשון אלא לענין הצרכת גט מהשני אמנם מהטור שם מוכח מדמתיר נתיבמה בטעות מן הנשואין להראשון ש"מ דסובר הכי וכדבארתי שם מפי' ר"ה למימרא דרו"ש דמשום הקנס לחוד אינה אסורה זולת בדשייך נמי שיאמרו מחזיר גרושתו משנשאת אבל תימא לי א"כ באמרו לה מת בעלך וזינתה בסוברה שהיא פנוי' דל"ש כלל ההיא גזירה כדא' ריש סי' י' גירשה וזנתה מותר להחזירה וכי נימא דלהטור מותרת לבעלה וע' גיטין פ' ע"ב וח"ר שם מוכח להדיא דלא ס"ד למימר הכי דז"ל ח"ר ולהכי קשיא לי' לתלמוד בהא"ר נשאת אין זינתה לא דהתם ודאי לא הוצרך לשנות זנות דפשיטא דאין חילוק בין נשאת לזנות אבל בכל ענין גזרו לאסור בשוגג כיון דבמזיד מתסרא מן התורה עכ"ל:

סז

או שהורו לה ב"ד בטעו' כ' ב"ש מיהו ק' וכו' ובט"ז מאריך וע' סימן ל"א מ"ש בשם מהרי"ק וש ס"ק י' מדחה דברי הרשב"א וז"ל הט"ז ודברים אלו תמוהים מאוד דמה שכ' שמיכל נבעלה בע"כ תימה רבה הא הסוגי' מליאה פ' כ"ג דלא נשאת כלל לפלטי וכו' ומה שכ' דהוראות ב"ד אנוס הוא ולא שוגג א"כ למה הצריכה תורה קרבן לצבור שחטאו ע"פ הוראות ב"ד הא אונס א"צ קרבן כדדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס ותו מ"ש משמעה מפי' ב"ע שמת בעלה ונשאת לאחר וכו' דמ"ש הוראו' ב"ד בטעות של מיתה בעל מהוראו' ב"ד בטעות קדו' וכדומה דהך תשו' אין להקל למעשה בשבילה עכ"ל ולע"ד כ"ד תמוהים מה שמקשה דמיכל ל"נ לא ע' כ"א בתשו' אלף קפ"ט ונעלם ממנו דבריו שבסי' י' שבעצמו תי' נמי זה אלא שכ' וא"ת אם מחמת טענה זו מנין היה דוד יודע כן י"ל נביאים היו בימיהם וע"פ נביאים עשו ומ"מ א"צ לזה נמי שאמרתי הרי שלא הוציא הדין מן היתר דוד במיכל אלא שהדין ברור לו בל"ז כדכ' ואשת ישראל שנאנסה מותרת ולא אונס של כפיה בלבד אף טעות אונס הוא שאלו נבעלת ברצון לאחר וסבורה בעלה הוא מותרת ומבואר יבמות ל"ג הרי שדמה הוראות ב"ד לשוגג של חלוף ודלא כדכ' בשמו דהוראות ב"ד אנוס הוא ולא שוגג ולכן הקשה קרבן ומה בכך בחילוף נמי חיייבי' בקרבן ומה שהקשה דמ"ש משמעה מפי עדים או ע"א ע"פ הוראו' ב"ד דהוקשה נמי להב"ש תמהני למה לא הקש' נמי על הגהות ש"ע סי' קע"ח שהוא מתני' דיבמות הנ"ל:

סח

ובאמת קושי' זו היא בח"ר פ' הא"ר ד"ה הא דקתני תצא מזה ומזה בל' זה גרסינן עלה בירושלמי תמן תנינן מפרישי אותן ג"כ וכו' אף הכא כן שני' היא תמן שאחרים הטעו בה והכא לא אחרים הטעו בה קנס הוא שקנסו בה שתהא בודקת יפה וק' הא הדברי' אמורים על הת"ק דאיירי בנשאת ע"פ ב"ע ויראה לע"ד דר"ל דמה דמסקינן כהת"ק ולא עבדינן עובדא במה היה לה למיעבד היינו משום דסבר' דת"ק היא דאפי' בב"ע אחרי שהדבר אפשר להתברר החיוב עליה לחקור ולהכי קנסוה ואשנוי לא סמכינן כי אפשר בזה נמי ל"ש מה הוה לה למיעבד דומי' דהענינים דמקשה הסוגי' שהי' המושכל הראשון נמי מה הו' לה למיעבד ע"ש וק"ל משא"כ בנשאת ע"פ הוראו' ב"ד היינו ממש אחרים הטעו אותה יותר מטעו' חילוף בהא סילקנא לע"ד פסק הרשב"א ז"ל מבלעדי הוכחתו מדוד הוא ברור ומהרי"ק ז"ל שורש פ"ה הא חזינן שלא ראה דברי הרשב"א ולכן הרמ"א ז"ל השמיטו שם אף שהביא תחילת דבריו מדנראה לו עיקר כהרשב"א וכדמשמע נמי מהרמ' שכלל וסתם שוגגת מותרת ואין לך שוגג יותר מהוראו' ב"ד כדאי' סנהדרין ל"ג בתו' ד"ה מה בכך דעדיף שוגג דהוראו' ב"ד משוגג דמעשה אך בתנאי שהמורה יהא מפורסים בראוי לעסוק בטיב גיטן וקדו' ולא בגוונא דמהרי"ק ע"ש אך סוף פסקי תה"ד סי' י"ד ל"מ כדעתו ואולם אף לדברי דין דתה"ד ז"ל בשינה שמו נכון אף בזה"ז דאף דלא נשאר הגט בידה ושפיר שייך מה הו' לה למיעבד מ"מ ע' תשו' ש"א סי' ל"ח כי לאו בכל מקום שהטע' בטל אמרינן שהדין ישתנה וע' הרא"ש פ' המביא תניין סוף ה' י"ו מבואר ת"ל כדכתבתי אמנם עיקר קושית רשב"א ז"ל בסימן י' לר"י שאומר נשואי פלטי בעבירה היו דמשמע לו בעבירה ברורה לא בטעו' אשר להכי דחק שהי' חזרת דוד ע"ה ע"פ נביא ק' עלי (ועיין ספר תו' יה"כ מביאו המ"ל פ"ט מה"א) וגם מה שכ' דאנוסה גמורה היתה ע"פ צווי המלך שאול אביה ע"ה יותר רחוק לע"ד כי לו יהא שהיתה אנוסה בנשואיה מי אנס' על הביאה אלו ח"ו באמת היתה נבעלה אבל לע"ד אדרבה לר"י שהיתה א"א ברורה מעיקר לק"מ דבשלמא למ"ד שהי' בפלוגתא דשאול אחרי שלדעתם היו בקדו' ונשואין יחד שפיר שייך לומר הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה ונמצא לשטת דוד ע"ה אסורה לו לולא תי' הרשב"א שטעות הוראו' ב"ד הוא שוגג משא"כ לר"י מה"ת שתאסור לדוד הא בטוח שלא היה עידי ביאה מפלטי ואף לא נתעברה ממנו כדהעידו חז"ל א"כ לא הי' יותר מעידי יחוד וכבר קי"ל אין אוסרין על יחוד דא"א ואין מוציאין אשה מבעלה אלא בעידים ברורים כמבואר סי' קט"ו וסי' קע"ח סעי' ו' ולא אמרינן גבי יחוד דא"א הן הן וכו' ואינה דומה לאמרו לה מת בעלה דקי"ל נשאת ובא בעלה תצא מזה ומזה ואפי' לא נבעלה כמבואר סעי' נ"ו ובנתיחדה אפי' אחר קדו' כדאית' בב"י בשם הרשב"א ס"ס זה חדא דזה אינו כ"א קנס דרבנן ותו דזה דוקא בשלכל הפחו' אחד מהן סובר דהיא פנוי' כמו באשה שהלך בעלה דתרווייהו סברי שהיא פנוי' וכן בנדון הרשב"א עכ"פ איהו סבר דהאמת אתה במה דאפקה שמה בפנוי' ושייך הן הן וכו' וכן בסי' ז' סוף סעי י"ב דקדו' תפשו בה מכיון שנכנסה לחופה היא בחזק' העולה אבל כששניהם יודעי' דא"א גמורה היא מה בכך דהיחוד הי' דרך נשואין אטו חופה וקדו' אלו מששא אית בהו הא תרווייהו ידעו דלאו מידי הוא ולא הו' אלא יחוד פשוט דא"א דאינו אוס' על הבעל ומה שמדמה הרשב"א ז"ל פה בב"י ס"ס זה לעידי דבר מכוער וכו' שזה שכנסה וכו' אף אי נימא דדברים אלו שייכים אפי' בדידעו שניהם שהיא א"א מ"מ ל"ק חדא דזה נמי אינו אלא דרבנן ותו דלזה ודאי מהני האמתל' דהרשב"א ז"ל שאנוסי' היו ושוב לא הי' דבר מכוער במה שכנסה וקידשה ולא נשאר כ"א היחוד והיא טענה ברי לא נבעלתי ומה"ת לאוסרה ודע דלע"ד אין שייכות כלל בנ"ז הפלוגתא דיש חופה לפסולות וע' סימן ז' סעיף הנ"ל כי ז"א כ"א בח"ל דתפשו קדו' ולא בעריו' וא"א דאם הקדו' לא תפשו מה"ת לענין חופה ודלא כמשמעו' תשו' מהרח"ש סי' קע"ג ע"ש:

סט

בק"ע סימן ס"ח ב"ע אומרים כו' נרשו' בשם תשו' מהר"י ב"ל חלק ג' סי' ב' ועל שעה חדא ל"מ ולפ"ר ק' דכנראה למד מדין א' אומר מת וא' נהרג ולמה שביארתי בפנים מהרמ' דכ"מ שגוף העדו' תלה בו ויש נ"מ אם להתיר אם לאסור דינו כחקירה וכבר מבואר בחלקת מחוקק ז"ל דאף בעדות נשים אם הוכחשו בחקירה עדות שניהם בטל א"כ אינו דומה דבשלמא מת או נהרג אין נ"מ דלדברי שניהם מותרת משא"כ כשזה מעיד שהי' לפי תומו וזה אמר לא הרי הכחשה בגוף העדות במודי דהחיוב ופטור תלי' בו וכן זה אמר שהגיד מת וזה אמר שהגיד בס' הא זה ודאי הכחשה בחקירה מקרי ועדו' שניהם בטיל' ומתקי' ממילא עדות הראשונה וצ"ע בגוף הספר:

א

ספק מקודשת. עיין סימן ט"ו בד"מ ומ"ש שם ואם זרק לה גט ואיכא ספק אם היה קרוב לו או לה הוי ספק מגורשת ולא אמרינן דאוקמינן אותה על חזקת א"א ועיין מהרי"ק שורש קע"ב בספק קידושין והבאתי דבריו לקמן ועיין יבמות דף ל"א:

ב

חזקה אין אשה מעיזה. הרמב"ם פ"י ה"ג כתב כשהבעל אומר לא גרשתיך והיא אומרת גרשתני נאמנת ואם הבעל אומר גרשתיך והיא מודה לו אינה נאמנת ולא אמרינן בכה"ג אין האשה מעיזה כיון דהוא מסייע, ואם היא התחילה לומר גרשתני ואח"כ מסייע לה ואומר גרשתיך אין מפורש הדין ובח"מ מסופק בזה מיהו לפי הטעם שכתב הרמב"ם ובטור סימן קנ"ב הביא לשונו וחד טעמא כתב אם אומר גרשתיך י"ל שמא בגט פסול גירש לפ"ז אפי' אם התחילה ואומרת גרשתני והוא אומר גרשתיך עדיין יש לחוש שמא גט פסול היה ואינה מגורשת אלא באומר לא גרשתיך לפ"ז גם אם קבלה הקידושין מאחר אינה מקודשת אא"כ באומר לא גרשתיך דאל"כ אכתי יש לחוש שמא גט פסול היה ועיין סימן קנ"ב, כתב ברי"ו אם היא קבלה קידושין מאחר בפניו מותרת לבעלה אחר שגירש המקדש, ולכאורה תמוה הא יש לחוש שמא יאמרו שמחזיר מגורשת אחר הארוסין וכן הקשה בד"מ ותירץ אם היא קבלה ולא אמרה דגירש אותה בעלה מותרת לבעלה הראשון אחר הגירושין של זה ולא מצינו חילוק זה גם בש"ס סוף גיטין לא משמע כן גם מ"ש ב"ש ב"ח ליתא וכבר השיג עליו ח"מ:

ג

בפני בעלה. ואם התחילה לומר שלא בפני בעלה ואח"כ בא בעלה ואומרת בפניו גרשתני נאמנת עיין בתשו' רשב"א סימן אלף רי"ג ובתשו' ריב"ש סי' קכ"ו ולא משמע כן ובד"מ הביא ג"כ פלוגת' בזה:

ד

בזמן הזה. עיין ב"ח כתב בדיעבד אם קדשה אחר מקודשת לו ולא מפקינן אותה ובח"מ השיג עליו וב"ה כתב בזה"ז מנהג פשוט הרב המסדר הגט הוא גונז הגט אחר נתינת הגט תו אינה נאמנת לומר גרשתני דהא אפשר לברר, ונראה הא דכתבו הר"ן והמגיד דאסורה להנשא לא איירי בנתקדש בפני בעלה אלא אם אומרת בפני בעלה גרשתני בזה כתבו דאסורה להנשא אבל אם נתקדשה בפני בעלה מותרת להמקדש, וי"א קמאי שהבי' רמ"א לא קאי אלא אם אמרה גרשתני וי"א בתראי מוסיפים בזה"ז אפילו נתקדשה אסורה לו וכל אלו הדינים משמע מכל הפוסקים דאין חילוק בין אם ידוע בעדים דהיא אשתו ובין אם א"י בעדים אלא שהי' חזקה דהיא אשתו, ובא"ח כתב אם ידוע בעדים דהיא אשתו לא אמרינן חזקה אין האשה מעיזה ולא משמע כן מדברי כל הפוסקים גם קשה עליו מהסוגי' סוף גיטין אם יצא קול דקידש אחד אותה ואח"כ קידש אחר בפניו וקאמר אם אשתכח דקדושי הראשון היה קידושין ודאי א"צ גט משני ופליגי דר"ה דאמר האשה האומרת גרשתני נאמנת ולדבריו מנ"ל לש"ס לומר דפליגי דלמא איירי כשידוע דהיא אשתו דאז אינה נאמנת לומר גרשתני אלא ע"כ דאין חילוק בדבר:

ה

אין קידושין תופסין. כן הוא דעת רוב הפוסקים אלא הר"ן כתב בשם הרמב"ן דיש לחוש לחומר' אפילו שלא בפניו:

ו

דאיכ' דמסייע לה מעיז'. בטור אית' אפי' אם ע"א מסייע לה מעיז' ובאמת לא מצינו בש"ס מפורש אם ע"א מסייע דהיא מעיזה ופ"ב דכתובות שם אית' היכא דשנים מסייעים מעיזה בגיטין דף ס"ד אית' היכ' דבעל והשליח מסייעים לה מעיזה וכתב הרא"ש אם השליח לבד מסייע לה א"י להעיז ולקמן סי' קמ"א סעיף נ"א הביא פלוגת' בזה וכאן כתב אם מסייע לה ע"א מעיזה ואפשר המחבר פסק כאן לחומר' מיהו על הטור קשה איך כתב בפשיטות לא כהרא"ש והיכ' דיכולה להעיז אין קידושין של אחר תופסין בה כ"כ הטור לקמן סי' קנ"ב ומ"מ היא פסולה לכהונה וליבם כמ"ש לקמן שם ועיין מ"ש שם:

ז

ויש מי שאומר אפי' לא נשאת. כ"כ הטור לקמן סי' קנ"ב וכן אם זנתה אינה נאמנת לכאורה א"י מי החולק ע"ז וא"ל הרא"ש בתשובה הוא החולק מדכ' הטעם בנשא' אינה נאמנת משום כדי שלא תעשה זונה מעיז' משמע בקידושין נאמנ' דהא בב"ה כתב מעשה שהיה כך היה ומוכרח לומר כן דאל"כ חולק הטור על הרא"ש:

ח

גובא' כתובתה. היינו עיקר כתובתה ולא ת"כ כי ממדרש הכתובה הוא דנוטלת הכתובה כיון שכתב לה כשתנש' לאחר תטלי ומדרש כתובה לא דרשינן אלא על עיקר הכתובה כמ"ש בהר"ן ובמגיד ולקמן בסי' זה הבאתי דבריהם ועיין במהרי"ק שם:

ט

וי"א דאינה נאמנ' לענין ממון כלל. אבל להנשא לאחר מותרת, והיינו חידוש כאן מה שלא הביא בסמוך כי שם הביא פלוגת' אם היא נאמנת לכל דבר או אינה נאמנ' כלל וי"א אלו ס"ל לענין ממון אינה נאמנת ולהנשא נאמנת וכ"כ בח"מ:

י

אפילו ע"א. והא דע"א נאמן כאן ובעלמ' קי"ל ע"א אינו נאמן נגד החזקה כמ"ש בי"ד סימן קכ"ז וכאן היא בחזקת אשת איש משום דכאן הקילו חז"ל משום תקנת עגונה ובר"פ האשה רבה אית' הטעם דחז"ל סמכו דהי' דייקא שפיר משום החומרא שהחמירו עליה בסופה, ובר"פ האשה שלום אית' הטעם משום דהיא מילת' דעביד' לגלויי ועיין מהרי"ק שורש ל"ב ומ"ש אפילו העד עבד אף על גב סתם עבד פסול לעדות מדאוריית' מחמת עבירה צ"ל דאיירי כאן בידוע שהוא כשר כמ"ש בי"ד סימן א' וכ"כ ב"ח ועיין בנ"י:

יא

ואפילו עד מפי עד. וכן לחומר' מהני עד מפי עד שהוא חי כ"כ בתשובת מהרשד"ם סימן נ"ט, אשת אליה הנביא או אשת ריב"ל מותרת דלא נקרא א"א אלא אשת מלאך ונ"מ אם יזכה איש כמותו מהרי"ל והביא בד"מ:

יב

אבל פסולי עדות כו'. היינו פסולי מחמת עבירה:

יג

חוץ מה' נשים. ואם מת בעל זה ונשאת לאחר מעידים נשים אלו ואף על פי שהיו שונאים קודם לכן כ"כ בכ"מ פי"ב וברמב"ם פ"י מבואר צרת' אינה מביאה לזו הגט אף על גב דצרתה נשואה עכשיו לאחר וכ' הרב המגיד דלמד דינים דשם מדינים דכאן לפ"ז משמע לכאורה דאינה נאמנ' אפילו היא עכשיו נשואה לאחר ולקמן סי' קמ"א פסק המחבר דאינה נאמנת אפילו אם היא נשואה לאחר, ואפשר לאותו בעל אינה מעידה דרצונה שצרת' תהיה לו ג"כ אסורה, וכתב בתשו' שער אפרים סי' ק"ה צרתה אינה מעיד' אפילו אם היא מסל"ת וכן מוכח מתשוב' ריב"ש דהא מביא ראיה דכותי אם אומר פלוני מת הוי מסל"ת אפילו בלא קישור דברים מדאית' בש"ס סוף יבמות נשמע קול האומר פלוני מת משיאים אותה והקשו בש"ס דלמא שד היה דלמ' צרה היה ולא הקשה דלמא כותי היה ש"מ אפי' אם היה כותי מותרת משום דאצ"ל קישור דברים ושפיר הוי מסל"ת ואי אמרת צרה מסל"ת נאמנת וא"כ מה מקשה דלמא צרה היה אלא ש"מ צרה אינה נאמנת אפי' אם הוא מסל"ת ועיין עוד מזה לקמן:

יד

ואלו הן חמותה. הטעם מבואר בש"ס משום דאומרת זו תאכל כל יגיעי ועמלי ובת חמותה אומרת זו יורשת עמל אבי ואמי ויבמתה אומרת זו תהיה צרתי ובת בעלה אומרת זו באה במקום אמי וא"ל אם יבמתה מתירא שמא תהיה צרתה א"כ מה מהני עדות שלה הא קי"ל כשנתיבמה בטעות מותרת לבעלה כמ"ש סי' קנ"ו מתרצין תו' יבמות דף קי"ז מ"מ אית לה ביוש גם שמא תחלוץ בעלה ותנשא לאחר ואסורה לזה ולזה כתב בש"ג הזכרים הדומים לאלו הנשים הנזכרים כגון חמיה ובן חמיה ובן בעלה נאמנים, מיהו היבם אינו נאמן להעיד להתירה לעצמו אבל כשהיה לאחיו בנים נאמן להתיר אותה לאחרים, ובד"מ הביא דבריו ומשמע יבמתו אינה נאמנת אפילו אם יש לזו בנים דהא היבם מעיד כשיש לאחיו בנים משמע אבל יבמתו אינה מעידה ואפשר הטעם הוא דאכתי יש לחוש שמא ימותו בניה ותהיה צרה שלה והא דלא אפשטא הבעי' חמותה לאחר מכאן דמסק' דעתה דמת בעלה כבר תירץ רש"י שאני צער היבמה שהוא צער דגופ' וצער של חמותה אינו אלא מחמת ממון גם יש לו' מ"ש חז"ל לא תעיד אמרינן לא פלוג כמ"ש בסמוך בשם המגיד אבל הזכרים לא אמרו חז"ל כלום אז אמרי' היכא דאיכא חשד לא יעיד אבל היכא דליכא חשש יעיד, ובח"מ מסופק בזה"ז דאין מיבמים אם היבם נאמן להעיד שמת אחיו לחלוץ ליבמה אף על גב היבמה א"י להעיד אפילו בזה"ז כדמשמע בטור שכתב בסי' זה יבמתו אין מעידה משמע אפילו בזה"ז גם המגיד סי' רפ"ז כתב יבמתה שהיא אחותה לא תעיד ש"מ דלא פלוג בין יבמה ליבמה מ"מ אין לדמות יבם ליבמה כמ"ש, מיהו שם בח"מ משמע אפי' אם היה לו בנים לא היה הורה להיתר ולכאורה נראה אפילו מי שהוא מיראי הוראה אין חשש בזה כמ"ש בש"ג להדיא ועיין תשו' מהר"י מינץ סי' י"ד ובתשו' צ"צ סי' פ"ח:

טו

אפילו אינה עתה חמותה. שם בעי' דלא אפשטא הוא וכתב הב"י דהרי"ף ורמב"ם ס"ל לקולא והטור ורי"ו והמגיד ס"ל לחומרא והטעם הוא משום דמסיק דעת' דימות בעלה ונפלה קמי היבם דהוא בנה ואם היא ערוה לבנה פסק בח"מ דתעיד לה, ולמ"ש בסמוך בשם המגיד לאו דין פשוט הוא דתעיד די"ל אף בזה לא פלוג וע' לקמן כל אלו לא יעידו אפי' לחומרא ועיין פסקי מהרא"י סי' ר"ך ורכ"א:

טז

ולא חיישינן וכו'. כ"כ בד"מ בשם תשו' בנימין זאב ובש"ג סוף יבמות פסק דשואלין אותו שמא שמע ממי דאינו ראוי להעיד:

יז

שואלים אותו איך ראית. אף על גב אם אמר דשמע מאחר אין אנו יודעים ממי ששמע הראשון אין דנין אפשר משאי אפשר דהיכא דאפשר לשאול אותו שואלין אותו אף על גב דא"צ דרישה וחקירה בעדות אשה מ"מ צריכה לשאול איך ידע כ"כ המגיד פ"ג ונראה אם אמר ששמע ששואלים לו ג"כ ממי שמע כמ"ש בסמוך בשם הש"ג דהא אפשר לברר ומ"ש בהג"ה אם אמר סתם ששמע כשר היינו דא"א לברר אף על גב דלא משמע כן מלשונו מ"מ יש להחמיר בזה וכ"כ בט"ז ועיין בק"ע סימן קל"ט קמ"ח רל"ג:

יח

שיודעים שמת. ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים אמרי' בודאי מת כ"כ הראשונים והמ' ואגודה ועיין בי"ד סימן של"ט והא דגרושה יכולה להתאבל על בעלה כמ"ש בסימן קמ"ה דשם אין חשש בדבר ב"ה:

יט

שמעידים מה שראו בשעת הצרה. היינו בעת שראו היו מומרים ע"פ אונס ואח"כ היו יכולים להמלט ונשארו שם ואז היו פסולים להעיד כיון דנשארו שם ברצון ואח"כ עשו תשובה והוי תחלה וסוף בכשרות אף על גב דהיו פסולים בינו לבינו ובט"ז מקיל בזה וכתב דוקא רשע גמור בעינן תחילתו וסופו בכשרות אבל מומר באונס אפילו אכל נבילות לתיאבון בשעה שראה ועשה תשובה ומעיד כשר להעיד ומביא ראיה מכתבי מהר"י סימן ר"א וע' בתשובת בן ששון סימן נ':

כ

בא א' ואמר הרגתיו. אף על גב לפ"ז הוא רשע מדאוריית' ופסול להעיד כשאינו מסל"ת אמרינן פלגינן דיבורו דהיה עם הרוצחים והוא לא היה רוצח משום דאין אדם משים עצמו רשע מ"ה אמרים פלגינן דיבורו ואפילו אם הוא עבד או שפחה אמרינן פלגינן דיבורו ב"ח:

כא

וה"ה לעכו"ם שאמר מסל"ת הרגתי. ולא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים ע"ז משום דאין מוכח דכוונתו הוא לאיים ול"ד למ"ש בסעיף י"ד שם אמר בפי' כדי לאיים לכן לא חיישינן בכל מסל"ת שמא הוא משקר או שאר חששות כל דלא מוכח מתוך דבריו לא מקמי הכי ולא בתר הכי לא חיישינן הג"מ דקידושין:

כב

אלא בא לב"ד. ואם אמרה דהעדים אמרו לה דטבע בים והתירוה הב"ד נאמנת ועיין תשו' צ"צ:

כג

אבל אם בא עד. כ"כ הרמב"ן והר"ן ולא כש"ג סוף יבמות ועיין סי' קט"ו מ"ש בזה ובח"מ מסופק אם אמרה בשם עבד ושפחה אם יכולים להכחיש אותה ובתשו' ש"י סי' ל"ב פסק דא"י להכחישה ועיין דינים אלו בק"ע סי' קנ"ט ק"ס רצ"ז, ואם שני עדים אומרים בשם א' א"י זה האחד להכחיש שני עדים, ואם העד הראשון בא ואמר דהגיד לו שקר כתב בח"מ דנאמן כיון דהגדה הראשונה היה חוץ לב"ד: גם כתב דצריכה האשה לחקור היטב שלא יחזור הראשון ובודאי כוונתו דרך עצה טובה שתחקור שאל תבא לידי מכשול אבל ע"פ הדין אין חוששין שמא יחזור הראשון ויאמר שקר הגדתי דא"כ איך יתיר ע"פ עד כשהעד הראשון אינו בפנינו אלא דרך עצה טובה קאמר:

כד

ואין הב"ד צריכין לשלוח אחריו. כן משמע בתשובת רי"ו שכת' אטו כל המשניות וכל הפוסקים שפסקו דמתירים ע"פ עד מפי עד איירי כולם בדליתא העד הראשון בעיר הזאת ולזה סתמו דבריהם אלא וודאי אפילו אם הוא בעיר א"צ לשלוח אחריו ובח"מ הקשה ע"ז מסוגי' דלמא קמצא שכיב והמעיין בסוגי' יראה דרי"ו למד דין זה מסוגיא זו, וה"פ לשיטתו אם ישמע מתינוקות האומרים שמת פלו' יכול להעיד ואפילו אם התינוקות בעיר א"צ לשאול אותם מ"ה הקשה שם דלמא קמצא שכיב ואסקי שם הקמצא בשם פלוני ע"כ צריכים לשאול אותם א"כ למה לא שואלים אותם ע"כ העדות בזה שפי' הסוגי' ואף למ"ש בסמוך בשם המגיד דאין דנין אפשר משאי אפשר וצריך לשאול אותו איך ראה אין סתירה משם לדין זה כי דוקא הגוף העדות איך ידע אז אם אפשר שואלים אותו אבל אם העד השני מפרש שפיר עדותו א"צ לשאול את העד הראשון:

כה

עד אומר מת וכו'. בטור כ' בשם תשו' הרא"ש שנים המעידים שמת אף על פי שיש הכחשה ביניהם מותרת ושם בתשו' איירי דהיה הכחשה אם פלוני היה באותו עת שמת ופסק הרא"ש כיון דשניהם מעידים שמת הוי עדות גמור מזה לא נשמע אם מכחישים זא"ז אם מת או נהרג י"ל דהוה הכחשה מיהו הרא"ש למד דין שלו ממתני' יבמות אחת אמרה מת ואחת אמרה נהרג ר"י ור"ש אומרים הואיל זו וזו מודים שאינו קיים ינשאו ש"מ אפילו אם העדים מכחישים זא"ז בכה"ג אם מת או נהרג נמי ינשאו, והב"י הקשה על הטור למה כתב דין זה בשם הרא"ש הלא מפורש דין זה במתני' זו ולק"מ כי במתני' י"ל דוקא בצרות המכחישות זא"ז לא הוי הכחשה משום דאין יכולים להכחיש זא"ז אבל אם עדים מכחישים זא"ז בכה"ג הוי הכחשה ומדברי הרא"ש נשמע אפילו אם עדים מכחישים זא"ז בכה"ג לא הוי הכחשה כיון דשניהם מודים דאינו קיים וכ"כ בדרישה וח"מ והא דפסק הרא"ש דלא הוי הכחשה אפילו בעדים נראה דכ"כ ע"פ דברי תו' מ"ש בשם ר' יואל דאיירי דראינו דשניהם באים להתיר את עצמן ולא להכחיש זא"ז מ"מ לר"מ לא הוי עדים ור"י ור"ש ס"ל דמהני עדותן לפ"ז שפיר נשמע אפילו בעדות המכחישין זא"ז בכה"ג מהני עדותן והיינו כתירוץ ר' יוחנן שם ולא כתי' קמא של ר' אליעזר ועי' בסוגי' תבין שפיר, ובתשו' צ"צ סי' נ"ט ראיתי דכתב בענין אחר, ועיין בח"ה סי' ל' שם מבואר העדים המכחישים זה את זה בבדיקות נתקיים עדותן ואם מכחישין זא"ז בחקירות לא נתקיים עדותן אפילו לענין ממון ואם א' אמר שהלוה לפלוני חביות יין וא' אמר שהלוה לו חביות של דבש ס"ל לרמב"ם דהוי חקירה ועדותן בטלה וח"מ הבין דהכחשה זו אם מת או נהרג הוי חקירה לרמב"ם כמו הכחש' יין או דבש והקשה על המחבר איך פסק בפשיטות כהרא"ש ומאריך בזה ויותר מסתבר דס"ל המחבר דליכא פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש אלא הכחשה דכאן הוי כמו מנה שחור ומנה לבן דלא הוי הכחשה לכ"ע משום כיון דנתן לו המעות אינו מדקדק כ"כ איזה מטבע נתן לו כן ה"נ כיון שראה דאינו חי אינו מדקדק כ"כ בסיבת מה מת גם י"ל כאן די אם ע"א מעיד שאינו חי לכן אפילו אם מכחישים זא"ז בחקירות מ"מ עד א' מהם אומר אמת שאינו חי היא מותרת משא"כ בדיני ממונות דבעינן שני עדים, וכן ראיתי בתשו' פני משה ח"א סי' ס"ד מיהו בש"ג כ' א' אמר מת וא' אמר נהרג הוי הכחשה ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ל פסק כהמחבר דלא הוי הכחשה מיהו מדלא הביא דברי הש"ג י"ל דלא ראה את דבריו ואם א' מעיד שנטבע וא' אומר שנהרג תליא בפלוגתא זו להש"ג אסורה ולדברי המחבר מותרת ממ"נ אם נטבע במים שיש לו סוף הוי כאלו א' אומר מת וא' אומר נהרג ואם נטבע במים שאל"ס לא הוי הכחשה כי י"ל שעלה מן המים ונהרג שם בתשובת מהר"מ:

כו

דחיישינן שמא שד הוא. ולא מהני אם ראו צל צילו בזה"ז כמה שכתב הגאון שהביא הטור דהאידנא לא בקיאים בצל צילו ולכאורה קשה למה כתב סי' קמ"א סעיף י"ט מי שהיה מושלך בבור ואמר מי שישמע קולו יכתוב גט לאשתו כותבים אף על פי שאין מכירים וי"א ה"מ שראו לו דמות אדם וצל צילו וכאן פסק דלא מהני צל צילו ואפשר שם הגוף מושלך לפנינו וראינו שהוא אדם ואינו אלא חשש שמא זה שצעק לכתוב הגט היה שד והלך והגוף זה הוא מאחר לכן לא חיישינן אם ראה צל צילו אבל כאן דליכא אלא קול שאמר מת פלוני לא סמכינן על צל צילו לכ"ע בזה שפיר מיושב לרמב"ם דלא הביא סוגיא זו אם שמעו קול האומר מת פלוני ודין מי שמושלך בבור ואמר השומע קולי יכתוב גט כתב פ"ב ה"ג ודין א' עומד מרחוק כתב סוף ה"ג וכתב הב"י הא דלא הביא סוגיא אם שמעו קול וכו' משום דפוסק כהגאון ודבריו תמוהים דהא להגאון לא מהני צל צילו ואיך מתיר אם היה מושלך בבור וכן הקשה בעצמו בכ"מ וכן הקשה ב"ח ולמ"ש לק"מ ועיין עוד מזה לקמן מ"ש בזה:

כז

מצאו כתוב בשטר. אפילו אם כתב בכתב של עכו"ם מהני אם ידוע דישראל כתב כמ"ש בת"ה סי' רמ"ז בשם א"ז ואפילו אם כתב להב"ד ששמע מאחר מהני אלא כשכותב לזכרון ואינו כותב למעשה אז לא מקילין בעד מפי עד כמ"ש בהג"מ פ"ב דיבמות אבל אם כותב לזכרון מה שראה בעצמו מהני והיינו פי' מתני' מצא כתוב בשטר מת פלוני לא מהני היינו כשכותב לזכרון ובירושלמי פליגי אם סמכינן על כתב וע' בהרי"ף סוף יבמות ומאן דס"ל דלא סמכינן על כתב הביא ראיה ממתני' זו ש"מ מאן דס"ל דסמכינן על כתב מהני כשכותב לזכרון ובהר"ן הביא פלוגתא זו ופי' מתני' זו למ"ד דלא סמכינן על הכתב היינו כשכותב לזכרון אף על גב דקי"ל כמ"ד סמכינן על הכתב כוונת הר"ן לפרש למ"ד דלא סמכינן על הכתב היינו כשכותב לזכרון מזה נשמע למ"ד סמכינן על הכתב אפילו אם כותב לזכרון וב"ח ל"ד בזה והבין דהר"ן כתב זאת לפסק הלכה דלא סמכינן על כתב זכרון וליתא, והרי"ף כאן כשהביא פלוגתא בירושלמי לא הכריע אלא הריטב"א והר"ן כתבו ממה דכתב הרי"ף בפ' מ"ש הברייתא כשם שבודקין לגיטין כך בודקים לעדות ואוקמא לעדות אשה אבל לא לשאר עדות משום מפיהם ולא מפי כתבם ש"מ דס"ל דסמכינן על כתב ולכאורה קשה איך נפשט דין זה משם דהא הר"ן מפרש הפלוגתא בירושלמי כשכותב /לזכרון/ ושם בפ' מ"ש לא איירי שכותב לזכרון ומ"ש דהרי"ף הכריע כמ"ד סמכינן על כתב זכרון הקשה בח"מ איך נפשוט משם דהא שם ידוע מי הוא הכותב משא"כ דא"י מי הוא והטור כתב בסימן זה דהרא"ש לא הכריע בירושלמי בפלוגתא אם סמכינן על כתב אף על גב בפ' מ"ש פסק הרא"ש ג"כ כהרי"ף ע"כ צ"ל כמ"ש משום דבירושלמי איירי כשכותב לזכרון מ"ה כתב דלא הכריע והא שפסק בפ' מ"ש דסמכינן על כתב משום דשם לא איירי שכותב לזכרון מיהו מרמב"ם משמע דלמד דינים אלו זה מזה מדכתב שני דינים אלו בבבא א' מצאו כתוב מת פלוני וכו' וכן אם נשתתק ובדקו אותו וכתב פלוני מת ש"מ דלמד דין מצאו כתב מדין נשתתק והנה שם קתני כשם שבודקין לגיטין כך בודקין לעדות אשה שמת בעלה ולמה דקי"ל בגיטין דאין סומכין על כתב כמ"ש בסימן ק"ך נראה דה"ה דאין סומכין על כתב לעדות אשה והרמב"ם דפוסק דסומכין על כתב לטעמו אזיל דס"ל בגט נמי מהני כתב כשנשתתק ועל המחבר לכאורה קשה מנ"ל להקל כאן בנשתתק דמהני כתב ולקמן משמע דס"ל עיקר כדעת הפוסקים בנשתתק לא מהני כתב ועיין סימן קמ"ב:

כח

אפי' אינו מקויים. הטעם כתבו הפוסקים משום דקי"ל עדים החתומים על השטר הוי כאלו נחקרו עדותן בב"ד וקיום שטרות מדרבנן וכאן אוקמי אדאוריי' אפ"ה צריך להיות עדים החתומים על הכתב כמ"ש בירוש' וכ"כ ברי"ו, ואם ע"א חתם עליו מהני כמ"ש בהר"ן כמ"ש בשם הרמב"ן ואף על גב בע"א לא אמרי' דהוי כאלו נחקר עדותו בב"ד כמ"ש בתשו' ריב"ש ובהג"ה ש"ע סימן מ"ו בח"ה מ"מ בעדות אשה מהני:

כט

אינו מקויים. כ"כ הרמב"ן ורשב"ם ולדעת המגיד גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו דעת שאר פוסקים חולקים ע"ז וס"ל דצריך קיום והרשב"א כתב דגם הרמב"ם ס"ל כן ועיין בתשובת מהר"מ מלובלין פסק ג"כ דצריך קיום מיהו קיום ע"א מהני משום דבעלמא לא מהני קיום ע"א משום דהוי כעד מפי עד וכאן בעדות אשה מהני עד מפי עד וכ"כ המגיד דמהני קיום ע"א וכן הסכימו מהר"מ ובעל הח"מ דצריך קיום מיהו אם בא כתב ממרחקים ואינו מקיום מקיל הח"מ במקום עיגון להתיר כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל תלינן ברוב ישראל הכשירים לעדות גם צריך להיות כתוב פלוני בן פלוני ממקום פלוני ועיין בתוספות יבמות דף קכ"ב ד"ה דחזו ליה הביאו תוס' הירושלמי נמצא כתוב מת פלוני וקודם לזה כתבו אם חיישינן שמא שד היה זה שצעק פלוני מת ואין שום דביקות דבריהם זה לזה, וצ"ל שהביאו ראיה מדין זה נמצא כתוב מת פלוני מהני אפילו א"י אם זה שכתב כשר היה כן ה"נ לא חיישינן שמא שד היה ועיין בתשובת אלשיך מ"ש על דברי תוס' אלו:

ל

ולהרמב"ם צריך שידעו כו'. היינו אפילו שכתב דרך מסל"ת ואם היה מגיד בע"פ היה מהני מ"מ בכתב לא מהני מ"ה צריך שידעו שהוא כתב ישראל כ"כ המגיד והיינו חידוש לרמב"ם דלא מהני מסל"ת בכתב:

לא

אם י"ל שכ"כ. ל"ד שכתב ה"ה אם הגיד בע"פ אמרי' שמא שמע שטבע במים שאל"ס כמ"ש בת"ה סי' ר"מ ובפסקים סי' קמ"א ובתשו' ב"י אית' בשם רב א' ה"ה אם יצא קול שנהרג פלוני וא' אמר שנהרג אמרי' שמא שמע הקול שנהרג והוא לא ראה שנהרג והב"י חולק ע"ז דיש לומר דוק' כשטבע במים שאין להם סוף דעל פי רוב הוא מת אז חיישינן דזה סמך על הרוב לכן אמר שמת אבל אם יצא קול שנהרג פלוני ואחד אמר שמת לא אמרי' שסמך על הקול שיצא ועיין תשו' מהרשד"מ סי' מ"ז, ויש לומר שם בתשובה לא יצא הקול שנהרג אלא אמר לא חזר לביתו זמן רב וא' אומר שמת י"ל בכה"ג סמכינן על זה שאמר שמת דאם לא ידע שמת איך אמר שמת דהא לא יצא קול שמת אלא לא חזר לביתו ומנין הוא אומר שמת אבל אם יצא קול שנהרג או שמת וא' אומר שמת י"ל מחמת הקול שיצא אומר שמת והוא א"י שמת וכן הוא דעת המ"ב סי' ק"ה, ובט"ז מדייק מת"ה אם יצא קול על א' שמת ואח"כ כ' א' שמת אף על פי שאותו קול לא היה בירור מותרת:

לב

וכתב שמת פלוני. ה"ה אם בודקין אותו והרכין בראשו כ"כ הש"ג דף תנ"ד ועמ"ש בז' בסמוך:

לג

אבל אם שמע מפי שוטה או קטן. שאמר מת פלוני ולא אמר שאר דברים מעסקי מיתתו כגון כך וכך ספדנים היו שם לא מהני ואין חילוק אם הם מעידים או עד השומע מהם כ"פ הרמב"ם וכן מפרש הב"י וב"ח דברי הטור ומ"ש בסמוך דבעי' מסל"ת י"ל דאיירי כאן דלא היה מסל"ת ובפרישה מפרש דברי הטור אם אמרו התינוקות מת פלוני מהני אפי' אם אינן מסל"ת אבל אם אמרו הרי אנו באים מקבורתו אין סומכין עליהם עד שיאמרו כך וכך ספדנים כו' וכתב בט"ז דוק' בקטן שהגיע לעונת הפעוטות דמקח וממכר שלו קיים אבל פחות מזה לא מהני אפי' מסיח ל"ת ואם קטן שהגיע לעונ' הפעוטות מספר שהיה אצל הריגה איך ומה היה סיבת הריגה דומה לאומר הרי אנו באים מקבורתו וכך וכך ספדנים וכו' ומשיאין ע"פ עכ"ל הט"ז:

לד

שמע מהתינוקות וכו'. בטור משמע אפי' אינם מסל"ת אבל בפסקי מהרא"י סי' ר"כ כתב בשם א"ז דוק' כשהם מסל"ת אז נאמנים וב"ח מפרש דברי הטור ומ"ש בין כוונו ובין לא כוונו לעדות קאי על השומע אבל התינוקות צריך שיאמרו לפי תומן ולא משמע כן גם בט"ז השיג עליו:

לה

ודוק' לאלתר. כלומר לאלתר אחר ראיתו מעיד וא"צ שראה המת לאלתר אחר מיתתו אלא לאלתר קאי על ראיה שלו אומר עכשיו באתי מקבורה שם בפסקי מהרא"י, ומ"ש אפילו הגדילו ה"ק ל"מ בקטנותו אלא אפי' אם יעיד כשהוא גדול נמי אינו נאמן וכ' בט"ז וז"ל נראה פשוט הך לאלתר לא קאי על מה שמעיד בפני ב"ד שיצטרך לבא תכף לפני הב"ד אלא תכף אחר ביאתו אצל אנשים אומר לפניהם מעשה זה סגי בכך והשומע הולך אח"כ אצל הב"ד אפי' אחר זמן עכ"ל ובזה פליגי אם בעינן לאלתר הראבי"ה וראב"ן כמ"ש בפסקי מהרא"י שם והרמב"ם שכתב עכשיו באנו נשמע דס"ל ג"כ דוק' לאלתר וכ' בח"מ לחומר' חיישינן כדעת המחמיר בפלוגת' זו מיהו תליא בדין אם מחמירים היכ' דאיכ' פלוגת':

לו

כיצד היה מל"ת. אינו נאמן מדין עדות דעכו"ם אינו בעדות כלל אלא משום דקים לן דקושטא קאמר ומשום עגונא הקילו חז"ל ואין לנו לחוש שמא תשכיר עדים או עכו"ם שיאמר כן מחמת חומר' שהחמירו עליה בסוף הקילו בתחלתה אעפ"כ יש לדקדק יפה אם נראה דברי רמאות ועיין בנ"י וכל שבאו לב"ד להעיד אפילו אם הוא מסל"ת לא מהני ואמרי' דכוונתו להעיד ועיין תשו' הריב"ש:

לז

או שהיה מסיח ואמר כן. הוא לשון הרמב"ם ואיירי שמזכיר שמו ומכירו ולא איירי באומר סתם זה שיצא עמי מת דאם כן היה צריך לומר קברתיו ואפילו אם מצער את עצמו על מיתתו כמ"ש בסעיף י"ו ועיין ב"ח:

לח

וכן אם אמר כו'. הריב"ש הביא ראיה לזה מדהקשה דלמא צרה היה דלמא שד היה ולא הקשה דילמ' כותי היה נשמע אפילו אם היה כותי היא מותרת משום דהוי מסל"ת אפילו לא אמר שאר דברים ובט"ז כתב דלא חיישינן שמא כותי כי כותי אינו מכשיל לישראל בחנם כמ"ש בי"ד לכן לא חיישינן אלא צרה היה או שד ולא ק"מ כי אף על פי שכותי אינו מכשיל מ"מ מי אמרי' כל שלא אמר קישור דברים לא הוי מסל"ת ולא מהני א"כ אף על גב דאינו מכשיל לישראל מ"מ כל שאינו דרך מסל"ת לא מהני א"כ שפיר קשה שמא כותי היה אלא ש"מ אף על גב שאינו אומר קישור דברים הוי מל"ת ובזה מיושב נמי קושית הב"ח על הריב"ש ובתשובת שער אפרים הביא קושי' זו בשם מ"ו הגאון מו"ה העשיל ז"ל איך מיישב הריב"ש הסוגי' בגיטין דאית' סוגי' זו גם כן שם ולא הקשה שם דלמא כותי היה ואמר השומע קולי יכתוב גט לאשתי ושם לא שייך הישוב של הריב"ש עכ"ל ולא ק"מ כי שם שפיר י"ל דלא חיישינן שמא כותי אמר השומע קולי יכתוב גט לאשתי וע"כ אמר זאת להכשיל את ישראל ולא חיישינן שמכשיל בחנם אבל כאן קשה דלמא הכותי אומר פלוני מת דידע לו ואמר אלא כשאומר בלא קישור דברים לא מהני אף על גב דלא חיישינן דאומר להכשיל את ישראל ועיין ב"י כתב בשם מורי כל בתי דינים בסאלני"ק הורו להיתר וכ"פ בתשובת מהרא"מ סי"ג ותשובת מהרשד"ם ותשו' רש"ך ותשו' ר"י לבית הלוי ותשו' מ"ב סי' ק"ה ואם נכרי מספר לנכרי לכ"ע א"צ קישור דברים תשובת רש"ך ס"ב סי' מ' וב"ח כ' במקום עיגון יש לסמוך על המתירים וכן נ"ל מיהו ראיית ב"ח הנ"ל דהבי' ראיה מסוגי' זו דלא חיישינן שמא צרה משום במקום דחק לא חיישינן בכל דבר אשר ספק הוא ויש לדחות שאני החששא שמא צרה היה דחשש' רחוקה היא:

לט

אמתלאה. ואם אמר ראוי לשלם לי סחורה זו בטוב כי היה לי אחריות הדרך שנהרג פלוני בדרך זה הוי מל"ת ולא אמרינן להשביח מקחו היה כוונתו תשובת מהר"ם מלובלין סי' קכ"ג, ואם בעל אכסנאי אמר לאחד שאל יצא בלילה שלא יהרג כדרך שנהרג פלוני הוי מסל"ת ולא אמרי' דכוונתו להוציא את עצמו מן החשד ובתשובת רש"ך מפקפק בזה ומ"ש בהג"ה במקום שיש לחוש לשקרא צ"ל דאיירי דיש רגלים לדבר דאל"כ אין לחוש לשום חשש כמ"ש בשם הג"מ:

מ

אבל שאר עכו"ם מסל"ת. כ"כ הת"ה והנה בח"מ מאריך בזה והקשה ממ"ש בת"ה מי שטבע במים שאל"ס ועכו"ם מסל"ת ואמר שמת פלוני אמרינן מה שמל"ת שמת לא שידע שמת אלא שסבר שמת כן ה"נ י"ל שמא שמע מערכאות שנהרג בדין סבר שמת דהוא מאמין להם מש"ה אמר שמת, ובאמת ל"ד חששות אלו זה לזה והנה הת"ה פסק עכו"ם שאמר שנדון בערכאות נאמן ועוד פסק עכו"ם מסל"ת מפי עכו"ם נאמן ולא חיישינן שמא עכו"ם הראשון לא היה מסל"ת עוד פסק כותי השואל לכותי שלא בפני ישראל הוי מסל"ת ונראה הני ג' פסקים הכל שיטה א' והיינו הא דס"ל עכו"ם מסיח ל"ת מפי עכו"ם נאמן ולא חיישינן שמא שאל אותו משום דס"ל אפילו אם שאל כותי לכותי שלא בפני ישראל הוי מל"ת וכללא הוא לעולם לא חיישינן שום חשש כל שאינו רגלים לדבר כמ"ש בשם הג"מ לכן לא חיישינן שמא היה ישראל שם בעת ששאל כותי זה לכותי אחר או שמא שאל אותו בשם ישראל כל כהני חששות לא חיישינן כמו דלא חיישינן שמא אמר כן כדי לאיים עליו אבל החששא שמא שאל כותי השני לראשון לאו חששא היה כי כן הוא דרך המספרים זה עם זה לפעמים מספר הכל מעצמו ולפעמים שואל א' לחברו מ"ה הוי חשש שמא שאל לו אלא דס"ל אפילו אם היה שואל לו הוי מסל"ת אם שאלו לו שלא בפני הישראל לא חיישינן שמא היה ישראל שם מטעם הנ"ל לכן לא חיישינן ג"כ שמא שמע מערכאות דזאת חששא היא כשאר חששות אבל אם יצא קול שטבע פלוני במים שאין להם סוף וכותי אמר פלוני מת לאו חששא היא אלא אמרינן מסתמא אין ידוע לכותי יותר משאר בני אדם אלא הקול שיצא שטבע במים שאל"ס ידוע לו גם כן לכן אמר שמת וכן אם יצא קול שנדון בערכאות ואמר שמת באמת אמרי' שאמר שמת מחמת הקול אבל אם לא יצא קול ואמר שמת לא חיישינן שמא שמע מערכאו' וכן לא חיישינן שמא טבע במים שאל"ס כל כי האי הוי חשש בעלמא ולא חיישינן כל שאינו הכרח להאי חששא, והר"ן החולק על הת"ה וס"ל עכו"ם מפי עכו"ם לא הוי מל"ת ג"כ מודה דלא חיישינן שום חשש כל שלא היה רגלים לדבר לא כן הוי חשש שמא שאל בשם ישראל או שמא היה ישראל שם אלא ודאי משום דס"ל אם עכו"ם שואל לעכו"ם אפילו לא היה ישראל שם ולא שאל בשם ישראל לא הוי מסל"ת לכן עכו"ם מפי עכו"ם לא הוי מל"ת כי חיישינן שמא שאל לו וכל כה"ג הוי חששא כמ"ש ובזה שפיר הדיוק של הב"י במה שמדייק מתשובת הר"ן כשכותי שואל לכותי לא הוי מסל"ת כן נ"ל בפלוגתות אלו:

מא

עכו"ם שהסיח ל"ת תחלה אף על פי ששאלו אותו אח"כ. היינו דוקא באותו מעמד כן פסק בת' מהרשד"ם סי' כ"ג ובתשובת מ"ב סי' ק"ה כתב בשם מהרא"מ ובנימין זאב אפילו אח"כ הוי מל"ת וכתב בח"מ נראה מלשון הג"ה אם יהודי אחד שאל לכותי איה פלוני והשיב מת וזמן רב אח"ז הגיד הכותי מסל"ת שמת פלוני אינו נאמן אך באמת חומרא גדולה וכי בשביל שאשתקד שאלו אותו לא יהיה נאמן עתה ועיין בתשו' בן לב ח"ג סי' מ"ו:

מב

אבל שאלו אותו תחלה וכו'. ואם העכו"ם סיפר לו הגזילה ושאל לעכו"ם על היהודים ואמר שנהרגו הוי מסל"ת כי מה שהתחילו לספר מהגזילה הוי התחלה תשוב' מ"ב סי' ק"ה:

מג

איה חברינו וכו'. משמע אפילו לא הניחו את חברו חולה מ"מ כל ששאלו איה לא הוי מל"ת ועיין ת' מ"ב סי' ק"ט ותשובת צ"צ ולמעש' צריך יישוב בכל הני הדברים שכתבו שם מסברא דנפשם, ועיין במר' סוף יבמות מפרש הירושלמי אם נזכרה אשה אחת לפני העכו"ם ואמר שמת בעלה לא הוי מל"ת ואם שאל על עיר א' שהיתה במצור ואמר פלוני מעיר הזאת מת הוי מסל"ת תשובת מהר"מ מלובלין סי' ק"ל:

מד

אבל שאלו עכו"ם אחר. פי' בח"מ וט"ז שעכו"ם זה לא היה שם באותו מעמד כששאל אבל אם היה באותו מעמד אף על גב דלא שאל לאותו עכו"ם הוי כאלו שאל אותו לפ"ז צ"ל מ"ש אף על פי שהיה אצל העכו"ם היינו שהיה אחר כך אצלו ולא בעת השאלה וכתב הב"י בשם מורו אם ישראל שאל לישראל ועכו"ם היה באותו מעמד והשיב שמת הוי מל"ת ולדברי הח"מ צריך לחלק בין אם שאל לעכו"ם אחד ועכו"ם שני היה באותו מעמד הוי כאלו שאל אותו אבל אם שאל ישראל לישראל אף ע"ג העכו"ם המשיב היה באותו מעמד לא הוי כאלו שאל לאותו עכו"ם:

מה

וא"ל במה אתם מדברים. ואם אמר לישראל לא שמעת כלום מיהודי זה ואמר לא ואמר הוא שנהרג עיין בב"י והוא הסכים דהוי מסל"ת:

מו

היה ספק אם מסל"ת. וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא אזלינן לחומרא ועיין לקמן מבואר לפירו' הב"י ס"ל להרמב"ם ע"א במלחמה או בקטטא דלא אפשט הבעיא לא תצא אם נשאת ולפירושו קאי הבעייא אאם נשאת וסבריא להרמב"ם לקולא דלא תצא לפ"ז צ"ל דל"ד פלוגתא לבעייא דלא אפשט משום ספק זה דומה קצת לחסר ידיע' ולקמן כתבתי עוד מזה:

מז

וכן בכל מקום דאיכא פלוגתא. עיין בתשובת מ"ב סי' מ"ד וסי' ק"ה כתב בשם תשובת מהר"א מזרחי סי' ל"ו דס"ל בפלוגתא אזלינן לקולא ובח"מ השיג עליו ומפ' דברי מהרא"מ בע"א וכן הוא בתשובת א"ש מיהו שם בתשו' מהרא"מ דף מ"ג ע"ב משמע כדברי מ"ב ובט"ז הביא בשם תשובת מהר"מ החדשים ותשובת ר"מ מטראני סי' קפ"ח שכתבו ג"כ לקולא וכן פסק בט"ז:

מח

אבל אם שואלים העכו"ם. כבר כתבתי דהב"י מדייק מתשובת הר"ן דחולק על דין זה ולמ"ש מוכרח כך ולכאורה קשה על הרב רמ"א בסמוך כתב בפלוגתא אזלינן לחומרא ואיך פסק כת"ה בזה ולא כהר"ן ונראה לי דס"ל דהר"ן אינו חולק על הת"ה והא דלא התיר בתשובה שהבי' הב"י מה שהעכו"ם היו מגידים לפני השופט מחמת שאלת השופט לאו משום דס"ל אם עכו"ם שואל להעכו"ם לא הוי מל"ת אלא שאלת השופט שאני דשואל אותו שיגיד לשם עדות, מיהו הא דלא התיר ע"פ שאלת השליח לאלמנת המומר ע"כ מוכח דס"ל כשהעכו"ם שואל להעכו"ם לא הוי מסל"ת וא"ל כמ"ש בח"מ דשם חיישינן שמא שאל בשם ישראל כי כבר הוכחתי דלא חיישינן שום חששא כל שאינו מוכרח וליכא רגלים לדבר מיהו בזה יש להקל דהא כבר כתבתי לכמה פוסקים אזלינן לקולא בפלוגת':

מט

והגיד אומדנות המוכיחות. עיין תשו' מ"ב סי' ס"ח לפעמים מתירים אפילו לכתחלה אם מוכח שאמר אמת כגון רוצח שהודה בלא עינוי שרצח לזה מוכח דאמר אמת דאל"כ למה יתחייב א"ע בחנם בשלמא מה שאמר בעת העינוי י"ל מחמת יסורים אומר כן ובתשו' ש"ך ס"א סי' נ"ו החמיר בזה וכתב הרב מהרי"ב פסק גם כן לחומרא וחולק על מהרי"ק שורש קכ"א שהקיל בזה, וז"ל הט"ז אם יש ספק אם אמר העכו"ם מסיח ל"ת או על ידי שאלה ויש אומדנות מוכיחות יש לנו לילך לקולא ואמרינן שהי' מסל"ת אפילו לכתחלה כנלע"ד עכ"ל:

נ

לא תצא. אם יש ראיות וכו' ואפי' בלא הגדה כלל היכא דאיכ' ראיה ואומדנות דומה לטבע במים שאין להם סוף דקי"ל לא תצא ולמעשה צריך להתיישב ח"מ:

נא

ואפילו לא העיד בפירוש שהכותי הראשון מסל"ת. מיהו אם ישראל אומר ששמע מכותי צ"ל דכותי הראשון היה מסיח ל"ת משום דדרך ישראל הוא דשואל על ישראל חבירו עיין תשובת מ"ב סי' ס"ג ובטורי זהב כתב אפילו בישראל מהני, כתב בח"מ אם עכו"ם מעיד מסל"ת מפי ישראל שהעיד על פי שאלה צריך ישוב אם מהני כיון דכותי אומר מפי ישראל דכוונתו היה להעיד:

נב

יצא כותי וישראל וכו'. לדעת ב"ח א"צ כאן שום קישור דברים אלא אמרינן שמספר מה שאירע לזה שיצא עמו אבל בעלמ' אם אמר פלוני מת בלא קישור דברים חיישינן שמא כוונתו להתיר דאל"כ למה אמר זאת וחילוק זה שפיר לחלק כן לדעת הטור אבל הרמב"ם ע"כ לא ס"ל חילוק זה דהא כ' אפי' אם אמר פלוני יצא עמו צ"ל קישור דברים כמ"ש סעיף י"ד וכ"כ בח"מ לדעת הר"ן בסעיף י"ד צריך לומר כאן קישור דברים:

נג

שיצא מכאן וכו'. משמע אם לא אמר שיצא מכאן אלא אמר איש שיצא עמי מת אמרינן שמא אותו יהודי שיצא עמו מכאן הלך לדרכו ונתלוה עמו אדם אחר ומת, אבל הרא"ש בתשובה פסק אף בכה"ג מהני ואמרינן מסתמא אותו איש שהלך מכאן עמו הוא מת ובתשובת בן לב ובתשובת רש"ך ובתשובת מ"ב פסקו כהרא"ש וצ"ע וט"ז מאריך בזה ופוסק לא כהרא"ש:

נד

ודוק' בכהאי גונא שאינו מזכיר שם המת. הנה יש בזה ד' שיטות לדעת הריטב"א יש לחלק אם הכותי מכניס את עצמו להכריז פלוני מת אז בודאי מת וא"צ לומר קברתיו ולדעת הר"ן והמגיד והריב"ש אם מכירו לא בעינן קברתיו ובתשובת רמ"א סי' ק"א כ' דיש חילוק בין המגיד להר"ן, ולדעת הר"י מיג"ש דוק' כשהכותי היה שם בעת מיתתו או הריגתו חיישינן שיאמר בדדמי וצ"ל קברתיו, ולדעת תשו' מהרא"מ יש לחלק בין אם יצא עמו או סבר שמת כיון שנפרד ממנו אלא צריך יישוב בסעיף י"ד למה לא צ"ל קברתיו ועיין תשו' מהר"מ מלובלין סי' ו' ובתשובת רש"ך סי' ז' כתב דלא קי"ל כהרמב"ם ואצ"ל קברתיו:

נה

והם אסורים בקולר. כ"כ הרמב"ם משמע אם אינם אסורים בקולר חיישינן שמא הנהו אזלי לעלמ' משום דלא אמר שיצאו עמו אלא הם הלכו בעצמם מ"ה חיישינן שמא אזלו לעלמ' ומזה נשמע דמנין לא הוי סי' ועכ"פ בט"ז מנין ומקום לא הוי סי' ולא כמ"ב ואם מכוון מקום ממש הוי סי' דומיא נקב בצד אות פלוני ט"ז ובח"מ מדייק מרש"י דס"ל מנין הוה סי' מדפי' קולר חבורה ועיין עוד מזה לקמן ועיין בק"ע סי' רע"ג וכתב בתשו' מ"ב סי' מ"ד אם כותי מכיר א' מהם ומעיד שנהרגו כל החבורה אמרינן מסתמ' אותה חבורה הי':

נו

והוא שלא הוחזקו. לדעת הרי"ף והרא"ש והטור אפילו הוחזקה אם לא שכיח שיירא מותרת ומפרש בפרישה היינו בעיר הזאת לא הוחזקה תרי יב"ש אלא הוחזק דיש בעולם עוד א' יב"ש, וב"ח מפ' דהוחזקו באותו מקום שני יב"ש אלא א' הלך לדרכו זה כמה ימים וא' הלך מקרוב ואיידי /ואיירי/ דמעידים זה שהלך מקרוב מת לא אמרינן שזה הלך מכמה ימים חזר והלך מקרוב גם י"ל דאחד הלך לאותו עיר שהב"ד אמרו לשליח שיאמר פלוני מת וכ"כ בט"ז ולכאורה קשה למה לא חיישינן שהשני שהלך לדרך אחר חזר והלך לעיר הזאת כמ"ש בסי' קל"ב דחיישינן שמא אתא על גמלא פרחא ואפשר כאן מקילין גם בזה כמו דמקילין דלא בעינן תרתי לטיבותא לא הוחזק ולא שכיח כמו בגט כמ"ש הרא"ש אלא קשה מנ"ל למיקל בזה בשלמ' הא דלא בעינן תרתי לטיבות' יש לסמוך על לישנא דש"ס משום דאיכ' תרי לישנ' בש"ס לחד לישנ' בעינן תרתי לטיבות' ולחד לישנ' די בחד טיבות' מקילין כאן אבל מנ"ל למיקל דלא חיישינן שמא אתא פלוני כמו דחיישינן בגט וי"ל שם בעינן תרתי לטיבות' לא שכיח ולא הוחזק לכן חיישינן שמא אתא אותו פלוני ואכתי איכ' הוחזק אבל כאן בחד טיבות' מותרת לכן אם לא שכיח שיירא מותרת אלא אם הוחזק באותו מקום לא מהני לא שכיח שיירא כיון דאיכ' כאן שני יב"ש אבל אם הלך א' לדרכו אז מתירין בחד טיבותא היינו לא שכיח שיירא אף על גב דאיכ' חשש שמא חזר אותו פלוני מ"מ כיון דליכ' כאן שני יב"ש מותר' ולישנ' דש"ס דף קי"ו ביבמו' רבא אמר וכו' צריך ישוב והטעם דמחמירים בגט משום דאפשר לכתוב גט אחר ולרמב"ן ורשב"א הטעם בגט משום דאיירי בנמצא שלא במקום הכתיבה דאם היה נמצא במקום הכתיבה היה אמרינן כאן נמצא כאן היה ולא אמרינן שמא מאחר נפל וכאן איירי יב"ש הלך מכאן לאותו עיר שהב"ד אמרו לשליח שמת פלוני אז אמרינן כאן נמצא כאן היה:

נז

וי"א דכל זה דוקא וכו'. משמע אפילו שאמרו לשליח כשתלך לעיר הזאת אמור פלוני מת לא מהני אלא אם כן כשהזכיר העיר ולפ"ז היה שפיר ג' דיעות שהביא היינו דעה הראשונה ס"ל אפילו בכה"ג צריך להזכיר שם העיר ודעה שניה מקילין בכה"ג אבל בעלמ' צריך להזכיר שם העיר ולא מהני אם אינו מזכיר שם העיר אפי' אמר שמו ושם אביו ודעה שלישית ס"ל דמהני שמו ושם אביו בלא שם העיר אלא /לא/ מצינו מי שס"ל כן דהא כשאומרת לו כשתלך למקום פלוני אמור פלוני מת הוי כאלו אמרו בפי' פלוני מאותו עיר מת גם בח"מ מאריך בזה שלשה שיטו' שהביא הרב רמ"א ולא מצינו מפורש דיעות אלו:

נח

שהזכיר העד שם עירו. ה"ה אם אמר היהודי ראובן מת הוי כאלו אמר ראובן מעירי מת מדאמ' היהודי תשוב' מהרשד"מ סי' נ"א ואם אמר ראובן העוסק מלאכה בעיר מת ודאי כוונתו עיר הסמוכה קאמר שם סי' נ"ג ובתשובת ש"י סי' ל"א מחלק בין עד הראשון לעד השני שמעיד ששמע יש להקל יותר אפילו לא הזכיר העיר, ושם מדינה לא מהני ושמו ושם משפחתו מהני מהרשד"מ סי' ל"ה ובסעיף י"א צ"ל דהזכיר שם העיר וכתב בד"מ להני פוסקים דס"ל דצריך להזכיר שם העיר אם לא הזכיר אפילו לא שכיח שיירא ולא הוחזק אסורה:

נט

וי"א במקום וכו'. בש"ג כ' לכ"ע די אם מזכיר עירו אפילו אינו מזכיר שם אביו והיינו דאינו מוחזק באותו עיר עוד יב"ש ובתשובת מהר"מ פסק ג"כ כוותיה ובתשו' מזרחי סי' ט"ו חולק ע"ז ועיין בק"ע סי' שי"ד:

ס

אבל אם מזכיר שמו ושם אביו. כתב בח"מ דוקא כשיש רגלים לדבר דזהו כגון דידוע דפלוני הלך לאותו מקום וזה מת סמוך לעיר זו וכתב בתשובת מהרשד"מ סי' ל"ה להלכה סמכינן אם אמר שמו ושם אביו אפי' לא הזכיר שם העיר:

סא

וכך היו סימניו. היינו סימנים שאינן מובהקים ביותר:

סב

יצא עמנו. משמע אפי' אינו מזכיר שמו כלל מ"מ כשידוע שלא יצא שום אדם אלא זה מותרת ונראה דהכל לפי הענין אם העיר משומר דא"א לצאת בלי ידיעה וידוע דלא יצא שום אדם אלא זה מותרת אבל אם אפשר לצאת בלי ידיעה אסורה אא"כ מעידים שיצא אחד מתושבי העיר הזאת אז מחפשים אם אינו חסר שום אדם אלא זה מותרת וע' תשוב' מהרי"ו סי' מ' ותשו' מ"ב סי' מ"ד:

סג

אין בודקים עידי נשים. הטעם הוא משום מלת' דעביד' לגלויי הוא א"נ איהי דייק' ומינסב' והרמב"ם ס"ל כטעם הראשון וע' במגיד רפי"ג ואם העד בפנינו שואלים איך ראה ואיך יודע כמ"ש לעיל, וע' סי' י"א דקי"ל לאסור אשה על בעלה צריך דרישה וחקירה וכאן א"צ דרישה וחקירה משום דהיא נוטלת הכתובה הוי כדיני ממונות אף על גב דמתירים אותה לאחר והוי דיני נפשות מ"מ ד"נ ליתנהו בזה"ז אבל לענין לאוסרה על בעלה ליכא ד"מ כלל דהא אם היא אסורה אין לה כתובה ואם היא מותרת מ"מ אינה נוטלת הכתובה מ"ה הוי ד"נ והא דמצטרפים עידי כיעור לאוסרה על בעלה בד"נ אין מצטרפין כתבתי בסי' י"א וע' ב"י שם וע' תשובת הרא"ש:

סד

ואפילו אם הוכחשו בבדיקה כשרים. אבל אם הוכחשו בחקירות בטילה דלא עדיף מד"מ דקי"ל אם הוכחשו בחקירות בטילה העדות ומ"ש ב"ח כאן ושגגה הוא לפניו וכבר השיג עליו הח"מ רס"ז וע' סעיף ט' מ"ש:

סה

ואסור לדרוש ולחקור הרבה. שאין מדקדקים בעדות אשה עגונה וכל המחמיר ודורש וחוקר בדברים אלו לא יפה הוא עושה ואין דעת חכמים נוחה ממנו לשון תשובת הרמב"ם וראוי לכל מורה לחזור ע"כ צדדים להתיר תשובת הרא"ש כלל נ"א:

סו

שהוא פלוני בן פלוני ממקום פלוני. כן הוא הגירס' בטור וכן הוא גירסת מהרי"ק שורש קע"ה אפילו להפוסקים דס"ל אם מזכיר שם אביו א"צ להזכיר שם העיר מ"מ הכא דנשתנה הצורה צריך להזכיר שם אביו ושם עירו שם, וכאן ס"ל להרמב"ם דא"צ לראות צל צילו וכן לקמן במי שהיה מושלך בבור וכבר כתבתי מזה לעיל מיהו קשה המחבר בסי' קמ"א הביא י"א דבעינן צל צילו במושלך בבור וכאן לא הביא י"א:

סז

ופרצוף פנים. הם הלחיים ואין משגיחים לא על העינים ולא על הפה ב"י בשם הרמ"ה:

סח

והכירוה בהם. וכאן לכ"ע די ט"ע בלא סימנים ועסי' קל"ב שם מבואר דלא סמכינן על ט"ע אלא כשיש לו מיגו וכאן לא שייך מיגו וי"ל שם החשש שמא משקר מחמת שכירות שלו או דאל יתרעם עליו אבל כאן ליכ' חשש זה לפ"ז אם יש איש אחר שאינו שליח אמר דיש לו ט"ע בגט מהני אפילו לשיטות הרמב"ם שם דלא מהני ט"ע כלל והיינו יש שפסקו שהבי' שם נראה דוקא שם מחמיר משום דאפשר בגט אחר אבל כאן מודה, ומצינו חילוק זה בהרא"ש אליב' דהרי"ף גם י"ל ט"ע בגוף אדם עדיף טפי, אבל א"ל דכאן איירי דשני עדים הכירוהו אבל ע"א אינו נאמן בט"ע, דא"כ איך ס"ד דהעכו"ם היה נאמן יותר מע"א גם לקמן סעיף כ"ח מבואר אפילו ע"א נאמן בט"ע אם לא ראה הטביעה:

סט

דחיישינן לשאלה. בש"ס אוקמי לתירוץ הראשון סימנים דאורייתא ובמתני' דתנא אף על פי שיש סימנים בכליו לא מהני היינו משום דחיישינן לשאלה והא דמחזירים הגט כשיש לו סימנים בכלי שהיה הגט בו ולא חיישינן לשאלה כמ"ש בסי' קל"ב איירי בכלים דלא מושלי והיינו ארנקי וטבעות ולתירוץ השני אוקמי סימנים דרבנן ואז בעינן סי' מובהק ביותר לפי זה א"צ לומר דחיישינן לשאלה די"ל דלא חיישינן לשאלה והא דתנ' במתני' אף על פי שיש סימני' בכליו לא מהני איירי בסימנים שאינם מובהקים ביותר וכן מוכח מתו' כשאין מוכח בש"ס דחיישינן לשאלה לא חיישינן לשאלה דהא כתבו שם לפי תירוץ בתר' שם מה דתני במתניתין אף על פי שיש סימנים בכליו לא מהני איירי בסימנין גרועים היינו חיורי וסומקי כתבו לפי זה תו לא אמרינן חיישינן לשאלה ש"מ דס"ל כיון דאינו מוכח דחיישינן לשאלה לא חיישינן לשאלה א"כ לפי התירוץ סימנים דרבנן ג"כ לא אמרינן חיישינן וכ"כ הר"ן והנ"י כתוספת ואנן קי"ל סימנים דרבנן וחיישינן לשאלה י"ל אנן חיישינן לחומר' שני אוקימתו' בש"ס לתירוץ הראשון דחיישינן לשאלה ולתירוץ שני דסימנים דרבנן מיהו י"ל דנ"מ מזה אם נמצא סימנים אמצעי בגוף וסימנים מובהקים ביותר בכלים מהני ממ"נ אי סימנים דאוריית' כתירוץ הראשון וחיישינן לשאלה מהני סימנים שא"מ ביותר ואי סימנים דרבנן ולא מהני סימנים שא"מ ביותר לא חיישינן לשאלה כן שמעתי בשם הגאון מהר"ל מפראג, מיהו אין מוכרח כי יש לומר לפי אוקימתא סימנים דרבנן ואז בעינן סימנים מובהקים ביותר אז ממילא חיישינן לשאלה כי בעינן ס"מ ביותר ואם יש חשש שאלה אז ליכ' ס"מ ביותר וכן הוא לדעת כמה פוסקים חיישינן לשאלה ולכאורה קשה מנ"ל דחיישינן לשאלה דהא לפי התירוץ סימנים דרבנן אין מוכרח דחיישינן לשאלה לפי דעת הגאון ולפי אוקימת' סימנים דאוריית' נמי איכ' לתרץ שני תירוצים לתירוץ א' איירי מתני' בחיור וסומקי א"כ אין מוכרח לומר דחיישי' לשאלה ומנ"ל לחוש לשאלה ולמ"ש שפיר, וארנקי וטבעות דאמרינן בש"ס שם דלא מושלי פסק בתשובת ב"י דחיישינן לשאלה ובח"מ מסופק בזה וצ"ל ג"כ כמ"ש לפי התירוץ סימנים דרבנן ובעינן ס"מ ביותר אז אפילו בכלים אלו ליכא מיהת ס"מ ביותר כי אף על פי דאין שכיח להשאיל אותם מ"מ לפעמים משאיל אותם, והא דאית' בש"ס דלא חיישינן לשאלה בכלים אלו היינו דוק' לאוקימת' דסימני' דאוריית' אז א"צ ס"מ ביותר אז לא חיישינן לשאלה בכלים אלו אבל לאוקמת' סימנים דרבנן חיישינן לשאלה אפי' בכלים אלו והיינו שיטת הריטב"א שהבי' הב"י אלא קשה דהא בסוגי' זו הקשה מגט דמחזירים בסימני הכלים על מתני' דלא מהני סימנים בכלים ש"מ גט והיתר האשה שוין ולקמן סי' קל"ב פסק דלא חיישינן לשאלה בארנקי ואפשר בגט הבעל דבר בפנינו ולא אמר דהשאיל לא חיישינן לשאלה אבל כאן חיישינן לשאלה שמא השאיל הבעל מיהו הסוגי' עדיין אינו מיושב ונ"ל עיקר דלא חיישינן לשאלה בארנקי וטבעות כמשמעות הסוגי' הנ"ל גם לשיטות תוספ' והר"ן והנ"י לא חיישינן לשאלה כלל אף על גב דיש להחמיר בעלמא כמ"ש מ"מ בכלים אלו יש להקל שוב ראיתי בתשובת חוט השני סי' צ"ח בשם הגאון מוהר"ר נפתלי ז"ל כמה דברים מזה שכתבתי, ובזה מיושב שפיר מה שהקשה הגאון מהר"ל הנ"ל לפי התירוץ סימנים דרבנן אי אמרת דחיישינן לשאלה א"כ ט"ע בכלי לא מהני א"כ קשה למה תנא במתני' אף על פי שיש סימנים בכלים לא מהני ת"ל ט"ע שהוא דאוריית' נמי לא מהני ולמה תנא במתני' סימנים שהם דרבנן אלא ודאי לפי תירוץ סימנים דרבנן לא חיישינן לשאלה ולמ"ש לא מוכח כלו' משום די"ל במתני' תנא סימנים שאינם מובהקים ביותר לא מהני לפ"ז דין סי' בגופו ובכלים דין א' והיינו כלים דלא מושלי דמהני בהו ט"ע מ"מ סימנים אמצעים לא מהני וכל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר לבוש ארנקי או נמצא בידו טבעות אבל אם נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי יש לומר הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפ' אלו מציאות אם נמצא פירות סמוך לכלי כמ"ש בת"ה סי' רס"ב ופשוט בעיני:

ע

ואפילו שומ'. כן הוא ל' הרמב"ם וכללא הוא סי' ארוך וגוץ וכיוצא בזה הם סימנים גרועים לא מהני אפילו בצירוף כמה סימנים ואם נשאת בסימנים אלו תצא וסימנים אמצעים הם נקראים סימנים מובהקים ותלי' בזה אם סימנים דאורייתא מהני סימנים כאלו ואם סימנים דרבנן לא מהני סימנים כאלו, ולהמסקנ' ס"ל לרבא סימנין דרבנן והרי"ף והרא"ש הביאו רק מסקנ' זו ואם נשאת בסימנים אמצעים לא תצא רי"ו בשם הרמ"ה וכ"כ בד"מ וס"מ ביותר הם מדאוריי' לכן ט"ע מדאוריי', ושומא איתא בש"ס לפי תירוץ ראשון דרבא סימנים דאוריי' ופליגי ר"א וחכמים אם שומ' עשוי להשתנות ש"מ לחכמים שומא אפי' סי' אמצעי לא הוי דהא אם סימנים דאוריי' מהני סי' אמצעי ושומ' לא מהני ש"מ דלא הוי כלל ס"מ ולתירוץ בתרא סימנים דרבנן ופליגי אם שומ' ס"מ ביותר א"כ י"ל סי' אמצעי הוא וברמב"ם משמע להדיא דשומא הוא סי' אמצעי לכן כתב אפילו שומ' וכ"כ בתשו' מ"ב סי' ס"ג וכ"כ ב"ח בק"א והטור שכתב שומ' לא הוי ס"מ מפני שעשוי להשתנות משמע דאינו אפילו סי' אמצעי דהא לתירוץ הראשון פליגי אם שומ' סי' אמצעי הוא וחכמים ס"ל דלא הוי ס"א משום דעשוי להשתנות ש"מ מהאי טעמא לא הוי אפילו ס"א מיהו י"ל הטור ס"ל דהוי ס"א וס"ל לתירוץ בתרא פליגי אם שומ' ס"מ ביותר וחכמי' ס"ל דלא הוי ס"מ ביותר משום דעשוי להשתנות לפעמים והוי סי' אמצעי וכן המשמעות בטור דהא איירי בסימנים מובהקים ביותר וכתב שומא לא הוי ס"מ ש"מ ס"מ ביותר לא הוי אבל סי' אמצעי הוא:

עא

אין מעידים עליו. הרד"ך פסק אם פרט וצמצם המקום ואמר על אבר פלוני במקום פלוני הוי ס"מ ובשו' מהרשד"מ סי' נ"ב ובתשו' מ"ב סי' ס"ג חולקים עליו, וכתב הב"י בשם מהרד"ך אם יש לו רושם באצבעו מחמת איזה חולי ונשאר אצבעו עקום איתתא שריא דעקמימו' באצבע ורושם בצדו או עליו הוי ס"מ וכתב בט"ז דא"צ לומר באיזה אצבע אלא אפילו אם אמר סתם באצבע הוי ס"מ, מצלקת כ' בתשובת מ"ב דלא הוי ס"מ ובט"ז כ' אם אמר סתם דיש לו צלקת לא הוי סימן אבל אם יודע את מקומה בצמצום היינו באותו אבר סמוך לראש האבר או בסופו או באמצע הוי סי' כמו נקב בצד אות פלוני, ואם העד מעיד על צלקת רושם בצמצום מקום וא"י תחת איזה עין לא מהני אף על גב דכתב במ"ב סי' ס"ג בשם מהר"י ברונא בא' שהיה לו נקב מפולש בשן א' וא"י באיזה שן הוי ס"מ דהנקב בעצמו הוא דבר חידוש מאד ואין צריך לומר המקום ובמ"ב מדמה הך דכאן להך דשן ואינו נכון עכ"ל הט"ז:

עב

סימנים מובהקים. עיין תשו' מ"ב שם וכתב הכלל הוא ס"מ הוא שלא ימצא רק א' מאלף והוא דבר זר ומופלג נקב מפולש בשן הוי ס"מ וכן צואר עקום שם ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' קכ"ח ומנין שאמר כך וכך נפשות היה הוי ס"מ ודוקא שאמר שהלכו בדרך זה כ"כ בתשוב' בן לב ובתשו' מהרא"מ סי' ע"ו ובתשו' מ"ב ולעיל סי"ז כתבתי דהרמב"ם ס"ל דלא הוי ס"מ:

עג

ואפילו ק' סימנים שאינן מובהקים. בתשו' מ"ב כתב בשם תשו' מהרא"מ דוקא סימנים גרועים לא מהני הצירוף אבל סימני' אמצעים מצטרפי' דע"י הצירוף נעשה סי' מובהק ביותר ובט"ז הבי' דברי המ"ב בפשיטו' ובח"מ חולק עליו וע' בק"ע:

עד

וה"ה רושם שבגופו. בלבוש כ' רושם הוי ס"מ ובמ"ב שם כ' רושם לא הוי ס"מ ובט"ז כ' שני פירושים אמת וה"ק ה"ה רושם לא הוי ס"מ אבל אם מצמצם המקום הוי ס"מ וכן אם נא' ה"ה רושם לא הוי ס"מ ה"פ אם אינו מצמצם המקום לא הוי ס"מ ועדיף משומא כי רושם וצלקת אינן עשוי' להשתנות ואין מצוי בבן גילו וראוי לסמוך ע"ז עכ"ל ועיין תשו' חוט השני שם:

עה

אבל שינים גדולים. בפסקי מהרא"י כ"כ על שינים באמצע השורה של לחי העליון משמע בשינים אחרים גדולים מה שאינו בנמצא לרוב העולם הוי ס"מ וכ"כ בח"מ:

עו

ה"ה בעכו"ם מל"ת. בת"ה סי' רל"ט הביא דברי א"ז בשם הר"ש ור' נתן דס"ל בעכו"ם לא מהני היכר ע"י ט"ע כי ט"ע צריך עיון ומל"ת אינו דעתו להתיר אינו נותן לב ע"ז ואפילו ע"י ס"מ אפשר לא מהני אם היה מכירו בחייו ואפשר דאינו מדקדק יפה וכשראה סימנים הדומים לאותן סימנים סבר בוודאי הוא האיש שהכיר סימנים, ובתשו' מהר"מ פדווא' פסק אפילו אם מעיד ע"י ט"ע מהני וכ"פ בתשו' מהרמ"מ סי' ל"ט וכתב כן פשט הוראה בישראל וכ"פ בתשו' רש"ך ס"א סי' ק"פ וכתב דכן פסק בתשו' בן לב ואם עדים אמרו שמענו מעדים שאמרו שהיה להם סימנים בזה ההרוג יש לחוש שמא סימנים גרועים היה כי בלשון בני אדם אף סימנים גרועים נמי נקרא סימנים נ"ל:

עז

וחלקו עליו האחרונים. בח"מ מדייק מדלא סתם בהדי' לא כר"ת משמע קצת דלא נדחו דבריו לגמרי ומצטרפים דעתו לשאר אומדנות והוכחו' ובתשו' מהרשד"מ סימן נ"ו וצירוף דעת ר"ת להתיר אם נמצא הרוג ונתפח וא"י אם הוא תוך ג"י כמ"ש בסמוך ולדעת הטור והנ"י מהני לדעת ר"ת ט"ע בלא סימנים כלל אבל בתוספת ובהרא"ש משמע דצריך לומר סימנין עם ט"ע והיינו סימנים שאינן מובהקים ועיין בדרישה וב"ח, והמחבר כתב ט"ע בלא סימנים נמי מהני לטעמו אזיל שכתב בתשו' דיש להגיה בהרא"ש וצריך לומר ע"י ט"ע או ע"י סימני' ואין צריך לומר שניהם יחדיו וכן הוא דעת ב"ח אבל בדרישה לא כ"כ:

עח

אבל אחר שלשה אין מעידים. משום שהפרצוף נשתנה וסבר שהוא פלוני שחסר ובאמת אפשר אותו פלוני הלך לדרכו ומת וזה הוא איש אחר, ואם מת בימות הגשמים בימי הקור מעידין עליו אפילו אחר כמה ימים כי בודאי נקרש ונגלד ואינו מניחו לתפוח ועדיף טפי מצינת מים כ"כ הרמב"ן סוף יבמות וכ"פ בתשוב' מ"ב סי' ק"ד:

עט

אלא אחר זמן מרובה. היינו כ"ז שאין רואים בו שינוי בגופו ובצורתו מעידין עליו כ"כ בש"ג וכ"כ ב"ח, נהרג ביבשה והשליכו אותו למים ואין בו מכה הוי כאלו נטבע במים תשו' מהרשד"מ סי' נ"ד ועיין ק"ע סימן ר"ה:

פ

אבל אם שהה. היינו אם שהה שעה א' תו בשעה ב' י"ל דנשתנה כ"כ הר"ן והמגיד:

פא

וכן אם היה בו מכה. בטור כתב אין מעידים אא"כ ראה אותו תוך ג"י בד"א ביבשה אבל במים אם אין מכה בו מעידים אפילו אם שהה במים כמה ימים וראוהו אותו מיד כשהעלוהו מן המים וביבש' אם אינו חבול בפניו מעידים לאחר כמה ימים ע"י ט"ע של גופו וצורתו וקשה מ"ש אין מעידים אא"כ תוך ג"י היינו ע"כ כשיש מכה בפניו א"כ איך מעידים במים ובתשו' מהרשד"מ סימן נ"ד תירץ דאין המים מרזה המכה אא"כ בשהמכה בגופו ולא בפניו לפ"ז איירי הטור כשיש לו מכה בפניו וכ"כ במרדכי, מיהו לא משמע כן משאר פוסקי' וכן בתשו' רש"ך ובתשו' מ"ב חולקים ע"ז ועיין ק"ע סימן קע"ד ובדרישה כתב להיפוך דוק' כשהמכ' בפרצוף הפנים אז אמרינן מרזי מכה אבל כשהמכה בגופו ולא בפניו לא אמרינן מרזי המכה ובט"ז הסכים לדבריו ועיין ב"ח ומכה אשר נעשה אחר מותו לא אמרינן מרזי מכה ועיין בק"ע סימן ר"ח וכ"כ בח"מ ואפי' נעשה בחייו אם נתרפא לא אמרינן מרזי מכה ח"מ בתשוב' מ"ב סי' ס"ג לא כ"כ:

פב

ספק אם נשתהה. אפילו להני פוסקים דס"ל אם היה ספק אם מת תוך ג"י אזלינן לקול' מודים כאן דאזלינן לחומר' משום אחר השעה מתקלקל ועד מפי עד שראה אותו מת אחר שהעלוהו מן המים תלינן לקול' דראשון ראה אותו תוך השעה הראשונה, כ"כ בתשוב' בן לב ובתשו' מהרשד"מ סי' כ"א ובתשו' מ"ב סימן מ"ה:

פג

אבל ע"י ס"מ אפי' אשתהי. עיין בתוספת דף קט"ו בעובד' שני ת"ח דהתירו את נשותיהם ע"י סימנים כתבו לתירוץ א' שהיה ס"מ ובש"ס איתא וחזינהו לאלתר וקאמרו הסימנים ש"מ אפי' אם אמר ס"מ בעינן דראו לאלתר וצ"ל וא"ו של וקאמרו הסימנים וא"ו מתחלקת היא והי' במקום או וכ"כ במרדכי וי"ס דגרסי בפי' א"נ דקאמרי סימנים אבל אם אמרו ס"מ א"צ שראו לאלתר, ועיין תשוב' מזרחי סי' ל"ז משמע דוקא כשאין חשש דנשתנה אחר מותו ומה שמציין על דין זה טור ליתא בטור אלא הב"י כתב דין זה בלא ראיה, ובתשו' מזרחי מבואר כדבריו:

פד

ומיהו אם יצא הקול וכו'. פירוש ב"ח וח"מ דקאי על דעה קמיית' דמתירים דלא תימ' כאן גרע טפי מדיצא הקול קודם ג"י קמ"ל מחמת הקול לא גרע ממ"נ אם הקול אמת הרי מת ואם הקול שקר הוי כאלו לא יצא הקול מיהו מ"ש מותרת לדברי הכל אינו מיושב ובט"ז כתב דהמחבר הכריע כן מסברא הואיל ויצא נמי הקול לכן מותרת לדברי הכל וא"ל ממ"ש בת' מהר"מ מינץ אם א"י אימת מת קרובו אמרינן דמת בקרוב משום דאוקמינן אותו בחזקת חי כמ"ש בי"ד סי' שצ"ז וכאן לא אמרינן דנהרג תוך ג"י וכן הקשה שם בט"ז וי"ל כאן איירי ראובן הלך מכאן וא"י היכן הוא אז אוקמי' לראובן בחזקת חי ומת זה אף ע"פ שנראה להם שהוא ראובן אמרינן שהוא מת קודם ג"י ונשתנה והוא איש אחר אשר לא ידעינן אותו ולא שייך לו' דאוקמיה אותו בחזקתו וראובן הוא חי, ואם פ"פ שלם ולא נחבל יש להתיר ומצרפים בכה"ג דעת ר"ת כשיש ספק אם הוא תוך ג"י ואפשר אפילו המחמירים מודים בזה ועיין תשוב' מהרשד"ם סי' נ"ו וכן אם הוא שלם ויש ספק אם אשתהי אחר שהעלוהו מן המים יש להתיר משום דהוי ס"ס שמא הוא תוך שעה הראשונה ואת"ל אחר שעה הראשונה שמא הלכתא כר"ת והרא"ש והטור דס"ל אם לא ראה הטביע' יכול להעיד אפילו אחר כמה ימים ועיין ק"ע ובת' רש"ך ס"א סי' קפ"ב ובתשו' מ"ב סי' מ"ה:

פה

ע"י ט"ע של גופו וצורתו. כ"כ הרא"ש והטור אבל במרדכי כתב ע"י ט"ע של צורתו לבד מהני:

פו

ואפילו נפל למים. כלו' אפי' אשתהי מהני ט"ע אם צורתו שלם כ"כ תוספ' שם בשם ר"ת והרא"ש והטור כתבו בזה דוקא כשהוא שלם בכל גופו והא דמגיה כאן דברי ר"ת אף על גב דבריו אינם מחוורים בעיני האחרונים מ"מ לא נדחה דבריו לגמרי ומצטרפים דבריו לשאר סברות להקל:

פז

ויש מחלקי'. זהו דעת הרא"ש לפי מה דאוקמי שם דלא התירו אלא ע"י סימנים ולא ע"י ט"ע כ' היינו דוקא מי שראה הטביעה אז אומר בדדמי דזהו שנטבע וה"ה אם ידע שנטבע זה אומר שזהו הנטבע כמ"ש בדרישה בשם רש"ל ובת' מ"ב ובק"ע סי' רמ"ו ובתשו' צ"צ, ואז לא מהני ט"ע אלא ט"ע עם סימנים וראה אותו מיד והיינו סימנים שאינם מובהקים אז צריך שראה אותו מיד אבל אם יש בו ס"מ א"צ שיראה אותו מיד, אבל מי שלא ראה ולא ידע שנטבע פלוני מהני ט"ע בלא סימני', ולענין אם בעינן שראה אותו מיד אין מפורש בהרא"ש ופליגי בזה הפוסקי' כמ"ש בסמוך, לפ"ז אם שני עדים אומרים דמכירים בט"ע אפי' ראו הטביעה מהני דהא בב' עדים לא אמרינן דאמרו בדדמי כמ"ש לעיל וכ"כ בתשובות מהרשד"מ ולא כב"ח, לפ"ז איירי הסוגיא סוף יבמות בעובדא ההוא גברא דאטבע בדגלת וכו' דראה העד הטביעה מ"ה אוקמי שם דחזיא בשעתא היינו דהיה לו ט"ע וסימנים דאל"כ לא מהני כיון דראה הטביע', וצ"ל דלא היה שם סימנים מובהקים דאל"כ אפילו לא ראה מיד נמי מהני כמ"ש לעיל ולק' סעיף מ"ח הארכתי בזה:

פח

אינו מעיד. הג"ה זו קאי ע"כ מ"ש לעיל אם ראוהו מיד כשהעלוהו מן המים מעיד עליו ע"ז כתב יש מחלקים מי שראה הטביעה אינו מעיד עליו אבל אם ראוהו מיד ויש לו ט"ע עם סימנים שאינם מובהקים מעיד עליו והיינו אוקימתא בש"ס ר"פ האשה שלום:

פט

אבל מי שלא ראה וכו'. דהא למ"ש לקמן מבואר למשקר לא חיישי' ובדדמי ליכא חשש בכה"ג וכן מי שראה הטביעה ויש לו ט"ע וגם סימנים שא"מ ליכא חשש שיאמר בדדמי:

צ

והוא שלם. הרא"ש לא כתב זאת אלא הטור כ"כ וצירוף יחדיו תירוץ של ר"ח ותי' של הרא"ש ופסק לחומרא כתירוצים של שניהם היינו לתירוץ של ר"ח איירי הסוגיא כשאינו שלם אז בעי' דראה אותו מיד ולתירוץ של הרא"ש שראה הטביעה מ"ה פסק לחומרא כשראה הטביעה אפילו אם הוא שלם לא מהני ט"ע וכן אם לא ראה הטביע' ואינו שלם לא מהני ט"ע ואם לא ראה הטביעה והוא שלם א"צ לראות מיד לפ"ז אם אינו שלם צריך סימנים שא"מ וט"ע וראה מיד, דהא לר"ח איירי הסוגיא הנ"ל וחזינהו לאלתר בכה"ג, והרב רמ"א לא כתב מי שלא ראה הטביעה מעיד אפי' לא ראה אותו לאלתר משמע דחושש בזה לחומרא כדעת בעל המאו' דאוקמי הסוגיא ההוא גברא דאטבע בדגל' איירי שלא ראה הטביעה ומ"מ צריך לראותו לאלתר ועיין תשו' מהריב"ל ות' רד"ך סי' כ"א והם מחולקים בפי' דברי הרא"ש ולדעת מהריב"ל ס"ל הרא"ש אפילו מי שלא ראה הטביעה צריך לראותו מיד וכתב אפשר הטעם הוא משום המת נשתנה וא"א להכירו מ"ה אפילו זה שלא ראה הטביעה וליכא חשש דאמר בדדמי מ"מ צריך לראותו מיד משום אחר כך י"ל דא"י להכיר לפ"ז אפילו בשני עדים צריכים לראותו מיד, או אפשר לו' אפילו זה שלא ראה הטביעה אומר קצת בדדמי מ"ה צריך שיראה אותו מיד אבל בב' עדים ליכא חשש ועיין תשוב' מהרא"מ סי' ל"ט ותשו' ש"י ותשובת מ"ב סי' מ"ה וסי' מ"ז ובח"מ כתב גם כן תשובה ע"ז:

צא

שמא לא היו רעיבים. כי גוב אריות רחב הוא אבל חפירות נחשים צר הוא אבל אין אומרים שמא נעשה לו נס כדניאל וכן בכבשן אש א"א נעשה לו נס כחנני' מ"ו וע"ש בתוספ', ואפילו אם לא נמצא שם שום אדם אמרינן שיצא והלך לדרכו ומדברי ב"ח נשמע אם נמצא שם עצמות אמרינן דאכלוהו אותו וכן אם נפל לאש ויכול לצאת משם אם נמצא שם עצמות אמרינן דנשרף מיהו דבריו אין מוכרחים וכן בסעיף ל"ב לא משמע כן:

צב

נפל לתוך כבשן האש. כ' המגיד בשם הרשב"א דוקא דנפל לתוך כבשן שהוא עמוק וא"י לעלות משם אבל אם נפל לתוך המדורה יש לו' שמא יצא:

צג

ראוהו צלוב. כתב ב"ח דוקא אם הוא צלוב בידים אבל אם הוא צלוב בצוארו אמרינן מיד נחנק ובח"מ חולק עליו כי י"ל דנחתך החבל ונפל וכן בט"ז חולק עליו וכן משמע בירושלמי לא כוותיה דאיתא שם שמא מטרוניתא עברה עליו ופדאתו:

צד

או ירו בו חיצים. כ"כ הרמב"ם ולפי' המגיד לא הזכיר הרמב"ם דין מגויד וכן כ' ב"ח מ"ש הרמב"ם אם דקרוהו או ירו בו חיצים, למד מסוגיא ר"פ האשה שלום דאיתא שם זימנין דמחו ליה בגירא או ברמחא וסברה בוודאי מת ואיכ' דעבד סמתרי וחיי אבל אם נראה דשחט בו שנים מעידים וכן אם ראה שפצעו את מוחו מעידים עליו אלא אם יורה בו חצים ולא ראינו מה שנעשה בו אמרינן שמא לא נעשה בו שום דבר מחמת דעבד ע"י סמתרי ולא שלט בו כלי זיין, אבל הבית יוסף פי' מ"ש הרמב"ם דקרוהו היינו מגוייד דתנן ואין מעידי' בו משום דפוסק לחומרא כדאוקימתא דאביי שם דאמר דחיישינן שמא סכין מלובן היה, מיהו נראה אף לפי' הב"י מ"מ אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו דהא אם שחט בו שנים פסק הרמב"ם והטור דמעידים עליו וע"כ צ"ל אם נעשה במקום שתצא נפשו מעידין עליו אלא אם נעשה במקו' שלא תצא נפשו אפילו אם נעשה טריפה אין מעידין עליו אפילו אחר י"ב חודש דחיישינן שמא סכין מלובן היה ואז יכול לחיות אפילו אחר י"ב חודש ולא כב"ח שכתב אחר י"ב חודש מעידין עליו וליתא וכן השיג עליו בח"מ אבל במקום שתצא נפשו לא מהני סכין מלובן ובנ"י מחלק וכתב סכין מלובן מהני היכא שלא נעשה טריפה אלא שהוא מגוייד אבל במקום שנעשה טריפה מעידין עליו ולא מהני סכין מלובן ומה שא' שמואל לא שנו אלא במקום שאין נפשו יוצאת קאי גם על מגוייד נשמע סכין מלובן לא מהני במקום שנעשה טריפה וכן יש לחלק לדברי הרמב"ם במקום שנעשה טריפה מהני אבל במקום שנפשו יוצאה לא מהני וכל זה איירי כשהוא אינו גוסס אבל אם הוא גוסס כתבו תו' גוסס שהוא מגוייד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגוייד אין מעידים עליו ואם הוא גוסס ג' ימים מעידים עליו כמ"ש בי"ד וכ"כ בספר ב"ה:

צה

שמא יצא במקום אחר. כי אם הוא במים אז א"א שיחיה אלא במים שאל"ס חיישינן שמא יצא במקום אחר אבל במים שיל"ס ויכולים לראות הכל סביביו שלא יצא א"כ בודאי מת הוא, כתב בט"ז מעשה היה באחד שהלך ע"פ המים על הגלידה והיה שם מקום אחד פתוח ונפל שם לאותו מקום שהוא פתוח ונטבע והמים היו שאל"ס והתירו חכמי הדור את אשתו ואחד מהם היה הרב מהרש"א וטעמם היה כיון דהמים נקרשים היו דינו כמים שיל"ס:

צו

מארכובה ולמעלה. וכן אם נחתך ממנו רגלו בסכין תנשא משום המים מרזו המכה ול"ד לסעיף הקודם כמ"ש בש"ס:

צז

שטריפה אינה חיה. הקשה בכ"מ והא ק"ל דלא דמי טריפות אדם לטריפות בהמה כמ"ש בתו' בכמה מקומות ומי יאמר אדם טריפה שלא חי י"ב חודש, ואפשר כיון דמצינו במתני' דתנא מארכובה ולמעלה תנשא ש"מ קים להו לחז"ל דטריפות זו א"א שיחיה האדם י"ב חודש:

צח

הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו. דין זה איתא בתוס' ביבמות דף ק"כ ובגיטין דף כ"ו אם ידוע שנאבד הגט בכלי זה לא חיישינן לשאלה ומ"ש בסי' קל"ב אם נמצא הגט בכלי שהיה בו הגט וכו' וידע שלא השאיל לא איירי בידוע שאבד בכלי זה כי בכה"ג לא חיישינן לשאלה אלא שם איירי דרגיל היה להניח הגט בכלי זה ולא ידע שנאבד בכלי זה אז צריך שידע שלא השאיל, מיהו כאן אם ראו א' נטבע והיה לבוש בגדים אלו ואח"כ נמצא אדם במים אשר מלובש בגדים אלו יש לחוש שמא הראשון יצא והשאיל בגדיו לאחר ואותו אחר נטבע אלא כאן איירי שנטבע אחד והיה לבוש בגדים אלו ונמצא מיד אחר מלובש בגדים אלו אז מעידים עליו, ובלבוש מחלק בין בגד עליון לבגד תחתון ודבריו אין מוכרחים גם בט"ז השיג עליו:

צט

אם אמר קברתיו. כי בע"א חיישינן שמא אומר בדדמי לכן צ"ל קברתיו, ואם נטבע במים שאל"ס צריך שיהיה לו בו סי' מובהק:

ק

לא תצא. כתב המגיד לפרש הסוגיא אליבא שיטת רמב"ם דהא דמבעיא לש"ס ע"א במלחמה אם מהני איירי דלא אמר קברתיו ולא אפשט הבעייא וס"ל להרמב"ם דלא תצא מיהו שאר פוסקים מפרשים הסוגיא דאומר קברתיו ולקמן יתבאר בס"ד:

קא

ה"ז לא תנשא. ואין חילוק בין אם הוא ת"ח ובין שהוא אינו ת"ח ואפילו אם נאבד כמה שנים אסורה ועיין ב"י:

קב

לא תצא. ל"ד בנטבע במים שאל"ס אלא ה"ה בכל מקו' שע"פ הרוב הוא מת לא תצא אם נשאת ע"פ חכם או בטעו' אבל אלו דתנא במתני' אין מעידים אם נשאת תצא וכן אותן ג' דברים של ר"א בן פרטא תצא וכן אם נפל לגוב אריות תצא ריב"ש סי' שע"ט והב"י כתב בשם רי"ו שכתב כל הני דתנא אין מעידים המור' בהם היתר מנדין אותו אפילו היכא דהיא לא תצא משמע לא כהריב"ש דהא לריב"ש כל הני תצא:

קג

ע"פ חכם. כתב בתשובת צ"צ סי' מ' דוקא אם הוא חכם מפורסם בהוראה:

קד

בעבריינו' תצא. כתב בח"מ לכאורה משמע ה"ה בכל מקום שאנו פוסקים לא תצא אלא כשנשאת בטעות ולא במרד אבל המעיין בגוף התשובה יראה כי יש לחלק עכ"ל:

קה

אא"כ העיד בפירוש. כ' בט"ז בזה לא מהני עד מפי עד אם לא אמר בפי' איך נטבע אף על גב לכמה דברים מקילין בעד מפי עד היינו דוקא בדברי' שלפי משמעות הלשון של העד הוא מורה על יותר קרוב למיתה מן החיים אבל אם אומר נטבע סתם יש יותר סברא דנטבע במים שאל"ס כי רוב הנטבעים במים שאל"ס אבל אם אומר בפי' במים שיל"ס רק שאומר סתם ואינו אומר שנטבע ממש ואפשר שלא שהה עד שתצא נפשו בזה הולכים לקולא בעד מפי עד, ואם העיד שראה שנטבע פלוני ושהה שם כדי שתצא נפשו רק שיש ספק אם היה מים שיל"ס או מים שאל"ס נראה דאזלינן לקולא דהא אפי' במים דאל"ס אם נשאת לא תצא ע"כ לא הוי אלא ספק דרבנן עכ"ל:

קו

במים שאל"ס מנדין אותו. לכאורה קשה מה הוסיף בהג"ה זו דהא רי"ו כתב בשם הרמ"ה בכל מקום מנדין אותו אפי' היכא דלא תצא והריב"ש ס"ל בכל מקום תצא וס"ל דמנדין אותו ולמה כתב במי' שאל"ס משמע בשאר מקומות אין מנדין אותו ולא מצינו מי שס"ל כן /אין/ מנדין אותו ואם טעה בהורא' ואמר שטעה וחזר אין מנדין אותו כמ"ש בש"ס בעובדא דרב שילא וכ"כ בח"מ:

קז

יש מי שאומר וכו'. כ"כ בהג"מ דכתובות ובתשו' רשב"א איתא אם נשאת גובה כתובת' ומבואר שם דאיירי דנשאת על פי ע"א מ"ה כתב שם והיתום א"י לירד לנכסיו דאין נכנסי' לנחלה אלא ע"פ שני עדים משמע דוקא אם נשאת כבר אבל אם לא נשאת עדיין לא והא דמשמע בהג"מ אפי' אם לא נשאת עדיין גובה הכתובה י"ל אם העידו שני עדים דנטבע במים שאל"ס אז ע"פ הדין היא מותרת אלא חומרא דרבנן הוא דאסורה להנשא מ"ה גובה הכתובה אבל אם ליכא אלא ע"א אז ע"פ הדין היא אסורה אלא בעגונה הקילו חז"ל ונתנו נאמנות לע"א ובמים שאל"ס לא הקילו א"י להוציא הכתובה וכ"כ בח"מ לפ"ז יש מי שאומר שהביא לאו הוא מדברי הג"מ ותשוב' רשב"א כמה שמצוי' בש"ע קטנים ד"א, וכן ב"ה הבין כן וליתא והרמב"ם וראב"ד חולקים על דין זה וס"ל דאינה גובה הכתובה כיון דאסורה להנשא ועיין במגיד פ"ו ה' נחלה וב"ח בסי' רפ"ד ועיין לקמן סי' ק"ס ובסי' זה סעיף מ"ג:

קח

והיוצא ליהרג. עיין ס"ס קמ"א וכמה פוסקים ס"ל דאין חילוק בין ב"ד של ישראל לב"ד של עכו"ם וכולם הן בחזקת חיים ומתים וכן דעת הרי"ף לכן לא הביא הסוגיא כלל רק הביא המתני' ואפילו למ"ד דס"ל היוצא ליהרג בב"ד של כותי' הוא בחזקת מת מ"מ העד המעיד צריך להיות ישראל כ"כ תוס' גיטין דף פ"ג והרא"ש וכן הוא לקמן סי' קמ"א, ובח"מ כתב הסוגיא איירי רק לענין גט ותרומה אבל אין מתירין את אשתו משום דדומה לראוהו אותו מגוייד וצלוב, ואנ"ל דהא הרא"ש כתב ראיה לדברי הרי"ף מברייתא שמע מב"ד של ישראל איש פלוני נהרג ישאו את אשתו משמע אם מעיד שיצא ליהרג לא לכן פסק לענין גט דהוא ספק מת וספק חי נשמע להדיא דאין חילוק בדבר, ובכל אלו אם נשאת תצא כ"כ הריב"ש שם וספינה שנטבע איירי שלא שהה שם מ"ה תצא שם ובדין זה יוצא ליהרג איתא פלוגתא בפוסקי' וי"ל דאזלינן לקולא כמ"ש לעיל:

קט

הרי זו לא תצא. ותנשא לאיש אחר שא"י אם בעלה מת כיון שהתירוה אותה ע"פ ע"א ליכא ספק כלל והא דבעינן כאן שהתירוה דוקא ולקמן סימן קע"ח לענין סוטה פסק בטור אפילו לא פסקו הדין ע"פ העד מ"מ הרי הוא כשני' תרצו תוס' ביבמות ובכתובות סוטה שאני דשם הע"א נאמן מדאורייתא אז העד נחשב כשנים אפילו לא פסקו הדין על פיו אבל בדבר שאינו נאמן מדאורייתא אלא מדרבנן אז לא נעשה כשנים אא"כ כשפסקו הדין על פיו:

קי

משום לזות שפתים. כן הוא בש"ס פ"ב דכתובות אלא הרמב"ם ס"ל לפי אוקימתא דרבא שם נדחה זאת עיין בכ"מ ובדק הבית והנה בתוס' שם מבואר אפילו אם התירוה מ"מ איכא איסור גמור להנשא אלא ההיתר מהני דלא תצא אם נשאת לפ"ז נראה אם לא התירו' ובאו זה אחר זה ונשאת תצא דאל"כ ל"ל ההיתר דתנא במתני' ודוחק לומר מתני' קמ"ל לכתחלה לא תנשא אפילו אחר ההיתר, לפ"ז צ"ל מ"ש תוס' אח"ז בד"ה ע"א בזה אח"ז לא תצא ומשמע אפי' לא התירוה אתיא לתירוץ ר"י ועיין בחידושי הלכות כי לתירוץ ר"י אחר דהתירוה ליכא איסור אלא לזות שפתים וכ"כ הרא"ש והטור דליכא איסור אחר שהתירוה:

קיא

ואם נשאת תצא. משמע אפילו אם בא העד המתיר קודם העד האוסר תצא ותוס' דף קי"ז כתבו שבאו שניהם בפ"א וכ"כ בש"ג דף ת"נ וכ"כ הרמב"ם אם באו שניהם כאחד תצא וכן מדויק בטור כי ברישא לא כתב ואם נשאת תצא ולא כב"ח:

קיב

והיא אומרת ברי לי. פרש"י בכתובות דף כ"ב ברי לי אם היה חי היה בא והר"ן חולק עליו וס"ל ברי כזה לא הוי ברי אלא דוקא שאומרת שראה אותו מת:

קיג

לא תצא. אבל לא תנשא אף על גב דע"א מעיד שמת והיא אומרת ברי לי שמת מ"מ לא תנשא אבל לא תצא אף על גב דאיכא חשד שמא העיד כדי לישא אותה מ"מ מחמת חשד זה לא תצא כמ"ש בסי' י"ב כן ס"ל להרמב"ם אבל הרמב"ן והרשב"א והרא"ש בתשו' ס"ל דתצא, והר"ן הקשה על סוגי' זו מסוגיא פ"ב דיבמות דאיתא שם אם מעיד על א' שמת או נהרג לא תנשא ותירץ ר"ת הסוגיא זו איירי דאיכא ג' עדות האומרים מת א"כ איכא שני עדי' בלא זה הנושא אותה וכ"כ הרשב"א נשמע מזה דס"ל שם ביבמות דתצא דאל"כ לק"מ לכן להרמב"ם דס"ל שם לא תצא א"צ לאוקמי בדאיכ' ג' עדות אלא אפי' אם ליכא אלא ע"א נמי לא תצא, וב"ח מדייק בסי' י"ב דהרא"ש ס"ל עד שמעיד שמת בעלה ונשאת לא /לו/ תצא משום חשד וליתא דהא הרא"ש בתשו' כלל ל"ב סי' ד' והביאה ב"י בסי' זה כתב עד אומר מת ועד אומר לא מת ונשאת להעד המתיר תצא משום דאוקמינן חד לגבי חד והוא בחזקת חי ואי ס"ל דתצא משום חשד א"כ תצא אפילו ליכא העד המכחיש אלא ודאי דס"ל אם בא ע"א ומעיד שמת בעלה ונשאת לו לא תצא אא"כ דאיכ' המכחיש אותו אז ס"ל דתצא:

קיד

ואם באו ב' תצא. ולא אמרינן העד הראשון כתרי דלגבי תרי ממש לא אמרינן ע"א כשנים:

קטו

אבל אם היא ג"כ אומרת מת. ועוד אשה אחרת אומרת מת ונשאת או התירו אותה ובאו שתי נשים ואומרות לא מת אמרינן שתי נשים הבאין אחר כך אין יכולין להוציא אותה אף על גב תרי ותרי והם עדים כשירים קי"ל דתצא אם לא נשאה א' מעדיה מ"מ בתרי ותרי והן נשים או פסולי עדים לא תצא, ודוקא כשנשא' כבר או אם התירוה אותה דאז הוי שתים הראשונים כשני עדים כשירים ומותרת להנשא לאחר:

קטז

אבל הבעל שנשאה אינו נאמן. בנ"י איתא הבעל אינו נאמן להעיד על עצמו אני הוא, ונראה דס"ל לרמ"א האשה נאמנת אפי' אם נשאת כבר ולא אמרה כלום קודם הנישואין ויש כאן עוד אשה אחרת האומרת מת נאמנת אבל הבעל שנשא אשה אינו נאמן אחר הנשואין וע' בסוגי' ר"פ האשה רבה שם מוכח דהיא נאמנת אפילו אחר הנישואין דהא שם איירי דנשא' ע"פ האשה ואח"כ בא א' ואומר דהוא בעלה וב' נשים אומרים גם כן דהוא בעלה והיא והאשה אומרים לא זה הוא הוי כתרי ותרי אף על גב דכבר נשאת מ"מ יכולה לו' לא זהו, וא"ל שם הטעם אם היה הוא הבעל לא היתה יכולה להעיז דהא קי"ל אחר הקדושין ואחר נישואין מעיזה, ולרש"י שם משמע אפילו אם היא אומרת מת בעלה נאמנת טפי מכמה עדים פסולים דאדם נאמן על עצמו באיסורים יותר ממאה עדים פסולים, והא דצריכה שם עוד אשה האומרת לא זה הוא משום שם איירי דהיא א"י אם בעלה מת אלא אומרת לא זה הוא מ"ה צריך להיות עוד אשה אחרת האומרת דמת בעלה מיהו הרמב"ם ורמב"ן ורשב"א לא ס"ל כן ועיין במגיד שם:

קיז

אבל אם התירוה וכו'. כן הוא דעת רש"י וכ"כ הטור וכן מפרש המגיד דברי הרמב"ם, ולדעת הרמב"ן ורשב"א ונ"י ס"ל להרמב"ם אפי' אם התירוה וע"פ עד כשר ה"ז כמחצה ומחצה ותצא אם לא נשאת לעד המעיד לה והיא אומרת ברי:

קיח

ואם נשאת לא' מעידה וכו'. הלשון תמוה דהא ליכא כאן אלא ע"א וכן הקשה בדרישה על הטור, מיהו נראה בטור י"ל כי שם כתב שני אופנים א' עד כשר אמר מת ובאו שני כשירי' ואמרו לא מת או קרוב אומר מת ושני קרובים אמרו לא מת תצא אף על גב דנשאת לא' מעידיה היינו א' מאופנים אלו אבל כאן בש"ע קשה איך כתב דנשאת לא' מעידיה דהא איירי דליכא כאן אלא ע"א ואפשר לתרץ ולומר מ"ש עד א' כשר היינו אפי' ב' אחים המעידי' שמת הוי עד א' כשר ואז שפי' הלשון מ"ש שנשא' לאחד מעידיה, ועוד קשה להני פוסקי' דס"ל ע"א בהכחשה אפי' אם נשאת תצא א"כ אפילו בכה"ג תצא, וזה הלשון אם נשא' לא' מעידיה הוא ל' הרמב"ם והוא לטעמו דס"ל אפילו עד אחד בהכחשה אם נשאת לא תצא אלא לשיטת שאר פוסקים קשה כהנ"ל:

קיט

ועכו"ם מל"ת. דינו כשאר פסולי עדות ובכל אלו דינים אשה ועכו"ם מל"ת ועד מפי עד שוה הן לקולא הן לחומרא ועיין ק"ע סי' קנ"ז וע' תשו' מהרשד"מ ותשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ג:

קכ

ואח"כ בא עד כשר. כ"כ הרמב"ם ויש לפרש מ"ש ואח"כ בא היינו קודם שהתירוה וקמ"ל בכה"ג אין תקנה לדבר אלא תצא אבל המגיד והנ"י מפרשים דברי הרמב"ם דאיירי אפילו אחר שהתירוה ועיין תשובת מהרשד"מ שם:

קכא

או היא שאמרה. הנה הרמב"ן והרשב"א מודים להרמב"ם בהיא עצמה שאמרה מת בעלי שתצא מהתירה ע"פ עד כשר רק משמעות הנ"י בתחלת דבריו הוא דאין חילוק בין אשה אחרת לאשה עצמה ופשיטא דלהלכה אין סומכים על דברי הנ"י לקולא נגד פוסקים הנ"ל ח"מ:

קכב

אבל אם באו וכו'. כלומר אף על גב דעד הראשון הוי כשנים מ"מ קי"ל עד כשר סותר מה שהתירוה ע"פ אשה אבל שתי נשים אינו סותר ולא תצא מהיתירה לכ"ע ועיין סעיף ל' שם פסק אם בא עד כשר והתירוה ואח"כ באו הפסולים לא תצא מהתירה לא היה צריך לכתוב זה וכן הקשה בח"מ:

קכג

י"א שלא תצא. כן הוא דעת הר"ן כלו' אם נשאת קוד' שבא העד האוסר דאלו נשאת אח"כ מבואר לעיל דתצא והא שכתב שם י"א משום בתשו' הרמב"ן והריב"ש יש לדייק דוקא היתר ב"ד מהני ולא נשואין שלה ועיין תשובת מהרשד"מ מביא ראיה אם נשאת בלא התרת ב"ד לא מהני ומתוספות שהבאתי לעיל דס"ל אף אם התירוה לא מהני אלא לענין אם נשאת לא תצא אין לדייק דס"ל אם נשאת בלא התרה תצא די"ל ה"ק אם התירו אותה אז אפילו בא עד ואמר לא מת ואחר כך נשאת לא תצא אבל אם לא התירוה ובא השני קודם שנשאת תצא אבל אם נשאת קודם שבא השני לא תצא אפי' לא התירוה ועיין במרדכי ס"פ האשה שלום ועיין סי' ז' ולכאורה ק' לשיטות הר"ן דס"ל נישואין שלה בלא התרת ב"ד מהני דלא תצא א"כ מה מקש' בש"ס פרק האשה שלום על מתני' עד אומר מת ונשאת מדייק שם טעמא דנשאת הא לא נשאת לא תנשא והאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואוקמי מתני' לא נשאת ממש אלא התירוה להנשא א"כ מוכח ע"כ דעולא איירי נמי בהתירוה אם כן קשה למה לא אוקמי מתני' נשאת ממש ולא התירוה ואין להביא ראיה מדברי הרמב"ם דס"ל לא תצא דהא כתב שם אם בא השני קודם שהתירוה ה"ז תצא אלא אם כן שנשאת לעד המעיד שמת נשמע אם נשאת לעד המעיד אפילו לא התירוה לא תצא שאני התם דזה אומר ברי שמת אבל אם נשאת לאחר דא"י אם מת י"ל דס"ל דוקא התרת הב"ד מהני ולא תצא אבל אם נשאת בלא התרת ב"ד תצא:

קכד

והב"ד צריכים להיות ג' וכשרים כו'. ובח"מ מאריך בזה וכלל דבריו דא"צ כאן ב"ד אלא דומה לשאר הוראת איסור והיתר ודי ביחיד גם א"צ ב"ד לקבל העדות דהא עד מפי עד כשר אפילו לא אמר העד הראשון עדותו לפני הב"ד גם הטעם הוא דצריך ב"ד לקבל עדות כי היכי דלא הוי עד מפי עד וכאן עד מפי עד כשר א"כ א"צ ב"ד לקבל העדות ומקור דין זה מ"ש הרב רמ"א דצריך להיות ג' וכשרי' לא מצינו להדי' ומה שמציין תשוב' הרשב"א סי' תש"ן לית' ושפיר יש לדחו' כמ"ש בהח"מ, אבל יש להביא ראיה לדין זה מש"ס סוף יבמות שם איתא פלוגת' עידי נשים אם צריך דרישה וחקירה ור"ע ס"ל דצריך דרישה וחקירה ופליגי אם היתר נשים דומה לדיני ממונות או אם דומה לדיני נפשות כי יש סברות לכאן ולכאן כי מה שמתירים אותה לאחר דומה לד"נ ומה שהיא גובה הכתובה מחמת ההיתר דומה לד"מ, ולכ"ע נשמע דהוא דין ממש ולא דמי לשאר הוראת איסור והיתר דליתא שום דין אבל כאן איכא דין אף על גב דלפעמי' אין לה כתובה מ"מ לא פלוג כמ"ש בנ"י, אף על גב עד מפי עד כשר לעדו' אשה אין למידין אפשר משאי אפשר תדע דהא ר"ע ס"ל דצריך דרישה וחקירה וס"ל עד מפי עד כשר והא עד הראשון אמר בלא דרישה וחקירה אלא ע"כ צ"ל דל"ד עד הראשון לעד הבא לפנינו דזה צריך דו"ח וכן צריך להגיד עדותו לפני ב"ד דוק' וכן משמע מהנ"י דס"ל דצריך להיות ב"ד כשר דהא נותן טעם דעדות אשה כשר בב"ד הדיוטות משום דשכיח וחמירא מחסרון כיס לכן שייך שליחות בעדות זה ואי אמרת דא"צ ב"ד כלל פשיט' דכשר ב"ד הדיוטות אלא ודאי דצריך ב"ד כשר, ומה שהביא ראיה בח"מ מפסקי מהרא"י מה שהתיר מהר"ר טעביל אין ראיה כלל דשם ב"ד היה עם מהר"ט אלא שנקר' ההיתר על שמו גם אם נשאת כבר שאני:

קכה

ה"ז תנש'. אפילו אם לא התירוה מותרת להנש'. הרא"ש:

קכו

שאין אומרים שנים כמאה אלא בעדים כשרי'. ואם מאה אומרים מת ושנים אומרים לא מת לא תנשא ותצא אא"כ אם נשאת לא' מעדי', ואם שנים אומרים מת וג' אומרים לא מת מ"מ אם נשאת לא' מעדי' לא תצא אבל בקרובים אם ב' אומרים מת וג' אומרים לא מת אפילו אם נשאת לאחד מעדי' תצא:

קכז

אם שנים מעידים ששמעו מפי א'. היינו כ"א שמע מפי א' כן הוא בתשו' הר"ן וכ"כ בתשובת מהר"מ מלובלין סי' קל"ג וכ"כ בח"מ אבל אם רבים שמעו מא' שמת וא' שמע מא' שחי הוי כחד וחד ומבואר שם דחיישינן שמא שמעו הרבים מאחד כשלא אמרו דשמעו מרבים ומשמע שם אם אחד שמע מרבים אפילו הרבים אינן כאן מ"מ עדיף מאחד שאמר דשמע מאחד והיינו אותו אחד ששמע מרבים אמר דרבי' בעצמם ראו ולא ששמעו ולא כח"מ שכתב ע"א מפי הרבים וע"א מפי יחיד שקולים הן כל שאין הרבים לפנינו:

קכח

ואם נשאת תצא. כלו' אף על גב דנשא' בהיתר ע"פ שנים הראשונים תצא מהיתרה ע"פ עדים האחרונים דלא אמרינן לא תצא אלא בפסולים אבל כשאחרונים כשרים מוציאים אותה דתרי ותרי ספיק' הוא והיא בחזקת א"א עומדת וכ"כ בח"מ ועיין בתוספת בסוגי' בפ"ב דכתובות בתשובת ריב"ש סי' שע"ט כתב אפילו אם התירוה אותה ע"פ שני עדים ואחר כך באו שני עדים ואמרו לא מת אסורה להנש' ול"ד להיתר ע"פ עד אחד ובא אחר כך עד אחד ואומר שהוא חי דשם ע"י ההיתר נעשה העד הראשון כשנים והוי כאלו אין ספק בדבר וכן כל מקום שנ' לא תצא אם התירו' לא תנש' מיהו בשבויה מהני ההיתר אף על גב שבאו עידי השבויה אחר ההיתר מותרת כי עדותם אין סותרת ההיתר דיכול להיות אף על גב דהיתה בשביה לא זנתה לכן מהני ההיתר שם אם לא באו עידי טומאה:

קכט

ונותני' לה עיקר הכתובה. כ"כ הרמב"ם פר' י"ו מה"א גבי האומרת לבעלה גרשתני וכבר כתבתי רס"ז הטעם דעיקר גובה מחמת מדרש הכתובה דכתב בכתוב' לכשתנשאי לאחר תטלי משליכי ומדרש כתובה לא דרשינן תוספת כתובה וכ"כ המגיד שם וכן כתב הנ"י בשם הריטב"א פרק האשה שלום במתני' בש"א תנש' ותטול כתובה ומכ"ש נצ"ב אינה נוטלת וכן אם מתירין אותה על פי עכו"ם מסל"ת או ע"פ ע"א אינה גובה ת"כ ועיין תשובת מהרשד"מ סי' רנ"ג ובתשו' ר"י לבי' הלוי סי' י"ז כתב דין זה תליא לפי הטעמים דאית' שם שחזרו בית הלל להורות כב"ש דמותרת ונוטלת הכתובה וקאמר טעם א' הוא מחמת מדרש כתובה וטעם שני אית' שם דאמרינן ק"ו אם מתירין ערוה חמורה ממון לא כ"ש א"כ לטעם מדרש כתובה אינה גובה ת"כ אבל לפי הטעם ק"ו גובה אפי' ת"כ וכן משמע בטור בסי' זה ובסי' ק' ומ"מ אין מוציאים ממון אא"כ כשמתירי' אותה ונשתקע שמו אז היורשים יורדים לנחלה כמ"ש בח"מ סי' רפ"ד גובה היא ג"כ ת"כ ונצ"ב וכל זמן שהיא אינה מותרת אינה גובה הכתובה ולא ת"כ כן ס"ל להרמב"ם והראב"ד אף על גב מדרש כתובה לא קאי על ת"כ אלא על עיקר כתובה א"כ ת"כ הוי כשאר עזבון ויורשים יורדים לנחלה כשנטבע במים שאין ל"ס מ"מ אינה גובה ולא כהג"מ שהבי' בסעיף ל"ה:

קל

ומשביעין אותה. היינו ע"י השבועה דנשבעת על הכתובה משביעין אותה שמת והגיע הז"פ של הכתובה וכ"כ בח"מ ועיין סי' ק':

קלא

ואין דעתה לינש'. כן כתב הרמב"ם פי"ז ה"א לכאורה קשה לשיטתו ליישב סוגי' הש"ס ונ' דס"ל דלא חיישינן שתנש' באיסור כמ"ש בש"ס מכח חומר' שהחמירו בסופה אלא החשש הוא דאין כוונתה רק להוצי' המעות וכל שקל' וטרי' בש"ס קאי על הכתובה ולא על ההיתר שלה מ"ה ס"ל אם אמרה תנו לי כתובתי והתירוני לא אפשט הבעיי' אם נותנים לה הכתובה אבל אם תרצה להנש' לא מבעי ליה ופשיט' היא מותרת לכן פסק דמותרת להנש' ואין נותנין לה הכתובה ואם נשאת ואח"כ תובעת הכתובה י"ל דנותנים לה הכתובה אלא מ"ש דאין נותנים לה הכתובה איירי כ"ז שלא נשאת, וכאן דאין מתירין אותה משום דהיא בעצמה לא אמרה התירוני, אבל מ"ש הב"י וב"ח דהרמב"ם ס"ל דמותרת משום דהוי ספיק' דרבנן כיון דעלתה בתיקו הוי ספק ואינו אלא מדרבנן תמוה אם כן למה פסק בתיקו ע"א במלחמה וע"א בקטטה דלא תנשא ושם יותר מסתבר להקל דהא איכ' ע"א המעיד שמת:

קלב

וי"א אפילו יש לה עד. כ"כ הנ"י בשם הריטב"א והב"י כתב ע"ז דלא נראין דבריו ולכאורה נ' דהריטב"א ס"ל דין זה דמי' לבעיי' ע"א בקטטה דלא אפשט משום דהי' לא מדייק כן ה"נ י"ל היא לא מדייק מחמת חימוד ממון מ"ה לא מהני ע"א ואם נשאת לא תצא ואם אמר קברתיו נאמן:

קלג

ואם תפסה אין מוציאין. כן הוא דעת הרמב"ם ועלתה בעי' זו בתיקו ועיין דינים אלו בח"ה סי' ש"ץ וי"א ס"ל אפי' בעי' הראשונה אם אמרה התירוני ותנו לי כתובה לא אפשט וס"ל הבעי' הוא דאין מתירין אותה להנש' שמא מחמת חימוד ממון תנש' באיסור, ומ"ש הב"י וח"מ דהרא"ש לא גריס את"ל מ"ה ס"ל דלא אפשט הבעי' משמע אי הוי גריס את"ל ס"ל דאפשט הבעי' כשיטת הגאונים ובטור ח"מ לא כ"כ הב"י וע' סי' קכ"ב:

קלד

וצרתה אסורה. בש"ס מבואר דמחזיקין את בעלה שהוא חי ואם הוא כהן תאכל בתרומה לפ"ז י"ל דאין תופסין בה קדושין של אחר מיהו תוס' כתבו שם בשם ר"י דמסופק אם אכלה תרומה דאוריית' לפ"ז תופסין בה קדושין של אחר:

קלה

שמא משנאתה בצרתה. בירושלמי מבואר דאי אמרת דנאמנת על צרתה מקלקל' לעצמה כדי לקלקל את צרתה ועכשיו דאינ' נאמנת על הצרה תו לא תקלקלה לנפשה:

קלו

הרי זו תנש' ותטול כתובה. שם במשנ':

קלז

כך א"י להעיד לה לאוסרה. ה"ה שאר פסולים דאינם נאמנים להתיר א"י לאוסר' אף על גב לאיסור י"ל נאמנים הואיל והיא בחזקת א"א עומדת, וע' פסקי מהרא"י סי' רכ"א:

קלח

זאת אומרת וכו'. דה"ה כיון דשניהם באו להתיר ומכחישי' זא"ז הוי הכחשה בשלמ' כשאמר' לא מת ומכחש' את צרת' האומר' מת יותר מסתבר דאינה נאמנת כיון דמכחשת את צרתה, ועיין תוס' שם דף קי"ח וא"ל הא כבר נשמע דין זה ממ"ש בס"ט עד אמר מת ועד אמר נהרג דנאמן וי"ל שם עכ"פ איכא תרי עדים כשרים האומרים דאינו חי אבל כאן ה"א כיון דליכ' עדים אלא הן אומרים דאינו מת /דמת/ והן מכחישים זא"ז לא הוי עדו' קמ"ל:

קלט

כגון שאמרה גרשתני בפני פלוני. אבל אם אמרה גרשתני לא הוי קטטה דכלהו נמי אומרים כן שם בש"ס:

קמ

והכחישוה. בר"ס כ' בזה"ז אינה נאמנ' לומר גרשתני מ"מ אם אין עדים דמכחישים אותה אינה מוחזק' למשקר' כשאומר' מת בעלה:

קמא

או שהמיר. כ"כ בש"ג בשם י"א והוא חולק עליהם וז"ל ולי נראה שלא אמרה אינה נאמנת אלא בקטטה וכו' אבל אם המיר ומרד בה או שהיה בעלה כופר בעיקר הרי זו נאמנ' ואין מחזיקים אותה דמשקר' והרב רמ"א פוסק כי"א וי"ל משום לחומרא חשש כדע' י"א גם י"ל הרב רמ"א ס"ל הני שני דיעות בש"ג תליא בפלוגת' הרמב"ם ושאר פוסקים אם אמרינן כשהוא מרגיל קטטה ומשקר' דמ"ש בסמוך וכשהמיר הוי כמרגיל הוא קטטה והש"ג ס"ל כשיט' תוס' במרגיל הוא קטטא לא אמרינן דמשקר' וי"א ס"ל דמשקר' אבל לשיט' המחבר דפוסק כרמב"ם כשמרגיל הוא קטט' אמרי' דמשקר' א"כ כשהמיר אמרי' נמי דמשקר' וכתב בט"ז דכתב בתשובה אם יש ע"א לא תצא בכה"ג ומה שהבי' בח"מ ראיה מתשו' הר"ן שכתב ע"א שמעיד דמומר מת בדבר לא מהני משום ע"א בדבר לא מהני ולא כתב הטעם דע"א לא מהני בקטטה י"ל משום הר"ן ס"ל ע"א בקטטה נאמן וס"ל דאפשט הבעיא ע"א בקטט' כמו ע"א במלחמה כמה דהקשה הרשב"א והריטב"א על הרי"ף למה בעיא זו לא אפשט ובעיא ע"א במלחמה אפשט כמ"ש לקמן:

קמב

אפילו אמרה קברתיו. משום דחיישינן דמשקר' והרמב"ם לא חילק בין הרגיל הוא קטט' או היא משום דמפרש שיטת הש"ס דלא כתו' ועיין תשובת מהרא"מ וכ"מ הבי' אותה תשובה:

קמג

ואפילו בא ע"א. הנה בש"ס מבעי' ליה ע"א במלחמה מאי וכן ע"א בקטטה מאי ופירש"י דמבעי' ליה אם חיישינן דע"א אומר בדדמי והא דנאמן בעלמא משום דהיא מדייקא וכאן לא מדייק' ואומרה ג"כ בדדמי ואינו נאמן לפ"ז שפיר הסוגיא שם מעשה בשני ת"ח וכו' והתירוה ע"פ ע"א כשטבע במים שהוא כמלחמה ואוקמי שם דהתירוה ע"פ סימנים דאז לא שייך בדדמי אבל בעלמ' י"ל דאומר בדדמי אבל תוס' פירשו בע"א ליכ' חשש דאומר בדדמי אלא הבעי' היא דע"א אינו נאמן אפי' אם אומר קברתיו אף על גב דאינו אומר בדדמי מ"מ אינו נאמן אלא היכ' דהיא מדייקא אז נאמן ובמלחמ' וכה"ג היא לא מדייקא לפ"ז קשה לפירושם ליישב סוגי' הנ"ל איך התירו שני ת"ח ע"פ ע"א שאומ' סימנים אכתי יש לחוש דלמ' משקר ואינו מת וכעין זה הקשה המגיד בשלמ' אם הי' שם ס"מ י"ל דהיה סי' במקום מוצנע דא"א לידע אלא בעת מיתתו דראה אותו וכ"כ הנ"י וכ"כ ב"ח אבל תוס' כתבו דהיה סי' שא"מ והיה לעד טביע' עין א"כ ע"כ בחיים ראה אותו סי' וע"י סי' זה יש לו ט"ע א"כ מאחר הוא בעצמו אומר שראה אותו בחייו למה נאמן די"ל דראה הסי' ובאמת אינו מת וצ"ע והרי"ף כ' דבעיא זו אף על גב דלא אפשט כאן מ"מ אפשט מסוגי' סוף יבמות האי גברא דטבע בדיגל' ופי' הנ"י דהבעי' קאי לשיט' הרי"ף באמר קברתיו אם הוא נאמן כפי' תוס' ובעי למפשט מאי מעשה שני ת"ח וכו' ואדחי שם ואוקמי דהתירוה ע"פ ע"א היינו ע"פ סימנים והיינו ס"מ כמ"ש דהיה במקום מוצנע והא דקאמר שם וחזינהו לאלתר צ"ל דרך רבות' קאמר אף על גב דחזינהו לאלתר מ"מ בעינן סימנים לפ"ז שפיר מיושב מ"ש הרי"ף דאפשט מסוגי' סוף יבמות משום דא"א לדחות שם דאמר ס"מ א"כ איך אמר שם הני מילי דחזיה בשעתיה דאם אמר ס"מ למה לי דחזיה בשעתיה בשלמ' בסוגי' זו י"ל דקאמר דרך רבות' כהנ"ל אבל שם דמפ' דאיירי דחזיה בשעתיה ע"כ צ"ל דלא אמר ס"מ ואפשט הבעיי' דע"א אינו משקר אפילו היכא דיש לחוש דהיא לא מדייק' ומיהו כל זה איירי כשהעד אומר קברתיו דהא כל הסוגי' איירי באומר קברתיו אבל כשלא אמר קברתיו אף על גב דאפשט דלא משקר מ"מ יש לחוש דלמ' אומר בדדמי ובזה לא ס"ל הרי"ף כתוס' דהם ס"ל דלא חיישינן דאומר בדדמי אבל להרי"ף איירי דוק' אם אמר קברתיו אבל כשלא אמר קברתיו חיישינן דאומר בדדמי וי"ל גם הרמב"ם ס"ל כן דפוסק כהרי"ף מ"ה כתב אם אמר עד אחד קברתיו נאמן משום דאפשט הבעיי' ושלא אמר קברתיו לא תנש' לכתחלה משום דחיישינן שמא אומר בדדמי ואם נשאת לא תצא משום דאינו אלא חשש ולא משום דבעייא לא אפשט הוא כי הבעיי' קאי באומר קברתיו ובזה ניח' נמי מה שהקשה המגיד על הרמב"ם שכ' הטעם דע"א נאמן משום דעבידי לגלויי ולא כתב הטעם דהיא מדייק' ולמ"ש שפיר משום כיון דאפשט הבעי' באומר קברתיו נאמן העד אף על גב במלחמה היא לא מדייק' ש"מ דע"א נאמן אפי' היכ' דהיא לא מדייק' וע"כ צ"ל דנאמן משום דעבידי לגלויי, ולפ"ז שפיר מ"ש ע"א בקטטה דחיישינן שמא היא שכרה אף על גב בש"ס לית' סברא זו בבעי' ע"א בקטטה מ"מ מוכח סבר' זו דהא לשיטת הרי"ף אפשט הבעי' ע"א במלחמה ובעיא ע"א בקטטה לא אפשט אלא ע"כ בקטטה איכ' חשש שמא שכרה אותו אבל המגיד פי' דברי הרמב"ם דס"ל הבעיי' קאי אם לא אמר קברתיו אם חיישינן דאומר בדדמי ולא אפשט וס"ל להרמב"ם דלא תצא וכן בע"א בקטטה וכתב גם הרי"ף ס"ל כן ותמוה בעיני דהא הרי"ף כתב דאפשט הבעיא וכתב דאינו נאמן אם לא אמר קברתיו ואם ע"א בקטטה אומר קברתיו תליא נמי בפירושים אלו לשיטת הרמב"ם דחיישינן דמשקר משו' דהיא שכרה אותו אז אפילו אם אמר קברתיו אינו נאמן אבל לשיטת שאר פוסקים נאמן כשאומר קברתיו ועיין בכ"מ הבי' תשובה אפילו לשיטת הרמב"ם לא חיישינן שמא שכרה אותו אא"כ היא הביאה אותו, ונראה אף על גב דאין מוכרח סבר' זו מ"מ יש להקל דהא לשיטת שאר פוסקים לא חיישינן דהי' שכרה אותו:

קמד

ואם נשאת לא תצא. בשיטות הללו איכ' ד' בעיו' דלא אפשטו והם ע"א במלחמה וע"א בקטט' ותנו לי כתובה והתירוני והחזיקה היא מלחמה ובדבר איכא תרי לשונות אם היא נאמנת ופסק הרמב"ם בע"א בקטטה וע"א במלחמה לא תצא ולפי המגיד ס"ל דלא אפשט הבעי' ומ"מ לא תצא וכן בהחזיקה היא מלחמה אלא בתנו לי הכתובה והתירוני פסק תנש' לכתחלה ולמ"ש לעיל שפיר משום דבעי' לא קאי על ההיתר, ובדבר לפי גירס' הר"ן ברמב"ם פסק אינה נאמנ' משמע דתצא ע"כ צ"ל בתרי לישנא אזלינן בתר המחמיר, ולהרא"ש ס"ל ע"א במלחמה אפשט הבעי' ובע"א בקטטה כתב דלא אפשט הבעי' ובהחזיקה היא מלחמה כתב לא אפשוט ועבדינן לחומר' נראה דס"ל בע"א במלחמ' /בקטטה/ עכ"פ איכ' עד מ"ה לא תצא אבל אם החזיקה היא מלחמה וליכ' עד תצא ובתנו לי הכתובה והתירוני כתב סתם תיקו וכן הטור לא כתב בשם הרא"ש דתצא נ"ל דס"ל בזה יש למיקל דלא תצא מטעם שכתבתי לעיל ובדבר כתב הטור אינה נאמנת אז באמת תצא:

קמה

ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה. כ"כ הרמב"ם וברש"י מבואר אפילו אם אמרה סתם מת בעלי אם הוחזק מלחמה הוי כאלו אמרה מת במלחמה עד שאמרה בפי' מת על מטתו וב"ח רוצה לדייק דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י ואפשר משום דין זה למד רש"י מקושי' שהקשה על בעל הבעייא דבעי' ליה החזיקה היא מלחמה מהו אם היא נאמנ' במיגו לא היה אמרה ממלחמה והקשה רש"י תפשוט ממתני' דתנ' שלום בעולם נאמנת ע"כ מת במלחמה אמרה דאי אמרה מת על מטתו נאמנ' אפילו אם מלחמה בעולם אלא ודאי דאיירי דאמרה מת במלחמה והיינו דהיא החזיקה מלחמה ותירץ דמתני' איירי באמרה מת סתם אז אם שלום בעולם נאמנת ואם מלחמה בעולם אינה נאמנת דהוי כאלו אמרה מת במלחמה ולרמב"ם י"ל מתני' איירי באומר' מת במלחמה וקברתיו אז נאמנת במיגו דאי בעי' אמרה שלום בעולם דהא בקברתיו לא אמרה בדדמי אלא החשש הוא שמא משקר' כמ"ש הר"ן והב"י א"כ כשהי' החזיקה במלחמה נאמנת במיגו וע"כ לא מבעי' ליה אלא כשלא אמר' קברתיו אז י"ל דאומר' בדדמי אז י"ל אפילו במיגו אינה נאמנת אבל בקברתיו והיא החזיקה מלחמה נאמנת, וכשמוחזק מלחמה אינה נאמנת דהא אין לה מיגו אבל מת סתם יש לומר דהוי כאלו אמרה מת על מטתו, אלא ק"ק איך בא למפשט מבריית' נפלו עלינו לסטים וכו' דלמ' שם נמי איירי באומר' קברתיו וי"ל, מיהו אין מוכרח מלשון הרמב"ם דפליג על רש"י אף על גב מלשון שכתב מת בעלי במלחמה יש לדייק דחולק על רש"י מ"מ מסיפ' יש לדייק להיפוך שכתב מת על מטתו נאמנת משמע אם אמרה מת סתם אינה נאמנ':

קמו

אפילו אומר' קברתיו. הטעם מבואר בתשו' הר"ן שהבי' הב"י ובתשו' רא"מ שהבי' בכ"מ אף על גב בקברתיו לא שייך בדדמי מ"מ חיישינן דמשקר' משום דאין דרך להמתין במלחמה ולקבור אותו מ"ה חיישינן טפי דמשקר' לכן כשאומר' מת על מטתו היינו בביתו ולא במלחמה נאמנת דאז אינה משקר' ולא אומרת בדדמי משא"כ ברעב כשאומרת קברתיו נאמנת אבל אם אמרה מת על מטתו חיישינן דאומרת בדדמי דסבר' בודאי מת על מטתו כיון דאין לו מזונות ואיכ' עוד טעם אחר מחמת שחז /שחזק/ בלבה שמת משקרת ואומרת קברתיו ונ"מ מזה לענין מפולת או נשכו נחש ועקרב ומת לטעם הראשון נאמנת ולטעם השני אינה נאמנת גם אם אמרה נטבע במים שאל"ס ונפל ליבשה וקברתיו אינה נאמנת לטעם הב' וכ"כ ב"ח מיהו מ"ש אפי' אם נשא' תצא נראה לרמב"ם לא תצא דהא יש לה מיגו די"ל מת ע"מ כמו בהחזיקה היא מלחמה מיהו אם ידעו שנטבע והיא אומרת שפלטו המים וקברתיו אז לשאר הפוסקים נאמנת להרמב"ם לפי טעם הנ"ל אינה נאמנת מיהו לפי זה אינו מיושב למה מהני קברתיו כשאומרת מת ברעב ועיין תשו' רא"מ ונ"מ משם אם בעת הרעב אמרה שלא מת ברעב נאמנת ולמגיד אינה נאמנת:

קמז

אמרה קברתיו נאמנת. דלא חיישינן דמשקרת אלא חיישינן שמא אמרה בדדמי וקברתיו לא שייך בדדמי:

קמח

ואם אמרה מת ע"מ. כלומר מת שלא במלחמה אלא בביתו על מטתו מהרש"ל אבל מת במלחמה ולא נהרג אינה נאמנת וכן משמע בהג"ה בסמוך ועיין בתו' שם ד"ה דאי הקשו שם למה אמרי' החזיקה הוא /היא/ מלחמה דיש לה מיגו דאי בעי' לא היה אמרה דיש מלחמה ולא אמרה מיגו די"ל שמת שלא במלחמה ותירצו נהרג במגו מת לא אמרינן וקשה אכתי אית' לה מיגו מת ולא נהרג במלחמה במיגו מת בביתו וצ"ל דכוונת' מת במלחמה לא אמרינן מיגו משום די"ל דאמרה מת במלחמה כדי שתוכל להתנצל ולומר סבור הייתי שמת או נהרג במלחמה היינו דרמי ליה רומח' סברה שמת מחמת מכה זו אבל אם אמרה מת על מטתו א"י להתנצל מ"ה לא אמרינן מגו וע"ש בתו' ד"ה מי אמרינן לכאורה שני דיבורים הללו סותרים זא"ז וב"ח הניח בצ"ע אם החזיקה מלחמה למה אינה נאמנת במיגו מת ע"מ ואשתמט' ליה דברי תוספות הללו:

קמט

וה"ה כל שאומרת כו'. בח"מ מסופק אם הרמב"ם מודה לזה משום דהרמב"ם ס"ל אפי' בקברתיו אינ' נאמנת ומסתמ' קברה אותו רחוק מן המלחמ' ואפ"ה לא מהני ול"ד כי בקברתיו הטעם כיון שמת במלחמ' אינה ממתנת ומשקרת ואומרת קברתיו כתב בט"ז במ' איתא הטעם שהרי ניהוג הוא שבני אדם ההולכי' בלא כלי זיין לראות המלחמה אין מקפידין עליהם נשמע מזה באותן המלחמו' שנוהגי' אם צד א' מנצח הורגי' גם הנטפלים ובאים סמוך למלחמה ג"כ בסכנה כאשר שמענו בעו"ה בגזרות ת"ח ואילך אין חילוק בהם וכל מי שנתהווה שם בכלל המלחמה ממש הם עכ"ל:

קנ

לא הוחזקה מלחמה. מבואר בש"ס אם א"י אם מלחמה בעולם א"צ לשאול אותה והיינו דקאמר שם תנא שלום בעולם משום דקבעי למיתני מלחמה בעול' כמ"ש בנ"י, ודין זה בעי' דלא אפשט אם נאמנת במגו דאי' בעי' אומר' שלום בעולם או דלמא כיון דאתחזק אמרה בדדמי לא מהני מיגו כיון דאינ' משקר' אלא אומרת בדדמי לכן אם החזיקה מלחמה ואומר' קברתיו אפי' לדעת הרמב"ם נאמנת דהא בקברתיו החשש היא שמא משקר' א"כ שייך מיגו הנ"ל אף לטעם השני שכתבתי לעיל מהני קברתיו אם החזיקה היא מלחמה אלא בלבוש כתב טעם אחר באומרת קברתיו במלחמה אמרינן מחמת שהיא בהול' לברוח אומר' בדדמי וקבר' לאיש אחר וסבר' שהוא בעל' לפ"ז לא מהני מיגו אף בכה"ג אבל א"י מנ"ל טעם זה:

קנא

וי"א דאפילו נשאת תצא. עיין מ"ש בסעיף מ"ח:

קנב

אמר קברתיו תנשא. אפילו לדעת הרמב"ם דס"ל אם היא אומרת קברתיו אינה נאמנת משום דחיישינן דמשקרא מ"מ בעד לא חיישינן דמשקר אלא החשש הוא שמא אומר בדדמי ובקברתיו לא שייך בדדמי:

קנג

אבל ב' אפילו לא אמרו קברנוהו. כי בשנים לא אמרי' דאומרים בדדמי, ונראה דוקא שני עדים כשרים קאמר וכן משמע להדיא בהרא"ש דהביא ראיה מסוגי' מאה נשים כע"א דמי משמע אי הוו כשני עדים לא אמרינן בדדמי וכן מסתבר דבתר סהדותא דתרי סהדי לא דייקינן וכ"כ בתשו' רש"ך ס"ב סי' ו' וכ"כ בתשו' צ"צ שם וכן אם ע"א בפנינו ואומר בשם שני עדים הוי כאלו היה בפנינו השני עדים ולא חיישינן לבדדמי כ"כ בתשו' מהר"מ ותשו' צ"צ שם:

קנד

וראיתיו אח"כ. כ' בח"מ דה"פ דברי המ' שכ' דין זה דהעד ההוא לא ראה הריגה אלא מצא הורג א' והכירו שהוא פלוני אז א"צ לו' קברתיו כיון שלא ראה את הריגה לא אומר בדדמי ולא כמשמעות דברי הג"ה זו דמשמע דהוא ראה הריגה מיהו י"ל דאיירי שפיר דראה הריגה ומ"ש ראיתי אח"כ שמת היינו שמת בודאי ודומה למ"ש בסעיף י"ז וכ"כ ב"ה ובתשו' צ"צ סי' פ"ח:

קנה

ויש מקילין בזה. עיין ד"מ מביא כמה פוסקים דחולקים ע"ז וס"ל עכו"ם לא עדיף מע"א וכ"כ בח"מ למעשה אין לסמוך על מקילין אלו ולעיל הבאתי דעת ר' שמחה ור"נ דמחמירין במסל"ת והיינו הרא"ש והר"ן המקילין כאן והטעם דשם איירי לענין להכיר אותו בט"ע אם הוא פלוני אז י"ל במסל"ת אינו נותן לב להכיר היטב ובת"ה הביא דבריהם ונסתפק בפי' דבריהם אם אפילו בט"ע ע"י ס"מ אינו נאמן דהעכו"ם אינו מדקדק אם הם מובהקים או דוקא שט"ע ע"י סימנים שאינם מובהקים קאמר ובתשו' מהר"מ פדו' ס"ך וסי' ל"ו הכריע לקולא ומ"מ בט"ע גריד' פשיטא דאינו נאמן אבל כאן ראה שנהרג אלא דיש לחוש דאומר בדדמי דסבר שנהרג אבל במסל"ת ליכא חשש דאומר בדדמי:

קנו

האשה שאמרה מת בעלי תחת המפולת. נראה בכה"ג אית לה נמי מיגו דאי בעי' אמרה מת סתם, ואם אמרה קברתיו תלי' בתרי טעמא שכתבתי לעיל לטעם הראשון נאמנת ולטעם השני לא מהני קברתיו דאכתי יש לחוש שמא משקר' הואיל שחזק בלבה שמת אומרת קברתיו ועיין במגיד שכתב בדין זה לא מהני קברתיו, והרב רמ"א כתב אם אמרה קברתיו נאמנ' סותם כטעם הראשון שם:

קנז

וכן אם היה שילוח נחשים. היינו ברוב בני אדם, רי"ו:

קנח

מת על מטתו. כבר כתבתי בשם המגיד אפילו אמרה מת ע"מ לא מחמת רעבון אינה נאמנת וכשאמרה מת וקברתיו אפילו אמרה מת מחמת רעבון נאמנת ובמגיד הקשה מזה למה במלחמה לא מהני קברתיו ועיין לעיל מ"ש:

קנט

ונפלו עלינו עכו"ם. משום מלחמה קטנה אמרינן אשה כלי זיין עליה ואינה מתירא ועמדה וראתה שמת ולא אמר' בדדמי גם למשקר לא חיישינן אלא במלחמה גדולה לדעת הרמב"ם וכתבו תו' במלחמה גדולה הטעם לפי שזורקים חיצים ואבני בלסטראו' ואינם מתכוונים על מי שיפול מ"ה יראה לעמוד:

קס

וי"א דאינה נאמנת. כן היא גירס' הר"ן ברמב"ם כמ"ש בתשו' שהביא הב"י נשמע מזה דיש חילוק בין תיקו לבין תרי לשונות כי כאן איכא תרי לשונות בש"ס אם דבר דומה למלחמה ולהרמב"ם אינו נאמנת משמע דתצא ובתיקו ס"ל לא תצא ומזה יש להביא ראיה גם בפלוגתת הפוסקים יש להחמיר מיהו י"ל כאן בדבר ע"פ דין תורה ליכא היתר כשהיא אומרת מת בעלי אלא חז"ל הקילו בעגונה לכן בתרי לישנא או בפלוגתת הפוסקים יש להחמיר אבל כשנטבע במים שאל"ס אז מדאורייתא מותרת וחכמים החמירו י"ל בפלוגתא יש להקל, מי שנשרף וצעקה אשתו ואומרת ראו בעלי שנשרף נאמנת ודוקא דליכא שום דבר שמור' שהיה שם עוד אחר אבל אם נשאר יד ואנו מכירים שאין זה מאיש שנשרף אף על גב דאמר' בעלי נשרף אינה נאמנת עכ"ל רי"ו נתיב כ"ג ח"ג בשם הרמ"ה ונלמד מש"ס יבמות ריש דף קט"ו ועיין סעיף ל"ב מבואר אף על גב דזה נפל למים והעלוהו רגל אם לית ברגל ס"מ אמרינן זה האיש שנפל למים עלה והלך לדרכו ורגל זה הוא מאיש אחר וכאן צ"ל הא דלא חיישינן שמא אדם אחר היה כאן ונשרף משום דהיא צעקה בעלי נשרף לכן לא חיישינן אלא היכא דמוכח דהיה שם איש אחר:

קסא

אפילו לא נבעלה. כלומר דנכנסה לחופה ועדיין לא נבעלה ה"ה אם נתיחדה אחר הקידושין כמ"ש ס"ס:

קסב

אפילו החזירה הראשון. מפורש שם אפילו החזיר אחר הגט של השני וכן אם החזיר השני אחר הגט של הראשון דאסור' לשניהם:

קסג

אבל מה שאכל אחר שבא הראשון. אז הוא כאיש נכרי משא"כ מראשון אין מוציאין מה שאכל אחר שנשאת לשני:

קסד

ואינו חייב ליתן הבלאות. דרך כלל דינה כאשה שזנתה כמ"ש בסי' קט"ו וע"ש וכל מה ששייך לה אפילו לקחה בעדים אין מוציאין ממנה וכל שהפסידה לא מהני תפיסה אפילו שלא בעדים ועיין בנ"י ולדעת רש"י אין לה אפי' בלאות הקיימים וכ"פ בש"ג והמחבר פוסק כרוב הפוסקים כמ"ש בנ"י:

קסה

ושניהם אינם מטמאים. דאין כהן מטמא לאשתו פסולה והיא פסולה לו ועיין מ"ש בזה:

קסו

חולצין ולא מיבמין. אחיו של הראשון חולץ מדאורייתא ואחיו של השני חולץ מדרבנן ואסורה לו לייבם אותה ירושלמי:

קסז

אם הולידה. ה"ה אם נתעברה ועיין סימן ד' שם כתבתי דינים אלו נתחלקו לארבעה דינים בח"מ הביא תשו' רלב"ח אשה שזנתה במזיד הולד שהולידה מבועל אחר גרושי הראשון אף על גב דהיא אסורה לו מ"מ הולד אחר גירושי הראשון אינו ממזר ול"ד לנשאת בטעות דשם משום קנס הוא אבל מזנה ברצון לא שייך קנס:

קסח

אינו ממזר וי"א שהוא ממזר מדרבנן. בח"מ הקשה ממ"ש בסעיף לפני זה הולד משני אחר שמת הראשון הוא ממזר מדרבנן ואישתמט' מיניה דברי הרא"ש פרק האשה רבה שכתב בשם י"א היכא דבא הבעל קנסוה חז"ל שהולד ממנו ממזר קנסו נמי לגבי השני דהולד ממנו ממזר אף לאחר מיתת הבעל או גירשה אבל היכא דמת הבעל במ"י כיון דלא קנס לגבי הבעל לא קנסוה נמי לגבי השני:

קסט

וי"א שהוא ממזר מדרבנן. ול"ד למ"ש ס"ס ט"ו במתה אחותה אין הולד ממזר דשם אחר מיתת אחותה ליכא איסור כלל:

קע

אלא נתקדשה. הכלל הוא בנשאת דעבדה איסור אז קנסוה דאסורה לראשון היינו לשיטת הרי"ף משום קנס לבד ולהרא"ש לאו משום קנס לבד אלא מחמת קנס חיישינן שמא יאמרו גירש הראשון ונשאת לשני אבל בקדושין דלא עבדה איסור לא קנסה ולא חיישינן שמא יאמרו וכו' אלא יאמרו שהיה קידושי טעות ונ"מ מפלוגתא זו הדין מ"ש בסי' קנ"ט כמ"ש בסי' ט"ו, ואם נתיחדה אחר הקדושין הוי כנשאת מכ"ש אם נתקדשה לשם פלגש דלא מחסר' מסירה לחופה ועיין תשובת הרשב"א שהביא הב"י סס"ז, אם המקדש נתן לה גט אסורה לראשון דעכשיו יאמרו הגט היה כדין והראשון מחזיר גרושתו אחר ארוסין תשו' רש"ך ס"א סי' קל"ב ובתשובת מהרשד"מ סי' ס"ב חולק ע"ז:

קעא

וטעתה. לעיל סעיף ל"ד במים שאל"ס קי"ל אם נשאת בטעות לא תצא משום שם ע"פ הדין היא מותרת דרובים הנטבעים מתים:

קעב

או שהורו לה ב"ד בטעו'. בתשובת רשב"א למד דין זה ממיכל אשת דוד שהיתה מותרת לדוד אחר הנישואים של פלטי משום דטעו ב"ד של שאול והורו מלוה ופרוטה דעתו אמלוה וא"ל מסוגיא פ' האשה רבה דאיתא שם סבר ר"נ ניסת ע"פ ע"א הוי הוראה בטעות ומ"מ תצא מזה ומזה די"ל שם הוא הגרם שלא דייק שפיר מיהו קשה למה דקי"ל נשאת ע"פ שני עדים אסורה לבעלה ואין לך אונס גדול מזה ומ"מ אסורה לבעלה ובט"ז מאריך בזה, ועיין סי' ל"א מ"ש בשם מהרי"ק:

א

אשת איש כו'. מתני' פ"ג דקידושין ס"ב א' יבמות צ"ב א' וע"ש כ"ד ב' ושאר מקומות הרבה:

ב

אבל כו'. רפ"ג דקידושין מקודשת דאינה כו' ובגמרא לעולם מספקא כו':

ג

או כו'. גיטין מתני' ע"ח א':

ד

וה"ה כו'. מתני' שם ע"ט ב' וכמ"ש תוספת שם ד"ה וצריכה כו':

ה

אשת איש כו' בפני בעלה כו'. כשמואל וע' רא"ש שם וכמ"ש למטה:

ו

שהאשה כו'. אע"ג דרבא פליג עליה בסוף נדרים מ"מ סוגיא דגמ' דפ"ב דכתובות ופט"ו דיבמות ופ' התקבל והמגרש כוותיה:

ז

י"א כו' אבל כו' או כו'. כ"כ הראב"ד בהשגות פ"ד מה' אישות וטעמו ממ"ש בכתובות ך"ג א' לימא בדרב המנונא אלמא אף לרב המנונא דוקא משנשאת באו עדים הואיל ונשאת בהיתר שהיה לה מיגו ותנן במתני' שם ואם יש עדים כו' ואף בדיעבד תצא וכן לתי' לא דכ"ע כו' וכ"ש לענין כתובה דהא אינה נוטלת ע"פ עצמה אלא ממדרש כתובה כמ"ש בפט"ו דיבמות:

ח

וי"א כו'. ממ"ש ביבמות שם וליהמנה מדרב המנונא ושם נאמנת אף להנשא וכן בפ' התקבל ס"ד ולימא חזקה כו' ה"מ לחומרא כו' וליהמנה כו' וע"כ אף לקולא וכן ליטול כתובה ממדרש כתובה והא דכתובות אין ראיה כמ"ש תוספת בגיטין פ"ט ב' ד"ה ואידך כו':

ט

וי"א עוד כו'. שהדורות מתקלקלין כמ"ש בירושלמי ס"פ התקבל רבי כו' שכשם שבין קדשי קדשים לבין חולי חולין כך בין דורינו לדורו של ר' יוסי א"ר שמואל ב"ר יוסי כשם שבין זהב לעפר כך בין דורינו לדורו של אבא וכמ"ש בגמ' פ' החולץ אכשור דרי וכמו שחילקו בסוף נדרים לענין טמאה בין משנה ראשונה דאינה מעיזה לבין משנה אחרונה וכמ"ש הרא"ש בפ"ב דיבמות ס"ח וערא"ש פ"ה דכתובות ס"ס ל"ד:

י

אבל אם כו'. כשמואל שם דמעשה רב הרא"ש שם וכרבה ב"א בכתובות שם וכמ"ש בסי' קנ"ב ס"ז ועמש"ש:

יא

וכתב הרא"ש כו'. מדלא משני בהתקבל שם דשלא בפניו איירי אלא דסוגיא שם ע"כ בעיר אחת איירי כמ"ש תוספת שם ד"ה בעל כו':

יב

ויש חולקין וס"ל דבעי' כו'. טעמו דכל שלא בפניו ממש אינה מתבוששת וכמ"ש בנדרים ס"ה הנודר כו' אלא בפניו ופירש בתוספת בפניו ממש ואמרי' בירושלמי מפני הבושה אבל כבר חלקו ע"ז כל הפוסקים וכ' דא"צ אלא בידיעתו וע' בי"ד סי' רנ"ח. ליקוט:

יג

והא דאמרי' כו'. כתובות כ"ב ב' ומ' מדברי טוש"ע אפילו ע"א מסייע וכמ"ש בפ' התקבל אלא דשם וגם הבעל מסייע וכמ"ש הרמב"ם והרא"ש וטוש"ע בסי' קמ"א סנ"ו אלא ממש"ש אלא אי אמרה קמאי דידי כו' מיגו הבלא"ה לא מהימנא וערא"ש שם וטוש"ע שם סנ"ה:

יד

ואם נשאת כו'. אבל הרשב"א הוכיח להיפך ממ"ש בכתובות ך"ב ב' ומי חציפה כו' ע"ש סי' אלף רנ"ג: ליקוט. ואם כו' ויש מי כו'. צ"ע בכתובות ך"ג א' לכאורה לא מ' כן דקאמר לימא בדר"ה קמיפלגי ועדיין לא אסיק דלא נשאת ממש דאל"כ הל"ל הא קודם וע' תוספת שם ך"ו ב' בד"ה אנן. וליכא נמי חזקה דאין האשה מעיזה כו' וכ"כ בב"ב ל"ב א' בד"ה אנן כו':

טו

ויש מי כו'. הוא דעת הטור בסי' קכ"ב וס"ל דמ"ש הרא"ש נשאת ל"ד ועבבד"ה כאן:

טז

וי"א כו'. כמו במיתה בפט"ז דיבמות קי"ד ב' קי"ז א' וראיה ממ"ש בכתובות פ"ט א' הב"ע כו' מיגו כו' תוס' ב"מ י"ז ב'. וביבמות שם וכתובות שם כ' דבתובעת אבל ה"ה לקטטה אבל הרמב"ם ס"ל דאפילו בתובעת נאמנת כמ"ש בפ' ט"ז מה"א הלכה ך"ו ובש"ע לקמן סי' ק' ס"י ע"ש ואזיל לשיטתו דס"ל דממדרש כתובה לא גבי אלא עיקר כתובתה וכמש"ל סמ"ק ול"ק קושיות תוספת הנ"ל:

יז

י"א דבמקום כו'. כנ"ל ממדרש כתובה ומדמדמי בסוף נדרים לטמאה וע' ר"ן שם ד"ה לענין כו':

יח

וי"א כו'. כ"כ הג"מ פי"ב מה' גירושין מהא דכתובות פ"ט כנ"ל:

יט

אפילו העד כו'. דלא כר"ע:

כ

ואפילו כו'. שם מפי כ' ר"ל שהעד מעיד מפיהם וכמ"ש בפי' הרמב"ם שם ובירושלמי שם תנינן הוחזקו להיות משיאין עד מפי עד מפי אשה ואשה מפי אשה מפי שפחה מפי קרובים:

כא

או ישראל כו'. שהוא כגוי כמ"ש בפ"ק דחולין:

כב

ולכל כו'. ר"ל או לכל כו'. שם:

כג

לא בא כו'. מדאיבעיא להו ביבמות צ"ג ב' קט"ו א' קט"ז ב' מ"ט דע"א כו' ואם איתא ע"כ טעמא משום דהיא דייקא ומנסבא:

כד

אפילו אינו כו'. שם בעיא דלא איפשטא ולחומרא:

כה

וכן היא כו'. שם ורבנן כו' ובירושלמי שם ובתוספתא רפי"ד כל אלו שאינן נאמנות להעיד' אף היא אינה נאמנת להעידן:

כו

כבר אמרנו כו'. מעובדא דאספסתא וכפי' שהישראל א"ל לאשה והאשה הלכה לפני ב"ד ועסי"ד:

כז

ואפילו לא כו'. כמש"ש קכ"ב א' ודלמא צרה כו' בשעת כו':

כח

אבל אם כו'. ממש"ש ב' תנאי היא כו' ואעפ"כ היה שואלו בני היאך אתה יודע כו' ושם מר סבר כו' כד"מ דמי ואמרי' בפ"ג דסנהדרין וא"ל אמור היאך אתה יודע שזה כו':

כט

ואם העיד כו'. כמו מים שא"ל סוף וגוב אריות וצלוב ומגוייד כמש"ו הרמב"ם שם:

ל

שמע כו'. ירושלמי שם הלכה ה'. שמע קול המקוננות מיבמתו בין המתים אין עדות גדול מזו וכ"ה בתוספת שם:

לא

ולכן יש כו'. כמ"ש בפ"ב דכתובות לענין תרומה במקום שמעלין ממנה ליוחסין:

לב

וכן אין כו'. כגי' תוספת ביבמות ק"מ א' ד"ה ורבא כו':

לג

בשעת כו' אע"פ כו'. כמ"ש בסנהדרין ס"א ב' איתמר העובד כו' וקי"ל כרבא ועתוס' שם ד"ה ורבא אע"ג כו' י"ל כו' וכ"כ בשבת ע"ב ב' ד"ה רבא כו' וי"ל כו' וכ"כ הרמב"ם בפ"ך מה' סנהדרין הלכה ב' וכן פטור מכר' כמ"ש בח"כ ההוא ולא אנו' ואף ממלקות פטור כמ"ש הרמב"ם שם שנאמר ולנערה לא כו' כמ"ש בפ"ג דנדרים אנס' רחמנא כו' וז"ש רבא פטור לגמרי ואף מדרבנן אינו נפסל כמ"ש בפ' השולח (גיטין מ"ה ב)' בגר שחזר לסורו ועי"ד סי' קי"ט ס"ט ואף על גב שאחר כך יכולים להמלט ואז פסולים היו כיון בשעה שראו אנוסים היו והוי תחילתן וסופן בכשרות כמו בחתנו וסומא וכיוצא פ"ט דב"ב:

לד

רקים כו'. כמ"ש בפז"ב במלוה ברבית מאימתי חזרתן וכן משחקי בקוביא ושאר פסולין שם הגמ' סי' י':

לה

או בידוע כו'. שמהרא"י נסתפק בזה שמא הנך דלא עשו תשוה שלימה אין פסולין אלא מדרבנן וגזלן דרבנן כשר כאן וע"כ בכה"ג יש להקל וכמש"ו והכל לפי כו':

לו

וה"ה לכותי כו'. בזה אפילו ר' יהודה מודה דהא בלא"ה פסול הוא ומשום מסל"ת מכשרי':

לז

אם עד כו'. שבועו' ל"ב ב' וערש"י שם ד"ה כגון כו':

לח

אבל אם כו'. כמ"ש בכתובות ע"ב א' ומשמשתו נדה ה"ד כו' צ"ל כו':

לט

ואין הב"ד כו'. דאל"כ אמאי פטור העד הא שואלין לה היאך היא יודע שמת בעלה וצריכה לומר ששמעה מפלוני כמ"ש בס"ה וע"ש:

מ

עד אומר כו'. לשון המחבר ולמד מתשובת הרא"ש כלל נ"א סי' ז' ששני עדים העידו שמת בעלה אלא שאחד העיד שבנו נתעסק בקברו וקברו וא' העיד שלא היה בנו על קברו של אביו אלא שכתב לו שמת אביו והשיב כיון שמעידים על מיתתו לא חיישי' להכחשה בדברים כמש"ש קי"ז במתני' א' אומרת מת וא' כו" וקי"ל כר"י ור"ש ובאמת כי שגגה וטעות גדולה היא כי ממתני' מוכח להיפך דטעמ' דר"י ור"ש הוא מפני שאין הצרה נאמנת על חברתה כמש"ל סמ"ו ואמרינן בגמ"ש וליפלוג ר"מ כו' אר"א במחלוקת כו' אלמא מחלוקתן אי צרה מעידה לחבירתה ואיז' תלמיד טועה כתבו והשומע שמע וטעה דמטעם אחר התיר הרא"ש שם משום דמכחישין בבדיקות וכמש"ל סק"א אבל בכה"ג דמכחישות בדרישות עדותן בטיל' במ"ש בח"מ סי' למ"ד ס"ב וכ"פ בש"ג להדיא דבכה"ג אינן נאמנין ומ"ש ב"ש דהוא כדברי ר' יואל בתוספת שם ד"ה דכל כו' אבל זו אומרת כו' כיון דשתיהן כו' דבריו תמוהין דלא כתב אלא לר"מ דלדברי ר"א ס"ל לר"מ דבכ"ע הצרה מכחישתם ור' יוחנן ס"ל דוק' בכה"ג אבל לר"י ור"ש בכ"ע אין הכחשתם כלום ופ"ד בירושלמי להדיא שם אר"א מודה ר"י ור"ש בעדים מה בין עדים מה בין צרה לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום א"ר יוחנן מאן אמרה ר"א מכי שמעה ואמרה וע"ש הסוגיא שאמר שם אר"י מודה ר"מ בראשונה אשכח תני עוד היא במחלוקת מה בין שניה מה בין ראשונה לא עשו בה דבר זה אצל חברתה כלום אר"א מודה ר"י ור"ש כו' כנ"ל ר"ל דלר"מ בזה לבד לא עשו דבריה כלום ולר"י ור"ש בכ"ע לא עשו כלום ושם אמר רמ"א ור"י שניהם ס"ל דמודה ר"מ בראשונה ושניהם ס"ל דמודה ר"י ור"ש בעדים ודלא כב"ש:

מא

שמעו קול כו'. מתני' קכ"ב א':

מב

ואם כו'. גמ' שם וכמ"ש תוספת בשם ירושלמי ע"ש בד"ה דחזו כו' והשמיט סוגיא דגמ' שחזו בבואה דבבואה נאמן אפילו בשדות וכיוצ' ע"פ מ"ש בב"י שהמ"ע תמה על הרמב"ם שהשמיט כל מ"ש בס' זה וכ' ב"י שדעתו כדעת ר"ו בשם הגאון דהאידנ' לא בקיאין בבבואה דבבואה הלכך לא עבדינן בה עובדא ודבריו תמוהים וכבר חזר בו בכ"מ דהא הרמב"ם מיקל בה יותר וכ' בפ"ב מה"ג דאף בבואה דבבואה א"צ וכמ"ש בכ"מ שם שדעתו כדעת נ"י בשם הריטב"א דלבתר דמיית' תנא דר"י א"ל לכ"ז דלא חיישינן לשד כמו לצרה ודעת הטור דתנא דר"י לא קאי אלא אצרה וכ"ד הרמב"ן ורשב"א ומ"מ בשם הרבה מפרשים וע"ל סי' קמ"א סי"ט

מג

בשדה או בבור או כו'. כצ"ל וכ"ה באפ"ר.

מד

בחורבה. כמ"ש בפ"ק דברכות:

מה

מצאו כו'. פלוגתא בירושלמי הביאו הרי"ף ורא"ש ופ' כמאן דמתיר דכן ס"ל לגמ' דידן בפ' מי שאחזו וכמ"ש סי"ב רמב"ן ורשב"א וש"פ ועב"ש שכ' דבירושלמי אין הכרע לפסוק כמאן דמתיר מהגמ' הנ"ל דפליגי בירושלמי בזכרון דברים ובגיטין בעדות ממש אמת מאן דמתיר מתיר אף בזכרון דברים שמבי' ראיה ממ"ש מפיהם ולא מפי כתבם ושם ע"כ בזכרון דברים וכיוצ' כמ"ש תוספת ביבמות ל"א ב' ד"ה דחזו קשה כו' ועוד דהתם כו' וה"ה לענין עדות דהא גובין בשטר בב"ד וא"צ לעדות אבל מאן דאוסר אוסר אפילו בשטר גמור ומחמיר יותר מבממון כמ"ש שם ומתני' מסייע לר' בון בר כהנא יפה כח העדים מכח השטר וכח השטר מכח העדים שהעדים שאמרו מת פלוני נהרג פלוני משיאין את אשתו מצאו כתוב בשטר מת פלוני נהרג פלוני אין משיאין את אשתו ויפה כח השטר מכח העדים שהמלוה את חבירו בעדים גובה מנכסים ב"ח בשטר גובה מנכסים משועבדים וע"כ בשטר גמור וז"ש ברישא לענין משיאין ול"ק לענין ממון שאין גובין מפי כתבן ואנן אמרינן בפ' מ"ש שם דמקילין בעדות אשה יותר ומכשרי ע"פ כתב וע"כ דלא כוותיה ומה שהקשה ב"ש דהרמב"ם אזיל לטעמיה דפ' גם בגיטין מועיל נשתתק אבל הפוסקים חולקין עליו כמש"ל סי' ק"כ ס"ה ולא דק דהא גמ' ערוכה היא דלעדות מית' מהני כמש"ש ועתוס' שם ד"ה קתני דלמאן דלא ס"ל דרב אפילו בשאר עדות מועיל מתוך הכתב אע"ג דלא קי"ל כסברתם מ"מ בהא ליכא מאן דפליג אבריית':

מו

אפי' כו' כיון דמקלינן בגזלן דרבנן ואף בפסולי דאוריית' אשה ועבד וכיוצא כ"ש קיום שטרות דרבנן כמ"ש בפ"ב דכתובות. ליקוט כמ"ש בגיטין נ"א בדין הוא כו' דאר"ל ומשום עיגונא כו':

מז

ולהרמב"ם כו'. כי אין זה מסל"ת וכ"ש לשיטתו דלא מהני מסל"ת אלא בקישור דברים אחרים כמ"ש בסי"ד ע"ש:

מח

ואפילו אם כו'. כמו שמצאנו לרב נחמן דאמר האלקים כו':

מט

זה שאמרנו כו' אבל כו'. כמש"ו דוקא שאמרו עכשיו כו':

נ

ודוקא כו'. כמש"ש אנו הולכין אנו באין וכמ"ש הרמב"ם ש"ע עכשיו כו':

נא

ואפי' כו'. כמ"ש בספ"ב דכתובות ואלו כו' דוקא אלו:

נב

וישראל כו'. שם בעובד' דאספת' כמש"ו וכן כל הני עובד' דשם ע"כ הגוי לא בא לב"ד דא"כ הוי מתכוין להעיד. הרא"ש:

נג

וכן אם כו'. שם מאן איכא כו' מאן איכא כו' וכן דוק' קומנטרינון הא אחר כה"ג מהני וכן ממ"ש ודלמ' שד כו' ודלמא צרה ולא פריך דלמא נכרי הוה ועב"ש:

נד

ויש מחמירים. כמש"ש ווי על פרשא זריזא כו' וכ"מ קצת בדברי הרמב"ם וש"ע ווי ווי לפלוני כו' וכן מפרש מ"ש שם חבל על כו' ר"ל שעשה עמי טובה כו'. ליקוט וכן מ' בג' כ"ח ב' הקיי"ל כו' ולכאורה ביבמות כ"ה ב' מ' כס' אחרונה אבל כבר פירש בנ"י שם וש"מ כיון דקאמר אמרו לאשת כו' מתכוין להעיד הוא וכן במתני' מת הרגתיו כו' מ' ג"כ מתכוין להעיד דומיא דריש' במביא גט ולכן פריך הוא ניהו כו'. וכן משמע קצת בכתובות כ"ו א' במסל"ת כי הא כו' ור' חייא כו' דכל זה יתר הוא וכ"ש דר"ח. ועיקר כס"ר כמש"ש היכא משכחת לה במסל"ת כי הא כו' אלמא בעובד' ראשונה על עיקר הדין אמר סתם וכן עובד' דחסא וכן בפ"ג דגיטין הקי"ל כו':

נה

וכן במקום כו'. כמ"ש בבעי' דע"א דקטטא כמש"ל סמ"ח:

נו

הרגנו. רמב"ם וכמ"ש מהרא"י וש"ע שהם מחזיקים כו' והטור ס"ל דכל ערכאות ב"ה כמ"ש בהג"ה דתפארת למשפטם הוא וכ"מ דקאמר נהרג מ' שלא על ידו אלא דקשה דהל"ל ששמע מנכרים פלוני נהרג בקומנטריסין ול"ל מקומנטרימין ולכן אמר וכ"ז דוקא כו':

נז

אבל כו'. שם והא איה כו' וכ"ה בירושלמי כמ"ש למטה:

נח

ודוקא כו'. דבכה"ג אינו נקרא מתכוין להעיד:

נט

או שחפשו כו'. כמ"ש בב"ק קי"ד ב' והבעלים מרדפים כו':

ס

היו מדברים כו'. בריב"ש שם מסתפק ודעתו להתיר כמו בפונדקית אך כתב שאינו סומך על דעתו ולכן אסר כאן ובירושלמי מ' כן דאמרינן שם איזו הוא מתכוין רי"א כל שמזכירין לו אשה רשב"ל אמר כל ששואלין אותו והוא משיב כו' ואמר שם ג"כ עובד' דאושעי' ברבי שהתריז כו' ופירש המרדכי דר"י להחמיר הוא כמ"ש בגמ' וכ"מ שם מההוא עובד' דר"י סבר אף אם התחיל הגוי כיון שמזכירין כו' ובכה"ג וכיוצ' בו:

סא

היה ספק כו'. כמ"ש בכמה מקומות ספיקא דאוריית' לחומר' וכאן מחמרינן יותר מבכל מקום כמו שחוששין לחששות רחוקות במים שא"ל סוף ומגויד כו' וכמ"ש בירושלמי ראוהו מגוייד אני אומר בחרב מלובנת נכוית ראוהו צלוב אני אומר מטרונימ' עברה עליו ופדאתו וחי' אוכלת בו אני אומר ניתרחמו עליו מן השמים נפל לבור אריות כו' ופליגי בגמ' אי בעינן דו"ח ומאן דמתיר משום כתובה שלא תנעול כו' ודוק' בסופו מקילינן וכמ"ש בבכורות מ"ו ב':

סב

וכן בכ"מ כו'. כמ"ש בפ"ק דע"ז דה' כריב"ק:

סג

י"א כו'. כנ"ל דודאי לנכרי חבירו לא נתכוין להעיד כל שאינו בפני ישראל:

סד

ואם כו' אע"פ כו'. ממ"ש והא איה כו' אע"ג שהיה שם כמה אומדנות המוכחות מקלו ותרמילו וס"ת כו':

סה

מ"מ אם כו'. כמ"ש הפוסקים הטעם דמים שא"ל סוף אם נשאת לא תצא משום דאומדנ' דמוכח שטבע ולכך גובה כתובתה כמש"ל סל"ה אלא דמחמירין לכתחילה כנ"ל:

סו

נכרי מסל"ת כו'. דהא לר"ע עדיף נכרי מסל"ת מאשה ועבד כו' ואנן קי"ל כרבנן וכש"כ בנכרי מל"ת ואע"ג שאמרו לא תהא כפונדיקית היינו לפי הס"ד דנכרי אינו מסל"ת דס"ל כרבנן דר"י בן בבא וערש"י שם ד"ה לכשתה' כולי

סז

ואפילו לא כו'. דא"א שאינו מסל"ת רק בודאי מדאמרינן שם ואי' לא קטלינ' לך כו' הבלא"ה אין חוששין שמא אמתל' יש לו בהגדתו וכן בכל מסל"ת דשם לא חששו לאמתל' למצא חן או לקלקל וכיוצ'. הג"מ ס ' ט':

סח

וי"ח בזה. ממ"ש אלא מתני' כו' במסל"ת כי ההיא כו'. מ' דוק' ידוע:

סט

יצא כו'. דמ"ש וקברתיו מעשה שהיה כך היה אבל א"צ כמו בכל הני עובדי דשם הכ"א ב':

ע

וי"א כו'. מדכפל ושילש בכ"א וקברתיו דוק' קאמר והני עובדי הנ"ל פירשו כל המפרשים לדעת הרמב"ם כיון שמכירו ל"ק בדדמי וא"צ לומר וקברתיו וכמש"ו בהג"ה וטעם וקברתיו משום שלא יאמר בדדמי כמש"ש קי"ד ב' וז"ש ל"ד כו':

עא

והם כו' או כו'. רמב"ם ועבה"ב ליקוט

עב

בא כו'. עמ"ש שם דהרמב"ן והרשב"א ונ"י פי' דגם רבא ס"ל הא דר"ז דחיישינן בשכיחי שיירת' ולא הוחזקו ואף לשני שווירי כמש"ש בגיטין ופ' רי"ף וש"פ כוותיה וזה טעמו של אביי כאן אלא כיון דהעדים העידו שבא עמהם מקורטב' וידוע שהוא היה דר בקורטב' ס"ל לרבא דלא חיישינן שמא יצחק ריש גלות' אחר בא לקורטב' ואותו יצחק הלך עם העדים אלא כאן נמצ' כאן היה ומ"ש בגיטין דחיישינן לשני שוירי דהתם לא נאבד במקום שנכתב אבל אם נאבד במקום שנכתב אפילו במקום ששיירות לאחר זמן מחזירין וז"ש כאן אמר אביי וכו' דההוא גיטא כו' תבדק נהרדעי כולה ר"ל כל ארץ נהרדעי עיירות רבות עד היכ' דסגי קבא דנהרדעי ולא אמרינן כאן נמצ' כאן היה ורבא אמר א"כ כו' ר"ל הא שיירות מצויות וחיישינן לנהרדעי אחרת אלא כו' דאמרינן כאן במצ' כאן היה ולא חיישינן כלל למקום אחר אמר רבא כו' והא חגי כו' במחוז' שכיחי והוחזקו חיישינן אלא אמרינן כיון דברשותו אמרינן כאן נמצ' כאן היה ואביי כו' ומזה מוכח הדין שכתב הרא"ש שם בגיטין דהוחזקו אע"ג דלא שכיחי שיירת' ג"כ חיישינן דקאמר והא חגי כו' במחוז' ועוד לקמן דחייש רבא לתרי ענן שהוחזקו בנהרדעי ושם לא שכיחי שיירת' דהא בין אביי בין רבא לא חייש לנהרדעי אחרת אלא דלמ' בגמל' כו' וכן כתב נ"י ההוא גיט' כו' דאשכח במקום דלא שכיחי שיירת' ולכך לא חששו לשני נהרדעי. וז"ש הרב בהג"ה וי"א דכ"ז דוק' כו' ווהוא דעתם הנ"ל משום דאמר מקורטב' כו' כנ"ל:
עב) והוא שלא כו'. כמ"ש תוספת שם ד"ה יצחק כו' ורש"י שם ד"ה מי חיישינן כולי ועתוס' שם ד"ה והא כו' וכפירש רש"י בד"ה שכיחי ופליג' אביי ורבא בפלוגת' דרבה ור"ז בגיטין וכ"מ שם ואף שפ' הרי"ף שם והרמב"ם כר"ז כאן פ' כרבא משום עיגונ' אקילו בה: הרז"ה והרא"ש בגיטין ובירושלמי רפט"ו כמה דאת אמר אם יש עדים ושהי' אשת איש והיא אומרת גרושה אני אינה נאמנת אוף הכי כן שני' היא בעדי מיתה מאחר שאם יבוא הוא מכחיש וכמ"ש בגמ' פ"ג דכתובות כ"ב ב' ול"ש דאיהו דייק' ומנסב'. והרמב"ן והרשב"א לא ס"ל כן ממ"ש אמר אביי מנא אמינא כו' אלמא יליף מגיטין וכן כל הסוגיא שם ופירש משום כאן נמצא כאן היה כיון שבא מקורטב' לאוספמי' ואע"ג דרב אשי פליג עליה דרבא בפ' המדיר ולא ס"ל היינו לענין ממונ' אבל לענין איסורה מודה כמ"ש בטומאה בפ"ק דנדה אין מחזיקין טומאה ממקום למקום אבל דברי הרמב"ם וש"ע א"א ליישבם אלא כדעת הרא"ש:

עג

או כו'. כמש"ש קט"ז א' ולא הוה ענן כו' ואף רבא ל"פ אלא דלמ' כו' וכמ"ש סי"ט אבל אם כו':

עד

וי"א דכ"ז. כמ"ש במתני' קכ"ב מעשה כו':

עה

ויש מקילין. הוא ס' ראשונה בש"ע כדעת הרא"ש ורז"ה ממש"ש ושוב מעשה כו' והא דקאמר שם ממקום פלוני ל"ד אלא הכי הוי. ליקוט וי"א דבמקום כו' הוא ג"כ לסברת הרז"ה והרא"ש דלהרמב"ן ורשב"א שהשוו לגט ובגט לא מהני שמו ושם אביו ואפי' שם עירו לא מהני אלא משום כאן נמצא כאן היה ובמקומו כנ"ל ולדעתם מ"ש מקירטב' ל"ד דיצחק ריש גלות' הוא כמו ששמו ושם אביו ועיין רשב"א וכ"ש להיש מקילין:

עו

וי"א כו'. כן עיקר וכ"ד רוב הפוסקים וכ"ה ברמב"ם וש"ע בעובד' הנ"ל בסכ"ג ואף לגי' הטור כבר ישבה מהרי"ק אבל וכן הוא בתוספת' שם אין מעידין עליו עד שיהו מזכירין שמו ושם אביו שמו ושם עירו אבל אמר אחד יצא מעיר פלוני מפשפשין באותה העיר אם לא יצא משם אלא הוא תנשא אשתו:

עז

ישראל שאמר כו' אבל כו'. תוספת הנ"ל:

עח

מי שהיה כו'. כמ"ש במתני' שבועות ל"א ב' ואפי' דברים שא"צ שיהו בב"ד כמ"ש בתוספת' פ"ב דכתובות וירושלמי שם כללו ש"ד עדים שהעידו לטמ' ולטהר לרחק ולקרב לאסור ולהתיר לפטור ולחייב עד שלא נחקרה עדותן בב"ד אמרו בדאין אנו הרי אלו נאמנין משנחקרה עדותן בב"ד אמרו בדאין כו' אינן נאמנים:

עט

אין בודקין כו'. עבה"ג גי' הפוסקים ר"ע ור"ט אומרים בודקין וערש"א:

פ

ואפילו כו'. כמש"ש דלת"ק כד"מ דמי ואמרינן בסנהדרין ל' ב' עדות כו':

פא

ואסור כו'. דבמקום שיכולין להקל אין להחמיר כמ"ש משום עיגונא כו' ועב"ש בשם כרמב"ם וערשב"א שהקשה הא בגמ' אמר טעם אחר משום כד"מ דמי ולפי מ"ש ניחא:

פב

אם לא כו'. כמ"ש ברפ"ד דסנהדרין:
פב) שהוא כו' או כו'. כ"ה דברי הרמב"ם אבל הטור כ' שלשתן שמו ושם אביו ושם עירו וכ"ה גי' שלנו בריש' אבל בסיפ' לא הוזכר המקום ונראה שבמקומו א"צ שיזכיר המקום דאמרינן כ"נ וכ"ה וכמ"ש הרשב"א אבל במקום אחר ודאי צריך שיזכיר המקום ולכך בריש' שעמד בהר חוץ לעיר הזכיר המקום משא"כ בסיפא וזה שהזכיר המתני' בסיפ' שם העיר ולא בריש' ועי' בח"מ ס"ק ל"א:

פג

אם לא כו'. כמ"ש ברפ"ד דסנהדרין:
פב) שהוא כו' או כו'. כ"ה דברי הרמב"ם אבל הטור כ' שלשתן שמו ושם אביו ושם עירו וכ"ה גי' שלנו בריש' אבל בסיפ' לא הוזכר המקום ונראה שבמקומו א"צ שיזכיר המקום דאמרינן כ"נ וכ"ה וכמ"ש הרשב"א אבל במקום אחר ודאי צריך שיזכיר המקום ולכך בריש' שעמד בהר חוץ לעיר הזכיר המקום משא"כ בסיפא וזה שהזכיר המתני' בסיפ' שם העיר ולא בריש' ועי' בח"מ ס"ק ל"א:

פד

אע"פ כו' ואפילו כו'. לשון המחבר ופ' כשני הלשונות דרב' לחומר' דללישנ' קמא חיישינן לשאלה ואפילו סימנין מובהקין ביותר לא מהני ועתוס' שם סד"ה אמר רבא א"נ דחשיב כו' וללישנא בתרא לא מהני סימנין א"ל מובהקין דקי"ל בב"מ י"ח ב' וגיטין כ"ז ב' דמספק' לן אי דאוריית' אי דרבנן ומ"מ אף את"ל דרבנן סי' מובהק מהני כמ"ש דכ"ע כו' והכא בשומ' סי' מובהק כו' וערש"י שם ד"ה מובהק וכמ"ש תוספת שם קט"ו ב' ד"ה דקאמר ואי סימנים כו' ואמרינן בגיטין וב"מ שם ר"א אומר כגון דקאמרי נקב כו' וערש"י שם ושם וע"ל סעיף ל"ב ודוק' מיבהק ביותר דהא אף את"ל דאוריית' צריך לסי' מובהק כמ"ש ללישנ' קמא הכא בשומא מצויה כו' גופו דארוך וגוץ ואמרינן בב"מ כ"ז איבעי' להו סימנים כו' למו"מ כו' אלמא באבדה די בסימנים כמו ללישנא דאמרינן דאוריית' ושם כ"ח ב' א"ר ספר' לעולם כו' ועבה"ג בח"מ סי' רס"ז ס"ק ב' ומש"ש ליקוט אע"פ כו' דחיישינן לשאלה. כ"פ ב"י לחומרא אבל ל"נ דקי"ל כלישנ' בתרא ואב"א כליו כו' וכ"כ נ"י שם והר"ן בפ"ב דב"מ וכ"כ תוספת ביבמות שם סד"ה כליו. מיהו למסקנ' כו' וע"ש בתוספת כמה דחוקים ללישנ' דחיישינן ולבסוף נשאר בקושי' וגם התירוצים הראשונים דחוקים למאד וכ"ה דברי הטור כאן אפילו י"ל סימנין בכליו ובגופו אין סומכין עליהם אם אינן מובהקים ודברי כ"ח א"ל שחר וב"י כ' על דברי נ"י שאין הלכה כמותו כיון דרי"ף ורא"ש ורמב"ם פליגי עליה ודברי תמוהין אדרבא הרי"ף והרא"ש כוותיה ס"ל שלא כ' אלא לישנ' בתר' דנ"ע סימנין דרבנן כו' ולהאי לישנ' א"צ לומר דחיישינן לשאלה וכן לא הזכירו כלל מזה וכן הרמב"ם איבר' דהרא"ש ספ"ק דב"מ ס"ל כ' דחיישינן לשאלה וחילק כדברי תוספת בין ממונ' לאיסור' וכ"כ הרא"ש בתשובה והביאו הטור בסי' קי"א. וכן כתב הטור בסי' קל"ד וידוע שלא השאילו והוא ע"פ תוספת דבגיטין שם אבל תו' כ' ללשון ראשון וכמ"ש תו' ביבמו' שם סד"ה אב"א וללי' קמא כו' ומ"מ דעת הרי"ף והרא"ש ודברי הטור כאן עיקר וכ"ש להצטרף לשאר אומדנות וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' קס"א בשם ס' אחד והוא השיג ע"ז דמדפריך הגמ' ממצאו בכיס כו' ואם איתא שם איתא שאר אומדנות ולא דק דטעם אותו הספר כיון דללישנ' בתרא ס"ל דלא חיישינן וכן ללישנ' דסימנין דרבנן ג"כ לא חיישינן יש לסמוך ע"ז בשאר אומדנות ודברי ב"ש כאן ג"כ אינן מחוורין:

פה

ואפילו שומא כו'. בריית' שם וכת"ק ואמר אפילו ללישנ' בתר' דהוי סי' מובהק אבל לא ביותר:

פו

אבל קטן כו'. גמ' שם ואפילו סי' מובהק לא הוי כן חמורו סומק כמו בכליו שם

פז

ואפילו ק' סימנים כו'. כ"מ פשטא דמתני' אע"פ שיש סימנים בגופו ובכליו וכן מדאמרינן בב"מ י"ח א' רבב"ח כו' ולא ידענ' כו' ול"ק דלמא משום שניהם ע"ש ליקוט:

פח

גבשושית כו' הכלל דוק' שלא ימצ' רק בא' מאלף דבר זה דאם מצוי' אף סי' אמצעי לא הוי כמ"ש בשומ' ללישנ' קמא וללישנא בתר' צ"ל שאינו מצויה אף בבן גילו:

פט

כ' רבינו תם כו'. תוספת ק"כ א' ד"ה אין כו' ממש"ש ואפילו היו סימנים כו' ואם אית' לאשמעינן ט"ע דעדיפ' מסימנין כמ"ש בב"מ וגיטין שם רבב"ח אירכס כו' אלמ' דעדיפ' מסימנים כל שאינן מובהקין ביותר ובהכי איירי מתני' דהכא אפילו ללישנ' בתרא ובהדי' אמרינן בחולין צ"ו צ"ז מריש ה"א כו'. ליקוט. כתב ר"ח וכו' בטב"ע כ"כ הטור אבל בתו' שם ד"ה אין כו' וברא"ש שם כ' בטב"ע ע"י סימנים שי"ל בגופו ור"ל סימנין שאינן מובהקין דבמובהקין לכ"ע נאמן בט"ע כמ"ש בנ"י מהא דשם בשומ' סי' מובהק כו' ובנ"י שם לא כ' כלל בט"ע אלא ע"י סימני הגוף ומ"מ הכל דבר א' דהיינו בט"ע ע"י סימנין שא"מ דסי' שא"מ ודאי ייחוד ל"מ וט"ע בגוף ג"כ ל"ש אלא ע"י סימנין שאינן מובהקין דא"א להכיר הגוף היטיב אם לא ע"י סימנין ועב"ח אבל כאשר כתבם הוא עיקר:

צ

וחלקו כו'. דהא מתני' סתמ' קתני ומ' אפילו בשלם ועוד מאי אלא על כו' הא גם על גופו מעידין ואם אתא לאשמעינן דעל פנים אין מעידין אלא כו' הכי הל"ל מעידין על פרצוף פנים ואין מעידין כו' ועוד מדקאמר בגופו ובכליו ע"כ לא קאי אפנים אלא אגופו:

צא

אין כו'. כת"ק:

צב

אפילו אחר כו'. רמב"ם דלא כמ' מדברי הרי"ף דוקא ד' וה' יומי וראיה מירושלמי שם מעשה בא' שנפל לירדן ועלה לאחר שבעה עשר יום והכירו שצפדתו הצינה והשיאו את אשתו:

צג

אפילו כו'. ממש"ש קט"ו ב' וחזינהו לאלתר כו' ועתוס' שם:

צד

ספק כו'. כנ"ל סט"ו בהג"ה:

צה

ואפילו אם כו'. דדוק' במים שא"ל סוף מקילינן דרוב אין עולין וכנ"ל וכן בע"א משום דכ"מ שהאמינה כו' אבל בב' ושנים אמרינן שם פ"ח ב' דוקא כשנישאת לא' מעידיה כו' ואף שאינו אלא ספיק' דרבנן כמ"ש בפ"ד אחין וע"ל סל"ג וסי' מ"ח ושאר מקומות שם דדעת הרמב"ם להקל בספיק' אם נשאת וע"ש סמ"ט:

צו

וכ"ז כו'. כפי' המרדכי ברפט"ו וחזינהו לאלתר א"נ דקאמרי סימנים אבל לפירש הרמב"ם וש"פ אפי' בסימנים צריך שלא ישתהה ועסל"ג:

צז

אבל ע"י ס"מ כו'. אבל מדברי הרא"ש בתשובה והביאו הטור בסי' קי"ח ס"ה שאע"פ שהיה סימנים מובהקים בראשו כ' אין מתירין אחר ג' ימים וכן משמע מדברי תשובת הר"נ: ליקוט.

צח

מצאוהו כו' וי"א כו'. דספיקא דאוריית' לחומרא ועוד דקתני אין מעידין אלא כו' מ' דוקא וס' הראשונה כיון שמכירין אותי מסתמ' חזקה שזהו אלא שחששו חכמים שמא נשתנית צורתו וה"ל ספיקא דרבנן ולקול' וגי' מקצת ספרים כל שעברו עליו שלשה ימים אין מעידין עליו מ' מספיקא מעידין וערשב"א:

צט

מותרת לד"ה. צ"ל לס' ראשונה דממ"נ אם הקול שקר תלינן לקולא. וכ"כ האחרונים:

ק

י"א בשם ר"ת כו'. תוספ' הנ"ל ק"כ א' ד"ה אין קט"ו ב' ד"ה וקאמרי סימנין כו' דפירש דקאי אלמעלה שלא נשאר אלא הפרצוף עם החוטם אבל כשכל הפנים עם השפתים וסנטר קיימין מעידין לעולם:

קא

ואינו כו'. ממש"ש קכ"א א' אא"א לחומרא כו' ואם איתא דלמא שלם הוי. וע"כ צ"ל כן דאל"כ היכי קאמר ה"מ דאיכ' כו' ועוד אמרינן בירושלמי שם כתיב ויכו בהם אביה ואמו מכה גדולה מאוד א"ר אבא בר כהנא שהעביר הכרת פניהם של ישראל כו' ר' אמי אמר שהושיב עליהן משמרות שלשה ימים כו' ומ' שלא השחית כלום בפניהם. ואפילו נפל למים. עתוס' קט"ו ב' ד"ה וקאמרת סימנים פיר"ח כו' וכן מפר"ת וז"ש ויש מחלקין כו':

קב

ויש מחלקים כו'. כ"ד הרז"ה והרא"ש ולא קאי אר"ת ובכל טביעה הדין כן וחלקו אמ"ש הרי"ף ברפט"ו איבעיא דע"א במלחמה שכ' דניפשט הבעיא ממ"ש בעובד' דשם קכ"א א' אלמא דסמכינן אט"ע בלא סימנין דלא כמ"ש שם אבל ברז"ה חילק כמ"ש כאן וכ"מ בגמ' בהני עובדא דשם:

קג

או מים. כ"מ ברש"י שם ד"ה וסופו וכ"ה בירושלמי שם ר' אחא אמר של שמן מעידין עליו של מים אין מעידין עליו אף שבדברי ת"ק ב' אין מעידין כו' ע"ש:

קד

אע"פ שדקרוהו כו'. עבה"ג והרמב"ם סמך עצמו על הירושלמי כשיטתו שאמרו שם אפילו ראוהו מגוייד א"א שמא בחרב מלובנת נכוית וכ"כ הרמב"ן והרשב"א:

קה

לאחר כו'. ירושלמי שם ר' חגי בעי קומי ר' יוסי לא מסתבר נותנין לו שהות כדי טריפה א"ל אף אנא סבר כן ועפא"ט ועמ"ש בי"ד סי' ל"ג ס"ג:

קו

אבל אם כו' ומיהו כו'. כן פי' הרמב"ם דמתני' מיירי בהעלו במצודה והקשו עליו הרשב"א ונ"י וש"פ ממש"ש קט"ו א' ור"ח בר אבין אימא כו' ואף רבא ל"פ אלא משום דאמרה חזו גבראי כו' וכן שם בעובד' דשני ת"ח דוקא בסימנין ופירש בנ"י דה"נ איירי בסימנין מובהקין ואמר ביותר כנ"ל סנ"ד:

קז

וי"א כו'. עתוס' דיבמות שם ק"כ ב' סד"ה אב"א וללישנ' קמא כו':

קח

ע"א אמר כו'. שם קט"ו א' אבעי' להו ע"א כו' וכ' הרי"ף ולא איפשט בעיין ומיהו ממ"ש קכ"א א' ההוא גברא דטבע כו' ומהימנינן לע"א בלא סימנין ודוקא דאסקוהו לקמן וחזא ואשתמודע ליה דאיהו פלוני כמש"ש וה"ה לע"א במלחמה היכא דאמר מת וקברתיו אבל בלא"ה אפילו תרי סהדי לא מהימני וכ"ש ע"א כו' ע"ש והקשה הרא"ש ממ"ש והא מאה נשי' כע"א כו' מ' דבתרי סהדי מהימני ועמ"ש למטה. והנה דברי הרמב"ם מיוסדים על דברי הרי"ף אלא שמחולק עמו דבתרי סהדי מהימני לעולם כדעת הרא"ש ועוד דלדעת הרי"ף ודאי לא מהימן דהא אפילו בתרי קאמר דלא מהימנ' ובתרי לא איבעיא לן ולהרמב"ם ספיק' כמ"ש ואם נשאת כו' והנה לכאורה קשה היאך מפרש הרמב"ם האיבעי' בדברי הרי"ף אם בלא אמר קברתיו היאך קאמר שנפשטא האיבעי' מעובד' דשם ודוקא בקברתיו הוא בכה"ג לא אבעי' לן ואם דוקא בקברתיו א"כ אמאי קאמר ואם נשאת כו' הא לא אבעיא לן בכה"ג אבל הרמב"ם מפרש הבעי' מסתמ' בכ"ע ואיפשט בקברתיו ובלא קברתיו נשאר האיבעי כפי' השני של מ"מ אלא שקשה קושית המ"מ שם דאם גם בקברתיו ע"כ לאו משום בדדמי אלא משום דמשקר וא"כ מאי משני דאמר סימנים אכתי משקר אבל הרמב"ן תי' דמאמינין לסימנים כמו באבידה למ"ד סי' דאורייתא ולא אמרינן דמשקר וז"ש דלא עלייהו קסמכינן כו' אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו שכ' דבאשה במלחמה לא מהני קברתיו כמש"ל סמ"ח דס"ל דגם בקברתיו במלחמה שייך בדדמי והקשו עליו הא אמרי רעבון גריעא כולי ומהני קברתיו וכ"ש במלחמה ועוד דמת על מטתו מהימנ' ע"כ לא משקר' וא"כ למה לא מהני קברתיו ועוד מאי גריע' רעבון הא בקברתיו עדיפא אבל הרמב"ם מדייק ממש"ש עד דאמר מת וקברתיו ולכאורה וקברתיו מיותר הל"ל דאינה מהימנ' אלא משום דבמלחמה לא מהני וקברתיו ועל מטתו א"צ ורעבון בעל מטתו גריעא מעל מטתו במלחמה וה"א דהוה כמו מת במלחמה דלא מהני כלל להכי קאמר דגריע' ממת על מטתו דשם א"צ וקברתיו אבל במלחמה לא מהני כלל וכמ"ש כ"מ בשם הרא"מ דרעבון אינה בהולה כ"כ לאומרה בדדמי בקברתיו וע"ש משא"כ במלחמה ממש ורעבון גריעא ממלחמה ר"ל במת על מטתו דהא כל רעבון הוא על מטתו וזה דאיבעי' להו אף בקברתיו ומשום בדדמי כפרש"י וע"כ באשה אינה מהימנ' דאל"כ מאי איבעי' להו בע"א דהא אמרינן שם צ"ג ב' וא"ד הא לא תיבעי כו' והשת' מפני שפיר דאסימנין סמכינן. והשת' גם דברי הרי"ף נכונים אלא שפירש דבקברתיו דוקא קמיבעי' אבל בלא"ה ודאי לא מהימנא כמ"ש דאפילו בתרי לא מהימני וכן פירש הרשב"א דברי הרי"ף ועמ"מ שם ומתבאר מדבריו ג"כ כו' ועבכ"מ שם שיש מגיהין שמים שי"ל סוף כו' ועכ"מ שהקשה על גי' זו אבל לא דק דהמ"מ הוכיח מדקאמר הרמב"ם לים הגדול והא כיון דאסקוהו מאי נ"מ במים שא"ל סוף ובכל מים הדין כן אלא דמים שי"ל סוף ל"ק בדדמי וכ"כ הרשב"א בדברי הרמב"ם ולכן קאמר דוקא לים הגדול אבל למים שי"ל סוף בכ"ע נאמן אבל העיקר דקאמר לים הגדול משום דלמים שי"ל סוף אם שהה כו' תנשא בלא"ה ועתוס' שם ד"ה והא מים כו'. וז"ש בגמ' ותסבר' מים כו' ומ' דלא העלוהו לס"ד וא"כ מאי פשיט ליה היאך שייך כלל שם משקר' או בדדמי אבל גם המקשן ידע דאסקוהו וכן פירש הלח"מ בתחילת דבריו ע"ס אלא דש"ד שלא הכירו אותו כלל וה"ה לע"א במלחמה וע"ז פריך ותסבר' כו' דהא במים שא"ל סוף ול"ק וקברתיו או ראוהו אפילו בשנים לא מהימני דבהא לא מספק' לן כנ"ל ובזה מתורץ קושית הרא"ש הנ"ל והרמב"ם חולק עליו בשני דברים והכל א'. ליקוט. גמ' שם איבעי' להו כו' ופירש הרמב"ן דעד ודאי ל"ק בדדמי דדוקא האשה עצמה כיון דדמי לה דודאי מת סברה לא תתעגן משא"כ באחר אלא האיבעי' הוא בין אומר וקברתיו בין לא אמר דהאיבעי' הוא טעמא דע"א נאמן משום דלא משקר א"ד לעולם דמשקר אלא דסמכינן אאשה דייק' והכא כיון דשמעה דמלחמה בעולם לא דדייקא דסמכא בדדמי וכן פירש תוספת שם ד"ה טעמא כו' דלא כרש"י שכ' בד"ה והכא דתרווייהו קאמרי בדדמי והאיבעי' הוא אם יאמינו לו ואמר ת"ש כו' והא מים כו' דסמכ' בדדמי וס"ד בלא העלוהו וכן פירש תוספת שם ד"ה והא כו' ותסבר' כו' ואפי' ב' עדים אסורה אלא ע"כ דאסקינהו קמייהו וחזנהו לאלתר א"כ י"ל ג"כ דקאמרו סימנים דלאו עלייהו קסמכינן אלא אסימנין דלעולם אין נאמן כלל אלא שאמרו סי' שי"ל במקום המוצנע שע"כ ראוהו לאחר מיתה שהנשים ע"כ לא ראו במקום המוצנע בחייו סמכינן אסימנים מובהקים דע"כ לא משקר כמו באבידה כו' ע"ש ברמב"ן וכן כתב במלחמות וכ"כ הרשב"א ולא נפשטה האיבעי' וכ' דמ"מ נפשטה הבעי' ממ"ש צ"ג א' רבא אמר ע"א כולי אלמ' טעמ' משום דלא משקר' ועוד שם קכ"ב א' בששים ב"א שהלכו לכרכום ביתר והתם שעת מלחמה וחירום גדול היה ועוד בירושלמי כאן נפשטה הבעי' דגרסינן שם ע"א מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה לשמעינן מן הדא חד ב"נ אתא ביומוי דר' א"ל הן ההוא פלן א"ל מית הן ההוא פלן א"ל מית א"ל וכולהון מתים א"ל ואילו הוון בחיין לא הוון מייתין ר' ירמיה בשם ר' חנינא מעשה בא לפני ר' ואמר מאן דנשאת נשאת מאן דלא נשאת לא תנשא אמר ר' אייבי בר נגרי בשעת מלחמה הוות הדא אמרה שע"א נאמן בשעת מלחמה ור"ל שלפי שהעד אמר ואלו הוין בחיין כו' חשש ר' לכתחילה שמא אמר בדדמי ואעפ"כ קאמר מאן דנשאת נשאת שמא סניגרון עשה לדבריו אבל בעדות גמורה ידע הא בסתם מת נאמן הוא וכל האיבעי' בע"א אבל בב' עדים אין כאן ספק דהא אחר ל"ק בדדמי כנ"ל וכ"ע אף בדל"ק וקברתיו כיון דלא קאמר בדדמי כנ"ל כ"ז דברי הרמב"ן בחי' ובמלחמות וכ"כ הרשב"א וכ' הרמב"ן והרשב"א אבל הרי"ף פירש האיבעי' דוקא בקברתיו אבל בלא קברתיו אפילו שנים אינן נאמנים דקאמרי בדדמי ופירש ג"כ אם נאמין לו דלא משקר או לא כנ"ל ולכן פירש דוקא בקברתיו דבלא קברתיו ל"ל דייקא ומינסבא הל"ל דקאמר בדדמי כקושית תוספת ועוד דה"ל לספוקי אפילו בשנים אלא דבזה פשיט' להו דאינן נאמנין ת"ש כו' כנ"ל ופשיט לה הרי"ף דנאמן מעובד' דדיגלת אבל תוספת אף שמפ' כפירוש הרמב"ן בד"ה טעמ' כנ"ל אבל במסקנ' לא גרסי דלאו עלייהו קסמכינן אלא אסימנים כ"ז לא גרס ומפרשין אלא ה"ד כו' וכיון דקאמרי שהעלו' מן המים לאו כשעת מלחמה הוא ולא הוי צריכה לגמ' לומר וקאמרי סימנים אלא קושט' דמלתא קאמר דבלא סימנים ע"י ט"ע אינן נאמנים דבטביעת עין דבכה"ג יטעו וקאמרי בדדמי אפילו ב' עדים או הרבה אנשים ועיין שם בד"ה וקאמרי כו' וז"ש תוספת בד"ה וקאמרי סימנים פיר"ת כו' ותימ' כו' וכן ברא"ש ור"ת פי' מדבעינן הכא סימנים כו' והוא כפירוש תוספת דמה שאמרו וקאמרי סימנין לקושטא דמילת' קאמרי דאי כפירוש הרמב"ן הל"ל ולא נפשטה הבעי' ע"פ ע"א ואשה כו' אלא ור"ח סובר דאף כה"ג ל"ק בדדמי אלא ע"א ונשים אבל שנים נאמנים אבל תוספת לא ס"ל כן שכתבו ותימ' היאך כו' ולא הזכירו ע"א ונן ברא"ש ונהגו האידנא כו' ול"ק עליהם מה שהקשו על הרי"ף מדקאמר והא מאה כו' משמע דבשנים ודאי נאמנים דס"ד הוא דכשעת מלחמה ומשום נאמנות דלא דייקא אבל למסקנ' דאינו כמלחמה והעד ודאי נאמן אלא דטעה בלא סימנים וכבר כתב שגם על הרי"ף ל"ק דמוקי להאיבעי' בקברתיו. והרמב"ם מפ' להאיבעי' ג"כ בין באמר קברתיו בין בלא אמר וכדברי הרמב"ן אלא דמפ' כפירש"י דהספק דלמא קאמר בדדמי כגירסת רש"י וכשיטתו דגם בקברתיו י"ל בדדמי כמש"ל סמ"ח אבל ב' עדים בכ"ע נאמנים דב' עדים לא יאמרו בדדמי וחולק על הרי"ף בזה ובזה סובר כדברי הרי"ף דבקברתיו נפשטה הבעי' מעובדא דדגלת ובלא קברתיו לא נפשטה הבעי' וחולק על הרי"ף בשני דברים דלרי"ף בלא קברתיו לא איבעי' להו כלל ואפי' בב' עדים ולדידיה נשאר בספק ודוקא בע"א. והראב"ד כ' כדברי הרמב"ן דנפשטה הבעי' אפילו בלא קברתיו מעובד' דחסא קכ"א ב' דמה דוקא במים שא"ל סוף לכתחילה לא הא בי"ל סוף אפילו לכתחלה ואף לשיטת תוספת דמעובד' דדיגלת לא מוכח כלל מכאן מוכח דהא לא העלוהו ואף בלא קברתיו דלא כרי"ף ורמב"ם אבל הרמב"ן והרשב"א והרא"ש סתרוה דמים שי"ל סוף אינן כשעת מלחמה כלל וז"ש הרמב"ם וש"ע כאן או שטבעו בים הגדול וכן אין לפשוט מהא דשם צ"ג א' לפי הרמב"ם דהאיבעי' משום דקאמר בדדמי וכן מהא דכרכום ביתר דשם קאמר וקברתיו ומהא דירושלמי הנ"ל דקאמר הדא אמרה כו' היינו ג"כ בקברתיו וכן היתה הבעי' בירושלמי ג"כ בקברתיו ופשיט מדקאמר מאן דנשאת כו' ודוק' בלא קברתיו שאמר אלו הווין בחיין כו' הלא"ה תנשא לכתחילה ויותר נכון לומר שהרמב"ם סמך על הירושלמי וכדרכו וכמו שכתב שם מאן דנשאת נשאת כו' והמ"מ ולח"מ נתייגעו בזה הרבה בחנם והא לפניך ה' שיטות שיטת הרי"ף ורמב"ן ורמב"ם ותוספת ור"ח ולפירש הרי"ף דהבעי' קאי דוקא בקברתיו צ"ל דמ"ש ת"ש כו' לס"ד דלא העלום דטביעה במים ולא עלה ה"ל כקברתיו ובזה נסתלקה פשיטות הראב"ד מהא דחסא ולכן יש לומר שז"ש הרמב"ם לים הגדול וגי' רש"י בהאיבעי' והכא לא דייקא ומנסבא וכן גירסת תוספת ד"ה טעמא ורא"ש אבל גירסת רי"ף ונ"י ורמב"ן במלחמותיו הכא כיון דזימנין דסניא ליה לא דייקא ומנסבא וכ' הרשב"א שכ"ה הגירסא בכל הספרים ותמה ע"ז דזה אינו ענין לכאן אלא לקטטה כו' והרמב"ן פירש דר"ל דקאמרה בדדמי כיון דאיכא מלחמה אבל הרשב"א כ' שהוא דוחק וכ' שנכון גירסת רש"י ונ"ל שהגי' נשתרבב מפ' האשה רבה (יבמות צ"ג ב)' ומ"מ אין נ"מ מזה לדינא וכן בפירש הגמרא ועמ"ש במקומו גירסא אחרת להרמב"ם בהאיבעי' וא"צ לזה וכן מ"ש שם פירוש אחר בדברי הרי"ף במ"ש ותסברא כו' דגם המקשה ידע שהעלום כו' וא"צ גם לזה אלא כמ"ש כאן הוא עיקר ועוד שיטה אחרת לרז"ה דהבעי' הוא בלא קברתיו דוקא וכדפירש"י והרמב"ם משום דהעד קאמר בדדמי אבל קברתיו ודאי לא קאמר בדדמי דאף האשה עצמה נאמנת בקברתיו כדעת הפוסקים החולקים על הרמב"ם בסמ"ח וכ' דלא נפשטה הבעי' וכתב ומעובד' דדיגלת אין ראיה דל"ק בדדמי אלא אותו שהיה אצל הטביעה וכן צריך לחלק לשיטת תוספת ור"ח דפשיט' להו דבלא סימנים לא מהימן וצ"ל עובדא דדיגלת כתי' רז"ה אלא שתוספת חילקו בענין אחר בין צורת פנים שלימה או לא ע"ש בד"ה וקאמרי כו' פיר"ח והא דהקשו היאך כו' ולא הקשו מהא דדיגלת משום די"ל שם ג"כ ע"י סימנים אבל לתי' בין שלם כו' ניחא הא דשם ג"כ אלא דא"א כן דא"כ אפילו אחר כמה ימים ולכן לא תי' כן ועיין רא"ש ור"ח פירש כו' ואפשר כו' ולמאי דפרישית כו' וז"ש בסכ"ח י"א בשם ר"ת כו' כתי' תוספת ושם בהג"ה ויש מחלקים כו' כתי' הרז"ה. וברא"ש כאן כ' בענין אחר שהגוף שלם והוא כדברי ר"ת הראשונים בתוס' ק"כ א' ד"ה אין כו' כיון שיש כל גופו ואפילו כו' וברא"ש שם אבל אחר כך כ' שם ושם אפילו הוא אמת כו' וכ"כ בטוש"ע בסכ"ה ענין גוף שלם על פדחתו כו' ובסימן כ"ח צורת הפנים שלם לענין ג' ימים וכ"ה בדברי תוספת כאן בד"ה וקאמרי כו' ומבואר כאן ברא"ש דאף ממים דצריך לאלתר דבשלם אפילו לאחר כמה ימים מעידים כמו ביבשה אבל מ"ש בהג"ה בסכ"ח ויש מחלקים הוא מגומגם דעיקר דברי ר"ת וש"ע הוא ביבשה דבמים אין חילוק בין ג' ימים או אחר כך ועוד דמשמע דמי שלא היה בטביעה מעיד אפילו לאחר כמה ימים וליתא והא הרז"ה מוקי להא דדיגלת כה"ג ואמרינן שם דדוקא לאלתר אלא דהיש מחלקים צ"ל למעלה אחר סכ"ה קודם שכתב וכ"ז להעיד עליו כו' ומיד מיירי וע"ז כ' וכ"ז להעיד כו' ע"י סימנים מעידים אפילו מי שהיה בטביעה כעובדא דכאן ואפילו אשתהי כפירש המרדכי כמ"ש שם ואף שהרז"ה ור"ח ס"ל דדוקא בע"א צריכין לסימנין הרב סתם כדעת תוספת ורא"ש דאף בהרבה אנשים וכחילוק הרא"ש בין אותן שהיו כנ"ל ומ"ש בהג"ה והוא שלם לאפוקי דעת ר"ת דסכ"ה וכאן אלא דלעולם צריך שלם בצורתו כמ"ש בסכ"ה והוצרך הרז"ה לזה בעובדא דדיגלת אף על גב דס"ל דבקברתיו ודאי דנאמן משום דלדידיה דמיא לל"ק קברתיו דכא בעובדא דכאן דפשיט על לא קברתיו ואפ"ה קאמר וקאמרי סימנים משא"כ לשיטת הרי"ף כנ"ל. והנה הטור כ' דע"א אינו נאמן בהכרה בהועלה מן המים אלא ע"י סימנין ולאלתר בד"א באותו שראה הטביעה אבל אחר נאמן אפילו בלא סימנין ואפילו אינו לאלתר והוא שראה שלם בגופו הרכיב ב' התירוצין יחד של הרא"ש שכ' ואפשר כו' ולמאי דפרישית כו' וכ' דוקא בע"א כדברי ר"ח דס"ל דגם הרא"ש ס"ל דוקא בע"א כמ"ש שם ומ"ש רב אלפס ז"ל דהרי כו' וכן מסתבר כו' וכ"כ ב"ח אבל ליתא דדוקא לענין מלחמה לומר בדדמי אבל כאן אינו ענין כלל למלחמה אלא דמטעי טעי וכמש"ל לשיטת התוס' והן הן דברי הרב שבכאן שכתב ויש שחולקים ולא כ' בע"א דוקא וכן לא כ' ג"כ דאפילו אישתהי נאמן דדוקא לדברי הרא"ש וטור שפסקו כדברי ר"ת דבשלם אף ביבשה מעידין באישתהי כ"כ אבל אנן דלא קי"ל כדברי ר"ת אינו נאמן באישתהי דבאשתהי אין חילוק בין אחר לאותו שראה דהא אף ביבשה אין מעידין ושם לאו משום בדדמי ועיין ח"מ ס"ק נ"ה ובתשובה שם שכתב מחלוקת הפוסקים אבל כאשר כתבתי כן עיקר וכן דעת רוב הפוסקים כמש"ש ומ"ס הרב והוא שלם אף שהטור כ' כן משום דעת ר"ת כבר כ' ששלם היינו בצורתו ולאפוקי דעת ר"ת אבל הנראה שהוא דברי הטור ושהרכיב ב' התירוצים יחד ואף שבאשתהי לא קיי"ל כדברי ר"ת מ"מ בזה התי' של תוספת י"ל דקי"ל כוותייהו ונקטינן ב' התירוצים להחמיר וכאן צ"ל וכ"ז ע"י ט"ע אבל ע"י סימנין מעידין מתירין בכ"ע ור"ל אפילו אינו שלם בגופו ואפי' אותו שראה הטביעה. ומ"ש הרב דע"י סימנים מובהקין מתירין אפילו אישתהי כ"כ ב"י מסברא והנה לכאורה הוא ע"י פירש המרדכי דפירש וקאמר סימנין או קאמר סימנין ופי' סימנין היינו סימנין מובהקין אבל א"א דא"כ נסתר כל הבנין מה שהקשו תוספת ורא"ש דהא לאלתר א"צ לסימנין וכ"כ הטור דצריך לסי' ולאלתר כנ"ל וכ"ד כל הפוסקים ולכל השיטות שכ' למעלה אלא די"ל דתוספת ורא"ש וטור מיירי בסימנין שאינן מובהקים וכתי' השני בתו' סד"ה וקאמר כו' אי נמי כו' וכ"מ ברא"ש וטור וז"ש סימנים מובהקי' אבל סימני' שאינן מובהקים אינו מבואר בדברי הרב ודינו כנ"ל דא"צ לשלם בגופו ולא לאחר דדברי תוספת מ' דנקטו זה התירו' עיקר דאף שא"מ שכ' ותימה כו' בלא שום הכרת סימנים וכן מ' בטור שלמעלה כ' סימנין מובהקים וכאן כ' סימנים סתם אבל בזה דברי הטור מגומגמין שכתב שלם בגופו כדברי הרא"ש ותוס' לא כתב כן אלא צורת הפנים וכמ"ש למעלה וכ"כ הטור עצמו ביבשה לענין ג' ימים שלא יהא חבול בפניו וכמ"ש למעלה ויש שם ג"כ כמה גימגומין שכ' ואפילו אם היה ביבשה אם אינו חבול כו' אדרב' הל"ל אפילו אם היה בים מעידין ואף לאחר כמה ימים כמ"ש ברא"ש כאן אבל י"ל דאזיל לשיטתו דנקט שני התירוצים להחמיר דבים דוקא שלם וראה אחר אלא דא"כ למה לא כ' שם דמיד דנאמן דוקא בראה אחר ודוקא שלם והא ע"כ מיירי באינו חבול בפניו מדקאמר ג' ימים וכמש"ו ואפ"ה קאמר על זה דבמים נאמן ואף שי"ל דמיירי בשלם בגופו וכשיטתו אף שהוא מגומגם כנ"ל מ"מ ה"ל לבאר זה ועוד דהל"ל דוקא אחר ועוד דהא לדבריו א"צ אחר ושלם אלא בע"א לזה שסתם שם דבכ"ע נאמן לאלתר אבל הל"ל דבשלם בצורתו אף במים מותר אשתהי וכמו בע"א דבראה אחר מותר אישתהי בשלם וצריך אחר משום דקאמר בדדמי אבל בשנים דלא קאמרי בדדמי לשיטתו א"צ אחר ועיין ב"ח ודו"פ שם ודבריהן דחוקים ג"כ והנה כאן ז' שיטות ה' שיטות שכ' למעלה ועוד שיטת הרז"ה ועוד שיטת הטור שהוא דלא כרז"ה שמחלק בין קברתיו או לא אלא כדברי ר"ח דבלא סימנין לעולם אינו נאמן וכפירש תוספת אלא דוקא בע"א כדברי ר"ח ורז"ה ועוד נקט ב' החילוקים של תוס' אליב' דר"ח ושל הרז"ה והן הן דברי הרב בסי' כ"ח אבל הן מחוסרין וצריך להגיה דכ"ז בלא סימנין וכ"ז בלא אישתהי אבל באישתהי אפילו ע"י סימנין ואחר ושלם אינו נאמן דלא קי"ל כר"ת דלא אישתהי לא מהני אלא שלם לר"ת וע"י סימנין מובהקין אפילו באשתהי ובכ"ע. ומ"ש בסכ"ו בהג"ה וכ"ז כו' אפילו אשתהי כו' כבר כתב שכ"כ ב"י אבל בטור לא משמע כן שאצל רישא אין מעידין אלא על פרצוף כו' כתב דברי ר"ת וכ' או ע"י סימנין מובהקין ועל סיפא אחר ג"י לא כתב אלא דברי ר"ת ולא כתב ע"י סימנין מובהקין גם כן וכן בנ"י שהזכיר ג"כ דברי ר"ת ברישא וכתב שחלקו האחרונים בשניכם כתב ברישא אבל ע"י סימן מובהק סמכינן בכ"מ בגופן ולא כ"כ בסיפא ועוד שהביא ראיה דסמכינן אסימנין מעובדא דב' ת"ח הנ"ל דקאמר דאסימנין סמכינן כלומר בסימנין מובהקין ושם אמרינן חזנהו לאלתר וכ"כ תוס' בס' ראשונה שם ואף שכתב תוספת שם א"נ כו' היינו שא"צ סימנין מובהקין אבל סימנים מובהקין בלא לאלתר לא שמעינן וגם הפוסקים לא הזכירוהו כי אם ב"י ומרדכי לעיל פירש בגמר' כנ"ל וצ"ע בדין זה ועוד שהקושיות שהקשו האחרונים ונ"י על מ"ש ר"ת בסיפא דהיכא דשלם בפניו מעידין אפילו אחר כמה ימים והקשו ממש"ש קכ"א א' איבעיא להו ריב"ב כו' ת"ש ואם איתא דלמא שלם הוה ק' גם כאן דלמא ע"י סימנין מובהקין התירו וע"כ צ"ל לדברי תוספת הנ"ל בד"ה וקאמרי כו' פירש ר"ח דע"י סימנין התירו דאין מתירין בלא סימנין כמש"ש אם לא שלם ואז אפילו כמה ימים ושם אמרי' דוקא בשעתיה וקאי ת"ש כנ"ל וא"כ דלמא ג"כ מובהקין היו ועל המרדכי ל"ק דהוא פירש וקאמר סי' או קא' סימנא כנ"ל וז"ל המרדכי בריש פרקין בקוצר תימ' לר"י מאי קאמר וקאמרו סימנין הא האיבעי' אם מהמנינן לע"א דקאמר' האשה בדדמי וא"כ מאי הועילו סימנין דלמא משקר במ"מ וע"כ תפשוט דמהימנינן לעד ועוד הקשה דכאן צריך סימנין ולקמן בעובדא דדגלת מ' דבט"ע סגי לאלתר ונראה לר"י דלא שייך בדדמי אלא כשלא העלוהו וכס"ד דקאמר והא מים כו' דס"ד דלא העלוהו ופריך ותסברא כו' אלא ה"ד כו' ואין זה בדדמי ול"ד למלחמה וכמו שפירש למעלה דברי תוספת וז"ש תוספת שם א' ד"ה והא מים כו' השתא ס"ד כו' והרש"א כ' ונראה לפר"י דאף שהעלו' אמרי בדדמי בלא סימנין הי"ל גם המקשה ידע שהעלו' אלא בלא סימנא ולא דק דהא האיבעי' ל"ק אעד אם אומר בדדמי דודאי ל"ק בדדמי אלא בלא העלה היא קאמרה בדדמי ולא נאמן לעד דלמא משקר וזה שסיים תוספת ולכך אמרה בדדמי עליה אבל בהעלום אז לא אמרה כלל בדדמי וא"צ כלל לסי' לדחיית הבעיא כנ"ל אלא לקושטא דמילתא כנ"ל וכמ"ש המרדכי וע"ש במרדכי שכ' בהדיא דמכח קושיא הראשונה הנ"ל הוצרכו לפרש דס"ד דלא העלוהו וכנ"ל והרש"א האריך בחנם ולא עיין בדברים וגם יש"ש שגה בכאן מאוד והשיג על תוספת שכ' בד"ה וקאמרי כו' פיר"ח כו' ותימא כו' וכן הרא"ש כ' ונהגו כו' ואפשר כו' והוא השיג דא"צ לזה דלא הצריכו לסימנין אלא לדחות הבעיא אבל אנן קי"ל כפשיטות הרי"ף מהא דדיגלת וא"צ לסימנין אבל לא הבין דברי תוספת וגם לא עיי' בדברי המרדכי הנ"ל ואגב חריפותו הגדולה לא עיין היטיב אבל דבריו אמת הוא לפירש הרי"ף ורמב"ן הנ"ל אפשר שכוונתו כן הוא לפירש הרי"ף ולהלכה. ועל קושי' שניה מהא דדגלת פירש וקאמר סימנין או דקאמר סימנין מובהקין אבל לאלתר בט"ע סגי ועל המרדכי ל"ק מאי קאמר שם בעובדא דדגלת ת"ש דלמא סימנין מובהקין הוה דמרדכי אזיל לשיטתו שכתב שם סימן ק"ס על קושית הנ"ל שהקשו על ר"ת מעובדא דדגלת דלמא שלם הוה ותי' דהכי קים להו כו' אבל ר"ת ותוס' דידן לא ס"ל הא דמרדכי שכ' פיר"ח ותימא כו' וכן כה"פ וכנ"ל:

קט

ואם נשאת כו'. כן פוסק בכל ספיק' כמ"ש לקמן כמו במים שא"ל סוף ובירושלמי שם ע"א מהו שיהא נאמן בשעת מלחמה נשמיענה מן הדא חד ב"נ ביומוי דרבי א"ל הן ההוא פלן א"ל מית הן ההוא פלן א"ל מית וא"ל וכולהון מתים אמר לון ואילו הוון בחיין לא הוון מייתין ר' ירמיה בשם ר' חנינ' מעשה בא לפני ר' ואמר מאן דנשאת נשאת מאן דלא נשאת לא תנשא אמר ר' אייבי בר נגרי בשעת מלחמה הוות כו' ומזה ג"כ מוכח דגם בלא אמר קברתיו האיבעי' דהא אמר שם ואילו הוין בחיין כו' ולפירש הנ"ל מתורץ מ"ש במלחמות דהבעיין איפשט ממש"ש צ"ג צ"ד דע"א ביבמה מהני אצל לעלמ' אלמ' טעמא משום דעביד' לגלויי וכן כ' הרמב"ם עצמו בסוף ה' גירושין וזה לפי גירסת בגמ' כאן א"ד משום דדייק' כו' והכא לא דייק' אבל לגירסת הרמב"ם דהספק הוא משום דשמא אמר בדדמי ולא שייך לא משקרה וכן מה שפשט שם מששים בני אדם לכרכום ושם מלחמה הוי אין ראיה משם דהא שם אמר וקברתיו. ושיטת הרז"ה דתבעי' בלא ק' וקברתיו אבל בקברתיו פשיטא ליה דמהימן דהא אפילו היא עצמה מהימנה כשיטת הפוסקים לקמן בסמ"ח ולא נפשט הבעי' ומהא דדגלת אין ראיה דשם בשלא ראו הטביעה וכמש"ל סכ"ח בהג"ה ע"ש:

קי

ואפילו אם כו'. דטעות בדבר משנה חוזר ולא הקילו אלא שלא תצא ול"ד לע"א או' מה שהאמינוהו כבי תרי משא"כ כה"ג דהא אף מנדין אותו וכ"ש שאין הוראתו כלום ודוק' מבעלה לא מפק" אפילו בלא הוראתו רק בטעות וכמ"ש בהג"ה:

קיא

ודוקא כו'. שם בעובד' דרב שילא דלא אפקיה כמ"ש הפוסקים:

קיב

או בטעות. בעובד' דר"נ מדיבורי' דר"נ כו':

קיג

אבל כו'. דהא רב אשי לא דייק אלא מדברי ר"נ וז"ש בגמ' מדיבורי" דר"נ דלכאורה הוא מיותר אלא דוק' קאמר בכה"ג:

קיד

וכ"ז כו' אבל כו'. כמ"ש בגיטין נ"ח ב' וכמ"ש בסל"ו דנותנין עליו חומרי חיים כו' והוי ספיק' דאוריית' ואפי' נשאת תצא וכמש"ל סכ"ו בהגה ודוק' במים שאל"ס דרובן למיתה כנ"ל:

קטו

ואפילו העיד כו' שכן דרך כו'. כמ"ש והאניה חשבה להשבר וכמ"ש תוספת בנזיר יו"ד א' ד"ה פרה כו':

קטז

במים שאל"ס. ס"ל דלא קאי העכו"ם המעיד אלא אכל מים שאל"ס:

קיז

יש כו'. דאזלי' בתר רובא ואף דקי"ל כשמואל דלא אזלי' בתר רובא ברוב' דשכיח אף שמואל מודה כמ"ש בספ"ק דכתובות ובסוף יומ' רוב ישראל כו' להחזיר אבידתו וכן לניזקין דוק' במחצה ע"מ הא ברוב ה"ה כישראל ור"נ אשתבע על חסא אלא מחמירין בספק א"א כנ"ל דאזלי' בתר חששות רחוקות. ליקוט כמש"ש דמחמירי' משום חומרא דא"א ועתוס' דבכורות ך"ב והרא"ש רפ"ב דיבמות:

קיח

ליקוט והיוצא ליהרג כו'. השמיט הני לישני דקאמר בגמ' וכן הרי"ף וכ' הרא"ש שפ' כלישנא קמא ודחק שם מאוד אבל דרך הרי"ף לפסוק כלי' בתרא והרשב"א כ' שפ' כשני הלשונות לחומר' ודבריו נכונים כי כן דרכו לפסוק בד"ת להחמיר אבל היותר נכון כדברי רש"ל שפ' כלישנא בתרא ולפי שאין עכשיו דיני נפשות של ישראל לכן השמיטו כדרכו:

קיט

מיהו משום כו'. בגמ' כתובות ך"ב ב' ועתוס' שם ד"ה הא כו' והרמב"ם משום קושית תוספת הוכיח דלא קי"ל כר"א והרמב"ם ס"ל דזה לא אתמר אלא אליב' דאביי אבל רבא לא ס"ל הא דר"א כו':

קכ

אבל אם כו'. מתני' שם עד אומר מת ועד כו' וערש"י ביבמות שם ד"ה לא תצא מהתיר' כו' ועתוס' בכתיבות שם ד"ה א"ה כו'. ליקוט אבל אם בא כו'. ואם נשאת תצא. עתוס' שם ד"ה הא לא נשאת כו' ויש לומר דודאי כו' וסיפ' כולי ובכתובות שם ד"ה אי הכי כולי אלא שלפירש הרמב"ם אין הכרח לכאורה מ"מ אמת הוא והא דקאמר שנים אומרים מת ועד כו' תצא. דשם אפילו בזה אחר זה כמ"ש בסוגי' שם:

קכא

ואם נשאת כו'. כמש"ו מפני כו'. כמו בכל ספק כמש"ל וכמו בשנים ושנים בכתובות שם ויבמות פ"ח וז"ש ואם נשאת לעד כו' ובירושלמי עד אומר מת ונשאת ובא אחר ואמר לא מת לא תצא מפני שאמר משנשאת הא אם אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא א"ר יוחנן זו דברי ר' מנחם ב"ר יוסי אבל דברי חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנש' ואם נשאת לא תצא וכ"ה בתוספת' ר"פ י"ד והו' עצמו המחלוקת בכתובית שם בשנים ושנים וכמו שפירשו בגמ' שם בנשאת לאחד מעדיה כו' ה"נ ונשאת דירושלמי היינו התירוה להנש' כמ"ש בגמ' על מתני' וז"ש בין כו' לא תנש' ואמר אף שאמר משנשאת לא תנש' והוא כתי' של אביי בכתיבות שם משום דרב אסי וכנ"ל בהג"ה:

קכב

וי"א תצא. כ"כ הרמב"ן ממ"ש בכתובות שם אמר אביי כו' עדיפ' ה"ל לאוקמי אפילו לא התירוה על פי ראשון רק שנישאת להעד כו' ועמ"מ. ודבריו אינן מובנים דהיאך יכול לאוקמיה בכה"ג א"כ בנתגרשה נמי כמ"ש בבריית' שם ת"ר שנים כו' וכן רבא צריך לאוקמיה ראה דבריו כו' אבל עיקר מחלוקתם תלי' בפלוגת' אחרת בספ"ב דיבמות דרב אשי אמר שם אם כנס לא יוצי' ופירש הרמב"ם ורש"י דקאי גם לעד המעיד אבל הרמב"ן ורשב"א ותוספת' שם ועתוס' דכתובות שם ד"ה כגון כו' פירש דבעד המעיד אם כנס יוציא כמש"ל אע"ג שהרמב"ן כ' שם שמבטל דעתו לא ס"ל כן להלכה ע"ש. עמ"ש דלשיטת תוס' ורמב"ן ורשב"א ספ"ב דיבמות אפילו אין אחר מכחישו תצא בניסת להעד וע' תוספת דכתובות שם ד"ה כגון כו' והוא כשיטתם דס"ל תצא. ליקוט:

קכג

ודוק' כו' הבעל שנשאה. שנשאה ט"ס דהא קאמר ואם נשאת לעד כו' ודוחק לחלק קודם הנשואין או אח"כ ובנ"י אית' להדי' הבעל אינו נאמן על עצמו לומר אני הוא והוא מסוגי' דיבמות פ"ח ב' הב"ע בפסולי עדות כו' ואב"א כל כו' ובלא מכחשתו הוי תרי וחד אבל במכחשתו הוי תרי ותרי ואף שהבעל מכחישה לא אמרי' דה"ל תלת' ואזלי' בתר רוב דעות ודלא כרש"י שם ד"ה וכדר' נחמיה כו' אבל היכ' כו' דל כו' אפילו הן אלף וכמ"ש ברמב"ם וש"ע למטה בד"א כו' או ע"פ עצמם ובאו ב' נשים כו' דלדברי רש" ה"נ יצאה מחזקת א"א משנשאת אפילו עצמה:

קכד

ודוק' כו'. רש"י שם ד"ה כל היכ' כו' וכן מפרש המ"מ דברי הרמב"ם הנ"ל הנזכר בש"ע אבל הרמב"ן ורשב"א מפרשים דברי הרמב"ם דאפילו לאחר שהתירוה ע"פ הראשון ה"ל כמחצה על מחצה וכ"מ בדבריו וזהו הוא לשיטתו דס"ל אפילו במחצה על מחצה לא תצא בניסת לא' מעדיה כו' כמש"ו ואם נשאת כו' אבל לשיטת הרמב"ן דתצא בחד וחד ע"כ צ"ל כפירש"י כאן וכ"כ המ"מ:

קכה

ברי לי שמת. וכן פירש הר"ן דלא כרש"י בכתובות שם ד"ה באומרת כו'. ליקוט:

קכו

ועכו"ם כו'. ר"ל דנכרי מסל"ת נאמן אף להחמיר ולהכחיש וכ"פ בהג"מ בשם ר' גרשון וע"ל סי' ז' ס"ב בהג"ה שפ' דמסל"ת אינו נאמן להחמיר והוא מחלוקת במרדכי סוף יבמות ע"ש ופלוגתייהו תליא ממ"ש ביבמות קנ"ב פשט מהא מתני' כו' לא נתכוין כו' מ' הא מסל"ת נאמן להחמיר אבל הרשב"א פירש דמסל"ת אינו נאמן להחמיר ושם משום שהוא תחת ידו ונאמן מיגו דאי בעי קלתיה כמ"ש בספ"ב דסנהדרין או לא מזבין ליה וכ"מ בי"ד סי' ט"ז סי"א וערשב"א סי' קמ"ח ובי"ד סי' שי"ב ס"ב בהגה פ' דמסל"ת נאמן להחמיר ואף שבש"ך דחק שם דבריו דחויין שבתה"ד מ' משום דמסל"ת נאמן. וכן שם סי' שצ"א ס"א פ' בטור ושלחן ערוך שמתאבלים על פי עכו"ם מסל"ת דנאמן להחמיר והוא מדברי הרא"ש פ"ג דמ"ק סע"ט בשם ראבי"ה והביא ראיה מבריית' הנ"ל נכרי שהיה מוכר כו' וכ' ומסיים בתוספתא דברי רשב"ג ר' אומר נאמן הנכרי להחמיר אבל לא להקל וקי"ל הלכה כרבי מחבירו ואפילו לגבי אביו וכן פירש"י ברפ"ג דסנהדרין כ"ג ב' סוף העמוד שם ורשב"ם בבא בתרא ק"ט ב' ד"ה א"ל כו'. ומרדכי שם סי' תתקנ"ו והג"מ פ"ו מה' אבל כתב בשם ראבי"ה מהתוספת' הנ"ל הגירס' להיפך דברי רבי רשב"ג אומר הגוי נאמן להחמיר אבל לא להקל וכ' וקי"ל כרבי מחבירו אבל לא מרבו ורשב"ג אביו ורבו היה וכן כתב הרי"ף ורא"ם בפ"ה דגיטין ס"ה בשם גאון וכמו שכ' בחושן משפט סי' ר"ץ ולכאורה דברי ראבי' תמוהין חדא דשם אינו מסל"ת כמ"ש לא נתכוין זה כו' וכמ"ש ביבמות שם ועוד דהא רבא פשיט מדברי ת"ק דאינו נאמן וע"כ כת"ק ס"ל אבל קיצר בלשון התוספת' דהכי איתא בתוספת' פ"ה דדמאי גוי שהיה צווח ואו' בואו וקחו לכם פירות של עזרה הן של רבעי הן אינו נאמן מפני שהוא כמשביח את מקחו אבל אם א"ל מאיש פלוני גוי לקחתים מאיש פלוני כותי לקחתים משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי רבי רשב"ג אומר אינו נאמן שדברי העכו"ם לא מעלין ולא מורידין ומבי' ראיה מסיפ' ששם מסל"ת ואינו משביח מקחו וכ' הרא"ש והר"מ דחא' מפני שהוא תחת ידו כמ"ש הרשב"א כנ"ל. וכ"ה במרדכי והג"מ אלא שהגי' שם להיפך כנ"ל ועוד שכ' דבמסל"ת אף מהר"מ מודה שנאמן אלא שראבי"ה סובר אף במתכוין להעיד הגוי נאמן להחמיר ומביא ראיה מהתוספת' הנ"ל ומפ' התוספת' במתכוין להעיד ומהר"מ פליג לפי שיוצא מתחת ידו וכ"מ לכאורה בתוספת' שם ע"ה שאמר זה טבל וזה תרומה זה ודאי וזה דמאי אעפ"י שאמרו החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו לא נחשדו ישראל ע"כ גוי שהיה צווח כו' ומ' דומי' דריש' דמתכוין להעיד דישראל נאמן שאינו חשוד בזה וכמ"ש הרמב"ם בספי"ב מהל' מעשר והא דמבי' ראיה מהבריית' למסל"ת כיון דלהחמיר נאמן אף במתכוין להעיד והוי כמו מסל"ת להקל ואפ"ה אינו נאמן בריש' ומ"מ כולם מסכימים שהלכה כדברי האומר של גוי הן כו' דנאמן ודלא כמ"ש רי"ו ובי"ד ס"ס רצ"ד פ' בש"ע כמ"ד אינו נאמן ופ' כאן כדברי הרא"ש שם בשם ראבי"ה דפליגי במסל"ת אבל בלא"ה מודים דאינו נאמן לא כו' וז"ש כאן ועכו"ם המסל"ת כו' וכל כו':

קכז

ליקוט. וכל שאינו מסל"ת כו' כמ"ש ביבמות מ"ו א' ארנב"י כו' ואין עדות לנכרי וע' תוספת שם ד"ה ואין כו' ודברי ראב"י שבמרדכי תמוהין שכ' דבתוספת' פליגי במתכוין להעיד ופסק דנאמן להחמיר וערשב"א סי' קי"ח:

קכח

ליקוט ולא להתיר. פשוט דק"ל כריב"ב במתני' דיבמות קכ"א ב' וכר' יוחנן שם בגיטין ך"ח ב' וש"מ וכנ"ל בש"ע בסי' זה בהרבה מקומות דהסוגיא כ"ב ב' כר' יוחנן דקאמר פונדקית נכרית כו':

קכט

אשה כו' וי"א כו'. ממ"ש כל מקום שהאמינה תורה כו' ומ' אפילו אשה שגם לה האמינה תורה ואין עד כשר יכול להכחישה אחר כך אבל הרמב"ם סובר אפילו התירה על פי האשה בתחלה אינו כלום נגד העד כשר כמ"ש הרמב"ן ורשב"א ומ"מ ונ"י בשמו והוא מפ' בכשר כשנים כשרים ובפסול כשנים פסולים וכמ"ש ללישנ' בתרא לר' נחמיה אבל הם חולקים עליו ומביאין ראיה מירושלמי שם עד או' מת ועד כו' מנימין גידל רב בשם רב כל מקום שהתירו עדות אשה האיש מכחיש את האשה והאשה מכחיש את האיש וניתני עד או' מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת ועד או' לא מת ומשני תני דבי ר"נ ונראה דהרמב"ם אסיפא דירושלמי סמוך שאמר תני בשם רבי נחמיה הולכין אחר רוב העדות היאך עביד' שתי נשים ואשה אחת עשו אותן כשני עדים וע"א הדא את אמר באשה ונשים אבל אם היה מאה נשים ועד אחד כעד אינון ומפ' דר' נחמיה פליג ארב גידל בשם רב ופליגי בפלוגת' דתרי לישנ' בגמ' אליב' דר' נחמיה וקי"ל כלישנ' בתרא ועוד הביאו ראיה ממ"ש בכתובות כ"ג רפ"א כולה כו' וערש"י שם ד"ה קמ"ל. ל"א גרסי' מ"ד כו' וכ' דהרמב"ם סובר דבשבויה הקילו וראיה דהא שם אפילו בבת אחת או עד שאו' טמאה בראשונה כמש"ש בסוגי' דאותו שאמר טמאה לא מעלה ולא מוריד וערש"י שם וכ' דמהאשה רבה מוכח כדברי הרמב"ם דשם פ"ח ב' פריך טעמא דמכחשתו כו' ולא מוקמי דנשאת על פי עצמה וכ' הרשב"א דהרמב"ן מודה להרמב"ם בהיא עצמה ופליג באשה אחרת מגמר' דכתובות והירושלמי הנ"ל וכן הסכים הרשב"א וכן העתיק בנ"י דברי הרשב"א ודברי הש"ע תמוהין שכ' תחילת דברי הנ"י דמ' דאף בהיא עצמה לא תצא והו' תחילת דברי רשב"א גם כן אבל הרשב"א הסכים לדברי הרמב"ן וכ' וכן נראה ודאי מוכח מהאשה רבה והב"י לא עיין שם ועב"ש וח"מ:
קכח) אבל אם כו'. ערש"י שם ד"ה כל היכא כו' וכ"ש להיפך בכה"ג וכ' המ"מ דאף להרמב"ם שפי' הרמב"ן ורשב"א דפליג על רש"י הנ"ל כמ"ש בסל"ז כאן מודה וז"ש לכ"ע כנ"ל ע"ש:

קל

הנשאת כו'. שם פ"ד ב' מדקתני סיפא כו' מכלל כו' ועמ"ש למטה:

קלא

ואם נשאת כו'. גדולה מזו אמרו שם קכ"א ב' מדיבוריה דר"נ כו' אר"א ש"מ כו' ואע"ג דנשאת שלא ברשות בית דין ובמים שאל"ס והא דפריך שם טעמ' דנשאת כו' משום דסתמ' נשאת על פי בית דין כנ"ל:

קלב

והב"ד כו'. כמו בכ"ד הצריך בית דין וכמ"ש בח"מ סי' ג' ס"ב פחות משלשה כו' ולדעת הרמב"ן אפי' ביחיד מומחה לא כמו שכתוב בחושן משפט שם וכן לא קרובים כמ"ש בתוספת' וירושלמי והביאו הרי"ף ורא"ש פ"ג דסנהדרין ועתוס' דרפ"י דיבמות פ"ח ב' ד"ה מכלל כו' מ' דלמסקנ' אינה מותרת בלא ב"ד וכן אמר בסוף יבמות דפליגי אם כד"נ או כד"מ דמי אלמ' דב"ד לכ"ע בעי ואף דאקילו בעדות (אשה) היינו משום עיגונ' כמ"ש ברפ"י שם משא"כ בב"ד אוקמוה אדיני' דאוריית' שהרי יש בה ד"נ או ד"מ ואף דרישה וחקירה צריך לר"ע ור"ט כיון דליכ' משום תקנת עגונות אבל בעד מפי עד כשר אע"פ שלא נחקר העד הראשון דשם שייך משום עיגונ' ועב"ש:

קלג

שאין כו'. מ' דבכשרים תרי כמאה אע"ג דבגמ' לכאורה לא מ' כן דאמרי' כ"מ שהאמינה כו' וערש"י שם מ"מ בתוספת מבואר בהדיא כדבריו ברפי"ד ר' נחמיה או' כ"מ שהכשירו חכמים כו' שנים אומרים מת ומאה אומרים לא מת הרי מאה כשני עדים:

קלד

אם כו'. ר"ל ששמעו כל אחד מפי אחד והוא בכלל פסולי עדות דס' שקדם:

קלה

מפני כו'. ר"ל אפילו נשאת קודם שבאו שנים אחרים. ח"מ וב"ש:

קלו

אין כו'. כמ"ש בפ"י דיבמות צ"א ב' וערש"י שם ד"ה ולקל' כו':

קלז

ונותנין לה כו'. דממדרש כתוב' אינה נוטלת אלא עיקר וז"ש בכתובות פ"ט מגו די"ל כו' כמש"ל ס"ב אבל מדברי תוספת שם ושאר מקומות שתי' בתובע' מ' דגובה אפילו תוספת:

קלח

ואפי' כו'. קט"ז ב' וכ"כ ברי"ו מהגמ' זה:

קלט

ובלבד כו'. כמ"ש בפירש מתוך חומר שהחמרת כו' וכן מ"ש דייקא ומנסבא:
קלח) ומשביעין כו'. כמ"ש אין אלמנה כו':

קמ

וי"א דאפי'. דהא איבעי להו אי משום דלא משקרא או משום דדייקא ומנסב' והיא אינה רוצה להינשא אבל לדעת הרמב"ם שסובר דאיפשטא האיבעי' דמשום לא משקרא כמ"ש בסוף ה' גרושין וכ"כ הרמב"ן מהא דשם צ"ג צ"ד מהני ע"א ועמ"ש בסמ"ח:

קמא

אבל כו'. מתירין אותה נראה דט"ס וצ"ל אין מתירין אותה חדא דהא פ' בכל ספיקא דלא תנשא ועוד דא"כ אף כתובה תנטל דהא מדינא לעולם אינה נאמנת על הכתובה אלא ממדרש כתוב' ועב"י ודבריו אין מובנים:

קמב

ויש מי כו'. כ"ש לענין כתובה ואף אם תפסה לא מהני לדעת הרא"ש כמ"ש בי"ד סימן שט"ו ובח"מ בכמה מקומו':

קמג

שאין כו'. גמ' שם טעמ' כו' הא כו':

קמד

ואפילו נשאת כו'. שם סד"א כו' ותמות כו' ובירושלמי שם חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל צרתה מעתה אפילו על עצמה לא תהא נאמנת מתוך שהיא יודעת שלא עשו דבריה אצל חברתה כלום אף היא אומרת אמת מעתה אפילו על צרתה תהא נאמנת א"ר אילא חוזר לקלקול הראשון חשודה היא כו':

קמה

זאת אומרת כו'. דלא כר"א שם דמוקי בפלוגת' לדידיה סיפא אשה כו' מיירי בצרות שהן מכחישות זא"ז ועתוס' ד"ה דכל כו' והשתא כו' וכר"מ וא"כ הוי הלכה כר"מ בהא כסתמא בתראה אלא כר"י ואע"ג דנשאר רבי יוחנן בקושי' קי"ל דמ"מ הלכה כן כיון דלא איתותבן וכ' הרא"ש דלדידיה מתני' בנשים אחרות וקמ"ל ככשרים ופסולים וכן משמע בירושלמי דגרסינן על המתני' גידל בר מנימין בשם רב בכ"מ שהכשרו עדות אשה כאיש האיש מכחיש את האשה והאשה מכחיש את האיש ופריך א"כ במתני' ניתני ע"א מת ואשה אומרת לא מת אשה אומרת מת וע"א לא מת ומשני תני דבית ר' כן אלמא מתני' בצרות עסקינן. ליקוט:

קמו

כשם כו'. לשון הירושלמי שם לא עשו דברי צרה אצל חברתה כלום:

קמז

או שנשתמד כו'. לשון ש"ג ומז"ה כ' שאם הניחה בעלה עגונה והלך ונשתמד קטטה בינו לבינה היא אינה נאמנת עליו ואני אומר שלא אמרו אינה נאמנת בקטטה אלא כשהרגילה היא הקטטה ע"י גירושין כמו שביארנו שגילתה דעתה שאינה חפיצה בו אבל אם נשתמד ומרד בה או שהיה בעלה לסטים וכופר בעיקר ה"ז נאמנת עליו ואין מחזיקין אותה במשקרי מבואר מדבריו שהקשה שני קושיות אחד דוקא ע"י גירושין הוי קטטה שגילתה דעתה שאינה חפיצה שהרי אמרה גירשתני כו' אבל בשאר אפילו נשתמד אמרינן שמא חפיצה בו ואין נקראת קטטה ודומה לליסטים וכמ"ש בב"ר פ' כ' מעשה באשה כו' ועוד דבקטטה גופא דוקא דארגילה היא וכאן ארגיל הוא והרב לא רצה בקושי' הראשונה דדעת כל הראשונים דנשתמד נקרא קטטה דאיבעי לן בספ"טו המזכה גט לאשה במקום קטטה כו' ומפ' רש"י וכל הראשונים דמזכין גט לאשת מומר ואף דאיכא שם קצת חולקים היינו שסוברים דהוי כמו קטטה דאמרינן טב למיתב קצת כמו בקטט' כמ"ש מהר"מ ובתה"ד סימן רל"ו והר"ן כ' דלא פלוג ואפילו בקשה גט להדי' ומהרי"ק פי' דהאי בעי' קאי אם יכול לחזור בה אבל לא להתירה בגט זה אבל כולם ס"ל דהוי כמו קטטה וגרע מקטטה ועב"י סימן ק"ה ולכן לא כ' הרב אלא נשתמד אבל לא לסטים כו' וקושי' שני' ס"ל לרב אפילו ארגיל הוא כמ"ש הרא"ש אלא דלפיר' תוספת שם הוא דוקא לרב שימי וא"כ בקברתיו ה"ז נאמנת ואף את"ל כשניהם לחומרא מ"מ בקברתיו וכה"ג ממ"נ היא נאמנת וכ"כ ש"ג שם הרגיל הוא הקטטה כולי אינה נאמנת כו' לפיכך אם אמרה מת וקברתיו נאמנת כו' ובכה"ג פריך קושי' שניה הנ"ל אבל לפי מ"ש כ"מ בשם הרא"ם האיכ' בנייהו להיפך דלמ"ד משום דמשקרא רוצה היא להשמט ממנו וחפיצה היא לאסור עליו ולמ"ד בדדמי ואינם משקרא משום דנפיק חורבא שכל הדרכים האלו בה אלא מרוב שנאתה לא שמה לבה עליו כ"כ בארגיל והא ליכא למיחש כיון שאינה שונאה אותו שנאה טבעית ופ' הרמב"ם כמ"ד משום דמשקרא ולכן אפילו ארגיל איהו ואפילו קברתיו ע"ש אבל א"צ לכל זה דהרמב"ם אזיל לשיטתו דס"ל דאפילו בקברתיו אמרה בדדמי כמש"ל סל"ג וכמ"ש למטה במלחמה ובזה ניחא קושית הרשב"א שלא אמרו א"ב שאמרה קברתיו אלא דהרמב"ם כ' בהדיא הטעם אלא משום דמשקרא וכמ"ש למטה:

קמח

שמא היא כו'. עבה"ג בשם מ"מ אבל הרמב"ם ל"ג שם אלא ע"א בקטטה מהו תיקו ותו לא דהרמב"ם כתב בסוף ה' גירושין הטעם דע"א נאמן משום דמילתא דעבידא לגלויי לא משקרי והשיג עליו הראב"ד דהא בגמ' מספקא להו ועלתה בתיקו ונדחק המ"מ אבל ס"ל דהאיבעיא נפשטה בהאשה רבה דמשום דמילתא כולי דמש"ש צ"ד א' וכ"כ הרמב"ן וגורס הרמב"ם שם קט"ו א' א"ד דזימנין דאמר בדדמי כמש"ל סל"ג ולהכי ס"ל דהאיבעי לא נפשטה שם דאע"ג דלא משקרי מ"מ אומר בדדמי רק בקברתיו עדיף עד מאשה דל"ק בכה"ג בדדמי כמ"ש הרי"ש שם. וכאן ס"ל ג"כ דלא איפשט האיבעי' ואם כגירסת הספרי' שלנו הא ס"ל דמשום דמילתא כו' וא"כ היה נאמן אלא הבעי' הוא למ"ד משום דמשקרא ה"נ שמא שכרתו כו' ולכך פ' כמ"ד משום דמשקרא דסוגי' כוותיה: ליקוט שמא היא כו'. הרי"ף פרק החולץ (יבמות ל"ט א)' והלכתא אפי' כו':

קמט

שהרי יש לה עד. ר"ל לא תצא לא קאי אכולה ר"ל אלא אעד א' דוק':

קנ

כגון שנהרגו כו'. רומז למ"ש במרדכי והג"מ ובהג"ה כאן וה"ה כל שאומרת כו' והוציאו מהירושלמי שם מה בין שלום בעולם לבין מלחמה בעולם סבורה בו שמת ולא מת עד כדון כשהיתה מלחמה בצפון ובאת מן הצפון בדרום ובאת מן הדרום אבל היתה מלחמה בצפון ובאת מן הדרום מהימנא:

קנא

אפילו כו'. כמש"ל סל"ג ממש"ש עד דאמרה מת וקברתיו וממה דאיבעי להו בע"א אפילו בקברתיו במלחמה אי אומר בדדמי דע"כ הבעיא אף בקברתיו מדדחי ומוקי באומרו סימני' דוקא הלא"ה אפילו אסקוה כו' דהוי כמו קברתיו כמ"ש הרי"ף לא מהימנ':

קנב

וי"א כו'. מכח קושי' הנ"ל דבקברתיו לא שייך בדדמי כמש"ש וע"ש:

קנג

ואם אמרה כו'. גמ' שם: שם:

קנד

אבל שנים כו'. ממש"ש והא מים כו' ונשים אפילו כו' מ' הא שנים כשרים ודאי מהימני דלא כהרי"ף ועמש"ל סל"ג:

קנה

וי"א כו'. מרדכי סוף יבמות וכתב דבכה"ג לא איבעיא להו כלל דלא גרע מהאשה עצמה דאם אמרה מת על מטתו מהימנא כו' ואזיל לשיטתו שכתב ברפט"ו דמש"ש וחזינהו לאלתר וקאמרי כו' ר"ל א"נ וקאמרי כולי אלמא בחזינהו לאלתר סגי אלמא בכה"ג לא איבעיא להו ואף לפירש הרי"ף דאיבעי' להו כה"ג מ"מ כיון דקאמר דאיפשט הבעי' דדיגלת אלמא דסגי כהכרה כמ"ש הג"מ בפי"ג הלכה י"ט ור"ל אף דקאמר רי"ף דבעי קברתיו ל"ד אלא דבר ברור:

קנו

ועכו"ם המסל"ת כו'. דלא עדיף מעד כשר:

קנז

ויש כו'. דמ"ש דאמר בדדמי היינו לפי שנותן לבו בשעת מלחמה להעיד ולהתיר משא"כ בגוי שמסל"ת ולא שם כוונתו לשום דבר:

קנח

ולכן דינם כו' וצריכה כו'. שם רעבון גריעא כו' מפולת כו' שילוח כו':

קנט

או כו'. לדעת הי"א דס"ס מ"ח מ"מ וסתם הרב כאן כדעת הי"א:

קס

אפילו כו'. גמ' שם:

קסא

מת כו'. ר"ל במת על מטתו. ורמב"ם וש"ע שהשמיטו דס"ל דכל רעבון הוא מת על מטתו וז"ש ואלו גבי רעבון עד כו' ול"ק במת על מטתו דהא לדעת הרמב"ם באינו מת על מטתו לא סגי בקברתיו אפילו במלחמה ולדעת הטור דלא ס"ל כן מ"מ הא ס"ל דקברתיו מהני לעולם אף במלחמה לכן השמיט הרב גם כן דלא מהני בשלא מת על מטתו:

קסב

אמרה כו'. ג"כ מה"ט שאמרו שם בגמ' ס"ד דבההוא פורת' כו':

קסג

היה כו'. כלישנא בתרא ואמרי לה כו' כשיטתו לפסוק כלישנא בתרא:

קסד

וי"א כו'. לחומרא כמש"ל סט"ו בהג"ה וכן בכל מקום כו':

קסה

אפילו. כולי דקאמר נשאת וכ"מ מדברי תוספות פ"ט א' דבור המתחיל אמרי ואם תאמר לימא כו' ואמרינן ברפ"ג דאין תנאי בחופה וב"ה ל"פ אהא משום מידע ידעי כו':

קסו

אפילו החזירה הראשון. אחר גירושי השני. שם וכדעת התוספת דהולד ממזר בכה"ג כמ"ש למטה:

קסז

שאכלו מנ"מ כו'. ירושלמי שם ולא פירות א"ר אבינא שאינה יכולה להוציא ממנו פירות שאכל וערש"י פ"ד א' ד"ה ולא פירות כו' ועי"ל סימן קנ"ה ס"י שכתב ואפילו הם כו':

קסח

מנ"צב. לשון הרא"ש שם ול"ד דה"ה לנ"מ כמ"ש הרא"ש בעצמו בפי"א דכתובות וכמש"ל בטוש"ע סימן קט"ו ס"ה:

קסט

אבל כולי. כתובו' ק"א א' זינתה כו' ועתוס' שם ק' ב' ד"ה ולא בלאות כו' וביבמות פ"ה א' ד"ה בלאות כו':

קע

אבל בעלה כו'. דוקא לדידה דעבדא איסורא קנסוה רבנן וגדולה מזו תניא בתוספתא פ"ב אלמנה לכ"ג כו' יורשה ואין מטמא לה שניות מד"ס כו' יורשה ומטמא לה ועתוס' פ"ט ב' ד"ה כיון כו':

קעא

אבל אם כו'. תוספת פ"ז ב' ד"ה הולד כו' ושם נ"ב ב' ד"ה אבל וכ' כמו שקנסינן לגבי בעל ה"נ קנסינן לגבי בועל וכתב דלכן אוקמי מתני' שם כר"ע אף ע"ג דלרבנן הולד ממזר מדרבנן כמו שהוכיחו שם מפ' הזורק אלא משום דסיפא דמתני' קתני והאחרון אינו ממזר ומדרבנן אף האחרון ממזר ועסנ"ז:

קעב

קודם שגירש כולי. רמב"ם וכמ"ש בירושלמי שם ניחא הולד ממזר מן השני הולד ממזר מן הראשון ר' בא בשם ר"ז אמר דר"ע היא דר"ע אמר הבא על סוטתו הולד ממזר המחזיר גרושתו משנשאת הולד ממזר ר' יוסי בשם ר' הילא ד"ה הולד ממזר כגיטה כן ממזרת ר"ל כמו שהצריכו גט מן השני ועשאוה כא"א ממנו כן עשאו מראשון הולד ממזר מה נפיק מן ביניהון נתן לה השני גט ואח"כ בא עליה הראשון ע"ד דר' בא בשם ר"ז הולד ממזר כר"ע ע"ד דר"י בשם רבי הילא הולד כשר ופסק כר' הילא דמוקי כרבנן וכן בגמרא מ' דאף לרבנן הולד ממזר וכתי' דר' הילא שהוא מדרבנן כמש"ש פ"ט ב' ועוד דלגמ' דידן ליתא בהא דר' זעירא כמ"ש בספ"ד מ"ט ב'. אבל תוספות שכתב כשם שקנסו מבעל כו' ע"כ לא ס"ל הא דרמב"ם דס"ל משום סוטה קנסוה אע"ג דאין הולד ממזר מסוטה אפילו מדרבנן מ"מ קנסוה הכא וכמ"ש תוס' ב' ספ"ד שם ד"ה סוטה לדידהו לעולם הולד ממזר כמ"ש גבי שני משום דאסורה לבעל ולבועל ועיין סימן קנ"ט ס"ב וכן להרמב"ם דס"ל טעמא דר' הילא לא ס"ל ס' התוס' ועח"מ סימן ד' סט"ז שכבר הקשה ואף שהרלב"ח וב"ש דחקו עצמם שם דבריהם א"ל קיום ונופלים מעצמם וגם לא עיינו בירוש' הנ"ל:

קעג

ממזר מדבריהם. גמ' שם:

קעד

וי"א כו'. תוס' הנ"ל ואע"פ שסתם בס' שקדם כדעת תוס' כתב כאן ס' ראשונה והוא דעת הרא"ש בשם י"א דוקא היכא שבא הבעל וקנסוה לגבי בעל קנסוה ג"כ גבי בועל אבל שמת במ"ה לא והרא"ש סתם דבריהם וס"ל כדעת התו' וכתב אדרבה עיקר קנסא הוא לגבי השני:

קעה

וכן כו'. כמ"ש באחות אשתו שם תוספת צ"ב ב' ד"ה נותן כו' וכי היכא כו' והרא"ש שם וכן הרמב"ן והרשב"א וש"פ ועמש"ש:

קעו

אשה שנתקדשה כו'. כמו במתני' וכמ"ש בגמ' צ"ב א' ליתא כו' אלא טעות והקשה שם ממיכל בת שאול ותירץ שאנסה שאול והשיאה ובע"כ נבעלה א"נ התם טעות של הוראה היה כמ"ש בסנהדרין י"ט ב' משא"כ כאן כנ"ל וכן אמרו בירושלמי ריש פירקין האשה כו' כמ"ד תמן מפרישין אותן כו' ואם היו קטנות כו' אף הכא כן שנייא היא תמן שאחרים הטעו בהן והכא לא אחרים הטעו בהן קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה ויקנסו בה אצל השני ולא אצל כו':

א

בד"א בודאי א"א. גם גבי עריות ה"מ למיתני חילוק זה דבספק ערוה קדושין תופסין וכבר כתבתי לעיל בסי' ט"ו ס"ק א' מה שנסתפק בד"מ בדין קדושי ערוה מדרבנן:

ב

חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה. הרמב"ם בפי"ב מה' גירושין הובא לקמן בטור ובש"ע ריש סי' קנ"ב כתב אמר הבעל גרשתי את אשתי אינו נאמן ואפי' הודית לו שגירשה אינו נאמן וכתב המ"מ אעפ"י שאם היה מכחישה היא לבדה היתה נאמנת כשהוא אומר כן אינה נאמנת וכל שהבעל מסייע לה מעיז' היא ולפ"ז היה צריך לפרש כאן דהיא אומרת לבעלה גרשתני והוא מכחישה אבל אם הוא מודה לה לא היתה נאמנת ור' ירוחם נתיב כ"ב ח"ה הביאו הב"י סי' זה ס"ק ד' כתב ג"כ זה הדין וסיים בלשונו כי מאחר שהיה בפני בעל והוא לא ערער הרי הוא כמו אם אמרה נתגרשתי ממנו עכ"ל דמשמע שאם ערער אינה נאמנת וכתב עליו הב"י והא ודאי ליתא דחזקה דאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה אפי' במערער הוא עכ"ל הב"י משמע מכ"ש באינו מערער והוא נגד דעת הרמב"ם והמ"מ הנ"ל ואפשר לומר דכל שהי' התחילה להעיז פניה נאמנת אף שמערער ומכ"ש אם הוא מסכים אבל בהוא התחיל לומר גרשתיך אז אף אם היא מסכמת לדבריו אין זה העזה דבתר דיבור' דידיה גררא מ"ש ר"י הנ"ל וצריכה גט משני אם תשאר עם הראשון משמע דמותרת לראשון תמהו עליו הד"מ והב"ח דאסור להחזיר גרושתו משנתקדשה לאחר כמבואר לעיל ס"י סעיף א' והנה הרב בב"ח נדחק בישובו ופסק הלכה למעשה דמותרת לראשון ומבי' ראיה (מהא דתנן בפ' האומר דס"ה ע"א היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ומה לי קדשתני ומה לי גרשתני וכו') ובאמת אין להם דמיון דאין האשה יכולה להעיז פניה נגד בעלה להוציא עצמה ממנו אבל להעיז פניה נגד אחר ולומר קדשתני להכניס עצמה הרבה עושות כן וגם מ"ש (וכאן אין לומר חזקה אין האשה מעיזה דכיון הבעל מכחישה בע"כ או היא מעיזה פניה בפני בעלה או הוא מעיז בפני אשתו וכיון דלא ידעינן מאן ננהו דמעיז פני' שריא לבעלה וצריכה גט משני עכ"ל) אין דבריו נכונים דאין זה העזה לומר לה את אשתי אחר שגירש' אבל זה נקרא העזה שאשה תאמר לבעלה אין את אישי והוא לא גירשה מעולם דוגמא לדבר אין הלוה מעיז פניו בפני המלוה מאחר שעשה לו טובה אבל המלוה מעיז בלוה, גם מ"ש היא שויא נפשה חתיכה דאסורא וצריכה גם משני אם תשאר עם הראשון עכ"ל ומשמע דבלא גט אסורה לראשון א"כ גם גט לא מהני דהא אסורה לו לפי דבריה גם אחר הגט מטעם מחזיר גרושתו:

ג

בפני בעלה. הרשב"א בתשובה סימן אלף רנ"ג הובא בב"י סימן זה ס"ק ד' הביא ראיה אעפ"י שהתחילה לומר שלא בפני הבעל א"א מתחילתה לא היתה נאמנת והשתא עביד' לאחזוקי לשקרא אלא לעולם נאמנת כל שאומרת בפני הבעל ומעיזה בפניו:

ד

בזמן הזה דנפישי חוצפ' ופריצות'. בב"ח כ' דוקא לכתחלה לא תנשא האידנ' דנפישי חוצפ' אבל אם נשאת לא מפקינן לה מהך טעמא והביא ראיה מתשו' הרא"ש כלל מ"ד סימן כ' (שפסק על אשה אחת שנשאת לאחר כשהיה הראשון בעיר דמותרת לשני כיון שנשאת לו בפני בעלה והרא"ש היה זמן רב אחר הרמ"ה (ר"ל בעל סברא זו דהאידנ' נפישי חוצפ') אלמא דס"ל להרא"ש דלא אמר הרמ"ה אלא לכתחילה אבל אם נשאת לא תצא עכ"ל הב"ח) ובאמת אין זו ראיה דהא לא הביא הרא"ש דברי הרמ"ה ואדרב' הרא"ש פסק בכלל הנ"ל בסימן א' דנאמנת להנשא אף לכתחל' וזה עכ"פ דלא כהרמ"ה וא"כ לדידן דחיישינן להא דרמ"ה מנ"ל לחלק בין לכתחלה לדיעבד:

ה

אין קדושין תופסין. זה דעת רוב הפוסקים אבל הר"ן בשם הרמב"ם /הרמב"ן/ כתב דיש דחוש לחומר' אף שלא בפניו:

ו

וס"ל דבעינן בפני בעלה ממש. באמת בדברי מהרי"ק שממנו הוצי' הרב דין זה דף נ' עמוד ג' בדפוס חדש עם המראה מקום כתב בזה הלשון ועל מה שכתבתי דל' בפניו אין מוכיח דלשתמע בפניו ממש וכו' משמע דס"ל דלאו דוקא בפניו ממש והריב"ש סימן קכ"ז שממנו הוציא הרב ג"כ דין זה מיירי במי שטוענ' על בעלה שאין לו גבורת אנשים וע"ז כתב שצריכה לבא לפני ב"ד ושתאמר כן בפני בעלה אבל המקבל' קדושין כשבעלה בעיר אף אם נאמר דמה שקבלה שלא בפני בעלה לאו כלום הוא מכל מקום כשבא בעלה והיא מחזקת בקדושין ואומרת שנתגרשה ממנו למה לא תהיה נאמנת דהא ידעה בשעת קבלת קידושין שבעלה יבא מיד לביתה ותכרח להעיז בפניו אם לא שנאמר דאה"נ מיירי כשבא בעלה לביתה חוזרת מדבריה ואומרת לא גרשתני ובזה אפש' לא פליג הרא"ש ומנ"ל לחלק השוי' מאחר שלא נמצא מחלוקת להדיא:

ז

ויש מי שאומר שאפי' לא נשאת עדיין לאחר. דיעה זו לא הובא כאן בב"י אבל דעת רבינו בעל הטור הוא שכ"כ בסימן קנ"ב ס"ק א' וז"ל אבל שלא בפניו מעיזה ואינה נאמנת אפי' אם ניסת או נתקדשה וכשבא מכחיש' החזיק' בדבריה וכו' והיא הרב ב"י בספר בדק הבית בסימן זה ומיירי שנתקדשה חוץ לעיר דבתוך העיר כבר כתב הרא"ש דהוי כמו בפניו:

ח

וי"א דאינה נאמנת לענין ממון כלל. כלומר אף דנאמנת לינשא אינה נאמנת להוציא ממון ודבר זה לא נתבאר למעלה במ"ש הרב בהג"ה זו שנתבא' לעיל דהא דעת הי"א שהביא הרב"י לפני זה בסמוך שהוא דעת הראב"ד אינ' נאמנת להנשא וגם לכתובה ודעת שאר פוסקים דנאמנ' לתרוייהו אבל מהרי"ק בשורש ע"ב דקדק מדברי התו' דאף דנאמנת לינשא אינה נאמנת לכתובה עיין שם שהאריך לפלפל בזה:

ט

אפילו העד עבד או שפחה. בגמרא אמרינן בכמה דוכתי דסתם עבדים פרוצים בעבירות וכמו שאמרו נמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו וכמ"ש הרמב"ם פט"ו מה' מכירה וע"כ כתב הטור בי"ד סי' א' שסתם עבד אינו נאמן על השחיטה וא"כ קשה דכשם דגזלן דאוריי' פסול לעדות אשה ולמה יהיה העבד כשר ואפשר דישראל בעל עבירה גרע מעבד אף שהוא ג"כ בחזקת בעל עבירה ועיין בב"ח דלא כ"כ:

י

חוץ מחמשה נשים. בשלטי הגבורי' פ' האשה שלום העתיק ל' ריא"ז שזכרים הדומין לאלו הנשים כגון חמיה ובן חמיה יבמה וכן בעלה נאמנים להעיד לה והא דיבם נאמן היינו כגון שאין זקוקה לו אבל להתירה לעצמו אינו נאמן עכ"ל בקיצור והנה לכאורה נראה דבן חמיה ויבמה הכל א' ודבריהם אלו לקוחים מהירושלמי והארכתי בתשובה בדין אם היבם נאמן לומר מת אחי כדי שיחלוץ ליבמתו ולא לכונסה וע' עוד בפסקי מהרא"י סימן ר"ך ורכ"א דכל חמשה נשים הנ"ל דאינן נאמנות להתיר גם כן אינן נאמנות לאסור ועיין לקמן סעיף מ"ו (הג"ה מדברי א"א המחבר שמ"כ במקום אחר וז"ל הנה יש כאן הרבה ריעות' האחד שהעד הוא אחיו של מת ומשנה שלימה שנינו ואין האיש נאמן לומר מת אחי שייבם אשתו יבמות דף קי"ח ע"ב אף על פי שבנ"ד אפשר יש להאשה בנים ולא שייך יבום ואף שאין לה בנים הלא בזמן הזה אין מייבמין מ"מ א"ל דמאחר דאינו נאמן ליבום ה"ה דאינו נאמן לחליצה וכבר נשאלתי מן הגאון הרב דלובלין מהו' העשל נר"ו במעשה כזה (לזאת התשובה רימז המחבר לעיל בסעיף דבסמוך) והשבתי לו בארוכה וכו' ועם כל זה קרוב הדבר באם יש לה בנים להתירה אך באמת תמיד מיראי הוראה אני וכל עגונה שאינה יושבת תחת יד ב"ד שלי אני מרחיק עצמי מזה אפי' להיות סניף להתיר ועם כל זה חלילה לי להרחיק עצמי מכל וכל וכו' עכ"ה), והנה התשובה הנ"ל היתה אתי אחר פטירתו וחבל על דאבדין ולא משתכחין:

יא

אפילו אינה עתה חמותה. הטעם אמרו ביבמות (דף קי"ז ע"א) דמסק' אדעת' דילמא ימות בעלה ותפול קמי בנה ותהי' כלתה והנה לפי טעם זה אם אינה ראויה להתייבם לבנה מטעם שהי' ערוה עליו או מטעם אחר מעידה לה ודין זה הוא בעי' בגמר' דף הנ"ל ולדע' הב"י נקטינן להקל הואיל ומילת' דעביד' לאגלוי ואפשר במדינות אלו דאין נוהגין לייבם ולא שייך טעם הנ"ל אפשר לסמוך על דברי הב"י ותעיד לה:

יב

וכן היא לא תעיד להם. לא היה צריך להרב להגי' כי כבר נרמז זה בדברי המחבר ב"י בתחלת הסעיף כמ"ש שחזקתן שונאות זו את זו:

יג

כבר אמרנו שהעד שאמר שמעתי. עיין בקונטרס העגונות סי' קל"ט קמ"ח:

יד

שמע קול מקוננות. מקוננת גרסינן בדברי המ"מ (וז"ל בסוף הלכות גירושין דין ט' בתוספת' אפילו שמע קול מקוננת שמזכירתו בין המתים אין עדות גדולה מזו ע"כ):

טו

מה שראו בעת צרה. עיין בתשובת הרא"ש כלל נ"ד סי' א' שמחלק בין מה שראו בשעת האונס למה שראו אח"כ בשעה שהיו יכולין להמלט על נפשם ואכלו נבילות לתיאבון שבאותה שעה היו פסולין גם צריך דרישה וחקירה אם היו אנשים טובים בשעת הגזירה מאחר דלא עמדו בנסיון אולי גם מתחלה היו בעלי עבירות ופסולים להעיד ועיין בתשובה ב"ל ח"ג סי' ע"ה:

טז

בא אחד ואמ' הרגתיו תנשא. בב"ח כתב דבמקצת ספרי הטור גרסינן בא אחד מהם וקאי אדלעיל כלומר אפילו מכל הנ"ל עבד ושפחה אפילו גבי דידהו אמרינן פלגינן דבור' ואין משים עצמו רשע ומיהו בספרים המדוייקים לא גרס מהם וא"כ אפשר בעבד לא אמרינן פלגינן דבורא דעבד משים עצמו רשע ואינו נאמן ודוק' במתכוין להעיד:

יז

אבל אם בא העד שאמרה בשמו. פי' אפילו בא אחר שהתירוה לינשא דאם בא קודם שהתירו' לינשא אפילו עד אחר נמי לא תנשא ודין זה כ' הר"ן בשם הרמב"ן בפ' המדיר דף תק"ג באשה שאמרה פלוני חכם טיהר לי הכתם והחכם מכחישה וסיים שם וכן הדין בכל עד מפי עד אם בא הראשון וכפר אין השני שאמר משמו נאמן וכך קבלתי דין זה עכ"ל, ויש להסתפק אם היא אמרה בשם שפחה ואח"כ באה השפחה ומכחשת אותה וכן אם עד כשר מעיד בשם עבד או שפחה ובא העד ומכחישו שלא אמר לו אפשר שבזה לא קבל הרמב"ן שהראשון נאמן וזה פשוט שכל שהעידו שני עדים מפי עד א' אינו נאמן להכחישה אך יש להסתפק אם יכול לומר העד הראשון שקר הגדתי לך וכבר כ' הר"ן בתשובה סימן מ"ז שאף שהגדתו מועלת חוץ לב"ד מ"מ אם אמרו אח"כ מבודין היינו נאמנים והביא ראיה לזה אך יש לפרש דברי הר"ן דמיירי כל זמן שלא העיד העד השני בפני ב"ד אבל באמת אין סבר' לחלק דמה תועיל העד' העד השני שלא יוכל העד הראשון לחזור מדבריו וא"כ כל עד מפי עד צריכה האשה לחקור היטב שלא יחזור העד הראשון מעדותו ויאמר שקר הגדתי:

יח

אעפ"י שהוא בעיר. אין הדבר מבואר בהדי' בתשובת מהרי"ו (שממנו הוציא הרב דין זה סימן ט') רק דהתם קאי שהעד הראשון היה דר במדינה אחרת והראי' שמבי' (מהרי"ו בסימן הנ"ל) מהא דתנן ביבמות דף קך"א ע"ב שמע מן הנשים אומרות מת איש פלוני דיו ר"י אומר אפילו שמע מן התינוקות אומרות הרי אנו הולכין לספוד ולקבור את איש פלוני וכו' אמאי לא אמרינן לישיילי אינהו גופייהו עכ"ל אפשר לפרש ששמע מפי נשים ותנוקות במדינה אחר' דמסתמ' אם היו באותה העיר היו הכל יודעים וגם מה שמקשה בגמר' שם ודילמ' קמצ' שכיב (פי' דהגמר' מקשה על הא דאמרו התנוקות הרי אנו הולכין לספוד וכו' דילמ' חגב בעלמ' המיתו התנוקות ואסקו שמי' דחגב בשם איש פלוני כדרך שהתנוקות משחקים ולפ"ד הר' מהרי"ו שהתנוקות המה בעיר מאי מקשה בגמר' ודלמא קמצא שכיב) נשאלה את פיהם של התינוקות אלא ודאי מיירי שהתנוקות אינם לפנינו, ובמ"מ ראיתי בפ' י"ג מה' גירושין דין ט"ו כ' על הדין שכ' הרמב"ם ז"ל וז"ל כבר הודיענו שהעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפי' שמע מאשה ששמעה מעבד הרי זה כשר לעדות אשה ומשיאין על פיו אבל אם העד או האשה או העבד אמרו מת פלוני ואני ראיתיו שואלין אותו היאך ראית וכו' (וכל זה הובא בסימן זה בש"ע סעיף ה') וכתב עליו המ"מ אעפ"י שכשהוא אומר שמעתי שמת אין אנו יודעין האומר הראשון כיצד היה יודע שמת אין דנין אפשר משאי אפשר דהכא כיון דאפשר ודאי שואלין אותו וכולי עכ"ל וא"כ כל שהעד הראשון בעיר א"כ גם אפשר הוא ולמה לא נשאל אותו ובפרט למ"ש למעלה ס"ק י"ז שהראשון יכול לחזור מעדותו:

יט

אעפ"י שהם מכחישים זה את זה. ראיתי בשלטי הגבורים העתיק לשון ריא"ז שני עדים המעידים על מיתת הבעל והא' אומר נהרג הואיל ומכחישין זה את זה אינם נאמנים, והנה בגמר' מוכח להדיא דעדים המכחישים זא"ז בדרישות וחקירות דאינם נאמנים דהא בסוף יבמות דף קכ"ב ע"ב קאמר למאן דלא בעי דרישה וחקירה בעדות אשה משום דלדיני ממונות מדמינן לו (וכן איפסק' הלכת' בש"ע מטח"ה ריש סימן ל') וכשם דבד"מ ק"ל דעדו' שהכחישו בחקירו' עדותן בטילה כמו שנתבאר בש"ע מטח"ה סימן הנ"ל ס"ב א"כ ה"ה הכא וא"כ לדברי הרמב"ם דחשיב הכחשה בגוף הענין כעין הכחש' בחקירות (כמו שמבואר בפ"ג מה"ע והובא בטור ח"ה סימן הנ"ל ס"ג ובש"ע סעיף ב') א"כ הכא (בנ"ד שמכחישין זה את זה בגוף המעשה) מקרי הכחשה ואף דק"ל כר"י וכר"ש (יבמו' ד' קי"ז ע"ב) אחת אומר' מת ואח' אומרת נהרג ר"מ אומר הואיל ומכחישות זו את זו הרי אלו לא ינשאו ור"י ור"ש אומרים הואיל זו וזו מודות שאינו קיים ינשאו ופרש"י שתי צרות הבאות ממד"ה אחת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג וכו' וכן פסק בש"ע סי' זה סעיף מ"ז היינו בצרות המכחישות זו את זו דהכחשה דצרה לא מקרי הכחשה (וסבר' זו דהכחשת צרה לא מקרי הכחשה נזכר ג"כ בתו' ביבמות דף קי"ח ע"א בד"ה דכל לא מת בעדו' אשה לא הוי הכחשה ע"ש וע"כ הרמב"ם והטור לא העתיקו רק לשון המשנה כצורת' אחת אומרת מת ואחת וכו' לא כבעל הש"ע שכתב הדין גם בשני עדים ולקמן בסעיף מ"ז גם הרב העתיק לשון המשנה זאת אומרת מת בעלי וכו') והרא"ש בתשובה כלל נ"א סימן ד' ששאלוהו בב' עדים שא' העיד שהיה הבן של מת אצל הקבורה והשני העיד שלא היה אצל הקבורה והבי' ראיה מן המשנה הנ"ל דף קי"ז ע"ב שאין זו הכחש' אף שבמתני' ההכחש' בגוף הדבר (א"כ משמע דהרא"ש לא ס"ל כהרמב"ם דהכחש' בגוף הענין הוי הכחש') אבל כ"ע מודו כל שההכחש' הוא בחקירו' שזה אומר מת היום וזה אומר מת אתמול עדות שניהם בטיל' כמו שהיא בדיני ממונות וכן הוא להדי' בתשובת הר"ן סימן מ"ז וכן הוא בש"ע לקמן סעיף כ"א ודברי הרב בב"ח המה תמוהין מ"מ דין זה בא' אומר מת וא' אומר נהרג תלוי באם שנפסוק כהרמב"ם שכל שהכחש' בגופו של דבר הוי כחקירות א"כ אינם נאמנים וזה הוא דעת ריא"ז והרא"ש בתשובה לא ס"ל כהרמב"ם ומחשיב זה לבדיקות ע"כ פסק דנאמנים ועיין בתשובת הריב"ש סימן רס"ו:

כ

דחיישינן שמא שד הוא. (כאן לא הביא ההיתר אם חזו ליה בבואה דבבואה) משמע דחש לסברת גאון (הביאו הטור סי' זה ס"ק י') דלא עבדינן בה עובדא, ולקמן סי' קמ"א סעיף י"ט הביא שני דעות להקל הדעה הראשונה סוברת דלא חיישינן לשד כלל דכל שיש חשש עיגון כמו שאין חוששין לצרה פי' שמא הצרה של אשה זו באה לקלקל את חברתה והשמיעה את קולה והלכה (יבמות דף קכ"ב ע"א) כך אין חוששין לשד והדעה השני' סוברת דגבי שד איכ' למיקם עלה דמילת' וצריך שיראו לי' בבואה דבבואה וכי חזו ליה מהני ולא אמרינן דאין אנו בקיאין כסברת הגאון:

כא

ולהרמב"ם צריך שידעו שהוא כתב ישראל. המ"מ כתב למעוטי כתב כותי שלא הוכשר כותי אלא מל"ת ולא כותב ל"ת והב"י בספר בדק הבית כתב עליו וז"ל אין לו טעם שאם כתב בדרך מל"ת למה יגרע עכ"ל וכוונת הב"י דמיירי שאין כתוב בדרך מל"ת רק בדרך עדות ובאמת טעם המ"מ הבו דלא לוסיף עליה. (והדין הזה של כתב ישראל הואיל ואתא לידי אעתיק מה שמצאתי בשאלה ותשובה מענין זה טופס התשובה שהשיב הרב הגאון מהר"ר מאיר כ"ץ אביו של בעל שפתי כהן ז"ל שהיה ר"מ ואב"ד בק"ק אמסטיבווי במדינת ליטא על השאלה ששאל ממנו מ"ו הרב המחבר ז"ל בעת שהיה ר"מ ואב"ד בילדותו בק"ק סלאנימא במדינת ליטא יצ"ו:
ממש"ה ועד מש"ה לא קם כמש"ה:
משה עלה /אל אלהים חיים/ מאד נעלה /כפיו פרושות השמים:
שבח וגדולה, מנה אחת אפים, ששון וצהלה, מספר ימיו כפלים:
העמק שאלה, משיב ישק שפתים, הגבה למעלה, בין צופים ורמתים:
אל עול"ה חברינו ועמית בתורה, בוצינא דנהורא, אספקלרי' המאירה, דמגלין ליה טמרא, אתרא דזקוקין דנורא. בפלפול וסבר', מרא שמעת' וגמר', אליו פי יקרא, שלמא כנהר', דיתיב בעילת' דרא, כחד בדרא ר"מ ואב"ד נ"י פ"ה ע"ה מוהר"ר משה יח"ן:
נדרש נדרשתי מאת רום מעכ"ת לחוות דעתי בעסק שכתב רום כ"ת וז"ל דמר בא אלי כתב ממדינ' וואלין מעיר אחת כותבים אליו איך מת שם בעירם יהודה א' מעירנו מזכירין שמו ושם אביו ושם אשתו הכל כאשר לכל אך שהכתב אינו מקויים:
יודיענו מעכ"ת דעתו הלכה למעשה איך כוונת הרמב"ם שצריך שידעו שהוא כתב ישראל אם פירושו של המ"מ (ר"ל שאינו צריך לקיים) או פירושו של הרשב"א שהוא קיום ממש עכ"ל, תשובה ע"פ עיון ראשון היה נראה לעשות מעשה ואשה זו שרי' והיינו טעמא אף על גב שהרי"ף והרא"ש סוף פ' בתרא דיבמות לא הכריעו בירושלמי אי הלכה כר' ירמיה שמשיאין אשה ע"פ שטר או כר' אבין שאין משיאין וכתב הטור בא"ה סימן י"ז ס"י שנראה לו לכאורה דעת הרא"ש לחומר' וכתב הב"י הר"ן ונ"י לא כתבו כן רק כתבו במי שאחזו והאשה בתרא שהרי"ף סמך אמ"ש במי שאחזו שלעדות אשה אפילו מפי כתבן וה"ה הרא"ש ס"ל כן והביא ג"כ הב"י שלדעת הרמב"ם איכ' מאן דס"ל צריך לקיים העד שבשטר הלא הוא הרשב"א אכן הנ"י ס"פ האשה בתרא והמ"מ והר"ן פ' מי שאחזו וכן הרמב"ן ס"ל שאינו צריך לקיים גם הרשב"א לא כתב כן אלא אליב' דהרמב"ם אבל הוא בעצמו לא נ"ל כן להלכה כמו שכתב המ"מ בשמו וא"כ הוי תרי רוב' דמינכר דא"צ קיום וליכ' למימר מה שא"צ קיום היינו ב' עדים אבל ע"א מיהו צריך דא"צ לקיים משמע כלל א"צ לקיים וראיה מהמ"מ דכשמוכיח שהרמב"ם א"צ קיום כתב מדלא כתב או שנודע מי כתבו כלומר אפילו בעד א' שיעיד פלוני כתבו וכן נראה מבואר מתוך תשובת מ"ו הגאון מהר"ם מלובלין שכתב ס"ס נ"ו ותחלת סימן נ"ז שאפילו מי שמצריך קיום די לו בע"א ומינה דמאן דלא מצריך קיום אפילו ע"א א"צ וה"ט למי שמצריך קיום שע"א מהני לדעתו כיון שמשיאין ע"פ ע"א אפי' עד מפי עד והכתב ע"א והמקיימו הוי כמו עד מפי עד ולא דמי לקיום שטרות דממון דלא עדיף קיום שטרות מעדות ע"פ וא"כ כל המתירין ע"פ כתב א"צ קיום, ואני אומר אף על פי שאיני כדאי להשיג על פוסקים הראשונים אשר מימיהם אנו שותים נ"ל שהרי"ף והרא"ש ס"ל לאסור בשטר אם לא נתקיים אחרי שנדע אשר באמת דבר תמוה בעיני שאם יהיה דעת הרי"ף והרא"ש להקל למה לא כתבו כן בהאשה בתרא ושבקי נפשייהו אפ' מי שאחזו ועוד לא הוי להו להביא אלא דברי ר' ירמיה ותניא כוותיה גם לא היה להרי"ף להביא כלל הירושלמי כיון דלא נפקא מינה מידי ע"כ נ"ל כיון שלא הכריעו בהאשה בתרא הניחו הדבר בספק ואזלינן לחומר' וה"ט דלא דמי להא דמי שאחזו דהתם ידעינן מי כתבו שכתב החרש לפנינו אבל שטר כזה אף על פי שאנו יודעין שישראל כתבו דילמ' פסול או קטן או אח' מחמשה נשים כתבו (שנתבאר בסימן זה סעיף ד') וכן נ"ל דעת הטור שכתב מתחלה ולכאורה נראה דאזלינן לחומר' קשה איך לא אסיק אדעתיה מה שכתב הרא"ש פ' מי שאחזו יותר מזה שהוא בעצמו כתב לשם וכן מי שנשתתק וכו' דמשמע דס"ל דליכ' מאן דפליג להכשיר מפי כתב א"כ למה כתב מתחלה הרא"ש לא הכריע אלא הוא הדבר אשר דברנו בהאשה בתרא מיירי שלא נודע מי כתבו גם הנ"י אפשר לפרש דבריו כן שלא התיר הרי"ף אלא בנתקיים ומ"ש אבל במי שאחזו וכו' אין כוונתו להכריע ההיא דהירושלמי אלא ר"ל דבההיא דמי שאחזו פסק להקל גם הר"ן לא כתב אלא ושמא סמך וכו' לא החליט כן לאמת אלא לשמ' וע"כ צריך אתה לפרש דברי הסמ"ג כן שהרי בסוף עשין נ' הביא ג"כ הירושלמי הזה ולא הכריע ולא כתב בשום מקום גבי עדות אמרינן מפי כתבם רק שכתב בעשין קכ"ז דאפי' בעדות ממון מעידה ע"פ ותימה למה הכריע בירושלמי כר' ירמיה דבלתי ספק עדות אשה קל מעדות ממון ועוד הירושלמי שהבי' ע"כ לא פליגי אלא בעדות אשה אבל בעדות ממון מבואר לשם שלא ע"פ כתבם תיובתי' אלא ודאי הירושלמי איירי בלא נתקיים השטר ואפ"ה איכ' דמיקל והוא לא הכריע ונראה להחמיר גם הג"ה מרדכי ביבמות כתב שהירושלמי לא איירי בדין שטר גמור ע"כ מי שסומך על ירמיה יש להכשיר בכתב שנכתב ואם יהיה כדברי הג"ה מרדכי או כדברי דאיירי שלא נתקיים אינו דומה הירושלמי להא דמי שאחזו דהו' שטר גמור ונתקיים ומשום הכי פסקינן שם להקל אבל בירושלמי לא הכריעו הרי"ף והרא"ש וסמ"ג וכוונתם להחמיר גם הג"ה מרדכי שכ' המקילין ס"ל דהירושלמי איירי בשאינה כתב גמור אבל לדעתי מה"ט כי היכ' דלא לסתור לההיא דמי שאחזו דאלת"ה קשה מנ"ל להקל בכן א"א יש להחמיר מלהתיר ע"פ כתב אף על פי שכתב המרדכי שנתפשט המנהג להקל היינו בשנתקיים, ותמהני על הב"י שכת' בש"ע בסי' י"ז סעיף י"א להרמב"ם צריך שידע שהוא כתב ישראל משמע מלשונו שלשאר פוסקים א"צ לידע שהוא כתב ישראל לא ידעתי מי הוא לו יהיה כדברי הר"ן שרי"ף סמך אפ' מי שאחזו שם ידעינן עכ"פ שישראל כתבו גם בירושלמי ל' שטר משמע של ישראל הוא וכן הוא בסמ"ג ונודע שישראל כתבו, ואפשר שכתבו בשם הרמב"ם הואיל בפי' כתב זה הלשון, ועכ"פ אין להשגיח בש"ע דבפשיטות פסק להקל כי לטעמיה אזל כמו שכתב הב"י שס"ל דר"ן ונ"י ס"ל דהרי"ף והרא"ש מקילין וכבר הודעתי שאפכ' נראה מדברי הרי"ף והרא"ש וגם מנ"י אין הכרח שיסבור כן שיסברו הרי"ף והרא"ש להקל ולאו למגנ' הבין הרשב"א בדברי הרמב"ם שצריך לקיים כמו שכתב המ"מ בשמו ובלתי ספק נוסח' אחרת נזדמנה לו בדברי הרמב"ם או מטעם אחר ס"ל דהרמב"ם איירי בנתקיים א"כ הרמב"ם אליב' הרשב"א ורי"ף ורא"ש וסמ"ג ס"ל שצריך שיתקיים השטר א"כ א"א להקל ראש נגד פוסקים הנ"ל בע"א גם מ"ו הגאון מהר"ם מלובלין כתב בסימן הנ"ל שצריך שיתקיים השטר אלא שמקיל אפי' בע"א וטעמו ונמוקו עמו כתבתי לעיל בכן נ"ל שלא להקל להתיר אשה ע"פ כתב שמת אא"כ נתקיים ויצא מזה למחות בנשים מלהתאבל ולקונן על בעליהם ע"פ כתב שלא נתקיים כי היכ' דלא ליפוק מיניה חורבא ותנשא לאיש אשר לא כדת אשר כבר קדמוני הפוסקים שלא תתאבל בעדות אשר לא תנשא וכל המרים ראשו בהוראה זו לקולא, קורא אני עליו רבים חללים הפילה. ורוב חדוה וגילה. מאל נורא עלילה, לאשר לו הגדולה ותפארת ותהלה, ממני ד"ש דמר יומם ולילה, אהוב בלב ונפש וקטן לבית אהרן מאיר אשכנזי בלא"א הר"ר משה הכהן זלה"ה:
תשובה מענין זה ממ"ו א"א המחבר ז"ל להרב הנ"ל:
מאיר עיני חכמים בהלכה, אשרי העם שלו ככה, מה' ישא ברכה, שמורה לו וערוכה, אהובי הגאון נ"י עמוד התוך אשר בית ישראל נשען עליו כמהור"ר מאיר יצו ה' הברכה באסמיו ולכל השואבים מי בארו לכלם שלום אקרא דברי פי חכם כן באו אלי יום אתמול כי יעבור בנשף בערב יום והנה מ"כ נחפז לדרכו והנה באשר חשקי לישא וליתן בדברי תורה עם הספר בקוצר מופלג והנה בעיקר הדין ג"כ הסכימה דעתי לדעת מעלתך שלא להתירה בלא קיום ג"כ מכח מקצת טעמים שכ' מעלתך מאחר שרי"ף ורא"ש וסמ"ג לא הכריעו וללמוד ההכרעה מההיא דמי שאחזו ג"כ די לבא מן הדין וכו' מה התם כשנודע מי כתבו והבאתי ראיה לזה מדברי הר"ן בתשובה (הביאה הב"י בסי' זה בס"ק מ"ט) בענין קברתיו כתב ג"כ מאחר שהבעיא לא נפשטא במקומה וצריכין לפושטה מההיא דדיגלת א"כ דוקא כי ההוא עובדא והבאתי עוד ראיה מדברי ת"ה בסי' ר"מ שכ' בשם א"ז שצריך לדעת מי הוא הכותב וידוע כי בעל ת"ה היה גדול שבאחרונים ומימיו אנו שותים, ועוד לדעתי גם הרב ב"י ומהרמ"א בש"ע לא היה דעתם ברור שכוונ' הרמב"ם היה כפירושו של הה"מ דא"כ היה להם לסתום ולכתוב שעכ"פ צריך שידעו שאינו כתב כותי וכמו שכתב הה"מ דמל"ת התירו ולא כותב לפי תומו וגם שאר פוסקים לא מצינו שנחלקו על הרמב"ם בזה ולמה כתב זה בשם הרמב"ם ע"כ היה נראה בעיני שגם הרב הב"י לא היה ברור בעיניו פירושו של הה"מ מאחר שהה"מ כתב פירושו דרך אפשר וסיים בדבריו אבל הרשב"א וכו' משמע שגם הה"מ בעצמו נסתפק בכוונת הרמב"ם וכן עשה הרב ב"י בתחלה פסק כדעת האחרונים שא"צ קיום ואח"ז כ' לשון הרמב"ם כלו' לדעת הרמב"ם יש להסתפק אם צריך קיום או לא ומ"ה סיים מהרמ"א וכן ראוי להחמיר בכן גם בזה הסכימה דעתי לדעת מעלתך ומחיתי בידה להתאבל מאחר שיש להסתפק ג"כ בדעת הרי"ף והרא"ש וכמ"ש למעלה, אך אשר רום מעלתך הפריז על המדה וסיים בדבריו שכל המרים ראשו בהוראה זו לקולא וכו' לא כן אני עמדי כי ודאי אם היה בא אלינו כתב ממרחקים שלא היה באפשרי לקיימו, היה ראוי לסמוך על גדולי האחרונים וכמו שמשיאין ע"פ בת קול (שנתבאר בסי' זה סעיף י') ולא חיישינן לצרה בשעת הסכנה כן לא נחוש בכתב שמא כתבו' א' מן הפסולים לעדות אשה ומ"ש מעלתך אם איתא שדעת הרי"ף והרא"ש להקל למה הביאו הירושלמי ה"ל לסמוך אההוא דמי שאחזו אין זה קושי' כלל דהא פלוגתא דירושלמי סתמא היא ומאן דאסר אסר אפילו בנתקיים ומאן דמתיר מתיר אפילו בלא נתקיים דאל"כ נימא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי אלא ודאי מדסתמו משמע דבכל גוונא פליגי וא"כ יפה למדו ההכרע' מההיא דמי שאחזו דלית הלכתא כמ"ד דלא מהני שטר אפילו במקויים וממילא קם הילכתא כאידך דמכשיר בכל ענין וע"כ הביאו הירושלמי ללמוד לפסק הלכה כמאן דמיקל לגמרי שלא היינו יודעים אם השמיטו הירושלמי לגמרי אלא ודאי ברורין הדברים שאם לא כתבו רק ההיא דמי שאחזו לא היינו מתירין רק בנתקיים הכתב ע"כ הביאו ההיא דירושלמי להורות כי מאן דמחמיר מחמיר סתם אפילו כעין ההיא דמי שאחזו ומאן דמיקל מיקל לגמרי אפילו בלא שום קיום וע"כ דברי המחמיר נדחו מההיא דמי שאחזו וא"כ קם ליה הילכתא כדברי המיקל ואין לבדות מלבנו דעה שלישית ולו' דלית הילכתא כתרווייהו מאחר דבירושלמי לא הביא רק שני דעות, ועוד מאחר דחזינן דחכמים הקילו בעדות אשה מאד וא"כ הוא ק"ו בן בנו של ק"ו מה בעדות ממון שהחמירה תורה שע"פ שני עדים כשרים יקום דבר לא הצריכו קיום רק שחז"ל החמירו מאחר שהלוה יש לו טענה על השטר אין להוציא ממון בלא קיום הכא דהקילו אפילו שפחה מפי שפחה מהי תית' צריך קיום ועוד קיום זה מה הוא דבשלמא גבי ממון יש לחוש שמא מלוה בעל השטר זייף עדים להוציא ממון מן הלוה אך כאן אין לחוש רק לצרה או לפסול ובשעת הסכנה ק"ל דמשיאין ע"פ בת קול ולא חיישינן לצרה ע"כ נראה פשוט במקום עיגון כתב הנמצא כתוב בכתב ישראל ולא שכיחי כותים שיודעים לכתוב בכתב ישראל שחזקה שישראל כתבו לא חיישינן לצרה ולפסול רק תלינן ברוב ישראל הכשרים לעדות זו כמו דלא חיישינן בבת קול והנה ראוי עוד להאריך בענין זה רק שאין הפנאי מסכים ודי בזה לע"ע והיה זה שלום מאד"ה ומנאי דברי אהו' הדש"ת כל הימים בלב תמים משה בן לא"א מוהר"ר יצחק יהודא המכונה לימא ז"ל ועיין בקונטרס העגונות סי' ט"ז:

כב

שחוששין שכתב כן מפני הקול שיצא. לאו דוקא דגם במסל"ת הדין כן דבלשון בני אדם אומרים מת פלוני על מי שטבע בנהר או נהרג במלחמה וכן הוא בגוף התשובה (בת"ה סי' רמ"א) ומביא ראיה מרב נחמן יבמות דף קנ"א ע"ב) דאמר אכלו כוורי לחסא ונשבע על כך אף על פי שלא היה היתר לאשתו (וסיים שם בלשונו השתא רב נחמן היה אדם גדול וצדיק וחסיד אשתבע על הרוב ועל דבר ההוה ורגיל כ"ש הכותים דבלא"ה פיהם דבר שוא שסומכין על הרוב ודבר הרגיל לדבר ולעשותו כוודאי) וא"כ עד שמעיד מפי עד שאמר שפלוני נהרג איכא למיחש דילמא בל' העולם מי שנהרג במלחמה לא חייש לסמתרא (תחבושת כך פירש"י יבמות דף קי"ד ע"ב) ומגיד שנהרג פלוני ואין להתיר בזמן המלחמה על עדות כזו כשיודעים שמת במלחמה אף שהעד אמר סתם נהרג ועיין מה שאכתוב לקמן גבי שמע מקומנטרסין של כותים ס"ק כ"ח:

כג

כדרך שבודקין לגיטין. לקמן סי' קנ"א מבואר בדיקת גיטין:

כד

אבל אם שמע מפי שוטה או קטן. לאו דוקא ה"ה אם העד הראשון שוטה או קטן ג"כ לא מהני רק דאורחא דמילתא דהם אינם באים לב"ד רק השומע מפיהם ועיין בפסקי מהרא"י סי' ר"כ מה שרצה רב א' לדקדק ולחלק בין המעיד מפיהם להם מעידים בעצמם והרב מהרא"י סתר דבריו ע"ש:

כה

לא מהני עדותן כלל. עיין בפסקי מהרא"י סי' ר"כ שכתב בשם א"ז שהוא מחלוקת ראב"ן וראבי"ה וראבי"ה מכשיר אפילו לאחר זמן ובשל תורה הלך אחר המחמיר ולפ"ז אם קטן א' מספר לאלתר שמת וקטן אחר מספר לאחר זמן שלא מת יש לחוש לחומרא לדברי ראבי"ה ולא תנשא וכן אם קטן מספר לאחר זמן שמת ונתקדשה האשה צריכה גט:

כו

וכן אם אמר פלוני מת וכו' ויש מחמירין. הב"י כתב (בסי' זה ס"ק י"ד) בשם מוהרר"י טאיטצק שבכל בתי דינים שהיו בסאלני"ק בימי איתני וגאוני עולם שהיו בה פשט המנהג להתיר וכו' ע"ש:

כז

שהם מחזיקים ידי עצמם בכזב. זה לשון מהרר"י בפסקים סי' ל"ד משו' דאינהו דהעלילו ודנו עבידי לאחזוקי שקרייהו שהרגו כדין:

כח

אבל שאר כותי' מסל"ת וכו'. אף דהיה אפשר לידחות דמהרא"י לא כתב דין זה רק ע"פ הרמב"ם דס"ל דהטעם דאין נאמנים דאינהו דהעלילו ודנו וכו' וכמ"ש בס"ק לפני זה וכמבואר להדיא בדבריו שכתב דין זה ע"פ הרמב"ם והיה אפשר לומר דאליבא הטור בשם הרא"ש (שכתוב בסי' זה ס"ק י"ז שאפילו אמרו נהרג שלא על ידן אינם נאמנים) חיישינן לכל כותי האומר שפלוני נהרג ובדין הוא כדי לתת חיזוק לערכאות שהרגו היהודי כדין מ"מ הראיה שהביא מהרא"י לא יחלוק עליה הרא"ש (דמהרא"י הוכיח דאם שמע מפי שאר כותים דנאמנים ומביא ראיה מדאמר בגטין דכ"ח ע"ב) שמע מקומנטריסים של נכרים (ממונים ליהרג רש"י) איש פלוני נהרג אל ישיאו את אשתו ולמה אמר שמע מקומנטריסין ולא אמר שמע מן הכותי' איש פלוני נהרג בקומנטריסין עכ"ל וא"כ לפי ראיה זו הרא"ש ג"כ מוד' בזה אבל יש לדקדק במ"ש מהרא"י בת"ה סי' ר"מ דמי שטבע בנהר וכותים מסל"ת שפלוני מת דאין להתיר אשתו דלפי סבר' רוב העולם מי שטובע בנהר אומרים עליו שמת ומה שהכותי מל"ת הוא לפי סברתו א"כ אם הכותי מסל"ת שפלוני יהודי נהרג בקומנטריסין למה לא נאמר שהכותי לא ראה שנהרג רק ששמע מפי הערכאות והוא אינו חושד שאומרים דרך התפארות רק שהם אומרים אמת ודברי מהרא"י בעצמם בפסקיו סי' ל"ד (שממנו הוציא הרב דין זה) יש ליישבם דמה שהתירו נשי הקדושים מיירי שאמרו בעיניהם ראו ההריגה וספרו המעשה איך היה אבל מדברי הרב מהרמ"א בהג"ה זו משמע כל שאומר הכותי מסל"ת פלוני נידון בערכאות דנאמן וע"ז קשה למה לא נא' שהכותי אומר זה מפי השמועה ובדדמי כמו שפסק מהרא"י בעצמו בת"ה סי' ר"מ ויש ליישב קצת וצ"ע למעשה ובפרט אם אנו יודעין שהכותי האומר לא היה אצל המעשה כשנדון בערכאות ועיין בתשובת הרב ב"י סי' ד' מדיני מסל"ת בדף ק"ח:

כט

כותי שהסיח ל"ת תחלה. כלו' אף על פי שהתחלת דבריו לא הספיק להתיר כההיא פונדקית (יבמות דף קנ"ב ע"ב) שהתחילה לבכות ושאלה איה חברינו ואפ"ה מתירין על פי סוף דבריה כי התחלה מורה שגם הסוף אמת:

ל

אף על פי שהיה אצל הכותי ששאל. כלו' אף על פי שהכותי המעיד ל"ת היה אצל הכותים הנשאלים והם הגידו שהיהודים חוקרים ודורשי' אפ"ה כל שלא שמע הכותי המעיד מפי היהודי השואל איה חברינו הוי מל"ת אבל אם שני כותים או הרבה עומדים ביחד והיהודי שואל לאחד מהם איה פלוני והשני משיב מת ודאי לא הוי מסל"ת כל שהמגיד שמע מפי יהודי שחוקר ודורש אף שלא שאל אותו מ"מ מקרי משיב לשואל ונראה מלשון הג"ה זו שאם יהודי אחד שאל לכותי איה פלוני והשיב מת וזמן רב אחר זה הגיד הכותי מסל"ת בפני יהודים אחרים שמת פלוני אינו נאמן דאל"כ ה"ל למנקט רבותא ולמפלג באותו כותי עצמו דהיינו דוקא במה שמשיב לשואל הוא דאינו נאמן אבל במה שמל"ת פעם אחר בשעה שאינו נשאל נאמן אלא ודאי בכותי אחד לא אמרינן שנאמן ודי בזה שמקילין ששאלת כותי אחד אינו מזיק להגדת הכותי השני אף על פי שהגיד לו הכותי הנשאל להכותי המגיד ובלבד שהכותי המגיד לא שמע מפי השואל הן עתה הן פעם אחר אך באמת הוא חומר' גדולה וכי בשביל שאשתקד שאלו אותו לא יהיה נאמן עתה במל"ת ובפרט אם מל"ת בפני כותי למה לא נאמין לדבריו בשביל שאשתקד שאלו אותו ועיין בתשובת בן לב ח"ג סימן ע"ו:

לא

וכן בכל מקום דאיכ' פלוגת' בדינים אלו אזלינן לחומר'. ראיתי בס' משאת בנימין בסימן מ"ד גם בסוף הספר בהג"ה ש"ע שלו (גם בסימן צ"ח ק"ח ק"ט) כי בשם הרב המזרחי דאזלינן לקול' והבי' ראיה ממס' עדיות שבשעת הדחק יש לסמוך אדברי יחיד וכו' כל שכן כשיהיו המקילין רבים ואחרונים שבוודאי ראוי לפסוק כוותייהו וכו' וסיים בהגהת ש"ע שלו ובלי ספק שאלו ראה דברי הרב המזרחי שהיה פוסק כותיה ולקול' כי בתראי הוא וטעמו ונמוקו עמו עכ"ל הרב בעל מ"ב והנה באמת טרם ראיתי בדברי הרב המזרחי היה תמוה בעיני מאיזו ראיה דאף אם יהיה הפירוש כמ"ש הרב המזרחי דבשעת הדחק יש לסמוך אדברי יחיד היינו היכ' דלא פליגי בשעת הדחק אז אמרינן דלהכי נכתבו דברי היחיד ושלא בשעת הדחק יעשו כדברי המרובין ובשעת הדחק יעשו כדברי היחיד אבל היכ' דפליגי בשעת הדחק כגון בעיגון או בדיני נפשות ודאי הלכה כדברי המרובין ודברי היחיד נכתבו לטעם המבואר בעדיות במשנה האחרת שאם יאמר אדם כך אני מקובל יאמרו לו כדברי איש פלוני שמעת ואפשר ליישב כי גם בעיגון אין כל העגונות שוות כי אשה זקנה אשר אינה רדופה להנשא א"צ להקל ולסמוך על דברי היחיד ובפרט היכא שמצפין על עדות שיבאו עוד בזמן קרוב אשר תוכל להנשא על פיהם ולפעמים היכא שהעגונה ילדה ורדופה להנשא יש לחוש פן תצא לתרבות רעה ואם לא נקל כדברי היחיד אין תרופה לעיגון שלה ע"י עדות אחרים זה מיקרי שעת הדחק וכמו שהרב בעל מ"ב זכר בתשובה ההיא החילוק הזה אך ראיתי דברי הרב המזרחי בסי' ל"ו לא כ' שם מ"ש הרב בעל מ"ב בשמו וזה לשון הרב אין ראוי להניח כל התנאים והגאונים המקילין בזה ללכת אחרי המחמירים שהרי שנינו במסכת עדיות למה נזכרו וכו' יסמוך עליו כגון בשעת הדחק כדפריש בעל א"ז וכו', אין לך שעת הדחק גדול מזה וכו' עכ"ל הרי דכוונת הרב שאין אנו צריכים לילך אחר המחמיר ומאחר דאשכחן פוסקים רבים ועצומים שהקילו בו וכ"ש שהם אחרונים וראו דברי הראשונים וכ"ש שעשו מעשה בהוראתם ומעשה רב איך לא נפסוק כמותם נמצא משמע להדי' מדבריו דכל היכא דהסברות שקולות וליכא כל הני למעליות' אז אין ראוי להקל ונמצא דאין כאן מחלוקת בין הרב המזרחי ובין הריב"ש ובעל ת"ה ומהר"מ המחמירין עיין בגוף התשובה של הרב המזרחי:

לב

ובלבד ששאלו אותו שלא בפני ישראל. (אבל אם שאלו אותו בפני ישראל לא הוי מל"ת) ונראה פשוט דכ"ש אם שאלו אותו בשם ישראל אף שלא בפני ישראל דכל שהכותי יודע שיש תועלת לישראל בהגדתו אין זה מל"ת וע"כ כתב הר"ן בתשובה (הביאו הב"י סי' זה, ס"ק ט"ז) אם השליח שאל לאשת המומר אין זה מל"ת ובחנם כתב הב"י שהר"ן חולק על מהרא"י (ועיין בב"י התשו' באורך ותבין דברי המחבר):

לג

והגיד אומדנות המוכיחות. לאו דוק' הגיד ה"ה אם יש בלאו הכי ראיות ואומדנות שמת ואפילו אין כאן עדות כלל כל שהתירה חכם ונשאת על פיו ואיכ' כאן אומדנ' דמוכח דדומה למים שאל"ס (דפסק בסי' זה סעיף ל"ד אם נשאת לא תצא גם כאן) לא תצא וע' בגוף התשובה ולמעשה צריך להתיישב בזה):

לד

כותי מסל"ת מפי כותי מסל"ת. ואם העיד הכותי ל"ת איך ששמע מפי ישראל שהעיד ע"פ שאלה אינו נאמן דמאחר שהוא אומר מפי מי שכוונתו להעיד גם הוא בעצמו מתכוין להעיד מיקרי, וכן מצאתי שכתב הרב מהרר"א אשכנזי בתשובה (כמדומה לי שהרב הזה הוא בעל מעשה ה') ואין דבריו מוכרחים וצריך להתיישב בדבר למעשה:

לה

אזלינן מספיק' לקול' וכו'. ויש חולקין בזה מה שנרשם כאן בדפוס שהדעה הראשונה הוא דעת מהרי"ק הנה הרואה יראה שם שלשונו הוא כמ"ש הר"ן כותי מסל"ת מפי כותי מסל"ת וע"כ נראה שהוא ט"ס והדעה הראשונה הוא דעת ת"ה סי' רל"ט ובפסקיו סי' רכ"ג ומיהו היה אפשר לומר דא"צ לעשות מחלוקת בין הפוסקים דגם מהרי"ק והר"ן ס"ל כדעת ת"ה והא דכתבו מפי כותי מל"ת הוא לאפוקי שאם הכותי הראשון בודאי אינו מל"ת כגון שהכותי הראשון אמר להתפארות או ע"י שאלה של ישראל או כמ"ש למעלה ששמע מישראל המעיד וכוונת הלשון כאלו אמר מפי כותי שהוא מסתמא מל"ת כל שלא ידענו להיפך שאינו מסל"ת אבל הריב"ש סי' שע"ז כ' שהרי אין הכותי בקי להכיר אם חברו היה מל"ת משמע דסתמ' לא אמרינן דהיה מסל"ת וכן מצאתי שכתב הרב מהרר"א אשכנזי וכתב עוד אף שפשט הגמרא מורה כדעת ת"ה מ"מ אין זה מספיק לעשות מעשה נגד הר"ן והריב"ש ומהרי"ק ומי יתייצב לפני בני ענק וכ"ש להקל באיסור א"א:

לו

איש שיצא מכאן עמי מת. לדעת הר"ן שהובא בהג"ה לעיל סעיף י"ד גם כאן צריך שיאמר כמה היה נאה או מת פתאום וכיוצא בדברים אלו:

לז

והם אסורים בקולר. מל' זה משמע דוקא כה"ג שהם אסורים בקולר הא לאו הכי חיישינן דילמא הנהו כולהו אזלי לעלמא או אחד מהם נפרד מהם ואחרים הם אלו שמעיד הכותי עליהם אבל רש"י פי' ביבמות (דף קכ"ב ע"א) קולר חבורה משמע דמנין עשרה בלחוד הוי סימן ולא חיישי' דלמא כולה או מקצתן אחריני נינהו:

לח

וי"א שכל זה דוקא שהזכיר העד שם עירו וכו'. מפשט לשון הג"ה זו משמע שיש כאן שלשה דעות חלוקות ודעה א' צריך שמו ושם אביו ועירו ולדע' ב' אפילו בשמו לחוד סגי ודעת השלישי' מכרע' דבשנים סגי שמו ושם עירו או שמו ושם אביו ובאמת המעיין בדברי הפוסקים אין כאן מחלוקת כלל ואין כאן רק דעה אחת (הג"ה מהמחב' אבל בפסקי מהרא"י סי' רפ"ד משמ' דכל דלא הוחזקו שני' שנתכסו מן העין מתירין על שמו ושם אביו לחוד עיין שם שמפרש כן דברי הרא"ש ועיין בס' מלחמו' ה' עכ"ה) כי איך יעלה על הדעת אם יעמוד עד אחד במקום אחד ויאמר פב"פ מת ולא הזכיר שם מדינה ועיר שאשה שתשמע לקול זה ויודעת ששם בעלה כך תלך ותנשא ולא תחוש שאולי שבכל העולם יש גם כן אחד ששמו כך ובגמרא אמרינן דהיכא דשכיחי רבים ושיירות אמרינן דלמא אתרמי שמא כשמא ואיך אפשר שבכל העולם לא יהיו שני יוסף ב"ש מכ"ש כשהזכיר שמו לבדו כמה יוסף איכא בשוקא א"ו לעולם צריך הוכח' שבעל' של זו מת ולא התיר הרא"ש אשת מכלוף בן מלול הביאה הב"י סי' זה ס"ק י"א אלא שאשתו ידעה שיצא בעלה ע"ד לילך לפאס והעד העיד שנהרג סמוך לפאס לא חיישינן דלמא בעלה אזל לעלמא ואחר אתא לפאס ונהרג והוי ממש כהאי (יבמו' דף קט"ו ע"ב יצחק ריש גלותא הוי קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב אביי אמר חיישי' לתרי יצחק ר"ג ורב' אמר לא חיישינן) ולו' דלמא גם אחר אזל לאספמיא אף על גב דשכיחי שיירתא לאספמיא מ"מ אין זה ודאי שמי ששמו כשמו הלך ג"כ לאספמיא וכן ההיא תשובה דלקמן בסי' קי"ח ס"ק מ"ב מיירי שאשת ר' אשר בר סיני יודע' שבעלה הלך ללמוד לטולטילא לישיבת הרא"ש לא חיישינן דלמא אחר ג"כ הלך דמאחר דלא הוחזקו שנים הולכין וכן היכא שמוכח מדברי העד שכוונתו על זה כגון שהנאבד והעד והשומע מפי עד כלם מעיר אחת ואומר לו דע שפלוני מת אף שלא הזכיר שם אביו אם אין אחר בעירם רק זה ודאי אשתו מותר' שכל שמזכיר שמו סתם ודאי על בן עיר שלהם מספר לו וכן כל כיוצא בזה אם מצאו כתוב בכתב ישראל בעיר א' פב"פ מת ודאי על בן העיר זה מעיד וכן מצאתי כתוב שכתב הרב מהרר"א אשכנזי בתשובה בשם רבו מהר"י טיטצק וכן מ"ש הטור בשם הרי"ף דאפילו הוחזקו שני' בעיר א' משיאין אשת האחד צריך ג"כ לפרש דמיירי שהאחד בודאי הלך לאותו מקום שנמצא ההרוג והשני לא ידענו מה היה לו תלינן במצוי דמסתמא שזה שהלך מביתו אדעת לילך לקורטבא הוא בודאי מת בקורטבא והשני שלא ידענו להיכן הלך אזל לעלמא אבל אם א' הלך מאתנו זה שנה והשני הלך מקרוב ובא כתב אלינו ממקום אחר תושב עירכם ששמו כך מת אצלינו אין זה הוכחה שזה שהלך מקרוב מת שם יותר מן האח' שהלך כבר ועיין בב"ח מה שנדחק כאן ובקונטר' אחרון ואפשר לפרש דבריו ג"כ כמ"ש אך א"צ לחלק בין קרוב לרחוק (שמפרש הב"ח דברי האלפסי דפסק דאף הוחזקו ב' יב"ש ולא שכיחי שיירות משיאין את אשתו והובא דבריו בטור סי' זה ס"ק י"ח ופירש הב"ח וז"ל והיכא דלא שכיחי שיירתא והוחזקו ב' יב"ש באותו מקום נמי תלינן להקל ונראה דמיירי דיב"ש א' יצא כבר מן העיר ויב"ש השני נשאר בעיר ומקרוב חודש או חדשים יצא גם הוא מן העיר השתא כיון שידוע ע"פ עדים שיב"ש יצא מקרוב מאותו מקום ובא לכאן ומת אף על פי שאין מכירין אותו אם הוא אותו שיצא כבר ממקומו או הוא שיצא מקרוב תלינן יותר באותו יב"ש שיצא מקרוב מת כאן ולא תלינן שאותו יב"ש שיצא כבר ממקומו חזר למקומו וחזר ויצא ממקומו ובא לכאן ומת ואותו יב"ש שיצא ממקומו מקרוב אזיל לעלמא והוא חי וכו' לפיכך תלינן להקל ואמרינן דאותו יב"ש שיצא ממקומו מקרוב הוא שבא לכאן ומת ותנשא אשתו לכתחיל' וכו' עכ"ל) אבל אם נמצא ההרוג במקום דשכיחי שיירו' והוחזקו שני יוסף ב"ש בעיר א' דאיכא תרתי לריעותא אף דהא' הלך בודאי למקום זה חיישינן דילמא השני ג"כ הלך למקום זה מאחר דשכיחי שיירות ומה שפי' בב"ח בקונטרס אחרון (אקושיא שהקשה הב"ח דלמאי דכתב הרא"ש בפרק האשה שלום בפלוגתא דאביי ורבא שהבאתי לעיל בתחל' הסעיף גבי יצחק ריש גלותא דמיירי בדשכיח שיירתא ולא הוחזקו עכ"ל הרא"ש ומשמע ודאי בהוחזקו ולא שכיח שיירתא אף לרבא חיישינן לתרי יצחק ר"ג וכמ"ש הרא"ש בפ' כל הגט בתחיל' סי' ג' דיותר יש לחוש שאותו המצוי בעיר עובר דרך שם אפילו במקום שאין השיירות מצויו' ממה שנחוש שבא אחר מעיר אחרת ועבר דרך שם ואפילו במקום שהשיירות מצויו' וא"כ למה כ' הטור דרב אלפס והרא"ם מתירין אף בהוחזקו ולא שכיחי שיירתא ואינה אסורה עד דאיכא תרתי לריעות' וע"ז כתב הב"ח ומיישב הקושיא דמוכח מדברי הרא"ש בפרק כל הגט בסוף סי' ג' במסקנא דבעיגון בעינן תרוייהו לריעותא הוחזק ושכיחי שיירת' ובהוחזק לחוד משיאין אשתו של אחד וע"פ פירושו לחלק בין קרוב לרחוק עיין שם והנה המעיין בדברי הרא"ש לשם יראה שאין הפשט כן ממה שמוכיח הב"ח ממה שכתב הרא"ש רבא סבר לה כרבה דל"ח עד דאיכא תרתי לריעותא הוחזקו ושכיחי שיירתא היינו לרבה בגיטין (כתב כן דס"ל כך) אבל לא לרבא דהא כבר כתב הרא"ש לפני זה בסמוך (פלוגתא דאביי ורבא הנ"ל) דע"כ מיירי בלא הוחזקו ושכיחי שיירת' (דרבא ס"ל לא חיישינן ואביי ס"ל דחיישינן אבל בהוחזקו ולא שכיחי שיירתא אעפ"י דליכא תרתי לריעותא חיישינן כמ"ש לעיל בשם הרא"ש מה שכתב בפ' כל הגט בתחלת סעיף ג'):

לט

ואפילו אם הוכחשו בבדיקו'. כלומר פשיטא שאין צריך לחקרן אלא אפילו אם חקרן והוכחשו בבדיקות מאחר שאין הכחשה מן החקירות שהזמה תלוי בהם עדותם כשיר' וכבר כתבתי בסעיף קטן י"ט מזה:

מ

או פלוני במקום פלוני. בטור (ס"ק ך"ג) הגירסא פב"פ ממקום פלוני וכן הוא במהרי"ק ונתן טעם משום אין מכירין אותו ואיכא ריעותא צריך שם אביו ושם עירו אבל בהרמב"ם (פי"ג מה' גירושין דין כ"ג) הגריסא כמ"ש כאן וצ"ל כמ"ש למעלה (ס"ק ל"ח) בדאיכא הוכחה שעל מקום זה אומר דאז סגי בשמו ושם אביו:

מא

ופרצוף פניו קיימים. הם הלחיים עצמם ואין משגיחין לא על העיני' ולא על הפה ב"י בשם הרמ"ה (תחלת סי' קכ"ד):

מב

דחיישי' לשאלה. סתם וכתב אפילו ארנקי ושאר כלים דאמרינן ביבמות (דף ק"ך ע"ב דלא מושלי אינשי אפ"ה חיישינן הכא דעכ"פ לא הוי סימן מובהק גמור ולאו דוקא לשאלה דה"ה למכירה או לאבידה חיישינן הכי ועיין בפסקי מהרא"י סי' קס"א משמע קצת דלא חיישינן לשאלה באותן כלים הנזכרים בגמר' (דהיינו ארנקי וכיס וטבעת ואוכף):

מג

ואפילו ק' סימנים שאינם מובהקים. בפסקי מהרא"י סי' קס"א מביא דעה אחת דמצרפין סימני כליו לשאר אומדנו' וכן משמע בתשובת מהרי"ק סי' קפ"ד דכמה סימנים ביחד מצטרפין אעפ"י שכל א' לבדו לא הוי סי' בהצטרף כולם יחד הוי סי' מובהק דא"א שיזדמנו כל הסמנים יחדיו באיש א':

מד

אבל שינים גדולים וכו'. לא הוי סי' בפסקי מהרא"י כתב זה על שהעידו ששני שיניים באמצע השורה של לחי העליון היו גדולים מהנהו שבשני צידיהם וע"ז השיב דבדקינן בהרבה בני אדם ומצינו דרובם הם כך וכו', משמע הא אלו היו שנים האחרים גדולים מה שאין נמצא כן לרוב העולם הוי סי' מובהק:

מה

ה"ה בכותי מל"ת. בא"ז מביא דעת ר' שמחה ור' נתן דס"ל דאין מל"ת נאמן רק כשאומר שמת או נהרג משום דלא צריך ט"ע אבל מצאתי פלו' הרוג עם סימנים היכ' דאיכ' למיחש דילמא אחר הוא וצריך ט"ע וכל ט"ע צריך עיון וט"ע זה דמל"ת שאין דעתו להעיד אלא שאומר ממיל' לא סמכינן עליה דבשלמ' (ישראל שמתכוין להעיד איכא למימר נתן בו ט"ע בכוונה וכו') הובאו דבריהם בת"ה סי' רצ"ט ובתשובת מהר"ם פדווא' סי' ך' וסי' ל"ו עיין עליהם, ועיין בקונטרס העגונות סי' ך"ו:

מו

וחלקו עליו האחרונים. מדלא סתם להדיא דלא כר"ת משמע קצת דלא נדחו דבריו לגמרי ומצרפין דעת ר"ת לשאר אומדנות והוכחות:

מז

אבל אחר ג' אין מעידין עליו. (מצאתי כתוב במקום אחר כתב א"א מ"ו המחבר ז"ל וז"ל עוד יש ריעותא שמא הוא לאחר ג' ימים ואף שלפי עדותו הוא תוך ג' ימים מה בכך הא כל החששות הם דלאחר ג' חיישינן שמא נשתנה צורת המת וסבור שהוא המת ואינו אלא אחר וא"כ נ"ד נמי מה שראה לעת ערב שנהרג אחיו הוא בדדמי סבר שמת ובאמת אינו מת ועדיין הוא חי בעולם, ואותו שקבר ביום ג' לא היה אחיו רק איש אחר שנהרג לפני ג' ימים ונשתני' צורתו לאחיו וכבר מבואר דבר זה בתשובת הריב"ש ובתשובת ראב"ח והא דמעידין תוך ג' היינו שיודעין בודאי שזה הנקבר לא עברו ג' ימים ממיתתו וכבר טעה בזה הרב בעל משאת בנימין עכ"ל, ודין דתוך ג' ימים הואיל ואתא לידי הרב המחבר א"א מ"ו ז"ל אעתיק פה תשובה בדין זה ואם שהתחלת התשובה היא בדין עד מפי עד ומהראוי להיות מקומה לעיל בסעיף ג' אך באשר עיקר תשובה ההיא בנוי' ומיוסדת בדין מצאו תוך ג' ימים העתקתיה פה, במותב תלתא וכו' וזה לשונו כמר יחזקאל בר יונה איז היא בק"ק מיסטעצקי גיוועזן פר ג' שנים ער איז צו ריק גיקומין אז ער איז גוועזט גנגין גיוואר צו ווערין פון זיין זון יונה אז מען האט גזאגט דאז ער איז נהרג גווארין האב איך אום גפרעגט אויף זיינם זון יונה האט ער משיב גוועזין זייא גאט גיקלאגט דאז ער איז בעו"ה נהרג גווארן אונ גילוב צו גאט דז איך האב גוואר גווארין דז ער איז בק"ק לוקאב צו קבורה קומין אונ מאן האט מיר גוויזין זיין קבר וויא ער ליגט אונ קעפ"נק של יונה בני האט מאן מיר געבין האב איך מוזין פר קופין אוף צערונג איך האב קיין זון מיין נייערט יונה הנ"ל איז איין זון גוועזן אונ דר איז בעו"ה נהרג גווארן אזו האב איך אלז גהערט מפי כמר יחזקאל אביו של כמר יונה הי"ד הנ"ל עכ"ל, מוביל כתבי זה הביא לידי גביות ב"ד הנ"ל ומענה בפיו שהיה עוד גביות ב"ד בידו של העגונה הנ"ל ונאבד ממנו בדרך והנה לכאורה נראה שעדות אביו של בעל העגונה מספיק להתיר כלתו מאיסור העיגון דהא העיד שנקבר בנו בק"ק לוקאב והראו לו קברו ואף שחמותה אינה נאמנת חמיה נאמן כדאית' בירושלמי שזכרים הדומין לאלו ה' נשים נאמנים והועתק בהגהות אלפסי (הובא לעיל בס"ק י') אך יש לפקפק ולחוש מה שנסתפק רב א' בתשובת הרב ב"י בדף ק"א ע"ב אם יצא קול בתחלה שפלוני נהרג במקום פלוני ואח"כ באו אחרים ואמרו בפני הרבה אנשים שפלוני נהרג יש לחוש שמחמת קול הראשון אמרו כן דלאו כ"ע דיני גמירי דכשמתפשט קול פשוט במדינה שפלוני נהרג אם ישאל א' לחבירו על פלוני ישיב לו שנהרג ויסמוך על קול פשוט ששמע ואף שלא ידע בודאי שנהרג ואף שהרב ב"י נחלק עליו בתשובה וכתב דיש לחלק בין קול של טביעה לקול של הריגה וכ' אל הרב הנ"ל דלדבריו לא שבקת חיי שיועיל שום עדות הא סיים בדבריו מכל מקום אם אפשר לשאול לעדות הראשונים איך ידעו שנהרג שלמה כרו"ב נראה דנכון הדבר כדי שלא יצא מתחת ידי ב"ד דבר שאינו מתוקן וכו' והנה קרוב לודאי אם נשאל לאביו הנ"ל, מי שהראה לקבר בנו לא הגיד לו שהיה אצל ההריגה רק ע"פ גביות ב"ד שנגבה בעסק הנ"ל הגיד לו והעיד ואם גוף הגבאת ב"ד לא היה מועיל לדינא א"כ בנ"ד ג"כ לא יועיל וכבר הכה הרב המובהק ראב"ח על קדקד המקילין בעד מפי עד יותר מן העד הראשון, וגם הר"י בן לב אף שצידד להקל לא מלאו לבו להתיר למעשה רק בדאית' תרתי לטיבות' והנה גוף הב"ד לא ראיתי ואף שכבר יצא הדבר מפי האחרונים להקל בספק ג' ימים כמו שהעיד הרב ר' אהרן בן ששון והרב מהר"י בן לב אבל כשהדבר נוטה שהוא לאחר ג' ימים כמו ששמעתי בנ"ד ובכ"ש בודאי לאחר ג' ימים עדיין לא יצא הדבר להקל נגד משנה שלימה שאין מעידין עליו אלא תוך ג' ואף שהרבה מהפוסקים מקילין והרב ר' עזריאל עשה מעשה כשיטת ר"ת וכן פסק מהר"ם וכתב ב"י בתשובה דכדאי המקילין לסמוך אפילו שלא בשעת הדחק ומכ"ש בשעת הדחק מ"מ הלא נודע כי הרמב"ם והסמ"ג והרשב"א והריטב"א והרא"ה והרמב"ן והריב"ש חולקין על זה ובפרט כי הריב"ש הוכיח בטוב טעם דלא כר"ת ולדידהו אשה זו בחזקת א"א קיימא ומי יקיל ראשו להתיר אשה זו שהיא א"א לדעת הרמב"ם והרשב"א ושאר גדולי פוסקים והכלל מי שרוצה להקל בודאי ימצא פוסקים שיהיו לעזרו אך אם נלך בדרך הפוסקים שפסקו שכל מחלוקת בדיני עגונה היא ספק א"א ודמי לשני כיתי עדים המכחישים זה את זה שהבא עליה באשם תלוי קאי ע"כ צ"ע גדול להקל ואף שהרב בעל משאת בנימין העיד בשם הרב המזרחי להקל בדיני עיגון (הוא בדברי המחבר לעיל ס"ק ל"א) כבודו במקומו מונח לא עיין יפה בדבריו כי לא נמצא שם כך וא"כ אשה זו בחזקת א"א קיימא ואף שנמצא בדברי האחרונים חכמי הדור שלפנינו הרבה קולות בדיני עיגון אין ראוי להעמיד יסוד על דבריהם וכבודם במקומם מונח כי מוכח במקומו' הרבה שלא דקדקו בדבריהם ע"כ אין בידי להתיר עד שישלחו לידי גוף הב"ד הראשון ואז אכתוב דעתי וה' יאיר עיני בתורת משה בן לא"א מוהר"ר יצחק יהודה המכונה לימא ז"ל, והנה אחר זה נגבה עוד עדות בענין זה והעיד א' שביום ו' הביא פריץ א' לעיר בגדים והכירו כולם שהוא של יונה מראזנ' י"א וביום ג' שאחר יום ו' מצאו ההרוג יונה הנ"ל עכ"ל:
לך שכתב א"א מ"ו המחבר על עדות הנ"ל). באשר עדיין ידי משה כבידים כי אינני בקו הבריאה עדיין ה' ישלח לי רפואה שלמה ע"כ אבא בקצרה אשר כתב בגביית ב"ד שביום ו' הביא פריץ א' בגדים והכירו כולם שהם של כמר יונה מראזנ"ייא וביום ג' הביאו ההרוג והכירוהו שהוא יונה מראזנ"ייא בעל הבגדים הנה ודאי הדין בזה שההרוג הזה לא יצא מכלל ספק ג' וכמו שכתב הנ"י לדברי התוספות (פרק האשה בתרא דף קנ"ב ע"ב) היכא שיצא קול איש פלוני מת ולאחר ג' ימים מצאוהו מת והכירוהו לפי פרצוף פניו או בסימנים ט"ע שיכולים להעיד עליו ונשאת אשתו על פיהם ממ"נ אם הקול היה אמת אין אנו צריכין עדות אחרת ואם לא הקול אמת הרי אינו לאחר ג' וא"כ ה"ה בנ"ד וממ"נ או שנהרג ביום ו' או שנגזל ביום ו' ונהרג אחר שבת וא"כ לא יצא זה מכלל ספק תוך ג' ואך ממה שיש להסתפק כי מאחר שהעדים לא הזכירו רק שמו ולא ידעו שהוא בעלה של האשה הזאת העגונה וא"כ צריך חקירה אם לא נחסר עוד א' ששמו יונה מאחר שלא הזכירו שם אביו וא"כ חקירה זו קשה ומי יודע אולי זה שלשה שנה הלך נער א' מראזנ"ייא שמו יונה וזה הוא שנהרג ונקבר בלוקאב ובעלה של זאת העגונה עדיין קיים והרב ב"י בתשובה אחת שכתב ג"כ להתיר אשה אחת ע"י חיפוש שיחפשו בסופיא"ה אם לא נחסר א' רק בעלה של זו כתב בזה הלשון ומיהו בדיקה זו קשה דמאימת מתחילין דילמ' מזמן רב יצא יהודי א' מסופיא"ה וזה נהרג ואעפ"י שהגידו קצת סי' בזה הסי' הזה לאו מובהק הוא דטובא אינשי הוי הכא ונראה דיש לשאול כל איש ואשה מהקהל אם זוכרים מיום היותם בסופי"אה אם נאבד משם יהודי שיש בו הסי' הזה הבלתי מובהק ואם יאמרו שלא נאבד או נאבד א' ולא היה בו סי' בלתי מובהק זה שאומרים הרצחנים, א"כ ודאי הנאבד הוא בעלה של זה שיש בו הסי' הזה הבלתי מובהק וצריך לבדיקה זו מומחה וירא שמים ויודע לחקור ויהיה מתון שלא ילך חשכים עכ"ל הרב הב"י בתשובותיו וא"כ בנ"ד נמי בדיקה זו קשה מי יודע כמה נערים הלכו מראזנ"ייא זה זמן רב אשר שמם יונה הן אמת אלו נוכל לברר שבעל' של זה הלך ללוקאב ובידו סחורה הנקרא בלשון רוסי"א באגט"י נענז"י ולא חזר לביתו היה אפשר לצדד היתר כמו שצידד שם הרב בתשובה שצ"ל ששני אנשים נחסרו מראזנ"ייא ושניהם שמם יונה ושניהם הלכו ללוקאב ולשניהם היה קעפנ"ק בלשון אשכנז סחורה באג"ט נענ"זי ועל זה היה ראוי לסמוך קצת ואף שהרב ב"י גמגם שם קצת והביא ראיה מההיא דמהרי"ק סי' קפ"ד ע"כ אתם מבפנים לחקור ולדרוש אם יש לחוש ליונה אחר ואתם ראיתם גוף הב"ד וההעתקות תוכלו לצרף הרבה סימנים בלתי מובהקים כעין ההיא דמהרי"ק ואם יהיה נראה לכם שאין לחוש ליונה אחר תוכלו להתיר עגונה זאת וה' עמכם בדבר המשפט דברי הכותב בידים רפות משה וכו':

מח

אלא אחר זמן מרובה. לא נתן שיעור לזמן מרובה וצ"ל דלעולם כל זמן שאין מתקלקלת צורתו ונרקב עד שא"א להכירו מעידין עליו דכך טבע המים שצומתין מראה הפנים לזמן מרובה עד שמתחיל להירקב ולפול ואז א"א להכירו וע"כ לא נתן זמן ושיעור לזמן מרובה ועיין בב"ח שכתב דלזמן מרובה היינו כל זמן שאין רואין בו שינוי בגופו ובצורתו:

מט

מיד כשהעלוהו מן המים. לאו דוקא מיד ה"ה בתוך שעה ראשונה אבל נשתהה קצת בתוך שעה שניה אין מעידין עליו כך דקדקו המ"מ והר"ן מלשון הרמב"ם (בפ"ג מה' גירושין דין כ"ב) וע"כ אמרו בגמ' דחזיוהו בשעתיה ולא אמרו לאלתר ועיין בתשובות הריב"ש סי' ש"פ מ"ש מזה:

נ

וכן אם היה בו מכה. מסתימת ל' זה משמע אפילו היה מכה באיזו מקום שיהיה מן הגוף חיישינן דילמא נתפח ונשתנ' צורת הפרצוף וא"א להכירו ומ"מ משמע דוקא שהיה בו מכה בחייו ולא נתרפאת המכה דאז אמרינן מיא מרזי מכה אבל אם כבר נתרפא' המכה בחייו או נעשה בו מכה לאחר מיתה שאכלוהו דגים וכיוצא בזה לא שייך לומר מיא מרזי מכה:

נא

אזלינן לחומרא. אף על גב דבספק ג' ימים איכא פלוגת' כמו שנתבאר בסעיף שאחר זה כאן דאין שיעורו אלא שעה אחת אזלינן לחומרא שיותר מצוי ששהה יותר משעה אחת כן כתב הר"ן סי' ע"א והובא בב"י:

נב

מותרת לדברי הכל. כבר כתבו האחרונים שזה קאי על סברא הראשונה דוקא ועיין בקונטרס העגונות סי' קע"ז, (ובמקום אחר מ"כ כתב א"א מ"ו המחבר ז"ל וז"ל עיין בש"ע שם כתב לד"ה אמרינן היתר זה וליתא וט"ס הוא וצ"ל לדעה הראשונה והיא דעת התוס' אך לדעת המחמירין חיישינן שמא הקול אינו אמת ועדיין חי הוא וזה הנמצא נהרג לפני כמה ימים ואחר הוא עכ"ל):

נג

ע"י ט"ע של גופו וצורתו. מדברי המרד' משמע דס"ל דבט"ע דצורתו לחוד סגי כל שאין חבלה בפניו:

נד

ואינו מחוור בעיני האחרונים. כאן לא כתב שחלקו עליו כמ"ש למעלה סעיף כ"ה דמשמע שלא נחלקו עליו להדיא רק שלא היו מחוורים בעיניהם אבל הריב"ש סי' שע"ח כתב בתחלה דאפילו ר"ת לא אמר אלא בג' ימים וכו' אבל בהא דמיא דקאי על ההוא גברא דטבע בדגל' דגופו שלם היה דהא קאמר אסקוהו אגישרא ולא על פניו וחוטמו לבד אמרו כן וכו' אלמא אפי' בגופו שלם דומיא דההיא אמרינן מתפח תפח ומיהו גם דברי ר"ת ז"ל נדחין וכו' לימא שאני התם שהיה גופו שלם אלא ודאי ליתא וכן השיג עליו הרשב"א ז"ל הרי אתה רואה שדחו דברי ר"ת בגודא רבא:

נה

ויש מחלקין דכל מי שהיה אצלו כשנטבע. דברי הג"ה זאת לא נתפרשו ובטור כתב שהרואה הטביעה אינו נאמן לומר הכרתיו בט"ע אפי' מיד אם לא שמכירו ע"י סימנין ומי שלא ראה הטביעה אם המת שלם נאמן להעיד עליו בט"ע בלא סימנים ואפילו לא ראה מיד ואם אינו שלם רק פרצוף עם חוטם לא סמכינן אט"ע בלא סימנים כלומר אפילו מיד והא דאמרינן לעיל אם שהה אחר שהושלך מן המים אין מעידין צ"ל ג"כ באינו שלם או בראה הטביעה והנה המעיין בדברי בעל המאור יראה שס"ל דבלא ראה הטביעה מהני אם ראה מיד ובראה הטביעה לא מהני אפילו ראה מיד משום דאמר בדדמי ועיין בדברי הריב"ל חלק א' שאלה א' ודברי הרב ר' בצלאל סי' כ"א ובדברי הריב"ש סי' שע"ח מה שכתבו מזה ואכתוב מזה בדף מיוחד באריכות אי"ה:
(והואיל ואתא לידן דיני טביעה הצגתי פה תשובה מא"א מ"ו המחבר בדינים אלו ע"פ מעשה שבא לידו ויתבאר לך מתוכו קצת מחלוקת הגאונים מהר"י ב"ל ומהר"ר בצלאל הנ"ל):
מעשה בא לידי ביהודי א' שמו פנחס מק"ק ארלא היה אצלי יום ה' ז"ך אדר ראשון בעסק משפט שהיה לו ולקח ממנו כתב חתום בח"י בעסק משפט אשר היה לו ביום ו' כ"ח אדר יצא קול איך נטבע כמר פנחס הנ"ל בנהר גדול ההולך שני פרסאות מן העיר וקול זה נתפשט מכח זה כי היהודי הנ"ל כאשר יצא ממני יום ה' הנ"ל בא אל כפר א' סמוך לנהר הנ"ל וביקש מאנשי כפר שיעבירוהו המים על המעבורות שקורין פרו"ם ורצה ליתן להם דמים מועטים והמה לא נתפייסו בסך שקצב להם ואמר להם אבטח על המזל ואלך דרך המים הנקרשים כי באותו יום היו המים במקצת מקומות נקרשים ובמקצת מקומות פתוחים בכן הלך מאתם לא נודע מה היה לו אם הלך דרך המים הנקרשים או לא הלך וביום ה' הנ"ל הלך יהודי א' על המעבורות וראה מרחוק מאד איש א' נטבע בתוך המים והיה פשוט בדעתו שהוא כותי כי היה רחוק בעיניו שיהודי יסכן עצמו עבור דבר מועט והנה ביום ו' בהשכמ' באו כותים מק"ק ארלא ועברו המים דרך המעברות ושאלו להם הכותים המתעסקים בהעברת המעבורות פגעתם את היהודי פנחס מארלא ואמרו לא ראינו אותו ואמרו הכותי' בודאי זה הוא שנטבע אתמול וספרו להם דברים הנ"ל כי לא רצה ליתן רק דמים מועטים וסיכן נפשו ואמר שילך דרך המים ובודאי הוא נטבע ומכח זה באו הכותים מארלא אלינו והוציאו קול שפנחס מארלא נטבע אחר זה קודם חשיכה נתפשט הקול ששקר הוא ולא נטבע הוא רק כותי א' וקודם ליל ו' סמוך לשבת הלך כותי א' מאנשי הכפר הסמוך לנהר והוציא את האיש הנטבע מן המים וחפש באמתחתו אולי ימצא מעות אצלו וראו אותו מרחוק שאר כותים ובאו ג"כ אליו והביאו האיש הנטבע אל הכפר והכירו שהוא יהודי והודיעו הדבר ליהודים הדרים בתוך התחום שמצאו יהודי א' שנטבע בנהר ולא הלכו מיד כי היה כמו ב' שעות בלילה ובבוקר ביום השבת הלכו אל הכפר והכירו אותו בט"ע שהוא כמר פנחס מק"ק ארלא והביאו אותו אלינו במוצאי שבת וביום א' בהשכמה הלכו כמה אנשים לראותו ואמרו כלם שהם מכירים אותו בט"ע שהוא כמר פנחס מק"ק ארלא גם הגידו בו סימנים דהיינו שהיה בו פצע בצוארו ורושם הפצע עדיין היה ניכר גם בידו הגידו בו סי' שהיה בו ג"כ פצע א' וכן היה עוד מצאו בו' סי' שומא א' על בטנו גם הכירו הפסקים והכתבים שלקח ממני היו באמתחתו וכל בגדיו עליו הכירו והיה נקרש מאוד יבש היה כעץ ממש ולא היה אפשר לקוברו מחמת שידיו היו בולטות למעלה עד שתוך שלשה ימים שהיה מונח בבית החורף נתפשטו אבריו ונקבר פה וקודם הקבורה לא היה ניכר הרושם שהיה לו בידו כי נתפשט העור והרושם שבצואר היה ניכר קצת לא כאשר היה בתחילה ואחר הקבורה באה אשתו והגידה בו סימנים הנ"ל שהיה לו פצע בצואר וביד גם שומא בבטנו גם הכירו כל בגדיו והנה האשה הזאת עומדת לפנינו בוכה במר נפשה להגיד לה דבר המשפט רוצה להתאבל על בעלה ולבכות עליו במספד מר וכאשר יעברו ימי אבלה טב לה לשבת טן דו ובאשר החלל נמצא בגבולי אכתוב הנראה לע"ד ודבר זה יפתח בקטנים ויסתיים בגדולים, ראשון לציון פשט לשון הגמר' בשילהי יבמות וה"מ דכי אסקוהו חזיה בשעת' אבל אשתהי מיתפח תפח, אין ללשון זה הכרע אם כשנשתהה חוץ למים גרע טפי משהה ג' ימים ביבשה ואפילו לר"ת דמיקל ביבשה לאחר ג' ימים כמבואר בתוספות מודה הוא דהיכ' דהיה במים ולא חזיוהו בשעתיה דאז בודאי מתפח תפח ואין מועיל שום ט"ע אפילו בכל גופו שלם, או נימא דחומרא זו לבד מחמרינן במים אף שלא נשתהה במים ג' ימים כל דלא חזיהו בשעתיה היינו כאלו הוא ביבשה לאחר ג' ימים וכמו שכתבו הרמב"ן והרשב"א אבל מ"מ לא גרע טפי מאלו נשתהה ביבש' כמה ימים ואפ"ה התיר ר"ת, והתוספות כתבו בפשיטות דהיכא שאינו נחבל בפנים שיוכלו להכירו אפילו לאחר כמה ימים וא"כ ה"ה בנ"ד אף שנשתהה חוץ למים לילה אחת מ"מ נסמוך על ט"ע שהכירו אותו מאחר שכל גופו שלם ולא נחבל בפניו כלל, והנה התוספות כתבו בפ' האשה שלום (יבמות דף קט"ו ע"ב) בד"ה מהני סימנים על הא דמסקינן התם דבעי ט"ע וסימנים ותימא היאך משיאין נשי בני אדם שטבעו ע"י ט"ע בלא שום הכרת סימנים וכו' וי"ל וכו' אבל אם צורת פניו שלימה שריא אפילו אחר כמה ימים מפשט לשון זה משמע דאפילו נשתהה ביבשה כמה ימים אחר שפלטוהו המים קודם שראוהו שרי כמו מצאו הרוג ביבשה ויש לדחות דכוונת התוספות דאפילו נשתהה זמן מרובה במים מועיל ט"ע כשראו אותו מיד וא"צ סימנים רק בנפח' צורת הפנים ולא איירי התוספות רק בראו אותו לאלתר והרא"ש כתב ויראה הא דבעינן ואסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וכו' פשט לשונו מורה דמי שלא ראה הטביעה אין צריך שיראהו לאלתר, וכבר ראיתי שני גדולי עולם נחלקו בתשובותיהם בפירוש דברי הרא"ש הלא המה הרב מוהר"ר יוסף בן לב ח"א סי' א' והרב מהר"י בצלאל סי' ך"א והעולה מדברי מוהר"י ב"ל שהרא"ש אינו מסכים לחילוק השני שכתב לחלק בין הגוף שלם לאינו שלם והוא לקוח מתוך דברי התוספות אלא עיקר הסכמת הרא"ש הוא לחלק בין אותם שראו הטביעה לאותם שלא ראו הטביעה ועולם בעינן לאלתר דוקא רק דבראה הטביעה לא סגי בט"ע לחודיה וצריך סימנים בהדי ט"ע ובלא ראה הטביעה סגי בט"ע לחודיה ועכ"פ לאלתר דוקא ועדיין אפשר לומר דשני עדים המכירים בט"ע א"צ ראיה לאלתר דע"כ לא אמרינן דבעינן ראייה לאלתר היינו בעד א' ואף על גב דעד שלא ראה הטביע' אינו אומר בדדמי היינו לענין זה דסגי בט"ע לחודיה אבל מ"מ איכ' למיחש דילמ' אומר קצת בדדמי אבל שני עדים המכירים בט"ע א"א כלל בדדמי וא"צ שיראוהו לאלתר אבל אין חילוק זה מוכרח דאפשר לומר דע"א שלא ראה הטביעה הוי כשני עדים ובתרוויהו בעינן לאלתר דא"א להכירו לאחר זמן אף על גב דא"א בדדמי ואין החסרון מצד העדים רק מצד המת שנשתנה וא"א להכירו אבל בדברי הטור מפורש להדיא דהיכא דהוא שלם ולא ראה הטביעה לא בעינן סימנים ולא לאלתר אפילו בע"א:
והרב מוהר"ר בצלאל פירש ג"כ דברי הרא"ש להקל דעיקר כוונתו לחלק הא דבעינן לאלתר היינו לאותם שראו הטביעה אבל לאותם שלא ראו אין צריך שיעיד בפי' לאלתר וסתמו כפירושו ואחר זה כתב הרא"ש אפילו אם בודאי לא ראו לאלתר אם לא ראו הטביעה ומצאו שלם אין צריך לא סימנים ולא ראייה לאלתר, הן אמת שיש להקשות על דברי הרב מוהר"ר בצלאל ולפרש דברי הרא"ש בפי' אחר ולחומר' וליישב מה שהקשה על הרב מוהרר"י ז"ל אך איני תוקע עצמי לדבר זה מאחר שהטור כתב להדיא להקל במצאו שלם ואין צריך לאלתר מסתמ' גם כוונת הרא"ש כך הוא ובתר רישא גופא אזיל הן אמת שגם דברי הטור אינם מוכרחים לפרש להקל דאפשר לומר דהא דלא מצריך הטור לאלתר היינו בידוע לנו שנטבע האיש הנאבד במים שאין להם סוף אבל מצאו איש נטבע במים צריך שיראו אותו לאלתר וכבר נזכר חילוק זה בדברי האחרונים בדרישה של מהרו"ך ובב"ח אך באמת אין חילוק זה מתקבל על הדעת דסוף סוף מכירין אותו בט"ע ומה לי שיודעים שנפל למים או לא הט"ע לא נשתנה בשביל זה וגם לא נזכר חילוק זה בגמ' ובשום פוסק וכבר כתב מהרי"ק שאין מדרכו של הטור לפרש דין מה שלא נזכר בשום פוסק אם לא שיכתוב שיראה לי ע"כ נראה פשוט לדעת הטור הבנוי על דעת הרא"ש כל שמכירין אותו בט"ע וגופו שלם מעידין עליו ולא בעי לאלתר וכל זה הוא ע"פ דעת התוס' ור"ת שכל שהוא שלם מכירין אותו אפילו לאחר כמה ימים וכ"כ מהר"י קלון בתשובה סי' קכ"א מאחר דבתראי מסכימים לדעת ר"ת כדאי הם לסמוך עליהם אפילו שלא בשעת הדחק גם הרב מהרר"י ב"ל בח"א סי' ו' כתב מיהו כי דייקינן שפיר אשכח דרוב מן הפוסקים נטו אחר סברת ר"ת ה"ה מהר"ם והרא"ש ובעל הטורים ואדם וחוה וזולתם גם הרב מוהר"ר אליה מזרחי בסי' ל"ט פסק כדרי ר"ת בשם רב יהודאי גאון דבט"ע גמור שישנו ראשו ורובו שלם מעידין עליו אפילו לזמן מרובה כל שהוא ניכר בחייו ומעידין עליו גם הרב ב"י אף שבש"ע כתב על דברי ר"ת שאינו מחוור בעיני האחרונים מ"מ בתשובותיו פסק למעשה כדברי ר"ת גם הרב מהור"ר יוסף כהן שהיה מורה הוראה בק"ק קראקא הביא בספרו שארית יוסף ג"כ דברי ר"ת להלכה למעשה, אך ראיתי חבל נביאים מתנבאים בסגנון אחר כי הריב"ש כתב בתשובה שהרשב"א השיג על ר"ת והביא ראיה מהגמר' דא"כ מנ"ל לפשוט דר"י ב"ב לקולא פליג (יבמות דף קס"א ע"א) דילמ' ההוא מעשה היה בכל גופו שלם ויש לדחות ראיה זו דהא אכתי קשה דילמ' היה בהם סי' מובהק דלכ"ע מהני אפילו לאחר ג' ימים אלא צ"ל שהמעשה היה ידוע להם שהנטבעים היה באופן זה דפליגי ת"ק ור"י ב"ב עוד כתב שם הריב"ש להדיא דאף ר"ת המיקל מודה במים כל שלא ראו אותו לאלתר דלא מהני שום ט"ע, וגם מהרר"י ב"ל כתב בתשובה א' דהרשב"א והר"ן והריטב"א סברי דבכל גווני צריך חזיוהו בשעתיה וכן פסק הר"ן בתשובותיו הלכה למעשה לאיסור אפילו בספק אשתהי גם הרב ראב"ח נוטה בתשובותיו להחמיר דלא כר"ת גם ראיתי בעל משאת בנימין סי' מ"ו לא רצה לסמוך על דברי הרא"ש בענין אם נשתהה שעה אחת אחרי עליתו מן המים והרב בעל דברי ריבו' מסתפק בזה ועושה מזה ספק ספיק' והנה מי ירום ראשו להקל מאחר ששלימים וכן רבים נוטים להחמיר הן אמת ראיתי כי הרב בעל משאת בנימין פסק בשם הרב המזרחי דכל דאיכ' פלוגת' בדיני עגונה הולכים להקל והביא ראיה ממסכת עדיות וכו' (הנה כל הדברים הנזכרים כאן המה מוזכרים אות באות כבר בדברי המחבר סעיף קטן ל"א בכן לא רציתי לכפול הדברים ולהשחית דיו ונייר חנם והרוצה לעיין יעיין בסמוך בסעיף הנ"ל) ולדעתי הדבר פשוט דכשם דגבי שני עדים אומרי' מת ושנים אומרים לא מת אזלינן לחומרא דאוקי אשה בחזקת אשת איש ומה לי עדים ומה לי דיינים וא"כ אשה זו בחזקת איסור עומדת ומי יתירה מספק, אך יש עדיין מקום להתיר אשה זו מאחר שהיו בו שלשה סימנים בגופו שני רשומים של פצע והשומא אף על גב דשומא לאו סי' מובהק הוא וכן רושם שהוא צלקת פסק הר"ן דלאו סי' מקרי אף על פי שמהרמ"א ומהרא"י כתבו דרושם הוי סי' אפשר דכוונת' רושם טבעי לא רושם של מכה דהוא צלקת וכבר כתב הרב בעל משאת בנימין מזה אך נראה דחבור ענינים אלו הוי סי' מובהק דרחוק דג' דברים אלו יחד ימצאו באיש א' ובפרט בצירוף המלבושי' דאין לך חשש גדול מזה דמאחר דיצא מאתנו בבגדים אלו ביום ה' ובכתבים שבידו ונמצא ביום ו' סמוך לחשיכה בבגדים ובכתבים אלו ואיך אפשר שנזדמן יהודי אחד ממקו' אחר ולקח כל בגדיו עם כתביו בו ביום ונטבע ותוך מעל"ע נשתנה פניו ממש דומה לבעל המלבושים ואתרמי שהיה לאיש הנטבע ג"כ רושם בצווארו ובידו ושומא בבטנו ודאי לפי המושכל אין לך סי' מובהק גדול מזה ובפרט בעת הקור הגדול דרחוק מן השכל לו' דאתפח תפח בזמן זה שנמצא יבש כעץ ובדוחק גדול שנתפשט אבריו בג"י בבית החורף וכן הקיל בעל מ"ב בסימן הקור בסי' ק"ד כל זה נר' להלכ' אך למעשה יש להסתפק הרבה דמ"ש בעל מ"ב בשם המזרחי סי' ע"ח דחבור סימנים הוי סי' מובהק לא מצאתי זה בתשובה אדרבה בסי' ע"ד כתב וא"ת לא מן השם הוא זה וכו' משמע מדבריו שאין סומכין על חיבור סימנים יחד ופשוט בעיני שהוא ט"ס בספר מ"ב מ"ש בשם הרב המזרחי בסי' ע"ח וצ"ל סי' ל"ח ששם כתב המזרחי הנה א"כ יותר ראוי שיקראו חסרון הגודל של רגלו הימנית וחסרון השער של ראשו כמין טבעת וכו' וכ"ש חבור שני סימנים יחד וכו' כי חיבור שני סימנים א"א שימצאו חבורם בעצמו לזולתו מן האישי' אבל באמת אין כאן מקום ללמוד מדברי הרב שחבור סימנים מועיל כסי' מובהק דהתם מיירי בסימני' שכל א' לעצמו הוא סי' מובהק לדעת הרב רק שדרך כ"ש כתב שמה שמועיל נפרד כ"ש שיצדק מחובר אכל מה שלא נק' סי' מובהק לבדו ומה שלא יצדק נפרד אולי לא יצדק ג"כ מחובר וא"כ מאחר שנתבטל עדות שהעיד הרב בעל מ"ב בשם הרב המזרחי קשה בעיני להקל מסברא וכן מצאתי שהרב מוהרר"י ב"ל בח"א בסי' ח' נסתפק בזה וסיים שם שאין להקל אף על פי שמצד שיקול הדעת יש להקל ומ"מ לא מצינו רמז לדבר בשום אחד מהמחברים וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה וכו', וא"כ קשה מאד בעיני להקל בלא ראיה ברורה ואף שמצינו שהרא"ש בתשובה צירף הרבה דברי' יחד בההיא דאשר בן סיני אף דקצת מהם לא הוי סימנים כלל וכן עשה מהרר"י קלון בההיא דוד בר שלמה מרוסיא מ"מ יש לחלק דהת' הזכיר העד שם המת וגם שם אביו בנדון דמהרי"ק רק שלא הזכיר שם המקו' עוד יש לברר בנ"ד כי בפניו היו קצת בהרות מחמת הטביעה כעין חבורות אם זה נקרא מכה או דוקא כעין פצע ממה שנפצע בבשר אבל חבורה שהעור שלם רק מתחת נתקבץ הדם ונשתנה מראה העור לירוק שקורין ברוין או בלויא לא שייך לו' בזה מיא מרזי מכה שלא היה מכה כלל רק שהמי' גרמו שינוי זה בעור ולדעתי א"א לשום נטבע שלא ישתנה עור הפני' קצת מחמת המיתה הפתאומי' שנאספו הדמי' יחד עכ"ד:

נו

שמא לא היו רעבי'. אבל א"א שמא נעשה לו נס כדניאל דאין מזכירין מעשה ניסים וע"כ בסמוך בכבשן אש מעידין עליו ואין אומרים שמא נעשה לו נס כמו שנעשה לחמ"ו ודלא כירושלמי (הביאו התוס' יבמות דף קכ"א ע"ב בד"ה אין מזכירין מעשה ניסים כתבו נפל לגוב אריות אין מעידין עליו שמא נעשה לו נס כדניאל נפל לכבשן אש אין מעידין עליו חוששין שמא נעשה לו נס כחמ"ו) בב"ח כתב דגמרא דידן מיירי באופן שלא שייך נס ובשנפל למקום עמוק ולא ידעתי איך לא שייך נס בכ"מ:

נז

לתוך כבשן האש. כתב המ"מ בשם הרשב"א דוקא כבשן אש שהוא עמוק שלא יכול לעלות ממנו הא לתוך מדורה אין מעידין עליו שמא יצא משם לשעה א"נ אף לתוך מדורה והוא ששהה עליו כדי שישרוף עכ"ל (פי"ג מה' גירושין דין י"ז) וצ"ל כן גם ביורה רותחת דבסמוך:

נח

ראוהו צלוב. היינו צלוב ממש משום דאפשר שיחתך החבל ויחיה ולא ידעתי למה הקיל הב"ח ומפ' צלוב בידיו:

נט

אף ע"פ שדקרוהו או ירה בו חצים. במשנה תנן [דף ק"ך ע"א] אין מעידין על המגוייד (פרש"י לשון גודו אילנא מנותח ומלא פצעים וחבורות חרב) ובגמר' משמע דאפילו במקום שעושה טריפה כגון מן הארכובה ולמעלה לא תנשא אם לא במים (דגמר' פריך על הא דמתני' מדתני אין מעידין על המגוייד למימרא דמגוייד חיי ורמינהו אדם אינו מטמא עד שתצא נפשו ואפילו הוא מגוייד טמא לא מטמא הא מיחיי לא חיי אמר אביי לא קשיא הא רשב"א והא רבנן דתניא מעידין על המגוייד רשב"א אומר אין מעידין על המגוייד מפני שיכול לכוות ולחיות וא"כ מתני' אתיא כרשב"א ופריך מי מצית לאוקמי מתני' כרשב"א הא קתני סיפא דמתני' מעשה בעסיא באחד ששלשלוהו לים ולא עלת' בידו אלא רגלו ואמרו חכמים מן הארכובה ולמעלה תנשא (דמאחר שהוא טריפ' וא"א דחיי') מן הארכובה ולמט' לא תנשא (ופרש"י קתני מיה' מן הארכוב' ולמעל' תנש' אלמ' מגוייד לא חיי ומשני שאני מיא דמרזו מכה ולעול' אימ' לך לרשב"א דמוקמינן מתני' כוותיה אפילו מן הארכובה ולמעלה לא תנשא דמגוייד חיי ושאני הכא דהיה במים) ולפי הירושלמי (הביאו הב"י סק"א) דאזלינן לחומרא בסתם מגוייד דחוששין שמא בחרב מלובנת נכוה (דפרש"י שמתוך המכוה מתרפ') א"כ אפילו דקרו בו חץ בקרום של מוח או בשאר מקומות שנעשה טריפ' אפ"ה אין מעידין דשמא בחץ מלובנת ירו בו ואפשר שיחיה לעולם ובב"ח כ' שאף לרשב"א מת הוא תוך י"ב חודש ואין מעידין דקאמר היינו תוך י"ב חודש והמעיין בתוספות (בדף הנ"ל בד"ה למימרא דמגוייד חיי) יראה דאין דבריו ברורים דהתוס' כתבו והקשו וא"ת בלא מילתא דרשב"א תקשי ליה רישא לסיפא (דברישא דמתני' תני' אין מעידין על המגויד ובסיפא תניא מן הארכובה ולמעלה תנשא אלמא מגוייד חיי ותירצו) דבלא רשב"א הייתי מפרש הרישא דאין מעידין לאלתר (וסיפא היינו לאחר י"ב חודש) אבל לרשב"א דאמר בפי' שיכול לכוות ולחיות ע"כ מקשה רישא לסיפא דרישא משמע אין מעידין לעולם מפני שיכול לחיות וסיפא משמע דתנשא לאחר י"ב חודש וע"כ מחלק בין מים ליבשה וא"כ לפי המסקנא לרשב"א אסורה להנשא לעולם כשהוא מגוייד ביבשה ולת"ק כשהיה מגוייד בסכין מלובנת ג"כ מודה לרשב"א:

ס

הואיל וראוהו נטבע בבגדים אלו. בנדון דידן שנפל לים בבגדי' והוציאו רגל א' מלובש בבגדים שנפל ודאי לא שייך לומר חיישינן לשאלה דאיך פשט בגדיו בתוך המים והשאילן לאיש אחר תחת המים ודאי לחשש רחוק כזה אין חוששין אך מי שנטבע בבגדים ואחר כמה ימים הכירו מת א' נפלט על שפת הים מלובש בבגדי' אלו בזה יש להסתפק באולי הנטבע יצא מן המים במקום רחוק ושם פשט בגדיו ומכרן או השאילן לאחר וזה הוא הנמצא כאן מת על שפת הים או נימא בשלמ' בעלמ' חיישינן לשאלה אבל כאן רחוק הוא ששני בני אדם נטבעו בבגדי' אלו וכי אתרמי שהשאילן לאיש א' וגם הוא נטבע בבגדי' אלו ופלטתו הים:

סא

או שנטבע בים הגדול ומת. דקדק לומר ומת כלומר ששהה עליו כדי שתצא נפשו ואז אין חשש אלא דילמא גלי אשפילוהו ויצא במקום רחוק או דף נזדמן לו ובחשש רחוק כזה אמרינן דאם נשאת לא תצא אבל אם לא ראו רק הנפילה לים בלבד אמרינן אולי יצא מיד ואף אם נשאת תצא (ועיין במ"מ ובכ"מ פי"ג מה' גירושין דין י"ט) וכן הוא בהג"ה בסמוך בסעיף שאחר זה:

סב

אם אמר קברתיו. כלו' שראוהו מיד בשעה שעלה מן הים באופן שנאמן אף שראה הטביעה:

סג

אבל אם נשאת בעבריינות תצא. לכאורה משמע דה"ה בכל מקום שאנו פוסקים אם נשאת לא תצא כגון בכל מה שנשאר בגמרא בתיקו לא אמרינן לא תצא אלא שנשאת בטעות לא במרד אבל המעיין בגוף התשובה יראה כי יש לחלק:

סד

מנדין אותו. דוקא במזיד אבל אם טעה כגון רב שילא (יבמות דף קכ"א ע"א) לא בר נידון הוא דהא קרי שמואל עליה דרב לא יאונה לצדיק כל און:

סה

גובה כתובתה. נראה דדוקא כשיש שני עדים על זה שנפל למים שאל"ס ושהה כדי שתצא נפשו דבממון לא סמכינן על עד א':

סו

והיוצא ליהרג אין מעידין. הנה בגמר' בגיטין (דכ"ח ע"ב) חילקו בין יוצא ליהרג בדיני כותי או בדיני ישראל ואיכא תרי לישנא לל"ק בב"ד של א"ה אין נותנים עליו חומרי חיים דכוודאי מת חשיב ולל"ב בב"ד של ישראל כמת חשוב ונראה פשוט דאין הכוונה דמשיאין את אשתו דאיך יהיה יוצא ליהרג עדיף מנפל לגוב אריות וממגוייד וצלוב ומשל"ס אלא ודאי לא קאי רבי יוסף (דמחלק חילוק הנ"ל) התם אלא לענין גט ותרומה דקאי ביה התם אבל להשיא את אשתו לעולם אין משיאין דאפילו ראוהו מגוייד וצלוב מכ"ש יוצא ליהרג וע"כ הרא"ש ביבמות לא הביא רק המשנה כצורת' ולא הביא הא דרב יוסף וכן נמשך אחריו הטור לקמן בסי' קמ"א (ס"ק ע"ד) כתב דין זה שהיוצא ליהרג בדיני כותים אחר פס"ד חשיב כמת ואף אם נתן הגט לידה לא הוי ספק מגורשת לענין זה אם נודע אח"כ שנהרג לא אמרינן שמא חי היה בשעת נתינת הגט אבל כל זמן שלא נודע שנהרג אין משיאין אשתו שמא חי הוא ובחנם כתב הב"י שרבינו חשש לדעת הרשב"א ולהרא"ש משיאין אשתו ביוצא ליהרג מב"ד של א"ה שהרואה יראה שלענין להשיא את אשתו לא אמרה רב יוסף מעולם (וכן מצאתי על הגליון של הטור כת"י הרב הגדול בדורו מהר"ר יעקב אב"ד דק"ק לובלין) ואני תמה על הב"ח שדימה כבשה כרכום ויוצא ליהרג למים שאל"ס ובגמ' לא דימה רק לספינה שאבדה בים ובכולן אם נשאת תצא וכן מבואר בהדיא בתשובת הרמב"ן ובתשובת הריב"ש והוא ז"ל עשה מחלוקת ביניהם בחנם:

סז

מיהו משום לזות שפתי' לא תנשא. מלשון הרא"ש משמע דאין בזה איסור רק דעצה טובה היא שלא תנשא ומיהו הרמב"ם השמיט עצה זו וכתב בכ"מ הטעם דלא איתמר בגמ' הכי אלא לאוקימתא דאביי אבל לאוקימת' דרבא לא צריכא למימר הכי:

סח

והיא אומרת ברי לי שמת. רש"י פי' בכתובות דכ"ב ע"ב אעפ"י שאינה יודעת בודאי שמת מ"מ יכול' לומר ברי לי שאין לבי נוקפי שברי לי אלו היה קיים היה בא ואין אשם תלוי אלא למי שלבו נוקפו אבל הר"ן כתב בפ"ב דכתובות שאין פרש"י מחוור ומיירי שאומרת שראיתיו שמת:

סט

אף על פי שנשאת תצא. לדברי הכל כלו' אעפ"י שנשאת בהיתר ע"פ ע"א אם אח"כ באו שנים מוציאין אותה מבעלה ולא אמרינן דע"א שנשאת על פיו הוי כשנים דלגבי תרי ממש לא הוי כשנים ואפי' נשאת לו תצא:

ע

ודוקא שהיא שותקת. כלו' אם נשאת בהיתר ע"פ אשה אחת או פסול א' ואח"כ באו שתי נשים או פסולים דמוציאים אותה לכ"ע היינו בהיא שותקת אבל אם גם היא אומרת מת ואשה אחת מסייע' לה ואומרת מת ונשאת ואח"כ באו שתי נשים ואומרות לא מת אז אם נשאת לא תצא דשנים הראשונים נאמנים לעולם כל זמן שהם פסולי עדות ואין שתי נשים מוציאין אותה מחזקת א"א מאחר שנשאת בהיתר כ"כ רש"י פ' האשה רבה (יבמות דף פ"ח ע"ב):

עא

אבל הבעל שנשאה אינו נאמן על עצמו. ואף על גב דהיא נאמנת על עצמה היינו משום חומר שהחמרת עליה בסופה אבל הבעל אינו נאמן אבל קשה הא אמרינן בסמוך אחר זה דאם עד כשר אומר מת ושתי נשים אומרות לא מת ונשאת לעד המעיד לה לא תצא א"כ לא חשבינן אותו לנוגע בעדות ואפילו לדברי הר"ן שהיא אומרת ברי שראיתיו שמת (הובא לעיל ס"ק ס"ח) הא שתי נשים מכחישו' אותה וא"כ הא דאמרינן לא תצא היינו מפני עדות בעלה שהוא עד כשר ואיך כתב הר"ב שהבעל שנשאה אינו נאמן ובנ"י ראיתי שכ' ומיהו הבעל אינו נאמן להעיד על עצמו ולומר אני הוא וקאי על זה שבא ואומר אני בעלה הראשון (בריש ד' תל"ג ע"א):

עב

ואח"כ באו הפסולים לא תצא מהתיר' הראשון. זה הוא דעת הטור ע"פ דעת רש"י ולדעת המ"מ גם הרמב"ם ס"ל הכי אבל הרמב"ן והרשב"א ונ"י מפרשי' דעת הרמב"ם דאע"פ שהתירוהו ע"פ ע"א אם באו שתי נשים לבסוף ה"ל כשתי/ כתות /עדים המכחישו' זא"ז ותצא אם לא בשנשאה לעד המעיד לה והיא אומר' ברי:

עג

ואם נשאת לא' מעידיה. זה הוא דעת הרמב"ם וכבר כתב למעלה דאין דעתו מסכמ' ושיש חולקין וס"ל דתצא והם הרמב"ן והרא"ש בתשובותיו ולא מהני כשנשאת לא' מעידיה אלא בב' נגד ב' ולא בא' נגד א' ומכ"ש בשתי נשים כנגד ע"א:

עד

דינן כשאר פסולי עדות. כלו' אם כותי א' מסל"ת שהוא חי ואחר מסל"ת שהוא מת לא תנשא ואם נשאת תצא ודלא כרד"ך שכתב דמל"ת נאמן להקל ולא להחמיר וכבר נדחית דעה זאת במרדכי ולעיל בשבויה סי' ז' בהג"ה סעיף ב' פסק ככת המקילין וכאן בא"א פסק להחמיר ועיין לעיל סי' ז' ס"ק ה':

עה

וי"א שאם אשה אחרת או היא שאמרה מת. הנה הרמב"ן והרשב"א מודים להרמב"ם בהיא עצמה [שאמרה מת] תצא מהתירה ע"פ עד א' כשר המכחישה רק משמעות הנ"י בתחלת דבריו הוא דאין חילוק בין אשה אחרת לאשה עצמה ופשיטא דהלכה אין סומכין על דברי נ"י לקולא נגד הרמב"ן והרשב"א והרמב"ם שכולם הסכימו בהיא עצמה שתצא מהתירה (עיין כל זה בב"י ס"ק ל"ח):

עו

אבל אם באו תחלה שתי נשים. המ"מ כתב דין זה (פי"ב מה"ג דין כ') אף לדעת הרמב"ן ורשב"א דס"ל בדע' הרמב"ם שכתב (שם בדין כ' עד כשר אמר מת ונשים רבות אומרות לא מת הרי זה כמחצה על מחצה) פירושו של כמחצה על מחצה, היינו כשתי כיתי עדים המכחישים זא"ז ואף על פי שהותרה ע"פ עד הכשר תצא מהיתירה ע"פ שתי נשים וע"ז כתב המ"מ (שם בדין כ"א) דאפשר דהם יודו בבאו שתי נשים תחלה והותר' דאין עד כשר מוציאה מהיתירה דאפשר שתי נשים עדיפים קצת מעד כשר אף לל"ב אבל לפי דעת רש"י והטור דאפי' בעד כשר הבא תחלה לא תצא מהיתירה ע"פ שתי נשים (וכן פי' המ"מ שם דעת הרמב"ם ופירוש של כמחצה על מחצה היינו דכיון דפלגא ופלגא נינהו הוי ליה קמא כתרי ואין דבריו של א' במקום שנים) מכ"ש איפכא וא"כ מאחר שכבר סתם בהג"ה לעיל בסעיף שלפני זה כרש"י והטור בבא עד כשר תחלה א"כ לא הוצרך לכתוב דין זה ויש ליישב קצת:

עז

י"א שלא תצא. לא ראיתי בזה מחלוקת רק הר"ן כתב (הביאו הב"י ס"ק ל"ח) להשואל שטעה בדמיונו לומר דוקא התירוה ב"ד אבל לא התירוה ב"ד אפילו נשאת קודם שבא השני הוי כאלו באו בבת אחת והר"ן השיב בפשיטות דכל היכא שנשאת אף שלא התירה ב"ד כיון שנעשה מעשה ע"פ ראשון הרי הוא כשנים ודברי השני הבא אח"כ הרי הוא כא' וגם מ"ש בתשובת הרמב"ן (הביאו ג"כ ב"י ס"ק ל"ח) וכל שלא עמדה בפני ב"ד אין בדברי העד כלום היינו מאחר שלא נעשה מעשה ע"פ העד אם בא העד השני הוי כבת אחת אבל אם נשאת ע"פ העד אין לך מעשה גדול מזה וכדברי הר"ן ואין בזה חולק אף שכתב בלשון י"א:

עח

והב"ד צריכים להיות ג' וכשרים. וכבר הארכתי בתשובה שאף שהרב כתב בד"מ שהוציא דין זה מתשובת הרשב"א סי' תשמ"ט ותש"ן הנה המעיין שם אין ראיה משם וכבר הארכתי בזה להביא ראיה דסגי בחכם א' ככל הוראות דעלמא ומיד שהורה חכם א' להתיר לא תצא מהיתרא רק לענין קבלת עדות שלא יאמרו מבודין היינו צריך ג' לקבלת עדות:
וכדי שתעמוד על בוריו של הדין הנ"ל, הצגתי פה התשובה הנ"ל:
מ"ש בש"ע סל"ט שהנשאת ע"פ ע"א לא תנשא אלא ברשות ב"ד והגיה מהרמ"א והב"ד צריכים להיות ג' וכשרים ולא קרובים זל"ז ולא לעדים ולא נדפס בצדו מאין הוציא הרב הג"ה זו ובספר ד"מ העתיק תשובת הרשב"א בסי' תשמ"ט ותש"ן ונראה שע"פ תשובות אלו הגיה הגה זו והנה דברי הרשב"א בתשו' סתומים וקצרים שסתם וכתב שהב"ד צריכים להיות רחוקים זה מזה ומן העדים ומן האשה עכ"ל ולא פי' אם קאי על ב"ד המתירין העגונה או על הב"ד המקבלין העדות וכמו שמיירי בסי' תשמ"ט בענין קבלת עדות או לא קאי כלל על דיני עיגון רק מיירי בדיני קדושין או שאר דיני נשים והנה באמת תשובה זו תמוה מאד שאם קאי על ב"ד מתירי עגונה וקאי אאשה הנשאת ע"פ ע"א שצריכה רשות ב"ד ועדים דקאמר היינו עדים דעלמ' וא"כ היו צריכים הב"ד להתוועד יחד דוקא ביום ולא בלילה ודוק' הם בישיבה והיא בעמידה וכל דיני ב"ד המבוארים בדיני ממונות יהיו הכל נוהגים בהיתר עגונה זו מה שלא נזכר בשום פוסק ומחבר ועוד למה בעדות הקילו אפי' מפי שפחה מפי כותי מל"ת מפי קטן ובב"ד יחמירו כ"כ דוקא ג' ולא קרובים ולמה בכל דיני איסור והיתר אדם רואה טרפה לעצמו ובכל דיני נדה שהוא איסור כרת נשאלין לחכם בין קרוב ורחוק ולמה ישתנה דין העגונה להחמיר יותר מכל האסורין שבתורה והנה מצאתי תשובה זו בתשו' הרמב"ן סי' קי"ג שם נכללו שני תשובות הקצרות אשר נדפסו בתשובת הרשב"א הנ"ל ושם כתוב והב"ד צריכים להיות רחוקים זה מזה ומן העדות ומן האשה ומן האיש ולא מיירי בדין עגונה כלל וקרוב לשמוע שבדין עיגון אף מקבלי עדות אין קפידא אם העד קרוב להם כמו שגוף העד אין קפידא אם הוא קרוב או עבד או שפחה ואף על גב דיש לחלק דבשלמ' עדות הוכרחו לתקן להאמין אף לקרוב דלפעמים אין שם עדות אחר אבל דיינים יכולים לקבל הבלתי קרובים מ"מ אין נראה חילוק זה דלא מצינו שהחכמים החמירו גבי עיגון שאם יש קרוב ורחוק שהיו אצל המעשה שלא יקבלו עדות הקרוב אלא עדות הרחוק וה"ה נמי גבי ב"ד יש לחוש לעיגון אם יחזרו אחר ב"ד כשר גם לא הבנתי קבלה זו מה טיבה אם העד הראשון הוא שפחה ועבד וקטן וכותי מסל"ת וא"כ מה צריך לקבל עדות השני בב"ד יותר מן הראשון שהעיד דרך שיחה בעלמ' ולמה יהיה יפה כח הבן מכח האב, ועוד הטעם שצריכה ג' לקבלת עדות ולא ב"ד שנים דלא מיקרי ב"ד רק הוא כעד מפי עד ובעגונה אף עד מפי עד מהני ועוד דידוע מה שנחלקו הרשב"א והר"ן בטעם שאין העדים יכולים להיות קרובי' לדיינים (הובא באורך פ"ב דכתובות בהר"ן דף קפ"א ע"א) ולפי טעם הר"ן (דיליף לה כשם שהעדים לא יהיו קרובים זל"ז כך העד עם הדיין אינם רשאים להיות קרובים ע"ש באורך) פשיט' דמותר בעיגון דאפילו עדים גופייהו קרובים נינהו גם הדיינים קרובים כ' הרא"ש בפ' זה בורר אמרה תורה הרוג ע"פ עדים הרוג ע"פ דיינים מה עדים אין קרובים זה לזה אף דיינים וכו' וא"כ גבי עיגון לא שייך זה ובתוס' פרק החובל כתבו בפשיטות בשם ר"י מאורליינש דלא פסלינן עדים קרובים לדיינים ע"כ נראה בעיני פשוט מאחר שלא נמצא דין זה בטור וברמב"ם וכל המחברים השמיטו דין זה ולא נמצ' דין זה רק בתשובת הרמב"ם ותשובת הריב"ש בשם תוספות (הביאה הב"י ס"ק מ"ב) נראה שאין הפי' שהאשה תושיב ב"ד כשר ותשאל את פיהם ודוק' ג' ובלתי קרובים רק דאמרי' דעד אחד האמינו אותו משום דהיא דייקא ומינסבה ע"כ צריכה לדקדק ותשאל לחכמים וכן משמע מלשון תשובת הרמב"ן וגם לישנא דגמרא דייק (דבמתניתין תנא דף פ"ז ע"א ניסת שלא ברשות מותרת לחזור לו (ופרש"י ניסת שלא ברשות ב"ד שבאו שנים ואמרו מת בעליך וניסת מעצמה שהרי לא היתה צריכה להיתר בית דין מותרת לחזור לו דאנוסה היא) וקאמר עלה בגמרא מדקתני סיפא נשאת שלא ברשות מותרת לחזור לו שלא ברשות בית דין אלא בעדים מכלל דרישא ברשות בית דין ובעד א' וכו') מדקתני הגמרא ברשות ב"ד ולא תני בהוראת ב"ד והתנא במשנה לא נקט רשות בית דין כלל רק בסיפא קתני שלא ברשות ומפרש בגמרא שלא ברשות ב"ד ומינה נשמע דרישא מיירי ברשות ב"ד וכל היכא דאיכא רשות כל דהו סגי בהכי דאם היה צריך ב"ד ממש לא ה"ל להתנא להשמיט דין זה וללמדו מכח דיוקא דסיפא וכמה פעמים מצינו בגמרא רשות ב"ד ואין הפי' שישבו ג' כשרים במקום המיוחד לב"ד ובגמרא פ' הכונס (בבא קמא דף ס"ב) ר' יהודא אמר בנר חנוכה פטור מפני שהיא ברשות ואמרי' עלה בגמרא מאי לאו משום רשות ב"ד והתם הפי' שב"ד חכמי ישראל נתנו רשות לכל איש להדליק נר חנוכה מבחוץ וכן עוד שם כל אלו שאמרו פותחין כו' אף ע"פ שברשות כו' ג"כ הפי' כן (וכן משמע מדברי התו') בריש האשה רבה (יבמות דף פ"ז ע"ב) בד"ה מכלל דרישא וצריכה לשאול לב"ד להתירה וכו' ש"מ דסבירא להו להתוס' דדי לה בשאלת ב"ד ואין לשון זה מורה שצריכה היתר ושתעמוד לפני ב"ד של ג' רק שאלה בעלמא ואף על גב דהתו' כתבו זה למאי דס"ד דע"א מהימן מדאורייתא אבל לפי המסקנא אפשר דצריכה היתר ב"ד מ"מ אין לזה הכרח מאחר שלא נזכר במשנה למה נאמר דהס"ד והמסקנא חלוקים דנוכל לומר לפי המסקנא פשיטא דצריכה שאלת חכם רק לפי הס"ד היה קשה להו להתוס' מאחר דע"א נאמן מדאורייתא למה ליה רשות ב"ד, והשיבו מ"מ צריכה שאלת חכם מאחר שבכמה דברים אין ע"א נאמן תדע דלאו כללא הוא וב"ד דקאמר לאו על ב"ד פרטי של ג' או של שנים דהא קתני סיפא דמתני' הנ"ל ניסת ע"פ ב"ד תצא ופטורה מן הקרבן וב"ד זה היינו ב"ד הגדול דהא ב"ד דעלמא אינם פוטרין האשה מן הקרבן וכמבואר בגמרא בהוריות ובהרמב"ם פי"ב מהל' שגגות והוראו' ב"ד הגדול אין צריכה שתעמוד לפניהם וכוללת קרובים ורחוקים ש"מ ב"ד דקתני במשנה לאו בחדא מחת' מחתינהו ולאו כללא הוא ופעמים נקרא ב"ד שנים או ג' היכא דקאי על ב"ד פרטי כדאמרינן בעלמא ואי כתב בי דינא לא צריך ודלמא כשמואל ס"ל וכו' ולפעמים כל חכמי ישראל בשם ב"ד יכונה כהא דאמרינן ביבמות דף כ"ד ע"ב וב"ד בעדים הוא דמפקי ואין הכונה שצריך לאסור האשה על בעלה דוקא ב"ד דגם חכם א' יכול להורות איסור ככל דיני איסור והיתר ודיני נדה אלא הכוונה על כלל בתי דינים שבישראל ויש קצת מקום עיון בדברי הרמב"ם שהבאתי לעיל שהוא פסק יחיד שעשה כהוראת ב"ד חייב ואין פטורים עד שיעשו רוב הקהל על פיהם וא"כ למה פסק שב"ד שהורו לאשה שתנשא האשה והבעל האחרון חייבים קרבן שאין זה הוראה אלא טעות הא בלאו הכי חייבים דהוו יחידים ויש ליישב דאפשר דלענין צירוף קאמר כמו שפסק פי"ג מהל' שגגות דין כ', נחזור לענין הנה הרב מהרמ"א שפסק שהב"ד צריכים להיות ג' וכשרים דבריו תמוהין מאין הוציא דין זה מה שלא נזכר במשנה ובגמרא בשום פוסק ואם על תשו' הרשב"א סמך הנה המעיין באמת יראה דהרשב"א לא מיירי בדיני עיגון כלל וכבר כתבתי שבתשובת הרמב"ן סימן קי"ג שם תמצא כי דברי הרשב"א אמורי' בסתם קבלת עדות לאסור אשה על בעלה או מדיני קדושין וגטין ועגונה מאן דכר שמיה ואיך יעלה על הדעת ששנים לא יקבלו עדות של עגונה ולמה יגרע עדות זה ממצאו כתב בשטר שמת פלוני דרשאין הב"ד להתיר העגונה וא"כ ה"ה בא' או שנים קבלו עדות דהוי כעד מפי עד הכותב עדותו בשטר ומביא לפני ב"ד ועוד משמע מדברי הג"ה מרדכי סוף יבמו' דקרוב יכול להתיר אשה וכן משמע בפסקי מהרא"י סי' קל"ט דחכם אחד מהר"ר טעביל התיר אשה ופסק מהרא"י הנ"ל דלא תצא אף שלא היה נראה בעיני מהרא"י ההיתר וידוע דבזמן הזה אין לנו יחיד מומחה גם כבודו במקומו מונח של מהרר"ט הנ"ל לאו מומחה היה כנראה מן ההשגו' שהשיג עליו מהרא"י אלא ש"מ דכל חכם המורה ובא יכול להורות בדין זה כמו בכל האסורים שבתורה וכן מצינו בכמה תשובות גדולי עולם שהתירו עגונות ע"פ עד א' או ע"פ פסולי עדות דהוי כע"א רק במקום דאיכא תיוהא התנו עד שיסכימו עמהם עוד א' או שנים ויש מי שכ' דאף בדיני ממונות א"צ הב"ד להתוועד יחד רק כל א' יכתוב דעתו בכתב הנה בגמ' מוכח בכמה מקומות שהדיינים צריכים לקבוע מקום כדאיתא גבי אודיתא כנפינהו ויתבי וכו' פרק זה בורר בסנה' ובעינן ועמדו שני האנשים לפני ה' וכן הוא בתשו' הרמב"ן להדיא ואף הרא"ש שהקיל גבי קיום שטרות היינו בתחלה לקבל כל אחד בפני עצמו אבל לבסוף צריכין להתוועד יחד ואין ב"ד בלא התוועדו' והנה יש מי שרוצה להביא ראיה מהג"ה אשר"י בפ' ז"ב הביאו הב"י סי' י"ג וז"ל ומוקמי בגמרא דאותו שליש לכ"ע דעת הדיינים בעינן כי פליגי בדעת הבעלי דינים דר"מ סבר דדעת בעלי דינים נמי בעינן ורבנן סבירי דלא בעינן דעת בעלי דינים והלכה כחכמים ומכאן יש ללמוד היכא דבררו את שני הדיינים וטענו לפניהם שאין בעלי דינים יכולים לומר לדיינים אל תשאלו לפלוני ופלוני את דיני אלא בפני פלוני ופלוני דהא הלכה כחכמים דלא בעינן דעת בעלי דינים ובש"ע בהגה סי' י"ג סעיף ו' העמיד דין זה אהא דכותבים ושולחים לב"ד הגדול וכו' וע"ז כתב בהג"ה ויכולים לשלוח למי שירצו וכו' משמע דאיירי ע"י כתב וגם לשון הג"א עצמו דנקט לשאול משמע כן מכל הלין משמע דא"צ להתוועד יחד ויכולין לחוות דעתם ע"י כתב אין מזה ראיה דהתם מיירי שקבלו עליהם בזב"לא וזבל"א ע"כ שואלים לשלישי וכן משמע הלשון היכא שבררו שני הדיינים אבל אם קבלו לדון לפני ג' אין ב"ד אלא במותב תלתא כחדא כמ"ש הרמב"ן בפשיטות וכדמשמע הלשון דגמ' כנפינהו איהו וכו' עוד מצאתי בתשוב' הב"י בדין שהיה מחולק עם הרב המבי"ט בדין ספינה שנהפכה וכל החכמים הסכימו לאיסור רק המבי"ט וחד דעימיה וכתב המבי"ט מאחר שהוא התיר לא תצא מהיתירה אף על פי שהוא היה יחיד בהיתר זה כמבואר בתשובותיהם ע"כ נראה שאין להרב מהרמ"א סמך במ"ש שצריך שיהיו ג' ואף אם נא' מה מזיק שנחמיר להצריך ג' הנה באמת יש בזה היזק גדול דאם בא ע"א והתירה חכם א' א"כ לא תצא מהיתרה אף אם בא אחר כך עד לאיסור אבל אם נתקן להחמיר עד שיסכימו ג' א"כ הוי כבאו שני עדים בבת אחת אחד אוסר ואחד מתיר ותשאר האשה בחזקת א"א כך דעתי נוטה להלכה וגם למעשה אם יסכימו בעלי תריסין אמת שעכ"פ גם בדין עיגון יש תועלת אם נתקבל העדות בפני שלשה כדי שלא יחזרו העדים בהם ויאמרו מבודין היינו כמו שפסק בתשוב' הר"ן ותשו' הראב"ח וע"כ נוהגין לקבל עדות במותב תלתא אבל לענין היתר עיגון א"צ לקבלת עדות כלל וכמ"ש:
הנה התשובה הנ"ל השיב א"א מ"ו הרב המחבר ז"ל להרב הגדול מו"ה יעקב שור שהיה אב"ד בק"ק בריסק דליטא ודעת הרב הנ"ל לפי התשובה שיסד עליה לקיים וליישב הדין של הרב מהרמ"א שהב"ד צריכים להיות ג' כשרים, והא לך בקיצור מה שכתב א"א מ"ו הרב המחבר להרב הגדול מהר"ר העשל ז"ל ג"כ מענין זה וזה לשונו:
כל הנ"ל השבתי על התשובה שהשיב הרב מוהרר"י שור והנה ראיתי גם מעכ"ת השיג עליו בפנים אחרים אף שיש לפקפק על קצת דברים שהשיב מעכ"ת עליו לא רציתי להאירך בפרטי הדברים אך בעיקר הדין שדעת מעלתך נוטה להקל מטעם דקי"ל כרב אחא דמדאורייתא בחד סגי הנה ידוע למעלתך מ"ש בכ"מ ובתשוב' הרשב"א דאדרבא יותר ראוי לפסוק כרבא דאזיל בשטת ר' אבהו לא כר' אחא דאזיל בשטת שמואל ועוד דאף דהרמב"ם דפסק כרב אחא מודה שא' לא מיקרי ב"ד כמבואר בפ"ב ובפ"ה וכאן אמרו בגמרא שצריכה שתנשא ברשות ב"ד ועוד מאחר דקי"ל דלעולם צריך ג' בדיני ממונות ואף בדיעבד וקבלת עדות דהוי התחלת דין בעי ג' והיכן נרמז זה דבעיגון בחד סגי ולדברי מעלתך דמדאורייתא בחד סגי לדין ולקבל' עדות (הני עכברי רשיעי נשכו וחסרו שורה שלמה מן ולקבל' עדות עד ע"כ קשה וכו') ע"כ קשה בעיני להקל באם שהיתה האשה צריכה היתר ב"ד לסמוך אחכם א' ובזמן הזה ליכא יחיד מומחה אבל לפי מ"ש ניחא דלאו לדיני ממונות מדמינן ליה רק לשאר איסורין כמ"ש הנה קצרתי כאשר ראיתי גם מעלתך לא כתב דעתו רק דרך העברה כמ"ש שאין כלי תשמישו בידו ולא יתבייש מעלתך בדבר כי אין ראוי מן הדבר בלא גמרא ושלום ממנו משה וכו':

עט

אם שנים מעידים ששמעו מפי אחד. כלומר כל א' מהם שמע מפי אחד (כן הוא להדיא בתשוב' הר"ן בעל דעה זו הובא בב"י ס"ק מ"ב) קמ"ל דכשם דבגוף עדות אזלינן בתר רוב דעות ה"ה בעד מפי עד שנים שהם עד מפי עד מכחישין את עד מפי עד אחר ודוקא שהשני' באים מכח שנים אבל מאה ששמעו מאחד כחד חשיבי וכן הוא מבואר בתשו' הר"ן באות' תשוב' ונרא' דה"ה עד א' המעיד מפי רבים וע"א המעיד מפי יחיד שקולי' הם מאחר דאין הרבי' לפנינו דאל"כ ליתני רבותא אחד מפי שנים ולא שנים מפי שנים:

פ

ואם נשאת תצא מפני שהוא ספק. כלומר אף על פי שנשא' בהיתר ע"פ שנים הראשונים תצא מהיתירה ע"פ עדות האחרונים דלא אמרינן לא תצא מהיתירה אלא בפסולים אבל כל שהאחרונים ב' עדים כשרים ודאי מוציאין אותה דתרי ותרי ספיקא הוא, ואשה בחזקת א"א קיימא והבא עליה באשם תלוי קאי:

פא

ונותנים לה עיקר כתובתה. זה דעת הרמב"ם בפ' י"ז מהלכות אישות גבי האומר' לבעלה גרשתני שחייב ליתן לה כתובה ולא תוספות וכתב המ"מ הטעם בשם הרמב"ן דעיקר כתובה גובה מפני מדרש כתובה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי אבל אין מדרש כתובה בתוס' ובאותו פרק דין ל"א גבי מיתה סתם משביעין אותה ונותנים לה כתובתה ומשמע דסמך על מ"ש לפני זה דאין הפרש בין גירושין למיתה דתרווייהו מפני מדרש כתובה נוטל כתובתה ואין מדרש כתובה בתוספות:

פב

ואפי' אשה שהיא שוטה נאמנ'. גמרא ערוכה היא לדבריך פקחת תנשא שוטה לא תנשא אלא אחת זו ואח' זו תנשא יבמות דף קט"ז:

פג

ומשביעין אותה. הטור בסי' ק' ס"ק י"ג כתב בשם הרמב"ן שצריכה לישבע שמת וכבר תמה בכ"מ ובב"ח עליו ואין זה רק שבועת אלמנה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים ועיין לקמן סי' ק' כתבתי דע"י גלגול אפשר צריכה לישבע שמת וכשהגיע זמנה לגבות:

פד

ואין דעתה לינשא. מלשון זה משמע אם נשאת כבר שלא ברשות ב"ד נותנין לה כתובה דהא אזיל לה חשדא:

פה

י"א דאפי' יש לה עד שמת לא מהני. בב"י ס"ק מ"ג העתיק דברים אלו וכתב עליהם דל"נ וע"כ השמיטן כאן ובאמת קשה מנ"ל להריטב"א להמציא חומרא זו בלא ראיה דהא מצינו דע"א עדיף מיניה לפעמים ועכ"פ מלשון הריטב"א משמע דלא החמיר אלא בהביאה היא העד לב"ד דאז יש לחוש שהיא שכרה אותו בשביל הכתובה אבל כל שהעד בא לבדו לב"ד למה לא נאמין לו לא ידעתי למה העתיק הרב בהג"ה בלשון אחר כל שיש לה עד ולא כתב כל שהביאה העד לב"ד כלשון הריטב"א:

פו

באה ואמרה מת בעלי. לפני זה כתב בסעיף מ"ג דבר הפשוט בגמ' יבמות דף קי"ז ע"א באמרה מת בעלי ולא הזכירה כתובה דנותנין לה כתובה וכאן הוסיף רבותא דאף דהזכירה כתובה לבסוף מאחר שהתחילה בהיתר נשואין אמרינן זה הוא עיקר בעיניה ומה שאומרת תנו לי כתובה משום דכל מילי דאית ליה לאינש קאמר להו לב"ד והוא בעי' דאפשיט' בגמר' שם דרך את"ל ע"כ אף לענין ממון נותנין לה כתובתה:

פז

אבל אם באה ואמרה תנו לי כתובתי והתירוני לינש'. דבר זה נשאר בתיקו בגמר' שם ודעת הרמב"ם בפרק ט"ז מה"א שהוא בעי' בדבר דרבנן ולקולא ומתירים אותה לינשא אך לענין ממון הוא כשאר תיקו ואם תפסה אין מוציאין מידה:

פח

וי"א דבין בזו ובין בזו כו'. הוא דעת הרא"ש דלא גריס את"ל ונשארו שני הבעיות בתיקו ומשמע דה"ל ספיקא דאוריית' ולעניין ממון ידוע דעת הרא"ש דבכל תיקו לא מהני תפיסה כמבואר במסכ' ב"ק, ומדעת הרי"ף משמע דעה שלישית דהוא גריס את"ל וא"כ בעי' ראשונה נפשט' לקולא והשניה נשארה בתיקו לחומרא וכמו שפסק הרא"ש ורבינו וזה פשוט לדעת הרא"ש כל שאסורה לינשא ודאי אין נוטלת כתובתה דהא מספר כתובתה נלמד לכשתנשאי תטלי אלא אפי' עברה ונשא' אפ"ה הואיל ועלתה האבעיא בתיקו לא מהני תפיסה לדעתו:

פט

וצרתה אסורה. במשנה שם דף קי"ח אמרו שצרתה מותרת עדיין בתרומה אם היא אשת כהן ועיין בתוספות שם בד"ה בת ישראל לכהן אם מיירי אף בתרומה דאוריית' אף על פי דממ"נ חד מינייהו עבדא אסורה דאוריית':

צ

שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן. בירושלמי מקשה ומעתה על עצמה לא תהא נאמנ' ותירצו מתוך שהיא יודע' שלא עשו דבריה רושם אצל חברתה אף היא אומרת שמת/ אמת /והקשו מעתה אפי' על צרתה תהא נאמנ' ותירצו א"כ חזרו לקלקול הראשון חשודה היא לקלקל עצמה כדי לקלקל חברתה (הביאו המ"מ סוף פי"ב מה"ג) וסיים שם בלשונו וכתבתי לפי שהוא נותן טעם לדין הנזכר כאן:

צא

כך אינה יכולה להעיד לה לאוסרה. ומכל שכן שאר נשים שאין נאמנו' להתיר' שאין נאמנו' לאוסרה אלא צרה איצטריכא ליה לאפוקי מדרבי מאיר דס"ל דנאמנ' לאסור דמוכח מלתא דקושט' אמרה שהרי אוסר' עצמה כך הוא בפסקי מהרא"י סי' ר"ך ורכ"א:

צב

הואיל ושתיהן אומרו' שאינו קיים הרי אלו ינשאו. בסעיף ט' פסק כן בשני עדים וכבר כתבתי שם לשון ריא"ז וע"ש:

צג

כגון שאמרה גרשתני בפני פלוני ופלוני. ודוק' קטטה כזו שגדלה השנאה להפקיע עצמה מבעל' בשקר וא"כ חיישינן אולי גם עתה תשקר ותאמר שמת בעלה אף על פי שלא מת אבל אם נתקוטטה עם בעלה ואומרת לו גרשתני אין זה קטטה דכולהו אומרו' הכי בשעת כעסן ולא נחשד' בשביל זה לומר בדדמי ומכ"ש לשקר:

צד

או שהמיר בעלה והניחה עגונה. שם בהגהו' אלפסי דף ת"נ ע"ב חולק על דע' זאת ובאמת פשט הגמר' והפוסקים משמע דלא אמרינן דאינה נאמנ' אלא בחזינן בה ריעות' שאמרה גרשני בפני עדים ואשתכח שיקרא דאז הוחזקה לשקר אבל בשביל בעלה שהמיר לא הוחזקה לעבור על איסור א"א והר"ן בתשובותיו סי' ג' (הביאו הב"י סי' זה ס"ק ט"ז וגם הובא בדברי המחבר ס"ק ל"ב) על מומר שמת בשעת הדבר וכ' שם שאין היתר לאשה מחמת שהיה שעת הדבר גם לא היה מסיח ל"ת ולפי דע' הנ"ל דכל מומר הוי כקטטה ה"ל להר"ן להשיב בפשיטו' דעד אחד בקטטה אינו נאמן אף שלא בשע' הדבר ועיין בתשובת הרב המזרחי סי' נ"א:

צה

והעיד לה שמת בעלה. הרב המזרחי בתשובה סי' כ' כתב כי יש מי שפירש דברי הרמב"ם דמיירי כשאמרה היא מתחלה מת בעלי ואח"כ בא העד המסייע לה דחיישינן שמא שכרה אותו אבל אם בא העד לבדו נאמן הוא ואין זה מוכרח לסמוך על פירוש זה להקל בלא ראיה ופשט לשון הפוסקים אינו מורה על זה כלל ועיין בב"ח:

צו

שמא היא שכרה אותו. וממיל' דאפי' אמר קברתיו אינו נאמן כמו שהיא עצמה אינה נאמנת:

צז

ובאה ואמרה מת בעלי במלחמה. זה הוא לשון הרמב"ם בפי"ג מה"ג דין ב' ומשמע דוק' אמר' מת במלחמ' אבל אמרה סתם מת אמרינן מת על מטתו קאמרה ומיהו איכא למידק מסוף דברי הרמב"ם איפכ' שסיים אבל אם אמרה מת על מטתו נאמנ' משמע הא מת סתם אמרינן מת במלחמ' קאמר' וכן כתב רש"י להדיא בגמ' (יבמות דף קט"ו ריש ע"א) דכשהוחזק' מלחמה בעולם ואומרת מת סתם היינו מת במלחמה עד דאמרה מת על מטתו וכן הוא בספר מלחמות ה' ובב"ח כ' שהרמב"ם חולק על רש"י ואינו מוכרח ולמעשה אין נפקות' גדול דהא בודאי כשאמר' מת צריך לשאול סיבת המיתה כמבואר לעיל סעיף ה':

צח

אפי' אומרת קברתיו. עיין בתשוב' הרב המזרחי סי' ך' והועתקה בכ"מ בתחלת פרק י"ג מה"ג גם בתשוב' מהר"י ב"ל ח"ב סי' ט"ז י"ז והועתק' ג"כ בכ"מ ושם נתבאר טעם לדברי הרמב"ם בדין זה והד' טענו' שטענו עליו ומה שהשיבו בעדו:

צט

נאמנ' לד"ה. ואפ"ה כשאומר' מת במלחמה אינה נאמנ' במיגו דמת על מטתו כמו שכתבו התוס' (יבמות דף קי"ד ע"ב בד"ה מי אמרינן מה לי לשקר) דא"א מיגו מנהרג למת על מטתו:

ק

שמת או נהרג רחוק מן המלחמה וכו' לקנות שלל. הרב העתיק דברי המרדכי והרכיב שני דינים יחד עיין שם ודוק ויש להסתפק אם מודה הרמב"ם לדין זה דהא מסתמא קברה אותו רחוק מן המלחמה ואפ"ה לא מהני קברתיו לדעתו:

קא

וי"א דאפי' נשאת תצא. (ביבמות דף ק"ד ע"ב בסופו דין זה הוא איבעיא דלא אפשיטא וכתב עליה הרא"ש דעבדינן לחומרא) ולעיל בסעיף מ"ח גבי ע"א בקטטה דהו' ג"כ בעיא דלא נפשטה לא הביא דעת הרא"ש ומסתמא דעת הרא"ש ג"כ דמאח' דלא נפשט' הבעיא עבדינן לחומרא וכן בהנהו בעיא דתנו לי כתובתי, והתירוני להנשא שהביא לעיל בסעי' מ"ד וכן בסעיף שאחר זה גבי ע"א במלחמה והרא"ש בפ' האשה שלום העתיק בתחלה בעי' זו בהחזיקה היא מלחמה בעולם וכתב ולא אפשיטא ועבדינן לחומרא ואח"כ בסעיף ו' גבי בעיא דע"א במלחמה בלא קברתיו כ' ג"כ ולא איפשוט בעיין ואח"כ בסעיף ו' כתב אבעיא להו ע"א בקטטה מהו ולא אפשטא ולא כתב כאן דעבדינן לחומרא משום דסמך אדלעיל וכן אח"כ בסעיף ז' העתיק הנהו תרי בעיי דתנו לי כתובתי והתירוני לינשא תיקו ומסתמ' סמך ג"כ אדלעיל דכל דלא אפשיט' עבדינן לחומרא וכן משמע שם בקיצור פסקי הרא"ש דחד דינא אית לכולהו אבל כאן בש"ע נמשך אחר הטור שלא כתב מחלוקת הרא"ש רק בדין דכתובה כתב בסוף סעיף מ"ד בשם הרא"ש אין מתירין ולא ביאר דבריו אם פירושו לכתחלה או אפילו דיעבד וכן בדין דקטטה לא הביא דעת הרא"ש כלל וצ"ע למעשה ועוד אכתוב מזה בסעיף שאחר זה:

קב

ואם לא אמר קברתיו לא תנש'. כבר כתבתי בסעיף שלפני זה דהיא בעיא דלא אפשיט' בגמ' וע"כ פסק הרמב"ם כדרכו בכל הבעיות דאם נשאת לא תצא אבל לדעת הרא"ש אפשר לו' דתצא כמ"ש בסעיף שלפני זה וראיתי בתשובת בן לב ח"ב סי' ט"ז כתב שמצא בספר העיטור תשוב' להרי"ף בע"א במלחמה בלא קברתיו אי אנסב' לא מפקינן לה ועיין שם מ"ש בשם הריב"ש שכתב דהרי"ף ס"ל דתצא והועתקה תשובה זאת בספר כ"מ פי"ג מה"ג:

קג

וי"א אפילו בע"א אפילו אמר מת או נהרג וכו'. המעיין בגוף המרדכי יראה דמשמעות הענין הוא דמחלק בין אם ראה ההריגה ואמר נהרג בפני דאז איכ' למימר שאומר בדדמי דמחו ליה ברומח' וכו' אבל אם לא ראה ההריגה רק שראה בשעת מלחמה הרוג א' ואמר הכרתי שהוא פלוני מאחר שאינו אומר שנהרג בפני רק ראיתיו הרוג אחר כך כלו' אחר שנהרג הכרתיו ולא ראיתי ההריגה לא שייך כאן לו' בדדמי כמו שלא שייך בשע' שלום האומר מצאתי הרוג וכמו האומר בשעת מלחמה מת על מטתו דלא שייך כאן לו' בדדמי אבל לשון הרב כאן בהג"ה שכתב אפילו אמר מת או נהרג משמע אף שאמר מת במלחמה או נהרג במלחמה בפני ואחר כך ראיתיו עוד והכרתיו היטב בט"ע וראיתי שמת דמועיל ראיה זו והכרה זו כאלו אמר קברתיו ודבריו לדעתי אינם ברורים דאל"כ למה הזכירו בגמ' קברתיו והפוסקי' הזכירו הזזה ממקום למקום דהוי כעין קברתיו הא אפילו בהכרתיו סגי ומכל שכן קברתיו והזזה יש בכלל קברתיו הכרתיו אבל אין בכלל הכרתיו קברתיו והריב"ש כתב בתשובתיו סי' שע"ח דאין הכרתיו מועיל כמו קברתיו וכן כתב הר"ן בתשוב' סי' ג' כל שאמר דברים ברורים שאין לספק בהם וכו' כגון דאמ' אני נגעתי בו לאחר שמת או שניתיו ממקום למקום וכו' אבל מ"מ צריך דקדוק גדול בעדות זה כדי שלא יהא בו שום צד דאיכ' למימר בדדמי עכ"ל וא"כ משמע להדי' דאין הכרתיו מועיל להוציא מחשש בדדמי דוקא נגיעה והזזה ועיין בתשו' ראב"ח סי' ע"ה ובקונטרס העגונות לקמן סי' רפ"ט וסי' נ"ד:

קד

ויש מקילין בזה. הנה הרב הביא דעת המקילין דהכותי המל"ת לא בעי קברתיו דלא שייך בדדמי במל"ת ולא הביא מה שהמקילין מחמירין דסיים המרדכי בדבריהם אך בזה גמגמו ונסתפקו היכ' שהכותי סח שראוהו צף היאך נתן ט"ע בכונה הרי להדי' דהמקילים לא הקילו אלא כשהכותי ראה ההריגה אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים אינו נאמן ובת"ה סי' רל"ט הביא דבריהם באריכות (הובא לעיל בס"ק מ"ה) ונסתפק בפי' דבריהם אם אפי' בט"ע על ידי סימנים מובהקים אינו נאמן דהכותי אינו מדקדק אם הם מובהקים או דוק' בט"ע ע"י סימנים שאינם מובהקים ובתשובת מהר"ם פאדו' סי' ך' וסי' ל"ו הכריע לקול' דבסימנים שאינם מובהקים קאמר מ"מ בט"ע גריד' פשיט' דאינו נאמן והרב השמיט זה ובאמת גוף דעת המקילין דכותי עדיף מע"א רוב הפוסקים לא הסכימו לזה לחלק בין ע"א לכותי מל"ת וכן הביא בת"ה סי' רל"ט תשובת מורים דאשה וע"א עדיף מכותי מל"ת, וע"כ אין לסמוך למעשה על המקילין האלו להתיר בכותי במלחמה בלא קברתיו:

קה

שילוח נחשים ועקרבים. דוק' כשהיו משולחים ברוב בני אדם אבל אם נשך אחד מהם ובאתה אשתו ואמרה ע"י נשיכת נחש מת בעלי נאמנת כך כתב ר' ירוחם ופשוט הוא (הביאו ב"י ס"ק נ"א):

קו

ולכן דינם כמלחמה וכו'. או שתאמר קברתיו כלו' למאן דס"ל קברתיו מהני ולהרמב"ם באשה עצמה אף קברתיו לא מהני וסמך הרב על מה שנתבאר למעלה דין אשה וע"א במלחמה סעיף מ"ח ולשון המגיד ואם אמרה באלו מת וקברתיו הרי הוא כאלו אומרת מת במלחמה וכפי השיטות הנזכרו' למעל' ואף שפשוט הוא ראיתי קצת טועים שהרב הכריע כאן דלא כהרמב"ם ע"כ הוכרחתי לכתוב זה:

קז

מת וקברתיו נאמנת. אפילו להרמב"ם דפסק לעיל דאשה במלחמה אינה נאמנת אפילו בקברתיו ברעבון מודה דנאמנת אף על גב דרעבון גריעא ממלחמה לענין מת על מטתו וכבר נתנו טעם לדברי הרמב"ם בזה עיין בתשובת הרב המזרחי מ"ש בזה:

קח

אמרה נפלו עלינו כותי' או לסטים. והדין הזה הואיל ואתי לידי א"ו מ"ו הרב המחבר אעתיק פה התשוב' מה שכתב בזה:
בפנינו ב"ד ח"מ באתה האשה מרת (בריינדל) בת המנוח הר"ר יודא ר' זנווילש מבריסק והגידה מהריגת בעלה בזה הלשון דאז דיא ריקים זיין קומן אין פעלד איבר מיר אין איבר מיין מאן הר"ר (דוד) בן מהר"ר שעפטל מלובלין אונ האבין אונז אב גיצוגן אונ האבן איין נידר גווארפין איין ווייסה סערמי"גה האט מיין מאן די סערמיגה אן גיטאן אונ די ריקים זיין פון אונז אוועק גנגן נאך דעם זיין ווידר אנדרי ריקים קומן איבער אונז אונ האבן מיין מאן אב גיהקט איין הלבן אויער אונ זיין אוועק גנגן ווידר אזו האב איך מיין מאן גגעבן אין פרטשילא הט זיך דען קאפף צו גיבונדן אונ האט גירעט צו מיר לאמיר אין דער שטאט אריין גיין אין גאנג האבן אונז ווידר ריקים בגעגינט אונ האבן מיין מאן תיכף איין האק גגעבן אין האלז מיט איין העקיל איז ער תיכף אן דער ערד גיפאלין אונ הט גשריגין או וויי אזו האבין די ריקים גירעט בלשון רוסי' ד"א בי"א יא"הא אזו הט ער אים ווידר איין האק גגעבן אין הלז אונ הט דס העקל אפ גווישט אן דר סערמג"ה ווס מיין מאן הט אן גיהט אזו הב איך זייער אן גיהובן צו וויינן האבן זי מיר אויך איין האק גגעבן אין קאפ אזו בין איך איין נידר גיפלין אוף דער ערד מיט מיין קינד אונ בין כמעט איין שעה גלעגין אויף דער ערד, דר נאך בין איך אויף גישטנין הב גיזעהין ווי די ריקים זיינן איין וועק גיגנגין אונ הב גיזעהין ווי מיין מאן איז גילעגין בעו"ה טוט הט זיך ניט גרירט אזו הב איך אים דס פרטשילא פון קאפ איין ראב גינומן הט זיך כלל ניט גרירט אזו בין איך פון אים איין וועק גיגנגין כל הנ"ל הוגבה וכו' פלוני ופלוני ופלוני עד עכ"ל הב"ד:
הנה בת גיסי הנ"ל לכאורה מותרת להנש' דהיינו ממש נפלו עליו כותים הוא מת ואני נצלתי נאמנת כדרב אידי דאשה כלי זיינ' עלי' (יבמות דף קט"ו ע"א) וכמו שפרש"י כדרב אידי כלו' הכא כיון דמלחמה קטנה היא דאיהי הוה בהדי' לא אמרינן בדדמי אלא נטרה וחזי' ליה דמית דאש' לא מסתפי' מליסטין אך יש לפקפק דלמ' התם מיירי בזמן שאין מלחמ' בעול' אבל בזמן שיש מלחמה בעולם דלא מהימנת האשה לו' מת וקברתיו לדעת הרמב"ם אף על פי דבקברתיו לא שייך בדדמי אלא חיישינן דילמ' משקרת וכמו שכתבו המפרשים המגיד והרמ"א וריב"ל מאחר שהי' סבורה שמת אז בודה מלבה קברתיו כדי לאמת דבריה א"כ ה"נ י"ל דלמ' משקרת ועולם אינה נאמנת בזמן המלחמה אלא באומרת מת על מטתו דכולי האי לא משקרה דיראה שמא תתבדה שיבואו עדים ויעידו שמת במלחמה אבל כל שאינה אומרת מת על מטתו אלא אמר' נפלו עליו כותים רחוק מן המלחמה אז אינה נאמנת דסתמ' אמרו בגמר' דכל שיש מלחמה בעולם אינה נאמנת עד דאמר' מת על מטתו ועוד מאן נימ' לן דלא בעי קברתיו או הזזה בנ"ד ומה שלקח' הפרטשיל' מראשו מאן לימ' לן דזה הוא כמו הזזה וראיתי מהר"י ב"ל בתשוב' כתב דרך אפשר דבמלחמה קטנה לא בעינן קברתיו וא"כ לא החליט הדבר והריב"ש כתב בתשובה סי' שע"ח שאע"פ שמעיד שראו מת על שפת הים אולי לא מת אלא שבלבלוהו המים וסבר שמת וא"כ ה"ה בנ"ד אף שאמרה שלא היה נודד אבר אולי עשה עצמו כמת כדרך הנהרגים מפני אימת הלסטים ואף שראיתי בדברי הרב המזרחי שחולק על הריב"ש וכתב בסי' ל"ז כשמצ' מת על שפת הים אין שייך בדדמי מ"מ מי יכריע בין הרים גדולים ואשה זו בחזקת א"א קיימ' גם אפשר ליישב שהמזרחי מיירי דלא ידעינן דטבע אבל כל היכ' דאיכ' למיחש לבלבול המים או לעושה עצמו מת כדרך הנהרגים כמה פעמי' שמשליכין אותן בחזקת מת והם לא מתים והיינו דאמרינן זימנין דמחו להו ברומח' וסברי מת וזימנין דעבדי להו סמתר' (יבמות דף קי"ד ע"ב) ואם כן ה"נ אף שהיה בעיניה מת מ"מ מאן לימ' לן דלא אמרה בדדמי ואם כן היתר' רופף מאד, אך באשר ראיתי הריסטר שהוב' מלובלין שבאו לקבורה תושבי לובלין ואורחי' וראיתי בתוך תושבי לובלין נמנה גם הוא עמהם ר' דוד בן ר' שעפטל וא"כ אין לך עדות ברורה מזה לא יהא מצאו בכתב ישראל שפלוני נקבר דסגי בהכי ואין לפקפק גם על היתר זה חדא דהא מצאנו בריסטר שני אנשים שהם חיים לפנינו וא"כ אין לבנות יסוד על זה שכתבו גם מסתמ' באו לקבורה עד אחר ג"י עד שוב הרודפים וא"כ הא ק"ל דאין מעידין אלא עד ג"י נראה דהקושי' השניה היא תירוץ לראשונה והוא דהא כבר נמנו וגמרו האחרונים שכל ספק ג' ימים הוא לקול' כאשר העיד הרב מוהר"י ב"ל וכן נעשה מעשה כמה פעמים שכל ספק ג"י הוא לקול' וא"כ נאמר מה שטעו במקצת האנשים הוא משום שמקצת הרוגים היו לאחר ג"י ובהם טעו אבל האחרים הם ספק ג' ימים ותולין להקל אף שהקבורה היתה זמן מרוב' אחר הריגה י"ל דלא מתו מיד רק היו מתמצים משך כמה ימים שלא יצאה נשמתם וא"כ דמי' ממש למה שכתבו הפוסקים לדעת התוספות שמקילים בספק ג"י ויצא קול קודם ג' ימים מתירין ממה נפשך (הוב' לעיל באורך בס"ק מ"ו בתשובה השני' שכתב המחבר על יונה הנהרג והוא מדברי נ"י פרק האשה בתר' דף תנ"ב עיין שם) א"כ ה"נ נימ' אם האשה אומרת אמת הרי מת מיד ואם אומרת בדדמי א"כ נימא שמא לא מת עד סמוך לג"י שנקבר וכבר פסקו האחרונים להקל בספק ג' ימים וקצת פוסקים פסקו להקל אפילו בודאי לאחר ג"י כל שגופו שלם ולא נחבל בפנים וכמו שכתב הרב מהרי"ק ונמשך אחריו הרב ב"י בתשובה ע"כ נראה פשוט שיש לסמוך על הכתב שהובא מלובלין שבעלה היה בתוך הנקברים מאחר שלא הוחזק בתושבי לובלין איש אחר ששמו ר' דוד בן ר' שעפטל רק בעלה ז"ל ועוד היה ראוי להאריך ולברר אף שהעדים טעו פעם אחת לא מכח זה לא יהיו נאמנים על איש אחר לעולם אך אין צורך כי במ"ש די ליישב עדותם כי באותם שטעו היה לאחר ג' ימים והאחרים נשארו בספק ג' ונשותיהן מותרת ע"כ נראה להלכה ולמעשה אם יסכימו עמי בעלי תריסין משה וכו':

קט

היה דבר בעולם וכו נאמנת. זה הוא נוסח המ"מ בדברי הרמב"ם לפסוק לקולא כל"ב (כלומר דבגמר' ביבמות דף קי"ד ע"ב איתא דבר אמרי לה הרי הוא כמלחמה ואמרי לה אינו כמלחמה ופסק הרמב"ם כל"ב דאינו כמלחמ' ונאמנת) אבל הר"ן גרס גם בדברי הרמב"ם אינה נאמנת וכן משמע מדברי הרא"ש והטור שלא הזכירו דעת הרמב"ם בזה משמע דגרסת' היתה כמו דעת הר"ן ולחומר':

קי

אפילו לא נבעלה. כלומר שנכנסה לחופה ועדיין לא נבעלה וה"ה אם נתיחדה אחר הקדושין כמו שאכתוב לקמן סעיף נ"ח ס"ק קכ"ב:

קיא

אפילו החזירה הראשון. כלו' אף אם עבר והחזירה הראשון אחר גירושי שני אין לה כתובה ומשמע דה"ה אם החזירה השני אחר גירושי הראשון ג"כ אין לה כתובה משני דאיסור שניהם שוה דכשם שאסורה לבעל כך אסור' לבועל:

קיב

אבל מה שאכל אחר שבא ראשון צריך להחזיר. דהא נכרי בעלמא הוא אבל הראשון אוכל והולך פירות עד שעת גירושין דהא אשתו היא:

קיג

ואינו חייב ליתן הבלאות. כלו' א"צ לשלם פחת הבלאות של נכסי צאן ברזל דבאשה דעלמ' ק"ל אם פחתו פחתו לו אבל כאן פחתו לה:

קיד

כתובה או פירות צריכה להחזיר. ואפילו נטלה שלא בעדים דלא מהני לה מיגו דמאי דקא תפס' חספ' בעלמא הוא לשון נ"י:

קטו

קודם שבא הראשון אינה צריכה להחזיר. ואפי' נטלה בעדים כיון דנטלה בהיתר דבאותו שעה אשתו היתה:

קטז

ושניהם אינם מטמאים לה. אם הם כהנים אפילו בעלה הראשון דאין כהן מטמא לאשתו פסולה והיא פסולה לו דהא אשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה ואין להקשות הא מת מצוה היא דהא בעלה יורשה וא"כ קרי ולא ענו ליה כדאמרינן בעלמ' בקטנה (יבמות דף פ"ט ע"ב) עיין בנ"י פ' האשה רבה ביבמות דף תל"ג ע"א ע"ב דבירושה דאוריית' אין הקרובים מקפידין ומטפלין הם והעם בקבורתם וע"כ אלמנה לכ"ג יורשה ואינה מטמאה לה:

קיז

חולצין ולא מייבמין. אחיו של ראשון חולץ מדאוריית' דהא אשת אחיו היא וזקוקה לו מן התורה ולא מייבם מדרבנן דרבנן קנסוה ולאחיו של שני אינה זקוקה כלל מן התורה אך צריכה חליצה גם מאחיו של שני הואיל וצריכה גט משני נראית כאשתו ולא מייבם השני ג"כ משום קנסא וזה שאמרו בירושלמי והובא בתוספות בסוטה פרק כשם כשם שאסורה לאחיו של בעל כך אסורה לאחיו של בועל ובאמת לא אשכחן בשום דוכת' דאסורה לאחיו של בועל דהא אינה צריכה גט מן הבועל ולמה תאסר היא בקרוביו ויש לפרש הירושלמי כגון שנשאת לבועל ע"פ ע"א כמו מתניתין דהכא ודין צרתה של אשה זו עיין לקמן בסי' קע"ג סעיף י"א בהג"ה:

קיח

אם הוליד עד שלא גירשה הראשון. כלומר אם נתעברה קודם שגירשה ראשון:

קיט

אין הולד מהשני אלא ממזר מדרבנן. סתם כאן כלשון הטור דאם בא עליה השני אחר שנתאלמנה או נתגרשה מן הראשון הוי ממזר מדרבנן ובסעיף שאחר זה כתב מחלוקת בזה וכבר כתבתי לעיל סי' ד' סעיף ט"ז ס"ק י"ז דהתוספות כתבו בהדיא כדעת הטור בפ' האשה רבה בתחלת הפרק בד"ה הולד ממזר מזה ומזה גם משמעות לשון התו' דלא כהרמב"ם דס"ל דמראשון לא הוי ממזר אלא כשבא עליה קודם גירושי שני ומשמעות לשון התוספות דמראשון לעולם הוי ממזר ובתשו' ר"ל ב"ח סי' מ"ב לא רצה לפרש כן דברי התוספות ואין דבריו מוכרחי' רק דמפרש דברי התוס' כדעת הרמב"ם לענין הראשון ולענין השני כתב דרוב הפוסקים הם דלא כר"י וגם פוסק שם הלכה למעשה באשה מזידה דלא הוי ממזר הולד מבועל אחר גירושי בעל ואינה דומה לנשאת בטעות לשני דשייך קנס אבל במזנה ברצון לא שייך קנס לעשות בניה ממזרים מבועל אחר שגירשה הבעל:

קכ

ואם בא עליה הראשון קודם שגירש השני. כבר כתבתי שזה דעת הרמב"ם ומשמעות לשון התוספות אינו כן ואפשר לומר דמראשון לעולם הוי ממזר מדרבנן מטעם קנס וגרע ממחזיר גרושתו:

קכא

וי"א שהוא ממזר מדרבנן. בסעיף שלפני זה סתם בפשיטות דהולד ממזר מדרבנן משני כדעת התוספות והטור ואין לומר דכאן היתה אנוסה וע"כ י"א דאינו ממזר כלל דהא בגמר' מיירי לאחר שמועה הולידה משני:

קכב

אלא נתקדשה לבד. הא נתיחדה אחר הקידושין הן עידי יחוד הן עידי ביאה והוי כנשאת מכ"ש אם נתקדשה לשם פלגש דלא מחסר' מסירה לחופה ועיין בתשו' הרשב"א שהביא בב"י (ס"ק נ"ד) מדין זה:

א

סעיף א' אשת איש בכלל עריות וכו' נ"ב עיין בב"ש ס"ק ג' מ"ש בשם הרשב"א תשובה אלף רי"ג דאם אמרה תחילה שלא בפני בעלה יכולה אח"כ לומר בפני בעלה ונאמנת עיין מה שתמהתי על ראייתו מפ"ב דכתובות בחבורי טטו"ד על יו"ד מהדורא ו' הל' טריפות סי' ל"ו ובחבורי סי' נ"ה בתשו' ל"ק ביויד דרך אגב ייע"ש ודו"ק:

ב

שם סעיף א' נ"ב הנה הב"ש הביא בשם מהריב"ל דאשת אליהו או ריב"ל מותרת דלא נקראת אשת איש רק אשת מלאך ולפענ"ד אינו נראה כן דא"כ קשה מה פשיט הש"ס בפ"ד דערובין דיש תחומין למעלה מיו"ד מברייתא דהריני נזיר ביום שבן דוד בא וכו' ואח"כ פריך שם בחד בשבתא לשתרי ומה ראי' מאליהו הרי במתים חפשי וא"כ פטור בכל המצות גם מה הקשה לי' רבה בפרק המקבל בב"מ דמר לאו כהן הוא הרי הוי מלאך ואינו מחויב בקיום התורה בע"כ כיון דלא מת נדון כאדם כאלו חי ונחשב אדם ולא מלאך וממילא אשתו אסורה וזה ראי' ברורה לפענ"ד וע' מ"ש בסוגיא דעירובין הנ"ל בחבורי לאו"ח הל' ערובין חלק צ"ה ייע"ש ודוק:

ג

סעי' ב' האשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת וכו' נ"ב נשאלתי למה באומרת גרשתני נאמנת מכח חזקה דאין אשה מעיזה וכו' הרי יש כנגדו ב' חזקות חזקת א"א וחזקת ממון להסוברים דגובהת כתובתה בכך וא"כ הוי חדא במקום תרתי ואף דחזקה דאין אשה מעיזה הוא חזקה דאתי' מכח סברא ועדיף משאר חזקות מ"מ אין סברא לומר שיותר עדיף מב' חזקות עכת"ד השואל והשבתי לו דאדתקשה ליה בכאן ורק לחד דיעה תקשה ליה לכ"ע דבמיתה ודאי גובהת כתובתה והתוס' הקשו גבי הבא עליה בא"ת קאי הרי בחטאת קאי דתרי ותרי הוי ספיקא דרבנן ומדאורייתא מוקמא אחזקה ותירצו דדייקא ומינסבא זרעא לה וכו' וקשה הרי הוי כאן תרתי חזקות גם חזקת ממון ואכתי בחטאת קאי ודוחק לומר דדייקא מרעי לה לב' חזקות ועוד קשה יותר דבנפל במים שאל"ס כתבו הכל דיצאה מאיסור תורה דרובן למיתה ואיכא מ"ד דמותרת לגמרי ואמאי הרי נוטלת כתובתה בכך ואין הולכין בממון אחרי הרוב אך באמת אין התחלה לקושיא זו דאסורין וממונות המה ענינים נפרדים ואין מצטרפי' זה לזה ודומה למה דקיי"ל בחו"מ סימן פ"ז דהיכי דהוי עיקר התביעה משום איסור אף דנ"מ לענין ממון מ"מ פטור משבועה הרי דבתר עיקר התביעה אזלי' ולא משגחינן במה דנמשך מזה ממילא כן ה"נ בזה י"ל הרי בתובעת כתובתה אינה נאמנת רק באינה תובעת אז נאמנת לומר גרשתני והוי עיקר התביעה משום איסור אין לדון בזה מה שיהי' נמשך אח"כ לענין ממון (אמר בהמ"ח דבר ד' אמת בפי וכן כתב הרב בעל הפלאה בחידושיו סוף פ' אשה שנתארמלה ורא"ש) וע' ביבמות דצ"ג ע"ב בעי ר"ש ע"א ביבמה ובתוס' שם ד"ה ע"א ביבמה וכו' עד רבא אמר ע"א נאמן ביבמה מק"ו ועפרש"י שם והתו' תמהו עליו ולפענ"ד י"ל הכל דוודאי ידע הש"ס דטעמא ע"א נאמן הוא מכח דייקא רק דמיבעי' לי' אם אסורין וממונות הוי ענין אחד ומצטרפין או הוי ענינים שונים ואין מצטרפין ולכך אם הוי כאן ענין אחד א"כ יש כאן חזקת א"א גם חזקת ממון לכך אין בלא דייקא לבד לדחות ב' חזקות ובע"כ דהוי טעמא מכח על"ג וחד חזקה נדחה מכח עבידי לגלויי וחד מכח דייקא וממילא ביבמה דליכא חזקת ממון דחיוב כתובתה חל בין כך ובין כך כאן שמת בעלה חל חיוב כתובתה לכך די בהך טעמא דעל"ג לבד או דילמא איסור וממון אין מצטרפין ואין כאן רק חזקה אחת לבד ודי בדייקא אבל על"ג לא מהני לדחות החזקה לכך ביבמה דלא שייך דייקא אסורה ונתיישב קושית התוס' ד"ה ע"א ביבמה ולכך רבא ס"ל בפשיטות דאיסורין וממון מצטרפין והוי כאן תרי חזקות ונהי דבעינן נמי דייקא מ"מ בעינן על"ג ומוכח דטעמא דעל"ג מהני לסתור חזקה אחת לכך די ביבמה בחד טעמא דעל"ג לחוד לכך קאמר ק"ו לאיסור כרת התרת ומיושב פרש"י ודוק והבן כי קצרתי. והנה מ"ש דביבמה ל"ש חזקת ממון היינו אף דאם נתיבמה אין לה כתובה מיד מ"מ כל שלא נתיבמה לא זכה היבם בנכסי אחיו המת א"כ הוי הוא והיבם שקולים בהם ואין לו חזקה טפי ממנה לומר שמעמידין הממון על חזקתה ואדרבא היא יש לה חוב ברור והוא אין לו רק ספק אם ירצה ליבם לכך אין הנכסים בחזקתו יותר ממנה וא"ש ודוק והנה מ"ש לעיל דאיסורי ממון אין מצטרפין אין לדחות זה ממה דאמרי' בסוף יבמות דר"ע ס"ל דעידי נשים לא בעי' דו"ח כיון דאיכא כתובה למשקל כד"מ דמיא כמו שרצה השואל הנ"ל לדחות כן ובאמת לא דמי כעוכלא לדנא דהתם הרי מד"ת גם בממון בעינן דו"ח רק רבנן תקנו דלא בעינן דו"ח בד"מ ולכך אם שייך לומר בע"נ דלא פלוג רבנן בתקנתן תליא בזה דאם יש בזה גם ד"מ א"כ כיון דנ"מ מזה גם לממון הוי בכלל ד"מ ושייך לומר לא פלוג רבנן בתקנתן אבל אם לא הוי נ"מ לד"מ כלל לא שייך בזה לא פלוג דאינו בכלל התקנה אבל לענין ד"ת ודאי איסור וממון אין מצטרפין וז"ב ופשוט ודו"ק:

ד

סעיף ג' אשה שהלך בעלה למד"ה והעידו עליו שמת וכו' נ"ב הנה במס' יבמות (ד' צ"ג ע"ב) מבעיא בעדות מיתה אם הוי מכח על"ג או מכח דייקא וקשה לי מ"ט לא פשיט מהך דהרי דעת רב אחא בפ"ק דסנהדרין דמדאורייתא בחד נמי כשר לדון ואיך נאמן ע"א להוציא ממון וכבר הקשיתי כן בחיבורי טוב טעם ודעת על יו"ד מ"ק הל' בכור בתשובה ל"ק סקאלוט וכתבתי הטעם מכח דהוי על"ג וא"כ מוכח דבממון ע"א נאמן בעל"ג והרי דבר שבערוה ילפי' דבר דבר מממון וא"כ בזה ה"נ נאמן בעל"ג וזה הוי א"ש די"ל דבעיות הש"ס קאי להך מ"ד בסנהדרין דמן התורה בעי' ג' ובזה הוי א"ש פסקי הרמב"ם דס"ל דנפשטה האיבעיא והן אמת לפמ"ש בכמה תשובות מכבר דאין כל מלתא דעל"ג שוין דיש על"ג וזה ודאי מהני מן התורה כמו באשתמודעינהו ויש דלא על"ג מיד כגון עדות אשה בזה לא מהני מן התורה אך עדיין לא הונח דעכ"פ בפ"ד דיבמות דפליגי ר"א ורבינא באשתמודעינהו ואם בעי' תרי למה לא קאמר דמוכח דר"א ס"ל דבחד סגי דהרי ס"ל דחד דן מן התורה ומכח על"ג ומוכח דעכ"פ דהיכי דעל"ג מיד מהני בחד ואיך ס"ד לומר דכאן נבעי תרי ודוחק לומר די"ל דמדרבנן בעי' תרי דהרי בעדות אשה אקולי בה רבנן ומה"ת נאמר דמחמיר בזה יותר והרי כמה קולות הקילו בעדות אשה וקשה יותר להריב"ש דס"ל דלא מהני חד באשתמודעינהו רק אם מעידין קודם מעשה ולא בשעת מעשה והרי מן התורה בחד סגי ודוחק לומר דהריב"ש אזיל למ"ד דבעי' ג' מן התורה וצ"ע בכל זה. והנה התוס' שם ד"ה ע"א ביבמה דאף למ"ד מכח על"ג צריך נמי לטעם דייקא רק דמיבעיא לי' אם די בדייקא זוטא או לא ייע"ש ולכאורה הוא מחוסר טעם אם הוי מכח על"ג נאמן מן התורה למ"ל הטעם דדייקא אך הכונה ע"פ מה דגרסי' במס' בכורות (ד' ל"ו ע"ב) התם כיון דאית לי' תובע מרתת מוכח שם להדיא דיש לחלק בעל"ג בין יש תובע או לא ולכך ה"נ אם שייך דייקא מהני על"ג אבל אם לא הוי שייך דייקא לא מהני על"ג והנה בזה י"ל דברי הרמב"ם שכ' הטעם דע"א נאמן מכח על"ג ותמהו הכל עליו דהרי בש"ס הוי בעיא דלא איפשטה ולפי הנ"ל נראה דיצא להרמב"ם זה מסוגיא דבכורות דהוי שם תרי לישנא לחד לישנא מהני על"ג אף דליכא תובע ולחד לישנא לא מהני על"ג רק היכא דאיכא תובע והן כן יהי' בעיות הש"ס ביבמות אם טעמא דע"א נאמן מכח על"ג אף בלא דייקא כל"ק דבכורות דאף בליכא תובע מהני על"ג או רק מכח דייקא מכח דאיכא תובע מהני על"ג אבל בליכא תובע לא מהני על"ג והוי בעיות הש"ס אם כל"ק דבכורות או כל"ב וא"כ כיון דמסיק הש"ס בבכורות דהלכה כל"ק דמהני על"ג בלי תובע קיי"ל נמי בע"א באשה דמהני על"ג אף דלא דייקא ומזה הוציא הרמב"ם כן ובאמת בתוס' בכורות שם הרגישו מעדות אשה דלא מהני בעל"ג רק מכח דייקא ולפענ"ד מזה הוציא הרמב"ם דינו דקיי"ל כעבידא לגלויי ודו"ק היטב. והנה על מה דמיבעיא בש"ס הנ"ל וכו' וקי"ל לחומרא עי' במהדורא ט' שלי בתשובתי למדינת רוססיא בחבורי סי' רי"ט שם כתבתי דבר חדש לחלק בעזה"י דהיכי דהעד ממקום קרוב שנראה לב"ד שיהי' לו בזיון אם יהי' נתגלה להיפוך אז מן התורה הי' נאמן מכח על"ג רק מדרבנן אינו נאמן מכח דיש לגזור אטו מקום רחוק לכך מטעם דייקא אוקמוהו אדאורייתא ונאמן אף מדרבנן אבל אם העד במקום רחוק שנראה לב"ד שלא יהי' לו בזיון אם נתגלה שקרו אז מן התורה אינו נאמן כלל רק מדרבנן נאמן מכח דייקא ונ"מ טובא בין איסור דאורייתא לדרבנן כמ"ש שם בעזה"י ייע"ש ודוק. הנה בע"א במיתת הבעל יש דיעות אם הוי מן התורה או מדרבנן וראיתי בספר נטע שעשועים חלק אהע"ז סימן ס"ב שהקשה על הסוברים דהוי מן התורה ובעד מפי עד ודאי הוי מדרבנן א"כ למה אמרי' בשבועות דהכל מודים בעד מיתה שהוא פטור דאמר לדידה ולא אמר לב"ד הרי במשחק בקוביא כיון דמן התורה כשר חייב ק"ש א"כ ה"נ מן התורה לא הוי מועיל אמירתה א"כ לחייב ק"ש ייע"ש ולפענ"ד לק"מ ובמחכת"ה אין התחלה לקושייתו דהתם במשחק בקוביא כיון דעתה אין גובין חוב זה כיון דליכא עדים א"כ סוף כל סוף מפסיד הבע"ד על ידו במה שאינו מעיד לכך נהי דמדרבנן פסול כיון דמן התורה הוא כשר חייב ק"ש אבל באשה כיון דעכ"פ מדרבנן נאמנת לומר א"כ תוכל לילך לב"ד להעיד ותגבה כתובתה א"כ לא יהי' לה סוף סוף הפסד ממון על ידו לכך אף מן התורה אין כאן חיוב שבועה דהוי כאלו הוי ידוע שהלוה ישלם לו בלא עדים דהוי השבועה רק כפירת הדברים בעלמא כן ה"נ בזה ודוק היטב כי נכון הוא בסברא. ומ"ש לעיל סעיף ב' אבל היכי דאיכא דמסייע לה וכו' עיין בב"ש שהביא פלוגתא בזה וע' בחיבורי לחו"מ מהדורא ג' בתשובה ל"ק מקוליניץ לחו"מ סימן פ"ז מ"ש ראיה להסוברים דבע"א נמי אינה מעיזה ייע"ש שהארכתי בזה והוכחתי כן מן הש"ס והתוס' בעזה"י ודו"ק:

ה

סעיף ג' אשה וכו' והעידו עליו שמת וכו' נ"ב הנה ראיתי בספר נטע שעשועים (סימן ס"ב) שרוצה להוכיח דעד מיתה הוי דרבנן דאם מן התורה הרי עד מפי עד ודאי דרבנן א"כ איך קאמרי' בש"ס פ"ד דשבועות דהכל מודים בעד מיתה דפטור באמר לה לדידה ולא לב"ד הרי אמרי' בש"ס משחק בקוביא חייב ק"ש מכח מדאורייתא מחזי חזו א"כ ה"נ הרי מדאוריית' נצרך לעדותו והניח בצע"ג והנה אחר מחכת"ה טעה ודימה שני ענינים נפרדים דשבועת עדות לא שייך רק אם נצרך לעדותו אבל אם אינו צריך לעדותו לא שייך שבועת עדות א"כ בשלמא במשחק בקוביא נצרך לעדותו דהרי זולת עדותו באמת אינו משלם הנתבע ולכך כיון דנצרך לעדותו רק דנאמר דהרי אף אם יעיד לא יועיל בזה אמרי' דאזלי' בתר דאורייתא ומן התורה ראוי לעדות וק"ש שייך דהרי נצרך לעדותו אבל היכי דכעת אינו נצרך לעדותו דהרי סוף סוף השתא המנוהו רבנן וא"כ בלא עדותו תנשא וכיון דלפי האמת אינו נצרך לעדותו בזה ודאי אזלי' בתר דרבנן דלא יהא שמצד אחר אינו צריך לעדותו שמשלם הלה ממילא או כאלו באו עדים אחרים לזה או כאלו אינה מבקשת עדים כלל וכל דאין צורך לעדותו בזה אזלינן בתר דרבנן אבל היכי דצריך לעדותו רק דאין תועלת לעדותו בזה אזלי' בתר דאוריי' ודוק היטב. עיין בתשובתי להל' יבום סימן קס"ט מה שהוכחתי דלא הקילו חז"ל באשה משום תק"ע רק היכי דהעד מעיד על מיתה ממש ולא על ענין אחר אך לדינא צ"ע כי בתשובתי מכבר ל"ק זלאטיפאלייא הוכחתי להיפוך וכן משמעות הפוסקים וצ"ע בזה כעת אולי יזכני ד' בזמן לדבר ברחבה אודות זה ודוק:

ו

באותו סעי' וכן וכו' מומר וכו' אם הוא מסיח לפי תומו נאמן נ"ב אם הוי כן גם במומר להכעיס או לא עיין במהדורא ח' שלי בתשובתי ל"ק דובנא קנה מקומה ה"ל גיטין סימן ק"כ ובחבורי סימן ס"ט ייע"ש מ"ש שם בעזה"י וד"ק:

ז

סעיף ד' הכל נאמנים להעיד לה וכו' נ"ב הנה בחיבורי מהדורא ד' סי' כ"א הבאתי ספק בשם חכם אחר דדילמא לא האמינו חז"ל לע"א על מיתת בעלה רק אם מעיד על מיתה ממש ולא על שאר פרטי ענינים ואני הוכחתי שם דאין חילוק בדבר מיהו נראה דזה הוי דוקא אם אין עדות העד או הנשים ופסולים נגד החזקה יותרת או י"ל דאדרבא עדיף אם אין מעידין על חזקת א"א ממש ועכ"פ לא גרע ולכך כיון דאשה דייקא ומינסבא מרעי' לחזקת א"א לכך האמינום חז"ל אבל אם מעידין נגד החזקה ממש כגון שבא אחד לפנינו והחזיק שמו יוסף בן שמעון ונשא אשה ואח"כ נדוד ועזב אשתו עגונה ושמעה אשתו מאורחי ופרחי כי שינה שמו ושמו היו ראובן בעל מלחמה [כדין המעשה שבא לידי מ"ק פרעמישלא] ואח"כ בא גב"ע שראובן בעל מלחמה מת אז בזה ודאי אסורה כיון דליכא עדות ברורה לפנינו דשינה שמו רק היא אומרת כך והיא גם היא לא שמעה מעדים בב"ד א"כ כיון דהוחזק לפנינו בשם אחר הוי עדות זה דשינה שמו נגד החזקה לכך הוי כמו ב' חזקת א"א וחזקת שהוחזק שמו ביוסף בן שמעון א"כ לחד חזקה יש כח לסברת דייקא למרעי' החזקה אבל לתרי חזקות אין כח לחד חזקה דאשה דייקא לגרוע כח תרווייהו ולכך אמרי' סלק החזקה דדייקא לחזקה דאשת איש אכתי נשאר חזקה דהוחזק שמו כך וכך ואין נאמנים רק בעדים כשרים והבו דלא לוסיף עלה ובפרט דזה הוי תחילת עדות והרי אמרינן בבכורות דבתחילת עדות החמירו חז"ל יותר באשת איש מבעלמא מכש"כ דלא מקלינן בזה יותר ובעי' עדות ברורה על כך וז"ב ונכון לפענ"ד ואין מקום להתיר האשה בזה ודוק:

ח

שם באותו סעיף חוץ מה' נשים עיין במהדורא ג' שלי בתשובתי ל"ק ביליקאמין מ"ש בענינים הללו ובביאור לשון בירושלמי במשנה מת בעלי ואח"כ מת בני ע"ש הרבה ענינים השייך לדינים הללו ובחיבורי במה"ק הארכתי ג"כ בדין חמותה הבאה לאחר מכאן ודוק. והנה אם בת צרתה שיש לה מאיש אחר או בת אחי בעלה וכדומה מותר להעידה או בת חמותה הבא לאחמ"כ עיין במהדורא ג' שלי בתשובתי ל"ק זינקוויץ בסי' זה סעיף כ"ד מ"ש דכולם נאמנין ייע"ש בטעמו וע' בגבעת פנחס שנסתפק בזה ולפענ"ד ברור דכולם נאמנין ייע"ש מה שהארכתי בזה בעזה"י ייע"ש ודוק. והנה האחרונים הביאו דעת הש"ג דזכרים הדומין לאילו נאמנים ולדידי צ"ע מן המשנה דגיטין דכ"ג דתנא שם אף הנשים שאין נאמנין להעיד יכולין להביא גיטה חמותה וכו' וקשה למה פרט אותן דבשלמא ביבמות קמ"ל איזה נשים אינן נאמנין אבל כאן דאמר אף הנשים שאינן נאמנין להעיד על מיתת בעלה יכולין להביא גיטה ממילא נדע מה הם ממשנה דיבמות ולכך היה נראה להיפוך די"ל דזכרים מכש"כ דאינן נאמנין כיון דטעמא דע"א במיתה נאמן מכח דייקא וא"כ י"ל בזכרים המעידין לא תחוש האשה לקילקולא ולא יהיה חשודין בעיניה לשקר ולכך לא תידוק כולה האי אבל בנשים שהם שונאת לה אם כיון דנשים דעתן קלות והיא בעצמה תחוש שלקלקולא דידה מכוונין ולכך תידוק שפיר ותהיה נאמנת מכח דייקא ומינסבא ולכך קמ"ל דאף הנשים אינן נאמנין ומכש"ש הזכרים ולפי"ז י"ל דאף דאמרו חז"ל דהנשים שאינן נאמנים לומר מת בעלה נאמנין להביא גיטה י"ל דוקא הנקיבות ועפ"י מ"ש התוס' בכתובות דכ"ו ע"ב דגם בגרושין שייכא דייקא שיראה שמא יוזמו העדים א"כ י"ל ה"נ הכתב לא מהני רק בצירוף דייקא שחוששת שמא מעידין כדי לקלקלה לכך דייקא ובצירוף הכתב מוכיח סמכינן על דייקא ומינסבא אבל בזכרים דלא נחשדו בעיני' למשקרים עבור שנאה לא דייקא לכך אף לגט פסולין ולכך מפרש התנא דש"ס הנשים למעט זכרים דאין נאמנין מיהו אם כי לדעתי הוא נכון אין בכוחי לחדש דבר שלא נזכר בשום פוסק ובפרט דיש להביא ראיה להיפוך לדעת הש"ג ממה דמיבעיא בש"ס בחמותה הבאה לאחר מכאן ופושט הש"ס ממה דתנא ה' נשים והרי שית הוין ודוחה הש"ס וקשה אכתי מנינא למ"ל וכיון דמונה והולך למ"ל מנינא וכן פריך רפ"ק דיבמות וכמה דוכתא ובע"כ יהיה מוכח דממעט זכרים לכך תנא מנינא ומוכח דזכרים נאמנין וא"כ צ"ע על המשנה דגיטין למה פרטה שמות הנשים וצ"ע כעת ודוק וע' עוד בחיבורי מה' זיין סי' קפ"א בתשובתי שכתבתי ראיה להיפוך ג"כ מדברי הש"ג והעליתי ג"כ דגם הזכרים אינן נאמנים וגם באשתמודעינהו אין ה' נשים נאמנים ולא הזכרים הדומין לאילו וע"ש בעזה"י ודוק:

ט

סעיף ה' כבר אמרנו שהעד שאמר וכו' הרי זה כשר וכו' נ"ב הנה בדין אם ע"א נאמן מן התורה לטעם דלכך האמינוהו מכח חומר וכו' דעת התוס' דאינו מן התורה רק מדרבנן עי' בתוס' ד' פ"ח אך עי' מ"ש בחיבורי לאו"ח חלק הנרשם אחד ותשעים דף ק"ל בתשו' ל"ק ביטשאטש ודיני אתרוג שם העליתי די"ל דע"י סברא דדייקא נעשה של תורה ונאמן מן התורה ומכח חזקה דאין אדם חוטא ולא לו ייע"ש בטעמו כי נכון הוא בעזה"י ודוק:

י

סעיף ה' ולא יספידו אותו עד שיודעין שמת וכו' נ"ב עי' ב"ש מ"ש דאם ראינו גוסס ג' ימים ודאי מת וע' באחרונים שהרגישו בזה וחולקין עליו וע' בחבורי ליו"ד מהדורא ז' סי' ר"ה בה"ל אבילות סי' של"ט מ"ש לקיים דין זה בעזה"י ייע"ש ודוק:

יא

סעיף ז' בא אחד ואמר הרגתיו וכו' נ"ב עי' מ"ש קצת בסוגיא מקור דין זה ביבמות ד' כ"ב עי' מ"ש בתשו' לחו"מ מהדורא ד' סי' קכ"א בהל' עדות סי' ל"ד ובתשו' ל"ק באר במהדורא ז' שלי ע"ש ודוק:

יב

סעיף יו"ד שמעו קול וכו' נ"ב הנה מה שדברי הש"ע סתרו כאן להל' גיטין סימן קמ"א בענין מי שהיה מושלך בבור וכו' עיין מ"ש במהדורא ח' שלי סימן ס"ט בתשובה ל"ק דובנא קנה מקומה בהל' גיטין סימן ק"כ ייע"ש בעזה"י ודו"ק:

יג

סעיף יד בהג"ה וכן אם אמר פלוני מת במסיח לפי תומו וכו' מקרי שפיר מסל"ת וכו' נ"ב הנה אעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר הוי דמסלפ"ת אף בלי קישור דברים הוי מסלפ"ת במס' בכורות (ד' ל"ה ע"א) במ"ש שלא לדעת לאתויי מסלפ"ת ופרש"י שלא שאלו קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחוט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום עכ"ל מוכח דאף בלי קישור דברים כל דלא הוי על ידי שאלה הוי מסלפ"ת וזה ראיה ברורה לפענ"ד ודו"ק ועי' בחבורי טטו"ד על יו"ד מהדורא ו' סי' ר"ב בתשובתי הל' בכור שם כתבתי ראיה להיפוך דלא מהני מסלפ"ת בלי קישור דברים מן הש"ס דב"ק ד' קי"ג ע"ב ייע"ש בעזה"י ודו"ק:

יד

סעיף טו עכו"ם שהסיח לפי תומו וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק מ"א שהביא דיעות אם בעי' באותו מעמד או לא ואנכי במהדורא ח' שלי בתשו' להל' גיטין בחבורי סי' ס"ט כתבתי דמסתבר לי דבעי' באותו מעמד דוקא והנה כעת נראה לי ראיה לזה מן הש"ס דב"ק (ד' קי"ד ע"ב) דקאמר שם רב אשי אין מסלפ"ת כשר אלא לעדות אשה בלבד א"ל רבינא לר"א והרי נחיל של דבורים וכו' ואח"כ פריך שם עוד ממעשה באדם אחד וכו' ומה פריך נימא דכונת ר"א דבעדות אשה כשר היינו אפילו אם היה פעם אחת מסלפ"ת אז כשר אף שאחר הימים מגיד ע"י שאלה אבל בשאר אסורין לא מהני אם אינו מסלפ"ת באותו מעמד אבל בנחיל של דבורים ובזה שיצא מבית הספר כיון דהוי באותו מעמד כשר אף לדאורייתא ובע"כ דאם אינו באותו מעמד לא מסתבר לומר שיהיה נקרא מסלפ"ת ושיהיה כשר לעדות אשה וזה ראיה ברורה לפענ"ד בעזה"י ודוק היטב:

טו

באותו סעיף בהג"ה ואמרו לו מן היהודי אם הוא חי או מת וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק נ"ח שכ' ה"ה אם אמר היהודי ראובן מת הוי כאלו אמר ראובן מעירי מת מדאמר היהודי עי' בחבורי לאו"ח חלק הנרשם ק"ב ד' כ"ח ע"ב השייך לאו"ח סי' קנ"ו שם הוכחתי מן הש"ס דגיטין ד' י"ד בבעיא ר"ש הנשיא או משמי' הנשיא קאמר דזה הוי בעיא בש"ס ונשאר בתיקו וספקא לחומרא ייע"ש מ"ש בעזה"י ודוק:

טז

סעיף טז בהג"ה ויש חולקין בזה נ"ב הנה בלומדי מס' גיטין דכ"ח על דפריך שם מה מת ומה נהרג אלימא מת ממש ונהרג ממש דכוותיה בקונטרמיסין של עכו"ם אמאי לא ישיאו את אשתו הרי הוי מסלפ"ת ומהו פריך הרי לא הוי שם קישור דברים אח"כ ראיתי במפורשים שהביאו ראיה זו משם הריב"ש בעצמו אך אחר העיון לדעתי יש לדחות דהנה י"ל עיקר הטעם דצריך קישור דברים הוא להוכיח שאינו משקר ואין כוונתו להעיד דאם הוי ידענו שאומר אמת הי' מהני אף דאינו מסלפ"ת ועיקר החשש שמא משקר ואם אומר קישור דברים מוכח דאינו משקר וא"כ ה"ה אם יש שאר הוכחת דאינה משקר הוי כמו קישור דברים וא"כ באומר נהרג בערכאות למ"ל לומר זה דהוי מילתא דל"ש והרי לס"ד לא ידע הש"ס הטעם דעבידא לאחזוקי שקרייהו וא"כ למה דלא נדע זה למה לי' לומר מילתא דל"ש טפי הו"ל מילתא דשכיחא לומר מת סתם ומזה מוכח דקושטא קאמר והוי כמו קישור דברים וע"כ לא בעי הר"ן קישור דברים רק באומר סתם מת בזה יש לחוש למשקר אבל באומר מת או נהרג בערכאות לא בעי ק"ד דמוכח דאינו משקר וגם הוי כעין מיגו דאם הי' משקר הי' אומר מת סתם ויש ראי' לזה מלשון הברייתא גופא דנקטה שאמרו מת או נהרג ומה לי מת או נהרג למה נקטו נהרג בע"כ דרבותא למ"ש דאף דאומר נהרג דל"ש מ"מ ברישא נאמן ובסיפא אינו נאמן ובשלמא ביבמות דכ"ה נקט שם מת הרגתיו הרגינוהו שם א"ש דקמ"ל אף דמשים את עצמו רשע ופלוגתא דר"י ורבנן שם אבל כאן למה לי נהרג בע"כ דהוי רבותא וא"כ י"ל דמה"ט גופו ל"ב ק"ד כיון דמוכח דאינו משקר לא בעי' קישור דברים וכיוצא בזה כתב הרמ"א לענין הפסולין אם מוכח דהוי בלי רמי' וע"י קול מהני עדותן כן י"ל בזה ובזה יש ליישב מה שהקשו התוס' שם דלמה לא פריך מסיפא דלא ישיאו את אשתו והנה הם תרצו די"ל דבזה לא מהני מסלפ"ת אך הוא מחוסר טעם אך לדעתי י"ל דהנה מ"ש בש"ס אלא מהו נהרג יוצא להרוג אין הכונה דאומר כן מפורש רק הכונה כך כיון דאומר סתם מת או נהרג וכיון דהאומר כן הוי מקונטרסין יש לחוש אולי הוי כונתו יוצא להרוג ולכך בישראל בין כך ובין כך מותר אבל בנכרים יש לחוש כיון דמקונטרסין הוא אולי ראה להיותו יוצא להרגו לכך אומר בדדמי שנהרג וא"כ א"ש כיון דבאמת בעי' קישור דברים רק כיון דאומר נהרג במלתא דל"ש מוכח דאינו משקר דאם משקר היה אומר מת סתם במלתא דשכיחא יותר וא"כ תינח אם אומר כבר מת או נהרג אבל אם כוונתו לומר שהי' יוצא להרוג שוב אין ראי' ממ"ש נהרג די"ל דמשקר וחשש אולי אח"כ יבוא ויתגלה שקרו ולכך אינו אומר מת סתם רק אומר יוצא ליהרג וא"כ לא יהיה מוחזק לשקרו דיכול להתנצל שאח"כ פטרוהו ומצאו לו זכות וא"כ אם יתנצל שהיה כוונתו להיות יוצא ליהרג שוב שפיר נקט טפי נהרג בזה שכיח יותר בקונטריסין ממת להשליכו לקמוניא כפרש"י וא"כ אין ראיה מלשונו מדלא אמר מת סתם כיון דכוונתו שלא יהי' נתפס כשקרן ושוב כיון דליכא הוכחה מדבריו שוב לא מהני מסלפ"ת כיון דליכא ק"ד ויהי' ראי' מזה אדרבא דבעי' קישור דברים בעלמא ודוק היטב ועוד יש לדחות ראיות הריב"ש בפשיטות די"ל דבשני מסלפ"ת לא בעי' קישור דברים דכל אחד הוי כרגליים לדבר להשני וכמ"ש בתשו' בחיבורי מהדורא וא"ו ל"ק סימיאטיש לחלק בין מסלפ"ת אחד לב' כן י"ל בזה כיון דכאן נקט דשמע מקונטריסין לשון רבים מכלל דשמע מרבים כן ומיעוט רבים הוי שנים ובזה לכ"ע לא בעי' קישור דברים ודוק וא"ש:

יז

סעי' כד מצאוהו הרוג וכו' אעפ"י שיש להם סימנים מובהקים וכו' נ"ב הנה בכמה תשובות סמכתי להקל היכא דיצאה מאיסור תורה ואינה אסורה רק מדרבנן דדי בסימנין דרבנן והנה כעת ראיתי למחבר אחד בזמנינו שהוכיח מן הכה"ג בהיפוך ממ"ש דבנפל במשאל"ס אחמרו רבנן עד שיהי' פ"פ עם החוטם והרי החוטם בעי' רק מדרבנן כמ"ש בבכורות דעדות אשה אחמרו בה רבנן וכו' והנה אינו אלא סמיות עינים לעין הרואה דהרי זה הוי לל"ק דבכורות אבל אח"כ מסיק הש"ס ואבע"א יכיר לחוד והכרת פנים לחוד א"כ להך לישנא הוי מן התורה דבעי' גם החוטם וקי"ל בכל כלישנא ב' וכן יסבור הכה"ג לכך ס"ל דבעי' תרוייהו ולעולם זה נכון דבדרבנן מהני סימנין דרבנן ולא הי' כדי להזכיר זה רק מחמת שהוא נוגע למה שסמכתי כמה פעמים בזה לזה העליתי בכתב להוציא מלב הקורא בספרו ודו"ק. והנה בדין מחלוקת הפוסקים אם מהני סימנין מובהקים לדידן בכלים דלא מושלי אינשי עי' בחבורי לאו"ח הל' לולב חלק הנרשם צ"ה ד' ק"כ בתשו' ל"ק שוואבך מ"ש ראיה להכשיר ולהיתר גם לדידן בכלים דלא מושלי אינשי והעליתי דאף סימנין דרבנן מ"מ סימנין הבאים מכח סברא עדיפי ייע"ש ודוק וע' מ"ש עוד בדין סימנין דרבנן ובדין אם ב' אמצעים נעשה מובהק עי' בחיבירי חכמת התורה על התורה פ' חיי שרה שנת תרי"ב מ"ש ראיה לזה מן התורה דרך אגדה דסימנין דרבנן ומב"א נעשה מובהק ייע"ש ד' יזכני לכוין כדת וכהלכה ויאיר עיני במאור התורה ייע"ש ודו"ק וע' בחידושי בה"ל גיטין מ"ש בעניני סימני דרבנן מה שיש להעיר כמה בעזה"י ומה דיש להביא ראיה למ"ש הנו"ב ואני כוונתי ג"כ לזה בכמה תשובות דהיכא דיצאה באיסור תורה ואין איסור רק מדרבנן מהני סימנין דרבנן ע"ש ודוק וע' בב"ש ס"ק ע' מ"ש בשם רי"ו בשם הרמ"ה דבסי' אמצעי אם נשאת לא תצא וע' בחיבורי על אהע"ז מהדורא ה' סי' ק"ד בתשובתי ל"ק קעשינוב מ"ש לפרש כוונתו עי"ש ודו"ק. וע' בחיבורי לאו"ח סימן תרמ"ח (שנת תר"ו) מ"ש שם בתשו' ליישב קושית האבן עוזר בענין סימנין מחולין דע"ט עי"ש שהארכתי בזה ודוק. והנה ידוע דעת הפוסקים שמחולקים אם שני סימנים אמצעים נעשו סי' מובהק וכבר דברנו בזה הרבה בעזה"י וכעת נראה לי ראיה דלא הוי סימן מובהק ממה דאמרי' בפ"ב דב"מ דאיבעיא להו סימנים דאורייתא או סימנים דרבנן נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים ומוכח להדיא דאם סימנים דרבנן אין מחזירין גט בסימן אמצעי וקשה אמאי לו יהא דחיישי' לשני יב"ש או לשני שווירי עכ"פ לא גריעי מסי' אמצעי דהרי איכא מ"ד דלא חיישי' לשני יב"ש אם לא הוחזקו וכן לשני שווירי והכי קיי"ל ובסימנין קיי"ל דסימנים דרבנן הרי דסימן אמצעי גרוע מלחוש לשני יב"ש או לשני שווירי א"כ אף למ"ד דחיישי' לשני יב"ש ולשני שווירי עכ"פ לא גרוע מסימן אמצעי א"כ כיון דיש עוד ס"א להיות מצטרפין שמו ושמה ושם עירם להדי סימן אמצעי ויהי' כסימן מובהק ואף אם סימנים דרבנן למה לא יחזור מיהו זה הי' אפשר לדחות די"ל דהכוונה דנ"מ היכא דידעי' שאבד עוד אחד גט כזה בשם כזה ואח"כ נמצא גט אחד ולא ידענו של מי הוא אם יחזור לו ע"י סימן אמצעי מיהו ממס' גיטין שפיר יש להביא ראי' מ"ש בגיטין דכ"ז ע"ב ר"א אמר כגון דאמר נקב יש בצד אות פלוני אבל נקב דעלמא לא מספקי' לי' אם סימנים דאורייתא או דרבנן ושם קשה שפיר דהרי שם מיירי דלא ידע אם יש שם עוד יב"ש או שני שווירי דהרי זה עיקר פלפול הש"ס שם אם חיישי' לשני שווירי א"כ מיירי באין ידוע רק לחוש לו א"כ למ"ל סי' מובהק אפי' ס"א ליצטרף בהדי השם ושם עירם ויהי' מובהק ועכ"פ הו"ל לר"א לתרץ כן בע"כ מוכח דאין מצטרפין שני אמצעים לסימן מובהק ועוד יותר ממ"ש שם אח"כ ברבה בב"ח דאמר לא ידענא אי משום סימנא או משום טב"ע ודוקא לצורבא מרבנן ולמה לא קאמר נמי אולי מתרווייהו דילמא גם ט"ע לא מהני לבדו ואין חילוק בין לצורבא מרבנן לאחר רק משום תרווייהו אהדרי לא משום סימנא וט"ע וביחד נעשה סימן מובהק ובע"כ מוכרח שלא מהני צירוף לעשותו סימן מובהק ודוק:

יח

סעיף כז מצאוהו הרוג וכו' נ"ב הנה הפוסקים הביאו דעת המבי"ט והובא בתק"ע להקל בנמצא ההרוג באותו דרך שנאבד מכח הך חזקה דכנכ"ה [וכבר שמשתי בסברא זו בכמה מקומות] והנה כעת תמוה לי על סברא זו מן מס' בכורות פ"ק (ד' ז' ע"ב) דקאמר טעמא דחזינא דבלע וכו' אי הכי חזינן דבלע אמרי' האי איעכולי והאי אשרוצי אשריץ וכו' וקשה לי מהו פריך נימא דהוי חזקה דהיינו ההוא שנאבד היינו ההוא שנמצא ובע"כ מוכח כמ"ש בתשו' מכבר דלא אמרי' היינו האי שנאבד רק היכי דמצאו כמו שהיה קודם שנאבד אבל בנשתנה קצת ממה שהיה קודם שנאבד לא אמרי' הך חזקה ולכך כיון דהס"ד הוי בש"ס שלא מצאו שלם א"כ אינו כמו שנאבד לכך לא שייך הך חזקה ולכך משני שמצאו שלם וא"כ יש חזקה דהיינו האי שנאבד אך מפרש"י שם ד"ה שמצאו שלם שמצאו כל צורתו וגדול הוא ואם הוי עובר לא הוי משתהי ברחם כולי האי וכו' משמע דאף במצאו שלם לא אמרי' היינו האי שנאבד וכו' וצ"ע בזה ודוק היטב והנה בדין לומר בעגונה היינו האי שנאבד היינו שנמצא עי' בחבורי מי נדה בהשמטות ביו"ד סי' קץ ד' ק"כ בתשו' ל"ק בריגל שם העליתי די"ל דבדבר שאין לו היתר לכ"ע אמרי' היינו האי שנאבד אף לרשב"ג ולא פליגי בזה כלל ייע"ש בעזה"י ודוק:

יט

סעיף לב אבל אם נפל לים וכו' שאני אומר רגל של אחר הוא וכו' נ"ב הנה זה דעת חה"ר ביבמות אבל דעת הרמב"ם הוי להיפוך דאף בהעלו רגל סתם מותרת והובא בב"י דבריהם בקצרה וע' בתשובתי במהדורא ז' שלי סימן ר"ז וסימן ר"ט שם כתבתי דראוי הוא להלכה כדעת הרמב"ם ושדברי הרשב"א תמוהין בראייתו לכך עכ"פ ראוי להקל בזה במקום עיגון ייע"ש ודו"ק:

כ

סעיף לד וכן האשה וכו' הרי זו לא תנשא וכו' נ"ב עי' מ"ש בתשו' ל"ק טשערנאביל קנה מקומה דרך אגב בחיבורי טטו"ד מהדורא ז' שלי סי' נ"ח ביו"ד הל' בכור סי' ש"ט ובמהדורא ה' שלי ד' קמ"ח סי' קס"ח ע"ש ודוק:

כא

סעיף לז בא עד אחד וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק קט"ז שהביא דעת רש"י דאם היא אומרת מת אפילו כמה פסולין אומרים לא מת היא נאמנת דבע"ד נאמן על עצמו וע' מ"ש בעזה"י במהדורא ששי שלי סי' כ"ח בתשו' ל"ק קרסנטין מ"ש בזה לפלפל ייע"ש בעזה"י ודוק:

כב

באותו סעיף בהג"ה מיהו משום לזות שפתים לא תנשא נ"ב הנה אם נשאת ונתאלמנה או נתגרשה אם מותרת אח"כ להנשא לכתחלה עי' במהדורא ו' שלי סי' א' בתשו' לל"ה קדושין סי' ל"ז מ"ש שם להוכיח דגם אז אסורה להנשא לכתחלה ייע"ש ודו"ק. וע' בחבורי משפט צדק על חו"מ מהדורא ד' סי' מ"ח הל' אבידה סי' רס"ב מה שהוכחתי מן הש"ס דגיטין דב' סימנין גרועים מצטרפין לסי' אמצעי ומכ"ש לפ"ז דב' אמצעים מצטרפין לסי' מובהק ייע"ש ודוק:

כג

ס"ק לח אשה אומרת מת וכו' נ"ב עי' לעיל בב"ש ס"ק ל"ח מה שהביא קושיא בשם הגאון מוה' העשיל על הריב"ש מגיטין למה לא פריך שם ודלמא נכרי הוא וע' מ"ש בזה בדברי הב"ש הללו בתשו' ל"ק קאמיניץ במהדורא סי' ק"פ קנה מקומה ה"ל גיטין סי' ק"כ והנה קושיות הגאון הנ"ל נראה דלק"מ דבשלמא גבי פלוני נשכנו נחש והוא מת בזה בא הוכחה אם הוא ישראל או נכרי לכך הי' לו להקשות דלמא נכרי הוא אבל גבי כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי מוכח דהוא בקי בדינין מדלא אמר סתם כתבו גט לאשתי וייחד אלו שהם שומעים קולו וגם אמר יכתבו גט לאשתי ולא אמר תנו גט לאשתי או כתבו ותנו מוכח שהוא בקי בדינין ואין דרך נכרי להיות בקי בדינין לכך אין לחוש שמא הוא נכרי וא"ש בפשיטות וק"ל:

כד

סעיף לט בהג"ה והב"ד צריכין להיות ג' כשרים וכו' נ"ב הנה להסוברים דבעי' דוקא היתר ג' בע"כ אינו כשאר הוראת איסור והיתר דהב"ד עבדי רק הודעת הדין אם לאסור או להתיר דא"כ יהיה די ביחיד ובע"כ דס"ל דדבור יהיה גורם ההיתר וכך תקנו חז"ל דלא הותרה רק ע"פ דבורם ולכך לדידהו נראה דראוי לכתחילה שיהיה ההיתר בפני האשה דיש לדמות זה להיתר נדרים דלא מהני ע"י שליח רק בעינן שיבוא הנודר בעצמו לפני המתירין והיינו מכח דבהיתר הנדרים הדיבור דידהו גורם ההיתר לכך לא מהני ע"י שליח ולכך ה"נ בזה דהדיבור דידהו גורם ההיתר ואפומייהו ניתרת בעינן שתהיה בפני האשה לכתחלה ולא שלא בפני' כנלפע"ד בזה ודו"ק:

כה

סעיף מב שני עדים אומרים מת וכו' נ"ב עי' בח"מ וב"ש דאפילו אם נשאת בהיתר תצא והוא מש"ס יבמות ד' פ"ח ועי' במהדורא ו' שלי סי' א' תשו' שני' בתשובתי ל"ק לארוס בהל' קדושין סי' ל"ז מ"ש לפלפל בזה ושאין זה מוכרח ייע"ש וכמה דברים השייכין לסוגיא דב' אומרים מת ייע"ש גם בדין ע"א אומר מת וב' לא מת כתבנו שם ובישוב הסוגיא ודברי הפ"י בק"א ונטע שעשועים סי' ע"ה וסי' ע"ז ייע"ש בעזה"י ודוק. והנה מה שיש לעיין בזה בדברי הרמב"ם הל' שגגות פ"ח הל' ג' עי' בחבורי לאו"ח הל' יוה"כ חלק הנרשם ק"ב ד' ס"ו מ"ש ליישב זה שם ייע"ש ודוק. והנה מה שיש להעיר בסוגיא זו במה דפריך הש"ס ומי חצופה כולי האי והאמר רב המנונא וכו' וזה סותר להש"ס דנדרים עי' בתשובתי להל' גיטין סי' קמ"א דרך אגב מ"ש בזה והוא במהדורא ז' שלי סי' צ"ט ייע"ש ודוק:

כו

סעיף מח בהג"ה או שנשתמד וכו' נ"ב עי' מ"ש במהדורא ו' שלי סי' י"ט בתשו' ל"ק פרעמסלא קנה מקומו בסי' זה ייע"ש מ"ש בטעם הדבר ובמה פליגי הפוסקים בזה ייע"ש גם כתבנו בע"א במיתת הבעל שהיה שוטה נמי תלוי בזה ייע"ש בעזה"י ודוק:

כז

סעיף נה היה דבר בעולם וכו' נ"ב עיין מ"ש בתשובה ל"ק טולטשין קנה מקומה באהע"ז הל' חליצה שם פלפלתי הרבה בדין זה ובדין החזיקה היא מלחמה בעולם ובישוב קושיות התוס' בזה והוא במהדורא ז' שלי סימן נ"ו ויע"ש מ"ש בעזה"י ודוק:

כח

סעיף נח אשה שנתקדשה וטעתה וכו' נ"ב הנה מלשון הרמ"א שכ' תצא מזה ומזה משמע דצריכה גט משני ולדידי דין זה צ"ע מאד דהנה מקור דין זה הוא מן פרק האשה רבה דגזרי' שמא יאמר גירש ראשון ונשא שני והנה באמת מפורש שם דמיירי בהלך בעלה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעלך וכו' ולפ"ז י"ל דוקא בכה"ג דכיון דנישאת ע"פ ע"א או ב' עדים ומן הסתם באין לב"ד להעיד והוא נשאת ע"פ היתר גמור בב"ד בזה יש לחוש דאף שבא ואמרו גירש ראשון ונשא שני דיאמרו דהב"ד וודאי דייקא ולא היו מתירין אותה רק מכח דיודעים דגירש ראשון אבל בטעתה וסברה דלא נתקדשה בזה כיון דלא נעשה עפ"י ב"ד ולא עפ"י עדים ולא אוושא מילתא דנשאת בהיתר מה"ת יטעו לומר דגירש ראשון ונשא שני ומנ"ל להחמיר בזה במילתא דרבנן כיון דהגט משני הוי רק מדרבנן וראיה לזה ממש ממ"ש לעיל בסי' זה ס"א וזה"ל אשת איש בכלל עריות היא ואין קדושין תופסין בה וכו' והנה כיון דזכר אח"כ מגט דרבנן בסיפא וברישא לא זכר כן מוכח דלא בע' קדושין אפי' מדרבנן ובע"כ מיירי דנתקדשה שלא בפני בעלה דאם בפניו הרי כתב אח"כ דמקודשת לשני דאין אשה מעיזה וכו' ובע"כ מיירי שלא בפני בעלה וכן יש ראיה מסי' מ"ו ס"ה מ"ש אין קדושי שני כלום מוכח דלא בעי גט כלל אף מדרבנן ומ"ט לא ניחוש שמא גירש ראשון וכו' בע"כ בכה"ג לא חיישי' לזה מיהו ראיות הללו דהרי מפורש בש"ע לעיל סעיף נ"ז דדוקא בנשאת בעי גט משני ולא בנתקדשה מיהו אף שאין לנו ראיה מ"מ מדנקט הש"ס והפוסקים דוקא בכה"ג בהלך בעלה למ"ה ואמרו לה מת בעלך ולא קמ"ל בהי' בעלה כאן והלכה ונשאת לאחר דבעי גט משני בע"כ בכה"ג לא בעי גט משני ומנ"ל להחמיר בכה"ג ואף הרמ"א דמחמיר נראה דהיינו דוקא בטעתה כיון דעכ"פ היא נשאת בהיתר ואוושא מילתא יש לחוש שיאמרו גירש ראשון כיון דנשאת בהיתר אבל אם במזיד נשאת לאחר נראה דוודאי לא בעי גט משני ואף דהיא מתנצלת עצמה כעת שאמרו לה מתחלה מת בעלה אינה נאמנת לכופו ליתן לה גט להיות אסור בקרובתיה דמה דהאמינו לה חז"ל לומר מת בעלה היינו מכח חזקה דדייקא ומינסבא אבל כיון דכבר נשאת ונודע דבעלה חי א"כ חזי' דלא דייקא א"כ אדרבא החזקה דדייקא מסייע להיפוך שלא אמרו לה שמת שבמזיד נשאת לכך אין בידה לכופו ליתן גט רק היא אסורה דשווייא אנפשיה חד"א לפי דבריו צריכה גט משני מדרבנן והוא אינו מחויב ליתן לה גט רק מבקשין ממנו כדין המפורש בסי' מ"ח והנה נראה ראי' לדברינו מיבמות דקע"ב גבי אשה שלא שהתה אחר בעלה ג"ח ומוקי לה בקדושי טעות ועי"ש פרש"י דלא בעי גיטא ומ"מ כיון דהוי דרך נשואין לא גזר רבנן וקשה מ"ט לא מוקי בנשאת לבעל ראשון ממש ואמרו לה מת בעלך ונשאת לאחר תוך ג"ח או טעתה וסברה דלא נתקדשה ונשאת לאחר דבזה בעי גט מזה ומזה ולכך לא גזרו כיון דהוי נשואין מדרבנן ובעי גיטא ומ"מ חלל לא הוי משני די"ל דנתעברה מביאה ראשונה ולא נעשית זונה עדיין ואינו חלל דאינו חלל רק מפסולי כהונה וכמ"ש להדיא בש"ע סי' ז' סעיף י"ד דבבא על עריות בביאה ראשונה אינו חלל רק ממזר לכך אינו מטמא להם ונאמר דלעולם היכי דלא בעי גיטא כלל שפיר גזרו רק היכי דבעי גיטא מדרבנן אז לא גזרו דממ"נ מן התורה אף בזנות הוי כהן ורבנן הוא דגזרו ומדרבנן הרי הוי נשואין ולמה לא משני כן ובע"כ דלא בעי גיטא משני רק בהלך למדה"י ולא כשהבעל כאן וכשהלך למדה"י לא שכיח שיהיה זמן קרוב כל כך שלא יהיה ג"ח מיום הליכתו עד נשואי השני ויהיה עדים באמצע שאמרו לה שמת ולכך לא מוקי כה"ג ועדיין צ"ע בישוב קושיא הנ"ל מיהו לדינא נראה כמ"ש ואף בזה אינו מחליט אולי יזכיני ד' בזמן אחר לבאר יותר בזה ודוק היטב:

כט

שם באותו סעיף בהג"ה או שהורו לה ב"ד וכו' נ"ב עי' בטו"ז מה שתמה על דין זה ובב"ש וע' בחיבורי על אהע"ז מהדורא ד' בתשובתי ל"ק טימאשפאל מה שישבתי דברי הרשב"א על נכון ע"ש ודוק: ?

א

תופסין בה. עבה"ט מ"ש בשם כנה"ג אם מתה אשה אחת תחת בעלה כו' ועיין בס' ברכי יוסף שחקר כה"ג לגבי בעל שמת היום מיתה ודאית ולמחר חיה כההיא דאמרו באגד' עיין פ"ק דמגיל' קם רבה ושחטי' לרבי זירא למחר בעי רחמי ואחייה אי כשמת ר' זירא הותרה אשתו לשוק וכי חיה למחר היה צריך לחזור ולקדשה או דילמא הא דמיתת הבעל מתרת דוקא כשנשאר מת אבל כשלא נקבר וחי ע"י נביא או חסיד איגלאי מלתא דאותה מיתה לא היתה כמות כל אדם לא פקעי קידושי קמאי ולא תפסי בה קדושי אינש דעלמא ובעלה כאשר חי מותר בה מיד. וכתב דלפום ריהטא יש ראיה מירושלמי גיטין פ' מי שאחזו הלכה ג' גבי מתנה מעכשיו אם לא באתי ומת בתוך הזמן מהו שתהא מותרת ר' יוסי אומר אסורה לינשא אני אומר נעשו לו נסים וחיה ע"ש ואף דהפוסקים לח חיישי כלל לירושל' הזה (עיין לקמן סימן קמ"ד ס"ב) היינו דלא חיישינן למעשה נסים מ"מ למדנו דאם אחר שמת נעשו נסים וחי אכתי אגוד' ביה אשתו זאת ולא מהני לה מה שמת ודאי כיון דלבסוף חי ויש להתיישב בדברי הירושלמי הזה והראשונים עכ"ד (עיין בנ"צ מ"ש בביאור דבריו בזה) . ומ"ש הבה"ט אשת צדוקי כו' עיין לעיל ס"ס ד' בהגה ובהתשובות שרמזתי שם:

ב

וקבלה קדושין. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ר"ד שכתב וז"ל גם י"ל לדינא דא"א שפשטה ידה וקבל' קדושין מכהן לא הוי כאומרת נתגרשתי כיון דמ"מ הוי קדושין אלו בעבירה וכמדומה ראיתי סברא זו לאחד מגדולי האחרונים אין בזכרוני למי עכ"ל. ואני כמזכיר שהוא הר"א ששון סימן י"ח והובא בבה"ט סק"ג:

ג

שאמרה לבעלה בפניו. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן צ"א שכ' דמה שנסתפק הרב השואל אם צריכה לומר כן דוקא בפני ב"ד ובפני בעלה אבל כל שאמרה שלא בב"ד לא מהני אני תמה דבכל מקום נזכר סתם שאמרה לבעלה ולא נזכר בשום מקום בב"ד והריב"ש שכ' ולא מקרי בפניו אלא שיהיו שניהם בב"ד הוא מיירי בטענת אינו יכול שלזה יש גורמים הרבה לפעמים לכן צריך בזה חקירת ב"ד אבל בגרשתני או בשימש נדה שאין לתלות בסיב' ודאי לא בעינן בפני ב"ד והביא עוד ראיה לזה ע"ש:

ד

גרשתני נאמנת. עיין בתשובת מנחת עני סימן ס"ד שנשאל בהא דקיי"ל אשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני נאמנת משום חזקה דאינה מעיזה אם יש לחלק בזה בין למפרע ולהבא כמו דמחלקינן בבעל שאמר גרשתי את אשתי דנאמן רק להבא (ר"ל בגמרא דב"ב דף קל"ד ע"ב וע' לקמן סימן קנ"ב ס"א ובב"ש שם) או דילמא שאני התם דהנאמנות משום דבידו לגרשה וטעם זה ל"ש אלא לגבי להבא אבל הכא דהטעם הוא משום דאינה מעיזה י"ל דלהקדים הזמן ג"כ אינה מעיזה. והשיב דלכאורה קצת ראיה דמזק' זו דאינה מעיזה מועלת אפילו לגבי למפרע דאל"כ למ"ד בב"ב הבעל שאמר גרשתי למפרע דא"נ אפילו להבא דלא פלגינן דבוריה. וכי היכי דא"נ למפרע ה"ה להבא א"כ גם באשה שאמרה לבעלה בפניו גרשתני למפרע נימא הכי דלא פ"ד ולא תהיה נאמנת כלל אפילו להב' וכל כי הא ה"ל לש"ס ופוסקים לפרושי. אולם לאחר העיון נראה דלמפרע אינה נאמנת והטעם פשט ומוכרח מלישנא דרב המנונא דקאמר חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה מבואר דדוקא בפני בעלה אבל בפני שאינו בעלה יכולה להעיז ולפ"ז בשלמא בעיקר הגירושין דאי נימא שהיה משקרת ולא גירשה הרי הוא בעלה ובפני בעלה א"י להעיז מש"ה נאמנת אבל לענין הקדמת הזמן י"ל שפיר שהיה משקרת ולא גירשה בזמן שהיא אומרת רק עכשיו גירשה זה יום או יומים (ע' בס' מה"צ סק"ו) ואפילו תימא דזה חשיב ג"כ העזה להקדים הזמן מ"מ אין זה העזה בפני בעלה דהא עכ"פ עכשיו אינו בעלה וכאחר דמי. ובזה ניתחא ג"כ אפילו למ"ד בב"ב שם לא פ"ד הכא נאמנת שפיר לגבי להבא ולא אמרינן כי היכי דלגבי הקדמת הזמן למפרע אינה נאמנת ה"נ להבא דז"א דהא עיקר מה שא"נ למפרע אינו אלא משום דאמרינן עכשיו היא גרושה ואינו בעלה מש"ה יכולה להעיז א"כ איך תאמר שא"נ להבא דא"כ הרי הוא בעלה ואיך תוכל להעיז ואינו דומה כלל להא דב"ב בבעל שאמר גרשתי דהתם חסרון נאמנות דלמפרע אינו תלוי בנאמנות ולכך אמרינן שפיר לפ"ד וא"נ בשניהם אבל הכא עיקר מה שאינה נאמנת למפרע אינו אלא מכח נאמנות דלהב' כו' ע"ש:

ה

חזקה אין אשה מעיזה. ועח"מ וב"ש שהביאו קושיית הד"מ על הב"י בשם רי"ו דאם קיבלה קדושין כו' מותרת לחזור לראשון דהא אמרינן גירשה השני אסורה לחזור לראשון דיאמרו כו' ועיין בס' בני אהוב' פ"ד מהל' אישות הלכה י"ג שכתב ליישב דרבינו ירוחם לא מיירי באמר' שנתגרשה רק שלא נתקדשה לראשון מעולם כו' ובזה פשיטא דמותרת לחזור לו ואין כאן חשש והבו דלא לוסיף על גזרת חכמים במה דלא מצינו מבורר בגזרתם ע"ש:

ו

אין אשה מעיזה. עיין בהגהת מל"מ פ"ד מה"א דין י"ג שהביא דבס' עזרת נשים נסתפק בארוסה שקדשה אביה קטנה והיא פשט' ידה וקבלה קידושין (לאחר שבגר') בפני ארוס שלה דדילמא לא איתמר הך חזקה אלא כשהי' קדשה עצמה דבושה ממנו כיון שקבלה ממנו כסף קדושי' ונהנית מקדושיו או מסבלונותיו אבל כשלא נהנית ממנו מעיזה. והוא ז"ל כתב עליו דליתא לחילוק זה אף היכא דאביה קבל קדושיה אינה מעיזה והכי מוכח מתשו' הראנ"ח ח"א ס"ס ח' ע"ש:

ז

מעיזה פני'. עבה"ט סק"ב מה שחולק על הב"ש בענין אם היא התחילה לומר גרשתני ואחר כך מסייע לה. וכן מסיק לדינא בס' בית מאיר דמיד שהתחילה היא לומר בפניו גרשתני כבר הותרה ושוב אינו מזיק הודאתו ע"ש. אמנם תמיהת הבה"ט על הב"ש מש"ס בגיטין דף פ"ט. תמוה דודאי גם הב"ש לא קאמר דאינה מגורשת כלל רק דאינה מגורשת ודאי אלא ספק דהא אפילו בהתחיל הבעל לומר גרשתיך היא ספק מגורשת כדאיתא להדיא לקמן ר"ס קנ"ב מכ"ש כשאמרה היא תחלה בפניו גרשתני ואח"כ הודה לה דהויא עכ"פ ספק מגורשת ואם קידש' אחר צריכ' גט משני לפ"ז לא הוי מצי הש"ס בגיטין לאוקמי הכי ע"ש ודוק:

ח

בפני בעלה. עבה"ט מ"ש ואם התחילה לו' שלא בפני בעלה כו' ועיין בס' בני אהובה פ"ז מהל' גירושין דין כ"ד שכ' דמדברי הרמב"ם מוכח דנאמנת וגם הריב"ש שעליו סמכו הד"מ והב"ש שחולק בזה אין כאן משמעות גמור רק כמסתפק במקצת ע"ש. ומ"ש הבה"ט וכן נ"ל כו' עיין בנ"צ מ"ש בזה:

ט

דבזה"ז דנפישי חוצפא. עי' בס' בית מאיר שכ' דהיכא שיש אמתל' המוכיח שאומרת אמת אף בזה"ז נאמנת כדאי' בסי' קנ"ד ס"ז בהגה ב' דחד דינא וחד טעמא הוא כו' ע"ש שכ' בזה ליישב דברי ר' ירוחם שהובא בב"י במ"ש והוא לא ערער ותמה הב"י דמשמע שאם ערער אינה נאמנת והא ודאי ליתא כו' ולהנ"ל י"ל דרי"ו תופס ג"כ חומרא זו דבזה"ז דנפישי חוצפ' א"נ אלא לחומרא לכן לא האמינ' אלא בצירוף האמתל' ע"י שלא ערער עיין שם: עיין בתשו' גלי' מסכת סימן ה' בעובד' שאירע באשה אחת שישבה עם בעלה בעירה כמה שנים ואח"כ נסעו שניהם למדינת רוסיא ישינה לאחר ג' שנים חזרה האשה ובאת לעירה עם עגלון כותי לבית אכסנאי וכשעה חדא בא בעלה ג"כ ויהי כראותה אותו צעקה בקול מר מה אתה רודף אחרי לתפשיני הלא כבר גרשתני בג"פ זה ג' חדשים והבעל ענה ואמר שקר הוא לא גרשתיך וחטף התיבה שהיה לה וינס לדרכו וכעת האשה אומרת שהיה לה בתוך התיבה כתב ראי' מהרב ר"מ שסידר הגט במלון פ' סמוך לעיר פ' ותספר את המאורע בהיות שרצה בעלה לעזוב דת וע"י האמצעות השיגה הג"פ ואחרי נתנו התחרט ורצה לתופשה עם בתה והיתה נחבאת כמה שבועות. וישלחו לעיר הנ"ל לחקור ולדרוש הדבר והשיבו שמוע שמענו שנשלח עגלה אחרי הרב ר"מ לכפר הנ"ל בכדי לסדר ג"פ מחמת המאורע הנ"ל אבל זה לא ידענו אם נתגרשה או לא והרב שבק חיים ואשת הרב אומרת שהיא יודעת שבעלה ז"ל נסע לסדר ג"פ מחמת מאורע הנ"ל וסידר ג"כ אך אינה יודעת את הכפר לא את האשה ולא את האיש. וזה הבעל כבר עזב דת ויצא בתוך אנשי חיל לא נודע איפה הוא והנה כעת האשה יושבת עגונה ומבקשת התירה להנשא כי אומרת שודאי גירשה והיה לה כתב ראי'. והיא מוחזקת לצנועה עכ"ל השאלה. והשיב ע"ז באריכות דמותרת להנשא בלי שום פקפוק ויסוד היתר שלו אחרי שא"א להשיג גט אחר מן הבעל בשום אופן וכדיעבד דמי וכיון שיש כאן אומדנות מוכיחות ורגלים לדבר שכנים דבריה וכמו דמצינו לקמן סי' קנ"ד ס"ז בטוענת אין לו גבורת אנשים דהיא נאמנת וכופין אותו להוציא ולמדו הפוסקים דבר זה מדרב המנונ' דאין אשה מעיזה בדבר שהבעל יודע ומסיק שם הרמ"א ג"כ האי סברא שכתב כאן דהאידנא שיש נשים חצופות א"נ ומסיים שם הרמ"א דמ"מ במקום שיש אמתלאות ואומדנות שאומרת אמת נאמנת ה"נ י"ל כן (קצת חידוש שלא הזכיר בזה דברי הבית מאיר הנ"ל דהוי לי' תנא דמסייע) וגם אין לחוש ממאי דאמרה האשה שהיה ביניהם קטטה ורצה לעזוב דת ז"א חדא דבס' בית מאיר חקר דבעינן דוקא קטטה דלקמן סעיף מ"ח שהוחזקה פ"א שקרנית (ע' בס' ב"מ ותראה דאדרבא כתב להיפך דאי אפשר לומר כך ויובא לקמן ס"ק י"ב) ועוד דביבמות מפרש בגמרא טעמא דקטטה חד אמר משום דמשקר' וח"א משום דאמרה בדדמי א"כ בגירושין בדדמי ודאי ליכא דמשקר' וזה לא שייך היכא דהחזיקה היא קטט ע"ש עוד. ולע"ד אין היתר הנ"ל ברור כל כך עיין בנ"צ הארכתי קצת בזה:

י

דנפישי חוצפ' עבה"ט מ"ש ב"ח כתב דוקא לכתחלה כו' עד וח"מ השיג עליו. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן ת"ז שדעתו ג"כ כהב"ח אם לא שיש אמתל' שעיני' נתנ' בו ע"ש:

יא

ואם נשאת לאחר כו' אינה נאמנת כו' עיין בס' בית מאיר בענין אם צריכה גט מהשני ע"ש:

יב

וי"א שאם היה קטטה. עיין בס' בית מאיר שכתב דאי אפשר לומר דמיירי הכא בקטטה שהוזכר בגמ' פ' האשה שלום (ולקמן סעיף מ"ח) שכבר הוכחשה ע"י שאמרה גרשתני ואשתכח שיקר' דזה א"כ לכת' דתיפוק ליה דאיתרע חזקת' דהעזה ולא ניתן לכתוב בשם י"א דכ"ע מודו בהא ע"ש (ומה שתמה שם על דיעה זו הא בסוגי' זו איתא ה"ד קטטה באומר' גרשתני כולהו נשי אמרי הכא פרש"י בשעת כעסו אלא באומרת גרשתני והיינו נמי סתמא מתוך קטט וכעס ומ"מ פריך וליהמנה מדר"ה עכ"ל (ע' בס' קרבן נתנאל בסוגי' זו אות ט"ז דלק"מ) גם בס' מה"צ סק"י העל' דבסתם קטטה איירי ע"ש:

יג

אפי' עד א'. הנה בדין נאמנות עד א' בעדות אשה אם הוא מדאורייתא או רק מדרבנן (ונ"מ לכמה דברים שיתבארו בסימן זה) הוא מחלוקת הראשונים ז"ל דמדברי הנ"י ר"פ האשה רבה מבואר בשם הרא"ה והריטב"א דהוא מן התורה דמשום מלתא דעבידי לגלויי ומשום דייקא ודאי קושטא מסהיד ונחשב כעדות גמורה מדאורי' והא דאמרי בש"ס משום עגונה אקילו בה רבנן פי' הריטב"א דאקילו רבנן ולא החמירו על דברי תורה. אבל דעת התוס' שם דנאמנת רק מדרבנן ע"ש (עב"ש לקמן ס"ק ק"ט) וכן דעת רש"י ביבמות דף צ"ב בד"ה תדע דהוראה הוא (וכן משמע מדברי רש"י במס' שבת דף קמ"ה ע"ב שכ' דכל המקדש אדעתא דרבנן כו' ע"ש אמנם לדברי הנו"ב דלקמן אין מדברי רש"י אלו ראיה דשם מיירי בעד מפי עד) וכן דעת הרשב"א בשיטותיו דף פ"ז. ובדעת הרמב"ם ז"ל בזה נתווכחו המחברים דמדברי הרמב"ם רפ"ה מהלכות עדות נראה דהוא מדרבנן ובס"פ י"ג מהל' גירושין דבריו סותרין זא"ז שהתחיל אל יקשה בעיניך שהקילו חכמים כו' שלא הקפידה התורה כו' לפיכך הקילו חכמים כו' והלח"מ שם פי' כונת הרמב"ם כדעת התו' דנאמנות עד א' מדרבנן וזהו דעת הריב"ש סי' קנ"ה בדעת הרמב"ם ומ"ש שלא הקפידה התורה כו' לתקנת חכמים קרי תורה ע"ש אך דעת מהרי"ק סוף שורש ל' דמשמע מדברי הרמב"ם דמשום דהוי מלתא דעבידי לגלויי נאמן מה"ת. ע"ש וע' בתשו' נ"ב סי' כ"ז וכ"ט ובסי' ל"ג שהאריך בענין זה ודעתו להכריע דנאמן מה"ת והביא ראיה מהספרי לא יקום עד א' באיש אבל קם הוא באשה להשיאה כו' ועוד כמה ראיות אך כ' דזה דוקא בעד כשר אבל לא בעד פסול כגון אשה ועבד ועד מפי עד דבאלו הנאמנות רק מדרבנן וביאר שגם דעת הרמב"ם ז"ל כן ופי' בזה דבריו שבהלכות גירושין הנ"ל דעד כשר נאמן מה"ת רק חכמים הוסיפו להכשיר גם הפסולים כגון עד מפי עד כו' והם דרפ"ה מעדות הנ"ל מפרש דלענין משפטי העדות לא האמינה התורה לעד א' רק בסוטה ובע"ע אבל היכא דהנאמנות משום עבידא לגלויי אין הטעם משום משפטי העדות רק שהדבר עד לעצמו מחמת חזקה דלא משקרי והאריך בזה ע"ש. וע' בתשו' ברית אברהם סי' כ"א וסי' ל"ט שפלפל ג"כ בענין זה והביא דהרשב"ץ ח"א מסי' פ"ב עד סי' פ"ה האריך בזה ועלה ג"כ בדעת הרמב"ם כמו שפי' הנו"ב הכל במכוון וכ' שרוח קדשו של התשב"ץ הופיע בבית מדרשו של הגאון נו"ב ז"ל שכיון כמעט לכל דברי התשב"ץ יעו"ש (וע' בתשו' שיבת ציון סי' פ"א מ"ש בזה) וע' בס' פני יהושע כתובות כ"ב שהביא ג"כ הספרי הנ"ל ובגיטין דף ב' כ' הפ"י מדלא הוזכר בתלמודן ש"מ דאינו אלא אסמכת וע' בתשו' אאמ"ז פנים מאירות ח"א סי' פ"ט ובתשו' שבו"י ח"ב סי' קט"ז ובס' בית מאיר סעיף זה (ובתשו' חתם סופר סי' צ"ד): וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ג שנשאל מאיש אחד להזדקק בדינו אודות המערערים עליו ועל אחותו לפסול אותם ואת בניהם מלבא בקהל ישראל מחמת שאמם נשאת לאביהם מבלי גביית עדות בב"ד שבעלה הראשון מת והנה עתה מעיד עד אחד ששמע מפי אחי בעלה הראשון קודם שנשאת להשני שמתאבל על אחיו על ידי שכ' לו אחד ממדינת האללאנד שמת אחיו ר' יוזפא. וכ' דלכאורה עדות זו מספיק להתיר לאשתו של ר' יוזפא להנשא אך כל זה אם היה זה העד מעיד כן להתיר להאשה להנשא דהאמינו חז"ל לעד א' ולעד מפ"ע בצירוף דמתוך חומר כו' ומשום עגונ' כאשר האריכו רבותינו כו' משא"כ כשמעיד העד אחר מיתתה דעיקר העדות על הבנים שהולידה י"ל בכה"ג האמינוהו ואוקמי אדינ' דבמקום חזקת א"א אין עד אחד נאמן וביותר מסתפקנ' באשה שנשאת בלי שום עדות ואח"כ בא עד א' שמת בעלה הראשון מכבר די"ל דלא מהני דאף דהאמת סברת דייקא אינו דוקא בתחילת נישואין אלא כל רגע ורגע שיושבת תחת בעלה כמ"ש תוס' ב"ב דף ל"ב מ"מ י"ל דהאשה זו דראינו דנשאת בלי שום עדות ולא היה לה ע"מ לדייק איתרע חזקה זו לגב' ודילמא גם עתה כשמעיד העד והיא יושבת תחת בעלה יושבת בלי דיוק. וביותר י"ל דל"ש כלל אצלה סברת דייקא במה דיושבת תחת בעלה דהא ליכא יראת החומר דלא תרויח מידי בצאתה ממנו דהא אם יבא בעלה הא' יהיה לה כל חומר א"א על שנשאת להבא בלי עדות וכיון דליכא דייקא בתחילת נישואין ולא אח"כ י"ל דאין עד א' נאמן ועדיין לא מצאתי גילוי לדין זה בפרט במעיד אחר מיתתה דכל עדות רק להכשיר הבנים י"ל דדינו כמו בעלמא ובאמת אם היו ב' מעידים שאחי בעלה הראשון אמר ששמע שמת אחיו היה צד גדול להתיר אף דלא הוו עדות מעליא כיון דהוי עד מפי עד וגם מעידים שניהם רק מפי עד א' מ"מ כמו דבעלמא יכולים להעיד שנתקבל עדות בב"ד פלוני ה"נ בעדות אשם כיון שא"צ שיהא העדות דוקא בב"ד כו' אך בנ"ד דהיה רק עד א' אפשר דאינו נאמן. וגם ביש ב' עדים י"ל דלא הוי כמעידין שנתקבל עדות בב"ד כו' (עמ"ש בזה לקמן סעיף ל"ט) אמנם יש לצדד להקל דאף במעיד לאחר מיתתה מהני כיון דחז"ל האמינו לע"א מחמת סיועת דייקא משום עיגונ' ה"נ במעיד אחר מיתת' יש עדות העד וסיועת דייקא דאמרי' אין דרך אשה להנשא לאחר מחשש החומר בסופ' וניכר לאמת שאחי בעלה אמר כן והיא דייקא ונשאת ובצירוף ב' הסברות כמו דמקילין משום עיגונא ה"נ במקום דחק ועיגון לפוסלו מקהל דאין לך עיגון גדול מזה. ומ"ש בסי' קכ"ד וקכ"ה על ענין הנ"ל שפלפל בזה עם הגאון מליסא ז"ל בסברות עמוקות ושם מבואר עוד כמה צדדים להקל בנ"ד להתיר אותם לבא בקהל. ושם בסי' קכ"ד כתוב עוד חקיר' בזה (באם נידון בעד א' שבא אחר שניסת דלא מהני מטעמים המבוארים לעיל) בבאו ב' עדים אחר שניסת ומעידים שמת בעלה הא' ולא ידעו אימת מת ועד אחד מעיד שמת מכבר מקודם שנשאת לזה אי מהני ומותרת לעמוד תחתיו (עמ"ש לעיל סי' י"א סק"ג בשם ת' מוצל מאש) וכ' די"ל דמדאורייתא נאמן דלהפוסקים דס"ל למסקנא ע"א נאמן באתחזק איסורא י"ל דהכא נאמן דלא מקרי דבר שבערוה כיון דעכ"פ השתא מת וליכא עוד איסור א"א אלא דאם מת עתה אסורה על הבעל הב' מדין סוטה י"ל דלא מקרי דבר שבערוה ואף דעיקר לימוד דבר דבר מממון כתיב גבי זינתה תחת בעלה י"ל דדוקא לגבי בעל אבל לא לגבי בועל כמ"ש תו' יבמות דף ג'. ואף להפוסקים באיתחזק איסורא אין ע"א נאמן י"ל דדוקא אם כפי דברי העד היה האיסור עד עתה כו' אבל הכא דאיסור א"א ודאי ליכא דהרי מת לפנינו ע"י עדות ב' עדים ולגבי איסור סוטה לא היתה מעולם באיסור סוטה על זה הבעל ואף דהיתה מעולם אסורה עליו פעם אחת מטעם א"א מ"מ אין מחזיקין מאיסור לאיסור כו' וצ"ע לדינא ע"ש היטב ובסי' קכ"ה. וע' בתשו' ברית אברהם מסימן ס' עד סי' ס"ג בכל זה: (וע' עוד בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן ק"ל נזכר שם עוד חקירה אחת כעין החקירה הא' הנ"ל. וז"ל שם. בא לידי עובד' באשה שבעלה הרחיק ממנה זמן רב והיא זינתה תחתיו ואח"כ בא עד א' והעיד שמת בעלה. והיה אז בין כסה לעשור. והרהרתי דאולי עיקר דייקא מן חומר היינו מה שתצא מן בעלה הראשון אבל בזינתה דאסור' לו י"ל דמשום בעלה השני שרצונה להנשא לו לא מקרי חומר וכמ"ש הבעל המאור בההיא דע"א ביבמה. ומחמת טרדת הימים הקדושים הנחתי הדבר עד אחר ימי המועד ובינתיי' בא בעלה ולא הוצרכתי לדקדק ביסוד זה כל הצורך. אך אח"כ היה לי בזה ויכוח עם הגאון מליסא ז"ל והסכים דגם זה מקרי חומר וכן הסכים חתני הגאון רבי משה מפ"ב וגם אני הוכחתי זה בראיות ברורות עכ"ל ע"ש. גם בתשו' נו"ב סימן מ"ב העלה כן דגם מפני חומר של בעלה שני ג"כ דייקא עיין שם ודבריו קצת באורך , יובא לקמן סעיף מ"ח ס"ק קס"ח: ובתשו' רע"ק סי' קכ"ה בדברי הגאון מליס' שם מבואר חידוש יותר בזינתה תחת בעלה ואח"כ הלך למדה"י והעיד עד א' שמת וניסת להבועל באיסור דמועיל עדותו לענין שלא יהיו הבנים ממזרים אף דבזה לא שייך חומר לא לגבי ראשון ולא לגבי שני כיון דבלא"ה תצא מזה ומזה מ"מ דייקא שלא תעשה בניה ממזרים ומשום כתובה ושאר דברים שיש לה מהשני ע"ש היטב. ועיין בתשו' נו"ב סי' כ"ז דפשיטא ליה מלתא דגם בקטנה נאמן עד א' אף דל"ש גבה דייקא מ"מ העד מתייר' שתידוק כשתגדיל ע"ש ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' מ"ב שכתב עליו עדיין לא הועיל במסל"ת שכ' הנ"י ג"כ דנאמן משום דייקא ובזה ל"ש סברת הנ"ב. גם עדיין בחרשת שהשיא' אביה לא הועיל כלום וכ' נימא דהוי מלתא דעב"ל משום שמא תתפקח ע"כ נראה בקטנה וחרשת צ"ע לדינא מ"ש גם בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין א' מסתפק בזה לדינא ע"ש (ע"ל סעי' מ"ג בהגה ובבה"ט שם) וע בס' בית מאיר לעיל ס"ס ט"ו כ' שם דחליל' להעלות כזה על הדעת לו' בקטנה אין עד א' נאמן שהרי לא מצינו בשום מקום לחלק וצ"ל הטעם אף שהיא אינה בת דייקא סמכו החכמים על קרובים שיבדקו ע"ש עוד ועי' בתשו' ברית אברהם סימן מ"ו אות ב' מ"ש בזה:

יד

עד א'. עבה"ט ומ"ש בשם רשד"ם אם בתחלה כו' ויש מקום לתלות כו' ר"ל אף שהשיב בתחלה בפני ב"ד. ומ"ש ואם מה שאמר שא"י לא אמרו בפני ב"ד כו' זה הובא בשמו בק"ע סי' שנ"ב ושם כתב אפילו שהיה הרב שם מ"מ כיון שלא הי' שם שום דיין עמו ע"כ. ולכאורה זהו עיקר חידושו בזה דאל"כ הרי מבואר בש"ע לקמן סעיף ך' דאף מי שהיה מערער כו' והוא מתשובת הר"ן ועמ"ש בפ"ת שם:

טו

העד עבד. עבה"ט ועח"מ שכ' דאפשר דאף בסתמא כשר דישראל בעל עבירה גרע מעבד אף שהוא ג"כ בחזקת בעל עבירה ועיין בס' מה"צ ס"ק י"ג שכ' דדברי הב"ש אינם מחוורים ומסיק כדברי הח"מ ע"ש:

טז

ואפי' עד מפי עד. בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ח' העלה דעד המעיד ששמע מפי הבעל עצמו דרך סיפור באקראי ששמו פלוני בן פלוני או שהוא בעל אשה פלונית דאינו jשוב אלא כעד מפי עד הואיל ולא הכירו בעצמו אלא ששמע כן מפי הבעל ודין עד פסול יש לו ונ"מ לדינים המבוארים לקמן סעיף ל"ז ל"ח. ובתשו' הרשד"ם סי' נ"ט הביאו וחלק עליו וסובר שדין עד כשר יש לו כמו עד הראי' ממש ועיין בס' מה"צ ס"ק י"ד שהבי' ראי' ברורה כדעת מהרשד"ם ע"ש ועבה"ט לקמן ס"ק קכ"א (ועיין בתשו' חתם סופר סימן מ"ה):

יז

עד מפי עד. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סימן צ"ב שכ' דמסתימת הפוסקים משמע אפי' מפי עד שכבר מת מהני (ר"ל דבשעה שהעיד העד הב' כבר הי' מת העד א'. ומדברי הבה"ט ס"ק י"ג שכתב בין מת העד הא' כו' לא נשמע זאת די"ל דבשעה שהעיד הב' הי' קיים העד א' רק שאח"כ מת) ושוב ראה בשו"ת הראנ"ח ח"א סי' כ"ב שכ"כ בשם תשו' מהרי"ו סי' פ"ח ע"ש הטעם בזה:

יח

אבל פסולי עדות דאוריי' כ' בס' קהלת יעקב וז"ל משמע לכאורה מלשון הפוסקים דכל הפסולין המבוארים בח"מ סימן ל"ד דפסולין מדאוריי' פסולים לעדות אשה אבל הנ"י פז"ב וכן בפ"ז דיבמות כתב בהדיא דכל שאינו רשע דחמס אינו פסול רק משום גזה"כ דאל תשת רשע עד ולכן באיסורין דא"צ עדות דאפי' אשה כשירה ה"ה רשע שאינו של חמס וכן בב"י סימן כ"ח נסתפק בהאי סברא ומהתימא שלא הזכירו כאן דברי הנ"י אחרי שלא נמצא חולק כו' ויש להחמיר בזה עכ"ל: ועיין בקצות החושן סי' מ"ו ס"ק י"ז ועיין בח"מ לקמן סי' מ"ב ס"ק ט"ו ומ"ש בפ"ת שם ס"ק כ"ג וע"ל סק"מ מזה:

יט

דאוריי' עבה"ט בשם מהריב"ל ומ"ב ועיין בתשובת נ"ב סימן כ"ז במעשה בעגונה א' שבא עד אליה ואמר אני יודע לך עדות שיועיל רק באופן שתתן לי סך כזה אסהיד לך ואז השליש' האשה סך כזה ליד שליש באם יועיל עדותו יתנו לו המעות והעיד בב"ד על מיתת בעלה ופסקו הדיינים שאין עדותו מועלת כיון שהוא נוגע בדבר רק יחזיר המעות להאשה ויסלק עצמו ואח"כ יעיד מחדש ואמרו הב"ד להעד הנ"ל אחר שתעיד מחדש תתן האשה לך מה שהיא ברצונה רק אין עליה שום חיוב כלל והעיד מחדש ועתה קצת מערערים אחר שכבר העיד בהיותו נוגע אולי אינו מועיל שום סילוק כי עביד אינש לאחזוקי דבוריה כמ"ש בש"ך ח"מ סי' ל"ג סק"ט. והאריך בזה והיוצא מדבריו דהתקנה שעשו הדיינים שיחזיר המעות כו' לאו כלום הוא חדא מטעם הנ"ל דעביד אינש לאחזוקי דיבוריה (עי' בזה בתשובת ברית אברהם חלק אה"ע ס"ס ק"ה ובחלק ח"מ ס"ס ב' ובס' שעה"מ פ"ט מהלכות אישות דין י"ב) ואף שהש"ך שם מודה דבעינן נפסק הדין מ"מ עיקר פסיקת הדין היינו שפסקו שעדותו פסול וא"ב הכא שפסקו הדיינים שיחזיר המעות ויעיד מחדש פסלו עדותו למפרע הוי נפסק הדין. ועוד דאפי' בלי סברא זו דעביד אינש כו' מ"מ עדיין נוגע הוא העד אף בהגדה שנית כיון שאמרו לו שהאשה תתן לו לפי רצונ' כמ"ש הב"י להדיא בח"מ ס"ס ל"ז בכה"ג כיון שהדבר ודאי שתשלם לו וכאשר באמת הוכיח סופו. אך בעיקר הדין אם נוגע כשר בעדות אשה צידד להכשיר והביא ראיה מהא דבן בעלה כשר ע' בח"מ סק"ט והוא נוגע גמור שרוצה ליטול ירושה ועי' בש"ך ח"מ סימן ל"ד ס"ק כ"ח. וסיים מ"מ אף שאנו דנין בדבר זה להכשיר נוגע בעדות אשה מ"מ לא נעביד עובדא נגד מהריב"ל ומ"ב ע"ש. (עוד כתב שם דשייך באשה זו פסול אחר משום נוטל שכר להעיד שזה גרע מנוגע דנוטל שכר להעיד אף שאינו משקר מ"מ משום קנס עקרו חכמים עדותו. אלא דמשום שכר להעיד תיכף כשהחזיר השכירות עדותו כשר וא"צ אפי' להעיד מחדש אבל נוגע כו' ע"ש. הנה מ"ש דא"צ אפי' להעיד מחדש נמשך בזה אחר דברי הרמ"א בח"מ סי' ל"ד סעיף י"ח בהגה שכן משמע מסתימת לשונו שם אך באמת ז"א כמבואר בר"ן ס"פ האיש מקדש שמשם לקוח דברי הרמ"א הנ"ל דצריך להעיד מחדש ע"ש ובהכרח צ"ל שגם הרמ"א ז"ל כוונתו כן. שוב מצאתי בס' בית מאיר שהעיד עליו בזה. ובעיקר דבר זה דנוטל שכר אי כשר בעדות אשה יתבאר בסמוך): ועיין עוד בנו"ב שם סי' כ"ט במעש' בעגונה שבא אורח א' לביתה והכירה ויאמר הלא זאת פלונית אשת פלוני ברוך ה' שהנחני בדרך אמת כי אני יודע להעיד לה שנהרג בעל' שמצאתי שלש' הרוגים כו' כל זה אמר לאיש אחד שהיה אז ג"כ בבית וישיבהו האיש הלא האשה הזאת תתן לך מתנה הגונה עבור הבשורה הזאת ויען האורח חלילה לי לקחת מאתה מאומה אחר זה בא האיש השומע וספר הדברים לפני הרב שבעיר ושלח הרב אחרי העד שיעיד עדותו בב"ד ואז רוח אחרת עמו והשיב הן אמת אני הוא עד היודע אבל אין רצוני להעיד בחנם עד שתתן לי שכרי והשיב לו הרב מה צורך שוב לעדותך כבר הגדת בפני כמה אנשים והם יעידו עד מפי עד והשיב האורח אעפ"כ לא אעיד בעצמי בלי שכר והלך לדרכו והאשה הנ"ל הלכה אחריו כמה פרסאות עד שהשיגה אותו ונתנ' שכרו והעיד עדותו בפני ב"ד ועת' נסתפקו הרבנים אי מהני עדותו אם יש כאן חשש נוטל שכר להעיד וצידדו להכשיר מתרי טעמי חדא דכאן אינו מצווה להעיד מה"ת כיון דעד א' הוא אלא שחכמים הקילו משום תקנת עגונות לכך מותר ליטול שכר ועוד דזה דמי לעידי הגט שכ' הרמ"א לקמן סימן ק"ל דנוטלין שכר משום דאסורה האשה על העדים וכאן נמי רק עד א' ואסורה עליו (ע' לעיל סימן י"ב ס"א) מותר ליטול שכר. והוא ז"ל דחה דבריה' בשני הדברים חדא דמדברי הרמב"ם מבואר שעד שמעיד מפי עצמו נאמן מה"ת (ע' לעיל ס"ק י"ג) ועוד דודאי אף במי שמצווה רק מתקנת חכמים אסור ליטול שכר (ועין בת' שיבת ציון סימן פ"א מ"ש בזה) ומ"ש דזה דמי לעידי הגט לא דמי כלל דשם העדים מפסידים שאם לא יחתמו הם ויחתמו אחרים הם רשאים לישא הגרוש' אבל כאן מה מפסיד העד אף אם לא יעיד כלל לא יוכל לישא אשה זאת דהרי בחזקת א"א קיימ' ואסור' אכ"ע ואם יבא עוד עד א' שיעיד ג"כ על מיתת בעלה ממילא מותרת לראשון ע"פ עד השני ואינו מפסיד בעדותו מידי וא"כ שפיר הוא בכלל נוטל שכר להעיד אמנם באמת נראה דפסול נוטל שכר שייך בעדות אשה כלל כיון שפסול זה הוא קנס מדרבנן וכל הפסול מדרבנן כשר בעדות אשה. ואף דכאן יש חשש נוגע בעדות שהוא פסול דאוריי' כבר הוכחתי שגם נוגע כשר בעדות אשה (כמובא לעיל וכאן הביא עוד ראיות לזה) אלא שכאן אין לנו צורך לכל זה כיון שכבר הגיד בפעם ראשון להאיש בלי שום שכר מה לנו שלא הגיד בב"ד כיון שיש כאן עד ששמע ממנו ועד מפ"ע כשר לעדות אשה וזה פשוט עכ"ד: ושם בסי' ל' האריך עוד בזה לסלק השגת חכמי בראד עליו במ"ש דכאן מה מפסיד העד כו' ואמרו דודאי מפסיד דאף אם יבא עוד עד אחד לא ישאנה משום דכל בעל נפש יחוש ולא ישאנה וכמ"ש הרמ"א בסימן י"ב והוא ז"ל ראה דבריהם דכאן אף אם בעל נפש הוא א"צ לחוש ומ"ש הרמ"א שם דאף בשנים כו' כוונתו היכא דצריך שניה דוקא כגון בקטטה ובמלחמה וכה"ג (עמש"ל סי' י"ב שם) ועוד דגוף דבר זה שכתבו להתיר להעד ליטול שכר משום ששוב לא יקח האשה משום הרחק מן הכיעור הוא תמוה והלא זה כיעור יותר שנוטל שכר ובעידי הגט שאני דבשעת נטילת שכר אין כיעור כלל דהכל רואים שהמעשה אמת כו' וסיים תצא לנו תורה חדשה מדברים אלו שאפילו היכא ששפיר שייך כיעור שישאנה כגון הזקוקה ליבם שמעידים לה עדים שגירשה בעלה קודם מותו שאם לא היו מעידים היתה צריכה לחלוץ והיתה מותרת להם ועכשיו שמעידין שנתגרשה או שמעידים שהיה לה זרע קיימא ומת שבודאי שוב לא תחלוץ והם גורמים לעצמם שלא יוכלו שום אחד לישאנה מטעם הרחק מן הכיעור אעפ"כ אסור להם ליקח שכר להעיד מטעם הנ"ל דזהו כיעור יותר שנוטל שכר בדבר שאין ידוע האמת רק ע"פ עדותו ע"ש. ועיין עוד בנו"ב ס"ס מ"ז בד"ה ובדבר שנטלו שכר כו' ותמצא איזה שינויי' ממ"ש כאן אך לדינא גם שם דעתו להכשיר נוטל שכר. וכ' אך כל זה אם נתנו לו שכר שיעיד מה שיודע אבל אם פסקו לו שכר ע"מ שיעיד שמת א"כ הוא נוגע כבר הארכתי בזה בתשובה אחרת (בסי' כ"ז שהובא לעיל דשם נטה להחמיר ולא רצה למיעבד עובדא להכשיר נוגע בעדות אשה עכ"ל ע"ש ועיין בס' בית מאיר שהאריך ג"כ בענין זה. ודעתו דנוטל שכר להעיד יש להכשיר בפשיטות ונידון בק"ו מפסול דרבנן מחמת עבירה דרבנן. ובדין נוגע בעדות אשה אף דמסתבר להכשיר מ"מ יש להחמיר אך באם חזר והעיד לאחר הסילוק דלא נשאר כ"כ הפקפוק מחמת דברי הש"ך בח"מ סימן ל"ג סק"ט הנ"ל בזה יש להקל בשעת הדחק ע"ש. ושם בס' ב"מ האריך עוד בענין אותם המוחזקים לגנבים וגזלנים לא"י ולא לישראל אם כשרים לעדות אשה וגם בדין מסור ומלשין שקר והביא שם מתשובת פמ"א ח"ב סימן צ' והוא ז"ל תמה עליו ע"ש:

כ

פסולים. עיין בתשובת נו"ב סימן מ"ה שנשאל בג' שהעידו יחד על עדות אשה על הכרת הבעל בסימני גופו ונמצא אחד מהם גנב ופסול מחמת רשעו שהוא פסול דאורייתא גם לעדות אשה אם עדות השנים הכשרים נפסל ג"כ כדין רבים שהעידו ונמצא א' מהם קרוב או פסול ואם יבוטל עדות הראשונה אם יכולים על כל פנים להעיד מחדש. והשיב דזה פשוט דלא שייך כאן לבטל עדות הכשרים בשביל צירוף הפסולים עצמו אינן פסולים בעדות אשה רק מטעם שחשודים לשקר אבל אם היינו יודעים שדבר זה מעיד אמת היה נאמן ולכן נאמן במסל"ת ואם כן אותן שנצטרפו עמו כיון שהמה לא חשידי לשקר למה יופסל עדותן מחמתו ולכן לית דין צריך בושש שעדות הכשרים קיימת ואפי' להעיד מחדש אין צריכין ע"ש שמביא עוד ראיות לזה. וגם בסי' מ"א שם בד"ה או אחר הישוב כתב כן בפשיטות ע"ש. ובתשובת רבינו עקיבא איגר סי' פ"ז מסתפק בדין זה והביא ראיה מדברי הר"ן פ"ק דגיטין בסוגיא דעצמך ונכסי קנויים לך דגם בעדות נשים אמרי' דבטלה כל העדות. ובסי' קכ"ד שם הקשה כן כהגאון מליסא ז"ל שכ' ג"כ כדברי הנו"ב הנ"ל בפשיטות ובסי' קכ"ה שם הביא מה שיישב לו הגאון מליסא על זה וכתב דנכונים ומסתברים דבריו ע"ש ועיין בתשו' ברית אברהם סימן ל"ד אות ז' ובסי' ס"א אות כ"ה מ"ש בזה. ועיין בס' ישועות יעקב סק"ו שכ' שנשאל הא דקיי"ל דגבי עדות אמרינן דבר ולא חצי דבר איך הדין בעדות אשה אי פסלינן העדות מטעם זה ודעת הרבה מחכמי הזמן היה דאמרינן ג"כ לענין עדות אשה הך פסולה דדבר ולא חצי דבר והוא ז"ל השיב דלא דקו רבנן בזה דבודאי הך מלתא דדבר ולא ח"ד לא גרע מעדות קרובים דפסלה תורה ועכ"ז בעדות אשה כשר ודוקא פסול משום דחשדינן ליה שהוא משקר הוא דפסול בעדות אשה וראי' לדבר מיבמות קט"ז כו' ע"ש: (ולכאורה מדברי תשובת מבי"ט ח"ב סי' מ"ע שהובא בתשובת חתם סיפר ס"ס ס"א ובסי' ס"ה מבואר כדברי חכמי הזמן הנ"ל שכ' שם וז"ל אע"ג דנראה דהוה חצי דבר עדות לכל חד כו' מה שלא ידע הישראל השלים הכותי כיון שא"צ עדותו אלא להתירה לכתחלה מהמנינן ליה כו' ע"ש וכן משמע עוד מדבריו בח"ג סימן ק"ט שהביא שם. ומ"מ לפי קוצר דעתי נראין דברי ישועות יעקב הנ"ל:

כא

ואם משיחים לפ"ת. עיין בס' מה"צ ס"ק י"ד שהביא דברי הט"ז בי"ד סימן ס"ט ס"ק כ"ג שכ' דבכותי היודע בטיב יהודים לא משכחת מסל"ת אלא בכגון שמספר איזה דבר אחר ומתוך אותן הדברים נמשך הסיפור שהדיח הבשר כו' ע"ש ועפ"ז כתב דאף דמבואר לקמן סעיף י"ד בהגה דאפי' בלא קישור דברים רק אמר פלוני מת לחוד מקרי מסל"ת דוקא בכותי שאינו יודע בטוב יהודים הוא כן אבל ישראל פסול אחר שיודע בטיב יהודים ושהיתר אשה תלוי בעדותו לכ"ע בעינן שיסיח לפ"ת בקישור ענין אחר. ושוב הביא ראיות דאין חילוק בזה בין כותי לישראל פסול ומסיק דהכל לפי ראות עיני המורה ע"ש:

כב

ישראל עוזב דת. עבה"ט בשם מהריב"ל מי שאומר כמה פעמים כו' ע' בזה בק"ע שבספר ב"ש ס"ס זה בסי' ס"ח ס"ט ע':

כג

אם הוא מסל"ת נאמן. עיין בנ"צ שכתבתי בשם רב גדול אחד מחכמי הזמן שרצה לחדש דא"י אפי' בלא מסל"ת יועיל גבי עדות מיתה אם אינו אומר שראה בעצמו שמת רק אומר בשם ישראל פלוני דאמר לו כן שפב"פ מת דנאמן משום סברא דמרתת שלא יותפס בשקרו וכמו דמצינו ביו"ד סימן פ"ו בא"י המוכר ביצים כו' ואני בעניותי כתבתי דקשה עלינו לקבל חידוש זה והארכתי הרבה בזה ע"ש:

כד

חוץ מה' נשים. עבה"ט מ"ש אפי' מסל"ת לא מהני ועיין בס' מה"צ ס"ק ט"ו שהאריך בזה והעלה ג"כ דאינן נאמנות אפילו במסל"ת (וכ"כ בס' בר"י אות ד' דכן הסכמת רוב האחרונים. ועיין בס' יד המלך פי"ב מה"ג שכ' דמשמע בת' ש"א שם דאף במסל"ת גמור דהיינו שהיה קישור דברים קודם לכן ג"כ אינן נאמנות. והאריך שם בטעם הדבר ומסיק דכן נכון לדינא ע"ש) וכמו בערכאות לקמן סעיף יו"ד דלא מהימני אפי' במסל"ת כיון דשייכי בה ה"ה בהני חמש נשים שחזקתן משקרי ורגילי בהו טוב' שהרי אפי' להחמיר אינן נאמנות וכ"כ גדול' השנאה עד שחששו לומר דלמא תמות נפשי עם פלשתים קעבדי פשיטא דחשיב אמתלא' טובא ולא מהני מסל"ת ע"ש. עפ"ז אפשר לומר דאם יבמה וחברותיה שהם בעיא בש"ס ולא איפשט' והן נאמנות לאוסרה וכמ"ש שם ס"ק כ"ד יש לומר דנאמנת אף להתירה במסל"ת אלא דמלשונו שם סוס"ק כ"ד לא משמע כן. דמנה שם סכום הנשים החשודות שאין מעידות ט"ז הם וכתב דהשמונה הראשונות אין נאמנות לא להתיר ולא לאסור והשמנה הנשארים נאמנות לאיסור ולא להתיר וכן אלו שאין נאמנות להעיד' אפי' במסל"ת לא מהני ע"ש משמע מלשונו דאף באלו שנאמנות לאוסרה לא מהני מסל"ת להתירה. אם לא שנאמר דכוונתו בתיבת להעידה דהיינו להתיר. ועיין ב"ש מה שהבי' ראיה דלא מהני מסל"ת וראייתו זאת כתובה בתשובת ש"א שם וכבר קדמו בתשו' ראנ"ח ח"א דף מ"ה ע"ב ועיין במל"מ פי"ב מה"ג סוף דין ט"ז שכ' הרב המגי' שם דהראיה זאת לא מכרע' אלא לגבי צרה דוקא ואכתי תיבעי לן בד' כפום האחרות ע"ש: ומ"ש הבה"ט ואם מת בעל זה כו' עד סוף הדיבור הוא מדברי הב"ש ומסיי' ואפשר לאותו בעל אינה מעידה דרצונה שצרתה תהיה לו ג"כ אסורה עכ"ל ור"ל דדוקא אם זו המעידה נשאת לאחר וזו שמעידין עליה יושבת במקומה אז אינה נאמנת אבל להיפך שזו שמעידין עליה נדחית ממקומה ויצאה והיתה לאיש אחר ע"י גט או מיתה וזו צרתה דמקודם באה להעיד על מיתת בעלה האחרון בזה לא חיישינן לשנאה קדומה ובהכי מיירי הכ"מ. ועיין בקונ' מהרמ"ש ך' ל"ג ע"ב שדעתו דאפי' נפרדו שניהם ונשאו לאחרים אין מעידות ועיין בס' מה"צ ס"ק כ"ב שהאריך בזה והעלה כדעת הב"ש הנ"ל עוד כתב מהרח"ש שם דדוקא בצרה הוא דחיישינן לשנאה קדומה אבל בחמותה ואינך אחר שנפרדו כשרות להעיד ע"ע וכן הוכיח בס' מה"צ שם ודלא כהמל"מ שנסתפק בזה. ועיין בח"מ שכתב בשם מהר"א דכל החמש נשים אין נאמנות גם כן ועיין במה"צ ס"ק כ"ד שכ' דאי יבמה וחברותיה שהם בעיא דלא איפשטא וקיי"ל לחומרא נאמנת לאוסרה וזה פשוט ובדין יבמתה שהיא אחותה מסיק דאינה נאמנת אפי' לאוסרה ע"ש (וע' בנו"ב תניינא סי' ס"ד): ועיין במל"מ פי"ב מה"ג דין ט"ז שנסתפק בהא דקיי"ל דחמש נשים אין מעידות אם העידה אחת מהנה אי הויא א"א גמורה דמוקמינן ליה בחזקת חי ואיהי בחזקת א"א או דלמא נהי דקיי"ל דאין מעידות היינו משום דמספקא לן שמא מתוך שנאה העידו ומידי ספיקא לא נפקא שמא העידו אמת ונ"מ למי שקידש אשה זו שהעידו עליה אחת מה' נשים אם יאסר בקרובותיה ולענין אם זינתה אם הולד ממזר ודאי או ספק וכתב שדין זה תלוי בפלוגתת הרמב"ם והראב"ד בפ"ט מהל' תרומות אם אוכלת בתרומה ע"ש (ע' לקמן סימן קע"ח סט"ו ועיין בהגהת מל"מ פ"א מהל' סוטה דין ט"ו) ומהא דאין נאמנות אפילו לאוסרה אין ראיה י"ל הטעם בזה דכשם שאין נאמנת להתירה כך אינה יכולה לאסרה דכל שאינו נאמן להתיר א"נ לאסור וכמ"ש הרמב"ם שם בסוף הפרק וכעין שכ' המה"צ שם גבי יבמתה שהיא אחותה עוד כ' המל"מ שם דאם הועד על א' במים שאל"ס ע"י הכשר לעדות אשה ושהא עליו כדי שתצא נפשו דיצאה מאיסור תורה אלא דמשום חומרא דרבנן לא תנשא לכתחלה ושוב העידו אחת מה' נשים אלו עדות המועיל להתירה לכתחלה (ע"פ אופנים שיתבארו בסעיף כ"ח ול"ג) בכי הא אפשר דסמכינן עלייהו דלא עבידי הכי נשי לקלקלא בידי שמים אלא בידי אדם וכאן שאם נשאת לא תצא לא מציא לקלקלה ואפשר לומר לאידך גיס' כו' ומיהו במסל"ת אע"ג דבעלמא לא מהני (וכמש"ל רס"ק זה) בכה"ג שכבר יצאה מאיסור תורה אפשר להקל וצ"ע עכ"ל. ואפשר דה"ה בהני נשים דהוא איבעי' או פלוגתא יש לצדד להקל בכה"ג ועדיין צ"ע:

כה

שחזקתן שונאות. עיין בתשובת כנסת יחזקאל ס"ס פ"ג מה שהקשה שם דא"כ גם עד אחד כשר לא יהא נאמן אם הוא שונא כיון דע"א א"נ מה"ת רק חכמים הקילו ובשונא לא הקילו ומתרץ דעד כשר מתיירא פן יבא הבעל חי ויותר ממה שיקלקל אותה יקלקל א"ע להיות פסול לעדות ולשבועה ע"ש ועיין במה"צ ס"ק ט"ז דלא ניחא ליה בישובו והביא בשם ספר קה"ע מפרש הירושלמי שכ' דדוקא בנשים שדעתן קלות חששו דילמא משקרי בשביל השנאה אבל לא באנשים ע"ש. ולכאורה מדבריהם תצא לנו תורה חדשה דאשה אף שאינה מה' נשים אם ידענו שהיא שונא לה פסולה להעידה ודוקא איש שהוא שונא כשר אם מטעם הכנ"י שהאיש יחוש בעצמו שלא יפסול לעדות ולשבועה ואם מטעם קה"ע ומה"צ דדוקא בנשים שדעתן קלות חששו ולפ"ז צ"ל הא דאמרו ה' נשים היינו דבהנך אף אם אין רואים שום שנא' ביניהם חזקתן שונאות זו את זו אבל אם רואים שנאה אף באשה דעלמא הדין כן וצ"ע שלא שמענו זאת מעולם:

כו

חמותה. עיין במה"צ ס"ק י"ז דחמותה דוקא אמרו ולא אשת חמיה ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם ש"ג הזכרים הדומים כו' כגון חמיה ובן חמיה כ' בס' בית מאיר ובמה"צ ס"ק כ"א דט"ס הוא וצ"ל ובן חמות' (ע"ל ס"ק כ"ח) וכ"ה בירושלמי ומ"ש הבה"ט מיהו היבם כו' ובח"מ כתב אפי' אם היה לו בנים כו' עיין בזה בס' בית מאיר ובמה"צ שכתבו דודאי הדין עם הב"ש דאין חשש בזה. ובמה"צ הוסיף עוד דנראה דה"ה באין לו בנים אלא שאינה עולה ליבום מצד שהיא ערוה להיבם נמי מהימן להתירה לשוק כמו ביש לה בנים דמאי שנא ולא שייך בה לומר לא פלוג כיון דבהדיא אמרו דאינו נאמן במקום יבום הא שלא במקום יבום מהימן ופשוט הוא. ובענין שנסתפק הח"מ אם נאמן לחלוץ הביא שם בשם הרשד"ם סימן ע"ה שהכריע דנאמן והוא ז"ל פקפק עליו. וכתב דגם מה שצדד הב"ש להקל בזה"ז שאין יבום נוהג צ"ע כולי ע"ש וע' לקמן סימן קנ"ח ס"א בבה"ט סק"א ומ"ש:

כז

עתה חמותה. עבה"ט ועיין במה"צ ס"ק י"ח י"ט ך' שהאריך לקיים דברי הח"מ הן בדין הראשון אם אינה ראויה להתייבם כו' והן בדין השני דבמדינות אלו שאין נוהגין ליבם כו' ומסיק כן לדינא ודלא כהב"ש ות' עה"ג סימן ס"ז וצ"צ סימן פ"ח (גם בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ו כתב לקיים דברי הח"מ בזה ע"ש וע' עוד בת' ברית אברהם מסימן ל"ט עד סימן נ"ו ובתשובת חמדת שלמה סימן ט' וי' מענין זה) ובסוף דבריו שם כתב בשם הצ"צ סימן פ"ח והביאו ג"כ הב"ש לקמן סימן קנ"ח דאף לשיטות הרי"ף והרמב"ם והש"ע דסוברים דאם יבמה נאמנת להעידה דוקא כשמעידה על מיתת בעלה של זו שהוא אחי בנה אבל כשבעל של זו כבר מת והיא זקוקה לבנה ליבום והיא מעיד' על מיתת בנה היבם אינה נאמנת לכולי עלמא ועל פי זה נראה דבכה"ג אפי' בזה"ז נמי אינה מעידה ע"ש: ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ס"ז שכ' דיש ללמוד מדין חמותה הבאה לאחר מיכן דה"ה והוא הטעם לבת בעלה הבאה דהיינו בת אחי בעלה לא תעיד לה כי מסקא אדעתה דילמא מיית בעל ונפלה קמי יבם אבי' ותאכל גירסנא דאמה וסניא לה ומתכוונת לקלקלה מעכשיו וכמו שאנו צריכין לומר לשיטת המחמירין בחמות הבאה שהיא בכלל חמות כי היכי דליהוי המנין ה' נשים מכוון כן י"ל בת יבמה היא בכלל בת בעלה כו' ע"ש גם בס' קרבן נתנאל בסוגיא זו אות כ"א כתב כן בפשיטות ע"ש וכן מבואר בב"ש לקמן סימן קנ"ח ס"ד בשם צ"צ ע"ש ולפ"ז ה"ה בבת חמות הבאה דהיינו בת אם יבמה והיא בכלל בת חמותה. וכן בק"ע דמהרח"ש דף ל"ג ע"ב הניח בספק לדעת המחמירים בחמות הבאה איך הדין בבת חמות ובת הבעל הבא' ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שמצדד להקל בזה ומסיים שכדי סתימות הראשונים לסמוך להקל במקום עיגון ובפרט בזמן הזה שאין מייבמין עיין שם וגם בסי' קנ"ח מזה: ועיין בתשובת נו"ב תניינא ס"ס ס"ד שכתב שהוא מסתפק בפרט אחד דחמותה דאינה מעידה הטעם ששונאה שאומרת זו תאכל כל עמלי וכן בת חמותה ובת חמיה הטעם או משום כיון דאמה סניא לה גם איהי סניא לה או מטעם דאכלה לגירסנא דאבא ואמה ומעתה יש להסתפק אם הבן לקח אשה אחר מיתת אביו ולא ירש מאביו כלום אי חמות' נאמנת להעיד לכלתה דלא שייך זו תאכל כל עמלי. ואם נשאת להבן בחיי אביו אף שכבר מת אביו ולא ירש מאומה אעפ"כ א"ל כיון שבחיי חמיה היתה חמותה דואגת שכלתה תאכל כל עמלה ואף שהוא עני אולי יתעשר כבר תקוע השנאה בלבה. וגם זה אינו ברי ליה כל כך (ע' בזה בתשו' ברית אברהם סי' נ') אבל אם הבן נשאה אחר מיתת האב והאב מת בעוני אין כאן שום סיבה לשנאה ולמה לא תעיד לה וכן לענין בת חמותה אם אחיה נשא אשה זו אחר מיתת אביו ואמו ולא ירש מהם כלום אין כאן שום סבה לשנאה ואיכא למימר בכל אלו דלא פלוג חכמים בנשים הללו. ותינח להקל אבל להחמיר ע"ש:

כח

ובת חמותה היינו אפילו שאינה בת חמיה וכן מבואר במל"מ שם. והנה בש"ס דף קי"ז איבעיא לן בת חמיה שאינה בת חמותה מהו טעמא דבת חמותה משום דאיכא אימא דסניא לה כו' ולא איפשטא. וכל הפוסקים השמיטוה. ואפי' הרא"ש והטור והרמ"א שהביאו להאבעיא דאם יבמה ופסקו בה לחומרא מ"מ לא הזכירו זו האבעיא דבת חמיה והוא תימא גדולה ובקונ' מהרח"ש דף ל"ג כתב בזה דאף דכל הפוסקים השמיטוה ומשמע שדעתה להקל מ"מ ראוי להחמיר כדעת רי"ו והמ"מ (וע' בתוי"ט יבמות פט"ו מ"ד שכתב דגם דעת רש"י והנ"י להחמיר מדנקטו זו תירש כל עמל אבי ואמי דקדקו לכתוב עמל אבי לומר דלאו דוקא בת חמותה אלא ה"ה בת חמיה שאינה בת חמותה ע"ש וע' במה"צ שהאריך בזה ליתן טעם לשבח להפוסקים שהשמיטהו ומסיק אבל למעשה צ"ע להקל אם לא שיש עוד איזה צד ע"ש. וכתב עוד בקונ' מהרח"ש שם והביאו ג"כ בקו"א לס' מה"צ דבת צרתה או בת יבמתה ואינך מעידין לה ואע"ג דאימה שלהן סגיא לה לא חיישינן לזה והא דמספקא לן בש"ס דלמא טעמא דבת חמותה הוא משום דאיכא אימא דסניא לה ר"ל משום דאיכא תרתי גירסנא דאמה וגם הא אימה סניא לה אבל להא דאימא סניא לחוד אין לחוש ע"ש:

כט

וצרתה. ע' בתשו' פני אריה סי' ך' שכתב דזונה המיוחדת לאיש גם היא נקראת צרה לאשתו ואינה נאמנת להעיד על מיתתו ע"ש ובסי' ך"א:

ל

ויבמתה. ברמב"ם פ"ז מה"ג איתא יבמתה אפי' היא אחותה וכ"ה בש"ע לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ד ועפ"ז כתב התב"ש דה"ה היכא שיש לשתי היבמות בנים דאין שם חשש יבום אפ"ה אינה מעידה משום לא פלוג וגם דאכתי חוששת שמא ימותו בניה ותהיה צרה שלה. ועיין במל"מ שהאריך בזה ובסוף מסיק בשם הרא"ש דיש להחמיר בזה למעשה ע"ש וע' במה"צ ס"ק ך"ג מ"ש בזה::

לא

ובת בעלה. בקונ' מהרח"ש שם העלה דדוקא בת בעלה הוא דסניא לה לפי שרגילה להכנס לבית אביה ורואה תמיד איך שזו במקום אמה עומדת ומשתמשת בבגדי אמה ואוכלת כל עמלה אבל בת אשתו הראשונה שהיה לה מאיש אחר שאינה נכנסת לשם אחר מות אמה אין לחוש ומעידה שפיר ע"ש והובא ג"כ בחו"א לספר מה"צ ע"ש:

לב

וכן היא לא תעיד להם. ע' במה"צ ס"ק כ"ד שכתב סכום הנשים החשודות שאין מעידות ט"ז הם (א) חמותה (ב) בת חמותה (ג) צרתה (ד) יבמתה (ה) בת בעלה (ו) כלתה (ז) אשת אחיה (ח) אשת האב (ט) בת חמיה (י) אשת אחיה מן האב ולא מן האם (יא) אם יבמה (יב) בת אם יבמה (יג) בת יבמה (יד) אשת אחי בנה מן האב (טו) אשת אחי האח שהן אחים מן האב ולא מן האם ואפי' שהיא אחות מן האם ולא מן האב (טז) אשת אחי אביה עכ"ל. וכל זה מבואר ע"פ דברי הרמ"א הנ"ל שגם היא לא תעיד להם א"כ על מנין ה' נשים הנ"ל נתוסף עוד שלש היינו על חמותה ובת חמותה ובת בעלה נתוסף חלופיהן דהיינו כלתה. אשת אחיה אשת אב. ולפי דעת מהרח"ש ומה"צ הנ"ל בס"ק כ"ח דיש להחמיר בהאבעיא דבת חמיה שאינה בת חמותה נתוספו עוד שנים היינו בת חמיה וחלופה אשת אחיה מן האב ולא מן האם. ולפי דעת הרא"ש והטור והרמ"א ז"ל שפסקו להחמיר בהאבעיא דחמותה הבאה נתוספו עוד שנים היינו אם יבמה וחלופה אשת אחי בנה מן האב. ולפי דעת תשובת עה"ג וצ"צ וב"ש שהזכרתי לעיל ס"ק ך"ז דה"ה בת חמותה הבאה ובת הבעל הבא תוספו עוד ארבע. היינו בת אם יבמה. בת יבמה. וחלופיהן אשת אחי האח שהם אחים מן האב ולא מן האם ואפי' שהיא אחות רק מן האם. ואשת אחי אביה בס"ה הם שש עשרה ופרטי הדינים מכל אחת כבר הזכרתי לעיל:

לג

שהעד שאמר בתשו' מהריב"ל ח"א סי' א' ובח"ב סי' י"ב וי"ד רצה להמציא מזה קולא אחת גבי מים ומלחמה שצריך לומר קברתיו אם לא אמר העד קברתיו ואינו לפנינו או בעד מפי עד ואין הראשון לפנינו תלינן להקל ולומר שאם היה העד הראשון לפנינו היה מברר דבריו איך שנתברר לו שמת ודאי כגון שטלטלו ממקום למקום דחשיב כמו קברתיו (כמ"ש רמ"א סעיף י"ז) וכדומה אלא שמתחלה לא חש להזכירו וה"ה בספק אשתהי וכן בספק תוך ג' ימים יש להקל בעד מפ"ע יותר מן העד הראשון ועשה לו סמוכות לזה מדברי' מהרא"י בפסקיו סי' ר"ך ורכ"ג ע"ש ואחריו נמשכו קצת מהאחרוני' להקל בדבריו אולם בתשו' הראנ"ח סי' ס"ה הביאו בתשו' מהרי"ט ח"ב סי' ל"א ואחריו החזיק מהרי"ט שם ובח"א סימן מ"ח האריכו לדחות סברא זו בשתי ידים וכן בקו' הרא"ש דף ג' השיג על מהריב"ל הנ"ל ושכ"כ בתשו' מהר"ם אלשקר סימן ך"ה. ושם דף נ"א האריך בזה ומסיק בשם הרשד"ם סי' נ"א דבחשש איסור דרבנן כגון מים שאל"ס וכדומה יש לסמוך על מהריב"ל בזה ודלא כתשו' מהר"ב אשכנזי סי' ך"א ומהש"ך סי' קפ"ג שנמשכו אחר דעת מהריב"ל להקל בעד מפי עד אפילו בחשש איסור תורה ע"ש והמעיין בדברי מהריב"ל ח"ב סי' י"ב וי"ד יראה שהוא עצמו לא סמך ע"ז הסברא ורפיא בידיה ע"ש. ועמש"ל סעיף ך"ז ס"ק קכ"ג בשם תשו' נו"ב סי' מ"ח:
(לג) אלא אמר סתם ששמע כו' ע' בס' מה"צ ס"ק ך"ו שכתב דין זה הוא מתשו' בנימין זאב הובא בד"מ ומבואר דמיירי שהעיד בפירוש ששמע מאחר אלא שלא ביאר ממי שמע בזה אין לחוש שמא העד הא' פסול היה אולם באומר שמעתי סתם ולא אמר שמעתי מאחר יש להסתפק אולי שמע קול הברה בעלמא ע' בק"ע סימן קל"ט שרב א' נסתפק בזה והרב ב"י בתשובתו הובא בק"ע סי' קמ"ח דעתו להקל גם בזה ונראה דדוקא באין העד לפנינו הוא שמיקל הב"י כו' ע"ש: וע' בתשו' חתם סופר סי' ע' בדבר עגונה שהרחיק בעלה נדוד זה ח"י שנה ובא אחד והגיד בתו"ע כו' בהיותו באדעסוי אצל בנו דיבר עם איש אחד מבאהסלוב והוא אמר כי בבאהסלוב שמע בבהכ"נ כי האיש הנ"ל אשר לו בן בהארבאטע מת בבאהסלוב. אי סגי בעדות זו להתיר העגונה הנ"ל. והשיב הנה במתני' שלהי יבמות איתא להדיא דמשיאין ע"פ בת קול כו' ומכ"ש אם אמר ששמע פלוני מת אע"פ שלא מקרנו ממי שמע אין לנו לחוש למיעוט שמא מפסול אך כל זה אי שמע עכ"פ מאדם ידוע אבל שמע שמועה כשיחת נשים שרוב העולם מוציאים קול זה גרע טפי משני טעמים א' לפעמים אדם חולה נוטה למות ומעבירים קול במחנה פלוני מת ולאחר שעה הרי הוא חי משא"כ כשאדם פרטי אומר מת פלוני לא חיישינן לכך כ"כ מבי"ט ח"ב ס"ס ח' חששא ב' שלפעמים נאבד אדם ונעלם וחושבים עליו זה ודאי מת או נהרג ואומרים באומד בעלמא וגם זה הוא משמועת רבים שכולם אומרים כן כ"כ בתה"ד אבל שמע מאדם פרטי פלוני מת לא חיישינן לזה דאילו מאומד היו רבים אומרים כן כו' והנה ב' חששות אלו לא נמצאו במקום אחד דבעיר שמת שם ואומרים פלוני מת איכא חששא אחת שמא נטה למות ואומרים שמת וכבר כמה פעמים אירע שהשכנים שפכו המים וטעו וחי וקם על רגליו אך חששא ב' ליכא וכשאומרים מת או נהרג במקום אחר ומכל שכן כשאינם מראים מקום איכא חששא ב' כיון שנעלם זמן מה חושבים שמת אבל חששא אחת ליכא. ואמנם עד אחד המעיד בפנינו שמעתי (ואינו אומר שמעתי מאחר) או שמעיד בשם אחר שאמר לו שמעתי בזה פליגי החכם ר' יעקב בכ"ר שמואל בתשובת ב"י (הובא בק"ע סימן קל"ט) נראה לו לחוש שמא לא שמע מיחיד אלא קול הברה ושיחת בני עיר והרב"י בתשובתו נחלק עליו וראייתו מרמב"ם כו' אולם המבי"ט סימן פ"ט סובר בל' הרמב"ם דשמעתי ע"פ עד קאמר ולא שמעתי סתם וכדעת הר"ר יעקב הנ"ל ובק"ע סימן רל"ג העתיק דברי מבי"ט בשבוש ולדינא צ"ע. מ"מ בנדון שלפנינו נלע"ד דאתתא לכ"ע שריא ואפילו הר"ר יעקב והמבי"ט יודו דהא אמר ששמע משיחין בבהכ"נ שמת ר' הירש קירשנר פה באהסלוב ולמאי ניחוש שמא לפי שעה בא קול שמת משום שנתעלף ונטה למות דא"כ למאי אמרו שמת בבאהסלוב פי' פה בקהילתינו פשיטא שמת בקהילתם שהרי עתה אתי קלא דשכיב אע"כ היו משיחים שכבר מת מימים ימימה וסופר א' לחבירו שבא עתה ממרחק והודיעו זה שר' הירש מעיר פ' מת פה בעירנו וגם אין לחוש שמא מאומדנא בעלמא אמרו שמת הואיל ונעלם מן העין זמן מה א"כ איך אמרו שמת בבאהסלוב אע"כ שמועה ברורה היא שאין בה פקפוק ומכ"ש שהרב"י מתיר להדיא וכן נראה מלשון הרמב"ם ע"כ המיקל להתיר כבלי עיגון מאתתא דא לא הפסיד ולמטינא שיבא מכשורי וישבו ב"ד של ג' ויתירו העגונה הנ"ל עכ"ד ע"ש וע' בתשובת מהרי"מ מבריסק סי' כ"ג מ"ש בענין כיוצא בזה):

לד

או האשה. ע' בח"מ ס"ק צ"ז מחליט דה"ה אם האשה עצמה אומרת מת בעלי צריך לשואלה סיבת המיתה כמבואר הכא. וע' בס' בית מאיר שהקשה עליו ומסיים לולא דמסתפינא נלע"ד מדקדוק לשון הרמב"ם וגם מסידור דברי הש"ע דלא קאי אלא על המעיד יהיה איש או אשה או עבד אבל מעדות אשה עצמה לא מיירי וי"ל דבאשה עצמה בשעת שלום א"צ לשואלה סבת המיתה. ובזה מרויח לי קצת מה דמעולם לא ראיתי ולא שמעתי אשה שהלכה עם בעלה למדה"י ואח"כ היא לבדה שבה אל ארצה ומחזקת עצמה באלמנה שמת בעלה שיהיו הב"ד נזקקין לה שתעיד בפניהם לומר מת בעלי התירוני ולהנ"ל קצת ניחא כיון דבשעת שלום א"צ שאלות סה"מ אין בהגדתה שום נ"מ ודי במה שמחזקת עצמה באלמנה לפני כ"ע. אמנם היכא שיש מקום לספק שאומרת בדדמי בזה ודאי צריכה להעיד בב"ד כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סעיף ל"ט ס"ק קנ"ב מענין זה:

לה

ואני ראיתי שמת שואלים. ע' בס' בר"י אות י' שהביא דהר"ם בן חביב בס' עזרת נשים סקנ"ד כ' וז"ל משמע דבאומר מת פלוני ולא אמר ואני ראיתיו שמת אין שואלין אותו ותלינן לומר דמ"ש מת פלוני הוא דשמע מפי אחר וה"ל כאלו אמר שמעתי שמת פ' דאין שואלין ולפיכך לא הזקיק לשאלה אלא למי שאמר מת פ' ואני ראיתיו שמת כנ"ל להלנה ולא למעשה עכ"ל. והוא ז"ל פקפק ע"ז דמה דנקט הרמב"ם. (והמחבר) אני ראיתיו שמת לרבותא נקטיה אף שאמר בהחלט ובלשון ברור. והעלה דכשאומר סתם מת פ' ג"כ צריך לשואלו ע"ש:

לו

עד שיודעין שמת. עבה"ט מ"ש ואם אומרים שהיה בעלה גוסס כו' והוא מדברי הב"ש ועמ"ש לקמן סעיף ל"א ס"ק קל"א בשם כמה גדולים שהשיגו על הב"ש בזה וע"ש:

לז

ללבוש שחורים. עבה"ט וכבר נתבאר פרטי דינים אלו בספרי פ"ת ליו"ד סימן שע"ה סק"ג ע"ש:

לח

בעת צרה. עבה"ט מ"ש וס"ז מיקל בזה וכתב דוקא רשע גמור כו' וע' במה"צ ס"ק כ"ח שהאריך בזה והביא תשו' מהריב"ל ח"ג סי' ע"ה שהעלה דבעדות אשה א"צ שיהא תחילתו וסופו בכשרות (אפי' ברשע גמור ופלפל בדבריו ולבסוף הסכים עמו לדינא דלא גרע מישראל עוזב דת המסל"ת שבשעת ראיה היה פסול להעיד בתורת עדות ונמצא שלא היה תחילתן בכשרות וגם עתה אין שם תורת עדות שהרי פסול להעיד ואפ"ה מהני גבי עיגונא כיון דעכ"פ אין חשש שקר בדבר וכ"ש בזה שמעיד אחר ששב כו' ובק"א שם הביא שכן מסקנת הרח"ש ז"ל ע"ש ועמ"ש מענין זה בפ"ת לח"מ סי' ל"ד סכ"ט בד"ה חוזר לכשרותו ובסי' ל"ז סי"ח בד"ה שיסלק עצמו. וע' בס' בר"י אות ג' שכ' ג"כ דהסכמת האחרונים להקל דלא בעינן תחילתו וסופו בנשרות נמ"ש מהר"ם ן' חביב בעזרת נשים ס"ק כ"ג וכן הורה הרב כנה"ג ורבני דורו הלכה למעשה וכן הסכימו רבנן בתראי כמ"ש בס' יד אהרן ודלא כמהרי"קש בהגהותיו דנראה דנטה לאסור ע"ש וע' בתשו' דרכי נועם סי' ך"ב וך"ד:

לט

מנח אונס. עי' בתשו' רבינו עקיבא איגר ס"ס פ"ז שכתב לרב אחד מ"ש כבודו לדון לפסול העדים כיון דנלקחו לעבודה יש לחוש דמחללים שבת שלא במקום אונס. נפלאתי מהיכא תיתי לחוש לפסול לאדם שראינו שעובר עבירה באונס לחוש שעובר ג"כ שלא באונס (ע' בנ"צ מ"ש בזה והבאתי שם מדברי הש"ס גיטין דף מ"ז ע"ש) ובת' הרא"ש כלל נ"ד באנוסין שכ' דצריך לדקדק הרבה בעדותן לאפוקי ממון י"ל דהתם חזינן ריעות' כו' משא"כ בנ"ד. וגם בההיא דאנוסים כתב הרא"ש דבעיגונא מקבלין עדותן ע"ש:

מ

ריקים ופוחזים. עט"ז בח"מ סי' ל"ד סכ"ה מה שתמה על הפוסקים שהשמיטו כאן גבי עגונה מה דמבואר בש"ס פ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ו) החשוד על עריות פסול לעדות אשה. ועיין בח"מ לקמן ס"ס מ"ב שדקדק מלשון הרמ"א שם שכתב פסול לעדות אשה בין לקדושין ובין לגירושין משמע דוקא לקידושין וגירושין הוא שפסול להעיד אבל להעיד לאשה שמת בעלה כשר דלא גרע מעבד ושפחה. אבל רש"י פי' שם לאפוקא לומר שמת בעלה ע"כ. וע' במה"צ ס"ק כ"ט שכ' דמדברי הרמ"א שם אין הכרע כ"כ דלא מיירי התם מדין עיגונא אולם ממה שהשמיטו הפוסקים להאי דינא בסי' זה יש הכרע דס"ל דכשר בעיגונא והאריך ליתן טעם לזה ושאין מדברי רש"י הנ"ל ראיה ע"ש:

מא

אין לסמוך על עדותן. ע' בח"מ סי' ל"ד סכ"ב בהגה שכ' שם דאם קבל עליו תשובה כשר מיד אע"פ שלא עשאה עדיין ולכאורה זה סותר למ"ש כאן. וע' בס' בית מאיר שכ' ליישב בטו"ט ותמה שם ע"ד הסמ"ע בח"מ שם:

מב

או בידוע שהעידו בלא רמיה ועקול. מל' זה משמע דאפילו שלא במסל"ת כשרים. וע' במה"צ סק"ל שתמה ע"ז דהא מהרא"י שם נסתפק בדין זה דאולי כל שלא חזר בתשובה שלימה הוא פסול להעיד מה"ת אם לא במסל"ת כדין כותי וא"כ מה מהני זה שהעיד בלי רמיה אטו בכותי מועיל כה"ג והביא דבתשו' אמ"ש השיג על הרמ"א בזה ע"ש. וע' בתשו' נו"ב ס"ס ל"ו שמפרש שם דברי הרמ"א ביו"ד סי' ס"ט ס"י (ע' בפ"ח שם סקט"ז) ומתוך כך יצא לו סברא אחת דעדות בלתי מסיח לפ"ת היכא דרגלים לדבר עדיף ממסל"ת בלי רגלים לדבר וא"כ בעדות אשה שנאמן כותי מסל"ת אף דליכא רגל"ד ק"ו היכא דאיכא רגל"ד שנאמן אף בלי מסל"ת וסיים זה שעלה על רעיוני אבל גוזרני שחלילה לסמוך ע"ז אפילו לצירוף בעלמא ע"ש. ומ"מ מאחר שכתב הדבר הזה בספרו נראה דעתו שאם ייטיבו הדברים בעיני המעיין יוכל לסמוך ע"ז לסניף וכן מצאתי בנו"ב תניינא סי' מ"ז שהוא עצמו סמך ע"ז וצירף סברא זו לסניף וכתב בזה"ל הגם שגזרתי שלא לסמוך על היתר זה למעשה אך גם עתה איני סומך ע"ז לחלוטין רק לצרף לסניף ע"ש עפ"ז אפשר לקיים דברי הרמ"א הנ"ל דמ"ש או בידוע כו' היינו שיש רגל"ד ומועיל אף בלי מסל"ת. והא דלא כ' כן לעיל ס"ג גבי כותי היינו דשם לא רצה לסמוך על סברא זו לחוד משא"כ הכא דיש עוד סניף דמהרא"י שם העלה דין זה בספק דאפשר אינו כ"א פסול דרבנן הכשר לעדות אשה וכ' שם דעובדא הוה שהתירוה רבנים אחרים על פיהם שלא במסל"ת והוא ז"ל לא אמר בה לא איסור ולא היתר ע"ש רק דהרמ"א כאן חשש להחמיר כדעת מהרי"ו מעתה היכא דיש רגל"ד שפיר יש לצרף זאת לסניף. ועמש"ל סעיף י"ד ס"ק ס"ד (כעת יצא לאור תשו' ח"ס ושם בסי' מ"ו הזכיר דברי נו"ב קמא הנ"ל שרצה לחדש היתר בעיגונא ביש רגל"ד להאמין לכותי אפי' אינו מסל"ת אלא שגזר שלא לסמוך על זה והוא ז"ל כתב עליו בצדיקים נא' ותגזר אומר ויקם לך כי אין לסמוך על זה כלל ואין ממש בדברים ההמה כו' ע"ש):

מג

ופלגינן עבאה"ט מ"ש ראובן שהעיד שקרובו כו' ועמ"ש בזה לקמן סי' קט"ו ס"ו סקל"ג:

מד

אבל אם בא העד. עח"מ שכ' פי' אפילו בא אחר שהתירוה לינשא דאם בא קודם שהתירוה לינשא אפי' עד אחד נמי לא תנשא כו' ע"ש וע' בס' קהלת יעקב מהגאון מליסא שחולק עליו וכתב דנראה ברור דאחר שהתירוה אין הראשון נאמן וכן הוא בש"ג בשם א"ז פ' האשה שלום וטעמא דמלתא נ"ל לפמ"ש רש"י ז"ל ביבמות דף פ"ח ע"ב דכיון שהתירוה לינשא הוי בחזקת היתר ע"ש א"כ לכך אינו נאמן הראשון לומר נגד חזקת היתר דאין עד א' נאמן במקום חזקה. ומה שהקשה הח"מ דאי איירי קודם שהתירוה גם אם מכחישה אחר נאמן לק"מ דנ"מ לענין שיהיו הבנים ממזרים ולא ספק ממזרים כו' ובודאי לא מסתבר כלל לומר דיהיה נאמן אחר שהתירוה לינשא ומכ"ש לאחר שנשאת דא"כ תצא חורבה דיהיו לה בנים וב"ב ויבא העד הראשון ויאמר לא אמרתי לה כלום ויהיו כולם ממזרים ואולי מחמת שנאה אומר כן להוציא לעז וישרים דרכי ה' וכתיב דרכיה דרכי נועם לכן נראה עיקר דאם אומר לאחר שהתירוה דתו ל"ל חזקת א"א דבודאי אינו נאמן וכדעת הא"ז וש"ג הנ"ל באופן דלית ביה ספיקא כלל ובודאי השני נאמן. אבל קודם שהתירוה העיקר כדעת הרמב"ן והר"ן והרא"ש וש"פ דהראשון נאמן (ר"ל לאפוקי מדברי שו"ת ב"י שהזכיר שם מקודם) ואפילו אם הראשון שאמרה משמו פסול הוא נראה דנאמן וכדעת הח"מ (ר"ל שמסתפק בזה ומסתמא דעתו להחמיר ולאפוקי מהב"ש מה שמביא בשם ת' ש"י) דהא כיון דאומר לא אמרתי וא"י הוי כאומר מבודה הייתי ולענין מבודה הייתי אין חילוק בין כשר לפסול עכ"ד ע"ש. ולע"ד בעיקר יסודו דאחר שהתירוה אינו נאמן הגם דלכאורה איכא סייעתא לדבריו מדברי רבינו ירוחם נתיב כ"ג שהביא בס' מה"צ לקמן סעיף כ' ס"ק ע"ז ותמה עליו וסיים שדבריו צריך תלמוד אבל לפ"ד קה"י הנ"ל א"ש. אעפ"כ לא אוכל להבין דהלא דעת הרמב"ם (שהובא בש"ע לקמן סעיף ל"ח ועח"מ שם) דאפילו עד אחד כשר נאמן נגד אשה אפילו לאחר שהתירוה ואף הרמב"ן והרשב"א מודים לו בהיא עצמה כמ"ש הה"מ והובא בב"י ובמה"צ שם ס"ק קנ"ב הביא בשם הרח"ש דאפילו בא העד אחר שנשאת ממש תצא אלא שהוא ז"ל פקפק קצת בנשאת ממש ע"ש וא"כ איך החליט כאן הגאון בעל קה"י דאחר שהתירוה אינו נאמן דהא עכ"פ לא גרע מעד אחר. ומה דקשה לפ"ז על דברי הח"מ הנ"ל דמוקי להך דינא בבא אחר שהתירוה לינשא דאלו קודם שהתירוה אפילו עד אחר נמי ולהנ"ל אפילו בעד אחר נמי אפילו אחר שהתירוה וא"כ הדק"ל. צריך לומר דהח"מ כ"כ לפי פשטות לשון הש"ע לקמן סעיף ל"ח שכ' וי"א שאם אשה אחרת או היא שאמרה כו' משמע דס"ל להב"י דלהי"א שהוא הרמב"ן דין האשה עצמה שוה לאשה אחרת וכדברי הנ"י שהובא בב"י שם ודלא כהרשב"א והה"מ בפי' דברי הרמב"ן שם והך דינא דהכא הוא ג"כ מדברי הרמב"ן אבל על הגאון בעל קה"י הנ"ל שהחליט לדינא דאחר שהתירוה אינו נאמן קשה דהוא נגד הסכמת האחרונים לקמן סל"ח שכ' דלהלכה אין סומכין לקולא בהיא עצמו וכמובא בבה"ט שם וא"כ כ"ש כאן אם מכחיש' זה שאמרה משמו וצ"ע (עמש"ל סל"ח שם) . שוב ראיתי בתשו' רע"ק איגר סי' קי"ג שגם הוא ז"ל תופס לנכון פירוש הח"מ דמיירי אפי' בהתירוה לינשא ותמה ע"ז מדברי רי"ו הנ"ל והכיח בצ"ע ועוד האריך בדברי הרמב"ן הנ"ל וגם הביא דברי הש"ג בשם ריא"ז הנ"ל ופלפל בדבריו ע"ש ויש לעיין בכל זה:

מה

שאמרה בשמו מת. עבה"ט בשם ח"מ ובשם ש"י (ולכאורה לפי מה דאיתא קמן בק"ע סי' ש"ה שהועתק שם לשון ש"י אינו מבואר שם כלל דא"י להכחיש את האשה רק דא"י להכחיש עד הכשר וא"כ לא נפשט רק ספק הב' דהח"מ ולא ספק הא' אמנם מאחר שגם הב"ש ובס' מה"צ כתבו כן בשמו דא"י להכחישה מסתמא כתוב כן בתשובה הנ"ל ויש לעיין שם (וע' במה"צ ס"ק ל"א שכ' על דברי הש"י לא ידעתי מנא לי' הא וע"פ הדין נראה דהשפחה נאמנת להכחישה ע"ש וכן הסכים בס' קהלת יעקב והובא לעיל ס"ק מ"ד. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קט"ז שכתב דמה דמספקא ליה להח"מ היכא שאמרה בשם עבד ושפחה אם יכולים להכחיש אותה י"ל דדוקא בעדות אשה מספקא ליה משום דבעדות אשה אמרו שהוא כשנים וסמכו דאשה דייקא אבל בשאר איסורים י"ל דלא מספקא ליה דודאי איתחזק לשקרא אף בפסולי עדות ואף אם נאמר דבכל מקום מספקא ליה היינו היכא שבא להעיד והתורה האמינתו אבל היכא שחיוב עליו לברר כו' ע"ש: ועיין בתשובות רע"ק איגר ז"ל בהשמטות לסי' קי"ג שכתבו מתחילה דמה דנקט הח"מ בלשונו בשם עבד ושפחה לאו דוקא הוא וה"ה במעיד בשם אשה דלא מצינו חילוק בפסולים בין אשה לעבד ושפחה ושוב כ' די"ל דדוקא נקט דהנה בעיקר דברי הח"מ אלו יש לתמוה דהספק הא' של הח"מ באמרה בשם עבד ושפחה אינו מובן כלל. מאחר דשניהם שוים האשה והשפחה הם פסולים. בודאי הראשונה נאמנת. ופשיטא דאין להסתפק ולומר דילמא דינא דהרמב"ן רק בפסול שמעיד מפי כשר דז"א מדנקט וכן הדין בכל עד מפי עד משמע ודאי דגם בשניהם שוים ובהיות כן יש לדון גם על ספק הב' דהח"מ בעד כשר המעיד בשם עבד או שפחה מאחר דחזינן דהרמב"ן למד דינו מסוגיא דכתובות באמר' פלוני חכם טהר לי הכתם והתם הוי פסול מפי כשר ומנ"ל להרמב"ן דגם בשניהם שוים הראשון נאמן וע"כ דלא ס"ל לחלק בנך כיון דהטעם מאחר שבא מכחו דהראשון הראשון נאמן אין לחלק בין מעיד פסול או כשר וא"כ ה"ה בכשר מפי פסול ובהכרח ל"ל דהח"מ דוקא נקט בשם עבד ושפחה וכוונתו כיון דסתם עבדים ושפחות פרוצים המה בכלל חשידי קצת לשקר בזה מסתפק אי הראשון נאמן וגם הספק הב' בנוי ע"ד זה דאף אי נימא דבאשה דג"כ פסולה נאמן להכחישה גם העבד ושפחה מ"מ בעד כשר ממש י"ל דעבד ושפחה אינו נאמן. אבל במעיד מפי אשה דעלמא דאין חשש להעיד בשקר אלא דהתורה פסלה מגזה"כ היא נאמנת וצ"ע עכ"ד ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט ואם יש שני עדים אומרים בשם א' כו' כ"כ הח"מ וב"ש. ולקמן ס"ק קכ"ג הביא כן בשם הראנ"ח ע"ש עוד ועיין רבינו עקיבא שם שכתב על דין זה דנ"ל דהיינו בב' עדים כשרים דאף דלענין שורש ההיתר אשה אינה עדות מעליא דהא העידו רק מפי א' ואף בהעידו מפי ב' הוי עד מפ"ע מ"מ לענין זה שמעידים שאמר להם פלוני כך הם עדות מעליא שאמר להם כן וא"נ להכחישם שלא אמר לשם כך דלענין זה הוי חד נגד ב' עדים כשרים ואחרי שנתקיים עדותן שאמר להם כן הדרינן לדינא דתקנת חז"ל דע"י עד מפ"ע מותרת לינשא אבל אם על עיקר יסוד הם פסולים ולא הוי עדות מעליא שאמר להם כן נאמן להכחישם כיון שאמרו רק מפיו עכ"ד ע"ש ומ"ש עוד הבה"ט ואם עד הראשון בא ואמר דהגיד לו שקר כו' ע' בח"מ דמבואר בדבריו דאף בהתירוה להנשא הדין כן דאין לחלק בזה דהא סוף סוף לא העיד הראשון בב"ד ועיין בתשו' רע"ק שם שכ' דלכאורה דברי הח"מ אינם ברורים דהרי חזינן דהש"ג פט"ו דיבמות כתב שם ריא"ז כו' אמנם אחר העיון נראה דדברי הח"מ נכונים כו' ע"ש. ומה שתמה עוד בתשו' רע"ק שם על מרן הב"י בתשובה סי' ד' עיין בנ"צ מ"ש בזה: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' ע"ה שדעתו דלא כהח"מ הנ"ל במה דפשיטא ליה דעד הראשון יכול לומר מבודה הייתי אף אחר שכבר העיד השני משמו בב"ד והוא ז"ל כ' ולבבי לא כן יחשוב דכמו דפשיטא לן דאפילו בעדות נשים דעיקר העדות אינו כשר אלא מדרבנן הגדה הראשונה בב"ד היא עיקר ואינו חוזר ומגיד והטעם דאל"כ לא יהיה דרכי נועם דאחר שכבר הותרה ונשאת יאמר העד מבודה הייתי ויתן שום אתמלא וכמ"ש השואל בתשו' הר"ן סי' ל"ד. זה הטעם בעצמו שייך בעד האומר בשם עד אחר ונתקבלו דברי השני והותרה האשה ונשאת יארע מכשול נזה שיאמר הראשון מבודה הייתי וע"כ גם זה בכלל התקנה שתיקנו חז"ל להאמין עד מפי עד ויש כח ביד חכמים בזה שכיון שהגיד השני בב"ד אפי' הגדת הראשון היה שלא בב"ד אינו חוזר הראשון ומגיד עבודה הייתי ואפי' לו הותרה ונשאת ככל אינו חוזר ומגיד שבתורה כו' ומה"ט נראה ג"כ בענין ספק הא' של הח"מ באמרה בשם שפחה והשפחה מכחשת אי שפחה מהימנא נראה דודאי שפחה לא מהימנא (וכדעת הש"י הנ"ל) דבשלמא באמרה בשם עד מהימן לא שייך לומר אין דרכי נועם פן יבא עד הא' ויכחיש שלא הגיד שום דבר ויהיה נאמן מקבלת הרמב"ן ז"א כיון דשניהם אינם חשודים לשקר לא שייך לחוש לזה משא"כ במעיד בשם שפחה ועכו"ם מסל"ת אשר פיהם ד"ש נהי דלעדות אשה נאמנים בצירו' דייקא ומלתא דעל"ג וגם זה האומר בשמם מהימן שכך שמע מפיהם מ"מ מיד אין אנו בטוחים שלא יבואו ויכחישו דבריהם הראשונים ואם נאמין להם ע"פ קבלת הרמב"ן א"כ עי"ז נוצא אשה מבעלה שהתרנו בתחלה ואיך נתירנה בתחלה אין זה דרכי נועם אע"כ מעיקרא כך תיקנו שאין אלו נאמנים להכחיש האומר משמם עכ"ד: וע"ש עוד עגונה זה שלשים שנה מבעלה שנלקח לצבא מלחמה והעידה אשה אחת ששמעה מאורח עני א' שבעלה של זו מת והותרה האשה ע"פ שו"ת מרבנים וכשבאת האשה לקחת חליצה נשמע שהאשה המעידה חוזרת מעדותה ושלחו הב"ד אחריה ואיימו עליה ואמרה כי לאשר נכמרו רחמיה על האשה הוסיפה לדבר מה שלא הגיד לה העני ממות בעלה כלל וכי נזדמן שהעני הלז היה עוד אצלה והכחישה שלא אמר לה מבעלה של זו והיא מצדקת עליה את הדין כי ראוי לה לקבל תשובה ונשאל אם נאמנת לחזור מדבריה והשיב אילו הוינא התם לא הייתי שולח אחרי האשה המעידה לשמוע דבריה כלל כיון שהגידה כבר ודין הוא אפי' בעדות נשים שאינו כשר מה"ת רק מדרבנן מ"מ הגדה ראשונה היא עיקר כמבואר בתשו' הר"ן סי' ל"ד וסי' מ"ז כו' ובנ"ד שכבר נחקר העדות בב"ד דאפי' אי נימא מה שהותרה ע"פ שו"ת לא מקרי היתר ב"ד עד שיתאספו ג' יחד ויאמרו לה מותרת את להתנסבא כהסכמת ב"ש ס"ק קכ"ד והכא אי כשבאת לחלוץ התאספו ב"ד לחלוץ לה בודאי הוה כהותרה ע"פ ב"ד אבל אי לא היו שם ב"ד עדיין רק תבעה מהרב שיחלוץ לה אפשר עדיין לא הותרה ואי אתי עד א' המכחיש לעד הראשון תצא מהתירה מ"מ הכא דלא בא עד מעלמא להכחיש עדות הראשון ומלשון השאלה משמע שהעדות הוגבה בב"ד של שלשה א"כשוב לא מ"ל מבודה הייתי לא העד השני ולא הראשון בפנינו ומכחיש ונהי עם הראשון בפנינו ומכחיש אותה לומר שקר העדת בשמי מהימן העד ע"פ קבלת רמב"ן מ"מ העד השני נא מהימן לומר שהעד הראשון מכחיש דבריו הראשונים ולא היו ראוי לב"ד לשלוח כלל ולשמוע דברי חזרתה כמ"ש בש"מ ב"ב דף מ"ח כו' ברם הכא יש לעיין בדברי האשה שאמרה כי לאשר נכמרו רחמי' הוסיפה כו' וכי נזדמן שהעני הלז היה עוד אצלה כו' המובן מדבריה שבפעם הא' טעתה בדמיונה בדבר העני ומאומד דעת הסבירה כאילו אמר בהדיא שמת ובפעם הב' חקרה אותו היטב ואמר שמעולם לא נתכוין לזה וא"כ נ"ל כיון שכבר נודע זה להאשה המעידה בעת בא האורח שנית שדמיונה כוזב אילו אז באת מיד לב"ד וצווחית טעיתי בדמיוני אפשר היה קצת סברא לחוש לדבריה אבל עכשיו ששתקה עד שכבר האורח חמק עבר ועוד המתינה עד שבאת האשה לחלוץ ועוד ששלחו ב"ד אחרי' בכה"ג לא מהימנא וכדמוכח מרש"י בכתובות י"ח ע"ב כו' אמנם יען שראוי ומחוייב בכל עדות לחקור מתחלה אולי מאומד ומדומה אמרה ואך הכא מקילינן דאין דנין אפשר משא"א כו' ע"כ הכא אם אפשר לעמוד על החקירה עלינו לעשות כל מה דאפשר והנה אם בעלה של זו מת תחת צבא המלחמה ולא ברח אפשר בנקל בחקירה מועטת אצל שר צבא שהיה נמנה תחתיו ודרכם ליתן כתב הנקרא טאטן שיין כו' (עמ"ש לקמן ס"ק נ"ג) אך אם א"א בכך א"כ אין דנין אפשר משא"א ואם יסכים ת"ח מורה הוראה למטינא שיבא מכשורי להתיר האשה הנ"ל עכ"ד ע"ש):

מו

אע"פ שהוא בעיר. עח"מ ס"ק י"ח ועיין בתשו' נו"ב תניינא חלק ח"מ סי' ח' מ"ש בזה. ומבואר שם דאפילו לדעת הח"מ דס"ל שצריכין לשלוח אחריו היינו דוקא אם האשה אומרת לפני ב"ד ששמעה מעד פלוני אבל אם אומרת סתם ששמעה שמת בעלה אינה צריכה להגדת העד בפני ב"ד ע"ש וכ"כ בתשובת שובת ציון ס"ס פ"א ע"ש:

מז

שהוא בעיר. עבה"ט מה שהשיג על הב"ש ועיין במה"צ סעיף קטן ל"ב שהשיג ג"כ על הב"ש בזה ועכ"ז העלה דדינו של הרמ"א ז"ל אמת ויציב ע"פ מה שביאר הב"ש דמיירי שהעד השני מבאר עדותו כיצד הוא יודע שמת משום הכי א"צ לשאול מן הראשון אפילו אם הוא בעיר אבל באומר מת סתם ואינו מבאר דבריו כיצד מת אם הראשון בעיר ודאי יש לשלוח אחריו לכתחלה כדלעיל ס"ה אבל אם אינו בעיר א"צ לשלוח אחריו לעיר אחרת ע"ש:

מח

אע"פ שהם מכחישים. ע' בח"מ שכ' שדין זה אינו מוסכם דבש"ג הביא בשם ריא"ז דא' אומר מת ואחד אמר נהרג הוי הכחשה וטעמו שסובר כהרמב"ם כיון שהכחשה בגוף הדבר הוי כחקירות דעדותן בטילה והרא"ש והטור והמחבר לא ס"ל כהרמב"ם ומחשבים זה לבדיקות דעדותן קיימת. והב"ש כתב ויותר מסתבר דס"ל להמחבר דליכא פלוגתא בזה בין הרמב"ם והרא"ש אלא דהכחשה דכאן הוי כמו מנה שחור ומנה לבן דלא הויא הכחשה לכ"ע גם י"ל כאן די אם עד א' מעיד שאינו חי לכן אפילו אם מכחישים זא"ז בחקירות מ"מ עד א' מהם אומר שאינו חי הוא מותרת משא"כ בדיני ממונות דבעינן שני עדים וכ"כ בתשו' פני משה ח"א סי' ס"ד מיהו בש"ג כתב עד א' אומר מת כו' הוי הכחשה ובתשו' מהר"ם מלובלין סי' ק"ל פסק כהמחבר דלא הוי הכחשה מיהו מדלא הביא דברי הש"ג יש לומר דלא ראה את דבריו עכ"ד ב"ש. והנה מה שכתוב הב"ש בתירוצו השני אפילו אם מכחישים זא"ז בחקירות כו' לכאורה זה סותר למ"ש בש"ע לקמן סעיף כ"א דאפילו הוכחשו בבדיקות כשרים משמע הא בחקירות לא וכמו שדייק הב"ש עצמו שם: וצ"ל דס"ל להב"ש בתירוץ זה דאה"נ דאפילו בהכחשה דחקירות תנשא מדין עד א' ומ"ש הש"ע שם אפילו הוכחשו כשרים בבדיקות ר"ל שני העדים כשרים משום דהכחשה בבדיקות לאו הכחשה היא והרי כאן שני עדים ונ"מ לדינים שיתבארו לקמן סעיף ל"ז ל"ח ע"ש וכן מצאתי בס' מה"צ ס"ק ל"ג שפי' כן: ועיין בתשו' נו"ב סי' מ"ו שכתב שבדין זה נעלם ממאור עינינו הרא"ש ז"ל ובנו רבינו הטור והרב"י בש"ע והאחרונים דברי הירושלמי פ' האשה שלום דשם מבואר דמודו ר"י ור"ש בעדים דדוקא בצרה סבירא להו תנשא דצרה לא עשו דבריה אצל חברתה כלום אבל בעדים מודו ובגמ' דילן לא מצינו סתירה לזה א"כ א"א לחלוק על הירושלמי ולהקל באיסור ערוה ואף שדינו של הרא"ש ז"ל אמת בעובדא דידיה שהכחשה היתה בדבר שאינו נוגע לגוף העדות רק אם פלוני היה אצל הקבורה או לאו ובזה ודאי דלא מגרעא לגוף עדות אבל הראיה שמבי' הרא"ש ז"ל ממשנה דאחת אומרת מת כו' אינו ראיה וא"כ העיקר בזה כהש"ג שפסק דעד אומר מת ועד אומר נהרג הוי הכחשה. וגם בסברת הב"ש דכאן דסגי בעד א' גם הכחשה בחקירות אינו מזיק כו' פלפול לסתור סברתו ע"ש ובסי' מ"ז ובסי' מ"א מזה. גם ביאור הגאון החסיד מווילנא ס"ק מ' כתב על דין זה כי שגגה וטעות גדולה היא דממתני' מוכח להיפך דדוקא בצרה כו' ואיזה תלמיד טועה כתבו והשומע שמע וטעה דמטעם אחר התיר הרא"ש ז"ל שם משום דמכחישין בבדיקות כו' וכ"א בירושלמי להדיא כו' ע"ש (פליאה זו כבר נשמע בין החיים עיין במהרי"ט חלק אה"ע סי' ל"ח ובס' קרבן עדה מפרש הירושלמי במקומו שם ועיין בס' בית מאיר ובס' קהלת יעקב ובס' יד המלך פי"ב מהל' גירושין ובת' חמדת שלמה סי' כ"ט ובת' ברית אברהם סי' ל"ד מזה) . וע' בנו"ב תניינא סי' נ"ו דרב אחד רצה ליישב ולתרץ הפליאה הנ"ל על הרא"ש מהירושלמי וגם הביא דהראב"ן פסק ג"כ כהרא"ש. והוא ז"ל דחה תירוצו ומ"מ כ' אחרי דהראב"ן והרא"ש מקילים והרי"ף והרמב"ם שתקו לגמרי מי שסומך על שני עמודי הגולה הללו מי ימחה בידו ובפרט דבירושלמי שם מבואר שדבר זה דמודו ר"י ור"ש בעדים ר' יוחנן אמר כן אבל רב סובר שגם בעדים חולקים והגם דרב ור' יוחנן הלכה כר"י מ"מ מי יודע אם כלל זה נאמר ג"כ על מה דפליגי בירושלמי ואולי רק על הבבלי נאמר לכן מי שרוצה להקל יש לו מקום לסמוך ע"ש. וע' בס' מה"צ שם שהאריך מאד בענין הזה והעלה להלכה דלא כהש"ג רק כפסק הרא"ש וטור וש"ע וכן הסכמת הרשד"ם ס"ס מ"ד והצ"צ ומהר"ם מלובלין סי' קל"ב וכן העלה בקונ' מהרח"ש דף ו' ע"ב. וגם היכא דאיכא הכחשה בחקירות ממש צידד במה"צ שם לומר דלא גרע מעד א' ותנשא. וסיים באם יש עוד איזה צד להקל יש לסמוך על זה. וע"ש עוד שהעלה דנדון זה א' אומר מת כו' דמיא להכחשה דגוף המעשה דלכ"ע אין כאן שנים אלא עד א' כמו שיתבאר ודלא כהב"ש בתירוץ הא' דמדמי לה לבדיקות דעדותן קיימת לגמרי ויש כאן שני עדים ונ"מ טובא ע"ש וע' עוד בתשו' שב יעקב סימן י"ח מענין זה. וע' בספר ישועות יעקב סק"י שפלפל ג"כ בזה ומסיק לדינא יש לחלק בין שני עדים כשרים לפסולים דבשני עדים כשרים הואיל ומדאורייתא נאמנים מהני אף אם מכחישים זא"ז אבל בפסולי עדות דעיקר הימנותא דידהו הוא מדרבנן היכא דמכחשי לא תקנו רבנן ולא מהימני עי' שם. ועיין בכל זה בתשובת ברית אברהם מסימן כ"ח עד סי' ל"ו:
ועיין עוד בנו"ב קמא סימן מ"א על דבר עגונה שהיה לה ג' עדים על מיתת בעלה אך המה מכחישים זה את זה בחקירות באיזה יום ובאיזהו מקום. והאריך בזה וצידד להתירה מכמה טעמים ע"ש. ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן פ"ז על כיוצא בזה בהכחשה שבין העדים שב' עדים הראשונים העידו מפי אחרים שלאחר מיתתו השליכוהו לים והעד הג' העיד מפי עד שקברוהו בשפת הנהר על הקרקע. והאריך שם לבאר דיש לנו צדדים הרבה להקל אף בהכחשה בחקירות בעדות נשים. וסיים מ"מ לדינא ח"ו לסמוך על דעתי הנמוכה כיון דהב"ש כתב בשם הש"ג להחמיר ומפורש כן בירושלמי להדיא דמודו ר"י ור"ש בעדים דעלמא. ומה שדן רב אחד בנ"ד כיון דהשלישי מוכחש מב' הראשונים הלך אחר הרוב זה אינו דכיון דאינו מכחיש לומר לא מת רק בחקירות מגרע גרע דה"ל כולן עדות אחת ובטלה כולה כמ"ש הרמב"ם פ"ב מהל' עדות במפור' היו העדים מרובה והוכחש אחד מהם בטלה כל העדות) נראה אזיל בזה לשיטתו בתשובה הנ"ל מקודם דהביא ראיה מדברי הר"ן דגם בעדות אשה אמרינן דנמצא א' מהם פסול בטלה כל העדות אבל לדעת הנו"ב סימן מ"ה וכפי שנראה דעת הגאון רע"ק ז"ל בעצמו בסי' קכ"ה דבעדות אשה לא שייך זה והובא דבריהם לעיל סעיף ג' סק"ב שפיר יש מקום לדברי הרב הנ"ל) אכן לדינא בנ"ד הוי רק הכחשה בבדיקות כיון דענין הקבורה לא צריך לגוף העדות ואף דאמרו מת מחמת רעבון דבעי' דוקא קברתיו מ"מ העדות דטלטלוהו ממקום למקום ויודעים דמת מהני וא"צ לעדות מעש' הקבורה עכ"ד ע"ש: ועיין עוד בב"ש ס"ק הנ"ל מ"ש ואם א' מעיד שנטבע וא' אומר שנהרג תליא בפלוגתא זו כו' וביאור דבריו דלדעת הש"ג דסובר עד א' אומר מת וע"א אומר נהרג הוי הכחשה אם אחד אומר שנטבע וא' אומר שנהרג ג"כ הוי הכחשה אם אומר שנטבע במים שיל"ס אבל במים שאל"ס גם להש"ג לא הוי הכחשה כי י"ל שעלה מן המים ונהרג אח"כ ולדעת המחבר בכל גווני היא מותרת דאף במים שיל"ס לא גרע מא' אומר מת וא' אומר נהרג ע' בב"ש שכן הוא כוונתו אלא שיש איזה גמגום בלשונו והדבר מפורש בתשו' מהר"ם לובלין שהביא ע"ש. ועיין בנו"ב תניינא סי' נ"ז בתשובה מבן המחבר שכ' דלכאורה ה"ה באחד אומר שנצלב וא' אומר שמת מיתת טבעית לא הוי הכחשה דהא אנן פסקינן בסעיף ב"א דראוהו צלוב אין מעידין דשמא מטרוניתא כו' א"כ י"ל שנצלב וניצל מהצליבה ואח"כ מת על מטתו וכעין שכ' מהרמ"ל בנטבע ומת אמנם הרואה בתשובת מהרמ"ל שם יראה דהוא איירי שלא עמד שם עד שת"נ ובזה ליכא למימר רוב הנטבעים למיתה לכן שפיר איכא להשוות העדים אבל בנ"ד בנצלב איכא רוב למיתה וחזקת א"א מסייע לומר דאיכא עדות מוכחשת ואף דיש סברא לומר דנגד זה יש הרבה חזקת כשרות של העדים (דבנדון דידיה היו ב' עדים שנצלב וחמשה עדים שמת ע"מ) שלא להחזיקה לרשעים להעיד שקר ולהכשיל א"א וזה עדיף מרוב אך קשה להעמיד וסוד על היתר זה ועוד אם באנו לחוש לדברי הב"ח שמחלק בין נתלה ביד לנתלה בחבל כו' ועוד כיון דבמלכיות הללו שוברין מפרקתו כו' (עמש"ל סעיף ל"א) אמנם י"ל כיון דבעדות שהוגבה מהרב דק"ק ליבנא (על הצליבה) לא נזכר אלא פייבל קעלין ומי יודע על איזה פייבל כו' ע"ש:

מט

דחיישינן שמא שד הוא. עח"מ וב"ש ועיין בס' מה"צ ס"ק ל"ד ל"ה ל"ו שהאריך לתרץ קושיית האחרונים ז"ל מלקמן סעיף כ"ג ומסי' קמ"א סעיף י"ט בפלפל עצום. ולבסוף צידד להקל בזה"ז שיש חרגמ"ה שלא לישא שתי נשים מעתה ליכא למיחש לצרה וליכא אלא חששא דשד לחוד ובחדא חששא הקילו במקום סכנה וא"כ א"צ שיראו בבואה דבבואה ועכ"פ היכא דראוי בבואה דבבואה סמכינן שפיר לכ"ע ועבדינן בה עובד' אלא דמדברי הרשב"א והר"ן בגיטין משמע דחששא דשד הוא חששא קרובה טפי מחששא דצרה ויש לחוש לה בפני עצמה אבל מדברי הרי"ף והרא"ש אין זה מוכרח כמ"ש למעלה ע"כ נראה דאף בזה"ז אין להקל בלא חזו ליה בבואה דבבואה אבל בחזו ליה שפיר יש להקל בזה"ז שלא לחוש לדברי הגאון לומר שאין אנו בקיאין מטעמא דכתיבנא ובשגם הב"ח מיקל לגמרי אף בלא חזו ליה בבואה כדעת הרמב"ם והריטב"א א"כ אף אנו נסמוך להקל עכ"פ בחזו ליה בבואה דבבואה וכתב עוד מ"ש הגאון דאין אנו בקיאין בענין בד"ב לכאורה בענין זה א"צ בקיאות דמי לא ידע אם הצל ארוך ממדת גובה האדם ואולי בשאר היום קאמר בשעה שצריך הבחנה טובא להבחין ע"פ עובי הצל וקלישותו וא"כ נראה בשחרית וערבית שהצל ארוך מאד שפיר יש לסמוך גם בזה"ז בראיית בבואה עכ"ד ע"ש:

נ

שמא שד. עבה"ט ומ"ש בשם שבו"י בענין ט"ע דקלא עיון בתשו' קהלת יעקב מהגאון מקארלין סימן ו' שהביא דבקצה"ח סי' פ"א בהא דהחביא עדים אחורי הכילה חקר ג"כ ע"ז אי בעינן שיראו אותו העדים אי די בשמיעת קולו (וע' בנה"מ שם סק"ז) והוא ז"ל האריך להביא ראיות דלא סמכינן בא"א על טב"ע דקלא ע"ש ועיין בתשוב' גליא מסכת ס"ס ח' וסימן ט' ויובא קצת לקמן סעיף כ"ד ס"ק ק"ג:

נא

מת איש פלוני. עיין בתשובת חות יאיר סימן ע"א אודות דוד בר אשר אנשי גינצבורג שנסע דרך אניה בלב ים עם אביו הנזכר מאמסטרדם לפורטגאל ונאבד זכרונם לגמרי כעשר שנים ואח"כ בא לפני הב"ד דאמסטרדם שטר מקויים וניכר שם ועד א' מעידו השטר דוד בר אשר ז"ל גנצבורג הכ"מ. ורצו קצת להתיר עפ"ז את אשת אנשל הנזכר. והוא ז"ל התרעם מאד ע"ז וכתב לא אאמין שיעלה כזאת על לב אדם כי לא התיר הרמב"ם רק בנכתב בשטר בפירו' איש פלוני מת איש פלוני נהרג כו' ע"ש:

נב

ואפי' אינו מקויים. עבה"ט שכ' מיהו קצת פוסקים ס"ל דצריך קיום מיהו קיום ע"א מהני דבעלמא לא מהני קיום ע"א משום דהוי כעד מפ"ע כו' והוא לשון הב"ש ס"ק כ"ט ועי' בת' רע"ק איגר ז"ל סימן צ"ב שכתב עליו שדבריו מגומגמים כו' ע"ש ועמש"ל סימן הצ"ז סק"ב ומ"ש מיהו אם בא כתב ממרחקים מיקל הח"מ כו' עי' בס' סה"צ ס"ק ל"ח מ"ש בזה ומסיק לענין דינא נראה עיקר כהכרעת הח"מ בזה דבמקום עיגון שא"א להשיג עדות אחרת יש לסמוך על הפוסקים דא"צ סיום כיון דאין מקום לחוש לזיוף בנדון זה. אולם במקום שאין האשה נאמנת בעצמה כגון בקטטה וכה"ג דיש לחוש לזיוף צ"ע ע"ש ור"ל אפי' בחתום עליו ב' עדים. ועיין בתשובת פני אריה סימן ך' שכתב דכתב הבא מרחוק על הבי דואר גרע טפי וצריך קיום מדאורייתא ודוקא באחד שמביא שטר בידו ואמר שנמסר לו מישראל במקום רחוק ומצאו כתוב בו פלוני מת בהא ס"ד להרמב"ן והרשב"א דא"צ קיום אבל בכתב הבא על ב"ד שבעל הבי דואר במקום שנמסר הכתב עומד ומקבל הכתובים סגורים וחתומים ואינו משום לב מי המביאם דאף אם יתברר לבסוף שהם מזויפים א"א שיתגלה לעולם ממי יצאה הרעה חיישינן לזיופי מדאורייתא עד שיתקיים בלא שאם כתוב בכתב ישראל אפשר להקל במקום עיגון וכמ"ש הח"מ אבל בנ"ד שהכתב הוא של נכרית כו' ע"ש ובמפתחות שם כתב שגם הש"ך בח"מ סימן מ"ו כן דעתי. ועיין בס' קהלת יעקב מהגאון מליסא ז"ל שמחמיר מאד בבא כתב ממרחקי' דבעי קיום עכ"פ מעד א' ודעתו דאפי' כתוב בכתב ישראל אין להקל אפילו במקום עיגון ודלא כח"מ כיון שהוא מלתא דלא עביד לגלויי בשום אופן איך יהא נאמן עד אחד בדבר שבערוה ע"ש. ואפשר דאם שנים חתומים עליו באופן שניכר היטב דלאו אדם אחד כתבם גם הוא ז"ל מודה:
ועיין בתשו' נו"ב סי' ל"ג שהאריך במחלוקת הפוסקים בדין זה והעלה דהעיקר כמ"ד דא"צ קיום לא מבעי' למאן דס"ל דעד א' בעדות אשה נאמן מה"ת (עמש"ל סקי"ג) דודאי א"צ קיום אלא אפילו אי אמרי' דעד א' בעדות אשה הוא רק מדרבנן אעפ"כ אמרינן דא"צ קיום. וסיים באם שיסכימו עוד שני רבנים גם אני אהיה סניף להתיר ע"ש. גם בתשו' קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' י"א צידד להקל דא"צ קיום (ומ"ש שם ראיה מיבמות קט"ו ב' יצחק ריש גלותא כו' שלחו מהתם כו' ולישנא דשלחו משמע ע"פ כתב שלחו באיגרת ובמשנה ב"ב דף ל"ח מבואר דאספמיא רחוק מא"י מהלך שנה וא"כ בודאי לא היה אדם יודע לקיים כתב הבא משם א"ו דלא בעי קיום ע"ש. הנה לפמ"ש בתשובת מהרי"ק סי' ל' והובא ג"כ בתשו' גליא מסכת סי' ע' אות ז' דהפירוש בגמ' שם שלחו מהתם היינו דשלחו כן מקורטבא ולא מאספמיא ע"ש לפ"ז אין ראיה) ובפרטות כתב להתיר בנדון דידי' שהיה מכתב כת"י ג' אנשים שהן ב"ד שקבלו עדות ויש פוסקים דקיום ב"ד א"צ קיום אפילו גבי גיטין כמ"ש הרמ"א ס"ס קמ"ב (ע' בתשו' כו"ב תנינא סי' קל"ו) וכ"ש בעדות אשה להעיד שמת בעלה ובפרט כי קשה הדבר להשיג קיום ע"כ יש להתיר האשה הלזו רק דיש להושיב ב"ד של שלשה להתירה ע"ש: (ובתשובת חתם סופר סימן מ"ד וסימן מ"ט האריך ג"כ בענין זה ושם מבואר שדעתו כדעת הח"מ דבמקום עיגון יש לסמוך אשטר בלא קיום אבל שלא במקו' עיגון אין נכון לסמוך בלא קיום. ואפי' אם חתומים עליו שלשה. אך אם נכתב לשם ובא התשובה על בי דואר סגי בהכי אפי' רק א' חתום עליו דבכה"ג א"צ שום קיום עש"ה וכבר כתב כן גם בסימן מ"ג דכל כ' הנשלח על הדואר לבעלים ידועים ומגיע מהם תשובה לחזרה על הדואר הרי הדבר ברור שהוא מבעליו ואין בו זיוף כמובן לכל מבין וא"צ שום קיום ע"ש גם בס"ס מ"ה כתב סברא זו והזכיר שם שגם הגאון בתשו' בית אפרים כ' כן וכבר נעשה מעשה על פי סברא זו איזה פעמים ע"ש וכן מבואר עוד בס"ס צ"ד שם ע"ש וע' בס"ק שאחר זה):

נג

צריך שידעו. עבה"ט ועיין בס' מה"צ סק"מ שכתב דבלבוש נתן טעם לדברי הה"מ משום דהוי תרי קולי מסל"ת וע"פ כתב. ולדבריו אם עד א' מעיד ע"פ כתב מפי כותי שהסיח לפ"ת בע"פ ג"כ לא מהני דהוי ג' לריעותא עד מפי עד ומפי הכתב ובמסל"ת. והאריך בזה והעלה דלא קי"ל כן ואין לנו לבדות מלבינו חומרות בעגונ' דאיתתא מה שלא נזכר בש"ס. ואפי' בכתב עכו"ם בדרך מסל"ת יש לצדד להקל כל שכתב כן בהמשך ענין אחר ובקישור דברים אחרים כיון דקי"ל דכותי מסל"ת מפי כותי מסל"ת מהני כדאי' בסעיף ט"ז ה"ה בזה: ואיך שיהיה נראה דוקא היכא שהכותי מסל"ת בכתב אבל עד א' בכתב מפי כותי מסל"ת שהסיח ע"פ ודאי מהני עכ"ד ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שנ' דהח"מ הוצרך לחדש דבר זה לפי שיטתו שם בהלכה י"ג שמחזיק בשיטת הריב"ש שהוא דיעה א' שבסעיף י"ד בהגה דאפילו בלא קישור דברים כל בלא שאלה מקרי מסל"ת ולכן היה קשה לו כאן על הרמב"ם למה כתב ונודע שהוא כ' ישראל והוצרך לחדש דבר זה דע"פ כתב ל"מ מסל"ת. אבל לדיעה ב' שהוציאו מלשון הרמב"ם דצריך דוקא ק"ד אין הכרח לדין זה דהא כאן איירי שהיה בלא קישור דברים רק שהיה כתוב מת איש פלוני ולא יותר ולכן מוכרח להקפיד שיהא כתב ישראל ומודה שאם היה כתוב עם קישור דברים דשפיר מהני. ויוצא לנו מזה אם יש לאשה כתב עכו"ם מסל"ת עם ק"ד וגם כותי המעיד בע"פ בלא שאלה ובלא ק"ד שריא הוא ממ"נ בלי פקפוק ע"ש: ועיין בתשו' פני אריה סי' ך' שדעתו ג"כ דעכו"ם מסל"ת בכתב לא מהני והביא שכ"ד בעל תה"ד סי' ר"מ ומהר"ם אלשיך סי' קי"ח והכי נקטינן ע"ש וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ס"ז ע"ש. אולם בס' עזרת נשים כתב דהא דבעינן שידעו דהוא כתב ישראל היינו בכותב לישראל דאיכא למיחש אולי על ידי שאלה דישראל כותב כן או מדכותב לישראל איכא למימר דבודאי להגיד בשם עדות מתכוין דאם לא כן מה לו עם הישראל אבל הכותב לא"י אחר במסל"ת כגון שבא לתבוע חובו מן עזבון פלוני שמת למה לא יועיל ע"ש ובס' קהלת יעקב כתב עליו דיפה כיון ע"ש: ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק ט"ו שמעשה בא לפניו באיש א' הנלקח לצבא הקיר"ה ונהרג שם ובא כתב ממקום גבוה יענראל קאמנדי משם שנהרג איש הזה והזכיר שמו ושם אביו. ויצא הדבר בהיתר ע"ש נאמנות היענריאל קאמנדי בצירוף עוד אומדנות וטעמים מוכיחים שנהרג ע"ש. (ועיין מענין זה בתשו' ח"ס סי' מ"ג ומ"ד וסי' צ"ד ודעתו להתיר אף בלא צירוף אומדנות וכתב דלא מבעיא אם ראה ישראל בעצמו בספר הערכי שנכתב בין המתים והוא בענין דליכא למיחש לשני יב"ש ולא לשני שוירי ולא לבדדמי דודאי אתתא שריא בלי ספק כי הכתיבה ההיא ביום שנכתבה איננו אלא כמסל"ת ואף על גב דכ' הה"מ דעכו"ם מסל"ת בכתב לא מהני וטעמא נ"ל משום הבו דלא לוסיף עלה תרי קול בחדא דוכתא להאמין כותי ומפי כתבם ועוד שא"א להבחין מתוך הכתב אם הוא לפי תומו מכל מקום הכא בערבי עדיף כתבם מפיהם דדבור מקרי ואמרי שקר אבל לחתום שקר לא מרעי נפשי' טפי כו' (אלא דאם לא נכתב בהדיא בספר ההוא שמת רק שנמחק ע"י העברת קולמס יש להסתפק אולי נמחק מחמת בריחתו אם לא כאשר יבורר שנמחק מטעם מיתה) אלא דאפי' לא ראה הישראל באותו הספר רק שהשיג תשו' מקאנצערלייא ע"פ שאלה ושוב ממקום אחר השיג טאטן שיין כתוב באותו ענין ממש וחתום בחותם של ערכאות אע"פ ששניהם הוי כמו עד מפי עד כי הכותב בעצמו לא קברו מ"מ יש להקל. ואפי' להרא"ש ז"ל שלא רצה להתיר בעדות שלא היה תחילתו וסופו בכשרות (ע"ל סקל"ח) וטעמו נ"ל דאין לנו להוסיף על מה שאחז"ל כי הכל רק משום תקנת עגונות וא"כ דילמא סגי בהך תקנתא להאמין לכותי מסל"ת דשכיחא מ"מ בדור האחרון הזה שבעו"ה שכיחי טובא בכל יום מאנשי הצבא שא"א להשיג שום עדות אלא ע"י שאלה לעש"נ אין לך תקנה לעגונות גדולה מזו. ומסיים בס"ס צ"ד שכבר התיר זה תלתא זימני בנידון שבא לפניו שהיהודים שאלו משרי קאמידאנט והם כתבו למקום יענעראל קאמאנדא ומשם נשלח תעודת מיתה העתיק מפנקס הערכי וחתום בח"י גדוליהם וחתום בחותם האמבעט ממושב השרים. הואיל והדבר יוצא מערכי לערכי וחתום גם בחותם האמבעט דהמזויף בו מחייב ראשו למלך וחזקה גדולה דתרווייהו לא משקרי וגם מדכתבו על הדואר והשיגו תשובתם על הדואר א"צ קיום דמי ושוב לסרי קאמודאנט תשובה על שאלתם בבי דואר כ"א מי ששלחו לו ועדיף משטרי פרסאי בגיטין י"ט כו' עכ"ד עש"ה):

נד

משום שיצא קול שמת. עב"ש בשם תשו' ב"י ודבריו סתומים קצת והכוונה בזה ע' בתשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ח והוא מכוון לדברי הט"ז סק"ח. וע' בס' מה"צ ס"ק מ"א שכתב דמלשון מהרא"י בפסקיו סי' קס"א משמע לכאורה דאפילו יצא קול מיתה סתם יש לחוש אמנם יש לחלק דמהרא"י מיירי שם בא"י מסל"ת ובזה לכ"ע יש לחוש משא"כ בישראל המעיד. וכתב עוד שם דכל זה לא איירי אלא במי שלא בא להעיד לב"ד אלא באחד שכתב או אמר כן לחבירו דרך שיחה בעלמא או דרך התאוננות שהוא כמסל"ת לא ע"מ להעיד דבכה"ג איירי בתה"ד שם ובתשו' ב"י שם אבל מי שבא לב"ד להעיד או להתיר והעיד שמת סתם והלך לו בזה ודאי דלכ"ע אין לחוש שמא העיד ע"פ הקול לבד לא מבעיא בנתפשט הקול במקום שמעיד דא"כ מה בא לחדש בעדותו יותר ממה שידענו בתחילה אלא אפילו שנתפשט הקול במקום אחר שבא משם ולא במקום שמעיד אפ"ה אין לחוש דהכל יודעין שאין להעיד בב"ד בטו"ע ע"פ הקול ושאין ב"ד סומכין על הקול בשום דבר ושצריך להעיד דברים כהוייתן ואם היה ע"פ הקול היה אומר כן להדיא וכן נראה מדברי הרמ"א בהגה שלא כתב דין זה רק בכאן אהא דמצאו כתוב בשטר והדעת נוטה לזה ולכן גם בשלח עדותו לב"ד ע"פ כתב אין לחוש לזה ומצאתי סמך לדברי בזה בתשו' מ"ב סי' ק"ט עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' מ"ב סי' ק"ה שדעתו להחמיר מאד בדין זה דאפילו לא יצא קול תחילה רק שהא"י העיד במסל"ת מת סתם לא מהני עד שיאמר לכל הפחות שיודע בבירור שמת דאל"כ חיישינן שמא שמע רק קול הברה בעלמא ע"ש וכבר השיג עליו בט"ז סק"א וכתב דלית מאן דחש לדבריו בזה. גם בס' מה"צ שם האריך להשיג עליו וכתב דהמ"ב גופיה בתשו' סי' ק"ט תברא לגזיזיה וחזר בו במקצת מדבריו שבסי' ק"ה. וע' בקו"א לס' מה"צ שכתב בשם הרב סדר אליהו דף ק"ו ע"ב שהאריך מאוד והעלה דג' מדות יש בדינים אלו. האחד הוא כשיצא קול שנטבע ואחר כך הגיד אחד בסתם שמת או אפילו לא יצא קול אלא שאמר העד גופיה נטבע ואמר גם כן שמת סתם בזה חיישינן לכ"ע דלמא מת סתם דקאמר היינו ע"י טביעה עד שיאמר להדיא שראה שמת דהיינו שפלטו הים כדין שיתבאר בסכ"ח ול"ג לכל מר כדאית ליה או שיאמר שיצא מן המים חי ואח"כ מת על מטתו. מדה שנית כשנודע כבר שזה שהועד עליו שמת נכנס למקום סכנה שהנכנס לשם קרוב למות ונתפרסם ענין זה וגם יצא הקול שמת באותה סכנה ואח"כ בא ע"א והגיד בסתם שמת בזה נמי לכ"ע יש לחוש דילמא לא ראהו שמת אלא ע"פ הסכמת העולם אמר כן. אבל כשלא יצא קול שמת אלא שנכנס למקום סכנה בלבד לכ"ע אין לחוש ע"ז שמעיד סתם שמת דלמא ע"פ סכנה זו הוא מעיד בדדמי והוציא כן מתשו' הרשב"א כ"י ומהרא"י בפסקיו סי' קס"א: ובדף ק"ז ע"א כתב עוד דבזה אפי' שאומר העד שראהו מת לפניו לא מהני עד שיאמר קברתיו כמו במלחמה ודלא כתשובת פני משה ח"ב סי' כ"ז דגם בזה כשאומר שראה שמת סגי (ע' לקמן סנ"ד בשם הרב מה"צ שהשיג עליו והסכים לדעת הפ"מ בזה) . מדה שלישית כשיוצא קול על איש א' שהיה נוסע ממקום פ' למקום פ' שמת ואח"כ העיד ע"א בסתם שמת בזה הוא שנחלקו רבותינו האחרונים ז"ל דעת הרד"ך ומהר"י פמוט ומהרי"ט ז"ל שגם בזה חיישינן שמא ע"פ הקול הוא שהעיד בסתם שמת ואינו כלום ודעת הב"י בתשו' ומהרשד"ם ומהר"ם לובלין דאין חוששין שיעיד בסתם ע"פ הקול. ובדף ק"ח א' כ' דע"כ ל"פ אלא כשהעד שם מגמתו להגיד על מיתת פ' לבד אבל כשהמגיד לא שם עיקר מגמתו להגיד על המיתה אלא על דבר אחר אלא שממילא נמשך הענין ונגרר ע"י הזכרת המיתה בזה כ"ע מודו שיש לחוש שמזכירו בשם מת ע"פ הקול שיצא וכ"ש שאם אותה הפעולה שבא להזכיר לא יצדק כ"א אחר ההנחה שפלוני מת שא"כ היה בהכרח לו' שמת שיש לחוש שאומר כן ע"פ הקול ע"ש ומילי דסברא נינהו. ע"ש עוד בענין א"י מסל"ת בענין זה:

נה

מי שנשתתק. ע' בקו"א לס' מה"צ סעיף זה שכ' בשם הרא"ש ז"ל דחרש שאינו שומע ואינו מדבר א"י להעיד בעדות אשה לא ע"י הרכנה ולא ע"י כתיבה כמו גבי גיטין. וע"ש עוד דהמדבר ואינו שומע כשר לעדות אשה ולכן הרמב"ם וש"ע בסעיף שאח"ז לא מנו חרש בהדי שוטה וקטן כמו שרגיל בכל דוכתי ע"ש:

נו

או קטן. ע' בתשו' נו"ב סי' מ"א שכ' (על נדון דידיה) רק יש לנו לחקור אם ראו מקבלי העדות שהיה לנער הזה שער זקן העליון ונתמלא זקנו כו' דבאיסור דאורייתא לא סמכינן אחזקה כיון שבא לכלל שנים הביא סימנים ואף אם נבדוק עוד ונמצא בו עתה קשה לסמוך כו' ואמנם לדעתי אם הנער יאמר שברי לו שכבר הביא ב' שערות קידם שראה העדות הנ"ל נאמן הוא ע"ש וע' בס' בית מאיר שכ' שהוא מסופק על גיף דין זה אם צריך כלל שיהא גדול ממש בשערות ויותר משמע לו דא"צ שערות כלל ע"ש::

נז

קטן. עבה"ט מ"ש ובפרישה כו' וע' בב"י שכן עלה בדעתו מתחילה לפרש כן דברי הטור ואח"כ דחה פירוש זה והפרישה מקיים זה הפירוש וע' במה"צ ס"ק מ"ג מ"ש בזה והעלה שדברי הב"י עיקר. וע"ש עוד שהביא בשם יש"ש סי' י"ד שדייק מלשון הרמב"ם בפי' המשנה דבאו' התינוק מת פלוני לבד אפילו אומר ג"כ כך וכך ספדני הוי התם לא מהני כיון שלא אמר שעסוק בעצמו בענין הספדו כענין המשנה הרי אנו באין מלספוד שהענין תולה במעשה הקטן עצמו ובק"א שם הביא שגם הרח"ש ז"ל דקדק כן מדברי הרמב"ם ויש ראיה לזה מכתובות כ"ח ע"ב נאמן התינוק לומר כו' ע"י עצמו אבל לא ע"י אחר ע"ש אולם מסקנת היש"ש שם דא"נ שיהא הענין תולה במעשה הקטן עצמו והוכיח כן מלשון הא"ז בשם ראב"ן וראבי"ה. והרב מה"ז פלפל בזה וסיים דצ"ע לדינא ע"ש:

נח

שמע מהתינוקות. עבה"ט וע' במה"צ ס"ק מ"ג שפלפל הרבה בדברי מהרא"י ז"ל והעלה שגם דעת מהרא"י דלא בעינן בזה מסל"ת ממש בכל תנאיו דהיינו שיסיח מעצמו מבלי שאלה כדלקמן סעיף ט"ו אלא דכל שנותן משל וטעם לדבר דרך ספור מעשה מסתמא הוי מסל"ת והביא שכן דעת היש"ש סי' י"ד דכל שאו' דרך סיפור מעשה אפילו שאינו מסל"ת ממש כגון ע"י שאלה אפ"ה גבי קטן מסתמא הוי מסל"ת אם לא שנראה להדיא שמכוין להעיד ובהכי נתיישבו דברי הרמ"א בהגה שלא הביא דבעי' מסל"ת מחמת שבנדון הש"ע שאומרים עכשיו באנו כו' לכ"ע חשיב כמסל"ת. וע"ש בק"א בשם הרn"ש ז"ל שדין זה במחלוקת שנויה והוכhח שם מדברי הש"ג בכתובות כ"ח דס"ל דקטן נאמן בעיגונא אפילו במכוין להעיד ע"ש:

נט

אבל אם אינו לאלתר. כתב בט"ז דבפסקי מהרא"י הביא דעת ראבי"ה שמכשיר אפילו באינו מעיד לאלתר וכ' שיש להחמיר משים דכל ספק פלוגתא בעיגונא קיי"ל להחמיר ע"כ וא"כ לפמ"ש המ"ב בשם תשובת הרא"ם להפך דספק פלוגתא בדיני עיגונא להקל גם בזה יש להקל עכ"ד וע' בח"מ וב"ש. וע' במה"צ ס"ק מ"ה שכ' דכאן לכ"ע אין להקל והתה"ד עצמו לא כ' כן אלא לרווחא דמלתא אבל לפי האמת הראבי"ה יחיד בדבר נגד הרמב"ם וראב"ן ומהרי"ו. והרמ"א הכריע לגמרי דלא כוותי' בין להקל ובין להחמיר ע"ש. וע"ש עוד בס"ק מ"ד שהביא בשם ת' אה"ש שמדייק מלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו אבל אם שמע מפי שוטה או קטן משמע דאיירי בקטן שאינו בן דעת שהוא בכלל השוטה עד שעוסק בשחוק הקמצא אבל קטן שהוא בן דעת שאין דרכו לעסוק בשחוק הקמצא נאמן כגדול אפילו באינו מעיד לאלתר והוא ז"ל פלפל בדבריו ומסיק שצ"ע להקל בדין זה:

ס

שהסיח לפי תומו. עבה"ט מ"ש וכל שבא לב"ד כו' וע' בת' הרא"ש כו' וכוונתו דמתשובת הרא"ש שם מוכח שסובר דאפילו בא הא"י לב"ד חשיב מל"ת וכן משמע ג"כ בת' הרא"ש כלל י"ח דין ט' ע"ש וכן תפס בפשיטות בתשובת ח"צ סי' קמ"א מדבריו. וע' בס' מה"צ בק"א לסי' זה בשם הרמ"ש ז"ל שהביא בשם הרד"ך שסובר ג"כ דאפילו בא לב"ד חשיב מסל"ת כשאו' עם קישור דברים אחרים והרב ז"ל השיג עליו בזה והכריח מתשובת רמב"ן סי' קכ"ח והריב"ש סי' שע"ז דכל שבא לב"ד אפילו אמר בקישור דברים אחרים לא חשיב מסל"ת. וכ' עוד בשם הרשד"ם אה"ע סי' ר"מ דב"ד דקאמר הוא מושב וועד הב"ד אבל מה שאמר בפני רבים לא חשיב כמו בא לב"ד ואם בא לפני הקהל נסתפק מוהריב"ל בח"ג סי' ב' וע"ש סי' ע"ו. וכ' עוד בת' רשד"ם שם דדוקא כשבא לב"ד ואמר בקישור דברים דפלוני מת אז לא מהני דלמה הו"ל לבא לב"ד על לא דבר מוכחא מלתא דלהתיר נתכוין אבל כשיש טעם על ביאתו לב"ד כגון שבא לב"ד לקבור את פלוני שהוא מת וכיוצא בו שיש לתלות ביאתו לבית דין באיזו אמתלא מהני ע"ש: ומ"ש הבה"ט בשם ת' ב"י א"י שאמר לישראל אנה כו' והשיב הא"י פלוני הרגו כו' זה הובא בשמו בק"ע סי' קי"ג. ושם מבואר דמה שהשיב פלוני הרגו היה עם קישור דברים ועיקר חדושו בזה דלא נימא דמה שאמר הישראל לא ידענא כו' הוא ענין אחר והוי כשאלה ע"ש. ומ"ש עוד בשם רשד"ם התחיל הא"י כו' ובין כך בא ישראל אחר כו' יש לעיין שם ולכאורה זה וחידושי דאף ששאלו ישראל אחר דאילו שאלו אותו ישראל עצמו זה מפורש בש"ע לקמן סעיף ט"ו. ומלשון הש"ע שם אע"פ ששאלו אותו אח"כ משמע ג"כ זה דאף ששאלו אחר שלא התחיל הא"י להסיח אליו. וכפי הנראה בק"ע סי' שנ"ג יש באותה תשו' שם חידוש אחר דדוקא אם היה השאלה (לא שנא מאותו ישראל ולא שנא מישראל אחר) תיכף למל"ת של הא"י אבל אחר זמן לא מהני. אך אין דין זה מוסכם וכמ"ש בפ"ת שם. ומ"ש עוד בשם מהרח"ש אם תפסו לא"י כו' יש לעיין שם דלכאורה אין לך אמתלאה גדולה מזו שרוצה להציל עצמו ותולה הקלקלה בחבירו בכדי לחזק דבריו. ומ"ש עוד שאלו לא"י כו' וע' במהר"ם לובלין סי' קל"ב כו' לפי הנראה כוונתו על מה שהובא בשמו בק"ע סימן שכ"ג ואפשר לחלק. ומ"ש עוד כותי שלא נתכוין להתיר כו' מהריב"ל ח"ג סימן ע"ו. הובא זה בקה"ע סימן פ"ב. ושם כתב ה' חלוקות בענין זה ע"ש. ולא ידעתי למה שבק הבה"ט הד' חלוקות הראשונות והעתיק רק דין זה שהוא החלוקה האחרונה שם. גם צ"ע דלעיל בה"ק זה העתיק הבה"ט בשם מהריב"ל ח"א כלל א' סי' ט' כותי שמספר ליהודי בתשובת שאלה וליהודי אחר במל"ת כו' לא הוי מסל"ת. משמע דמפשט פשיטא ליה כך ומדוע כאן נסתפק בזה דהא גם שם לא כיון להתיר ואפשר לחלק ועמ"ש לקמן סעיף ט"ו ס"ק ס"ז. ועיין בספר קהלת יעקב שכתב ט"ז פרטי דינים בדין כותי מסל"ת ע"ש:

סא

וכן אם אמר. עמ"ש לעיל ס"ג ס"ק כ"א לענין ישראל פסול:

סב

אע"פ שלא אמר. עיין בתשובת פני אריה סימן ך' שכתב דנראה פשוט דאם בא א"י ואמר פלוני צוה אותי לפני מותו שלאחר מותו אלך להודיע מיתתו לאשתו אע"פ שאמר כן בלתי ששאלוהו דבר אין זה מסל"ת ואין לך מתכוין לעדות גדול מזה כו' ע"ש:

סג

ויש מחמירים עבה"ט ועיין במה"צ ס"ק מ"ו שהאריך לקיים דברי הר"ן והרבה להשיב על חמש טענות שטען הריב"ש ז"ל נגדו ואעפ"כ כתב לבסוף דפשטי הסוגיות מטין כדברי הריב"ש וכ"ד רוב האחרונים ולדינא הסכים לדעת הב"ח שעושה שכר דבר בין הדיעו' דבמקום עיגון כגון שידוע שאם לא תאמין לזה לא תמצא עדות אחרת ותשב עגונה כל ימיה סומכים על מסל"ת כה"ג שאמר מת סתם שלא ע"י קישור דברים והביא ראיה לזה מדברי הירושלמי: וע"ש עוד בס"ק מ"ז דכשאומר דבריו דרך התאוננות א"צ שיאמר עוד קישור דברים אחרים לכ"ע כיון שניכר שמתכווין להתאונן בלבד ולא לשום עדות ומ"ש הרמב"ם וש"ע אוי לפלוני שמת כמה הי' נאה כו' הוא לאו דוקא ולדינא בשאמר אוי לפלוני שמת לחוד סגי וכ"ה בתשובת מהריב"ל ח"ג סי' ב' ע"ש. ושם בק"א כתב בשם הרח"ש ז"ל דגם לפי דיעה זו דבעינן קישור דברים אחרים זהו דוקא כשהכותי מסיח כן לפני הישראל אבל כשהכותים מספרים ביניהם שפלוני מת והיהודים שמעו ממילא מה שמספרים לכ"ע א"צ בזה קישור דברים ע"ש. ובאמת כ"כ גם הב"ש בשם ת' רש"ך סי' מ' סעיף ב' והובא גם כן בבה"ט כאן ויש לחלק:
ועיין בתשובת נו"ב ס"ס מ"ב שכתב (על עובדא דידיה) וז"ל הנה לדעת הפוסקים דלא בעינן קישור דברים זה פשוט שזה נקרא מסל"ת שהרי הפאסט מיינסטער הגיד מעצמו בלא שום שאלה אלא אפי' לדעת המחמירין דבעי' קישור דברים ג"כ יש להקל דמה שהתחיל הפאסט מיינסטער ושאל פון וואנין זענען די הערין נקרא קישור דברים וכאשר הגידו לו שהם מפראג הגיד להם ממיתת העוזב דת והרי זה דומה למאן דאיכא בי חיואי אך יש לפקפק ע"ז כי כן דרך כל בעלי אכסני' לשאול לאורחים הבאים מאין הם ואין לדבר זה שייכות כלל למיתת העוזב דת שהגיד אח"כ מ"מ לאו דוקא קישור דברים לפניו ה"ה לאחריו כמבואר בפוסקים וא"כ י"ל שמה שהגיד הפאסט מיינסטער די פרויא איזט שוהן פר הייראט זה עצמו נקרא ק"ד שזה מורה שאין כוונתו להעיד אלא לספר סיפורי מעשה דברים בעלמא וראיה לדבר זה מדברי הרמב"ם דבפי"ג מה"ג הלכה י"א כתב כבר אמרנו כו' (כמ"ש המחבר ריש סעיף זה) משמע מדבריו בבבא זו שצריך קישור דברים ובהלכה כ"ה כתב יצא כותי וישראל מעמנו למקום א' ובא הכותי והסיח לפ"ת ואמר איש שיצא מכאן עמי מת משיאין את אשתו ואע"פ שאין הכותי יודע אותו האיש והוא שיאמר קברתיו (ע' לקמן בש"ע סעיף י"ז) הנה מלשונו כאן משמע דלא בעינן קישור דברים ולכן נראה משום דבכאן הלכה כ"ה דמצרך הרמב"ם לומר קברתיו מכמה טעמים שביארו הפוסקים או מטעם שאינו מזכיר שמו כמ"ש המ"מ או מטעמא אחרינא וכיון שעכ"פ צ"ל קברתיו תו לא בעינן קישור דברים שזה עצמו שהכותי מסיים ואומר קברתיו מראה שאין כוונתו להעיד דאטו כותי חבר הוא דגמר דינא ויודע שלא יועיל עדותו בלי קברתיו וא"כ מדאמר הקבורה ש"מ שכוונתו רק לספר דברים כהווייתן ולכן לא הצריך הרמב"ם שום קישור דברים אחרים וא"כ גם בנ"ד מה שאמר די פרויא איזט שוהן פר הייראט חשיב קישור דברים. ועוד דבכתב הבא מזולצבאך נאמר סתם שהסיח הא"י לפ"ת למה לו לדקדק אחריהם שמא היה קישור דברים ובפרט שיהודי ראה אותו שהיה מוטל בחולי גדול ראוי לצרף כל זה להקל עכ"ד ע"ש: ועיין בתשובת חתם סופר סימן מ"ו בעובדא שאחר ה' שנים מעת שנאבד האיש בא ערל א' אל העיר ואמר במל"ת שאשתו עם ערל אחר הרגו לפב"פ והוא לא היה בביתו בשעת הריגתו כי היה ביער לחטוב עצים ובבואו לביתו קודם אור היום מצא ההרוג והכירו בט"ע כי לא היה בו פצע ושום חבורה כי הרגוהו בשפיכ' זפת חם לגרונו ושוב סייע בקבורתו כו' וכתב דפשוט להקל בזה למיחשביה כמסל"ת כי רוב הפוסקים החליטו להקל בקישור דלא כהר"ן אלא דמהרש"ל ביש"ש כ' דאם יתירו אינו מוחה והוא לא יצטרף עמהם מ"מ הכח יש בדברי הערל הנזכר דברים הרבה שהם יתרים ומיחשב קישור דברים ועוד יפה כתב נו"ב קמא סימן מ"ז מידי ספיקא לא נפקא דלמא היה אז ק"ד וכן הדעת נוטה כי אחר שכבר עברו ה' שנים ואין דובר דבר מהנאבד איך יבא הערל ממקום אחר לכאן ויתחיל לספר מעשה שהיה בביתו זה חמש שנים וע"כ בתוך סיפורי שאר דברים נתגלגל הענין עד שבא לזה ולא יהא אלא ספק הוי ליה ספק ספיקא אולי הלכה כהריב"ש ואם תמצא לומר הלכה כהר"ן להחמיר דילמא הוה קישור דברים כו' ע"ש) ומ"ש הבה"ט דעל ראיות ריב"ש קשה לי כו' ע' בנ"צ מ"ש בזה:

סד

שמא נתכוון לדבר אחר. עיין במה"צ ס"ק מ"ט שכ' מלשון זה משמע לכאורה דאפי' בספק שיש לחוש לאיזה אמתלא לא מהני מסל"ת אולם מתשובת מהר"ם שבמיימוני סי' ט' מבואר דלא חיישינן לאמתלא מן הסתם אלא היכא דמוכחא מלתא טובא וכן משמע לשון הטור ונראה שגם דעת הש"ע כן הוא כו' ומוכח שם בתשובת מהר"ם אפי' שאינו אומר אלא פלוני מת שלא ע"י קישור דברים אפ"ה לא חיישינן לאמתלא דלא מוכחא טובא ע"ש: וע"ש עוד שהביא ש"ס דפ' הגוזל (בבא קמא דף קי"ד) וכתב ויש ללמוד מזה במי שנטבע במים שאל"ס וידוע זה ע"פ עדים (ה"ה ע"פ עד א' עמ"ש לקמן סעיף ל"ד מזה) ותו בא א"י מסל"ת ואמר שראהו מיד שהעלוהו מן המים והכירוהו אלא שיש אמתלאה בדבריו דמהימן כיון דמים שאל"ס אינה אסורה אלא מדרבנן וקילא טפי מתרומה דרבנן שהרי אם נשאת לא תנא א"כ לא חיישינן לאמתלאה וה"ה בהעידו אחת מחמש נשים שאין נאמנות להעידה במסל"ת בכה"ג שידוע הוא שנטבע כולי עמש"ל ס"ה ס"ק כ"ד) מיהו בזה לכ"ע בעינן שיסיח בקשר ענין לפניו או לאחריו ע"ש. ועיין בקה"ע סימן רכ"ט הביא שם בשם המבי"ט שמצדד להתיר היכא שכבר יצאה מחזקת א"א דאוריי' ואינה אסורה אלא מדרבנן אפשר לסמוך על א"י אף שאינו מסל"ת כלל ע"ש. ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' ב' בעובדא שהעידו עדים שבעלה נטבע במים שאל"ס ושהו עליו כדי שת"נ ואח"כ אמרו שלשה כותים שלא במסל"ת שמצאו גוף אחד ערום בשפת הנהר והגידו סימנים ואמירת הכותים היה זה שלא בפני זה. והאריך שם לבאר דמצד הסימנים היה ראוי להתיר אף שאינם סימנים מובהקים מ"מ באיסור דרבנן יש לסמוך גם על סימנים אמצעים (עמ"ש מזה לקמן סעיף כ"ד ס"ק צ"ט) אך דא עקתא באשר שלא הגידו לפי תומם. והביא שם ג"כ דברי המבי"ט הנ"ל שרוצה להתיר במילי דרבנן אפי' שלא במסל"ת וכ' עליו אף שאין דבריו מוכרחים כאשר המביט בעצמו פקפק בזה מ"מ יש סמך מדבריו בנ"ד כיון דאמרו זה שלא בפני זה כל אחד סימנים הנ"ל סמכינן עלייהו דמסתמא קושטא קאמרי דהא אמרינן בגיטין דף י"ט בההוא שטרא פרסאה כו' והביא הב"י גירסא בח"מ סימן ס"ח זה שלא בפני זה דהוי כמסיח לפי תומו וה"נ בנ"ד כיון שהגידו זה שלא בפני זה הוי כמסל"ת כו' ע"ש עוד ועמ"ש לעיל ס"ו ס"ק מ"ב:

סה

שהם מחזיקים. עיין בתשובת נו"ב ס"ס מ"ב שכ' דיש מקום להחמיר דאולי לא מהימני ישמעאלים מסל"ת להעיד שמת עוזב דת דאולי ברח ואינו רוצה להחזיק דתם עוד והוציאו עליו קול שמת לחזק דתם והרי זה דומה לשמע מקומנטריסין כו' אך מצאנו בתשובת הר"ן הובא בב"י דמשמע להדיא דנאמן א"כ אין לנו לבדות חששות מלבינו ע"ש:

סו

ששאלו אותו אח"כ. כ' הב"ש בשם ת' מהרשד"ם סימן כ"ג דהיינו דוקא אם שאלו אח"כ באותו מעמד אבל אחר זמן לא מהני שיש לחוש אולי בעת ההיא רוח אחרת עמו ושבקי' להימנותיה ובת' מ"ב סימן ק"ה כ' בשם הרא"ם ובנימין זאב דאפי' אח"כ הוי מל"ת. ועיין במה"צ ס"ק נ"א שדעתו מסכמת לדעת הרשד"ם וכתב אולם מתשובת הרא"ש כלל נ"א סי' ג' בעובדא דאשר בר סיני משמע קצת דגם לאחר שעה יכולין לשואלו ואפשר לחלק לומר דכל שהוא מפרש דבריו הראשונים נאמן אפילו לאחר זמן משא"כ באומר דברים אחרים אינו נאמן אלא באותו מעמד ובכה"ג מיירי הרשד"ם ע"ש:

סז

אח"כ. עבה"ט מ"ש אם יהודי א' כו' והוא מדברי הח"מ שדייק כן מלשון הרמ"א בהגה ומסיים בה אך באמת הוא חומרא גדולה וכי בשביל שאשתקד שאלו אותו לא יהא נאמן עתה במסל"ת ובפרט אם מסל"ת בפני כותים למה לא נאמין לדבריו בשביל שאשתקד שאלו אותו והעתיקו ג"כ הב"ש. ועיין במה"צ ס"ק צ"א מ"ש בזה והמבואר מדבריו דהיכא ששאלו הכותי תחילה ולא השיב כלום ואחר זמן מה בא לישראל השואל ומספר מעצמו הנדון ששאלו עליו זה ודאי לא יקרא מסל"ת אבל היכא שכבר הגיד כל הענין ע"פ שאלה א"כ כבר נסתלק עסק השאלה הראשונ' ואם בא לאח"ז מה וספר הענין פעם שנית במסל"ת צ"ע למעשה בזה. ואם בפעם ראשונה כיון הכותי להתיר בזה ודאי יש לחוש שמה שמספר לפ"ת בפעם שנית אערומי קא מערים כדי להוציא רצונו אל הפועל ובזה מיירי בת' מהריב"ל ח"ג סימן ד' משא"כ בזה שהגיד ע"פ שאלה דאינו מכוין להתיר שאינו נוגע בדבר כל כך ע"ש ועיין בקה"ע סימן פ"ב בשם מהריב"ל דאף אם מתחילה לא בא להתיר רק להעיד יש להסתפק ושמא י"ל דשאני התם שבא לב"ד וזה גרע טפי ויש לעיין:

סח

איה חבירנו. עבה"ט מ"ש אם נזכר אשה אחת כו' הוא מדברי הב"ש בשם המרדכי שמפרש כן דברי הירושלמי ועי' במה"צ ס"ק נ"ט שדין זה אינו ברור:

סט

אבל שאלו כותי אחר. עבה"ט ועיין במה"צ ס"ק נ"ג מ"ש בזה:

ע

במה אתם מדברים. דין זה הוא מת' הריב"ש סימן שע"ז וש"פ ומבואר שם שדעתו דשפיר מקרי מסל"ת אלא שלמעלה ביטל דבריו נגד דעת הר"ן רבו וכ' הט"ז דיש להקל שזה אחר שהריב"ש מביא ראיות נכונות לדבריו ע"ש ועיין במה"צ בק"א לסעי' זה בשם הרח"ש ז"ל שהביא תו' מהריב"ל ח"א סי' ב' הובא בק"ע סי' ז' שנטעה להקל להלכה ולא למעשה ודעת הרשד"ם אה"ע סי' מ"ד להחמיר ושם בסי' פ' כ' שעכ"ז עשו מעשה בשאלוניקי והתירוה ועי' קה"ע סימן רמ"ג רמ"ד:

עא

היה ספק. מבה"ט בענין אי מהני ס"ס בעגונה ועיין מזה בק"ע סימן נ"ג רל"ז רל"ח רע"ב רע"ח שנ"ו ש"ס שס"ט ובתשובת פרח שושן חי"ד כלל ג' סי' א' ובחלק אה"ע כלל ג' סי' ב'. ועיין בתשובת נו"ב סימן מ"ג שהאריך בזה והביא דברי הגאון בעל פ"י בתשובת שב יעקב חי"ד סימן מ"ח והגאון המחבר ש"י שדעתם דאין להקל מכח ס"ס כיון דאיתחזק איסור א"א ותמה עליהם דהלא כתבו התוס' ביבמות דמה אשה דייקא מרעה לחזקה. והאריך בזה וגם בענין מ"ש הפ"י שם דבעגונה איכא תרי חזקות לאיסור חזקת חיים של זה וחזקת א"א והוא מדברי הריב"ש סימן שע"ט ותמה עליהם דזה לא מקרי ב' חזקות רק הכל אחד ופלפל ג"כ בדברי הש"ך בי"ד סי' ק"י בדיני ס"ס אות כ"ח וכ"ט דמסיק לאסור ס"ס בחזקת איסור אבל היכא דאיכא שלש ספיקות מותר ובדברי הט"ז שם ס"ק ט"ו דסובר דאפי' כמה ספיקות אינו מועיל ובדברי הש"ך בנה"כ שם והפר"ח שם ובדברי הפ"י בק"א לכתובות עש"ב. ועיין בת' חמדת שלמה סימן ל"ב:

עב

פלוגתא בדינין אלו. עבה"ט ועיין במה"צ ס"ק נ"ו שהרבה להקשות על הט"ז והעלה דאפשר שגם המקילים לא הקילו אלא במקום שיש אומדנות המוכיחות שמת דבכה"ג כבר יצאה מחזקת א"א מן התורה כמ"ש הרמ"א בסמוך דעכשיו הוי פלוגתא בדרבנן ובשעת הדחק סומכין אפי' על יחיד נגד רבים היכא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וכמ"ש הש"ך בי"ד סימן רמ"ב ודלא כמשמעות הט"ז כאן ע"ש. ומ"ש הח"מ ס"ק ל"א כי גם בעיגון אין כל העגונו' שוות כו' עיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן ק"י. ועיין בתשובת חתם סופר סי' ס"א באמצע התשובה דהרב השואל תמה על הח"מ בתשובתו בהך דפנחס מארלא שכתב דפלוגת' הפוסקים הוה כב' כתי עדים ומוקמי אשה בחזקת א"א דמה לי עדים ומה לי דיינים ופקפק עליו דודאי לא דמי דעדים מכחישים אהדדי לגמרי זה אומר מת וזה אומר חי אבל הפוסקים לא מכחשי לגמרי דגם להמחמירים שאין לסמוך על עדות כזו מ"מ אפשר שהוא מת והוא ז"ל כתב לו דיפה תמה וראוי למי שאומרה ועב"ש ס"ק מ"ז ובק"ע סימן רכ"ו כו' עכ"ל ע"ש):

עג

אבל אם שואלים כותים. עח"מ שכתב דגם הר"ן מסכים לזה ולא כהב"י שכתב דהר"ן חולק ע"ז והב"ש דחה דבריו ועיין במה"צ ס"ק נ"ז שהוכיח מדברי הר"ן בתשובה סימן ע"א בעובדא דמיימין מאלקי (והובא בב"י בדיני טביעה) כדעת הח"מ ודחה ג"כ דברי מהר"ם לובלין בתשו' סימן ק"י שמדייק מת' מהרי"ק שורש קכ"א דלא ס"ל כתה"ד בזה דליתא דמהרי"ק מיירי שם בשופט ושאלת השופט שאני ע"ש. ושם בק"א הביא בשם הרח"ש ז"ל שדעתו להחמיר בזה כדעת הב"י בשם הר"ן והקשה ג"כ מדברי הר"ן סימן ע"א הנ"ל ותירץ שיש חילוק בין שהשאלה היא אם חי או מת כמו איה פלוני וכיוצא בזה שמרגיש שיש נפקותא בדבר ובין נדון הר"ן הנ"ל שכבר ראו מת על שפת הים ולא שאל ממנו רק הזמן שהגיע ליבשה בזה אינו מרגיש נפקותא בדבר ולא נפיק מתורת מסל"ת וסיים ועכ"ז צ"ע קצת ע"ש וכן מחלק בת' גאוני בתראי סימן ב' בהגה ע"ש ועיין בתשובת רא"ז פנים מאירות ח"ג ס"ס מ':

עד

כותים אותו עיין בת' גאוני בתראי סימן ב' שכתב על עובדא דידי' וז"ל ועוד יש להתירה אפילו נאמר דזה הוי שאלה מכל מקום כיון שהעד מעיד שהא"י לא ידעו שהשואל הוא יהודי אם כן מקרי מסל"ת שהרי כתב בת"ה כו' והכא הוי כשואל אותו א"י דהא הטעם דשרי בשואל אותו א"י משום דע"כ אין כוונתו להעיד ואצ"ל להתיר כיון דליכא ישראל למי הוא מעיד ה"ה כאן כיון שלא ידעו שזה ישראל הוי מגיד דבריו לא"י שלא בפני ישראל ושרי עכ"ל ע"ש עוד וע' בק"ע סי' רס"ה:

עה

והגיד אומדנות עי' בתשובת מהר"ם לובלין סי' ק"י וסי' ק"ל דאם היה קצת מסל"ת כגון שלא היה שאלה גמורה אם הגיד אומדנות המוכיחות על מיתתו שריא אפילו לכתחילה והוציא כן מהתו' בשלהי יבמות בעובדא דפונדקית ע"ש וע' במה"צ ס"ק נ"ב שאין דבריו מוכרחים בזה. וע' בט"ז:

עו

המוכיחות. עבה"ט (מ"ש בענין רוצח שהודה בלא עינוי כו' וע' בתשובת ח"ס סי' צ' מה שכתבתי בזה) . וע' בתשובת נו"ב סי' מ"ג כ' שם וז"ל אמנם לפי הנזכר בשאלתו שהפקיד והשררה החזירו להם הברוסטיך שלו עם כפתורי כסף שהיה בו זהו הוכחה גדולה שהאמת כן שאל"כ למה יתנו דבר ששוה איזה זהובים בחנם כו' וכשעשה מעשה המוכיח על אמתת הדברים עדיף ממל"ת שהרי מסל"ת לא מהני בבשר שביד כותי דכלל גדול שאין כותי מסל"ת נאמן באיסור דאורייתא כ"א בעדות אשה ואפ"ה אם אינו נהנה בחליפין מהני כמ"ש בי"ד סי' קי"ח א"כ בעדות אשה שמסל"ת מהני ק"ו מעשה שאפילו מפסיד לעצמו במעשה הזה שמהני להאמינו כו' ועד כאן לא נחלק מהרש"ך על המ"ב (כמו שהובא בבה"ט) אלא בסתם א"א שהודה הא"י על הריגת בעלה שאכתי לא יצאה מחזקת איסור אבל בנטבע במים שאל"ס אפילו לא שהו עד שת"נ שכבר יצאה מחזקת איסור מודה ובפרט שאומדנא זו עדיפא מאומדנא של המ"ב ששם האומדנא דלמה יחייב עצמו מיתה וידוע דברי הרמב"ם דלכך אין אדם נאמן ע"ע לחייב מיתה דאולי הוא מן הבוחרים מות מחיים אבל כאן שהפקיד יחזיר דבר השוה ממון זה מן הנמנע שיעשה על מגן ע"ש מה שכ' ליישב דלא תיקשי ע"ז מעובדא דפונדקית שהוציאה לכם מקלו כו' ע"ש:

עז

לא תצא. עי' במה"צ ס"ק נ"ח שהביא בשם הרדב"ז ח"א סי' תקכ"ו שהשיג על התה"ד בדין זה וכ' שאם היה בא מעשה כזה לפניו היה מונציא האשה מבעלה והיה עושה בניה ספק ממזרים ע"ש. והוא ז"ל האריך להשיב על כל השגות של הרדב"ז ז"ל ולקיים דברי התה"ד והרמ"א בכאן וסיים מיהו דוקא באומדנות המוכיחות טובא דחשיב כרוב גמור הוא דסמכי' עלייהו מן התורה. וכל זה לשיטת התו' והרא"ש וש"פ אבל מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות הוכחנו בסעיף כ"ד וכ"ט ול"ג שסובר דאפילו בדברים שרובן למיתה אם נשאת תצא מדרבנן וכדעת הרדב"ז הנ"ל ע"כ אין להקל בזה כ"א בשעת הדחק ולפי ראות עיני המורה להורות כשורה עכ"ד ע"ש ועמש"ל עוד מדין זה:

עח

לא העיד בפירוש. עבה"ט מ"ש מיהו אם הישראל אומר כו' וע' בת' גאוני בתראי ס' י' בתשובת הגאון בעל תוי"ט כ' שם להיפך דאף להחולק ומצריך שיאמר בפי' שהכותי הא' היה מסל"ת דוקא בכותי מפי כותי אבל בישראל מפי כותי לא ע"ש עוד: ומ"ש הבה"ט בשם ח"מ אם כותי מעיד מסל"ת מפי ישראל כו' עד גם הוא מתכווין להעיד עי' בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין ח' שכ' להוכיח ספק זה מעובדא דחסא דמוכח משם דכותי מסל"ת מפי ישראלים שכיוונו להעיד מהני ומסיים דמ"מ צ"ע לדינא ע"ש. ועמ"ש בנ"צ לעיל ס"ג בד"ה וכן כותי:

עט

ויש חולקין בזה. עבה"ט וע' בח"מ שכ' דאפשר דאין כאן מחלוקת וגם מהרי"ק והר"ן ס"ל כהתה"ד כו' וע' במה"צ ס"ק ס"א שהוכיח דהעיקר כדעת הח"מ דגם דעת הר"ן הוא דסגי בסתם ולא אתי הר"ן אלא לאפוקי היכא שנראה מדברי הכותי השני שדברי הכותי הראשון לא היה במסל"ת ואיך שיהיה הנה לדידן דקיי"ל דא"צ קישור דברים אחרים במל"ת וגם שאלת כותי לכותי לא מגרע כח מסל"ת פשיטא דאין לחוש בסתמא שמא לא היה דברי הכותי הראשון במסל"ת. וע"ש מה שתמה על הב"ש שק"מ בזה ועל ת' הראנ"ח סי' ך' הובא בקה"ע סי' רנ"ח. ושם בק"א הביא בשם הרח"ש ז"ל שכ' בשם מהריב"ל ח"א סי' א' וח"ג סי' פ"ט שדעתו ג"כ להקל כדעת התה"ד וגם מדבריו נראה שהר"ן ומהרי"ק אינן חולקין עליו בזה ע"ש:

פ

שיצא מכאן עמי. עבה"ט מ"ש לדעת הר"ן כו' ועמ"ש לעיל סי"ד ס"ק ס"ג בשם נו"ב סי' מ"ב. וע' עוד בבה"ט מ"ש אע"פ שמדברי הרמב"ם כו' עד וט"ז לא פסק כן וע' במה"צ ס"ק ס"ג שהרבה להשיב על ארבעה טענות של הט"ז. ועל ארבעה לו ישיבנו ומבואר שם דאין כוונת הרא"ש להקל בזה גם בלכתחילה שא"צ לשאול ממנו אלא לענין דיעבד קאמר ומיירי שאין הא"י לפנינו שא"א לשאול. ושוב האריך להקשות על הרא"ש מעובדא דשומשי יבמות קט"ו ומסיק דהרא"ש מיירי שאותן העדים שאמרו שפלוני נתלוה עמו בדרך ר"ל שנתלוו שניהם לילך ולשוב לביתם ביחד בחברה אחת ע"מ שלא להפרד עד שישובו לכאן וכן דייק לשון הרא"ש ועל פי זה יש לומר דגם הרמב"ם וש"ע יודו בכהאי גוונא דהם לא מיירי בכה"ג אלא שישראל וכותי יצאו מעמנו ולא ידענו אם יצאו ביחד ע"מ לשוב לביתם ביחד ושלא להפרד מש"ה הצריכו שיאמר שיצא עמי מכאן ע"ש וכתב עוד שם בשם הב"י בתשובה בדיני מסל"ת סימן ז' דגם כשאומר הכותי ישראל שיצא עמי מכאן מת מ"מ צריך שיבינו מתוך דבריו שעל אותו פעם ועל אותו דרך הוא אומר כגון שהיה מדבר עם הרוכלי' שראו אותו תחילה מתלוה עם אותו יהודי וכיוצא בזה שאם לא כן יש לחו' שמא לעיתי' רחוקות כו' ר"ל דכשהוא מדבר עם אותן אנשים שראו מתלוה עם אותו יהודי מסתמא כוונתו על אותו הדרך ועל אותו הפעם שראוהו הם וכמ"ש הט"ז כאן והא דהצריך הרמב"ם בזה לומר שיצא עמי מכאן ולא אמרינן ג"כ דמסתמא על אותו יהודי שראוהו יוצא עמו הוא מספר י"ל דמיירי שאותן הרוכלים שסיפר הכותי לפניהם לא היו מכירים מי היה היהודי ואם הוא בעל האשה הזאת אלא שאחרים ראו להכותי שיצא בפעם ההוא עם בעל האשה הזאת אולם מהריב"ל ח"א סימן ב' כתב דאין לחוש כלל שמא על זמן אחר הוא מספר וצ"ע למה אם לא שנאמר דמיירי שסיפר הכותי זה סמוך ליציאתו מן המקום ההוא דאז מסתמא על הדרך שמזמן קרוב הוא מספר אבל אם היה מספר בכמו שנה או יותר אחר שיצא עמו ודאי יש לחוש לכ"ע ועדיין צ"ע עכ"ד וע' בק"א שם בשם הרח"ש ז"ל שנראה מדעתו ג"כ דכיון שאמר סתם איש שיצא עמי מסתמא על זמן היותר קרוב הוא מעיד ע"ש היטב: ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן י"ח בעובדא שבא יהודי אחד לבית אושפיזא ושמע משני כותים שדברו זה עם זה שהיהודי אחד שהיה רגיל לילך עם איש יהודי זה איז נהרג גווארין אום זונסט (שם מבואר לשון הגביות עדות באריכות) והשיב להתיר אם איש יהודי זה מעיד שלא היה רגיל שום יהודי אחר לילך עמו לכפר זה אלא בעלה של אשה זו איתתא שריא לעלמא דאף שלא הקדים הכותי דברים אחרים מקודם מ"מ הוי מסל"ת כמו שהעיד הב"י שבכל בתי דינים שהיו בסלוניק כו' (עמ"ש לעיל סי"ד ס"ק ס"ג) ואף שלא אמר שראה שמת מ"מ כיון שאמר שיודע שהוא נהרג הוי מסל"ת שמת כמו שהביא הב"י כו' ואף שלא הזכיר שמו מ"מ כיון דידוע להיהודי הנ"ל שלא היה רגיל שום יהודי אחר לילך עמו רק בעלה של זה איתתא שריא כמו שהביא בהגהת מרדכי סוף יבמות כו' ואף שהרמב"ם כתב יצא ישראל וכותי מעמנו כו' והוא שיאמר קברתיו וכתב הריב"ש שראוי להחמיר כדבריו מ"מ הלא כתב הר"ן וד"מ דדוקא כשאין מכירו אבל אם מכירו לא בעינן קברתיו בכותי מסל"ת והכי רהיטא סוגיא דש"ס ובנ"ד נראה שהיה מכירו כיון שאמר איש יהודי שהי' רגיל לילך עם זה א"כ אף הרמב"ם מודה דא"צ לומר קברתיו ע"כ נראה להתיר אשת פלוני ובלבד שיסכימו ג' בעלי הוראה המפורסמים עכ"ד ע"ש:

פא

ואינו מכירו. עבה"ט ועיין בקונ' הרח"ש ז"ל דף כ' ע"ד ודף כ"ג ע"א שהאריך לבאר כל השיטות שיש בדעת הרמב"ם ז"ל (וגם במה"צ ס"ק ס"ג האריך בזה) ולפי מה דמסיק שם דלא נהגו לפסוק כהרמב"ם בזה אין מן הצורך להביא דבריו בזה:

פב

אבל אם מכירו. עיין בתשובת מהר"ם אלשקר סימן קי"א וקי"ב וקי"ג:

פג

וכן פשט המנהג. לכאורה משמע אדסמיך ליה קאי באם מכירו דוקא ובס' מה"צ ס"ק ס"ג כתב דהמעיין בפסקי מהרא"י סימן רכ"ג יראה שכוונתו לומר דהמנהג הוא שלא להצריך קברתיו בכל ענין ושלא כדעת הרמב"ם ז"ל וכ"כ הב"י בתשובה בדיני מסל"ת סימן ח' וכ"כ מהר"י סמיוט בתשובה שם סימן ב' וכ"כ מהריב"ל ח"א סימן ב' וכ"כ מוהרי"ט שם וכ"ה בתשובת רמ"א סימן ק"א ע"ש: (אכן בתשו בת ח"ס סי' צ' משמע שדעתו לחוש להרמב"ם שכ' שם וז"ל ואי משום דלא אמר קברתיו ופשיטא דיש לחוש לדעת הרמב"ם דבעי שיאמר וקברתיו היכא שלא הזכיר שם ממש רק שהיה עמי ושיצא עמי מכאן הנה יש מקום לומר דבנד"ז ברוצח שהודה גם הרמב"ם יודה כו' כיון דטעם הימנותי' לאו משום על"ג דמה איכפת ליה מה שיהיה אחר מותו אלא משום דחזקה קושטא קאמר וממילא תו לא חיישינן שאומר בדדמי דטפי הו"ל לומר דברים כהווייתן שלא המיתו לגמרי כו' עכ"ל ע"ש וע"ל סק"פ):

פד

אסורים בקולר. עבה"ט מ"ש וכתב בת' מ"ב אם כותי מכיר א' מהם כו' ועיין בס' בית מאיר שתמה על הב"ש בזה שהעתיק כאן דברי המ"ב בסתם ובאמת המ"ב למד זה מן תשובת הרא"ש במ"ש אעובדא דאבא יודן ולא הוזקקו ב"ד לחקור אם הדה אותו שנתלוה עמו כו'. וא"כ לפמ"ש הב"ש בס"ק הקודם דהט"ז מאריך בזה ופוסק דלא כהרא"ש (וכמו שהובא ג"כ בבה"ט לעיל ס"ק נ"ז) גם האי דינא דהמ"ב ליתא ע"ש: (וכ"כ בתשובת חתם סופר ס"ס צ' ע"ש עוד):

פה

וי"א דכל זה כו' עיין בתשובת נו"ב ס"ס מ"ב על אודות כ' שבא מזולצבאך שמת העוזב דת מאיר וועלי מעיר אמבורג וכתב וז"ל ועוד בה שלישית שיש ריעותא בגוף העדות שלא הזכיר שם אביו ואולי מה שאמרו ועלי יש לחשוב כמו שם אביו והדבר קשה להקל ואין לדמותו אפילו לכינוי פאר"ח שהזכיר הריב"ש דכאן כל המשפחה נקראים בשם וועלי אך נלע"ד שבעוזב דת יש מקום להקל שא"צ להזכיר שם אביו ולא חיישינן לתרי מאיר כיון שמאיר זה בעל האשה ידענו בו שעזב דת לא חיישי' שגם מאיר אחר עזב דת דאוקמינן ישראל בחזקתם חזקת יהדות. אלא דלפ"ז נימא שאם שמענו סתם שעוזב דת מת בלי הזכרת שמו כלל ולא שם עירו ג"כ נימא להקל דאוקי כל ישראל אחזקתן והא ודאי ליתא וכמה עוזבים דת שמענו בעולם א"כ גם הזכרת שמו לא מהני דכמה עוזבים דת הוחזקו בעולם ולא ידענו את שמם ואולי שם א' מהם ג"כ מאיר ואיהו הוא שמת. אלא דבלא הוחזקו ולא שכיחי שיירות לכ"ע לא חיישי' ועכ"פ לא שכיחי שיהודים יעזבו דתם וא"כ הוי לא הוחזקו תרי מאיר וועלי מעיר אמבורג ולא שכיחי שיירא ובזה ודאי לא חיישינן לתרי יב"ש ושם עירו עכ"פ לא גרע משם אביו ובפרט בצירוף משפחתו. ועוד נ"ל להקל דאף דעיר אמבורג הוא מעבר לרבים ושכיחי שיירות מ"מ שיבואו לשם זרים מעיר אחרת ויתיישבו שם וישאו שם נשים זה לא שכיח. ועוד כיון שמאיר זה ידענו שמקום דירתו שם ועתה שלקחה אשתו (האינה יהודית) איש אחר א"כ אי נימא שזה המאיר וועלי שמת הוא אחר עכצ"ל שזה מאיר נעלם והרחיק נדוד ולא נודע מקומו איו וזה לא חיישי' רק דאמרי' כאן היה וכאן נמצ' ואיהו הוא שמת כדמוכח בשלהי יבמות בההוא גברא דבשילהי הלילא כו' דאלולי שיש אמתלא לתלו' דמחמת כיסופא אזל לעלמא לא חיישי' כלל דאזל לעלמא אלא דאמרי' כאן היה וכאן נמצא ואיהו הוא שמת. אלא דגם כאן יש אמתלא לתלות דברח כי אולי נתן בלבו לשוב כו' אך אין לנו לבדות חששות מלבינו ובפרט שהיה אצלו יהודי וראה אותו בחולי גדול עכ"ד ע"ש. וע' בנו"ב תניינא ס"ס נ"ה שכ' הנה יש כאן שמו ושם עירו אך שאין כאן שם אביו והא ודאי שהי' אמצעי לחוד עדיף משם אביו לחוד שהרי סי"א לחוד מהני להרבה פוסקים דסימנים דאורייתא ואפילו הרמב"ם שמחמיר סובר שאינו רק חומרא דרבנן ושם אביו לחוד ודאי לא מהני כלל וא"כ כאן שיש שמו ושם עירו וסי' הגוף שעדיף משם אביו פשיטא דמהני. ועוד כיון שאמר שהלך אצל אחיו לעזור לו ובעל האשה הזאת בשביל עזר הלך אצל אחיו כו' ע"ש וע' בתשובת חמדת שלמה סי' כ"א:

פו

שם עירו. עבה"ט מ"ש או פלוני אח פלוני הוי כמזכיר שמו ושם אביו: וע' בנו"ב תניינא ס"ס מ"ו שאצלו ז"ל אין זה ברור ב"כ דיש לחלק כי אב אחד יש לכל אחד ולכן בקושי שיזדמן שני יוסף בן שמעון אבל אחים יש הרבה לכל אחד ויותר מזדמן שנים שוים בשמותם ובשם אחיהם ע"ש וע' בתשו' חמדת שלמה סי' כ"ז וכ"ח:

פז

יצא עמנו. עבה"ט וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ' מענין זה. וע' בש' מה"צ שהאריך מאד בשני סעיפים אלו ובסופו י"ז חידושי דינים. (וע' בתשובת חתם סופר סי' מ"ה וסי' ע"א ג"כ מענין זה. ושם בסי' ע"א במי שמת בריחוק מקום ואמר לפני מותו שמו מ' ז' פונקל ושם עירו זאברוז הסמוך לטרניפאל ושם אשתו פ'. ושאלו אותו העדים אם יש לו בנים ואמר שיש לו שתי בנות אחת מאשתו הראשונה ואחת מאשתו השניה וגם אמר שיש לו בית סמוך לבהכ"נ ומביתו נסע בהתחלת ימי הקיץ לבקש לו מקום להיות מלמד ולא חקרו העדים אם שתי הבנות קיימים או לא ונמצא כל הסימנים שאמר אך מה שאמר כי לו שתי בנות נמצא שאין לו רק בת אחת ובתו השניה מתה טרם פרידתו מביתו והיה אז בביתו ונהג ז' ימי אבילות ונשאל אי חיישי' בכה"ג דילמא אתרמי שמא כשמא ועיר כעיר. והשיב ע"ז באריכות והביא דברי תשובת הר"ן סי' ל"ג בעובדא שהיה העדות מכוון מכל צד רק ששינה שמו כו' ודברי תשובת מ"ב סי' ק"ט בעובדא שהעידו עכו"ם מסל"ת עדות מיושר בשמם ומקומם אך שאמרו שהאב והבן שניהם היה להם עסק עם הדוכס ושניהם נשבו וזה לא היה כי לא היה עסק ולא נשבה רק האב לבד כו' וגם דברי תשובת ב"י סי' י"ב שהובא בקיצור בק"ע אות ר"א ופלפל בדבריהם ומסיק בנדון השאלה יש לסמוך להקל כיון שיש הוכחות מרובות ועצומות שזה הוא וגם הרי לא אמר להדיא ששתי בנותיו חיות הנה רק משמעות לשון העדים אפשר לא הבינו היטב ובשגם שביום ההוא אבדו עשתנותיו אפשר מחמת ביעתותא דמה"מ שכח שכבר התאבל על הבת ההיא כו' ועכ"פ אחר שכבר חפשנו ובדקנו בבית הסמוך לבהכ"נ בזבארוז הסמוכה לטרניפאל מזמן יציאתו של זה היינו תחלת הקיץ ולא נמצא שום א' שיצא משם ששמו כך וכך הרי אשתו מותרת לעלמא ע"ש. וע' בתשובת גאוני בתראי סי' כ"ז בענין שאמר העד שההרוג כבר הודיע לכל שהוא מק"ק הוראדנא ואשה זו הגידה שבעלה אינו מהוראדנא אלא מעיר אחת סמוך להוראדנא איזה פרסאות ונתווכחו ביה שלשה גדולי הדור ע"ש. וע' בתשובת הגאון מהרי"מ מבריסק סי' י"ט מענין כיוצא בזה):

פח

לא היה בפני ב"ד. עי' במה"צ ס"ק ע"ז מה שתמה על הב"י בתשו' המובא בקה"ע סי' קנ"ט וע' בנ"צ מ"ש בזה:

פט

ואסור לדרוש ולחקור הרבה. ע' ב"ח שכ' בשם הה"מ לפרש להרמב"ם אע"ג דא"צ דו"ח מ"מ צריך לשאול אותו ב' וג' פעמים האיך ראית שמת ובמה ידעת דאפשר שהוא טועה בדבר כו' והכי משמע מעובדא דר' טרפון סוף יבמות ששאל ודקדק עם העד ב' וג' פעמים וכיון את דבריו ואז השיא את אשתו והכי נקטי' עכ"ל וע' במה"צ סק"פ שהשיג עליו דאדרבא מהש"ס שם מוכח דא"צ לדקדק ב' וג' פעמים ולהרמב"ם איסורא נמי איכא בזה ומ"ש הה"מ אבל לומר כיצד היה כ"ע מודו ר"ל במה שאמר ר' טרפון להעד כיצד אתה יודע (וכדלעיל סעיף ה') ולא לענין ב' וג' פעמים ע"ש:

צ

אז צריך דרישה וחקירה. כתב הריב"ש סימן רס"ו דמ"מ אין דינו בדיני נפשות ממש שאם יאמר בא' מן החקירות איני יודע עדותו בטילה אלא דלכתחילה בלבד הוא שצריך הדיין לדרוש ולחקור בדין מרומה בכל היכולת כדי להוציא הדין לאמיתו וכ"פ הרמ"א בח"מ ר"ס ט"ו אבל בת' מהר"ב אשכנזי סימן ה' השיג על הריב"ש בדין זה וכתב דדין מרומה דינו ממש כד"נ ושכן דעת הרמב"ם והרמ"ה ור"י. והר"ן ז"ל ועש"ך ח"מ סימן ל"ג ס"ק ט"ז:

צא

כדי להעיד עליו. עי במה"צ ס"ק פ"א שנסתפק בא"י המסל"ת שראה אדם הרוג או מת לאור הנר או לאור הלבנה והכירו שהוא פ' אי מהני די"ל דדוקא ישראל המכוין להעיד ונותן לבו להכירו יפה כדי להעיד עליו הוא שיכול להכירו גם לאור הנר אבל א"י המסל"ת שלא כוון להעיד בשעת ראייתו לאור הנר אפשר שלא דקדק בהכרתו יפה. והלא בל"ז דעת הר"ש והר"ן (הובא בב"ש סקע"ו) דכותי מסל"ת אינו נאמן לעולם לומר שהכיר אדם הרוג או מת בטב"ע ונהי דלא קי"ל כוותייהו כמ"ש הב"ש שם מ"מ בזה שאומר שלא ראה אותו כ"א לאור הנר אפשר דכ"ע חיישינן שמא לא דקדק יפה בהכרתו והניח בצ"ע ע"ש:

צב

והלכו ומצאוהו שנשתנה. ע' במה"צ סקפ"ב לכאורה נראה דוקא בהלכו וראו בו שמת אבל אם לא הלכו לשם אין סומכין לומר שמת ע"י שהכישו נחש כיון דיש רפואה לנשיכתו כדאי' בשבת ק"ט אלא דבסכ"ט אי' בנפל לחפירה מלאה נחשים ועקרבים מעידין עליו שמת וצ"ל דשם כיון שהוא נשוך בנשיכות הרבה קים לחז"ל שאין מועיל לו שום רפואה או דנחשים ועקרבים הוי כמו זיבורא ועקרבא שאחז"ל בחגיגה שאין לו תרופה לפי שרפואה של זה קשה לחבירו ומש"ה בעינן תרתי נחשים ועקרבים ואולי מיירי התם כשא"א לו לעלות משם מעצמו עד שיעלוהו אחרים וביני ביני מסתמא לא יוכל לחיות וצ"ע עכ"ד ע"ש:

צג

ופרצוף פניו קיימים. ע' בתשו' חוט השני סי' צ"ו בענין שהעיד העד שניטל העור מעל פניו והוא החזירה על פניו והכירו אם זה נקרא פ"פ קיימים ע"ש וע' בתשובת צ"צ סי' מ"ה הובא בקה"ע סי' תי"ב:

צד

והכירוהו בהם. עבה"ט וע' במה"צ סקפ"ה מ"ש בזה. וע' בח"מ לקמן סקמ"ה ובב"ש סקע"ו והועתק בבה"ט סקע"ח כתבו דכל ט"ע צריך עיון ועיין בתשו' נו"ב סי' ל"ט שכ' דאין ר"ל דבעינן עיון גמור (וכמו שרצה באמת חכם אחד לומר כן) אלא אפילו עיון כל דהו מהני וראיה מתוס' בחולין דף צ"ה בד"ה לא מהדרינן ע"ש ועיין בנו"ב תניינא סי' ס"ב בתשו' מבן המחבר שרב אחד הקשה לו מדברי המחבר בש"ע יו"ד סי' ס"ג שהעתיק לשון הרמב"ם והוא מכירו ודאי כו' מבואר דלא כהתוס' וכמ"ש הפר"ח שם. והוא ז"ל השיב לו דגם אביו ז"ל בנו"ב קמא לא החליט הדין דדי בט"ע כ"ד אלא לסניף בעלמא. ועוד כתב דרך אחר דשפיר כתב אביו ז"ל דדי בט"ע כ"ד דהוא מיירי בט"ע פני האדם בזה לכ"ע סגי בט"ע כ"ד והרמב"ם והמחבר שם ג"כ מודו דסגי כאן בהכי ודלא כהפר"ח שם אלא דשם מיירי בחתיכת בשר שאין בו תמונות שונות צריך להיות ט"ע גמור דהיינו ששבעתן העין מתחלה ע"ש היטב:

צה

וחיישינן לשאלה. הנה בדין זה יש מחלוקת גדולה בין הפוסקים דמדברי הרא"ש בתשובה סוף כלל נ"א והביאו הטור בסי' קי"ח מבואר דחיישינן לשאלה וכן יראה ממ"ש בפסקיו פ"ק דב"מ סי' נ' והטור כאן סתם דבריו אולם בסי' קל"ב גבי גט פסק בפשיטות דחיישינן לשאלה וכ"מ בס' השיטה לב"מ בשם הרשב"א ז"ל וכן נראה מדברי רבינו ירוחם במישרים נתיב כ' ח"ב דבאיסור א"א חיישינן לשאלה הביאו הרח"ש וכ"מ בתשו' מהר"ם החדשות סי' שע"א ואחריהם נמשכו מהרא"י בפסקיו סי' קע"א ומהרי"ו סי' ע"ט וק"נ וכ"ה דעת הספר מתית ומהר"ן מאיגרא שהביאו שם וכ"פ הב"ח בתשובה סי' ש"ו. אולם הנ"י והר"ן בחידושיו פ"ב דב"מ בשם יש מי שאומר פסקו דלא חיישי' לשאלה וכ"פ הריטב"א בחידושיו הביאו מהרי"ט בתשובה ח"ב סי' ל"ה והב"י כתב בתשובה בדיני מסל"ת סי' ז' שכן משמע דעת המרדכי סוף יבמות וכן יראה ממ"ש התוס' יבמות ק"כ ע"ב ד"ה כליו כמ"ש הב"י שם (לפ"ז קושית הבה"ט סוף ס"ק ע"א לק"מ וכן משמע מלשון הרמב"ן בחידושיו לגיטין כ"ז א' ואחריהם נמשך גדול האחרונים מהר"ל מפראג הובא בתשובת גאוני בתראי סי' י' ובתשו' חינוך ב"י סי' קל"ב והסכים עמו בזה הגאון מהר"י פאלק בתשובתו שם ועוד בתשובת גאוני בתראי סי' כ"א תשובת הגאון בעל מג"ש בארוכה וכתב שדעת הפוסקים רובן ככולן דל"ח לשאלה ושם סי' כ' תשובת הגאון אחיו של הט"ז שסובר ג"כ דל"ח לשאלה וכן מטין דברי הט"ז בת' ב"ח החדשו סי' ע"ח. וכ"ד הש"ך בח"מ סי' ס"ה סקכ"ו והניח בצ"ע ע"ש. וע' בס' מה"צ סקפ"ז שהאריך בזה והראה פנים בהלכה לשתי הסברות והעלה שגם דעת הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג ובה"ע מטין ונראין דס"ל דלא חיישינן לשאלה ודלא כהב"י שכ' משמם דס"ל דחיישינן לשאלה וכבר עמדו ע"ז עליו בקונ' מהרח"ש דף ט"ל ומהרי"ט שם והש"ך בח"מ סי' ס"ה סקכ"ו ע"ש וסיים דמ"מ אין להקל בדין זה נגד דעת הש"ע אם לא בצירוף שאר אומדנות ואחר העיון ושקול הדעת כפי ראות עיני המורה כי המעיין בת' נו"ב סי' כ"א יראה שגם הגאון ז"ל לא סמך על דעתו בזה כ"א בצירוף שאר אומדנות עכ"ד ע"ש. גם בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ל"ב האריך בזה ומראה פנים לכל צד דהעיקר דל"ח לשאלה ומסיים דמ"מ חלילה לנו להקל נגד מרן הב"י ובפרט דהב"ח הסכים עמו והעיד שכן נהגו להורות בכל המדינות ע"ש. וע' ביאור החסיד הגר"א זצוק"ל סקפ"ג שגם הוא ז"ל תמה על הב"י בזה ודעתו דהעיקר דל"ח לשאלה וכ"ש להצטרף לשאר אומדנות ע"ש (אך מ"ש הגאון ז"ל שם וז"ל וכ"כ תוס' ביבמות ק"כ ע"ב סוד"ה כליו ומ"ש בתוס' כמה דחוקים ללישנא דחיישינן ולבסוף נשאר בקושיא וגם התירוצים הראשונים דחוקים למאוד עכ"ל אין מובן כוונתו דלפי ראות עינינו בתוס' שם לא נשארו כלל בקושיא ומ"ש אבל קשה הוא סיומא דתירוצא וקאי על המקשן וע' בחידושי מהרמ"ל שם ודוק. גם בתשו' משכנות יעקב סי' ט' האריך להוכיח שדעת רוב הראשונים ורבים מגדולי האחרונים דל"ח לשאלה וכתב דכדאין הם כל אלו לסמוך עליהם אף בשל תורה ומכ"ש בהכרת נטבע במים שאל"ס (כמו בעובדא דידיה דהוי איסור דרבנן ובמקום עיגונא ועיד נראה דאף לשיטת המחמירים וסוברים דחיישינן לשאלה היינו דוקא בדברים שדרכן להשאיל ובאיש שדרכו להשאיל ולאו דוקא כיס וארנקי וטבעת ואוכף המוזכר בגמ' דלא מושלי דה"ה לשאר כלים כו' וזהו דמי לדין דברים העשויין כו' ואין עשויין כו' המוזכר בטוען ונטען וא"כ ודאי דתלוי ג"כ בדעת בעלי הכלי אם דרכו להשאיל כליו ומשתנה לפי הענין ולפי הכלי ולפי האדם כמו שם ולפ"ז יש מקום לומר דאף שכתבו הראשונים שדרך להשאיל בגדים אולי זהו דוקא בזמניהם שהיה דרכם בכך מפני העניות כדמצינו בגמ' כמה פעמים משא"כ בזמנינו שאין דרך להשאיל בגדים גם רוב ב"א מקפידים בכך שלא להשאיל ובפרט להולך בדרך שמקלקלין גם ב"א אין נצרכים כ"כ לשאול בגדים קרוב לומר שמדינא לכ"ע אין חוששין לשאלה כיון שאין מצוי כלל כעת עכ"ד ע"ש. ועיין עוד במה"צ שם שתמה על הפ"י ב"מ כ"ז ב' שצידד לומר דע"כ לא הוזכר חששא דשאלה בש"ס אלא בסימנים דאיכא תרתי לריעותא אבל בטב"ע דכלים לכ"ע ל"ח לשאלה. דליתא ע"ש. וע' בזה בנו"ב סי' נ"א ובתשו' רע"ק איגר סי' ק"ז:
עוד האריך הר"ב מה"צ ס"ק צ' בענין אם יש לחוש לשאלה במילי דרבנן כגון במים שאל"ס וכדומה ודעתו להקל דבמילי דרבנן ל"ח לשאלה וכמו שצדדנו בדין הסימנים שיש לסמוך על סימנים אמצעים במילי דרבנן (כאשר יבואר לקמן) וכ"ש בזה שדעת כמה פוסקים דל"ח לשאלה כלל ומ"ש הרמ"א סעי' ל"ב בהגה בדין נטבע במים דל"ח לשאלה משום דראוהו שנטבע בבגדים אלו י"ל דשם איירי בחששא דאו' כגון שלא שהו עליו עד שת"נ וכדאיתא בסעיף ל"ד בהגה ועדיין צ"ע ע"ש. גם בתשו' נו"ב סי' מ"ג העלה כן דל"ח לשאלה באיסור דרבנן דחשש שאלה הוא רק ספק ובדרבנן סמכינן לקולא ועוד דבממון ודאי לא חיישי' לשאלה ואיסור דרבנן לא חמיר מממון. וגדולה מזו כתב בנו"ב שם דהא דחוששין לשאלה ולא אמר' חזקה כל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו כמ"ש בח"מ סי' צ"ט ס"א וגם לחשש מכירה ומתנה יש חזקה הסותרת חזקת מרא קמא היינו משום דיש ג"כ חזקה לאידך גיסא חזקת א"א ולכן אוקמינן חזקה נגד חזקה וחיישי' לשאלה ולפ"ז היכא דנסתר חזקת א"א ודאי לא חיישי' לשאלה ולא למכירה. ומעתה מי שנפל למים שאל"ס אף שלא שהה הרואה עד כדי שת"נ אבל עכ"פ ראה שכבר הוא לגמרי תחת המים ונעלם כל גופו תחת המים זמן מה אף שעדיין דינה שאפילו נשאת תצא כיון שלא שהה כדי שת"נ מ"מ שוב אינה בחזקת איסור כי כבר איתרע החזקה והרי הוא ספק חי ספק מת וכיון שהוא ספק דאורייתא לכך אפי' נשאת תצא אבל כיון שאין כאן חזקת איסור סומכים על הכרת הבגדים ולא חיישי' לא לשאלה ולא למכירה כי אמרינן חזקה מה שנמצא אצל אדם הוא שלו וגם אמרינן חזקת מרא קמא ולא מכרן ולא השאילן ע"ש וכ"כ עוד בנו"ב תניינא ס"ס ס"א ע"ש. והנה דברי הרמ"א דסי' ל"ב הנ"ל לא ידעתי ליישבם לפי דעתו וצ"ע כעת:
ועיין ב"ש מ"ש לשם מהר"ל מפראג (הוא הרב מו"ה הילמן מפראג הנזכר בתשו' חינוך ב"י סי' קכ"ט אבל הגאון מוהר"י ליווא הנקרא בשם מהר"ל מפראג פסק לגמרי דל"ח לשאלה כמש"ל בשמו) דאם יש טב"ע או סי"מ בכלים ועוד סימן אמצעי בגופו שריא ממ"נ והב"ש השיג עליו ע"ש (ולכאורה לפי מה שהזכרנו למעלה דל"ח לשאלה במילי דרבנן גם בלא הממ"נ הוה לן למישרי דהרי סימן אמצעי רק מדרבנן לא מהני שהרי אם נשאת לא תצא כמ"ש רי"ו בשם הרמ"ה הובא בב"ש ובה"ט ס"ק ע"ב. אך באמת זה אינו דכאן לא עדיף סי"מ בכלים מסי"א בגוף דאפי' ק' סימנים שא"מ אין מצטרפים כמ"ש הרמ"א והטעם בזה הואיל והם משם א' משא"כ בחשש שאלה במים שאל"ס וכדומה דאינו משם אחד וע' בת' ברית אברהם סימן כ"ג אות א' ודוק) ועיין בתשו' נו"ב סי' ל"ב שפלפל בדין זה והכריע להלכה כדעת מהר"ל מפראג ועשה כן מעשה בצירוף צדדים אחרים וע"ש עוד בסי' ל"ו ול"ז ובסי' מ' ומ"ג ומ"ד ובסי' נ"א מזה:
ועיין בס' בית מאיר שהביא דברי הח"צ בתשובה סי' קל"ד שכ' להתיר בסימן בינוני בגופו וס"מ או טב"ע בכלים מטעם אחר דאף הסוברים דחיישי' לשאלה היינו לשאלה דרבים ר"ל שזה הנעלם השאיל למי שהוא אבל לשאלה דיחיד שזה שיש לו הסימן בינוני השאיל למיוחד נמי בסימן זה להא ל"ח וכדאי' בפ' ג"פ דף קע"ב כו' ע"ש. והוא ז"ל פקפק עליו דשאני חשש נפילה דמצד עצמו לא שכיח די אם נחוש לנפילה דרבים ולא דיחיד אבל חשש שאלה מאן יימר דשאילה מצ"ע לא שכיח דומיא דנפילה דמיזהר זהיר בה ואם גוף הענין שכיח אפשר דחיישינן לחד לא שכיח דהיינו שהשאיל למי שיש לו ס"ב כמותו. ואולם אי חזינן דהשאילה מצ"ע לא שכיח כגון שאילת כלים רבים וכיוצא ודאי יפה דיבר. (עיין בתשו' חתם סופר ס"ס נ"ז שכ' וז"ל אמנם מה שדימה הח"צ שאלת דיחיד לנפילה דיחיד צווח עליו הגאון בית מאיר ממ"ש תוס' ביבמות ריש דף קט"ז דאביי צירף לזה נפילה מיזהר זהיר ביה עם סברת נפילה דיחיד כו' אמנם בנדון שלפנינו שנמצא בכיס של המכנסים אגרת שמסר לו אחיו ויש בו דבר זה נ"ל דהשאלה הוה ג"כ לא שכיח ומיזהר זהיר ביה לשכוח האגרת שיש בו סוד ונהי דחיישי' לשכחה ש"מ מיזהר זהיר ביה ולא שכיח שכחה ויצורף לסברת נפילה דיחיד כו' עכ"ל וע"ש עוד בס"ס ס"ט ויובא קצת לקמן ס"ק ק"א) ובלא זה לענ"ד הנוטה בשעת הדחק להקל בחשש שאלה לא הפסיד כו' עוד הביא שם דהיש"ש פסק ג"כ כמהר"ל מפראג מטעם פשוט דסימן בינוני בגופו וסימני כלים ביחד חשיב ס"מ. עוד כתב הח"צ ז"ל שם דיש מקום להתיר ע"י ס"ב בגופו אילו נמצא במקום דאין שיירות מצויות ואנן ידעינן שבעלה של זו היה באותו מקום דמדמה ס"ב זה לשמו ושם אביו דלא הוחזק והוי תרתי לא הוחזק ואין שיירות מצויות דודאי לא חיישי' ע"ש. ועיין במה"צ ס"ק צ"א שהאריך בדברי הח"צ הנ"ל ופלפל בדבריו להצילו מהשגת תשובת נו"ב סי' נ"א ושאר השגות וכתב שם שבנדון מהר"ל מפראג אין ראיה מדברי הח"צ להתיר דהח"צ מיירי התם שהיה ידוע שבעלה של האשה שהיה בו הסימן הלך באותו הדרך שנמצא בו ההרוג ולכן צידד שם שפיר להקל מטעם שאלה דיחיד דלא הוחזקו וגם מיירי שהיה הסימן בגלוי ושייך לומר לא הוחזקו דאם היה נמצא שם באותו הדרך עוד אחר בסימן כזה קלא אית ליה אבל באין ידוע שבעלה של זו היה באותו הדרך כנדון מהר"ל מפראג אין משם ראיה להתיר. ומ"מ העלה לדינא שם בכה"ג להתיר וכ"ה מסקנת הרב בסד"א כ"ח ב' והביא שם דעת הרבה מרבוותא הסוברים כן. ועוד הביא שם בשם הרשד"ם והרש"ך ובעל לחם רב שסוברים שיש לצרף טב"ע דכלים אפי' לסימנים גרועים של הגוף והוא ז"ל כתב שלמעשה צ"ע להקל בזה אם לא שידוע שבעלה של זו היה באותו הדרך שנמצא החלל אבל טב"ע דכלים עם סי"א דגוף ודאי מועיל כו' ע"ש:
והנה בדין אי חיישינן לשאלת כל הבגדים שלו עמ"ש עבה"ט בשם כנה"ג זה י"ד שנה כו' ואני חלקתי עליו דלישנא דחיישי' לשאלה משמע דאין חילוק כו' והנה כן דעת הרא"ם בתשובה שהובא בט"ז וכן דעת הב"ח בתשובה סי' פ"ו דיש לחוש דלמא איתרמי ליה כלים אחרים והשאיל את אלו שהחליף כלים בכלים עם אחר וכ"כ בת' מהר"ם מלובלין סי' פ"ט וכן מבואר מדברי הבית מאיר שהובא לעיל במ"ש ואולם אי חזינן דהשאילה מצ"ע ל"ש כגון שאלת כלים רבים כו' אולם בתשו' גאוני בתראי סי' כ"א הסכים לדע' מהרי"ט ובס' שתי הלחם למהר"ם חאגיז ז"ל כתב שלזה הסכימו ג"כ שלשת הרועים מוהר"ם בנבשת"י ומהר"י בנבשת"י ומהר"פ הכהן ז"ל ועיין בתשו' נו"ב סי' ל"ב שכ' ג"כ דאין לחוש לשאלה בכל הבגדים דדבר תימה הוא שיהא האי גברא שליח ערטילאי וישאיל כל בגדיו לאחרים ואף שראיתי בשם כנה"ג שחולק י"ל דאף הכנה"ג לא קאמר אלא מלבוש א' או שתים אף שהללו לא היו לו כפולים אעפ"כ חיישינן לשאלה ואף שהיו צריכים אליו חיישינן שהחליף אבל היכא שהיה לבוש כל הבגדים מכף רגלו ועד קדקדו בהרבה לבושים שיצא מביתו דניחוש לשאלת כולם זהו דרך רחוק מאד ואפשר שבזה מודה הכנה"ג ועכ"פ דעתו נוטה שזה עדיף מכלים שאמרו בגמ' דלא מושלי. וכ' עוד אמנם יש לפקפק דאף דלא חיישי' בכל בגדיו לשאלה מ"מ לגניבה חיישי' שמא גנבו ממנו נל בגדיו וכעין שכ' הח"מ ס"ק מ"ב דלאו דוקא שאלה ה"ה מכירה ואבידה ומינה דה"ה גניבה דמ"ל גניבה ומ"ל אבידה וא"כ שוב אין ראיה מכל בגדים דסתם גנב לא משייר מידי אך באמת דברי הח"מ אלו לכאורה תמוהים דא"כ דחיישי' לגניבה ואבידה לא שייך תירוץ הגמ' כיס וארנקי לא מושלי אינשי כו' וצ"ל דהח"מ כ"כ לשיטת הב"י הובא בב"ש דאף בכלים דלא מושלי חיישי' לשאלה אף דלא שכיחא וא"כ לדידן דלא קיי"ל כהב"י בהא (וכמו שיתבאר לקמן בסמוך) ובכלים דלא מושלי לא חיישי' ה"ה לגניבה ואבידה לא חיישינן והכרת כל הבגדים מועיל ע"ש גם בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס ק"ז דעתו נוטה כדעת מהרי"ט הנ"ל בצירוף צדדים אחרים ע"ש. (וכן דעת תשובת ח"ס סי' מ"ח ושם מצדד לומר דבהכרת כל הבגדים אף בחורי וסומקי אם יש כמה מיני צבעים שבגד זה חיור ובגד זה סומק ובגד זה שחור הוה סימן אמצעי ואפשר אף סי"מ ומוכיח כן מהגמ' ע"ש עוד בסי' צ"א וסי' ס"א וסי' ס"ט ובסימן צ"ה מענין זה) ועיין במה"צ סס"ק פ"ח שהאריך ג"כ בדין זה וכתב שבזה נחלק מהרא"י בפסקיו סימן קס"א עם סדר מהר"ר אליהו ולדינא דעת הרב מה"צ להקל בזה וסיים שבמקום עיגון יש לסמוך על כל אלו הגדולים שסוברים שאין חוששין לשאלת כל הבגדים מאחר שבלא"ה דעת הרבה פוסקים שאין חוששין לשאלה כלל מיהו עכ"ז לבי נוקפי להקל נגד דעת מהרא"י והרא"ם והב"ח ומהר"ם מלובלין וכ"ד הח"צ סי' קל"ד ע"כ יראה שהכל לפי ראות עיני המורה. ובת' הב"ח שם מסיק דבזמן מועט אין לחוש לחליפין כשהכירו כל בגדיו ע"ש ובסי' פ"ח כתב עוד דאם נמצא אצל ההרוג מפתח של תיבתו שמצניע שם שטרי חובות ומעות וחפיצים חשובים אין לחוש לשאלה ע"ש: (ועיין בתשו' ח"ס סי' נ"ח שכ' וז"ל מ"ש מעלתו מפתח לא מושלי אינשי לא ידעתי למה דשכיח טובא דמושלי מפתח לחבירו לפתוח מנעל שלו הסגור ונאבד המפתח ומכ"ש בזה שנפל למים וחיישי' דעלה במקום אחר רחוק ומה לו שם ולמפתח שלו כו' עכ"ל וקצת חידוש שלא הזכיר כלום מדברי הב"ח הנ"ל) .
וכתב עוד במה"צ שם וז"ל אולם מה שנראה מדברי סדר מהר"ר אלי' שם שגם בכתונת אין חוששין לשאלה היכא שידוע שלא היה לו אלא כתונת אחת בזה צ"ע למעשה עכ"ל ועיין בזה בנו"ב תניינא סי' ס' כתב שם ועל דבר הכתונת אם הוא כמו כיס וארנקי דלא מושלי אינשי אמינא אם פרידתו של זה מביתו ומציאתו של ההרוג היה הכל תוך שבת אחת כגון שהלך מביתו בא' בשבת וההרוג נמצא מלובש בחלוק הזה באותו שבוע נראה דבמדינת פולין זה עדיף מכיס וארנקי שאין דרך במדינת פולין ללבוש חלוק אחר תוך ימי השבוע אפילו לעשירי עם אבל אם עבר עליו יום השבת חיישי' אפי' לא לקח מביתו רק אותו חלוק אולי אירע לו לקנות ולבשו לכבוד שבת וזה שהיה לבוש מביתו השאילו לאחר ע"ש:
ועיין בתשו' נו"ב קמא סי' נ"ח שכ' וז"ל אבל מה שאני חושש בזו האשה חומרא אחרת מה שאין לחוש בשער עגונות הן אמת דלא חיישינן לשאלה אבל לאבידה מדעת ודאי יש לחוש וכבר אמרו איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו ואיזה שוטה המקרע כסותו ולכן בסתם אנשים לא חיישי' שיעשו מעשה שוטים אבל אשה זו שבעלה נשתגע ונשתטה שהוצרכו לפקוד עליו שומרים יומם ולילה שלא יאבד עצמו לדעת ואם נראה בו סימני שוטה ולא יחוס על חייו ק"ו על כליו ודרך השוטים לפשוט בגדיהם ולהשאר אף ערום בשוק הכל כפי תגבורת השגעון וא"כ קשה לסמוך על הכרת הכלים באשה זו (סברא זו הוזכרה ג"כ ברמז בתשו' גאוני בתראי סי' י' ע"ש עוד) ושם בסוף התשובה צידד להקל בצירוף ב' סימנים בגופו שהיה בו וכתב דאף שכתבתי שבזה שנשתטה יש לחוש לאבידה מדעת אומר אני שלפי מש"ל טעם דלא ניחוש לשאלה משום חזקה דכל מה שנמצא אצל אדם הוא שלו א"כ גם לאבידה מדעת אין לחוש שאם אתה אומר שהשוטה השליך כל בגדיו ואחר הגביהם ולבשם ואותו אחר הוא הנמצא במים א"כ אתה אומר שזה הנמצא אין בגדים שהוא לבוש בהן שלו שהרי לא זכה בהם כלל דאין הפקר שוטה הפקר וגם יאוש לא שייך בשוטה ואפי' אי נימא שאח"כ נשתפה ונתייאש ושוב מצאם זה מ"מ אמרי' דיהבינן להכלים חזקת מרא קמא כו' ע"ש:
ובענין מ"ש הח"מ דלאו דוקא לשאלה ה"ה למכירה ולאבידה חיישינן עיין במה"צ שם שדעתו דלאבידה וה"ה לגניבה ודאי לא חיישינן ולמכירה אי חיישינן צ"ע למעשה מיהו במיני סחורות העומדים למכירה ודאי דחיישינן' לכ"ע דדמי למטבע וע' בקה"ע סי' צ"ו. גם בת' מ"ב סי' מ"ו משמע קצת דל"ח למכירה אלא במיני סחורות ע"ש ועיין בת' נו"ב סימן ל"ב שהבאתי לעיל בס"ק זה. (ועי' בתשו' ח"ס סימן מ"ח וסימן נ"א):
ובדין הכלים שאמרו בש"ס דלא מושלי כמו כיס וארנקי וטבעת עמ"ש הבה"ט בשם תשובת ב"י וע' בח"מ שדעתו נוטה ג"כ להחמיר והב"ש מסיק להקל בזה. גם בתשו' נ"ב סי' ל"ב האריך לסתור דעת הב"י וכתב דבהגיע תור פסק הלכה לא נהדר פני גדול הוא מרן הרב"י כי שיטתו עלתה בתיובתא ע"ש ובסי' ל"ז מזה. ושם כתב שמי שעזב אשתו עגונה והלך למדה"י ואח"כ נמצא א' מת ומכירים אותו ע"י כלים יש להחמיר אפי' בכלים דלא מושלי אבל במי שישב עם אשתו והלך לסחורה על דעת לחזור ולא חזר שעכ"פ איתרע חזקת א"א שתיכף נולד לנו ספק מיתה על האיש הזה ודאי יש להקל בכלים דלא מושלי. ובפרט שבכאן (בעובדא דידה) נמצא דברים רבים כמספרם כו' ע"ש. וע' במה"צ סקפ"ח שהביא שגם דעת הרשב"א ז"ל דל"ח לשאלה בכלים אלו הובא בס' ה שיטה לב"מ וכ"נ מהאר"י בפסקיו סי' קס"א וסיים המה"צ ואולי אילו היה רואה הב"י לדברי הרשב"א הנ"ל לא היה מחמיר בזה וכן דעת הב"ח בתשובה סי' פ"ו להקל בזה וכתב שם דאע"ג דהאידנא לא קפיד כו' האי ואיכא מאן דמשאיל להו ואיכא מאן דלא משאיל אפ"ה אין לנו לחוש לחומרא בדברים המפורשים בתלמוד לקולא והביאם הטור בפסקיו ע"ש והרב מה"צ כתב מיהו נראה בכל הני דאיכא טעמא להקפיד מלהשאיל י"ל דמן הסתם קפדי בזה ולא מושלי אם לא שנדע בבירור שנשתנה הענין דלא קפדי עלייהו וא"כ בטבעת דטעמא דלא מושלי הוא משום דחייש לזיופי הוא גלוי וידוע גם בזמנינו זה אין לחוש מן הסתם אולם בכיס וארנקי צריך להתיישב בדבר בזמנינו זה דחזינן להדיא ברובא דאינשי דלא קפיד ולא ידעי כלל משום ניחוש זולת מי שקרא בתלמוד בסוגיא זו הוא ידע ואיך לסמוך ע"ז בהיתר עגונה וצ"ע עכ"ד ע"ש. וע' בנו"ב תניינא סי' נ"א בתשובה מבן המחבר שכתב דמ"ש טבעת לא מושלי זה הוא בטבעת שיש עליה חותם דחייש לזיופי אבל טבעת קויל שקורין רייף רינג של זהב שמצאו אצל ההרוג אין זה טבעת שיכול לחתום בו ואף שיש בו אותיות הלא מבואר שהם מבפנים ומבחוץ הוא חלוק ואין ראוי לחתום בו וחיישי' לשאלה ולאבידה ולמכירה: (וע' בתשו' ח"ס סי' צ"ה שכ' דנראה הא דבכלים לא מושלי דלא חיישי' לשאלה היינו אי מלובש בהן כגון טבעתו בידו וכיס וארנקי הוא מלובש בגופו דא"א לומר ששאל מלבוש א' מחבירו ובתוכו שכח אידך הטבעת וכיס וארנקי דא"כ לא היה משמש בכלים אלו שלא מדעת בעלים דה"ל שואל שלא מדעת גזלן ואחזוקי אינשי לרשיעי לא מחזקינן כמ"ש הצ"צ אבל אי אינו מלובש בהן אלא שנמצא בכיס שבבגדו כנידון שלפנינו שנמצא אצלו באחד מבגדיו מכתב קוויטונג מחילוף באנקנאט קרוע שאפי' היה נזכר בו שמו של מיכל מ"מ חיישינן שמיכל נתן קוויטונג הלז בכיס שבבגדיו ושוב השאיל בגד הלז לזה ושכח הקוויטונג בתוכו וזהו שנהרג ולא מיכל עכ"ל ע"ש עוד ולכאורה מדברי תשו' גדולי אחרונים שיובא לקמן בסמוך לא משמע כן:
וכתב נו"ב תניינא סי' ס"א וז"ל ואמנם כל זה שייך בסתם מת או בנהרג אבל בנטבע במים ומכ"ש בספינה שנטבע בים הנה אלו עושים כל מה שבכחם להציל עצמם ולשוט אולי יגיעו למקום שיוכלו לעלות וכאשר הבגדים מכבידים עליהם כל מה שאפשר להם להשליך מעליהם בגדים ופשיטא כל מה שבכיס של הבגדים שזה נקל להשליך ודאי שמשליכים וא"כ אפילו למאן דלא חייש לשאלה אבל להשלכה מדעת ומרצון במקום שיש תועלת להציל נפשו ודאי חיישינן ובזה לא מהני כלום מהא דלא מושלי אינשי דכל אשר לאיש יתן בעד נפשו וראה זה דבר חדש הוא כו' ואם אמנם כאשר הוכרו כל בגדיו חששא זו היא רחוקה שאף אם השליך כל בגדיו למים בלי ספק נתפזרו הנה והנה על פני המים ואיך יבאו כולם יחד לאיש אחד ופשיטא בנפל האדם למים בלא ספינה קשה הדבר מאד שיהא יכול תחת המים לפשוט בגדיו התחתונים הדבוקים בגופו שצריך לזה התעסקות שתי ידים כאחת ואין לו פנאי לזה כי צריך לשוטט בידיו אבל עכ"פ לבוש העליון ופשיטא מטלטלין שבכיס של הבגד נקל להשליכם בזה כרגע עכ"ל. ותימא שלא זכר דברי עצמו מ"ש בנו"ב קמא סי' נ"א והובא לעיל דשם כתב כעין סברא זו לענין שוטה ולפי מה שצדד שם להקל גם בכאן יש לצדד כן ולחלק אם הוא באופן שהמוצא זכה בהם או לא כמ"ש בח"מ סי' רנ"ט ס"ז וגם אפילו אם הוא בענין שהמוצא זכה בהם ג"כ י"ל דיהבינן להכלים חזקת מרא קמא וכמ"ש הנו"ב שם לענין שוטה וצ"ע: וע' בנו"ב קמא סי' מ"א שכתב וז"ל ואף שלא הכירו את ר' ענזיל שום אדם בקראהלי רק מפיו שמעו וחשש הרב אולי הוא איש אחר והעלה שמו על שם ר"ע לפי שבאו הכתבים שלו לידו ורצה לקבץ מעות בדברי שקר וחושד אותו למשקר וגם חושש שמא הכתבים שבידו אינו שלו. זה אינו דכלים דלא מושלי אינשי לרוב הפוסקים לא חיישינן לשאלה ולא (לגניבה) ולאבידה והנה כתבי מליצה בודאי לא מושלי אינשי (ע' בזה בתשו' חוט השני סי' ע"ד) כי הוא צריך להם לצורך עצמו ואפילו למיעוט פוסקים דגם בכלים דלא מושלי חיישינן מ"מ כל זה בנמצא מת ואין לנו שום ידיעה רק ע"י בגדיו או טבעת וארנקי אבל אדם שהוא חי לפנינו ואומר מי הוא וגם יש לו כתבים מי הוא וניחוש כל זה לזיופא למשקר ולגניבה זה לא שמענו מעולם ועוד וכי נעלם ממנו הסוגיא ביבמות קכ"ב בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין וק"ו כאן ששטרו בידו ומבואר מי הוא שראוי לסמוך אע"פ שאין מכירין ועוד הרי הבחור שהיה עמו כו' ע"ש. וע' בנו"ב תניינא סימן מ"ו (ויובא לקמן סעיף כ"ו ס"ק קי"ח) לענין כתב ראיה מהמושל שקורין פאס. וע' בת' חוטי השני סי' צ"ו בענין שנמצא אצלו פנקס חובותיו ע"ש גם בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב ס"ס ל"ב מענין זה: והנה בדין הכלים דל"ח בהו לשאלה כמו כיס וארנקי וטבעת שיש עליה חותם וכמש"ל כתב הב"ש סוס"ק ס"ט דכל זה איירי כשנמצא בבגדיו אשר הוא לבוש ארנקי או נמצא טבעת על ידו אבל בסמוך לו כו' (ע' בקצות החשן סימן רס"ב סי"ט ובס' נה"מ שם) וע' מה"צ סקצ"ב שכתב דבתשו' מ"ב סימן מ"ד מבואר לאידך גיסא דגם בנמצא סמוך חשוב כמו סימני כלים וכ"מ להדיא בתשו' צ"צ סי' ק"ו הובא בקה"ע סי' תכ"ז וכ"מ קצת בת' ב"י דיני מסל"ת סי' ב' ע"ש והאריך בזה והביא דברי הפ"י בחדושיו פ' כל הגט (גיטין כ"ח א)' שעמד בשיטת הב"ש ע"ש ופלפל בדבריו ולבסוף הניח דין זה בצ"ע וכ' שם דלפי דעת המקילין שיעור הסמיכות בענין זה הוא כשיעור מקורבות הנזכר במס' ע"א דף נ' שמחולקים שם רש"י עם תוס' אם ד' אמות או אמה ע"ש) אולם אם נמצא הטבעת על ידו אלא שהיד אינה מחוברת להגוף ושאר הגוף בסמוך לו או שנמצא הכיס תוך הבגד ושם בבגד לא נמצא כ"א עצם א' ושאר הגוף נמצא בסמוך העלה בזה להקל בבירור ע"ש. גם בנו"ב תניינא ס"ס נ"א בתשו' מבן המחבר האריך לבאר שדין זה של הב"ש בנמצא הארנקי סמוך ואינו לבוש בו דחיישינן שמא מונח מכבר אינו מוסכם ולשיטת מהר"ל מפראג וגם לשיטת הב"ש עצמו מוכח דל"ח שמונח שם מקודם ומהני אף שאינו לבוש בו וסיים ומעתה בנ"ד יש לסמוך על דיעות הללו ול"ח כו' ולכל הפחות יש בו ממש לצרפו לאומדנות אחרות ע"ש. גם בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן ק"ז כ' על דברי הב"ש הנ"ל דלא ידענו למה מפשט פשיטא ליה להב"ש כך ע"ש עוד (וע' בת' ח"ס ס"ס נ"א וסימן נ"ג וסימן נ"ז מזה. ושם הביא דבתשו' שאגת אריה וקול שחל דעתו להקל בבגדים סמוך לו והסכים עמו בעל ט"ז שם בסוף התשו' אך דעתו ז"ל להחמיר כדעת הב"ש והפ"י ושם מבואר עוד בענין אם נמצא מקצת כליו מלובש בהם ומקצת כליו בסמוך לו אי תלינן הני בהני לדעת הב"ש וגם אם הבגדים נמצאו לו בסמוך לו רק מונחים עליו אי זה עדיף טפי והוה כלבוש בהם או לא ע"ש וע' בתשו' בית אפרים אה"ע סימן ל"ו ובת' מהרי"מ מבריסק ס"ס מ"ח מענין זה) . וע' בתשו' נו"ב קמא סימן נ"ב כתב שם על עובדא דידיה שהכירו את בגדי הנהרג אך לא היה מלובש בהם ונמצאים מונחים אצלו בצדו דאין זה דומה למ"ש הב"ש דלא מהני סמוך לו דכאן ידוע שבא המושל לבדוק את ההרוג וזה חוקי ונימוסי המדינה כו' ע"ש:

צו

לשאלה. עבה"ט ומ"ש בשם מהרי"ט ציצית שעליו כו' זה הובא בשמו בק"ע סימן שפ"ב ושם כתב ובידוע שכשיצא מביתו לא הוליך עמו אלא ציצת אחד ע"ש ומ"ש בשם הראנ"ח אם אין מנהג המקום כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' רפ"ז. ומ"ש היה לו נזם ע' בק"ע סי' רע"ט. ומ"ש בשם ת' ב"י מוליך פקדון כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' קע"ח וכיונא בזה הובא שם בסי' תכ"ז בשם צ"צ סימן ק"ו אם נמצא אצל ההרוג דבר ששאל מאחר כו' דאין השואל רשאי להשאיל כו' ע"ש. וע' בתשו' חינוך ב"י סימן ק"ל שתמה על תשובת ב"י הנ"ל דאכתי ניחוש דילמא השאיל למי שהיה נאמן אצל בעל הפקדון שהוא רשאי להשאילו והניח בקושיא ע"ש ובס' מה"צ סוס"ק פ"ח יישב קושייתו ע"ש: (וע' בתשו' ח"ס סימן צ' שכתב וז"ל ועל ט"ע שבסופו פשיטא שאין לסמוך דהגודרות אין להם חזקה כו' אבל זולת זה היה מקום לסמוך על ט"ע של הסוס ששאל מחמיו לרכוב עליו דכיון שראינו שהיה מושך עגלה שישב עליו מסתמא לא השאילו לאחר דאין השואל רשאי להשאיל כמ"ש הצ"צ ומיהו גם בזה יש לדון שהרי קמן שעכ"פ שינה מדעת בעלים מרכיבה למשיכה ולמוסרה ביד עגלון כותי כו' עכ"ל): ומ"ש עוד בשם מהרי"ט דוקא חפץ א' או שנים כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' שפ"ב. וכבר הארכתי בזה בס"ק הקודם. ומ"ש וכ"כ הר"ם פדואה דאם הכירו כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' ש"ג וע' לקמן סעיף ל"ב בהגה ובח"מ וב"ש שם ומ"ש וארנקי וטבעת בת' ב"י כו' כ"כ בשמו בק"ע סימן קע"ט ע"ש. ובס"ק הקודם מבואר דין זה באורך:

צז

ואפילו היה להם סימנים. ע' בנו"ב תנינא סימן ס"ו על דבר שומרת יבם שהעידו עדים שראה את יבמה הרוג והכירוהו ע"י סימנים שבגופו ורצה חכם אחד לסמוך להתירה ע"פ דברי הרמב"ם פ"ז מנחלות שכתב שלא החמירו אלא באיסור כרת כו' א"כ בשומרת יבם שאין כאן איסור כרת רק איסור לאו שפיר סמכינן אסימנין והוא ז"ל כתב שאין זה מוכרח שהרמב"ם לא כתב זה אלא לומר דבממון שפיר סמכינן כגון להוריד בניו לנחלה אבל לענין איסור לחלק בין איסור כרת לאיסור לאו הדבר צריך תלמוד דהרי ביבמות קי"ט דחה רבא שם סברא זו והקשה מכדי הא דאו' והא דאו' מה לי איסור כרת מה לי איסור לאו ע"ש. ומ"מ בסוף התשובה שם צירף זה לסניף מחמת כי בדבר זה עצמו אם הלכה בזה כרבא דאמר מ"ל איסור כרת כו' כמ"ש בנו"ב קמא דף י"ג ע"ש ועמ"ש לקמן סימן קמ"ט ס"ב סק"ד בשם תשובת הרדב"ז חלק ג' סימן תקמ"א שגם הוא ז"ל כתב לחלק בכך בנדון דידיה אך גם הוא לא כתב סברא זו רק לסניף בעלמא ע"ש ועיין בתשובת ברית אברהם סימן צ"ט אות ה' מזה:

צח

היו להם סימנים בגופו. עיין בתשובת נו"ב סימן ל"ו שכ' הנה זה פשוט שאם כדברי האשה שבעלה היה לו רושם באצבע הסמוך לאגודל ימין וכיון שהרוג זה נבדק ולא נמצא בו רושם רק באצבע הסמוך לאגודל שמאל פשיטא שהוא איש אחר ואפי' אי סימנים דרבנן היינו דמדאורייתא חיישינן שנזדמן גם אחר בסי' כזה אבל איש הידוע בסי' בגופו ונמצא מונח איש שאין בו סימן הזה פשיטא שבודאי איננו האיש הזה ואפי' הכרת מאה עדים לא יועיל ובודאי עידי שקר הם כו' ואף אם האשה עתה תאמר שטעתה בדבריה בין ימין לשמאל לא משגחינן בה מאחר שכבר אמרה להיפך וסברא הוא כאשר ראתה שאין בדברי' הראשונים להתירה חוזרת להמצי' שקר ולכן בנ"ד צריך שיבורר ע"פ עדים כשרים שבעל האשה זאת לא היה לו רושם באצבע הימני הסמוך לאגודל ובאם לא יבורר דבר זה בעדים כשרים הא פשיטא שהיא א"א גמורה והבא עליה בחנק קאי וגם יתברר ע"פ עד א' חוץ מהאשה בעצמה שהיה לו רושם באצבע שמאל הסמוך לאגודל וגם האשה הנ"ל עכ"פ תחזור בה ותאמר שטעתה בראשונה דאל"כ היא נאמנת על עצמה יותר ממאה עדים עכ"ד ע"ש: ועיין בנו"ב תניינא סימן נ"ה בכיוצא בזה שהאשה אמרה שבעלה היה האצבע שברגל סמוך לאגודל נעקם על האגודל ונדבק בו עד שלא יכול איש להזיזו והעד שהיה אצל הטהרה העיד שהיה האצבע עקום ומונח תחת האגודל אלא שאחר איזה ימים בא העד הלז ואמר שיכול להיות שלא השגיח כל כך ואפשר שהיה מונח על האגודל. וכתב דלכאורה עדותו הראשונה הכחשה גמורה להסימן שאמרה האשה וזה פשוט מאד שאף אי סימנים ל"ד היינו לסמוך עליו להתיר חיישי' שמא נזדמן גם אחר בסימן כזה אבל להיפך כו' אם הוא מסימנים שא"א להשתנות ודאי הוא עדות גמורה שאינו האיש ההוא כאשר כתבתי בנו"ב סימן ל"ו אך באמת אין זה הכחשה גמורה חדא שהרי האשה לא אמרה שבדקה הרגל השני וא"כ אפשר דתרוייהו איתנהו ביה כו' ועוד דאפי' יאמרו שרגל השני היה בלי שום עיקום מ"מ אין כאן הכחשה כי אין זה בריה בידי שמים או כמו רושם וצלקת שלא ישנו מקומם לעולם אבל זה העיקום ע"י סבה ומקרה נעשה ואולי בהיותו בדרך בזמן ההוא שהיה נפרד מאשתו אירע לו מקרה וסבה ברגלו ונעקם האצבע מלמעלה למטה וגם לדעתי פשוט שיכול העד לומר שלא דקדק שפיר אם היה למעלה או למטה כו' עש"ה. ושם בסימן ס"ד ענין כעין זה אודות שלא נמצא אצל המת שומא כמו שאמרה אחותו כו' ויובא לקמן סעיף מ"ו ס"ק קס"ד ע"ש: ועיין בתשובת חתם סופר סי' ע"ג שנשאל על ענין כזה באחד שהלך מביתו למקום אחר ולא חזר ואחר איזה ימים נמצא מת על פני השדה והמתעסקים עמו הכירוהו בט"ע גמור שזה האיש הנאבד גם הכירו כל בגדיו אלא שקצתם היו עליו וקצתם נמצאו בסמוך לו והאשה חמרה שיבדקו וימצאו שומא בגופו והעד אמר שחפשו ולא מצאו שומא בגופו ונסתפק הרב השואל אם זה הוי הכחשה או לא כיון דשומא עשויה להשתנות אחר מיתה או דנימא דוקא משחור ללבן אבל לא שיסולק לגמרי והוא ז"ל השיב להתיר אשת הנאבד הנ"ל ומה שלא נמצא השומא אינו מזיק כיון דשומ' פרש"י ביבמות ורואה בלעז והיינו יבלת דפרש"י ג"כ בעירו' ק"ג ורואה בלעז והוא מה שקורין ווארץ בל"א כמ"ש התוי"ט והעידו חז"ל בעירובין שם דלכי יבשה איפרוכי מיפרכ' ועכ"פ יכול להסירה ע"י חיתוך או שאר סיבה ומכ"ש אחר מיתה או בשעת מיתה מקרית דמי יודע כמה סיבות היה לו אז כו' והאריך שם בסוגי' דבכורות כ"ה ע"ב גבי בעל מום שנתערב ובדק ולא מצאו ובגמר' דנדה דף ס"א ובדברי הט"ז ביו"ד סי' ש"ב ומסיק שלדעתי לפי רוב הדיעות כיון שבדקו ולא מצאו אמרי' ודאי הוסרה ע"י סבה וכ"ש בנ"ד דאפי' להחולקים גבי מום היינו משום דאמרינן אימר לא בדק יפה והכא אי נימא לא בדק יפה פשיטא דאין כאן הכחשה. ואף דכאן איכא חשש אחר דילמא בדק יפה ולא היה בו שומא מעולם וגוף זה הנמצא הוא איש אחר נלע"ד דאין לומר כן כיון שניכר להם בט"ע היטב שזהו הנאבד אית לן למיתלי טפי בלא בדקו יפה או מינתר נתיר וראי' לזה ממתני' יבמות קכ"ב מעשה בצלמון כו' (בש"ע לעיל סעיף כ"ג) וכ' עוד דלכאורה יש לדון בנ"ד על עיקר היכרא דט"ע דהרי לא ידעי' אי היה תוך ג"י או אח"כ ונהי דאילו לא היה כאן ספק מצד השומא היה פשוט להתיר ע"י הטב"ע כיון שכל גופו ופ"פ עם החוטם היה שלם בלי שום חבלה וכמ"ש הב"ש ס"ק פ"ד וגם כיון שהיה עת קור וצנת שלג אפשר לצרף סברת הראב"ן כו' אך עתה שלא נמצא השומא מנ"ל למיסמך אט"ע להוכיח מזה דהשומא אישתני אדרבה נימא ט"ע אשתני דאתפח ונעשה כצורת זה הנאבד. אמנם נראה דמ"מ יש לסמוך להתיר כיון שנזכר בשאלה שהוכרו כל מלבושיו וכבר כתב מהרי"ט דלשאלת כל מלבושיו לא חיישינן כו' וכבר כתב הח"צ דאם יש סימן בגופו וט"ע במלבושיו ל"ח לשאלה דהו"ל שאלה דיחיד כו' ומסיים דאפי' אי היה בודאי אחר ג"י היה ראוי לסמוך על הנ"ל ומכ"ש שהוא ספק תוך ג"י י"ל מכל הנ"ל מוכח שהוא עדיין תוך ג"י ולא אשתני גופי' ושומא הוא דאיפריך איפרוכי ולכן ישבו ב"ד של שלשה ויתירו האשה לעלמא עכ"ד ע"ש. ועיין בתשובת מאיר נתיבים סימן פ"ה ובתשו' מהרי"מ מבריסק סימן כ"ד מענין כיוצא בזה):

צט

להם סימנים כו' אין מעידין עליו. עיין בתשובת נו"ב ס"ס כ"ט שכ' דין חדש דהנה בב"מ דף כ"ז ע"ב פי' רש"י סימנים דרבנן ולא סמכינן עלייהו בא"א דהוי איסור דאורייתא ע"ש משמע דבאיסור דרבנן אף אי סימנים דרבנן שפיר נוכל לסמוך בדרבנן וא"כ מי שנפל למים שאל"ס ושהא כדי שת"נ דהוא רק חומרא דרבנן אם הועלה אח"כ שפיר יכולין לסמוך להכירו ע"י סימנים בלי ט"ע כלל אפי' ע"י שומא חוץ מסימנים גרועים לגמרי כגון ארוך וגוץ כדמוכח שם בגמר' וכמה מעלי' הא שמעת' לתקנות עגונות אלא שאנו דעתינו קצרה וגדולי הדור יכריעו עכ"ל וכ"כ עוד בנו"ב סימן מ"ג והביא ראיה מדברי הרא"ש בתשובה כלל ב' סימן ט"ז שכ' שם וז"ל אפי' אי הוי סימנים דרבנן סמכינן עלייהו באיסור דרבנן ע"ש. וכן העלה הרב מהר"ר עוזר ז"ל בתשובה הנדפסת בשמו בש"ע הקטנים. ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ק"ז שכתב על דברי הנו"ב הנ"ל דמ"מ יסוד הזה אם לגבי חשש דרבנן מהני סי"א צ"ע טובא דאולי זהו בשורש איסור דרבנן כההיא דתשובת הרא"ש אבל בשורש דאוריית' והחשש דרבנן י"ל דגרע ובעי סימן מובהק וראיה מהטור והש"ע לקמן סימן קל"ב וגם ראיה מדברי תשובת הרח"ש שהובא בטור ס"ס קי"ח ע"ש. ועיין בתשובת ברית אברהם סימן כ"ג שהביא סברת הנו"ב הנ"ל ופלפל בדבריו לתרץ כל הסתירות הנופלות על סברא זו בתחילת השקפה מדברי הראשונים והעלה דכן עיקר לדינא בכמה ראיות. ושם בסימן כ"ז כתב שמצא בספרי התשובות שדברו ג"כ מזה הלא המה בתשובת ח"צ סימן כ"א השיג על השואל דבעי להתיר במים שאל"ס ע"י סי"א אך דלא הביא שום ראיה לאיסור ונגד זה מצא בתשובת פמ"א ח"ג סימן ב' דהתיר ג"כ במשאל"ס ע"י סי"א וגם בת' פני יהושע סימן ז' ח' העלה ג"כ להתיר בסי' דרבנן בכה"ג שיצאה מאיסור דאוריי' ע"ש ומסיק אף לדינא העיקר להקל אך כיון דבתשובת ח"צ החמיר לכן ראוי להחמיר עכ"פ בכה"ג להמתין י"ב חודש מיום הטביעה עד שיאבד זכרו ע"ש. ועיין עוד בתשובת עה"ג ובת' שמן רוקח ובס' פני יהושע בגיטין כ"ז ובס' שב שמעתתא מענין זה. ועיין בס' מה"צ ס"ק פ"ו שהאריך ג"כ בזה (והרגיש ג"כ בראיות רבינו עקיבא איגר הנ"ל) והעלה ג"כ להקל בזה ודלא כנראה מת' ח"צ סימן כ"א והפ"י שם שנטו להחמיר (גם בס' קהלת יעקב לקמן סי' ל"ב מחמיר בזה ע"ש) ולמעשה נראה לע"ד לעשות כעין פשר דבר והוא דבמים שאל"ס ובכיוצא בזה דקי"ל בהו דבדיעבד לא תצא יש לסמוך אסימנים בינונים גם לענין לכתחלה אולם בהנהו דתנן בהו אין מעידין דאע"פ שהם מדרבנן מ"מ החמירו בהו גם בדיעבד שאפי' נשאת תצא יש להחמיר בהו ולהצריך סימנים מובהקים ביותר כמו בשל תורה אם לא שיש עוד איזה צד להקל וגם זה הוא חומרא גדולה במקום עיגון וצ"ע עכ"ד ע"ש:

ק

ואפי' שומא. עבה"ט מ"ש בשם ב"ש ואם נישאת בסימנים אמצעים כו' ועיין במה"צ ס"ק צ"ג שחוכך מאד להחמיר בזה דאפי' נשאת תצא וגם הרא"ש ז"ל כתב שלמעשה אין להקל אם לא בהסכמת המעיינים ע"ש (ועיין בתשובת מהרי"מ מבריסק סימן מ"א מ"ש בזה) וכתב דאפילו לדעת הרי"ו בשם הרמ"ה דס"ל ל"ת מ"מ בשומא דאפליגו ראב"ע ורבנן בש"ס קיי"ל כרבנן דאין מעידין על השומא ולית בה ספיקא כלל גם הרמ"ה מודה דאפילו נשאת תצא ופשוט הוא. (וכ"כ בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר זצ"ל וכבר הביאו בתשובותיו סי' ק"ז ע"ש) . ומ"ש הב"ש ושומא הוא סימן אמצעי תמה עליו מאד הרב מה"צ שם ס"ק צ"ד וביאר שם שגם דעת הרא"ש והטור דשומא לא הוי סי"א משום דעשוי להשתנות לפ"מ דקיי"ל כחומרי דתרי לישני בש"ס שם ומ"ש הב"ש שכ"כ בת' מ"ב סימן ס"ג אחר העיון מבואר שם להיפך דדוק' בנדון דידיה שהיה שם עוד סימן אחר אמצעי ורצה להתיר מטעם צירוף שני סימנים קרא גם לשומא סי"א והיינו דבזה שייך ממ"נ דלל"ק סגי בסימן האחד לחוד ולל"ב שומא (אינה עשויה להשתנות אבל לענין שומא לחוד מבואר שם דלא הוי סי"א ע"ש היטב. וככל דבריו בזה כתב ג"כ בתשובת רבינו עקיבא איגר סימן ק"ז במכוון ממש ע"ש. ובס' מה"צ שם בס"ק צ"ה האריך בענין מהות סימן השומא אם מצד גודלה ומראיתה או מצד סיום מקומה ע"ש. ועיין בזה בנו"ב סימן נ"א וגם בתשובת גליא מסכת סימן ח' אות י"א וי"ב: ועיין בתשו' חתם סופר סי' ס"א בענין שהכירו הנטבע ע"י סימנים דהיינו ג' שומות א' בגבו סמוך למפרקת וא' בפניו סמוך לאזנו וא' על מצחו כמו שהיה להנאבד וכ' בשריותא דהאי איתתא הגם דאין מעידין על השומא וגם על צמצום מקום אין לסמוך שאין זה צמצום המועיל כמו נקב בצד אות פלוני ובפרט לאחר שנתפח א"א לצמצם מקום משום דעור פניו נמשך מלמעלה למטה מ"מ י"ל מנין ויחוד מקום הוה סימן כו' וגם בט"ז סקי"ח מבואר דמנין במקום ידוע ממש הוה סי"מ לנ"ע וגם שם לא פליג אלא משום שהסימן במנין אנשים ששים אנשים ושמא נתחלפו אבל בנ"ד שהיה מנין ג' שומים במקום ידוע ומכ"ש בשלשה מקומות מפוזרים ידועים בהא כ"ע מודים כו' אלא דיש לעיין דהא ביבמות ק"כ איכא תרי לישני בהא דאין מעידין על השומא לרבנן אי משום שמצוי' בבן גילו או משום שעשוי' להשתנות וי"ל דנ"מ בכה"ג באם אין הסימן בהשומא עצמה אלא במספרם ומקומם ומשום העשוי' להשתנות ליכא אבל שמצוי' בבן גילו איכא ובאמת מהרמב"ם שכ' ואפי' שומא משמע דס"ל הלכה כלישנא בתרא דלא אמרי' מצוי' בב"ג דאי אמרת ריעותא דשומ' משום שמצוי בב"ג אין לך אינו מובהק יותר משומא ומאי אפי' כו' אלא שאין לעשות מעשה על סברתי מדעתי עד שנמצא היתרים אחרים. והאריך שם לצרף היתרים אחרים שהיה בנדון ההוא שהכירו בט"ע את הלייבל שהיה לבוש בו שהיה בלויא ואת משיחה אדומה שהי' נקשר בכתונת שלו ומסיק אחרי שיש לנו ט"ע בב' מלבושיו א' בלויא וא' סומק ואותן שראו הטביעה ראו שפשט מלבושיו ולא השאיר עליו אלא זה הלייבל והכתונת וכל כליו לא מושלי אינשי ורק שהשאיל את הלייבל למי שהי' לו ג"כ משיחה אדומה בט"ע כזו זה לא חיישינן ומכ"ש שצ"ל שהשאילו לבן גילו שיש לו ג' שומים במקומות הללו ממש והיה לו ג"כ משיחה אדומה בכתונת שלו או השאיל משיחה אדומה למי שהי' לו לייבל שיש לו ט"ע כזה בודאי הוא חשש רחוק מאד ועכ"פ מועיל לצירוף מנין ג' שומים בג' מקומות ידועי' שקרוב לודאי שמעיקר הדין אלו לבדם מועילים להתיר ולכן אם יסכים עוד רב מופלג יוכלו להתיר אתתא זו לעלמא אחר שישבו ב"ד של שלשה ויתירוה כדין עכ"ד ע"ש):

קא

אין מעידין עליו. עבה"ט מ"ש הרד"ך פסק עד חולקים עליו. ועיין בת' ב"ח סימן פ"א שהשיג על המ"ב וקיים דעת הרד"ך וכבר השיב עליו הרב מהר"א בנו של המ"ב בתשובת ב"ח החדשות סימן ס"ה גם בתשו' הרא"ם סי' ל"ח מבואר להדיא דלא כדעת הרד"ך וכן בתשובת מהריב"ל ח"א סימן ח' נסתפק בזה והביאם הרח"ש ז"ל והסכים עמהם וכ' שגם הרד"ך לא כתב כן רק דרך אפשר. וע' מה"צ ס"ק צ"ה מ"ש בזה: ]ועיין בתשו' ח"ס סי' צ' שכ' וז"ל ובענין אם לסמוך על סימן ב' שומות שבין ריסי עיניו יפה כתב פר"מ שאינו כמצמצם מקום לא מטעמי' דמעלתו שכ' דבין עינים הוה מקום גדול זה לא נ"ל בודאי בלשון תורה הוה בין עינים מקום שורש העינים מקום שער שמוחו של תינוק רופס ששם עורקי העינים שופכים מהמוח אל העינים והוא מקום גדול להניח שם ב' תפילין אבל בלשון ב"א בין עינים הוה ממש בין עין לעין והוא כרוחב אצבע ואם עומדים שם ב' שומים הוא מצומצם מאד אך מטעם אחר כי ידוע שהעור שבין עינים מתפשט ומתקמץ בעצבות ושמחה וכעס ונחת לפי מחשבתו של אדם רגע נמשך למעלה ורגע למטה וא"א לקבוע מקום שם ואפשר היה למעלה ובשעת מותו נתקמט העור והיה למטה ע"כ אין לסמוך על זה. וזכר לדבר דברי רבב"ח במס' בכורות כ"ח כו' עכ"ל[. ומ"ש הבה"ט בשם ט"ז לענין רושם וצלקת בצמצום המקו' דהוי ס"מ הנה מדברי מהריב"ל שם שכ' בנדון דידיה שרשם מקום השומא שהיתה סמוך לאוזן הימנית בסמוך הלחי העליון סמוך לפאות הראש דאפ"ה יש להסתפק דלמא לא דמי לנקב בצד אות פלוני אלא כמו בצד תיבה פלונית דלא מהני ע"ש א"כ גם בצלקת יש לספק כן. אולם הרב מה"צ שם כתב דיש לקיים דברי הט"ז לשיטתו מצד אחר דס"ל דצירוף שני סי"א מהני וכיון דרושם הוי ס"א מצד עצמו וצמצום המקום באותו אבר נמי הוי ס"א דלא גרע מנקב בצד תיבה פלונית וא"כ הוי ב' סי"א דע"י צירוף חשיב סי"מ ביותר משא"כ בנקב בצד תיבה פלונית דשם הנקב לחוד לא הוי סי"א כמ"ש הב"ח בתשובה שם דנקבים שכיחי בקלפים ומהריב"ל שם לשיטתו דס"ל דגם שני סי"א ע"י צירוף לא חשיב סי"מ לכן נסתפק שפיר בזה ולדינא צ"ע עכ"ד ועמש"ל ס"ק ק"ו. ומה שהשיג הט"ז על המ"ב דמדמה הך דכאן להך דשם. המעיין במ"ב שם יראה להדיא שגם מסקנת המ"ב הוא כן ומה שרצה לדמות אותו מתחילה הוא לפי מה שהיה סבור מתחילה דגם צלקת חשיב סי"מ מצד עצמו ואחר שהוכיח שם במסקנתו דצלקת לא הוי ס"מ מצ"ע מסיק הוא עצמו דגם זה שאמר שהיה תחת העין לא הוי סימן מובהק ע"ש:
ועיין בתשובת נו"ב סימן מ"ד בעגונה שנאבד בעלה לא נודע להיכן הלך ומעשיו הוכיחו בתחילתו שרוצה לאבד עצמו לדעת ואחר שני חדשים מצאו ערלים איש אחד טבוע בתוך הנהר והוציאוהו ליבשה ואחר ב' ימים שהיה ביבשה הלכו יהודים לראותו ומצאו אותו מונח ערום ובצדו היה מונח החלוק וארבע כנפות ומכנסים ובתי רגלים ומנעלים והערלים מסל"ת אמרו שקרעו בגדיו מעליו אחר שהעלוהו והיהודים הנ"ל לא הכירוהו יען כי היה תפוח בפניו רק מצאו עליו שני סימנים והם שני חבורות ופצעים שהעלה מקומם צלקת ורושמם ניכר אחד על מצחו וא' על ערפו והם ידועים שהיו כן בראש הנאבד בעל העגונה הנ"ל וגם את הבגדים הנ"ל הכירו שהי' לבוש בהם בעת שנעלם מעינינו ]ושם מבואר לשון השאלה יותר באריכות[ והאריך בזה ומסיק דהעיקר כסברת מהר"ל מפראג שהובא בב"ש ס"ק ס"ט. ומעתה בנ"ד אם הבגדים ניכרים בט"ע נלע"ד ע"י צירוף סימנים הנ"ל שבגופו וט"ע של הבגדים ובצירוף הוכיח תחילתו על סופו להתיר האשה הזאת להנשא ובלבד שיסכימו עוד שני גדולים. ושוב כתב דאפי' אם אין הבגדים ניכרים רק ע"י צבע הבגדים (וכדמשמע קצת מלשון השאלה שם) וא"כ דל בגדים מהכא דחוורי וסומקי ודאי לאו כלום הוא אעפ"כ נלע"ד להתיר מטעם שיש שני סימנים וכיוונו מקום של הסימנים באבר מיוחד ומצורף לזה הוכחת תחילתו על סופו שהיה דעתו לאבד עצמו ובלבד שיסכימו שלשה גדולי הדור ואח"כ ישבו יחד ב"ד כשר ויתירו אותה ע"ש: (ועיין בתשובת ח"ס סימן נ"ו וסי' ס' וסי' ס"ט שכ' דדברי הנו"ב הנ"ל שצירף סברת הוכיח תחלתו על סופו במ"כ דברי שגיאה הם והאמת דבנדון דידי' היה לו שארי סברות להתיר אבל חלילה לעשות מזה שום סניף להתיר דהוכיח סופו של עצמו על תחלתו של עצמו אמרינן וה"ה בהיפוך אבל הוכיח תחלתו של זה על סופו של זה שזהו אותו האיש ישתקע הדבר ולא יאמר וגדולה מזו בשבועות מ"ו סוף ע"א האי מאן דנקט נרגא בידיה כו' והבי' עוד שראה בתשובה א' מהאחרונים שכ' דאם ראינוהו מפיל עצמו למים שאל"ס יש להקל דלמאי ניחוש דילמ' גלי אשפלוהו ויצא במקום רחוק ז"א דהרי רצונו לאבד עצמו ומאס בחייו והוא ז"ל כתב דגם זה הבל דאע"ג דתחלתו ברצון לאבד עצמו מ"מ לאחר שבאוי מים עד נפשו אולי נתחרט ושב אל ה' וגלי אשפלוהו ויצא וברח לו ועוד מסתמ' כשיאבד עצמו היה מחמת דוחק וצער ובושה וכדומה ולא היה יכול לברוח ולהנצל ואחר שהפיל עצמו והובילוהו גלים למרחוק בטלו דאגותיו ולא יפיל עצמו שנית ע"כ חלילה לסמוך גם על זה. וע"ש בסי' ס"ט בא' שנאבד ומצאו בבית מלונו אגרת בקשה לא' ממיודעיו להוליך לביתו הארגז שלו למסרו לאשתו והמפתח מונח אצל האגרת ופתחו הארגז ומצאו בגדיו ותפילין שלו ופאס ויתר כלי תשמישו גם איזה אגרות לאשתו ולקרוביו איך מחמת שהוא בע"ח הוכרח לאבד א"ע וליטול חייו מן העולם. ואחר איזה חדשים מצאוהו נטבע סמוך לווין ובתוך בגדיו פתק' בכתיבת ידו נכתב שמו ושם עירו שהוא מבקש מכל אשר ימצ' אותו להוליכו לקבורת בני עמו. והכירוהו שני עדים (לאחר שהועלה ואשתהי) בט"ע בפ"פ כי היה שלם ולא נשתנה וגם הכירו כל בגדיו שנמצ' בהם בט"ע ובחלוק שלו הי' רשום ב' אותיות המורים על שם הנאבד וכן נסמן בתי הרגלים שלו ונשאל אם להתיר אשת הנאבד הנ"ל והאריך קצת ומסיק דמצד הוכיח תחלתו על סופו אין שום היתר כאמור לעיל ואע"ג דכתב ושנה ושילש שהולך לאבדון ויש קיום המכירים כת"י מ"מ כיון שהוא עצמו בחייו כתב כל זה נאמר גזים ולא עביד וערק לעלמ' מפני נושיו. אלא דיש להתיר מצד שהכירוהו ב' עדים דלרוב הפוסקים לא אמרי בדדמי וגם לא ראו הטביעה אע"פ שיצא קול שנמצ' כתוב באגרת שמפני נושיו נוטל חייו מן העולם מ"מ אמרו אז הרבה אנשים שהוא גוזמ' ובורח הוא על הרי בתר וא"כ לא הוה כראו הטביעה וידוע דעת הרא"ש כשלא ראו הטביעה מעידים אפי אשתהי בשגם שהכירו בט"ע כל גופו ופ"פ שלם ולר"ת מעידים על זה ומכ"ש כשלא ראו הטביעה דמשמע מהרא"ש דכ"ע מודו לר"ת כו' ואפילו אי נימ' שהחולקים על ר"ת אוסרים אפילו בכה"ג נצרף לזה מה שהכירו כל מלבושיו בט"ע ויש מהם בסימנים ג"כ ועוד דאפילו ע"י הצבע כבר כתבתי במקום א' (הוא בסי' מ"ח ונ"א הוב' לעיל ס"ק צ"ה) דאע"ג דחיורי וסומקי לא הוה אפילו סי"א היינו כולם צבע א' אבל בכמה מלבושים מלבוש פלוני סומק ופלוני חיור ופלוני אוכמי צירוף המלבושים בצבעיהן הוה סי' ולמהרי"ט בכל מלבושיו ל"ח לשאלה ולא לחליפין וביותר הכא שהיה לו לחוש אילו השאיל בגדיו או מכר או שללוהו לא הוה ערק לעלמ' מאחר שהניח מכתב להודיע לאשתו שהולך למות וכיון שידע שבהמצ' אותו כתב יותר אשתו לעלמ' בודאי היה עושה כל טצדקי לחזור לביתו או ליתן ידיעה ע"י דואר או שום תחבולה שלא תצא מכשול על ידו ע"כ חשש שאלה וגניבה רחוק מאד בנדון זה ואפילו נאמר בכל זאת חיישינן לשאלה או שללוהו והלבישם אחר וכי נימא שאותו האחר נשתנה דוק' לצורתו של זה כבר כ' הח"צ שזה הוה כמו נפילה דיחיד דל"ח ליה (ע"ש קל"ה) ובזה ט"ע עדיף מסימנים דבסימנים י"ל אולי הזדמן לו גברא דכוותי' והשאיל לו כליו ול"ד לנפילה דיחיד כיון שנעשה במכוון אבל הכא בט"ע כו' ע"כ נראה דאתת' דא שרי' לעלמ' והיינו שישבו ב"ד של ג' ויעיינו בג"ע ויאמרו לה מותרת היא עכ"ד ע"ש):

קב

סימנים מובהקים. עיין במה"צ ס"ק צ"ו שכ' משמע דסי"מ ביותר אינן עשויין להשתנות והיינו תוך ג' ימים אבל אחר ג"י או במי שנטבע במים והוציאו ליבשה ונשתהה דאז מתפח אפשר דגם סי"מ הם משתנים לפעמים לפי ענין הסי' כן העלה מהרח"ש בקונ' דף נ"ג ע"ש:

קג

מובהקים ביותר. עבה"ט מ"ש שלא ימצא רק א' מאלף ועיין בתשו' גליא מסכת סי' ח' שהאריך בזה בדברים נכונים. ועיין בנ"צ מה שהבאתי בזה מכתבי הרב הג' מהר"ר דניאל זצ"ל ומה שכתבתי עליו בזה. והיוצ' מדברינו לדינ' דהא דמתירין ע"י סי"מ כזה שנמצ' בא' מאלף דוק' היכ' שמקודם נולד לנו ג"כ ספק מיתה על בעלה של זו כגין באיש שישב עם אשתו והלך לסחורה ע"ד לחזור מהרה ולא חזר ולא נודע מקומו איו (ע' בנו"ב סי' ל"ב הוב' לעיל ס"ק צ"ה) אבל אם מקודם לא היה לנו שום ספק מיתה על בעלה כגון בא' שהלך למרחקים ע"ד שלא לשוב מהר ושוב נמצ' א' בסי"מ כזה שימצ' א' מאלף אפשר דאין מתירין ע"י סי' כזה. ובפרט היכ' שראינו בעינינו גם איש אחר בסי"מ כזה. דהשת' ליכ' רק חד ספק שמא הוא איש האחר. אמנם נ"ל דבכה"ג שהספק הוא רק בין שני אנשים היינו אם הוא בעלה או איש האחר בזה מהני אף סימן גרוע כגון ארוך וגוץ או אדום ע' במשנה ב"ב דף קע"ב ובפי' רשב"ם שם בד"ה וכתבו סי' ע"ש:
ומ"ש הבה"ט שבור אינו ס"מ. עיין בת' גליא מסכת סי' ט' שכ' וז"ל גם מה שהעידו (ער איז גיוועזין אביסיל גיבריכט) היינו שהיה אצלו חולי השבר ראיתי בנו"ב סי' מ"ג שכ' דאולי גם חולי השבר נקר' סימן. ובמהדור' תניינ' ראיתי שקבע זאת לסימן ודאי (לא ידעתי מקומו. ובס"ס ס"א הוא מבואר דהשבר שבמתניו לא מיחשב אפילו לסימן אמצעי רק בצירוף הקרחה שבראשו והצפורן הנשחת וכיוונו האצבע ע"ש) עכ"ל. וע"ש עוד בעובד' שהעידו על נעדר א' כמה סימנים וא' מהסימנים היה שהעידו במקום שנעדר שהיה קולו עב משונה היינו הרומק"ע און ביי"ז. והאריך בזה דיש לקבוע סימן הזה קרוב למובהק וגם מה שהעידו מהרשימות הנקראים פלאמעס שהיה אצלו על הרגלים וצמצמו מקומן סמוך לקנעכיל סביב כתב ג"כ דראוי לעשות ע"ז סמיכה של מובהק כי בתשו' חוט השני סי' צ"ו התיר גדול א' ע"י האי סימנ' של הפלאמעס לבד אפילו שלא צמצמו המקום כלל ולא היה נמצ' שום צירוף עוד סבר' להתיר רק זאת לחוד' וגם שחכם אחד הרהר על הוראה זו מחשש' דעשויין להשתנות לדעתי הדין עם המתיר כנראה מהב"ש בשם ט"ז דרק בשומ' כו' (המעיין בת' חוט השני שם יראה שלא כן היא כאשר כתב הרב בעל ג"מ הנ"ל שלא היה נמצ' שום צירוף עוד סבר' להתיר רק דהיה שם עוד היתר ברור מטעם רושם שבירת הרגל שהיה לו שע"ז הסכים גם החולק דהוא מספיק להתיר מעתה אפ"ל שגם אותו הגדול שהתיר ע"י עדות בהרות כחולות וירוקות שהיה ברגליו לא סמך ע"ז לחוד רק לצירוף. וטעם מחלקותם בזה מבואר שם דאותו הגדול מפורש דברי הרמ"א בהגה במ"ש וה"ה לרושם שבגופו היינו דהוי סימן והחכם החולק מפרש דלא הוי סימן ואף דבלבוש כתב להדי' דהוי סימן אפשר ליישב ברושם בליטה או שיקוע ועקמומית כו' ע"ש וע' בזה בבה"ט לקמן ס"ק ע"ו ומ"ש בפ"ת שם) וכתב שם שרב אחד פקפק עליו בענין הקול וגם בדבר הפלאמעס אך כמה רבנים הסכימו עמו ולא קבלו פקפוק הרב הנ"ל (ועיין בתשו' קהלת יעקב סי' ו' שגם הוא ז"ל פקפק על סימן הקול אך בסימן הפלאמעס הסכים עמו ע"ש) . וכ' עוד בשם נ"ב סי' ל"א שקבע סימן במי שהיה לו רושם על הזרוע סמוך לפיסת יד שחור כמו כתב זיי"ן משיט' ומסיים שזה אינו שכיח כלל ואפשר חשיב סי' מובהק ע"ש עוד כ' בשם ת' פ"י סימן ז' בענין א' שהאגודל של רגלו נתעקם על האצבע ובא לו דבר זה מדחיקת מנעלים וקבע זאת לסימן ולא חייש שמא גם אחר היה לו מנעלים דחוקים ע"ש. עו"כ בשם ת' ב"ח החדשות ס"ס ס"ד שכ' וז"ל וראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם אמר שלמה על עגונה וכל מי שמתיר עגונה אחת כאילו בנה אחת מחרבות ירושלים עכ"ל:
ומ"ש הבה"ט מהר"ם מלובלין רגליו עקומות כו' כ"כ בשמו בק"ע סי' שי"ב: ועיין בנו"ב תניינא סי' נ"א שכ' המעיין בדברי מהרמ"ל שם שהמעשה היה שהרגלים היו עקומות והפוכות לצד פנים בזה כתב דלא הוי סימן שכן נמצ' גם באדם אחר אבל בנ"ד שרגל הימין היה עקום לצד חוץ ורגל השמאל היה עקום לצד פנים זה עדיף טפי דזה לא שכיח ואף אם ימצ' באדם אחר עקמימות הרגלים בלתי שוים לא יתרמו שיהיה השמאל לצד פנים והימין לצד חוץ וא"כ אפשר לחשוב זה לסימן מובהק ועכ"פ להצטרף לשאר אומדנות וסימנים ראוי סברא זו להיות סניף ע"ש:
ועיין בתשו' חתם סופר ס"ס פ"ח שכ' וז"ל והנה מה שנמצאו בו לעבר פלעקל על כתף ימין אע"ג שהעד לא ידע שיש להיות בו סימן ההוא כיון שהאם אומרת כך הוה סי' המועיל ואע"ג דהאם היא חמותה דה"ל מחמש נשים שפסולות להעיד היינו לומר שמת בעלה וכיוצא בזה אבל מאחר שהיא לא ידעה מהסימן שאמר העד וכיונה הסימן מהימנא וק"ו ממה ששנינו בגיטין כ"ג כו' אך מי יערב לבו לומר שיהיה זה סי"מ ביותר שהרי לעבר פלעקל הוא מיעוט המצוי וצמצום מקום אין כאן על כתף ימין שאין זה דומה לנקב בצד אות פלוני שמצומצם טפי (עמ"ש לקמן ס"ק ק"ו) בודאי מה שאמר העד וכיון מדת עגולו כעין פרוט' קטנה של נחושת אילו גם האם אמרה כן אפשר דכיון מדת עגולו בזה הוא סי"מ אך לא הוזכר בזה זה בדברי האם ועכשיו אחר שכבר שמעה מהעד תו לא מהימנא כו' ומ"מ נ"ל נהי דסי"מ ביותר לא הוה סי"א מיהא הוה (ע' בתשו' נו"ב סי' ל"ב) וכיון דאיכא נמי ט"ע גמור אע"ג דאינא ספק אי חזינהו לאלתר איכא לצרופי כל הקולות הנ"ל כו' עכ"ל ע"ש: ושם בסי' י"ב כתב על נדון דידי' וז"ל סימני גופו המה כחירגא דיומא כי עיור עין א' פשוט שאפי' סי"א לא הוה כו' ואפי' נקטעה אצבע ימינו או שמאלו לא הוה סימן ומכ"ש עיור עין דשכיחא טובא בימין או בשמאל ובתשו' ב"י כתב דנקבים הרבה בפנים ע"י חולי בלאטרין הוה סי"מ שאינו נמצא בא' מאלף נראה במדינתו דיבר אבל במדינתינו דמכה מהלכת היא בכל זמן ועידן אפי' עיור עין מחמתן שכיחא טובא ומכ"ש במי שנטבע במים אפשר עינו נימוק בחורו ע"י סבה מסיבות המיתה. וכן נמי בהרות אדומות ושחורות ברגלו לאו כלום הוא דאפי' היה לו פצעים ממש שראו בו הרופאים בחייו לא היה אפשר להעיד דאפשר אלו נעשה ע"י הטביעה וע"י אכילת דגים וע"י נגף באבני' ועפר ומכ"ש שאין כאן אלא בהרות שעשוי הוא בשר המת שבמים להשתנות לבהרות כאלו ומאן ספון ומאן חשוב להתיר עגונה ע"י סימנים כאלו עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס ס"ו שכתב דהסימן שאמרו אוזן א' גדול וא' קטן לדעתי הוא מילתא דלא שכיחא כלל ומקרי אפשר מובהק ביותר ובפרט שצמצמו הצדדים ואמרו הימנית גדולה והשמאלית קטנה ובפרט בצירוף הסימן שביד ימין נחתך ממנו אצבע ובצירוף הכרת כלים כו' ע"ש עוד בסימן מ"ז וגם בתשו' בגדי כהונה סי' ח):

קד

מעידים עליו. ראיתי בכתבי הרב הגדול מהר"ר דניאל זצ"ל מהוראדנא שכ' על עובדא דידיה וז"ל והיה ראוי שאותו המעיד על שבירת השן יראה בעצמו ויכיר בט"ע את השבירה באיזה שן ובאיזה צד וגודל השבירה אלא שהיא כהן ואסור להתקרב בתוך ד"א של מת כמ"ש בש"ע יו"ד סי' שע"א ס"ה ואע"פ שטומאה זו מדרבנן כמ"ש רש"י בסוטה דף מ"ד והיה נראה להתיר לכנוס בתוך ד"א של מת כמ"ש ביו"ד סי' שע"ב ס"א ולישא אשה כו' וכן מנטמא בטומאה של דבריהם כולי וכן כל כיוצא בזה ע"ש משמע דפסק כהשאלתות דלאו דוקא הני מצות ע"ש בב"י ואפילו להתוס' הא לישא אשה כתבו התוס' דמותר דהוא מצוה רבה לא תוהו בראה ע' בעכו"ם דף י"ג בתוס' ד"ה ללמוד תורה ובאשה שייך נמי לא תוהו בראה כמ"ש בא"ח סימן קנ"ג במג"א סק"ט ובגיטין דף מ"א ע"ב בתוס' ד"ה לא תוהו בראה דגם באשה שייך זה ע"ש ואע"ג דהכהן עושה עבירה בשביל האשה מותר כמ"ש בתוס' שם ד"הכופין את רבו דהיכא דלא פשע אומרים חטא כו' ואפ"ה לא מלאני לבי להתיר דמלתא דתמיהא היא כמ"ש בי"ד סי' רמ"ב ס"י ואע"ג שגם איסור זה יש לדחות מפני תקנות עגונות מ"מ לא רציתי להתיר עכ"ל. ותימה שהביא דברי התוס' בגיטין הנ"ל דגם באשה שייך לא תוהו ולא הביא סוף דבריהם שם שכתבו והא דלא כפינן בחציה שפחה וחציה בת חורין אלא היכא דנהגו בה מנהג הפקר היינו משום כיון דלא מפקדי אפרו ורבו שמא גם לאחר שתשתחרר לא תקיים ע"ש א"כ גם בנ"ד אין להתיר מטעם זה:

קה

אבל קטן או ארוך כו'. ע' בתשו' גליא מסכתא סי' ח' אות ב' שהביא מ"ש הנו"ב סי' נ"א וז"ל ומ"מ נלע"ד דארוך וגוץ שאמרו בגמרא היינו ארוך וגוץ ביותר אבל ארוך וגוץ דעלמא ודאי שלא היה צריך התנא לומר שאינו סימן כלל עכ"ל והוא ז"ל כתב עליו שדבריו המה תרומות מתה"ד סי' קס"א והאריך לסתור סברא זו מדברי הרא"ש כלל נ"א ושאר ראיות וכתב אח"ז באות ג' וז"ל ומעתה דנתבאר דדוקא ארוך וגוץ דעלמא הוה בגדר גרועין נראה לומר דארוך וגוץ ביותר הוה בגדר סימן אמצעי ואפשר אם ארכו הגיע לשיעור קפת המבואר פ' אלו מומין דף מ"ה ע"ב הוי ס"מ ופשיטא אם הגיע לשיעור תורן המבואר שם או לשיעור גוצא דאצבע דיש לקובעו לסימן מובהק אף לאלו דיעות המחמירין בשיעור דמובהק כו' ע"ש עוד באות ט"ו וט"ז. וכפי הנראה לא ראה דברי הנו"ב תנינא סי' סמ"ך דשם כתב ג"כ דבר זה דארוך וגוץ שאמרו בגמ' היינו אם הוא קצת בהפלגה ואעפ"כ מסיק הוא ז"ל לדינא דאם הוא קצת בהפלגה הוי סי' אמצעי (וכדברי הג"מ הנ"ל) וכתב דבשלמא למ"ד סימנים דאורייתא וקשיא לן מתני' דאע"פ שיש סימנין בגופו וצריכין אנו לתרץ גופו דאריך וגוץ וכיון דהתנה הוצרך למיתני ע"כ דאיירי קצת בהפלגה וכמ"ש מהרא"י וש"מ דאריך וגוץ אפי' בהפלגה גרע משאר סימנים אמצעים אבל למאי דפסקינן סימנים דרבנן אז מתני' דאע"פ שיש סימנים בגופו אתיא כפשטה בסתם סי"א ולא איירי התנא כלל באריך וגוץ אז יש לפנינו אפילו לומר דאריך וגוץ בהפלגה מקרי מובהק ביותר אלא דלפ"ז יהיו סברות הפוכות מן הקצה אל הקצה כו' ולכן די לנו לומר דבר ממוצע דלמ"ד סימנים דרבנן אז גם הארוך וגוץ בהפלגה ג"כ סימנים אמצעים הם ודי שאין מחזיקים לגרועים וע"פ הדברים האלה ביאר הוא ז"ל לנכון דברי הרמ"א בהגה זו שכ' אבל קטן כו' לא הוי סימן מובהק וקשה מאי ארי' דלא הוי ס"מ דמהני לכל הפוסקים אפי' הני דסברי סימני' דרבנן הרי אפילו להני דסברי סימנין דאורייתא אפ"ה ארוך וגוץ לא מהני ולפי הנ"ל מבואר היטב שדברי הרמ"א בהג"ה סובבים על דברי המחבר שפסק סימנין דרבנן ולשיטה זו יש מקום לומר דארוך וגוץ אם הוא קצת בהפלגה מחשב סי"מ ביותר וחילוק זה עצמו אפשר לומר ג"כ בחיור וסומק לחלק בין אם הוא קצת בהפלגה או לא ע"כ בא רמ"א לומר שאינו כן וכמו שהכרעתי לעיל ולא היה יכול רמ"א לומר וארוך וגוץ הוא סימן אמצעי לפי שארוך וגוץ שהזכיר רמ"א כולל בין שלא בהפלגה ובין קצת בהפלגה ואם הוא שלא בהפלגה אז אפילו סי"א אינו אבל עכ"פ בזה שוים בין הוא שלא בהפלגה ובין בהפלגה עכ"פ אינו סימן מובהק ביותר ולכן כתב רמ"א דקטן ואריך כו' לא הוי ס"מ ובין יהיה זה כוונת רמ"א או לא עכ"פ סברא נכונה היא לדינ' עכ"ד וכ' עוד דכיון שמהרא"י בפסקיו שם יליף שיניים גדולים מארוך וגוץ א"כ גם בשיניים גדולים יש חילוק בין מופלגים קצת בגידול ובין אינן מופלגים (עמ"ש לקמן ס"ק ק"י) וע"ש עוד שכתב דמה שהגידו העדים שיעור קומתו של הנהרג אף שאמרו שיעור קומת האיש ממש כמו שהיה קומת בעל האשה אין זה עילוי לשבח כלל דאין קומת החי דומה לקומת המת ואין קומת המעומד כקומת המושכב ולכן אין סימן זה נחשב כלל אפי' לסימן גרוע ע"ש. ועיין עוד בתשובת ברית אברהם ר"ס כ"ד מענין זה:

קו

ואפי' ק' סימנים. עבה"ט בשם מ"ב דסימנים אמצעים מצטרפין כו' וכ"כ בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ט אולם בתשו' ב"ח החדשות סי' ס"ה הרב מהר"א בנו של המ"ב השיג על אביו ז"ל בזה דמדברי מהרא"י משמע דמיירי אפי' בס"א דגם כן לא מצטרפי ע"ש. (ע' בזה בתשו' נו"ב תניינא סי' ס"ו ומ"ש עליו בתשו' ח"ס או"ח סי' קפ"ג ובחלק אה"ע סי' נ"ו וסי' נ"ט) . ועיין במה"צ ס"ק צ"ח שהאריך בזה ומסיק שצ"ע להקל בזה וכ' שאין להביא סיוע לדברי המ"ב וסייעתו מדברי הס' מתית ומהר"מ מאיגרא (הובא בבה"ט ס"ק זה) שסוברים דמצרפין סי"א דכלים עם סי"א דגוף שיש לחלק בין צירוף סימנים שבדברים הנפרדים שאי אפשר שיתחברו כ"א על דרך מקרה לשני סימני' בגוף א'. אמנם נראה דכששני הסימני' הם סמוכי' זה לזה ממש אפשר דלכ"ע חשיב סי"מ וע"כ לא פליגי אלא בסימנים נפרדים ולא בסמיכי' אולם למעשה אין לעשות כלל בענין זה והכל לפי ראות עיני המורה לפי ענין הסימנים דאם הם סימנים חשובים עד שכל א' בפ"ע קרוב להיות סי"מ בזה ודאי דחבור שניהם גם יחד לא ימצא אפי' באחד מני אלף וחשיב סי"מ לכ"ע וכן בכל כיוצא בזה כשיהיה חבור הסימנים בגדר סימן מובהק שהוא דבר זר ומופלג ואין לדיין בזה אלא מה שעיניו רואות עכ"ד ע"ש. גס בס' בית מאיר האריך בזה והביא בשם הגאון מו"ה עוזר ז"ל שהוכיח בראיות דמצטרפים. והוא ז"ל דחה ראיותיו ואעפ"כ מסיק וז"ל ומ"מ לע"ד נראה אחרי שכבר הוחלט דעת כל הפוסקים שיש ס"מ ביותר שהם ודאי ד"ת והשריש המ"ב הובא בב"ש הכלל שלא ימצא א' מאלף א"כ הדבר מסור לחכמי הדור הם ידונו אם לדעתם הב' סימנים שביחד א"א להמצא בא' מאלף אף שא' מהן אפשר בדרך אמצעי להמצא יוכל לעשות מזה ס"מ ביותר וזה היתד שהכל תלוי בו עכ"ל. ועיין בשו"ת קהלת יעקב סי' י"ב שכ' על נדון דידיה וז"ל הגם שהח"מ בהך דפנחס מאורלא החמיר למעשה בצירוף כמה סימנים מ"מ הלא ידוע שרבים מגדולי האחרונים מקילים בצירוף סי"א ומהם הרב בעל אבן העוזר ובתשו' פני יהושע וכן דעת המ"ב והט"ז ועוד רבים וגדולים וכדאי הם לסמוך עליהם כ"ש בשעת הדחק בהיתר עגונה. בפרט שלא ע"ז לבד אנו סומכין שבאמת קרוב הדבר שאלו הסימנים מובהקים מיקרו. סימן הגומא בכתף. וגומא לבד אינו מצוי כ"ש ביחוד המקום בכתף דהכתף הוא פרק א' מפרקי היד והוי כמו נקב בצד אות פלוני אבל בצד תיבה פלונית הוא כמו אם היה אומר גומא ביד סתם דיחוד היד משאר אברים הוא כמו יחוד תיבה משאר תיבות ופרט הפרק מפרקי היד הוא כמו יחוד האות בתיבה (סברא זו כבר הזכירה ג"כ שם בס"ס ו' בענין שהעידו שנמצא פלאמעס ברגל בסיבוב הקנעכיל דאפשר לומר דהוי ממש כמו נקב בצד אות פלוני וכ' שם דלא דמי לנקב בשן שכתבו האחרונים דלא הוי סימן עד שיאמר איזה שן דהתם בשן גופיה אין שם יחוד מקום ואין זה רק כיחוד האבר לבד ודמיא לתיבה פלונית ויחוד איזה שן הוי כיחוד אות בתיבה אבל כאן ברגל גופיה מקומות מקומות יש ואברים פרטים קטנים ויחוד איזה פרט ממנו דמיא ממש ליחוד אות בתיבה. וכ' עוד שם דלא איכפת לן במה שלא אמרו העדים בבירור באיזה רגל ע"ש ועמ"ש לעיל סס"ק ק"ג) וכן סימן הצלקת תחת ברכיו ממכות הרופאים הוי יחוד מקום גמור דהוא מקום חבור הפרקים. וכן סימן הצפורן העבה וגבוה משאר צפורניו הנה הובא בשם מהר"ם פדוה דצפרניו מקולקלים הוי סי"מ ומאיזה טעם נחלק בין צפורן א' לכולם ובפרט בצירוף כל הסימנים יחד ובכיוון מקומם. גם סימני הבגדים ראויים לצרף. ומ"ש הרב השואל דהוי חוורי וסומקי ז"א דחוורי וסומקי היינו בדרך כלל שאומר כליו שחורים או לבנים ואינו מייחד המין מהבגדים וגם לא הגוונים אבל זה שמייחד כל פרטי המינים מכל בגד ומיני הצבעים הנמצאים בכל א' ביחוד הפאסקעס א' שחור וא' לבן ודאי פשוט דאין זה בכלל חוורי וסומקי כו' (ע"ש עוד בר"ס יו"ד מזה) הגם כי ימצא קצת מחמירים בענינים אלו אין דבריהם מוכרחים כלל כו' בפרט בנ"ד שנטבע בנהר וכבר יצתה מחזקת א"א כו' עכ"ל ע"ש:
ועיין בתשו' בגדי כהונה סי' י"א וי"ב שהעלה דאף דהרבה סימנים גרועים אינם מצטרפים היינו לעשותו סימן מובהק אבל לעשות סי"א מהני כמו דסימנים אמצעים מצטרפים לעשות ס"מ (לדעת המ"ב וסייעתו הנ"ל) כמו כן סימנים גרועים מצטרפים ע"כ לעשות סי' אמצעי והביא דברי עה"ג ותשו' פמ"א שכתבו כן לדינא ע"ש ועיין בס' מקור מים חיים בדיני סימנים אות י"ד. שהביא ראיה ברורה מש"ס ב"מ דף כ"ה דתרי סימנים גרועים לא מהני אף לעשות סי' אמצעי ע"ש. (כעת נדפס ספרו תשובת מהרי"מ וראיתי בסי' י"ז שהוא ז"ל עצמו נוטה להקל דתרי סימנים גרועים מועיל לעשותו סי' אמצעי כדעת הפמ"א ובגדי כהונה הנ"ל. ושם בסי' י"ח מצדד לומר דסי' גרוע מצטרף בהדי ס"א לעשותו סי' מובהק אף דנראה מדברי הב"ש דדוקא ב' סי"א מצטרפין לעשותו סי"מ ולא סי' גרוע עם סי"א הב"ש בזה לטעמיה אזיל דס"ל דכמה סימנים גרועים לא מצטרפי כלל להיות נחשב לסי' אבל לדעת גדולי התשובות הנ"ל דשני סימנים גרועים מצטרפין לעשותו סי"א אלמא דסי' גרוע יש בו ג"כ מעלה קצת א"כ ה"ה היכא דיש סי"א וסי' גרוע מעדיף הסי' גרוע להסי"א לעשותו מובהק ע"ש) . ומ"ש הבה"ט בענין אם יש סימנים בגופו ובכליו יחד. עמש"ל ס"ק צ"ה. (כעת מצאתי ביש"ש פט"ז דיבמות סימן ו' שדעתו בפשיטות כדעת מהרי"ו ומהר"ן מאיגרא דמצטרפין ע"ש והובא דבריו גם בתשובת מהרי"מ סי' י"ח וכ' עליו שמדבריו נראה שהתיר אפילו בסי"א בגופו וסי' אמצעי בבגדים ומכ"ש דיש לנו לסמוך על היתר מהר"ל מפראג והח"צ ז"ל היכא דיש סי' מובהק או ט"ע בבגדים דמצטרף בהדי סי"א בגופו מטעם דמאחר דסימנים דרבנן שוב ל"ח לשאלה או מטעם דל"ח לשאלה דיחיד כו' ע"ש):

קז

אינם כלום. כתב בכ"י הרב הג' מהר"ר דניאל זצ"ל לכאורה נראה דהיינו דוקא במפוזרים כמ"ש בתה"ד שהיה בינוני ואדמוני וקווצותיו תלתלים וכיוצא בו אבל אם באבר אחד יש כמה שינוים אע"ג דכל שינוי לחוד סי' גרוע הוא מ"מ בהצטרפם נעשה מובהק דלא שכיח ג' ד' שינוים באבר אחד אלא דלדעתי אין נ"מ מכל הדברים האלו ואו אפשר להמציא סי"מ או גרוע מתוך העיון והשבל או מתוך הספר אלא צריך לבדוק ולחקור אח"ז באנשים אם שכיח דבר זה אפילו יהיה שינוי גדול לא מהני ואם אינו שכיח כלל אפילו נקודה קטנה הוי סי' עכ"ד וזה מכוון לדברי הבית מאיר שהבאתי למעלה בס"ק הקודם:

קח

שחוטמו עקומה הרבה. עיין במה"צ ס"ק צ"ט שכ' דט"ס הוא וצ"ל עמוקה וכדאיתא בפסקי מהרא"י סי' רכ"ד. (והובא בב"י) ומבואר שם בשיעור העומק כמו חרום דקרא דמפרשי ליה רבנן שכוחל שתי עיניו כאחת ע"ש. ומסתברא דלענין דינא גם בחוטמו עקומה הוי סי"מ כל שהוא דבר זר ומופלג ועיין בת' הרדב"ז ח"ב סימן תשפ"ח:

קט

לרושם שבגופו. עבה"ט וכ' עוד המ"ב שם דשיעור אורך הצלקת בצמצום חשיב סימן מובהק ועיין מה"צ ס"ק צ"ט שכתב דמדברי הרא"ש פרק אלו מציאות סימן י"ד וש"ע לקמן סימן קנ"ג מבואר דמדת ארכו לא חשיב סימן מובהק ומכל מקום לענין דינא יש לקיים דברי המ"ב דנהי דבעלמא לא חשיב מדת ארכו לסימן מובהק מכל מקום במדת אורך הצלקת שפיר חשיב סימן מובהק כיון דצלקת גופיה חשיב סי"א מצד עצמו וגם מדת ארכו הוא סי"א החשוב יותר משאר סי"א כמ"ש התוס' שם א"כ ע"י צירוף סימנים אלו הסמוכים זל"ז חשיב סי"מ לשיטתם ע"ש. עוד כ' המ"ב שם דכ"ש לרושם הבא מכח שומ' שנעקרה ממקום מושבה ונשאר רשומה קיים דלא הוי סי"מ דלא עדיפ' משומ' שבאה מכחה (והוב' בבה"ט ס"ק ע"ד) והט"ז השיג עליו בזה. ועיין מה"צ ס"ק ק' שהאריך לבאר דברי הט"ז וכ' דהט"ז איירי כשצמצם מקום הרושם הזה שהיה באבר פלוני במקום פלוני דגבי שומא לא מהני זה וגבי רושם מהני כמ"ש הט"ז לפני זה וע"ז כ' דגם רושם זה דינו כרושם דעלמ' ע"ש באורך ומסיק לענין דינא דהכל לפי הצמצום:

קי

שינים גדולים. עבה"ט ועמ"ש לעיל ס"ק ק"ה. (ועיין בתשובת חתם סופר סימן פ"ו דנ"ל להכריע לדינא דודאי ב' שינים גדולים באמצע שורה עליונה אפילו מופלגים קצת בגידול אינו אלא כמו ארוך וגוץ ואפילו סי"א לא הוה כמבואר בפסקי מהרא"י שם אמנם בשינים אחרים גדולים אם מכוונים המספר וצמצום מקום הוי סי"מ ביותר אך אם אומרים העדים סתם שינים גדולים בלי כיון מקום ומספר י"ל נהי דסי"מ לא הוי סימן אמצע מיהא הוה ובזה באו דברי רמ"א בדקדוק דמיירי בסתם שינים גדולים לכן אמר מובהק לא הוי אבל סימן אמצעי הוה כו' ומ"מ לא סמך ע"ז למעשה בנדון שנשאל שם שנמצא מת על פני השדה חבול ופצוע לא ניכר בו שום פ"פ רק הכירוהו ע"י סימני שינים גדולים שהיה גדולים משיני שאר בני אדם וע"י ט"ע בבנין כל גופו שניכר להם שזה הוא בנין הגוף של פב"פ מעיר פ' וגם הכירו בט"ע כל מלבושיו ומסיק לדינא דע"י סימן שינים גדולים ובצירוף ט"ע בבנין כל גופו אלו שניהם יחד נחשב כסימן אמצעי בלי ספק וכשיצורף לזה ט"ע בכל מלבושיו הרי אשתו מותרת בלי ספק עש"ב ועמ"ש לעיל ס"ק צ"ה):

קיא

המסיח לפי תומו. עבה"ט ומ"ש בת"ה סי' רל"ט כו' הוא מדברי הב"ש ס"ק ע"ו. וגם בת' ב"י סי' ז' שהוב' בק"ע סי' קפ"ח נסתפק בזה. ומ"ש ובת' מהרמ"פ פסק כו' הוא בסי' ך' שהובא בק"ע סימן רצ"ט וכן מבואר מדבריו בסי' ל"ו שהובא בק"ע סימן ש"ג. ומ"ש וכ"פ מהר"ם סי' ל"ט. זה הובא בק"ע סי' צ"ד וצ"ה ושם כתוב דאפילו לדעת ה"ר נתן וה"ר שמחה שהי' לבם נוקפם אם יש להתיר בכותי מסל"ת בט"ע היינו דוקא כו' אבל כל שאומר שנטפל בו וקברו מחמת שהיה אהובו ודאי עיין בו עיון יפה כו' עוד כ' שם דאפילו ר"נ ור"ש שהיו מפקפקים מ"מ משמע דלמעשה היו מקילין ומקבלין עדותו. ומ"פ וכ"פ בת' רש"ך כו' זה הובא בק"ע סי' שנ"ט. ומ"ש וכ"פ מהריב"ל הוא בח"א סי' ה' שהוב' בק"ע סי' כ"ו וגם בת' הראנ"ח סימן ב' שהוב' בק"ע סי' רס"ב כתב דכבר נהגו להתיר עדות כותי המסל"ת בכל גוונא ולית דחש להא דה"ר נתן וה"ר שמחה וכמ"ש הרא"ם ע"ש. ועיין בתשובת א"א פמ"א ח"ב סי' נ"ה מענין זה. (ע' בתשובת חתם סופר ס"ס מ"ו):

קיב

עליו האחרונים. עבה"ט מ"ש ולדעת הטור כו' והכל מדברי הב"ש ועיין במה"צ ס"ק ק"א שהאריך בזה והעלה דהעיקר כדעת תוס' והרא"ש וכן דעת הטור לפי מה שהגיה הפרישה בלשון הטור וגם לדעת הרשב"א ונ"י בשיטת ר"ת לא גריר' ליה לר"ת הא מלתא דסמכינן אטב"ע בגוף אם הוא שלם בלי סימנים אלא ספוקי מספק' ליה בהא משא"כ בטב"ע שע"י סימנים פשיט' ליה דמהני כל שגופו שלם ודלא כדעת הב"י בתשו' ובש"ע כאן וכל זה ברור והארכנו בזה הגם דלא קיי"ל כר"ת בהא מ"מ הא כתב הח"מ דמצרפין דעת ר"ת לשאר אומדנות והוכחות עכ"ד. וע"ש עוד בענין לאחר ג' ימים אי טב"ע שע"י סימנים ומבואר אי"ה בסעיף ע"ש:

קיג

אחר שלשה. עבה"ט (ומ"ש אותו פלוני הלך לדרכו ומת וזה הוא איש אחר ט"ס הוא וצ"ל ומת זה כו' ומ"ש ואם מת בימות הגשמים כו' הכל מדברי הב"ש ומ"ש הרמב"ן סוף יבמות ט"ס הוא וצ"ל הראב"ן כי כן כ' המ"ב שם בשמו) ועיין בס' מה"צ ס"ק ק"ב שהעלה שדברי המ"ב בדין זה אין להם על מה שיסמכו וגם הח"מ בתשובה שבס"ק נ"ה בעובד' דפנחס מארלא שנמצא כשהיה נקרש מאד עד אשר יבש היה כעץ ואפ"ה לא סמך על המ"ב בזה אע"פ שהיה שם עוד כמה צדדים להתיר שהיה שלם בגופו וצורתו והיה לו כמה סימנים ע"ש והתימה על הב"ש שהביא דברי המ"ב בסתם ולא ראה שהח"מ חולק עליו לכן דינו של המ"ב צ"ע למעשה עד כאן דבריו. ולעניות דעתי אפשר קצת ליישב דגם הח"מ אינו חולק עליו אלא שבעובדא דידיה המעשה היה שהיציאו מן המים סמוך לשבת והיהודים ראו אותו למחר בבוקר והיה נקרש ולכן חשש הח"מ אולי בעת שהוציאוהו לא היה נקרש ונשתהה ואח"כ נקרש בעת הקור ומה שהביא בזה דעת המ"ב היינו רק לצירוף בעלמא כי מאחר שיבש היה כעץ יש לתלות שנקרש כבר במים או תיכף כשהעלוהו וצ"ע. וע' בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן ס"ה מענין זה. וע' בקה"ע סי' שע"ח כתב בשם מהרי"ט ח"ב סי' ל"א הא דאין מעידין כשנמצא אחר ג' ימים משום דאמרינן מסתמא נשתנה אבל אם מעידין עליו דלא נשתנה מעידין עליו ע"ש וע' מה"צ שם שכתב שראה בת' מהרי"ט שם ולא כן הוא דמיירי להדיא בספק תוך ג' ימים דבכה"ג יש להקל ולומר מדלא נשתנה ע"כ שהוא תוך ג"י ומיירי שם שאין שינוי כלל לא בפנים ולא בגוף לא בנפיחה ולא במראה אלא כמת שעבר עליו יום או יומים ע"ש ובזה יש לסמוך עליו מאחר שבל"ז הסכמת האחרונים הוא להקל בספק תוך ג"י כמ"ש הח"מ. אבל בספק אישתהי צ"ע להקל בזה ועב"ש לקמן סקפ"ד. וכ"כ בתשובת נו"ב סי' מ' דדוקא בספק ג"י הוא שהיקל מהרי"ט ז"ל אבל בודאי אחר ג"י אע"פ שנראה להם בטב"ע דאין בו שינוי אמרי' חזקה משתנה ולא ידעו והביא ראיה ברורה לזה מעובדא דדגלת וכו' הגם שבמרדכי כ' להדיא דהיכא שאנו רואים ומכירים אותו יפה יכול להעיד אפי' אחר ג"י אין מזה ראיה כלל דהמרדכי שם אדלעיל קאי אדברי ר"ת כו' ע"ש. גם בס' קהלת יעקב סעיף כ"ז כתב דדברי מהרי"ט הנ"ל אינם אלא בספק ג"י. אולם הוא ז"ל מוסיף קולא ע"ד מהרי"ט דלפ"ד מהרי"ט צריכין העדים להעיד שלא נשתנה אלא כמת שעבר עליו יום או יומים ועדות קשה הוא זה. ודעתו ז"ל דמן הסתם אמרינן דעדים בקושטא ובדיוקא מסהדי אם לא שידעינן בבירור דלא מסהדי רק באומד כגון שיודעין שהוא אחר ג"י למיתה דברור הוא שנשתנה וע"כ באומד קמסהדי לכך לא סמכינן עלייהו ע"ש. וע' במה"צ ס"ק ק"י בסופו שכתב ונראה דאותן הג' ימים לא חשבינן להו מעת לעת דבימים סתם שהוזכרו בש"ס מקצתן ככולן ע"ש. גם בתשובת נו"ב סי' הנ"ל כתב כן ואין חילוק בין נהרג ליל מו"ש בתחילתו ובין נהרג בא' בשבת קודם שקיעת החמה תיכף בתחילת ליל רביעי דהיינו יום שלישי בלילה כבר מקרי אחר ג"י ע"ש:

קיד

שאינו משתנה במים. ע' בתשו' כנסת יחזקאל סימן מ"ז כתב שם לולא היראה הייתי אומר דה"ה אם נקבר בקרקע ג"כ לא מיתפח כי אוירא גרמא לנפוח וכן החוש מעיד בו' והאריך בזה ע"ש. ולכאורה אישתמיטתיה דברי המדרש רבה פ' מצורע סי' י"ח בר קפרא אומר עד ג' ימים תקפו של אבל למה שצורת הפנים ניכרת דתנן אין מעידין לאחר ג' ימים כו' ע"ש מבואר להדיא דגם בנקבר בקרקע משתנה לאחר ג' ימים. ואין ליישב ולומר דיש לחלק בין זמנים אלו לדורות הראשונים שהיו קוברין בכוכין ושלטא ביה קצת אוירא. דא"כ מאי מייתי הכנ"י שם ממתניתין דשלהי יבמות מעשה בבני לוי שהלכו לצוער כו' ע"ש וצ"ע:

קטו

זמן מרובה. עבה"ט ומ"ש ואם נהרג ביבשה כו' כן יש ללמוד מדברי הרשד"ם שהובא בק"ע סימן שמ"ב. ומ"ש אבל מהר"י כו' ע' בק"ע סי' ר"ה. וע' בס' בית מאיר שהזכיר ג"כ דשרי הק"ע סי' ר"ה שמסתפק בזה אי אמרינן כה"ג מצמית צמית דהיינו אם הוא לאחר ג' ימים. וכתב ע"ז ולדידי יש נמי ספק איפכא אם שהה אחר שהעלוהו שעה אם נאמר בזה מתפח תפח די"ל זה אינו אלא כשמת תוך המים כי ז"ל הריב"ש סי' שע"ח ועוד דזיל בתר טעמא כו' שהרי כיון שטבע ועמד במים עד שמת מחמת המים הרי באו המים לצבות בטן ואור פניו יפילון ומשתנית צורתו ואע"ג דמים צמתי בשעולה מן המים ושהה ביבשה מעט חוזר לסורו כו' משמעות לשונו דוקא מת במים וצ"ע עכ"ל. וכפי הנראה ספיקו של הבית מאיר בזה הוא אפי' אם הוא אחר ג' ימים דהיינו באם נחזיק כדעת הרשד"ם והר"י אדרבי דאפילו מת ביבשה אמרינן מיא מצמית צמתי אפשר דאפי' אם נשתהא אחר שהעלוהו מן המים אינו מזיק כיון שלא מת במים. דאילו היה ספיקו של הב"מ לענין תוך ג"י לא היה לו להביא ממרחק מדברי הריב"ש סי' שע"ח יותר היה לו להביא מדברי הרמב"ן והרשב"א שהובא בב"י דמפורש כן בדבריהם להדיא עמש"ל ס"ק קי"ז. ומ"ש הבה"ט כל שנמצא במים אין לחוש כו' רשד"ם כו' ת' ב"י כו' הנה בשם הרשד"ם כתוב כן להדיא בק"ע שם אך בשם ת' ב"י לא נזכר שם. ולכאורה צ"ע דלפי מה שהביא בק"ע סי' ר"ה בשם ב"י דאם לא מת במים אפשר לומר דמיא לא צמתי א"כ לא היה צ"ל כאן ושהה שם ג' ימים. ואפ"ל כי היכא דלא למהוי ס"ס להקל וצ"ע בתשו' ב"י שם:

קטז

שלא יהיה בו מכה. עבה"ט בשם רמ"ש ואם יש ספק תלינן לקולא ושם כתב הטעם להתיר מכח ס"ס שמא לא היה בו מכה ושמא הלכה כהנהו רבוותא דאין חילוק בין יש בו מכה לאין מכה ע"ש ועוין בתשובת פרח שושן כלל ג' סימן א' דה"ה אם היה בו ודאי מכה אלא דיש ספק אם נעשה מחיים או לאחר מותו (עבה"ט ס"ק שאח"ז) דיש ג"כ ס"ס ע"ש עוד:

קיז

אחר שהושלך. עבה"ט שכ' ר"ל יותר משעה א' אבל בתוך שעה כו' וע' בס' מה"צ ס"ק ק"ד שכתב דלשון הש"ע שכתב סתם דאם שהה לאחר שהושלך מן המים אין מעידין וגם ברישא כתב והוא שיראהו מיד משמע דס"ל כדעת הרי"ף והטור ורי"ו דבעי' שיראוהו תיכף ואין שיעור לדבר ומהרח"ש הביא עוד דעת כמה פוסקים הסוברים כן אבל דעת הרמ"א בהגה שכ' ספק אם אשתהי כו' נראה שסובר ששיעורו שעה אחת וכדעת הרמב"ם וכ"ד הרמב"ן והרשב"א והר"ן בתשו' סי' ע"א והה"מ והריב"ש סימן שע"ז ואפשר דגם המחבר בש"ע לא הצריך שיראהו מיד אלא בששהה במים כמה ימים שאם היה ביבשה כבר היה נופח ומשתנה אלא שהמים מנעוהו מלהשתנות לכן מיד שעלה מן המים בהסיר המניעה הוא חוזר לסורו ואור פניו יפילון כיון שהוא אחר ג"י אבל אם לא שהה במים ג"י אף לאחר שעלה ליבשה אינו ממהר להשתנות כ"א לאחר שעה אמנם דעת הפוסקים הנ"ל נראה דגם בשהה במים יותר מג"י אפ"ה אינו ממהר להשתנות כ"א אחר שעה שהרי הוציאו כן מעובדא דדגלת דאסקוהו לבתר ה' יומי ואמרינן עלה והני מילי דחזיוה בשעתיה דהיינו שעה ממש עכ"ד ע"ש עוד. ]וע' בתשובות חתם סופר סימן ס"ג שכתב על נדון דידיה וז"ל הנה הספן השני שעבר בספינתו על פי דבריו של ראשון הוא לא הסיח לפי תומו שהוציאו מן המים אלא על ידי שאלה ואפשר דזה שראה הראשון הובילוהו המים מרחוק וזה שהביא השני אחר הוא וביבשה מצאו וא"נ הוא אותו הגוף בעצמו שמא ביני וביני פלטו המים ליבשה ומן היבשה הוציאו הספן השני ולא לבד שאינו מסיח לפי תומו אלא אפי' לפ"ת לא יאומן דהתפארת הוא לו ולהרבות שכרו וגרע מקומנטריסין ומ"מ נלע"ד פשוט להקל דבדרבנן אמרי' זהו שאבד זהו שנמצא כו' ואמרינן בעלמא חזקה כאן נמצא וכאן הי' כו' ועוד אפי' פלטו המים ליבשה הלא לא שהה שם אלא לערך ששה מנוטין ואם גם נצרף עוד מה שהיה מונח בספינה טרם באו היהודים והכירוהו שהיה עשרה מנוטין ס"ה ט"ז מנוטין ונאמר ג"כ ספינה כיבשה דמי דמשתנה צורתו אשר נסתפקתי בזה במקום אחר מ"מ לו יהי כן הלא דעת הר"ן והפוסקים דשעה א' בעינן לשינוי צורה ואפי' נחמיר ונאמר דהך שעה היינו שעה קטנה שיעור מיל וכמ"ש בת' מהרי"ט בענין שיעור שתצא נפשו (ע"ל ס"ק קל"ד) הא שיעור מיל הוא כ"ב מינוטין כהסכמת ח"י בהל' פסח (סימן תנ"ט סק"י) והכא הוה רק י"ו מנוטין ובין י"ו לכ"ב לא טעו אינשי בדבר חמור כזה שדקדקו העדים מאד וכיוונו לצמצם על דבריהם ביושר ועוד אפי' שהא הא לחד דיעה בתוס' כשיש ט"ע בפרצופו שלם מהני כו' עכ"ל ע"ש עוד צדדים להקל בנדון ההוא): ומ"ש הבה"ט בשם הר"ר בצלאל אפי' הועלה כו' אם גלי הים עוברים ושבים עליו אכתי כו' דבר זה הובא בק"ע סימן רמ"ט ושם כתוב בזה"ל אבל (אסקוהו) על שפת הים וגלי הים מציפים עליו מים כל שעה מצמת צמתי ליה ואין מניחין להשתנות והכי דייק ל' הרמב"ם הושלך מן הים עכ"ל. ומ"ש הבה"ט אבל הרח"ש חולק ע"ז. שם בקונ' מהרח"ש דף נ' ע"ב כ' הטעם שחולק דלא אשכחן בגמ' דאמרי' מיא מצמת צמתי רק בתוך המים אבל כגון זה לא ועוד דפעמים שהים נח וליכא גלים כלל כו' ע"ש ומ"מ בתשוב' סימן ד' שם עשה סברא זו סניף להתיר בנדון דידיה ע"ש ובתשו' משפט צדק ח"א סימן ח' ס"ל ג"כ כדעת הר"ר בצלאל בזה ע"ש. ועיין בתשובת פני משה ח"ב סימן פ"ד שכ' וז"ל גם עלה בדעתי להקל מטעם מה שבא בשאלה שאמרו הערלים להעד שכשמצאוהו עדיין היו רגליו נוגעות במים ואפשר דאף דאין כל גופו במים אותו לחות דהמים שברגליו צמתי ומעמידים אותו שלא ישתנה אך לא מלאני לבי להקל מהאי טעמא כו' אם לא שהייתי מוצא שום דבר מפורש בספרים ובקשתי ולא מצאתי עכ"ל. ובתשו' פרח שושן כלל ג' סימן א' במעשה שאמר העד שהלך לחפש אותו דרך אניה בלב ים ומצא אותו סמוך לשפת הים ויש במשמע בלשון שהיה שקוע בתוך הים אלא שלא היה במצולות ים כ"א סמוך לשפת הים (ר"ל דמ"ש העד סמוך לשפת הים אין ר"ל שמצאו ביבשה סמוך לשפת הים אלא שהיה בים אצל השפת) מיהו עדיין יש להסתפק אם היה ראשו בתוך המים דאפשר דכיון שהיה סמוך לשפת הים היה ראשו ע"ג החול והוי כאישתהי דמתפח תפח וכתב דנראה דגם זה אינו מעכב דאפי' את"ל שלא היה ראשו בתוך הים כיון שכל גופו משוקע בים מהני והביא דברי ת' פני משה הנ"ל בהיו רק רגליו נוגעות במים וכתב עליו דהרב פ"מ לא מלאו לבו להקל מטעם שלא מצא בספרים מסתמא לא ראה ת' ר' בצלאל שפסק להתיר ביותר גרוע מזה כו' וכן מצאתי בת' מהר"א אלפאנדרי הנקרא סדר אליהו סימן י"ב במעשה שאמרו העדים שמצאוהו ראשו חוץ למים ע"ג האבנים וגלי המים היו עוברים על פניו ופסק להקל ע"פ ת' הר"ר בצלאל הנ"ל והמתיר בזה סמוך לבו לא יירא ע"ש א"כ מזה נקח ראי' לנ"ד דכיון שכל גופו במים בודאי דגלי הים עוברים על פניו ומהני ובפרט דבנ"ד איכא לספוקי שמא גם ראשו הי' משוקע במים דפשיטא דשרי מכח ס"ס כו'. וכ' עוד שם בשם ת' גינת וורדים כלל ג' סי' ה' במעשה שנמצא כל גופו ביבשה רק ראשו היה נוגע במים וכתב דשמא ע"י נגיעה זו צמתי צורת הפנים והביא ג"כ דברי הפ"מ הנ"ל וכ' עליו ומתוך ריסי דבריו מוכח דבנ"ד שפיר צמתי כיון שהראש מיהא נוגע במים והסברא מסכמת לזה כיון דהכל אבר אחד כיון שמקצתו נוגע במים מגיע הלחות גם לצד הפנים ומתקיים הפרצוף היטב עכ"ד ע"ש: ונראה לענ"ד דמה שהיקל בת' פרח שושן הנ"ל היינו דוקא בים בידוע שהים מעלה גלים על שפתו תמיד וא"כ שפיר יש סעד מדברי ת' הר"ר בצלאל וגם הך עובדא דהפני משה משמע דהיה בים ולכן כתב עליו בעל פרח שושן הנ"ל דלא ראה תשובת רב"צ שהתיר ביותר גרוע מזה ר"ל אף אם אין רגליו נוגעות במים כלל רק מונח אצל שפת הים במקום שהגלים מגיעים תמיד אמנם בנהרות שלנו שאינם מעלים גלים כלל על שפתם כידוע אין סברא להקל אף בנמצא כל גופו משוקע במים רק שהראש חוץ למים דבזה אין סעד מדברי ת' רב"צ ורק להקל מטעם דהלחות מתפשט גם להפנים הרי הפ"מ בעצמו כתב על סברא זו שלא מלאו לבו להקל ולא מצא זאת בשום מקום. ואפי' בהך עובדא דגינת ורדים הנ"ל שהי' ראשו בתוך המים רק שפניו חוץ למים ג"כ יש לפקפק אם מהני באם שאין מקום לומר דהגלים מגיעים גם להפנים די"ל שאין זה תלוי כלל בלחות רק שיהא המים עוברים על פניו (וזכר לדבר מה שאמרו במשנה פסחים דף מ"ח זה הכלל תפח תלטוש בצינן) ואמנם באם שהיה להיפך פניו בתוך המים אפי' שהיה כל גופו וגם קדקדו חוץ למים אפשר להקל עפמ"ש הרשד"ם סימן ר"ד הובא בק"ע סימן שנ"ג שהגוף אדרבא נתפח מכח המים אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה כי המים מעמידים צורתו ע"ש וכן משמע מלשון רש"י ז"ל יבמות קכ"א שאני מיא דצמתי צומתין צורת הפנים ואין מניחין אותו לנפוח ולהשתנות ע"ש א"כ י"ל דעיקר הדבר תלוי רק בצורת הפנים שיהא במים וכל גופו לא מעלה ולא מוריד דאף שכל גופו במים אם צורת פניו חוץ למים ואין גלים מציפים עליו מים כל שעה לא מהני ומתפח תפח. ולכן אני תמה על תשובת חמדת שלמה סימן מ"ג שכ' על עובדא דידיה וז"ל ועוד איכא כאן חדא למעליותא שהיה מונח חציו השני תוך המים ולפמ"ש בת' ר"ב אשכנזי דהיכא דלא נסתלק מהים לגמרי ולפעמים גלי הים עוברים עליו לא בעי דחזיוהו בשעתי' ודקדק כן מלשון הרמב"ם ואפשר דהכא עדיף טפי הואיל וחציו השני היה מונח לגמרי במים עכ"ל. עובדא דידיה כמדומה היה בנהר ווייסל. וליכא גלים על שפתו א"כ אין היתר רק מצד דהלחות נתפשט גם להפנים וסברא זו אין לה יסוד לבנות עליה כנזכר לעיל וצ"ע: (ועי' בת' ח"ס ס"ס פ"ח במעשה שמצאוהו רגליו בתוך המים ורמז שם מ"ש בק"ע סי' רמ"ט הנ"ל ומשמש מדבריו שלא צירף סברא זו אפילו לסניף בעלמ' ע"ש):
שוב ראיתי בתשובת מנחת עני סימן ס"ה שכתב וז"ל אך מה שיש לעיין קצת בנ"ד הוא מאחר שעד א' מעיד מפי אחד שמצאוהו תחילה בכפר טרונסק והיה מונח חציו במים וחציו חוץ למים דהיינו חלק צד האחור היה במים וחלק צד פניו היה חוץ למים ומסתמ' היה מונח כך איזה שעות עד אשר דחפוהו משם א"כ יש להסתפק אולי זה מקרי אישתהי מאחר שחלק הפנים היה חוץ למים וכעת לא מצאתי גילוי לזה בדברי הפוסקים אך מצד הסברא נראה דמים חלחולי מחלחל ושדו לחלוחית בכולא גופא ויותר מזה סמך עצמו בק"ע סי' רמ"ח דשפת הים הוי כמו תוך הים מטעם דגלי הים מציפים עליו מים בכל שעה ומצד הסברא נראה דנ"ד עדיף טפי מהתם ואף אם לו יהא ספק אי חשיב אישתהי בכה"ג או לא מ"מ אינו אלא ספיק' דרבנן מאחר דהטביעה והשהי' כדי שת"נ מבואר לן ואף שהרמ"א כתב בספק אישתהי דאזלינן לחומרא היינו אם הספק הוא בשיעור וכמ"ש הח"מ בטעם הדבר דמאחר דשיעור שהייה אינו אלא זמן מועט מסתבר יותר שהיה כשיעור אבל בנ"ד שהספק הוא בעיקר הדין אם זה מחשב שהייה ודאי דלא גרע ספק זה מספק תוך ג' ימים דמבואר בש"ע דאזלינן ביה לקולא משום דהוי סד"ר עכ"ל. וגם עליו תימה מה דפשיט' ליה מצד הסבר' דנ"ד עדיף מהנדון דק"ע סימן רמ"ט ולענ"ד ז"א וכמו שכתבתי. (אמנם באמת בנדון דידיה לא היה צריך לכל זה ואף אם נחזיק בפשיטות דזה מקרי אישתהי אינו מזיק לן אמירת זה העד מפי אחד אחרי שמבואר בלשון השאלה שם דשני עדים כשרים ראו אותו עוד בהיותו בתוך המים והכירוהו בט"ע בגופו ובכליו כו' ושוב העיד ע"א איך שסופר לו אדם אחד שהוא ראה את הנטבע דוב בער הנ"ל עוד יום א' לפני זמן המציאה בכפר טרונסק חציו בתוך המים וחציו חוץ למים כו' יעו"ש. ובכה"ג כתבתי לקמן סעיף ל"ז ס"ק קמ"ו בשם הגאון מליסא בספרו קהלת יעקב דכשאינו מכחיש רק שמעיד לקלקל ראיית הב' אינו נאמן כלל דאין עד א' נאמן לאסור ע"ש והוא מיירי שם אף בעד כשר נגד עד א' ומכ"ש כאן דהוא עד פסול שהרי הוא עד מפי עד ונגד שני עדים כשרים דבכה"ג אף בהכחשה גמורה דלא מת לא מהימן. וזה הרב המחבר הי' סבור אחרי שאין כאן הכחשה גמורה מגרע גרע כיון שאין שני העדים יודעים להכחישו ואולי האמת עם זה העד אך באמת ז"א וכשאינו מכחיש לגמרי אף נגד אחד אינו נאמן דאין עד א' נאמן לאסור רק כשיש הכחשה הוי עד א' בהכחשה וכמ"ש הגאון מליסא שם ויש לעיין):
ומ"ש הבה"ט אם ראוהו לאלתר ונתפח יש להסתפק כו' עיין במה"צ ס"ק ק"ג שהביא בשם הב"ח והרח"ש ז"ל אם נתפח אפילו ראוהו מיד אין מעידין וכ"מ פשטא דתלמוד' בעובדא דדגלת ודלא כהלח"מ פי"ג מה"ג דין כ"ב ע"ש. ונראה לע"ד דהיינו דוק' אם הוא תפוח בפניו אבל אם אינו נפוח רק בשאר הגוף לית לן בה וכל שראוהו לאלתר מעידין עליו דהרי כתב בק"ע סימן שנ"ג בשם תשובת הרשד"ם סי' ר"ד וז"ל איך אפשר להכחיש המוחש שמי שעמד במים ד' או ה' ימים שלא יתפח מצד המים שנכנסין דרך פיו דרך הנקבים ואם כן איך אפשר להעיד עליו אחר ד' או ה' ימים אלא שנראה בעיני דהיינו שהגוף נתפח מכח המים אבל צורת הפנים עומד ואינו משתנה כי המים מעמידים צורתו עכ"ל ודוחק לומר דהנהו פוסקים הנ"ל לא ס"ל הכי דודאי גם הם לא יכחישו המיחש שכתב הרשד"ם הנ"ל. ועיין בספר בית מאיר מזה.
ועיין בשו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' י"ג שכ' על נדון דידיה וז"ל נראה להתיר האשה זו מכבלי העיגון אם מצד עדות ר' חיים שהכירו בעת שהוציאו מן המים והכירו בט"ע בפ"פ ובכל תמונת גופו והוא עיקר צד ההיתר שראוי לסמוך בזה. ואף שאמר שנשתנה מעט אין לחוש לכך כי גם כל המעידים תוך ג' ימים ידוע וברור שמשתנה קצת אחר יום או יומים ולא חלקו חכמים בין כל המקומות וכל השעות כמבואר במשנה כו' וכיון דפסיק ותני בגמ' דכי חזינהו בשעתי' מעידין עליו אין לנו לחלק כלל מדעתינו הגם שהביאו האחרונים בשם הרשד"ם שנסתפק בדבר לדעתי יש לסמוך ע"ז להתיר וגם בזה יש לעשות סמוכין מדעת ר"ת ודעימי' הסוברים כשכל גופו שלם מעידין אפי' אחר ג"י והאריך בזה בספר הישר לר"ת כו' ועוד יש לצרף מה שהכירו בגדיו הנמצאים עליו בטב"ע כו' גם סניף גדול מהסי' שהיו כל שערות ראשו מסולסל (גיגרייזילט) אשר זה אינו מצוי כלל ועכ"פ יחשב לסי"א בגוף ע"כ דעתי מסכמת להתיר האשה כו' עכ"ל ע"ש:

קיח

אפילו תוך ג'. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' מ"ו שכ' על נדון השאלה דידיה וז"ל הנה יש לפנינו שתי דרכים להתיר אם מצד הכרת הנהרג בט"ע אם מצד הפאס הנמצא אצלו. אלא דעל הט"ע יש ריעותא שיש כאן ספק שמא הוא לאחר ג"י אך לפי הנראה היה הנהרג שלם בפ"פ ולא היה חבלה מפצע וחבורה רק מכת ברזל אחת אחורי הראש ולפ"ז כבר הכריע הב"ש בסקפ"ד דבזה יש להקל בספק ג"י. אלא שיש כאן ריעותא שהיה במים ואישתהי ויש בזה לפלפל כיון שלא ראו הטביעה וגם המכירים היו שנים דלא אמרי בדדמי עב"ש סק"צ והדברים ארוכים. ואמנם יש כאן מקום להקל הא' דאפשר דיש לצרף דעת הריב"ש הובא בב"י דהא דבעינן חזוהו בשעתיה לא נאמר אלא במי ששהה במים אחר מותו יותר מג"י כו' ועוד דגם הרמב"ן והרשב"א לא החמירו אלא כל שמיתתו היה במים אבל היכא שמת ביבשה ואחר מותו הושלך למים גם הם לא החמירו כמבואר בלשון הב"י (עמ"ש לעיל ס"ק קט"ו) ובנדון שלפנינו לפי הנראה נרצח ביבשה. ואף דיש להסתפק אולי קודם שיצא נפשו השליכו הרוצח למים ויצא נפשו במים כו' וגם יש כאן ס"ס להחמיר אולי הושלך למים בחיים ואת"ל שהושלך לאחר מות ואין חשש מחמת שהייתו לאחר שהועלה אכתי שמא כבר הוא יותר מג"י להריגתו. מ"מ יש כאן כמה צדדים להקל חדא שאלו הב' ספיקות הכל חדא שמא נשתנה ועוד כיון שלא ראו הטביעה. והמכירים הם הרבה. גם גוף הטביעה לא נודע באמת רק מפה עכו"ם. וגם אפילו הרשב"א המחמיר בספק ג"י ביאר טעמו משום ספק דאו' וא"כ בנ"ד כיון שנמצא אצלו הפאס שלו והוא מה דלא מושלי ולרוב הפוסקים ל"ח בהא לשאלה ואף להב"י שמחמיר מ"מ מודה דאינו רק מדרבנן וכיון שכבר יצאנו מחשש איסור תורה שוב סמכינן על ההכרה בט"ע עכ"ד. ובסוף התשובה שם כתב לפי מה שראיתי בספור המעשה שההרוגים היו נפוחים כו' יש מקום להחמיר שהרי נתפחו בודאי ויש חששא גדולה לומר שנשתנו ואעפ"כ אינני זז מהיתר שלי בצירוף הפאס ע"ש. ור"ל דעל הפס לחוד יש ג"כ לסמוך משום דהעיקר דלא כהב"י כמו שהעלה בנו"ב קמא סי' ל"ב הובא לעיל סכ"ד סקצ"ה ע"ש:

קיט

היה בו מכה. עבה"ט וע' במה"צ ס"ק ק"ו כתב בשם הח"ש ז"ל שנראה מתשו' הב"י בדיני מסל"ת סי' י"ב שבכל מקום מהגוף שיש שם מכה י"ל מיא מכזו מכה ומסיק לדינא להחמיר כדבריו ע"ש וכ' עוד שהרמב"ם וסמ"ג ורי"ו השמיטו לגמרי דין המכה ]וכבר עמד ע"ז הב"י בתשובה שם[ ואע"ג דלא קי"ל כוותייהו מ"מ יש לעשות סניף לשאר צדדי היתר לפי ראות עיני המורה. עוד הביא שם בשם תשו' נו"ב סי' כ"ח ומ"ח שנסתפק בדין מכה אם נאמר דמיא מרזי מכה ואפילו בתוך ג"י אין מעידין או דוקא לאחר ג"י הוא דאין מעידין משום דמיא לא צמתי בדאיכא מכה ונשאר הענין כמו ביבשה דתלי בשיעור ג"י ע"ש (באמת בנו"ב סי' מ"ח מסתפק בדבר הזה ועכ"ז נראה דעתו נוטה להקל שהרי סיים שם עלה בידינו דלדעת הרי"ף והרא"ש יש להקל תוך ג"י אפילו במים ואיכא מכה אבל בשאר פוסקים ראשונים לא מצאתי דבר מזה עכ"ל אולם בסי' כ"ח שם בהגה מבואר להדיא שכן דעתו בלי ספק כלל שהרי כ' שם אבל עכשיו הדרנא בי ודברים שאמרתי טעות הן בידי כי אלמלא כן היה מוכח שגם תוך ג"י משתנה במים ע"י מכה וא"כ ה"ל להרי"ף והרא"ש להביא הא דמיא מרזי מכה והם השמטוהו והזכירוהו רק דרך שלילה דמיא צמתי היכא דליכא מכה כו' ע"ש) וכתב עליו אולם מלשון רש"י והש"ע כאן משמע להדיא דהמכה גורם ניפוח ומשתנה יותר משהיה ביבשה וכ"כ הב"י להדיא בתשובה סי' י"ב דהיכא דאיכא מכה אפילו בתוך ג"י אין מעידין ע"ש וכ"כ הפרישה וכ"נ מדברי הרח"ש ז"ל ע"ש אמנם בס' ישועות יעקב סקל"א דעתו להקל בזה דבתוך ג"י אף ביש מכה מעידין אחרי דהרי"ף לא הזכיר כלל ביחוד הדין דמיא מרזי מכה אלא סמך עמ"ש ובמים אפילו שהה הרבה מהני דמיא צמתי היכא דליכא מכה ויותר מזה לא הזכיר דבר משמע דמיא מרזי מכה לא מגרע רק אחר ג"י ומים ויבשה שוה בזה וגם הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה"ג השמיט הך דמיא מרזי מכה ולא כתבו כלל עי' בלח"מ שם ע"כ בתוך ג"י יש לסמוך על הרי"ף והרמב"ם שמעידין עליו וגם כי בדברי הטור (והש"ע) אינו מבואר בפי' להיפך וכ' שם שכן הורה למעשה בצירוף חכמי הדור שהסכימו לדבריו ע"ש:

קכ

אזלינן לחומרא. כתב הרח"ש בקונ' דף נ"א דבידוע שנטבע ושהו עליו שיעור שת"נ דאינה אסורה אלא מדרבנן כדלקמן סעיף ל"ד אם נמצא אח"כ על שפת הים והכירוהו יש להקל בספק אישתהי לכ"ע ע"ש. ומ"ש הב"ש בשם מהריב"ל ומהרשד"ם להקל בעד מפ"ע כבר צוחי ביה קמאי הראנ"ח ומהרי"ט הובא בק"ע סי' ר"פ ושע"א גם הרח"ש ז"ל שם השיג ע"ז והוכיח מדברי הרשד"ם גופיה דלא היקל בזה כ"א בידוע שנטבע ושהו עליו שיעור שת"נ דאין שם אלא חששא דרבנן לענין לכתחלה אבל לא בספק של תורה ע"ש. (אבל ע"י סי"מ כו' עב"ש סקפ"ג שכ" ע' בתוס' דף קט"ו כו' עד ש"מ אפילו אם אמרו סי"מ בעינן דראו לאלתר כו' ובגליון ש"ע של הגאון ר"ע איגר ז"ל נ"ב וז"ל בת' פ"י xי' ז' הוכיח מתוך קושיא זו שאם מכירין אותו ג"כ בט"ע גרע ולא מהני סי' מובהק דיש הוכחה להיפך מדלא אשתני ע"י דאשתהי ודאי דאחר הוא מש"ה בעינן לאלתר אבל באין מכירין אותו בט"ע בזה מהני סי' מובהק אף דאשתהי עכ"ל):

קכא

מתי נהרג. עבה"ט מ"ש והיכא שמצאוהו שלם כו' הנה כ"כ הב"ש סקפ"ד וע' בת' נו"ב סי' נ"ב שהסכים ג"כ לזה וכתב דיש הוכחה לזה שגם הרשב"א מודה בזה מלשון הש"ע שהתחיל בסעיף זה מצאוהו הרוג כו' ולא כתב דין זה במת וכך הל"ל מצאוהו הרוג או מת וכמו שסיים בסוף הסעיף ומיהו אם יצא קול איש פלוני מת או נהרג וכן בסעיף כ"ו כתב תוך ג' ימים אחר הריגתו או מיתתו ולמה שביק כאן למיתה ונקט רק הרוג א"ו כסברת הב"ש דאף הרשב"א אינו מחמיר בספק כי אם בחבול בפניו ולפי שסתם מת אין בו חבלה ולכך מותר בספק שלשה ימים אבל הרוג מסתמא יש בו פצע וחבורה בזה הוא שמחמיר מעתה כל דברי הש"ע בדקדוק כו' ע"ש:

קכב

ויש אוסרין. עיין בתשו' נו"ב סי' כ"ט שכתב דבר חדש דהיכא דאיכא ג"כ סימנים אף סימנים שא"מ וגם מכירין אותו בטב"ע גם הרשב"א מודה דתולין להקל דהרי הרשב"א לא החמיר בסתם ג"י רק משום ספיקא דאורייתא כמבואר בחידושיו שילהי יבמות והיכא דאיכא סימנים הרי כבר יצאה מאיסור דאורייתא (שהרי אם נשאת לא תצא כמ"ש רי"ו בשם הרמ"ה הובא בב"ש ובבה"ט ס"ק ע"ב) ונשאר כאן רק איסור דרבנן א"כ בספק אם הוא תוך ג"י הוי ספיקא דרבנן ולקולא ע"ש שכתב כל הנ"ל רק לפלפולא לא להלכה ולא למעשה. אמנם בסי' ל"א החליט יותר סברא זו להקל מטעם אחר דעיקר הטעם דאזלי' לחומרא שנהרג קודם ג"י ולא יהבינן חזקת חיים הוא משום דיש ג"כ חזקה לאידך גיסא חזקת א"א ומאחר דאיכא סימנים הרי איתרע חזקת א"א ונשאר חזקת חיים על בוריו וכ"ש הוא מיצא קול (עמ"ש לקמן ס"ק קכ"ה) . ושם כתב דאפילו בודאי אחר ג' ימים היה נ"ל להתיר בצירוף סי"א או בסי"מ בבגדים והביא ראיה לזה מלשון המשנה יבמות ק"כ וכתב שמצא סברא זו כבר קדמו בתשו' עה"ג סי' ע"ג אלא שהוא כתב אח"כ לדחות סברא זו אך אין זה דחי' וגם מ"ש בתשו' כנ"י סי' נ"ב לדחות סברת עה"ג הנ"ל ג"כ לאו דחיה היא ואולם להקל למעשה בודאי אחר ג"י יש לפקפק כו' ועכ"פ בספק שפיר מוכח ממשנה זו להקל ע"י סימנים עכ"ד ע"ש וכן כ' עוד שם בסי' ל"ב ע"ש (ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ז כתב שם שהדבר פלא על הגאונים תשובת עה"ג ותשו' נו"ב שדנו דאחר ג' ימים מעידין ע"י סי"א והרי מפורש בהיפך בתשו' הרא"ש שהובא בטור ס"ס קי"ח ע"ש. אך כבר הרגיש בזה ג"כ בס' מה"צ סעיף כ"ה וכתב ליישב בטוב ע"ש) . ועיין עוד בנו"ב סימן ל"ח בספק ג"י והי' ג"כ ט"ע בבגדים וצידד שם להקל לדעת הרמב"ם דספק מותר מה"ת וכן הכריע הפר"ח בי"ד וא"כ שוב סמכינן אבגדים דבדרבנן ל"ח לשאלה ושוב דחה זה דכאן הוי איתחזק איסורא ולכ"ע הוא מה"ת ע"ש היטב. ולכאורה לא היה צריך לכל זה לפמ"ש הוא בעצמו בסי' ל"א ול"ב והוכיח שם מהמשנה דאם יש טב"ע בכלים מותר ספק ג"י ע"ש וצ"ע:

קכג

איסורין. עיין בתשו' נו"ב סימן מ"ח במעשה שבא עד מפי עד והעיד שנער א' אמר לו שראה בדרך שני אנשים עומדים מלוכלכים בדם ושאל אותם על מה הם מלוכלכים והשיבו לו שתוק ובאם לאו נאמר שגם אתה היית חבר עמנו וקודם ששאל אותם ראה את אביגדור טוט ליגין אין דער אביגדור האט איין ווייב בעיר פלוני כו' וכתב דאין היתר לאשת אביגדור כי עדיין לא יצאנו מחשש ספק אחר ג"י שהרי לא נזכר בדברי העד שראה הרוצחים הרגו את אביגדור רק שראה אותו מת ומי יודע כמה ימים היה מונח מת ואף אם היה מעיד שראה הרוצחים שהיו מלוכלכים בדם לח שלא נתייבש עדיין ובודאי הוא זמן קרוב מ"מ מי יודע שהרגו את זה שראה מוטל מת ודלמא הרגו לאיש אחר וזה המת מונח זמן רב אלא דהיה לנו מקום לומר איזה קולא בזה ע"פ דברי הט"ז בי"ד סי' שצ"ז כו'. וא"כ לחוש שמא חוץ זה נהרג איש אחר יהבינן חזקת חיים. אמנם הרי לא נזכר בדברי העד שהיו מלוכלכים בדם לח ושמא כבר הוא יותר מג"י שהרגוהו והרוצחים ישבו טמונים כמה ימים כו' ולכן באשה זו אין להקל. ושם בסי' מ"ט ונו"ן האריך להשיב על דברי הגאון מהר"ם ברבי ז"ל שכ' דכאן לא שייך חומרא זו כיון שאין העד הראשון לפנינו רק עד מפי עד כאשר הביא הב"ש בשם מהריב"ל ומ"ב בק"ע סימן מ' ובכמה תשובות האחרונים בלי חולק וכתב דזה אינו חדא דהרי בק"ע נמצא דעת החולקים ע"ז בסי' רע"ט רפ"א רצ"ג שע"א שע"ז הן אמת שגם בתה"ד סימן ר"מ הביא סברא זו ולקחה מדברי מהר"מ רוטנבורג אך אין מדברי מהר"ם ראיה שמהר"ם סובר כר"ת ומהריב"ל שכתב להקל בעד מפ"ע נשען ע"ד תה"ד אין לו על מה לסמוך כי הלא מהר"ם לשיטתו וכן יש לתמוה על הצ"צ סימן ק"ג ומהר"ם אלשיך סימן מ"ג בזה. ועוד דבנ"ד אין ענין להקל אפילו לסברת המקילין שכל דבריהם בעד שמספר שראה פלוני מונח מת שאנו מפרשים בכוונתו שראוהו בודאי קודם ג"י דהיינו שראה מיתתו או ששאל לאנשי מקומו ואמרו לו שעדיין תוך ג"י אבל בנ"ד העד הראשון העיד שלא היה שום אדם רק אלו שני הרוצחים ואת ההרוג ראה מוטל מת ואותן שני אנשים לא אמרו לו דבר רק שתוק כו' א"כ מאין הי' יכול לידע אם הוא תוך ג"י וכי נביא הוא וע"ש בזה הגאון מהר"ם ברבי דיש להוכיח מתוך לשונו דען אביגדור שראה אותו חי תוך ג"י כו' הוא טעות כי מה בכך שראה את אביגדור הרי אם היינו מסכימים שההרוג המוטל כאן הוא אביגדור מה לנו אם תוך ג"י או לא אבל אנו מסופקים שזה ההרוג הוא אדם אחר ומוטל כאן זה ימים רבים ונשתנה לצורת אביגדור וא"כ את מי ראה העד (כעין השגה זו כבר השיגו על המ"ב ע' בח"מ ס"ק מ"ז ובתשו' שער אפרים סימן ק"א ובת' עה"ג ועיין בת' כנ"י סימן נו"ן ונ"ד מ"ש בזה ליישב) וגם מ"ש הגאון הנ"ל לחלק בין עד הא' לעד הב' דדוקא בעד הראשון החמיר הרשב"א ולא בעד השני דאין דנין אפשר משאי אפשר וכמ"ש הרמב"ם (ע"ל ס"ה) זה אינו דכאן הלא גם בעד הראשון הוא אי אפשר ואפ"ה החמיר הרשב"א. והאריך בזה וסיים אמנם כיון שיצא הדבר להיתר מכבוד הגאון הנ"ל ולא יאונה לצדיק כל און בודאי יש כאן טעם להיתר ודקדקתי ומצאתי והוא דכאן כיון דהרוצחים היו יהודים גם הרשב"א מודה דמוקמינן להרוצחים בחזקת כשרות ועד עתה כשרים היו וברגע זו הוא שנעשו רוצחים ושפכו דם הזה (לענ"ד יש סעד לזה ממ"ש הרמ"א בח"מ סימן ל"ד סעיף כ"ג בהגה ע"ש ועמ"ש בנ"צ לקמן סעיף כ"ח בד"ה בשם ר"ת) ואף שהעד לא ראה שהם הרוצחים רק מפיהם שאמרו שתוק כו' ואין אדם מע"ר ופלגינן דבורי' וא"כ שוב לא ידענו את הרוצח מאיזה עם הוא מ"מ כיון שראה אותם מלוכלכים כו' ועוד כיון שהרוצחים אמרו שתוק כו' חבר עמנו לשון עמנו הוא כולל שניהם והעיד כל אחד על עצמו ועל חבירו מוקמינן לחבירו בחזקת כשרות עד עתה וגם כמ"ש הגאון הנ"ל להקל בעד שני דאין דנין אפשר כו' וכתבתי הלא גם בעד הראשון אי אפשר כו' גברא רבה אמר מלתא כו' דהרי הב"ש בס"ק פ"ד כתב שאם פרצוף פניו שלם ולא נחבל יש להקל בספק ג"י ובזה בודאי אם הי' עד הראשון לפנינו אפשר לשואלו אבל בעד השני אין דנין אי אפשר מאפשר ואומרי' שלא היה חבול בפניו עכ"ד ע"ש: ועיין בנו"ב תניינא סי' ס"ג שכ' וז"ל מה ספק יש בכאן ואפילו הרשב"א שמחמיר בספק ג"י מודה בזה כיון שגופו עדיין חם ולא נתקרר ודאי שזה זמן מועט שיצאה נשמתו וגם בלא"ה אין כאן שום ספק כיון ששתי שעות קודם ראה העד הזה את איצק מלובש בבגדים הללו ואח"כ מצא מת מושכב ע"פ השדה בבגדים הללו אפילו אם ניחוש לשאלה עכ"פ אין משאילים למת כ"א תכריכי המת אבל בגדי אדם חי אין משאילין כ"א לאדם חי וא"כ ע"כ זה הנמצא היה חי זה שתי שעות ואיך נשתנה פניו לצורת איצק א"ו שזהו איצק בעצמו ע"ש (וכעין סברא זו כתב ג"כ שם בסי' ס"ט ע"ש ועיין בת' כנ"י סי' נו"ן ונ"ד במ"ש ליישב דברי זקינו המ"ב סי' מ"ד) ובאמת לדינא אף אם לא ראוהו מקודם שתי שעות מלובש בבגדים אלו רק שעתה הכיר גם את בגדיו יש להתירה לפי מה שביאר הנו"ב עצמו בקמא סי' ל"א ול"ב הובא לעיל בס"ק הקודם אלא דעדיפא קאמר דכאן אין שום חשש ופקפוק אפי' למי שיחלוק על סברא הנ"ל: וכתב בת' נו"ב קמא סי' ל"ח וז"ל אמנם נ"ל להקל דע"כ לא החמירו אלא במצאו הרוג במקום שלא נודע מי הי' במקום ההוא אבל כאן (בעובדא דידי') שבעל האשה הזאת נשאר לבדו בתפיסה ואין איש עמו ואמר כמה ימים לקחוהו מת מן המקום ההוא אמרינן כאן נמצא כאן הי' ולא מספקינן באחר אפילו אישתהי בודאי כמה ימים. ואל תשיבני ממה דאיתא ביבמות קט"ו בהאי גברא דבשילהי הילילא כו' דחיישינן איש אחר בא להצילו ולא אמרינן כאן נמצא כו' דשאני התם דמצאו גברא חרוכא ופסתא דידא א"כ מוכח שהיה שם עוד אחד שנשאר פסתא דידא ממנו א"כ אין אנו יודעין מי מהם ניצול אבל כאן נ"ל להקל בפרט שיש כאן כמה קולות חדא שאכל סם המות ורובם למיתה ועוד שהקול מסייע ועוד שפרצופו שלם עכ"ד. ועיין עוד בנו"ב תניינא סי' ס"ה שכ' ואמנם יש קוץ בעדותו כי לפי הגדתו לא היה בעת מותו רק שבא לשפיטאל אשר שם היה האיש מוטל על ערס דוי וראהו מת מוטל על המטה א"כ להרשב"א חיישינן שמא כבר היה אחר ג"י ואם היה אומר שראהו מתחילה תוך ג"י מוטל על ערס דוי באותה מטה שמצאו מת היה מקום לומר כאן נמצא וכאן היה ולא חיישי' שהוא הלך משם והביאו מת ממקום אחר לכאן או אם היה אומר שבאותו חדר לא היה שוכב שום חולה רק משה הנזכר אף אם היה הראוי שראהו מת אחר ג"י לראייתו חי ג"כ אמרי' כאן נמצא כאן היה ולא חיישי' לאחר ובפרט שהוא רק ספק ג"י מן המיתה אבל כל זה לא נזכר בעדותו ואולי היה שם מושכבים הרבה חולים כדרך בשפיטאל ואולי זה משה האיש חזר לבריאותו ואיש אחר שהיה שם חולה הוא שמת וכבר עבר שלשה ימים למיתתו ולכן נשתנה ונדמה צורתו לצורת משה עכ"ד ע"ש. וע' בתשו' גאוני בתראי סי' ך' בתשו' מהגאון מהר"ר יצחק הלוי אחי הט"ז שדעתו לעיקר דבספק ג"י מעידין (וע' בנ"צ מ"ש על דבריו שם) גם בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ז בד"ה זולת כתב שם בדרך אגב דקיי"ל דבספק ג"י מעידין כמו שהעיד הרא"ש ז"ל הסכמת גדולי תשובת הגאונים ע"ש (וכן הוא דעת הגאון מליסא בס' קהלת יעקב שלו. ועמש"ל סעיף כ"ו ס"ק קי"ג) ובתחילת התשובה שם בד"ה אמנם באמת מבואר דאף המקילין בספק ג"י מ"מ היכא דידעי' דנטבע א' בנהר זה לפני חמשה ימים וא"י מי הוא ואחר ה' ימים נמצא אחד מושלך מהמים לחוץ אמרי' דזהו שנמצא הוא זה שנטבע. והוי כודאי ה' ימים ואין מעידין משום דזה מקרי רגלים לדבר דהנמצא הוא הנטבע ובמקום דרגלים לדבר שהוא אחר ג"י כתב הב"י בתשו' סי' ז' דלכ"ע אין מעידין ע"ש וכן כתב בספר קה"י שם וע' במה"צ ס"ק ק"י: (וע' בתשו' חתם סופר סי' נ"א שכ' על נדון דידיה דמאי דפשיטא להו דהוא בתר תלתא יומי משום דשליט ביה רקבון ברגלו בצד עקבו אינו דפשוט בעיני דהרי אחז"ל ס"פ שואל דאחר ג"י כריסו נבקעת ומדלא נבקע כריסו דהאי והיה קבור בלי לבושים ובלי ארון יש לנו ספק עצום שאפשר שהוא בתוך ג"י ואם נאמר בקיעת כריסו לא כל אדם ואין כל המקומות שווין א"כ אתאינן לדר"י בן בבא ופשיטא דמותרת כו' ע"ש עוד):

קכד

יצא קול איש פלוני כו' עי' בקה"ע סי' קע"ז מבואר שם דדוקא אם יצא קול איש פלוני מת כו' אבל אם לא יצא קול על איש פלוני רק על איש סתם שנהרג כו' וע' בתשו' נו"ב סי' נ"ב מ"ש בזה:

קכה

לדברי הכל. עבה"ט וע' בתשו' נו"ב סי' ל"א בד"ה אמנם לפי שכ' דדברי הש"ע ברורים דמותרת לדברי הכל דעיקר הטעם דאזלי' לחומרא לתלות הנהרג קודם ג"י ולא יהבי' חזקת חיים היינו משום דיש ג"כ חזקה לאידך גיסא חזקת א"א והנה כל חזקה משעה דאיתיילד ספק איתרע החזקה וא"כ כאן משעה שיצא הקול כבר איתרע חזקת א"א מאותה שעה ואילך ואם נמצא שוב מת ומכירין אותו בט"ע מותרת ממ"נ אם הוא בעלה מותרת מאי אמרת שזה אחר הוא שדומה לבעלה לפי שכבר מת יותר מג"י ונשתנה א"כ יהבי' לו חזקת חיים כו' וממ"נ הוא בעלה כו' ע"ש. ושם בסי' נ"ב כתב על סברא זו דלא כתב כן רק לפלפולא אבל לא למעשה רק לצרף לקולות אחרות ע"ש עוד:

קכו

בעיני האחרונים. עבה"ט וע' בתשו' חתם סופר סי' נ"א ונ"ג ונ"ו שכתב די"ל דברי ר"ת עיקר ומה שחלקו עליו הרשב"א וריטב"א ונ"י בפ' האשה בתרא וריב"ש סי' שע"ח גרם להם שלא ראו ספר הישר לר"ת שזכינו לו עתה ואילו ראו דבריו שם דף פ"ה שר"ת בעצמו הרגיש בכל קושייתם ויישבם לא נחלקו עליו ור"ת סיים שם לא מפני קולא של עגונה אלא מפני שהוא אמיתה של תורה דן הוא ורשב"ם כן ומי שאינו מורה כן הוא חוטא. ולפי שנשתבשו בדפוס קצת האריך הוא ז"ל בביאור דבריו על נכון. ומ"מ לא סמך על זה לחוד כ"א בצירוף צדדים אחרים. ושם בסי' נ"א כתב דמוכח מדברי ר"ת שם דאפילו יש מכה בראש סמוך לפנים ממש כל שאינו במקום ההיכר ממש אינו מפסיד. ואפילו אם היה חבול בצדעיו אינו מזיק כי הצדעים אינם בכלל פדחת שהוא מקום ההכרה וממילא החבלה שם אינו מפסיד. ומיהו אם העינים נימוקו בחוריהן אפשר דהוי כחבול בפניו ממש. שוב בסי' נ"ג כתב דאף דכ' הב"י בתשובה סי' ו' דמשמע מלשון ר"ת דדוקא גוף שלם ולא חתוך הראש והובא בק"ע סי' קע"ג ומהרח"ש השאיר הדבר בספק מ"מ מדברי ר"ת שבס' הישר מבואר דר"ת היקל אפי' בראש חתוך בין בט"ע דגוף בלא ראש ובין בראש בלא גוף יכול להעיד אפי' אחר ג"י וכן נ"ל שהבין הר"י שבמרדכי כו' והאריך בזה ומסיים על נדון שנשאל עליו ודאי אילו היה הראש מחובר לגוף הייתי סומך להתיר אחר ג"י ע"פ שיטת ר"ת בצירוף קולות המגובבים הנ"ל אך היות כי היה חתוך הראש וכל הפוסקים לא פסיקא להו שהתיר ר"ת בכה"ג רק אני יגעתי ומצאתי דאתי לידי ס' הישר לר"ת מי אנוכי לסמוך על הבנתי זולת אם יסכים לזה ת"ח בקי בהוראה כו' ע"ש):
(קכו) כשנטבע במים. עבה"ט ומ"ש ואם שני עדים אומרים כו' ע' בזה לקמן סעיף נ' בהגה ובבה"ט שם ס"ק קנ"ב ובתשובת נו"ב ס"ס מ"ג. וע' בתשובת שיבת ציון סי' ע"ט שנשאל אודות בעל אשה אחת שיצא לרחוץ בנהר עם עוד שני אנשים וכאשר ירדו לתוך הנהר הרחיק מהם איש הנ"ל כשלש או ארבע אמות וירד שם לעומק הנהר וכאשר ראו שנשתקע שם יותר מחצי רבע שעה זעקו בקול ובאו אנשי רחים עם ספינה למקום שנטבע שם איש הנ"ל והעלוהו ע"י כלונסאות וחבלים והוציאוהו מן המים בלי שום חבלה בפניו ובגופו ושני האנשים הנ"ל הכירו אותו היטב בפ"פ עם החוטם ולא נשתנה צורתו אפילו כצורת אדם מת כ"א כאדם הישן על מטתו עד שסברו שעדיין חי ועשו כל התאמצות להשיב נפשו והרופא הקיז לו בשני זרועותיו ויצא דם לא בקילוח כ"א טיף טיף אך לשוא עמלו בו כי כבר יצאה נשמתו. ונשאל אם להתיר אשתו ע"פ הכרה זו או לא מאחר שהאנשים שהכירו אותו ראו הטביעה ויש לחוש שאמרו בדדמי וסימנים אין כאן. והרב השואל פתח בהיתר ע"פ דברי הנו"ב בסימן מ"ג בכיוצא בזה שכתב דאין לצדד תרי חומרות והאשה הזאת ממ"נ שריא דאם נינקוט חומרת הרי"ף דגם בשני עדים שייך בדדמי הרי הרי"ף מיקל אם ראוהו לאלתר וסגי בט"ע לחוד דהרי"ף מפרש מה דאסקינן בגמרא אסקינהו וחזינן לאלתר וקאמרי סימנים האי ו' הוא וי"ו מחלקת או דחזינהו לאלתר או דקאמרי סימנים וט"ע לחוד ג"כ מהני ואם נינקוט חומרת הרא"ש דהאי וקאמרי הוא ו' הנוספת דצריך ט"ע גם סימנים הרי הרא"ש מיקל דבשני עדים לא חיישי' בדדמי. והוא ז"ל השיב דעל היתר זה יש לפקפק והוא מסופק על אביו הגאון ז"ל אם היה בא לפניו להורות הלכה למעשה אם היה נמהר להתיר כו' אך כתב דיש כאן היתרים אחרים הא' דע"כ לא אמרו התוס' והרא"ש דמי שראה הטביעה חיישינן שאמר בדדמי אלא היכא שאינו מפורש בדברי העד שהסתכל בו הרבה בהתבוננת רב רק שהעידו סתמא שהכירו אותו בט"ע אבל בנ"ד שאמרו ששמו עיניהם עליו והסתכלו בו הרבה בעיון והתבוננת רב והכירוהו היטב בהכרה ממש ולא העלימו עיניהם ממנו עד שחקרו לראות שלא היה לו שום שינוי בפנים והיה נדמה כאדם הישן על מטתו ועדים לא הסיחו דעתן מלהביט בו כ"ז שהתאמצו עמו להשיב נפשו בזה ודאי סמכינן אעדותן כו' וסברא זו הוא יסוד חזק לשעון עליו הב' דבנ"ד י"ל היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ואף שאביו בנו"ב סימן מ"ו שדא בה נרגא ומפקפק מאד אם לסמוך על האי סברא באיסור א"א (עמ"ש בזה לקמן סכ"ט וסל"ב) היינו דוקא היכא שנמצא בנהר הזה אבל לא ידוע אם נמצא ממש במקום הזה שנאבד וכעין עובדא דמייתי בש"ס פסחים דף י' פלוגתא דרבי ורשב"ג בשדה שאבד בה קבר דהשדה גדולה ואינו ידוע מקום הקבר באיזה צד כו' אבל בנ"ד שידוע המקום בצמצום ששם נפל למים וממקום הזה ממש הוציאוהו י"ל דכ"ע מודו דאמרי' היינו האי שאבד ובפרט בצירוף ט"ע של העדים וכיוצא בזה כתב ג"כ בנו"ב סימן מ"ג לצדד להקל אם נטבע בנהר לפנינו ונמצא במקומו דיש לסמוך על ט"ע אף דלא חזוהו לאלתר ולא חיישי' דאיתפח כו' ה"נ בנ"ד לא חיישי' בכה"ג שאמרו בדדמי כו'. הג' שכיון שהקיזו בזרועותיו ויצא ממנו דם נראה לעין שזה זמן מועט שנפל במים ואם הוא אחר בודאי היה נשמע ואף שאין זה ראיה כל כך מכל מקום הוא חשש רחוק שיתרמי כן שבזמן קרוב נטבע עוד א' בנהר זה ערום ולא היה שום אדם להוציא הקול והמים גלגלוהו למקום הזה ממש כו' ע"כ יש להתיר האשה הזאת באם יסכימו עוד חכמים ע"ש באריכות. ומלשון התשובה שם משמע דגם אם לא היו כאן שני עדים שהכירוהו רק עד אחד לבד שראה הטביעה היה מכירו גם כן יש להתיר מטעמים הנ"ל ומ"ש הבה"ט דדוקא בשני עדים המעידים בפני ב"ד כו' הנה כמו כן עלה בדעת הנו"ב סימן כ"ח דדוקא היכא שנאמנים מן התורה כגון שהגידו שניהם בפני ב"ד לא חיישי' בדדמי ועשה לו סמיכות מדברי הרמב"ן במלחמות אך בסוף התשובה כתב הנה מצאתי שני עמודי עולם שכתבו היפך מסברא דידי והוא מהריב"ל הובא בק"ע סי' ה' שאפילו שני פסולים לא אמרי בדדמי והמבי"ט סימן ק"ו הובא בק"ע סי' רל"א שאפילו רק עד א' העיד בפני הב"ד רק שהעיד בשם עצמו ובשם ערבי מסל"ת הוה כשני עדים ולא אמרי בדדמי דאף כי לדין יש תשובה מ"מ אפשר לסמוך במקום עיגון ובשעת הדחק ע"ש. ומ"ש הבה"ט הריב"ש סי' שע"ח כתב ל"ד ראה כו' דין זה כבר הזכירו הבה"ט רס"ק זה במ"ש וה"ה אם ידע שנטבע כו' והוא מדברי הב"ש ס"ק פ"ז ומסיים בה כמ"ש בדרישה בשם רש"ל ובת' מ"ב ובק"ע סימן רמ"ו ובת' צ"צ עכ"ל. והנה מ"ש הב"ש ובת' מ"ב. הוא בסי' מ"ו הובא בק"ע סי' שפ"ט. אך מ"ש ובת' צ"צ. הוא תימה דאדרבא בת' צ"צ סי' מ"ה הובא בק"ע סי' תי"ד דעתו דידע אינו כראה ע"ש. וכ"כ בס' קרבן נתנאל על הרא"ש שם בשם צ"צ דדוקא ראה ולא בידע ע"ש. ועי' בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סימן נ"ה מענין זה. ומ"ש הבה"ט וכ"כ הרשד"ם כו' זה הובא בק"ע אות של"ט. ומהר"ר בצלאל סי' כ"א. הובא בק"ע סי' רמ"ו. ומ"ש אבל מהר"א ששון כו' עיין בת' פרח שושן כלל ג' סימן א' שכ' דמהר"א ששון עצמו חשש בתשובה סימן ח' לדעת הריב"ש ע"ש וגם הביא שם עוד תשובות שחשו להא דהריב"ש. ועיין בת' נו"ב סי' הנ"ל שהעלה ג"כ דאין חילוק בין ראה לידע כלל או ראה או ידע בשניהם אומר בדדמי ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם הרח"ש אפילו למ"ד כו' היינו דוקא כו' ע' בתשו' פרח שושן שם שכ' דבת' גינת ורדים כלל ג' סי' כ"ד הביא דברי מהרח"ש אלו להלכה פסוקה. והגם דבת' פני משה ח"ב סימן פ"ו פשיטא לי להיפך אין ראייתו מוכרחת ובודאי שלא ראה דברי הרח"ש הנ"ל ע"ש: ועיין עוד בנו"ב שם שכ' בשם חכם אחד שרצה לחדש דלדעת הר"י בתוס' דמהני סימנים שא"מ ולא חיישינן בדדמי א"כ ה"ה ט"ע דבגדים מהני דלא גרע מסימנים שא"מ דגוף וכי היכא דמצרפינן ט"ע דגוף עם סי' שא"מ ולא חיישינן שוב לבדדמי ה"נ נצרף ט"ע בגוף עם ט"ע דבגדים. והוא ז"ל דחה דבריו דלא דמי כלל דבשלמא ט"ע עם סימנים תרי מילי נינהו והחשש שיש בזה איננו בזה אבל ט"ע דגוף עם ט"ע דבגדים הכל אחד הוא ובשניהם יש חשש בדדמי ע"ש. הנה נשען בזה על הסברא שהמציא מקודם דגם בבגדים יש חשש בדדמי ולהכי נקט הרמ"א לקמן סל"ב סי' מובהק ולא ט"ע. אך לפמ"ש הנו"ב בהגה שם דבמהר"ם פדואה מבואר דאפילו ט"ע דבגדים מהני וכ"כ הוא ז"ל עצמו בסימן מ"ג וביאר שם טעם הדבר ע"ש א"כ גם זה נסתר ונתקיימו דברי החכם הנ"ל (ועמש"ל סל"ב) וכן הסכים בס' קהלת יעקב ע"ש:

קכז

במים. עיין בתשו' נו"ב סימן מ"ז בד"ה ומה שהביא דגם היכא שנטבעו הרבה אנשים כאחד ועלו קצתן והוכרו בטב"ע שייך חשש בדדמי דלא כסברת חכם השואל דכיון דהרבה נטבעו ל"ש בדדי דלמה ידמה לו דוקא ע"ז ולא על אחר מהנטבעים (ע' בתשו' גלי' מסכת סי' י' אות א' שהזכיר ג"כ סברא זו בשם ת' ושב הכהן ע"ש) דזה אינו כי לא שמענו זאת בפוסקים ראשונים ואחרונים ובאמת פי' בדדמי הוא כיון שרואה שנטבע ממיל' מדמה בדעתו שבודאי כבר מת ושוב משה ועלה במעט דמיון שדומה לו שהוא פלוני הוא מעיד ואינו חושש כי אומר בדעתו שעל כל פנים כבר מת גם פלוני גם כל אשר נטבעו עמו ע"ש ועיין בתשו' מהר"ם אלשקר סימן כ"ה הובא קצת בבה"ט לעיל ס"ק פ"ד ודו"ק:

קכח

שמא לא היו רעבים. עב"ש ס"ק צ"א שהביא בשם הב"ח דאם נמצא אח"כ עצמות אמרי' היינו האי דנפל ולא חיישינן לאחר אולי נפל שמה והב"ש כתב עליו שאין דבריו מוכרחין וכן בסעיף ל"ב לא משמע כן ע"ש. ועיין בס' קהלת יעקב שכתב עליו שדברי הב"ח מוכרחין ומסעי' ל"ב אין ראיה דשם מקרי שיירות מצויות דכמה אנשים טבעו בים משא"כ הכא ע"ש. ולעיל בסעיף י"ח האריך הוא ז"ל יותר בזה ופלפל שם בדברי הש"ס יבמות קט"ו בההוא גברא דבשלהי הלול' כו' ובדברי הרמ"ה והר"י שהוב' בד"מ ס"ק מ"ז (בטור שלפנינו הוא בס"ק ל"ט והובא ג"כ בב"ש ס"ק ק"ס) ומסיק שם דה"ה בכל מקום סכנה כשידעינן שבעלה הלך למקום סכנה שרובן למיתה ולא היה שם אחר ונמצא מת שם תלינן שזה הוא שראוהו באותו מקום מלבד כשנפל לים והעלוהו ואין מכירין אותו חיישי' שמא אחר הוא דידוע שיש הרבה נטבעים בים אף מקודם שנטבע זה ע"ש ועיין בתשו' נו"ב סי' מ"ו שהזכיר חילוק זה דשכיח הרבה נטבעים בים ומתוך כך רצה לומר דהא דחיישינן בסעיף ל"ב שמא רגל של אחר הוא משום דמיירי התם בנפל לים ודוקא בנפל לים חיישינן אבל בנפל לאיזה נהר שאין ספינות שכיח בו ולא שמענו מעולם שנטבע שם אדם לא חיישינן ואמרינן היינו האי דנפל לפי דעת הראב"ד והרז"ה והה"מ שפסקו כרבי בפסחים דף י' דאמרי' היינו האי שאבד כו' (וגם לדעת הטור בא"ח סי' תל"ט שהכריע באיסור דרבנן כרבי ובשל תורה כרשב"ג ג"כ יש נ"מ היכא שבתחילה שהו עליו כשיעור שתצא נפשו שכבר יצאה מאיסור דאורייתא) ושוב מסיק להחמיר דגם בנהר חיישי' שמא אחר הוא ולא אמרינן היינו האי שנפל משום דנגד האי סברא היינו האי שאבד יש סברא הסותרת כאן נמצא כאן היה דראוי לומר כאן נמצא רגל זה במים כאן היה זה זמן רב מקודם שנפל זה למים כו' ועפ"ז דעתו ג"כ בענין הפלוגתא שבין הב"ח והב"ש הנ"ל בנפל לגוב אריות או לאש ואח"כ מצאו שם עצמות יש להחמיר כהב"ש דראוי ג"כ לומר כאן נמצאו העצמות כאן היו זמן רב קודם שנפל זה ע"ש היטב: ועיין בתשו' בנו שיבת ציון סי' ע"ט שעמד על דברי אביו הנו"ב הנ"ל במ"ש דנגד האי סבר' היינו האי שאבד יש סברא הסותרת כאן נמצא כאן היה כו' ותמה ע"ז דבכל מקום שמצינו כנכ"ה הוא רק היכא שלא נתהוה בינתים איזה מקרה וסיבה שראוי לתלות בו שנעשה מחדש אבל אם נתהוה איזה מקרה וסיבה בודאי תולין במצוי כו' וא"כ בנפל אחד למים ואחר כך הוציאו מן המים אדם א' מת לא שייך לומר שזה אחר הוא מטעם כנכ"ה מקודם שנפל זה למים דמסתבר טפי לתלות במצוי בזה שידעינן בו שנפל למים כו' באופן שבהאי סברא דכנכ"ה ליכ' התנגדות לסברת היינו האי שאבד אך מה אעשה הדבר יצא מפי קדוש אאמ"ו זצ"ל וצריך אני לקבל דבריו עכ"ד. וע"ש עוד שהאריך בענין זה דהיינו האי שאבד ומחלק שם דהיכא דנמצא במקום הנפילה ממש בצמצום מקום לכ"ע אמרי' האי שאבד משום דבמקום הוי סימן מובהק לענין אבידה וה"ה כאן בהיתר עגונה כו' ומסיים ובזה יש להסיר תלונת הב"ש ס"ק צ"א שהקשה על הב"ח מסעיף ל"ב כו' ולפי הנ"ל אין ראיה משם דבסעיף ל"ב איירי שהשליכו מצודה לים ולא צמצמו המקום שנפל לשם ולא היה מקום מסוים בזה לא אמרי' היינו הא שאבד אבל בנפל לגוב אריות הוי מקום מסוים כו' ע"ש. ועי' עוד מענין זה בס"ק שאח"ז ולקמן סעיף ל"א ס"ק ק"ל ובסעיף ל"ב ס"ק קל"ה ובסעיף נ"ה ס"ק קע"ב: גם בדעתי העניה עלה קצת הרהורי דברים בענין זה לא אמנע מלהזכיר פה. והוא בעיקר הקושי' שהקשה הב"ש על הב"ח מסעיף ל"ב דאמרי' שמא רגל של אחר הוא. וגם בתשו' נו"ב שם ובתשו' שיבת ציון שם ובס' קהלת יעקב מהגאון מליסא ובשו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין כולם רצו להוכיח מהא דסעיף ל"ב דלא אמרינן היינו האי שאבד לכאורה אינו מובן די"ל דסברת היינו האי שאבד היינו האי שנמצא הוא רק היכא שנמצא שלם כמו שנאבד משא"כ בהא דסל"ב שנפל אדם שלם לים והעלו רק רגל אחד י"ל דזה דמי למה דאמר בש"ס בפסחים שם הניח עשר ומצא תשע היינו פלוגתא דרבי ורבנן בהניח מאתים ומצא מנה כו' ופסקינן הלכה כרבנן ואפילו למ"ד בביצה דף י' בכיס אחד מחלוקת ומפרש רב אשי בכיסים מקושרים עסקינן כו' הרי גם כאן כל אבריו של אדם מקושרים יחד. ואף דגם נדון של הב"ח הוא שלא נמצא שלם רק עצמות לק"מ די"ל דזה דמי להניח שלשה ומצא שנים בביצה שם דמסיק רב אשי בגוזלות מקושרים עסקינן משום דעבידי דמנתחי מהדדי ע"ש ה"נ בנפל לגוב אריות או לאש בודאי עבידי דמנתחי מהדדי שכן דרך האריות והאש לאכול הבשר ולפרק העצמות משא"כ בנפל לים אף דלפעמים מתרמי גם כן ע"י נשיכת הדגים וכיוצא שיתפרד הרגל מן הגוף מ"מ אינו דבר המצוי ודמי לניסים מקושרים דאמר ג"כ שם זימנין דמתעכל קטרייהו ומכל מקום פסקינן הלכה כרבנן כיון שאינו דבר המצוי רק זמנין כו'. ואחר הישוב קצת זה אינו דכאן בהא דסל"ב ליכא שום התנגדות לסברת היינו האי דאבד מכח מה שלא נמצא שלם כמו שאבד. דבשלמא בהניח עשר ככרות מקושרות וכן שני כיסים מקושרים דרוב הככרות והכיסים שבעולם אינם מקושרים אמרינן הני אחריני נינהו דאילו היו הם בעצמם מי התיר הקשרים וכן בגוזלות מקושרים אי לאו האי סבר' דעבידי דמנתחי הוה אמרינן דמעלמא אתו שאינן מקושרים מה שאין כן הכא בנפל לים אדם שלם והעלו רגל אחד אף אי אמרינן דהוא רגל של אחר הרי גם האחר היה הרגל מקושר לגוף וע"כ שנתהוה איזה סיבה לזה אם כן לעולם יש לומר היינו האי שאבד והוא מאותו אדם בעצמו שנפל לים רק שעל ידי סיבה נפרד הרגל א"ו דלא אמרינן כלל היינו האי שאבד ונכונים דברי הגדולים הנ"ל וכל זה פשוט:

קכט

לתוך כבשן האש. עבה"ט וע' בת' נו"ב תנינא סי' נ"ט על דבר עגונה שלא נודע מבעלה מאומה שום הכרה רק בשעת השריפה הגדולה וכבר אחזה שלהבת בפנת הגג עלה האיש לעליה להציל רכושו ושוב לא נודע דבר מציאותו רק מצאו שם אחר החיפוש עצמות ודרשו ברופאים ואמרו כי הם עצמות אדם בודאי וגם הללו אם ינשלו מן החי אי אפשר שיחיה והאריך בזה לסתור דברי חכמי בראד שרצו להמציא איזו היתרים הא' מטעם היינו האי דאבד כו' ועוד מטעם דכל היכא דליכא רובא דעלמא אזלינן בתר קורבא וא"כ בשריפת אש דלא שכיח שיבואו אנשים מעלמא למקום המסוכן אזלינן בתר קורבא וכיון שלא נחסר מבני הבית שום אדם רק זה ודאי הוא נשרף ועוד מטעם כאן נמצא כאן היה והוא ז"ל דחה דבריהם וסיים ולכן קשה בעיני להתיר אשה זו ואם נמצאו שם מתירים אינני מוחה בידם ע"ש. ולכאורה היינו הדין שהזכיר בב"ש לעיל סעיף כ"ט סקצ"א בנפל לאש ויכול לצאת משם ואח"כ נמצא שם עצמות שנחלקו בזה הב"ח והב"ש שדעת הב"ח דאמרי' זהו שנשרף והב"ש כתב דבסעיף ל"ב לא משמע כן ע"ש וכבר כתבתי בס"ק הקודם בשם הגאון מליסא בס' קהלת יעקב שמסכים לדעת הב"ח. אך הנו"ב כאן לשיטתיה בנו"ב קמא סימן מ"ו שנראה דעתו שם מסכמת עם הב"ש וכמ"ש שם בשמו מיהו י"ל דהדין שהזכיר הב"ש ובס' קהלת יעקב שם בנפל לאש מיירי באופן דלא שכיח שיבאו אנשים לתוך המדורה אבל נדון של הנו"ב כאן בשריפת בית עם רכוש י"ל דשכיח שיבואו גם אחרים להציל או לגנוב מן הרכוש וצ"ע. וע' בשו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' ת' שנשאל על עובדא כעין נדון של הנו"ב כאן והעלה שם להתיר האשה באם יסכימו עמו ע"ש אך כפי הנראה לא ראה בזה דברי הנו"ב הנ"ל ועמ"ש לקמן סנ"ה ס"ק קע"ב:

קל

ראוהו צלוב. ע' בת' נו"ב סי' מ"ו שכ' דע"כ לא אמרו במשנה אפי' ראוהו צלוב אלא בראוהו לשעתו והלך לו אבל אם בא אחר כמה ימים וראהו עדיין צלוב אפי' לא הכירו אח"כ אמרינן היינו האי שנצלב והיינו האי שעודנו צלוב ולא חיישי' לאחר והביא הסוגיא דפסחים דף י' פלוגתא דרבי ורשב"ג ושהראב"ד והרז"ה והה"מ פסקו כרבי אפילו בשל תורה דאמרינן היינו שאבד והיינו האי שנמצא אולם הטור בא"ח שפסק דאם לא ביטל צריך לבדוק הכריע בשל תורה כרשב"ג ובדרבנן כרבי ומעתה אומר אני אף שחוששת המשנה בראוהו צלוב שאין מעידין הוא רק חומרא דרבנן אבל מדאורייתא מותרת דרובא למיתה כמו שמורה לשון הרמב"ם בהל' נחלות ואף דנקט שם והעוף אוכל בו ואח"כ אבד זכרו ונימא דדוקא נקט שזה ראיה שמת מ"מ הרי גם בנ"ד (בעובדא דידיה) הרי העד אמר שעמד עליו עד שראוהו (דס ער שוין טויט גווען) ואף שיש חשש שאומר בדדמי מ"מ לא גרע ממה דהעוף אוכל בו וא"כ עכ"פ זה רק חומרא מדרבנן ובאיסור דרבנן לכ"ע אמרינן היינו האי דאבד כו' ואף די"ל דגם רבי אינו סומך על סברא זו אלא לטהר אדם הנכנס שיש לו חזקת טהרה וא"כ כאן שיש חזקת א"א לא מהני סברא זו מ"מ הרי גם עכבר שנכנס כו' הבית זה בחזקת שהובא לתוכה חמץ ואפ"ה פשטינן מפלוגתא דרבי ורשב"ג ולדעת ה"ה והרז"ה אפי' לא ביטל ואפי' לדעת הטור דבביטל מיירי מ"מ כבר מוכח דבאיסור דרבנן אפי' בחזקת איסור קי"ל כרבי ואשה זו כבר נפקא מאיסור תורה כמ"ש לעיל: ועוד י"ל דכאן אפילו רשב"ג מודה דע"כ לא פליגי אלא במקום דלא שייך לומר כאן נמצא כאן היה כגון שדה שנמצא בה קבר כו' אבל בצלוב דנ"ד אי אמרינן שזהו שנצלב אמרי' כנכ"ה מהעת שאפשר לומר כאן היה דהיינו שעה שנתלה אבל אם אתה אומר שזה שנצלב נפסק החבל וירד ואח"כ נצלב אחר כאן א"כ זה הנמצא כאן לא היה כאן משעה ראשונה אלא אח"כ הובא לכאן וזה ל"ח כו' ועוד דבבכורות דף כ"ה מבואר דאפי' רשב"ג אינו מחמיר אלא במידי דשכיח כמו שדה דדרכה למיקבר בה אבל כמה דלא שכיח לא וא"כ בצלוב דלא שכיח כלל למצלב בצנעה בודאי אין לחוש לאחר. ומסיים בהא סלקינן שכיון שבפני עדים הללו נתלה בעל האשה הזאת והעדים הללו מצאוהו אחר כמה ימים צלוב וקברוהו אף שלא העידו שהכירוהו אמרינן שהוא בעל האשה הזאת בעצמו ול"ש לאחר עכת"ד: וע' בת' שב יעקב סימן י"ב שנשאל ג"כ על שאלה כעין זה ובעובדא דידיה הכירו העד גם אח"כ רק שהיה ספק שמא הוא אחר ג' ימים דלא מועיל הכרה והעלה שם ג"כ להקל אך אתי עלה מטעם אחר דזה דומה לנפילה דיחיד דאמר בב"ב דף קע"ב דאף דחיישינן לנפילה לנפילה דחד לא חיישינן כו' וה"נ בנ"ד היכא דאיתרמי דניטל האי מן התליה ואחר נתלה באותו מקום וישתנה פניו לצורת הראשון ע"ש וכבר הוזכר דבריו אלו קצת בנו"ב סי' מ"ג: וקצת חידוש בעיני על השב יעקב מדוע לא אתי עלה ג"כ מטעם היינו האי שאבד כו' כדברי הנו"ב הנ"ל דהא הש"י בעצמו הזכיר סברא זו בש"ס הקודם על ענין אחר והחליט שם דהלכה כרבי ע"ש והיה מרויח בזה דאפילו לא הכירו העד אח"כ יש להקל וצ"ע. וע' עוד מדין זה בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין י"ח והזכיר שם קצת מדברי זקינו הנו"ב הנ"ל ושיבח אותם מאד והאריך עוד בסברא לומר דכאן אפי' רשב"ג מודה ע"ש ולכאורה לא חידש כלום דכל דבריו נכללים בדברי הנו"ב הנ"ל. וע' עוד בנו"ב שם בסוף התשו' שהביא בשם הרב מו"ה זרח איידילף שפקפק על היתר האשה הנ"ל דכאן יש משש שנחלף בכוונה לפי שעבר עליו מי שאוהבו והצילו מהצליבה ותלה אחר במקומו איזה אדם מך שהוציאו מקברו שלא ירגישו שהצילו וכעין מעשה שנזכר במס' קידושין דף פ' בפי' התוס' בשם ר"ח שם (גם בת' שב יעקב שם עמד ע"ז בעובדא דידה ומחלק כעין דברי הנו"ב בזה ע"ש והיה בהעלם עין מן הנו"ב ז"ל) והוא ז"ל כתב עליו דאין לחוש לזה דשם היה המעשה בשומר שהוכרח לתלות אחר ממקומו אבל כאן אף אם נזדמן אהובו שהצילו למה זה יכניס עצמו עוד בסכנה לתלות אחר במקומו הלא די שהצילו ויברח לו ושוב אין אחריות התלוי עליו כי לא נמסר לאדם לשמור אותו ע"ש. ולפי זה היכא דנמסר לשומר אפשר דיש לחוש אולי השומר הלך לזנות כו' וכעין ההיא מעשה דשלהי קידושין ואינו מוכרח. וע"ש עוד בסי' מ"ז ובנו"ב תניינא סי' נ"ב:
ומ"ש הבה"ט בשם הב"ח דוקא אם הוא צלוב בידים כו' ושהח"מ וט"ז חלקו עליו ע' בנו"ב שם שחולק ג"כ וכ' שם דמה שרצה החכם השואל להמציא דבהרוגי מלכות במדינות רחוקות דרכם לשבור מפרקתו בשעה שצולבין אותו אומר אני אפילו נימא שדרכם בנך מ"מ אין זה מצד דינא דמלכותא אלא התליין עושה מעצמו ובידו ליקח שלא לעשות זה ועוד אפי' שבר מפרקתו אם החוט ורוב בשר קיים לנ"ע אינו טריפה ע"ש. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' נ"ז בתשו' מבן המחבר כתב עליו הנה אאמ"ו ז"ל לא עמד בזה על החקירה ואני ראיתי בספרי דיניהם הנוהגים במדינות ההם שצריך התליין לשבור מפרקתו וזה בדינא דמלכותא שלא להרבות חבלי המיתה של הנצלב ע"ש. ואף דאכתי איכא טעם הב' של הנו"ב דאפילו שבר מפרקתו כו' אך בתשו' הנ"ל מיירי לקולא לענין להשוות העדים לכן שפיר חשש שם כיון דדינא הוא לשבור מפרקתו אולי רגילות הוא שיהא נפסק גם החוט ע"ש היטב (וע' בתשו' חתם סופר סי' ע"ד מענין כזה):

קלא

או ירו בו חצים עב"ש סוס"ק צ"ד מ"ש ואם הוא גוסס ג' ימים מעידין עליו כמ"ש בי"ד עכ"ל (והובא ג"כ בבה"ט ס"ק צ"ח) ור"ל ביו"ד סי' של"ט ס"ב דאיתא שם מי שאמרו לו ראינו קרובך גוסס היום ג' ימים צריך להתאבל עליו. ומזה הוכיח הב"ש דע"כ דמשיאין את אשתו דאל"כ הא מבואר שם בי"ד סי' שע"ה ס"ז ולעיל בסי' זה ס"ה בהגה דכל שאין היתר לאשתו להנשא אין מתאבלין עליו. ומפני שהוקשה להב"ש מדברי התוס' (יבמות ק"ב ע"ב) שהזכיר הב"ש מקודם דדוקא גוסס שהוא מגויד מעידין עליו אבל גוסס שאינו מגויד אין מעידין לכן מחלק הב"ש בין גוסס סתם לגוסס ג' ימים. אולם לעיל ס"ה כתב ג"כ הב"ש הך מלתא בשינוי לשון דכ' שם ואם אומרים שהיה בעלה גוסס זה ג' ימים מעידין עליו. ומשמעות לשון זה דלא בעי' דוקא שראוהו כל הג' ימים כשהיה גוסס רק שעברו ג"י מיום שראוהו גוסס. ומלשון הב"ש כאן אין הכרח אם בכאן חזר בו ובעי דוקא שראוהו כל הג"י כשהיה גוסס או דגם כאן כוונתו שעברו עליו ג' ימים והוא רק מחלק דהא דאין מעידין על הגוסס דוקא תוך ג"י אבל אחר ג"י מעידין. וזה נראה עיקר בדעת הב"ש דלפי הראשון קשה איך הוציא זה מדברי הש"ע יו"ד דהא שם לא נזכר שהיה גוסס ג' ימים רק שעברו עליו ג"י. ועוד דלפמ"ש הרא"ש שילהי מ"ק דרוב גוססין אינם חיים ג' ימים א"כ זה שראוהו כל הג"י כשהיה גוסס והניחוהו גוסס אין זה מעלה לומר שמת אדרבא זה ראיה שהוא מהמיעוט דחיים מחולי זה:
אך עיקר דין זה של הב"ש הוא תמוה מאד וכבר השיגו עליו כל הגדולים הלא המה בס' בית מאיר לעיל ס"ה ובס' דגול מרבבה סעיף זה ובספרו תשובת נו"ב תניינא ס"ס נ"ט ובס' תוס' שבת בביאורו לא"ח סי' שכ"ט (וכתב שם שראוי להסיר דבר זה מספר ב"ש ולהרים מכשול בכדי שלא יאונה לצדיק כל און) ובס' מה"צ לעיל ס"ה ס"ק כ"ז ובסעיף כ"ט ס"ק קט"ז ובס' ישועות יעקב ס"ק ל"ט ובתשו' משכנות יעקב חי"ד סי' ס"ט בשם מורי הגאון מהר"ח מוולאזין ז"ל ע"ש כולם כאחד מסכימים לדברי הב"ש בכאן אינם הלכה ואין מעידין על הגוסס לעולם ואין חילוק בין גוסס שעה לגוסס ג' ימים (ומה דקשה לפ"ז פסק הש"ע יו"ד סי' של"ט הנ"ל דמתאבלין על הגוסס כתבו לתרץ כל אחד לפי דרכו. בס' בית מאיר ובמה"צ כתבו דשם מיירי כשהיה במקום קרוב ויתברר הדבר בודאי אם מת או עמד מחליו באופן שאין לחוש לתקלה ע"ש וכן מפרש בתשובת שבו"י. אך בת' משכנות יעקב שם לא ניחא ליה בתירוץ זה דא"כ נתת דבריך לשיעורין וכתב שם דבאמת הם דיעות חלוקות ולדעת מהר"ם והרא"ש והטור דמחייבי להתאבל בגוסס דס"ל דלענין אבילות אזלי' בתר רובא ס"ל ג"כ דגבי מים שאל"ס מתאבלין כו' ע"ש. ואכתי לא הועיל בזה לתרץ דברי הש"ע שפסק בסי' שע"ה דאין מתאבלין במים שאל"ס ובסי' של"ט פסק גבי ראינו קרובך גוסס מתאבלין. ובתשו' נו"ב תנינ' שם כתב לתרץ דשם מיירי שאין לו אשה דאין לחוש לתקלה ע"ש וכן מפרש בתשו' ח"צ סי' כ"א ע"ש ולכאורה הוא תמוה דהא מקור האי דינא דיו"ד סי' של"ט הוא מדברי הרא"ש שילהי מ"ק ושם אי' בזה"ל מעשה באשה שהיתה רחוקה מבעלה מהלך ד' ימים ובאו והגידו לה הנחנו את אישך גוסס והורה ר"מ שתתאבל כו' אך באמת הדבר נכון מאד כאשר נקיים אלו השני תירוצים כאחד ומעתה על מהר"מ והרא"ש שכתבו דאשתו מתאבלת לא קשה די"ל כמ"ש בת' משכנות יעקב הנ"ל דאינהו באמת ס"ל דגם במים שאל"ס מתאבלין ועל הש"ע ג"כ לא קשה דהא הש"ע באמת לא כתב דאשתו מתאבלת רק שינה הלשון וכ' מי שאמרו לו ראינו קרובך כו' וי"ל כמ"ש הח"צ ובת' נו"ב הנ"ל דמיירי באין לו אשה ודוק):
ולענין דיעבד אם נשאת ע"י שהעידו על בעלה שהיה גוסס הנה דעת מהרח"ש דאפי' נשאת תצא וכן מבואר בתשובת הרדב"ז ח"א סימן תקכ"ו ע"ש וגם בס' דגמ"ר הנ"ל בהשיגו על הב"ש הנ"ל כתב בזה"ל ולא מבעיא שלא תנשא בהעידו שהיה גוסס זה ג"י אלא אפי' אם נשאת צריך תלמוד: אך בס' בית מאיר לעיל ס"ה חולק על מהרח"ש הנ"ל וכתב דמדברי תוס' יבמות קכ"א וכן בתוס' בכורות ד' ע"ב ד"ה חלב משמע דדינו שוה למים שאל"ס דאם נשאת לא תצא ע"ש וכ"כ להדיא בס' מעדני יו"ט פ"ג דבכורות סימן ב' וז"ל מלשון רבינו דהכא נראה דבגוסס נמי לכתחילה אין מעידין עליו שהוא מת אבל אם נשאת לא מפקינן דהא מדמה גוסס לדין מים שאל"ס עכ"ל וכ"כ בס' קרבן נתנאל פרק בתרא דיבמות אות ג' שהביא שם דברי המעדני יו"ט הנ"ל וכתב עליו וזהו חידוש דין להתיר בדיעבד מה שלא נזכר בכל הפוסקים כו' יען מצאתי כדבריו בתוס' דף קכ"א ד"ה ולא היא כו' וכן בדין דמ"ש דבמים שאל"ס בדיעבד לא מפקי' דסמכי' ארוב ה"נ בגוסס סמכינן ארוב עכ"ל ועיין בס' מה"צ ס"ק קט"ז שהאריך בזה והעלה שהדבר במחלוקת שנוי' בין הראשונים ז"ל ומסיים דמהראוי לומר בדרבנן בספק פלוגתא דרבוואתא אזלינן לקול' שלא להוציא אשה מבעלה אלא דלמעשה צ"ע להקל בזה ע"ש באריכות:

קלב

שמא יצא. בתשובת הרדב"ז ח"ה סימן שני אלפים ר"מ נשאל על ראובן שהיה לו חולי הנופל ר"ל ושוהה יותר משעה בעילופו בלי הרגשה כלל והיה הולך בספינה ותבא אליו החולה והיה סמוך לדופן הספינה ונפל למים שאל"ס ולא נמצא ואבד זכרו אם תהיה אשתו מותרת להנשא לכתחילה כיון שהוא שוהה בעילופו כדי יציאת נשמה ודאי מת. והשיב כל ת"ח שמורה היתר בכיוצא בזה משמתינן ליה ואפי' בגדולה שבאומדנות עד שיעידו עליו שמת היש לך אומדנא גדולה ממי שטבע בפלגות הים שיש בינו ובין היבשה מהלך כמה ימים שאין בכח אדם לשוט כל זה השיעור ובלא אכילה ושתיה הדבר קרוב לנמנע שיחיה ואפ"ה אשתו אסורה וכן מי שהשליכוהו לים והשליכו אחריו מצודה והעלו ממנו אבר שניכר שהוא ממנו ואי אפשר שינטל מן החי ויחי' אין מעידין עליו כו' וכל הנך דמייתי התם יותר קרוב שימות מנ"ד דאפשר מחמת הנפילה במים נתעורר הטבע ופסק החולי כו' ע"ש:

קלג

ממקום אחר. עבה"ט בשס ט"ז מעשה היה בא' שהלך ע"פ המים על הגלידה כו' דבר זה מבואר באריכות בתשובת הב"ח סי' ע"ט ומתירים הם המהרש"א והב"ח בהסכמת שאר גדולי הדור ההוא (ועיין בשו"ת פני יהושע סימן ז') ועיי' בת' נו"ב תניינא סימן נ"ח שפקפק על היתר זה דאכתי איכא חשש מחילה של דגים ע"ש. ועי' בתשובת מנחת עני סי' ס"ו בשם הגאון מלונטשיץ שכ' לתרץ דבנפל לקרח כמו דל"ח שיצא לחוץ ע"י שבא לשפת המים משום דגם שם נקרש המים כמו כן ל"ח למחילה ש"ד דבשפת המים דמסתמא גם לפני הפתח של המחילה נקרש וא"א שיבא לתוך המחילה ע"ש עוד. ומ"ש הבה"ט נקשר בשלשלאות כו' וה"ה מי שהיו רגליו קשורות כו' דברי הר"ם טראני אלו הובא בק"ע סימן רכ"ה:
ועיין בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"א סימן מ"ח באשה אחת שבעלה ירד לטבול בנהר ווייסל ולא עלה והעידו עליו שאחר שנפל לעומק המים בא אח"כ למעלה והתחיל לנחור בגרונו שקורין גארגלען ולא היה יכול לדבר מכח המים שבאו לגרונו כו' וכתב שם להתיר האשה ע"פ המבואר בתוס' יבמות ק"נ ע"ב בד"ה למימרא דגוסס שהוא מגויד מעידין עליו כיון שהוא גוסס בידי אדם לא חיי וא"כ גם בנ"ד שנכנסו המים לתוך גרונו הוי כמו גוסס ע"י אדם ועדיפא מיניה דהתם אינו מתרבה המכה יותר ממה שנעשה בו אבל הכא שהמים שופכים לתוך גרונו בכל פעם יותר בודאי לא חיי ואין לחוש אלא שמא נזדמנה לו מחילה של דגים בזה אמרי' מחילה של דגים לא שכיח ברגע זו ועוד יש לצדד לפי עדות עד א' שאח"כ רץ על חוף הנהר סמוך לגדותיו ולא ראה אותו ואם הלך מהלך רב כשיעור שא"א לחיות א"כ אין חשש שמא יצא ממקום אחר דהא ידוע דא"א לשוט כ"כ מהר כמו אדם הרץ ברגליו סמוך לנהר א"כ הוי כמו מים שיש להם סוף כו' והאריך בזה ובסוף התשובה כתב ששמע שהתירו חכמי הדור לאשה הנ"ל ע"ש:
ועיין בת' קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' ט' שנשאל בכיוצא בזה על שני אנשים שהלכו בספינה והגיע למקום מעבורת ע"פ הנהר ולא נשמרו מהחבל המתוח ע"פ הנהר ונהפכה הספינה ואחזו עצמן בהחבל עד שיבואו הא"י שעל החוף להצילם ובתוך כך נחלש אחד עד שלא היה בכוחו לאחוז בהחבל והמים היו שוטפים על פניו בהיות פניו נגד זרם המים ולא יכול לכלוא רוחו בקרבו עד שפתח פיו והתחילו המים לבא בגרונו והתחיל לבעבע בגרונו תוך המים הנקרא גארגלען אח"כ נחלש מהחבל ונפל לעומק ושוב לא ראוהו ויבקשוהו ולא נמצא והאשה עגונה זה כמה. והאריך בזה והזכיר דברי הפמ"א הנ"ל שהעלה להתיר בכה"ג ממש ע"פ המבואר בתוס' יבמות ק"כ ע"ב כו' והוא ז"ל כתב דיש לפקפק עליו דגוף סברת התוס' דע"י אדם לא חי אינו מוכרח כ"כ ומכ"ש לדמות נדון דידן לגוסס בידי אדם אך כבר הורה זקן הרב בעל פמ"א וכתב שהסכימו חכמי הדור והתירו האשה. והביא עוד דהרב השואל כתב בזה טעם להקל משום תרי רובי דרבנן היינו דמים שאל"ס הוא דרבנן וגם גוסס אף דמיעוטן חיין הוא דרבנן. והוא ז"ל האריך בזה ועשה סמוכות לסברא זו מדברי רש"י ז"ל במשנה אע"פ שראוהו מגויד וצלוב והחיה אוכלת בו כתב רש"י או או קתני ראוהו מגויד או צלוב או חיה כו' ועוד כתב איזה סמוכין לזה ומסיק ולפ"ז גם בנ"ד יש מקום לצרף הני ריעותות בהדדי שמתחילה נתייגע כ"כ שלא היה בו כח לעמוד בחבל וניתקו ידיו וכ"ש שלא היה בכחו לשוט בתגבורת המים ולעלות אל היבשה וגם ריעותא ששטפו המים לתוך פיו והתחיל לבעבע בגרונו תוך המים שהתחיל להחנק עם ריעותא דמים שאל"ס דבלא"ה הוא דרבנן ואם נשאת לא תצא ולפי המבואר בגב"ע שהו עליו כדי שת"נ כו' ובצרוף כל הני סברות שכתבנו ובפרט שכבר הורו להקל בכיוצא בזה בעל פמ"א ובעל תשובת בית יעקב וחכמי הדור שבדורם ועשו מעשה להתיר הנני מסכים ג"כ להתיר באופן שיסכימו עוד שנים מגדולי המורים עכ"ד (וע' בתשובת מנחת עני סי' נ"א וס"ו וס"ז שאלה כזו ממש ואפשר היא השאלה בעצמה ונחלק בענין זה הגאון מלונטשיץ עם הרב המחבר זה אוסר וזה מתיר ע"ש):
וע"ש עוד שכ' וז"ל גם זכורני כי בימי חרפי עת היותי בית כבוד מו"ר הגאון מהר"ח ז"ל מוולאזין נשאלה שאלה כענין זו באחד שנפל מהגשר שהיה גבוה הרבה מהקרח ונפל מהגשר על הקרח ומהקרח לתוך המים ונאבד ולא נמצא וצידד להתיר מטעם תרי רובא היינו דנפילה גבוה ב' קומות רובן למיתה מהך דבית הסקילה כו' ומדין טריפות הנפולה שהוא הלל"מ ובהדי ריעותא דמים שאל"ס והאריך בזה בתשובה וכדומה שהותרה האשה אז בהסכמת כל חכמי ווילנא וידעתי כי ימצא בזה צדדים להחמיר מאיזה תשובת האחרונים אך אין לחוש כ"כ במים שאל"ס דרבנן ויש לסמוך על המקילין במקום עיגון עכ"ל וקצת חידוש בעיני שלא הזכיר דברי התוס' ביבמות קכ"א ע"א בד"ה ולא היא דמבואר שם דאפילו בתרי רובא לא תנשא לכתחילה ע"ש מיהו אפשר לחלק וצ"ע:
והנה זה איזה שנים אירע מעשה בא' שמו פב"פ נפל בנהר סמוך לגשר ושם היו קורות (טאווארנע קלעצער) עצורים ותכופים זל"ז משפתו אל שפתו מחמת הטאמוואנע באורך משך פרסה ששם נופל הנהר אל נהר הגדול נימון ורצה זה להציל א"ע ויחזק בכל כחו בקורה אחת מהקורות הנעצרים ובתוך כך באו קורות מלמעלה ממורד האיספוסט והכהו קורה ח' בלבו ונדחף ונפל במים תחת הקורות הנעצרים והעומדים עליו חפשו אחריו ערך ג' שעות ולא מצאוהו וזה נודע לנו מפי שני א"י מסל"ת ושוב עבר כמו ג' שנים שלא נמצא ולא נשמע ממנו ואבד זכרו. ושמעתי שהותרה אשת הנטבע הנ"ל ע"פ רבנים גדולים חכמי הזמן יצ"ו ותורף טעמם היה משום דמבואר ביו"ד סי' נ"ח ס"ב דאם נפל אבן או דבר קשה על גופו דינו כנפולה ואפילו בפחות מי' והכל לפי כובד האבן אם יש בו כדי להמית וכמ"ש הש"ך שם והעיקר כהמנ"י דנפולה הוא טריפה ודאית ודעת התוס' בב"ק דף נ"ח ובכמה דוכתי דטריפת אדם ובהמה שוין דאינו חי יב"ח דלא כר"ת (ע' בפר"ח יו"ד סימן ל"א סק"ז) ואף לר"ח י"ל דמודה בטריפות דריסוק אברים כיון דהוא חמור דאינו יכול לחיות מעל"ע ונ"ש הוא מן טריפות דמן הארכובה ולמעלה כו' ומעתה בנ"ד שהקורה הכהו נגד לבו בכח בודאי דנעשה טריפה וכיון שעבר יותר מיב"ח הרי אשתו מותרת. ואפילו אי נימא כהדבר שמואל שהביא הפמ"ג ס"ס ק"י דנפולה אינה אלא ספק טריפה עכ"ז יש להתיר ולדון ס"ס כו' וביותר לפי המבואר ברמב"ם דהמכה חבירו באבן שיש בו כדי להמית חייב מיתה וכן איתא בספרי פ' מסעי דהשליך עליו קורות או כלונסאות חייב אלמא דיש בהם כדי להמית ע"פ רוב וא"כ בנ"ד דנטבע במשאל"ס ושהו עליו בכדי שת"נ יש להתיר מטעם תרי רובי ובפרט שאבד זכרו מכמה שנים והאריכו בתשוביהם בזה:
וגדול אחד השיב בנד"ז להתיר מטעם אחר דאית' בב"ב דף כ"ד א' אתמר חבית שצפה בנהר אמר רב נמצאת כנגד עיר שרובה ישראל מותר כו' עד אם איתא מהאי דקרא אתאי עיקולי ופשורי הוו מטבעי לה ע"ש בפרש"י ונמצינו למידין משם שבאותן מקומות שהמים מתגלגלין במקום א' סכנה גדולה עד דמטבעי לה לספינתא או לחבית' ואם כשורא טבע נ"ש גברא דטבע כדאי' בשבת ק"ח ב' וא"כ הרי הדבר ידוע שהמקום שעומדים שם רפסידות עצים (פליטין בנהר המים שתחתיהם מתגלגלין ומושכים כל הקרב אליהם אם בהמה אם איש לא יחיה מפני שהמים אין מניחין לצאת החוצה עד דמטבעי להו כעין עיקולי דאיתא בש"ס וטעם א' וסיבה אחת להן ומעתה כיון דסמכינן על סברא זו לקולא לענין י"נ ע"פ אומדנ' דתלינן אם איתא דמהאי דקרא אתא עיקולי הוי מטבעי לה כ"ש בנ"ד שראינהו נכנס תחת הרפסודות לתוך העיקול ממש דמחזקינן ליה דודאי נטבע וגם שמואל מודה בזה. ואף די"ל דהנכנס לתוך העיקול רובם הוא דנטבעים אבל מיעוט' איכא דנמלטי' והא דשרינן בההיא חביתא משום דרוב נטבעים עומד כנגד רוב דעכו"ם וממילא דאזלינן בתר קורב' משא"כ במאל"ס וחיישינן למיעוטא א"כ גם בנכנס לתוך העיקול נמי איכא למיחש למיעוט דנמלטים מ"מ בנ"ד אפשר להתיר דהא בכל מים שאל"ס איכ' רובא דנטבעים וכיון שניתוסף עוד רובא דהנכנסים לתוך העיקול המה נטבעים ה"נ תרי רובי כו' ובפרט דלישנ' דהש"ס משמע דודאי מטבעי לה ולית בזה שום ספיקא. והגם דבתשובת מהר"ם מרוטנבורג סי' תתקע"א מבואר דגם בנפל לתוך העיקולי אפ"ה הורה דאשתו אסורה עכצ"ל דהיה גירס' אחרת בש"ס ב"ב הנ"ל מדלא הזכירו כלל והיה גורס התם עיקולי ופשורי איכא כדגרסי' במס' ע"ז ל"ד ב' והיה מפרש שהנהר מתעקם והולך דרך עקלתון ומעכבי לה לחבית' משא"כ לפי גירסתינו וכפי פרש"י שפיר מוכח כהנ"ל ובפרט דבתשובת אליה רובא וזוט' מגאון ספרדי מהר"א אלפאנדרי') דף ק"ט הביא דברי מהר"ם ב"ב הנ"ל ורצה ללמוד מזה דבעצם המיתה לא מצרפינן תרי הוכחות ואומדנות לומר דודאי מת וע"כ לא מצרפינן הוכחות ואומדנות אלא בענין הכרת המת אם הוא בעלה של זאת והביא אח"כ גדולי פוסקים דלא ס"ל הכי אלא דאפילו בעצם המיתה מצרפין ומסיק להלכה יש לסמוך עלייהו באיסור משאל"ס אם שהו עליו שת"נ דאינו אלא מדרבנן יעו"ש וממיל' וגם בנ"ד דשהו עליו שת"נ וכבר יצאה מאיסור דאוריית' יש לסמוך להקל בלי שום פקפוק (עכת"ד):

קלד

שתצא נפשו עבה"ט שכתב שיעור שת"נ הוא ג' שעות כו' וע' בזה בתשובת מהר"א ששון ס"ס א' שכ' שיצא כן להריב"ש ז"ל מעובד' דבתו של נחוניא כו' בסוף יבמות ובב"ק פ' הפרה דמבואר שם דר"ח בן דוסא ידע דכל זמן שאפשר שתחי' בטבע לא יעשה הקב"ה נס ע"כ שעה א' וב' לא היה בטוח שכבר עלתה עד שעה. ומ"ש דמהרח"ש העלה דעד תחלת שעה ג' קאמר כנראה דמשמע לו כן מלשון שעה שלישית. ועיין בס' מה"צ ס"ק קל"ז שכ' שראה בריב"ש סי' תי"ו שכ' להדיא שהוא שלש שעות כו' ע"ש (גם בתשובת חתם סופר סי' צ"ב כתב דא"א לפרש תחלת שעה שלישית דא"כ שעה ראשונה נמי תחלת שעה ראשונה ה"ל למימר כשנפלה אמר שלום וגם לא שייך לומר דכל שעה ראשונה אמר כל זמן שלום דא"כ ה"ל למיכלל ולומר ב' שעות ראשונות אמר שלם אע"כ סוף שעה ראשונה באו לפניו ואמר שלום וכן שעה שניה סוף שעה שניה והוא תחלת שעה ג' עדיין אמר שלום ובסוף שעה ג' אמר עלתה באופן שאם ההכרח של הר"א ששון מהש"ס אמתי אין שיעור יציאת הנפש פחות מג' שעות שוות שלנו עכ"ל): ומ"ש אבל מהרי"ט כו' היינו שעה קלה כ"כ בשמו בק"ע סי' שע"ג ושם כתב בזה"ל דשיעור זה בפי' לא שמענו וראוי להיות כשיעור שבני אדם משערים ע"ש. ובגוף התשובה של מהרי"ט שם כתב דאין סתירה לזה מעובדא דבתו של נחוניא די"ל דגם שם הכוונה שעות קטנות וכדאמרי' ספ"ק דסוטה מרים המתינה למשה שעה א' זכתה כו' וכתבו התוס' שם דהיינו שליש שעה או רביעי כו' א"נ התם נפלה לבור שתסבך ידה באבנים שבבנין תוכל להתלות שעה וב' וג' אבל טפי לא היה בה כח אבל ראוהו שטבע בים ונסהו המים בכדי שא"א לו לאדם לחיות במים סגי דהיינו שעה קלה כו' וראוי לשער כשיעור שב"א משערים שהרי למדו ממה שאמר כותי מסל"ת טבע חסא דמסתמא ראה כשיעור י"נ עכ"ד ע"ש:
ועיין בתשו' הב"ח סי' ע"ט דנראה שם ששיער בערך שעה אחת ע"ש ובס' בית מאיר כתב עליו דצ"ע שיעורא דשעה מנא ליה ומסיים דלמעשה צ"ע (ולע"ד אפשר לומר ע"פ דברי מה"צ הנ"ל דג' שעות דקאמר הריב"ש היינו עד סוף ג' שעות וכמבואר בריב"ש סי' תי"ו להדיא וגם כתבנו בשם מהרי"ט דאלו השעות הם שעות קטנות וכדאמרי' ספ"ק דסוטה כו' וא"כ לפ"ד התוס' שם דשעה דמרים היינו שליש שעה ממילא דג' שעות הוא שעה שלימה משעות השוות שלנו וכדברי הב"ח והגם דנראה שהב"ח עצמו לא כיון לזה שהרי כתב שם לפרש הך עובדא דנחוניא באופן אחר מ"מ מסתיין שאפשר ליישב דברי הב"ח שלא הוציא תקלה מת"י ושאפשר לכוין בדבריו מה שלא כיון בעצמו כי רוח אלקים בקולמסן של רבותינו הראשונים ז"ל להיות לשונם מכוון להלכה בלי כוונת הכותב וכמ"ש התומים סימן כ"ה בקיצור ת"כ סימן קכ"ג קכ"ד) . וע' בס' מה"צ שם דמסיק לענין דינא דבמים שאל"ס לענין דיעבד אפשר לסמוך על מהרי"ט דסגי בשעה קלה כיון דבלא"ה הרבה פוסקים חולקים על הרשב"א וסוברים דבמים שאל"ס אפי' בדלא שהה עליו שיעור שת"נ בדיעבד לא תצא (ע"ל ס"ק קמ"ד) אולם במים שיש להם סוף לענין לכתחלה דלכ"ע בעינן שהה צ"ע להקל בזה נגד הריב"ש שכ' דבעינן שלש שעות עכ"ד ע"ש:
(ועיין בתשו' ח"ש סי' צ"ב לאחר שהזכיר דברי הריב"ש ומהרי"ט הנ"ל כתב ז"ל ואני אומר אם סברא מסייע למהרי"ט וגמ' מסייע להריב"ש נימא אנן בודאי ע"פ טבע א"א לחיות במים נ"א שעה קלה אך אם אירע שהעלוהו עדיין אפשר לעשות לו רפואה ותחבולות ע"י רופאים עד ג' שעות כידוע וכ"מ בס' עצי ארזים ס"ק קל"א וע"כ ר"ח ב"ד לא היה בטוח שעלתה עד סוף ג' שעות דכיון דעד אותה שעה אפשר להשיב נפש ע"י שום תחבולה בטבע לא היה בטוח בנס נמצא לפ"ז כל ששהו עליו שעה קטנה ולא ראו אותו יוצא מהמים ועוד ב' שעות היה בסמוך כל כך שאם היה יוצא מהמים והיה צריך לתחבולות ורופאים היה מתפרסם להם ולא שמעי ולא נודע להם דבר ה"ל כשהו עליו ג' שעות ובמים שיש להם סוף אשתו מותרת ובשאל"ס יצאנו עכ"פ מאיסור דאורייתא כו' עכ"ל ע"ש. ושם בסי' ס"ה משמע שתופס עיקר בדעת הריב"ש כמ"ש מהרח"ש דבריו דעד תחלת שעה ג' קאמר. וגם הביא שם דברי מהרי"ט הנ"ל וכתב דלפי תירוץ קמא של מהרי"ט דבעובדא דנחוניא הוא שעות קטנות וכמ"ש התוס' ספ"ק דסוטה כו' (ע' בת' ח"ס חא"ח סי' קצ"ח שכ' דהא דהוצרך מהרי"ט להביא ראיה מתוס' דסוטה אע"ג דרוב סתם שעות שבש"ס כך הוא שעה מועטת כמו שהעיד רבינו יונה ר"פ אין עומדין היינו למען נדע שיעור שעה קטנה כמה הוא ע"ש עוד) לפ"ז יהיה השיעור זמן ארבעים מנוטין דשעה דמרים הוא עשרים מנוטין בקירוב כו' ולמ"ש התוס' עוד דאפשר רביע שעה והיינו אי נימא דהמתנת ז' ימים מקצת סוף יום הראשון היה ככולו ומקצת תחלת יום השביעי וה"ל ה' ימים ואיזה שעות ת"ק רביעית שעה א"כ סגי לשיעור י"נ חצי שעה שהיא שלשים מנוטין כו' ולפי תי' בתרא של מהרי"ט דר"ח בן דוסא דיהיב זמן ארוך היינו במים שבבור אבל במי נהר העצומים המטרידים ומבלבלים ואין לו במה לסבך סגי בשעה קלה לפ"ז אין ספק אצלי דברביע שעה סגי ועוד נ"ל לפמ"ש הראשונים דהחשש שמא הובילוהו המים למקום אחר ושם יצא זהו חשש דרבנן ומיעוט שאינו מצוי אבל עיקר חששא הוא אם לא שהה שמא במקומו יצא ולזה אם נשאת תצא אם לא שהו עליו כדי י"נ א"כ נראה דדוקא אם לא חפשו חפש מחופש במקום טביעתו ובסביביו אבל הכא (בנידון השאלה שם) שהספנים חפשו כמו רביע שעה בהאקען שלהם במים במקומו וסביביו לאורך ולרוחב ע"כ צ"ל מיד הטרידוהו המים מתחת והובילוהו בשטף מים העצומים תו ליכא חשש איסור דאורייתא וכ"ע מודים בזה דסגי ברביעית שעה עכ"ד ע"ש עוד) ועמ"ש לקמן סעיף ל"ד ס"ק קמ"ה:

קלה

שאני אומר רגל של אחר הוא. ע' בת' נו"ב סי' מ"ו ובת' שיבת ציון סי' ע"ט שהאריכו בטעם הדבר מדוע לא אמרינן כאן היינו האי שאבד היינו האי שנמצא ע"ש והובא קצת לעיל סכ"ט ס"ק קכ"ח ועמ"ש שם. וע"ש עוד בתשו' שיבת ציון שם שהמציא דבר חדש דפלוגתא דרבי ורשב"ג בפסחים דף י' בשדה שאבד בה קבר מיירי שהשדה גדולה ואינו ידוע באיזה צד כו' אבל בנפל למים שאל"ס וידוע המקום בצמצום ששם נפל למים ואח"כ העלו אדם מת ממקום הזה ממש בצמצום מקום (כמו בעובדא שנשאל עליו שם) י"ל דגם רשב"ג מודה דאמרי' היינו האי שאבד משום דמקום הוי סי' מובהק לענין אבידה כמבואר בח"מ סי' רס"ב וה"ה כאן בהיתר עגונה. ועפ"ז העלה דמ"ש כאן אבל אם נפל לים והשליכו מצודה כו' מיירי שלא צמצמו המקום שנפל לשם אבל אם היה בצמצום מקום לא הוה אמרינן רגל של אחר הוא. ושוב דחה זה ע"פ דברי הכ"מ בפט"ו מהל' גזילה דין י' דמה דמקום הוי סי"מ היינו היכא דידוע שלא נתגלגל ממקומו כגון שמונח בצד הגדר כו' וא"כ ה"ה בנפל לים או לנהר לא הוי מקום סי"מ דאיכא למימר שטיפת המים גלגלוהו למקום הזה והוא אדם אחר ואף שהוא חשש רחוק שהמקרה וצמצם המקומות מ"מ לא הוי סי"מ רק סי' אמצעי כו' ע"ש ולכאורה אכתי הועיל בחילוק זה לענין אם מתחילה בשעה שנפל לים שהו עליו כשיעור שת"נ דיצאה מאיסור דאורייתא דהעלה בתשו' נו"ב ס"ס כ"ט ובסי' מ"ג דמועיל סי' אמצעי כמ"ש בשמו לעיל סכ"ד סקצ"ט א"כ לדברי משיבת ציון הנ"ל אפי' לא נמצא בו שום סי' רק שנמצא באותו מקום ממש דזה הוי כסי"א וכן אפי' לא שהו עליו מתחילה רק שאח"כ נמצא באותו מקום ממש וגם נמצא בו סי"א מועיל ג"כ לפ"ד המ"ב והט"ז דצירוף שני סי"א מועיל לעשותו סי"מ והא דכתב בש"ע כאן ומיהו אם היה בו סי' מובהק ביותר כו' היינו משום דמיירי שלא נמצא במקום הזה ממש אבל אם היה נמצא באותו מקום ממש היה מועיל אפי' סי"א וצ"ע (וע' עוד בתשו' שיבת ציון שם סי' פ' מ"ש כיון שהערלים לא אמרו שראו בו שהיה נימול לא שייך לומר היינו האי שאבד דודאי גוף סברא זו שסובר רבי דאמרינן היינו האי שאבד הוא רק מסברא ולא עדיף מחזקה א"כ הרי רובא דעלמא אינם יהודים ואית לן למיזל בתר רובא דעלמא דרוב עדיף מחזקה כו' ע"ש ודבריו תמוהים תיפוק ליה דרובא דעלמא אינם בעלה וא"כ לעולם לא משכחת היתר זה דהיינו האי שאבד אף אם ראו בו שהיה נימול וגם בשדה שאבד בה קבר כיון דדרכה למיקבר בה כדאית' בבכורות כ"ה איכא רובא דעלמא דמתנגד לסברא זו דהיינו האי שאבד א"ו דסברא זו אלים ליה לרבי יותר מרובא וצ"ע) . וע' עוד בשו"ת קהלת יעקב סי' ז' מענין זה:

קלו

רגל של אחר הוא. ע' בתשו' נו"ב סי' מ"ג בענין היכא שהעלו רגלו מארכובה ולמעלה וגם אבר הברית מעורה בו שאז ודאי הוא מישראל ואין לדון על האבר רק על האשה אם היא מותרת אפשר להתיר אף אם אינו קשור בשלשלת מטעם ס"ס למאן דמתיר ס"ס אפי' בחזקת איסור ממש דהיינו חכמי ספרדים שמביא הגאון בעל פ"י בתשו' שב יעקב חי"ד סי' מ"ח ואנו אומרים שמא מת כבר ואשתו מותרת מיד אחר ג' חדשים ואת"ל לא מת עדיין אכתי שמא זהו רגלו מן הארכובה ולמעלה ואז אשתו מותרת אבל אחר י"ב חודש ע"ש היטב:

קלז

הואיל וראוהו נטבע. עח"מ וב"ש וע' בתשו' נו"ב סי' כ"ח שכתב דצריכין אנו לברר איזה זמן נקרא מיד כי מדברי הח"מ משמע שכל שנטבע ביומו לא חיישינן לשאלה אפילו כל היום ומדברי הב"ש משמע דצריך להיות מיד ממש ונתת דבריך לשיעורין מהו נקרא מיד ממש ונראה דרך ממוצע מסברא דודאי תיכף כשנפל למים נשרו כל בגדיו ואין דרך ב"א ללבוש בגדים כאלו עד שינגבו לפחות ואף אם נמצא ערום שהוא מוכרח ללבוש קודם ניגוב לכסות ערומו מ"מ די היה ללבוש בגד א' ולנגב המותר הלכך כל שאין שהות שיתנגבו הבגדים במקצת ודאי נקרא מיד ול"ח לשאלה ע"ש וע' בס' מה"צ ס"ק קכ"ח שכתב עליו דבתשו' מהר"ם פדוא שם מבואר שהמעשה היה שתוך שני ימים אחר הטביעה הוא שהעלוהו הים ליבשה במלבושיו ואפ"ה כתב שם מהרמ"פ דלא שייך לזה חששא דשאלה הואיל וראוהו מלובש באותן הבגדים קודם טביעה ע"ש ובגוף הספק שנסתפק הח"מ בנמצא לזמן מרובה הדעת נותנת שגם בזה אין לחוש לשאלה לדמות ראיה לזה מפ' אלו מציאות כו' וכ"ש כאן בשאלת כל בגדים שבל"ז רבו המקילין ע"ש (ומכ"ש לפמ"ש הנו"ב עצמו בסי' מ"ו בד"ה ותדע שכן הוא דהא דלא אמרינן כאן היינו הך דנפל והיינו האי דעל דאדרבה אמרינן כאן נמצא רגל זה במים וכאן היה זה זמן רב קודם שנפל הראשון להמים וא"כ אינו זה ולכן כתב הרמ"א דאפי' סי"מ בבגדים כו' דכאן אמרינן היינו האי דנפל כו' שהרי בודאי לא היה שם קודם שנפל הראשון ע"ש א"כ לטעם זה גם בנמצא אחר כמה ימים שייך סברא זו אם לא היכא שנמצא במקום אחר שלא במקום נפילת הראשון וכעין שכתב בנו"ב סי' מ"ג ע"ש):
וכתב עוד הנו"ב שם אלא שלבי מהסס דמהר"ם פדווא רצה לסמוך שם על קולא זו לפי שכל הגדולים מבקשים עלילות להקל במים שאל"ס ע"ש והיינו בדשהו עליו כדי שת"נ שכבר אין שם איסור תורה אבל בנ"ד כו' ע"ש. ולע"ד זה אינו דמהר"ם פדוא מיירי שם בלא שהו וכמ"ש מה"צ שם. וזה מוכרח דאל"כ לא הו"ל לחפש קולא הואיל וראוהו כו' תיפוק לי' דאפילו לא ראוהו נטבע בבגדים אלו ל"ח לשאלה הואיל וכבר יצאה מאיסור תורה וכמ"ש הנו"ב עצמו בסי' מ"ג הובא לעיל סכ"ד ס"ק צ"ה (ואף דמזה אין ראיה גמורה די"ל דמהרמ"פ לא נחית אז לסברא זו אך הרי מפורש בהדיא שם דמיירי בלא שהו) ועוד דהרי כבר הוכחנו לעיל סנ"ד בנ"צ שם דלהנו"ב צ"ל דהמחבר שכתב כאן ומיהו אם היה להם סי' מובהק ביותר כו' מיירי ע"כ בלא שהו דאילו בשהו כדי שת"נ היה די בסי"א וא"כ בודאי גם הרמ"א מיירי בלא שהו ואפ"ה מהני בראוהו נטבע בבגדים אלו וזה ברור. שוב ראיתי בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' ק"ח שהאריך ג"כ בענין הזה והביא דברי הב"ש שכתב בפשיטות דמיירי דוקא במצאוהו מיד וכתב ע"ז וז"ל והנה באמת לומר דדוקא מיד זהו נסתר ממקור הדין בת' מהר"מ פדואה דשם בשאלה נזכר להדיא דמצאוהו תוך ב' ימים ולחלק בין ב' ימים ליתר מזה א"כ נתת דבריך לשיעורין ולזה מסתבר יותר דבכל ענין ל"ח לשאלה כזה דהדבר רחוק שהשאיל לאחר ונטבע ג"כ במים ופלטוהו. אולם עכ"ז הא במהרמ"פ שם התחיל יסודו דחזינן לקמאי דהרבה עלילות מצאו להקל במשאל"ס משמע דדן להקל מאחר דדין מים שאל"ס קיל הרבה דאם נשאת לא תצא ולכאורה תמוה דהא בנדין דמהרמ"פ לא נזכר בשאלה שהעד שהה כשיעור שת"נ וא"כ אין כאן קילותא דמים שאל"ס. ובהכרח צ"ל דהרמ"פ ס"ל דגם בלא שהה הדין דל"ת וכדכ' בתשוב' רב"צ אשכנזי סימן כ"א והוציא כן מדעת הרמב"ם כו' מש"ה דן להקל מסברתו דבשאלה כזו ל"ח וא"כ למאי דקי"ל דבלא שהה דתצא לא מקילין בזה וחיישינן לשאלה כזו ג"כ. א"כ בנ"ד (בעובדא דידי') דלא שהה י"ל דאין להקל. אמנם אעפ"כ בצירוף צדדי קולא דבנ"ד כו' ובפרט בנ"ד דהיה הקרח הנורא ע"פ המים רק שהיה באיזה מקומות חפירות שעשו בני כפרים וכפי ששמעתי רחוק מאד שאפשרי להנטבע להנצל לצאת דרך החפירה דשטף מים רבים לא יניחוהו לעלות במקום צר ההוא והוי ג"כ מיעוטא דמיעוטא וככל מים שאל"ס דלא תצא לזה אם יסכימו עוד שני רבנים מומחים שיהיה ההיתר יוצא מב"ד של שלשה נראה לענ"ד להקל עכ"ד ע"ש:
ועיין בנ"צ שהארכתי בכל זה ולבסוף כתבתי דנראה לענ"ד לענין דינא לעטות פשר דבר בין הדיעות הנ"ל והוא דהיכא דשהה כדי שת"נ וכן בנטבע באמצע הים רחוק מאד מיבשה מארבע רוחותיו דבזה הוי ממילא כמו שהה (כמ"ש לקמן סעיף ל"ד ס"ק קמ"ו בשם הגאון מליסא ורבינו עקיבא איגר ז"ל) בזה לא בעינן דמצאוהו מיד ואף בנמצא אחר כמה ימים לא חיישינן לשאלה כזו אף מי שיחלוק על סברת הנו"ב דסימן מ"ג הנ"ל. הך בלא שהה ונטבע בשפת הים או בנהר דבזה לא יצאה מאיסור תורה בעינן דוקא דנמצא מיד דכה"ג בודאי יש להקל דלא נוכל להכחיש סברא זו דבמים בודאי לא השאיל כליו לאחר ואפשר אף להקל יותר כשיעור שנתן הנותן סימן כ"ח הנ"ל דרך ממוצע מסברא ע"ש: וכתב עוד הנו"ב שם ועוד דהרמ"א כתב והיה לו סימן מובהק בהבגדים משמע דטב"ע בבגדים ל"מ והיינו טעמא כיון שראוהו נטבע בבגדים אלו א"כ היה אצל הטביעה ומי שהיה אצל הטביעה אומר בדדמי וכי היכא דלא מהני ט"ע דגוף לדעת הרא"ש והרז"ה משום דאומר בדדמי ה"נ ל"מ ט"ע דבגדים למי שראה הטביעה דחד טעמא אית בהו דאומר בדדמי. ושם בהגה חזר בו דבמהרמ"פ שם מבואר דט"ע דבגדים הכרה גמורה שלא ע"י הצבע דחיורי וסומקי נמי מהני. וכתב ובאמת לבי נוקפי דלמה יהיה ט"ע דבגדים עדיף מט"ע דגוף דחיישי לבדדמי ע"ש ועי' במה"צ ס"ק קכ"ז שיישב תמיהתו ע"פ דברי הרא"ם סימן ל"ט דדוקא במים שמשנים קצת צורת הפנים חיישי' בדדמי א"כ בבגדים שאין משתנים כלל במים ל"ש כלל בדדמי ע"ש. גם בנו"ב עצמו סי' מ"ג כתב דנראה לו טעם הדבר דעדיף בזה ט"ע דבגדים מט"ע דגוף דבשלמא הגוף עשוי להשתנות ואף שהעד ראה תיכף ועדיין לא נשתנה מ"מ אף שאינו מכירו ממש אומר שהוא זה בדדמי ותלוי עצמו במחשבתו הא שאינו מכירו ממש הוא מפני שנשתנה אבל מסתמא הוא זה שראה שנטבע אבל הבגדים שאין דרכם להשתנות כלל אי לאו שהכיר ממש הכרה טובה לא היה אומר בדדמי ע"ש. ולענ"ד אכתי קשה לי למה יהיה ט"ע דבגדים עדיף מט"ע דשאר הגוף בלי פ"פ עם החוטם דלא מהני גם בלא חשש בדדמי מטעם שכ' בת' נו"ב תניינא סי' ס"ב דדוקא פ"פ שהוא מורכב מכמה אברים ואין פני אדם דומה לחבירו ואין צייר כאלקינו כו' משא"כ בגוף האדם כו' ע"ש א"כ גם ט"ע דבגדים למה מהני גם בלא חשש בדדמי וצ"ע (וע' בת' חתם סופר סי' צ"ב שכתב מאחר ששהו הבגדים במים ט"ו יום ונתקלקלו שוב אין לסמוך על ט"ע מהבגדים: ע"ש עוד בענין שהיה ניכר החצי טיכל הנמצא על הנטבע שהיה מתאים לאותו חצי טיכל הנשאר בבית וכ' דעל סברא זו דמתאימות סמכי' באיסור אפי' באיסור תורה כמבואר בי"ד סימן פ"ג ס"ד כו' ומ"מ בחומרא דא"א לא בעינא לסמוך אהך לחודא רק בצירוף רשום שמו ושמה ובצירוף שהבגדים לא היו כולם חד צבעא רק זה אדום וזה ירוק כו' ע"ש ושם בס"ס ס"ה ג"כ מענין לסמוך על מתאימות): ודע דבת' מהר"ם פדוא שם נסתפק אם אמר הא"י סתם שראהו כשהעלוהו הים במלבושיו שהיה לבוש קודם הטביעה ולא ביאר אם הכיר המלבושים ע"י טב"ע או ע"י מראה הצבע כגון חוורי וסומקי אם יש לחוש לחומרא וצדד שם לתלות לקולא דמסתמא היה לו הכרה טובה בטב"ע אלא שלמעשה לא רצה לסמוך על זה ע"ש: ועיין בת' גליא מסכת סי' יוד אות ב' בענין שהכירו התחתונים בסימן החוט שתפר בו הפאלב שהיה מן ברונע פאדים וגם הפאדוויסקעס מחוטין הללו ונמצא מלובש בתחתונים אלו וכתב ע"ז רב אחד דלפי המובן לא הכירו רק מחמת צבעו ולאו כלום הוא רק אפשר דהא דאמרי' דל"מ חיור וסומק היינו כשמעיד כן על פה שאינו יכול לצמצם מהות הלובן ומהות האדמימות אבל אם למראה עיניו ישפוט שאני אך יש לפקפק דלא משמע כן באחרונים והוא ז"ל חלק עליו וכתב לדעתי מהאי תקות החוט יש תקוה גדולה להתירה מכבלי עגונה הואיל ומצאו האי שינוי ומסומן בתחתונים שנתפר כולו בחוטין שאינן צבועים רק אותו מקום מהפאלב נתפר דוקא בחוט הצבוע ברוין וגם הפדוויסקע נמצא בחוט צבוע הזה ודאי דומה ממש לנקב בצד אות פלוני ומה שדימה הרב להאמור בסוגיא חיור וסומק הוי סימנים גרועים ז"א דשם אמרינן כשאומר סימן שבגד הזה כולו חיור או סומק לאו מידי וכמו דפרש"י דלאו סימנא הוא דהרבה כאלו יש אבל אם הבגד כולו חיור או סומק ויש שם רושם באיזה מקום ידוע בבגד הלבן יש רושם שחור או איזה צבע ומראה פשוט דהוי סי"מ כשמצמצם המקום וכמבואר בש"ע סכ"ד דרושם הוי סי' (עמ"ש שם) וגם מה דמשמע מדברי הרב הנ"ל בטעמא דחיור וסימוק הוא דאינו יכול לצמצם תואר הצבע מהות הלובן ומהות האדמימות ליתא דעיקר טעמ' הוא משום דשכיחי הרבה בגדים כו'. וע"ש עוד שהביא בשם ת' מאיר נתיב שכ' בשם כנ"י דבתי שוקים הוא מכלים דלא מושלי אינשי. והוא ז"ל כ' קצת סמך לזה מל' ת' הרא"ש שהוב' בטור סי' קי"ח דבהכי מיושב הדקדוק של ת' ושב הכהן סי' כ"ז ע"ש:

קלח

או שטבע כו' אם אמר קברתיו. עח"מ שכ' כלומר שראהו מיד בשעה שעלה מן הים באופן שנאמן אף שראה הטביעה עכ"ל. כוונתו מבוארת דקשיא ליה כיון דעיקר חשש במים שאל"ס דמחמת שראו הטביעה אומר בדדמי שידמה לו על אחר שהוא בעלה א"כ מה מועיל קברתיו לזה פירש שכוונת המחבר בקברתיו דלאו דוקא ולא תפס לשון קברתיו רק בשביל מלחמה ומפולת אבל במים בעינן ענין אחר שיהיה באופן דליכא חשש שאומר בדדמי (וכן פי' בס' קהלת יעקב שזה כוונת הח"מ וע' במה"צ ס"ק קכ"ט שפי' דברי הח"מ באופן אחר רחוק ממשמעות לשונו) ועיין בת' נו"ב סי' כ"ח שכ' עליו הדבר יפלא לעקור תיבת וקברתיו מפשטי' כי הרמב"ם נקטי' בחדא מחתא עם מלחמה ומפולת דקבורה ממש בעינן ולכן נראה דכוונת הרמב"ם (והמחבר) דיש עוד חששא במים מלבד החששא שאינו מכירו והוא שאומר בדדמי על המיתה שמחמת הטביעה נדמה לו שמת ואפשר שיש בו רוח חיים עדיין ואל תתמה כי כמה פעמים שמעתי בנטבעים שמעלים אותו מן המים ומגלגלין אותו בחבית מנוקבת ועושים להם פעולות והם חיים וקיימים ובשעה שעלו מן המים היו פגרים מתים ולכך בעי הרמב"ם קברתיו וזה פשוט ודלא כח"מ ששגג בזה: ואין להקשות במאי איירי הרמב"ם אי בראה העד ששהא במים עד שת"נ ואח"כ הועלה א"כ קברתיו למה ואי בלא שהה איך מסיים ואם נשאת לא תצא לק"מ שעד שלא שהה כיון שהעד ראה אותו אחר שהועלה שהוא מת אף דחיישינן שאומר בדדמי כי לא אמר קברתיו היינו רק לכתחילה אבל בדיעבד שנשאת ל"ת כמו במלחמה. ואבע"א שהרמב"ם מיירי בשהא ומ"מ בעינן קברתיו דדילמא גלי אשפלוהו והיה חי עודנה וזה זמן קרוב שנטבע כו'. וע"ש עוד שהשיג על התה"ד סימן רכ"ג שרצה לחלק ולומר דלא מצריך הרמב"ם קברתיו אלא מי שראה הטביעה דאמר טפי בדדמי כו' דז"א דחילוק של הרא"ש הוא לענין חשש שאינו מכירו כו' אבל הרמב"ם דמיירי בחשש בדדמי לענין המיתה מה בכך שלא ראה הטביעה מ"מ כיון שהעלוהו מן המים בפניו הרי הוא רואה שנטבע ואומר בדדמי שמת אם לא שנאמר דכוונת התה"ד רק לאפוקי היכא שלא ראה אותו טובע ולא הועלה מן המים בפניו רק אח"כ שכבר הועלה מן המים בא אחד ואינו יודע כלל שהיה במים ומכירו שמת אז לא בעינן קברתיו וכמו בנדון דבעל תה"ד שם שלא ראה ההריגה כלל ע"ש: ועיין בס' קהלת יעקב שהזכיר ג"כ קצת מדברי הנו"ב הנ"ל במה שהשיג על הח"מ. וכתב מתחילה דהדין עם הח"מ בזה דהא קיי"ל לקמן סעיף נ"ד אם אמרה נפלו עלינו כותים ונהרג נאמנת והוא מש"ס ר"פ האשה שלום ושם כתבו התוס' דלכך לא חיישי' אולי ראתה דמחו לו בגירא או ברומחא והוא עדיין חי כמו שחוששין במלחמה ותירצו כיון דאינה יריאה לעמוד שם דאשה כלי זיינה עלי' ממתנת עד שתראה היטב אם מת ולכך סגי באומרת מת וא"כ כאן שבא ואמר דהעלוהו מהמים וראהו מת בודאי המתין שם כו' ורק חיישינן לבדדמי של הכרה כדברי הח"מ. ושוב כתב להסכים עם הנו"ב הנ"ל כי מצא בת' הרשב"א בס' תולדות אדם סי' ל"ב דדוקא באשתו שאינו נפרדת ממנו כל שאינה יריאה מן הלסטים אמרי' דמסתמא ממתנת עד שתראה היטב אם מת אבל אינש דעלמא לא וא"כ צדקו דברי הנו"ב ע"ש (ולפ"ז מבואר דדוק' עד אחד דעלמ' בעינן דוקא שיאמר קברתיו אבל אשת המת עצמה שהעידה שטבע ומת א"צ לומר קברתיו דמסתמא המתינה עד שראתה היטב שמת וכמו בנפלו עלינו כותים וכ' מצאתי במה"צ לקמן סעיף נ"ד אך הוא לא ראה דברי הרשב"א הנ"ל וחילק כן מסברא דנפשיה ע"ש עוד) . ועיין בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין י"ט הזכיר ג"כ דברי זקינו הנ"ב הנ"ל וכתב עליו דבתשו' הר"ן סי' ע"א דעתו כסברת הח"מ וכ"כ הראנ"ח בתשובה ח"א סימן ך' דקברתיו לאו דוקא וכן מורה עניני הסוגיות וכן נראה עיקר דכוונת הרמב"ם בהא דכתב קברתיו אינו רק לשלול עדות כזה שיש לחוש בו בדדמי אבל אם אמר סימנים שעל ידם ידע בו שמת בודאי זה ודאי מהני והחשש עילוף שכ' מרן זקיני הוא חומרא חדשה שאינו מוזכר בשום מקום כלל עכ"ל. והנה מ"ש דהוא חומרא חדשה. לא ראה דכ"כ מהרש"ל ביש"ש פ' האשה שלום סי' ח' אלא שדעתו שם דדוקא היכא שנטבע והעלוהו מיד דהיינו תוך שיעור שת"נ בהא הוא דבעינן שיאמר קברתיו משום דבכה"ג יש לחוש שמא נתעלף כו' ע"ש ומשמע דבזה אפילו אם אומר טלטלתיו ממקום למקום לא מהני רק קבורה ממש בעינן וע' בספר מה"צ ס"ק קל"א באריכות וע"ש עוד בס' בית מאיר מענין זה: וע' בת' חתם סופר סי' נ"ח שכ' על נדון דידיה הנה בדברי השואל לא נזכר ששהו עליו בכדי יציאת הנפש ועוד כיון שלא נזכר מי המעיד בנפילת המים משמע בודאי שלא הועד עליו אלא מהאשה בעצמה שהיתה עמו על המעבורת ואנשים אחרים אפשר שהיו א"נ ולא הסיחו לפ"ת וא"כ אפילו אמרה להדיא ששהתה כשיעור יציאות נפש נ"ל דלא מהימנא משום דאמרה בדדמי דמים כמלחמה דמי ומעתה בשיעור י"נ ואע"ג דעד א' במלחמה הוא אבעיא דלא איפשטא ופסק הרי"ף לקולא היינו עד א' דעלמא כו' אבל אשה עצמה דלא מהימנא במלחמה ה"ה במים היכא דשייך בדדמי והכא איכא למטעי בשיעורא די"נ והגם שהדבר פשוט בעיני דשייך בדדמי בכהאי גוונא עוד אביא ראיה דהא בהס"ד דש"ס התם ביבמות קט"ו אמר והא מים כמלחמה דמי כו' ועוד ראיה ברורה מדברי התוספות שם ע"ב כו' נמצא בנידן דידן הוה ליה ספיקא דאורייתא והאמת כי ביש"ש פרק י"ד דיבמות סימן ז' משמע דלא שייך בדדמי בשיעור יציאת נפש אבל מה אעשה וראיות ברורות יתנו עידיהן ויצדקו עכ"ל:
ולע"ד הדברים צריך עיון דמה שכתב הגאון ז"ל אבל אשה עצמה דלא מהימנא במלחמה הוא הדין במים כו' הנה לפי דברי קהלת יעקב הנ"ל זה אינו דגבי מים אשה עצמה עדיפא דאף אי עד א' אינו נאמן מ"מ אשה עצמה בודאי מהימנא דמים דמי למלחמה קטנה דנאמנת כמ"ש לקמן סנ"ד והטעם כמ"ש התוס' (דף קי"ד ע"ב בד"ה זימנין) משום דאינה יריאה וממתנת עד שתראה היטב אם מת וממילא דלא שייך בזה הראיות שהביא הח"ס הנ"ל מס"ד דש"ס התם ומדברי התוס' שם דהתם השיא רבי ע"פ נשים דעלמא ואינש דעלמא גרע טפי כמ"ש הרשב"א שהביא קהלת יעקב הנ"ל. וזולת זה לא הבנתי מ"ש הגאון ז"ל נמצא בנ"ד ה"ל ספיקא דאוריית' דאף לפי דעתו ז"ל דשייך בדדמי בכה"ג גם לגבי אשה עצמה אכתי לא הוה סד"א דהרי כל עיקר חשש בדדמי הוא רק חומרא דרבנן כמו שנראה מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' נחלות והובא בש"ע ח"מ סי' רפ"ד ס"ד וכ"כ הב"ש לקמן סמ"א ס"ק קמ"ג (וכ"כ במה"צ ס"ק קל"ב וביאר שם דאין סתירה לזה מהא דתצא בדיעבד משום דהוא מיעוט דשכיח ועוד טעמים ע"ש) ובפרט הכא בנדון השאלה שלא ידענו כלל שנפל למים כ"א מפי האשה עצמה הוה כמו החזיקה היא מלחמה בעולם דפסק הרמב"ם וש"ע לקמן סמ"ט דאם נשאת לא תצא א"נ פשיטא דגם לכתחלה הא דלא תנשא אינו אלא חומרא דרבנן ולא ס' דאורייתא ולכאורה י"ל דשאני הכא דאף אם האמת כדברי האשה אכתי איכא מיעוט נמלטים ובהצטרף מיעוט דבדדמי הוה פלגא וכמ"ש הרשב"א והר"ן בחולין פא"ט דף ע"ג בהא דאין לוקחין ביצים מן הנכרים וא"כ שפיר קאמר מר דהוה ספיקא דאורייתא אמנם ק' על זה ממ"ש הוא ז"ל עצמו בתשובה סי' ל' ע"ש ודוק. ועוד בעיקר דבר זה דפשיטא ליה להגאון ז"ל דשייך בדדמי בשיעור יציאת נפש לכאורה לא משמע כן מהרא"ש ז"ל ביבמו' שם במה שהקשה על הראב"ד וכ' וז"ל ואינו נ"ל ראיה דמים שיש להם סוף ל"ד למלחמה דלא שייך למימר בהו בדדמי כיון דעומד ורואה כל סביבות המים ושהה כדי שת"נ ודאי מת עכ"ל ואם כדבריו דשייך טעות בהשיעור אין חילוק בין יש להם סוף לאל"ס א"ו כדעת רש"ל דלא שייך בדדמי בכה"ג (וע"ש עוד בר"ס מ"ח שהזכיר ג"כ מענין זה דשייך בדדמי בשיעור י"נ ומשמעות לשונו שם שביטל דעתו מפני דעת רש"ל. ואותה התשובה השיב באחרונה) ולבד זה נראה לע"ד דכל עיקר חקירה שלו לא שייך אלא לפ"ד מהרי"ט שהובא לעיל ס"ק קל"ד דשיעור שת"נ הוא כשיעור שב"א משערים ומיירי שהאשה או העד אמרו סתם ששהו עליו בכדי שא"א לו לחיות במים אמנם לפ"ד הריב"ש שהובא שם דהשיעור הוא ג' שעות או לפ"ד מהרי"ט בתירוץ קמא שהובא שם דהוא שעות קטנות א"כ כיון דהאשה או העד אומרים לפנינו ששהו עליו שיעור ג' שעות גדולות או קטנות ל"ש לומר שטעו בשיעור י"נ דכרי שיעור י"נ לא הם משערים רק אנו משערים זה. והא ודאי דאין זה ענין למה שאמרו פ"ק דפסחים לר"י אדם טועה ג' שעות דהא כתב מהרש"ל שם דבהמשך הזמן לא חיישי' שיטעו כו' ע"ש וצ"ע.
וכתב עוד בת' ח"ס שם וז"ל ואמנם בכל זאת נ"ל דליכא אלא חששא דרבנן דהרי בשהה שת"נ לא שרי מדאורייתא אלא מטעם רוב שאינם עולים משם וא"כ אע"פ שלא שהה כי איכא רובא אחריתי נמי שרי מדאוריי' דמה לי הך רובא או הך רובא והנה נלע"ד דכל זה היה בימיהם דהי' שייך לומר ב' חששות או שהמי' הובילוהו מרחוק לצוד וא"א שיודע לבני ביתו ומכ"ש בים דגלי אשפלוהו כביבמות קכ"א או שע"י חבלה נחסר ממנו אבר ובוש לחזור לביתו כעובדא דגברא חרוכא כו' והנה בנ"ד בים לא טבע דנימא גלי אשפלוהו מעבר לנהר גוזן וכה"ג ורק חשש ששט ע"י שבולת הנהר אל מקום פלוני אלמוני וידוע שעתה נשתנו הזמנים שעתה קביע בי דואר בכל המדינות ואילו היה עולה מהמים בכל מקום שהוא היה מודיע לביתו ע"י אגרת או ע"י צייטונג כו' וכן חשש הב' שמא מחמת כיסופא ערק לעלמא גם זה נשתנה דברי לנו אפי' אי נשברו כל אבריו היה בא או מודיע לב"ב ולא היה בזה שום כיסופא כו' ונהי דמ"מ יש לתת סיבות המונעות מכל הנ"ל וא"א להתיר האשה בכך מ"מ אותן הסיבות אינן אלא מיעוט ומצורף לזה דהא עכ"פ נודע לנו בבירור לפי טבע הענין דבשעת מעשה לא זזו משם זמן רב וחפשו הספנים חפש מחופש להוציא ולא עלה בידם כי כן דרכם עתה בזמנינו וה"ל כאילו נודע לנו בבירור ששהו כדי שת"נ וצירוף כל הסברות האלו מועילות לפע"ד להוציא האשה עכ"פ מחשש איסור דאורייתא כו' כנלע"ד ברור עכ"ל ע"ש עוד בר"ס מ"ח ובסי' ס"ה שהזכיר ג"כ סברא זו דעתה נשתנו הזמנים ומבואר שם בביאור יותר שלא סמך על סברא זו לחוד כ"א בצירוף סברות אחרות ועמ"ש לקמן ס"ק קמ"ד):

קלט

שהעיד לה עד א' כו' ואם נשאת לא תצא. עיין בתשובת ברית אברהם סי' כ"א שכ' וז"ל הנה מרגלא בפומייהו דהפוסקים ראשונים ואחרונים דבנטבע במים שאל"ס יצאה האשה מאיסור דאורייתא ולכאורה יש לדון די"ל דזה דוקא היכא דאיכא ב' עדים על הטביעה ושהו עד שת"נ אבל היכא דליכא רק עד א' י"ל דבכה"ג לא יצתה מאיסור דאו' ודבר זה תלוי בפלוגתת הראשונים ז"ל אי נאמנות עד א' בעגונה הוא מדאורייתא או רק מדרבנן (שכתבתי לעיל ס"ג ס"ק י"ג) ולדעת הסוברים דאינו רק מדרבנן משום תקנת עיגון או משום דהפקיעו הקידושין אם כן במים שאין להם סוף דרצון חכמים היה דלא תנשא ותו ליכא תקנת עיגון וגם לא הפקיעו הקידושין ממילא הדרא לדין תורה דאין עד נאמן דכמאן דליתא דמי כיון דליכא תקנת עיגון ולא הפקיעו הקידושין ואף דברמב"ם וש"ע סי' ל"ג וסי' ל"ד מפורש דגם בע"א שהעיד במשאל"ס דניסת לא תצא יש לומר דהרמב"ם לטעמיה דנאמנות עד אחד הוא מן התורה והטור כ' ניסת ע"י שהעידו עליו במים שאל"ס ל"ת והיינו דס"ל דנאמנות ע"א הוא מדרבנן ולכן דייק שהעידו עליו דהיינו שנים אבל בעד א' תצא (ע"ש באות ה' ובאות יוד) אך באמת זה אינו דע"כ גם בע"א של הטביעה במשאל"ס יצאתה מאיסור דאורייתא דהא הך דינא דאם ניסת ל"ת יצא לנו מעובדא דחסא והתם מיירי בכותי מסל"ת דאף גרע מעד א' כשר ומעתה צריכין אנו לתרץ את קושייתינו דאף דבמשאל"ס לא שייך תק"ע דהא רצון חכמים הוא דלת"נ מ"מ כיון דעכ"פ הוצרכו לתקן שיאומן דברי עד א' בעדות אשה או כותי מסל"ת ממילא דברי העד מאומתין אצלינו כב' עדים כו' והא דלכתחילה לא תנש' לאו משום גריעותא דנאמנות העד כו' והאריך בזה ובסוף התשובה כתב שוב מצאתי בק"ע סי' רכ"ט שכ' מאחר שיש כאן יהודי המעיד בטביעת משאל"ס א"כ יצאה אשה זו מחזקת א"א דאוריית' כו' משמע גם בע"א יצתה מאיסור דאוריית' וגיף התשובה אינו בידי לעיין בו ושמח לבי אם הספיקות שלכם כך כו' עכ"ד. והנה באמת גם בק"ע סי' רל"ה מבואר כן ע"ש אך לא ידעתי מאי אולמא ליה הך דק"ע שהוא מדברי המבי"ט יותר מדברי הרמב"ם וש"ע שמפורש כן בדבריהם להדי' והוא לקוח מתלמידן כמ"ש הוא ז"ל בעצמו מקודם. ועוד דגם זה משה האיש הוא המבי"ט ז"ל לא ידענו אולי גם הוא סובר דעד א' נאמן מה"ת וע' עוד בתשובה הנ"ל סימן כ"ז אות ב' שכ' דבתשו' פמ"א ח"ג סי' ב' נסתפק ג"כ בעד א' אי יצאה מאיסור דאו' מחמת דנאמנות ע"א הוא מדרבנן וכתב לפרש הא דש"מ סל"ב גבי ארכובה דמיירי בעד א' ולכן בעי סו"מ ואח"ז הביא בשם קו"ע הנ"ל דגם בע"א יצאה מאיסור דאוריית' ע"ש ולא ידעתי ג"כ להולמו מדוע לא הביא יותר מדברי הרמב"ם וש"ע דסעיף זה ונסתר פירושו בהא דסעיף ל"ב וצ"ע:
(ועיין בתשובת חתם סופר סי' מ"ח כתב שם דאף דבנדון דידיה לא הועד לפנינו שנפל למים אלא ע"י א"י המסל"ת א"כ יש מקום לומר דעדיין לא יצתה האשה מאיסור דאוריית' כיון דמן התורה אין ממש בעדותו כו' מ"מ נראה דהא לית' ע"פ המבואר ברמב"ם סוף הל' גירושין דמה"ת לא בעי עדות במלת' דעל"ג כו' ואם כן זכינו לדין דא"י מסל"ת נאמן מן התורה ואתתא דא נפקית מאיסור דאוריית' ע"ש. וגם עליו יש לתמוה דתלי תניא בדלא תניא כי דבר זה דא"י מסל"ת נאמן מה"ת אינו דין ברור כמוב' לעיל ס"ק י"ג ובדברי הגאון הנ"ל עצמו בתשובה סי' צ"ד ושם כתב דסוגי' דעלמ' כהריב"ש דאפילו עד א' כשר רק מדרבנן האמינו וראיותיו מש"ס עצומים ע"ש ומכ"ש לפ"ד הנו"ב שהבאתי שם גם הרמב"ם ס"ל דעד פסול א"נ רק מדרבנן וממיל' דה"ה בכותי מסל"ת דהא דין עד פסול יש לו כמ"ש לקמן סעיף ל"ז בהגה וקרוב לודאי דגם התשב"ץ סימן פ"ג ופ"ד ס"ל כן בדעת הרמב"ם הגם שהוא לא הזכיר רק עד מפי עד משום דמצי לאשתמוטי כו' מ"מ ה"ה בכל עד פסול משום דאינו חושש כ"כ אם יתפס בשקר וזה מוכרח מלשון הרמב"ם שם לפי פירושו של התשב"ץ ודו"ק. א"כ דין זה לא תניא כלל אבל הדין שהוליד מזה דגם בכותי מסל"ת שנפל למים שאל"ס יצתה מאיסור תורה הוא דין ברור בלי ספק כדברי תשובת ב"א הנ"ל דכן מוכח בש"ס בעובד' דחסא וכמ"ש הרמב"ם סוף סעיף זה וע"כ דלא תלי זה בזה כלל כדברי הב"א הנ"ל דכיון שתיקנו חז"ל להאמין ע"א או כותי מסל"ת בעדות אשה ממילא דברי העד מאומתין אצלינו כו' וכן מבואר טעם זה בדברי אא"ז בתשו' שם והוא ברור):

קמ

ע"פ חכם. עבה"ט בשם צ"צ. ושם מבואר דהיינו אם הוא מגדולי הדור אבל מה שהוא מוסמך להוראה אינו כלום דסמיכה זו אינו מועיל אלא לדיני איסור והיתר ע"ש וכן מבואר בתשובת מהרי"ק סוף שורש פ"ד ע"ש. ועיין בת' ברית אברהם סימן צ"ט אות ב' דמבואר מדבריו דעשה ע"פ חכם היינו דוקא שהתיר בפירוש לעשות מעשה וכמפורש ברמב"ם פי"ג מהל' שגגות דאף שאמרו בפירוש דבר זה מותר הוא ולא אמרו לעם מותרים אתם לעשות לא הוי הוראת ב"ד כו' וכיון דלא הוי הוראה הוי מזיד לענין קנס ע"ש עוד. ולע"ד הוא תמוה דאף שהאמת כן הוא שאין לסמוך למעשה על השמועה מפי חכם שדבר זה מותר עד שיאמר הלכה למעשה כדאי' בגמ' ב"ב דף ק"ל ע"ב ת"ר אין למדין הלכה לא מפי למוד ולא מפי מעשה עד שיאמר הלכה למעשה כו' א"ל ר' אסי לר' יוחנן כי אמר לן מר הלכה הכי נעביד מעשה אמר לא תעבידו עד דאמינ' הלכה למעשה ע"ש ברשב"ם. מ"מ האשה שלא ידעה מזה וסברה שמותר לה לעשות מעשה בודאי דנחשבת לשוגגת דהא מקור הדין דהכא במים שאל"ס דאם נשאת לא תצא הוא מסוגי' דסוף יבמות בעובד' דחסא דמדיבורי' דרב נחמן אזלא דביתהו דחס' ואינסוב' ולא אמר לה ולא מידי אמר רב אשי ש"מ הא דאמור רבנן כו' וע"ז כתב מהר"ם בתשובת מיימוני סי' י"א דדוק' ע"פ חכם כגון עובד' דחסא אבל נשאת בעבריינות כו' מבואר להדי' דאף שלא התיר החכם להדי' מקרי ע"פ חכם דהא רב נחמן לא התיר להדי'. ודברי הרמב"ם מהלכות שגגות אינם ענין לכאן וצ"ע:

קמא

אבל אם נשאת. עח"מ ס"ק ס"ג ועי' בתשובת ברית אברהם סי' צ"ט ויובא קצת לקמן סי' ק"נ ס"א סק"ב:

קמב

בעבריינות תצא. עבה"ט ועיין בתשובת חוט השני סי' י"ב מ"ש בזה:

קמג

רק לא העידו ששהא. עיין בתשו' נו"ב סי' מ"ג שהביא דברי הריב"ש סי' שע"ט שכ' דגם בלא שהו רובא למיתה והא דתצא הוא משום דאיכ' תרי חזקות כנגדה חזקת א"א וחזקת האיש שהוא קיים רק בשהה כדי שת"נ לא תצא משום דהצלתו הוא מיעוטא דמיעוטא ע"ש והוא ז"ל האריך להשיג עליו חדא דזה לא מקרי ב' חזקות והכל א' שע"י מה היא א"א ע"י שבעלה חי ועוד כי איכא תרי חזקה מאי הוי הלא רובא עדיף גם מתרי חזקה א"ו דבהא ליכא רובא כלל רק הוא ספק חי ספק מת וכן מורה פשטן של דברי שאר הפוסקים בזה. וכתב עוד דאם נניח סברת הריב"ש דגם בלא שהו איכא רובא אלא דתצא משום דאיכא תרי חזקה לחומרא יצא לנו עוד קולא אחת והוא דלדברי הריב"ש הא דאם נשאת תצא היינו שטבע במשאל"ס ולא נמצא כלל אבל אם אח"כ העלו על שפת הים מת אפילו לא ניכר לא בבגדיו ולא בסימנים כבר לא שייך לומר חזקת חיים דמה חזית למיהב לבעל האשה חזקת חי ולומר שזהו אחר שהרי גם להאחר יש חזקת חיים ונשאר רק חזקת א"א א"כ אם ניסת לא תצא אבל לא מצאתי חבר להריב"ש בהא וגם בריב"ש עצמו אינו נזכר דבר זה שבזה אם ניסת ל"ת ולכן אין לנו לעשות מעשה בזה. אבל עכ"פ לשאלה ל"ח כו' (זה הובא בפ"ת לעיל סכ"ד ס"ק צ"ה) ע"ש: וע' בתשו' ח"ס סימן ס"ה שהזכיר שם קצת מדברי הנו"ב הנ"ל וכתב עליו דמ"ש דאם אח"כ העלו על שפת הים מת אפילו לא ניכר כלל תו לא שייך לומר חזקת חיים כו' דברים תמוהים הם דא"כ אם מת אדם בעולם פסקא לחיותא דכ"ע כו' אמנם האריך להוכיח שם (וגם בס"ס ס"א) דדינו של הנו"ב הנ"ל הוא נכון דאפילו אי בעינן שהה גם במים שאל"ס להרמב"ם וכמו שסוברים הריב"ש וה"ה בדעתו מ"מ היינו בלא נמצא אח"כ מת על שפת הנהר אבל בנמצא אח"כ אדם מת על שפת הנהר אפי' לא שהה בשעת נפילה וגם עתה לא אמר וקברתיו מ"מ מצטרפין הני תרי מילי אהדדי ואם ניסת ל"ת ומזה מדוייקים דברי הרמב"ם פי"ג מה"ג דין י"ט ודין כ' כו' והביא שם דבת' רב"צ אשכנזי ס"ס כ"א כתב סבר' זו דבכה"ג אפי' הרשב"א מודה. גם הוכיח שם דכן דעת תשובת מהר"י בי רב סי' י"ז ותשובת מבי"ט ח"ג סי' ק"ט כו' ומ"מ למעשה לא סמך ע"ז לחוד רק בצירוף צדדים אחרים ע"ש[:

קמד

ששהה במים. עיין בתשו' משכנות יעקב סימן ח' שהאריך להוכיח דאף שכל האחרונים קימו וקבלו עליהם דין זה בלא מחלוקת מ"מ נראה שדעת הרמב"ם וריא"ז וכן משמעות הירושלמי ורש"י ז"ל והר"א מוורדין וסייעתו דכל מים שאל"ס אף אם לא שהה כדי שת"נ אם נשאת לא תצא וכן משמע לענ"ד סוגיית הגמרא וכן הביאו בשם מהר"ר בצלאל אשכנזי שכ"כ בשם הרמב"ם ור"ח. והן אמת שחלילה לנו לחלוק על רבותינו הרמב"ן וסייעתו ובעלי הש"ע והאחרונים עכ"פ יועיל הדברים לסניף אם יהיה עוד כמה צדדים להקל נצרף את זאת ג"כ. והנה הרב מהרח"ש אף שדחה סברא זאת בשתי ידים אעפ"כ צירף אותה באיזה מקומות בתשובותיו לסניף. אנו שת"ל מצאנו ראינו שיש בה כדי סמיכה בסברא זו כ"ש דנוכל לצרפה לסניף ע"ש ועיין בס"ק שאחר זה: (גם בס' מה"צ סעיף זה האריך מאד להוכיח שהרבה פוסקים חולקים על דין זה ומסיק לדינא דמ"מ למעשה אין בידינו להקל ולכן כשהעד לפנינו צריכין לשאלו אם שהה כדי שת"נ ואם אמר העד שטבע ולא עלה או שטבע ולא ניצול והלך לו אמרינן דמסתמא שהה עליו לכ"ע כדמוכח להדיא מדברי מהריב"ל והכ"מ וכ"פ מהרח"ש סי' נ"ט אבל בשלא אמר העד אלא טבע לחוד ולא מוכח מדבריו שטבע ממש וכסוהו המים יש לחוש דילמא לא ראה כ"א ספינה שנשברה שרוב העולם קורין לזה טביעה אולם כשאמר להדיא שכסוהו המים בזה צדד מהרח"ש להקל כשאין העד לפנינו גם לדעת הרשב"א ז"ל ויש לסמוך ע"ז למעשה להקל בשאין העד לפנינו ולומר דיצתה מאיסור תורה כו' ובאדם מפורסם שיש לומר אם אית' דסליק קלא ה"ל אם אבד זכרו ונשתקע שמו יש להקל אפי' בידוע שלא שהו עליו וכמ"ש מהרא"י בפסקיו סי' קל"ט דלענין דיעבד שפיר יש לחלק בין צ"מ לאינש דעלמא ולא אמרי' לא פלוג והתיר שם בנדון דידיה בדיעבד משום אומדנא שהיה בעל השם ואיש מפורסם כו' וכן בשאר אומדנות לפי ראות עיני המורה עכ"ד ע"ש. וע' בת' ח"ס סי' ס"ה שצידד לומר דהאידנא דקביע דואר בכל דוכתא ושיירות מצויות מאד אם האי גברא שנפל למים לא ה"ל שום קטטה בביתו כ"ע הוא כצורב' מרבנן כו' והיינו לאחר המתנת יב"ח שנשתכח שמו ואבד זכרו כו' (ע"ל ס"ק קל"ח) גם האריך שם ג"כ בעיקר דין זה אי בעינן שיהוי במים שאל"ס והובא קצת בס"ק הקודם[:

קמה

ושהה כדי שתצא נפשו. עבה"ט לעיל ס"ק ק"ח שהביא מחלוקת הריב "ש ומהרי"ט בשיעור כדי שת"נ כמה הוא. וע' בס' קהלת יעקב שכ' דנראה לו דלדינא לא פליגי דהריב"ש ג"כ מודה היכא שעמד ע"ג מים שיש להם סוף שרואה השפה מכל הצדדין והמים כסו פניו ופיו וחוטמו ודאי דסגי באומד הרופאים בשיעור שיוכל לחיות. ובעומד מרחוק שיש לחוש שמא שט הוא ע"פ המים ואין לו מקום לאחוז וידוע שאין לו מנוח שם לפרסות רגליו גם מהרי"ט מודה דבעינן ג' שעות. ובשלא עלה יכול להעיד שמת. וגם נראה דמדאורייתא אין חוששין רק למקום שנפל במים ואם רואין שכיסו המים פניו ופיו וחוטמו ושהה שם כדי שת"נ מותרת אשתו מדאורייתא ולא חיישינן שמא היה שט תחת המים למקום אחר שלא ראה לשם ושם עלה מן המים כי מדאוריית' לא חיישי' לזה וחששא דאימר גלי אשפלוהו דאמרי' ביבמות קכ"ב הוא רק חששא דרבנן כו' והיוצא לנו מזה דאם השקיף לתוך המים וראה כי לא צף כלל ע"פ המים לא בעינן ג' שעות וגם הריב"ש מודה לדברי מהרי"ט הנ"ל. ולפ"ז נראה דאם נפל באמצע הים ולשפת הים רחוק מאד וגם ידוע לנחותי ימא שרחוק הוא מהנסין שקורין קעמפ"ש המצויים בים לבל יוכל להגיע לשם בתוך ג' שעות אז ליכא למיחש רק אולי דף של ספינה יצאה ועלה או גלי אשפלוהו לזה לא חיישינן אלא מדרבנן ומים שאל"ס הוי ומותרת דבר תורה וגם מדרבנן אם נשאת לא תצא עכ"ד ע"ש: ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' ק"ט שכ' להגאון מליסא ז"ל (הוא המחבר ס' קה"י וכנראה שהציע כל דבריו הנ"ל לפני הגאון רע"ק איגר ז"ל ועל זה השיב לו) מ"ש כבודו דמה דבעינן שהה כדי שת"נ דסגי בשוהה ורואה מד' רוחות שלא עלה ליבשה תוך זמן ההיא ולא בעינן שיראה שהמים כיסו אותו כל זמן ההוא. זהו ודאי אמת וברור דאל"כ א"א לאשכוחי במים שאל"ס שהה כדי שת"נ ובזה נדחה מ"ש בשו"ת שיטה מקובצת (נראה שכיוון לדברי ת' רב"צ אשכנזי שהובא בק"ע סימן רמ"ז) להוכיח מדברי הרמב"ם בפי' המשנה בגיטין דאף דלא שהה כדי שת"נ מ"מ לא תצא די"ל דמיירי בנטבע באמצע הים רחוק מיבשה בענין דבתוך שיעור כדי שת"נ א"א לו לעצות ליבשה ובכה"ג הוי ממילא כמו שהה עד שת"נ (ובזה נסתר יסוד דברי ת' משכנות יעקב הנ"ל בס"ק הקודם ע"ש) אולם מה דמעלתו הוסיף אומץ דו"ל דוקא כה"ג הוא דהצריך הריב"ש שיעור ג' שעות אבל אם נפל לבור ועומד ורואה תמיד מכוסה במים סגי בזמן מועט כיון שא"י לכלוא הרוח. הנה בתשובת פני יהושע סי' א' כתב בהיפך ומ"מ כיון דבלא"ה המהרי"ט והרא"ם נקטו שעה קלה וכיון די"ל דגם הריב"ש מודה היכא דידוע דכיסו אותו המים יש לסמוך להקל ע"פ מבינים מומחים שיודעים לפי טבע האיש ההוא הנטבע אם יכול לחיות ערך חצי שעה כשהמים מכסים אותו עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' חמדת שלמה סי' כ"ד וכ"ה עוד מענין הנ"ל (ועמ"ש לעיל ס"ק קל"ד):

קמו

אבל אם בא השני. עיין בס' קהלת יעקב סעי' כ"ז שכ' דדוקא כשמכחיש לגמרי ובב"א דהוי עד א' בהכחשה אבל כשאינו מכחיש רק שמעיד לקלקל ראיית הב' כגון שעד א' מעיד שראה ראובן מת והכירו בט"ע ובא עד אחר ואומר שהאיש הזה נטבע זה ה' ימים ולא מהני ביה ט"ע נראה דאינו נאמן כלל דאין עד אחד נאמן לאסור ע"ש שהשיג בזה על הנו"ב סי' כ"ח במה שפסל שם בעובדא דידיה עד השני. וגם על מה שפסל עד הראשון שם השיג ג"כ עליו והובא בקצרה לעיל סעי' כ"ח ע"ש:

קמז

ואם באו שנים כו' תצא. עיין בס' בית מאיר שכ' דבכה"ג הוי הולד ממזר גמור דלא כנראה מדברי המרש"א יבמות קי"ז ע"ב דאינו ממזר ד"ת משום דהאומר מת חשוב כב' והוי תרי ותרי וזה אינו ופשיטא דהוא ממזר גמור ד"ת כי דינא דעולא ל"ש כלל במקום שנים כדמוכח מהקישא פשיטא כו' ע"ש וע' בס"ק שאח"ז:

קמח

ע"פ אשה כו' ובאו כו' פסולים של דבריהם. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי' קי"ג שתמה ע"ז הא בב' עדים פסולין מדבריהם אף אם בא תחילה עד א' כשר הדין דתצא כיון דמדאוריית' הם כשרים והוי תרי לגבי חד והיא א"א גמורה וחייבים עליה מיתה וחטאת וצ"ע עכ"ל (ולכאורה לפי מה דמחזיק בפשיטות דפסול מדבריהם דין עד כשר יש לו הו"ל נמי לתמוה ע"מ דנקטו הרמב"ם וש"ע או שני פסולים של דבריהם מאי איריא תרי אפילו חד נמי תצא לשיטת הרמב"ם שהובא בש"ע לקמן סעיף ל"ח. אך באמת ז"א דבהא לא ברירא ליה להגאון ז"ל אם יחשב לעד כשר להכחיש האשה וכאשר מבואר בדבריו באותה תשובה מקודם במה שרוצה לישב קושיתו על הרמב"ן ע"ש) ועיין בס' בית מאיר לקמן סעיף מ' במה שיישב קושית מהרי"ו סימן קס"ד ע"ש:
(קמח) אבל עד כשר אומר מת כו' בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב ואם עד כשר וגם אשה אומרים מת ועד כשר אומר לא מת בזה צ"ע לדינא אם נימא כיון דעדים המכחישים המה כשרים ממילא אשה המסייעת לעד א' דמת הוי כמו רוב דעות ותנשא או דכלל הוא דא"א לדחות עד כשר אלא ע"י ב' עדים כשרים אבל בלא"ה הוי תמיד כמו פלגא ופלגא והכי משמע לכאורה מהא דבעד א' אומר מת וע"א אומר לא מת דבעי' נשאת להעד ואומרת ברי לי ולהרמב"ן גם בזה תצא ומשמע אף בברי גמור דמית בעלה ולא אמרי' דתנשא גם לאחר ע"י צירוף עידותה לע"א דאומר דמת כמו דמצרפינן עדותה לאשה אחרת שאומרת מת לגבי ב' נשים שאומרות לא מת כמ"ש בהגה אע"כ דמ"מ הוי רק כפלגא ופלגא וצ"ע לדינא עכ"ל):

קמט

פסולי עדות. עבה"ט ומ"ש עד המעיד על איש כו' דברי מהריב"ל אלו הובא בק"ע סי' ע"ג ע"ד וע' מ"ש לעיל ס"ג ס"ק ט"ז:

קנ

ואח"כ בא עד כשר. עבה"ט ועיין במה"צ מ"ש בזה וסיים זכינו לדין דלדעת הרמב"ם וסייעתו אם עד כשר אומר מת ואשה אחת אומרת לא מת תנשא אפילו לכתחלה וכ"כ הרח"ש בפשיטות גם הרשד"ם סי' ר"ג קיים זה מסברא ולפמ"ש הוא מוכרח עכ"ל וכ"כ בתשובת רע"ק איגר סי' קי"ג ע"ש. עוד כ' בס' מה"צ שם ונראה דלדעת הרמב"ם וסייעתו ה"ה נמי אם התירוה תחלה ע"פ עד מפי עד ואח"כ בא עד כשר ואמר מפי עצמו לא מת שתצא מהתירה כיון דעד מפ"ע פסול לשאר עדות דינו כעד פסול אולם אם העד הראשון שנאמר משמו שמת הוא לפנינו כעת יש תקנה לדבר שיחזור הוא ויעיד עתה בב"ד על ראייתו שמת דהשתא הו"ל עד כשר לגבי עד כשר וכיון שהתירוה כבר ע"פ עד מפ"ע ל"ת מהתירה אע"פ שמה שמעיד עכשיו הוא אחר שהתירוה וראיה לדבר מדברי הרמ"א לעיל סל"ז כו' ע"ש ועיין עוד בת' רע"ק ע"ש:

קנא

שאמרה מת והתירוה. עבה"ט מ"ש להלכה אין סומכין כו' ובס' מה"צ הביא בשם יש"ש סי' י"ז שפסק דאפי' נשאת ע"פ עצמה ואח"כ בא עד כשר נמי ל"ת כפסק הש"ע כאן ע"ש. ומ"ש עוד הבע"ט אשה שאמרה עד פלוני אמר לי כו' איני יודע מה צורך בזה לדברי מהריב"ל הלא כתוב כן בש"ע לעיל ס"ח והוא מדברי הרמב"ן והר"ן והרא"ש. ומ"ש עוד בשם כנה"ג אבל אשה עצמה מפי עד כו' אינו מובן כלל מדברי הפוסקים והש"ע שם מבואר להדיא דגם באשה עצמה הדין כן ועוד דהלא אשה עצמה גרע טפי כמבואר מדברי הה"מ והח"מ וב"ש שהביא הבה"ט ברס"ק זה. גם מה דמסיק הכנה"ג הדבר פשוט אצלי דלכ"ע אם ניסת כו' ג"כ ק' דהלא אף בעד כשר דעלמא אם מכחיש להאשה תצא כמ"ש הבה"ט רס"ק זה והרא"ש כתב להדיא הובא במה"צ דאפי' בא העד אחר שניסת ממש ומכ"ש כשזה העד המכחיש הוא עצמו הנאמר בשמו. ומ"ש עוד בשם הרדב"ז דאם הלכה לב"ד אחר כו' נאמנת. ראיתי ברדב"ז שם שהוציא כן מלשון רש"י בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ב ע"ב) דאי' התם הכל מודים בעד מיתה דפטור דאמר לה לדידה ולא אמר להו לב"ד וכ' רש"י ז"ל והעד פטור לפי שיכולה האשה ללכת לב"ד אחר ולומר מת בעלי כו' ע"ש. הנה בגמרות שלפנינו ליתא כלל בפרש"י תיבת אחר וע' ברא"ש ובר"ן שם וצ"ע. ומ"ש עוד בשם הראנ"ח אבל בשני עדים מפי עד א' כו' כ"כ גם הח"מ וב"ש לעיל ס"ח והובא בבה"ט שם סקנ"ז ועמ"ש שם. ומ"ש עוד אפי' למ"ד כו' אבל אין אנו צריכין לשאול אותו כו' כן מבואר להדי' לעיל ס"ח בהגה ועבה"ט שם סקכ"ח:

קנב

אלא ברשות ב"ד. ע' בת' ברית אברהם סי' ס' אות ז' שתמה על מעשים בכל יום באשה שהיא מחזקת עצמה לאלמנה ובאה להנשא והרב מסדר קדושין אף שאינו יודע כלום ממיתת בעלה וגם הבעל אינו יודע מזה ואין שום ב"ד מוחה ומעכב עד שתבא לפני ב"ד ולומר התירוני כו' וכתב שם באות ט' ליישב דהא דבניסת ע"פ עד א' בעי רשות ב"ד בכדי דליהוי כשנים ולא יוכל עד להכחישו וא"כ בניסת ע"פ עצמה אי מחמת ראייתה בעצמה אי מחמת ששמעה מאחרים מה תועלת יש שתבא להב"ד לומר התירוני ולהתירה להנשא דמ"מ יוכל עד כשר להכחישה עב"ש ס"ק קכ"א (עמ"ש בס"ק הקודם) אך דנ"מ באם תבא אשה להכחישה ולזה י"ל כיון שהאשה מחזקת עצמה לאלמנה והולכת להנשא הוי זה אמירה דידה שמת בעלה והמסדר קידושין והעידי קדושין המה הב"ד המתירין דהמה עבדו מעשה ההיתר ממש ואין לך התירה גדול מזה דהא הב"ד שמתירים א"צ שיהיו בקיאים בדיני עגונה כו' וא"ל דלפ"ז ראוי לומר דתמיד הוי ניסת ע"פ היתר ב"ד. ז"א דבניסת ע"פ ע"א בעינן שיהא ההיתר מב"ד ע"פ העד הא' בכדי דליהוי כב' ונ"מ שלא יוכל עד כשר להכחישו דאי מחמת ההיתר של אותן שהוזמו לקידושין הא המה לא שמעו מפי העד אך ממנה במה שמחזקת עצמה לאלמנה וא"כ יוכל עד כשר להכחיש אחר זה ולכן נחלקו הפוסקים בסל"ט בניסת בלא היתר ב"ד אי הוי העד הראשון כב' שלא יוכל עד כשר להכחישו אבל בניסת ע"פ עצמה שפיר י"ל דאותן שהוזמו לקידושין המה המתירין ע"פ אמירה דידה שמחזקת עצמה לאלמנה בפניהם והוי ניסת ע"פ היתר ב"ד כו' ומכ"ש בניסת בפרסום שהב"ד יודעים שהיה לה בעל ולא מיחו בה דהוי ממש התירוה כמ"ש הרמ"א בסי' ז' ס"ו כו' והאריך בזה ע"ש ודבריו צ"ע לדעתי חדא דמדברי הפוסקים שנחלקו בסעיף זה משמע דהיינו אף אם העיד העד לפני הב"ד אלא שלא התירוה עדיין. ועוד דמפשטות דברי הרמ"א שכ' דהב"ד צריכים להיות כשרים כו' משמע דה"ה דצריך להיות ההיתר ביום דוקא וע"פ הרוב החופה הוא בלילה וצ"ע. ועמ"ש לעיל ס"ה סקל"ד:

קנג

שלא תצא. עבה"ט שכ' זהו דעת הר"ן כו' וע' בס' בית מאיר שהביא ראיה נכונה מהירושל' כהרשד"ם דאין הנישואין חשוב כהיתר ב"ד. ומ"ש הבה"ט לתרץ מה שהקשה הב"ש לשיטת הר"ן עבס' בית מאיר ובס' קרבן נתנאל פ' האשה תניינא אות כ"ג:

קנד

והב"ד צריכים. עח"מ סקע"ח וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' צ"ו בהגה מבן המחבר מ"ש בזה בענין קושית הח"מ על הרמב"ם למה נקט שאין זו הוראה אלא טעות וגם בענין שכ' הח"מ דהא דתנא ניסת ע"פ ב"ד פטורה היינו ב"ד הגדול ע"ש באריכות:

קנה

צריכים להיות ג' עבח"מ שהאריך דלא בעינן ב"ד של ג' לא בהתרה דדמי להוראת או"ה ולא בקביע דהרי הטעם דהצריכו ג' לקב"ע ולא סגי ב' דהוי כעד מפ"ע ובעגונה דעד מפ"ע כשר לא בעי ג' ע"ש וע' בת' רע"א סי' קכ"ג שדעתו שם דאף דבעדות אשה עד א' ועד מפ"ע נאמן מ"מ בעי דוקא שנתקבל עדות בב"ד ובעד מפ"ע מהני כשמעיד הב' בב"ד אבל שלא בב"ד י"ל דלא הוי עדות וכתב דראיית הח"מ יש לדחות בטוב דהא דאמרינן בעלמא דלא סגי בב' דהוי עד מפ"ע היינו דבלא"ה היה באפשרי לב' לקבל עדות ויעידו בפני ב"ד של ג' שהועד כן בפניהם ויהיה אז שם עדות לזה צריכים לטעם דעד מפ"ע וכה"ג בעדות אשה מהני אבל מ"מ כל שלא הועד בפני ב"ד לא גמר ההיתר דבעי הגדה בב"ד דוקא ומ"ש הח"מ ראיה ממה דמבואר בת' ב"י כו' לענ"ד זהו אמת דהוראה זו הוי רק בהוראת איסור והיתר ולא בעי ג' אבל מ"מ בעו ההוראה ע"י קב"ע בג' דצריך שיקבל העדות בפני ג' עכ"ד ע"ש: והנה דעת הב"ש כאן מבואר שדעתו דצריך ג' הן בקב"ע והן לענין התרה משום דחשוב כמו דין ע"ש אך מצאתי בט"ז שדעתו ג"כ לחלק דלענין קב"ע כ"ע מודים דצריך ב"ד אבל לא לענין התרה והרב המגיה הזכיר דברי הב"ש הנ"ל והשיג עליו ע"ש (וע' בתשו' ח"ס ס"ס מ"ח שכ' וז"ל ואמת טעם ישיבת ב"ד של שלשה שכ' רמ"א לא ידענא וצדקו דברי הח"מ ואע"ג שהב"ש החזיק בעד רמ"א היינו לקבל עדות בשלשה אבל להתירה בשלשה לא ידענא מ"מ הואיל ונפיק מפומיה דגברא רבא לא ישתנה תפקידו עכ"ל וכ"כ עוד בכמה תשובות דראוי להושיב ב"ד של שלשה):

קנו

ששמעו כל א'. עבה"ט דהב"ש חולק על הח"מ וסובר דאחד ששמע מרבים עדיף מא' ששמע מאחד ועיין בת' צ"צ סי' נ"ז שדעתו כדעת הב"ש. וע' בת' גאוני בתראי סי' י"א שנחלק בזה הב"ח עם הגאון מהר"י בעל מג"ש ודעת הב"ח שם כדעת הח"מ וסיים שגם דעת חתנו הט"ז כן הוא אבל דעת מהר"י בעל מג"ש כדעת הצ"ץ וב"ש ע"ש וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' נ"ז בתשו' מבן המחבר שכ' הנה דעת הב"ש הוא רק שעד א' שאמר ששמע מפי רבים עדיף מעד א' שאמר ששמע מפי אחד אבל אם רבים אומרים ששמעו מפי רבים שמת ועד א' אומר ששמע מפי רבים שנצלב (כן היה בעובדא דידיה והיה בהכחשה דחי ומת) בודאי דבטלו דברי האחד נגד דברי רבים ואנו מאמינים ברבים ששמעו מפי רבים שמת. ואין להשיב ע"ז מתשו' צ"ץ סו' נ"ז שכ' שאנו דנין רק על העדים אשר מפיהם שמעו העדים אשר לפנינו וא"כ בנ"ד הוי זה רבים נגד רבים זה אינו דהצ"ץ כתב זה באחד ששמע מפי א' שחי ואחד שמע מפי שנים שמת בזה אמרינן דאין לנו לדון על העדים שלפנינו דקושטא הוא שזה שמע שחי וזה שמע שמת דאין הכחשה ביניהם ודנין על העדים הראשונים אשר הם שמעו מהם והוי שנים נגד אחד ואזלינן בתר רוב דיעות אבל בנ"ד בא' שאמר ששמע מפי רבים שנצלב ושנים אומרים ששמעו מרבים שמת בזה בוודאי אם נאמין להאי אחד ששמע מרבים אנו צריכין לומר שרבים משקרים בזה אזלי' בתר רוב דיעות ואין אנו מאמינים כלל לאחד ששמע מרבים שנצלב כיון שהן עד א' שלפנינו נכחש מפי רבים ואין אנו מאמינים לו כלל ששמע מפי רבים כן. שוב כתב הרב מהר"ר איסרל ליסא שפקפק ע"ז מדברי ת' הר"ן הובא בתשובת מהרמ"ל סי' קל"ג וצ"צ סי' נ"ז שאם בא עד א' ואמר ששמע מפי יחיד שמת ובאו מאה ששמעו מפי יחיד שחי הדבר ברור דהוי כעד א' אומר מת ואחד אומר לא מת הרי מבואר מזה כיון שהם מעידים ע"פ מה ששמעו לא אזלי' בתר סהדי דאתו קמן אע"פ שהם רבים אלא בתר סהדי ששמעו מפיהם והוי חד לגבי חד ומעתה בנ"ד אי אזלי' בתר סהדי ששמעו מפיה' הוי הכחש' דרבי' לגבי רבי' והיינו נמי טעמ' דהב"ש במה שחולק על הח"מ כו' והוא ז"ל כתב ליישב דבריו דלא דמי כלל להא דהר"ן ע"ש:
ולע"ד דבריו צ"ע מ"ש שם דדברי הר"ן שרירין וקיימין דאלו מאה אינן נחשבים כ"א כאחד דהא הם לא ראו ולא ידעו שום דבר רק מה ששמעו מפי יחיד לא עדיף האי יחיד מאילו היה עומד לפנינו היום שלא היה מהימן יותר מאותו אחד שאמר לפנינו ששמע ומאחד שמת והוי חד לגבי חד ע"ש ובאמת זה אינו דאילו היה זה ביחיד קמן בודאי היה מהימן יותר מהיחיד האחד ששמע מיחיד שמת כיון דהוא עד כשר אשר בעיניו ראה משא"כ היחיד האחר הוא עד פסול דהוא עד מפי עד ואין עד אחד פסול מועיל להכחיש הכשר ובמ"ש לעיל ס"ק ק"נ וכמ"ש גם אביו הגאון ז"ל בנו"ב קמ"א סי' מ"א להדיא. ולדעתי זהו עצמו כוונת הרב מו"ה איסרל בקושייתו מדברי הר"ן דלדבריך שאתה חושד את היחיד שמשקר ולא שמע כלל מהרבים כן אף שאין הכחשה עליו בזה להדי' א"כ גם בנדון הר"ן היה לנו לבטל דברי היחיד נגד אלו המאה דהם בודאי שמעו מפי יחיד שחי א"כ הוי כאלו היחיד שלהם לפנינו (דמה נ"מ אם אמר בפניהם או בפנינו) והוא עד כשר דמהימן יותר מהיחיד האחר שהוא עד מפ"ע והיה לנו ג"כ לומר שלא שמע כלל מהיחיד כן א"ו כיון שאין הכחשה לפנינו דאפשר שזה שמע וזה שמע אנו דנין רק על העדים הראשונים ודוק היטב. ועיין בס' מה"צ ס"ק ק"ס שגם הוא ז"ל נסתפק בכעין הך דהנו"ב תניינא הנ"ל וכתב דיש לילך בזה לחומר' ע"ש:
(קנו) ואם נשאת לאחד מעדיה כו'. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק זצ"ל נ"ב וז"ל וכן בנשאת לאחר שאומר ברי לי שא' מן העדים שאומרים לא מת הוא פסול אף דלא נפסל בב"ד וגם אינו ידוע בברי דמת מ"מ מקרי ברי ולא תצא. כן יש ללמוד מדברי שו"ת תשב"ץ ח"א סי' א' ך"ג ע"ד עכ"ל):

קנז

והיא אומרת ברי לי. עבה"ט לעיל ס"ק קי"ז בשם רש"י והר"ן ועי' בס' בית מאיר שכ' דלכאורה קשה לפירש רש"י תינח הוא היא אבל מה נעשה להבנים שיוולדו הא יהיו ספק ממזרים ולפי הר"ן לפום ריהט' ניחא דעדותה שאומרת ברי מועיל נמי להכשיר הולדות כדקיי"ל בסימן ד'. ולפ"ז היה נלע"ד שאף מת בעל אשה זו שהיה אחד מעדיה אף דשוב נודע שבעלה הראשון נמי ודאי מתאלא שהספק עדיין אם בשעת הנישואין היה מת לא מבעי' ע"י ברי דרש"י שאסורה לכהונה מכח הספק דתרי ותרי דהא להכת האומרת ל"מ נעשתה זונה אלא אפילו בברי דהר"ן דהויא טוענת ברי לכשר נבעלתי מ"מ לכתחלה הא קי"ל דלא תנש' ואפילו ברוב כשרים ומכ"ש בספק דתרי ותרי. אך לקמן סי' קנ"ב ס"ג הוכחתי דלא שייך כלל הכא לבא מצד נאמנות ברי דידה ואפ"ה בטוענת ברי הבנים כשרים (שם כתב הטעם כיון דאיכ' חזקה שאין מקלקלים עצמם כמ"ש הרמב"ם וע"י צרוף חזקה ז' נעשה הספק אף לנו כודאי להכשיר הולדות) א"כ אפשר שתהיה נמי כשרה לכהונה וצ"ע ענ"ד ע"ש:

קנח

שמת בעלה. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ב שנשאל באשה פרוצה שבאה ואמרה מת בעלי שאנשא ושאלנו אותה באיזה מקום מת ואמרה במקום פלוני ובאותו מקום יש יהודים אם נאמר לה כיון שיש רואים ויודעים שמת בעלך תביאי ראיה או תמתיני עד שנשלח לשם לדעת אמיתית הדבר כיון שאפשר לברר או מתירין אותה מיד והשיב מסתברא לי דמשהינן לה עד שיתברר הדבר כיון שאפשר להתברר ובשלמא אם היתה צנועה קים להו לרבנן דמתוך חומר שהחמרת עליה בסופה דייקא ומינסבא או דלא משקר' במלת' דעל"ג למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ואפילו באפשר לברורי לא מעגנין לה בכדי כיון דקים להו לרבנן דקושט' קאמרה אבל פרוצה נהי דבלא אפשר לברורי לא מעגינן לה דלא חלקו חכמים בזה בין פרוצות לצניעות מ"מ באפשר לברורי דלא מעגינן לה טובא והיא נמי פרוצה ואיכא למיחש דלא חיישא לקלקולא יש לברר הדבר ואם לא הוברר הדבר לא מעגינן לה טובא ומתירין אותה להנשא ולא מחמרינן עלה לשלוח שליח אחר שליח לברר הדבר ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ג ס"ק י"ג:

קנט

ונותנים לה עיקר כתובתה. שמעתי מפי כבוד ש"ב הרב הגדול מהר"י העשיל אשכנזי מק"ק הוראדנא (כעת הוא אב"ד בק"ק לובלין) שמעשה אירע בק"ק לובלין שבא עני אחד מהמסבבים בעיירות וחלה שם ולקחו אותו לבית החולאים ומת שם ומצאו אצלו כמה מאה זהובים והיה כאשר מת קודם הקבורה באה אשה אחת לשם ואמרה שזהו בעלה. והנה לענין שמותרת להנשא פשיטא שמותרת כי האשה בעצמה נאמנת כו' אך לענין הכתובה רצו הדיינים דק"ק הנ"ל ג"כ לומר שנותנים לה עיקר כתובתה מממון זה שנמצא אצל המת מאחר שמתירים אותה להנשא כי מספר כתובה נלמד כו' וכמ"ש במתני' יבמות (ובש"ע כאן) דחזרו ב"ה כו' והשיב בזה כבוד אביו הגאון מהר"מ זלמן אשכנזי האב"ד דשם שנדון זה אינו דומה כלל לדין המשנה והש"ע כאן דשם הספק הוא אם חי או מת אבל זה הממון שנותנים לה לכתובתה בודאי הוא של בעלה אמרינן שפיר דאף שיש ספק לנו שמא חי מה לנו בזה הרי בעלה בעל הממון זה כתב לה לכשתנשאי כו' והרי היא נשאת מחויב ליתן לה הכתובה כי כן נשתעבד לה אבל כאן אין הספק בענין המיתה רק שאנו מסופקים שמא אין זה בעלה וזה הממון אינו של בעלה רק של איש אחר והוא לא כתב לה לכשתנשאי כו' ולא נשתעבד לה כלל מה מהני מה שהיא נשאת. בזה אמרי' דלענין ממון אינה נאמנת עד שתביא ב' עדים ראיה לדבריה ודפח"ח. וקצת דמיון לסברא זו כתבתי בפ"ת ליו"ד סי' שס"ג שק"ז בשם מהר"א פלעקל"ש ז"ל:

קס

עיקר כתובתה. עבה"ט ועיין בס' מה"צ ס"ק קס"ד וקס"ה שהאריך הרבה בזה וכ' בסוף וז"ל העולה מזה דאשה שאמרה מת בעלי דעת הרמב"ן כהרשב"א והה"מ פ"ז מה"ג והר"ן פ"ק דגיטין שגובה עיקר כתובה אפילו מן הלקוחות אולם לפי מה שסתם הש"ע בסי' קמ"א סעיף נ"ג יש להסתפק בזה אם גובה מן הלקוחות או לאו ובתו"כ ונדוניא י"א שאינה גובה כלל וי"א שגובה הכל וכתב מהריב"ל שכן נהגו ולפי המנהג גובה הכל אפי' מן הלקוחות. ולמעלה כתבנו שיש לגמגם בזה דאפשר דלכ"ע אינו גובה התוס' מן הלקוחות. ואם יש עד א' שנטבע במים שאל"ס כיון שאסורה להנשא לכתחילה אינה גובה הכתובה לכ"ע ואם עברה ונשאת כיון דל"ת דינה כמו בעד א' שאמר מת בעלה וכנ"ל. ואם יש שני עדים שנטבע במים שאל"ס אם עברה ונשאת אז גובה הכל לכ"ע אפי' התו"כ ונדוניא אבל כשאינה מותרת להנשא לדעת הש"ע לעיל סל"ה גובה הכל ולדעת הרמב"ם והראב"ד והמ"מ אינה גובה כתובה וכתב הב"ש דה"ה הת"כ דאינה גובה ולמעלה כתבנו דגם בנדוניא י"ל דאינה גובה אע"פ שהיורשים יורדים לנחלה עכ"ל ע"ש:

קסא

שהיא שוטה. עבה"ט ועיין בס' יד המלך פי"ג מה"ג דין א' מ"ש בזה וע"ל ס"ק י"ג:

קסב

דאפי' יש לה עד שמת. עב"ש מ"ש דאם נשאת ל"ת כמו גבי עד א' בקטטה בסעי' מ"ח ועי' במה"צ סוס"ק קס"ו שכתב ונראה עוד דדוקא באמרה תנו לי כתובה לחוד הוא דל"מ עד א' אבל אם אמרה תנו לי כתובה והתירוני לינשא דגבי דידה הוא בעי' דלא איפשטא גבי עד א' שריא אפילו לכתחלה כיון דגבי עד א' בל"ז שריא בדיעבד כמו בקטטה א"כ באמרה התירוני לינשא דהוא בעיא דלא איפשט' אפשר דבדרבנן ספיקא לקולא ועוד דהוי כמו ס"ס מש"ה לא הביא רמ"א דין זה כ"א בכאן דמיירי בנותן לה כתובה לחוד עכ"ד ע"ש:

קסג

וצרתה אסורה. עבה"ט בשם ב"ש וע' במל"מ פי"ב מהל' גירושין דין ט"ז ובמה"צ ס"ק קס"ח מ"ש בזה:

קסד

להעיד לה לאוסרה. עיין באר היטב ועיין בנו"ב תניינא סי' ס"ד שכ' ואמנם דא עקא כיון שאחותו העידה שהיה לאחיה כמר נתן שומא אצל הטבור ואצל המת הזה לא נמצא שם שומ' א"כ ודאי שאין זה נתן ואף שמצאו בו שאר סימנים שהיה בנתן על כרחינו אנו אומרים שנזדמנו שאר הסימנים באיש אחר כמו שהיה בנתן ואף דכאן שהיא אחת מחמש נשים דהיינו בת חמותה אינה נאמנת לאוסרה כמ"ש בש"ע סי' מ"ו לענין צרתה וכתבו האחרונים דה"ה שאר הפסולין. זה אינו דשם מיירי בהכחשה שהיא אומרת מת וצרתה אומרת לא מת אבל בנדון שלפנינו שאין שום אדם תכחיש לאחות בעלה בעסק השומא אין לנו ראיה שאינה נאמנת ואדרב' משמעות הגמרא יבמות קי"ח דשלא במקו' הכחשה לא אמרינן לאו כלום הוא ושם בסוף התשובה כתב סיומא דהך פיסקא אם הקברני' בשעה שנתעסקו עם המת כבר ידעו מדברי אחות המת שאמרה שיש שומ' וא"כ הוה מילתא דרמי' עלייהו ואפ"ה לא מצאו שם שומ' אז אני נשאר בדעתי שאין להתיר העגונה הזאת אך אם בשעת הקבורה עדיין לא ידעו אלא שחפשו בגופו למצוא סימנים לתקנת עגונה כנהוג ולא היה מלתא דרמי' עלייהו לחפש היטב כיון שמצאו קצת סימני' אז אני נמנה עמכם להתירה ודברתי מזה עם חכמי עירי וג"כ יפה אמרו בכחא דהתיר' כי אולי השומ' שהיתה אצל הטבור היה לצד מטה במקום השער ולכך לא היתה נראית כו' וכיון שכן איכא למימר שבילדותו קודם שצמחו שערות שלמטה היתה השומ' ניכרת כו' ויוכלו שם לחקור אצל אחות המת ואם שוב איננה בחיים תולין להקל שאין כאן הכחשה עכ"ד ע"ש ולפי טעם זה אפשר דאפילו ידעו הקברני' מדבריה יש להקל (ועמ"ש לעיל ס"ק צ"ח):

קסה

אבל אם יש קטטה. עיין בתשובת נו"ב סי' ל"ח שכ' (על עובד' דידיה דמיירי בהחזיקה היא קטט וז"ל מטעם קטט אין להחמיר דעד כאן לא איבעי' להו בפ' האשה שלום בהחזיקה היא מלחמה בעולם אנא משום דאיחזקה דאמרה בדדמי לא שייך מה לי לשקר אבל בהחזיקה היא קטט שפיר אמרי' מה לה לשקר ועוד דהרי איבעי להו עד אחד בקטטה מאי מ"ט דע"א משום דעבידא לגלויי כו' או דילמא משום דדייקא כו' הרי שלא נסתפקו אלא אטעמא דע"א מהימן אבל אי הוי ע"א מהימן בלי שום טעם רק מן הדין אז ודאי דנאמן אף בקטטה והנה בדף פ"ח שם וכן בי"ד סימן קכ"ז מבואר דבלא איתחזק איסורא עד אחד נאמן מן הדין (עמש"ל סימן מ"ב ס"א סק"ג) אלא שבאשת איש איתחזק איסורא אבל כאן אשה זו לא נודע אם היה לה בעל כלל שהרי אין אדם מכיר אותה רק מפי' ומפי העד אנו חיין ומקרי לא אתחזק איסור' ועד אחד נאמן מן הדין וממיל' נאמן אף בקטטה וזה אצלי יסוד מוסד קולא לכל העגונות הבאות לפני ולא נודע מי הן אם היה להן בעל דלא מקרי איתחזק איסור' אלא אם ידוע בעדים שהיה לה בעל. אך כל זה אם הוא כזו האשה שגם היא עצמה מעידה על מיתת בעלה אבל אם עד אחד מעיד לאשה שמת בעלה אף שאין אנו יודעין אם היא א"א מ"מ היא בעצמה אצלה איתחזק איסור' אין עד א' נאמן מן הדין רק מטעם עבידא לגלויי או מטעם דייקא. וע"ש עוד שכ' דאף שכתבתי דכאן לא מקרי איתחזק איסור' היינו לענין קטט שאנו ב"ד לא נאמין לדברי ע"א מטעם איתחזק איסור' אמרי' שפיר דלדידן לא איתחזק ומפי העד והאשה אנו חיין והפה שאסר כו' אבל בספק אחר כגון ספק ג' ימים וכה"ג עיקר פלפולינו על העד והאשה גופה דלהם ראוי להסתפק בזה שמא אחר ג' ימים ולהם איתחזק איסור' ואיך יסמוך להקל שהוא תוך שלשה בספק דאוריית' וחזקת איסור להם ע"ש:

קסו

שאמרה גרשתני. עי' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקמ"ב שכ' דמכ"ש אם הוחזקה שקרנית במלתא דמיתה גופה שאמרה פ"א מת בעלי והוכחשה בעדים אפילו לא הספיקה להנשא עד שבאו עדים שוב לא מהימני זימנא אחריתי לו' מת בעלי ע"ש:

קסז

העדים והכחישוה. כ' הב"ש. בר"ס זה כתבתי דבזה"ז אינה נאמנת לו' גרשתני מ"מ אם אין עדים דמכחישים אותם אינה מוחזקת למשקרת עכ"ל ובס' בית מאיר תמה עליו דמשמעות הגמ' במה דמקשה וליהמנה מדרב המנונא אינו כן ע"ש וע' בת' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ל שגם הוא ז"ל תמה עליו בזה וכ' ליישב בטוב טעם. ומבואר דחידוש דינו של הב"ש בזה הוא אף לדינא דגמ' ובאמרה שלא בפניו שגירשה ע"ש וע' במה"צ מזה:

קסח

או שהמיר בעלה. עב"ש שכ' דבש"ג כ"כ בשם י"א וחולק עליהם אלא דהרמ"א חשש לחומר' ופסק כדעת י"א וכ' עוד דהני שני דיעות תליא בפלוגתת הרמב"ם וש"פ אי אמרי' כשהוא מרגיל קטטה דמשקרת וכשעזב דת הוי כמרגיל הוא קטטה והש"ג סובר כדעת התוס' דבארגיל הוא קטטה לא אמרי' דמשקרת וי"א ס"ל דמשקרת ע"ש. וע' בת' נו"ב סי' מ"ב שכ' דמבואר משיטת הב"ש דהיכא דלא אמרה קברתיו לכ"ע אסורה בעוזב דת אפילו לדעת הש"ג דאכתי איכא חשש בדדמי ופלוגתייהו הוא באמרם קברתיו אי חיישי' דמשקרת וכ' לתמוה עליו והנראה לו בהיפך מדעת הב"ש דהמחמירין בעוזב דת סברי כשיטת התוס' דרב שימא לחומר' דאפילו היכא דלא שייך משקרת דהיינו בארגיל איהו קטטה מ"מ אומרת בדדמי דעכ"פ סניא ליה והמקילין בעוזב דת סברי כשיטת הרמב"ם ולפ"ז עיקר הפלוגתא היא בלא אמרה קברתיו אבל באמרה קברתיו לכל הדיעות מותרת דלכ"ע ליכא בעוזב דת חשש משקרת. ושוב חקר עוד דאולי אף דהיא עצמה נאמנת אם אמרה מת וקברתיו אבל אם היא אינה יודעת רק שעד א' מעיד על מיתתו ושקברו אולי לא מהני אם טעמא דעד א' משום דאיהו גופה דייקא וכאן כיון דסניא ליה אף דאינה חשודה לשקר מ"מ לא דייקא אך ז"א כיון דפסקי' בש"מ (סעיף נו"ן) לקולא בעד א' במלחמה באו' קברתיו והיינו לפ"ד הרי"ף והרמב"ם דאיפשט' האבעי' דטעמ' דעד א' משום דעביד' לגלויי אלא דבקטטה המציא רמב"ם חומר' דשמא היא שכרתו אבל בעוזב דת דלא חשודה לשקר במזיד ג"כ אינה חשודה לשכור עד שקר ומהני קברתיו ואולי אפילו קברתיו לא בעי' בעד א' דבשלמ' במלחמה גם העד או' בדדמי כו'. וכ' עוד דאם כותי מסל"ת נ"ל להקל יותר דאפילו להנך פוסקים דס"ל דלא איפשט' האבעי' ואולי טעמ' דעד א' משום דייקא מ"מ בכותי מסל"ת בודאי לאו משום דייקא היא רק משום דמסתמ' כיון שמסל"ת אינו משקר ולפ"ז אפילו בקטטה ממש היה כותי מסל"ת נאמן רק דאיכ' חשש של הרמב"ם שמא שכרתו שיעשה עצמו כמסל"ת ויעיד שקר אבל בעוזב דת כיון דלכ"ע ליכא חשש משקרת ממילא ליכא חשש שכרתו. ושוב כתב שראה בהגהת אלפסי ומבואר שם כדברי הב"ש דהפלוגת' בזה הוא באמרה קברתיו אלא שדברי מז"ה (הוא הי"א הנ"ל) תמוהים כו' ולולא דמסתפינא אמינא שבחנם השיג ריא"ז על מז"ה (הוא הש"ג על הי"א) משום שאיהו סבר שרז"ה כתב שאינה נאמנת משום שמשקרת ובאמת אין הדבר כן רק טעמו משום בדדמי ובקברתיו מודה והיינו דעת ריא"ז עצמו וליכא פלוגת' כלל והאריך בזה ומסיק שדברי מז"ה לפ"מ שהבין ריא"ז שאוסר גם בקברתיו לא מצאנו לכם חבר. וביאר שם ג"כ דלא תיקשי מהא דאין האשה נאמנת לומר מת יבמי משום דסניא ליה והרי בעוזב דת גם כן סניא ליה דשאני התם כו'. וכתב עוד דבגוף הדין דעוזב דת יש חקירה אחת דהנה חז"ל אמרו מתוך חומר כו' משום דאיהי דייקא. אם דייקא דידה הוא שמתיירא מתוך חומר של בעלה הראשון שנאסרת עליו ויוצאת בלא כתובה וכל י"ג דרכים בה אבל מה שנאסרת על בעלה השני לא איכפ' לה שהרי גם עתה אין לה בעל שני וכמדומה שראיתי סברא זו בבעל המאור ושכחתי מקומו לפ"ז בעוזב דת אינה חושש שהרי שנאתי תכלית שנאה וגם עכשיו א"א לה לדור עמו בכפיפה ואינה מפסדת כלום במה שנאסרת עליו אבל אם נאמר שדייקא דילה ג"כ מפני חומר של בעלה השני שנאסרת עליו וכל י"ג דרכים בה אז יש לחלק בין קטטה דאמרה גרשתני כו' ובעוזב דת שפיר דייקא מפני חומר שבסופה נגד בעלה השני והנה בירושלמי ר"פ האשה שהלך מבואר שגם מפני חומר של בעלה השני ג"כ דייקא אך בגמ' דילן דף צ"ג גבי יבמה מבורר דלא דייקא מפני חומר של בעלה השני ובאמת י"ל דלא פליגי אך דבירושלמי דלא איירי בסניא ליה שפיר דייקא מפני חומר של שני אבל היכא דסניא ליה להראשון (כמו גבי יבמה וכן בנ"ד בעוזב דת) היא רוצה להשמט ממנו ואינה חושש כלל על קנס שאצל השני ואומרת תמות נפשה עם פלשתים ולפי זה בעוזב דת אין לן למימר דלא דייקא ואינה נאמנת. אמנם לפי נמוסי מדינות הללו בעוזב דת בלא"ה כל זמן שהיא יהודית אינו יכול לכופה לדור עמו כו' וא"כ אינה צריכה לעשות שום פעולה להשמט ממנו ואם כדי שיגרשנה בגט אף אם תאסור עצמה עליו הלא אין ידינו תקיפה לדון ביניהם שיגרשנה ואפילו בשניהם יהודים וזינתה ברצון איני יודע אם יכולה לכופו שיגרשנה כלל ויכול לו' שתתעגן כל ימיה. ועכ"פ אינה צריכה שום פעולה להשמט ממנו ואף שאינה חוששת עליו מפני השנאה מ"מ אכתי דייקא מפני חומר של בעלה השני. ולפ"ז נוכל לו' דאף הש"ג בשם מז"ה דאוסר בעוזב דת אולי מיירי במדינות שאינם מקפידין ואף שעזב דתו יכול היא לכוף לאשתו היהודית לדור עמו וכמדומה שכן הוא במדינות ישמעאל אבל במדינות הללו מתנהגים ביושר וצדק נאמנת היכא דאמרה קברתיו ובענין אם עד א' נאמן בזה וכן כותי מסל"ת כבר מבואר לעיל עכת"ד ע"ש היטב (וע' בספר בית מאיר שנראה לו ג"כ להקל בעוזב דת אם אומרת קברתיו ע"ש) ויתר דברי הנו"ב בתשובה ההיא הובא לעיל סעיף י"ד ס"ק ס"ג וס"ק ס"ה ובסעיף י"ח ס"ק פ"ה ע"ש:
ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ל שגם הוא ז"ל האריך בדין זה דעוזב דת אי נחשב כקטטה (וכיון בכמה דברים לסברות הנו"ב הנ"ל ובקצת נטה מדעתו ולכן אעתיק יסוד דבריו בשלימות) וכתב דמדברי הרמ"א משמע אף בקברתיו אינה נאמנת דהא כלל דין עוזב דת עם דין דגרשתני דסיים הרמ"א עלה אפילו קברתיו ומשמע דקאי גם על עזב דת. ומקור דין זה בש"ג כו' אבל באמת תימה על מז"ה איך מדמה המרה לקטטה כו' ולפ"ז אחרי דהרמב"ם מפרש דקטטה רק בגווני דמשקרת וגם דעת התוס' הוא כן מהראוי לסמוך יותר ע"ד תוספת ורמב"ם וריא"ז נכדו. ונראה דיש ליישב פסקא דהרמ"א דפסק כדעת מז"ה ולאו מטעמיה דנהי דא"א למילף מקטטה דמשקרת מ"מ יש ללמוד מדין מת יבמה דא"נ לטעם דסני' ליה כדאית' ביבמות דף צ"ד א"כ ה"ה בעוזב דת דהרי מבואר בב"י סי' ק"מ לדעת גדולי האחרונים דבעוזב דת יותר סניא ליה מלגבי יבם. עוד יש לדון דבעוזב דת א"נ לומר שמת דאולי עיקר דייק' מן חומר היינו מה שתצא מבעלה הראשון אבל משום בעלה השני שרצונה להנש' לו לא מקרי חומר וכמ"ש המאור בההיא דעד א' ביבמה וא"כ הכא בעוזב דת ממיל' אינה יכולה להיות עמו והוי רק חומר משום בעלה השני י"ל דלא מקרי חומר. אמנם בזה היסוד כבר היה לי וויכוח עם הגאון מליס' ז"ל והסכים דגם זה מקרי חומר וכן הסכים חתני הגאון רבי משה נ"י וגם אני הוכחתי זה בראיות ברורות (עמ"ש מזה לעיל ס"ג ס"ק י"ג) א"כ נסתלק הפקפוק הב' הנ"ל דבעוזב דת אף דליכ' חומר דבעל הראשון מ"מ דייקא. ונסתלק ג"כ פקפוק הא' דבעוזב דת דסני' ליה יותר מיבם וכיון דא"נ לומר מת יבמי א"נ ג"כ לומר דמת העוזב דת. ז"א דשאני יבם דעושות כן דרך תחבולה לומר דמת יבמה להשמט ממנו ואינה חוששת לשום חומר אבל בעוזב דבלא"ה משומטת ממנו דלדעת י"א לקמן סי' קנ"ד כופין אותו להוצי' ואף לאינך פוסקים עכ"פ אין כופין אותה להיות עמו ובפרט דגם בתחבולה זו אינה מרווחת דגם בזינתה אינו ברור אם כופין להבעל להוציאה בגט והארכתי בזה בתשובה א"כ אמרינן שפיר דדייק' משום מומר דבעל שני. וזה שדן מז"ה לדמות עוזב דת לקטטה אפשר שאז היה הדין בערכאות לכופה להיות עמו אבל עתה כו'. וכתב עוד והנה בנ"ד (בעובד' דידיה) במה דא"י מסל"ת שמת אם נדון דהיא אינה נאמנת י"ל דגם מסל"ת לא מהני דאף להחולקים על הרמב"ם בעד א' בקטטה דל"ח לשכרתו היינו מטעם שבקשו הרשב"א והריטב"א דאם היא תשקר כל ישראל מי הוחזקו וזהו שייך בעד ישראל אבל בכותי מס"לת י"ל דבכ"מ דהיא א"נ חשדינן ג"כ לשכור את הא"י שיאמר כן בדרך מסל"ת. אך בנ"ד דיש ג"כ עד א' בזה לענ"ד לסמוך להקל דאף אם נדמה עוזב דת לקטטה הא בעד א' בקטט ובעד א' שמת היבם גם כן ס"ל לרובו הפוסקים דנאמן וזהו עצמו לדמות עוזב דת לקטט הא דעת אחרונים נוטים יותר להכריע כדעת הריא"ז א"כ בעד א' יש לסמוך להתיר וכמ"ש הט"ז ובפרט למה שבארנו דעתה שע"פ דינא דמלכות' אינו רשאי לדור עמה ובפרט בנ"ד דהוא לקח לו אשה אחרת כו' א"כ ל"ש טעמא דרוצית להשמט ממנו ועדיפ' מקטטה וממת יבמי א"כ עכ"פ בעד א' יש לסמוך להתיר באופן שיסכימו עוד שני רבנים עכ"ד ע"ש. והמשכיל יבין במה שנטה דעתי מדעת הגאון נו"ב הנ"ל וטעמם ונימוקם ועיין ביאור הגאון החסיד מווילנא ס"ק קמ"ו וע' לקמן ק"ע. (ועיין בתשו' חתם סופר סי' ע' מ"ש בענין זה):

קסט

בעלה והניחה עגונה. עח"מ ס"ק צ"ד שכ' דהר"ן בתשובותיו נראה שחולק ע"ז דאל"כ הו"ל להר"ן להשיב בפשיטות דעד א' בקטטה אינו נאמן ע"ש וכבר השיג עליו הב"ש ס"ק קמ"א די"ל הר"ן ס"ל עד א' בקטטה נאמן וס"ל דאפשיט הבעיא כו' ולע"ד בלא"ה אינו מוכרח ראי' זו די"ל דהר"ן ס"ל כדעת המזרחי שהביא הח"מ בס"ק שאח"ז הגם שהח"מ דחאו אעפ"כ יש הרבה מסכימים לזה כמ"ש לקמן ס"ק ק"ע ובעובד' דהר"ן בא העד לבדו לכן הוצרך לומר שאין היתר מחמת שהיה בשעת הדבר וע' בתשו' נו"ב סימן כ"ז שדחה ג"כ ראיית הח"מ מהר"ן מטעם אחר ע"ש. ומ"ש הב"ש בס"ק הנ"ל בשם הט"ז דכ' בתשובה אם יש עד א' לא תצא בכה"ג עכ"ל הוא תמוה דהרי אפילו בקטטה ממש לא תצא כמפורש בש"ע לקמן. ומצאתי בת' רבינו עקיבא איגר ס"ס ק"ל שכ' דהוא ט"ס דהרי בעד א' בקטקה קי"ל דל"ת וממילא בעוזב דת תנשא וכן מפורש בט"ז להדי' דעד א' בעוזב דת נאמנת והיינו דתנשא לכתחלה וכן דעת תשובת שער אפרים ע"ש:
ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ט' אודות אשה שהיתה בעיר אחת משרתת כמה שנים ולא נודע מה טובה אם היא פנויה או לא ואח"כ רצתה לינשא ואמרה לפני הרב שהיא אלמנה שבעלה היה נעשה א"י ומת במדינת שלעזיא ושיש לה עד על זה והביאה העד לב"ד ואח"כ נתגלגל הדבר שהודה העד ששקר העיד רק שהאשה בקשה ממנו שיאמר כן לפי שהיא זונה דהיה לה בושה לפרסם הדבר וגם האשה הודית לדברי העד ואומרת שמעולם לא נשאת לבעל כלל רק מחמת בושה אמרה כן. ועל זה פלפל הרב השואל כיון שהרמ"א פסק דעוזב דת דינו כקטטה אם כן שויתה נפשה חתיכה דאיסורא ואמתלא גמורה אין כאן דמי לחצה לומר שנעשה בעלה א"י ודי היה באומרה שמת בעלה. והוא ז"ל השיב לו שדעתו נוטה להקל מכמה טעמים חדא דאולי אמתלא זו טובה היא ששברה שאם תאמר שמת יהודי ישאלו אותה באיזה מקום מת ובאיזה קבורת ישראל נקבר כו' וגם אילו היתה בושה שישאלו אותה למה עזבה ארצה ומולדתה כו' ועוד דגם מתחילה לא שויתה נפשה חתיכה דאיסורא לפ"מ שבארתי בנו"ב סימן ל"ח (הובא לעיל ס"ק קס"ה) דהאשה עצמה אם לא נתחזקה לפנינו באיסור א"א היא נאמנת לומר שהי' לה בעל ומת (אף בקטטה) אלא שחלקתי שם שהיא עצמה נאמנת אבל העד אינו נאמן והרי בנ"ד יכול להיות משמעות דברי האשה שגם היא עצמה יודעת ממיתת בעלה וזה שאמרה שיש לה עד היינו שגם עד יש לה וא"כ מעולם לא שויתה נפשה חד"א וגם בנו"ב סי' מ"ב ביארתי קולות הרבה בעד א' בנעשה א"י. ועוד יש כאן מקום להקל ע"פ מה שביארתי שם בסי' י"א (יובא לקמן סי' קט"ו ס"ו ס"ק ל"ז וע"ש) שאם האשה מגלית טעמה על מה שהיא רוצה להודות על עצמה דבר איסור ומגלית בפני העדים ששקר הוא מהני אף אם העדים לא היו מכירים האמתלא וביארתי שם דכיון דמהני בפני שני עדים מהני גם בפני א' היכא דלא איתחזק איסור' אלא שבסי' נ"ד שם נסתפקתי בדבר שבערוה ולא איתחזק איסורא אם עד א' נאמן מן הדין ועכ"פ אין לנו לגבב חומרות יחד והרי אשה זו אמרה כן בפני העד קודם שהודית בב"ד שהי' לה בעל שרצונה לומר כן רק מפני הבושה. ע"כ אני מסכים להתיר האשה הזאת להנשא עכ"ד:

קע

שמת בעלה. עבה"ט בשם הרא"ם ושהח"מ חולק עליו. וע' ב"ש סוס"ק קמ"ג שדעתו לסמוך על דעת הרא"ם וכ' בזה"ל אע"ג דאין מוכרח סברא זו מ"מ יש להקל דהא לשיטת שאר פוסקים לא חיישינן דהיא שכרה אותו ע"ש. ועיין בת' כנסת יחזקאל ס"ב נ"ב שהאריך ג"כ לפסוק כהרא"ם דאם בא העד לבדו נאמן ומכ"ש בעוזב דת בכה"ג אף שדעת הרמ"א ז"ל לעיל דעוזב הוי קטטה הרי הש"ג חולק ע"ז וי"ל דגם הרמ"א מודה בכה"ג היכא הבא העד לבדו. וצירוף עוד בנדון דידיה צדדים להקל דהעד לא העיד רק פלגא דסהדותא ולא העיד על מיתתו רק אנו מצרפין דבריו לעדות כמר אבא אשר הגיד אחריו והוא לא ידע מה שאמר כמר אבא ועוד עוזב דת הלז לא רצה לעגן אותה כו'. ושם כתב תשובה מהגאון בעל שבו"י שפקפק עליו משום שדעת הרא"ם יחידאה היא. והוא ז"ל הוסיף שנית ידו לחזק דעת הרא"ם ז"ל ושכן דעת הרבה פוסקי' ה"ה פוסק הגדול הריק"ש בסעי' זה כתב כמה ראיות ברורות דע"א בקטטה מהני אם לא אמרה תחילה מת בעלי ומכ"ש בעוזב דת וכתב שכן הסכימו כל הרבנים וגם בתשו' דרכי נועם סי' כ"ט ול"ג עשה מעשה כן והסכימו עמו כל רבני מצרים ורבני ירושלים וגם בת' שער אפרים סי' ק"ג העלה כן לפסק הלכה וכן משמע דעת ס' בית הילל וכן משמע מתשו' הב"ח סי' ע' וע"א ופ"ט. ובפרט שבנ"ד איכא עוד סברא הנ"ל מאחר שהעד הראשון הגיד רק חצי דבר כו' והאריך בזה וחזר הגאון בעל שבו"י הנ"ל והסכים עמו להתיר ע"ש (ע' בתשו' שבו"י ח"ג סי' קי"א וקי"ב מענין זה) . גם בתשו' נו"ב סי' כ"ז במעשה שהעיד עד א' בב"ד איך שבעלה של זו עזב דתו ומת והוא הי' אצל המיתה וצדד שם להקל כיון שלא נודע לה שהוא עוזב דת רק מדברי העד הזה ומסיק כיון דבעוזב דת בלא"ה יש הרבה חולקי' דלא הוי קטטה ובקטטה גופי' הרא"ם בשם יש מי שאומר מיקל כשהעיד העד לבדו בלי העדאת אשה זו קודם ובתשו' כנ"י פסק כוותיה וכאן יש צד לקולא בלא"ה שלא ידעה שהוא עוזב דת אין לנו להרבות מחלוקת ויש לנו לומר שגם הרמ"א מודה בכאן ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק קס"ח קס"ט:

קעא

מת בצמא. וכ"כ בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ס"ז ע"ש:

קעב

נאמנת. עבה"ט ומ"ש מי שנשרף וצעקה אשתו כו' הוא לשון רי"ו בשם הרמ"ה הובא בב"ש וכ' על זה וז"ל ונלמד מש"ס יבמות ריש דף קט"ו ועיין סעיף ל"ב מבואר אע"ג דזה נפל למים והעלו רגל אם לית ברגל סי"מ ואמרינן זה האיש שנפל למים עלה והלך לדרכו ורגל זה הוא מאיש אחר וכאן צ"ל הא דל"א שמא אדם אחר הי' כאן ונשרף משום שהיא צעקה בעלה נשרף לכן לא חיישי' אלא היכא דמוכח שהי' שם איש אחר עכ"ל הב"ש. ועיין בשו"ת קהלת יעקב מהגאון מקארלין סי' ז' שתמה עליו דמה שמחלק כיון שאומרת ראו בעלי זה אינו שאין זה מועיל להתיר כלל דאמרה בדדמי וגרע טפי מחומרא דמשאל"ס אך באמת דיעות חלוקות הן דהדין דסעי' ל"ב הוא מדברי הרשב"א ולדידיה גם הכא חיישי' אף הוכ' דליכא הוכחה שהי' עוד אחר כדמוכח מדברי כרשב"א שם שמביא ראי' מדין זה דגברא חרוכא כו' ולדעת רי"ו בשם הרמ"ה ליכא שום ראיה לדין הנטבע הנזכר בסעי' ל"ב כו' עכ"ד ע"ש ואין דבריו מוכרחים ועמ"ש מזה לעיל ס"ק קכ"ו וקכ"ח וקכ"ט וק"ל וקל"ה וע' עוד בס' קהלת יעקב מהגאון מליסא לעיל סעי' י"ח ובס' מה"צ ס"ק ס"ה (ובתשו' חתם סופר סי' ס"ז ובתשו' מהרי"מ מבריסק סי' כ"ה בענין כזה:

קעג

וסברה שלא נתקדשה. עיין בס' ברכי יוסף לקמן סי' ל"ז שכ' ראיתי בתשו' הרשב"ץ ח"ג סי' קע"ח שכ' על נערה שאביה הי' במדינת הים ועמדה ונשאת ואביה קידשה במדה"י ודאי שקידושי אביה הוו קידשין כיון שעדיין היא ברשות אביה ומותרת למקדש שקיבל אביה קידושיה ממנו אע"פ שנבעלה ולא נאסרה לראשון מפני טומאה ולא דמי לאשה שהלך בעלה למדה"י ואמרו לה מת בעליך ונשאת ובא בעלה דתצא מזה ומזה לפי שזאת בהיתר נשאת לזה שלא הי' לה לחוש שאביה יקבל קדושין עליה עש"ב. ולפום ריהטא יש לעמוד ע"ז מירושלמי ר"פ עשירי דיבמות עד כדין ביודעת שהיא ח"א נשמעינה מן הדא כו' ע"ש ויש לעיין בזה:

קעד

ב"ד בטעות. עבה"ט ועיין בר"י בסי' זה אות ך' שהאריך מאד בזה ושקיל וטרי בדברי מהרש"ל ביש"ש יבמות פ"ג סי' טו"ב ובדברי הט"ז בסי' זה וברדב"ז ח"א סי' ט"ל ושבו"י ח"א סי' ס"א ומכלל דבריו מבואר דעתו דהרשב"א שם שכ' דגבי מיכל הי' טעות גמור של הוראה שהורו לה בב"ד של שאול. כוונתו כיון דהי' הב"ד הגדול של כל ישראל שאין למעלה הימנו ולא אמרה הרשב"א אלא כמעשה שהי' בהוראת ב"ד הגדול. ומתוך כך תמה על הרמ"א ז"ל בהגה דנקט הורו לה ב"ד סתמא ולא ירד לחלק בין ב"ד סתם לב"ד הגדול שבכולן. וגם תמה בזה על הב"ש לקמן סי' ל"א סק"י במ"ש דמהרי"ק פליג על הרשב"א עש"ב. גם בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קל"א האריך בזה וכ' דגם הרשב"א לא קאמר אלא כהוראה בטעות כמו שאול וב"ד שפסקו שמלוה ופרוטה דעתי' אמלוה אבל בטעות במוחש שהטעו עדים ואמרו פלוני מת אפי' שני עדים והתירו את אשתו לבעל ראשון ?ולשני ובזה מתורץ הקושיות של הט"ז. וגם הרשב"א לא אמר אלא בב"ד מומחין הממונים מז' טובי העיר כמו שאול וב"ד בימיהם שהיו ממונים מן העם והיו ב"ד מומחים אבל בעובדא דמהרי"ק שורש פ"ד כו' ודלא כמו שרצה לומר הב"ש בסי' ל"א סק"י שמהרי"ק חולק על הרשב"א ולדעתי אינו חולק עכ"ד ע"ש וע' עוד בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' רי"ו ובס' בית מאיר סעי' זה:

קעה

ומותרת לבעלה הראשון. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ר"ו שכ' דמלשון הרשב"א בתשובה שם משמע דגם לבעלה השני מותרת כו' אמנם מלשון הרמ"א דדייק מותרת לבעלה הראשון משמע דוקא להראשון ודוחק לומר דנקט כן משום רישא דמלת' דאנסו אותה והיינו דהיא היתה אנוסא להנשא לו אבל השני לא הי' אנוס דבכה"ג אסורה להב'. ואפשר דהטעם דראה הרמ"א שדברי הרשב"א אינם מוסכמים כדנראה דמהרי"ק חולק בזה וגם ראיות הרשב"א אינם חזקים ולזה לגבי הראשון מספיק' דדינ' אין מוציאין מחזקתה אבל לגבי השני דהנשואין הי' כזנות בעלמ' הוי כלכתחלה בעלמ' להנשא לו ע"י גט מהראשון מש"ה מחמרינן מספק עכ"ד ועמ"ש בס"ק הקודם:

א

ס' י"ז ס"ב וקבלה קדושין בפני בעלה. נ"ב ואם קבלה קדושין מכהן לא הוי כאומרת גרשתני. ת' הר"א ששון סי' י"ח:

ב

בב"ש אות ו' מיהו על הטור. נ"ב וכן הקשה הלח"מ פי"ב מהל' גרושין:

ג

ס"ג אבל פס"ע דאוריית'. נ"ב וברשע שאינו רשע דחמס ע' קצות החשן סי' מ"ו ס"ק י"ז:

ד

בח"מ אותי' לכאור' נראה דבן חמי'. נ"ב בפשוטו נראה דט"ס בירושלמי וצ"ל בן חמותה דמיניה מיירי בנקיבו' כדקתני בת חמותה ועלה אמר דבזכרי' כזה בן חמותה כשר:

ה

בב"ש אות י"ד לאלו הנשים הנזכרים כגון חמיה. נ"ב ובת חמי' שאינה בת חמות. איבעי' דלא אפשט'. וצ"ע על הב"י והאחרוני' שלא כתבו מזה:

ו

ס"ד ובת חמותה וצרתה. נ"ב ע' ת' מהרי"ט חאה"ע סי' ל"א ובת' שאילת יעב"ץ סי' ל"ב:

ז

ס"ח הגה סתם ששמע כשר. נ"ב ע' קונטרס עגונות בת' ב"י סי' ג' אות קמ"ח:

ח

בב"ש אות י"ד נאמן להעיד שמת אחיו לחלוץ. נ"ב ע' ת' ר' ברוך אינגיל סי' כ"ב:

ט

שם אות ט"ו אפי' לחומרא. נ"ב. וביבמתו שהיא אחותה כיון שמשום לא פלוג הוא י"ל להחמיר ל"ש כן ונאמנ' אבל לאידך טעם של הה"מ דביבמתה בעצמותה שונאת ולא מטעם שסופה להיות צרתה י"ל דגם להחמיר א"נ. ובחמותה הבאה לאחר מיכן דהוא איבעי' דל"א י"ל דלחומרא נאמנת מספק':

י

שם אות י"ח שהי' בעלה גוסס. נ"ב ע' ב"ש לקמן ס"ק ל"ד:

יא

שם אות י"ט והוי תחלה וסוף בכשרות. נ"ב בת' מהרי"ל ח"ב ס"י צידד דאף דתחלתו בפסול וסופו בכשרות נאמן לעדות אשה. ולזה הסכים המהרח"ש בק"ע:

יב

בח"מ אות י"ז אם היא אמרה בשם שפחה. נ"ב ע' בק"ע סי' ש"ה:

יג

שם בא"ד ב' עדים מפי ע"א א"נ. נ"ב וכן הוא בק"ע סי' רצ"ו:

יד

שם בא"ד מ"מ אם אמרו אח"כ. נ"ב בק"ע סי' קנ"ט:

טו

בב"ש אות כ"ה ומדברי הרא"ש נשמע. נ"ב ע' ס' המקנה לקדושין בחי' בדף ס"ה ד"ה ותסברא ע"א בהכחשה:

טז

שם בא"ד מיהו בש"ג כ'. נ"ב וכן פסק בת' מהרי"ט חאה"ע סי' ל"ח:

יז

ב"ש אות ל"א ויש לומר שם בתשובה. נ"ב והרבה אחרונים כ' לחלק דבנכרי מסל"ת תולין שאומר כן מחמת קול ההכרח ומזה מיירי הפסקי מהרא"י סי' קס"א. אבל ישראל המעיד ל"ח רק בנטבע כדמשמע בתה"ד סי' ר"א. ואולם אם הנכרי אומר מסל"ת במפורש אני ראיתיו מת י"ל דמהני במקום קול:

יח

ב"ש אות ל"ו וכל שבא לב"ד להעיד. נ"ב ואם בא לקהל יש להסתפק אם הוי כמו בא לב"ד מהריב"ל ח"ג סי' כ'. ואם אמר אמרו לאשת פלוני שמת בעלה לא מקרי מסל"ת נ"י פ"ב דיבמות ואם אמר אמרו לבני ביתו של פלוני הוי מסל"ת מהריב"ל. ועיין תשובת הר"ם אלשקר סי' כ"ז בשם תשובת הרמב"ם. ואם אמר אמרו לאשתו ובניו עיין תשובת אור נעלם סי' ל"ה:

יט

שם אות ל"ח לכן לא חיישינן וכו' ולא ק"מ. נ"ב ולענ"ד דוקא בעלמא כשהנכרי אינו אומר במסל"ת חיישי' דמשקר כי פיהם כו' אבל שיעמוד עצמו בראש ההר ואח"כ יסתיר עצמו למה לו לעשות כן כיון דלא חשיד להכשיל במתכוין ולא חיישי' רק לצרה דמכוונא לקלקל:

כ

שם בא"ד ואם נכרי מספר לנכרי. נ"ב וכ"כ הרד"ך בתשובה לתרץ על הר"ן קו' הריב"ש מההיא דפרק כל הגט שמע דשאני התם דהנכרים מספרים זה עם זה בזה לא צריך קישור דברים. וכ"כ ב"י בתשו' בדיני מסל"ת סי' א':

כא

בב"ש אות מ"א ונ"ל דס"ל להר"ן. נ"ב וכן מוכח ממ"ש הר"ן בתשו' סי' ע"א הובא בב"י סי' זה ד"ה אין מעידי':

כב

סי"ז ובא הכותי ואמר. נ"ב ל' הרמב"ם והסיח לפ"ת ואמר:

כג

ב"ש אות נ"ג ובתשו' בן לב. נ"ב ספר א' סי' ב' וספר ב' סי' ר"כ:

כד

שם ובתשובת מ"ב. נ"ב סי' י' מ"ה מ"ו:

כה

שם אות נ"ד. נ"ב ולדעת הר"י מיג"ש. נ"ב סגיש הובא בב"י לקמן ד"ה כתב הרמב"ם:

כו

שם בא"ד לא צ"ל קברתיו. נ"ב היינו דזהו קשה לכל התירוצים זולת לתירץ הה"מ והר"ן דלעיל שאמר ונפל פלוני ל"צ שיאמר קברתו:

כז

ב"ש אות ס"ט והיינו שיטת הריטב"א שהביא הב"י. נ"ב איני יודע מקומו היכן הובא כן בב"י סי' זה:

כח

שם בא"ד חיישי' לשאלה אפי' בכלים אלו. נ"ב קשה לי דא"כ אי סי' דרבנן ישאר קושי' הש"ס חמור בסימני אוכף היכי מהדרי' דניחוש לשאלה דלא שייך שנויי' דש"ס אוכף לא מושלי דהא אי סי' דרבנן גם בכלים אלו חיישי' לשאלה. וצ"ע:

כט

שם אות ע' ושומא איתא בש"ס. נ"ב לענ"ד דשומא בין כך ובין כך תצא דטעמא דרי"ו בשם הרמ"ה דנשאת ל"ת כיון דהוי רק ספק דשמא סי' דאורייתא כיון דסוגיא דבב"מ מסייע לזה דסי' דאורייתא אבל דבאיסור א"א מחמרי' דילמא סימנים לא"ד משו"ה בדיעבד לא תצא משא"כ בשומא דמפרש בברייתא דאין מעידין וע"כ אי דכל סי' אמצעי לד"א אי דגרע משאר סי' דעשויי' להשתנות. א"כ בשומא ממנ"פ הדין דתצא. ומזה נלענ"ד מלישנא דהרמב"ם ואפי' שומא דמשמע דהוי רבותא יותר וכיון דבשומא בודאי הדין דתצא ה"נ בשאר סי' ודלא כהרמ"ה:

ל

שם אות ע"א ובתשו' מ"ב סי' ס"ג חולקי' עליו. נ"ב עיין תשו' הגאון מ' יונתן נדפס בתשו' אור נעלם סי' ל"ז:

לא

סכ"ד הגה כגון שהי' לו יתר. נ"ב ועיין שיטה מקובצת בשם הראב"ד דגם בחסר ויתיר ובכל הסימנים הבאי' בתולדה י"ל דמצוי בבן גילו כמו שומא:
בהג"ה וה"ה בעכו"ם המסל"ת. נ"ב עיין ח"מ וב"ש מ"ש בזה ובשו"ת הר"ן גבי מומי"ן מאלק"י משמע דגם בעכו"ם מועיל טב"ע וסימנים:

לב

שם אות ע"ט ואין בו מכה. נ"ב לכאורה גם ביש בו מכה הכי הוא דהא במכה שנעשה לאחר מיתה ל"א דמרזי כמ"ש הח"מ ס"ק ו' ודעת הב"י בתשו' סי' י"ב דבהושלך למים אחר מיתה אין חילוק בין מכה או לא ולא אמרי' בי' צמית ולא מרזי מכה ותלי' בג"י כמו ברישא:

לג

ס' כ"ו ונופח ומשתנה. נ"ב אפי' תוך ג' ימים. ב"י בתשו' סי' י"ב:

לד

שם הגה ס' אם נשתהה. נ"ב ואם ידוע שבעלה של זו נטבע במשל"ס ושהו עד שת"נ ואחר הימים מצאוהו מת על שפת הים וניכר בטב"ע שזהו בעלה. וי"ל כיון דמשל"ס הוא דרבנן מקילי' בס' אשתהי כנלענ"ד:

לה

ב"ש אות פ"א ועיין בב"ח. נ"ב ועיין בתשו' דברי ריבות שהובא בקצרה בק"ע סי' רל"ח:

לו

ח"מ אות נ' מכה לאחר מיתה. נ"ב ואפילו היה לו מכה מחיים אם לאחר שנהרג נפל למים לא אמרי' בי' מרזי מכה:

לז

ב"ש אות פ"ב ובתשו' מ"ב סי' מ"ה. נ"ב אבל בתשו' הראנ"ח סי' ס"ה הובא בק"ע סי' שע"ז ובח"א סי' מ"ח:

לח

שם אות פ"ג בעינן דראו לאלתר. נ"ב בתשו' פני יהושע סי' ז' הוכיח מזה דאם מכירים אותו ג"כ בטב"ע גרע ולא מהני' בי' סי' מובהק. דיש הוכחה להיפך מדלא אשתני ע"י דאשתהי ודאי דאחר הוא משו"ה בעי דראו לאלתר. אבל באין מכירים אותו בטב"ע מהני סי' מובהק גם באשתהי:

לט