קומץ המנחה ב׳:כ״ב

א

אין לאדם לשום התכלית ומכיוון לאיזה דבר פרטי כגון להיות נגדר מתאות. להיות לומד תורה או לעבודה וכיוצא. וע"ז צוח הנביא כמה פעמים שלא בקשו קרבנות והקשו המפרשים הלא באמת ציוו. רק רצה לומר שהם עשו התכלית זה לבדו להקריב קרבנות ולעשות מצות וכמ"ש(משלי) ותהי יראתם מצות אנשים מלומדה וזה לא צוה וכמ"ש במדרש (שמיני) וכי מה איכפת להקב"ה בין שוחט מן הצואר וכו' אלא כדי לצרף, רצה לומר שגוף המעשה גולמות אין היא תכלית הציווי רק התכלית את הנרמז והנרצה מכל מצוה כדי לצרף. וזהו מבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה, שאין להם ענין קבוע רק צופים בכל עת בבינה שבלב לדעת מה רצון השם יתברך באותו עת מה יעשה ישראל, וכידוע. וזהו לך לך מארצך רצה לומר ממקום שקבעת לך שאתה רוצה לעשות חסד לבריות וכיוצא. שלא יהיה לך מקום מוגבל שלך רק אל הארץ אשר אראך שיהיה מקומך ומדורך אשר אראך אשר אני מראה אותך. בכל עת ובכל רגע אני מראה אותך זהו ארצי ומקומי שם תדור. והי' זה בהיות אברהם בן ע"ה וכידוע ק"נ מקוה טהרה (ונגדם קע"ה שנה דאברהם שהי' ראשון לגרים והי' צריך מקוה טהרה, וכ"ה יתירים לגודשא דגודשא וכמ"ש במקום אחר) וביארתים במקום אחר שצריך ק"נ בירורים של טהרה עד שיהא טהור לגמרי. וידוע דרך חז"ל לחשוב בכל דבר עד המחצה כמתחיל ומאחר המחצה כגמור. כענין משמורה ופלגא נמי משמורה קרי להו וכאמרם (יומא לח) כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא כו' והיא על פי הכלל דרובו ככולו ודבר זה להגיע לבינה זו לעתים לדעת מה יעשה הוא רק כאשר כבר עברו עליו ע"ה מקוה טהורה מן הק"נ והוא טהור. וז"ש בן מ' לבינה שעברו מחצה שנותיו ובל"ה סגי רק דהתנא שם מנה י' שנים בין כ"א וכבר כתבנו משמורה ופלגא נמי משמורות קרי להו: