קומץ המנחה ב׳:כ׳

א

המדות הם ז' כידוע וכ"א כלול מעשר כידוע הרי שבעים והם שבעים אומות שכנגדם ע' נפש לבית יעקב. ושרשם אחד שהרי כולם נמשכים ממקום אחד שהוא הלב וכשהם שם עדיין בשורש הרצון הם אחד. רק כשבאים לגלוי המעשה הם נחלקים וזה נעשה בדור הפלגה בלל הלשון כידוע שהלשון קולמס הלב והוא ראשית הגלוי. ועשה שגלויים יהיה נפרד עד שיהיה נמצא בהם גוונים הפכים כקנאה ותאוה אף על פי שבשורש הם אחד וכ"א כלול בשרשו מכל המדות רעות. וכן להיפך כמ"ש האר"י ז"ל דבכל מצוה כלול כל תרי"ג מצות וכידוע מענין הסנה שהביאו מפרשי המ"נ. ומקודם היה שפה אחת שגם בגלוי היה לכולם גוון א' והקבוץ לרשעים רע להם ורע לעולם מה שאין כן לצדיקים לכך נשתל אז אברהם. הן אחד היה אברהם. וכן אומה ישראל בכלל האומה היא יחידה וכמ"ש (סוכה) פר אחד נגד אומה יחידה בשמיני עצרת. אבל בסוכות שהוא הניצוח לקנאה כמו שנת"ל אות י"ח אז ע' פרים נגד ע' אומות שבזה מתנצחים כמש"ש. וכמ"ש ראשית גוים עמלק (במדבר כ"א) הוא רציחה זהו הראשית ומקור של כל הז' מדות והוא הקנאה שהוא היפך הקבוץ והיחוד ולכך קבוצם גרם פירודם כידוע בחכמת המספר שקבוצת משוללים קבוצתם משוללת והקבוץ הוא עצם הפירוד שכאשר תתקבץ ותתחזק מדת הקנאה והעדר החסד הרי גורמת הפירוד, וחשבו שיתאחדו ביותר שלא יפוצו כלל ויתפרדו וזהו שגרם הפירוד התאחדות שורש הקנאה ושנאה ביותר וכמ"ש (בפדר"א) זה שואל לבינה כו' ופוצע את מוחו. וזה היה בבבל דלשם נחית עניות דתורה וידוע דכ"מ שניתוסף עניות דתורה אדרבה ניתוסף הרבוי בד"ת. והיינו שלעשיר יש כלי מחזיק המרובה ומתאסף הכל מה שאין כן לעני הם מפוזרים ומופרדים ודומות למרובים וכן כל שמתרחק מן המעין המים מתרחבים ומתרבים רק שאין מחזיק מרובה שאין מקור נובע וכך בשורש הדברים הם מועטים וכל שמתפרדים הם מרובים וזהו בבבל. ושם באור כשדים צמח אברהם שם מן הניצוח לרע אז צומח האחדות הגמור אחר תקון דמחשבה דבור ומעשה שהם נפש רוח נשמה יוכל להשיג מדרגת חי' ויחידה כמשנת"ל אות ח'. וזהו אחר ז' ימי סוכות שהוא ניצוח פסולת דז' ימי הבנין על ידיהקרבת ע' פרים נגד ע' עממין הפסולת מקריב הכל להשם יתברך אחר כך פר אחד בשמיני עצרת נגד אומה יחידה: