שולחן ערוך, אורח חיים ת״נ: דין ישראל ועכו"ם שיש להם שותפות. ובו ז"ס: – עם 21 מפרשים

א

דין ישראל ועכו"ם שיש להם שותפות. ובו ז"ס:
ישראל שלוה ככר מחבירו קוד' הפסח צריך לפרעו אחר הפסח ויש בו משום גזל אם אינו פורעו:

ב

ישראל שמקבל מעכו"ם ברבית ככרות בכל שבוע יאמר לו קודם פסח שיתן לו בשבוע של פסח קמח או מעות וכיון שהתנה עמו כך אע"פ שאחר הפסח נותן לו ככרות חמץ חליפי הקמח והמעות הן ושרי:

ג

ישראל ועכו"ם שיש להם תנור בשותפות אומר לעכו"ם קודם פסח טול אתה של פסח ואני אטול אחר כך:

ד

ישראל שהיה לו תנור ואפו בו עכו"ם חמץ בפסח אפי' מעות אסור לקבל בשכרו דהוה ליה משתכר באיסורי הנאה ואם קבל כבר המעות מותר ליהנות מהם:

ה

יש מי שמתיר להשכיר תנורו לעכו"ם על מנת שיאפה בו מצה ואם יאפה בו חמץ אין זקוק לו: הגה וכן מותר להשכיר לו בית לדור בו ואע"פ שמכניס בו אחר כך חמץ שרי: (אגור)

ו

מותר לומר לעבד בפסח הילך דינר זה וקנה ואכול אע"פ שיודע שיקנה חמץ אבל לא יאמר לו צא ואכול ואני פורע ויש מתירים גם בזה אלא אם כן הקדים דינר או שנשא ונתן ביד: הגה ואסור לקנות חמץ לעכו"ם בפסח אפי' במעותיו של עכו"ם (ריב"ש סימן מ"א):

ז

אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח כדי שיבשל בו חמץ אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ: הגה ויש מתירין להחם חמין בכלי חמץ ולרחוץ בהם וכן שאר צרכי הנאה בכלי חמץ וכן הוא המנהג (תוס' פ' אין מעמידין ומרדכי פ' כל שעה):

א

יש מי שמתיר כולו. אבל כשמשכיר תנור לעכו"ם על מנת שיאפה בו מצות והעכו"ם אפה בו חמץ ומצה מותר הוא לכולי עלמא שהישראל יחשוב שמקבל שכרו בעבור שיאפה בו המצה ולא בשביל החמץ:

ב

אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח כדי שיבשל כו חמץ כו' דמשתכר באיסורי הנאה אבל מותר להשכיר כלי קודם פסח בהבלעת ימי פסח כגון שמשכיר על ג' או ד' שבועות לעשות בו מה שירצה אע"פ שידוע שהעכו"ם יבשל בו חמץ בתוך הפסח מפני שהוא יחשוב לו כל שכרו בעד הימים שקודם פסח ושאחר הפסח ואין בה משתכר באיסורי הנאה והמחמיר גם בזה תע"ב (מהררמ"י) ואותן המחזיקין אורנדי ולוקחין מידו' מלצין מכל בישול שכר שמבשלין ביורות הדין משתנה כפי עסק הארנד"י שאם היורות הן של השר המשכיר והישראל מחויב לתקן היורות כשמתקלקלין וגם אם נתישנו היורות צריך הישראל לקנות חדשים משלו ולמסרן בשלימות בתשלום זמן אורנד"י אזי היורות הן ברשות הישראל ולא מיבעיא דאסור ליקח המדות עצמן דזכ' בו הישראל בשכר היורות והוא ממש חמץ שעבר עליו הפסח אלא אפי' מעות אסור ליקח דדמי לנהנה בדמי חמץ ממש כיון שכך מנהגם לתת החמץ עצמו בשכר היורות כמו שנתבאר בש"ת ר"ש אפי' כשלא יקח כלום הי' נראה לאסור משום רוצה בקיומו אלא מאחר שאין זה בכחו למנוע מלבשל בו מאחר שנותנים לו שכרו כפי ארנד"י אם כן אנוס הוא ונמצא לפ"ז שאם יש לו כח למנוע מהם הבישול אסור לכתחילה להניח לבשל משום רוצה בקיומו וכבר נתבאר דע"י מכירה יש להתיר הכל דהיינו שימכור קודם הפסח לעכו"ם א' כל המדות שיגיע משבוע של פסח ויטול הדמים מידו אז אע"פ שהעכו"ם מכירו ויחזור ויתנם לו אחר הפסח שרי אבל אם ארנד"י שאין הישראל צריך לתקן היורות כל עיקר שהם מבשלים בשלהם אלא שלקח מידות מכל בישול אם כן הוא דומה לקונים חק הגלחים והדין הוא דיתנה עם עכו"ם קודם פסח ליתן לו מעות דבדיעבד יכול לקבל מהם המידות אפי' לא התנה ואם אינו יודע מי בישל שיתנה עמו ה"ל כמו דיעבד (מורי בב"ח):

א

שלוה. וכ' כנה"ג שיש מקומות שנהגו איסור לכתחילה ללות לפני פסח ולפרוע אחר הפסח ועסי' תמ"ח ס"ק י"א מש"ש:

ב

יאמר לו. ובדיעבד אפי' לא א"ל והביא לו אחר פסח שרי שהרי לא זכה בו הישראל בפסח ב"ח מ"א. וכ' הח"י דלכתחלה טוב להתנות כן ואם התנה כן אף אם נותן לו העכו"ם אח"כ חמצו שעבר עליו פסח ג"כ שרי ואם לא התנה עמו כן אם העכו"ם נותן לו אח"כ קמח או מעות או חמץ שנעשה אחר פסח שרי. וכן הדין בלקח חק הכומרים שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע עיין ט"ז (דחוכך להחמיר וצריך לתנאי וסיים בשלא התנו תחלה יבטל המקח ויתנה עסי' רמ"ה לעיל) ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב. פוסקים ח"י:

ג

אח"כ. והסכמת האחרונים דיש לנהוג שימכור להעכו"ם התנור בפסח ויטול הדמים שמגיע על חלקו ק"פ ע"ש. ומ"מ בשב' שבתוך פסח לא מהני במה שאומר טול אתה כמו בשאר שבתות השנה כמ"ש סי' רמ"ה אא"כ התנו בתחיל' השותפות ע"ש. וכתב מ"א ובד' ימים שהם י"ט עכ"פ אסור לומר לו טול ע"ש והח"י חולק עליו ע"ש:

ד

לקבל. כיון שהתנור של ישראל ול"ד לס"ג דהתם הוא התנור של שותפים ועט"ז סק"ג ועיין בשכנה"ג:

ה

ליהנות. דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש ס"ס תמ"ג אבל אם קיבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכו לעולם לתת ככרות וא"כ ה"ל חמץ ש"י שעבר עליו פסח. מ"א:

ו

מצה. הט"ז מקשה על דין זה והניח בצ"ע והח"י מיישב ומתרץ ע"ש (דסיים ומ"מ יאמר שיאפה בו מצה):

ז

לדור. הסכמת ראשונים ואחרונים דאע"ג שמשכירו סתמא לדור בו ולא אתי לאפוקי אלא היכא שמשכירו בפירוש לשם חמץ כשמשכירו תוך הפסח או בע"פ (מו' שעות ולמעלה) ע"ש ועח"י:

ח

חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא. אגודה:

ט

ואכול. אם יודע שיאכל חמץ מ"א. ומשמעות לשון הש"ס משמע דאפי' בחשש בעלמא אסור. ח"י:

י

מתירים. וכן עיקר. מ"א. אבל הב"ח ושכנה"ג וח"י פסקו כדיעה ראשונה להחמיר:

יא

דינר. ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל. ואם לא הקדים לו דינר מותר לומר תן לפועלים חמץ ואני פורע וא"כ מי שיש לו תינוק דצריך לשתות חמץ מותר לומר לעכו"ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע אבל הוא לא יקח החמץ בידו. ובח"י כתב שלא יאמר ואני פורע ועב"ח. ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי מ"א ע"ש ועיין במ"א ס"ס שמ"ג ובתשוב' נ"ש סי' י"ד ועיין שו"ת ב"ח סי' מ"ג. ומ"מ טוב לעשות מחיצה י' להפסיק כדי שלא יבא לאכול ממנו. ח"י ע"ש:

יב

של עכו"ם. דאין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אותם ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו ועוד דנראה דרוצה בקיומו. מ"א:

יג

כלי. הטעם שרוצה בקיומו שישאר ויתקיי' החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדרה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה שהקדירה בלוע מחמץ אסור להשכירה לכתחלה אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ עמ"א. כתב עט"ז אבל ג' או ד' שבועות קודם פסח מותר בכל ענין עיין שם:

יד

חמץ. הסכמת אחרונים דהכא מיירי ששכר סתם ולא מפרש להביא עליו חמץ ע"ש. כתב הב"ח מה שנוהגין במדינת פולין שיהודים שוכרין אוראנד"י מהשררה שיש בו יורות ורחיים שלוקחין מכל שכר שמבשלין מדה וכן לוקחין מדה מאלץ מכל מי שטוחן מאלץ דאם הישראל מחוייב לתקן היורות והרחיים כשמתקלקלין אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו. כיון דמנהגם לתת חמץ הוי כנהנה מדמי חמץ ואסור ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור ק"פ לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואע"פ שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי. ואם אין הישראל צריך לתקן היורות והרחיים די שיתנה ק"פ כמו בסעיף ב'. ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל וע' ט"ז ומ"א:

טו

הנאה. כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלאו בר אכילה כגון רחיצה ודוקא אם הוא עראי שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר ח"י. ורש"ל אוסר רק לחוף הראש. ועיין שו"ת ש"א ס"ו ביהודי שהיה שכיר לשנה על שמירת היין ושכר אי מותר לשמור ולקבל המעות בעד השכר בפסח. עיין שם:

א

טור בשם רש"י ובשאר פוסקים מהא דבי ר' ינאי ס"א ע"ב

ב

טור בשם אבי העזרי

ג

שם בשם תשובת רש"י:

ד

טור בשם רשב"א ושם מפורש שהביאו לו אחה"פ

ה

שם ועיין לעיל סוף סי' תמ"ג

ו

שם ממשנה ריש פרק ה' דע"א

ז

טור והמרדכי בפרק ב' דפסחים

ח

מהא דע"א ס"ג

ט

שם במרדכי

י

טור מפני שרוצה בקיומו של איסור שלא יבקע הכלי

יא

שם בשם התוס'

א

ס"ב ישראל שמקבל כו'. דלא זכה בהו ואף בלא אמירה מן הדין מותר כמ"ש תוס' בע"ג כ"ב א' סד"ה לא יאמר. מיהו היכא כו' דדוקא נקט וכ"ש כאן ועס"ג:

א

ס"ג ישראל וא"י. כמש"ש בערלה לפרש"י ועוד סי' רצ"ד סי"ג בהג"ה:

א

ס"ד ישראל כו' דה"ל כו' ואם כו'. ע"ג ס"ב א' מ"ט שכרו כו' ותנן מכרן כו' וע"ש תוס' ד"ה והתנן. מיהו תימא כו':

ב

ואם קיבל כו' מותר. משמע אפי' הוא בעצמו וכדעת הרמב"ם שכ' ס"ס תמ"ג וכ"מ פשטא דגמ' בע"ג שם וע' תוס' שם ד"ה תנן. תימא כו' אבל בזה ניחא ועיין ר"ן רפ"ה דע"ג שהביא ראיה מירושלמי וכ' שם בשם הרמב"ן דהא דמסקינן שם קנס שקנסו בחמרין וביי"נ דוקא ביי"נ ובשביעית דתופס דמיו ואסברא ראשונה דתופס דמיו סמיך כו' ע"ש: ס"ה יש. שם שכרה לישב כו' ועיין גמרא שם ס"ה א' ל"ק הא כו' וה"ה כאן שאינו נוטל כלום בשביל החמץ שאף שאינו אופה כלל ישלם לו:

ג

וכן מותר. נלמד מהנ"ל אבל להשכיר לו שיכניס חמץ לתוכו אסורכמ"ש בירושלמי פ"ב הלכה ב' לא ישכיר ישראל את ביתו לא"י ליתן בתוכו חמץ ואע"ג שאמרו בפ"ק דפסחים ייחד לו בית כו' כאן איירי בתוך הפסח או בע"פ שכבר נאסר בהנאה וה"ל משתכר באיסורי הנאה כנ"ל וכ"מ בירושלמי שם דבתוך הפסח מיירי בתוך הפסח מהו כו' והתניא לא ישכיר כו' ועט"ז ומ"א וע' ב"י בשם אגור. ול"נ דגם ההיא דפסחים פ"ק מיירי בתוך הפסח כמ"ש שם ת"ר א"י שנכנס כו' וע"כ בתוך הפסח ועלה קאמר הפקידו כו' ייחד כו' למימרא כו' אלא דשם מיירי שייחד לו בית שלא להכניס לו חמץ ומותר אף כשמכניס בתוכו כנ"ל וע"ז אמרו שם דא"י כי קאי כו' למימרא כו' והתניא כו' דשם ג"כ שוכרו לבית דירה ואעפ"כ אסור והגאונים מפרשים דלא כפרש"י אלא ייחד לו בית שמשכיר לו בית אחר שלא בביתו וז"ש א"י שנכנס כו' ר"ל כיון שהוא עם החמץ הפקידו כו' אפילו בלא אחריות ייחד לו כו' בלא אחריות כיון שהוא בבית אחר וכן מ' בירושלמי שם חמצו של א"י בתוך הפסח מהו ר' ירמיה אמר מותר ר' ייסא אמר אסור והתניא לא ישכור את תמורו לא"י להביא עליו חמץ פתר לה בבא עמו והתניא לא ישכיר את ביתו כו' אית לך מימר בדר עמו אלמא אף למאן דמתיר אסור עמו בבית וז"ש בתה"ד ולמעלה סי' תמ"ח ס"ג שמחוץ לבית:

א

ס"ו מותר כו'. ע"א ס"ג אומר אדם לחמריו כו':

ב

ויש מתירין. שם א"ר פפא כו' רב אשי כו' וגם ס' הראשונה כן אלא שסמך עצמו על מ"ש בי"ד:

ג

ואסור. דלמא אתי למיכל כמ"ש בפ"ק דפסחים י' י"א וכמ"ש בירושלמי הנ"ל למאן דמתיר מוקים לה בבא עמו כנ"ל ואף רבנן ל"פ אלא משום דהוא עצמו כו' וע"ל סי' תקמ"ו ס"ג ה"ז דוחפו בקנה דוקא. ועוד דאין שליחות לא"י כמ"ש בב"מ ע"א ב' ואף דאין הישראל מכוין לקנותו מ"מ חייב באחריותו ועובר עליו ועוד דרוצה בקיומו כמ"ש בע"א ס"ד א' והלא רוצה כו':

א

ס"ז אסור ע' מ"א:

ב

אבל משכיר. תוספתא פ"ב אבל בירושלמי תניא שאסור בין בבית בין בספינה בין בחמור וכ"פ הגאונים וכמ"ש ביי"נ השוכר את החמור כו' שם ס"ב א' ואין חילוק בין יי"נ לשאר איסורים אלא בדיעבד לתפוס את דמיו כנ"ל ואפי' לא בא עמו אסור כמ"ש בירושלמי שם וכ"פ בי"ד סי' קל"ג ס"א ע"ש וכ"פ בהג"ה לעיל ס"ה:

ג

ויש מתירין. ר"ל שחולק על הטור וש"ע שכ' אסור להשכיר כו' אע"ג דבחמור מותר כמ"ש הטור משום דרוצה בקיומו ע"י דבר אחר כמ"ש בע"א ל"ב א' דקי"ל כמאן דאסר שם אבל התוס' שם ד"ה והאי מתירין בכה"ג כמ"ש א"ל התם כו' וז"ש בתוס' הנ"ל בס"ד ופסקינן הלכתא כמאן כו' ואינו חולק עליו במה שאסרו להשכיר שאפי' בחמורו אסור כנ"ל לכן כ' וי"מ להחם כו':

א

יאמר לו קודם הפסח – עיין ט"ז שכתב לחלק בזה דלא מהני תנאי קודם הפסח אלא בשלא הלוה לו לזמן קצוב רק שכל שבוע שמחזיק מעותיו ישלם לו רבית ובזה מהני תנאי קודם פסח והרי הוא כמתנה בתחלת ההלואה שהרי אם היה רוצה היה מסלק לו מעותיו אבל בהלוה לו למשך זמן ושבתוך הזמן אין אחד מהם יכול לחזור ושמחויב לתת לו ככרות בכל שבוע בזה לא מהני תנאי קודם פסח רק צריך להתנות בתחלת ההלואה וכההיא דסימן רמ"ה בשותפות ישראל ועכו"ם לענין שבת אכן ממג"א ס"ק ב' משמע דאין לחלק בזה עיין מחה"ש ופמ"ג וכן כתב בנה"ש ובחמד משה לדחות דברי הט"ז עיי"ש ונראה דאין דבריהם מוכרחים אלא במתרצים שניהם שבפסח יתן לו מעות אבל כשמתנה הישראל לחוד ואין העכו"ם מסכים לו לשנות מתנאם הקודם אפשר שיש שפיר מקום לדברי הט"ז דאין הישראל יכול לשנות מתנאי הראשון. ועיין בפמ"ג שגמגם ג"כ בדברי הט"ז וכתב דאין התנאי הראשון אלים כיון דלא היה משיכה והוא דבר שלא בא לעולם עיי"ש ומסיים דמ"מ במקום שדינא דמלכותא הוא שהתנאים קיימים יש להחמיר כט"ז ובדיעבד צ"ע עיי"ש ולענ"ד נראה דאף בזה אין להחמיר בדיעבד דאע"ג דדינא דמלכותא הוא שמחויב לתת לו הככרות מ"מ אין לו עליו אלא חוב ככרות ולא שהככרות גופא הם של ישראל אפילו קודם שבאו לרשותו וכמו שכתבנו במ"ב וכן מצאנו בספר בית מאיר ע"ש:

א

אסור להשכיר כלי – עיין מ"ב טעם הטור משום רוצה בקיומו ויש דעות בין אחרונים אם דוקא בשכירות או אפילו בשאלה נמי איכא איסור רוצה בקיומו עיין בח"י ובמקו"ח:

ב

בפסח – ומוכח משו"ע הגר"ז דברוצה בקיומו ליכא היתר דהאגור במשכירו קודם פסח ובכל גווני אסור אכן מב"ח משמע דבין במשתכר ובין ברוצה בקיומו בכל גווני איכא להתיר היכי שהיה קודם ל' [והוא כתב כן כפי גרסתו באגור וה"ה להני דגרסי בו קודם פסח] וכן כתב במקו"ח ודע עוד דאפילו להני דסברי דאיסור רוצה בקיומו שייך בחמץ הני דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין להחמיר וכמו לעיל ס"ד במשתכר באיסורי הנאה וכ"כ הפר"ח ועיין חמד משה מ"ש בזה:

א

במחבר ס"ב ישראל שמקבל. נ"ב והאראנדארין שנותנים שכר ויי"ש לבעלי אושפיזא למכור עיין תשובות ח"ס או"ח סי' קי"ח [ע"ד אראנדאר ישראל שמוכרים חביות יי"ש לנכרי ווירטס הייזער שלהם וזוקפין עליו במלוה והוא באחריות של הקונה הנכרי אך הרשות ביד האראנדאר הישראל לחזור וללקחו ממנו בכל שעה ושינוי הזמן ויוקרא וזולא אם עובר המוכר ישראל או לא, וכתב דלדעתי דעובר עליו משום דחמץ לא צריך שלך ממש אלא כיון שמצוי אצלו ויש לו אחיזה יד בו מקרי שלו וכו', וביטול אינו מועיל כיון שאינו שלו להפקירו ואין לו בו רק אחיזה בעלמא. אלא קודם פסח צריך ללקחו מהווירטס הייזיר לבטל קניינו הראשון ויחזור וימשוך ע"ד לקנות קנין גמור]:

ב

(שם במג"א רס"ק י"א) ד"ה שלא יבקע נ"ב עיין מס' ע"ז דף ס"ח ע"ב כי היכי דלא ?נצטרי זיקי ע"ש והתם לא שייך פירושו של המג"א ע"ש וצ"ע:

ג

(שם ס"ק י"ב) הטעם עיין סי' תמ"ב ס"ב נמחק הב' ונ"ב תמ"ה במג"א ס"ק ו' ע"ש וק"ל:

א

סעיף ג' ישראל ועכו"ם שיש להם תנור בשותפות וכו' נ"ב עיין במג"א סק"ג שכ' ובד' ימים שהם יו"ט אסור לו' לו טול אתה וכו' ועיין בח"י מה שהשיג עליו בזה ועיין בחידושי לאו"ח בהלכות חוה"מ סי' תק"ל מ"ש עליו בזה. ועוד דבריו תמוהין מברייתא מפורשת בע"ז [דף כא] דמפורש שם בברייתא דלא ישכיר אדם מרחץ לנכרי שהנכרי עושה בו מלאכה בשבתות ויו"ט א"כ נקיט נמי יו"ט והרי ביו"ט לישראל מותר ההבערה ואם אמרינן כיון דעכ"פ הבערה זו דלא הוי לצורך השוה לכל נפש הבערה זו אסורה לו ולכך חיישינן בנכרי א"כ ה"נ באם הנכרי אופה בו לעצמו ומכ"ש אם אופה בו חמץ הרי אם הישראל היה עושה כן בשביל הנכרי בפרט בחמץ הוי עושה איסור תורה דלכם ולא לנכרים וא"כ חיישינן אף בנכרי ואפשר דכוונת הח"י כיון דבאמת משכיר לנכרי התנור או אומר לו טול אתה וכו' ואינו שלוחו ואין כאן איסור רק דעיקר איסורו הוי מפני מ"ע כמ"ש בסי' רמ"ג ורמ"ד א"כ בשלמא במרחץ דניכר שהוא מרחץ ויש בו מראית עין אבל כאן אינו ניכר אם הנכרי אופה לעצמו או לישראל וא"כ ליכא מראית עין דהרואה אומר שלצורך ישראל הוא אופה ולישראל מותר באמת ובפרט כיון דעכ"פ אפשר לתלות דלישראל הוא אופה אם כן איכא תרתי להיתירא שוב דומה לשדה דמותר ועיין בט"ז סי' רמ"ד ותבין אך לפ"ז אפשר לו' דאף המג"א לא החמיר רק בפסח דבזה ע"פ רוב בין חמץ למצה ניכר היטב ע"י סדק או הכסיפו פניו גם אין דרך ישראל לאפות ע"י נכרי בפסח והם עצמם משמרין עיסותיהם בפסח א"כ דומה בזה למרחץ דאמרי' בש"ס ע"ז מרחץ לאריסותא לא עבדי אינשי כן ה"נ בפסח לא עבדי ע"י נכרים לכך מידע ידעי דלצורך עכו"ם אופה ויש חשש מראית עין אבל בשאר יו"ט אפשר דמודה להח"י דביו"ט מותר לו' טול אתה וכו' דליכא בזה מראית עין שיאמרו דלצורך ישראל הוא והוי תרתי לטיבותא ונעשה בזה כמו שדה ולמעט במחלוקת עדיף כנלפע"ד להכריע בזה לדינא ועיין בחידושי למס' ע"ז מ"ש שם בזה גם עיין בחיבורי על או"ח משנת תקצב דף ס"ח מ"ש ליישב דבריו ע"ש ודוק:

ב

(שם סעיף ו בהג"ה) ואסור לקנות חמץ לעכו"ם בפסח וכו' נ"ב עיין במג"א מ"ש בשם הריב"ש באם הישראל קנה חמץ לנכרי וכו' ועמ"ש בזה בתשובה לק"ק סקאלי בחיבורי ליו"ד מ"ה סי' ע"ו שם הארכתי בעזה"י ליישב דברי הריב"ש והמג"א ממה שהקשה אחד עליהם מדברי רש"י בפ"ק דב"מ גבי המגביה מציאה לחבירו ומן התוס' בב"ק דף ק"ב ע"ב ד"ה ומידע ידיע לבעל החטים ע"ש בעזה"י ודוק:

ג

(שם סעיף ז') אסור להשכיר כלי לעכו"ם בפסח כדי שיבשל בו חמץ וכו' נ"ב הנה למכור התבואה וכל הכלים השייכים לזה אם מותר להנכרי לעשות ממנו יי"ש או שכר בפסח הנה זה היתר פשוט לפענ"ד דלא מיבעיא אם מוכר המאלטץ שכבר הוא חמץ גמור פשיטא דמותר דהרי זה כל המכירה רק מדרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי וא"כ מה לי מכירת חמץ כך או שיעשה בהם הנכרי מה שירצה ובפרט דנהוג עלמא להיות מוכרין י"ש ומוזגין בבית ישראל ואין לך פרסום ומראית עין גדול מזה וא"כ מה איסור יש בעשיית יי"ש או שכר יותר ממזיגה אף גם אם מוכר לו תבואה כך והוא עושה ממנו מאלטץ בפסח [ומלבד זה הוגד לי כי א"א לעשות יי"ש ושכר רק ממאלטץ שכבר נעשה רבע שנה מקודם] נמי אין איסור דאין לו' כיון דמקודם לא היה חמץ ולא היה בכלל הביטול א"כ שוב לא מהני בי' מכירה דהוי רק הערמה והוי בשל תורה גם זה אינו חדא דהרי דעת כמה אחרונים להקל אף במכירת הבהמות להאכילם חמץ והשיגו על התבואות שור ז"ל א"כ ס"ל דמהני הערמה אף בשל תורה והכי נהוג עלמא כי א"א להעמיד הדת על תלה ולאסור זה וא"כ לא גרע זה ממכירת בהמות דהוה ודאי איסור תורה ועוד הן אמת דהחק יוסף בסי' תל"ד כתב דמה שנתחמץ בפסח אינו בכלל ביטול אבל זה טעות כיון דבלא"ה ביטול כזה לא מהני דבעינן בפני ג' גם ביטול בלב לא מהני רק עיקר הטעם כמ"ש הר"ן כיון דבלא"ה אינו ברשותו א"כ בגילוי דעת בעלמא דלא ניחא ליה סגי א"כ מהני גילוי דעת כזה אף מקודם שנתחמץ כיון דבשעה שנתחמץ לא יהיה ברשותו רק דעשאו כאלו הוא ברשותו ואם גילה דעתו מקודם דלא ניחא ליה בחמץ אז כיון דהוי גילוי דעת תחלה לא עשאו הכתוב אח"כ ברשותו וראיה מפורשת לזה ממה דאמרינן בפסחים דף ז' דמשני הבמ"ע בתלמיד היושב לפני רבו ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתיירא שמא תחמיץ דקדים ומבטל לה מקמי דתחמיץ וכו' וא"כ היאך נקט בברייתא שם מבטלו בלבו הרי ביטול בלב לא מהני כיון דעדיין היתר הוא ובע"כ דמועיל אף על אחר זמן וא"כ מוכח דמהני אף לחמץ שנתחמץ תוך הפסח כיון דגילה דעתו מעיקרא ואין לו' דהתם הוי דעתו על זה אבל בחמץ דלא הוי דעתו עלי' שנתחמץ לא מהני עליו הביטול ואפשר דזה הוי כוונת החק יוסף אבל באמת זה אינו כיון דמתורת גילוי דעת אתינן עלה מה לי זה או זה כיון דהכתוב לא עשאו ברשותו היכי דגילה דעתו דלא ניחא לי' א"כ ה"נ בזה כיון דגילה דעתו דלא ניחא ליה בחמץ ממילא לא עשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו וממילא אינו שלו ועוד הרי הוא אומר דחזיתיה ודלא חזיתיה דחמיתיה ודלא חמיתיה א"כ הכל בכלל ועוד אף אם יהיה כן כוונת הפוסקים היינו רק אם נתחמץ לו איזה חמץ בפסח שלא ידע בשעת הביטול שיתחמץ לו אבל בזה ידע תחלה שיתחמץ בפסח וא"כ היינו ממש דין עיסה מגולגלת דמפורש דמהני לה ביטול וא"כ שוב הוי המכירה רק מדרבנן ואדרבא נ"ל דבפסח מהני המכירה אף לעשות מלאכה בשבת ול"מ ביו"ט דמיקל החק יעקב בלא"ה בסי' זה רק בשבת נמי מותר דבזה ליכא חשש מראית עין כיון דידוע דהכל מוכרין חמצן בפסח עם הקרקע אף בימות החול היינו חוה"מ וכיון דנהגו היתר בזה במזיגת יי"ש ולא חששו למראית עין מכח דהכל מוכרין החמץ א"כ מה לי בשבת או בחול לכך עדיף שבת זה משבתות של כל השנה כן היא ברור ולא הוצרכתי לכתוב זה אלא לאפוקי מדעת המינים האומרים להיפוך כתבתי זה לזכרון ויסכר פי דוברי שקר ודו"ק:

א

[א] אחר פסח וכו'. פירש ככרות אבל כשפורע מעות מותר אף תוך הפסח:

ב

[ב] [לבוש] אסור וכו'. והב"ח מותר דיעבד אף לא התנה ואם נותן לו קמח או מעות ונראה דאף ללבוש מותר דלא גרע מחמץ שנתחמץ אחר הפסח וכן הסכים חק יעקב וכן הדין בלוקח חק מן הכותים שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע:

ג

[ג] [לבוש] יכול וכו'. דוקא שנוטל ממנו דמים מתחילה (טור והגהות מיימוני וב"ח ומגן אברהם), והט"ז נדחק בפירוש הגהות מיימוני דכוונתו לכתחילה מותר כיון שרוצה ליקח והיינו לפי העתקתו שנוטל דמים וליתא כן למעיין בגוף אלא שנוטל דמים ומשמע שכבר נטלו:

ד

[ד] קודם פסח וכו'. מיהו בשבת וארבע ימים יום טוב אסור כמו שכתב בסימן תמ"ה (מגן אברהם), וחק יעקב תמה ומתיר ביום טוב כיון דמותר הבערה לצורך מכל שכן שאין חשש איסור אם עביד כותי בשליחותו, עד כאן, ולעניות דעתי סבירא ליה למגן אברהם כיון דאין ראוי החמץ לישראל הבערה כזה איסור גמור אף על ידי כותי:

ה

[ה] אסור לקבל וכו'. אף קודם פסח:

ו

[ו] ואם קיבל וכו'. דוקא קודם שנודע לבית דין שיאסרו השכר עליו דאם הבית דין אסרו עליו וקיבלן אחר כך אסור ליהנות הימנו ב"ח, עיין סוף סימן תמ"ג:

ז

[ז] המעות מותר וכו'. אבל אם קיבל הככרות אסור ליהנות דזכה בהם בפסח כיון שדרכן לעולם לתת ככרות (מגן אברהם):

ח

[ח] [לבוש] ויש אוסרין וכו'. בשולחן ערוך לא הביא סברא זו רק סברא ראשונה, ועיין ס"ק י"א:

ט

[ט] בית לדור וכו'. אבל כשמשכירו בפירוש לשם חמץ אסור ודוקא תוך פסח או ערב פסח (אחרונים), ועיין סעיף ז' שכתב הלבוש דדוקא בהבלעה מותר קודם פסח גבי כלי:

י

[י] הילך דינר וכו'. והוא קונה חמץ ואוכלת חוץ לביתו אבל לא יאמר קני חמץ ואכלי (אגודה פרק כל שעה):

יא

[יא] אבל לא יאמר לו צא ואכול וכו'. והוא הדין כשאומר לחנוני תן לו ואני פורע אפילו אמר קודם פסח שיתן בפסח וכל זה כשידוע שיתן לו חמץ ואף בידוע אם אמר לפועלים או לחנוני שיתן מצה מותר כמו בסעיף הקודם, כל זה מתשובת ב"ח דף ק"ב:

יב

[יב] ויש מתירין וכו'. וכן עיקר (מגן אברהם), ונראה טעמו משום דביו"ד סימן קל"ב פסק כשולחן ערוך להתיר, אבל בהג"ה פרישה מחלק דחמץ חמור יותר מיין נסך וכמו שכתבתי בספרי ליו"ד שם, ועוד הבאתי חילוק מב"ח סעיף י"ג שם בעבדו ושפחתו כיון דמחויב ליתן להם מזונות ממש אסור אבל פועליו שאם רוצה נותן להם מעות מותר, וכן מצאתי בתשובת ב"ח וכן עיקר, ובספר חק יעקב הבין דהב"ח התיר בכל ענין כמו הג"ה פרישה והנראה לעניות דעתי כתבתי. כתב מגן אברהם מי שיש לו תינוק וצריך לשתות שכר חמץ מותר לומר לו לכותי תן לו לשתות חמץ ואני פורע כמו בפועלים, אבל הוא לא יקח החמץ בידו ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי, עד כאן, ונראה לי אף שכתבתי לאסור בעבדו מכל מקום הא מדמה תינוק לפועלים ועוד דבחולה אף שאין בו סכנה כדי המתירין אף בעבדו לסמוך:

יג

[יג] הקדים דינר וכו'. ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל כמו שכתב ביורה דעה סימן קל"ב (מגן אברהם), אבל הט"ז וש"ך הסכימו שם דאף שאינו בעין אסור וכן משמע בט"ז כאן:

יד

[יד] [לבוש] שהרי וכו'. ומגן אברהם כתב עוד טעם דאסור משום רוצה בקיומו דמה שהחזיק לו הכותי טובה חשיב כשכר אם לא שהוא שלא בפני כותים, מיהו לפסוק חמץ מבהמת כותים אף בפניו מותר משום צער בעלי חיים:

טו

[טו] [לבוש] ולמעשה וכו'. הב"ח ונחלת צבי ושיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם האריכו ועיקר לאסור לכתחילה תנור וכלים אפילו להשאיל אבל בית וחמור מותר להשאיל ולא להשכיר מיהו בחמור דלא מסתמא לחמץ קיימי מותר להשכיר בסתם ובהתנה לשום בכלים ואינך מצה דעת הב"ח והנחלת צבי להתיר דלא כשיירי כנסת הגדולה, ודרך מכירה או נתינה שרי אף לכתחילה בכל דבר:

טז

[טז] יש מתירין להחם וכו'. בנחלת צבי תמה על רמ"א שכתב זה בשם תוס' פרק אין מעמידין וליתא דלא התירו אלא ביבש אבל בלח אסור, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם, ובספרי ליורה דעה סימן צ"ד סעיף ג' הוכחתי דתוס' מיירי לאכילה אבל לחוף הראש או לרחוץ מודים דשרי אף בלח ושם הארכתי בדינים אלו, ובזה מיושב נמי קושיית מגן אברהם מהא דנוהגין לאסור למכור לכותי תרנגולת שנמצא בה חיטה דשאני מידי דאכילה ואם כן אם נתחמם בו מידי דאכילה אסור אף למכור לכותים. כתב הב"ח השוכרים מהמושל יורות ורחיים שדרכן ליתן מכל בישול מדה אחת וכן מדה מלצין ברחיים וימכור לכותי כל מדות שיגיע עליו בפסח ויטול דמים מיד ודוקא כשישראל צריך לתקן היורות והרחיים אבל אם אין צריך לתקן יתנה עם כותי קודם פסח שיתן לו מעות ובדיעבד יכול לקבל המדות אף לא התנה. וכן אם אינו יודע מי יבשל שיתנה עמו הוה ליה כדיעבד, עד כאן, ודעת מגן אברהם דאף באין צריך לתקן אין תקנה אלא במכירה, אם יצוה לטוחנים שלא יפרישו המדות בפסח רק יכתבו הכותי שטחנו בפסח ויגבה מהם אחר פסח, עד כאן, והט"ז תמה דמכירה לא שייכי בדבר שלא בא לעולם, עד כאן. ולעניות דעתי לתרץ כמו שכתב מגן אברהם דמכור גם כן היורת לכותי והיורה הוא בעין, ועוד אפשר כמו שכתב בחושן משפט סימן ר"ט דאם מכר האילן לפירותיו קנה, והכא נמי יוכל למכור היורה למדות, ועוד דהא בחושן משפט שם כשבא לעולם ותפס קנה, אם כן הכא נמי כיון שהכותי מקבלו קנה. ועוד תמה הט"ז על מה שמקילין בכל שבתות השנה, ולעניות דעתי מסתמא עושין תקנה כמו גבי מכס ומטבע שנתבאר בסוף סימן רמ"ד. עוד כתב הט"ז קולא גדולה כיון שאין ביד המחזיק אורנד"א למחות שלא יבשל או לטחון כותי יוכל לומר לא ניחא לי דליקני בשעת האיסור כיון שאפשר שיוכל לבוא אחר הפסח, עד כאן, ועל זה אפשר לסמוך בדיעבד אף בצריך לתקן היורת וישראל שהיה לו רחיים שלו לחלוטין אסור ליתן כלל ליטחון בשבתות ובפסח ואין תקנה אלא למכרם לכותי על שנה או חצי ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם:

א

לפורעו. דשעת פרעון אין הראשון בעין ולאו חליפי חמץ נינהו וכ"א להדי' בש"ס דהפועלי' בע"ז דבי ר' ינאי יזפי מעניים פירות בשביעית ופרעו כו' מכ"ש בחמץ דאינו תופס דמיו:

ב

כדי. ע' ב"ה ס"ק י"ג מ"ש להתיר בתנור וכ' המ"א דאיירי בשכרו סתם ותנור מסתמא לאפות בו חמץ משא"כ בכלי וחמור סתמא מותר ובזה יתורץ דלא יסתרו דברי ש"ע מסעיף ד':

ג

חמץ. ודברי תוס' פסחים כ"ב משמע דאם בהמת עכו"ם טעונה חמץ אסור לפרוק ממנה אלא שלא בפניו. ולתי' קמא שרי משום צער ב"ח ע"ש:

ד

המנהג. וע' סימן תמ"ב ותמ"ז דאנן קי"ל לאסור למכור לעכו"ם תרנגולת שנמצא בה חטה אף שלא נהנה מחמץ ועי' י"ד נ"ד. ועוד לפ"ז נימא תבשיל שנתבשל בכלי חמץ מותר למכרו לעכו"ם והמעגלי צדק כ' דאיירי בכלי המיוחד לכביסה ולרחיצה דוקא ע"ש ובת"ח בי"ד שם:

א

א) [סעיף א'] ישראל שלוה כבר וכו' ויש מקומות שנהגו שלא ללוות אשה ככר מחברתה לפני הפסח שתשלם לה לאחר הפסח וכמדומה אני משום חשש רבית נגעו בה שהמלוה את חבירו סאה בסאה או ככר בככר וקבע לו זמן עד יום פלוני ה"ז אסור. ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כל שעה. ד"מ או' א' כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. ולפי מ"ש מור"ם ז"ל ביו"ד סי' קס"ב סעי' א' בהגה שמותר ללות ככר בככר וכו' יעו"ש היה נראה להקל אמנם כיון דהריא"ז עצמו לא החליט שמטעם זה נהגו אלא כתב כמדומה נראה שאין להקל במקים שנהגו דאפשר שנהגו לאסור מטעם אחר. וגם במקום שלא נהגו איסור נראה דיש להחמיר לכתחלה ללוות קו"פ ולפרוע אחר פסח שכ"מ לשון הש"ע שכתב ישראל שלוה משמע דדוקא אם לוה ולא פרע צריך לפרוע אחר הפסח אבל לכתחלה צריך לפרוע קו"פ אם אפשר.

א

ב) שם. צריך לפורעו וכו' ואין בו איסור משום חמץ שעבר עליו הפסח כיון שלא היה בעין בשעת איסור. טור. לבוש. מ"א שם. ח"י או' א' וכתב שם ח"י דאם פורע לו מעות במקום הככר אפי' בתוך הפסח מותר יעו"ש. וכ"כ א"ר או' א' א"א או' א' ר"ז או' א'.

א

ג) שם. צריך לפורעו וכו' ואפי' אם היה הככר הראשון בעין כגון שהשואל עשה או שגג ולא ביערו חייב לפרוע לו וליתן לו ככר אחר לאחר הפסח. מאמ"ר או' א' וכ"כ המק"ח או' א' א"א או' א' ח"א כלל קכ"ד או' כ"ב.

א

ד) שם. צריך לפורעו וכו' וישראל שהלוה חמץ לעכו"ם קו"פ ישלם לו חמץ כיוצא בו לאחר הפסח דהואיל ואינו מחזיר לו חמץ הראשון בעינו מותר, ריא"ז הב"ד בשה"ג פ' כל שעה. כנה"ג בהגה"ט. אבל הפר"ח השיג עליו וכתב דאף אם נותן לו חמץ הראשון מותר ואף באכילה דכיון שהלוהו לעכו"ם קם ליה ברשותיה והו"ל חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח דמותר אפי' באכילה. וכן הסכים א"א שם. ר"ז או' ב'.

א

ה) [סעיף ב'] יאמר לו קודם פסח וכו' הט"ז סק"א לחלק יצא דאי מצי מסלק ליה בכל שבוע מועיל התנאי קו"פ אבל אם זקף עליו הרבית בפ"א ולא מצי לסלק ליה עד זמן שביניהם לא מועיל התנאי קו"פ וצריך להתנות בתחלת המקח וכמ"ש לעיל בסי' רמ"ה בענין שותפות העכו"ם יעו"ש. אמנם הנה"ש או' א' כתב על דברי הט"ז הנז' דאינו מוכרח דאפי' לא מצי לסלק ליה עד זמן שהתנו ביניהם יכול להתנות קו"פ ולא דמי הכא לס' רמ"ה יע"ש. וכ"כ החמ"מ או' ב' והמש"ז או' א' אלא שכתב שם המש"ז דהיכא דדינא דמלכותא דאין אחד מהם יכול לחזור לכתחלה יש להחמיר כמ"ש הט"ז ודיעבד צ"ע עכ"ל אבל בב"ה כתב דגם בזה אין להחמיר בדיעבד יעו"ש. וכ"מ בח"י או' ג' שכתב דאין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב הפו' יעו"ש.

א

ו) שם, וכיון שהתנה עמו וכו' משמע אבל אם לא התנה עמו כך קו"פ אסור וכמ"ש ב"י בשם אבי העזרי יעו"ש. וכ"כ הלבוש. אבל הב"ח כתב לכתחלה יש לחוש לסברת ראבי"ה אבל בדיעבד מותר אפי' לא התנו כל עיקר יעו"ש. והב"ד מ"א סק"ב. חק יוסף או ב' מק"ח או' ב' ח"א כלל קכ"ד או' י"ד. והפר"ח כתב דא"צ לומר שום דבר קו"פ אלא מן הסתם מקבל מהם אחר הפסח ככרות חמץ שהיו ראויים לתת לו בפסח כדמשמע מדברי הגמ"י ומרדכי שהביא בב"י יעו"ש. וח"י או' ג' כתב דהעיקר כמשמעות לשון הש"ע והלבוש דלכתחלה טוב להתנות כך ואם מתנה כך אף אם נותן לו העכו"ם אח"כ חמצי שעבר עליו הפסח ג"כ שרי ואם לא התנה עמו כן אם העכו"ם נותן לו אח"כ קמח או מעות או חמץ שנעשה אחר פסח שרי דחליפי חמץ מותרין כמ"ש לעיל סי' תמ"ג וכן הדין בלקח חק הכומרים (פי' שהמלך ניתן לכומרים לחם חקם בכל שבוע והם מכרו לישראל בתחלת השנה כל הלחם של כל השנה) שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב הפו' עיין ח"מ סי' קצ"ד וש"כ שם סק"א עכ"ל. אמנם הר"ז או' ג' פסק כדברי הב"ח דלכתחלה צריך להתנות ובדיעבד שלא התנה אף אם הביא לו העכו"ם אחר פסח בעד שביע של פסח ככרות שנתחמצו בפסח מותר לו לקבלם ולאכלם. ובאו' ד' כתב דכן הדין בלוקח חק הכומרים דלכתחלה צריך להתנות עמהם ובדיעבד שלא התנה עמהם כלום ולאחר הפסח נתנו לו בעד שביע של פסח לחם חמץ שנתחמץ בתוך הפסח מותר לו לקבלו ולאכלו יעו"ש.

א

ז) והא שכתב הר"ז דפת כומרים מותר לאוכלו היינו משום דהוי כפת פלטר משום דעשוי לחלק ולהנתן במתנה וכמ"ש בס' זבחי צדק על יו"ד סי' קי"ב או' כ"ד בשם כמה פו' יעו"ש. וכן מ"ש דפת של רבית מותר לאוכלו היינו נמי אם הוא פת פלטר אבל אם הוא פת של בעה"ב אסור באכילה כמ"ש ביו"ד סי' קי"ב סעי' ב' וגם הא דפת פלטר שרי היינו דוקא במקום שנהגו להקל בפת פלטר וכמ"ש ביו"ד שם.

א

ח) [סעיף ג'] ישראל ועכו"ם שיש להם תנור וכו' ותנור של ישראל ומלאי של ישראל שאופין העכו"ם חמץ בשבילו כל השנה אין תקנה אלא שישכיר התנור לעכו"ם ל' יום קו"פ ואז אף אם ישכירנו לאפות בו חמץ מותר. שו"ת זר"א א"ח סי' נ"ב. מחב"ר או' א'.

א

ט) שם. אומר לעכו"ם קו"פ וכו' ואעפ"י שנתבאר לעיל סי' רע"ה דלא מועיל תנאי אלא בתחלת השותפות מ"מ הכא שאני דאין איסור אלא משום קנס ובכגון זה לא שייך למקנסיה והכי מתבאר מדברי הפו' דלענין חמץ בפסח קיל טפי. מאמ"ר או' ג' וכתב דהט"ז דחה דברי מרן בשתי ידים ולפי דעתו יפה כיון הש"ע שתלה הכל בתנאי יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ב' להשיג על דברי הט"ז יעו"ש.

א

י) שם אומר לעכו"ם קו"פ וכו' ואם לא אמר אפי' מעות אסור לקבל בעד חלקו אחר הפסח משום דהו"ל משתכר באיסורי הנאה ומיהו אם כבר קבלם מותרים וכמ"ש בסעי' שאח"ז יעו"ש,

א

יא) שם. ואני אטול אח"כ. משמע אפי' לחם מותר ליקח אח"כ וכ"ש מעות עו"ש או' ב' ח"י או' ד' א"א או' ג' זהו לפי דברי הש"ע שפסק כדעת המרדכי שהביא בב"י אבל בשם הגמ"י כתב דצריך למכור חלקו של אותו שבוע וליקח הדמים קו"פ יעו"ש. וכ"פ הב"ח. וכ"כ מ"א סק"ג. ח"י שם א"א שם. חק יוסף או' ג' ח"א כלל קכ"ד או' ע"ו. וכן הסכים הפר"ח אלא שכתב דיש להחמיר יותר וצריך להתנות מתחלת השותפות כמו לענין שבת לעיל סי' רמ"ה ואם לא התנו בתחלת השותפות אין תקנה אלא יחלקו ויעקרו השותפות ויחזרו וישתתפו ויתנו שהעכו"ם יקח שכר ימי הפסח והוא יקח כנגדם ימים אחרים יעו"ש. והמק"ח בביאורים או' ב' כתב דאם חילק עצמו שבוע אחת קו"פ שאומר לעכו"ם אני אטול שבוע זו ואתה תטול שבוע שאחריה שהוא של פסח לכ"ע מותר דהוי כנטל דמים מקודם עכ"ל נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא. וע"כ נראה דלכתחלה יש לעשות כמ"ש הפר"ח להתנות בתחלת השותפות ואם לא התנה וקשה עליו אח"כ לבטל השותפות ולחזור ולהשתתף ולהתנות בתחלת השותפות אז יעשה כמ"ש המק"ח שיקח הישראל שבוע שלפני הפסח והעכו"ם יקח שבוע הפסח. ואם זאת אינו יכול לעשות כגון שלא נזכר עד שלא נשאר כ"א יום או יומים לפני הפסח אז יעשה כסברת הב"ח ודעמיה דהיינו שימכור חלקו לעכו"ם ויהיה כל התנור בימי הפסח לעכו"ם ויקבל הדמים קו"פ. ואם גם זאת אינו יכול לעשות כגון שהעכו"ם אלם ואינו חפץ לעשות טובם עם ישראל לקנות ושיתן לו דמים קו"פ אז יש לעשות כדברי הש"ע ובלבד שצריך להתנות עמו שיקבל כל אחד מה שיבא לו הן רב הן מעט הן יאפו או לא וכמ"ש ח"א שם.

א

יב) שם. ואני אטול אח"כ. ומ"מ בשבת שבתוך הפסח לא מהני במה שאומר טול אתה אלא א"כ התנו בתחלת השותפות כמו בשאר שבתות השנה כמבואר לעיל סי' רמ"ה יעו"ש. ח"י או' ד' והמ"א סק"ג כתב דגם בד' ימים שהם יו"ט אסור לומר טול אתה וכו' כמ"ש סי' רמ"ה עכ"ל וכ"כ ח"א שם. מיהו ח"י שם תמה על דברי המ"א הנז' דהא הבערה שרי ביו"ט יעו"ש. אבל הא"ר או' ד' תירץ כיון דאין ראוי החמץ לישראל הבערה כזו איסור גמור הוא אף ע"י כותי יעו"ש. וכ"כ א"א או' ג' וחק יוסף או' ג' תירץ משום דאסור לעשות דבר ע"י שליח כדי להשתכר ביו"ט יעו"ש. והחמ"מ או' ה' תמה על ח"י מדברו הטור סס"י רמ"ג וב"י שם ריש הסו' שכתבו גבי תנור דכל היכא שאסור בשבת ה"ה ביו"ט וכתב שכ"ה בגמ' דשכר יו"ט אסור כמו שכר שבת יעו"ש. וכ"ז אם לא נטל דמים תחלה אבל אם נטל דמים תחלה קו"פ כמ"ש באו' הקודם אז שרי כה"ג שכר שבת ויו"ט א"א שם.

א

יג) [סעיף ד'] ואפו בו עכו"ם וכו' משמע אפי' שלא מדעת הישראל. וכ"כ הר"ז או' ה' ח"א כלל קכ"ד או' ט"ז.

א

יד) שם. אפי' מעות אסור לקבל וכו' ואפי' קודם פסח ב"ח. א"ר או' ה' א"א או' ד' וכן לאחר הפסח אסור לקבל אפי' מעות, ר"ז שם.

א

טו) שם. אפי' מעות אסור לקבל וכו' כיון שהתנור של ישראל ול"ד לסעי ג' דהתם הוא התנור של שותפות. ועיין ט"ז סק"ג שכתב שיש דעות מחולקות בשני סעיפים אלו ומתמיה על הש"ע אבל בשכנה"ג האריך להוכיח דאין כאן מחלוקת כלל יעו"ש. וכן הסכים ח"ו או' ה' מאמ"ר או' ד' נה"ש או' ג' מש"ז או' ג' חמ"מ או' ה'.

א

טז) שם. מותר ליהנות מהם. דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש ססי' תמ"ג. לבוש. ב"ח. מ"א סק"ד. פר"ח. ואפ"ה אסרו לכתחלה משום קנס דהו"ל משתכר באיסור הנאה לכתחלה. ב"ח. ח"א כלל קכ"ד או' ט"ז. ועיין לעיל סי' תמ"ג או' ל'.

א

טוב) שם. מותר ליהנות מהם. ואף לדידיה שרי. פר"ח. הגר"א. ובין קודם. פסח ובין אח"כ בדיעבד שרי א"א או' ד' וכ"כ הר"ז או' ה' דאפי' אם עבר וקבל המעות מן העכו"ם בתוך הפסח מותר לו ליהנות מהם.

א

חי) שם. מותר ליהנות מהם. ודוקא קודם שנודע לב"ד שיאסרו השכר עליו דאם הב"ד אסרוהו עליו וקבלן אח"כ אסור ליהנות מהם. ב"ח. שכנה"ג בסגב"י או' ג' א"ר או' ו'.

א

יט) שם. מותר ליהנות מהם. ודוקא שאפו בלי ידיעת הישראל. מק"ח או' ד' אמנם עיין לעיל סי' תמ"ג או' ל"א שהבאנו פליגתא בענין אם קנו דבר בחמץ מותר די"א דוקא בלי ידיעתו וי"א דאפי' אם קנה בעצמו יעו"ש וא"כ לדעת המתירים שם ה"ה הכא אפי' אם אפו בידיעתו אם עבר וקבל המעות מותר ליהנות מהם אפי' הוא בעצמו.

א

ך) שם. מותר ליהנות מהם. אבל אה קבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכן לעולם לתת ככרות וא"כ הו"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח. מ"א סק"ד. א"ר או' ז' ר"ז שם. ח"א שם.

א

כא) ואם יש לישראל זה גזבר גוי שמשכיר התנור ומיחה לגזבר שלא ישכיר התנור בפסח ושלא בידיעת הישראל השכיר הגזבר וקיבל המעות מותר הישראל לקבל ממנו המעות אבל אם קיבל ככרות אף בזה אסיר. מק"ח שם. ח"א שם. ואפי' לא באו הככרות בפסח ליד גזבר הישראל אלא אח"כ הדין כך נה"ש או' ד'.

א

כב) [סעיף ה'] יש מי שמתיר וכו' כ"כ הטור בשם הרשב"א וראייתו מדתנן בע"ז (ס"ב ע"א) שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אעפ"י שא"ן העבר לי חבית של יי"נ ממקום למקום שכרו מותר עכ"ל אלא שהרב"י כתב עליו דלפום פשטא דמתני' אין משם ראייה יעו"ש וע"כ כתב דין זה בש"ע בשם יש מי שמתיר. וכ"כ בשו"ת זר"א סי' נ"ב דדין זה אינו מוסכם ומה גם דהוי כחוכא ואיטלולא להשכיר לגוי לאפות בו מצה והרי אנן סהדי דאין הגוי נוטלו אלא לאפות בו חמץ יעו"ש. והביאו מחב"ר או' ב' וכ"כ הכס"א או' ג' אמנם המ"א סק"ה וח"י או' ז' והפר"ח והגר"א כתבו ליישב דברי הרשב"א הנז' יעו"ש. וגם מה שהקשה ע"ז הט"ז סק"ד יישב ח"י או' ח' ושאר האחרונים יעו"ש ומשמע דדעתם לפסוק כרשב"א שהוא יש מי שמתיר שהביא בש"ע. וכ"פ הר"ז או' יו"ד. ח"א כלל קכ"ד או' י"ז. ומיהו צריך לשכור לעכו"ם בדבר קצוב ע"מ לאפות בו מצה הן הרבה הן מעט או לא יאפה בו כלום שנוטל שכרו משלם כמ"ש הפר"ח, וכ"כ הר"ז שם. וכשמתנה עמו כך אעפ"י שהעכו"ם אופה בו חמץ בפסח א"צ למחות בידו ומותר לקבל ממנו שכר התנור אפי' בתוך הפסח. ר"ז שם. ועיין לקמן או' כ"ד.

א

כג) שם. יש מי שמתיר וכו' אבל אם העכו"ם יאפה בו חמץ ומצה מותר לכ"ע שהישראל יחשוב שמקבל שכרו בעבור המצה שאפה בו ולא בעבור החמץ. לבוש. עט"ז.

א

כד) שם הגה. וכן מותר להשכיר לו בית לדור וכו' משמע דאסור להשכירו לשום בו חמץ דמשתכר באיסורי הנאה. ודוקא כשמשכירו בתוך הפסח או בע"פ. מ"א סק"ו בשם האגור. וכ"כ הט"ז סק"ה. ח"י או' ט' א"ר או' ט' חק יוסף או' ו' הגר"א. ח"א כלל קכ"ד או' י"ז, וכ"כ הר"ז או' י"א דכ"ז כשמשכיר לו בתיך הפסח או בע"פ אפי' קודם שעה ה' אבל קודם ע"פ מותר להשכיר לעכו"ם בין חמור בין תנור בין חדר אעפ"י שהעכו"ם מפרש לו שישתמש בהם חמץ בפסח וע"מ כן הוא שוכרם ממנו דכיון שהעכו"ם יכול להשתמש יום אחד בהם חמץ בשעת היתר דהיינו משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בע"פ א"כ השכר שניטל ממנו הישראל אינו ניכר ונראה שהוא בעד שעת איסור דהיינו בעד שבוע של פסח אלא בעד שעת היתר דהיינו בעד מה שהעכו"ם יכול להשתמש בהם חמץ משעה שמשכירם לו עד שעה ששית בע"פ עכ"ל. מהו הב"ח כתב בשם האגור דאינו מותר להשכיר ביתו להניח בו חמץ אלא א"כ היה ל' יום קו"פ וכ"כ הפר"ח. וכתב שם הב"ח נראה דה"ה בחמור וכלי ותנור אבל בפחות מל' יום אסור לכתחלה כמו בע"פ עצמו כיון דחל עליו חובת ביעור יעו"ש. וע"כ יש להחמיר לכתחלה היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר יש לסמוך על המתירין. ויתבאר עוד מזה לקמן סעי' ז'.

א

כה) וכתב שם הפר"ח דבחנם ובשאלה שרי ליתן ביתו לעכו"ם להניח בו חמץ דהא אינו נהנה באיסורי הנאה יעו"ש והביאו מחה"ש סק"ו. ומיהו בכלי אין מועיל זה דהא רוצה בקיומו של חמץ וכמ"ש לקמן או' מ"ט יעו"ש.

א

כו) שם בהגה. בית לדור וכו' הסכמת ראשונים ואחרונים דאע"ג שהשכירו סתמא לדור בו הוא ולא אתא לאפוקי אלא היכא שמשכירו בפי' לשם חמץ. ח"י או' ט' מק"ח אי' ה' ונראה דה"ד אי לא ידעינן בודאי שהעכו"ם לוקחו להניח בו חמץ דאל"כ הו"ל סתמו כפירושו שמשכירו לחמץ ובכה"ג ודאי שצריך להתנות. ועיין לעיל סי' תמ"ח סוף או' מ"ד.

א

כז) [סעיף ו'] מותר לומר לעבד וכו' ואעפ"י שמזונותיו עליו. טור. לבוש.

א

כח) שם. אעפ"י שיודע שיקנה חמץ. ואין זה כקונה חמץ שהרי העבד בר דעת הוא וקונה לדעתו מה שירצה ואין לו על רבו אלא שיתן לו מעות לקנות לו מזונות. לבוש.

א

כט) שם. אעפ"י שיודע שיקנה חמץ. אבל לא יאמר קנה חמץ ואכול. אגידה פ' כ"ש. א"ר או' יו"ד.

א

ל) שם. אעפ"י שיודע שיקנה חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא. אגודה שם מ"א סק"ז מק"ח או' ו' חמ"מ או' ז' א"א או' ז'.

א

לא) שם. אבל לא יאמר לו צא ואכול וכו' ודוקא שא"ל צא ואכול חמץ או שיודע בודאי שיאכל חמץ. מ"א סק"ח. מיהו הח"י או יו"ד כתב דמשמעות לשון הש"ס משמע אפי' בחשש בעלמא אסור יעו"ש. אבל החק יוסף או' ז' כתב כדברי מ"א. וכ"כ החמ"מ שם. וכ"כ המק"ח או' ז' וכתב ודלא כח"י. וכ"כ א"א או' ח' דבספק אין להחמיר.

א

לב) שם. ואני פורע. וכשאומר לחנוני תן לו ואני פורע אפי' אמר קו"פ שיתן לו בפסח אסור וכ"ז כשידוע שיתן לו חמץ. ואף בידוע אם אמר לפועלו או לחנוני שיתן לו מצה מותר כמו בסעי' הקודם. א"ר או' י"א מתשו' ב"ח דף ק"ב. ועיין שע"ת או' י"א.

א

לג) שם. ואני פורע. שכיון שנותן לו החנוני לעבד על דעת שיפרענו הוא הוי החנוני שלוחו והוי כאלו מאכילו הוא חמץ בידים וכיון שמזונותיו עליו נמצא שנהנה הוא מן החמץ שמאכילו ופורע חובו המוטל עליו לזונו מזה החמץ. לבוש. ומי שראה בהמה נודדת ללחם ליכא איסורא לומר לגוי חנוני תתן לה לחם ואני פורע. ת"ת אדם סי' ט"ו. רו"ח או' ב'.

א

לד) שם. ויש מתירין וכו' שכיון שעדיין לא נתן המעות לחנוני לא חשיב כחמצו מה שנותן החנוני לעבדו לבוש.

א

לה) שם. ויש מתירין וכו' הב"ח פסק להחמיר כדיעה ראשונה. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט או' ב' דדעת הש"ע להחמיר לפי הכלל המסור בידינו שסברא שמביא בסתם היא העיקרית. וכ"כ ח"י או' י"א וכתב דאע"ג דביו"ד סי' קל"ב סעי' ד' פסק להקל צ"ל דחומרא דחמץ שאני יעו"ש. וכ"כ א"א או' ט' וכ"כ א"ר או' י"ב אלא שכתב עוד חילוק דבעבדו ושפחתו כיון דמחויב ליתן להם מזונות ממש אסור אבל פועלים שאם רוצה נותן להם מעות מותר יעו"ש. מיהו המ"א סק"ט כתב דעיקר כדברי היש מתירין, וכ"כ הפר"ח, מק"ח או' ח' ר"ז או' כ"א אלא שבסוף או' כ"ג כתב דטוב לחוש לדיעה ראשונה. וכ"כ ח"א כלל קכ"ד או' כ"א דבשעת הדחק מותר לומר לו ג"כ צא ואכול ואני פורע וכן מותר לימר לחנוני תן לעבדי לאכול ואני פורע עכ"ד. וכ"כ קיצור ש"ע סי' קי"ז או' י"א. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז'.

א

לו) שם. אלא א"כ הקדים דינר. ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל וכמ"ש ביו"ד סי' קל"ב סעי' ד' מ"א שם. מק"ח או' ט' אבל הט"ז וש"כ שם הסכימו דאף שאינו בעין אסור וכ"מ בט"ז כאן. א"ר או' י"ג. וכן הסכים הפר"ח בסעי' זה. וכ"מ מדברי הר"ז או' כ"ב וח"א כלל קכ"ד או' כ"א שכתבו סתם אסור להקדים דינר משמע דאפי' אינו בעין אסור.

א

לז) שם. אלא א"כ הקדים דינר. ואם לא הקדים דינר מותר לומר תן לפועלים חמץ ואני פורע. וא"כ מי שיש לו תינוק וצריך לשתות חמץ מותר לומר לעכו"ם תן לי לשתות חמץ ואני פורע אבל הוא לא יקח החמץ בידו כמ"ש סי' תמ"ו סעי' ג' מ"א סק"ט. א"ר או' י"ב. ח"א שם. מיהו המט"י בסי' תמ"ח סעי' ז' כתב על דברי מ"א הנז' דאין לסמוך עליו וקולא גדולה היא ושכן ראה למהרח"א בס' מ"ק דף קס"ז שהשיג עליו יעו"ש. וכ"כ בשו"ת קול אליהו סי' כ"ד דמעולם לא הותר להאכילה איסור תורה אלא דוקא במקום סכנה ועוד דמטעם אחר יש לאסור דק"ל יש שליחות לעכו"ם לחומרא ובאומרו לגוי שיקנה חמץ להשקות לבנו נעשה החמץ של ישראל ומדרבנן מיהא עובר ב"י יעו"ש. וח"י או' י"א כתב מי שיש לו תינוק או חולה בתוך ביתו שצריך לאכול או לשתות חמץ יצוה לעכו"ם ליתן לו חמץ ולא יאמר אני פורע וישא התינוק חוץ לביתו ועכ"פ לא יגע בחמץ. וכ"ז מיירי כשאפשר לעשות כך ויש לו עכו"ם שעושה כן דאי לאו הכי והוא ג"כ צורך גדול לתינוק או לחולה יעשה בכל מה דאפשר לו לעשות כי במקום סכנה הכל שרי עכ"ל וכ"כ מ"א שם דבחולה שיש בו סכנה הכל שרי. ומ"מ טוב לעשות מחיצה עשרה להפסיק כדי שלא יבא לאכול ממנו. ח"י שם. מק"ח או' ט' ועיין בשו"ת שבו"י ח"ב סי' ט"ו שכתב דלא יתן אדם חמץ לתינוק ביחידי דדילמא יטעו למיכל מיניה כמ"ש גבי שבת לא יקרא לאור הנר ביחידי כ"ש בחמץ דלא בדילי מיניה כולא שתא משא"כ בשנים דאדכורי אהדדי יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' שמ"ג או' ט"ז.

א

לח) ואם מוכרח להביא החמץ לביתו של ישראל בשביל החולה או תינוק הנצרך לכך כגון שאינו יכול להוליכו לבית עכו"ם ולהשקותו שם וגם יש איזה הכרח שיונח שם בבית ישראל צריך שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו וכמ"ש לעיל סי' תמ"ח סעי' ב' ויעשה לפניו מחיצה עשרה ולא יגע בו ויצוה לעכו"ם להשקותו ואם א"א יעשה ע"י קטן ובמקום סכנה אפי' ע"י גדול שרי. והא דשרי לחולה לשתות חמץ היינו אם אין בו סכנה צ"ל שלא כדרך הנאתו כגון שמעורב עם דבר מר או דבר מאוס ואם יש בו סכנה אפי' כדרך הנאתו שרי כמ"ש ביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' ועיין שם בהגה שכתב דכל חולה שמאכילין אותו איסור צריך שתהיה הרפואה ידועה ע"פ מומחה ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יכול לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אעפ"י שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר יעו"ש. ועיין לעיל סי' שכ"ח ססי' י"ז בהגה.

א

טל) ובענין קניית סמי רפואה לחולה שיש לחוש לתערובת חמץ יותר טוב לקנות מעכו"ם מלקנות מישראל משום דכיון שנתבטל טעמו וממשו ביד עכו"ם הו"ל כמו שנתערב קודם זמן איסורו דאינו עובר עליו כמ"ש לעיל סי' תמ"ב.

א

מ) שם. אלא א"כ הקדים דינר. ולסברא זו ה"ה דמצי למימר לעכו"ם האכל לבהמתי פסולת שעורים וכיוצא כל שאינו מקדים דינר. פר"ח. ומיהו עיין לעיל סי' תמ"ח או' קט"ז שהבאנו דעת האחרונים החולקים בזה יעו"ש.

א

מא) שם או שנשא ונתן ביד. ר"ל שלקח החמץ מיד החנוני ונתן ביד עבדו וטעם האיסור משום דהגבהה קונה בכל מקום כמ"ש לעיל סי' תמ"ח או' מ"ט וא"כ כיון דאגבהיה הו"ל חמצו של ישראל שאסור בהנאה ועובר עליו ב"י נותנו לעבדו הו"ל משתכר באיסור הנאה.

א

מב) שם הגה. ואסור לקנות חמץ לעכו"ם וכו' דאיכא למיחש דילמא אתי למיכל מיניה ועוד דאין שליחות לעכו"ם וא"כ הו"ל חמצי של ישראל ועובר עליו. ב"י בשם הריב"ש. ועוד נראה דאסור משום רוצה בקיומו. מ"א סק"י. א"ר או' י"ד. חק יוסף או' ט' ח"א כלל קכ"ד או' י"ט. ורוצה בקיומו היינו שמחזיק לו טובה, מ"א שם, ועוד יש טעם משום שמיצר אם יאבד ע"י שמירתו כמ"ש ביו"ד סי' קל"ג סעי' ו' יעו"ש. ואפי' אינו מושך החמץ מרשות המוכר אלא נותן דמים בלבד אסור. ר"ז או' כ"ז.

א

מג) ואם עבר הישראל וקנה החמץ לעכו"ם בפסח והוא רוצה ליתנו לו בפסח פשיטא דאסור משא"כ אם עבר הפסח ורוצה ליתנו לו אחר הפסח יש לצדד להתיר. שע"ת או' י"ב. ומיהו כשלא כיון הישראל לקנותו לעצמו וגם לא קיבל עליו אחריות כלל שרי בהנאה ובאכילה אחר הפסח. א"א או' יו"ד.

א

מד) ואם היתה בהמת עכו"ם טעונה חמץ שרי לפרוק במקום דאיכא צער בע"ח אפי' בפני העכו"ם דכיון דצער ב"ח דאו' ואינו מתכוין שיחזיק לו טובה (אלא לקיים מצוה) הוי לא אפשר ולא מכוין דשרי. מ"א שם. א"ר שם. ח"א שם או' ך'.

א

מה) עכו"ם מוכר תבואה ויש בתוכה קצת מחומצים ובפסח רוצים עכו"ם לקנות מעכו"ם זה שרי לישראל להיות סרסור כי לא בעד חמוצים נותן דמים ובדבר יבש חוץ מדמי איסור שרי. א"א סוף הסי' והב"ד אחרונים.

א

מו) שם בהגה. אפי' במעותיו של עכו"ם. וכן אסור לומר לעכו"ם בחו"ה דפסח שיקנה חמץ בשבילו ואפי' לא ימשוך החמץ לתוך ביתו של ישראל דיש פו' סוברים דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ובדיעבד אם קנה ולא משך לרשותו של ישראל אין לאסור לאחר הפסח. חידושי רע"א יעו"ש.

א

מז) [סעיף ז'] אסור להשכיר כלי וכו' מפני שרוצה בקיומו של איסור ע"י דבר אחר (בעידו ע"ג האש) שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה (שבלוע חמץ) אסור להשכירו לכתחלה. טור. לבוש. ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק י"א.

א

מח) שם. אסור להשכיר כלי וכו' בע"פ אחר חצות וכ"ש בתוך הפסח א"נ אפי' קו"פ ומתנה בפי' כדי שיבשל בו חמץ בפסח אבל להשכיר לו קו"פ בהבלעת ימי הפסח כגון שמשכירו לו לג' או לד' שבועות לעשות בו כל מה שירצה אעפ"י שידוע שהעכו"ם יבשל בו חמץ בתוך הפסח מותר שהוא יחשוב לו כל שכרו בעד הימים שקו"פ ושאחר הפסח ואין זה משתכר באיסורי הנאה. כן נ"ל להלכה ולמעשה והמחמיר תע"ב. לבוש. עט"ז. מיהו הר"ז או' י"ב כתב דאפי' כמה ימים קו"פ אסור להשכיר כלי לעכו"ם אם ידוע לו שיבשל בו חמץ בפסח אעפ"י שאין העכו"ם מפרש לו שיבשל בו חמץ יעו"ש. ועיין לעיל או' כ"ד.

א

מט) שם. אסור להשכיר כלי וכו' משמע דלהשאיל מותר דלא אמרינן רוצה בקיומו וכו' אלא במשכיר (עיין לעיל או' מ"ז) דאיכא תרתי. לבוש. וכ"ה דעת המק"ח או' י"א. אבל הב"ח כתב דלהשאיל כליו אסור כמו משכיר מטעם רוצה בקיומו. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ז' עו"ש או' ד' ח"י או' י"ב. א"ר או' ט"ו. ר"ז או' י"ב. מיהו דרך מכירה או נתינה שרי ולפי' לכתחלה ובלבד שלא יערים. ב"ח שכנה"ג שם או' ח' א"ר שם.

א

נ) שם. אסור להשכיר כלי וכו' משמע אפי' כלי חדש אסור ומטעם שרוצה בקיומו של חמץ ע"י דבר אחר שלא יבקע הכלי. עו"ש שם. וכ"כ שכנה"ג בהגה"ט או' ד' דלטעם רוצה בקיומו אף בכלי חדש או כלי כשר שאינו אסור בהנאה אסור יעו"ש.

א

נא) שם. אסור להשכיר כלי וכו' ואם עבר והשכיר הכלי לעכו"ם וקבל הדמים מותרים כדלעיל סעי' ד' פר"ח.

א

בנ) וכתב בשבו"י ח"ב סי' ט"ו בישראלים שמכרו חמצם לעכו"ם ובחו"ה דפסח גברו המי גשמים ומתיראים שישטופו המים הכל וילך לאיבוד רשאים לשלוח אחר נכרי שקנה החמץ ולומר לו שיציל את שלו לשום אותם בחדר אחר שלא ישטפו המים ואם אין שם אותו נכרי יאמרו לנכרי אחר שבחדר זה יש לנכרי הרבה דברים ויש לחוש שישטפו המים הצל אותם לחדר אחר וזכין לאדם שלא בפניו יעו"ש. שע"ת או' י"ג.

א

גנ) שם. כדי שיבשל בו חמץ. משמע הא אם מתנה שלא יבשל בו חמץ שרי. וכ"כ הב"ח דאם השכירו לבשל בו מצה לא שייך רוצה בקיומו אלא א"כ השכירו לחמץ יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ט"ו דבהתנה לשום בכלים מצה דעת הב"ח והנ"ץ להתיר דלא כשכנה"ג יעו"ש. ודעת הנה"ש או' ט' להתיר אפי' אם משכירו סתם דיש לתלות שלא יבשל בו אלא דבר שאין בו חמץ ופליג על מ"א ס"ק י"א דאוסר בכלי לשכור בסתם יעו"ש. אכן דעת הא"א או' י"א נראה כמ"א ומ"מ במתנה שלא יבשל בו חמץ נראה דיש להתיר.

א

דנ) שם. אבל משכיר לו חמור וכו' אפי' בפסח. לבוש. ועי"ש שכתב כמה טעמים לחלק בין חמור לתנור דלעיל סעי' ד' יעו"ש. אמנם הב"ח כתב דאף בחמור אסור להשכיר להביא עליו חמץ משום דמשתכר באיסורי הנאה יעו"ש. וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' תפ"ו דבפלוגתא דרבוותא מסתברא להחמיר אלא שכתב דהיינו דוקא ששכרו בהדיא לצורך חמץ אבל אם השכירו סתם מותר וכן אם השכירו ל' יום קו"פ מותר יעו"ש והביאו כנה"ג בהגב"י סס"י זה וכ"ה, עת המ"א ס"ק י"א להחמיר אלא א"כ בשכרו סתם מותר. וכ"ה דעת ח"י או' י"ב. א"ר או' ט"ו. פר"ח. מק"ח או' י"ב. חק יוסף או' י"א. שו"ת קול אליהו ח"א סי' כ"ד א"א או' י"א. ר"ז או' ח' ח"א כלל קכ"ד או' י"ז. אכן בשאלה מותר ליתן חמורו לעכו"ם להביא עליו חמץ. ב"ח שכנה"ג בהגב"י או' ז' עו"ש שם. א"ר שם. מיהו מ"ש הרדב"ז דקודם ל' יום מותר להשכיר עיין לעיל או' כ"ד שכתבנו דיש מתירין אף בתוך ל' יעו"ש.

א

הנ) יהודים שיש להם בית הריחיים והבהמות שלהם אסור לטחון בהם חמץ בפסח אפי' לשכירים עכו"ם אשר בבית הרחיים לצורך עצמם. הרדב"ז שם. כנה"ג בהגה"ט. י"א מ"ב בהגה"ט. מיהו דעת הפר"ח להקל כיון שטוחנין בחנם אבל הנה"ש בססי' זה חלק על דברי הפר"ח הנז' והסכים כדברי הרדב"ז יעו"ש.

א

ונ) ואותם המחזיקים באורינד"א ולוקחים מדות מלצן מכל בישול שכר שהם מבשלין ביורות משתנה הדין כפי עסק האורינד"א ואם היורות הם של המושל המשכיר והישראל מחוייב לתקן היורות כשמתקלקלין וגם אם נתיישנו היורות צריך הישראל לקנות חדשים משלו ולמסרם בתשלום זמן האורינד"א אז היורות הם ברשות ישראל ולא מבעיא דאסור ליקח המדות עצמם שזכה בהם הישראל בשכר היורות והוי חמץ שעבר עליו הפסח אלא אפי' מעות אסור ליקח ואם יש לו כח למנוע מהם הבישול אסור לכתחלה להניחם לבשל אפי' בחנם משום רוצה בקיומו וע"י מכירה יש להתיר הכל דהיינו שימכור קו"פ לעכו"ם אחד כל המדות (וגם היורות) שיגיעו משבוע של פסח ויטול הדמים מיד ואז אעפ"י שהעכו"ם מכירו ויחזור ויתנם לו אחר הפסח שרי. אבל אם האורינד"א בענין שאין הישראל צריך לתקן היורות כל עיקר שהם מבשלים בשלהם אלא שלוקח מדות מכל בישול יתנה עם העכו"ם קו"פ ליתן לו מעות ובדיעבד יכול לקבל מהם המדות אפי' לא התנה ואם אינו יודע מי יבשל שיתנה עמו הו"ל כדיעבד. וכן הדין במי ששוכר ריחיים מהמושל שצריך לתקן הריחיים אין היתר אלא במכירה כנז' ב"ח. שכנה"ג בהגב"י עט"ז עו"ש או' ד' ומ"ש הט"ז על דברי הב"ח הנז' עיין א"ר או' ט"ז שתירץ וכן המאמ"ר או' ט' כתב על קושיות הט"ז הנז' דלאו כלום הוא יעו"ש. אמנם המ"א ס"ק י"ב כתב אעפ"י שאין הישראל צריך לתקן היורות אין לו היתר אלא שימכור קו"פ הריחיים והיורות לעכו"ם ואם אין הישראל שוכר הריחיים עצמו רק שוכר חק המגיע להשר מהריחיים דהיינו המדות יש למכרו לעכו"ם או יצוה להטוחנין שלא יפרישו המדות בפסח רק יכתבו העכו"ם שטחנו בפסח ויגבו מהם לאחר פסח יעו"ש ובלב"ש. וכ"פ בשו"ת שבסוף שיטת מהרי"ש סי' ט"ו דאפי' אין על הישראל לתקן היורות שכרו אסור אם לא מכרו קו"פ. והביאו מחב"ר או' ג' וכ"כ המאמ"ר או' ט' דיש להחמיר בכל עניין מטעם משתכר באיסורי הנאה ומ"ש הט"ז סק"ו להקל כתב עליו שהפריז על המדה להקל יותר מדאי יעו"ש וכ"פ ח"א כלל קכ"ד או' י"ג כדברי מ"א.

א

זנ) ואם היה יום אידם ע"פ ובשלו העכו"ם שכר ביורות אלו אחר חצות והתנה הישראל קו"פ שיתנו לו מעות בשכרו יש להתיר ולסמוך על הגדולים דסברי דע"פ אחר חצות איסור דרבנן הוא וכו' הרב מהרי"ש בתשו' הנז' מחב"ר או' ד' ועיין לעיל רסי' תמ"ג.

א

חנ) אבל ישראל שיש לו ריחיים שלו לחלוטין אין לו תקנה אלא ימכרם לעכו"ם על כל השנה או חצי שנה ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם. ט"ז סק"ו וכתב המש"ז או' ו' דצ"ל וישכרם בהבלעה אבל מכירה גמורה גוף הריחיים שרי בכל ע"ש וע"פ יעו"ש. ועיין לעיל סי' רמ"ג.

א

טנ) וישראל שהיה שכיר שנה להשר שיתעסק בשכר ויי"ש מתבואה חמוצה דהיינו לעמוד על המשמר לקבל המעות בעד השכר ושלא יגנבו הפועלים וכו' רשאי לעמוד על המשמר בפסח בחו"ה ומטעם רוצה בקיומו לא שייך הכא ומטעם דאיכא למיחש שמא ישתה מהם יקח לו איש אחר עמו ואף שמבואר לעיל סי' ער"ה סעי' ג' שצ"ל לו תן דעתך עלי וכו' ה"ד בהטיית הנר גזרינן מאחר שאינו עוסק עמו בקריאה משא"כ בנ"ד די בזה שאיש אחר עמו. שער אפרים סי' ז' יעו"ש. והביאו שע"ת או' ט"ו. אמנם הח"י או' ט' השיג עליו וכתב דאסור להיות שומר חמץ ואפי' בחנם משום רוצה בקיומו יעו"ש. וח"א כלל קכ"ד או' ח"י כתב טעם האיסור משום דמשתכר באיסירו הנאה יעו"ש. ומ"מ בדיעבד שנטל השכר יש להתיר. ח"י שם. ח"א שם.

א

ס) שם הגה. ויש מתירין וכו' הא דכתב זה בשם ויש מתירין לפי שבד"מ או' ב' כתב זה בשם המרדכי וכתב עליו דבטור משמע דאסור מאחר דאוסר להשכירו לכתחלה כ"ש ליהנות ממנו בעצמו אלא שכתב דהמנהג כדברי המרדכי יעו"ש. ועיין לעיל או' מ"ז.

א

סא) שם בהגה. ויש מתירין להחם וכו' מאחר שאינו נהנה מאיסור הבלוע. ד"מ שם בשם המרדכי. ט"ז סק"ז. ומשום רוצה בקיומו נמי לא שייך הכא כיון שאין החמץ בעין. עו"ש או' ד'.

א

סב) שם בהגה. ולרחוץ בהם. ודוקא חמין לחוף בהם הראש נוהגין היתר אבל הראויים למאכל ומשתה אסיר. יש"ש על מס' חולין ובמעגלי צדק כתוב דהני כלים לאו כלים דאכילה נינהו (דא"כ היה צריך להטמינם כמ"ש רסי' תנ"א) אלא כלים המיוחדים לרחיצה ולכיבוס דאעפ"י שעכ"פ בלעי חמץ מ"מ מדינא א"צ להטמינם מן העין כשאר כלים יעו"ש. מ"א ס"ק י"ב. וכ"כ הר"ז או' י"ג. ועיין באו' שאח"ז.

א

סג) שם בהגה. וכן שאר צרכי הנאה וכו' כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלאו בר אכילה הוא כגון רחיצה ודוקא אם הוא דרך עראי דלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר. ח"י או' י"ד. מק"ח או' י"ד. והיינו אף בכלים המיוחדים לאכילה דרך עראי שרי. ר"ז שם. ועיין לקמן סי' תנ"א או' כ"ז.

א

סד) ויש לעשות היכר בקדרה האסורה אם משתמש בה, חמ"מ סוף או' יו"ד. ואם בישל בכלי חמץ שאינו ב"י בפסח אם נאסר התבשיל בהנאה עיין לעיל סי' תמ"ז או' רל"א.

א

מ"א סק"ג אומר לנכרי וכו' כ' ב"י בשם הג"מ שמותר להתנות קודם פסח וליטול דמים וכו' ול"ד לישראל כצ"ל:

ב

ט"ז סק"ג שהביא לו הגזבר אחר פסח ואסור נימא גם כאן כצ"ל:

ג

מ"א סק"ד כמ"ש ס"ס תמ"ג וכו' ולהב"ח גם בזה אסור כיון שהוא עצמו השכירו וכ"כ ב"ח ס"ס צ' ע' פר"ח ס"ז:

ד

ט"ז ס"ק ו' דהאיך יש היתר ליקח בשבת דהיינו מה שהרחיים טוחנת בשבת נוטל מדה עבור זה והלא שכר שבת פשיטא דאסור וכו' כצ"ל:

ה

(הגה) ויש מתירין להחם וכו'. עיין מ"י כלל פ"ה ס"ק ט"ו ט"ז:

ו

מ"א סקי"ב או יצוה להטוחני' וכו' קאי אדסמיך לי' שאינו שוכר הרחיים עצמו דאז אין איסור רק מחמת דמיד כשמניחו ברחיים זוכה בו מש"ה מהני תקנה זו משא"כ כששוכר הרחיים עצמו ומכ"ש אם הישראל מחויב לתקנן אז לא מהני תקנה זו דדמי לתנור וק"ל:

א

צריך לפורעו. ואף על גב דלכתחלה אסור לקבל חליפי חמץ הכא כיון שבשעה שנותן לו ככר זה אין הראשון בעין לאו חליפי חמץ נינהו עמ"ש ססי' תמ"ג וכתו' בכ"ה שיש מקומות שנהגו איסור לכתחלה ללות לפני פסח ולפרוע אחר פסח:

ב

יאמר לו כו'. ובדיעבד אפי' לא אמר לו והביא לו אחר פסח שרי שהרי לא זכה בו הישראל בפסח (ב"ח) וישראל שקנה חוק הגלחים שנותנים להם לחם מותר ליקח לאחר הפסח מה שחס' להם בפסח דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מטע' קנס והכ' ליכ' למקנסי' (הג"מ ומרדכי):

ג

אומר לעכו"ם וכו'. כ' ב"י בשם הג"מ שמותר להתנות קודם פסח וליטול דמים כו' ול"ד לישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות שאסור לומר טול אתה של שבת ואני של חול כמ"ש סי' רמ"ה דהתם כל הטורח לאמצע ונראה כטורח בשביל ישראל אבל הכא שנוטל הדמים מתחלה מותר עכ"ל הג"מ אבל המרדכי כתב כמ"ש כאן שא"צ ליטול הדמים: ונ"ל דפליגי בפלוגתא דהרמב"ם והרא"ש בי"ד סי' רצ"ד סי"ג לענין ערלה ע"ש וא"כ צ"ע על הרב"י מאחר שפסק שם דאסור לומר לעכו"ם טול אתה חלקך בשני ערלה ואני אח"כ דה"ל חליפי ערלה וא"כ ה"נ ליתסר וי"ל דהכא לא זכה הישראל מעולם בחמץ רק שמוכר להעכו"ם התנור בפסח והעכו"ם יכול לאפות בו מצה משא"כ התם דזכה באילנות ומ"מ יש לנהוג שימכור להעכו"ם התנור בפסח ויטול הדמים מתחלה כמ"ש הג"מ וכ"פ הב"ח ובד' ימים שהם י"ט עכ"פ אסור לו' טול אתה וכו' כמ"ש סימן רמ"ה:

ד

מותר ליהנות. דחמץ אינו תופס דמיו כמ"ש ססי' תמ"ג אבל אם קבל הככרות אסור ליהנות מהם דזכה בהם בפסח בשכר תנורו כיון שדרכן לעולם לתת ככרות וא"כ ה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

ה

אין זקוק לו. ואף ע"ג דאם שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת ואח"כ עשה עמו יין נסך שכרו אסור התם אם לא היה עושה עמו כלום לא היה משלם לו שכר ונמצא שנוטל שכר יי"נ אבל הכא כיון שהשכיר לו תנורו לשבוע א' אפי' העכו"ם לא יאפה בו כלל היה צריך לשלם לו א"כ לא שקיל שכר חמץ ולכן שרי ומ"מ לכתחלה צריך שיאמר שיאפו בו מצה כנ"ל ברור והב"י נדחק בזה ע"ש:

ו

לדור בו. משמע דאסור להשכירו לשום בו חמץ דמשתכר באיסורי הנאה (ועס"ז) ודוקא כשהמשכירו תוך הפסח או בע"פ (אגור):

ז

שיקנה חמץ. ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא (אגודה):

ח

צא ואכול. ודוקא שא"ל צא ואכול חמץ או שיודע בודאי שיאכל חמץ:

ט

אא"כ הקדי' וכו'. וכן עיקר ודוקא שהדינר עדיין בעין ביד החנוני בשעה שאוכל וכמ"ש בי"ד סי' קל"ב ס"ד ואם לא הקדים לו דינר מותר לו' תן לפועלים חמץ ואני פורע: וא"כ מי שיש לו תינוק וצריך לשתו' חמץ מותר לו' לעכו"ם תן לו לשתות חמץ ואני פורע (וע' סי' שמ"ג) ואין זה הנא' במה שבנו שותה חמץ כמ"ש בי"ד סי' רכ"א ס"ד ע"ש ועוד דפועלי' נמי מזונתן עליו ואפ"ה שרי כמ"ש המרדכי ע"ש אבל הוא לא יקח החמץ בידו (ועסי' תרי"ו ס"א בהג"ה) כמ"ש סימן תמ"ו ס"ג ובחולה שיש בו סכנה הכל שרי:

י

ואסור לקנות. דהא אין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אות' ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו (ריב"ש ב"י) ועוד נ"ל דאסור משום רוצה בקיומו עבי"ד סי' קל"ג ס"ד ה"ו וכ"כ התו' בפסחי' דף ק"ב ע"ב דמה שמחזיק לו העכו"ם טובה חשוב כשכר אם לא שהוא שלא בפני העכו"ם ע"ש ומשמע מדבריה' דאם היתה בהמת עכו"ם טעונה חמץ אסור לפרוק אלא שלא בפני העכו"ם אבל לתי' קמא שרי כיון דצע' ב"ח דאוריי' ואינו מתכוין שיחזיק לו טוב' הוי לא אפשר ולא מכוין דשרי וכ"מ בח"מ סי' רע"ב בטור ע"ש:

יא

אסור להשכיר וכו'. שרוצה בקיומו ע"י ד"א שלא יבקע הכלי (טור) ונ"ל דה"פ שהוא רוצה שישאר ויתקיים החמץ בתוכו שאם יטול החמץ מהקדירה בעודנו ע"ג האור יבקע הכלי אצל האור וא"כ נהנה מחמץ אבל בתנור לא שייך זה כנ"ל דלא כב"י ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירה לכתחלה (טור) פי' שהקדירה בלועה מחמץ אבל תנור כשאופין בו כבר הוסק ואינו בלוע מחמץ קשה דליתסר משום משתכר באיסורי הנאה כמ"ש ס"ד וצ"ל דדוקא התם שנותנין חמץ עצמו בדמי התנור שכך היה מנהגם וא"כ מעות אלו נמי הוי דמי חמץ אבל בכלי עיקר השכר הוא מעו' אלא שהחמץ גרם לו הנאה לא החמירו לאסרו וה"ה בחמור ומיהו נ"ל לאסור אף בחמור (ב"ח) ודבריו צ"ע דהא הרשב"א מייתי ראיה מי"נ דשכרו אסור והתם עיקר השכירות הוא המעות וע"ק דהא בית ג"כ עיקר השכירו' הוא המעות ואפ"ה אסור כמ"ש ס"ה בהג"ה וא"כ למה התיר גבי חמור לכן נ"ל דכל הנך מיירי שמשכיר לו סתם רק שיודע שהעכו"ם ישתמש בו (חמץ) לכן בתנור אסור דכיון שמשכירו לאפות וסתם אפייה היינו חמץ א"כ משתכר באיסורי הנאה לכן צריך שיאמר לאפות בו מצה אבל בכלי וחמור לאו מסתמא לחמץ קיימו לכן שרי סתם להשכיר לבשל ואסור בכלי מטעם אחר כנ"ל ובחמור שרי ומ"ש רמ"א גבי בית שמשכירו לדור בו היינו שמשכירו סתמא כנ"ל ובב"י סי' ת"מ בשם הרשב"א משמע דבבי' דוקא יושב ומשמר אסור:

יב

ויש מתירין וכו'. לכאורה צ"ע מה ענין זה לכאן אבל בד"מ כ' דלדעת הטור דאסור להשכירו מפני שהכלי עצמו בלוע מחמץ א"כ כ"ש שאסור להחם בו חמין ליהנות בו בעצמו אמנם המנהג דשרי וכ"כ התו' עכ"ל וצ"ע דהא המרדכי התיר בתרנגולת שנמצא בו חטה למכור לעכו"ם כיון שאין לו הנאה מן החמץ וע"ז מביא המרדכי ראיה שמותר להחם חמין בכלי חמץ שאין נהנה מן הבלועה כו' ע"ש ואנן קי"ל דתבשיל שנמצא בו חמץ הכל אסור בהנאה כמ"ש בסימן תמ"ז (והטעם ע' סימן תמ"ב ס"ב) ואסור למוכרו לעכו"ם כ"ש דאסור בעצמו לרחוץ בו וגם בתוספת לא התיר אלא לתת לתוכו דבר יבש ובזה לא פליג הטור דהרי פסק בי"ד סימן צ"ד דקדרה הבלועה מבשר בחלב מותר לתת לתוכו פירות או צונן וגם האו"ה כלל כ"א כתב דבכל מקום דמותרין המים בהנאה מותרים למכרן לעכו"ם אם כן כיון דכאן מותרים לרחוץ בהם א"כ נימא גם כן דתבשיל שנתבשל בכלי חמץ מותר למוכרו לעכו"ם: ובמעגלי צדק כתוב והני כלים לאו כלים דאכילה נינהו אלא כלים המיוחדים לרחיצה ולכיבוס דאע"פ שעכ"פ בלעי חמץ מ"מ מדינ' א"צ להטמינם מן העין כשאר כלים (ערסי' תנ"א) מ"מ צ"ל שעכשיו אין משתמשין בהן שום שמוש בפסח עכ"ל ומ"מ אף לדברי המ"צ משמע כיון דבלעי חמץ משהו ואינן ב"י אין אסורים בהנאה ואם כן אם נתבשל בהם תבשיל מותר למוכרו לעכו"ם ועיי' בת"ח כלל פ"ה דפסק בקדירה הבלועה מבשר בחלב דמותר לעשות בו חמין לחוף הראש ואף על פי כן אסור למוכרו לעכו"ם וצ"ל דדבר העומד לאכילה כשהעכו"ם אוכל ונהנה ממנו ה"ל כאלו ישראל נהנה ממנו דמהנ' הוא לעכו"ם כמ"ש ססי' תמ"ח אבל לחוף בו הראש שרי שאין נהנה מחמץ שבתוכו ועוד דה"ל שלא כדרך הנאתן עמ"ש סי' תס"ו: וביש"ש בחולין כתב דדוקא חמין לחוף בו הראש נוהגין היתר אבל הראוים למאכל ומשתה אסור ע"ש וא"כ ה"ה כאן אסור למוכרו לעכו"ם: כתב הב"ח ואותן השוכרים מהמושל יורות וריחיים ליקח מכל שכר שמבשלין מדה חמץ אם הישראל מחויב לתקן היורות והריחיים כשמתקלקלים אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפי' מעות בשכרו כיון דמנהגם לתת חמץ דמי לנהנה בדמי חמץ ואם יש לו כח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו וע"י מכירה שרי דהיינו שימכור קודם פסח לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואף על פי שנותן לו העכו"ם אח"כ המדות שרי כמ"ש סימן תמ"ח ס"ג (ונ"ל דימכור ג"כ היורות לעכו"ם) ואם אין ישראל צריך לתקן היורות והריחיים דומה למי שקנה חוק הכומרים כמ"ש ס"ב ודי שיתנה קודם פסח ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדיעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל ול"נ דל"ד דחק הגלחים אינו שכירות רק מס בעלמא הוא דיהבי להו ואי לא יהבי להו היום יהבי להו למחר אבל הכא נותן לו בשכר הריחיי' והיורות והעכו"ם מפרישו וא"כ דמי ממש לתנור דאפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה ואף על פי שא"צ לתקן מ"מ הם שלו לפי שעה דשכירות ליומיה ממכר הוא ומאי איכפת לו לשר אם הישראל מניחן ריקנים או מניח לבשלו לטחון בהם לכן נ"ל דאין לו היתר אלא שימכור קודם פסח הריחיים והיורות לעכו"ם וע"ס סימן רמ"ג בהגה וצ"ל דמיירי שאין הישראל שוכר הריחיים עצמו רק שוכר חק המגיע להשר מהריחיים דהיינו המדות ומ"מ נ"ל דל"ד לחוק הכומרים דמיד כשטוחנין החמץ ומפרישין המדה ומניחו בריחיים זכה הישראל במידה שלו המגיע לו לכן יש למכרו לעכו"ם או יצוה להטוחנים שלא יפרישו המידות בפסח רק יכתבו העכו"ם שטחנו בפסח ויגבו מהם לאחר פסח כנ"ל:

א

(א) קודם הפסח צריך לפורעו – ר"ל אפילו לוה ממנו ככר זה בע"פ סמוך לזמן הביעור שאם לא הלוהו בלא"ה היה צריך לבערו ואם לא ביערו היה נאסר בהנאה אעפ"כ צריך להחזיר לו ככר אחר אחה"פ שהרי עכ"פ לוה ממנו בשעת היתר ואז היה החמץ ממון גמור שהיה עדיין קודם זמן הביעור וכתבו האחרונים דאפילו אם עבר ישראל הלוה והשהה החמץ עד לאחר פסח ונאסר מ"מ צריך לשלם ולא אמרינן שלא יכול המלוה לקבל דמיו משום חליפי חמץ כדלעיל סימן תמ"ג דאין זה חליפי חמץ שכיון שלוה הככר הרי הוא שלו ואין לו למלוה עליו אלא דמים בעלמא. ישראל שהלוה חמץ לעכו"ם לפני הפסח ושילם לו חמץ כיוצא בו לאחר הפסח הואיל ואינו מחזיר לו חמץ הראשון בעיניה מותר [כ"כ בשלטי הגבורים בשם הריא"ז] ומוכח מדבריו דאם מחזיר לו אותו חמץ אסור ופר"ח חולק על זה דלא מיקרי חמץ שעבר עליו הפסח שהרי עד עתה היה שייך להעכו"ם דכיון שהלוהו קם ליה ברשותיה והו"ל חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח דשרי אף באכילה ולמעשה יש להחמיר כדעה קמייתא דמחזי כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח כיון שהחזיר לו אותו החמץ גופא:

ב

(ב) אם אינו פורעו – ומשום חשש רבית דאסור ללוות סאה בסאה ליכא בככרות משום דהחילוק הוא בדבר מועט ע"פ רוב ולא קפדי אינשי בזה [אחרונים]:

ג

(ג) יאמר לו קודם – הטעם דכיון שנתחייב ליתן לו בכל שבוע ככר א"כ כשמיחד העכו"ם הככר בפסח בעבור הישראל הוי כאלו כבר זכה בו והוי כאלו עבר הפסח על חמץ של ישראל להכי צריך להתנות עמו שבעבור שבוע של פסח אינו רוצה ככרות רק הקמח שלהם או דמי שוין [או שיתן לו ככרות שיאפה אחר הפסח] ואם כן אף אם העכו"ם הכין לו ככרות בפסח לא איכפת לן שהרי אינם משועבדים כלל לישראל והם לגמרי ברשות העכו"ם לע"ע:

ד

(ד) ככרות חמץ – ר"ל אף אותן שהכין עבורו בפסח והסכימו האחרונים דכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אפילו אם לא התנה כלל נמי שרי לו לקבל הככרות אחר הפסח בשביל שבוע של פסח ואע"ג דיחדם לו לישראל בפסח דכ"ז שלא באו לרשות ישראל לא זכה בהם ואין לו עליו אלא חוב בעלמא של ככרות ולא אותן גופא והרי הן של עכו"ם עדיין כל ימי הפסח:

ה

(ה) אומר לנכרי קודם פסח וכו' – ואם לא אמר אסור לקבל אחר פסח עבור חלקו אפילו מעות וכדלקמיה:

ו

(ו) ואני אטול אח"כ – יש מאחרונים שכתבו דדוקא כשאומר לו ואני אטול אח"כ דמים נגד הככר שנטלת דזה נחשב כאומר שאינו רוצה להשכיר תנורו למלאכה לפסח רק בעד דמים או דמיירי כשאומר לו טול אתה שבוע זו של פסח את התנור בין יהיה בו בין לא יהיה בו ואני אטול שבוע שלפניה או שאח"כ מה שיזדמן לי דזה מותר דחולקין הזמן ואין לזה על זה כלום אבל כשאומר לו טול אתה הככרות מה שיהיה בפסח ואני אטול כסכום זה אחר כך אם כן הרי ניחא ליה בהככרות שבתנור [דאם לא יזדמן לאפות בפסח בתנורו לא יתן לו העכו"ם אחר פסח] וזוכה לו התנור אלא שמחליפו עם העכו"ם שותפו אם כן הרי נהנה הוא מחמצו שבפסח שתחת חלקו שיש לו באותן ככרות העכו"ם נותן לו את חלק ככרותיו שיש לו בשבוע שאחר פסח ואסור ויש שאוסרין אפילו כשאומר לו ואני אטול אחר כך דמים נגד הככרות שנטלתה דמ"מ נהנה הוא דמי שיווי חמצו שבפסח והסכימו האחרונים דנכון למעשה לנהוג שימכור להעכו"ם התנור על שבוע של פסח שיהיה לגמרי ברשותו ויקצוב עמו מקח עבור זה ויטול ממנו הדמים מתחלה קודם פסח ובזה אין שום איסור מה שחל בשבוע זו שבת ויו"ט אחרי שהוא בהבלעה:

ז

(ז) ואפו בו נכרים וכו' – ומשמע דאפילו שלא בידיעת הבעלים וכ"כ האחרונים:

ח

(ח) אפילו מעות – וכ"ש ככרות מאותן שאפו בפסח דאסור לו לקבל ואפילו לאחר הפסח:

ט

(ט) דהו"ל משתכר וכו' – דאסור לכתחלה מדרבנן בכל איסורי הנאה ואפילו נותן לו המעות קודם פסח או אחר פסח ולא דמי לס"ג דהתם התנור היה של שותפים וכשמחלקים בזמן הו"ל בעת ההיא התנור של עכו"ם לגמרי:

י

(י) מותר ליהנות מהם – דמשתכר באיסורי הנאה אינו אסור בדיעבד בשום מקום שאין זה גופו של חמץ ולא חליפיו רק המעות בא ע"י גרם חמץ ולא החמירו בזה רק ביין נסך משום חומרא דע"ז. וכ"ז בקיבל מעות אבל אם נתנו לו איזה ככרות מככרות שאפו בתנורו אסור ליהנות מהם דזכה בהם כבר בפסח בשכר תנורו אם דרכן לעולם לתת ככרות והוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:

יא

(יא) להשכיר תנורו לנכרי על מנת וכו' – ואין זה משתכר באיסורי הנאה שאסור לכתחלה עכ"פ כיון שאף אם לא היה אופה בו הנכרי כלום ג"כ היה צריך לפרוע לו לישראל שכרו משלם שהרי השכירו לו לזמן וא"כ אין הישראל משתכר כלום במה שהעכו"ם אופה חמץ ומ"מ לכתחלה צריך לומר לו שיאפה מצה דאל"כ כיון שידוע שדרכו לאפות בו חמץ הוי כאילו השכיר לו לאפיית חמץ דאסור:

יב

(יב) לדור בו – היינו אע"ג שמשכירו סתמא לדור בו הוא ולא אתי לאפוקי אלא היכי שמשכירו בפירוש לשום בו חמץ ומשום דמשתכר באיסורי הנאה ומשמע מדברי אחרונים דאין לאסור משום משתכר באיסורי הנאה אלא דוקא היכי שהגיע זמן איסורו כגון בפסח או ע"פ אבל קודם אינו אסור אפילו לכתחלה ויש מחמירין בזה אפילו תוך שלשים קודם לפסח:

יג

(יג) לעבד – אף שמזונותיו עליו הואיל ולא אמר לו שיקנה חמץ:

יד

(יד) אע"פ שיודע שיקנה וכו' – ואם הוא מושכר אצלו לשנה לא יאכל בביתו משום חשדא [אגודה]:

טו

(טו) חמץ – אבל לא יאמר לו הילך דינר זה וקנה לך חמץ מן החנוני ואכול אפילו אם הוא עכו"ם דעלמא שאין מזונותיו עליו דכיון שהישראל בעצמו אסור לו לקנות חמץ בפסח אסור לו לומר לעכו"ם לקנותו דאף שהנכרי קונה אותו לעצמו ולא בשביל הישראל כיון שהישראל נותן לו דינר ואומר לו שיקנה בו חמץ והעכו"ם קונה אותו בדיבורו הרי נראה כשלוחו אבל מותר לומר לו קנה לך חמץ בדינר שלך ואכול:

טז

(טז) צא ואכול וכו' – ודוקא שא"ל צא ואכול חמץ או עכ"פ שיודע בודאי שיאכל חמץ והטעם שכיון שנותן לו החנוני לעבד ע"ד שיפרע הוא להחנוני הוי החנוני שלוחו והוי כאלו הוא מאכילו חמץ בידים וכיון שמזונותיו עליו נמצא שנהנה הוא מן החמץ שמאכילו:

יז

(יז) ויש מתירין וכו' – שכיון שעדיין לא נתן המעות לחנוני לא חשיב כחמצו מה שנותן לו החנוני לעבדו אלא חוב בעלמא נתחייב להעכו"ם בעבור שערב בעדו ולדינא עיקר כדעה זו ומ"מ לכתחלה נכון לחוש לסברא הראשונה בעבדו ושפחתו שמזונותיהן עליו שלא לומר לו שילך ויקיף על חשבונו אלא יתן לו מעות מזומן והוא יקנה מה שירצה:

יח

(יח) גם בזה – ולדעה זו מותר ג"כ לומר לחנוני תן לפועלי חמץ ואני פורע ומטעם הנ"ל, ולענין תינוק שנחוץ לו לאכול ולשתות חמץ צריך לישא אותו לבית נכרי ויבקש להנכרי שיאכיל חמץ להתינוק [אך יזהר שלא יקחו בידו דזוכה בו] ואם אין הנכרי רוצה ליתן לו בחנם יכול להבטיחו שישלם לו אח"כ דמותר מעיקר הדין וכנ"ל אבל לא יתן לו מעות קודם או בשעה שנותנו לו לאכול דקונה החמץ בזה ואסור לכו"ע וכנ"ל ואם א"א לו לשאתו לחוץ ובע"כ צריך העכו"ם להביא החמץ לביתו של ישראל ולהאכילו שם יש לו לומר להעכו"ם שיקבץ החמץ הנשאר וישאנו לביתו וכשיצטרך לאכול עוד הפעם יחזור ויביאנו ויאכילנו ואם א"א למצא נכרי על כל פעם ופעם יש להקל שישאיר העכו"ם חמץ בביתו כדי שיספיק לתינוק לכמה פעמים ויאמר בפירוש שאינו רוצה לקנות את החמץ [דאל"ה קני ליה רשותו] וכדלעיל בסימן תמ"ח ויצוה לקטן שיאכיל לתינוק אבל הוא בעצמו אין לו להאכילו חדא דאסור לכתחלה ליגע בו וכדלעיל בסימן תמ"ו ועוד משום לתא דקנין ואם יכול להטמין החמץ במקום שמונח חמצו המכור יטמינו שם וישא התינוק לשם לאכול ואם לא יעשה מחיצה עשרה בפני החמץ ועכ"פ יכפה עליו כלי וכ"ז אם אין התינוק מסוכן לזה דביש סכנה אין צריך לדקדק בכ"ז כדי למהר באכילתו וכדלעיל סימן שכ"ח:

יט

(יט) אא"כ הקדים דינר – לחנוני וצוהו לתת מזונות לעבדו כשיבוא אז הו"ל כמאכילו בידים החמץ שהחנוני הוא שלוחו של בעה"ב ובזה אסור אפילו אינו יודע בודאי שיקנה חמץ ועיין ביו"ד סימן קל"ב ס"ד שכתב דגם בהקדים לו דינר אינו אסור אא"כ כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתתן להפועל שלי אבל אם הרשהו להוציאו עכשיו בהוצאה מותר דבשעה שנותן להפועל אין כאן דינר שיקנה לבעה"ב אבל כמה אחרונים חלקו עליו והסכימו דאסור בכל גווני ודע דהקדים לו דינר לאו דוקא דה"ה אם נתן לו דינר בשעה שנתן החנוני החמץ לעבדו דג"כ אסור ולא אתי בזה למעוטי רק אם פרע לו לאחר זמן:

כ

(כ) או שנשא ונתן ביד – ר"ל שבעה"ב בעצמו לקח החמץ מן החנוני העכו"ם לצורך עבדו ונתנו לו ובזה אפילו לא נתן לו מעות כלל אפ"ה אסור דקנה החמץ במשיכתו מן העכו"ם:

כא

(כא) ואסור לקנות וכו' – דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו ועוד דהוא רוצה בקיומו של החמץ ועוד דהא אין שליחות לעכו"ם ונמצא דהישראל קונה אותם ועובר בבל יראה ואפילו אינו מושך החמץ מרשות המוכר אלא נותן לו דמים בלבד בפסח ג"כ אסור לפי שי"א שישראל קונה מטלטלין מעכו"ם בכסף בלבד:

כב

(כב) אפילו במעותיו וכו' – ומ"מ אם לא כוון לקנותו לעצמו וגם לא קיבל עליו אחריות כלל יש לצדד להקל באכילה ובהנאה לאחר הפסח כ"כ הפמ"ג ועיין בשע"ת:

כג

(כג) של א"י – וכן אסור לומר לעכו"ם בחוה"מ פסח שיקנה חמץ בשבילו ואפילו לא ימשוך החמץ לתוך ביתו של ישראל דיש פוסקים שסוברין דיש שליחות לעכו"ם לחומרא ובדיעבד אם קנה ולא משך לרשותו אין לאסור לאחר הפסח [מחידושי רע"א ע"ש]. כתב הפמ"ג בעכו"ם שקונה מעכו"ם תבואה שיש בתוכה קצת חמוצים שרי לישראל להיות סרסור ביניהם כי לא בעד החמוצים הוא נותן דמים. אם היתה בהמת עכו"ם טעונה חמץ מותר לפורקה במקום שיש צער בע"ח דאף דהעכו"ם מחזיק לו טובה עבור זה [וזה מקרי בעלמא כרוצה בקיומו של חמץ כדי שיחזיק לו טובה] כיון דאין הישראל מכוין שיחזיק לו טובה שרי:

כד

(כד) כדי שיבשל בו חמץ – משום שהוא רוצה בקיומו של חמץ [שאם ישפך החמץ בשעה שהכלי עומד ע"ג האש יבקע הכלי] והרי הוא כנהנה מן החמץ:

כה

(כה) אבל משכיר לו חמור – שהרי לא איכפת ליה אם יאבד החמץ. והקשו האחרונים דליאסר בין בכלי בין בחמור משום משתכר באיסורי הנאה שאסור לכתחלה וכמ"ש בסעיפים הקודמים ומסקי דדין זה הוא להאי שיטה דאין אסור להשתכר באיסורי הנאה רק בע"ז וכדומה אבל לפי מה דנקטינן להחמיר לאסור להשתכר לכתחלה בכל מקום ה"ה דאסור גם גבי חמור להביא עליו חמץ. ודע דגם לשיטה זו דוקא שהשכיר בפירוש להביא עליו חמץ אבל אם השכיר סתם לזמן והביא עליו חמץ מותר שהרי אם לא הוליך עליו שום דבר ג"כ היה צריך לשלם לו שכרו וכמו שכתבנו לעיל גבי תנור:

כו

(כו) ויש מתירין להחם וכו' – ר"ל דלא נימא דזה ג"כ כעין רוצה בקיומו של חמץ המובלע בדופני הכלי בשביל הכלי [שבשעה שמשתמש בה הרי הוא רוצה שתהיה שלמה וממילא כמי שרוצה בחמץ הבלוע בתוכה שהרי א"א זה בלי זה] דלא אמרינן כן בחמץ המובלע שאינו בעין:

כז

(כז) ולרחוץ בהם – או לחוף בו הראש שהרי אינו נהנה אלא מן הכלי ולא מחמץ הבלוע בתוכה אע"פ שהוא נפלט מן הכלי לתוך החמין וכתבו האחרונים דדוקא בכלי המיוחד לרחיצה ולכביסה שאין דרך להשתמש בו לאכילה אבל בכלי שדרך לפעמים להשתמש בו לאכילה ושתיה צריך להצניע במקום צנוע ואין להשתמש בו אפילו לרחיצה וכביסה גזירה שמא ישתמש בו לאכילה ומ"מ דרך ארעי אין להחמיר גם בזה ויתבאר לקמן בסימן תנ"א:

כח

(כח) וכן הוא המנהג – ולענין למכור לנכרי בפסח כלים חמוצים יש מתירים וגם כן מטעם הנ"ל שהרי נהנה רק מגוף הכלי ולא מבלוע [אם לא שהעכו"ם נותן לו יותר בשביל שהוא בלוע וישנה דאז נהנה מחמץ] ויש אוסרים בזה. כתבו האחרונים ישראל מחזיק ארענדע משר ויש שם בית שעושין שכר שקורין מאל"ץ הוי"ז ומנהג שכל מי שצריך לעשות שכר עושה בבית הנ"ל וישראל נוטל השכירות ואם יניח לנכרים לעשות שכר בפסח וא"כ הרי הוא רוצה בקיומו של חמץ מחמת הכלים שבמאל"ץ הוי"ז [שאם ישפך המאל"ץ יבקע היורה כשעומדת על האור] וכשיקבל שכר הרי הוא משתכר באיסורי הנאה ועוד יותר כיון שהמנהג תמיד לתת מדה מאלץ בשכר ולא מעות א"כ כשעושה העכו"ם השכר כבר זכה ישראל במדה מאלץ ואף שנותן לו זאת אחר פסח אסור דהוי ליה חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח וכתבו שימכור הזכות שיש לו במאלץ הויז לא"י או ישכיר על איזה שבועות כדי שיהיו ימי הפסח בהבלעה ושרי ואם לא חכר מן השר גוף המאלץ הויז רק חכר ממנו שכר המדות דהיינו שהמדות שנותנים העושים יהיו שייכים לו די שיצוה להעושים שכר שלא יפרישו המדות בפסח רק יכתבו בפנקסם לו שטחנו בפסח ואחר הפסח יגבה מהם וכן הדין במחזיק רחיים בארענדע:

א

מג"א סק"ד דזכה בהם בפסח לענ"ד יש לע' נהי דזכה בהם בפסח מ"מ הא לא נתברר חלקו ככרות איזה זכה ונעשה שותף עם הנכרי ונימא דאין ברירה דשמא קיבל חלקו של נכרי ע' בשאגת ארי' ובחק יעקב סי' ת"מ:

ב

סעיף ו ואסור לקנות חמץ לעכו"ם בפסח אמר לעכו"ם בפסח לקנות לו חמץ וקנה לו י"ל אף להפוסקים יש שליחות לעכו"ם לחומרא ע' יו"ד סי' קס"ט מ"מ הוי רק דרבנן ומותר אחר הפסח ואף בפסח אם הוא הפ"מ י"ל דא"צ לבערו ובקונה ע"י מומר יש לדון אם אמרי' במומר אשלד"ע ולא קנה הישראל וגם המומר לא קנה כיון דלא רצה לזכות לעצמו תיבת גמא להגאון פורת יוסף ז"ל פ' קרח וע' בספרו אשל אברהם לעיל סי' ש"ה:

ג

מג"א ס"ק יב ובזה לא פליג הטור וקשה לי לדעת הטור דאסור להשכירה דהכלי עצמו אינו בולע ואף דאינו נוטל דמים בעד הבלוע א"כ אף להניח בו יבש אסור:

א

דינר. עבה"ט ועיין בשו"ת ב"ח סי' קמ"ג שלדעת הטור אסור לפסוק עם הנכרי קודם הפסח שיאכלו עמו עבדיו ושפחותיו הנכרי' בפסח אף שאומר כן קודם פסח שפרעון כל יום ויום הוא ונמצא פורע חובו מאה"נ ועיין לעיל סי' תמ"ה ס"ק ג' בבה"ט בשם תשובת הב"ח בזה ומ"ש בחולה שיש בו סכנה שרי ע' בש"י חלק ב' סי' ט' שכ' שאף ביש בו סכנה לא יתן לו החמץ ביחידי דלמא אתי למיכל מיניה וכה"ג אמרי' לענין קריא' לאור הנר משא"כ שנים מדכרי אהדדי ע"ש ועיין לקמן ס"ק ט"ו כתבתי כה"ג משו"ת שער אפרים ומ"מ פשוט דדוקא אם אחר מזומן לפניו מיד דדבר פשוט דבמקום סכנה צריך לעשות בלא איחור אף לדעת הרמ"א בסי' שך"ה ע"ש וגם יש לו' דבכה"ג שאינו רק חשד בעלמא פשיטא שהזריז משובח:

ב

של עכו"ם, עבה"ט ועמ"ש בשו"ת בית אפרים סי' כ"ט מדברי הריב"ש סי' ת"א ובמ"ש עליו המשנה למלך ושם מבואר דאם עבר הישראל וקנה החמץ לעכו"ם בפסח והוא רוצה ליתנו לו בפסח פשיטא דאסור משא"כ אם כבר עבר הפסח ורוצה ליתנו לו אחר הפסח יש לצדד להתיר ע"ש:

ג

כלי וכ' בש"י ח"ב סי' טו בישראלים שמכרו חמצם ובחה"פ גברו המים ומתיראים שישטפו המים הכל וילך לאיבוד רשאי' לשלוח אחר הנכרי שקנה החמץ ולו' לו שיציל את שלו לקחתו לחדר אחר שלא ישטפו המים ואם אין שם אותו נכרי יאמרו לנכרי אחר שבחדר זה יש לנכרי הרבה דברים ויש לחוש שישטפו המים הצל אות' לחדר אחר וזכין לאדם שלא בפניו ע"ש:

ד

חמץ. עבה"ט ובשו"ת פ"י כת"י סי' יד כ' ששכר רחיים מן השר וטוחנין בו חמץ דהיינו מאלצין ונותנין להחזיק מדה מכל טחינה אסור לקבל המדה בפסח ולא רמי למ"ש בהגמ"יי ישראל שקנה חק כו' דהתם לא קיבל כלום בפסח כו' אבל בנדון זה שיקבל הישראל בפסח החמץ ונעשה שלו פשיטא שהוא עובר ואסור לקבלו ואם קיבל עובר עליו ואסור אחר הפסח ודמי למ"ש הטור והגמיי' בישראל שיש לו תנור כו' ואין נראה לחלק בין כשהתנור של ישראל ובין שהישראל שכרו דפשיטא דשכירות יומא ממכר הוא והוי ממש כנדון דהתם דה"נ יש לישראל גזבר בהרחיי' שהוא הטוחן ומקבל החמץ עבורו וע"ש שנראה מדבריו דאפי' לא נתנו לו בפסח כיון שכך מנהגם א"כ יש לו לישראל חמץ אצל הנכרי ועובר עליו ולא דמי לאם יש לו חוב חמץ אצל הנכרי דשרי דהתם לא זכה הישראל מעולם כיון שאין החמץ מיוחד איזהו של ישראל והוא נותן לו איזה חמץ שירצה משא"כ הכא נותן להישראל מאותן שאופה ומיחד לו אותן ככרות כו' ואף שכתב שם ויש לדחות דלעולם מיירי שגזבר של הישראל ואפ"ה צריך למנהגם דבלא"ה כיון שהישראל אינו מחויב לקבל ככרות בשכרו אלא אם ירצה צריך ליתן לו מעות לא הוי החמץ של ישראל כיון דאם רוצה אינו נוטלו לכך צריך למנהגם כו' מ"מ לא שייך זה לענין מאלצין כיון שהחיוב הוא רק על מדה מאלץ ולא על מעות כלל א"כ אע"פ שאינו מקבל מיד אלא לאחר הפסח הרי יש לו חלק במאלצין מדה שלו והי"ל כשותף כמאלצין אלו ואסור וע' לעיל סי' תמ"ח מ"ש בשם הח"י ושאגת ארי' בדין שותפות לענין החלק של עכו"ם דמותר מטעם ברירה ע"ש ומ"מ י"ל היכא שזכות בעל הריחיים הוא על אופן שהברירה בידו או לקחת מדה או ליקח מעות סך כך וכך ולא בירר בפסח איזה יקח בשכרו אם מאלצין או מעות שוב רשאי אחר הפסח ליקח גם מאלצין כמ"ש לעיל לענין הככרות כיון שהיה בידו ליקח מעות שוב אין החמץ מיוחד לו ומ"מ נראה דלית ליה למשבק היתרא ויקח מעות כיון שעכ"פ בפסח ספיקא הוי וא"כ י"ל שאם יקח עתה מאלצין הוברר הדבר למפרע שלכך הי' עומד בתחילה ובדיעבד שלקח מאלצין אין להחמיר באיסור חמץ שעה"פ דרבנן ומ"מ לכתחילה גם אם שכר בענין זה שיקח או מדה או מעות יש לו למכור קודם פסח כמ"ש הב"ח דלאהדורי למעבד בהיתר גמור טפי עדיף ובלא"ה יש לעשות כן מחמת מלאכת יום טוב וחה"מ וע' ט"ז וע' בשו"ת בית יעקב סי' נ"א מ"ש בענין הנהגת האורנדיס במכירת המאלצין שלוקחין המדה בפסח ע"ש:

ה

הנאה עבה"ט וע"ש בשער אפרים סי' ז' בהג"ה בן המחבר דמסיק שרשאי הישראל לעמוד על המשמר ויקח עמו עוד א' שישב עמו דאז אין לחוש דלמא אתי למיכל מיניה כמ"ש בהל' שבת סי' רע"ה ומטעם רוצה בקיומו אין חשש כשאין הישראל עושה מעשה בידים רק יושב ומשמר ואין בזה שליחות שאין הישראל ממונה רק ליקח המעות לפי שאין מאמין למשרתים ע"ש:

א

יאמר לו קודם פסח. כ"כ הטור בשם אבי עזרי וכתב ב"י דבהג"מ ובמרדכי בדין ישראל שקנה חוק הכומרים יקח לאחר פסח מה שחסר בפסח משמע שא"צ להתנות כן תחלה וטעם לפי שאין כאן איסור אלא קנס דעבר על בל ירא' וכאן לא שייך למיקנסי' ופסק כן להחמיר ונ"ל דיש חילוק בזמן התנאי ביניה' דבדין זה שמגיע לו ריבית בכל שבוע הוי כל שבוע חוב בפ"ע דהא אי בעי מצי מסלק לי' כל שבוע נמצא כשמתנ' ישראל תחלת השבוע ה"ל כמתנה מעיקרא אא"כ זקף עליו הריבית בפעם א' ולא יסלק לו עד זמן שביניהם לא מועיל התנאי קודם הפסח ודבר זה יש ללמוד ממ"ש סי' רמ"ה לענין שותפות עם העכו"ם לענין שבת דבעי' התנה ה"נ כן הוא דכיון שכבר זכה ישראל בככר של שבוע של פסח מה מועיל התנאי לסלק עצמו ממנו וה"ל כמוכר קודם פסח חמצו שהיה לו בפסח משא"כ אם התנה תחלה לא זכה בו הישראל כלל באותו הככר ומ"ה בההוא שקונה חוק הכומרי' בפעם א' מה שמגיע לו על זמן קצוב צריך להתנות בשעת הקנין מטעם שזכרנו ולא אחר כך קודם פסח ואם לא יתנה תחלה תקנתו לבטל המקח אחר כך ולהתנות אז כמ"ש לענין שבת שם. ובתנור של שותפות עם העכו"ם שכתב אח"ז בסמוך דמועיל התנאי קודם הפסח התם נמי כיון שחצי התנור של ישראל יכול לומר לעכו"ם כל זמן שירצה איני רוצה להשתתף עמך בפסח אלא ע"מ שתתן לי דמים בעד חלק שלי וזה מהני שפיר כנלע"ד:

ב

א"ל קודם הפסח כו'. נעלם ממני הבנת דברי הרב בזה טול אתה של פסח כו' דס"ס נהנה הוא מחמץ של פסח במאי דשקיל בעד שבוע שאחר הפסח כל השכר אפי' חלק העכו"ם מחמת שהעכו"ם שקיל חלק שלו בשבוע של פסח בשלמא גבי שבת בסי' רמ"ה מועיל התנאי בזה תחלה דהיינו בשעת עשיית השותפות דאז לא הוי לישראל מעולם חלק בזה השבת כדפירש"י התם הביאו ב"י מה שאין כן כאן דהיינו דהתנו קודם פסח וכבר יש לעכו"ם חלק בכל שבוע ולישראל חלק בכל שבוע נמצא שיש דמים לחמצו של ישראל בפסח ואע"ג שכתבו בסמוך שמועיל אפי' קודם הפסח היינו לענין שיתן לו דמים שיוכל הישראל לומ' לא אתן חלקי לעשו' בו מלאכ' בפסח אם לא שאקבל מעות לא חמץ ואז אף אם יתן לו חמץ אח"כ הוה חליפי מעותיו אבל כאן אין שייך כן דהא מתנה שיהא נוטל עכ"פ חמץ אחר הפסח בעד חלקו בפסח במה שכבר זכה בו בתחלת השותפו' מה מועיל התנאי בזה ובטור בשם רש"י כ' שאלה מה לו' לעכו"ם טול אתה של פסח ואני אטול אח"כ והשיב שיתנה קודם הפסח ויטול דמים מאותו שבוע ונראה דהך ויטול הדמים אין פירושו שאסור לו לקבל חמץ אח"כ רק דמים אלא ה"ק שיתנה קודם הפסח שיטול דמים ועמ"ש בסעיף שקודם לזה ואח"כ יכול ליקח אפי' חמץ אבל בנדון שכתב הש"ע הוא תמוה לי ששינ' מדברי רש"י ומדברי הג"מ שמביא ב"י בדבר שאין מותר לפי הנראה ובהג"מ שמביא ב"י כתוב אבל לענין פסח מותר להתנות קודם הפסח ונוטל הימנו דמים של אותו השבוע ול"ד לישראל כו' אבל הכא כיון שנוטל את הדמים מתחלה מותר עכ"ל וכ' ב"י אבל המרדכי לא הזכיר שצריך ליטול דמים אותו שבוע קודם פסח כו' ובאמת נראה דגם הג"מ לא נתכוין ליקח המעות תחלה דוקא דהא לא זכרו תחילה שנטילת המעות יהיה קודם פסח וכן כתו' בתשו' רש"י ותו' דאף חמץ יכול ליקח אחר הפסח כמ"ש בסעיף שקודם לזה והוא דברי אבי עזרי בטור אלא נ"ל דמ"ש מתחיל' פי' לכתחלה וקאי אדבתרי' דאמר מותר כלומר שכיון שנוטל דמים אפי' לכתחלה מותר דבר זה ולא כמ"ש בסעיף שאח"ז דדוקא קיבל כבר מותר כנלע"ד:

ג

אפי' מעות אסור כו'. בטור כתיב אחר תשו' רס"י דהוא ס"ג וז"ל הרשב"א כתב מעשה בא לידי בישראל שהיה לו תנור ואפו בו עכו"ם חמץ בפסח ובא האופה גזבר של ישראל והביא לו ככרות לאחר הפסח משבח התנור ואסרתי לו לקבלם לא מבעי' חמץ שאסור שזכה בו ישראל בשבח תנורו וה"ל חמצו של ישראל אלא אפי' מעות אסור לקבל בשכרו דה"ל משתכר באיסורי הנאה כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה אפי' חמצו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח עכ"ל. ולפי הנראה לכאורה דל' הטור שכתב והרשב"א כתב משמע דיש פלוגתא בינו לרש"י היינו דהרשב"א אוסר ליטול הדמים שהתיר רש"י וזה אינו דרש"י התיר משום התנה קודם פסח ולרשב"א לא שייך תנאי ממילא הככרות שנאפו בפסח היו ממש של ישראל ע"כ אסור לכתחלה ליטול אפי' המעות בעדם אלא ע"כ דעיקר הפלוגתא ע"ד שכ' הב"י בשם ריב"ש דאיכא למ"ד לא ישכיר בהמתו לעכו"ם להביא עלי' חמץ דסבר חמצו של עכו"ם אסור בהנאה ואיכא למ"ד משכיר לעכו"ם וחמצו ש"ג מותר בהנאה מ"ה כיון דרש"י התיר ליטול דמים אע"ג דהדמים יבואו מחמת חמצו דעכו"ם א"כ ס"ל כמ"ד חמצו ש"ג מותר בהנאה אבל הרשב"א כתב בהדיא כמ"ד אפילו בשל עכו"ם אסור וא"כ יש תימה רבתי על הש"ע שהביא בסעיף שקודם לזה דברי רש"י וכאן מביא דברי רשב"א דלרשב"א אין תקנה לתנור של ישראל אפי' בשותפו' עם העכו"ם אא"כ התנו בשעת קניית התנור שבשבוע של פסח יהיה של עכו"ם וכההיא דסי' רמ"ה וא"ל על מ"ש הרשב"א דהישראל זכה בככרות שהביא לו הגזבר אחר פסח ואסור ולמה לא נימא גם כאן דהתירא ניחא ליה דלקני ולא דאיסורא כמ"ש סי' תמ"ח לענין עכו"ם שמביא חמץ בי"ט דיכול הישראל אח"כ לו' כן ושרי דשאני התם דאין לנו הוכחה דניחא לי' שיקנה לו ביו"ט אמרי'. ודאי לא ניחא ליה באיסוריה משא"כ כאן דהחמץ באלו מחמת מעשה היום שאפה בתנורו היום שהוא נותן התנור לאפות בו היום ודאי ניחא ליה וזה פשוט לפע"ד ועמ"ש בסי' זה בסופו:

ד

יש מי שמתיר. הוא דעת הטו' שמביא ראייה לזה מדתנן שכרו לו לעשות מלאכה אחרת אע"פ שא"ל העבר לי יי"נ ממקום למקום מותר וי"ל דשאני התם דאינו מוכח מלתא כלל שירצה ממנו העברת יי"נ דיש הרבה מלאכות אחרות משא"כ בתנור דודאי לא יעשה בו העכו"ם רק חמץ ה"ל כאלו השכירו בפי' לחמץ ותו ק"ל טובא דהא כ' בסי' רט"ו ס"ג. אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח הבהמה בשבת שאין העכו"ם נאמן על כך וכ"ש כאן שוודאי יאפה בו חמץ וצ"ע:

ה

בית לדור. אבל במפר' לשום בתוכו חמץ אסור בפסח או ע"פ אבל טפי לא כ"כ ב"י:

ו

אסור להשכיר כו'. הטעם בטור דרוצה בקיומו של חמץ שלא יבקע הכלי ועוד כיון שהכלי עצמו אסור בהנאה אסור להשכירו לכתחל' ול"ד להא דתניא בתוספתא משכיר אדם חמורו לעכו"ם לחמץ דשם החמור אינו אסור אבל הכא הכלי עצמו אסור נראה שזהו לדעת רשב"א דבסמוך אבל לדעת רש"י שזכרנו דבתנור של שותפות מותר להשכירו כשיטול דמים היה לנו להתיר גם בזה אלא דמשמע דמסקנת הטור כרשב"א: אחרי הכללים שנאמרו בסי' זה ראוי לעיין במה שנוהגים במדינו' רוסי"א וואלי"ן ביהודים ששוכרי' אורנד"יס מהשרר' שלוקחים מדות מאלצי"ן מכל מי שטוחן מאל"ץ והמאל"ץ הוא חמץ גמור וענוש כרת מה לעשות בשבוע של פסח: ומו"ח ז"ל כ' בזה שיעשה דרך מכירה או נתינ' לעכו"ם כמ"ש סי' תמ"א ולעד"נ דיש תיוהא בזה חדא דמכירה לא שייכא בדבר שלא בא לעולם כדאית' פ"ק דב"מ מה שתעלה מצודתי מכור לך לא אמר כלום ותו דלא התירו המכירה אלא בשעה שמותר באכילה דכך לי המכיר' כמו האכילה. כמ"ש במשנ' כל שעה שמותר לאכול מותר למכור והיינו בחמץ שיש לו בשעת המכיר' וא"כ בחמץ שיבוא לו בשעה שאסור לאכול אין לך ראיה שיהיה מותר למכור דהא המכיר' לא חלה אלא עד שיהא החמץ ואז אסור באכילה תו קשה וכי פסח א' יש לנו בשנה והלא יש יותר מחמשים פסחים בשנה דהיינו כל השבתות כמאמ' הלל הזקן ר"פ אלו דברים לענין שחיטת הפסח בשבת והלא יש לנו יותר ממאתים פסחים שדוחין שבת אף אנו נאמ' כן בדבר זה דהיאך יש היתר ליקח בשבת שכר שבת דהיינו מה שהרחיים טוחנות בשבת נוטל מדה עבור זה והלא שכר שבת פשיטא דאסור כמבוא' בכמה דוכתי וא"כ לא שבקת היתר לכל מחזיקים אורנד"י ולא שמענו שמיחו בהם חכמים מעולם. ונלע"ד היתר כעין שזכרנו בי"ד סי' קי"ז לענין גידול חזירי' של אורנדיש ה"נ כן דהכל שייך להשר אלא שהישראל לוקח ממנו וזה דומה למ"ש בקונה חק הכומרי' שזכרנו תחילת סי' זה דלאותן דיעות שס"ל מותר אף בלא התנה ה"נ מותר ליטול חוק המגיע לשררה אע"ג דלא מתנה עם שום אדם ולמאי דקי"ל שם דבעי' התנ' נרא' דמוד' כאן דמות' דהתם גבי כומרי' דבר ידוע וקצוב להם שנותנים להם כל שבוע ככר א' ונמצא בשעה שקנה מהם חוק כל השנ' היי כאלו קנה מהם נ' ככרות ושל פסח ביניהם וכן ברבית של כל שבוע שזכרנו לעיל ע"כ צריך התנה אבל ברחיי' אין קצבה כמה יטחנו ומעיקרא כי זבין נכנס לספק אם יטחנו שאז יקח ממילא בכל פעם שטוחני' ומגיע מדה מהטוחן הוא קנין חדש וכאלו קונה אותו בעת ההיא מהשררה דהקנין שהיה מתחלה לא חל אא"כ בא המקח לעולם כיון שלא היה ברור בשעת הקנין וע"כ קרוי שפיר חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח כשיקחנו ישראל אחר הפסח וכן אחר כל שבת שכן היתה הכוונה תחילה ולא שייך כאן קנס דקניס ר"ש משום שעבר על בל יראה דלא היה שייך לישראל בימי הפסח ובימי השבתות וא"ל דבפסח עצמו זכה הישראל בחמץ אחר שבא לעולם זה אינו דיוכל הישראל לומר לא ניחא לי דליקני לי בההיא שעתא כדלעיל סי' תמ"ח ואע"ג דכתבנו בסעי' ד' בההיא דרשב"א לענין שבח התנור דל"ד לההיא דסי' תמ"ח שאני התם דהתנור הוא שלו ונותן מרצון לאפו' בו ביום הזה ודאי ניחא ליה בכך משא"כ ברחיים שהיא שייכה לכל העיר ואין ביד המחזיק אורנד"א למחות שלא יטחון העכו"ם באותו היום ע"כ שפיר יכול לו' לא ניחא ליה דליקני בשעת האיסור כיון שאפשר לו שיבוא אחר הפסח דודאי יש עתים שהרחיים פנוי' מלטחון בהם המלצי"ן וכל מי שיש לו לטחון יטחון גם אחר הפסח כל זה הוא שייך ברחיי' של השר והישראל שוכר ממנו אבל ישראל שיש לו רחיים שלו לחלוטין ודאי לא מצא ידיו ורגליו ליתן לטחון בהם בשבתות ופסח ודמי' לההי' דרשב"א שזכרנו כיון שהוא יכול למחות ולעשות כרצונו ואין לו תקנה אלא ימכרם לעכו"ם על כל השנה או חצי שנה ויהיה שבת ופסח בהבלעה ביניהם משא"כ ברחיים של השר אע"ג דהישראל נתן לו כבר המעות מ"מ המכירה לא חלה עד שיבוא כיון שהיה ספק בשעת המכירה מה שיבוא אח"כ כנלע"ד בזה ללמוד היתר גמור אלא הרוצה להחמיר יתנה בפסח שכל מי שרוצה לטחון מלצי"ן יתן לו מדה משאר תבואה שאין בו חמץ ואז אם יתן לו מאלצי"ן אחר הפסח הוי חליפי שאר תבואה ושרי כדלעיל:

ז

ולרחוץ בהם. מפני שאינו נהנה מהבלועה ועמ"ש בסי' תס"א:

א

צריך לפורעו אחר פסח. וכ' הטור ואין בו משום איסור חמץ שעבר עליו הפסח עכ"ל ולמד כן מהא דאיתא בר"פ השוכר את הפועל דבי ר' ינאי יזפי מעניים פירות בשביעית ופרעו להם בשמינית וכתבו שם התוס' הטע' כיון דבהאי שעתא לא הוי הנך בעין לא חליפין נינהו ולפי"ז אם פרעו בשביעית עצמו ג"כ מותר לפי טעם זה כיון שהפירות אינם בעין שוב לא מיקרי חליפי שביעית ע"ש א"כ כ"ש הכא בחמץ דאינו תופס דמיו והיה בשעת ההיתר דמותר לקבל המעות אפי' תוך הפסח וא"כ קצת קשה למה כתבו שצריך לפורעו אחר פסח ה"ה אפי' תוך הפסח שרי והא דנקט הש"ס התם ופרעו בשמינית לק"מ דנקט מעשה שהיה. ובאמת בתחלת דברי הרא"ש שם משמע דעיקר טעם ההיתר הוא כיון שעבר שנת השביעית אך מסוף דבריו מבואר דמסכים עם דעת התוספות דכיון שאינו בעין תו לא מיקרי חליפי שביעית הדרא הקושיא לדוכתא ואפשר דלכך נקטי הפוסקים לאחר פסח להראות אפי' שחוזר ומשלם ככרות ג"כ מותר כה"ג: וכ' בכה"ג שיש מקומות שנהגו איסור לכתחלה ללות לפני פסח ולפרוע אחר פסח מטעם חשש איסור ריבית דאסור ללות סאה בסאה וע' בי"ד סי' קס"ב סעיף א' בהגה מבואר דככרות בככרות מותר להלות.

ב

קמח. ע"ל סי' תנ"ג. סעיף ד' איזה קמח שאין מחזיקין לחמץ:

ג

וכיון שהתנה עמו כך. הנה אף שיש קצת חילוקי דעות בדין זה העיקר נ"ל כמשמעות לשון הש"ע והלבוש דלכתחלה טוב להתנות כך (ועיין ברוקח סי' רס"ח) ואם מתנה כן אף אם נותן לו העכו"ם אח"כ חמצו שעבר עליו פסח ג"כ שרי ואם לא התנה עמו כן אם העכו"ם נותן לו אח"כ קמח או מעות או חמץ שנעשה אחר פסח שרי דחליפי חמץ מותרין כמו חמצן של עוברי עבירה וכמבואר לעיל סי' תמ"ג וכן הדין בלקח חק העכו"ם שנותנים להם לחם קצוב בכל שבוע ע' בטור וב"י ואין להחמיר בדינים אלו כי בלא"ה אין ישראל קונה בלא משיכה לרוב הפוסקים ע' בח"מ קצ"ד ובש"כ שם ס"ק א':

ד

ואני אטול אחר כך. ואז מותר ליטול אפי' חמץ כן הוציא בב"י מהמרדכי פ"ק דעכו"ם וכ"כ האגודה וע' בדברי אחרונים מה שמחלקים בין דין זה לדעיל סי' רמ"ה מישראל ועכו"ם שיש להם שדה בשותפות שאסור לומר לו טול אתה של שבת ואני של חול. והב"ח כ' דגם כאן יש להחמיר אא"כ נוטל הדמים שמגיע על חלקו קודם פסח וכן הסכמת אחרונים לדינא. ומ"מ בשבת שבתוך הפסח לא מהני במה שאמר טול אתה כמו בשאר שבתות השנה כמבואר לעיל בסי' רמ"ה אלא אם כן התנו בתחלת השותפות וע"ש והמ"א כ' וז"ל ובד' ימי' שהם י"ט עכ"פ אסור לומר לו טול אתה כמו דאיתא בסי' רמ"ה עכ"ל. ואשתומם על המראה דלפי דבריו איך לא אשתמיט א' מן הפוסקים לכתוב דין זה כאן וכולם כתבו סתמא להיתר בפסח משמע דאף בי"ט עצמו מותר ול"ד כלל וכלל לסי' רמ"ה דהא עיקר טעם האיסור שם כמבואר בש"ס ופוסקים שם דהוי כאלו עושה העכו"ם בשליחות ישראל מלאכה האסורה. וזה דוקא במלאכ' השדה או שכירת התנור בשבת משא"כ בי"ט דמותר לישראל עצמו הבערה לצורך א"כ מכ"ש שאין חשש איסור אם עביד העכו"ם בשליחותו ואין כאן רק חשש חליפי חמץ שהזכירו הפוסקים וסגי באומר טול אתה ודוק:

ה

אפי' המעות אסור לקבל. כיון שהתנור של ישראל ול"ד לסעיף ג' דהתם הוא התנור של שותפות וע' בט"ז ס"ק ג' שכ' שיש דעות מחולקות בשני סעיפים אלו ומתמיה על הש"ע וע' בשכ"ג שהאריך להוכיח דאין כאן מחלוקת כלל וכן עיקר:

ו

דה"ל משתכר באיסורי הנאה. ע' ס"ס זה שכ' הב"ח על מה שנוהגים במדינות רוסי"א וואלין שהיהודים שוכרין אורנדי"ס שיש בו יורות ורחים שלוקחין מכל שכר שמבשלין מדה וכן לוקחין מדה מאלץ מכל מי שטוחן מאל"ץ דאם ישראל מחויב לתקן היורות והרחיים כשמתקלקלין אז הם ברשות ישראל ואסור לקבל אפילו מעות בשכרו כיון דמנהגם לתת חמץ הוי כנהנה מדמי חמץ ואסור ואם יש לו רשות וכח למנוע מהם שלא יבשלו כלל מחויב למנוע מהם דה"ל רוצה בקיומו ועל ידי מכירה שרי דהיינו שימכור קודם פסח לעכו"ם כל המדות שיגיע משבוע זו ויטול הדמים ואף על פי שנותן לו העכו"ם אחר כך המדות שרי ואם אין הישראל צריך לתקן היורות והרחיים די שיתנה קודם פסח כמו בסעיף ב' ואם אין לו עם מי שיתנה ה"ל כדעבד ושרי בלא תנאי עכ"ל: והט"ז מחמיר אף באם אין על הישראל לתקן היורות והרחיים ובמ"א ס"ס זה מצדד להקל דכיון שהרחיים שייכא לכל העיר ואין ביד המחזיק אורנדא למחות שלא יטחון העכו"ם באותו יום ע"כ שפיר יכול לומר לא ניחא לי דלקני בשעת האיסור ולא רציתי להאריך עוד בדין זה לפי שנעלם ממני מנהגם בדין אורנדא שאינו מצוי במדינות אלו:

ז

על מנת שיאפה בו מצה. הרשב"א למד דין זה מהא דאיתא בש"ס ריש פ' השוכר את הפועל שכרו לעשות עמו מלאכה אחרת אף על פי שיאמר לו העבר לי חביות של יין שכרו מותר ולכאורה אין ראיה מסוגיא זו להמעיין שם בסוגיא ואף שהב"י כתב שהרשב"א מפרש מתני' זו בשיטה אחרת דבריו דחוקים ותמוהים מאוד וכאשר האריך גם כן הנ"ץ בזה ע' בו וצ"ל הראיה של הרשב"א כך היא דכמו התם אף על פי שהעבירו לו חביות של יי"נ כיון שלא שכרו לכך שכרו מותר. אם כן ה"ה כאן אף אם לא היה אופה בו חמץ היה צריך לתת לו שכרו משום שלא השכיר לו לחמץ וגם אם לא היה אופה בו כלום גם כן היה צריך לתת לו שכרו לכך שכרו מותר וכן נראה משמעו' המ"א ע' בו:

ח

ואם יאפה בו חמץ. הט"ז מקשה על דין זה וז"ל וקשה לי טובא דהא כתב בסימן רמ"ו סעיף ג' אבל לא מהני אם מתנה עם העכו"ם שתנוח בהמתו בשבת שאין העכו"ם נאמן על כך וכ"ש כאן שודאי יאפה בו חמץ וצ"ע עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כלל שאין כאן אפי' קצת קושיא ואין ענין זה לזה כלל דבשלמא התם אדם מצווה על שביתת בהמתו לכן אינו נאמן העכו"ם ואסור להשכיר לו משא"כ כאן וכי אדם מצווה שלא יאפה עכו"ם בתנורו חמץ רק שאסור להנות משכר חמץ ואם כן כל שאינו משכירו לעכו"ם לאפות בו חמץ שאינו נוטל שכר מחמץ אף שוודאי יאפה בו העכו"ם חמץ מכל מקום הוא אינו נהנה משכר חמץ ושכרו מותר וק"ל:

ט

בית לדור בו. הסכמת ראשונים ואחרונים דאף על גב שמשכירו סתמא לגור בו הוא ולא אתי לאפוקי אלא היכא שמשכירו בפירוש לשם חמץ כשמשכירו תוך הפסח או בערב פסח ועיין במגן אברהם סס"ק י"א ועפ"ז מיושב מה דאיתא בש"ס דידן פ"ק דפסחים דף ז' ביחד לו בית אינו זקוק לבער דמיירי בהשכיר לו בית כמשמעות הסוגיא דלשם ואפ"ה מותר להשכיר אלא צריך לומר דהתם מיירי בהשכיר לו סתמא או זמן מה קודם פסח ואם כן אין סתירה להירושלמי דאוסר להשכיר ודלא כרשב"א בתשובה סימן קע"ז והובא בב"י סימן ת"מ דכ' דהירושלמי מחולק עם תלמודא דידן דמשמעות תלמודא דידן דמותר להשכיר בכל ענין אם לא שנוטל שכר להיות יושב ומשמר עיין שם דבריו באורך ובאמת אין לנו לחלק מאת השווין כי אין מחלוקת כלל וכדעת האגור וסתם רמ"א כוותיה: ובתשובת שער אפרים סימן וי"ו כתב דאם ישראל יושב ומשמר אם יש לאסור משום רוצה בקיומו של איסור ומסיק וז"ל ונראה דמותר ובנו בהג"ה כתב הטעם כיון שהוא יושב ואינו עושה שום איסור בידים לא הוי כרוצה בקיומו ומה"ט יש לחלק בין הא דשכרו לעשות עמו ביי"נ עיין שם ודבריו תמוהים דהרי להדי' מבואר בי"ד סימן קל"ב סעיף וי"ו דאפילו לשמור בחנם אסור משום דהוי כרוצה בקיומו של איסור אם כן פשיטא שגם בחמץ אסור מה"ט וגם נעלם ממנו תשובת הרשב"א שכתבתי שאף הוא שמיקל לענין שכירות מחמיר שלא להיות יושב ומשמר והוא ברור ועל תשובת שער אפרים עצמו א"ל דה"ק ונראה שמותר פירוש ששכרו מותר דעבד ול"ד ליי"נ ששכרו אסור דעבד כמ"ש בתשובת הרשב"א שהובא בב"י סימן ת"מ וק"ל:

י

אבל לא יאמר לו צא ואכול. אם ידוע שיאכל חמץ כ"כ המ"א וכן משמעות הפוסקים בי"ד סימן קל"ג וכן מבואר באגודה פרק השוכר את הפועל והוא קצת נגד משמעות לשון הש"ס דמשמע אפילו בחשש בעלמא אסור:

יא

ויש מתירין. מדהביא דעה ראשונה בסתם משמע דדעתו להחמיר כדעה ראשונה כדרכו בש"ע וכ"פ הב"ח ושכ"ג אף על גב דביורה דעה סימן קל"ג לענין יין נסך פסק להקל וכה"ג הטור פסק שם להקל בלא הקדים לו דינר ועכ"פ בלא יחד לו דינר וכאן פסק בסתם להחמיר אלא צ"ל חומרא דחמץ שאני וכ"כ בהגהות פרישה שם וכן מבואר שם מדברי הב"ח דפסק להקל כהרשב"א וכאן מחמיר והארכתי בכל זה לאפוקי מדעת המ"א דכת' דדעה אחרונ' עיקר דבעינן דוקא הקדים לו דינר והדינר עדיין בעין ביד חנוני כמש"כ בי"ד סי' קל"ב וזה אינו והסכמת אחרונים דשאני הכא משום חומרא דחמץ: ולפי זה מי שיש לו תינוק או חולה בתוך ביתו שצריך לאכול או לשתות חמץ יצוה לעכו"ם ליתן לו חמץ ולא יאמר ואני פורע או ישא התינוק חוץ לביתו ועכ"פ לא יגע בחמץ וכל זה מיירי כשאפשר לעשות כך ויש לו עכו"ם שעושה כן דאי לאו הכי והוא גם כן צורך גדול לתינוק או לחולה יעשה בכל מה דאפשר לי' למעבד כי במקום סכנה הכל שרי וע"ל סי' תרי"ו ובתשובת נחלת שבעה סימן י"ד ומ"מ טוב לעשות מחיצה עשרה להפסיק כדי שלא יבא לאכול ממנו וע' במ"א ס"ס שמ"ג ומ"ש סי' זה ס"ק ט':

יב

אבל משכיר לו חמור להביא עליו חמץ ושכרו מותר והב"ח ושכ"ג חולקים בזה דמ"ש משכר התנור ובית לשום בו חמץ דאסור כדלעיל וע' בתשובת הגאונים סי' רמ"ג דאוסר להשכיר (וע' בב"ח מה שכת' ליישב דברי הטור בזה והמ"א חולק עליו ואין דבריו מוכרחים כי הוא כת' רק ליישב דברי הטור) וע' במ"א שכת' לתרץ דהכא מיירי בשכר סתם חמורו ולא מפרש להביא עליו חמץ ובאמת הוא נגד המשמעות לשון הפוסקים והתו' דקתני בפירוש להביא עליו חמץ משמע דאף במפרש מותר וצ"ל דדעת הב"י והרב כיון דהא דחמור מצינו להדיא בתו' להיתר אין להחמיר בחמץ דאינו תופס דמיו אך אין ללמוד ממנו למקום אחר כי הבו דלא לוסיף עלה דיש לומר דדוקא גבי חמור שעכו"ם מכניסו לרשותו וקני' בשכירותו לכך מותר להשכירו מה שאין כן בתנור ובית דנקרא על שם ישראל יש להחמיר ובכלי דאסור להשכיר שלא יבשל בתוכו היינו משום דרוצה בקיומו של איסור שלא יבקע הכלי ואם כן אפי' להשאילו בחנם גם כן אסור וכמבואר בדברי אחרונים וע' בלבוש: ומכל מקום גם להשכיר חמורו בפירוש להביא עליו חמץ יש להחמיר וכדעת אחרונים וע' מדין רוצה בקיומו בספרי מ"י כלל פ"ה ס"ק י"ד וט"ז ובי"ד סימן קל"ג וע' במ"א דכת' דגם בהא דאסור לקנות חמץ בפסח הוא ג"כ מטעם רוצ' בקיומו והריב"ש כת' טעמים אחרים א' לפי שאין דין שליחות לעכו"ם ונמצא הישראל קונה אותם ועוד דאיכא למיחש שמא יאכל ממנו וע' בתשובת שער אפרים סימן וי"ו בהג"ה כת' דאפי' אינו נוגע בחמץ חיישינן שמא יאכל ממנו ועמ"ש לעיל ס"ס ק"ט:

יג

להביא עליו חמץ ודין פריקה וטעינה לענין חמץ עיין בח"מ סימן רע"ב לענין יי"נ וע' במ"א ס"ק יו"ד:

יד

וכן שאר צרכי הנאה כגון לשום בו צונן דרך עראי ביבש או דבר לח במידי דלא בר אכילה כגון רחיצה (ודווקא אם הוא עראי שלא חיישינן להשתמש בו שימוש אחר וע"ל סימן קנ"א) כן העליתי בספרי מ"י כלל פ"ה ס"ק י"ד וט"ז וישבתי שם דברי הרב על נכון ודלא כנ"ץ וכן נראה הסכמת אחרונים כאן וע' בתשובת הרדב"ז סי' ך"ד ועמ"ש האחרונים בענין אורנדיס ע"ל ס"ק וי"ו מ"ש שם: