שולחן ערוך, אורח חיים ת״ל: שבת הגדול. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

שבת הגדול. ובו סעיף אחד:
שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו: הגה והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחלת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו ופוסקים לומר ברכי נפשי: (מנהגים):

א

ר"ח ניסן שחל להיות בשבת אז הוא פ' החודש ואומרים פיוטי השייך לאותה פרשה חוץ מן האופן אביר הגביר ומפטירין בפרשת החודש ולא השמים כסאי דלעולם מפטירין במאי דסליק מיניה בקריאה (מהררמ"י במנהגים) וע' בט"ז הטעם למה קורין אותו שבת הגדול (כיון הרב בעט"ז לדבריו):

א

הנס. שלקחו כל א' שה בעשור לחדש ואותו שנה היה יו"ד בחדש בשבת והקשו הוה ליה לקבוע ביו"ד לחדש אפי' חל בחול עיין אחרונים ובח"י. ומה שהקשה הב"י דאם כן כל הד' ימים יהיו נקראים גדולים י"ל דהנס היה שאומרים לשחוט לאלהיהם ובשבת אמר המצרי אמת הוא ומה שלא שחטו משום שהוא שבת משא"כ בשאר ימים מהרב רבי משה רבי אליוש. אין מפטירין וערבה אלא כשחל שבת הגדול בע"פ וכ"נ. רש"ל היה דורש שכל א' יאכל מעט קודם הפסח מקמח של פסח כי שמא היה שם חשש חימוץ ויתלה במה שאכל. (ומ"א תמה עליו דז"א אלא בדבר יבש עיין י"ד סימן ק"י וקמח בקמח הוי דבר לח ע"ש וח"י כ' דדינא קאמר ואע"ג דלא מהני עכ"פ כ"א בנפל אחד מהם בשוגג ע"ש). טוב ליתן ממנו לעניים. מט"מ ושל"ה:

ב

ההגדה. אפי' חל שבת הגדול בע"פ:

א

תוספות בשבת פ"ו וכ"כ הכל בו ושבולי הלקט:

א

ס"א שבת כו'. שבת פ"ו ב' ואותו היום חמישי בשבת כו' ועתוס' שם ד"ה ואותו כו' וכ"ה במדרש ש"ט במזמור קל"ו ובילקוט ריש פ' בא ובפסיקתא שם והגמ"ר וכל בו כ' בע"א:

ב

והמנהג. שמאז התחיל הגאולה ע"י לקיחתו אבל הוא דבר שאינו דהא מפורש במכילתא סוף פ' בא שומע אני מר"ח ת"ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום ת"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כו':

א

במנחה ההגדה – ובשם הגר"א כתבו שלא היה נוהג בזה משום דאיתא בהגדה יכול מבעוד יום וכו':

א

במחבר ר"ס שבת שלפני. נ"ב אולי יש לומר כיון שמשכו ידיהם מע"ז וביום י' ניסן הקריב למטה דן בעלי ע"ז ע"כ לא נקבע יו"ט שלא ביטל ע"ז ביומו ומיושב קושית המג"א והט"ז:

ב

שם בט"ז רס"ק א' רבים מקשים. נ"ב ואולי נקרא שבת הגדול שבו נתבטלה ע"ז ע"י משכו וקחו וחטא ע"ז נקרא גדול כמו שאמרו חז"ל על פסוק חטאה גדולה, ויען כי ביום י' ניסן מתעורר שבטו של דן יום קרבן נשיאו הם היו בעלי ע"ז ע"כ לא קבעו הי"ט שעל ביטול ע"ז ביו"ט שלהם והוא ע"ד בילגה שטבעתה קבועה וחלונה סתומה. שלהי מסכתא סוכה:

א

סעיף א' שבת שלפני הפסח קוראין אותו שבת הגדול וכו'. נ"ב הנה בטעם מה שאין מפטירין וערבה רק כשחל ע"פ בשבת נראה לו' כך היות כי בשנה ראשונה שהוקם המשכן הוה ע"פ שחל בשבת דהרי אז הוי ר"ח ניסן כיום א' דהרי כן אמרינן דאותו היום נטל עשר עטרות וגם שבט אפרים הקריב בשבת כמ"ש במדרש וא"כ כיון דפסח ראשון שהוקם המשכן הוי חל ע"פ בשבת ולכך כשחל עתה ע"פ בשבת אנו מבקשים שיהיה ערבה לפני ד' פסח שלנו כימי קדם ושנים קדמוניות כפסח הראשון שהיה במשכן ואתי שפיר מאד. אך נתחדש לי קושיא אחת למה אינו מוכיח הש"ס בר"פ אלו דברים שפסח דוחה שבת ממקרא מפורש שנא' ויעשו בני ישראל את הפסח והתם שבת הוי וצ"ע בזה שוב ראיתי באור חדש על פסחים שהקשה קושיא זו ואפשר ליישב בזה לשון הש"ס בפ"ו דפסחים שכחו ולא ידעו היינו דשכחו מה דתחלה היה פסח בערב שבת וגם לא ידעו הדין ודוק: והנה מה שקוראין שבת הגדול יש ליתן טעם חדש לפענ"ד דהנה קיי"ל יו"ט ושבת ב' קדושות הן וקדושת שבת חמור מקדושת יו"ט וכיון דניסן ר"ה לרגלים ואמרו חז"ל בפ"ק דר"ה דרגל שבו הוי ר"ה לרגלים ולכך קודם שהתחיל רגל הראשון קראו לפניו שבת הגדול לרמז שהיא גדול ביו"ט ובפרט כיון דאמרו חז"ל בפרק כלל גדול דגדול מכלל דאיכא קטן ויו"ט נמי אקרי שבת ולכך קראו לשבת דהוא שבת הגדול אבל יו"ט הוי שבת קטן. והנה בזה יתיישב מה שהטור כתב טעם אחר ולא טעם זה כי הנה י"ל מה דקראוהו שבת הגדול לפי הטעם שלי מכח דנ"מ לדינא כי הנה יש בזה פלוגתא אם צרכי שבת נעשין ביו"ט או לא ועיין בסוגיא דהואיל וזה תליא באם הוי קדושה אחת או לא כי יש בזה פלוגתא דר"א ורבנן בפ"ג דעירובין. והנה אי נימא דהוי קדושה אחת אז צרכי שבת נעשין ביו"ט ואם הם ב' קדושות אין צרכי שבת נעשין בי"ט והנה יש בזה נ"מ לדינא כי הנה למ"ד אין צרכי שבת נעשין ביו"ט מה דמבשלין מיו"ט לשבת הוי רק מכח הואיל וממילא בסמוך לחשיכה דלא שייך הואיל אסור לבשל כמ"ש התוס' והמג"א ר"ס תקכ"ז אבל למ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט מותר אף בסמוך לחשיכה ולכך קמ"ל לקרות שבת הגדול לרמז מכלל דאיכא קטן מוכח דהם ב' קדושות ואין צרכי שבת נעשין ביו"ט רק מכח הואיל ואסור סמוך לחשיכה ולכך הטור ושאר פוסקים שכתבו הטעם מכח הנס דנעשה בו דהוא ס"ל דהלכה כמ"ד צרכי שבת נעשין ביו"ט וממילא אין נ"מ לנו לדינא בזה לכך הוכרח ליתן טעם אחר מכח הנס שנעשה בו ועיין במג"א ר"ס תקכ"ז דיש בזה פלוגתא כמאן קיי"ל אך להסוברי' דקיי"ל כמ"ד אין צרכי שבת נעשין ביו"ט י"ל הטעם כנ"ל ויובן הענין יותר דהדבר מוכרע דזה תלוי בזה דהנה כבר כתבו האחרונים דהך טעמא של הטור תליא למ"ד ביום ה' יצאו ישראל ממצרים והוי יו"ד ניסן בשבת ולפ"ז הנה יש בירושלמי פ"ח דפסחים [הלכה ג'] וז"ל איתפלגון ר"י ור"ל ח"א מקדישין וה"א אין מקדישין וכו' אית תנא תני הולך לו אצל מוכרי טלאים אית תנא תני הולך לו אצל מוכרי פסחים מ"ד הולך לו אצל מוכרי טלאים כמ"ד מקדישין מ"ד הולך לו אצל מוכרי פסחים כמ"ד אין מקדישין ועיין בק"ע שפירש דלמ"ד מוכרי פסחים היינו דהם מקודשין מע"ש לכך מותר ליקח ממנו פסחים בחל ע"פ בשבת ומ"ד אצל מוכרי טלאים דעדיין לא נתקדשו ס"ל כמ"ד מקדישין בשבת ע"ש ולכאורה קשה איך ס"ל לחד מ"ד מקדישין בשבת הרי משנה מפורשת בפ"ה דביצה דאין מקדישין וכו' וצ"ל דהמשנה מיירי לצורך חול אבל הירושלמי מיירי לצורך היום דהרי חל ע"פ בשבת והוי צורך היום בזה ס"ל דמקדישין בשבת וכן הוא כמג"א [סי' שו] בשם הילקוט דפסח דוחה שבת כזה ע"ש. ולכאורה קשה אף למ"ד אין מקדישין למה לא ילך אצל מוכרי טלאים ויקח ולא יקדישנו אך בע"כ מוכח כיון דהוי אומדנא דמוכח שלוקחו לפסח והוי כן כוונתו לכך כיון דהיכא דהוי אומדנא דמוכח הוי דברים שבלב דברים והוי כאלו הקדישו בפה מלא ולפ"ז הנה מ"ש הקב"ה ליקח שה בעשור לחודש והיה שבת הרי אין מקדישין בשבת והרי שבת תיקן להם עוד משה רבינו בהיותם במצרים ומן הסתם קיים אפי' איסור דרבנן כמו דאברהם אבינו קיים אפי' ע"ת וגם הקב"ה שהוא יודע הכל איך צוה להם ליקח בעשור לחודש ואף אם לא יקדישו בפה הרי הוי אומדנא דמוכח כדמוכח מהירושלמי הנ"ל והתם לא הוי צורך שבת כיון דאין זמנו היום ובע"כ כיון דהוי צורך יו"ט כיון דהפסח נאכל ביו"ט הוי כאלו הוי צורך שבת וכמו דצרכי שבת נעשין ביו"ט מה דמותר ביו"ט מותר אף לשבת ה"ה נמי להיפיך מה דמותר בשבת לעצמו מותר אף ליו"ט וצרכי יו"ט נעשין בשבת מה דמותר לשבת עצמו וכיון דלצורך שבת מקדישין ה"ה לצורך יו"ט ולכך א"ש למאן דס"ל דביום ה' יצאו והיה י' לחודש בשבת ומוכח דצרכי יו"ט נעשין בשבת וכמ"ד מקדישין ולכך כיון דבזה לא שייך הואיל מכח דקדושה אחת הן וא"כ מכ"ש דצרכי שבת נעשין כיו"ט וא"צ להואיל א"כ למ"ל הטעם לקראו שבת הגדול גם הרי הוי קדושה אחת לכך מפרש הטעם מכח הנס שנעשה בו אכל למאן דס"ל דביום ו' יצאו ממצרים וא"כ הוי היו"ד לחודש בחול ולא שייך הטעם של הטור בשבת הגדול אך א"כ ליכא הוכחה דצרכי שבת נעשין ביו"ט וס"ל דב' קדושות הן וממילא נקרא שבת הגדול לרמז דהוא גדול משל יו"ט וב' קדושות הם ואין צרכי שבת נעשין כיו"ט רק מכח הואיל ובסמוך לחשיכה דלא שייך הואיל אסור ויש נ"מ בזה לדינא כן נראה לפענ"ד דרך פלפול קצת ודוק היטב:

א

אי משום הא לא אריא דאין דבר זה מוסכם שקמח מקרי לח בלח ועיין בש"ך י"ד סימן ק"ט סק"ג ואדרבא מדברי מהרש"ל עצמו הביאם הש"ך שם ס"ק יו"ד משמע דס"ל קמח בקמח מקרי יבש ביבש. אלא דאף על פי כן קשה אם כן חד בתרי בטל כיון שאין כאן דבר חשוב ולמה צריך שיאכל ממנו קודם פסח ואין לומר דחשש ליש מחמירין שהביא רמ"א בסימן ק"ט ע"כ דחומרא זו לא שייכא אלא באוכל התערובות כך ביבש אבל קמח זה יעשה ממנו מצות ואז יתבטל בששים ומבטל לכתחלה אין כאן כמבואר שם סימן ק"ט ס"ב ונלע"ד דרש"ל חשש דחמץ מיקרי דבר שיל"מ וע"ל סי' רמ"א במ"א סק"ו וסבירא ליה כדעת המחבר בי"ד סימן ק"י ס"ז דגם בדבר שיל"מ מהני שנאכל אחד מהם להתיר התערובות הנשאר ודו"ק היטב ועיין בי"ד שם בש"ך ס"ק נ"ז:

א

[א] [לבוש] השלישית וכו'. אבל הראשונה לא דפשיטא שעולה הקדיש עליה כיון שכבר קראו בה, כמו שכתב סימן תרפ"ד, והוא הדין חול המועד דפסח וראש חודש שחל בחול אומרים הקדיש על השניה לבד ואין מניחין הראשונה אצלה, ועיין סימן תרס"ט כשאין להם אלא שני ספרי תורה ומנהגי לבוש סימן כ"ד:

ב

[ב] [לבוש] אלא כשחל וכו'. וכן נוהגין פה פראג, ואף כשחל בערב פסח אומרים בו הפיוטים של שבת הגדול (מעגלי צדק), אבל דורשין בשבת שלפניה (מהרי"ל). כתב הכלבו נהגו כל ישראל לעשות לחם בערב שבת הגדול הגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו וקורין לו חלת עני ומחלקה לעניים ומשום שזלזלו בו נשתלחה מאירה בתבואה, וכתב מטה משה היה שם חשש חמץ ויתלה בו, עד כאן, ואפשר שאותו חלת עני היה מקמחא דפסחא וזה היה טעמו עד כאן, ונראה לי דחשש חמץ היה שמא נתלחלח קצת קמח ונעשה פירורין והוי יבש עיין סימן תס"ו ובזה מתורץ תמיהת רמ"א:

ג

[ג] [לבוש] היה ביום חמישי וכו'. כדאיתא בסדר עולם (טור), ועל כרחך טעות סופר הוא דבסדר עולם איתא שבערב שבת יצאו אלא צריך לומר כדאיתא בפרק ר' עקיבא על כן מייתי ברייתא שביום חמישי יצאו (פרישה), וכן ראיתי באבודרהם ועיין סימן ת"י, ובמעגלי צדק כתב טעם על שקוראין שבת הגדול שמאריכין בו לדרוש הלכות פסח וגם הפייטנים תיקנו הלכות פסח בשבת זו ועוד טעם לפי שהוא שבת ראשון שנכנסו בו למצוות:

ד

[ד] [לבוש] בכרעי המטה וכו'. כדי שיראו אותו תמיד שהיו יושבין על המטות:

ה

[ה] [לבוש] שיניהם קהות וכו'. ובכלבו דחגרו חרבם ובקשו להשמיד ולהרוג את כל היהודים והשם ברחמיו הגין עליהם, והחלה המצריים בתחלואים שונים ולא יוכלו להזיק את ישראל, עד כאן. ובזה ניחא נמי מה שהקשה הלבוש ואף על פי שהנס וכו':

ו

[ו] [לבוש] ומה שתולין וכו'. ומגן אברהם תירץ משום שקבעו בו תענית שמתה מרים כמו שכתב סימן תק"פ, והב"ח והט"ז קיבלו לפי שעליית ישראל מירדן היו סבורים שמעלה היה מחמת נס הירדן:

ז

[ז] [לבוש] שהיו מטפלין וכו'. מלבושי יום טוב הקשה דשבות הוא, ומצאתי כתוב שהיו מתמיהים על הקשר שעשה בשבת לא ידעו לחלק בין קשר של קיימא:

ח

[ח] [לבוש] אומרים עבדים היינו וכו'. אף כשחל שבת הגדול בערב פסח:

א

א) [סעיף א'] שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול וכו', והטעם לפי שנעשה בו נס גדול שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתיב בעשור לחדש הזה ויקחו להם שה וכו' ופסח שיצאו ישראל ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עילם (ט"ס הוא דבסדר עולם איתא שבע"ש יצאו אלא צ"ל כדאיתא בשבת פ"ז ע"ב: א"ר או' ג') ונמצא שיו"ד בחדש היה שבת. ולקחו להם כל א' שה לפסחו וקשר אותו בכרעי מטתי. ושאלום המצריים למה זה לכם והשיבו לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שיניהם קהות (והגם דישראל היו שוחטין אלים וכבשים ואוכלין בכל יום בכאן הודיעו להם שבזה יושחט גם למעלה. ב"ח) על ששוחטין את אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול. טור. והגם שלפי טעם זה הו"ל למקרי לכולהו יומי דמעשור לחדש עד ע"פ ימים גדולים י"ל שעיקר הנס היה בהתחלה אבל אחר שעבר יום הראשון כיון דדשו דשו. ב"י. והרב ר' משה אליוש כתב הטעם דהנס היה שאומרים שרוצים לשחוט לאלהיהם ובשבת אמר המצרי אמת הוא ומה שלא שחטו משום שהוא שבת משא"כ בשאר ימים עכ"ד. והביאו באה"ט סק"א. ומה שיחסו הנס אל השבת ולא ליום העשירי בחדש הטעם הוא לפי שבעשור לחדש עלו מן הירדן ואם היו מייחסים הנס ליום העשירי והיו קוראין יום העשירי יום גדול היו טועים לומר שעל שם הנס שעלו מן הירדן נקרא גדול ולכך ייחסו הדבר אל השבת לפי שידוע היה שעלייתם מן הירדן לא היה בשבת. ב"ח וט"ז סק"א.

ב

א) ועוד הטעם שקורין אותו שבת הגדול לפי שנעשה בו נס גדול כדאמרינן במד"ר פ' בא כשלקחו פסחיהם באותה שבת נתקבצו בכורות או"ה אצל ישראל ושאלום למה הם עושין כך א"ל זבח פסח לה' שיהרוג בכורי מצרים הלכו אצל אבותיהם ואצל פרעה לבקש ממנו שישלחו ישראל ולא רצו ועשו בכורות מלחמה והרגי מהם הרבה הה"ד למכה מצרים בבכוריהם, תו' שבת פ"ז ע"ב. והביאו ב"י ולבוש. ובכלבו סי' מ"ז כתב הטעם כשראו המצרים כך חגרו איש חרבו על ירכו ויבקשו להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים וה' ברחמיו הגין עליהם והחלה את מצרים בתחלואים משונים ונדונו ביסורין גדולים ולא יכלו לכזיק לישראל ועל שם שנעשו נסים גדולים לישראל באותו שבת שהיה לפני הפסח נקרא כל שבת שלפני הפסח שבת הגדול עכ"ל. ועיין לע"ל סי' תכ"ט או' ג' ובאחרונים עוד טעמים.

א

ב) שם. קורין אותו שבת הגדול וכו' ונהגו המדקדקים שבמקום מה שאומרים בשבתות דעלמא שבת שלום מבורך אינהו דאמרי בשבת זה שבת הגדול מבורך. מחב"ר או' ב'.

א

ג) שם. קורין אותו שבת הגדול וכו' יש מפטירין וערבה אעפ"י שלא חל בע"פ. לבוש. וכתב הזכ"ל או' ה' דהכי מנהגם. וי"א שאין מפטירין וערבה אלא כשחל שבת הגדול בע"פ. לבוש שם ועי"ש שנתן טעם לכל א' מן הסברות יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' א' שאין מפטירין וערבה אלא כשחל שבת הגדול בע"פ. וכ"כ הר"ז או' ג' ועיין בשו"ת ספר יהושע בפסקים וכתבים סי' ל"ז ראיה נכונה למנהג זה. וכתב השומר אמת סי' כ"ג או' א' דמ"ד סוף ע"ב כי כן הוא המנהג בארץ הקודש ת"ו.

א

ד) שם. קורין אותו שבת הגדול וכו' מנהג ישראל בכ"מ דורש בו הרב לציבור להודיעם דינים השייכים לפסח ולהוכיחן ולהזהירם גם על ביעור שאור המעשים המקולקלים ומחמצת הדיעות המשובשות ונפיחת המדות הסרוחות. עמודי שמים ח"ב דט"ו ע"ב. יפ"ל ח"ב או' א' ועיין לעיל סי' תכ"ט או' ג'.

א

ה) וכתב הרב אשר ז"ל בה' פסח נהגו כל ישראל לעשות לחם ע"ש הגדול הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו וקורין לו חלת עני ובלע"ז לחם בהכ"נ ומחלקה לעניים ומיום שזלזלו בו נשתלחה מארה בתבואה. ושמעתי ממורי (רש"ל) ז"ל שהיה דורש כל א' יאפה חלה א' או תבשיל א' מקמח הנטחן כי שמא היה שם חשש חמץ ויתלה באותו שניטל מהם ואפשר שאותו חלת עני היה מקמח הנטחן לפסח וזה היה טעמם. מט"מ סי' תקמ"ג. שכנה"ג או' ג' של"ה דק"מ ע"ב. מיהו מ"ש רש"ל דאם יש שם חשש חמץ יתלה באותו שניטל כתב ע"ז המ"א סק"א צ"ע דזהו דוקא בדבר חשיב שנתערב יבש ביבש ונאכל א' אז הכל מותר כמ"ש ביו"ד סי' ק"י אבל קמח בקמח מקרי לח בלח ואם יש ס' הכל שרי ואם אין ס' הכל אסור וכתב דצ"ל דלחמרא בעלמא נקטיה עכ"ד. אבל הח"י או' א' כתב דדינא קאמר דאע"ג דק"ל קמח בקמח מקרי לח בלח מ"מ הא דעת קצת גדולי פו' דקמח בקמח מקרי יבש ביבש כמבואר בש"כ ביו"ד סי' ק"ט סק"ג ובמ"ב ח"ב דף פ"ד ע"א וא"כ לדידהו הוי חוזר וניעור תוך הפסח ע"כ כל מה דאפשר לתקן לכתחלה לצאת אליבא דכ"ע מתקנינן דיאכל מעט ותלינן במה שאכל ואע"ג דמבואר ביו"ד דלא תלינן במה שאכל אא"כ שאכלו שוגג או נפל מעצמו מ"מ כיון שנעשה קידם פסח שאז עדיין שע"ז היתר הוא ליכא למיחש כלל עכ"ל. וכ"כ הנה"ש. והא"ר אי' ב' כתב דחשש החמץ הוא שמא נתלחלח קצת קמח ונעשה פירורין והוי יבש יעו"ש. ועיין. בדג"מ מ"ש עוד בזה.

א

ו) וכתב בתשובה מאהבה בהך דרש"ל לאכול מעט קודם פסח שאין לסמוך על מה שניטלין החלה קודם פסח. פ"ת.

א

ז) שם הגה. והמנהג לומר במנחה ההגדה וכו' אף כשחל שבת הגדול בע"פ. ד"מ, א"ר או' ח' מש"ז. ר"ז או' ב' מקו"ח בחידושים או' ב'.

א

ח) שם בהגה. והמנהג לומר במנחה ההגדה וכו' מפני שהיתה בו התחלת הגאולה והניסים. לבוש. ר"ז שם. אמנם המו"ק תמה על מנהג זה. וכ"כ הגר"א דזה דבר שאינו דהא מפורש במכילתא סוף פ' בא שומע אני מר"ח ת"ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבע"י ת"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך עכ"ל. וכ"כ הכנה"ג דהם לא נהגי כן.

א

ט) שם בהגה. ופוסקים לומר ברכי נפשי. ר"ל דאין אומרים בו ברכי נפשי. ד"מ. ר"ז או' ב' קיצור ש"ע סי' ק"ז או' ג'.

א

מפני הנס. שלקחו כל א' שה בעשור לחדש ואות' שנה היה בשבת עיין בטור והקשו ה"ל לקבוע י"ט בי' לחדש אפי' חל בחול כמו שאר המועדים ואפשר מפני שקבעו בו תענית שמת' בו מרים כמ"ש סי' תק"פ: ורש"ל הי' דורש שכל א' יאכל מעט קודם פסח מקמח של פסח כי שמא היה שם חשש חימוץ ויתל' במה שאכל וטוב ליתן ממנו לעני (מט"מ ושל"ה) וצ"ע דזה דוקא בדבר חשוב שנתערב יבש ביבש ונאכל א' מהם אז הכל מותר כמ"ש בי"ד סי' ק"י אבל קמח בקמח מקרי לח בלח ואם יש ס' הכל שרי ואם אין ס' הכל אסור וצ"ל דלחומר' בעלמא נקטי' ויש להחמיר הואיל ויצא מפי אותו צדיק:

א

(א) מפני הנס – שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת ולקחו כ"א מישראל שה לפסחו וקשרו בכרעי המטה כמש"כ בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו' והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה' עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע"כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול:

ב

(ב) במנחה ההגדה – לפי שהיתה בו התחלת הגאולה והניסים ואפילו אם חל שבת הגדול בע"פ ואז דורשין בשבת הקודם [אחרונים]:

א

הנס. עיין בה"ט ועיין בדגול מרבבה מ"ש על דברי המג"א בזה דהרש"ל ס"ל דהוי יבש ביבש אלא דהוי דבר שיש לו מתירין ומהני נאכל אחד ע"ש. ועיין בשו"ת בית אפרים חלק ח"מ סי' כ"ה בדינא ברירה מ"ש ליישב קושי' המג"א ע"פ דברי התוס' בתמורה ע"ש:

א

מפני הנס. רבים מקשים א"כ ס"ל לייחס הגדול' לי' בחדש אפי' בחול ושמעתי מפי הרב מהר"ר משה חריף ז"ל דבאותו י' לחדש נעשה עוד נס שנבקע הירדן וא"כ היו סבורים שהמעלה היא מחמת נס הירדן לכן קראוהו שבת הגדול דיום עלייתן מהירדן לא היה בשבת והגדתי זה לפני מו"ח ז"ל וקלסי':

א

שבת שלפני פסח. וכתב המ"א וז"ל מהרש"ל היה דורש שכל אחד יאכל מעט קודם פסח מקמחא דפסחא כי שמא היה שם חמץ ויתלה במה שאכל וטוב ליתן ממנו לעניים מ"מ ושל"ה וצ"ע דזהו דוקא בדבר חשוב שנתערב יבש ביבש ונאכל אחד מהם אז מותר כמבואר בי"ד סימן ק"ט אבל קמח בקמח מיקרי לח בלח ואם יש ששים הכל שרי ואם אין ס' הכל אסור וצ"ל דלחומרא בעלמא נקט עכ"ל המ"א. ול"נ לדינא קאמר דאע"ג דקי"ל קמח בקמח מיקרי לח בלח מ"מ הא דעת קצת גדולי פוסקים דקמח בקמח מיקרי יבש ביבש (כמבואר בש"כ בי"ד סי' ק"ט ס"ק ג' ובמ"ב ח"ב דף פ"ד ע"א) וא"כ לדידהו היה חוזר וניעור תוך הפסח על כן כל מה דאפשר לתקן לכתחילה לצאת אליבא דכ"ע מתקנינן דיאכל מעט ותלינן במה שאכל ואע"ג דמבואר בי"ד דלא תלינן במה שאכל אא"כ שאכלו שוגג או נפלה מעצמו מכל מקום כיון שנעשה קודם פסח שאז עדיין שעת היתר הוא ליכא למיחש כלל ודוק:

ב

מפני הנס שנעשה בו. ז"ל הטור שפסח מצרים מקחו בעשור כדכתי' ופסח שיצאו ממצרים היה ביום ה' כדאיתא בסדר עולם ונמצא שעשר' בחודש היה שבת ולקחו כל אחד שה לפסחו לשחוט אלהיהן ולא היו רשאין לומר להם דבר ועל שם אותו נס קרוי שבת הגדול עד כאן לשון הטור ובאמת כן הוא בברייתא דשבת דף פ"ז ובתוספות שם אך מה שכת' הטור כן בשם סדר עולם צ"ע דלהדיא איתא בסדר עולם דבע"ש יצאו ישראל ממצרים וכן הוא להדיא בש"ס בשבת שם ריש דף פ"ח בשם סדר עולם ואתי כרבנן דבששי בסיון ניתנה תורה בשבת מה שאין כן לרבי יוסי שניתנה בז' בסיון ס"ל ביום ה' יצאו ממצרים ואם כן כיון דלדידן לעולם שבועות בוי"ו בסיון ומנהגינו לומר את יום מתן תורתינו כרבנן ואם כן צ"ע איך כתב הטור ושאר פוסקים טעם זה אצל שבת הגדול שהוא שלא אליבא דהלכתא כר"י (וע"ל סי' תצ"ד ריש הסי' במ"א מ"ש שם) ועוד קשה דאי קי"ל כדעה זו דביום ה' יצאו. ואם כן ביום ו' ב' דפסח הוא יום א' דשבועות (ע"פ הסימן א"ת ב"ש ע"ל סי' תכ"ח) חמשים לספירה לדידן ובאמת התורה ניתנה בשבת אליבא דכ"ע והוא יום נ"א לספירה ובקושיא זו הרגיש גם כן בעשרה מאמרות הובא במ"א לקמן סי' תצ"ד ומדחיק לישב בזה גם אני כתבתי שם ישוב לקושיא זו ע"ש בס"ק א' אכן לתנא דסדר עולם דביום וי"ו יצאו ושבת הי' יום שני לפסח ובשבת ניתנה תורה שהיה יום חמשים לספירה נמצא דהמספר מכוון אליבא דהלכתא ומנהגא. והא דקורין שבת הגדול עיין בדברי אחרונים שנאמרו בו הרב' טעמים אחרים: כתב ט"ז רבי' מקשי' א"כ ה"ל לייחס הגדולה ליו"ד בחודש אפי' בחול. ושמעתי מפי הרב ר' משה חריף ז"ל דבאותו יום י' לחודש נעשה עוד נס שנבקע הירדן וא"כ היו סבורים שהמעלה היה מחמת נס הירדן לכן קראוהו שבת הגדול דיום עלייתן מהירדן לא הי' בשבת. והגדתי זה לפני מו"ח ז"ל וקלסי' עכ"ל:

ג

במנחה ההגדה אפילו אם חל שבת הגדול בע"פ ואז דורשין בשבת הקודם (אחרונים):