שולחן ערוך, אורח חיים תק״ב: דיני האש ביום טוב ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני האש ביום טוב ובו ד' סעיפים:
אין מוציאין האש לא מן העצים ולא מן האבנים ולא מן העפר ולא מן המים ואין עושים פחמים ואין נופחין במפוח אלא בשפופרת ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים ע"י שינוי להפכו מלמעלה למטה: הגה ומותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן אם אינו מכבהו ודוקא לצורך יום טוב ראשון אבל לצורך יום טוב שני אסור (מהרי"ל) : העושה מדור' בי"ט כשהוא עורך את העצים אינו מניח זה על זה עד שיסדר המערכה מפני שנראה כבונה אלא או שופך העצים בעירבוב או עורך בשינוי כיצד מניח עץ למעלה ומניח אחר תחתיו ואחר תחתיו עד שהוא מגיע לארץ וכן הקדרה אוחז אות' ומכניס האבנים תחתיה אבל לא יניחנה על גבי האבנים וכן המטה אוחז (הקרשים) למעלה ומכניס הרגלים תחתיהם אפילו ביצים לא יעמיד אותם שורה על גבי שורה עד שיעמדו כמו מגדל אלא ישנה ויתחיל מלמעלה למטה וכן כל כיוצא בזה צריך שינוי: הגה וכן שלחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ (תוספות) צריך שנוי אבל מותר להושיב שלחן שלנו על רגליו ואין בזה משום בנין ויש אומרים דאפי' מגיע לארץ כל זמן שאינו צריך לאויר של תחתיו שרי: (טור)

ב

אגודה של עצים שהודלקה במדורה כל עץ שלא אחזה בו האש מותר לשמטו ואינו דומה למסיר שמן מהנר: הגה ומותר ליקח עץ הדולק מצד זה של מדורה ולהניחו בצד אחר הואיל ואינו מכוין לכבוי (מרדכי):

ג

אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת: הגה אבל מותר לצלות בו (הרי"ף) וכ"ש שמותר להסיק בו עם שאר עצים אע"ג שאינו ראוי להסיק בפני עצמו: (ר"ן)

ד

לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות ביום טוב: הגה ויש אוסרין (הרא"ש והטור) וכן המנהג אם לא על ידי הדחק ולכן נהגו כשקונין קדרות חדשות בפסח מבשלים בהן קודם י"ט: (ד"ע)

א

א אין מוציאין האש כו'. אכן אם הוציא מותר להשתמש בו (ב"י בשם הרב המגיד):

ב

אגודה של עצים כו' מ"מ יש ליזהר מליק' אוד תן המדורה העשויה להאיר בלילה שהוא דומה למסתפק מן השמן שמכחיש את האור: (ב"י):

א

מוציאין. וכ' הרב המגיד ונראה שאם הוציא אש מותר להשתמש בו ע"ש. וט"ז חולק עליו וכ' דאסור להשתמש בו ואפי' בדיעבד אסור תבשיל שנתבשל בו ע"ש. והיד אהרן סותר הראיות של הט"ז ע"ש:

ב

מכבהו. ויש"ש כתב דאפי' מכבהו דבר שאין מתכוין הוא ע"ש:

ג

בצד. אבל ליקח אותו לגמרי מהכירה להאיר נכון להחמיר:

ד

בבקעת. פי' בבקעת לחה כיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבשה שהיא ראויה להסקה מותרת לכל דבר טור ורש"ל ט"ז וע' מ"א. (ובספר אליה רבה פסק להחמיר יען שכל גדולי פוסקים הראשונים החמירו):

ה

אוסרים. וכלים המצופין שקורין גלזיר"ט מחזיקים מים בטוב אפי' קודם בישול לכן מותר לבשל בהם בי"ט בתחלה:

ו

הדחק. שאין לו מה לאכול הג"מ ב"י יש"ש וט"ז כתב דאם שכח לבשלה קודם י"ט או שלא מצא קדירות רק בי"ט יש לסמוך על המתירי' לבשל בי"ט בחדשות:

ז

בפסח. דבשאר י"ט רוב תשמישן בכלי גלזיר"ט אבל בפסח שאין משתמשין בכלי גלזיר"ט כמ"ש סי' תנ"א אלא בכלים שאין מצופין לכן מבשלים בהם מים קודם י"ט. אבל באמת אין חילוק בין פסח לשאר י"ט מ"א. והעולם אין נזהרין להבעיר בי"ט הטובא"ק בשפופרת חדשה ולאו שפיר עבדי:

א

משנה ביצה ל'

ב

משנה שם לב

ג

ברייתא שם לד

ד

תוספות שם

ה

מימרא דרב יהודה שם לב לג ל' רמב"ם בפ"ד

ו

מימרא דרב יהודה קינס' שרי כ"ב וכפי' הרמב"ם בפ"ד

ז

משנה שם ל"ב וסיים הרמב"ם שם בפ"ד דלא התירו לטלטל עצים אלא להסקה בלבד

ח

פירוש קדרות שלנו שכל תיקונם נגמר בתנור של יוצרים ולא דמי לקדר' חדשה דאמר ריש לקיש שם ל"ד סמ"ג והמרדכי ור"י ובית יוסף

א

ס"א ונהגו כו'. כמו שפופרת דמותר משום שינוי אבל בלא שינוי אסור מדלא פליג במפוח עצמו. תוס' שם:

ב

ומותר כו'. אגודה בשם סדר עולם:

ג

אם כו'. תוס' כ"ב א' ד"ה אין וצ"ל דהוי פסיק רישיה:

ד

ודוקא כו'. משום הכנה:

ה

וכן כו' אבל מותר כו'. דאוהל בלא דפנות ע"כ מותר דאל"כ אפי' ממעלה למטה יהא אסור:

ו

וי"א דאפי'. ובזה מתורץ קושית תוס' מ"ש בספ"ד דשבת מניחין קדירה ע"ג קדירה כו' וש"מ מדקאמר וכן פוריא וכן כו' ל"ל למיחשב כולהו אלא דחשיב אותן שצריך לאויר שתחתיו וע' תוס' בשם ר"ח מ"ש על ביעתא:

א

ס"ב אגודה כו'. וכן פי' הרי"ף וכן פי' הרא"ש פי' שני בשם הערוך:

ב

ומותר. כו'. אע"ג דפסיק רישיה הוא כיון שאינו כיבוי גמור רק דומה לכיבוי וע"ש במרדכי שמתיר אפי' ליקח להאיר רק שכ' שנכון ליזהר:

ג

הואיל ואינו כו'. הא מכוין אסור דלא כרמב"ם וש"ע שכ' דוקא אגודה וע' במרדכי:

א

ס"ג אין סומכין כו'. דלא כסוגיא דפרק כל הכלים דאמר ב"ש היא אלא כמ"ש כאן משום דלא ניתנו עצים כו' ומוקצה הוא לכ"ד. ר"ן. ואסור אפי' ביבישתא דלא כתוס' ורא"ש בשם ר"ת ע"ש וז"ש אבל מותר כו' דלר"ת יבשתא מותר לכ"ד ולח אסור לכ"ד:

ב

אבל מותר. ביבשתא שם:

ג

וכ"ש כו' אע"ג. שם חזי להיסק גדול ול"ק אלא אלהסיק בו אבל לא אלצלות ועמ"א:

א

ס"ד לדידן. אע"פ שאמרו ל"ד א' הכא בקדירה חדשה כו' מ"מ בשלנו מותר דכבר נגמר תיקונם. רי"ו:

ב

ויש אוסרין. הרא"ש שם וכנ"ל:

ג

ואם לא כו'. ירושלמי דמ"ק ר"י בר' ישמעאל אורי מדוחק כו'. והביאו הרא"ש בי"ט שם:

א

אין מוציאין וכו' – עיין במ"ב לענין דיעבד דמותר להשתמש בהן כן משמע מהרה"מ וכ"כ הרדב"ז בשם הרשב"א וכן הסכימו האחרונים הב"ח ומ"א וא"ר וש"א דלא כט"ז שמחמיר בזה וכ"ש שאין לאסור התבשיל שנתבשל בזה האש. ולענין עיקר האיסור אם הוא דאורייתא או דרבנן דעת הט"ז שהוא דאורייתא ומדברי הרע"ב משמע שהוא דרבנן שכתב דדמי למלאכה ועיין תשובת כתב סופר סימן ס"ח שמאריך בזה:

א

(במג"א סק"ח) לא זכר מ"ש. נ"ב מתוס' ד"ה ולמטה וכו' והאור תחת אוירן כצ"ל:

ב

(שם ס"ק ט') פ"ק דסוכה. נ"ב עיין ק"נ פ"ק דסוכה סי' ל"ג דברים נכונים וכ"כ בתשובותי:

א

סעיף א' אין מוציאין האש וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"ט מה שתמה על הב"י ועיין בחידושי להלכות סוכה סי' תרל"א בחיבורי על או"ח משנת תרט"ז ד"כ ע"א מ"ש ליישב זה על נכון בעזה"י ע"ש ודו"ק:

ב

(שם סעיף ב' בהג"ה) וכן שלחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"ט מ"ש בדין אי אמרינן לבוד להחמיר ועיין בחידושי להלכות עירובין סי שס"ה בחיבורי לאו"ח משנת תקצ"ט מענין זה בפלפול בסוגיא דעירובין דף ט' ע"ש ודו"ק: עוד נראה ליישב מה שהקשה המג"א על הרמ"א דס"ל דלא אמרינן לבוד להחמיר והקשה עליו המג"א מכמה מקומות ולפענ"ד אתי שפיר דנראה לי ליתן כלל חדש בזה דהיכא דלא בעינן במחיצה זו להיתר אם לאסור להחמיר ע"י לבוד לא אזלינן בתר דין תורה לומר לבוד ולאסור רק אזלינן בתר השתא כמו שהוא שאינו מחובר אבל אם בעינן במחיצה זו להתיר כיון דבאמת אינו מחיצה מעלייא רק דהתורה או דרבנן עשאוהו במחיצה א"כ אם נאמר כאן לבוד לא יועיל להתיר בזה אמרינן לבוד דניהו דלא אמרינן לבוד להחמיר מכל מקום להיתר נמי א"י כיון דמדין תורה הוי לבוד ואמרינן אם נלך כפי האמת אינו מחיצה ואם נלך בתר הדין דהתורה או דרבנן אמרי' דהוי כמחיצה וכדומה הרי הם אמרו והם אמרו דפחות מג' הוה כלבוד וכחד דמיא. ובזה יתיישב הרבה קושיות המג"א מעל הרמ"א ולדעתי זה כלל נכון ודו"ק:

א

[א] מן האבנים וכו'. ולא מן המתכות כגון שחוככין אותן זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא אש ומן הנפט החד ביותר שהוא במים שמנידין אותם עד שידליק או כלי זך קשה או זכוכית וכו' כל זה וכיוצא בו אסור (רמב"ם פרק ד'):

ב

[ב] העפר וכו'. קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה אור (רש"י), ור"ן פירש צפעי בקר או צאן מטמינין בעפר וכשמרקיבין יוצא מהן אור:

ג

[ג] [לבוש] מותר להשתמש וכו'. הט"ז תמה על המגיד ושולחן ערוך כיון דהוא מכשירי אוכל נפש שאין דוחה יום טוב הוי דינו כמעשר פירותיו במזיד בשבת או מבשל דאפילו דיעבד אסור ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, עד כאן, ולעניות דעתי לא קשה מידי דאין בין כו' קאי על לכתחילה ולא על עבר כמו שכתבו תוס' ורש"י במגילה דף ט', גם אשתמיטתיה מה שכתב בית יוסף סוף סימן תק"ג בשם הרשב"א דדוקא באיסורא דשבת אסרינן למזיד דידהו (והיינו מעשר וטובל אף שהוא דרבנן) אבל ביום טוב כלל לא, גם מה שהקשה על מה שדקדק הב"ח כתב הטור סתם אין מוציאין ולא כתב דאסור משמע דמותר, הא אמרינן אין אופין מיום טוב לשבת ואפילו הכי מיבעי בש"ס עבר ואפה מאי, עד כאן, לא קשה מידי דהא פשיט לה דמותר בים של שלמה בסימן תק"ג ועל כל פנים הוה ליה לטור הכא לפרש דאסור:

ד

[ד] [לבוש] שהאש אינו ראוי וכו'. ואם תאמר מאי שנא משברי כלי בסימן תק"א סעיף ו' דנמי אינו ראוי אלא לבשל בו, ויש לומר דמכל מקום נהנין מהם בעצמם לענין בישול דמתמעט והולך בבישול אצלו אבל האש אין צריכין לאש הנולד אלא שידליק העצים להסקה אף שהוא יהיה כבתחילה (לחם משנה):

ה

[ה] בכלי וכו'. זה לשון דרכי משה כתב מהרי"ל באגודה התיר לכסות והרא"ש אוסר ואמר הר"ש דלא פליגי דבזמן שאינו מכבה האש וגם העפר הוא מהמוכן מותר אבל לכסות בכלי או בעפר שאינו מוכן אסור עד כאן לשונו, וצריך עיון דאמאי לא מכסה בכלי הא מותר לטלטלו לצורך גופו אף שמלאכתו לאיסור ובתוס' והגהות אשירי משמע דדוקא בדרך שגורם לו כיבוי אבל בלאו הכי שרי אפילו בכלי כן נראה לי עד כאן לשון דרכי משה. ותמיהני שראיתי במהרי"ל שאינו מחלק כלל בין כלי מוכן או לא רק בין עפר מוכן ובכלי מחלק בין פסכתור שמכבה לשאר כלי שאינו מכבה, ועוד תימא דמהרי"ל מסיק אפילו בעפר שאינו מוכן מותר מטעם שכתב רמ"א ולבוש סוף סימן ק"ט דבאוכל נפש התירו מוקצה וכן משמע בים של שלמה פרק יום טוב סימן כ"ט, ועוד מתיר שם אף במקום שאפשר שיכבה בדבר שאין מתכוין הוא הביא בפרט למאי דקיימא לן כר' שמעון דכל כיבוי הוי מלאכה שאין צריך לגופו ואין איסור אלא מדרבנן, ועוד דצורך אוכל נפש הוא וכן פסק ט"ז סוף סימן תקי"ד, והנה בעולת שבת שם ס"ק ג' תמה על רש"ל אי הלכה כר' שמעון למה אנו אוסרין ליתן שפופרת שמן על הנר שמא יסתפק ממנו ויתחייב משום מכבה הא אפילו יסתפק אין איסור דאורייתא והוי גזירה לגזירה, עד כאן, ותמיהני עליו מאי הקשה על רש"ל הא הטור ורוב פוסקים ושולחן ערוך סימן רע"ח פסק כר' שמעון ועיין סימן ש"א סעיף י"ג, גם לא קשה מידי כמו שכתבו תוס' סוף פרק כירה, גם לזה לא הוי גזירה לגזירה, גם בדוכתי טובא אמרינן גזירה לגזירה כמו שכתב מגן אברהם שם:

ו

[ו] [לבוש] שבו ביום וכו'. פירש שמכסה בלילה האש להשמר מכיבוי לצורך מחר ובשחר לצורך צהריים אך לא יכסה יום לצורך לילה דבתריה:

ז

[ז] תחתיו וכו'. כן לשון רמב"ם פרק ד' ומשמע דאף שיש רק שני שורות זה כנגד זה אסור ואין צריך ארבע שורות כעין ארבע דופני התיבה וכן משמע בעבודת הקודש להדיא ודלא כמגן אברהם. אם היו מסודרים מבעוד יום מותר להניח עליהם (תוס' ור"ן פרק המביא), וזה לשון עבודת הקודש לא אסרו אלא בעושה הצדדין בידיו אבל ליתן הקדירה על גבי כירה או על גבי כלי אחר מותר:

ח

[ח] לא יניח האבנים וכו'. וכן כשנותן עצים על האבנים צריך שיתפוס העצים בידו ויתן האבנים תחתיהם:

ט

[ט] שורה על גבי שורה וכו'. הקשה הכסף משנה הרי אין צריך לאויר שתחתיו, עד כאן, ולעניות דעתי פירוש הרמב"ם כמו שכתב בעבודת הקודש דף מ"א זה לשונו, וכן ביצים לא יעמוד שורה מכאן ושורה מכאן ונותן אחרים על גביהן ויתן האור בחלל שביניהם, עד כאן, אם כן צריך לאויר ליתן האור שם וכן משמע בסודר אחד על גבי שתים ויתן האור וכו' וכן חבית מיירי שצריך לאויר שלא יתעפשו עיין סימן שט"ו ס"ק [י"ד]:

י

[י] [לבוש] ואף על גב שדבר וכו'. ולי נראה דלא קשה מידי דהא פסיק רישיה הוא (עולת שבת), וקשה דבסימן שט"ו כתב באיסור דרבנן מותר פסיק רישיה:

יא

[יא] [לבוש] והוי כלבוד וכו'. כן כתב בית יוסף ואין נראה דלא אמרינן לבוד להחמיר (כמו שכתב הטור סוף סימן תרל"ב דרכי משה) ומגן אברהם האריך ומחמיר:

יב

[יב] ויש אומרים דאפילו וכו'. ועיין סימן שט"ו סעיף ז' פסקו כן בסתם. ואם צריך לאויר ואין מחיצות האריך מלבושי יום טוב לאיסור ושכן משמע בלבוש סוף סימן שט"ו ובסוף סעיף ג' גם הביא ראיה מדאסרינן בגמרא גוד והוא עור שטוח על גבי יתידות או קונדיסין לצנן אותה באויר שמתחת, עד כאן, ויש לדחות ועיין סימן שט"ו ס"ק ו':

יג

[יג] של עצים וכו'. מדכתב סתם משמע אפילו גסים אסור כשאחז בהם האור וכן משמע מבית יוסף וב"ח ומגן אברהם כתב בשם בית יוסף דבגסים כשאין אגודים יחד אפילו אחז האור מותר לסלקן, עד כאן, ולעניות דעתי דמסתמא אגודין בדקים ולא בגסים אבל באין אגודים אף בדקים מותר וכן נראה לי פירוש בית יוסף ודו"ק וכן משמע ברי"ף ורמב"ם:

יד

[יד] ומותר ליקח וכו'. פירוש להניח בצד אחר דוקא ומה שכתב ולוקח וכו' הוא פירוש לזה, והוא הדין אם מניחה למדורה אחרת דמותר (ט"ז):

טו

[טו] [לבוש] אבל ליקח אחד וכו' להאיר וכו'. פירוש שלוקח ממדורה העשוי עץ אחד להאריכו וצריך עיון דבסימן תקי"ד ס"ס חזר וכתבו והביא שני סברות ונראה דאפשר להקל בגסים, ובמהרי"ל כתב על דין דלוקח קיסם וכו' זה לשונו אכן עץ שקורין בו קינ"ה שגודל בו הזפת ודולק כמו נר מותר לילך לאורו ביום טוב, עד כאן, משמע קצת דאפילו לוקח ממדורה מותר בעץ:

טז

[טז] בבקעת וכו'. משמע אפילו יבש וכן משמע מדכתב אחר כך ואם הוא עץ לח וכו' וכן משמע בשולחן ערוך והוא שיטת רי"ף ורמב"ם וכן משמע בעבודת הקודש ור"ן ואחרונים כתבו בשם רש"ל דפסק כטור דיבש מותר ולעניות דעתי אין להקל כלל נגד גדולים שזכרתי:

יז

[יז] [לבוש] ואם הוא חד וכו'. משמע אפילו לח והוא תמוה דבש"ס ורי"ף ורמב"ם ורשב"א אוסרין לצלות בלח וכן משמע בשאר פוסקים:

יח

[יח] על ידי הדחק וכו'. כתב הט"ז אף דכתב רמ"א שמנהגינו לבשל החדשות קודם יום טוב מכל מקום אם הוא שעת הדחק והוא שכח לבשלם קודם יום טוב או שלא מצא קדירות רק ביום טוב מותר לבשלם ביום טוב, עד כאן, ולכאורה תמוה הא גם רמ"א כתב קודם וכן המנהג אם לא על ידי הדחק, אם כן ודאי מה שכתב אחר כך וכן נהגו וכו' היינו לכתחילה, ואפשר דברמ"א יש לפרש שעת הדחק שאין לו מה לאכול וכמו שכתבו בית יוסף ומגן אברהם לכן חידש דאף שיש לו מה לאכול אם רוצה לבשלם וכו'. או שלא מצא וכו' וצריך עיון:

א

א) [סעיף א'] אין מוציאין האש וכו' וטעמא משום דקא מוליד ביו"ט. ביצה ל"ג ע"ב. וכתב הרמב"ם ריש פ"ד מפני שלא הותר ביו"ט אלא להבעיר מאש מצויה אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותה מבערב עכ"ל וכתב שם המ"מ שאם הוציא מותר להשתמש בו. והב"ד ב"י וב"ח. עו"ש או' א' מ"א סק"א. מיהו הט"ז חולק וכתב דלא מיבעיא דלכתחילה אסור לבשל באותו אש אלא אפי' אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא האש באיסור ודינו כמבשל בשבת יעו"ש. וכ"כ הפר"ח על דברי המ"מ הנז' דאינו מוכרח אבל הלבוש כתב כדברי המ"מ שאם עבר והוציא מותר להשתמש בו. וכ"כ הפרישה או' א' עט"ז. וכ"כ א"ר או' ג' לדחות כל דברי הט"ז הנז' והסכים לדבריו הברכ"י או' ב' ובגדי ישע יעו"ש. וכן המאמ"ר והנה"ש או' א' והחמ"מ או' ב' דחו דברי הט"ז הר"ז יעו"ש. ועיין להרדב"ז ח"ב בלשונות הרמב"ם סוף תשו' ק"ן שכתב דהרשב"א כתב בהדיא שהוא מותר וכתב שטעם המגיד נכון הוא יעו"ש. והביאו הנה"ש שם. וכ"פ הר"ז או' א' ח"א כלל צ"ה או' י"ב. מק"ק סי' ב' או' א' מ"ב או' ד':

א

ב) שם. אין מוציאין האש וכו' טעמא הואיל ואפשר להוציא האש מעיו"ט. ויש מי שדקדק מזה שאם לא היה יכול להמציא אש מעיו"ט כגון שהיה במאסר או במדבר ולא נזדמן לו במה שיוציא עד יו"ט מותר להוציאו ביו"ט. וכ"נ דעת הרב בעל תוספות. ס' בית מועד. הביאו הרב מהר"א אזולאי זלה"ה בהגהות כ"י. ברכ"י או' א' והב"ד זכ"ל או' יו"ד. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ב'. ומיהו הפר"ש כתב על דברי הברכ"י הנ"ז דמסתימת הפו' לא משמע הכי אלא להוליד דבר נראה כמלאכה ולא התירו ביו"ט עכ"ל. ואפשר שבכה"ג דאיכא פלוגתא ולא אפשר להמציא אש מאחרים ביו"ט יש להקל להוציא אש מעצים קטנים שיש בראשם גפרית הכתוב לקמן או' ו' יעו"ש:

א

ג) שם. לא מן העצים ולא מן האבנים. כגון שחוככין אותם זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש הרמב"ם ריש פ"ד. תו' יו"ט פ"ד דביצה משנה ז' והיינו שנותנין עליהם צמר גפן או נעורת של פשתן וע"י ההכאה יוצא מהם ניצוצות של אש ומדליק אותם:

א

ד) שם. ולא מן העפר. קרקע קשה כשחופרין אותם מוציאה אור כעין גרגישתא שלנו ממקום מחפורת שלה. רש"י ביצה ל"ג ע"א. והר"ן פירש צפיעי בקר או צאן מטמינן בעפר וכשמרקיבין יוצא מהם אור עכ"ל והיינו למי שיוצא מהן ניצוצות ומניחין אצלם איזה דבר רך ונדלק מהם:

א

ה) שם. ולא מן המים. נותנים מים בכלי זכוכית לבנה ונותנו בחמה כשהשמש חם מאד והזכוכית מוציאה שלהבת ומביאין נעורת ומגיעין בזכוכית והיא בוערת. רש"י שם. הר"ן שם. לבוש. מ"א סק"ג:

א

ו) שם. ולא מן המים. וכן אסור להוציא האש מעצים הנעשים בגפרית דהיינו עצים קטנים ובראשם גפרית שדרכם לחככם בד"א והם נדלקים. תשו' כתב סופר חא"ח סי' ס"ז. וכ"כ בתשו' אהל אברהם סי' י"ד. וכ"כ בס' דבר הלכה סי' ז'. וכן הסכים הרב רב פעלים ח"ב חא"ח סי' נ"ח והשיג על הרב כרם חמד ח"ב דף צ"ה שרצה להתיר בזה יעו"ש. וכ"פ בספרו בן א"ח פ' במדבר או' ט"ו. וכ"פ קיצור שלחן ערוך סי' צ"א או' ל"א. ועיין בס' זכר נתן דף מ"א ע"ב שנסתפק בזה ואח"כ כתב והעולם תופשים להחמיר יעו"ש. ונראה דלא ראה דברי הפו' הנז' ועי"ש בתשו' כתב סופר הנז' שכתב לאסור להדליק עצים הנ"ז ע"י שיתחוב אותו באפר כירה חם שאין בו אש רק חום אש דהלא ממציא דבר חדש וכן לחכך העצים הנז' בברזל חם מלובן כמו בתנור ברזל כתב ג"כ דלא נראה להתיר אבל אם יש שם גחלת בוערת מותר ליגע בה עצים הנז' שתדליק אף שאין בהגחלת שלהבת קשורה וגם מגחלים עוממות מצדד שם דשרי יעו"ש. והב"ד מ"ב או' ד' ושאר האחרונים. וע"כ כל יר"ש יש להדליק בליל יו"ט קודם שיכבה אורו נר של שמן ויניחנו בקרן זוית בענין שלא יכבה וידליק ממנו למחר בכל עת שירצה:

א

ז) שם. ואין עושין פחמים. מפני שעושה כלי לצורפי זהב רש"י ביצה ל"ב ע"א. והר"ן פירש משום דהוי מכבה והב"ד ב"י. לבוש. מ"א סק"ג. ואפי' להסיקן תחת תבשילו אסור לעשות פחמים. פר"ח בשם הרשב"א וכתב שהוא פשוט:

א

ח) שם. ואין נופחין במפוח. דמיחזי כאומן עושה מלאכה רש"י ביצה ל"ד ע"א. טור ב"י. לבוש. ולפ"ז נראה דנר שקורין לוקס שאחר שמדליקין הפתילה שואפין לו רוח ע"י כלי כמו שפופרת כדי שיתפשט האור בכל הפתילה ומאיר היטב דשרי להדליקו ביו"ט, כיון דלא מיחזי כאומן עושה מלאכה שהרי עושה על פי הנר ואין דרך לעשות מלאכה על נר זה כ"א דוקא עשוי להאיר. וגם לא דמי להמפוח דהמפוח דרכו לנפוח בו למלאכה כמו הצורפים והנפחים לא כן בזה. ועיין לקמן או' י"א:

א

ט) שם. ונהגו היתר במפוח של בעלי בתים וכו' שהם קטנים ויש מחמירין אפי' במפוח קטן של בעה"ב ואפי' ע"י שינוי. טור בשם הרא"ש. וכ"כ היש"ש פ"ד דביצה סי' כ"ב. אבל דעת האחרונים כדברי הש"ע:

א

י) שם. ע"י שינוי וכו' אבל במפוח של אומן אסור אפי' ע"י שינוי. ר"ז או' ג':

א

יא) שם. ע"י שינוי וכו' ואין בכלל זה מה שנופחין על האש בבגד או בכלי העשוי לכך מנוצות דאין זה דומה כלל למפוח. ח"א כלל צ"ד או' יו"ד. מ"ב או' ו':

א

יב) שם הגה. ומותר לכסות האש בכלי או בעפר מוכן. לאפוקי שאינו מוכן או שהוסק בו ביום והוא צונן דהו"ל מוקצה וכמ"ש לעיל סי' תצ"ח יעו"ש:

א

יג) שם בהגה. אם אינו מכבהו. והגם שמוכרח הוא להתכבה אם תשים עפר על הגחלים. י"ל דהכא מיירי כגון שנעשה אפר על הגחלים למעלה ובא להוסיף עוד כדי שישתמרו הגחלים שלמטה:

א

יד) שם בהגה. אם אינו מכבהו. ר"ל באופן שלא יהא פסיק רישיה דאז אסור ואף דכוונתו בהכיבוי לצורך אוכל נפש למחר וכיבוי לצורך אוכל נפש ממש אין לאסור דהא צולין בשר ע"ג גחלים שאני התם דהכיבוי בשעת תיקון האוכל וכמ"ש מ"א סי' תק"ז סק"ח משא"כ הכא דהוא הרבה מקודם. מיהו היש"ש פ"ב דביצה סי' כ"ט כתב דאפי' מכבהו דבר שאין מתכוין הוא וגם מלאכה שא"צ לגופה יעי"ש. והב"ד מ"א סק"ה והט"ז ססי' תקי"ד. וכ"נ דעת א"ר או' ה' וכ"כ הר"ז או' ד' דאעפ"י שע"י כסוי אפשר שהאש נכבה מ"מ כיון שאפשר בלא כיבוי אף אם נכבה מעט אין בכך כלום כיון שאין מתכוין לכיבוי עכ"ל והב"ד מק"ק סי' ב' בליקוטי רימ"א או' ה' ומיהו יותר טוב שיעשה כמ"ש לעיל סוף או' ו' כדי שלא יכנס בחששות:

א

טו) שם בהגה. ודוקא לצורך יו"ט. פי' שמכסה בלילה האש להשמר מכיבוי לצורך מחר ובשחר לצורך צהריים אך לא יכסה היום לצורך לילה דבתריה, דרשות מהרי"ל ה' י"ט. א"ר או' ו' א"א או' ו, ועיין לקמן סי' תקי"ד או' ח':

א

טז) שם בהגה. אבל לצורך יו"ט שני אסור. כגון בשחרית מכסה שיהא מוכן לערב. מ"א סק"ו. ור"ל לערב ליל שני. כמ"ש א"א שם. וכ"כ מ"ב או' י"א. וא"צ למ"ש המחה"ש על דברי מ"א הנז' שמצויין בטעות יעו"ש:

א

טוב) שם בהגה. אבל לצורך יו"ט שני אסור. ואפי' בשני ימים של ר"ה דהא דק"ל דקדושה אחת בהם אינו אלא להחמיר אבל לא להקל וכמ"ש לקמן רסי' תק"ג וכ"כ הפר"ח. א"א או' ו' חמ"מ או' א' ר"ז או' ד' ליקוטי רימ"א שם או ו':

א

חי) שם. אינו מניח זה על זה וכו' דוקא כשמסדר ד' שורות עצים כעין ד' דופני התיבה ואח"כ נותן עצים עליהם אבל בלא"ה א"צ שינוי. מ"א סק"ז. וכ"כ הר"ז או' ה' אלא שכתב שם המ"א ומ"מ כשנותנים ב' אבנים ועצים עליהם צריך שיתפוס העצים בידו ויתן האבנים תחתיהם כדאיתא גבי קדירה עכ"ל ור"ל מפני שבאבנים נראה יותר כבנין ומשו"ה אפי' בשני שורות אם מניח ע"ג צריך לשנית וכמ"ש א"א או' ז' אבל הא"ר או' ז' כתב דגם בעצים כשיש שני שורות זה כנגד זה אסור להניח ע"ג בלא שינוי וכתב שכ"מ בעה"ק להדיא ודלא כמ"א יעו"ש. וכ"כ הפר"ח שהעיקר ומוסכם מהמפרשים שעריכת העצים לא נאסר אלא דוקא כשמסדר עצים מכאן ומכאן ועוד עצים ע"ג דומיא דקדרה ופוריא אבל לסדר עצים זה ע"ג זה וליתן אור ביניהם ש"ד שהרי אין זה דומה לבונה עכ"ד:

א

יט) שם. אינו מניח זה על זה וכו' ואם היו מסודרים מבע"י מותר להניח עליהם. תו' ביצה ל"ב ע"ב. וכ"כ הר"ן. וכ"כ בעה"ק דלא אסרו אלא בעושה הצדדין בידיו אבל ליתן הקדרה ע"ג כירה או ע"ג כלי אחר מותר. א"ר שם. וכ"כ יעו"ש או' ב' מ"ב או' י"ג:

א

ך) שם. מפני שנראה כבונה. ונראה מדברי הגמ' דכל אלו אינו אסור אלא מדרבנן שגזרו על בנין עראי משום בנין קבע ומשו"ה נקט שנראה כבונה. בגדי ישע. וכ"כ הלבוש דדבר זה דומה לבנין ואסרוהו חכמים גזירה משום בנין. וכ"כ הערש או' ב':

א

כא) שם. מפני שנראה כבונה. והנה רש"י פירש (ביצה ל"ג ע"א) דכ"ז לר"י דס"ל דדבר שאינו מתכוין אסור אבל לר"ש דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר כל אלו מותרין. אבל התו' שם כתבו דאפי' ר"ש מודה הכא דאסור דהא דאמר ר"ש דבר שאין מתכוין מותר היינו כגון שעושה דבר שאין מתכוין לעשותו אבל הכא מתכוין לעשות מה שהוא עושה עכ"ל. וכ"כ הרא"ש שם. והב"ד הטור וב"י. וכתב העו"ש שם דצ"ל דכן הוא דעת הש"ע דס"ל כטעם התו' והרא"ש יעו"ש. וכ"כ הלבוש הטעם לכ"ז כדברי התו' והרא"ש:

א

כב) שם. מפני שנראה כבונה. ולא מיתסר אלא בצריך לאויר שלמטה כעין קדרה אבל כל שאינו צריך לאויר שתחתיו לא. הר"ן פ"ד דביצה בשם התו'. וכ"כ הטור בשם הרשב"א. ומדורה דאסור משום דצריך לאויר שתדלק האש וכן קדרה לאש שתחתיו וכן מטה לשום סנדלין בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים. כ"כ האחרונים. וביצים נמי צריך לאויר שתחתיהם כמ"ש התו' בביצה ל"ב ע"ב בשם ר"ח כגון שיש ביצים מכאן וביצים מכאן ואחת ע"ג והאור תחת אוירן יעו"ש. וכ"כ הפר"ח ושאר האחרונים. וכתב שם הפר"ח כי כן עיקר דכל שא"צ לאויר של תחתיו שרי יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ט' ר"ז או' ו' מק"ק סי' ב' או' ה' מ"ב או ט"ו. ועיין עוד לקמן או' כ"ט:

א

כג) שם אבל לא יניחנה ע"ג האבנים. היינו כשסדרן היום אבל אם היו מסודרים מאתמול מותר להניח הקדרה עליהם כמ"ש לעיל או' י"ט יעו"ש:

א

כד) שם. וכן המטה וכו' עיין לעיל סי' שט"ו סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

כה) שם. אפי' ביצים לא יעמיד אותם וכו' וכגון שמניח ביצים מכאן וביצים מכאן ואחת ע"ג והאור תחת אוירן כמ"ש לעיל או' כ"ב אבל בלא"ה שרי:

א

כו) שם וכן כל כיוצא בזה וכו' שעושה שורה מכאן ושורה מכאן ואחת ע"ג וצריך לאויר שתחתיהן דאי לא"ה שרי כנז"ל וכמ"ש לעיל סי' שט"ו סעי' ז' יעו"ש. ובדברינו לשם בס"ד:

א

כז) שם. וכן כל כיוצא בזה וכו' ועיין עוד מזה לעיל סי' שט"ו סעי' ו' וסי' שי"ב סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

כח) שם הגה. וכן שולחן שיש לו דפנות המגיעות לארץ וכו' בב"י כתב כשמגיעות פחות מג"ט סמוך לקרקע כנוגעים בקרקע דמו דכל פחות מג"ט כלבוד דמי אלא שבד"מ או' ב' כתב עליו דאין דבריו נראין דלא אמרינן לבוד להחמיר אלא להקל יעו"ש. וזהו שכתב כאן בהגה המגיעות לארץ לאפוקי דאם אין מגיעות לארץ א"צ לשנות ואפי' אם הם פחות מג"ט סמוך לארץ. אבל הלבוש כתב כדברי ב"י. וכ"כ הפרישה או' ז'. וכ"כ המ"א סק"ט להוכיח מכמה דוכתי דאמרינן אף לבוד להחמיר יעו"ש. וכ"כ בתשו' ח"צ סי' נ"ט. וכ"פ החמ"מ או' ב' ועיין בס' בגדי ישע מה שמצדד בזה ומסיק דטוב להחמיר יעו"ש וכ"כ מ"ב בשער הציון או' י"ז דבזה ודאי יש להחמיר יעו"ש. ועוד עיין בזה בדק השלחן לעיל סי' שט"ו סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

כט) שם בהגה. וי"א דאפי' מגיע לארץ כל זמן שא"צ לאויר של תחתיו שרי. וכ"כ המ"מ פ"ד דין י"ד. וכ"פ הש"ע ומור"ה ז"ל לעיל סי' שט"ו סעי' ז' וכן הסכים הפר"ח. חמ"מ או' ב' ר"ז או' ו מק"ק סי' ב' או' ה' וכ"כ לעיל או' כ"ב:

א

ל) [סעיף ב'] אגודה של עצים וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ד דין ג'. וכתב ב"י משמע דדוקא באגודת עצים הוא דאין מותר להסיר מהם אלא בשלא אחזה. והטור כתב מדורה העשויה מעצים דקים מותר להסיר מהם כל זמן שלא אחז בהן האור. וכתב ב"י משמע דדוקא בעצים דקים הוא דאסור לפי שכולם חשובים כאחד. ולפ"ז משמע דאם אינם באגודה והם גסין מותר להסיר מהם אפי' אחז בהם האור וכמ"ש ב"י וכ"כ מ"א סק"י. מיהו מהר"ם מטיולי כתב הא דנקט הטור עצים דקים והרמב"ם אגודה של עצים לרבותא נקטי הכי דלא תימא אגודה כיון שאחז האור במקצתה הו"ל כאלו אחז בכולה ואסור להסיר אפי' אותה שלא אחז בהם האור קמ"ל דאותם שלא אחז בהם האור מיהא שרו דלא דמו לשמן שבנר דגופים מוחלקים הם אבל אותם שאחז בהם האור פשיטא דאסור להוציאם בין שיהיו עצים דקים או גסים שהרי מכבה הוא עכ"ל והב"ד י"א בהגב"י. וכ"כ הרוקח סי' רס"ט בסתמא עצים שבאש אין לסלק דהוי כמכבה עכ"ל ומשמע דלא יש חילוק דבכל גוונא אסור. וכ"כ הב"ח דבעצים גסים נמי אסור אם אחז בהן האור יעו"ש. אמנם הר"ז או' ז' כתב כדברי מ"א דעצים גסים שאינם אגודים מותר להסירם לגמרי מן האש אפי' שכבר אחזה בהן האור אלא שכתב ומ"מ העולם נזהרין בכך ואין מסירין לגמרי מן המדורה שום עץ שאחז בו האור וכן נכון להחמיר עכ"ל וכ"כ מק"ק סי' ב' או' ו' ועיין לקמן או' ל"ב:

א

לא) שם בהגה. ולהניחו בצד אחר. של המדורה. ר"ז שם. וה"ה אם מניחו למדורה אחרת דמותר. ט"ז סק"ג. א"ר או' י"ד. חמ"מ או' ג' ר"ז שם. מק"ק שם. ובס' שע"ש מחמיר בזה. פת"ע או' ט"ז.

א

לב) שם בהגה. ולהניחו בצד אחר וכו' אבל ליקח אותו לגמרי מהכירה להאיר נכון להחמיר. מ"א סק"י. חמ"מ שם. ח"א כלל צ"ה או' ג' אכן עץ שקורין קינ"א שגודל בו הזפת ודולק כמו נר מותר לילך לאורו ביו"ט. דרשות מהרי"ל ה' יו"ט. והביאו א"ר או' ט"ו. וכתב משמע קצת דאפי' לוקח מהמדורה מותר בעץ זה. ור"ל כדי להאיר בו.

א

לג) ואם האש גדול ומזיק לתבשיל שיקדיח מותר להסיר קצת עצים לצד אחר אבל לא יכבה וצריך להזהיר בני ביתו כשמבשלים דגים שלאחר גמר הבישול לא יקחו האודים אלא יניחום לשרוף. ח"א שם. מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' י"א. מ"ב או' ך':

א

לד) [סעיף ג'] אין סומכין את הקדרה ולא את הדלת בבקעת. עץ לחה דכיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבשה שראויה להסקה מותרת לכל דבר. טור, יש"ש פ"ד דביצה סי' ט"ז. ט"ז סק"ד. אבל הרי"ף כתב אין סומכין את הקדרה בבקעת וכן הדלת לפי שלא ניתנו עצים אלא להסקה וכתב הר"ן פי' שכיון שאין מיוחדין אלא להסקה בלבד ואין תורת כלי עליהם יש להם דין מוקצה לגבי שאר מלאכות ומיהו במידי דאיכא תורת כלי עליהם שרי לאישתמושי ביה אפי' למלאכה שאינו מיוחד לה דהא מסיקין בכלים אעפ"י שאין מיוחדין להסקה יעו"ש וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ד כדעת הרי"ף כמ"ש בב"י יעו"ש, וכ"ה דעת הש"ע שלא העתיק דברי הטור וכתב סתמא משמע דאפי' יבשה אסור לסמוך בה את הקדרה או את הדלת, וכ"כ הלבוש טעם האיסור כטעם הרי"ף והרמב"ם. וכ"כ מ"א ס"ק י"א. וכן הסכים הפר"ח. וכ"ה דעת א"ר או' ט"ז. ביאורי הגר"א. וכ"נ דעת הנה"ש או' ה' ער"ה או' ב' חמ"מ או' ד' והר"ז או' ח' כתב דלכתחלה יש לחוש לסברת האוסרים אבל אם הוא שעת הדחק כגון שנצרך לו מאד להשתמש בעץ יבש יש לסמוך על סברת המתירין. וכ"כ בס' בית מאיר דבשעת הדחק יש לסמוך על המתיר מוקצה ביו"ט ומותר להסמיך קדרה בבקעת יבש אבל ברטוב אפי' בשעת הדחק לא יעו"ש. והב"ד מ"ב או' כ"א:

א

לה) וכתב שם הר"ז לדעת האוסרים כל שלא לצורך הסקה אסור לטלטלן אפי' לצורך גופן ומקומן יעו"ש. ועיין לעיל סי' ש"ח או' ע"ב. וע"כ כל אדם יש ליתן דעתו מבע"י שאם יצטרך ביו"ט לסמוך הקדרה או הדלת בבקעת יש ליחדו לכך מבע"י וכמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ב יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד:

א

לו) שם הגה. אבל מותר לצלות בו. היינו בעץ יבש דאמרינן מה לי לצלות בו דהיינו שתוחב בו הבשר מה לי לצלות בגחלתו אבל בעץ לח אסור לצלות בשר כ"ה בגמ' (ביצה ל"ג ע"א) ובפו' מ"א ס"ק י"ב. מאמ"ר או' ו' ר"ז או' ח' מק"ק סי' ל"ג או' ל' מ"ב או' כ"ב ודוקא אם ראוי לצלות עליו כך בלא תיקון אבל לתקנו ביו"ט שיהא ראוי לצלות עליו אסור כדלקמן סי' תק"ט יעו"ש. וכ"כ מ"ב שם. והא דעץ לח אסור לצלות עליו ביו"ט היינו אם לא יחדו לכך מבע"י אבל אם יחדו לכך מעיו"ט שרי דלא גרע מאבנים ובקעת דמהני בהם יחוד מבע"י כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' כ"ב יעו"ש:

א

לז) שם בהגה. וכ"ש שמותר להסיק בו עם שאר עצים וכו' אינו מדוקדק דהא ברישא מיירי דוקא בעץ יבש ואפשר דמ"מ כ"ש הוא דהא סתם עצים עומדים להסקה. מ"א ס"ק י"ג. ור"ל כיון דביבש מותר לעשות בו דבר אחר שהוא הצלייה כ"ש בלח שמותר להסיק בו עם שאר עצים שאין עושה בו דבר אחר כ"א דבר שעומד בו שהוא ההיסק שסתם עצים עומדים להסקה:

א

לח) שם בהגה. אע"ג שאינו ראוי להסיק בפ"ע. כתב הפר"ח אעפ"י שהרמב"ם כתב בפ"ב קוץ רטוב הרי הוא מוקצה מפני שאינו ראוי להסקה וכו' משמע דס"ל דהוי מוקצה אף להיסק גדול ולא כהר"ן מ"מ לי נראה עיקר כדברי הר"ן יעו"ש, וכ"כ הלבוש כדברי הר"ן ומור"ם ז"ל דמותר להסיק בו עם תערובת עצים יבשים, וכ"פ החמ"מ או' ד' ר"ז או' ח' מק"ק סי' ל"ג או' ל' ומ"מ מי שיש לו עצים לחים ויודע שיצטרך להם ביו"ט טוב להזמינם מעיו"ט שיאמר הרי אלו מוכנים להסקה עם שאר עצים יבשים:

א

טל) [סעיף ד'] לדידן מותר לבשל בקדרות חדשות ביו"ט, דבפ' המביא תנן אין מלבנין את הרעפים לצלות בהן והטעם אמרו בגמ' מפני שצריך לחסמן פי' להקשותן. ותו איתא התם דהשופת את הקדרה על האש בשבת חייב מאי קא עביד הכא בקדרה חדשה עסקינן ומשום ליבון רעפים נגעו בה. וכתב הרא"ש ומכאן יש ללמוד שאין לבשל בקדרה חדשה ביו"ט דחסומי קא מחסם להו. וכ"כ הטור. אבל התו' שם כתבו ויש נזהרין שלא לבשל בתחלה בקדרה חדשה ולא היא דהכא בקדרה ריקנית דאז שייך בה ליבון רעפים ששופתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון רעפים עכ"ל ורי"ו כתב דבקדירות שלנו שכל תיקונם וגמר עשייתן הוא בבישולן בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר עכ"ל והב"י ב"י וכתב וכן המנהג פשוט היום לבשל בקדירות חדשות ביו"ט ומעולם לא ראינו מי שפקפק בדבר עכ"ל וזהו שכתב כאן בש"ע לדידן מותר לבשל וכו' והוא ע"פ דברי רי"ו הנז' אלא שבד"מ או' ג' כתב על דברי ב"י הנז' וכמדומה לי שנהגו במקומינו איסור וכו' יעו"ש וזהו שכתב כאן בהגה ויש אוסרין וכן המנהג וכו' ולפ"ז כלים של חרס שלא נגמר בישולם בתנור של יוצר שקונים כדי לקלות בהם וכדומה וכן שפופרת של חרס המעלה עשן מתוכה של הטובא"ק וכדומה מאלו הכלים שלא ניגמר בישולם בתנור היוצר וגם אין תשמישם ע"י מים כ"א ע"י אש לבד לכ"ע אין לבשל בהם בתחלה ביו"ט לפי שמחסמם והוי מתקן מנא אלא יבשל בהם בישול א' קודם יו"ט:

א

מ) שם הגה. ויש אוסרין. ואפשר דבקדרות ששורפין בתנור עם סמנים שקורין גלזיר"ט מותר אליבא דכו"ע דכבר הם מוחזקים בשרפות הקדר. עו"ש או' ה' ועיין באו' שאחר זה:

א

מא) שם בהגה. וכן המנהג. וכתב בד"מ או' ג' וכמדומה לי שנהנו במקומנו איסור שהרי מנהג פשוט בכל הקדרות שקונין לפסח מבשלין בהן מים קודם פסח עכ"ל והב"ד מ"א ס"ק י"ד וכתב באמת בשאר יו"ט אין העולם נזהרין ומבשלין בקדרה חדשה וכתב הטעם ע"פ מ"ש הרא"ש דחסומי קא מחסם להו דחזינן להו דמדייתי ואין מחזיקין מים עד שיבשלו בהם פעם אחת וידוע דכלים המצופים שקורין גלזיר"ט מחזיקין מים בטוב אפי' קודם בישול ובכן מותר לבשל בהם ביו"ט בתחלה שרוב תשמישן בגלזיר"ט אבל בפסח שאין משתמשין בכלי גלזיר"ט כמ"ש סי' תנ"א אלא בכלים שאין מצופין לכן מבשלים בהם מים קודם יו"ט אבל באמת אין חילוק בין פסח לשאר יו"ט עכ"ד. וכ"כ א"א או' י"ד דבכלי גלזיר"ט לכ"ע מותר לבשל בהם בתחלה ביו"ט דכבר הם מוחזקים ועומדים, וכ"פ הר"ז או' ט' ח"א כלל צ"ג או' ו' מ"ב או' כ"ה:

א

מב) שם בהגה. אם לא ע"י הדחק. שאין לו מה לאכול מ"א ס"ק ט"ו. והט"ז סק"ה כתב דאם שכח לבשלם קודם יו"ט או שלא מצא קדירות רק ביו"ט ג"כ יש לסמוך על המתירים לבשל ביו"ט בחדשות ורק אם אין לו קדירות אחרות. וכ"כ הלבוש שאם איך לו קדירות אחרות מותר. וכ"כ הר"ז שם. ח"א שם. מ"ב או' כ"ו:

א

(מ"א סק"ח) ולא זכר מה שתירץ התוס' כצ"ל:

ב

(סק"ט) וכ"כ בי"ד סי' שע"ב כצ"ל:

ג

(שם) ואסור להניח אח"כ כצ"ל:

ד

מ"א סק"א עססי' תרפ"ז מ"ש:

ה

סק"ב שמותר להערים והא שאסרו הערמה היינו כשאינו כצ"ל:

א

אין מוציאין. שהרי אפשר להמציאה בערב, וכ' הראב"ד הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה כדאיתא בגמ' והמ"מ כ' ואין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לאפות או לבשל בו ונראה שאם הוציא אש מותר להשתמש בו עכ"ל:

ב

מן העפר. צעיפי הבקר (ר"ן):

ג

מן המים. שנותנין זכוכית מלאה מים נגד השמש ונותן בו נעורת של פשתן ותדלק (הר"ן ורש"י):

ד

פחמין. משום דעושה כלי לצורפי זהב (רש"י) ור"ן פי' משום דהו' מכבה:

ה

אם אינו מכבהו. ויש"ש כ' דאפי' מכבהו דבר שאין מתכוין הוא וגם מלאכ' שא"צ לגופה עכ"ל ע' בתוס' דף כ"ב וסי' תק"ז ס"ד ועמ"ש ססי' תק"ט:

ו

לצורך י"ט שני. כגון בשחרית מכסה שיהא מוכן לערב ערסי' תק"ג:

ז

שנראה כבונה. דוקא כשמסדר ד' שורות עצים כעין ד' דופני התיבה ואח"כ נותן עצים עליהם אבל בלא"ה א"צ שינוי (טור ורא"ש וכ"ד הרמב"ם ב"י כ"מ) ומ"מ כשנותנין ב' אבני' ועצים עליה' צריך שיתפוס העצים בידו ויתן האבנים תחתיהם כדאי' גבי קדיר':

ח

שורה ע"ג שורה. הקש' הכ"מ דהרי א"צ לאויר שתחתיו ולא זכר מ"ש:

ט

המגיעות לארץ. והב"י כ' כשמגיע פחו' מג' לארץ כלבוד דמי ואין נראה דלא אמרי' לבוד להחמי' כמ"ש הטור ססי' תרל"ב והרא"ש שם וכ"ה בגמ' פ"ק דסוכ' עכ"ל ד"מ וכ"כ בי"ד סי' שע"א סס"ד בהג"א ונלקחה ממהרי"ו אבל לא נזכר שם ה"ט דאין לבוד להחמיר רק רמ"א כתבו מדעתיה דנפשיה ולי צ"ע דאדרב' בסוכה דף י"ח אמרי' שאני הל' טומאה דהלכתא גמירא לה ולכן לא אמרי' לבוד וכ"כ התו' בעירובין ד' י' וכתבו שם דאעפ"כ החלל מצטרף לרוחב טפח ש"מ דיש לבוד להחמיר אך מ"ש שם ולה"נ קא' בסמוך דבעי אצבעי' מכאן ואצבעי' מכאן ואצבעי' חלל באמצע דה"ל טפח ואי אמרי' לבוד סגי במשהו מכאן ומשהו מכאן עכ"ל, ובד' ק"ב כתבו אבל לא מסתבר שיחשב בכה"ג עשיית אהל לאסור עליו לעשות בשבת דאטו יהיה אסור לנטות בשבת שני חוטין תוך ג' משום עשיית אהל עכ"ל א"כ ש"מ דאפי' במקום דאמרי' לבוד לא אמרי' דהוי אהל וי"ל דבאמת הוי אוהל לענין שבת דהא מותר לפרוס עליהם סדין אח"כ כדאיתא שם אלא שמ"מ מותר לנטותו בשבת דאיהו לא עביד מידי תדע דהא אצבעיים מכאן וכו' הוי אוהל אפי' לענין טומאה ואפ"ה מותר לעשותו בשבת כמ"ש גבי כילת חתנים אבל מחיצה ז' ומשהו בפחות מג' סמוך לארץ מחיצה מעלי' היא ואסור להניח (ע"כ) עליה השלחן וגם נ"ל דאסור להעמיד מחיצ' ז' ומשהו בפחות מג' סמוך לארץ אם בא להתיר דבר וכמ"ש סי' שט"ו דהא לר"י אסור להעמיד מחיצה תלויה כדאי' בסוכה דף ט"ז ע"ב וכ"מ בעירובין דף ט' ע"ב דאמרי' לבוד להחמיר גבי לחיים ע"ש ונ"ל דנדון דידן דשלחן תלוי באשלי רברבי דפליגי אי אמרינן לבוד בכלים דבשבת דף ח' פירש"י דאפי' כלי שאינו רחב ד' על ד' אמרי' בו לבוד אם לא בדבר שהמחיצות עשויות להניח דבר בתוכו כגון כוורת וכ"כ המאור והתו' כתבו דלא אמרי' לבוד אלא כשהמחיצות גבוהות ז' ומשהו בלא השוליי' ורחב ד' אבל בלא"ה הוי כשאר חפצים ולא אמרי' בהו לבוד והרמב"ן במלחמו' כ' לא אמרי' לבוד לשווי רשות דבר שהוא כלי דלא מצינו בתלמוד לבוד וגוד בכלים אלא הטעם בכוורת דכשמגיע פחות מג' סמוך לארץ נעשית כמונחת וכו' עכ"ל, וצ"ע דהא בשבת דף ק"א משמע דאם נעץ קנה ובראשו טרסקל ואין ממנו ג' לארץ אמרי' לבוד וכ"מ בעירובין דף ל"ג גבי כלכלה וכ"כ הטור סי' פ"ז דאמרי' במטה לבוד לכן נ"ל להחמיר ומ"ש הטור סי' תרל"ב עמ"ש שם פי':

י

אגודה כו'. משמע דאם אין אגודין יחד אפי' אותן שאחזה בהם האור מותר לסלקן ודוקא אם העצים גסים אבל אם העצים דקים אסור (ב"י) וז"ל הג"מ ומרדכי מותר ליקח אוד להאיר שאינו אלא גרם כיבוי ואינו מכוין לכך ופעמי' שאינו מכבה אך העולם רגילי' ליזהר ונכון להחמיר וכ"כ הרוקח עסי' תקי"ד ס"ב וצ"ע ולכן דקדק רמ"א וכתב להניחו בצד אחר אבל ליקח אותו לגמרי מהכירה להאיר נכון להחמיר:

יא

אין סומכין. דעצים הן מוקצים בי"ט כמו בשבת אפי' למאן דשרי מוקצה כמ"ש סי' ש"ח ס"ז דבעצים ואבנים לכ"ע אסור והע"ש לא ע"ש ולא שרי להשתמש בהם אלא לצורך הסקה:

יב

לצלות בו. היינו בעץ יבש דאמרי' מה לי לצלות בו דהיינו שתוחב בו הבשר מה לי לצלות בגחלתו אבל בעץ לח אסור לצלות בשר כ"ה בגמרא ובפוסקים:

יג

וכ"ש שמותר כו'. אינו מדוקדק דהא בריש' מיירי דוקא בעץ יבש ואפשר דמ"מ כ"ש הוא דהא סתם עצים עומדים להסק' והיש"ש פסק כהטור דמות' להשתמש ביבשים בכל תשמיש:

יד

וכן המנהג. ז"ל ד"מ כמדומ' לי שנהגו במקומנו איסור שהרי מנהג פשוט בכל הקדירות שקונין לפסח מבשלין בהם מים קודם פסח עכ"ל ובמהרי"ל ה' פסח כ' שאסור להטמין בקדירה חדשה ע"כ ובאמת בשאר י"ט אין העולם נזהרים ומבשלין בקדירה חדשה ונ"ל טעם שכ' הרא"ש דחסומי קא מחסם להו דחזינ' להו דמדייתי ואין מחזיקין מים עד שיבשלו בהם פעם א' עכ"ל וידוע דכלים המצופים שקורין גלזיר"ט מחזיקין מים בטוב אפי' קודם בישול לכן מותר לבשל בהם בי"ט בתחלה שרוב תשמישן בגלזיר"ט אבל בפסח שאין משתמשין בכלי גלזיר"ט כמ"ש סי' תנ"א אלא בכלים שאין מצופין לכן מבשלים בהם מים קודם י"ט כנ"ל הטע' אבל באמת אין חילוק בין פסח לשאר י"ט:

טו

ע"י הדחק. שאין לו מה לאכול (הג"מ ב"י יש"ש):

א

{א} אין מוציאין וכו' – מפני שבכל אלו הוא מוליד אש ביו"ט והואיל ואפשר להמציא אש מעיו"ט שיהיה מוכן לו ביו"ט לא הותר להוליד ביו"ט דלא עדיף משארי מכשירין שאפשר לעשותן מבע"י דאסור:

ב

{ב} לא מן העצים וכו' – כגון שחוככין זו בזו או מכין זו בזו עד שתצא האש:

ג

{ג} ולא מן העפר – קרקע קשה כשחופרין אותה מוציאה האור וכן כה"ג כשיחכך רגבי אדמה אלו זו בזו יוציאו אור:

ד

{ד} ולא מן המים – היינו שנותנין מים בכלי זכוכית לבנה ונותנין בחמה וכשהשמש חם מאד מקרבין אליו נעורת פשתן והיא בוערת. ובדיעבד אם עבר והוציא מותר להשתמש בהם ועיין בתשובת כתב סופר סימן ס"ז שאוסר להדליק צינדהאלץ (שקורין שוועבעלעך) ע"י שיתחוב אותו באפר כירה חם שאין בו אש רק חום אש דהלא ממציא דבר חדש וכן לחכך הצינדהאלץ בברזל חם מלובן כמו בתנור ברזל כתב ג"כ דלא נראה להתיר אבל אם יש שם גחלת בוערת מותר ליגע בה הצינדהאלץ שתדליק אף שאין בהגחלת שלהבת קשורה וגם מגחלים עוממות מצדד שם דשרי:

ה

{ה} ואין עושין פחמין – הטעם דהוא כלי לצורפי זהב וגם דהוא מכבה:

ו

{ו} ואין נופחין במפוח – משום שדומה למלאכת אומן ואין בכלל זה מה שנופפין על האש בבגד או בכלי העשוי לכך מנוצות דאין זה דומה כלל למפוח [ח"א]:

ז

{ז} במפוח של בע"ב וכו' – אבל במפוח גדול של אומנין אפילו ע"י שינוי אסור:

ח

{ח} לכסות האש – דהיינו שמכסהו בלילה כדי שיהא האש שמור לו למחר:

ט

{ט} בעפר מוכן – לאפוקי אם הוסק בו ביום והוא צונן דהוא מוקצה:

י

{י} אם אינו מכבהו – ר"ל באופן שלא יהיה פסיק רישא דאז אסור ואף דכונתו בהכיבוי לצורך או"נ למחר וכיבוי לצורך או"נ ממש אין לאסור דהא צולין בשר ע"ג גחלים שאני התם דהכיבוי בשעת תיקון האוכל משא"כ הכא דהוא הרבה מקודם ויש מאחרונים שמקילין בכל גווני כיון שעכ"פ אינו מכוין לכבות רק שימצא עי"ז אש למחר לצורך אותו היום:

יא

{יא} לצורך יו"ט שני – כגון ביו"ט ראשון בשחרית מכסה שיהא מוכן לערב בלילה אסור משום דאין להטריח מיו"ט א' לחבירו:

יב

{יב} אינו מניח זה על זה וכו' – היינו כשעושה שתי שורות משני הצדדים ומניח עצים עליהם מלמעלה דאז נראה כאהל אבל שורה אחת להניח זה על זה מותר:

יג

{יג} מפני שנראה כבונה – דוקא אם מסדר גם השורות שמן הצדדין ביו"ט אבל אם היו מסודרים מבע"י מותר להניח עצים עליהם מלמעלה:

יד

{יד} ע"ג האבנים – היינו כשסדרן היום אבל אם היו מונחים שם מאתמול מותר להניח הקדרה עליהם וכנ"ל:

טו

{טו} שורה ע"ג שורה – ומדברי האחרונים משמע דלפי מה שכתב הרמ"א לקמיה דאינו אסור אלא כשצריך לאויר שתחתיו ה"נ גבי ביצים אין לאסור אלא כשמניח אחת ע"ג שתים ויש אויר כדי להניח אש ביניהם לצלותן כולן יחד:

טז

{טז} שיש לו דפנות וכו' – דאל"ה אין שם אהל ע"ז בלא מחיצות:

יז

{יז} המגיעות לארץ – וכשמגיע פחות משלשה טפחים סמוך לארץ דעת הב"י דכלבוד דמי וכן מסיק המ"א להחמיר בזה:

יח

{יח} וי"א דאפילו מגיע לארץ וכו' – עיין לעיל בסימן שט"ו ס"ג וס"ז ובמ"ב שם:

יט

{יט} אגודה וכו' כל עץ שלא אחזה וכו' – אבל אם אחזה בו האש אסור לסלקו דבזה ממעט האש של אגודה כולה כיון שאגודין יחד אבל אם אין אגודין יחד אפילו אותן שאחזה בהן האש מותר לסלקן ודעת הרמ"א שלא לחלק בין אגודין לשאינן אגודין דכל שהם במדוכה אחת אם יקח עץ אחת הדולק מהן יש בו משום כיבוי שעי"ז שמפריד אותו מן המדורה יוכל להתמעט אורו אבל אין זה פסיק רישא ולכן תלוי בכונתו דאם שומטו כך כדי שיכבה אסור ואם מכוין כדי להניחו בצד אחר או במדורה אחרת שרי:

כ

{כ} ולהניחו בצד אחר – וה"ה אם שומטו ולוקחו משם כדי להאיר לפניו גם כן שרי דהא אינו מכוין לכיבוי ויש מחמירין בזה ונכון להחמיר. וצריך להזהיר ב"ב כשמבשלין דגים שלאחר גמר הבישול לא יקחו האודים אלא יניחם לשרוף [ח"א]:

כא

{כא} בבקעת – דעצים להסקה הן עומדין ולא לדבר אחר ולכן אפילו בבקעת יבשה שנכונה להסקה אסור לטלטלה לצורך דבר אחר ובכלל מוקצה הוא לזה. ודעת כמה אחרונים דהמחבר אזיל לשיטתו דפסק בסימן תצ"ה ס"ד דמוקצה אסור ביו"ט אבל לדעת הפוסקים המתירין מוקצה ביו"ט מותר לסמוך בבקעת יבשה שראויה להסקה אבל בלחה כיון שאינה ראויה להסקה אסור דדינו כאבנים וכתב בבית מאיר דבשעת הדחק יש לסמוך להקל בבקעת יבשה:

כב

{כב} לצלות בו – היינו שתוחב בו הבשר לצליה ודוקא בעץ יבש שראויה להסקה ומטעם דאמרינן מה לי לצלות בו מה לי לצלות בגחלים אבל בעץ לח אסור לצלות בשר. ודוקא אם ראוי לצלות עליו כך בלא תיקון אבל לתקנו ביו"ט שיהא ראוי לצלות עליו אסור כדלקמן בסימן תק"ט:

כג

{כג} אע"ג שאינו ראוי וכו' – ר"ל ומטעם זה אסור להשתמש בו לשום דבר וכנ"ל מ"מ להיסק עם שאר עצים יבשים מותר. והנה אף דדין זה איירי בלחים ודינא דצליה איירי ביבשים דוקא וכנ"ל מ"מ שייך בזה כ"ש דיותר מסתבר להתיר בלח בהיסק גדול של שאר יבשים מלהתיר יבש לצלות בו:

כד

{כד} לדידן מותר וכו' – היינו משום דיש אוסרים לבשל בקדירה חדשה ביו"ט כמו שכתב הרמ"א משום דבבישול הראשון מתחזקת הקדירה דקודם הבישול ניכר בה פליטת המים מבחוץ ויש בזה משום תיקון מנא ודעת המחבר כרבינו ירוחם דבקדרות שלנו נגמר בישולן כבר אצל היוצר ולכן מותר לדידן לבשל בקדרה חדשה:

כה

{כה} וכן המנהג – ודעת המ"א לחלק דכלים המצופין שקורין גליזיר"ט מחזיקין מים בטוב אף קודם בישול ולכן מותר לבשל בהן ביו"ט אף בתחלה והמנהג להחמיר הוא רק בכלים שאינם גליזירט וכ"כ שארי אחרונים:

כו

{כו} ע"י הדחק – כגון ששכח לבשל בהן קודם יו"ט ואין לו קדרה אחרת:

א

(מ"א ס"ק ט) ולי צ"ע דאדרבה וכו'. נ"ב הא דלא מקשה על הרא"ש. משום דפי' לקמן בסי' תרל"ב דכוונ' הרא"ש דוודאי אמרי' לבוד אף להחמיר דחשוב כאילו שניהם סמוכים זה לזה מ"מ לא אמרי' לבוד להחמיר שיהיה מעורב סתום בסכך פסול ע"ש וקשה לי טובא דמקוד' לזה מסתפק הרא"ש אם יש סכך פסול ב' טפחים מזה ומזה ואויר פחות מג' מפסיק אם מצטרף הסכך פסול או לא וקשה ספיקתו פשיטא דמצטרפין דאמרי' לבוד אלא ע"כ דס"ל להרא"ש והטור דאפילו להיות שניהם סמוכים זה לזה על ידי לבוד לא אמרינן לבוד להחמיר אבל נראה ליישב קושית מ"מ דמש"ה לא דחי תלמודא דשאני התם דלא אמרי' לבוד להחמיר משום דאכתי הוי ש"מ מסיפא דהתם לא אמרינן לבוד באמצע לקולא דהתני התם מקצת טומא' דבבית ומקצתה לנגד ארובה הבית טמא וכנגד הטומאה טמא אמאי נימא לבוד ועל מה שעליו יהיה טהור נגד הטומאה לכך דחי שאני טומאה ועוד נראה דודאי מן הצד אמרי' לבוד אפילו לחומרא רק באמצע פסק הרא"ש דלא אמרינן לבוד לחומרא דהא דאמרינן לבוד באמצע היינו מטעם דאמרינן הלכתא כרבינא לקולא משא"כ אם הלבוד לחומרא הלכתא כרב אחא שהוא לקולא בכה"ג ודרך מקר' מצאתי כן בסמ"ע סי' ש"ן ע"ש. וכל זה לדידן אבל למ"ד דס"ל דאמרינן לבוד באמצע לדידיה אמרינן לבוד בין לקולא בין לחומרא ומ"ד דלא אמרינן לבוד נמי לא מחלק בין לקולא בין לחומרא ומש"ה דחי תלמודא שאני טומאה דהילכתא גמירי לה. ובזה נסתלקה קושית מ"א מהא דמוכח בעירובין ד' ט' לגבי לחיים באנו לפלוגתא דרשב"ג ורבנן דאמרי' לבוד לחומרא לרשב"ג היינו בלבוד מן הצד. ומזה מוכח כדברי ב"י כשמגיע השולחן סמוך לארץ ושלא כדין השיג עליו הד"מ דמן הצד מוכח דאמרינן לבוד אפילו לחומרא ובזה נסתלקה תלונת שו"ת חכם צבי סימן נ"ט וז"ל ולא משום שאני חושש למ"ש הרמ"א סימן שע"א בי"ד דלא אמרינן לבוד להחמי' דבמחילת כת"ר אישתמיט' תלמוד ערוך בעירובין דף כ"ה הרחיק מן הכותל פחות פחות מג' לא הועיל ופרש"י דהוי כמחיצה ע"ג מחיצה הרי דאמרינן לבוד אפי' להחמיר ע"ש. ואני או' מ"ט שבק הך דעירובין דף ט' גבי לחיים ולא מותיב מיני' משום די"ל כמ"ש דמן הצד אמרינן לבוד אפילו להחמיר אך באמצע לא אמרינן. א"כ בהך דעושין פסין נמי כיון דהוי מן הצד אמרינן לבוד אפי' להחמיר וק"ל:

א

סעיף ד' בקדירות חדשות. ע' לעיל סי' רנ"ג ס"ג ובמג"א שם סק"ל:

א

אין מוציאין כו'. מפרש בגמ' הטעם משום דקא מוליד בי"ט וברמב"ם פ"ד כתוב שלא הותר בי"ט אלא להבעיר מאש המצוי אבל להמציא אש אסור שהרי אפשר להמציא אותו מערב עכ"ל וכ' הראב"ד שהל"ל הטעם מפני שהוא מוליד ואין כאן הכנה והוא הטעם שמפורש בגמרא וכ' עליו ה' המגיד איני רואה שחפץ להשיג שהרי אין זה כביצה שנולדה שאסורה לפי שאין זה דבר הראוי בעצמו אלא לבשל או לאפות בו ונראה שאם הוציא שמותר להשתמש בו ולא אסרוהו אלא מפני שלא היה לו להוליד כיון שאפשר לו מערב עכ"ל נראה כוונתו דלא בא הרמב"ם אלא להורו' דאין זה אוכל נפש אלא מכשירי אוכל נפש והיה לו להוליד זה בערב וכל מכשירים אסורים אם אפשר בערב וק"ל לפ"ז במוציא אש כדי לחמ' בו ה"ל דין אוכל נפש וכמ"ש הר"ן כמ"ש בסי' תק"א כל דבר שנהנה מגופו כגון אש לחמם בו ה"ל דין אוכל נפש ולא מכשירין וכ"ת ה"נ והא אנן סתמא תנן אין מוציאין האש כו' ונלע"ד כוונת הרמב"ם דאע"ג דדומה לאוכל נפש אין היתר כי לא התיר' התור' אוכל נפש אלא לתקן מה שיש כבר בעול' אלא שלא היה ראוי לאוכלה בלא התיקון כמו בישול ואפיה אבל להמציא ולהוליד שיהיה אוכל נפש דהיינו יש מאין זה לא התירה התור' אלא דקשה ע"ז א"כ היאך התיר' תורה אוכל נפש כיון שא"א בלא אש לזה תירץ הרמב"ם שהרי אפשר מבערב ובזה דוקא התירו אוכל נפש. ובמ"ש ה' המגיד שאם הוציא האש שמותר להשתמש לא ירדתי לסוף דעתו דהא עכ"פ הוא מכשירי אוכל נפש ולא דוחה י"ט מן התור' כדדרשי' הוא ולא מכשיריו כדאי' סי' תק"ט א"כ הוי דינו כמעשר פירותיו בשבת במזיד או מבשל דאי' בפ"ב דביצה דף י"ז דבאיסור שבת אפי' דיעבד אסור אלא לענין ע"ת דהיא דרבנן הקילו בדיעבד ואפ"ה ש"מ דמידי דאוריי' אסור אפי' דיעבד ואין בין י"ט לשבת אלא אוכל נפש ולא מכשיריו האסורים והוה ממש כמו שבת גם מדברי רמב"ם נ"ל לאיסור שכ' שלא הותר כלל להמציא אש. משמע דהוה כשבת כיון שלא הותר ומשמט מן התורה קאמר ואי מל' אין מוציאין ותרצה ללמוד היתר אם הוא דיעבד כמ"ש מורי חמי ז"ל אין מזה הוכחה דהרי אמרי' אין אופין מי"ט לשבת ואפ"ה מבעיא לן בפ"ב דביצה שם עבר ואפה מאי ע"כ נלע"ד דלא מבעי' לכתחל' אסור לבשל באותו אש אלא אפי' אם עבר ובישל דהתבשיל אסור כל שהישראל הוציא אש באיסור ודינו כמבשל בשבת.

ב

כל זמן שא"צ לאויר שתתתיו. עמ"ש סי' שע"ו ס"ז:

ג

הואיל ואינו מתכוין לכיבוי. עמ"ש בסי' תקי"ד ס"ב דצ"ע מהך דהכא נראה דאפי' מתכוין לכיבוי פעמים מותר כגון שהאש הרבה ומזיק להתבשיל וצריך להסיר משם קצת וזה שמצינו בסי' תקי"ד שמותר לכבות לצורך אוכל נפש וכתב ב"י בשם המרדכי אם לוקח אדם אוד מן המדורה להאיר בלילה ל"ד למסתפק מן הנר מיהו העולם רגילין ליזהר ונכון הוא עכ"ל ולפי הטעם דכאן דאינו מתכוין לכיבוי משמע דה"ה אם מניחה למדורה אחרת דמותר:

ד

אין סומכין כו'. פי' בבקעת לחה כיון שהיא לחה ואינה ראויה להסקה אסור לטלטלה לצורך שום דבר אבל יבשה שראוי' להסק' מותרת לכל דבר כ"כ הטור וכ"כ רש"ל:

ה

לדידן מותר לבשל בקדירות כו'. דבגמ' איתא אין מלבנין הרעפים לצלות מאי קא עביד א"ר יוחנן הכא ברעפים חדשים עסקי' שצריך לחסמן פי' להקשותן ונעשה כלי ואמרי' תו דשופת הקדירה בשבת חייב משום ליבון רעפים פי' משום הך גזירה דנעש' כלי ע"י היסק הראשון וכתבו התוס' ויש נזהרין שלא לבשל בתחילה בי"ט בקדירה חדשה ולא היא דהכא בקדירה ריקנית דאז שייך בה ליבון רעפים ששפתה קודם שמביא המים אבל כשמבשלין בה מאכל לא שייך בה ליבון רעפי' ורי"ו כתב ט"א וז"ל ונראה דבקדירות שלנו שכל תיקונן וגמר עשייתן היא בתנור של יוצרים שאינו אסור וכן עמא דבר וכתב ב"י המנהג פשוט היום לבשל בקדירות חדשות בי"ט ואין מפקפק בדבר עכ"ל ועפ"ז נ"ל אע"ג דכתב רמ"א שמנהגנו לבשל בחדשות קודם י"ט מ"מ אם הוא שעת הדחק והוא שכח לבשלם קודם י"ט או שלא מצא קדירות רק בי"ט יש לסמוך על המתירים לבשל בי"ט בחדשות: