שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ז: דיני תערובת חמץ בתוך הפסח. ובו י"ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני תערובת חמץ בתוך הפסח. ובו י"ב סעיפים:
חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו אפילו בהנאה: הגה וצריך לשרוף הכל ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר (מרדכי פ"ק דפסחים ופסקי מהרא"י סק"ד ותשובת מהר"י ברי"ן) מיהו כלים שנתבשל בהם מותרים לאחר הפסח ואין צריכין שבירה או הגעלה: (ד"ע ותוספות פרק כל שעה) ודין תערובתו כדין שאר תערובות אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מששים אוסר בחמץ במשהו אבל אם בשאר תערובת לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום אף בחמץ כן שחם בחם בלא רוטב די בקליפה כשאר איסורים וכן אם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען לא אסר אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר: הגה ובדין ריחא מילתא לענין תבשיל שיש בו חמץ עם שאר תבשילין יש מקילין במקום דהיה מותר בשאר אסורים (מרדכי פרק כל שעה) ויש מחמירין דמשהו מיהא איכא (הגהות סמ"ק ותוס' דע"א) ודוקא במקום ששייך בו ריחא אלא דבשאר אסורים לאו מלתא היא כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ח בסיעתא דשמיא:

ב

חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין (ונותן טעם לפגם נמי שרי) (ד"ע אליבא דכ"ע):

ג

חטה שנמצאת בערב פסח בתרנגולת מבושלת מותר לבטלה בס' אבל אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוי במשהו: הגה ומיהו בחימום כלי שני אין לחוש (הגהות מיימוני פ"א) ויש מחמירין בכלי שני בפסח וטוב להחמיר אם היד סולדת בו דבלאו הכי לא מקרי כלי שני:

ד

אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ויש חולקים: הגה ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובת שהוא לח בלח (ת"ה סימן קי"ד) ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובות כגון פת שנפל ליין אע"פ שנטלו משם אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו לו פירורין ונותנין טעם בפסח: (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א):

ה

בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם מותר לאכלם בפסח מיהו דגים מלוחים השרוים במים בפסח בכלי חמץ יש להחמיר ליזהר מהם מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים וחמץ בפסח במשהו: הגה ויש חולקין ומחמירין ובמדינות אלו המנהג להחמיר לכתחלה שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש אבל אם הדיחו הבשר שלשה פעמים קודם פסח נוהגין לאכלו ובכרכשות אין מועיל הדחה לפיכך אין להשרות הטבחות היבשות (מהר"י ברי"ן) ובדיעבד אין להחמיר באלו אבל בשומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינא אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ק והגמ"יי פרק א') וכן כל דבר שמבשלים בכלי חמץ כגון יין מבושל או מרקחת וכדומה אסור בפסח אבל ביו"ט האחרון יש להקל בו (פסקי מהרא"י סימן קע"ז) והוא הדין אם נתערב משהו מדברים אלו תוך המאכל שאין להחמיר לאסור התערובות כנ"ל. יש מחמירין להסתפק מחומץ יין שמסתפקין ממנו כל השנה דחיישינן שמא נתנו בו מן הנשאר מן הסעודה ולפעמים יש בו פירורי לחם (מהרי"ל) ובמקומות אלו שאין חומץ יין מצוי לא ראיתי מחמירין בזה. עוד יש מחמירין לכתחלה שלא למלאות מן יין וחומץ יין תוך שלשים לפסח בכלי חמץ ואם מלאוהו תוך שלשים יום נוהגין שלא לשתותו בפסח (תשובת מהר"י ברי"ן) והמקיל לא הפסיד כל שכן במקום שאין יין וחומץ מצוי כן נראה לי. חבית יין שדבקו נסריו בבצק אם הוא תוך שני חדשים קודם פסח עדיין רך הוא ונותן טעם בפסח ואסור לשתותו ואם נתנוהו קודם לכן כבר נתייבש ואינו נותן טעם בפסח ושרי (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ק והגהות מיימוני פ"א)) מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד חייב לבערו אע"פ שעשוי לחזק (פסקי מהרא"י סי' קמ"ט) כדלעיל סי' תמ"ב סעיף ז':

ו

מלח ששמו במדוכה מותר למלוח בו בשר בפסח (משום דאינו מפליט בצונן):

ז

בוסר שדכין קודם פסח במדוכות מחומצות מותר לאכלו בפסח: הגה משום דאינו מפליט בצונן ואפי' אם נעשה בפסח אינו אסור אם היה הכלי נקי אבל אם חתכו בסכין של חמץ תוך הפסח יש להחמיר דסתם סכין אינו נקי ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו (מהרי"ל) אבל אם נתערב אותו דבר בתבשיל אין לחוש ולהחמיר ולאסור מספק כן נראה לי:

ח

זיתים שנזהרו לחתכם בסכין חדשה אפילו לא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה אם אינה בת יומא מותרת לכולי עלמא:

ט

יבש ביבש אע"ג דבשאר איסורים חד בתרי בטיל חמץ במצה אפי' באלף לא בטיל ויש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורין בזה:

י

נותן טעם לפגם מותר גם בפסח: הגה ויש מחמירין וכן נוהגין באלו המדינות ובמקום שיש מנהג להחמיר אפי' משהו ונותן טעם לפגם אסור: (ת"ה סימן קצ"ח):

יא

בין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח בין שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח בין שעבר הפסח על החמץ ונתערב לאחר הפסח בטל בששי' ובפחות מששים סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח: (הגהות מיימוניפ"א):

יב

חמץ נוקשה אפי' בעיני' אינו אסור בהנאה אחר הפסח והפריאו"ש חמץ גמור הן ואסורים בהנאה אחר הפסח: הגה יש נמנעים לשחוק על השלחן עם קלפים הנקראים קרטי"ן בפסח דחוששין שמא יפול מחמץ נוקשה שבהן לתוך מאכל: (פסקי מהרא"י סי' קס"ז):

א

ואין שם דבר כו' זה קאי אמ"ש תחילה חם בחם בלא רוטב והיינו בשר כחוש שאין בו חלב אבל יש בו חלב מפעפע בכולו:

ב

ודוקא במקום ששייך בו ריחא כו' כגון תנור קטן (ואין) מחזיק י"ב עשרונים והוא סתום והחמץ ומצה שניהם מגולים בתוך התנור בזה אנו מתירין בדיעבד בשאר איסורים ומצה אסור אבל אם התנור גדול אפילו הוא סתום או שא' מן תבשילים הוא מכוסה הן של חמץ הן של מצה מותר דבזה אין שייך כלל ריח ועיין בי"ד סי' ק"ח מ"ש רמ"א סוף סעיף ד' בהגה במקום הפסד יש לסמוך בפסח אדברי המקילין ע"ש ובפת אין שייך ריח כלל ע"ל סי' תס"א סעי' ח:

ג

חטה שנמצאת בע"פ כו' וכן הדין בחטה שנמצאת בע"פ במצה בטילה בששים אפי' לא הסיר' אך שנתקרר קודם הפסח מותר לאכול צונן המצה ויסיר החט' משם אף בפסח (מהררמ"י ומורי בב"ח):

ד

ונוהגין כסברא ראשונה בכל תערובות כו' ר"ל שאינו חוזר וניעור בפסח וקמח בקמח לח בלח מקרי כי מתערב יפה (ב"י ת"ה וסמ"ג) ונראה דאם נתערב קודם פסח פחות מס' דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהיה מותר בפסח ואין בזה משום מבטלין איסור לכתחלה כיון דעדיין היתר הוא (ע"ל בהלכות סוכה סי' תרכ"ו סעיף א') והאי לח בלח לא אתי לאפוקי דגם זה הוא מתערב יפה ע"ל סי' תנ"ג סעיף ג' דשמא נשארו בו פירורים:

ה

בשר יבש כו'. ובכלי עץ אף ע"פ שנמלחו בכלי של חמץ אפילו בן יומו מותר דק"ל שאין מליחה לעץ. בשר ודגים מלוחים קודם פסח אין לזלזל באיסורו כלומר שאין לומר סתם כלים אינם ב"י ולפ"ז בידוע שהכלי אינו ב"י מותר אפי' להרא"ש אבל מן הסתם חיישינן שהכלי היה בן יומו וכן נוהגין ב"י וכ"כ מהרש"ל קבלנו מאבותינו שלא לשרות בשר מלוח עכ"ל מיהו יש נוהגין היתר כמ"ש לקמן סי' תנ"א גבינה יבשה נוהגין בו איסור דשמא נתערב בו פירור יחמץ בתוך הגבינה ואינו ניכר אבל בשר יבש ודגים יבישים כשמדיחו יפה יפה סגי ונוהגים לשרותו בנהר או בכלים שהוכשרו לפסח במים צוננים אבל לא כלי חמץ לכתחילה אבל לצלותו ולאכלו בלא הדחה אסור שאם יש בו חמץ יהיב בו טעמא ע"י צליי' (כ"י מהררמ"י) ובשומן מהותך אפי' יודע בודאי דהמחבת אינו ב"י אסור שמא נתערב משהו בתוך השומן ואינו ניכר והכי נקטינן ולא כסה"ת דמיקל בהא ובמדינות אלו המנהג להחמיר לכתחלה שלא לאכול דגים ומ"מ במקום הזיקא יש להתיר לאכול דגים המלוחים בחביות משום דלא אסרו בדגים אלא שבזמן קרוב נמלחו ושמא יאכלם בלא הדחה משא"כ בדגים מלוחים בחביות שא"א לאכול בלי הדחה זה עדיף מבשר וזה אין רגילים לאכול בלא הדחה וזה הטעם כתב הסמ"ק ומורי בב"ח כתב בסי' קנ"ח דאם ניתן הבשר מלוח בכלי שנשתמש חמץ תוך מע"ל אסור הבשר לפסח דהוי כבוש כמבושל וכבר מבואר בדברי האחרונים בי"ד סי' ק"ה דאין לאסור מחמת כבוש בכלי של איסור דה"ל נט"ל אחר שיעור מע"ל ונט"ל מותר קודם פסח ונראה בשר יבש שבא עליו קמח קודם פסח הוה ליה חמץ בעין ולא מהני הדחה:

ו

בסכין של חמץ ונרא' דאפי' בודאי הסכין נקי יש לאסור אם חתכן תוך הפסח משום שהוא דבר חריף כמ"ש בי"ד לענין צנון בסי' צ"ו:

ז

יבש ביבש כו' אבל אם נתערב יבש ביבש קודם פסח דאז שיעורו בנ"ט דינו כשאר איסורים וכמ"ש המרד' בפ' כל שעה (ע' בב"י) ואם החמץ הוא חתיכה הראוי' להתכבד או שאר דברים שאין מתבטלין בשאר אסורין פשיטא שגם בפסח כן. עוד בסעיף זה יבש ביבש ומיהו אפשר לומר דוקא שנתערב בתוך פסח אבל אם נתערב קודם פסחו הרי הם נתבטלו קודם הפסח ומותרין ואפשר לחלק דשאני הכא שגוף החמץ עדיין בעין ואפי' נתערב קודם הפסח אפשר שאסור וצ"ע וגבינה לחה בפסח מותר' אפי' שנעשית קודם הפסח אסור לאכלה בפסח (מכ"ש) מ"מ בנעשה בפסח עצמו בכלי חמץ בצונן כיון דבפסח ודאי שמרה מפרורי חמץ שלא יתערב בתוך הגבינה ועוד שאין שום חמץ ברשותו דאין לחוש אלא לפליטת חמץ הבלוע בכלי וכיון שאינ' נעשי' בחמץ מותר וכן הך דגים מלוחין שאסורים מיירי בשרויים קודם הפסח בעריבות חמץ וכ"כ בספר ציד' לדרך ע"ש:

א

במשהו. מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית בה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא וכתב הרב בתשובתו סי' כ"ח היכא דאיכא עוד צד להקל אפש' לסמוך על מ"ש המרדכי דיש לסמוך אשאלתו' ויש להקל ולבטל חמץ בס' כמו בשאר איסורים וכ"כ בת' מ"ב סי' ס"ט והובא ג"כ במ"א לקמן בסי' תס"ז ס"ק ל"ג ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכים על זה אא"כ דאיכא עוד הרבה צדדים להקל. ח"י. האר"י ז"ל כתב הנזהר ממשהו חמץ בפסח מובטח לו שלא יחטא כל השנה:

ב

בהנאה. הח"י העלה דבמקום הפסד מרובה או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ שמעורב בו לים המלח לא הפסיד כי יש לו על מה לסמוך ע"ש וע' בת' ח"צ סי' פ"ו ואם נתערב מאיסור שנאסר במשהו בתבשיל אחר דהוי תרי משהו מסיק הט"ז בי"ד סי' צ"ב שאם נאסרה החתיכה במשהו ונפלה לקדירה אחרת וסלקוה אין פליטתה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן אבל לח בלח שנתערב בדרך זה נאסר לעולם במשהו. וע' ט"ז סי' תס"ז ס"ק י"ז. וכה"ג כתב הש"ך עצמו בי"ד סי' קל"ד ס"ק ט"ז ובנקודת הכסף השיג על הט"ז וטרח לתרץ דברי עצמו וא"ז הכריע להקל כט"ז ועיין בע"ת ובמ"א סימן תס"ז ס"ק י"ג מבואר שדעתם עיקר להלכה כדעת הש"ך וכתב הש"ך בנה"כ שכן נתפשט ההוראה אצל כל בעלי הוראה לחומרא בתרי משהו ודע דלח בלח אסור תרי משהו אפי' להט"ז כמ"ש (ובספר א"ר הוכיח בראיות ברורות והעל' הלכה למעשה בחתיכה שנאסר במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו כשמכירין החתיכה יסלקו אבל אם אין מכירו הכל אסור וכף הבלוע במשהו אוסר במשהו):

ג

ולמכור. עיין בש"ך י"ד סי' קל"ו דאסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו. ח"י ע"ש:

ד

שנתבשל. אפי' שנתבשל בהם תבשיל שכולה חמץ. ומותר לכתחלה להשהותה עד לאחר פסח. ואם נתערב כלי חמץ כתב הב"ח דאינו בטל דהוי דבר שיש לו מתירין:

ה

בקליפה. ל"ד אלא כדי נטילה כמבואר בי"ד סימן ק"ה עסי' תס"א ס"ה:

ו

המפעפען. משמע דאם יש דבר המפעפען אפי' רק ההיתר שמן אמרינן דאזיל ומפטם להכחוש באיסור מחמת עצמו וכ"פ המ"א להחמיר (ופר"ח בי"ד סימן ק"ה חולק מסברא דאין הנאסר יכול לאסור אלא במקום שאיסור יכול לילך) באיסור מחמת עצמו ולכן כתב מצות המשוחים בשומן ונגעה אחת מהם בחברת' במקום שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחברתה כולה. ומיהו אם נגע' בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן ואף דכה"ג הוי איסור מחמת עצמו מ"מ במצה כפולה שאינה אלא חומרא הסכים ח"י למ"א) עמ"א. ונ"ל דצריך נטילה ע' ח"י. אם עבר ובשלו בלא קליפה היכא דצריך קליפה כתב בא"ז דלפי מה דקי"ל בשאר איסורים צריך ס' נגד הקליפה א"כ יש לאסור בחמץ בפסח במשהו. ונ"ל דיש להתיר עכ"פ בהנאה. ח"י וע"ס תס"ז סי"ד במ"א:

ז

ריחא. כתב רמ"א בי"ד סי' ק"ח לענין הלכה במקום הפ"מ יש לסמוך אדברי המקילין. ומשמע אפי' בתנור קטן וסתום לגמרי אבל גדול או קטן הפתוח אפי' באין הפסד. והמ"א כ' דוקא שפתוח קצת במקום שהעשן יוצא מותר בתנור קטן במקום הפ"מ ע"ש. והח"י מיקל כדעת רמ"א בי"ד אם לא שההיתר דבר חריף ע"ש דאפי' בתנור גדול ופתוח והפ"מ אסור. ודע דדבר חריף מיירי שרוב התבשיל חריף כמ"ש בי"ד סי' קכ"ב ס"ג. ודוקא בהיתר דבר חריף נאסר. מה שאין כן באיסור דבר חריף אין להחמיר ע' ח"י. עוד כתב רמ"א דאם א' מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר. וכתב המ"א וכל זה בצלי אבל בבישול שבישלו בחול בשע' א' או בב' וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר בדיעבד כל כך בהטמנה של שבת. וכתב יש"ש ותנור גדול אע"פ שאינו מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש נקב מן הצד זולת הפתח מותר לכתחילה אך קשה להתיר בפני ההמון ע"כ ואפשר דיש לסמוך על זה במקום הפסד. מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה והתיר הגאון מהר"ש מפראג. כתב או"ה כלל ל"ט דאסור להריח לחם חם בפסח אף של עכו"ם:

ח

איסורין. כיון שאין בו כרת. וכ' מהרי"ל ומה"ט חמץ נוקשה כמו קרטי"ן דאין בו כרת בטל בס' אפי' תוך פסח וכן הסכים המ"א להלכה ע"ש אבל הט"ז אוסר באכילה ומותר להשהותה אחר פסח עיין ס"ק י"ט בט"ז גבי קרטי"ן שנפל למאכל ע"ש ועיין יד אהרן:

ט

לפגם. היינו בערב פסח ואפילו בפחות מס'. כתב בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר. עיין בי"ד סימן שכ"ג לא משמע כן ודו"ק. גם הח"י חולק ג"כ בזה ע"ש:

י

בתרנגולת. וכן הדין בחטה שנמצאת בערב פסח במצה אפוייה בטילה בס' אפילו לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח. עט"ז בשם הב"ח:

יא

סולדת. משמע דבצונן אין לאסור ולקמן סי' תס"ז סי"ב מבואר דאף בצונן יש לאסור עמ"א שמחלק בין שם לכאן ועיין ח"י. ואם נשפך מכלי שני על צונן שרי אם אינו דבר גוש עי"ד סצ"ד ס"ז ועסי' תס"ז סי"ב:

יב

וניעור. ול"ד לחטה דלעיל ס"ג דאם חממו בעוד החטה בתוכ' דש"ה כיון דממשות החטה בעין שם עח"י. כתב פר"ח מעשה שנמצאת חלה אחד של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והוריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק פסקתי דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח ומותר לחמם המצות בפסח לכ"ע כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה ע"ש וכ"כ בת' עה"ג סימן צ"ט:

יג

בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מששים קודם הפסח יוכל להרבות עליו ק"פ עד שיהא ששים כדי שיהא מותר בפסח ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחילה ט"ז ועיין ב"ח סימן תנ"ג ובשכה"ג שם. קמח בקמח מקרי לח בלח ואם נתבטל ק"פ מותר לאפות ממנו מצות אפי' בפסח. ת"ה ב"ח:

יד

אסור בפסח. דהיינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו. וכל מה שמותר להשהו' מותר ליהנות ממנו עח"י. ואם לקח מאותו יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבן ביין אחר אסור כול' הרשב"א מ"א ודוק' שלא סינן קודם הפסח אבל סינן לכ"ע שרי מ"א וח"י ע"ש. וט"ז כתב דסינון לא מהני דשמא יוצאין דרך נקבי המסננת ואם סינן ע"י בגד עב נ"ל להתיר וכתב הב"ח בתשובה סימן ק"ז דאם שאב הזוהמ' של מי דבש בנפה שניפו בה קמח דשרי לשתותו בפסח דבטל בס' דהוי לח בלח עיין שם:

טו

בפסח. דאף אם היה בו מעט חמץ כבר נתבטל קודם פסח:

טז

חמץ. משמע דתרתי בעינן ששרו תוך הפסח בכלי חמץ דאז חיישינן לפליטת כלי בצונן משא"כ ק"פ אפילו בכלי חמץ אין להחמיר דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר או תוך הפסח בכלי של י"ט פשיטא דשרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח. אחרונים ואם שהה תוך הכלי מע"ל אי הוה כבוש כמבושל עיין מ"א וח"י:

יז

יבש. וכן בשר מלוח מחדש ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגרקיס וכרוב פרוס שקורין קומפש"ט ולימוניש אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו שנזהרים שלא לאכלו בפסח חוץ מביום אחרון של פסח עסי' תס"ז:

יח

הבשר. דהיינו בשר יבש או אפילו מליח מחדש הרבה ממלח שלא נבדק שדרכו להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים לא נהגו להקל לכתחלה כיון שאין דרכן בהדח' חיישינן שמא ישכח ויאכל בלא הדחה. לכן אין לאכול לימוניש מלוחים מ"א. וא"ז כתב דאפשר להקל במה שקורין לאקשי"ן דדרכו בהדחה ומ"מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך פסח חוץ מיום טוב אחרון ובדיעבד או שעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט הכל שרי. אחרונים. וכ"כ הט"ז פעם א' היה דוחק בבשר והתרתי להדיח דגים לפסח ע"ש. והדח' ר"ל ע"י שרייה קצת ולא בהעברה בעלמא ויש לשרותו בנהר או בכלי פסח ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה. אחרונים:

יט

פסח. אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד אין להחמיר מהרי"ל כתב דאם לא הדיח ק"פ ידיח אף לכתחלה בי"ט ואפשר אף בכלי חמץ אם לא שנכבש שם מעת לעת עח"י:

כ

ובכרכשות אינו מועיל הדח'. למוליית' שבפנים וכן בגבינה לא מהני הדחה כמו בכרכשות. ועש"ת ב"ח סי' קכ"ג וכתב הט"ז דאם היה הבשר יבש תוך החדר שמנהלים שם קמח לא מהני' הדח'. יש לזהר שלא לנהל קמחא דפסתא סמוך למאכלי' ומשקים או כלים של פסח מקום שאבק הקמח יכול להגיע וכתב בתשו' חוט השני סימן נ"ה אפילו בשר יבש שנמלח וחתכו תוך המלח שום בסכין אפילו אינו מקונח וחתכו אותם דק דק ושמו אותם על בשר למיהב בה טעמ' וריחא מ"מ יש להתיר הבשר ע"י הדחה כמו שאר בשר יבש:

כא

אין להחמיר. פירוש אם כבר בשל אותם אין להשליכם לאיבוד אם א"א לקיימם עד א"פ וכ"ש שאינם אוסרין תערובתן אפילו פחות מס' כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן. וכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט דהוי כדיעבד ואם יש שום בטבחות שנחתכו בסכין חמץ כתב המ"א אף בדיעבד אסור ע"ש:

כב

מדינא. היינו באכילה אבל בהנאה מותר. ח"י ע"ש:

כג

ב"י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלי אינו ב"י ואפי' אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה ב"ח. משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאוכלו בפסח מ"א ונ"ל שצריך לערות לתוך כלי פסח קודם י"ט:

כד

להקל בו. משום דהוי נ"ט בר נ"ט דהתירא. ועוד דבי"ט אחרון אמרי' סתם כלי אינו ב"י דמה"ט יש מקילין לשתות המע"ד של כל השנה. אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשלין יין שרף אסור דהוי דבר חזק וחריף וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וע"ל סימן תמ"ב ס"ק י"א. מרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף וזה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינם ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' ביו"ט אחרון. ט"ז:

כה

משהו. דפחות מס' אין להקל תוך הפסח ובמקום הפ"מ וכה"ג יש להקל בכל ענין עמ"א:

כו

מצוי. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי לכ"ע מ"א בשם מהרי"ל. ועיין מ"א שמסיק בחומץ דהוי דבר חריף דלא הוי נ"ט בר נ"ט ולכן אם עמד בכלי חמץ ב"י וכו' ועח"י מה שהקשה עליו. כתב בת' צ"צ סימן פ"ו דאסור ליתן לתוך היין חלב בהמ' וחלב חטה כדי שיהיה לבן וצלול דשמא ישתה עם בשר או ישתה בפסח ואע"פ שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסו' לכתחלה ועוד שמא ישאר קצת מחלב חטה בעין ע"ש. והמ"א השיג עליו והסכים עמו פר"ח סי' תס"ז ס"א. והח"י מסכים עם הצ"צ ע"ש:

כז

שני חדשים. וט"ז כתב ל' יום. וח"י חולק עליו ומחמיר כדברי רמ"א:

כח

לשתותו. אבל לקיימו מותר. אחרונים:

כט

לבערו. אלא אם כן טחו בטיט. ד"מ:

ל

בצונן. פ' ביבש. משא"כ בצונן לח ועל ידי שרייה חושש הרב לעיל בס"ה להחמיר ולדוך בתוכו אף שאינו ב"י אם הוא דבר חריף אסור כמבואר בי"ד סי' צ"ו כן הסכמת האחרונים. ומכל מקום אם נידך ק"פ במדוכה שלנו שרוב תשמישן בתבלין ובשמים וכה"ג דליכא רק חשש לטעם משהו ונתבטל ק"פ אפילו בכלי ב"י יש להתיר ח"י ומ"א מחמי' אם נידוך בו ע"ש:

לא

בצונן. אף שהוא ב"י כיון דבוסר לא מיקרי דבר חריף להפליט בצונן. וט"ז ומ"א דעתם לאיסו' דהוי דבר חריף ע"ש:

לב

נקי. נ"ל דקאי אתרוייהו דאפילו ק"פ אסור אם היה מלוכלך דאפילו את"ל דלא הוי ד"ח מ"מ ע"י דוחקא נכנס בתוכו קצת וא"א להדיחם. מ"א:

לג

הפסח. משמע דק"פ שרי על ידי הדחה וצ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה כמ"ש בי"ד סימן צ"ו. מ"א ועח"י:

לד

נתערב. אפי' בפחות מס'. מ"א:

לה

לחוש. היינו אם הדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב. מ"א ע"ש:

לו

חדשה. אבל בסכין ישן אפי' הוא נקי ואינו ב"י אסור כיון שהוא ד"ח ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו דאז ג"כ מיקרי דבר חריף משא"כ בנחתכו לאחר שנתנו עליו מים קוד' גמר כבישתן דאז לא מקרי ד"ח דמים מבטל חריפתן:

לז

ב"י. אע"ג דבדבר חריף אוסר אפילו אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהם מים בטל חורפייהו טור. ואם הוא ב"י אסור' דכבוש כמבושל. אבל מותר לקיימן ואינו אוסר תערובתן כמבואר בסעיף ה' בדברים המתבשלין בכליהם ע"ש עמ"א וח"י:

לח

לא בטיל. כיון דלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו. וא"כ בע"פ בטל יבש ביבש ברוב כשאר איסורים ומ"מ צריך לאכול כולם ק"פ עיין סעיף ד' בהג"ה. וכל זה בפרוסה אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש בי"ד סימן ק"י. ומצה שנתכפלה או שהיה בה חטה מצד אחד וחתכו הכפל או מקום החטה ונתערב אח"כ באחרות אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע. וכלי חמץ שנתערב בכלי פסח אין להקל לבטלם ברוב כיון דגם בשאר איסורים י"א דאינו בטל מטעם דישל"מ בהגעלה עמ"א וח"י ובת' עה"ג סי' צ"ט:

לט

בזה. והסכמת האחרונים כדעה ראשונה דיבש ביבש לא בטיל בפסח. ואין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו. וע"ל סעיף קטן ג' אי מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסו' שבו. ואם נאכל אחד מהם שרי עיין סי' תס"ז ס"ק ד' במ"א ובט"ז. כתב א"ז דחתיכה שנאסר במשהו בטיל חד בתרי אפילו תוך הפסח ע"ש וצ"ע. ח"י:

מ

אסו'. וכתב ע"ת ומ"א והיכא דאיכא שלשתן יחדיו ריח ונטל"פ ומשהו יש להקל. ואי נפסד כ"כ עד שיהא כעפרא אין בה איסור כלל. ב"י ועח"י:

מא

שנתערב. הכלל בזה דהתערובות שהוא בענין שאין בו איסור דאורייתא דהיינו בענין שלא היה עובר בב"י וב"י כמש"ל ר"ס תמ"ב אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ מותר לערבו ק"פ כדי להשהותו ולא מיקרי מבטל איסור לכתחלה כמש"ל ס"ק י"ג (ומה"ט קרי לחמץ דבר שיל"מ) מה שאין כן בערבו במזיד לאחר פסח וכ"ש תוך הפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור אפילו באיסור דרבנן כמבואר בי"ד סי' צ"ט:

מב

בפסח. פי' נתערב בשוגג בפסח בס' ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בב"י ומותר לאחר הפסח בזה אפי' באכילה:

מג

בס'. זהו דעת הטור. אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ס' לכן נ"ל דהמיקל לא הפסיד אפילו פחות מס' רק שנתערב ברוב מותר אפילו באכילה אחרונים וע' בספר אה"ע שמישב דעת הטור להלכה ע"ש באריכות בס' מ"א ד' פרופס. ואם האיסור הוא דבר המעמיד וכה"ג ע"ל סי' תמ"ב ס"ק י"א שמרי שכר שעבר עליהם הפסח וחימץ בהם עיסה אסו' ר"מ מלובלין סי' קכ"א. (וע' י"ד סימן קכ"ג סעיף ט"ו בש"ך שם) כתב א"ז זקיני הגאון ז"ל פסק בחמאה ששרה בה פת או קמח ועבר ושהה תוך הפסח יוליך הנאת הפת או הקמח לים או לנהר וימכור החמאה לעכו"ם וכ' הח"י בסי' תמ"ב דמיירי שנתערב מים עם החמאה דאל"כ הוי מי פירות ואינו מחמיץ ע"ש. וכן פסק במצה כפולה שנמצאת אחר הפסח דישליך הכפל וגם הנאת הבליעה מאיסור בפרוטה והשאר ימכור לעכו"ם אבל אם היה ששים במצה נגד הכפל ישליך הכפל לים והשאר מותר אף באכילה וה"ה בחטה הנמצאת במצה אפויה אבל בנפוחה אסורה לעולם כולה בהנאה והח"י בס' תס"א מיקל אחר הפסח ע"ש:

מד

המלח. ומותר אף באכילה בנתערב לאחר פסח משא"כ בנתערב קודם פסח בפחות מששים דאסור עמ"א וע"ל סי' תמ"ב סעיף קטן א':

מה

נוקשה. שהרי לא עבר על ב"י מן התורה. ואם נתערב תוך הפסח ע"ל ס"ק ח':

מו

בהנאה. אבל באכילה אסו' אם הוא בעיניה ח"י ומ"א כ' דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזיא לאכילה ע"ש. כ' מהרי"ל שאין להדליק בשמנים העשוין מקטניות מטעם חמץ ושל"ה כ' ה"ה בנרות של שומן לראות בקדרות מאחר שלא נזהרין מכלי חמץ כשעשו הנרות אלא יקחו הנר של שעוה או של שמן עסי' תנ"ג ס"ח ועשו"ת ש"א ס"ה ועיין ח"י סימן זה ס"ק כ"ז:

א

מימרא דרב פסחים ל'

ב

בהסכמת ורוב הפוסקים וכ' רמב"ם בפט"ו מהלכות מאכלות אסורות משום דהוי דבר שיש לו מתירין ורא"ש בשילהי ע"א כתב דחמץ דלא בדילי מיניה כולי שתא החמירו בו

ג

ה"ה בסוף ב"ד מהלכות חמץ ומצה ושכן כתבו המפורשים (עיין בי"ד סימן ק"ה בס' ד' וה' ששם פסק כדי נטילה)

ד

תוס' בע"א פ"ד והרא"ש פ"ב דפסחים וש"פ:

ה

תה"ד סימן קי"ד בשם הגהות

ו

שם וכ"כ הטור בשם רש"י ובעל העיטור

ז

כן נראה מדברי רמב"ם ספ"ד וה"ה בשם הרבה מהגאונים והרי"ץ גיאות ור' ירוחם בשם הרשב"א

ח

טור בשם רש"י

ט

כ"כ רש"י בתשוב'

י

טור בשם תשובת אביו הרא"ש

יא

מרדכי פרק ב' דפסחים ושם כתב במדוכ' של חמץ

יב

סמ"ק בסי' רכ"א

יג

טור אפילו לדעת בעל התרומות דכיון דבשעת כבישה נותנים בהם מים בטל חרפייהו

יד

הרי"ף בס"פ בתרא דע"א והמרדכי בפ"ב דפסחים והרשב"א ת"ה

טו

טור בשם אביו הרא"ש שם בפ"ז

טז

טור בשם ר"י ור"ת ורש"י ורא"ש ורוב הפוסקים

יז

מימרא דרבא שם ושם בגמרא ל'

יח

הריב"ש בתשובה

א

ס"א במשהו. מדלא יהיב שיעורא הרי"ף וש"פ וכת' הרשב"א שבדקו בספרים ישנים ומצאו כגי' שכ' בהדיא במשהו:

ב

אפילו בהנאה. כמ"ש בע"ג ע"ד א' ליתני נמי חמץ בפסח אף ע"ג דכל מ"ש במתניתין אוסרין במשהו אפילו בהנאה וכמש"ש יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה וע"ש ואף לשיעת רש"י דבמסקנא חמץ אינו אוסר היינו משום יבש ביבש וכמ"ש בס"ט ע"ש וע' בר"ן מש"ש:

ג

וצריך כו' ולא סגי כו'. הוא מחלוקת בין הראשונים דרשב"ם כת' כמו שר"א מתיר בפדיון בע"ג כמש"ש ספ"ג מ"ט ב' ה"ה בכל איסורין שבתורה הביאו תוס' ביבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' ובזבחים ע"ב ב' בד"ה כולן כו'. וכ"כ במרדכי סוף פרק כה"צ וחמץ בפסח שאסר בהנאה כו' י"ל פדיון להוליך כו' אבל לא באכילה כו' וכ"כ בהג"א שם בד"ה ולא התירו כו' וחמץ וכ"ד הרמב"ן במלחמות פ"ב דפסחים וכ' הרז"ה שם שיש ספרים שגי' שם כ"ז א' וכן היה ר"א אוסר בכל איסורין שבתירה וקאי אפדיון וע"ז סמך רשב"ם שכ' דה"ה בכל איסורין כו'. אבל הרז"ה חלק עליו שם ובע"א שם וכן תוס' ביבמות שם ובזבחים שם והרא"ש בע"ג שם והר"ש בסוף ערלה והר"נ בע"ג שם ובפסחים שם דדוקא בע"ג שתוספת דמיה ולכן אמרו בפ"ב דפסחים כ"ז א' הני קערות כו' אסירי מ' דאסור לגמרי וע' ר"ן שם ועיד כ' תוס' ורא"ש שם והר"ש שם ועי"ל דדוקא פת שאין ממשות האיסור בעין כו' והרמב"ן הכריח דה"ה בשאר איסורין דהא ר"א בפדיון קילא ממכירה שאין נהנה שם כלל מן האיסור ובמכירה ודאי דה"ה בשאר איסורין כמ"ש בירושלמי הביאו תוס' ביבמות שם ובזבחים שם בקיצור והר"ש שם דדוקא במקום שיש לחוש שמא ימכור לישראל הא בדברים שאינן נקחין מן הא"י מותר וה"ה לפדיון אבל הרז"ה והר"ן בע"ג שם כתבו דר"א לא שייך בדרשב"ג הא לחוד והא לחוד וכ"ד תוס' שם ושם וש"פ ועמ"ש בי"ד סי' קמ"ב. ובד"מ ערבובי דברים כאן שכת' שדעת הר"ן להתיר ועוד כת' שדעת המרדכי בפ"ב דפסחים לאסור ולא היא שהמרדכי כת' שם לאסור במכירה וכבר כ' הרז"ה וש"פ שאינו ענין זה לזה אלא שלפי מ"ש דלא התירו בפדיון אלא חבית בחבית כמו במכירת יי"נ ולפי שאוסר במרדכי מה"ט ה"ה שאוסר בפדיון אבל הרמב"ן ור"נ שם כ' דוקא ביי"נ אבל בשאר איסורין אף בדאורייתא דמיא לסתם יינם ועמ"ש בסי' תס"ז ס"י ומ"ש כאן וצריך כו' ולא סגי כו' ר"ל דאף לדעת המתירין דוקא בהנאה אבל באכילה אסור כמ"ש הרז"ה והרא"ש בשמו וכ"כ המרדכי והג"א והג"מ אף לדברי הרר"י שהביאו הרא"ש שם שמתיר אף באכילה דוקא בפת כנ"ל וכמש"ש דלא נאסר רק מחמת הנאה דאין איסור אכילה אוסרו מהא דתנור שהסיקו בכמון כו' וכ"כ רש"י בע"ז שם מ"ט ב' ונשתרי לך בהנאה כו' וז"ש וצריך לשרוף כו' ולא סגי כו' ר"ל לאפוקי מהמתירין שא"צ לשרוף הכל אלא נותנו לא"י וכיוצא כו':

ד

מיהו כו'. כמש"ש ל' א' ושמואל אמר לא ישברו אבל משהי כו' ולפי מ"ש תוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן לחלק בין נטל"פ באוכלין שמותר שלא נאסר מעולם משא"כ בקדירה שאינה ב"י שאף שהיא נטל"פ מ"מ מתחלה נאסרה א"כ יש לחלק כאן ג"כ דמ"ש בפ' כ"ש דמשהי ליה דמתחלה לא נאסרה שקבלה היתר וע' בתוס' שם ד"ה אר"ה. והא דפסחים כו' לפי שבלע התירא. אבל לפי מ"ש התוס' בפסחים שם ד"ה לישהינהו כו' אין חילוק וז"ש בד"מ ס"ק ב' ונראה דאף ע"ג כו' וכ"מ בתוס' פ' כ"ש גבי קדירות בפסח כו' דאין חילוק בין שבלעו חמץ בעודן היתר או איסור:

ה

ודין תערובתו כו' אבל אם כו'. חולין צ"ו ב' אמר שמואל ל"ש אלא כו' ואע"ג דשמואל ס"ל בע"ג ע"ג ופסחים ל' דמין במינו במשהו וכ' התוס' שם ד"ה עד ל"ד עד שמגיע דהא קליפה בעי ואפי' כדי נטילה צריך כמ"ש בפסחים ע"ה נטף מרוטבו כו'. ות"ה כ' בשם י"א שדי בקליפה כמ"ש שם נגע בחרסו כו' ושם חם לתוך צונן קולף ובחולין קי"ב אבל צלי בעי קליפה ושם ק"ז צונן בצונן הוא נהי דקליפה לא בעי כו' ושם ר"א קולף בית השחיטה רותח הוא ומ"ש ברוטב יטול רוטב מתפשט יותר וז"ש כאן אלא קליפה או כו' שחם בחם כו' והתוס' דחו שם כל הראיות וכ"פ בש"ע י"ד סי' ק"ה:

ו

בלא רוטב. דבלא"ה כולו אסור בשאר איסורין בששים ובחמץ במשהו כמ"ש בפסחים שם חם לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף מ' דברישא כולו אסור וע' בחולין ק"ח וע"ש בתוס' ד"ה טיפת כו':

ז

וכן אם. כמ"ש בזבחים צ"ז א' רקיק שנגע ברקיק כו':

ח

ואין שם דבר כו'. כמ"ש בחולין צ"ו אינו והאמר ר"ה גדי שצלאו כו' שאני חלב דמפעפע:

ט

לפי שאינו. עתוס' שם ד"ה אפי' תדע דבכ"מ כו':

י

ובדין ריחא כו' יש מקילין. דקי"ל כלוי בפסחים ע"ו ב' דרבא בפ' בתרא דע"ג ס"ו ב' ס"ל כוותיה כמ"ש הרי"ף בפ"ז דחולין ואע"ג דרוב פוסקים ס"ל דסתם יינם במשהו ושרי בבת תיהא ובפסחים שם ה"נ מסתברא כו' מה לי כו' ואם איתא הא נ"מ בגדי וגדי הוי מין במינו ואסור למ"ד מין במינו במשהו אפי' ריחא לאו מילתא מהדי"ל סי' רי"ד:

יא

ויש מחמירין. תוס' דע"א ס"ו ב' סד"ה רבא כו' וכ"נ מדברי הרי"ף שם שכ' דליתא להא דרב דאזיל לשיטתו דס"ל דמין במינו בכ"ש ואנן קי"ל בנ"ט מ' דבחמץ קי"ל כרב. אבל בפסחים שם מ' כסברא הראשונה ממ"ש כתנאי הרודה כו' לרב נימא תנאי היא א"ל רב כו' והא שם שלא במינו הוא:

יב

ודוקא. כמ"ש בפסחים שם דכעין שתי קדירות אפי' רב שרי ואפילו מין במינו דבמשהו כנ"ל וכן פת צוננת וחבית סתומה וכיוצא בו דלד"ה שם לאו מילתא היא ועיין בתוס' ע"ג שם:

א

ס"ב חמץ שנתערב כו'. אע"ג דקי"ל כרבי יוסי בלפני זמנו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"א מ"מ כיון דליכא כרת אף לר"י כמש"ש כ"ח ב' ה"ה בשאר איסורים אפי' לר"י כמ"ש כ"ט ב' א"ר חמץ כו' שלא בזמנו כו' וה"ה לפני זמנו ובשאר איסורין קי"ל כר"י ור"ל דאמרי כו' תוס' בע"ג ס"ו ב' בד"ה רבא:

ב

ונטל"פ. כיון דבס' וע"ל ס"י:

א

ס"ג חטה שנמצאת. כנ"ל ומותר בפסח ואפי' להאומרים דחוזר וניעור כמ"ש בס"ד כאן כיון דאינו אלא מטעם מודים כמ"ש בפסחים כ"ז א ' וע"ש רש"י ד"ה לא שנו כו'. ודלא כהרמב"ם שכ' דחמץ הוא דבר שיש לו מתירין ועוד דטעם בדשיל"מ בטל. מרדכי ועי"ד סי' ק"ב ס"ד בהג"ה ומ"מ הוא דלא כהרמב"ם שמפרש מ"ש רבא במשהו משום דשיל"מ הא רבא בטעמא קאמר ג"כ ועוד וכי ר' יוחנן ל"ל דשיל"מ דלא בטל:

ב

אבל אם כו' ואפי' להמתירין בס"ד ועמ"א ס"ק ז"ח וכמ"ש בס"ד ע"ש:

ג

ומיהו. דכ"ש אינו מבשל כמ"ש בפ"ג דשבת אבל נותן לתוך הקערה ושם בגמרא דבכלי ראשון בשלה ובכ"ש כו' ושם מ"ח ב' ש"מ כ"ש אינו מבשל. ואף אינו מבליע כמ"ש בירושל' פ"א דמעשר הלכה ו' ובפ"ג דשבת הלכה ה' ועירוי ככלי ראשון הוא חייליה דר' יונה מן הדא א' שבישל בו וא' שעירה לתוכו רותח א"ר יוסי תמן כ"ח בולע כו' השיב ר' יוסי בר בון והתניא אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע משמע משום דעירוי ככ"ר הא כ"ש אינו בולע ואף שמשמע שם דכ"ח בולע אף בכ"ש י"ל דהיינו לס"ד אבל למסקנא משום דעירוי ככ"ר וע' בי"ד סי' ס"ט:

ד

ויש מחמירין. כמ"ש הרשב"א בת"ה אע"ג דאין מבשל מ"מ מבליע ומפליט ממ"ש בחולין ח' ב' בית השחיטה רותח הוא כו' לא לסחוף כפלי כו' וע"ש תוס' ד"ה לא ואינן חמין יותר מכ"ש ואעפ"כ בולע ושם קי"א ב' סכין ששחט כו' וערש"י שם ואף ע"ג דבי"ד הכריע כסברא ראשונה מ"מ כתן כ' משום חומרא דחמץ וז"ש בפסח משא"כ קודם פסח דשוה לשאר איסורין כמ"ש בס"ג:

ה

אם היד כו'. כמ"ש בשבת מ' ב' יד סולדת בו אסור כו' אפילו בכ"ר ובירושלמי שם ושם מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת בו כו' הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כ"ר לכ"ש אר"י כאן היד שולטת בו וכאן אין היד שולטת א"ר מנא כאן וכאן אין היד שולטת כו' וע' תוס' בשבת שם:

א

אם נתערב כו'. כמ"ש בפ"ט דכלאים צמר גמלים כו' אם רוב כו' מותר לערב עם פשתן ואינו חוזר וניעור וכן סתם בס"ה וכמ"ש במרדכי פ"ב ובטור ומה"ט בשר יבש כו' ובהגה שם חבית יין כו' וכמ"ש במרדכי שם ע"ש:

ב

ויש חולקים. כמ"ש בבכורות כ"כ הלוקח ציר כו' אבל לקדירה כו' וכיון דאיכא האי משהו מצא כו' וה"ה לענין איסור כמ"ש תוס' ד"ה יתיב וכמ"ש בסוף ע"א ע"ה א' וכדרך שאמרו בטהרות כו' וע' ראב"ן וכ"כ במרדכי פ"ב סי' תק"נ בשם ראבי"ה מטעם אחר דקודם איסורו אינו בטל כמ"שש בנדרים בפ' נערה אם מטבילין כלי טמא ליטהר יטבילו כלי טהור לכשיטמא יטהר עכ"כ. ול"ד לשאר איסורין דבטל קודם שיגיע לאיסור כמו בכלאי בגדים צמר גמלים כו' ובכלאי זרעים אם נתערב א' מכ"ד כו' דשם נתבטל אחר שיגיע האיסור אבל כאן בפסח אינו בטל כלל דאוסר במשהו. אבל עיקרא דדינא יש לו פירכא כמ"ש שם רבנן לא דרשי כו' אין בעלמא כו' וע' ר"ן שם ד"ה ומהדרינן אין בעלמא כו' ומקשו הכא כו' אלמא שם דוקא משום דאפקיה קרא אבל בעלמא ק"ו שבטלין כמש"ש זרועין ועומדין לא כ"ש:

ג

ונוהגין כו' ומיהו כו'. אף לס' הראשונה דיליף מכלאים כמ"ש בתוספתא שם והביאו הר"ש והרא"ש שם בזמן שהביא פשתן וטרף עמהן וטרפן זה בזה אבל העושה חלוק מצמר גמלים כולו או כולו צמר ארנבים וארג בו חוט א' של צמר בצד זה וחוט א' של פשתן בצד זה אסור דפשתן טרוף אינו ניכר ונתערב כמו לח בלח משא"כ בחוט שעומד בפ"ע ואינו מתבטל וה"ה לפירורין ועיין בי"ד סי' צ"ט ס"ו בהג"ה שפסק דחוזר וניעור ועמש"ש דוקא בששים אבל לא במשהו שכן מוכח בכ"מ:

א

ס"ה בשר יבש כו'. ויש חולקין תליא בפלוגתא דס"ד ועט"ז:

ב

שלשה פעמים. ע' בתוס' דע"א. ל"ג ב' ד"ה כסי. לכך פי' ר"ת דאז ודאי בהדחה שלישיח נפלט הכל וכיוצא בזה מצינו פ' התערובות גבי חרסן של זב כז':

ג

אם לא. עמ"א ס"ק כ"א כ"ב:

ד

שהם בני יומן ובן כ"ד כו'. וכל זה חומרא דנ"ט בר נ"ט מותר קודם שעה חמישית כמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש ותוס' בחולין ק"ח ב' וכמ"ש בגמ' שם קי"א ב' וכמש"ל בסי' תנ"ב ס"א ועוד דסתם כלים אינן ב"י כמ"ש שם ל"ח ב' וע"ש תוס' ד"ה אי. וקי"ל נמי כו' ולכן כתב אבל בי"ט האחרון כו' וה"ה כו' משום דאינו אלא חומרא ודי להחמיר באיסור דאורייתא משא"כ בי"ט האחרון וכן איסור משהו שהן דרבנן:

א

ס"ו מלח כו'. חולין קי"ג א' וע"ש תוס' ד"ה טהור כו':

ב

משום. ע' ש"ע י"ד סי' צ"א ס"ב:

א

ס"ז בוסר שדכן כו' דאינו כו'. אפי' מחמת דוחקא כמ"ש שם קי"ב א' קילחי דלפתא שרי:

ב

דסתם סכין. כמ"ש רש"י שם ד"ה קישור כו' ע"ש ואע"ג דמותר בקישות לפי שהוא משהו ואין ניכר בו וכמ"ש רש"י שם ד"ה לפת משא"כ בפסח:

ג

אבל אם. כיון דמשהו מדרבנן:

א

ס"ח זיתים שנזהרו. כמ"ש שם בצנון ואפילו אינו ב"י כמ"ש בע"א ל"ט ב':

ב

אפילו לא נזהרו כו'. מדשרינן בספ"ב דע"א זיתים כבושים שלהם ולא חיישינן לגיעולי נכרים וכמש"ש בשמן ודבש שלהם למאי ניחוש כו' ועיין בי"ד סי' קי"ד ס"ח וכן זיתים כו'. ובהג"ה שם אבל אם נכבשו כו' ועי"ד סי' קכ"ב ס"ג בהגהה ולכן אבל כו' ומש"ש.

ג

אם כו'. כמ"ש בחולין קי"ג א' ומנפיץ ליה ופי' דוקא לכתחלה וכן מ' לישנא דגמ' אבל בדיעבד אף שנתנו בכלי שאינו מנוקב מותר כיון שיש מים:

א

ס"ט יבש ביבש כו' וי"א. ע"א ע"ד א' תנא מאי קחשיב כו' האי תנא תרתי כו'. הרי אלו למעוטי וכפירש"י שם וכ"כ הרא"ש שם א' אלא שכ' דא"צ להרים כמ"ש בערלה פ"ב הערלה והכלאים במאתים וא"צ להרים ולא אמרו אלא בתרומה משום גזל השבט ועבי"ד סי' ק"ט וכ' שמותר אף באכילה. אבל התוס' פירשו שם למעוטי כו' דלא תני להו אבל מ"מ אוסרין במשהו כמ"ש בב"ק ה' א' למעוטי מוסר ומפגל אע"ג דחייב עלייהו וראיה מדאמר למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה ור"ל למעוטי נבילה כמ"ש שם ובחולין ק' א' אמר שם דנבילה אינה בטילה משום דהוי דבר שבמנין וכן אמרו בירושלמי דע"ז שם. ולמה לא תנינן נבילה עמהן א"ר ר' יוסי בר ר' בון לא מתני אלא דבר שאסר בהנייה נבילה מותרת התיבון הרי חמץ בפסח חמץ יש בו כרת ואלו אין בהן כרת והביא הראב"ד ראייה ממ"ש בתמורה כ"ח א' מ"ש לענין תערובת קדשים דתני איסורי אכילה ואיסורי הנאה גבי הדדי ר"ל במתני' דתמורה שם ומ"ש בתערובות אכילה דפסיק ותני איסורי אכילה לחוד ואיסורי הנאה לחוד ר"ל במתני' דע"א הנ"ל דלא תני אלא איסורי הנאה ומשני משום דבעי לפרושי איסור יי"נ פריש כל איסורי הנאה דדמיין לה כו' ונשמט שם מהגמרא ואיתא ברש"י אלא שפי' דקאי אפ"ב דע"א אלמא כי קתני איסורי הנאה ה"ה איסורי אכילה אלא דלא תני כנ"ל. וגם איסורי הנאה ל"ק אלא דדמיין לה דוקא ועיין ר"ן ורא"ש שם והרי"ף כ' דליתא להאי כללא דאמר שם למעוטי כו' דקי"ל דחמץ במשהו והר"ן כ' דשם למ"ד כר"י דלאחר הפסח אסור מן התורה אבל לדידן דקי"ל כר"ש הוי דשיל"מ דאפי' באלף לא בטיל וכמ"ש הרמב"ם עי"ד סי' ק"ב ס"ד ובת"ה ק"ז ב' האריך ופ' כסברא ראשונה וכן בתשובה סי' רס"ב ע"ש:

א

ס"י נותן טעם כו'. דלא חמיר מנבילה גוף האיסור עצמו כ"ש תערובתו. ר"ן וע' י"ד סי' ק"ג ס"ב דעד רובו מותר וה"ה כאן:

ב

ויש מחמירין. שם ס"ו א' הא מדקתני סיפא כו' מכלל כו' ר"ל ע"כ רישא לאו באיסור משהו דאל"כ לא הוה אמר בסיפא כנ"ל מותר דכ"ד שבמשהו נטל"פ אסור ובפסחים ל' א' ואמאי לישהינהו כו' וליעביד שלא במינן אבל במינן לא דבמשהו אסור נטל"פ ולכן קאמר ג"כ לישהינהו אחר הפסח. וסברא ראשונה ס"ל כמ"ש תוס' בע"ע שם והרא"ש דה"פ מדסיפא בנ"ט רישא נמי בנ"ט ובפסחים שם הטעם משום דאין מבטלין איסור לכתחלה כמ"ש התוס' שם ד"ה לישהינהו. תימא לר"י כו' ומפרש הר' יוסף כו' ור"י תירץ כו' ולשני התרוצים דוקא שלא במינו מקילינן לתי' ראשון תרתי לטיבותא משא"כ במינו דליכא אלא חדא לטיבותא נטל"פ וכן לתי' ר"י ע"ש וכ"ש תוך הפסח דמינו ושלא במינו שוין. וס' השנייה ס"ל דטעמא דמותר דאין כאן מבטלין כיון דכבר נטל"פ בקדירה ומה שאסרו בכל קדירה שאינה בת יומא כמ"ש התוס' בע"א ע"ו א' ד"ה מכאן ויש לתת הטעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדירה לפי שהקדירה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל כו' וה"ה בקדירות של חמץ דהתירא בלע ולכך אמר ולישהינהו ואעפ"כ דוקא שלא במינו ולאחר הפסח:

ג

ובמקום שיש כו' אפי'. מהא דפסחים כנ"ל דמשהו הוא כמ"ש תוס' שם בד"ה הנ"ל ואסור במינו כנ"ל:

א

ס"יא בין כו'. ס"ל הא דרבא שאמר שלא בזמנו כו' הוא בששים וז"ש בין שעבר הפסח על כו'. ומ"ש בין שנתערב בפסח כו' למד ממ"ש רבא בזמנו כו' ופי' הרמב"ם בפט"ו מה' מ"א וכן בס' המלחמות משום דהוי דשיל"מ ושלא במינו אטו מינו כרב וז"ש בין שנתערב כו' וכ"ש בשנתערב קודם פסח ולדעת האומרים בחוזר וניעור כמ"ש בס"ד מ"מ לא גרע מאם נתערב בפסח וז"ש בין חמץ כו'. אבל כל הפוסקים חולקים עליו על מ"ש בחמץ שעבר עליו הפסח ונתערב אחר הפסח שצריך ששים וס"ל דבטל ברוב ועמ"א וערש"י שם ד"ה שלא בזמנו וד"ה אמר רב קדירות כו'. אבל בנתערב בפסח או קודם פסח בפחות מששים ודאי אסור כיון דעבר בבל יראה קניס ר"ש כמו בעיניה וז"ל הר"ן וכי קניס ר"ש כו' פי' בין שנתערב קודם הפסח או לאחר הפסח אלא שאם נתערב קודם הפסח או בפסח בענין שעוברין בבל יראה דהיינו כזית בכא"פ כמ"ש ברפ"ג אסור לאחר הפסח אבל אחר הפסח אפשר דאפי' ביותר מכאן מותר ובלבד שירבה ההיתר מידי דהוי אתרומת ח"ל כו' ע"ש וזהו כפי שיטתו שפ' דוקא בכא"פ עוברים בבל יראה וע' מ"ש בסי' תמב סעיף א' דתערובת חמץ עוברים משום בל יראה ואפילו אין כזית בכא"פ כמ"ש המ"מ בשם י"א והכ"מ רק שיהא בכולן כזית דאין היתר מצטרף לאיסור כמ"ש שם מ"ג ומ"ד ומשום טעם כעיקר נמי ליכא כיון שאין בעיקר כזית וע"ש ועמ"א סי' תמ"ב סק"א וכן פ' רוב הפוסקים וכן מ' מדברי הרמב"ם וכן מ' בגמ' מדאמרינן ואלו עוברין בפסח כו' ופי' הרמב"ם ורש"י בבל יראה ואע"ג דליכא בהו כזית בכא"פ דשכר המדי אמרינן שם דרמי בי מי שערי וערא"ש שם וכמ"ש בגמ' שם מ"ד א' הנח לכותת הבבלי כו' וע"כ ה"ה לאינך דלית בהו כלל דבהו א"א לומר אי בעיניה כו' אי משטר כו' וע"כ דל"ל כלל כזית בכא"פ ואפ"ה אפי' לרבנן עובר בבל יראה דל"פ רבנן אלא באכילה משום דלא אכיל לכזית בכא"פ משא"כ בבל יראה כיון דלא בטיל בתערובות וכמ"ש הרמב"ם וש"ע סי' תמ"ב ס"א אע"ג דהרמב"ם פסק כרבנן ע"ש וכן הגמ' מציין על הרי אלו באזהרה מאן תנא ולא ארישא אלו עוברין:

ב

ובפחות מס' כו'. כ"ה בהג"מ סוף ה' חמץ ומצה וכשיטתו שם דבכל האיסורין אמרינן יוליך הנאה לים המלח ולא כ' לאחר הפסח אלא דבתוך הפסח אסור באכילה דמ"מ טועם האיסור כמש"ש משא"כ לאחר הפסח אע"ג דנתערב קודם הפסח ועבר בבל יראה מ"מ אינו אסור אלא משום קנסא ודי בזה ע"ש שהביא ראיה מירושלמי דבכל האיסורין אמרינן כן ועיין תוס' דיבמות פ"א ב' ד"ה כולן כו' אבל הרב לא פסק כוותיה אלא כאן ועמ"א:

א

ס"יב חמץ נוקשה כו'. כיון שלא עבר עליה בבל יראה וב"י מן התורה דאפי' אוכלו פטור כמ"ש שם מ"ג א' לר" יהודה האוכלו פטור וכן לר"א וכ'"ש לחכמים שמ"ש שם תניא כוותיה דרב יהודה וכן סתם מתני' שם מ"ח ב' האוכלו פטור וע' ברא"ש שם ואע"ג דמ"מ צריך לבער כמ"ש שם שאור ישרף היינו מדרבנן ועיין ר"ן שם וברפ"ג ועיין בתוס' ריש פסחים ד"ה אור לארבעה עשר. ונראה לרשב"א כו' ע"ש. ואע"ג דתערובת חמץ ג"כ האוכלן פטור ומ"מ עבר עליה בב"י כמש"ל שאני התם דאיתא לכזית חמץ שם ולא בטל בפחות מששים משא"כ כאן שאינו חמץ כלל מן התורה וליכא למקנסיה. וראיה ממ"ש חמץ בזמנו במשהו דדשיל"מ כנ"ל דאם עבר עליו הפסח מותר אע"ג דעבר עליו מדרבנן. כמו חמץ נוקשה כיון דאסור למיכליה צריך לבערו ואפ"ה מותר. ולדברי ר"ת ברפ"ג אפי' ע"י תערובת לא עבר בב"י וב"י. ולפ"ז אם נתערב קודם הפסח בפחות מששים ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ואפילו באכילה. אבל רש"י חלק עליו שם וקצת ש"פ אלא שרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דס"ל דאפי' אנוקשה עבר בבל יראה וב"י כמ"ש בספ"ד הלכה י"א ואין בהן משום כו'. שהרי רש"י כ' על כל המתני' אלו עוברין משום בל יראה וחשיב חמץ נוקשה כמש"ש ועיין תוס' שם. אלא שמרש"י אין ראיה שי"ל מ"ש אלו עוברין הוא דברי ר"א רק שקשה הא אף ר"א ל"ק באזהרה רק ע"י תערובת אבל נוקשה בעיניה לא כדקאמר רב יהודה בגמרא שם מ"ג א' ואילו במתני' קאמר ר"א אף תכשיטי נשים אפי' נוקשה ע"י תערובת ולכן פסק הרמב"ם דאפי' נוקשה עובר לד"ה. אבל תוס' שם ד"ה ר' אליעזר כתבו דגרסי' ר' אלעזר בחד מינייהו או במתניתין או בגמרא: והנה שורש דין זה הוא בריב"ש בשם הרמב"ן וכ"כ הר"ן שם. ועיקר ראייתם הנ"ל ממה שאין עוברים עליה בבל יראה וב"י. אינו מוכרח שהרי הרמב"ן כ' שחמץ של ישראל בבית א"י אינו עובר עליו כמש"ל ואפ"ה אסור בהנאה ואפי' הלוה עליו והרהינו אם לא בדאמר מעכשיו וצ"ע. ועמ"א. וכל זה אינו שוה לי דמנ"ל לחלק:

ב

והפיאדו"ש. ע' ריב"ש שם:

ג

יש נמנעין כו'. אף דמותר להשהותו כמ"ש בסי' תמ"ב ס"ב וכן ניירות כו' מ"מ אסור לאכלו אף ע"י תערובת כמש"ש ס"ד דבר שנתערב כו' אע"פ שמותר כו':

א

במשהו – עיין במ"ב מש"כ בשם האחרונים ועיין בפמ"ג שכתב דלענין למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אף דאנו נוהגין להחמיר כמ"ש הרמ"א בהג"ה מ"מ אפשר לומר דאף היכא דאיכא חד צד להקל מותר למכור לעכו"ם ע"ש:

ב

וכן אם נגע וכו' – לכאורה אין לו שום ביאור דהיינו הך ומצאתי בספר מטה יהודה שנדחק בזה וכתב דאפשר לומר דכיון דבשאר איסורין ביורה דעה סי' ק"ה לא נזכר אלא נגיעה דצלי דירך שצלאו בגידו או בחתיכה שנצלית עם האיסור ולא נזכר שם החום דאפיה לכך כתב וכן אם נגע ככר חמץ וכו' ר"ל ברישא חום דצליה וסיפא חום דאפיה דבשניהם אינו אוסר אלא מקום מגעו בלבד. וחום דצליה דהכא היינו דליכא אלא נגיעה בעלמא אבל הך דלקמן סי' תס"ז סט"ו דיש שאוסרים את כולה מיירי בצליה ע"י שפוד שכשמהפך השפוד מתפשט הטעם בכולה וכמבואר שם עכ"ל. ולענ"ד נראה דצ"ל ולכן:

ג

ואין שם דבר המפעפען וכו' בלבד – עיין מגן אברהם בסק"ב בסופו שכתב דאפוי דינו כצלי ומיהו נ"ל דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א במליחה בסימן תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועיין בפמ"ג שכתב דאע"ג דשתיק כאן הרב על מש"כ המחבר באין מפעפע לא אסר אלא מקום מגעו לא אודי ליה אלא סמך אתס"ז סי"ד דמליחה אוסרין כל אותה חתיכה בע"פ בס' ובפסח במשהו ובאמת כן הוא דעת הב"ח שם בסי' תס"א ולמעשה יש לעיין דהפר"ח לקמן בסי' תס"א והגר"ז בסי' זה וכן המאמ"ר בסי' תס"א כולם דעתם להקל כפסק השו"ע וע"כ דטעמייהו דדוקא שם במליחה דנמצא החטה על בשר דשייך בה לפעמים שמנונית [וגם דאין אנו יודעין באיזה מקום היה הנגיעה לכך מחמרינן על אותה חתיכה] משא"כ בעניננו בשתי ככרות שלא שייך בהם שם שמנונית כלל אין להחמיר. אמנם דעת הא"ר כהב"ח וכן מצאתי עוד איזה אחרונים שהעתיקו דברי הב"ח וכל זה הוא רק משום חומרא דחמץ נוהגין להחמיר ונראה דבמקום הפסד יש לסמוך להקל בזה אח"כ מצאתי ביורה דעה סימן ק"ה בפמ"ג בש"ד אות ל"ח שמצדד ג"כ להקל במקום הפסד באיסור כחוש כזה שאין בו שמנונית כלל:

ד

ויש מחמירין וכו' – כתב בספר בית מאיר נראה דאין להחמיר אלא במידי דלא שכיח כלל דהיינו למשל אלו נאפה פת חמץ בפסח עם בשר שמן בזה יש להחמיר משום דנהי דלאו מלתא היא משהו מיהו איכא אבל במה דשכיח כמו נמצא חטה באחד מתבשילין בתנור אין שום סברא להחמיר אפילו בתנור סתום דשייך בו ריחא דזה גרע מתרי משהו שדברו האחרונים שהרי אפילו מבשר שמן ממש אינו [למה דקי"ל כלוי] אלא משהו וזה הריח הבא מן החטה שאף אם כל גופו נתערב אינו אלא משהו ושע"י ריח ולדעת הירושלמי והרמב"ן ללוי באמת אפילו משהו אינו בודאי בכזה כדאי השאלתות לסמוך ולהתיר בפרט במקום מניעת שמחת יו"ט ואין ראיה מתוספות שמחמירין אפילו בחטה שהם פוסקים כרב דריחא מילתא היא וכו' ע"ש שהאריך בזה ומסיק כן לדינא:

ה

ששייך בו ריחא – עיין מ"ב במש"כ אבל בדבר דלא שייך בו שם ריחא וכו' ולענין בישול עיין במגן אברהם שמסיק דהא דמחמיר הרב ביורה דעה סי' ק"ח ס"ב בהג"ה בשהיה התנור סתום לגמרי אף בבישול [אם לא בהפסד מרובה] דוקא בחמין הטמונין לשבת דכיון ששוהין זמן רב בתוך התנור והתנור סתום מכל צד ריחן חזק ודינו כצלי אבל בסתם בישול אף ששוהין שעה או שתים אין להחמיר. ולענין פסח עיין במש"כ במשנה ברורה:

א

חמץ שנתערב וכו' כשאר איסורין – מדסתם המחבר משמע דאפילו במינו נמי דינו הכי דסגי בששים ולא מקרי חמץ דבר שיש לו מתירין מטעם דלשנה הבאה חוזר ונאסר וכדעה הראשונה שהובא ביורה דעה ס"ס ק"ב בהג"ה עיי"ש וכן פסק בת"ח ובספר אפי רברבי ודלא כמ"ש הש"ך שם סקי"ג דהמחבר יהיה קאי רק אשאינו מינו [א"ר] וכן סתם הלבוש כאן ומ"א בסק"מ וכ"כ הגר"א ביורה דעה שם דהמחבר סתם כאן כדעה ראשונה שם דחמץ לא מקרי דבר שיש לו מתירין:

ב

ונותן טעם לפגם וכו' – וה"ה לענין ריחא לכו"ע לא חמיר בע"פ משאר איסורין [אחרונים]:

ג

נמי שרי – כתב מגן אברהם בשם שיבולי לקט שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר עכ"ל והנה קיצר בלשון שב"ל ויש מקום לטעות ע"כ אעתיק את לשונו וז"ל באות רי"ז. שאור או חמץ שנפל בקדרה או שנתבשל עם בשר צלי מידע ידע ביה דנותן טעם לפגם הוא ומשהו [לשון שהיה] באותו מאכל ומותר ואע"פ שיש באותו מאכל טעם חמץ דחמץ בעיניה שראוי לחמע ואינו פגום דחזיא למילתיה הוא דאסר וכו' כיון דטעמו פגום ופוגם במאכל זה מותר עכ"ל ומשמע מלשונו דדקדק לכתוב בבישול עם בשר צלי אבל עם בשר מבושל לאו לפגם הוא [ודלא כדמשמע ממ"א שאין מחלק בזה] ואף אם נפל בתבשיל לאו בכל עיסה שנפל לתבשיל נאמר דלפגם הוא אלא בדבר שמחומץ הרבה שאין דרכו לתתו בתבשיל בזה אמרינן דמסתמא פוגם הוא [ובזה מיושב קושית הבה"ט מיורה דעה סימן שכ"ג דאיתא שם דאם נפל עיסת חלה לתבשיל אוסרת] ועיין בח"י שהשיג על המגן אברהם וא"ר מישבו דמסתמא ג"כ לפגם הוא ולפי מה שביארנו כונת השב"ל דלא בכל חמץ מיירי אלא באותו שמחומץ ביותר מתיישב קושית הח"י ואפשר דגם הוא מודה בזה לדינא. ולענין גרעיני תבואה שנמצא בבאר מים בפסח אי מקרי זה לפגם עיין במגן אברהם וא"ר ופמ"ג ויתבאר אי"ה לקמן בסימן תס"ז סי"ג. ולענין עיסת חמץ שנפלה לבאר עיין לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב ד"ה אין מש"כ שם:

א

ונתבטל בששים – וה"ה כשלא היו ששים אך שהיה נותן טעם לפגם ויש לעיין אולי דבזה לית פלוגתא דחוזר וניעור אף לדעת הרמ"א בס"י דרק לחומרא בעלמא חשש שם לדעה זו עיי"ש. ודע דמה שכתב המחבר ונתבטל בששים נקט הציור לענין דבר לח שביטולו בששים וה"ה לענין יבש שנתערב וכמו שהוכיח הא"ר מתשובת הרשב"א סימן תפ"ה. ואפילו אם נתבטל רק חד בתרי כן מוכח ממ"א סקי"א והוא פשוט וכן היש חולקין דס"ל חוזר וניעור שייך גם לענין יבש ביבש דהיינו אפילו נתבטל קודם פסח אחד באלף חוזר וניעור בפסח ואסור:

ב

שהוא לח וכו' – לא העתקתי מש"כ הט"ז נ"ל דאם נתערב לח בלח וכו' דהרבה פוסקים חולקין ע"ז כמו שכתבתי בסימן תנ"ג ס"ג עי"ש במ"ב:

ג

בלח – עיין בחמד משה שהוכיח דמה שכתב הרמ"א לח בלח לאו דוקא ששניהם היו לחים אלא אם רק החמץ היה לח אפי' ההיתר יבש ג"כ אין חוזר וניעור ע"ש:

ד

שמא נשארו בו פירורין – אע"ג דספק משהו הוא מ"מ החמירו בו משום דהאי ספיקא קרוב לודאי הוא דמסתמא נשארו בו פירורין [עו"ש] ונראה פשוט דהאי דינא דרמ"א לא שייך לפלוגתא דחוזר וניעור דאפילו אם נסבור דבעלמא אין חוזר וניעור ג"כ אסור הכא דדמיא להא דלעיל בס"ג בעוד שהחטה בתוכה דלכו"ע אסור כמו שכתב המגן אברהם שם בסק"ח:

א

מותר לאכלם בפסח – ע' במקו"ח שכתב דמ"מ צריך להדיחו מתחלה מהמלח רק דלדעת המחבר מותר להדיחו אפילו בפסח והרמ"א מחמיר להדיחו דוקא קודם פסח:

ב

השרוים במים וכו' – אבל אם לא היו שרוים במים אלא מונחים יבשים בתוך כלי חמץ אין בולע מכלי החמץ דהוו יבשים ואפילו נשתהה מעת לעת בכלי חמץ דלא שייך כבוש כ"א בדבר לח וצלול [ממ"א וש"א]:

ג

הבשר ג"פ – עיין בחי' רע"א שהעתיק בשם הד"מ בכל יום פ"א אבל כל האחרונים לא זכרו דבר זה וכן מהגר"א משמע דדי אפילו ג"פ זה אחר זה ביום אחד. ובא"ר כתב העולם אומרים דשורין שלשה שעות אבל בדיעבד די בשריה חצי שעה דזה עדיף מהדחה ג"פ:

ד

קודם פסח – אפילו בערב פסח עד הלילה [א"ר]:

ה

אסור מדינא אם לא היו נזהרין וכו' ושלא התיכו וכו' – עיין מגן אברהם ס"ק כ"א דמבאר דברי רמ"א דאינו מותר מדינא אא"כ היו נזהרים בשני הדברים וצריך ביאור דמ"ש בגבינות לא חשש בדיעבד משום פירור חמץ ורק להחמיר לכתחלה וראיתי בספר מטה יהודה שהאריך בזה ודעתו דעיקר מה שכתב רמ"א דמדינא אסור היינו רק משום חשש דפליטת כלי חמץ ונדחק מאד בלשון רמ"א ע"ש ונלע"ד דרק בשומן החמיר הרמ"א אף דיעבד מטעם פירורי חמץ וכעין מה שכתב הח"י בסק"ל בשם מהרי"ט דדרך לקבץ וכו' ע"ש ולפיכך מצוי בו פירורי חמץ אבל בשארי דברים באמת לא הזכיר הרמ"א רק חשש דכלי חמץ וכן מוכח בד"מ דהיתר במרקחת אם עשו בכלי המיוחד וכתב להדיא דמשום פירורי חמץ לא חיישינן וכן העתיקו האחרונים בסתמא וגם מהמגן אברהם בסקכ"ו משמע דרק בשומן חיישינן לפירורין אף לענין דיעבד ולא ביין מבושל וכיו"ב ע"ש אכן מהח"י בסקל"ג משמע דאינו מחלק בזה ועיין בשו"ע הגר"ז אות מ"ז וצ"ע:

ו

וכן כל דבר וכו' – דע דיש מן הפוסקים שסוברין דדוקא לענין שומן שהמחבת שמתיכין בו דרכו להשתמש בו תמיד וכן כה"ג לענין קדרות שמשתמשין בהן תדיר מסתמא היא בת יומא עד שיודע לך שאינה בת יומא אבל בשאר כלים אמרינן מסתמא אינה בת יומא [והוא דעת המהרי"ט והסכים עמו הכנה"ג וכן הפר"ח] ומ"מ מסתימת השו"ע והאחרונים משמע דמשום חומרא דחמץ מחמרינן בכל גוונא. והנה לענין תערובות דעת המגן אברהם בסקכ"ו להקל ביין וש"ד חוץ משומן מפני שאין דרך להתערב בהן פירורין אף אם נתערבו בפחות מששים ודעת הח"י בסקל"ב משמע דבכל הדברים אין להקל אלא במקום הפסד מרובה ונראה דיש לסמוך להקל אדעת מגן אברהם מאחר דדעת מהרי"ט וסייעתו להקל בסתם כלים אפילו שלא בתערובות וכנ"ל וכן בשומן יש לסמוך אדעת ח"י להקל במקום הפסד מרובה שכמה אחרונים העתיקו דבריו להלכה [הגר"ז ומגן אלף ומקור חיים] וגם משמע שם בביאור הגר"א דעיקר הדין הוא חומרא ע"ש:

ז

שמבשלין בכלי חמץ וכו' – עיין בבית מאיר שהאריך בזה וכתב דר"ל בידוע עכ"פ שנתבשל אף שספק אם היה כלי חמץ מחזקינן כל הכלים סתמא בשל חמץ אם לא בידוע שיש להם כלים מיוחדים אבל אם ספק אם נתבשל כלל בכלי כמו העשב שקורין טהעע א"י מה חשש איסור יש בו ושמעתי אומרים הטעם שמא הוא מזויף מה שכבר נחלט עליו רותחין ונתייבש אבל בזה שייכים שני הטעמים של ר"ת (המובא בב"י) דמהי תיתי להחזיק איסור וגם דטעמינן ליה כולהו שתא וכו' ובזה אין חשש שנעשה הזיוף בפסח ומשהו אית ביה שהרי מארץ מרחק בא ומדוע לא נימא כל דפריש מרובא פריש ע"ש שהאריך וסיים לענ"ד אינו אלא כדברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור בטעות:

ח

אבל ביום טוב האחרון יש להקל – ועפר"ח דמפקפק על עיקר קולא דמקילין בזה ביו"ט אחרון דאתי לזלזולי ביה:

ט

חייב לבערו – ולענין היין אם מותר לשתותו לכאורה הדבר פשוט דקודם שני חדשים שכבר נתייבש ואינו נותן טעם ביין יריק היין מן החבית ומותר לשתותו וכ"ש להשהותו ואם בתוך שני חדשים שנותן טעם ביין דאסר הרמ"א לשתותו לענין להשהותו תלוי בשני התירוצים שבמ"א סק"ל דלתירוץ קמא אסור ולתירוץ בתרא שרי ונראה דתירוץ בתרא עיקר:

א

מלח ששמו במדוכה – ודוקא במדוכה אבל מלח שמונח בשארי כלים שרגילין להשתמש בהם הרבה חמץ אין כדאי לכתחלה להשתמש בהם בפסח. אחרונים:

א

בוסר שדכין קודם פסח – משמע מלשון זה דבתוך הפסח אין להקל וטעמו משום דהוא חשש למה שהסמ"ק סיים לבסוף בסוף דבריו ואפילו אי פליט וכו' [וכמו שהובאו דבריו בט"ז] דלפ"ז אין מותר אלא קודם פסח והרמ"א החליט לדינא כראש דבריו שכתב דאינו מפליט בצונן וע"כ אפילו בתוך הפסח שרי [מאמר מרדכי] אכן קשה דהו"ל לרמ"א לכתוב בלשון וי"א או ונ"ל ולא לכתוב סתמא וכבר הקשה זה בספר מטה יהודה ונשאר בקושיא ולענ"ד אם נתפוס לדינא כדברי הא"ר ונ"צ דקודם פסח מותר בשדכו אפילו לא היה המדוכה נקיה א"ש בפשיטות דהמחבר מיירי בשלא היה הכלי נקי ולכך לא מתירין אלא בקודם פסח ואתי שפיר מאוד גם לשון הרמ"א להמעיין ודוק:

א

אם אינה בת יומא וכו' – עיין מ"ב דאם היא בת יומא אסור וכן הוא בטור ועיין בא"ר ועוד אחרונים שהעירו דע"י כבישה לעולם אינה בת יומא דמעל"ע של בליעת האיסור או החמץ נשלם קודם המעל"ע של דבר הנכבש שנתנוהו אח"כ וכ"כ המגן אברהם לעיל בס"ה וכתב שם דלא יצוייר לאסור ע"י כבישה אלא כשהיה בב"א שברגע זו שהוציאו החמץ באותו רגע נתנו דבר הנכבש ודוחק דא"כ הי"ל להטור והמחבר לפרש ולא לסתום ובח"י כתב דבעניננו אסור מטעם מעל"ע כיון שיש בזה חריפות קצת וגם זהו דוחק דהטור כתב סתם דעם מים בטל חורפייהו מ"מ להלכה נראה להחמיר דהבית הלל בסי' ס"ט ופר"ח תירצו על קושית הט"ז והש"ך דכלי שעומד עם רוטב לא נפגם טעמו לעולם ורק כשהוא ריקם נפגם ולדידהו אתו דברי השו"ע להלכה כפשטיה וכ"כ בספר מאמר מרדכי ואף דכמה אחרונים העתיקו להלכה דברי הט"ז והש"ך מ"מ אין נראה להקל לכתחלה ובפרט בזה שגם הח"י כתב לאיסור והעתיקו המקו"ח אכן בשעת הדחק נראה דיש לסמוך להקל גם בזה דבלא"ה דעת הח"י לעיל באות י"ט שאין לאסור ע"י כבושה אלא בכלי שמשתמשין בה חמץ בשפע דאז צריך לשער נגד כולה ואי לא"ה אמרינן שיש ששים נגד פליטתה עי"ש:

ב

מותרת לכו"ע – ר"ל דנהי דגם כשלא נזהרו לחתכם בסכין חדשה יש מקום להתיר לדעת קצת פוסקים מ"מ כמה אוסרים משום דס"ל דחורפיה דזית מחליא ליה לטעם הבלוע ומשוי ליה לשבח ואוסרים אבל כשנזהרו בסכין אפילו לא נזהרו בקדרה אין לחוש לכלי שאינה בת יומא משום דאגב מיא דיהבי בקדרה בטל חורפיה [מאמר מרדכי] ופשוט:

א

יבש ביבש וכו' לא בטיל – עיין בפמ"ג בפתיחה לסימן זה במשב"ז דאפשר דמותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו:

א

בין חמץ וכו' – עיין מ"ב שכתבתי אם נתערב בפחות מס' וכו' לשיטתו ע"י תערובות חמץ כזית כן איתא לעיל בריש סימן תמ"ב במגן אברהם ע"ש דאם אין בו בס"ה כזית לכו"ע אינו עובר בב"י וכן הביא הגר"א בסימן זה ולא העתקתי מה שהביא המגן אברהם בשם הב"ח דאם נתערב בפחות מס' אף דלא היה בו כזית דלא עבר בב"י מ"מ לענין אכילה אסור אחר הפסח דטעם חמץ קטעים ואסור בלא פדיון משום דהבית מאיר מפקפק ע"ז כיון דלא עבר בב"י על תערובות זה למה לא יהא מותר באכילה (ואין שייך אחר הפסח טעם חמץ קטעים) וכן בביאור הגר"א ג"כ מוכח בסקל"ט דהמחבר דמצריך ס' מיירי דאיכא עכ"פ כזית ובסקמ"א מוכח דעל תערובות שלא עבר בב"י מותר באכילה ובהנאה והיינו אפילו בלא פדיון דהמחבר לא מיירי מזה אמנם במקו"ח דעתו בזה כהמגן אברהם דאף פחות מכזית אסור בלא פדיון וטעמו משום דהרבה פוסקים סוברים דבל יראה עובר גם על פחות מכזית ואפשר דגם הגר"א סובר דעובר בבל יראה אף אפחות מכזית אבל זהו דוקא כשהוא בעין ולא ע"י תערובות וצ"ע למעשה:

א

במחבר ס"א בהג"ה מרדכי פ' כ"ש ויש מחמירין נ"ב סי' תק"ע ע"ש ומ"ש המג"א סק"ד על שמו וק"ל:

ב

שם במג"א בתחילת סי' ועיין ביו"ד סי' קי"א ובש"ך. נ"ב סי' ק"ב בש"ך ס"ק י"ג:

ג

(שם במג"א ס"ק ג') וכ"כ בתשובת מהרי"ל, נ"ב ז"ל המהרי"ל בתשובה שם וראיה דלא שרי בשר שחוטה עם נבלה בכל ענין אפילו שניהם מין אחד אפילו למ"ד מין במינו במשהו וכן מוכח בפרק כיצד צולין דפריך למ"ד משום תערובות טעמים מה לי גדי וגדי מה לי גדי וטלה ונימא דלא מבעיא גדי וגדי דהוי מין במינו וכו' ולר"י ולרבי שסדר המשנה הוי מין במינו במשהו וכו' ובזה תיקן דברי המג"א ס"ק ד' וק"ל:

ד

שם במג"א סק"ד כתב הסמ"ע דבכל מקום עיין בד"מ י"ד סי' ל"ה ס"ק ז' [מהגאון כ"ס]:

ה

(שם במג"א ס"ק ד') אם לא במקום שהתוס' חולקים, נ"ב חוששין להחמיר וכ"כ המהרי"ק ריש שורש נ"ב:

ו

(שם במג"א סק"ו) והמרדכי פ"ב וכו' דחיטים, נ"ב בח"י השיג ע"ז בדברים נכונים ואהא דחיטים כתב לעיין לקמן סי' תס"ז סי"ב וראיתי מעשה בפפד"מ שחכמי העיר אסרו מי באר שנפל לתוכו שעורים אפילו לאפות מהם קודם פסח:

ז

(שם במחבר סעיף ד') אינו חוזר וניער. נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' ק"ז [שם כתב לבאר דברי המהרי"ו בתשובה סי' רי"ד ולפרשם באר היטב]:

ח

(שם במג"א ס"ק ט"ז) על בליעת נותר ע"ש, נ"ב פי' וכיון דמצינו בקדשים גזירת הכתוב אסרו רבנן בחולין ועיין תוס' זבחים דף צ"ו ע"א ד"ה ואם טש וכו':

ט

(שם ס"ק הנ"ל) דלא כש"ך. נ"ב סי' ס"ט ס"ק ס"ח:

י

(שם במג"א ס"ק כ"ג) ב"י אסור דמלתא דלא רמיא וכו'. נ"ב עיין ש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ח ומ"ש עליו הפרי מגדים שם ס"ק כ"ח:

יא

(שם במג"א ס"ק כ"ד) וכ"כ הר"ן, נ"ב פרק כל שעה דף קל"ח ע"ש:

יב

(תמ"ז בהג"ה ס"ה) עיין בתשובה מאהבה ח"א סי' קכ"ט שמביא מהגאון הנוב"י שהיה מוחה שבל יקחו צבע ודרכם ליקחם בכל השנה לציקער ויש קבלה בידו שהוא חמץ ע"ש בת"מ עוד הדיני' במיני ציקער, [מהגאון כ"ס]:

יג

(שם במג"א ס"ק כ"ח) ואף שהש"ך כתב וכו'. נ"ב וכתוב בספר דגול מרבבה מ"מ בחומץ וכהאי גוונא יש לסמוך אהש"ך סי' ס"ט ס"ק ס"ח דאין כבוש להפליט ועיין מג"א לעיל סס"ק ט"ז:

יד

(שם ס"ק ל"ג) דכל דבר חריף אסור. נ"ב כולו אסור א"כ ה"נ אף הבוסר כולו אסור כצ"ל. לפענ"ד עיין בש"ע יו"ד סי' צ"ו בהג"ה ראשונה והענין כך דשלשה מחלוקת יש הר"ם ס"ל דוקא צנון וחריף ותל"מ ובעל התרומות שהוא רבנו ברוך ס"ל דכל מילי כגון כרישין ובצלים הוי חריף אלא דאינו אוסר רק כדי קליפה. והיינו דכתב הרב ב"י בסי' זה והסמ"ק מתיר הכלים דא"נ פלט משהו הוא ונתבטל קודם פסח בכרישים ובצלים לדעת רבינו ברוך ע"ש והיינו דעת סמ"ג שבב"י יו"ד שם בשם בעל התרומות. ודעת שלישית הרשב"א דטובא פליט ואוסר בששים וא"כ לפי אותה דיעה הבוסר מפליט הרבה ואין בו ששים נגד כל המדוכה ואסור דפליטה דחריפותו של בוסר לא גרוע מחריפותו של אתרוג וזיתים ועיין כ"ז בטור וש"ע יו"ד סי' צ"ו הנ"ל ועפ"ז תפרש דברי המג"א:

טו

שם במחבר ריש סעיף י"א בין חמץ. נ"ב מי ששכח למכור תערובות חמץ עיין תשובות ח"ס או"ח סי' ק"ט. [ע"ד אחד נתן רשות לשליח למכור חמצו לנכרי והיה לו חביות יי"ש שהוא מעורב בו י"ש מתבואה והוא תערובת חמץ פחות מס' ומונח בחצירו של גוי והשליח הזה מכר החמץ לנכרי ועשה שטר מכירה בלשון הגר ויען שלא ידע לשון הזה על בוריו לא היה יכול לכתוב בשטר גומר שיהיה נכלל במכירתו גם תערובת חמץ רק כתב שהוא מוכר כל המטלטלין שיש לו בחדרים מיועדים וכיון שלא נמכר תערובות חמץ שבחביות רק שבעה"ב ביטל חמצו כדינו יש להסתפק מה דינו של היי"ש אחר הפסח, וסיים תשובת והואיל והוא הפסד מרובה יש לדון ולהקל שהרי ביטל והפקיר כדין תורה ורק חיישינן לערמה והכא שעשה שליח למכור וכו' ועיין בתשובה שבסוף ספר מנ"י ובנב"י נמצאו קילות כאלה ולבעה"ע ס"ל בלא"ה דחמץ שעבר עליו הפסח לא קנסו אלא באכילה וניהו דלא קי"ל כוותיה מכל מקום בהפסד מרובה ונידון כנ"ל ניהו דישראל לא ישתה ממנו אלא ימכרנו לנכרי או שימכור במקום דלא שכיחי ישראלים ודמי שיווי החמץ שבתוכו יתן לקופת הצדקה של רבים באופן שהוא לא יהנה ממנו וגם לא יהיה לו טובת הנאה מהעני]:

א

סעיף ה' בהג"ה אבל בשומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינא אם לא היו נזהרין משעת עשייתו מחמץ וכו'. נ"ב אבל אם היו נזהרין אך לכוונה אחרת שלא לשם פסח עיין בח"י בשם הצ"צ ועיין בחיבורי על יו"ד משנת תקצ"ו סי' כ"ג לק"ק קאריטץ מ"ש שם ראיה לזה מן המשנה פ"ג דפרה ע"ש ודו"ק:

ב

(שם סעיף י"ב) חמץ נוקשה אפילו בעיני' אינו אסור בהנאה. נ"ב עיין במג"א עד יש לחוש שכ"א יעשה כן וכו' משמע הא בלא"ה יהיה מותר בהנאה ועיין בשיטה מקובצת בב"ק בפרק ט' דף צ"ו ע"ב במשנה דגזל חמץ ועבר עליו הפסח אומר לו הרי שלך לפניך שכתב בשם הר"מ סקרטי דשניהם אינם עוברים בבל יראה לא הגזלן ולא הנגזל ע"ש. והוא תמוה דא"כ למה נאסר בהנאה ואם מותר מה קמ"ל פשיטא דיכול להחזירו וצ"ע ועיין בחיבורי על מס' ב"ק דף צ"ח ע"ב שם ישבתי זה בעזה"י ע"ש ודו"ק:

א

דבריו צ"ע שהרי אפילו באותה התרנגולת כתב גם כן הש"ע שם הטעם משום היפך השפוד ושם ודאי יש חילוק בין תרנגולת כחושה לשמינה כמ"ש המג"א שם בסי' תס"ז ס"ק ל"ד:

ב

במקום הפסד להתיר נ"ל להגיה אף שלא במקום הפסד ודוק:

ג

בחנם החמיר דלענין להפליט מבלוע בכלי גם ציר לא הוה כבוש בפחות מעת לעת ועיין בי"ד סי' ע"ט בש"ך ס"ק ס"ח ואף שהמג"א לעיל ס"ק ט"ו מסיק בזה דלא כש"ך מ"מ בחומץ שבלא"ה אינו כמו ציר יש להקל:

ד

לא קאי אנתנוהו קודם שני חדשים דאז ודאי אפי' כזית מותר לשהותו שכבר נתקשה אלא כלפי מה שאמר אסור לשתותו דמשמע לשהותו מותר כמ"ש המג"א על זה מסיק שאם יש כזית במקום אחד חייב לבער ואולי היינו אם נעשה תוך שלשים:

ה

וע' בר"ן שדימ' אותו לתרומות ח"ל וע' בי"ד סי' שכ"ג בטור ובב"י:

ו

כוונתו דיבש ביבש חוזר וניעור ולפי זה מ"ש הב"י בסי' תמ"ז שרבינו ירוחם כ' בשם הרשב"א דחוזר וניעור בפסח צ"ל דהיינו דוקא יבש ביבש אבל לח בלח ודאי סבירא ליה להרשב"א דאינו חוזר וניעור דאל"כ ל"ל למימר דהוי כמבטל איסור וק"ל:

ז

נלע"ד דאף שעדיין היתר היא מ"מ חמץ דשמו עליו הו' כמבטל איסור:

ח

לענ"ד נר' לאסור בחלב חטה דחמץ שמו עליו ולהתיר בחלב בהמה דעדיין היתר הוא וע' מה שכתבתי לעיל

א

[א] במשהו וכו'. ולענין אם נתערב איסור שנאסר במשהו לתבשיל אחר האריך הט"ז ביורה דעה סימן צ"ב ומסיק זה לשונו כשנאסרה חתיכה במשהו וחזרה ונפלה לאחרת וסלקוה אין פליטתה אוסרת במשהו אבל לח בלח שנתערב בדרך זה אסור לעולם במשהו, עד כאן. ובספר נקודת הכסף האריך לחלוק שהוא דבר תמוה כל בעלי הוראה אוסרין דהא מכל מקום אותה טעם משהו שבחתיכה כיון שמעורב בכח אחר חשיב אינו מינו לגבי חתיכות אחרות דאחרות אינן מעורבין אבל בפסח אסור במשהו אפילו לא במינו עד כאן דבריו בקצרה. ולעניות דעתי הוא דחוק גמור לפרש דזה הוי מין בשאינו מינו כיון דהכל הוא מין בשר אחד ועיינתי בתוס' חולין דף ק' ד"ה כשקדים וכו' ומצאתי לעניות דעתי מוכח ממה שכתבו תוס' בשם רבינו אפרים דמכל מקום דאמרינן חתיכה נעשה נבילה פירוש ההיתר נעשה איסור ואם כן אף שאין כח באיסור זה להתפשט מכל מקום ההיתר שנעשה איסור מתפשט, לזה פירש רבינו אפרים דלא אמרינן חתיכה נעשה נבילה רק בבשר וחלב ואם כן בשאר איסורים אין ההיתר נעשה כמו איסור כלל וכיון דאין האיסור נותן טעם בחתיכה אין בו כח להתפשט לילך בחוץ וכן הדין לר"ת אף דחתיכה נעשית נבילה אף בשאר איסורים היינו אם נותן טעם אבל כל שאינו נותן טעם כגון שיש בחתיכה ששים לא החמירו חז"ל לומר חתיכה נעשה נבילה רצה לומר שיהא ההיתר כמו איסור ממש ואם כן אין האיסור אלא משום משהו ואותו משהו אין בו כח להתפשט כן נראה לי ברור בפירוש תוס' ודו"ק וכן משמע בחידושי רשב"א דף ק"א ע"ב ובספר משמרת הבית דף צ"ד ובספר התרומה סימן נ"א והרא"ש ומה שתלה עצמו במה שכתב הר"ן סוף פרק גיד הנשה אף על גב דמין במינו לא בטל לא שמעינן הכי כל שטעם אחר של היתר מעורב בו, עד כאן, והבין פירושו כיון שכח אחר מעורב הוי מין בשאינו מינו כדלעיל ליתא, אלא נראה לי דהכי פירושו לא החמיר ר' יודא אלא במשהו איסור ממש שנתערב אבל אם קודם שנתערב יש בו נמי טעם היתר אינו חמור כל כך דלא יהא בטל והיינו שדקדק הר"ן וכתב טעם אחר של היתר ודו"ק, ואם כן כל שכן שהדין כן בחמץ בפסח דאיסור משהו אינו אלא מדרבנן, ועוד נראה לי מדפתח הר"ן ונדחקו לתרץ ולי נראה וכו' אלמא דכתב תירוץ מדנפשיה ותירוץ תוס' הנזכר לעיל סבירא ליה לדוחק, ולדידי משמע דאף בלח מותר כיון שכתבתי דכל הגדולים כתב תירץ תוס' והכי נקטינן. ומה שהקשה עוד בנקודת הכסף ממה שכתב הטור אורח חיים סימן תס"ז כף שהגיס תבשיל שנמצא בו חיטה ואחר כך הגיס קדרות אחרות כולם אסורות וכך הקשה עולת שבת, וכבר תירצו הט"ז עצמו לקמן סימן תס"ז דהתם חיישינן שנגע הכף בחיטה עצמו ולא היה ששים מה שבלוע בכף נגד החיטה ולכן פסק דאם תחב הכף במאכל לאחר שהסירו החיטה אינו אוסר הכף אחר כך במשהו כשתחבו למאכל אחר, עד כאן. אך תמה אני על סברתו דאם כן איך עושין מעשה בכל יום כשיש בקדירה כמה חתיכות בשר ותחבו בו כף חלב דמצרפינן כל מה שבקדירה לששים וכדאיתא בפירוש בדוכתא טובא, נימא דילמא נגע אחד ובלע לבדו ואין בו ששים אלא ודאי הכל מצטרף, לכן נראה לי בתירוץ קושיא הנזכר לעיל כמו שכתבתי בספרי אליהו זוטא דדוקא מחתיכה לא יכול משהו להתפשט אבל מכף שאין לו טעם מעצמו אפשר להתפשט וכהאי גוונא מחלק רמ"א ביו"ד סימן ק"ה סעיף ז' עיין שם ודו"ק. עוד תמה נקודת הכסף על הט"ז דמאי איריא דנפלה לאחרת וסלקוהו אפילו לא סלקוהו נמי אין אוסרת שאר החתיכות והאריך שם טעות סופר, עד כאן. לעניות דעתי דברי הט"ז כפשטן לאפוקי אם אין מכיר החתיכה דאז כיון דחתיכה עצמה אסורה כמו שכתבו התוס' שם ולח אינו אוסר אלא חתיכה ראשונה וכו' הכל אסור דאין לו ביטל בפסח אפילו יבש ביבש, וכן הוכחתי באליהו זוטא מתוס' והרא"ש שם באריכות, אך גם תמהתי שם על הרא"ש עבודה זרה פרק השוכר, ולא כתבתי כאן אלא הנוגע לדינא. ומה שכתב נקודת הכסף מסימן תס"ז סעיף י"ב שכתב רמ"א אם נתערב באחרים יש להקל מספק משמע דבודאי אוסר, וכן כתב מגן אברהם שם, נראה לי דלאו ראיה דיש לומר דמיירי כשאין בתבשיל שני רוב נגד החתיכות, עוד יש לומר דלא קאי על החתיכה אלא מרמז בתערובת לח בלח מתירין בספיקא דרבנן, ועוד אף אם תמצא לומר דעת רמ"א כן מכל מקום הא הוכחתי לעיל דעת התוס' וגדולי פוסקים להתיר, גם הט"ז חיזק דבריו באורח חיים וכתב שיתד הוא שלא תמוט. העולה לדינא להקל בחתיכה שנאסר במשהו שנפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו כשמכירין החתיכה וסלקוה אבל אם אין מכירין הכל אסור וכף הבלוע ממשהו אוסר במשהו:

ב

[ב] [לבוש] כי נוהגין לשרוף וכו'. כן כתב רמ"א בשם מרדכי ופסקי מהרא"י סימן קס"ד, והקשה גיסי בספר חק יעקב דמרדכי קאי אחיטה ולא אתרנגולת שנמצא בה חיטה ופירש הכי דברי מהרא"י באריכות דמתרץ דאי אחיטה קאי אם כן לשרוף ביום טוב, לכן פירש דפחות מכזית אין צריך ביעור עיין שם באריכות, וקושיא עליו הא באגודה כתב על הך עובדא במרדכי דמיירי בביטלו לכך לא הורה לשרוף ביום טוב ובלאו הכי דחוק הפירוש במהרא"י, אלא נראה לי ברור פירוש מהרא"י דהשיב לשואל אם לשרוף או להשליכה במקום הפקר, והשיב דמנהג לשרפה ופירש דברי מרדכי ומיירי ממנהגא וכתב עלה ואין נראה דאחיטה גופיה קאי ומיירי מדינא לזה כתב דאף החיטה אין צריך דפחות מכזית אין צריך ביעור, אם כן מיירי ממנהגא והוא הדין התרנגולת וכן באגודה פרק ב' דפסחים איתא להדיא דשרפינן התרנגולת בחול המועד ודאי כן פירש המרדכי ואף שכתב המרדכי נמי דין תרנגולת בפרק ב' זה אורחיה דמרדכי כנודע והכא כתב בשם ר"י ולקמן בשם שאר פוסקים וכן מבואר בספר אמרכל על קלף וכן כתב שבלי הלקט סוף סימן ס"ג ותניא לכן אין לזוז מפסק רמ"א ולבוש בזה בשום ענין:

ג

[ג] [לבוש] והכלים משהין וכו'. אפילו נתבשל בהם תבשיל שכולו חמץ אלא יצניעם בחדר שאין משתמשים שם ודי אם נתערב בכלי יום טוב כתב הב"ח כיון דיש אומרים דחמץ נמי הוי דבר שיש לו מתירין לא בטל, עד כאן, וכן כתבו שיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם בשמו, ומה שכתב בחק יעקב שיש טעות סופר דמוכח בב"ח וצריך לומר כיון דיש אומרים דכלי וכו' אינו מוכרח ומוכח למעיין לפי זה לדידן דקיימא לן דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין בטל, מיהו בשיירי כנסת הגדולה כתב טעם אחר משום דמהרי"ל ורא"ה אוסרין גם בשאר איסורין בכלי וכן כתב מגן אברהם, ובספרי ליורה דעה סימן ק"ב תמהתי על מהרי"ל מתוס' בבא מציעא דף י"ג ומעבודה זרה דף ע"ג ד"ה טבל וכו', ועוד דאף למהרי"ל משמע דכלי חרס דלא מהני הגעלה בטלים עיין שם באריכות, ומגן אברהם כתב ובפסח עצמו פשיטא דאסור דלא עדיף משאר יבש ביבש, עד כאן, אבל בשיירי כנסת הגדולה כתב דלא החמירו לאסור יבש ביבש במשהו בכלי הנ"ל לדינא דכלי הנאסר מבלע משהו דבטל ואפילו בלוע מחמץ גמור יש להקל באין בן יומו ומכל מקום יסור כלי אחד ממנו, ומה שהקשה בשיירי כנסת הגדולה על הב"ח הוא דבר טעמו ולא ממשו לא הוי דבר שיש לו מתירין הוא תמוה, דהב"ח כתב להדיא דטעמו הוי נמי דבר שיש לו מתירין כמו שכתב הש"ך סימן ק"ב ס"ק ט':

ד

[ד] לא היה צריך ששים וכו'. טהור מלוח ותפל טמא יש להתיר בפסח במקום הפסד (חק יעקב), עיין יורה דעה סימן ק"ה סעיף י' וסימן תס"ז ס"ק ל"ה:

ה

[ה] המפעפען וכו'. משמע שאם יש שם דבר שמפעפע אף שהאיסור כחוש מכל מקום ההיתר מפטם ליה וכן המצות המשוחים בשמן ונגעה במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא וכו' (מגן אברהם), וחק יעקב הקשה דזה לא מיקרי איסור בלוע כיון שעל כל פנים במצה זו האיסור מצד עצמו, עד כאן, ואני אומר דסברא זו מפורש ברש"ל הבאתיו בסימן ת"ס ס"ק ט"ז דהוי איסור בלוע. והנה מה שכתב מגן אברהם מסכים כתירוץ רש"ל ופרישה שכתב הש"ך ביורה דעה סימן ק"ה י"ח, אבל תירוץ דרכי משה דבאיסור כחוש גמור לא אמרינן דהיתר מפטם קשה מהכא דחמץ כחוש גמור הוא ואפילו הכי כתב ואין שם דבר מפעפען, ובספר חק יעקב תירץ דסבירא ליה דוקא התם במליחה יש לחלוק בכחוש גמור מה שאין כן בחם, עד כאן, והקשיתי לו דהא מיירי התם ביו"ד להדיא בנצלו יחד ואפילו הכי מתיר בכחוש גמור, ולעניות דעתי מפרש הדרכי משה מה שכתב הכא ואין שם דבר מפעפען רוטב, גם במה שכתב הט"ז דקאי אמה שכתב דחלה חם בחם בלא רוטב והיינו בבשר וכו' נמי לא קשה מידי דלא קאי כלל אחמץ, מיהו בספרי ליורה דעה שם הקשיתי טובא בלאו הכי על דרכי משה לכן עיקר כדברי מגן אברהם, וגדולה מזו צריך עיון דבסימן תס"א ס"ק י"ב אוסר מגן אברהם אף נגעה בצד אחד וכן משמע מסקנתו כיון דסיים דדינו כמו שכתב רמ"א בסימן תס"ז סעיף י"ד גבי מליחה, עד כאן. ונראה לי להקל בזה דאין להחמיר במצה כפולה כולי האי כיון שלא נזכר בפוסקים ראשונים כמו שכתב בסימן תס"א:

ו

[ו] מקום מגעו וכו'. ואם נתבשל בלא קליפה דעת אחרונים ביורה דעה בשאר איסורין דבעינן ששים נגד הקליפה ואם כן נראה לי בפסח אוסר במשהו וכן כתב מגן אברהם סוף סימן תס"ד, אף שהעליתי בריש סימן זה דחתיכה שבלע משהו אין אוסר התבשיל אחר במשהו דהכא שאני הקליפה גופיה אין ששים נגד הבלוע ודלא כעולת שבת שהבין דהא בהא תליא ודו"ק, וחק יעקב כתב דיש להתירו בהנאה ואינו מוכרח:

ז

[ז] יש מקילין וכו'. הש"ך ליו"ד סימן ק"ח תפס על רמ"א דיש מקילין אלו וכתב בדרכי משה שכן משמע במרדכי פרק כל שעה, וליתא במרדכי אלא דלא שייך ריחא בפת חמץ שנאפה עם מצה דלא מצינו ריח בפת אבל שאר תבשילין כולי עלמא מודים דאיסור, עד כאן, וכן כתב עולת שבת והוסיף לתמוה על רמ"א דזה כתב המרדכי בשם ר"ת ואזיל לטעמיה דחמץ בפסח אין איסור במשהו, עד כאן. ולעניות דעתי לא כיון הדרכי משה למעשה דר"ת כלל אלא כיוונו למעשה שהביא המרדכי קודם זה, שהשליך כותי עוגות חמץ בפסח לתנור והורו להם דמותר מטעם דקיימא לן ריחא לאו מילתא, אם כן מוכח דסבירא ליה דחמץ שוה לשאר איסורין דאם לא כן תיפק ליה ריחא מילתא ומכל מקום מותר משום דאין ריח בפת וכן משמע להדיא ברוקח סימן רצ"א דאם לא כן מאי פריך מהא דהדס של מצוה אסור להריח מקטורת של כותים ודו"ק, ומעשה דר"ת שמחלק בין פת נראה לי ברור דאזיל לטעמיה דסבירא ליה בכל איסור ריחא מילתא היא כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"ז לכן הוצרך לחילוק דפת. ולענין הלכה כתב רמ"א ביורה דעה שם דבהפסד יש לסמוך אמקילין אבל הב"ח מחמיר כאן, ומה שתמה בשיירי כנסת הגדולה על הב"ח כבר תרצתי באליהו זוטא שלי על נכון, ומכל מקום כיון דבתשובת מהרי"ל סימן רי"ד כתב דחמץ שווה לשאר איסור וגם הוכחתי כן במרדכי ורוקח יש להקל בהפסד ושמחת יום טוב, ומשמע ביורה דעה אפילו בתנור קטן וסתום אבל בגדול או קטן ופתוח מותר אפילו באין הפסד ודלא כעולת שבת, וגם הוכחתי בספרי ליורה דעה דעת רמ"א דהא דמקילין בהפסד היינו כשפתוח קצת במקום שעשן יוצא אבל בסתום לגמרי אסור אף בהפסד וכן משמע במגן אברהם, ועוד הא כתבתי שם ורש"ל אוסר אף בשאר איסורים אף בהפסד כשתנור קטן וסתום לגמרי ואולי גם מהרי"ל מודה לזה. כתב רמ"א ביו"ד שם אם האיסור דבר חריף וכל שכן אם ההיתר חריף אסור ואפילו בהפסד, ומשמע אפילו בתנור פתוח וגדול כמו שכתב בתורת חטאת ואף שרש"ל וב"ח השיגו הא הט"ז וש"ך כתבו דמסתבר לאסור, ובספרי ליורה דעה כתבתי דלא דקדקו כולם שפיר במרדכי פרק גיד הנשה במה שכתב ובצל שנצלה וכו' הא ודאי אסור שהוא חריף, עד כאן. דלכאורה תמוה דלא כתב קודם זה כלל סברא דריחא לאו מילתא אלא ברור פירושו דקאי על מה שכתב לעיל דבתנור גדול שרי, כתב עלה דבחריף אסור, וראיה ברורה לזה מצאתי בתשובת מהר"מ מרוטנבורג סימן כ"ה כאשר הארכתי בספרי. ודע דדבר חריף מיקרי שרוב תבשיל חריף כמו שכתב ביורה דעה סימן קכ"ב סעיף ג', בארש"ט מיקרי חריף. עוד כתב רמ"א שם דאם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא מותר והוציא כן מתורת חטאת וממרדכי ובספרי שם כתבתי והוכחתי ממרדכי גופיה ומשאר פוסקים דלא מהני כיסוי בצק אלא במה שמותר בדיעבד דאז מותר לכתחילה בכיסוי בצק, אבל בדבר חריף אסור אם לא כיסוי קערה וכיוצא בו, וכל זה בצלי אבל בבישול מותר אם לא שמטמין לצורך שבת ששוהה שם כל הלילה וסתום מכל צדדיו וכן כתב מגן אברהם אך משמע דאוסר בחמץ אף בהפסד מרובה ואפשר להקל בזה בהפסד מרובה ושמחת יום טוב. ומעשה בא לפני זקני הגאון זכרונו לברכה שסתמו לתנור עם מאכלים בדף שסתמו בה כל השנה ולא הדיחוה והתירו. אסור להריח לחם חם בפסח איסור והיתר סימן ל"ט:

ח

[ח] [לבוש] בששים וכו'. משמע דסבירא ליה דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין ולכך בטל בששים אף במינו וכן פסק בתורת חטאת כלל ל"ו וספר אפי רברבי ודלא כט"ז וש"ך ביו"ד סוף סימן ק"ב ושם בררתי דברי, וכן משמע בשלטי גיבורים פרק השוכר:

ט

[ט] ונותן טעם לפגם וכו'. שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נותן טעם לפגם (מגן אברהם בשם שבלי הלקט), וחק יעקב תמה דמה פגם שייך בזה ועיין בים של שלמה גופיה כתב זה לשונו, שאור או חמץ שנפל בקדירה או שנתבשל עם בשר צלי ומידע ידעי ביה דנותן טעם לפגם הוא באותו מאכל מותר וכו', הרי להדיא דוקא דידעינן בודאי שפוגם בו החמץ מה שאין כן בסתם לא הוי נותן טעם לפגם עד כאן דבריו. ועיינתי מה שכתב שם מידע ידעי ולא ומידע בוי"ו וכן כתב בספר תניא סימן מ"ו אם כן משמע דידעינן מן הסתם שהוא כך ודו"ק, וכן משמע עוד בסיום דבריהם שם. כתב מגן אברהם חיטים בבאר הוי נותן טעם לפגם, וכתב חק יעקב אין זה ברור כמו שכתב סימן תס"ז סעיף י"ב, עד כאן. ולעניות דעתי שאני התם דמיירי בחיטה במים שבכלי ולא בבאר. כתב מגן אברהם שעורה בבור נותן טעם לפגם, עיסה חמץ בבאר נותן טעם לפגם:

י

[י] [לבוש] במזיד וכו'. משמע אף ביש ששים אסור במזיד דהא קאי על דין ד"ס וצריך עיון בסעיף י"א כתב דאפילו לכתחילה יכול לערבה ולשהותה אבל בטור לא קשיא דאפשר לפרש מיירי באין ששים ובאמת לטור אפשר דאפילו ממילא נתערב אסור בזה, ואף דבאין ששים משמע דאסור בהנאה לאחר פסח יש לומר דסמך בא למורי להתיר בהנאה כיון דנחרך הפת, אך על הלבוש צריך עיון, שוב עיינתי ברבינו ירוחם דף מ"ו ע"א משמע נמי מיירי ביש ששים ואפילו הכי כתב שצריך לבערו קודם פסח דהוי מזיד כיון שצריך לעשותו ולתקנו עם חמץ, עד כאן, וכתב מגן אברהם ריש סימן תמ"ב דמשמע שם דאפילו לערבו בכוונה אדעתא להשהותו אסור, עד כאן, והיינו מטעם שצריך לעשותו ולתקנו נקרא מזיד, ולפי זה בדבר שאין צריך לעשותו אפשר דמותר לערב לכתחילה בששים ולהשהותו וכן יש לפרש דברי לבוש וכן הטור, ובזה אפשר לתרץ קושיא הא דפסק הטור סימן תמ"ב דין דטרייק"א דאסור דגם זה צריך לתקנו ודו"ק ועיין ס"ק ט' שם הבאתי תירוצים אחרים, עוד יש לומר הא דמתיר לקמן מיירי כשכבר נתערב אלא שאין ששים מותר לערב יותר אבל הכא בא למורי מיירי שחמץ בעין אסור להתערב וצריך עיון, וגדולה מזו כתב הט"ז בלח שנתערב מותר להתערב בששים אפילו כדי לאכלו בפסח והביא ראיה מסוכה סימן תרכ"ו, גם בזה צריך עיון דבתשובת רשב"א סימן תנ"א מבואר דאסור דהוא בכלל אין מבטלין איסור. ואגב אזכר מה שתמה מגן אברהם סימן תמ"ב ס"ק י"ג על הרא"ש ריש פרק כל שעה בדין אלמורי, דמשמע דגם לסברא שניה מותר בהנאה, במאי קמפלגי עם ראשונה ולכך פירש דאסור בהנאה לשניה שהסכים הרא"ש ותמה על הטור דמתיר עיין שם, ואני מצאתי ברבינו ירוחם דף מ"ה זה לשונו חדא דחמץ שעבר עליו הפסח מותר בהנאה וזה על ידי תערובת מותר באכילה ועוד מותר ורוב פוסקים אסרו וכו' עד כאן לשונו, וידוע שדבריו לקוחין מהרא"ש ואין ספק שנוסחא זו היה לפני הטור ואם כן אף לאוסרים נראה לי דמותר בהנאה:

יא

[יא] [לבוש] ונותנים טעם וכו'. פירוש הן על ידי חימום והן על ידי כבוש ולמאן דאמר דבצונן נותן טעם אפילו בלא כבוש אסור ומשמע כל שאין נותן טעם אף שיש ממשות שם אין חוזר וניעור וכן משמע בעולת שבת, ואף למאן דאמר דחוזר וניעור משמע דאסור אף באין נותן טעם כגון יבש ביבש שנתערב קודם פסח מכל מקום דעת הלבוש ורמ"א דמאן דאמר דאין חוזר וניעור מתיר בזה דאין נותן טעם ומכריעין כוותייהו בזה וכן משמע מתשובת רשב"א סימן תפ"ה שכתב גבי דין דיבש ביבש דלדעת הגאונים אסור וכו' משמע דלמאן דאמר דאין חוזר וניעור גם בזה מותר, עיין שם ודו"ק וכן משמע בשיירי כנסת הגדולה, ואם כן יבש ביבש דבטל חד בתרי קודם פסח כל זמן שאין מבשלו בפסח אין איסור, ולפי זה מה שכתב רמ"א בדבר יבש שנתערב מיירי נמי בשנותן טעם בפסח וסמוך אסוף דבריו ודלא כמגן אברהם שכתב דאסור אפילו לקיימו והבין כך מה שכתב רמ"א בדבר יבש וכו', ולעניות דעתי כדפירשתי ואולי דלכך השמיט הלבוש הך בדבר יבש, אבל אין מן הצורך כדאמרן ודו"ק:

יב

[יב] [לבוש] ואסור וכו'. אבל מותר לקיימו ומותר בהנאה, ועיין סימן תצ"ג ס"ק ט':

יג

[יג] [לבוש] אם הסירו וכו' מותרת וכו'. אף שחממו בפסח כיון שאין שם רק טעם:

יד

[יד] וטוב להחמיר וכו'. כתב מגן אברהם ואם נשפך מכלי שני על צונן אין להחמיר כלל ומכל שכן שאין להחמיר בטעלי"ר אם לא בשר רותח דבדבר עב כזה לעולם הוא ככלי ראשון כל זמן שהיד סולדת בו כמו שכתב ביורה דיעה סוף סימן צ"ד ושם נתבאר בספרי, ועיין סימן שי"ח ס"ק י"ח בדין בצלים מיהו בעיקר דין כלי שני אפשר להקל בהפסד ושמחת יום טוב גם כשאין בן יומו יש להקל בכלי שני כי בריש סימן תנ"א כתב מגן אברהם כמסתפק וכן משמע בחק יעקב שם:

טו

[טו] עד שהיד סולדת בו וכו'. כן כתב רמ"א, תימא דבסימן תס"ז סעיף י"ב מסיק לאיסור אף בצונן ותירץ מגן אברהם דהתם מיירי במים דהוי לח ויהיב טעמא, אבל הכא מיירי בלא רוטב. עוד משמע בכלל דבריו כאן וסימן תס"ז דדוקא בבשר שיש בה פילי בולע מצונן אבל דופן שלם מותר או שאר דבר צונן מותר ולפי זה אפשר דהוא הדין בתרנגולת שלם אף שהיא ברוטב מותר רק הרוטב אסור, גם אפשר לי לתרץ דהכא לענין חוזר וניעור מיקל רמ"א ביותר דאין בולע בצונן כיון דבלאו הכי רוב פוסקים לקמן מקילין בכל ענין בצונן, ועיין סימן תס"ה סעיף ג' דאפילו באווז שלם שקבעו ועיין סימן תס"ד דלבוש מתיר אף בצונן לח וכן הט"ז, אבל נוהגין להחמיר בזה כדלקמן, ובכבוש מעת לעת לכולי עלמא אסור וספק כבוש עיין תשובת בית יעקב סימן צ"ט. ולחם בצונן כתב מגן אברהם לקמן דאסור ביותר משלם דעשוי להתפרר:

טז

[טז] בתוך הפסח וכו'. משמע דקודם פסח אין להחמיר כמו שכתב רבינו ירוחם להדיא וכן פסק בית יוסף, וטעמא נראה לי דהא צונן הוא דמים מבטלים כח הציר ולא עדיף מנמלח בכלי של חמץ קודם פסח שיתבאר דמותר, וכן נראה לי ברור, וכן פסק תשובת הרא"ש שהביא הטור דלא כב"ח שפירש דבריו דאף שרה קודם פסח אסור. וראיתיו בתשובת הב"ח סימן קכ"ג שהחזיק דבריו, והקשה דאי מיירי הרא"ש בשרה תוך הפסח, אם כן למה כתב אין לזלזל באיסורו דמשמע דיש מי שמתיר הא בתוך הפסח לכולי עלמא חמץ במשהו, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהא בסימן תס"ז מבואר דגדולי פוסקים מתירין אף בצונן דלא בלע כלל אף תוך פסח ואף אי נאמר דמיירי בשרה מעת לעת הוי נותן טעם לפגם דהרבה פוסקים מתירין, לזה כתב דאין לזלזל ומ"ש שמצא כן בספר צידה לדרך. ולעניות דעתי הכי פירושו דשרה מקודם פסח רצה לומר ונשאר בשרייה עד תוך הפסח וקא משמע לן דלא נימא דכבר נתבטל עיין שם ודו"ק. וכן נראה לי לדינא להתיר אף בשרה קודם פסח מעת לעת בכלי בן יומו מחמץ דהוי נותן טעם לפגם קודם פסח גם הוא נותן טעם בר נותן טעם דלהיתר ובאיסור צונן יש לסמוך על סברת אלו ובפרט כשכלים נשרה בהם לא נבלע על ידי חמין או על ידי כבושה חמוץ גמור הרבה עד שאין ששים נגדו בשרייה שעכשיו, ומכל מקום לכתחילה יש לאסור בשרה מעת לעת רק בשעת הדחק או בהפסד מרובה נראה לי להקל. ובבשר יבש כתב הב"ח דלכולי עלמא מותר אף בשרה מעת לעת דבטל הטעם והלך לו וכל זה כשנזהר לברר המלח מפירורי חמץ אבל אם לא היה נזהר מדיחין שלושה פעמים קודם פסח, כמו שיתבאר:

יז

[יז] [לבוש] דשמא יש עליהם חמץ וכו'. משמע אף דנשרה בכלי יום טוב אסור דחיישינן לפירור, והקשה חק יעקב אם כן אף בלא נשרה הפירור חוזר וניעור דהא יותר נבלע על ידי רתיחת מליחה משרייה, עד כאן. ונראה לי ליישב דמיירי שאין רותח עתה מהמלח רק שנמלח קודם פסח ותדע דהא בשר יבש וגבינה ודאי אינו רותח עתה לכן הוצרך לאסור על ידי שרייה, ומכל מקום לדינא מבואר ברבינו ירוחם וספר צידה לדרך דלא חיישינן לחשש דפירור ולא אסרו אלא בנשרה בפסח בכלי חמץ אבל לא בכלי יום טוב וכן נוטה דעת הבית יוסף ושולחן ערוך, וטעמא כתבתי באליהו זוטא דחששא רחוקה הוא שיהא שם חמץ ויתן טעם משהו על ידי צונן:

יח

[יח] [לבוש] דקיימא לן שאין מליחה וכו'. משמע אף שהוא כדי שירתיח על האור כמו שכתב בש"ך וכן פסק חק יעקב דלא כמגן אברהם:

יט

[יט] ונוהגין וכו'. עיין ס"ק י"ז איך לנהוג ומה שכתב אבל בשר מלוח וכו' מרמ"א משמע דוקא יבש אבל מלבושי יום טוב כתב אפילו אינו יבש כל ששהא במלח עד שאין רגילין לבשל או לצלות בלא הדחה, ואף שיש לחלק ולגזור באם שלא ישהה כל כך מכל מקום כל אלו דינים חששות רחוקות לכן המקיל לא הפסיד כל שכן לעניים משום שמחת יום טוב, עד כאן, ועל פי זה נראה לי בדג מלוח שקורין לקסי"ן להדיחו קודם פסח דנמי אין רגילין לאכלו בלא הדחה, ומכל מקום לא נהגו לאכלה מחששא שמחליף בשאר דגים גם דגים יבישים לא ראיתי נוהגין לאכלן בלא הדחה כמו שכתב הלבוש מה שאין כן בבשר יבש וזה דלא כמגן אברהם ובשעת הדחק יש להקל, וכן התיר הט"ז דגים מלוחים בחבית שאי אפשר לאוכלן בלא הדחה בשעת הדחק ומשמע לאוכלן דברים שאפשר לאוכלן בלא הדחה אף בשעת הדחק אסור. וגדולה מזו נראה לי להקל בשעת הדחק אפילו להדיחן תוך הפסח, כמו שכתב מהרי"ל וכן משמע בב"ח ואף דיש לחוש שיש עליו חמץ משהו כבר כתבתי בס"ק [ט"ז] דאין לחוש לזה, ולכן נראה דשפיר עבדי אותן ששורין הדגים מלוחים כדי לאכלו בשמיני של פסח, ועוד כיון שהוא ליום טוב אחרון ליכא למיחש ודלא כקצת שמונעין מזה. ומכל מקום בגבינה אין היתר אף על ידי הדחה קודם פסח שמא נתערב פירורי חמץ בתוך הגבינה, ועוד כיון שדרכו לאכול בלא הדחה גזרינן שלא ידיח ולכך אין לאכול לימוני"ת מלוחים וכן אוגרק"ש וקומפ"סט אם לא ביום טוב אחרון או שנזהר לברר המלח:

כ

[כ] הדיחו שלושה פעמים וכו'. אמר זקני הגאון זכרונו לברכה שלכתחילה ידיחו בנהר משום קילוח כדמשמע במהרי"ל וכשנהר נגלד אין לחוש ונראה דאפילו בכלי מותר וכן כתב הב"ח בכלים שהוכשרו לפסח במים צוננים אבל לא בכלי חמץ לכתחילה, עד כאן, ונראה לי דבערב פסח עד הלילה יכול להדיחן כדי לאכול בפסח העולם אומרים דשורין שלושה שעות אבל דיעבד סגי בשרייה היטב אפילו בחצי שעה דעדיף מהדחה שלושה פעמים. כתב חוט השני סימן נ"ה דאם חתכו שום בתוך המלח ושמו אותו על הבשר מותר בהדחה אף שסכין אין מקונח מחמץ, עד כאן. ונראה לי דבזה ודאי אסור בששרה בתוך הפסח אפילו באחרון. כתב הט"ז בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמחא דפסח הוה ליה חמץ בעין ולא מהני הדחה, עד כאן, ולא נהירא דהקמח נמחה במים ומשום טעם שנכנס בשעת שמדיחה ליתא שהרי הודח קודם פסח וראיה לזה מתשובת ב"ח סימן ק"ז שהתיר המי דבש ששאבו הזוהמא על ידי נפה שניפה בה קמח דכיון שבאו עליו מים נימח הקמח ומשמע שם דאפילו לכתחילה סומכין על זה ועל כל פנים אם הדיח בשר זה קודם פסח ובשלו דמותר:

כא

[כא] מיהו בדיעבד וכו'. אפילו נתערב בפחות מששים אבל אם יש שום בטבחת אוסר בדיעבד במשהו כחמץ עצמו דהרי חתכן בסכין חמץ (מגן אברהם), ונראה לי דאם הסכין מקונח ואינו בן יומו שיש להקל בהפסד מרובה באיסור משהו עיין יורה דעה סימן צ"ו, והנה משמע מן מגן אברהם הנזכר לעיל דאם שגג ובישל הטבחת בעין אסור אף בשלא נתן שום בו, וכן אם בשל בשר יבש בלא הדחה, והוא הדין שאר דברים הנזכרים לעיל, ולעניות דעתי להקל על כל פנים בהפסד דחששא דמלח שלא נברר אינו אלא לכתחילה, ועוד הא בשיירי כנסת הגדולה כתב בקושטינט"י אוכלין בשר יבש וכרכשות בלא הדחה, מיהו דוקא בשיש כלים מיוחדים אבל היכא שנמלח בכלי חמץ עיין ס"ק: [סימן תמ"ז ס"ק ה']

כב

[כב] שומן מהותך וכו'. עיין בב"ח וכנסת הגדולה ובאחרונים בטעמים ובזמנים אלו, והכלל נראה לי לדינא בודאי בן יומו אסור אף באחרון של פסח ואוסר תערובת במשהו, ולענין הנאה ולהשהותו עיין ריש סימן תמ"ב, ואם ספק או אפילו ידוע שאין בן יומו אלא שלא נזהר מחמץ מפירורין אסור תוך פסח אבל אין אוסר תערובת, ובאחרון של פסח מותר להדיא וכשאומר עתה ברי לי שלא בא לשם חמץ ולאפילו בן יומו מקילין בהפסד מרובה. כתב הט"ז יש מקילין לשתות מי דבש של כל השנה ביום טוב האחרון אבל יש לו ספק שהחמיצו בשמרי שכר אסור וכל שכן מקומות שמבשלין אותו ביורה של יין שרף דהוא חריף ונותן טעם לשבח, אף כשאין בן יומו ועיין סימן תנ"א ס"ק מ"א מ"ב, נהגו להחמיץ המע"ד דוקא בכלי שהגעילה או ממלאין אותו שלושה פעמים בכל פעם יום שלם ומים אחרים מחמת שהוא דבר קיוה וחריף אסור אפילו באחרון במשהו וכו' דוקא בשומן דיש לחוש לפירורי חמץ שהם בעין אבל יין מבושל וכיוצא בו אפילו נתערב הרבה שרי מגן אברהם ודעת חק יעקב שאין לחלק בין שומן ליין ובהפסד מרובה מותר בכל אף בשומן, ונראה לי כשידוע שהן בן יומו אין להקל כלל. כתב בשער אפרים בתשובות דאפילו להדליק אסור בשומן וחמאה שבישלו בסתם כלים ודעת חק יעקב להתיר בהנאה:

כג

[כג] במקומות וכו'. באליהו זוטא כתבתי דבמקומות שמערבין כל השנה מי צוק"ר מבושל ביין אסור החומץ לפסח אם לא החומץ שעושה החנוני שהוא מחבית בלא תערובת, והוא הדין כשאומר לחנוני שלוקח יין לחומץ, ובספר חק יעקב כתב להתירו על ידי סינון קודם פסח כדלעיל סעיף ב', עד כאן. ולעניות דעתי אין להתיר דהא נתבשל ביורת ואלפסין של חמץ ולא גרע ממי דבש ומיין מבושל דלעיל גם דרכן תמיד לבשל אחר שבישל בו דגים בחמץ והוי קצת בודאי בן יומו ועוד דאין מחזיקין צוק"ר לחמץ ויש ששים ביין נגד הצוק"ר גם לדידיה אין צריך לסינון דהא החשש בצוק"ר משום קמח וקמח מתערב ונימוח ולא דמי לסעיף ב' דיש פירור פת מה שאין כן בקמח דנימוח מיד וכן משמע בתשובת ב"ח סימן ק"ד דבאיסור קמח אין צריך סינון. לכן נראה לי שאין להקל כלל לכתחילה ואף אם עבר ונתנו במאכל יש לאסרו באכילה מיהו בהפסד מרובה יש להקל אף שלא על ידי סינון ובסוף סעיף ז' יתבאר עוד דין חומץ:

כד

[כד] ששמו במדוכה וכו'. אבל אם נידך בו אף קודם פסח ואין בן יומו אסור כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"ו כיון שהוא חריף, מיהו העליתי שם להקל בזה, כי הט"ז וש"ך תמהו שם על השולחן ערוך דמתיר באין בן יומו דסותר עצמו למה שכתב בסימן ק"ג סעיף ו' דאסור, וכתבתי לתרץ דבסימן ק"ג קאי על בלע איסור אבל בבשר וחלב דהוא נותן טעם בר נותן טעם דהיתר דסבירא ליה להרבה פוסקים דאפילו בדבר חריף מותר ודאי יש לסמוך עליהן בדין בן יומו, ועוד דלהרבה פוסקים לא מיקרי חריף אלא צנון וחלתית, גם בסימן צ"ה סעיף ג' כתבתי שם השגת ברורת על רמ"א בענין זה, מיהו בריש סימן תמ"ב כתבתי שיש פוסקים דחמץ לא הוי נותן טעם בר נותן טעם לכן אין להקל כאן אם לא בתערובת משהו. כתב חק יעקב אם נידוך קודם פסח במדוכות שלנו שרוב תשמישן בבשמים דליכא חמץ רק חשש לטעם משהו ונתבטל קודם פסח אפילו מדוכה בן יומו יש להתיר.

כה

[כה] משום דצונן וכו'. צריך לומר דסבירא ליה דבוסר לא הוי חריף, וצריך עיון דהא בבית יוסף בשם סמ"ק משמע דלא שרי אלא לדעת בעל התרומות אבל לדידן דקיימא לן דכל דבר חריף אסור אם כן אף בוסר אסורין, מגן אברהם, והוא תמוה דבעל התרומות סבירא ליה דבכל דבר חריף אסור כמו שכתב הטור וכן כתב בית יוסף ביו"ד סימן צ"ו, אלא ברור מה שכתב הסמ"ק לכאן לדעת בעל התרומות היינו על מה שסיים דאף דבלע אין אוסר כולו רק צריך ששים כנגד מה שבלע וכמו שכתב הט"ז, ומכל מקום קשיא דהסמ"ק לטעמיה דסבירא ליה דבר חריף אינו מפליט כמו שכתבתי באליה רבה שם:

כו

[כו] אם נעשה וכו'. דעת מגן אברהם דאף קודם פסח אסור אם היה הכלי מלוכלך דאפילו אינו חריף מכל מקום על ידי דוחקא נכנס קצת בתוכו ואי אפשר להדיחם, ולא נהירא דודאי איכא ששים נגד מה שמלוכלך וקודם פסח בטל ואין לחוש שמא נדבק פירור כעין מה שכתב סעיף ב' דחוזר וניעור חדא דלא חיישינן בדיבוק לזה, ועוד כיון שנידוך ודאי מתערב יפה, וכן משמע בבירור דעת לבוש וכן משמע ברמ"א:

כז

[כז] תוך הפסח וכו'. משמע דקודם פסח שרי על ידי הדחה (מגן אברהם), וסבירא ליה אף בידוע שאין נקי כדמשמע מדבריו דלעיל במדוכה שכתב ואי אפשר להדיחה:

כח

[כח] יש להחמיר וכו'. דוקא בדבר הנעשה בידי כותי אבל אם נעשה באקראי בעלמא שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרירה (מגן אברהם), ונראה לי אפילו ידוע שאינו נקי כמו שכתב ביורה דעה סוף סימן צ"ו:

כט

[כט] אם נתערב וכו'. משמע אפילו פחות מששים ואפילו לא הדיחו הדבר ההוא תחילה קודם שנתערב:

ל

[ל] [לבוש] ויש אוסרים וכו'. וכן פסק רמ"א ולא דמי לדיבוק ניירות סעיף ג' דהכא גרע שנותן טעם ביין. וכתב חק יעקב להשהותו מותר כיון שעבר עליו שלושים, עד כאן, אבל מלבוש מבואר דמותר להשהות אף תוך שלושים דאין אוסר אלא לשתות וכן משמע בסמ"ק, ואין לומר דהיינו דוקא לסברא דלא מצינו פלוגתא בזה ודו"ק, וכן משמע בספר אמרכל דאפילו לסברא ראשונה לשרות אף בקרוב לפסח אין אסור אלא לשתות וכן משמע ממה שכתב מגן אברהם טעם דמותר להשהותו כאן שאין מחויב לבער החמץ דהוי עשוי לחזק ופשוט דאף תוך שלושים אין מחויב לבערו לטעם זה אם יש כזית בצק במקום שחייב לבערו אם לא ביערו אסור להשהות גם היין והוא הדין בפחות מכזית ולא ביטלו עיין סימן תמ"ב סעיף ח' וצריך עיון. כתב בתשובת צמח צדק דאם נתן ביין לבן חלב חיטה כדי שיהא לבן וצלול אסור לשתות בפסח דיש לחוש לחמץ מעט בעין וחוזר וניעור, עד כאן, ולפי מה שכתבתי בס"ק י"א יש תקנה על ידי סינון. ולענין אם מותר לכתחילה ליתן ביין נתבאר באליה רבה ליורה דעה ריש סימן צ"ז:

לא

[לא] [לבוש] בכלי של חמץ וכו'. כלומר שאינו משהא בכלי חמץ שהכלי נתמלא בתוכו הוא כשר ומשום הכי המיקל לא הפסיד, אבל אי נתמלא בכלי של חמץ הוי כבוש כמבושל ודינו כמו שומן מהותך סעיף ב' כך נראה לי אף רמ"א לא נראה כן (מלבושי יום טוב), ועיין ס"ק דאחר מעת לעת שנעשה כבוש הוי נותן טעם לפגם דמותר קודם פסח. כתב מגן אברהם זה לשונו כתב דרכי משה לא ראיתי שמחמירין אף שחומץ דבר חריף הוא מכל מקום הוי נותן טעם בר נותן טעם ותחילת תשמיש הכלים אינו אלא בצונן, עד כאן, וצריך עיון דהא בדבר חריף אין מועיל נותן טעם בר נותן טעם כמו שכתב ביורה דעה סימן צ"ה ולכן אם עמד בכלי חמץ בן יומו ושהא בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא, אף שהש"ך ביו"ד סימן ק"ה כתב דגם בחומץ בעינן מעת לעת אין להקל בחומץ חזק, עד כאן לשונו . ותמה בחק יעקב למה הוצרך בן יומו כיון שהוא דבר חריף, ונראה לי ליישב דברי מגן אברהם בהקדים עוד קושיא, מאי הקשה מגן אברהם על דרכי משה הא בדבר חריף אינו מועיל נותן טעם בר נותן טעם דילמא שאני הכא דחומץ שצונן הוא ולא נתן אלא לפי שעה ואינו נכבש בתוכו רק דאמרינן בחמרא בעלמא דמועט נפלט לפי שעה על ידי חריף ודאי לא מצינו בזה דחריף עושה שלא יהא נותן טעם בר נותן טעם על ידי חריף חמין או על ידי דיכה או דוחק דסכינא כמבואר ביו"ד סימן צ"ה, ואף אם נאמר דמיירי דרכי משה נמי בנכבש מכל מקום קשה הא יש לומר דהכא שאני כדסיים טעמא דתחילת תשמיש הכלים אינו אלא בצונן דדוקא אם תחילת תשמישו בחמין מצינו דלא הוי נותן טעם בר נותן טעם בחריף ואף שכתב רמ"א ביו"ד סימן קכ"א סעיף ה' דכלי חרץ של כותים שנשתמשו בו בצונן סגי במריקה ושטיפה, ומותר ליתן בו אחר כך אפילו דברים חריפין כחומץ, עד כאן, ומשמע דאפילו להשהות בתוכו חומץ מעת לעת מותר, מכל מקום התם מריקה ושטיפה בעינן. לכן נראה דבאמת סבירא ליה לתרץ המגן אברהם הכי ולזה כתב ולכן אם עמד בכלי חמץ בן יומו ושהא וכו' והיינו כיון שתחילת תשמישו בצונן אין החריפות יכול לעשות לשבח כשאין בן יומו שאי אפשר לו לעשות נותן טעם בר נותן טעם ומכל מקום אוסר כמו שכתבתי בס"ק כ"ד דחמץ בפסח לא הוי נותן טעם בר נותן טעם כיון דשמו עליו. טרחתי בזה משום דנפקא מינה טובא לדינא. מיהו בדין דחומץ חזק הסכים בחק יעקב לש"ך דגם כן לא הוי כבוש עד אחר מעת לעת וביורה דעה יתבאר עיין שם:

לב

[לב] [לבוש] הסכין וכו' נקי וכו'. דוקא בסתם סכין שמשתמשין בו גם בחמין אבל בסכין המיוחד לחתוך בו בצק אף חתך בו בפסח צנון ובצל מותר, וכתב רבינו ירוחם סוף נתיב ד' דוקא שידוע שהוא נקי וזה סייעתא למה שכתב מגן אברהם:

לג

[לג] [לבוש] שהזתים חריפים וכו'. דוקא אחר שנכבשו, איסור והיתר וש"ך ביו"ד סימן קי"ד, אבל הב"ח וט"ז ומגן אברהם כאן אוסרין אף קודם שנכבשו וכן כתב חק יעקב רק כתב דאם נחתך קודם גמר כבישה אחר שנתנו עליו מים לא מיקרי חריף, וצריך עיון דמסברא נראה דאם לקחו ממים וחותך בו הוי חריף דאין שרייתו במים משוי לה עצמו צונן דדוקא כשהם במים בכלי שהטעם נכנס מכלי למים הוא דלא מיקרי חריף, ומכל מקום נראה לעניות דעתי להקל אף קודם שנכבשו באין הסכין בן יומו ונחתך קודם פסח כי מצאתי בספר צידה לדרך שכתב דזתים אינם חריפים אף דפסק דבצל הוי חריף ואף דלדבריו אף בסכין בן יומו מותר מכל מקום אין לסמוך אלא באין בן יומו כי תמהתי על רמ"א ביו"ד סימן צ"ה באריכות גם רמזתיו לעיל ס"ק כ"ה. מיהו בחותך צנון ובצל יש להחמיר קודם פסח ואין בן יומו:

לד

[לד] [לבוש] דבכולי סכין. פירוש דבכל הזתים ודאי יש ששים נגד כל הסכין אלא שכל זית בפני עצמו שחותך אין בו ששים, ושוב לא פליט כל בליעות על ידי כבישתו. וכתב מגן אברהם דמי הזתים לכולי עלמא מותרין דפליטה בטל בהן בששים ואף דקיימא לן חתיכה נעשית נבילה ואם כן בעינן ששים נגד כל הזיתים מכל מקום הכא כיון שקודם פסח עדיין היתר הוא לא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה, ואף למאן דאמר דחמץ כיון דשמו עליו לא הוי נותן טעם בר נותן טעם מכל מקום לענין זה הוה ליה דין היתר דלא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה ואם נתבטלו קודם פסח נפל הכל כיון דהתירא בלע ונתבטל בששים מותרין גם הזתים כמו הבצלים בריש סימן צ"ו. ומגן אברהם החמיר שלא לאכלן בפסח דאפשר במשהו נשאר בתוכו, ועוד דהא בלאו הכי יש אומרים דחוזר וניעור כמו שכתב בסעיף ד', עד כאן. ותימא הא כתב הוא גופיה שם דבטעם ולא ממשו לכולי עלמא אין חוזר וניעור, ואפשר דכוונתו דכיון דסתם סכין אין נקי הוי כממשות איסור, אבל אי אפשר לומר כן דאכתי אינו נכנס בזתים רק טעמו, ואף שתמהתי עליו בס"ק י"א מתשובת הרשב"א מכל מקום כל שאר פוסקים סבירא ליה דטעמו בטל, ועוד הא יש פוסקים אפשר לסחטו מותר כמו שכתב ביורה דעה סימן ק"ו ומשמע דאף באיסור משהו לכן אין להחמיר:

לה

[לה] [לבוש] אם הכלי בן יומו וכו'. קשה הא לא נעשה כבוש עד אחר מעת לעת ואז הוי לפגם כמו שכתבו הט"ז וש"ך ביו"ד ריש סימן ק"ה ואין זה חריף כיון שיש בו מים, ועולת שבת השיג על הש"ך וכתב דבסוף מעת לעת נעשה כמבושל ולפגם לא הוי עד אחר מעת לעת, עד כאן, ולפי זה אם נוטל החמץ ממנו רגע קודם שנותן ההיתר אם כן הוי לפגם ומותר, וכן משמע במגן אברהם בס"ק ט"ז שתירץ דהפגימה והבליעה באין כאחת ודע דלא מיקרי כבוש אלא בלח וצלול:

לו

[לו] [לבוש] מותרין לכולי עלמא וכו'. פירוש אף למאן דאמר דזתים חריפים הם דבחתך בסכין חמץ אסור מכל מקום בזה מותר וכן משמע בטור והוא פשוט ולא כתבתי אלא לאפוקי מעולת שבת שהיה נבוך בזה וסבור דאסור לכולי עלמא קאי אף למאן דאמר דחמץ בפסח אין חוזר וניעור ומתוך כך פסק בדין דחתכו בסכין להתיר כיון שמביאין הרבה ביחד ונתבטל טעם הסכין בראשונים כולם מותרין כיון דאין חוזר וניעור דדוקא למאן דאמר חוזר וניעור אוסר משום משהו, ודוקא בחמץ בפסח ולא בשאר איסורין וחולק על הש"ך ביורה דעה סימן צ"ו ס"ק כ', ולא דק דהא הטור ושולחן ערוך סבירא ליה דאין חוזר וניעור אפילו הכי אוסרין, גם בטעמו ולא ממשו כתב הוא גופיה לעיל דכולי עלמא מודים דאין חוזר וניעור, ועוד הא בשולחן ערוך יו"ד סימן קי"ד אוסר אף בשאר איסורין, אלא ברור דבדבר חריף לא אמרינן סברא זו דנתבטל בראשונים כדמוכח באיסור והיתר וכאשר בררתי באליה רבה:

לז

[לז] [לבוש] נותנין בהם מים וכו'. כתב הש"ך ביו"ד סימן ס"ט דבעינן רוב מים אבל לדעת רמ"א שם לא משמע כן, ונראה לי דהכל לפי ראות עיני המורה, מגן אברהם, ומיהו ביו"ד סימן צ"ה וסימן קכ"ב משמע כש"ך וכן כתוב סימן קי"ד:

לח

[לח] [לבוש] פרוסת חמץ וכו'. אבל ככר חמץ לא בטל לכולי עלמא דהוי דבר שבמנין ומצה בלועה מחמץ לא הוי דבר שבמנין:

לט

[לט] [לבוש] משום דלא בדילו וכו'. קשה ממה שכתב הלבוש ביורה דעה סימן צ"ב דחתיכה שבלע משהו חמץ ונתערב באחרת דבטל ברוב והט"ז השיג באמת שם עליו דלא בטל ונקודת הכסף כתב דטעמא דלבוש דיבש ביבש לא בטל משום דבר שיש לו מתירין והיינו דוקא במינו אבל איסור זה שנבלע בחתיכה הוי אינו מינו כיון שכח אחר מעורב בו, עד כאן. ותמיהני הא כתב הלבוש כאן להדיא הטעם דלא בדלי ולא משום דבר שיש לו מתירין, עוד תימא ממה שכתבתי בס"ק ח' דלבוש סבירא ליה דחמץ לא הוי דבר שיש לו מתירין, ועוד קשה הא בפסח עצמו אי הוי דבר שיש לו מתירין אין חילוק בין מינו לבין שאינו מינו כמו שכתב בש"ך גופיה סוף סימן ק"ב, גם כבר פירשתי בריש סימן זה דאף שכח אחר מעורב בו הוי מין במינו. לכן נראה לי טעם הלבוש באורח חיים כיון דבלאו הכי הרבה פוסקים דיבש ביבש מותר יש לסמוך עליהם כשבלע רק איסור משהו דרבנן, וכהאי גוונא מחלק שיירי כנסת הגדולה סימן י"ט גם כלי שנתערב ועיין ס"ק ג' וכן נראה לי להורות:

מ

[מ] [לבוש] ואפשר לחלק וכו'. ובאיסור והיתר כתב דנתבטל (מלבושי יום טוב), וכן פסקו אחרונים ודוקא כשאכלו בערב פסח כמו שנתבאר סעיף ד':

מא

[מא] [לבוש] ויש מתיר בשניהם וכו'. באליהו זוטא עיין מה שהשגתי על עולת שבת וקיצרתי כיון דהעליתי דעיקר דיבש ביבש לא בטל בתוך הפסח וכן פסקו הב"ח וט"ז ביו"ד וכן נראה דעת השולחן ערוך לפי כלל המסור בידינו דעיקר כדיעה ראשונה שכתב בסתם וכמו שכתב בכנסת הגדולה להדיא לאפוקי מנחלת צבי שכתב דסבירא ליה לשולחן ערוך דבטל כיון שכתב שחולקין באחרונה כי נסתרה ממנו דרכו של שולחן ערוך, גם ראיה שמביא מסעיף א' דסגי בקליפה כמו שאר איסורים לאו ראיה כלל דשאני תערובת חמץ בעין ועוד יש לחלק ותדע דהא דין דלעיל הוא במוסכם כדמשמע בב"ח ודין זה הוא במחלוקת. כתב מגן אברהם סימן תס"ז יבש ביבש בפסח ונאכל אחד מהם שרי כמו שכתב ביו"ד סימן ק"י:

מב

[מב] [לבוש] ואנו נוהגין וכו'. ומכל מקום בריח נותן טעם לפגם ומשהו יש להקל (מגן אברהם), ועיין סימן תס"ז ס"ק י"ט, ובספק אם נגע להכלי יש להקל בהפסד ופשוט דלמאי דאוסרין נותן טעם לפגם אוסרין אפילו בהנאה דהא כתב בית יוסף בשם רשב"א דאין הפרש בין נותן טעם לפגם למשהו בריש סימן תמ"ז דאסור בהנאה וכן ראיה שהביאו ממתניתין נמי משמע הכי. דבר הנפסד עד שהוא כעפרא בעלמא אין אוסר המאכל, חק יעקב:

מג

[מג] [לבוש] והוא דבר וכו'. כגון שיש ששים כנגדו ועיין סעיף ב':

מד

[מד] [לבוש] אלא עד ששים וכו'. ודעת מגן אברהם דבטל ברוב כיון שנתערב לאחר פסח ובהפסד אפשר להקל וביבש ביבש אחר פסח דינו כשאר איסורים:

מה

[מה] [לבוש] ויוליך הנאה וכו'. הב"ח מחלק דבדבר לח לא מהני הולכת הנאה לים המלח ואפילו ביבש כשנתערב כזית ומרמ"א ולבוש משמע דלעולם מותר בהנאה על ידי פדיון הולכת הנאה לים המלח וכן דעת עולת שבת וכן עיקר דהא הרבה פוסקים מתירין אפילו באכילה ואחר פסח כשנותן כזית בכדי אכילת פרס, ועוד הא עיטור בטור סימן תמ"ח מתיר בהנאה אפילו חמץ בעין אחר ביטול לכן יש להקל בהנאה כשאין זית בכדי אכילת פרס, והט"ז ומגן אברהם חולקין ומקילין יותר ואינו כן מנהגינו. וזוכרני שפסק זקני הגאון זכרונו לברכה בחמאה ששרה בה פת וקמח דיוליך הנאת פת או קמח לנהר וימכור החמאה לכותים, וכן פסק במצה כפולה כשנמצאת אחר פסח דישליך הכפל לנהר גם הנאת הבלוע מאותו כפל ושיעורו בפרוטה והשאר למכור לכותים אבל אם היה ששים במצה נגד הכפל ישליך הכפל לנהר והשאר מותר אף באכילה והוא הדין בחיטה הנמצאת במצה אפויה אחר פסח אבל בנפוחה אסור לעולם כולו בהנאה אף דאיכא ששים אפילו נאפה קודם פסח וכן בנמצא אחר פסח, כל זה קבלתי מזקני הגאון זכרונו לברכה. וגיסי כתב בספר חק יעקב בסימן תס"א ס"ק להקל אחר פסח משום דמהר"מ ומגן אברהם קרי ליה חומרא בעלמא, ואני לא ראיתי בלשונם רק חומרא ולא בעלמא ובסוף סימן תס"א יתבאר מקבלת הגאונים שחמץ גמור הוא וכן בחק יעקב גופיה משמע שיש לאסור. ונראה בנתערב יבש ביבש בטל ברוב ומותר לבשל ואף ביורה דעה סוף סימן ק"ט יש מחמירין בזה ודאי יש להקל ואף שנתערב על ידי פירור נראה בזה להקל ולא אמרינן דהוי כקמח דהוא לח בלח ועוד דיש אומרים דגם קמח הוי יבש ביבש, ואם נודע תערובת קודם ועבר ואשהייה לדעת הב"ח כשיש בו כזית חמץ אף שאין בו כזית בכדי אכילת פרס כיון דאין בו ששים לא מהני פדיון ואסור בהנאה, אבל אם אין בו כזית אף שאין ששים מותר בהנאה על ידי פדיון, ודעת הט"ז אף בנודע מותר ועיין סימן תמ"ח סעיף ה', ולפי זה הוא הדין במין במינו כגון קמח בקמח כשנתבטל ברוב קודם פסח דמותר לאחר פסח בהנאה אבל באכילה אסור עיין ריש סימן תמ"ב. ואגב אזכיר מה שתמה בקונטרס אחרון בספר שער אפרים על בית יוסף שהקשה מנא ליה להמיימוני דאסור באכילה הא ראיה מפסחים דף מ' דהדר רבא מקמייתא, ולא קאמר שיוליך הנאה לים המלח, עד כאן. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהש"ס מיירי קודם פסח אבל בבית יוסף מיירי אחר פסח והוא ברור, ועוד דבש"ס מיירי מחמץ בעין והבית יוסף מיירי על ידי תערובת ודו"ק:

מו

[מו] אינו אסור בהנאה וכו'. אבל באכילה אסור (ריב"ש ח"י דלא כמגן אברהם), ולפי זה הוא הדין מין במינו כגון קמח בקמח שנתבטל ברוב קודם פסח דמותר לאחר הפסח בהנאה אבל באכילה אסורין, עיין ריש סימן תמ"ב:

מז

[מז] שמא יפול וכו'. ואם נפלה תוך המאכל אסור במשהו מהריא"ק פ"ו אבל מגן אברהם ס"ק ה' כתב המיקל לשער בששים לא הפסיד:

א

במשהו. וע' בתשו' בי"ד סי' קס"ג היכא דהוי ספק תערובות כ"ע מודים דשרי דהוי ספיקא במידי דרבנן שמא לא נתערב ושמא הלכתא כמ"ד דבטל ודע מ"ש המחבר ל' משהו ל"ד דהא בס"ו מתיר למכור התרנגולת חוץ כו'. אלא פחות מס'. מטעם דהוי דבר שיש לו מתירין. ועיין י"ד סי' ק"ב שכ' בשם רשב"א שחמץ לא הוי בכלל הזה שמתקלקל בשהייתו. ומטעם זה דייק הרמב"ם אבל בפת שאינו נפסד בהמתנתו ע"ש ולדעת הרא"ש שהחמירו ביה משום חומרא דבל יראה או משום שחוזר לאיסורו לשנה הבאה אפילו בתבשיל המתקלקל אסור אפי' משהו:

ב

לענין תבשיל. עיין ת' בי"ד סי' רכ"ב:

ג

נמי שרי. קדרה חמץ מנוקה מקודם פסח ובשל בה בפסח בטעות עיין ת' דבר משה סי' כ"ט:

ד

אינו חוזר. אפילו לא התירו חכמים קודם פסח אלא דנודע אח"כ שנתבטל ת' בית יהודה סי' ט"ו:

ה

בדבר יבש. ב' ככרות חמץ נתערבו בכמה ככרות מצה ח"י ופר"ח העלו דבע"פ דינם כשאר איסורים וחד בתרי בטל ובתשו' דבר משה סי' כ"ו העלה דאם עדיין אינם אפויות הוא דבטילין ולא אחר אפייתן דהוי דבר חשוב ע"ש באריכות דינים המסתעפים ממנו:

ו

ובכרכשות. ע' באר היטב מ"ש בשם מ"א ומזה רצה מוהר"ר מענדלין לאסור אפי' להשהותן ובתשובת שב יעקב י"ט למד סניגור על מנהג ישראל דלא קפדינן כלל למכרם ק"פ אפי' הנעשים עם שומים הנחתכים בסכין חמץ. מהא דאיתא בהג"ה עצמה וז"ל וה"ה אם נתערב משהו מדברים אלו כו' שאין להחמיר בתערובת ע"ש וכ' המ"א הטעם דהוי נ"ט בר נ"ט ועוד שמא לא היה הכלי ב"י. ומ"מ צ"ע דעכ"פ יש לסמוך בדיעבד אסתם כלים שאינם ב"י ונ"ט בר נ"ט כו' ומסיק דמ"ש רמ"א אם נתערב משהו היינו משום שומן דודאי כשנתערבה הרבה אסור הוא שיש לחוש לפרורי חמץ שבתוכה אבל יין מבושל כו' ע"ש. נמצא אף שאין ס' נגד החמץ בכלי שנתבשל מותר כי נתערב בפסח הואיל וסתם כלים אינם ב"י והוא נ"ט בר נ"ט ממילא מותרים להשהותן דהנה ע"כ איסור משהו אפי' בב"י קיל מכלי שאינו ב"י ושאין ס' נגד האיסור ע' י"ד ס"ס צ"ט וסי' ק"ב ס"ה ואף דהט"ז שם חוכך להחמיר מ"מ עכ"פ הסברא היא ברורה וא"כ כיון דנ"ט בר נ"ט באינו ב"י אפילו באינו ששים נגד איסור מותר מכ"ש במשהו אפי' ב"י היכא דהיא נ"ט בר נ"ט דמותר באחרון של פסח וה"ה להשהותן וא"ל דחורפיה מחלי' ליה לטעם חמץ מ"מ לענין הבליעה הוי רק משהו עיין תוס' פכ"ש. ואף דקי"ל סתם סכין שמנונית טח על פניו מ"מ אין מסתמא חמץ ע"פ ועיין בד"מ מ"ש בשם ת' הרא"ש בבצל שחתכו בסכין דלא חשש כלל להיותו חמץ טח ע"פ ועמ"א ס"ק ל"ז. ועוד בלא"ה יש טעם מנהג משום דהרבה פוסקים ס"ל דשום וכיוצא לא מיקרי דבר חריף ע' י"ד ריש סי' צ"ו ויש עכ"פ לסמוך עליהן ולהשהותו בפרט באיסור משהו ע"ש:

ז

בוסר בתשובה בי"ד סי' קס"ח הקשה הלא הב"י כתב בי"ד סי' כ"ו דבוסר דינו כצנון וחלתית ע"ש ובסי' קס"ט הקשה עוד הלא ע"י דיכה ודאי דפלט אפי' בצונן ע' י"ד בדין תבלין עד שהשיג על דברי רמ"א שמתיר אפי' בפסח ע' ח"י והגאון הצ"צ תי' בדוחק אפשר לומר הואיל והמים אגור בתוכה אין כאן דוחק בדיכה ע"ש:

ח

אינו אסור. ואף דחמץ ישראל ביד עכו"ם וקיבל העכו"ם אחריות דצריך ביעור מדרבנן ואפ"ה אחר פסח אסור היינו משום דחמץ זה צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תקנו שזהו לאו ביעורי' ודומה לביטל ולא ביער:

א

א) [סעיף א'] חמץ בפסח אוסר וכו' מדאו' הוי חמץ כשאר איסורים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא. מ"א ריש הסי' והרמב"ם פט"ו מהלכות מ"א דין ט' כתב הטעם משום דהוי דבר שיש לו מתירין יעו"ש והביאו ב"י. וכתב הרמ"א בתשו' סי' כ"ח היכא דאיכא עוד צד להקל אפשר לסמוך על מ"ש המרדכי דיש לסמוך אשאלתות ויש להקל ולבטל חמץ בששים כמו שאר איסורים. וכ"כ בתשו' מ"ב סי' ס"ט והובא ג"כ במ"א לקמן סי' תס"ז ס"ק ל"ג ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכין ע"ז אלא א"כ דאיכא עוד הרבה צדדים להקל. ח"י או' א' חק יוסף או' א' מק"ח או' א' ח"א כלל קכ"א או' ח'.

א

ב) וכתב בזוה"ק פ' כי תצא דרפ"ב ע"ב וז"ל מארי דפסחא בזמנא דשליט עלייהו ליל שמורים כלהו צריכים למיהוי שמורים ונטורים מחמץ ושאור בכל שהוא וכל מאכלים ומשקים כלהו נטורין. ומאן דנטיר לון מחמץ ושאור גופיה איהו נטיר מיצה"ר לתתא ונשמתא לעילא ואתמר ביה לא יגורך רע דהא אתעביד גופיה קודש ונשמתיה קודש קדשים ואתמר ביצה"ר וכל זר לא יאכל קודש והזר הקרב יומת עכ"ל. והבאה"ט כתב כן בשם האר"י ז"ל וכעת לא מצאתי כתוב כן בכתבי האר"י ז"ל אשר בידינו כ"א בס' מ"ח במס' ניסן פ"ג או' ד'.

א

ג) שם. בין במינו בין שלא במינו וכו' ר"ל בין שלא במינו דבעלמא בשאר איסורין אזלינן בתר טעמא ובין במינו דבשאר איסורין משערינן בס' כמ"ש ביו"ד רסי' צ"ח יעו"ש הכא גבי חמן לא יש חילוק ואוסר במשהו אפי' בהנאה.

א

ד) שם. בין במינו וכו' מינו כגון קמח של חיטים חמוצות שנתערב עם קמח חטים שאין חמוצות שלא במינו כגון קמח של חטים חמוצות שנתערב עם קמח של מין אחר שאינו חמוץ או לתבשיל וכדומה. ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ג'.

א

ה) שם. במשהו וכו' ל"ד אלא פחות מס' קרי משהו א"נ במשהו שהשביח התערובת ונמכר יותר ממה שהיה נמכר מקודם דאלת"ה הרי כתב המחבר לקמן סי' תס"ז סעי' יו"ד על תרנגולת מבושלת שנמצא בה בפסח חטה מבוקעת שמותר למכרה וכאן כתב דבמשהו אוסר בהנאה אלא ודאי כדאמרן. פר"ח. והמאמ"ר שם או' ט"ז כתב דשם בחטה סמך על הרא"ש דחטין אפי' הן מבוקעות לאו חמץ גמור הוא ולכן לענין הנאה סמך להקל יעו"ש ועיין עוד בדברינו לשם בס"ד.

א

ו) שם. במשהו וכו' בין שממשו של חמץ נימוח בין שישנו בעין וליכא אלא טעמו הוי במשהו. הרשב"א בתשו' סי' ל' וג"ן. וכן מתבאר מדברי המחבר בסי' זה ובסי' תס"ז. פר"ח. וכן הסכים המט"י דגם בטעמו לבד אוסר במשהו יעי"ש. ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ד' ולענין אם מותר למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו עיין לקמן או' י"ג.

א

ז) שם. במשהו וכו' ואפי' משהו מחמץ נוקשה דאסור מדרבנן. פר"ח. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ט דאם נפל חמץ נוקשה לתוך המאכל אסור לאכלו בפסח אבל מותר להשהותו לאחר הפסח יעו"ש. מיהו המ"א סק"ה כתב בשם ליקוטי מהרי"ל דחמץ נוקשה אפי' בתוך הפסח בטל בס' כיון שאין בו כרת והביא מ"ש בפסקי מהרא"י סי' קפ"ו דאוסר במשהו והשיג עליו וסיים דהמקל כמהרי"ל לא הפסיד יעו"ש. וכן הסכים הנה"ש או' ב' ער"ה או' ט' מק"ח או' ז' ר"ז או' ח"י. ח"א כלל קכ"א או' י"ג. מגן האלף. אמנם מי פירות עם מים אף דהוי נוקשה אוסר במשהו. מק"ח שם. ועיין לקמן או' רס"ח.

א

ח) שם. במשהו וכו' ואם נתערב מאיסור שנאסר במשהו בתבשיל אחר דהוי תרי משהו מסיק הט"ז ביו"ד סי' צ"ב ס"ק ט"ז שאם נאסרה חתיכה במשהו ונפלה לקדירה אחרת וסלקוהו אין פליטתה אוסרת במשהו דתרי משהו לא אמרינן אבל לח בלח שנתערב בדרך זה נאסר לעולם במשהו יעו"ש. וכן הסכים הפר"ח לדברי הט"ז וכן מסיק א"ר או' א' להקל בחתיכה שנאסר במשהו ונפלה לתבשיל אחר שיש רוב כנגדו ומכירין החתיכה וסלקוה אבל אם אין מכירין הכל אסור יעו"ש. אמנם הש"כ בנה"כ שם השיג על דברי הט"ז הנז' במ"ש להתיר בחתיכה שנאסרה במשהו ונפלה לקדירה אחרת וכתב שכן נוהגין כל בעלי הוראה לאסור כל התערובות יעו"ש. וכן הסכים העו"ש בסי' זה או' א' וכתב ודלא כהט"ז יעו"ש. וכ"כ המ"א בסי' תס"ז ס"ק י"ג. ח"י בסי' זה או' ה' וסי' תס"ז או' כ"ז. חק יוסף או' ו' מט"י וכתב שכן מוכח מדברי מרן ומור"ם ז"ל וכ"ה המנהג בעיר אלגזאייד יעו"ש. ר"ז או' ט"ז. ח"א כלל קכ"א או' ח' מיהו בספק איסור משהו כתב הרב בית יהודה דף ק"ט דתערובת שני מותר וכן הסכים יעו"ש. וכ"כ הרב ב"ד סי' קס"ג דאם יש לספק דלא נכנס מהחמץ בתערובת ב' אלא נשאר כל החמץ בתערובת א' לכ"ע מותר יעו"ש. והב"ד הער"ה או' ד' אלא שכתב שמדברי מ"א ס"ק כ"ו משמע דאע"ג דיש לספק שמא נשאר החמץ בתערובת א' אסרינן יעו"ש.

א

ט) חטה שנמצאת בקדרה נאסרה הכף שהגיסו בה הקדרה. שמוה בקדרות אחרות (ר"ל הגיסו בה קדרות אחרות) כולן אסורות. טור סי' תס"ז. ח"א שם. וכ"כ א"ר בסי' זה סוף או' א' דכף הבלוע ממשהו אוסר במשהו. והגם דבחתיכה שנאסרה במשהו ס"ל להא"ר דאינה חוזרת ואוסרת במשהו כמ"ש באו' הקודם כבר כתב הא"ר שם הטעם דדוקא מחתיכה לא יכול משהו להתפשט אבל מכף שאין לו טעם מעצמו אפשר להתפשט יעו"ש ור"ל שהחתיכה שיש בה טעם כשפולטת פולטת מעצמה ג"כ והו"ל משהו דמשהו אבל הכף שאין בו טעם כשפולט פולט כל המשהו שבלע ולפיכך אוסר הקדרות שהגיסו בו אח"כ.

א

י) אחד שבישל דגים במחבת של חמץ שלא נשתמש בו ימים הרבה והכף שהגיס בו הגיס בו אח"כ תבשיל אחר וממנו נתנו קצת לתבשיל אחר. עיין שבו"י ח"א סי' כ"א שכתב דאין להקל בזה (והיינו לדעת מור"ם ז"ל לקמן סעי' יו"ד דאוסר טעם לפגם בפסח יעו"ש) אלא א"כ שיש בלא"ה צד להתיר ובכאן יש עוד צד להתיר טעם לפגם אף בפסח בדיעבד אחר שני חדשים (ומשמע דאף מה שנתבשל במחבת מותר בדיעבד) ובתנאי כפול שלא יהיה דבר המתבשל בו דבר חריף (עיין ביו"ד סי' צ"ג בהגה ובסי' קכ"ב סעי' ג' בהגה) ומזה יש ללמוד המחמיר בכיסוי קדירה אעפ"י שאינה ב"י מ"מ אחר ב' חדשים יש להתיר ומיהו לכתחלה בכל האיסורים אסור להשתמש בכלים שאינם ב"י בלא הגעלה אף שלא נשתמש בהם שנים הרבה ומכ"ש בחמץ יעו"ש. והב"ד שע"ת או' ב' מיהו בשו"ת חכם צבי סי' ע"ה כתב להתיר דוקא אם נשתהה יב"ח אחר שבשלו בה חמץ והסכים עמו הרב נפתלי כהן זצ"ל כמ"ש שם בסי' ע"ו וכ"פ בסי' פ' יעו"ש. ויתבאר עוד זה לקמן סי' תנ"א או' ד' יעו"ש.

א

יא) ככר של בעה"ב של חמץ שנתערב בתוך ככרות של מצה אפי' נתערב באלף כולן אסורות באכילה ובהנאה מפני שהוא דבר שבמנין (כמ"ש ביו"ד רסי' ק"י) ויראה לי שאפי' לאחר הפסח אסורין ואם נחתך הפת או נבצע מותר לאחר הפסח. ויש מי שאומר לאחר הפסח מותרת (היינו אף אם עודנו שלם) שהרי התירו כל תערובת חמץ אחר הפסח אף שאיסורו במשהו ולא יהא דבר שבמנין חמור מהם שאיסורו במשהו. ובזה אני מחמיר שהרי עשו תערובת דבר שבמנין כגוף האיסור בעצמו. ס' בית מועד. ברכ"י או' ב' וכ"פ הפר"ח בסי' תמ"ח סעי' ג' לאסור גם לאחר הפסח יעו"ש. ועיין לקמן סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד.

א

יב) שם. אפי' בהנאה. ואסור ג"כ להשהותו לאחר הפסח כדלקמן סי' תס"ז ססעי' יו"ד. שו"ג או' ג'.

א

יג) שם הגה. וצריך לשרוף הכל וכו' וכ"כ לקמן סי' תס"ז סעי' יו"ד בהגה דאפי' בחטה שנמצאת בתבשיל דאין שם אלא טעמו ולא ממשו דהא אחר שמסירין החטה ליכא אלא טעם בלבד נוהגין לשרוף את הכל יעו"ש וכ"כ הלבוש. וכ"פ הב"ח בסוף הסי' א"ר או' ב' ח"א כלל קכ"א או' ח' וכ"כ המט"י דמנהגם בעיר אלגזאייר יע"א להשליך הכל לאיבוד יעו"ש. מיהו הפר"ח חולק וס"ל דיכול למוכרו לגוי חוץ מדמי איסור שבו יעו"ש. וכ"פ מהריק"ש ושו"ג. וכ"נ דעת המאמ"ר או' ב'. והח"י או' ב' כתב דבמקום הפסד מרובה מאד או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ משהו שמעורב בו לים לא הפסיד כי יש לו על מה לסמוך יעו"ש. וכן מסיק הגאון מהרי"ש בשו"ת שבסוף שיטתו סי' י"ט להלכה ולמעשה דהסומך על ח"י במקום הפ"מ למכור לגוי לא הפסיד וכ"ש בתרי משהו דשרי יעו"ש. והביאו מחב"ר או' א' יעו"ש. והר"ז או' ב' פסק דדוקא היכא דאין בתערובת ממשות החמץ אלא רק שנפלט לשם טעם חמץ משהו ויש הפסד גדול אז יש לסמוך על המתירין למכרו לעכו"ם יעו"ש. וכ"כ המט"י שם דגם לדעת האחרונים אין להתיר אלא בהך גוונא דחטה בתרנגולת דלא נשאר כלום מגוף האיסור אבל אם יש לחוש שיש ממנו שום ממשות דינו כיין נסך דאין לו תקנה יעו"ש. אבל בתערובת יבש ביבש לד"ה יכול למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אבל אסור לו ליטול מהעכו"ם דמי כל התערובת עם החמץ שבתוכו ולהשליך דמי החמץ שבו לים שאין תקנה זו מועלת אלא לע"ז אבל לא בשאר איסורי הנאה. ר"ז שם. וכ"כ בתשו' ב"ד סי' ע"ה דחמץ שנתערב במצה ביבש דק"ל דאפי' באלף לא בטיל כמ"ש לקמן סעי' ט'. יש לו תקנה בפדיון שיוליך דמי החמץ לים המלח וזהו לכ"ע יעו"ש. ומתוך הדברים אתה למד דלר"ז אסור ליטול מהעכו"ם דמי כל התערובת. להשליך דמי החמץ לים ולח"י וב"ד נראה דשרי ומ"מ יש להחמיר כהר"ז ולמכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו.

א

יד) שם בהגה. מיהו כלים שנתבשל בהם מותרים וכו' ומותר לכתחלה להשהותם עד לאחר הפסח וכמ"ש רסי' תנ"א. מ"א סק"א. ועיין בדברינו לשם או' ה'. ואפי' נתבשל בהם תבשיל שכולה חמץ אלא רק יצניעם בחדר שאין משתמשין שם ודי. עו"ש או' א' א"ר או' ג' מק"ח אות ג' ואם נתערב כלי חמץ בכלי יו"ט עיין לקמן או' רי"ז ורי"ח.

א

טו) ואם הניח דבר חם בכלי חמץ אינו אוסר אלא כדי קליפה. מגן האלף. פת"ע או' ד'. טהור מלוח וטמא טפל שנגעו זה בזה גם בפסח יש להתירם ולכן אם נפל חמץ על בשר מלוח אינו אוסר. עטרת שלמה דף י"ח בדיני לב. והביאו ח"י או' ו' וכתב דאין להתיר רק במקום הפסד או מניעת שמחת יו"ט והא דאסרו בחטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה כמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' י"ד משום דנמלחה עמה יעו"ש. ומיהו אם ההיתר צלול מלוח וטמא טפל אוסר במשהו. א"א או' ט"ז.

א

טז) שם. אלא קליפה. ושיעור כדי קליפה היינו שתהא גסה קצת כדי שתוכל להנטל כולה כאחת. הרשב"א בתה"א בית ד' שער א' בסופו. וכ"כ ב"י ביו"ד סי' צ"ו בשם הר"ן. ש"כ שם ס"ק כ"א. פר"ח שם או' י"ט בל"י שם או' כ"ה. חכ"א כלל מ"ב או' י"א.

א

טוב) שם. או נטילת מקום. שהוא כעובי רוחב אצבע. כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"ה סעי' ד' וכל מקום שנזכר רוחב אצבע הוא גודל של אדם בינוני כמ"ש בהרמב"ם ה' ס"ת פ"ט יעו"ש. ועיין לעיל סי' י"א או' י"ד.

א

חי) שם. שחם בחם בלא רוטב וכו' שאם היה ברוטב אוסר במשהו כנז"ל.

א

יט) שם. שחם בחם בלא רוטב וכו' ואפי' מקום לחות רב כלחות מוהל היוצא מן הבשר בשעת מליחה נידון כיבש בלא רוטב ודי בקליפה או בנטילת מקום דאין נאסר החתיכה אלא א"כ יש רוטב ממש. הרשב"א בתשו' סי' קע"ו. ובזה מבואר דברי הש"ע. עו"ש או' א' זכ"ל.

א

ך) שם. די בקליפה וכו' לאו דוקא אלא כדי נטילה כמבואר ביו"ד סי' ק"ה. ח"י או' ז' וכ"כ הפר"ח. מק"ח או' ד' ר"ז או' ה' ועיין לקמן סי' תס"א סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

א

כא) שם. די בקליפה וכו' ואם נתבשל בלא קליפה יש לאסור במשהו. עו"ש שם. וכ"מ מדברי מ"א סי' תס"ז ס"ק ל"ג. וכ"כ א"ר בסי' זה או' ו' חק יוסף או ח' ר"ז שם. ונראה דעכ"פ יש להתירו בהנאה. ח"י או' ט' ועיין לקמן סי' תס"ז או' ר'.

א

כב) שם. כשאר איסורין. עיין מאמ"ר או' ג' מ"ש בזה וסיים שמדברי המ"מ שמשם מקור דברי הש"ע משמע דהגירסא האמיתית בשאר איסורים בבי"ת יעו"ש. ועוד עיין במט"י מ"ש ליישב בזה יעו"ש.

א

כג) שם. ושניהם חמין. שהיד סולדת בהם. ר"ז או' ה' ושיעור יד ס"ב עיין לעיל סי' שי"ח סעי' י"ד ובדברינו לשם או' קמ"ג.

א

כד) שם. ואין שם דבר המפעפען וכו' משמע שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד שיש בה שומן אוסרת כולה אעפ"י שהאיסור כחוש מ"מ ההיתר מפטם ליה כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה לענין צלי וכן מצות המשוחים בשומן ונגעה אחד מהם בחברתה במקום שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחבירתה כולה ומיהו אם נגעה בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי (ע"י נטילת מקום) דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רועב אפי' ההיתר שמן כיון שאין האיסור שמן. מ"א סק"ב. ח"י או' ח' א"ר או' ה' חק יוסף או' ז' מק"ח או' ה' ח"א כלל קכ"א או' י"ב. ולענין שאר המצות. שנגעו במצה זו כיון דיש פו' בשאר איסורים דלא אמרי' כלל אזיל היתר ומפטם ולכן במצה המשוחה בשמן שנגעה בחמץ גמור יש להתיר האחרת הנוגעת בזו שנאסרה ע"י קליפה או שימכרם לעכו"ם ואם אינה חמץ גמור רק נפוחה או כפולה ונגעה בצד האחר יש להתיר האחרת שנגעה בו ואין חילוק בזה אם נגעה חוץ לתנור או בתנור דאפי' נגעה בתנור לחמץ. ושאר מצות שבתנור שאינם נוגעות מותרים שהרי עכ"פ המשוחים אינם משוחים כ"כ עד שיזוב מהם השומן דא"כ בלא"ה אסור מדין בו"ח כדאיתא ביו"ד סי' צ"ז דק"ל דאינו מפעפע בכל הכלי רק דוקא בבישול. ח"א שם וכתב ודלא כהמק"ח שהחמיר בזה יעו"ש.

א

כה) שם. ואין שם דבר המפעפען וכו' חלה שנגעה בלחמים משוחין בשמן מפעפע בכולו דהיתר מפטם ושמן זית מפעפע. א"א או' ב'.

א

כו) חטה חמוצה שנמצאת בתוך הקדרה שטמנו בה חמין בשבת. עיין בתשו' רע"א סי' כ"ו שהתיר בפשיטות שאר הקדירות והתבשילין שבתוכם ואף דמצוי וע"פ הרוב הרתיחה עולה וזב על רצפת התנור וק"ל דמפעפע בכולו מ"מ הוי איסור בלוע ואינו יוצא מכלי לכלי בלא רוטב זולת אותן הקדירות הקרובות דקרוב דזב תחתיהן אסורות והכל לפי ראות עיני המורה יעו"ש. ופשוט דהוא באופן דאין חוששין משום ריחא מילתא. פ"ת.

א

כז) שם הגה. ובדין ריחא מלתא וכו' כתב השו"ג או' ט' דהנזהרים לאכול מצה מחטים ברורים מאכילת עכבר נזהרים דאין שואלין כליהם לאין נזהרין ואין נשאלין מהם ולא עוד אלא שיש מהם שאין טומנין חמין בתנור א' עם שאינו נזהר וכתב הוא ז"ל דהנזהר בזה שלא להטמין בתנור א' הפריז על המדה דרוחא לאו מלאא היא ושכן א"ל מהרי"ד ז"ל יעו"ש. ועי"ש בסי' תנ"ג או' ה' דכתב דמיתרים ג"כ בכליהם של אינם נזהרין וכ"ש למי שנזהר לאכול בפסח שמורה משעת קצירה דשרי בכליו של שאינו נזהר יעו"ש. וכ"פ בהלק"ק ח"א סי' ק"ג. וכ"כ בס' אורחות יושר פי"א בפשיטות יעו"ש. זכ"ל. רו"ח סי' תנ"ג או' ו' ובספרו מועד לכל חי סי' ב' או' כ"ה. יפ"ל. ועיין עוד מזה לקמן סי תנ"ג או' כ"ז.

א

כח) שם בהגה. לענין תבשיל שיש בו חמץ וכו' ובפת אין שייך ריחא כמ"ש לקמן סי' תס"א סעי' ה' יעו"ש. וכן בע"פ משש ומעלה אין ריח אוסר כמ"ש לקמן או' מ"ח.

א

כט) שם בהגה. יש מקילין וכו' וכ"כ בתשו' מהרי"ל סי' קפ"ו יעו"ש. ומ"ש ר"ת (לקמן סי' תס"א סעי' ה') דריח פת בפת אינו אוסר ומשמע דתבשיל אוסר אזיל לשיטתיה דפסק כרב ואנן ק"ל כלוי. מ"א סק"ג.

א

ל) שם בהגה. במקום דהיה מותר בשאר איסורים. דהיינו לכתחלה בצלי צריך שיהיה התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים ופיו פתוח ושלא יגעו זה בזה. ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו מותר אפי' בתנור קטן ופיו סתום. ובמבושל בקדרה זה לעצמו וזה לעצמו אפי' בתנור קטן ופיו סתום מותר ואעפ"י שפי הקדרות מגולה ולדעת מור"ם צריך שיהיה התנור פתוח קצת ובדיעבד אפי' בתנור קטן והוא סתום והאיסור וההיתר שניהם מגולים בתוך התנור שרי כמ"ש ביו"ד סי' ק"ח סעי' א' וסעי' ב' יעו"ש. וע"ז קאמר מה שמותר בשאר איסורין בדיעבד יש מקולין ג"כ בחמץ אבל מה שמותר בשאר איסורין לכתחלה שרי בחמץ לכ"ע דלית ביה דין ריחא. ועיין לקמן או' ל"ד.

א

לא) ותנור שמחזיק י"ב עשרונים היינו שקרקעית התנור יהיה מחזיק לאפות בו י"ב עשרונים (ושיעור עשרון עיין לקמן רס"י תנ"ו) של מצה שהוא עובי טפח פחות משהו. פר"ח ביו"ד בקו"א סי' צ"ז. סול"מ כלל ל"ה משם תורת אשם. וכתב הרב מחוקק יהודה בסי' זה או' ד' בחוקת עולם שכן עיקר. וכ"כ הר"ז או' ט' וזה בפורנ"י שאופין בו בקרקעית התנור אבל בתנור שאופין בו בגובה ומדביקין בדפנותיו צריך שיהיה מחזיק בדפנותיו י"ב עשרונים. כרתי שם בסי' ק"ח או' ד' וכתב חכ"א בבי"א שער או"ה או' ס"ב דהתנור שאופין בו בגובה ואופין בדפנותיו צריך שיהיה בכל צד מצדדיו י"ב טפחים וחצי דהיינו ב' אמות וחצי טפח וגבהו צריך שיהיה אמה. ופורנ"י שכתב הפר"ח שאופין בקרקעיתו צריך שיהיה שמונה אמות ורבע בקירוב על ח' אמות ורבע יעו"ש. במקומות שמטמינין לשבת בת"ג מסדרין שורה ע"ג שורה זה ע"ג זה עד למעלה אין לו דין ת"ג שהמקום דחוק. א"א סוף או' ד'.

א

לב) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' וכן ראוי לנהוג לכתחלה ברכ"י או' ה' בשם מהר"א אזולאי ז"ל. ולדינא נלע"ד דאינו אוסר אלא כדי קליפה או כדי נטילה והריח סובב כל מקום מבחוץ וצריך לקלוף כולו. צל"ח פסחים ט"ו ע"ב. פת"ע או' ד' ואם א"א לקלוף ויש הפ"מ יש לסמוך אמקילין כמ"ש באו' שאח"ז.

א

לג) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' מדהביא ס' המחמירין באחרונה נראה שדעתו לפסוק כן אמנם מור"ם גופיה ביו"ד סי' ק"ח כתב סברת המקילין באחרונה וסיים דבמקום הפסד יש לסמוך על המקילין ולענין מעשה נראה דזה עיקר. תשו' ב"ד סי' רכ"ב. וכ"כ הפר"ח דלענין דינא כיון דאיסור משהו מדרבנן יש לסמוך אמתירין יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים דבמקום הפ"מ יש לסמוך על המקילין וכמ"ש לקמן או' ל"ה.

א

לד) שם. ודוקא במקום ששייך בו ריחא וכו' פי' כגון דהתנור קטן ואין מחזיק י"ב עשרונים והוא סתום והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור בזה אנו מתירין בדיעבד בשאר איסורין כמ"ש ביו"ד סי' ק"ח אלא דבמצה אסור בזה (היינו לדעת המחמירין) אבל אם התנור גדול אפי' הוא סתום או שאחד מן התבשילין הוא מכוסה הן של חמץ הן של מצה מותר דבזה אין שייך ריחא כלל. ט"ז סק"ג. ועיין לעיל או' ל'.

א

לה) שם בהגה. אלא דבשאר איסורים לאו מלתא היא וכו' וביו"ד שם הכריע רמ"א דבמקום הפסד יש לסמוך על המקילין והוי כמו שאר איסורים. ט"ז שם. וכ"כ מ"א סק"ד. ח"י או' יו"ד. חק יוסף או' ט' ומשמע ביו"ד שם אפי' בתנור קטן וסתום אבל בגדול או בקטן ופתוח מותר אפי' באין הפסד ודלא כעו"ש. א"ר או' ז' וכתב שם המ"א דהא דכתב מור"ם ז"ל ובמקום הפסד יש להקל דוקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא אבל בסתום לגמרי וקטן אין להקל בחמץ אפי' במקום הפסד יעו"ש וכ"כ א"ר שם. אבל ח"י שם כתב דאפי' בתנור קטן וסתום מכל צד יש להקל ודברי המ"א אין מוכרחים יעו"ש. וכ"כ חק יוסף שם. וכ"כ כו"פ ביו"ד שם או' י"ד. נה"ש או' ג' מק"ח או' ו' ר"ז או' יו"ד. ח"א כלל קכ"א או' ח"י. וכ"ז בצלי אבל בבישול גם המ"א כתב שם דבדיעבד שרי אלא שכתב דחמין הטמונין דינו כצלי ומכ"ש צלי קדר כדרך שעושין ביו"ט אבל כשבישל בתנור לפי שעה אף שסתם התנור אין להחמיר יעו"ש. וכ"כ המק"ח שם. אבל הח"י שם כתב דאף בהטמנת שבת יש להקל בהפ"מ או לצורך שמחת יו"ט כמו בשאר איסורים. וכ"כ א"ר שם. נה"ש שם. ר"ז שם. ח"א שם. והער"ה או' ז' כתב דצלי קדר מותר אפי' לכתחלה כמו מבושל. ועיין לעיל או' ל'.

א

לו) ואם האיסור דבר חריף וכ"ש אם ההיתר דבר חריף ריחא מלתא היא ואפי' בדיעבד אסור אם שניהם מגולים אבל אם א' מהם מכוסה אפי' בבצק בעלמא מותר. מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד סי' ק"ח סעי' א' י"א דה"ד בתנור קטן וסתום אבל בת"ג ופתוח אפי' דבר חריף מותר. רש"ל פג"ה סי' ט"ו. ב"ח שם בסוף הסי' וי"א דאפי' בת"ג ופתוח אסור בדבר חריף. רמ"א ז"ל בספרו תו"ח כלל ל"ה דין ב' ט"ז שם סק"ה. ש"כ שם סק"ט. בל"י שם או' יו"ד. חו"ד שם או' ח' חכ"א כלל ס"ב או' ה' ר"ז בסי' זה או' י"א. וכתב ח"י בסי' זה או' יו"ד דה"ד בהיתר דבר חריף נאסר בכה"ג משא"כ באיסור דבר חריף דיש להתיר בהפ"מ או לצורך שמחת יו"ט אפי' בתנור קטן וסתום יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל קכ"א או' ח"י דאם ההיתר דבר חריף אפי' בת"ג ופתוח אסור אפי' בהפ"מ מיהו בספרו חכ"א שם כתב להתיר בהפ"מ אפי' בהיתר דבר חריף בת"ג ופתוח יעו"ש ואפשר דשם בשאר איסורין כתב להתיר משא"כ בחמץ דאיסורו במשהו. ודע דדבר חריף מיירי שרוב התבשיל חריף כמ"ש ביו"ד סי' קכ"ב סעי' ג' בהגה יעו"ש. וכ"כ האחרונים.

א

לז) ומ"ש מור"ם ז"ל אבל אם אחד מהם מכוסה אפי' בבצק מותר כתב הש"כ שם סק"י בשם או"ה דלכתחלה טוב להחמיר וכ"ה דעת הא"ר בסי' זה או' ז' אבל הכנה"ג בהגה"ט שם או' כ"ה כתב דלא נמצא זה באו"ה שלפנינו והגם דמור"ם ז"ל בתו"ח הביא זאת הגי' מ"מ הכא בהגה חזר בו ואף לכתחלה שרי יעו"ש. וכ"כ הבל"י שם או' יו"ד. וכ"ה דעת האחרונים. מיהו אם משח הכיסוי בשומן או שלשו עם שומן דינו כמגולה. תו"ח שם דין ד' פר"ח שם או' ט' כרתי שם או' י"א. חכ"א שם. וכ"ז בצלי אבל בבישול שרי כשהתנור פתוח קצת אבל אם הוא סתום מכל צד כדרך שמטמינין החמין לצורך שבת אסור. חק יוסף או' ט' ועיין לעיל או' ל"ה.

א

לח) י"א דכל מקום דאמרינן ריחא מילתא ואוסר בדיעבד ה"ד דליכא ס' מן ההיתר נגד האיסור אבל בדאיכא ס' מן ההיתר אפי' בכל מה שבתנור מבטל האיסור ולצורך הפסד יש לנהוג כן. מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד שם סעי' א' ולצורך הפסד היינו הפ"מ. אבל במקום שאין הפסד צריך בכל חתיכה וחתיכה בפ"ע ס' לבטל אפי' כל החתיכות נוגעות זו בזו. ש"כ שם ס"ק י"ג.

א

טל) וכ"ז כשריח החמץ אינו פוגם בהיתר אבל אם הוא לפגם בהיתר יש להתיר בכל ענין אפי' אין שם הפ"מ כיון שיש מתירין אפי' טעם לפגם וכן עיקר. ר"ז או' י"ב. ועיין ביו"ד סי' ק"ג וק"ד איזו דבר קרוי לפגם יעו"ש.

א

מ) שני קדירות זה ע"ג זה ותחתונה מגולה זיעה כממש כמ"ש ביו"ד סי' צ"ב סעי' ח' ולקמן סי' תנ"א במיא סק"ל ואסור אף דיעבד שנבלע בקדירה עליונה ומשם לתבשיל. א"א סוף או' ד'.

א

מא) מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה והתיר הגאון חמי בדיעבד. ח"י או' יו"ד. א"ר או' ז' מק"ח או' ו' ר"ז או' י"ג. ח"א כלל קכ"א או' ח"י.

א

מב) ואסור להריח לחם חם בפסח. או"ה כלל ט"ל. ח"י שם. א"ר שם. מק"ח שם. ועיין לעיל סי' תמ"ג או' י"ג ולקמן סי' תמ"ח או' ח'.

א

מג) [סעיף ב'] חמץ שנתערב וכו' וה"ד שלא עירבו במזיד אבל עירבו במזיד כגון שצריך לעשותו   ולתקנו עם חמץ כגון אלמור"י (פי' מורייס והוא שומן דגים שמערבין בו חמץ) אסור אפי' אחר הפסח וצריך לבערו קודם פסח. ב"י בשם רי"ו. ומשמע שם דאפי' לא עירבו בכוונה אדעתא להשהותו אסור. מ"א סי' תמ"ב סוף סק"א. ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח אסור אפי' בהנאה אלא א"כ פודה את החמץ שבתוכו או מוכר לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כדין חמץ שנתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח. ר"ז שם או' ו' ועיין לקמן סעי' י"א.

א

מד) שם. משש שעות ולמעלה וכו' ואעפ"י שלוקין עליו מה"ת כיון שאין בו כרת הרי הוא כשאר איסורין ובטל בס' ב"י. ט"ז סק"ד. והיינו לאוכלו בו ביום אבל אם מותר לאכלו בפסח ית' לקמן סעי' ד' יעו"ש.

א

מה) שם. אינו אוסר במשהו וכו' ולפיכך הוא מתבטל בס' כשאר איסורין אם נתערב לח בלח ואם נתערב יבש ביבש נתבטל ברוב כמו בשאר איסורין. ר"ז או' ח"י. ועיין לקמן סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד.

א

מו) שם. אינו אוסר במשהו וכו' ומשמע מסתימת דברי הש"ע דאין חילוק דבין אם נתערב במינו או בשאינו מינו בטל בס' כשאר איסורין. וכ"כ הלבוש. עו"ש או' ב' א"ר או' ח' פר"ח. מיהו הער"ה או' ח' כתב דיש לחוש לדעת הרמב"ם והרמב"ן ור' יונה והרשב"א דחמץ מיקרי דשיל"מ ובע"פ משש שעות ומעלה מין במינו מיהא אסור במשהו ואם הוא תבשיל המתקקל לכ"ע בע"פ אפי' מין במינו בטל אבל בתוך הפסח בכל גוונא אסור יעו"ש. ועיין בתשו' ב"ד סי' קע"ב.

א

מז) שם. אינו אוסר במשהו וכו' ואם נתערב בפחות מס' לח בלח יש להתיר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו וכ"ש יבש ביבש דאפי' נתערב בפסח דיוכל למכור חוץ מדמי איסור שבו. א"א בריש הסי' ועיין לעיל או' י"ג.

א

מח) שם הגה. ונותן טעם לפגם נמי שרי. וכן אין ריחו אוסר לד"ה. ר"ז או' ח"י. ומשמע אבל לכתחלה יש ליזהר. ולענין חמץ נוקשה עיין מ"ש לעיל או' ז'.

א

מט) שם בהגה. ונותן טעם לפגם וכו' פי' עד הלילה ואפי' הוא פחות מס' עו"ש או' ב' ח"י או' י"ב. מק"ח או' ח' ועיין לקמן או' נ"א.

א

נ) שם בהגה. ונותן טעם לפגם וכו' כתב בשה"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר. והמרדכי פ"ב כתב דחטים בבאר (היינו מעיין אבל בבור נותן טעם לשבח ושעורין אפי' בבור נט"ל. א"א או' ו') הוי נט"ל. ובפ"י דתרומות איתא דשעורים הוי נט"ל בבור. וכתב עיד דעיסת חמץ שנפלה לבאר ספק אם נ"ט לשבח או לפגם (והיינו לאחר שיסננו המים. ר"ז או' י"ט) ומסתמא נ"ט לפגם וכו' יעו"ש. מ"א סק"ו. מיהו במ"ש שאור או חמץ שנתבשל עם בשר או צלי נט"ל הוא ומותר ח"י או' י"ב חולק וס"ל נ"ט לשבח וכ"כ המק"ח או' ח' וכן במ"ש בחטה שנמצאת בבאר הוי נט"ל השיג ממ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' י"ב שיש מי שאוסר בנמצא חטה במים יעו"ש. אמנם הא"ר או' ט' הסכים כדברי מ"א דשאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא אלא שכתב דהיינו אם בוודאי ידעינן דנט"ל באותו תבשיל אבל מן הסתם לא אמרינן נט"ל הוא יעו"ש. ולפ"ז אתיא שפיר מ"ש הב"ח ביו"ד סי' שכ"ג והביאו הש"כ שה סק"ד דחלה שנפלה לתבשיל אוסרת דהתם מיירי בסתם תבשיל דלא ידעינן בוודאי שפוגמת כגון שאינו חמוץ וכדומה יעו"ש. ומ"ש עוד הח"י להשיג מסי' תס"ז סעי' י"ב כתב הא"ר דשאני התם דמיירי חטה במים שבכלי ולא בבאר יעו"ש. וכ"ז אם בא לאוכלו בע"פ אבל בתוך הפסח איכא פלוגתא אי שרי נט"ל וכמ"ש לקמן סעי' יו"ד יעו"ש. ועיין עוד מזה לקמן סי' תס"ז סעי' י"ב.

א

נא) שם בהגה. אליבא דכ"ע. היינו אף לדעת המחמירין בנט"ל בתוך הפסח כמ"ש לקמן סעי' יו"ד בע"פ שרי.

א

בנ) חתיכת בשר שקיבלה טעם חמץ בע"פ קודם שש ולא היה ס' ואח"כ בישלה עם אחרת קודם שש ויש ס' נגד החמץ כשבא שש נשארת החתיכה באיסורה ומיהו אם קודם שש טעמו לחתיכה ולא היה טעם בחתיכה שרי לאחר שש. שפ"ד ביו"ד סי' צ"ב או' י"א. פת"ע או' ח'.

א

גנ) עד הלילה אין להחמיר בכלי שני וכ"ש בצונן לגמרי. מש"ז או' י"ט. פת"ע שם. ואם נתערב כלי חמץ בכלי פסח ברוב עד הלילה ותשמישם ע"י האור בנחושת ילבן אחד מהם ובבדיל דא"א ללבן דניתך שרי עד הלילה ואם אין תשמישם ע"י האור דמהני הגעלה יגעיל אחד מהם ואם נאבד אחד מהם מן העולם הותרו כולם אף תוך הפסח. מש"ז או' ד' פת"ע או' ט' ועיין לקמן או' רי"ז ורי"ח.

א

דנ) [סעיף ג'] חטה שנמצאת וכו' ומיירי בנתבקעה החטה לדעת הש"ע ולדעת מור"ם ז"ל אפי' לא נתבקעה אלא בנתרככה אבל בלא"ה אין לאסור כלל כמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' ט' יעו"ש.

א

הנ) שם. חטה שנמצאת בע"פ וכו' אפי' אחר שש. ואם נמצא חטה בתרנגולת מבושלת בע"פ קודם שעה ו' ולא היה בה ס' י"ל דנ"נ ואם נצלה עם האווזות צריך ס' נגד כולה. חידושי רע"א. פת"ע או' יו"ד.

א

ונ) שם. חטה שנמצאת בע"פ וכו' וכן חטה שנמצאת במצה אפויה בע"פ שהמצה מותרת שהרי נתבטל בס' ואפי' לא הסיר החטה ונתקרר המצה קודם פסח ג"כ מותרת לאכול צונן המצה ויסיר החטה משם אף בפסח. לבוש. עט"ז. ח"י או' י"ב. ומיהו עיין לקמן סי' תס"ז סעי' י"א בהגה שצריך להסיר ממנה כדי נטילה יעו"ש. ועיין נ"א שאלה כ"ו,

א

זנ) שם. מותר. לאכלה אפי' בחוך הפסח. והיינו כשהסירו משם החטה קודם פסח אם יש שם מרק או שנתקדרה קודם פסח אם היא נגובה בלא מרק כמ"ש באו' הקודם. וה"ד למ"ד טעמו ולא ממשו אינו חוזר וניעור כמ"ש לקמן או' נ"ט.

א

חנ) שם. דבטלה בששים. כצ"ל וכ"ה הגירסא בש"ע הישן שנדפס בזמן מרן ז"ל ומ"ש בדפוסים לבטלה בס' הוא ט"ס דהא לבטל לכתחלה אסור כמ"ש לעיל או' מ"ג יעו"ש.

א

טנ) שם. בעוד שהחטה בתוכה וכו' אבל אם נטלו החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולת מותר. ואע"ג דבסעי' ד' כתב י"א דחוזר וניעור היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא. מ"א סק"ז. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ד' עו"ש או' ג' א"ר או' י"ג. י"א סי' תמ"ב בהגב"י. ביאורי הגר"א. ומיהו מ"ש שם השכנה"ג דדין זה של טעמו ולא ממשו דאינו חוזר וניעור הוא מוסכם אליבא דכ"ע כתב עליו הפר"ח בסעי' ד' דלא נהירא כדמוכח בהדיא מתשו' רב נטוראי שהביא הטור סי' תמ"ב על העושים יין מצמוקים ומוצאים בהם חטים שאסור להשהותו בפסח אעפ"י דליכא התם אלא טעם החטים וכן מתבאר מתשו' הרשב"א סי' ג"ן וסי' תפ"ה וכן מדברי ב"י ססי' תנ"א יעו"ש וברור הוא עכ"ל. וכ"כ הברכ"י או' ו' יעו"ש. ולענין הלכה כתב בשו"ג כיון דהב"י ס"ל דמ"ד חוזר וניעור הוא אפי' בטעמו ודאי דכן הדין ושכ"פ בהלק"ט ח"א סי' ק"ג ושכ"נ ממנהג שאלוניק"י דהנוהגין כמ"ד חו"נ נוהגין אף בטעמו יעו"ש. והביאו הזכ"ל על סעי' ד' נמצא דדבר זה בטעמו ולא ממשו אי אמרינן חו"נ בפלוגתא שנייא וע"כ נהרא נהרא ופשטיה. ועיין לקמן או' ע"ו וע"ח.

א

ס) ומיהו אף לדעת המתירין בטעמו ולא ממשו דלא אמרינן חו"נ ה"ד אם הוא בדבר לח כגון שהתרנגולת יש בה מרק צריך להסיר החטה משם קודם פסח דאי לאו הכי חוזרת ליתן טעם בפסח ואז אסור אפי' בצונן כמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' י"ב יעו"ש ואם הוא בדבר יבש כגון שהתרנגולת נגובה אפי' לא הסירו משם החטה רק שנתקררה התרנגולת והחטה קודם פסח שרי להסיר משם החטה ולאכול התרנגולת אפי' בתוך הפסח כמ"ש לעיל או' נ"ו ועוד עיין לקמן סי' תס"ג סעי' י"ד ובדברינו לשם בס"ד.

א

סא) שם. חוזרת ליתן טעם וכו' ואפי' למ"ד בסעי' ד' דאינו חו"נ היינו היכא שאין האיסור בעין אבל הכא החמץ בעין. מ"א סק"ח. וכ"כ שכנה"ג שם. חק יוסף או' י"ג. ביאורי הגר"א.

א

סב) שם. חוזרת ליתן טעם וכו' וה"ד כשחממה ע"י מרק לפי שע"י המרק מתפשט הטעם בכל התרנגולת ונאסרה אבל אם חממוה כך בלא מרק אינו אוסר אלא כדי נטילת מקום שהוא כעובי רוחב אצבע שכל מבושל בלא רוטב דינו כצלי כמ"ש ההגה ביו"ד סי' ק"ב סעי' ה' ולא דמי לדין צלי שנתבאר ססי' תס"ז. דיש אוסרים כל התרנגולת ודוק, פר"ח. זכ"ל. והיינו לשיטת המחבר אבל לדידן נאסר החתיכה כולה. א"א או' ח' פת"ע או' י"ב.

א

סג) מי ששרה צימוקים קודם פסח ובתוך החג הוציא מהם מים שרופים ואח"כ מצא בצמוקים השרויים כמו עשרים גרעיני חטים או שעורים והיו בהם בקועים אעפ"י שנתבטלו בס' כיון שהרתיחו הצמוקים בפסח חוזרים ונותנים טעם ואוסרים במשהו אבל מותר להשהותם ולשתותם אחר פסח משים דמים שרופים אינו אלא קיוהא וזיעה בעלמא. כ"כ הריב"ש בשם מהריט"ץ והביאו הפר"ח וכתב דאינו מסכים לזה אלא חייב לבערם או למכרם לעכו"ם וכמ"ש הטור בשם רב נטיראי בסי' תמ"ב לענין צמוקים יעו"ש. מיהו מה שהתיר הפר"ח למכור לעכו"ם המט"י בססי' תמ"ו חלק עליו וכתב דאסור למכור לעכו"ם משים דכל דבר האסור באכילה אסיר בהנאה יעו"ש, וכ"כ הכס"א בסי' זה או' ו' והי"א בסי' תמ"ב בהגה"ט כתב על דברי הפר"ח הנז' דמ"ש או למכרם ט"ס הוא אבל הדין דין אמת דאסור להשהותו אלא חייב לבערו תוך הפסח ואם עבר ושהא אותו מותר אפי' לשתותו יעי"ש. ועיין לעיל סי' תמ"ב או' י"ב ולקמן סי' תס"ב או' ל'.

א

סד) ואם הוציא המים שרופים קודם פסח ואח"כ מצא בצמוקים חטים או שעורים בקועים הו"ל טעמו ולא ממשו שנתבטל קידם פסח בס' ולמ"ד בטעמו ולא ממשו לא אמרינן חו"נ כמ"ש לעיל או' נ"ט מותר לשתותו בפסח. ולכן יי"ש שעושין קודם פסח מתמרים או מתאנים וענבים שאין בדוקים מחטים ושעורים הו"ל טעמו ולא ממשו ובמקום שנוהגין היתר בטעמו ולא ממשו שרי לשתותו בפסח. וה"ה ביין שעושין מענבים וצמוקין אם סננו אותו קודם פסח הו"ל טעמו ולא ממשו ובמקום שנוהגין להקל בטעמו ולא ממשו דלא אמרינן חו"נ שרי לשתותו בפסח. אבל במקום שנהגו להחמיר גם בטעמו ולא ממשו אסור לשתותו בפסח. ואם מותר להשהותו עיין לקמן סי' תס"ז או' ס"ה.

א

סה) מעשה שנמצאת חלה א' מהמצות בצק בתוך הסל שהיו נותנים המצות אפויות ביציאתן מהתנור והוריק הסל ולא נודע באיזה מן המצות נגע הבצק ופסקתי דחד בתרי בטיל כיון שהיה התערובת קודם פסח. הר"י בואינו בשם הר"י בנימין. ויפה הורה למ"ד אינו חו"נ ומותר לחמם המצות בפסח לכ"ע כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה לפי שאין ביטול לאיסור הידוע. פר"ח. וכ"כ בתשו' עבה"ג סי' צ"ט. ח"י או' י"ד. ונראה דמיירי כגון שהבצק הוא עב ונגוב הרבה שא"א לידבק ממנו במצות והחששא היא רק שמא נגע במצית בעודם חמין וקבלו טעם מהבצק והו"ל טעמו ולא ממשו ויש מתירין בזה אם היה קודם פסח דלא אמרינן חו"נ אבל אם הבצק הוא לח ויש חשש שנדבק ממנו במצות צריך לבדוק כל המצות ואותה מצה שנמצא דבוק בה צריך להסיר ממנה כדי נטילה.

א

סו) שם הגה. ומיהו בחימום כ"ש וכו' כגון שעירו מים רותחים לתוך הקערה ואח"כ נתנו התרנגולת בתוכה ולפי דעת האוסרין במים אפי' בצונן כמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' י"ב צ"ל כגון שהניחו התרנגולת בקערה בלי מים ונתנו הקערה בתוך כלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש ונתנו אותו על הארץ שזה ג"כ נקרא חום של כ"ש. ועיין לקמן או' ע"א.

א

סז) שם בהגה. ומיהו בחימום כ"ש אין לחוש. לפי שי"א דאינו מפליט לא מבליע כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' ב'.

א

סח) שם בהגה. ויש מחמירין בכ"ש וכו' לפי שי"א דחום כ"ש מפליט ומבליע ואוסר כדי קליפה כמ"ש ביו"ד שם וא"כ בפסח דאיסורו במשהו יש להחמיר.

א

סט) שם בהגה. וטוב להחמיר וכו' וכן ראוי להורות דהא איכא מ"ד בעלמא דכ"ש אוסר כדי קליפה וכמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' ב' והכא לענין פסח דהוי במשהו יש להחמיר. פר"ח. והא"ר או' י"ד כתב דאפשר להקל בהפסד ושמחת יו"ט וכן כשאין הכלי ב"י יש להקל בכ"ש יעו"ש. ור"ל דאף להיש מחמירין לקמן בהגה סעי' יו"ד בכ"ש יש להקל. ומיהו מ"ש הא"ר דאפשר להקל בהפסד וכו' דעת האחרונים דאין להקל בזה כ"א יש עוד צדדים להקל כגון שאין החטה בקועה רק נתרככה וכדומה, ועיין לקמן סי' תנ"א או' ך' וסי' תס"ז סעי' ט'.

א

ע) שם בהגה. וטוב להחמיר וכו' ואם נשפך מכ"ש על צונן אין להחמיר כלל ומכ"ש דאין להחמיר בטעלי"ר (שהוא כלי ג' א"א) אך כשהניח עליה (ר"ל על קערה של חמץ שהיא כ"ש) חתיכת בשר רותח יש להחמיר דכתבו הפו' ביו"ד סי' צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככ"ר כ"ז שהיס"ב. מ"א סק"ט. א"ר שם. חק יוסף או' י"ד. ומ"ש המ"א דאם הניח עליה חתיכת בשר רותח דיש להחמיר היינו כדי קליפה. מק"ח בביאורים או' ז' ח"א כלל קכ"א או' י"ד. ואם נתבשל בלא קליפה עיין לעיל או' כ"א.

א

עא) שם בהגה. אם היד סולדת בו וכו' והא דבסי' תס"ז סעי' י"ב מסיק לאסור אף בצונן כתב המ"א סק"ט דהתם מיירי במים דהוי לח ויהיב טעמא אבל הכא מיירי שהוציאו התרנגולת מן הקדירה סמוך לערב והניחוה לקערה בלא רוטב וכשנכנס הפסח עדיין היא רותחת דאז אין אסורה אלא א"כ היס"ב כיון שאין שם רוטב. עוד משמע בכלל דבריו כאן וסי' תס"ז ס"ק י"ט דדוקא בבשר שיש בה פילי (פי' בקעים) בולע בצונן אבל דופן שלם מותר או שאר דבר צונן מותר ולפ"ז אפשר דה"ה בתרנגולת שלם אף שהיא ברוטב מותר רק הרוטב אסור. גם אפשר לתרץ דהכא לענין חו"נ מיקל רמ"א ביותר דאין בולע בצונן כיון דבלא"ה רוב הפו' לקמן מקילין בכל ענין בצונן. א"ר או' ט"ו. ויתבאר עוד מזה בדברינו לשם בסי' תס"ז סעי' י"ב בס"ד.

א

עב) שם בהגה. אם היד סולדת בו וכו' ובדין עירוי כגון שעירה מכלי חמץ על בשר כיון דק"ל דלכ"ע עירוי אינו אוסר יותר מכ"ק (כמ"ש ביו"ד סי' ס"ח סעי' יו"ד) וא"כ ה"נ בחמץ וכן בדין תתאה גבר דק"ל (ביו"ד סי' ק"ה סעי' ג') דאם התחתון צונן אינו אוסר העליון רק כ"ק גם בפסח אינו אוסר רק כ"ק כגון שהניח בשר או מצה רותח על חמץ צונן אמרינן תתאה גבר. ואם הניח חתיכה בשר רותח בקערת חמץ צונן דק"ל בשאר איסורין דאינו אוסר אלא כ"ק ואפי' בדבר שיש לו רטיבות קצת דתתאה גבר א"כ ה"ה בחמץ. ואם נשתמשו בקערת חמץ אפי' צוננת ברוטב שהיס"ב וא"כ בשאר איסורין צריך ס' נגד קליפת הקערה (היינו אם היא ב"י) א"כ בחמץ אסור כולו דבכל דבר דצריך לבטל בשאר איסורין איסר בפסח במשהו. ואם הניח חמץ רותח בקערה ש"פ נאסר הכלי עכ"פ כ"ק וא"כ כולו אסיר ודוקא חמץ בעין אכל אם הניח דבר שבלע חמץ דבשאר איסורין אינו אוסר כלל דק"ל דמאכל אינו פולט בלא רוטב אם הבליעה היה דבר כחוש וא"כ י"ל דגם בחמץ מותר אך לפי מ"ש ח"י (סי' תס"א או' ט"ו) דבתוך הפסח לאסור כולו חם בחם וא"כ י"ל ה"נ בתוך הפסח, ולכ"ע אין כלי אוסר כלי בנגיעתה. ח"א כלל קכ"א או' יו"ד. ועיין ביו"ד סי' צ"ב סוף סעי' ח' בהגה ובסי' ק"ה סעי' ז' בהגה.

א

עג) שם בהגה. אם היד סולדת בו וכו' ומ"מ אף שנכנס פסח אין היס"ב בעינן עכ"פ כדי נטילת מקום דמיד שהוציאו מהרוטב עם החטה נאסר כ"נ אבל אם בתחלת הפסח יס"ב נאסר כולו חידושי רע"א. פת"ע או' יו"ד.

א

עד) שם בהגה. אם היד סולדת בו וכו' וכ"ר שעומד על האש ואין היס"ב אין להקל אף בהפ"מ. מש"ז או' י"ט. פת"ע שם.

א

עה) חטה שנמצאת בפסח בגרעמזלי"ך הנעשים משומן ודבש ומים יש להחמיר שאוסר במשהי. נוב"י חא"ח סי' כ"ב. אבל אם הדבש אשר בגרעמזלי"ך הורתח מקודם פסח להציף השעוה ויש לתלות שהחטה היתה בדבש וכבר נתבשלה שם דהוי מי פירות בלי מים יש לסמוך להקל אם נמצא בדבש ההוא שטגינו ממנו עוד חטים והחטה לא נתבקעה. נוב"י שם סי' כ"ה. מחב"ר או' ב' ואו' ג' שע"ת, וכן הסכים המק"ח בסי' תס"ב או' ט' ובביאורים שם או' ג'.

א

עו) [סעיף ד'] אם נתערב החמץ וכו' מנהגינו בעיירות אלו הסמוכות בדיני פסח לענין חו"נ דלא מחמרינן לומר חו"נ בטעמו או לח בלח וכמ"ש מור"ם ז"ל סי' תמ"ז סעי' ד' דדוקא בממשו אמרינן חו"נ, וכשהטעם הוא לפגם אפי' בלא ס' אמרינן דנתבטל קודם פסח דבנ"ט לפגם לא בעינן ס' וכ"ז הוא בדיעבד אבל לכתחלה אנו נזהרין אפי' בטעמו. ועיין ב"ד סי' קצ"ה שכתב דנהגו להגעיל כלי הלישה של האוכלין בלא בירור הנוהגין לברור לכתחלה אעפ"י שאין שם אלא טעם לבד יעו"ש. וכן לענין חטה הנמצאת בתבשיל מנהגינו כמור"ם ז"ל (בסי' תס"ז סעי' ט') דאפי' לא נתבקעה אסיר וכן בכל דיני פסח מנהגינו בכל מ"ש מור"ם ז"ל באופן דלענין פסח אנחנו אשכנזים. כך א"ל הרב מ"ד עט"ר ה"ה מר רב"י ז"ל. זכ"ל ריש הלכות פסח. וכ"ה המנהג עתה בין הספרדים בכמה מקומות להורות בדיני פסח ככל חומרות שכתב מור"ם ז"ל בהגה בש"ע וכדברי הזכ"ל הנז' חוץ מאיזה פרטים שיש שנוהגים להקל כמו באכילת אורז וכדומה וכמ"ש לקמן סי' תנ"ג יעו"ש. וגם בשאר הדינים אעפ"י שאינם של פסח לפעמים הספרדים הולכים אחר חומרות שניהם ש"ע והגה אבל לא להקל נגד דברי הש"ע וכנז' בפו' ואך האשכנזים לפעמים נוהגים להקל כדברי מור"ם ז"ל. ויתבאר עוד בענין המנהגים לקמן סי' תס"ח בס"ד.

א

עז) שם. קודם פסח וכו' אפי' אחר שש כמ"ש לעיל סעי' ב' יעו"ש.

א

עח) שם. אינו חו"נ בפסח לאסור במשהו ויש חולקין. כ"מ מדברי הרמב"ם סוף פ"ד שאעפ"י שנתערב כמה זמן קודם פסח אסור לאכלו בפסח לפי שהוא חו"נ וכתב המ"מ שם שכן דעת הרבה מהגאונים והרי"ץ ן' גיאת ושכדבריהם ראוי לנהוג ולהחמיר יעו"ש ורי"ו כתב שכ"ה דעת הרשב"א ג"כ. ב"ו. וכתב מהרימ"ט ח"ב חא"ח סי' א' דממה שהביא מרן ז"ל בש"ע דברי המתירים בסתם ואח"כ דברי האוסרים בשם יש חולקים משמע דסובר כדברי המתירים וכ"נ להקל כיון דחמץ בפסח במשהו אינו אלא מדרבנן יעו"ש. וכ"כ מהריט"ץ סי' ס"ד וס"ה דנקטינן כהפו' דס"ל אינו חו"נ יעו"ש. וכ"כ בתשו' חיים לעולם חא"ח סי' ד' וכ"כ כנה"ג בהגב"י ובשכנה"ג הגב"י או' ד' דדעת הש"ע כהפו' דאין חו"נ מדסתם כוותייהו יעו"ש. אמנם הפר"ח כתב דלענין דינא קבלת הגאונים תכריע וכ"ש להחמיר וכמ"ש המ"מ וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תפ"ה שכדברי הגאונים אנחנו עושים מעשה יעו"ש, וכ"כ הברכ"י או' י"ד דרוב החכמים נהגו דין חו"נ. וכ"כ הרב כפי אהרן ח"ב חא"ח סי' ו' דשגור בפי כל יושבי ירושת"ו דמנהגינו כמאן דאית ליה חו"נ וזה ממה שאנחנו מחמירין לברר החטים וכן מנהגינו שלא לאכול גבינה ודגים וכמה חומרות נוהגין שהם למ"ד חו"נ וכ"כ הזכ"ל (הב"ד לעיל או' ע"ו) ריש ה' פסח שכן מנהג בני טירקייא בכל החומרות ואית להו חו"נ ואעפ"י שאין דבר זה פשוט אצלינו הדברים ממשמשין ובאין כן יעו"ש.

א

עט) שם, ויש חולקין. ולדיעה זו לא יש חילוק דבין אם נתערב יבש ביבש או לח בלח אמרינן חו"נ ורק בטעמו ולא ממשו איכא פלוגתא לדיעה זו אי אמרינן חו"נ או לא כמ"ש לעיל או' נ"ט יעו"ש.

א

פ) שם. ויש חולקין. ולפ"ז מ"ש בסעי' ב' דבטל בס' צריך לאוכלו קודם פסח. מ"א סק"י. ח"י או' ט"ו. חק יוסף או' ע"ז. או בטעמו ולא ממשו למ"ד לא אמרינן חו"נ כמ"ש לעיל או' נ"ט יעו"ש. מיהו מ"ש ח"י שם או שנתערב לא בלח כבר השיגו עליו האחרונים דהא דלהיש חולקין לא שנא לח בלח ולא שנא יבש ביבש.

א

פא) שם הגה. ונוהגין כסברא א' בכל תערובת שהוא לח בלח. בכל מדינות פולין ואשכנז נוהגין להקל גם הדבר פשוט להקל כיון שזהו מסקנת רמ"א כדאי הוא לסמוך עליו ובפרט שעיקר חומרא דמשהו בפסח הוא חומרא דרבנן. נוב"י חא"ח סי' כ"ד מחב"ר או' ה' שע"ת או' י"ג. ומיהו עיין לעיל או' נ"ט שכתבנו דאפי' בטעמו ולא ממשו י"א דחו"נ וא"כ בדבר זה הולכין אחר מנהג המקומות וע"כ צריך המורה לידע מנהג המקום ההוא ואח"כ יורה.

א

פב) למ"ד אינו חו"נ א"צ שיוודע למורה קודם פסח ושיתבטל ע"פ הוראתו ושוב אינו חו"נ אלא אף אם לא נודע אלא בתוך הפסח דין הוא דאינו חו"נ דקודם הפסח נתבטל ממילא. בית יהודה סי' ט"ו. ברכ"י או' ח' נ"א שאלה כ"ד.

א

פג) שם בהגה. בכל תערובת שהוא לח בלח. ואפי' לבשלם בפסח מותר. עו"ש או' ד' ועיין באו' שאח"ז.

א

פד) שם בהגה. שהוא לח בלח. כגון שנתערב שכר שעורים בשכר תמרים או ביין וכדומה. ועיין בחמ"מ או' י"א שכתב להוכיח דמ"ש מור"ם ז"ל לח בלח ל"ד ששניהם לחים אלא אם רק החמץ לח אפי ההיתר יבש ג"כ אינו חו"נ יעו"ש. וקמח בקמח כגון שנתערב קמח מחטים שנתבקעו עם קמח חטים כשרות דעת הסמ"ק וראבי"ה הוי יבש ביבש כמ"ש הב"ח בסי תס"ז יעו"ש. אבל דעת הסמ"ג הוי לח בלח כיון דמתערב יפה. והביאו התה"ד סי' קי"ד וב"י בסי' זה. ט"ז סק"ה. עט"ז. עו"ש או' ד' ש"כ ביו"ד סי' ק"ט סק"ג. וכ"כ מ"א סי' תנ"ג סק"ו. ח"י שה או' ו"ג. א"ר שם או' יו"ד. חק יוסף שם או' י"ב. מאמ"ר שם או' ג' מק"ח בסי' זה או' י"א. מש"ז או' י"ט. ח"א כלל קכ"א או' כ"ג. ומותר לאפות אפי' בתוך הפסח. עו"ש שם. מ"א שם. ח"י שם. והב"ח שם כתב דכל בעל נפש יחמיר לעצמו לאפות קודם פסח משום דאיכא דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש יעו"ש. וכ"כ ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף שם. ר"ז שם או' ט' וכתב שם הר"ז דמטעם זה נתפשט המנהג במדינות אלו (ר"ל בערי אשכנז) לאפות כל המצות קודם פסח לפי שרוב החטים יש בהם תערובת מעט מחטים שצמחו עכ"ל. ומיהו מ"ש שם העו"ש או' ג' דמאן דחש לחומרא זו אין לו לעשות תבשיל ממצות בפסח דמ"ש מאפייה השיג עליו חק יוסף שם וכתב דתבשיל מותר לעשות יעו"ש. וכ"כ ח"י שם. מאמ"ר שם. ועיין עוד לקמן או' רנ"ז ובסי' תנ"ח או' י"ד ודוק.

א

פה) וכתב שם הא"ר דאף דקמח הוי לח בלח ובטל בס' קודם פסח מ"מ פירורים שנתייבשו הוי כיבש יעו"ש. ועיין לקמן סי' תס"ו או' ל"ו. וקמח ממצה אפוייה נקרא יבש ביבש ונ"מ נתערב קמח בקמח קודם הלילה פחות מס' ונתרבה שוגג עד ס' אסור דחנ"נ כשאר איסורין ובקמח ממצה אפויה אם נתערב פחות מרוב ונתרבה שוגג עם רוב מותר עכ"פ לאכול קודם הלילה דיבש לא נעשית נבילה. מש"ז או' י"ט.

א

פו) שם בהגה. שהוא לח בלח. ואם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח (היינו קודם שעה ששית. מש"ז או' ה') יכול להרבות עליו קודם פסח עד שיהא ס' כדי שיהא מותר בפסח ואין בזה משום אין מבטלין איסור לכתחלה, ט"ז סק"ה עט"ז ח"י או' ט"ז. חק יוסף או' י"ז. אמנם הנה"ש או' ז' כתב על דברי הט"ז הנז' דאישטמיתיה דברי הרשב"א סי' תפ"ה שאסר להוסיף עליו אפי' כדי להשהותו עד אחר הפסח יעו"ש. וכן הא"ר או' יו"ד תמה על דברי הט"ז הנז' מדברי הרשב"א הנז' וכ"כ מ"א ס"ק מה דאין להקל נגד הרשב"א. וכ"כ המאמר או' ט' אמנם הרואה יראה בגוף תשו' הרשב"א הנז' דלא יש סתירה לדברי הט"ז הנז' דהט"ז חוזר לדברי מור"ם ז"ל שכתב דלח בלח לא אמרינן חו"נ אבל הרשב"א ס"ל כדעת הגאונים דבכ"ג אמרינן חו"נ ולכן אוסר להרבות עליו ועוד משום דהתם מיירי בחטים דניכר בהם האיסור ויכול להסירם ע"י בדיקה להסיר המבוקעים משא"כ באיסור לח שנבלל ואינו ניכר וכ"כ המחה"ש וא"א ס"ק מ"ה יעו"ש. ועיין לקמן או' רנ"ו ורמ"א.

א

פז) גם מ"ש המ"א ס"ק י"א דאם נתערב יבש ביבש חד בתרי אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס' דמותר לאכלו בפסח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כתב עליו הנה"ש שם דגם זה להרשב"א אסור יעו"ש. וכבר כתבנו באו' הקודם דאין לזה סתירה מדברי הרשב"א. דכ"ז הוא לדברי מור"ם ז"ל דבלח בלח לא אמרינן חו"נ.

א

חפ) שם בהגה. ומיהו בדבר יבש שנתערב וכו' ואפי' נתערב כ"כ שיש בהיתר ס' נגד האיסור אפ"ה אסור לבשל בפסח דהא מתחדש העעם בפסח ולא דמי לתערובת לח בלח דהתם הוי כמו שנתבשל התערובת קודם פסח כיון שמתערב יפה ואין האיסור עומד בפ"ע לאפוקי יבש ביבש שאינו מתערב והאיסור עומד בפ"ע. עו"ש או' ד'.

א

טפ) שם בהגה. ומיהו בדבר יבש וכו' כגון שנתערב חמץ במצה חד בתרי כמ"ש בסעי' ט' צריך ג"כ לאוכלו קודם פסח משום שהחמץ בעין. מ"א ס"ק י"א. ויתבאר עוד מזה לקמן סעי' ט'.

א

צ) שם בהגה. ומיהו בדבר יבש שנתערב וכו' ואע"ג דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע (היינו אם נתערב בס' קודם פסח) יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו. מ"א שם. מיהו הא"ר או' י"א חלק על דברי מ"א הנז' וס"ל דמותר לקיימו יעו"ש אבל המק"ח אר י"ב פסק כדברי המ"א וכ"כ הנה"ש סוף או' ח' דלדעת הרשב"א אסור לקיימו יעו"ש וכ"כ חקת הפסח או' י"ג והא"א או' י"א כתב דאף לדעת הרא"ש אסור לקיימו ואפי' במקום הפסד יעו"ש. וכ"כ החמ"מ או' י"ז דגם לדעת הרא"ש אסור להשהותו יעו"ש. מיהו הר"ז או' כ"ב כתב דבשעת הדחק יש לסמוך על המתירין,

א

צא) שם בהגה. אסור בפסח וכו' היינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו. כן מבואר בתשו' הרשב"א סי' קע"ד וכ"כ בתה"ד סי' קי"ג כל מה שמותר להשהות מותר להנות ממנו יעו"ש. ח"י או' ח"י א"א או' י"ב מק"ח או' י"ג. ר"ז או' כ"ד. ח"א כלל קכ"א או' ע"ו.

א

צב) שם בהגה. דחיישינן שמא נשארו פירורין וכו' ואע"ג דספק משהו הוא מ"מ החמירו בו משום דהאי ספיקא קרוב לודאי הוא דמסתמא נשאר פירורין. עו"ש או ד' ואפי' למ"ד אינו חו"נ הכא אסור דנותן טעם בפסח.

א

צג) שם. בהגה. שמא נשארו פירורין וכו' וסינון לא מהני בזה דשמא יש דקין מאד ויוצאין דרך נקבי המסננת. ט"ז סק"ו. פר"ח. אבל המ"א ס"ק י"ג כתב דהכא מיירי שנטלו משם אבל לא סננו עד הפסח ולכן אסור אבל סיננו קודם הפסח לכ"ע שרי. וכן הסכים ח"י או' י"ז. נה"ש או' ט' וכ"נ דעת חק יוסף או' ך' וחקת הפסח או' י"ד. וכ"פ הר"ז או' כ"ד. ח"א שם. ובלבד שיהא בגד עב שא"א לפירור קטן לעבור דרך הנקבים ואז אף אם יעבור הוי כלח בלח. ח"א שם. ולפי טעם זה אם לא סיננו עד הפסח אפי' לא נמצאו פירורין למעלה על הבגד מ"מ אסור היין דיש לחוש שמא עד זמן מה קודם הסינון היו בו פירורין גסין ונתנו טעם בפסח ואסרו היין ואח"ז נתמעכו ונעשו דקין עד שעברו דרך נקבי הבגד. חמ"מ או' י"ב יעו"ש. מחה"ש ס"ק י"ג. ועיין ר"ז שם.

א

צד) מיהו במי דבש שלפעמים הם עבים אין להם תקנה ע"י סינון. מ"א שם, חק יוסף שם. חמ"מ או' ח' ר"ז שם.

א

צה) ואם שאב קודם פסח זוהמא של מי דבש בנפה חמוצה שרי דהוי לח בלח. שו"ת ב"ח סי' ק"ז. ח"י או' י"ז. חמ"מ סוף או' יו"ד. ח"א שם. ועי"ש בשו"ת ב"ח שכתב שאם יש לחוש באותו נפה לגרגירי חטים כגון שנקו בה חטים וכיוצא שיש לחוש שמא נשארו גרגירי חטים בנקבי אריגת הנפה בעץ סביב יש לחוש שמא נפל גרגיר חטה במי הדבש יעו"ש. שע"ת או' י"ד ועיין א"א סי' תנ"א או' ל"ד.

א

צו) שם בהגה. שמא נשארו פירורין וכו' ואם לקח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבו ביין אחר נאסר כולו. מ"א ס"ק י"ג בשם תשו' הרשב"א סי' קע"ג. מק"ח או' י"ג. ר"ז או' כ"ד.

א

צז) שם בהגה. שמא נשארו פירורין וכו' ככר חמץ שנפל לבאר צריך לחפש כל הככר ולהוציא כלו או מקצתו ואח"כ יסננו המים סינון יפה יפה ומותרין בשתיה בפסח, בית יהודה סי' י"ד. והביאו ברכ"י או' ט' אמנם בשם רבו סיים שם הבית יהודה כיון שנשתהה שם הככר עד תוך הפסח דהוי כב"ש אין לו תקנה אפי' בסינון דכל שעה ושעה נותן טעם מחדש יעו"ש. ועוד עיין לקמן סי' תס"ז או' ק"ס דדעת הפר"ח לא מהני סינון בפרורי פת אעפ"י שלא נשרה מעל"ע יעו"ש

א

צח) כבוש שנמשך עד אחר הפסח שעדיין גוף החמץ בתערובת אף למ"ד אינו חו"נ אסור בפסח. ברכ"י או' יו"ד. ועיין שע"ת או' י"ב.

א

צט) שכר תאנים שיש לחוש שמפזרין עליהם קמח אסור לשתותו בפסח ומותר להשהותו סמא דחיי סי' ט' ועיין לקמן סי' תס"ז או' ס"ו.

א

ק) חבית של חרס שנתנו בה אבק של קמח סולת בשאר השנה ובשעת הבציר שמו בה יין אם הוא במקום שאין דרכן ללתות מותר לשתותו וללוש באותו יין ובמקום שדרכן ללתות אם מנהג המקום כמ"ד דאינו חו"נ שרי דכבר ודאי נתבטל הקמח ביין ואם נוהגין כמ"ד דחו"נ אסור להם לשתותו וללוש בו אך מותר לשהותו לאחר הפסח. תשו' אהל יוסף סי' יו"ד. עיקרי הד"ט סי' ח"י או' ג' פ"ת. ועיין לקמן רסי' תס"ב.

א

קא) שם בהגה. ונותנין טעם בפסח. הכא לכ"ע אסיר אפי' בצונן כיון דשורה מע"ל הו"ל כבוש כמבושל מ"א ס"ק י"ד. חק יוסף או' כ"א ועיין לקמן סי' תס"ז סעי' י"ב.

א

קב) [סעיף ה'] שנמלחו קודם פסח וכו' ואם ספק נמלחו קודם פסח או בתוך הפסח אסורים. כ"כ הכלבו וא"ח או' ע' חקת הפסח או' ט"ו.

א

קג) שם שנמלחו קודם פסח וכו' נראה להתיר אפי' נמלחו בכלי ב"י וגם היה כבוש בו מע"ל דהו"ל כמבושל משום דכשנתייבש בטל הטעם והלך לו, ב"ח, מ"א ס"ק ט"ו. ר"ז או' ל"ג. והיינו לדיעה זו שכתוב בש"ע אבל המנהג להחמיר כמ"ש בהגה:

א

קד) שם. ולא נזהרו בהם וכו' כלומר שלא נבדק המלח מחמץ ולא דקדקו במליחתם ליזהר מחימוץ. כ"כ המרדכי פ' כל שעה והגמ"י פ"א בשם סמ"ק וכ"כ סמ"ג. ואזדו לטעמייהו דסברי דכל שנתבטל קודם פסח בס' אינו חו"נ. ב"י. וכ"כ הט"ז סק"ז, וכתב שם הט"ז וא"כ לא הו"ל לש"ע לסתום להתיר כיון שקודם לזה כתב שיש חולקין וס"ל דאמרינן חו"נ ונראה דהכריע הש"ע בזה כדברי המקילין דכאן היה תרתי לטיבותא חדא שמא לא היה חמץ במלח כלל ואת"ל היה אימור נתבטל קודם פסח. והיש חולקין שמביא רמ"א בהגה הוא הרי"ץ גאות שהביא הטור דס"ל חו"נ יעו"ש והמ"א ס"ק ט"ו כתב הטעם שאת"ל שבלעו קצת חמץ נתבטלו בס' קודם פסח ועיין סעי' ג' עכ"ל וכתב המחה"ש דר"ל דכה"ג לכ"ע לא אמרינן חו"נ כיון דליכא רק טעמא בעלמא. וכ"כ חק יוסף או' כ"ב. ומיהו מ"ש לכ"ע לא אמרינן חו"נ כיון דליכא רק טעמא בעלמא עיין לעיל או' נ"ט שהבאנו פלוגתא בזה די"א דגם בטעמו ולא ממשו אמרינן חו"נ יעו"ש.

א

קה) שם. מותר לאכלם בפסח. והראב"ד ז"ל בס' ת"ד סי' ל"ו כתב לאסור בשר מלוח בפסח משום חשש שמא חתך בסכין שאינו מקונח ואע"ג דאיסור משהו מדרבנן והו"ל ספיקא דרבנן לקולא הרי מצינו שהחמירו בו אפי' שלא בעינו יעו"ש. כס"א או' ט'.

א

קו) שם. מותר לאכלם בפסח. ואף לדעת המחבר דמתיר מ"מ צריך להדיחם מהמלח רק שמתיר להדיחם אף בפסח והרמ"א מצריך דוקא הדחה קודם פסח. מק"ח או' י"א.

א

קז) שם. מותר לאכלם בפסח. ראוי שכבושים ושלקות ושמן שאדם לוקח מן השוק שיקחם קודם הפסח ויניחם בכלי כשר שאם יניחם לקנות עד הפסח יש לחוש שמא היו בכלי חמץ ועכשיו בפסח בלעו מן הכלי אגב מלחייהו ואסורים. מהרימ"ט ח"ב חא"ח סי' א' וכ"ה דרכנו להזהיר את העם שיקחו דברים אלו קודם פסח. כנה"ג בהגב"י. ועיין לקמן או' ק"ך, וכ"ז כשאין ידוע שנתערב שם חמץ אבל אם הדבר ידוע אפי' דליכא אלא משהו ונתבטל בס' קודם פסח חו"נ ואוסר בפסח ולא מיבעיא בידוע אלא אפי' במידי דשכיח אסור. פר"ח. ועיין לקמן או' ק"ך ואו' קמ"ד.

א

קח) שם. השרויים במים וכו' אבל אם לא היו שרויים במים אלא מונחים יבשים בתוך כלי חמץ אין בולעים מכלי חמץ ואפי' נשתהו בו מע"ל דלא שייך כבוש כ"א בדבר לח וצלול. מ"א ס"ק ט"ז. פר"ח. ועיין לקמן סעי' ו'.

א

קט) שם. השרוים במים בפסח וכו' אע"ג שהכלי מנוקה יפה יפה ואפי' אינו ב"י דלא גרע מטעם משהו. לבוש.

א

קי) שם. השרוים במים בפסח וכו' משמע דאין לשרייה ההיא שיעור ומיד נאסר לאכול מהם ומשום דמשהו מיהא איכא. עו"ש או' ה'. אבל השו"ג כתב דמיירי דשרוי מעל"ע אבל אם פחות מעל"ע מותר יעו"ש. זכ"ל.

א

קיא) שם. השרוים במים בפסח וכו' משמע דקודם פסח אין להחמיר כלל דהא צונן הוא דהמים מבטלים כח הציר ומיהו ביו"ד סי' פ"ג סעי' ה' ובת"ח שם משמע דיש להחמיר דעינינו רואות דשריית הערינ"ג (מין דגים) עזים וחזקים הם ואין המים מבטלים כח הציר והיינו לכתחלה אבל בשאר דגים מלוחים אפי' לכתחלה אין להחמיר. מ"א ס"ק ט"ז. מק"ח או' ט"ו. מיהו הפר"ח אוסר אפי' בשאר דגים ואפי' בדיעבד מחמת פליטת הכלים וליכא ס' נגד הכלי יעו"ש, ונ"ל דהכל לפי המליחה (ר"ל לפי רוב המלח אם הם עזים כ"כ או לא) ולא פליגי, חק יוסף או' כ"ד,

א

קיב) ואם נכבש בכלי חמץ מעל"ע קודם פסח ג"כ מותר דאימתי נעשה כבוש אחר מעל"ע ואז אינו ב"י ואינו אסור אלא א"כ נתנוהו מיד כשפינו ממנו החמץ דאל"כ הפגימה באה תחלה קודם הבליעה. מ"א שם. חק יוסף שם. ומיהו במליחה יש להחמיר שאם שהה כדי שירתיח בציר מפליט מן הכלי, מ"א שם חק יוסף שם. מיהו ח"י או' י"ט כתב דגם במליחה אין להחמיר בדיעבד מה שנעשה קודם פסח אך בכבישה ממש (ר"ל ששהה בתוך הציר של מליחה שיעור כבישה דהיינו מעל"ע) ובכלי שנשתמשו בו בשפע חמץ הרבה תוך מעל"ע יש לאסור אף דיעבד יעו"ש. ודע דלא מקרי כבוש אלא מה שמונח בתוך הציר אבל מה שהוא למעלה מן הציר אין לאסור. מ"א שם. ועיין עוד לקמן או' ר"ו.

א

קיג) ועיין בשו"ת מקום שמואל סי' נ"ב בענין בשר שמלחוהו לקיום לפסח בכלי שנשתמש בו חמץ בחמין מעל"ע ועלה ציר על כל גדותיו וכתב להתיר יעו"ש אך השע"ת או' ע"ז כתב להשיג עליו וסיים דאין להקל כ"א בהפ"מ ושעת הדחק גדול יעו"ש.

א

קיד) שם. השרוים במים בפסח וכו' משמע דתרתי בעינן ששרוי בתוך הפסח ובכלי חמץ דאז חיישינן לפליטת כלי וצונן משא"כ קודם פסח אפי' בכלי חמץ או תוך הפסח בתוך כלי יו"ט פשיטא דשרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח. ח"ו או' ך' וכן הסכים א"ר או' י"ז. ח"א כלל קכ"א או' כ"ד. ומיהו מ"ש שם ח"י ודלא כמשמעות הלבוש עיין א"ר שס וחק יוסף או' כ"ג מ"ש ליישב יעו"ש.

א

קטו) דגים שהוציא אותם העכו"ם מתוך חבית הפתוחה קודם הפסח בתוך הפסח שהם שרויים בצירם וחותכם בסכינו יש מי שהורה בהם היתר ובעל משפט צדק בח"ב סי' מ"ד האריך לאסור ותמה על המתיר. כנה"ג בהגה"ט. וכתב בתשו' מעיל שמואל סי' ד' דפלפלים רטובים שקלאום וייבשום בכלי חמץ קודם פסח ובפסח נתנו מהם תוך התבשיל אינו אוסר התבשיל כמ"ש הרמ"א בסמוך יעו"ש. אבל הפ"ת השיג עליו דרמא מיירי בדבר שאינו חריף ומשום נ"ט בר נ"ט וסתם כלים אינם ב"י וזה לא שייך בפלפלין שהוא חריף יעו"ש.

א

קטז) שם. בכלי חמץ. עיין לעיל או' ק"ט.

א

קיז) שם. יש להחמיר וכו' היינו לכתחלה ובדיעבד שרי. א"א או' ט"ז.

א

קיח) שם הגה. ויש חולקין ומחמירין. דמשום חומרא דחמץ חיישינן שמא נתערב פירור לחם במלח ויתן טעם בפסח ומשו"ה אם היה נזהר לברר המלח מהחמץ אין טעם להחמיר. עו"ש או' ה' ועיין לעיל או' ק"ד.

א

קיט) שם בהגה. ובמדינות אלו היינו בערי אשכנז וכבר כתבנו לעיל או' ע"ו וסוף או' ע"ח דגם בספרד יש נוהגין להחמיר בפסח ככל חומרות שכתב מור"ם ז"ל בהגה יעו"ש.

א

קך) שם בהגה. שלא לאכול גבינות וכו' וכן בשר מליח מחדש ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגראק"ס וכרוב פרוס שקורין בל"א קומפש"ט ולימינ"ש אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו נזהרין שלא לאכלו בפסח חוץ מביום האחרון של פסח. ח"י או' כ"א. א"ר או' י"ט. חק יוסף או' כ"ה. מק"ח או' ט"ז. ר"ז או' ל"ו. ומיהו מ"ש וכן בשר מלוח מחדש נזהרין שלא לאכלו היינו אם אין דרכו בהדחה וכמ"ש באו' שאח"ז. וכתב ח"א כלל קכ"א או' כ"ד וז"ל במדינות אלו קבלנו עלינו כאותן פו' להחמיר לכתחלה שלא לאכול כל המלוחים או הכבושים אם לא נזהרו בג' דברים א' לבדוק המלח ב' שלא לחתכם בסכין של חמץ ג' שלא למלחם או לכבשם בכלי חמץ אפי' אינו ב"י עכ"ל. וכ"כ חמ"מ או' י"ב.

א

קכא) שם בהגה. אבל אם הדיחו הבשר וכו' יבש או אפי' מליח מחדש הרבה ממלח שלא נבדק שדרכו להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים מלוחים לא נהגי להקל לכתחלה דכיון שאין דרכן בהדחה חיישינן שמא ישכח ויאכל בלא הדחה. וא"ז כתב דאפשר להקל במה שקורין לקסי"ן בל"א דדרכו בהדחה ומ"מ לא נהגי להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך פסח חוץ מיו"ט אחרון ובדיעבד או בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת יו"ט הכל שרי. ח"י או' כ"ב. וכ"כ הט"ז סק"ט פעם אחת היה דוחק בבשר והתרתי להדיח דגים בפסח משום דלא אסרו בדגים אלא שמזמן קרוב נמלחו משא"כ בדגים מלוחים בחבית שא"א בלא הדחה זה עדיף מבשר עכ"ל. ומשמע דדברים שאפשר לאוכלן בלא הדחה אף בשעת הדחק אסור. א"ר או' י"ט.

א

קכב) שם בהגה. אבל אם הדיחו הבשר וכו' ועיין בשו"ת ב"ח ססי' קל"ג דאוסר בשר מלוח אפי' ע"י הדחה ג"פ יעו"ש וכ"כ מהרש"ל קבלנו שלא לשרות בשר מלוח. ח"י שם. ובדיעבד או בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת יו"ט גם זה שרי. חמ"מ או' י"ב. ומיהו הגם שדעת מור"ם ז"ל והאחרונים להקל כל שדרכו בהדחה מ"מ בזמנינו נוהגין להחמיר ואפשר מפני שמצוי אצלנו תמיד בשר חדש ששוחטין בכל יום וגם דגים מצויים אצלינו חדשים וע"כ אין נוהין להקל בבשר יבש ודגים יבשים ורק הקולא היא במקום שאינו מצוי תמיד או שהחדשים הם ביוקר ואין יכולת ביד העניים לקנות ונהרא נהרא ופשטיה.

א

קכג) שם בהגה. אבל אם הדיחו הבשר וכו' ובשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמח הו"ל חמץ בעין ולא מהני הדחה. ט"ז סק"ט. מיהו הא"ר או' ך' כתב להתיר אם הדיחו בשר זה קודם פסח יעו"ש. והביאו ח"א כלל קכ"א או' ל"ד אבל הח"י או' כ"ה הסכים להט"ז. וכ"כ המש"ז או' ט' חק יוסף או' כ"ו. מק"ח או' ך' ר"ז או' ל"ד. וכתב שם הח"י דיש להזהיר שלא לנהל קמחא דפסחא סמוך למאכלים ומשקים או כלים של פסח מקים שאבק הקמח יכול להגיע עכ"ל. וכ"כ המק"ח שם.

א

קכד) שם בהגה. ג"פ קודם פסח וכו' אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד אין להחמיר. ומהרי"ל כתב דאם לא הדיח קודם פסח ידיח אף לכתחלה ביו"ט ואפשר אף בכלי חמץ אם לא שנכבש שם מעל"ע, ח"י או' כ"ד. מק"ח או' י"ט. ח"א כלל קכ"א או' כ"ד. מיהו הא"ר או' י"ט כתב דדוקא בשעת הדחק יש להקל להדיחן אפי' תוך הפסח יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' מ"ב. וכתב עו"ש הא"ר דאף דיש לחוש שיש עליו חמץ משהו אין לחוש לזה. ולכן נראה דשפיר עבדי אותן ששורין דגים מלוחים כדי לאכלו בח' של פסח. ועוד כיון שהוא ליו"ט אחרון ליכא למיחש ודלא כקצת שמונעין מזה עכ"ל. ועיין לעיל או' קי"ד.

א

קכה) שם בהגה. ג"פ קודם פסח וכו' ובע"פ עד הלילה יכול להדיחן כדי לאכול בפסח. א"ר או' ך' ודע שהדחה היינו לשפשף בהם ביד בחוזק ולהסיר כל הנדבק בהם כי שמא יש דבוק פירור חמץ.

א

קכו) שם בהגה. ג"פ קודם פסח וכו' היינו בכלי שאינו של חמץ לכתחלה ודיעבד מועיל אפי' בכלי חמץ דצונן אינו מפליט. ט"ז סק"ט. ובלבד שלא ישרה בתוכו מעל"ע כמ"ש לעיל או' קכ"ד. וכ"כ הר"ז או' מ"ב.

א

קכז) שם בהגה. ג"פ קודם פסח וכו' דהיינו ע"י שרייה קצת ולא בהעברה בעלמא ויש לשרותו בנהר או בכלי פסח ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה והכי נהיגי לשרות דוקא ומנהג יפה לשרותו בנהר. ח"י או' כ"ג. ח"א כלל קכ"א או' כ"ד. וכ"כ א"ר או' ך' בשם זקנו הגאון שלכתחלה ידיחו בנהר משום קילוח כדמשמע במהרי"ל. וכתב עו"ש הא"ר דהעולם אומרים דשורין ג' שעות אבל בדיעבד סגי בשרייה היטב אפי' בחצי שעה דעדיף מהדחה ג"פ. וחק יוסף או' כ"ז כתב דנהגו לשרות בנהר ג"פ בשלושה ימים וכל פעם כמו חצי שעה עכ"ל והיינו אם אפשר אבל בלא אפשר יש לסמוך על מ"ש הא"ר ובלבד שישפשפנו היטב ביד עד שיסיר כל הנדבק שעליו.

א

קכח) שם בהגה. ג"פ קודם פסח וכו' ואפי' בשר יבש שנמלח וחתכו תוך המלח בסכין שום אפי' אינו מקונח וחתכו אותם דק דק ושמו אותם על בשר למיהב ביה טעמא וריחא מ"מ יש להתיר הבשר ע"י הדחה כמו שאר בשר יבש. תשו' חוט השני סי' נ"ה. ח"י או' כ"ה. א"ר שם. חק יוסף או' ל' מק"ח או' י"ז. תמ"מ או' י"ב. ר"ז או' מ"א. ח"א שם. ונראה דבזה ודאי אסור כששרה בתוך הפסח אפי' ביו"ט האחרון. א"ר שם. מיהו עיין שע"ת או' ך' שכתב דאם לא הודחו קודם פסח ונשארו השומים שם בפסח נראה שעכ"פ יש להצריך קליפה יעו"ש. אמנם מסתמיות דברי הפו' הנז' משמע דדינו כשאר בשר ובדיעבד או בשעת הדחק מותר לשרוח בתוך הפסח אף בלא קליפה ובלבד שידיח היטב מן השום והמלח שעליו ומ"מ אם אפשר יש לעשות כמ"ש השע"ת.

א

קכט) שם בהגה. ובכרכשות אין מועיל הדחה. כי איך תועיל ההדחה למולייתא שבפנים לבוש, מ"א ס"ק י"ט. ח"י או' כ"ה. חק יוסף או' נ"ט, חמ"מ או' י"ב. ח"א שם.

א

קל) שם בהגה. ובכרכשות אין מועיל הדחה. וכן בגבינה לא מהני הדחה דהוו ככרכשתא. ט"ז סק"ט, ח"י שם. א"ר או' י"ט. מק"ח או' ך' חמ"מ שם, ח"א שם.

א

קלא) שם בהגה. ובכרכשות אין מועיל הדחה. ומנהג קושטא לאכול בשר יבש והכרכשות אפי' בלי הדחה. שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד. זכ"ל. ועיין לקמן או' קל"ד וקל"ה.

א

קלב) שם בהגה. לפיכך אין להשרות הטבחות היבשות. הטבחות הם הכרכשות כמ"ש רש"י בחולין דף קי"ג ע"א אלא שבלשון הגמ' נקרא כרכרשא ובלשון חכמים טבחייא וכרכשתא הוא סוף הבני מעים כמ"ש לעיל סי' ג' סעי' ט' ועוד עיין לעיל סי' שי"ב סעי' ד' וביו"ד רס"י ע"ה.

א

קלג) שם בהגה. ובדיעבד אין להחמיר באלו. פי' אם כבר בישל אותם (ר"ל לכל אותם שכתב בהגה שאין אוכלים אותם לכתחלה או מה שצריכין הדחה ולא הדיח אותם) אין להשליכם לאיבוד אם אי אפשר לקיימם עד אחר הפסח וכ"ש שאינם אוסרים תערובתן אפי' פחות מס' כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן. וכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת יו"ט דהוי כדיעבד ח"י או' כ"ו. מק"ח או' כ"א. חמ"מ או' י"ב. ר"ז או' ל"ח. ח"א כלל קכ"א או' כ"ד. ועיין לקמן או' קל"ה.

א

קלד) שם בהגה. אין להחמיר באלו. אבל אם יש שום בטבחות שנחתך בסכין חמץ אוסר בדיעבד אפי' במשהו כחמץ עצמו, מ"א סק"ך. ח"י שם. חק יוסף או' ל' מק"ח שם. חמ"מ שם. ר"ז או' מ' ח"א שם. ונראה דאם הסכין מקונח ואין ב"י שיש להקל בהפ"מ באיסור משהו. א"ר או' כ"א. אבל הא"א או' ך' חלק על דברי הא"ר הנז' וכתב דאנן ק"ל חריף אוסר נ"ט בר נ"ט אפי' אין ב"י והיתרא בלע וא"כ אין להקל כאן עכ"ל וכ"כ הר"ז שם דאפי' היה הסכין מקונח ונקי ולא היה בן יומו אסור לאכלו אפי' ביו"ט האחרון ואוסר את תערבתו במשהו בתוך הפסח עכ"ל. ומ"מ מותר להשהותו עד אחר הפסח כ"כ בשו"ת שב יעקב סי' י"ט וכתב שכן המנהג יעו"ש. והביאו מחה"ש סק"ך.

א

קלה) וכתב שם הא"ר דמשמע מדברי המ"א דאם שגג ובישל הטבחות בעין (ר"ל כמו שהן בלי הדחה למולייתא שבפנים) אסור אף כשלא נתן בהם שום וכן אם בישל בשר בלא הדחה וה"ה שאר דברים הנ"ל ולע"ד נראה להקל עכ"פ בהפסד דחששא דמלח שלא נברר אינו אלא לכתחלה יעו"ש. וכ"כ לעיל או' קל"ג.

א

קלו) שם בהגה. אבל בשומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינא. משום דחיישינן שמא הקדירה בת יומא ולא נתבטל החמץ דבעינן שיהא בהיתר ס' כנגד כל הכלי דבכוליה משערינן וא"א לדבר המתבשל בתוך הכלי שיהא בו ס' כנגד הכלי. ב"י. ואע"ג דק"ל סתם כלי אינו בן יומו חומרא דחמץ שאני ואוסרים בסתם, לבוש. ואפי' אומר עכשיו ברי לי שלא היה ב"י אסור דמילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה, ב"ח. מ"א ס"ק כ"ג. ח"י או' כ"ח. ח"א כלל קכ"א או כ"ו. ואע"ג דנ"ט בר נ"ט דהיתרא הוא והוי כדגים שנתבשלו בקדירה כמבואר ביו"ד סי' צ"ה סעי' א' יעו"ש י"ל דשאני חמץ אעפ"י שמותר באכילה קודם פסח מ"מ שם חמץ עליו ואינו בכלל נ"ט בר נ"ט דהיתרא וכ"כ הרשב"א בת"ה. עו"ש או' ה' מ"א ס"ק כ"ד. ח"י או' כ"ט.

א

קלז) שם בהגה. אסור מדינא. והיינו באכילה אבל ודאי דמותר בהנאה ודלא כמשמע בתשו' שע"א סי' ו' לאסור אף בהנאה מה שנתבשל בכלי חמץ. ח"י או' כ"ז יעו"ש. מיהו חק יוסף או' ל"א כתב דיפה כתב שע"א יעו"ש. וכ"כ י"א בהגב"י. ועיין לקמן סי' תנ"ג או' כ"א. אבל המק"ח או' כ"ב הסכים לדברי ח"י. וכ"פ ח"א שם. וכ"נ מדברי האחרונים. ומ"ש שם ח"י בשם מהרי"ל בעניין להדליק בשמנים יתבאר לקמן סי' תנ"ג סעי' א' בהגה בס"ד.

א

קלח) שם בהגה. אם לא היו נזהרין וכו' פי' אם לא כשהיו נזהרין בשני דברים אלו אז אינו אסור מדינא. מ"א ס"ק כ"א. והכלל נ"ל לדינא בודאי ב"י אסור אף באחרון של פסח ואוסר תערובתו במשהו. ואם ספק או אפי' יודע שאין ב"י אלא שלא נזהר מחמץ מפרורין אסור תוך הפסח אבל אין אוסר תערובתו ובאחרון של פסח מותר להדיא. וכשאומר עתה ברי לי שלא היה שם חמץ ולא היה ב"י יש מקילין בהפ"מ. א"ר או' כ"ב. ועיין א"א או' כ"א.

א

קלט) שם בהגה. בשעת עשייתן מחמץ. דחיישינן שמא נתערב בו פירורי חמץ והוי בעין תוך השומן. ב"ח. מ"א ס"ק כ"ב. חק יוסף או' ל"ג.

א

קמ) ואם בשעת התכת השומן מכווין עצמו להתיכו בכלי חדש או אינו ב"י דוקא אף שלא התיכו לשם פסח מהני. צ"צ סי' ס"ד. ח"י או' ל"א. ועיין לקמן או' קמ"ב.

א

קמא) שם בהגה. שהם בני יומן. משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאכלו בפסח אע"ג דנותן טעם לפגם אסור לכתחלה דאפשר לאכלו קודם פסח מ"מ זה מקרי דיעבד. מ"א ס"ק כ"ג. ורק שצריך לערות לכלי פסח קודם פסח. מק"ח או' כ"ג. חמ"מ או' י"ג. ח"א כלל קכ"א או' כ"ו. והיינו בלח אבל נקרש לא שייך כבוש ואף שהשומן מלוח קצת בדיעבד אין אוסר. א"א או' כ"ג. ועיין בשו"ת ב"ח סי' קכ"ג דלכתחלה אף שידוע שאין ב"י אסור למלוח בשר או דגים בכלי חמץ להשתמש מהם בפסח כמו דגים שעלו וכו' ומ"מ בדיעבד מותר אפי' בלח כיון שידוע שאינו ב"י יעו"ש, שע"ת או' כ"ג. וכ"כ א"א שם דלכתחלה לבשל באין ב"י ודאי אסור ואם בשלו שרי לאכיל בפסח דהוי כדיעבד יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.

א

קמב) שומן שהותך לפסח ועירו אותו לכלי חמץ שאינו ב"י אם היה סמוך לפסח שלא ימצא שומן אחר בריוח או שהוא עני שא"א לו להכין שומן אחר מותר אותו שומן לפסח דהוי בענין זה כדיעבד אבל אם אפשר למצא שומן אחר אסור דהוי לכתתלה. עולת שמואל סי' נ' פ"ח.

א

קמג) קדירה חדשה או אין ב"י ותחב כף חמץ ב"י במים ואין ס' ובו ביום התיכו אח"כ בה שומן מהותך יש להתיר לכתחלה השומן בפסח. א"א או' כ"ד.

א

קמד) כתב הפר"ח בסוף דין זה דלא מיבעיא בידוע שנתערב חמץ דחוזר וניעור אלא אפי' במידי דשכיח כגון שמן שומשמין שדבר מצוי הוא שיש גרעיני חטים מעורבין בשומשמין ושורין השומשמין במים קודם כתישתן מילתא דפשיטא דאסור לאכלו בפסח משום דאיכא משהו מחמץ ומשהו אין לו שיעור וכן אנחנו נוהגין שלא לבשל בפסח אלא בשמן זית וכן ראוי להורות עכ"ל והמהדרין נוהגין להחמיר גם בשמן זית דהוברר דהפועלים עכו"ם כל יום בעת אכילתן כשעושין השמן זית כל אחד נכרו בידו וטובל בשמן. ברכ"י או' י"ד. ויש מקילין ע"י שמסננין השמן זית קודם פסח ומניחין אותו בכלי כשר אבל יש מחמירין שאין אוכלין כ"א מה שנעשה בכשרות לשם פסח והמחמיר תע"ב. ועיין לקמן סי' תס"ז או' ע"א.

א

קמה) ובמדינותינו שמזייפין השמן זית עם שאר שמנים כנודע אזי אין לבשל בשום שמן.

ב

קמה) כר"ש. והיינו לבני אשכנז שנוהגין איסור במיני קטניות כמ"ש לקמן סי' תנ"ג סעי' א' בהגה ולפיכך אם מזייפין השמן זית בשמן שלהן אין לבשל בהן בפסח ואפשר גם לבני ספרד וכגון שיש בהם חשש חימוץ ועיין באו' שאח"ז.

א

קמו) וכתב שם הברכ"י דמהר"י זיין בשו"ת שערי ישועה כ"י שער ו' סי' ד' כתב דלדעת רב נטוראי שכתב הטור סי' תמ"ב ביין צמוקים לכאורה נראה דצריך לבער השמן שומשמין מהבית עכ"ד. אבל לא ראיתי ולא שמעתי בארץ הצבי לשום א' שנהג כן אע"ג דרוב החכמים נהגו דין חוזר וניעור וכן מוכח מדברי הפר"ח הנז' שלא הזהיר על שמן שומשמין אלא שלא לאכלו ואם איתא הו"ל למימר דצריך לבער מאחר דבאתריה דמר עה"ק ירושת"ו המנהג לקנות שמן שומשמין לכל השנה והוא הסכים לדברי רב נטוראי בסי' תמ"ב וסי' זה בכמה דינים. ואולי שיש לחלק בין ודאי למידי דשכיח דהגם דשכיח בשומשמין לאו ודאי הוא. א"נ כיון דרוב המון ישראל אינהו אכלי שמן שומשמין בפסח תסגי שלא לאכלו ולחוש לסברת חו"נ ואם כה יעשה לבערו יהיה תמוה לרבים ולאחזוקי ישראל דאוכלים חמץ ממש לא ניחא למארייהו עכ"ל. ומיהו מ"ש דרוב המון ישראל אכלו שמן שומשמין היינו במקום שנוהגין להקל בחוזר וניעור שהרי שורין את השומשמין במים תחלה כמ"ש לעיל או' קמ"ד וכשיש שם חטים או שעורין הם מתחמצין מחמת השרייה ואח"כ נטחנין עם השומשמין כידוע והו"ל ממשו של איסור מעורב בתוכו ולא טעם בלבד וכבר כתבנו לעיל או' נ"ט דאפי' בטעמו ולא ממשו יש מחמירין יעו"ש וא"כ כ"ש היכא דאיכא ממשו וע"כ היכא דנהיגי בו איסור אין להקל. ובני אשכנז בלא"ה אין נוהגין להקל ואעפ"י שהוא תערובת לח בלח שנתערב ונתבטל קודם פסח ולדעת מור"ם שרי כמ"ש בסעי' ד' יעו"ש. מ"מ כיון שהוא ממיני קטניות נוהגין לאסור כמ"ש לקמן סי' תנ"ג סעי' א' בהגה יעו"ש. ויתבאר עוד מזה בדברינו לשם בס"ד.

א

קמז) מותר לאכול חמאה של עכו"ם אף בפסח. הרשב"ץ בתשו' סי' רנ"ח מח"ג. ברכ"י או' ט"ו. והיינו במקום דליכא חשש זיוף ולא חשש חמץ. ומיהו לא ראינו ולא שמענו מי שנוהג בזה לאכול חמאה של עכו"ם בפסח ואפשר מפני שעתה נשתנו הזמנים ויש לחוש שאינם נקיים מחשש חמץ. ועיין לקמן סי' תס"ז או' מ"ז.

א

קמח) שם בהגה, וכן כל דבר שמבשלין בכלי חמץ וכו' חמאה שבשלוה בכלי חמץ קודם פסח ולהסיר הזוהמא שמים מעט קמח ונשאר בשולי קדירה ומסננין החמאה ולא ישאר בה כלל מהקמח וקמח הנז' שיעורו א' ממאתים ואינו עובר במסננת חמאה זו מותרת בפסח. כ"כ בשו"ת יכין ובועז ח"ב סי' כ"ב לפי מנהג מקומו. ברכ"י או' טו"ב ובספרו מחב"ר או' ח' ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ס"ו ואו' ס"ז ולקמן סי' תנ"ג או' כ"ח ודוק.

א

קמט) אחר שעשו המצה מצאו בצק דבוק בדופני הנפה בחוזק שלא נקלף אלא בסכין יש להתיר דאף דהרמב"ם פסק דחוזר וניעור רוב האחרונים חולקים והדבר ספק אם נקלף ונתערב והוי ס' בפלוגתא דרבוותא ולקולא. ואפשר דאפי' הרמב"ם מודה בנדון זה דאחזוקי איסורא לא מחזקינן מספיקות דהוי ספיקא בדרבנן דחו"נ לאו דאורייתא ולא קבע איסורא ואזלינן לקולא. הרדב"ז בתשו' כ"י סי' שני אלפים ק"ך. ברכ"י או' ך'.

א

קנ) נמצא בריקוד הקמח פירורין יבשין ונסתפקו אם הם טיט או של עיסה ובדקום באור ונתברר שהם חמץ נוקשה בשעת הדחק יש להתיר ע"י ריקוד. דבר משה ח"א סי' ל' ברכ"י או' כ"א.

א

קנא) כלי מלא לפתות שקורין בוריקע"ס לצורך הפסח עם הרוטב שלהם וב"ב שדרכה ללוש עיסות לחם הדיחה ידה היטב וקינחה ידה עד שלא ראתה שום בצק בידיה וניערה בידיה הבוריקע"ס והרוטב ואחר שהוציאה ידה מצאה באצבעה קצת דבוק יש להתיר בלא סינון דהוי ס"ם שמא לא נפרך כלום ואת"ל שנפרך שמא הוא דק כ"כ והוי כלח ואינו חו"נ. נ"א שאלה יו"ד. ולדעתי היקל יותר מדאי דאפשר להדיח הבוריקע"ס בהרוטב שלהם ולסנן הרוטב בלי הפסד. פ"ת.

א

קנב) שם בהגה. כגון יין מבושל. יין מבושל שמביאין ממדינת אוגרמא ואין ידוע אם נעשה לשם פסח יש להתיר דמסתמא סתם כלים אינם ב"י וגם נ"ע בר נ"ט ועוד דפשיטא דמבשלין גם אדעתא דפסח דעיקר מכירת היין לפסח. שו"ת פ"י כת"י סי' ז' שע"ת או' כ"ג.

א

קנג) שם בהגה. או מרקחת. ובמרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף זה אסור אפי' בשאר איסורים אפי' אינו ב"י וע"כ יש להחמיר בו אפי' ביו"ט האחרון. ט"ז סק"י. חק יוסף או' ל"ו. מיהו בת"ח כלל ס"א דין ז' כתב דבמרקחת לא הוי חריף דבטל חורפיה בדבש יעו"ש. והביאו המק"ח או' י"ג. וכתב ח"א כלל קכ"א או' כ"ח דבמקום שמחת יו"ט יש להתיר אפי' באכילה יעו"ש. אמנם הברכ"ו או' י"ג כתב בשם מהר"י זיין דמרקחת שנעשית קודם פסח מדבר חריף או מתובל ביותר אפי' בכלי שאינו ב"י אסורה לדעת מרן יעו"ש. וכ"ה דעת הפר"ח, וכ"פ הר"ז או' מ'.

א

קנד) שם בהגה. או במרקחת. ואם אין דרך בני אותו מקום לבשל שום מרקחת אלא בכלי מיוחד לבשל בו מרקחות ואין דרכם לבשל באותו כלי חמץ כלל וגם הכף מיוחד לנער בו המרקחת ואין דרכם לנער בו חמץ שרי. ב"י. עו"ש או' ה' ח"י או' ל"א. ומיהו יש לחוש בכלים דידן המיוחדין למרקחות מפני שלפעמים מבשלין בהם מרקחת עשויה עם פתותי לחם ודבש לעשות ממנה פת הבאה בכסנין אלא שאפשר לומר שמאחר שאותם כלים אין מבשלין בהם אלא מרקחות ולא דברים אחרים אלא לעתים רחוקים הו"ל כאלו אינן ב"י בודאי ומ"מ ראוי להחמיר. ב"י והפר"ח כתב להתיר גם בזה. ומהרימ"ט ח"ב חא"ח סי' א' כתב דאלו המרקחות הנעשות כל השנה ואין יודעין בכלים שנעשו אם הם ב"י דיינינן להו לקולא דאיכא ספיקי טובא יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ז' וכתב דכן המנהג בקושטא ובכל מקומות הללו (ר"ל הסמוכות לקושטא) לאכול המרקחות ויין מבושל וארופי (הוא דבש שעושין מתירוש) וכדומה לזה דכיון דאין האיסור אלא משום כלים סתם כלים אינן ב"י והו"ל נותן טעם לפגם קודם פסח דלכ"ע שרי עכ"ל. ונ"פ מהריק"ש. אמנם כבר כתבנו דדעת מרן בב"י והאחרונים להחמיר דדוקא אם נתבשלו בכלים המיוחדים לכך יש להכשיר או אם בודאי היו הכלים אינם ב"י וכמ"ש לעיל או' קמ"א יעו"ש.

א

קנה) שם בהגה. אבל ביו"ט האחרון וכו' פי' שמיני של פסח ומשום שאינו אלא מדרבנן, עו"ש או' ה'.

א

קנו) שם בהגה. אבל ביו"ט האחרון יש להקל בו. וכן בשאר איסורי דרבנן כגון משהו ונ"ט לפגם נמי יש להקל בו. ט"ז ס"ק י"א. חק יוסף או' ל"ז. והיינו בדאיכא תרתי לטיבותא משהו וגם נ"ט לפגם מותר באכילה אבל משהו לחוד או נ"ט לפגם לחוד ביו"ט האחרון שרי רק בשהייה, מש"ז או' י"א יעו"ש. ועיין לקמן קנ"ח.

א

קנז) שם בהגה. אבל ביו"ט האחרון יש להקל בו. משום דהוי נ"ט בר ל"ט דהיתרא ועוד דסתם כלי אינו ב"י. מ"א ס"ק כ"ה. חק יוסף או' ל"ו. והפר"ח כתב דאם אנו מתירין ביו"ט האחרון יזלזלי בו יעו"ש. אבל בס' חקת הפסח או' ך' השיג עליו וכתב דלא חיישינן לשמא יזלזלו בו יעו"ש.

א

קנח) שם בהגה. יש להקל בו. והיינו בנעשה הכל קודם פסח אבל נעשה בפסח אפי' אם ידוע שאינו ב"י אסיר לאכול אף ביו"ט האחרון כדמוכח לקמן סי' תס"ז ססעי' יו"ד בט"ז וח"י יעו"ש. והיינו לפי מה שאנו מחמירין בטעה לפגם כדברי מור"ם ז"ל לקמן סעי' יו"ד יעו"ש

א

קנט) שם בהנה. יש להקל בו. ולענין מי דבש עיין לעיל סי' תמ"ב או' ס"ה.

א

קס) שם בהגה. וה"ה אם נתערב משהו וכו' משום דמשהו הוי דרבנן וא"כ אם נתערב הרבה שאין ס' כנגדו אסור דהוי ספק דאורייתא וכ"מ מלשון הש"ע וה"ד בשומן משום דיש לחוש לפרורי חמץ שהם בתוכו אבל ביין מבושל בכלי חמץ וכיוצא בו אפי' נתערב הרבה שרי. מ"א ס"ק כ"ו. וכ"פ ח"א כלל קכ"א או' כ"ז. אבל הח"י או' ל"ב אין מחלק בין יין לשומן אלא דוקא בהפ"מ יש להקל בכל ענין יעו"ש. והביאו א"ר או' כ"ב. מק"ח או' כ"ה. וכ"פ הר"ז או' מ"ג. וכשידוע שנתבשל בכלי ב"י אין להקל כלל. א"ר שם. וגם ביו"ט אחרון אסור. ח"א שם.

א

קסא) שם בהגה. שאין להחמיר וכו' חדא דהוי נ"ט בר נ"ט ועוד מאחר דאיכא לספוקי שמא לא היה הכלי ב"י אין מחזיקין איסור דספיקא דרבנן לקולא. ד"מ. מ"א שם.

א

קסב) שם בהגה. יש מחמירין להסתפק וכו' אעפ"י שנזהרו שלא לשאוב ממנו בכלי חמץ. ר"ז או' מ"ט.

א

קסג) שם בהגה. שמסתפקין ממנו כל השנה וכו' אבל המונח לו בבית אוצרו או הנזהר בדבר שפירש מותר. דרשות מהרי"ל.

א

קסד) שם בהגה. ולפעמים יש בו פירורי לחם. ואם סיננו קודם פסח מותר וכן בשומן ויין מבושל דלעיל אם היה נזהר מכלי ב"י ורק שלא נזהר מפירורין מועיל בו סינון וטוב לסנן שלושים יום קודה פסח. ח"י או' ל"ג. מיהו הא"א או' כ"ז כתב דבשומן אין להקל בסינון יעו"ש. ועיין לעיל או' צ"ג.

א

קסה) שם בהגה. ובמקומות אלו שאין חומץ יין מצוי וכו' וא"כ אפי' נסתפקי ממנו לסעודה אין מחמירין דלא אפשר בקל למצוא אחר, מ"א ס"ק כ"ז. ולפי מ"ש באו' הקודם דמהני סינון א"כ יש לסננו קודם פסח דהא דבר שאפשר הוא.

א

קסו) שם בהגה, שלא למלאת מן יין וכו' ר"ל כשבא למלאת חבית יין לפסח לא ימלאנו ע"י כלי חמץ אף שסתם כלים נקיים הן ואין בהם לכלוך בעין רק בלוע בתוכו ובלוע אינו נפלט ע"י צונן. מ"ב או' ע'.

א

קסז) שם בהגה. שלא למלאת מן יין וכו' ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי, מהרי"ל, מ"א ס"ק כ"ט ח"י אי' ל"ד, מק"ח או' כ"ו. ר"ז או' נ"א.

א

קסח) שם בהגה. שלא למלאת וכו' ואם עמד החומץ בכלי חמץ ב"י (ויש גורסין אפי' אינו ב"י) ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסיר מדינא כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה ואף שהש"כ כתב שם דגם בחומץ בעינן מעל"ע אין להקל נגד הש"ע ואע"ג דבסי' ק"ד שם כתב דגם בחומץ בעינן מעל"ע נראה דהתם מיירי בחומץ שאינו חזק כ"כ. מ"א ס"ק כ"ח. מיהו הח"י או' ל"ד הסכים לדברי הש"כ דגם בחומץ בעינן מעל"ע יעו"ש. וכן הסכים חק יוסף או' מ' מק"ח או' כ"ו. חמ"מ או' י"ג. אמנם הח"א כלל קכ"א או' ל"ה הסכים לדברי המ"א ורק בהפ"מ כתב דיש להקל עד שישהה בתוכו מעל"ע יעו"ש.

א

קסט) שם בהגה. שלא למלאת וכו' במקומות שערבין כל השנה מי צוקר מבושל ביין אסור החומץ לפסח אם לא החומץ כעישה החניני שהוא מהחבית בלי תערובת וה"ה כשאומר לחנוני שלוקח יין לחומץ. א"ז. מיהו ח"י שם כתב להתיר ע"י סינון קודם פסח יעו"ש אבל הא"ר או' כ"ג הביא דברי הח"י הנז' וכתב דאין להתיר ע"י סינון דהא נתבשל ביורות ואלפסין של חמץ ולא גרע ממי דבש ומיין מבושל דלעיל גם דרכן תמיד לבשל אחר שבישל בו דגים בחמץ והוי קצת בודאי ב"י וסיים שאין להקל כלל לכתחלה ואף אם עבר ונתנו במאכל יש לאסרו באכילה ורק בהפ"מ יש להקל אף שלא ע"י סינין יעו"ש. וכן החמ"מ או' י"ג תמה על הח"י שהתיר ע"י סינון אמנם הר"ז או' ן' הסכים לדברי ח"י דאם סננו קודם פסח שרו. ונראה הטעם שהתירו ע"י סינון מפני שהסינון הוא רק מפני חשש פירורין שלא נזהרו בשעת עשייתו אבל מפני שנתבשל המי צוקר בכלי חמץ אין לחוש דהא נתבטל המי ציקר בס' קודם פסח ביין ולדעת מור"ם ז"ל לח בלח שנתערב קודם פסח ובטל בס' אינו חו"נ כמ"ש לעיל סעי' ד' יעו"ש. ולענין הצוקר אם יש בו חשש תערובת חמץ יתבאר לקמן סי' תס"ז סעי' ח' בס"ד.

א

קע) יין לבן שהוכהה מראיתו ורוצים לתקנו שמשימים לתוכו חלב בהמה וחלב חטה פחות מס' אסור דגזרינן שמא יבא לשתות ממנו עם בשר או שמא ישתה ממנו בפסח ואעפ"י שנתבטל בס' מ"מ הו"ל מבטל איסור לכתחלה ועוד שיש לחוש שמא ישאר קצת מחלב. חטה בעין. צ"צ סי' פ"ו. אבל המ"א ס"ק מ"ה כתב דאין איסור בדבר דכיון שאין כוונתו לערבו כדי לשתותו בפסח או לשתותו עם בשר לא הו"ל מבטל איסור דאין כוונתו אלא לתקן היין ומ"מ אם ידוע אותי יין לא ישתה ממנו בפסח דשמא נשאר קצת חלב חטה בעין מיהו אם נותן הרבה לתוכו עד שאין ס' כנגדו אסיר מטעם שמא יבוא לשתות בפסח או עם בשר יעו"ש וכ"כ הפר"ח בסי' רס"ז סעי' ח' על דברי הצ"צ הנז' דאין כאן מבטל איסור כיין שאין דעתו לבטל החלב אלא לתקן היין יעו"ש. מיהו ח"י או' ל"ד הסכים לדברי הצ"צ יעו"ש. אבל המק"ח או' כ"ו הסכים לדברי המ"א. וכ"פ הר"ז או' נ"ב. חכ"א כלל נ"ב או' י"א ולענין לשתותו בפסח כתב הא"ר או' ל' דיש תקנה ע"י סינון. וכ"כ הר"ז שם דאם סיננו קודם פסח מותר לשתותו בפסח יעו"ש. והיינו לפי המנהג שכתב מור"ם ז"ל בהגה סעי' ד' דלח בלח שנתערב קודם פסח ונתבטל בס' לא אמרינן חו"נ יעו"ש.

א

קעא) שם בהגה. במקום שאין יין וחומץ מצוי. עכו"ם המחזיק חזקת יי"ש דהיינו שקבל מהשררה שלא ימכור אלא הוא ובהגיע הפסח שולחים ממקום אחר לשם חביות יי"ש מחותם עם הכשר לפסח והמחזיק נותן לפני הישראל בכלים קטנים ואותו הישראל חותם אותם בחותמו והעכו"ם מוכר אותם לישראל ורק שאינו מניח כ"א חותם אחד אי סגי בהכי דהוי כדיעבד משום דהעכו"ם מקפיד אם יניח חב"ח. עיין נוב"י. מה"ת סי' ס"ו שכתב שקשה להתיר בחותם או' ויש להצריך חב"ח דהיינו לכרוך נייר ע"פ הצלוחית וחוט קשור סביב ויחתום ושוב יכרוך נייר על נייר הראשון וחוט קשור בו ויחתום וכן יעשה לכל כלי וכלי ואם המחזיק מקפיד ע"ז ויש לחוש לאיבה שלו יש להתיר בחותם א' כיון שרגילין שם בשתיית יי"ש ויהיה להם עי"ז מניעת שמחת יו"ט וטוב להכריז ולהודיע אל היהודים אופן החותם וכל א' ישגיח בעת שיקח אם הוא באופן החותם גם יודיע למחזיק שהודיע לכל אופן החותם איך הוא יעו"ש. שע"ת או' כ"ו. ועיין ביו"ד סי' קי"ח סעי' א'.

א

קעב) שם בהגה. אם הוא תוך שני חדשים וכו' והט"ז ס"ק י"ב כתב דסגי בשלושים יום כמו בדיבוק ניירות דלעיל סי' תמ"ב סעי' ג' אבל המ"א שם סק"ה כתב דשאני הכא דחיישינן שיתן טעה ביין וישתה משא"כ התם גבי דיבוק ניירות דאינו אלא לעניין איסור שהייה בביתו יעו"ש. וכן הח"י בסי' זה או' ל"ו חלק על הט"ז והסכים כדברי מור"ם ז"ל יעו"ש וכן הסכים חק יוסף או' מ"א. חמ"מ או' י"ג. ר"ז או' נ"ד. ח"א כלל קכ"א או, ל"ו. ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ט"ל.

א

קעג) שם בהגה. ונותן טעם בפסח. פי' דהטעם שנתן קודם פסח כבר נתבטל בס' קודם פסח ולדעת מור"ם ז"ל אינו חו"נ כמ"ש לעיל סעי' ד' אלא דהאיסור הוא משום דנותן טעם בפסח עצמו דאיסורו במשהו ואע"ג דהוי חמץ נוקשה וי"א דבטל בס' אפי' בתוך הפסח כמ"ש לעיל או' ז' כתב המ"א סק"ל דשאני הכא דהוא עושה לכתחלה שמניח בו היין ולכן אסיר לשתותו.

א

קעד) שם. בהגה ואסור לשתותו, אבל מותר לקיימו מ"א סק"ל, מק"ח או' כ"ז, חמ"מ שם, ח"א שם, והנה הח"י או' ל"ה כתב אבל לקיימו מותר כיון שעבר עליו ל' יום כדלעיל סי' תמ"ב סעי' ג' גבי דיבוק ניירות יעו"ש, אבל מדברי הפו' הנז' שכתבו סתם אבל מותר לקיימו משמע דאפי' אם הוא בתוך ל' מותר לקיימו, ועיין לעיל או' צ"א.

א

קעה) שם. בהגה ואינו נותן טעם בפסח ושרי, ולפי מה שהעלתי בסעי' ד' שהעיקר חוזר וניעור יין זה אסור בשתייה ואע"ג דצונן אינו מבליע ואינו מפליט מ"מ כיון שהעיסה היא רכה ונכנסה ביין מסתמא נימוח קצת מהעיסה ביין וחמץ בפסח במשהו, פר"ח, מיהו הא"א או' ל' כתב דאם דבק בין נסר לנסר עיסה אפ"ה לא חיישינן שמא נכנס בין הדביקים פירור בעין ליין עכ"ל וכ"כ החמ"מ או' י"ג כדברי מור"ם ז"ל דאם נתנוהו קודם לכן שרי אף לשתותו בפסח, וכ"פ הר"ז או' נ"ד, ח"א כלל קכ"א או' ל"ו, וזהו כמ"ד בטעמו ולא ממשו לא אמרינן חו"נ כי יש פלוגתא בזה כמ"ש לעיל או' נ"ט יעו"ש.

א

קעו) שם בהגה מיהו אם יש כזית בצק וכו' ואפי' נתנו ב' חדשים לפני הפסח חייב לבערו אם לא טחאו בטיט, מור"ם ז"ל בד"מ או' י"ד, ועיין דג"מ ובאו' שאח"ז.

א

קעז) שם. בהגה חייב לבערו וכו' אין זה נכון דכיון שנתייבש נפסל מלאכול לכלב ואינו חייב לבערו וכמ"ש בסי' תמ"ב סעי' ג' פר"ח, אמנם דעת האחרונים כדברי מור"ם ז"ל דצריך לבערו אם לא טחאו בטיט, מ"א ס"ק ל"א, ח"י או' ל"ז חק יוסף או' מ"ב, מק"ח או' כ"ח ר"ז שם, ח"א שם.

א

קעח) שם. בהגה חייב לבערו וכו' אבל פחות מכזית אינו חייב לבערו מאחר שהוא עשוי לחזק כמ"ש לעיל סי' תמ"ב סעי' ז' ד"מ או' י"ד, ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

קעט) [סעיף ו'] מלח ששמו במדוכה של חמץ, כ"ה במרדכי פ' כל שעה ומביאו ב"י,

א

קפ) שם. מלח ששמו במדוכה וכו' אבל לכתחלה אין להניח מלח במדוכה של חמץ אעפ"י שהוא יבש, ח"א כלל קכ"א או' ל"ג.

א

קפא) שם. מלח ששמו במדוכה וכו' ואפי' בת יומא (ר"ל שדכו בה ביום זה) מותר לפי שהמלח אעפ"י שהוא חריף כיון שהוא דבר יבש אינו מפליט מה שבולע בכלים, פר"ח, והיינו לכתחלה אבל בדיעבד היכא דנתלחלח קצת אף תוך הפסח שרי דאין מליחה מפליט מכלי, א"א או' ל"ב, וכ"ז במדוכה נקיה דאל"כ הרי נאסר במשהו שהוא בעין.

א

קפב) שם. מלח ששמו במדוכה וכו' ואפי' נשתהא שם מעל"ע מותר דלא אמרינן כבוש כמבושל אלא בדבר לח ולא בדבר יבש, ד"מ או' י"ב.

א

קפג) שם. מלח ששמן במדוכה מותר וכו' ובשאר כלים המחמיר שלא להשתמש בו בפסח תע"ב כדאיתא ביו"ד ססי' צ"ה, ח"א שם, ר"ז או' נ"ו.

א

קפד) שם. מלח ששמו במדוכה וכו' אבל אם דכו מלח בכלי חמץ יש לאסור אפי' אינו ב"י ואפי' קודם פסח וכמ"ש ביו"ד סי, צ"ו סעי' ג' עו"ש או' ו' מ"א ס"ק ל"ב, ח"י או' ל"א. מט"י, חק יוסף או' מ"ד א"א או' ל"ב, מק"ח או' כ"ט. חמ"מ או' י"ד, ר"ז או' נ"ה, ח"א שם, ומ"מ אם נידך קודם פסח במדוכה שלנו שרוב תשמישה בתבלין ובשמים וכה"ג דליכא רק חשש לטעם משהו ונתבטל קודם פסח אפי' בכלי ב"י יש להתיר ח"י שם, חק יוסף שם, מק"ח שם, ר"ז שם, ח"א שם.

א

קפה) מיהו במקומות שרגילים לדוך במדוכה חלות חמץ ורקיקין קשים לדוך אותם הדק הטב לתת לתוך המאכלים אפי' אם יהיה הענין שדך בצונן ע"י דוחקא דמדוכא מפליט והוא ברור. רו"ח או ו'.

א

קפו) שם הגה. משום דאינו מפליט בצונן. פי' ביבש משא"כ בצונן לח וע"י שרייה חושש הרב לעיל סעי' ה' להחמיר. ח"י שם.

א

קפז) [סעיף ז'] בוסר שדכין קודם פסח וכו' וז"ל הסמ"ק סי' רכ"א שהביא בב"י בוסר שדורכין אותו במדוכות קודם פסח מותר בפסח ואעפ"י שהמדוכות מחומצות מחמץ שמערבין עם המורייס משום דהוי צונן ואין בו כח להפליט ואפי' אי פליט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם פסח מידי דהוי אכרישין ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם בשר כדפי' ר' ברוך עכ"ל ומ"ש ואפי' אי פליט וכו' ר"ל ואפי' למ"ד דפירות חמוצים הרי הם הדברים חריפים ומפליטים אפי' בצונן וצריך לשער כדי נטילה או כנגד הכלי כמ"ש ביו"ד סי' צ"ו מ"מ הכא שאין דכין החמץ לבדו אלא עם המורייס משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם פסח. ומ"ש מידי דהוה אכרישין וכו' ר"ל דאין משערין כנגד כולם אלא כנגד מה שבלעו מן האיסור וכמ"ש ביו"ד שם וא"כ ה"ה לכאן. וזהו לפי מה שסתם הש"ע לעיל סעי' ד' דאם נתבטל קודם פסח בס' אינו חו"נ. ומ"ש מור"ם ז"ל בהגה הטעם משום דאינו מפליט בצונן תפש טעם הראשון של סמ"ק והוא ע"פ מ"ש. בספרו ת"ח כלל ס"א בשם או"ה דתפוחים חמוצים לא מיקרי דבר חריף והביאו הט"ז שם ביו"ד סי' צ"ו סק"ט יעו"ש. וכ"כ ח"י בסי' זה או' ט"ל יעו"ש. וזהו שכתב ג"כ כאן בהגה ואפי' אם נעשה בפסח אינו אוסר וכו' משום דס"ל דדבר חמוץ אינו מפליט בצונן אבל לדעת הש"ע דס"ל דדבר חמוץ מפליט אפי' בצונן כמ"ש ביו"ד סי' צ"ו סעי' ב' הכא אינו מתיר כ"א דוקא בנעשה קודם פסח אבל בפסח דאיסורו במשהו אסור. וגם מה שמתיר בנעשה קודם פסח היינו למ"ד אינו חו"נ כנז' ועיין לעיל או' נ"ט.

א

קפח) שם. במדוכות מחומצות וכו' היינו שבלעו מעט חמץ שהיה מעורב עם דברים אחרים וכמ"ש באו' הקודם (ואעפ"י שסתם הש"ע סמך על מ"ש בב"י שהביא לשון הסמ"ק) אבל אם דכו אותם במדוכות שדכין בהם חמץ בעין אעפ"י שהם נקיים ואינם ב"י (היינו לדעת י"א שהביא ביו"ד סי' צ"ו סעי' א' יעו"ש) אסור לאכלם בפסח לדעת הש"ע מפני שדבר חריף וחמוץ כלי שאינו ב"י משוי ליה כב"י ומפליט וכמ"ש ביו"ד סי' צ"ו יעו"ש. וכ"פ. הר"ז או' נ"ה. ועיין באו' שאח"ז ואו' קצ"ט

א

קפט) שם הגה. משום דאינו מפליט בצונן. ולפ"ז אפי' דכו בו חמץ בעין והוא בן יומו ודכו בו בוסר מותר לאוכלו בפסח אם הוא נקי כיון דאינו מפליט בצונן. אמנם הפר"ח הסכים דבוסר הוי דבר חריף ואף שהמדוכה אינה ב"י הבוסר אסור יעו"ש (ומיהו מ"ש שם על הש"ע כבר ישבנו לעיל או' קפ"ז יעו"ש) וכ"כ ח"א כלל קכ"א או' כ"ט דהסכמת אחרונים דבוסר הוי דבר חריף ואפי' אין ב"י וקודם פסח אסור אלא שסיים דאם נדוכו כולם ביחד או שנתבשלו יחד ויודע בודאי שהיה המדוך נקי דאין חשש משום פירור בעין וגם אינו ב"י דאיכא הרבה צדדין להקל יש להקל במקום מניעת שמחת יו"ט ולהתיר אפי' באכילה ולהשהות לכ"ע שרי יעו"ש. ועיין לקמן או' ר"ב.

ב

קפט) דבר שאינו חריף שנידוך במדוכה מחומצת ממש מותר אפי' אם נעשה בפסח. דדוקא ע"י חריף ודוחקא מבליע ומפליט אבל דבר שאינו חריף לא מהני דוחקא לבד להפליט בצונן אם היה הכלי נקי. ח"א שם או' ל"א.

א

קצ) שם בהגה. אם היה הכלי נקי. נראה דקאי אתרווייהו דאפי' קודם פסח אסור אם היה הכלי מלוכלך דאפי' את"ל דלא הוי דבר חריף מ"מ ע"י דוחקא נכנס בתוכו קצת וא"א להדיחם. מ"א ס"ק ל"ד. מיהו הא"ר או' כ"ו כתב דקודם פסח אף אם היה מלוכלך שרי משום דודאי איכא ס' וקודם פסח בטל בס' יעו"ש. אבל חק יוסף או' מ"ו הסכים כדברי מ"א וכן הסכים המק"ח או' ל"א. וכ"ז לדעת מור"ם ז"ל דבוסר לא הוי דבר חריף אבל דעת הש"ע והאחרונים כבר כתבנו לעיל.

א

קצא) שם בהגה. אם היה הכלי נקי. ומן הסתם מחזיקין שהוא נקי. עו"ש או' ז' נה"ש או' ח"י.

א

קצב) שם בהגה. אבל אם חתכו בסכין של חמץ וכו' בצל שחתכו בתוך הפסח בסכין שגררו בו בצק מן העריבה והסכין היה נקי מותר בפסח כיון שאותו סכין לא שמשו בחמין לא בלע דצונן לא מבליע ולא מפליט. תשו' הרא"ש כלל כ"ד או' ז' והביאו הטור ומ"א ס"ק ל"ז. ח"י או' מ' א"ר אי' ל"ב. חק יוסף או' מ"ז.

א

קצג) שם בהגה. תוך הפסח וכו' משמע דקודם פסח שרי ע"י הדחה. מ"א ס"ק ל"ה. ח"י שם. א"ר או' כ"ז. חק יוסף שם. מק"ח או' ל"ב. ר"ז או' נ"ח. והיינו אף בידוע שאינו נקי אם היה קודם פסח שרי ע"י הדחה. א"ר שם. א"ז או' ל"ד. וזה קאי אדברים שאפשר בהדחה כדגים וכדומה אבל בוסר לא אפשר בהדחה. א"א או' ל"ה. וכ"כ הנה"ש או' ך' והטעם משום דאם מדיחין אותו ילך טעם החומץ ממנו ועוד שע"י החתוך יצא ממנו מים ומתערב עם חתיכות הבוסר וע"כ לא אפשר בהדחה. ועיין לקמן או' קצ"ה,

א

קצד) שם בהגה. דסתם סכין אינו נקי וכו' והט"ז ס"ק י"ג כתב דאפי' בודאי נקי יש לאסור אם חתכו תוך הפסח בסכין חמץ משום דבוסר הוא דבר חריף יעו"ש. וכ"כ העט"ז. ומשמע דקודם פסח שרי אם היה נקי והיינו אם אינו ב"י ג"כ וכמ"ש לעיל סוף או' קפ"ט יעו"ש.

א

קצה) שם בהגה. ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו. ואע"ג דבצונן סגי בהדחה או גרידה צ"ל דשאני בוסר דהוי חריף קצת (והיינו לדעת מור"ם ז"ל אבל לשאר פו' הוי חריף ממש כנז"ל) ועוד דחיישינן שמא ישכח לאכלו בלא הדחה. ח"י או' מ"א. ומשמע דבוסר אפשר בהדחה. ועיין לעיל סוף או' קצ"ג שכתבנו דלדעת הא"א והנה"ש בוסר לא אפשר בהדחה יעו"ש.

א

קצו) שם בהגה. אבל אם נתערב וכו' אפי' בפחות מס' מ"א ס"ק ל"ו. ח"י שם. א"ר או' כ"ט. חק יוסף או' מ"ח. מק"ח או' ל"ג.

א

קצז) שם בהגה. אין לחוש ולהחמיר וכו' והיינו אם הדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב. מ"א ס"ק ל"ז. ח"י שם. והא"ר שם כתב אפי' אם לא הדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב אבל חק יוסף או' מ"ט כתב כדברי מ"א. וכ"כ המק"ח שם. ובמקום הפ"מ או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יו"ט שאין לו מאכלים אחרים כל צרכו יש להקל. ר"ז או' נ"ח. ומיהו בסכינים שחותכין בו לחם ידוע שנדבק בו פירורי חמץ ולכן אפי' בדיעבד אסור אם לא הדיחו אותו דבר. ח"א כלל קכ"א או' ל"א.

א

קצח) [סעיף ח'] בסכין חדשה וכו' וה"ה סכין שמיוחד לגרר הבצק מהעריבה כל השנה, הרא"ש בתשו' כלל כ"ד והביאה הטור, פר"ח, ור"ל כיון דאין משתמשין בסכין כ"א בצונן לא בלע ולא פלט וכגון שהוא נקי כמ"ש לעיל או' קצ"ב יעו"ש.

א

קצט) שם. בסכין חדשה וכו' משמע דבסכין ישנה אפי' אינה ב"י אסור משום דחורפיה דזתים משוי לה לשבח והא דביו"ד רסי' צ"ו גבי צינון סתם דחורפיה לא משוי ליה ב"י יעו"ש ונראה דהכא בחמץ כיון דיש פו' ס"ל נ"ט לפגם אסור בפסח אע"ג דפסק מרן צ"ט לפגם מותר בפסח בדבר חריף אסור. חוקת הפסח או' כ"ג.

א

ר) שם בסכין חדשה וכו' אבל אם הסכין ישן (וכגון שמשתמשין בו חמץ בחמין) אפי' הוא נקי ואינו ב"י אסור כיון שהוא דבר חריף מ"א ס"ק ל"ח ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפי' לאחר שנכבשו ונתחמצו דאז ג"כ מקרי דבר חריף משא"כ בנחתכו לאחר שנתנו עליו מים קודם גמר כבישתן דאז לא מקרי דבר חריף דמים מבטל חריפתן כמ"ש הטור. ח"י או' מ"ב וכתב שבזה מתורץ קושיית הט"ז והמ"א יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' ל"ד. ועיין לקמן סוף או' ר"ה.

א

רא) ולא שייך ביטול בסכין ישן דבכוליה סכין משערינן וא"כ הזתים כולם חמץ. טור. ור"ל דכל א' בלע קצת מהסכין וא"כ נעשה כל א' בלוע מהחמץ ושוב לא פלט ואע"ג דפסק ביו"ד סי' ק"ו דחוזר ופולט האיסור (ר"ל וא"כ ה"נ נימא דע"י כבישה נפלט האיסור ובצירוף הכל יש ס' נגד הסכין ובטל קודם פסח) ה"מ בבישול אבל בכבוש לא פלט. ומיהו מי הזיתים לכ"ע מותרים (והיינו אם סיננן מהזתים קודם פסח. א"א או' ל"ח) דהחמץ בטל בהם בס' ואף דק"ל חנ"נ וא"כ בעינן ס' נגד כל הזיתים מ"מ הכא כיון דקודם פסח עדיין היתר הוא לא אמרינן ביה חנ"נ כמ"ש ביו"ד סי' צ"ד סעי' ו' ואף לפי מ"ש לעיל סעי' ה' (או' קל"ו) דחמץ כיון ששמו עליו לא הוי נ"ט בר נ"ט מ"מ לענין זה הו"ל דין היתר דלא אמרינן חנ"נ דהא הרבה פו' ס"ל דלא אמרינן חנ"נ בשום איסור רק בבשר בחלב מ"א שם. א"ר או' ל"ד. מק"ח שם. ר"ז או' ס' מיהו חק יוסף או' ן' כתב דאין להקל אף במי זיתים שהרי סתם סכין אינו נקי ויש לחוש לחמץ בעין דכ"ע מודים דחו"נ ורק אם נתערבו בתבשיל אין לאסור מספק יעו"ש. אם סינן המי זתים במפה קודם פסח שרי. והיינו למ"ד בטעמו ולא ממשו לא אמרינן חו"נ וכמ"ש לעיל או' נ"ט יעו"ש.

א

רב) ואם נתבשלו הזתים קודם פסח אף הזתים עצמן חוזרין להיות מותרים והיינו דמותר לקיימן אבל לאכלן בפסח אסור. מ"א שם. חק יוסף שם, מק"ח שם. ומיהו דעת הא"ר שם להתיר אף באכילה וכ"פ הר"ז שם אלא שכתב דהמחמיר שלא לאכלם עד יו"ט האחרון תע"ב. והח"א כלל קכ"א או' כ"ט כתב דאם יודע בוודאי שהסכין היה נקי וגם אינו ב"י יש להקל במקום מניעת שמחת יו"ט אפי' באכילה יעו"ש.

א

רג) כרתי שחתכו בסכין חמץ שאינו ב"י אם הוא נקי אפי' חתכו בו בתוך הפסח נראה להתיר משום דנותן טעם לפגם הוא ולא אמרינן ביה דחורפיה משוי ליה לשבח. בי"ד סי' קצ"ו יעו"ש. אבל הער"ה או' ח"י השיג עליו וכתב דאפי' אם חתכו בו קודם פסח יש להחמיר כמו שהסכימו כל האחרונים דכל דבר חריף משוי לכלי ב"י ולא גרע כרתי מצינון וסלקא יעו"ש.

א

רד) זנגביל. שחתכו בסכין של חמץ אינו ב"י או שדכו במדוכה של חמץ אע"ג דהוי חריף כיון שי"א דזנגביל לא הוי דבר חריף (כמ"ש הש"כ ביו"ד סי' צ"ו ס"ק י"ז) יש להקל עכ"פ בתערובת, ח"א כלל קכ"א או' ל' דג שחתכו בסכין חמץ דינו כשאר אסורין כמ"ש ביו"ד סי' צ"ו סעי' ב' פר"ח, והיינו דג מליח שחתכו קודם פסח בסכין שנשתמשו בו חמץ בחמין דינו כשאר איסורין אבל בתוך הפסח אסור כמ"ש לעיל או' קצ"ד.

א

רה) שם. אם אינה בת יומא וכו' אע"ג דבדבר חריף אוסר אפי' אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהן מים בטל חורפייהו, טור, וכתב הש"כ ביו"ד ססי' ע' דבעינן רוב מים יעו"ש אבל לדעת רמ"א שם לא משמע כן ונראה דהכל לפי ראות עיני המורה, מ"א ס"ק ט"ל, מק"ח או' ל"ה. ומיהו ביו"ד סי' צ"ה וסי' קכ"ב בהגה משמע כהש"כ וכ"כ הש"כ שם בסי' קי"ד. א"ר או' ל"ז. חמ"מ או' ל"ה. וכ"כ הר"ז או' ס' שצריך המים הרבה מהזתים יעו"ש. וכ"כ הפר"ח ביו"ד סי' ע' או' ל"ו וסי' קי"ד או ח"י. מנ"י שם כלל ו' או' כ"ד. לה"פ שם סי' ע' או' מ"ח, כרתי שם או' כ"ח. בל"י שם או' ט"ל. חו"ד שם או' ל"ב. שפ"ד שם או' ן' חכ"א כלל ל"ב או' כ"ז. פת"ת שם או' ז' ומשמע דאפי' שהו הרבה בכבישתו בטל חורפייהו. ולפי מ"ש לעיל או' ר' בשם ח"י דלאחר שנתחמצו מקרי ג"כ דבר חריף א"כ צריך לסלק אותם מן הקדרה קודם שנעשו חריפים. א"א או' ט"ל.

א

רו) שם. אם אינה בת יומא וכו' ואם היא בת יומא אסורה דכבוש כמבושל. מ"א שם. והיינו אם שהא בתוכה מעל"ע וגם שנתנוהו בתוכה מיד כשפינו ממנה החמץ דאם לא כן הפגיעה באה תחלה קודם הבליעה ואינו נאסר כ"כ המ"א לעיל ס"ק ט"ז יעו"ש. אבל הח"י או' מ"ג כתב אע"ג דלא נעשה כבוש עד אחר מעל"ע ואז נעשה טעם לפגם מ"מ מכח חריפתן קצת יש להחמיר. וכ"כ המק"ח או' ל"ה וכ"מ מסתמיות דברי הש"ע דכל שנתנוהו בקדירה ב"י אע"ג דמעל"ע של הכבישה הוא אחר מעל"ע של הקדרה יש לאסור. ועוד עיין בס' בית הילל על יו"ד רסי' ק"ה שכתב דדוקא אם הכלי עומד ריקם מעל"ע נפגם הטעם אבל אם עומד בו היתר תדיר כבר התחיל לקבל טעם בשעת שבחו ולאחר מעל"ע נעשה כמבושל ממש ולכן אסור וכ"כ הלה"פ שם יעו"ש. נמצא דדבר זה בפלוגתא שנייא וע"כ גבי חמץ בפסח דאיסורו במשהו יש להחמיר. ומ"מ אעפ"י שאסור לאכלן מותר לקיימן ואין אוסרין תערובתן כמ"ש לעיל סעי' ה' בהגה בדברים המתבשלים בכליהם. ח"י שם. מק"ח שם. ועיין לעיל או' קי"ב.

א

רז) שם מותרת לכ"ע. ר"ל דנהי דגם כשלא נזהרו לחתכם בסכין חדשה יש מקום להתיר לדעת קצת פו' מ"מ יש אוסרים משום דס"ל דחורפיה דזית מחליא ליה לטעם הבלוע ומשויא ליה לשבח ואוסרם אבל כשנזהרו בסכין אפי' לא נזהרו בקדרה אין לחוש לכלי שאינה בת יומא משום דאגב מיא דיהבי בקדרה בטל חורפיה הכי מבואר בטור ודלא כהעו"ש. מאמ"ר או' י"ז.

א

רח) שם. מותרת לכ"ע. ולפי מ"ש לקמן סעי' יו"ד בהגה דיש מחמירין בטעם לפגם בפסח אין להתיר אלא א"כ סילקן מהכלי חמץ קודם הלילה בע"פ. בית מאיר.

א

רט) [סעיף ט'] יבש ביבש וכו' ענין תערובת לח בלח ר"ל גוף האיסור או טעמו שנתערב ונבלל עם ההיתר לגמרי שבכל חלק מן התערובת יש שם מעט מן האיסור כגון שמן בשמן יין ביין וכיוצא וכגון חתיכת איסור שנתערבה עם היתר שע"י המרק מתפשט טעם האיסור בהיתר. ויבש ביבש ר"ל שההיתר עומד בעצמו והאיסור עומד בעצמו ונתערב זה בזה ואינו מכירו כגון חטים בחטים וה"ה חתיכת איסור שנתבשלה עם חתיכת היתר אפי' ע"י מים ומשקים אחרים מקרי יבש כמ"ש ב"י ביו"ד סי' ק"ט והרשב"א בתשו' סי' רפ"ג ואעפ"י שיש במרק ובחתיכת היתר ס' נגד חתיכת האיסור אעפ"י כן צריך שיהיה בחתיכת ההיתר רוב כנגד חתיכת האיסור כדי להתיר חתיכת האיסור לפי שאין היבש מתבטל בלח. פר"ח. ועיין ביו"ד סי' ק"ט ובש"כ שם סק"ד. ולענין דינא בחמץ עיין לקמן או' רי"ד.

א

רי) שם. יבש ביבש וכו' וקמח בקמח אם מקרי יבש ביבש עי' לעיל או' פ"ד. ועוד עי"ש מאו' פ"ה עד או' צ"א מדיני יבש ביבש יעו"ש.

א

ריא) שם. אפי' באלף לא בטיל. והטעם כתב ב"י מפני שהוא דבר שיש לו מתירין או משום שלא התירו יבש ביבש חד בתרי אלא באיסור נ"ט אבל באיסור שהחמירו בו ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי פ' כל שעה והרשב"א בתה"ב עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק ט"ו. וכתב ח"י או' מ"ד כי טעם זה השני הוא עיקר להלכה דכיון דלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו ולא מטעם דשיל"מ יעו"ש. (ונ"מ דאין לחלק בין נתערב במינו או בשאינו מינו וכמ"ש באו' שאח"ז) וכ"ה דעת מ"א סק"מ. וכן הסכים חק יוסף או' נ"ג. ולפ"ז אם נתערב קודם פסח חד בתרי ביבש דאז שיעורו בנ"ט דינו כשאר איסורים ובטל ברוב. ט"ז שם. ומ"מ צריך לאכול כולם קודם פסח כמ"ש סעי' ד' בהגה. מ"א שם. חק יוסף שם. חמ"מ או' ט' ח"א כלל קכ"א או' י"ט ועיין לעיל או' ף'.

א

ריב) שם. אפי' באלף לא בטיל. ואין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו. ח"י שם. וזהו מן הטעם שכתבנו באו' הקודם דעיקר טעם האיסור משום דכיון דלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו דאי מטעם דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו היה מותר כמ"ש ביו"ד סי' ק"ב סעי' א' יעו"ש. והיינו למ"ד אינו חו"נ דלמ"ד חו"נ אעפ"י שנתערב בשאינו מינו ויש ס' כנגד האיסור אסור ואפי' לדעת מור"ם ז"ל לעיל סעי' ה' כיון שהכא הוא דבר יבש.

א

ריג) אם נתערב יבש ביבש בפסח ונאכל אחד מהם בשוגג מותר לאכול הנשאר שתים שתים ביחד כמ"ש ביו"ד סי' ק"י סעי' ז' יעו"ש. ואפשר ג"כ דתערובת השלישי שרי וכמ"ש ביו"ד שם סעי' ח' יעו"ש. מ"א סי' תס"ז סק"ד. ח"י שם או' ט' חק יוסף שם או' ו' א"ר בסי' זה או' מ"א. מק"ח או' ל"ו. חמ"מ או' ט' ר"ז או' י"ד ואו' ט"ו. ח"א כלל קכ"א או' ך'. ואם נתערבו שתים צריך לאכול ד' ד' וכן ג' צריך לאכול ו' ו' ש"ך שם ס"ק מ"ז ואחרונים שם וכ"ז בנתערב חתיכה בחתיכות כמ"ש הר"ז שם וח"א שם אבל אם נתערב מצה שלימה עיין לקמן או' ר"ך.

א

ריד) שם. וי"א דחמץ שוה וכו' מיהו אנן נקטינן כסברא ראשונה ולאסור הכל בהנאה כמ"ש האו"ה כלל כ"ג. וכ"כ המרדכי פ' כל שעה. וכ"ה מסקנת הרשב"א. וכ"כ הר"ן פ' בתרא דע"ז. וכ"פ מהרש"ל. ב"ח. וכתב שכנה"ג בהגב"י או' ח"י דגם דעת הש"ע כך לפי הכלל המסור בידינו דסברא שמביא בסתם היא העיקרית יעו"ש. וכ"פ הפר"ח. ח"י או' מ"ד. א"ר או' מ"א, חק יוסף או' נ"ד. מק"ח או' ל"ז. מאמ"ר או' ך' שו"ג. חמ"מ או' ט' ר"ז או' א' ח"א כלל קכ"א או' י"ט, ואם מותר למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו עיין לעיל או' י"ג.

א

רטו) וכ"ז מיירי בפרוסות אבל ככר שלם חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע אפי' באלף דלא גרע איסור חמץ משאר איסורין דהוי דבר שבמנין וכל דבר שבמנין לא בטיל כמ"ש ביו"ד רסי' ק"י יעו"ש. וכ"כ הב"ח. מ"א סק"מ. א"ר או' ל"ח. חק יוסף שם. ר"ז או' ך' ח"א שם או' כ"א. ואפי' בע"פ משעה ה' ואילך אסור לאכול מתערובת הנז' ר"ז שם. ועיין לעיל או' י"א.

א

רטז) ומצה. שהיה בה חטה או שנתכפלה מצד אחד וחתכו הכפל ונתערבה באחרת אינה דבר שבמנין כיון דאסורה מחמת הבלועה. מ"א שם. א"ר שם. חק יוסף שם. ר"ז או' כ"א, ח"א שם, ודוקא בע"פ אבל בפסח לא בטיל. מ"א סי' תנ"א ס"ק ל"ז, וכתב ח"א שם משמע מדבריו דס"ל דביבש אע"ג דק"ל דחו"נ זהו דוקא באיסור מחמת עצמו משא"כ בבלוע אינו אלא כטעם ולשיטתו לכ"ע אינו חו"נ יעו"ש, אבל הח"י שם בסי' תנ"א או' נ"ד כתב דאף בזה חו"נ ואסור לאכלם בפסח ולא   שייך כאן דין ביטול כלל אלא לאכלם בע"פ לתינוק וכה"ג יעו"ש, והביאו ח"א שם. וכ"כ הר"ז או' כ"א.

א

ריז) ואם נתערב כלי חמץ בכלי יו"ט כתב הב"ח כיון די"א דחמץ הוי דשיל"מ לא בטל, וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' י"ט, עו"ש או' א. מ"א סק"מ, ח"י או' מ"ד. א"ר או' ג' פר"ח מק"ח או' ג' חק יוסף או' ה' חמ"מ או' ט' ר"ז או' י"ז, ח"א שם או' כ"ב, וכתב שם העו"ש דכ"ז בפסח עצמו אבל קודם לכן אפי' משש ומעלה אין להחמיר יעו"ש, אבל המ"א שם כתב דכ"ז קודם פסח אבל בפסח עצמו פשיטא דאסור דלא עדיף משאר יבש ביבש יעו"ש.

א

ריח) ואם. נתערב כלי אינו ב"י כתב שם הפר"ח לדעת המתירין נ"ט לפגם בפסח מותר ומ"מ לכתחלה אפי' אינו ב"י אסור לבשל בהם. עכ"ל. וכתב עליו השו"ג ונראה דאי ליכא כלים אחרים אלא אלו חשיב כדיעבד ושרי דהא אין להם תקנה בהגעלה בפסח יעו"ש. והביאו הזכ"ל ס"ק ל"ח. והא"ר שם כתב דכלי הנאסר מבלע משהו דבטל ואפי' בלוע מחמץ גמור יש להקל באין ב"י ומ"מ יסיר כלי א' ממנו לפי המנהג שכתוב ביו"ד סי' ק"ט יעו"ש. וכתב ח"א שם דיש לסמוך ע"ז בהפ"מ ומניעת שמחת יו"ט יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם. ועיין לעיל או' ג"ן.

א

ריט) ואם נולד ספק חימוץ במצה ונתערבה עם ג' אחרות קודם פסח או אף תוך הפסח שרי. וה"ה תערובת חד בחד ואח"כ לשנים אחרים קודם פסח. א"א או' מ'.

א

רך) ואם נתערב מצה חמוצה שלימה בין הרבה כשרות משעה ה' עד הלילה אם נפל או נאכל א' מהם הותרו כולם לאכול שנים שנים או לדוכן יחד ולאכול מעט מעט מהם אף תוך הפסח. מש"ז או' ט"ז. וה"ה דמותר לבשל שנים שנים ביחד אבל לבשל כולם ביחד אסור. מש"ז או' ט"ו. וכ"כ בס' זבחי צדק על יו"ד סי' ק"י או' ץ' יעו"ש.

א

רכא) ואם נתערב קודם שעה ה' ונאכלו מקצתן אף בפסח יש להתיר הנשארים א' א' מש"ז שם או' ט"ז.

א

רכב) ואם נתערב חמץ נוקשה ביבש בטל דהוי כעין ס"ס שמא יבש בטל ושמא נוקשה בטל ומיהו אם בשלם אח"כ ביחד יש להחמיר אף בהפ"מ ולמכור חוץ מדמי איסור שבו אפשר לצדד בהפ"מ. מש"ז שם או' ט"ו. ועיין לעיל או' י"ג.

א

רכג) מעשה בעיסה ששהתה בלי עסק יותר משיעור מיל דהוי חמץ ואח"כ ערבוה בשוגג בעיסה אחרת ועשו ממנה ב' או ג' מצות ונתערבו אותן מצות בשאר מצות שנתנו לתנור והיה זה קודם פסח נראה שהם מותרות דהא דיבש ביבש אפי' באלף לא בטיל היינו בפסח אבל קודם פסח בטל ואע"ג דהשכנה"ג חולק ע"ז למעשה נקטינן היפך סברתו (עיין לעיל או' רי"א) ועוד דיש כאן ס"ס וכו' וגם לא הוי לא דבר שבמיין ולא כככרות של בעה"ב כיון שנתערבו בעודה עיסה. ועוד ט"א דכיון דמצה זו שאנחנו עושים היא קטנה אין לה דין ככר בעה"ב. וכ"ז למ"ד אינו חו"נ אבל למ"ד חו"נ אף בזה אעפ"י שנתבטל מקודם פסח חד בתרי מ"מ חו"נ בפסח וכן מובן מדברי ח"י. הרב"ד סי' קצ"ז ומסכים עמו הרדב"מ ח"א סי' ז"ך. זכ"ל ס"ק ט"ל.

א

רכד) מעשה באיש עני שמצא תוך המצות מצה א' שלא נאפית דבוקה עם מצה א' מהאפויות שהיו חמימות והפרידה ואח"כ נתערבה המצה שהיתה דבוקה עם העיסה הנז' עם כל המצות. כיון שאיש זה לית ליה חו"נ ויש ס"ס ספק אם היתה חם ביותר כשנדבקה בה שיעור שצריך נטילת מקום ואת"ל כן היה הרי השליך א' מהם ושמא אותה שהשליך היא שנדבקת בה העיסה ומה גם לפי מ"ש הרב"ד שם שמצות שלנו נא חשיבי דבר חשיב וכו' והוא איש עני ושעת הדחק לכן מותרות באכילה. הרב פה"א ח"ד יעו"ש. זכ"ל שם.

א

רכה) [סעיף יוד'] נותן טעם לפגם מותר וכו' ואפי' קבל הטעם לפגם בפסח מותר. לביש. עו"ש או' יו"ד דב"מ חא"ח סי' כ"ט. ברכ"י או' כ"ה. ועיין ב"ד סי' ר'.

א

רכו) שם. נותן טעם לפגם מותר וכו' ואפי' בפחות מס' מותר. ח"י או' מ"ה. חמ"מ או' י"א.

א

רכז) שם. נותן טעם לפגם מותר וכו' אבל לכתחלה אסור לבשל בקדרה שאינה ב"י אפי' קודם פסח ואף בקדרה דידועה ודאי שאינה ב"י וכ"ש בשאר כלים דהוו בספק, ער"ה או' כ"ב, ועיין לעיל או' קמ"א.

א

רכח) שם הגה. ויש מחמירין, ואנחנו אין לנו אלא כפסק המחבר שמתיר נ"ט לפגם בפסח. פר"ח. ב"ד סי' קצ"ט. דב"מ שם והביאו הברכ"י שם. אמנם כבר כתבנו לעיל או' ע"ו דגם בספרד יש נוהגים להחמיר בפסח ככל חומרות שכתב מור"ם ז"ל בהגה יעו"ש וא"כ ה"ה לכאן ואם מותר למוכרו לעכו"ם עיין לקמן או' רל"א.

א

רכט) שם הגה. ויש מחמירין, ואם נפסד כ"כ עד שחזר כעפרא בעלמא אין כאן איסור כלל. ב"י בשם תשו' הרשב"א סי' תצ"ט. ואפשר דאע"ג שנפסד אחר זמן איסורו דאסור לקיימו בתוך ביתו שאסור בהנאה אף עפרא כמ"ש לעיל סי' תמ"ב ותמ"ה מ"מ אם נתערב לא מקרי הנאה דאדרבה מפסיד המאכל. ח"י או' מ"ו. חמ"מ או' י"א. מיהו ח"א כלל קכ"א או' י"ד כתב דאם נעשה כעפרא לאחר זמן איסורו אוסר. ומשמע כל שראוי לכלב אוסר אבל במ"כ כתב כל שנפסל מאוכל אדם מודה הרשב"א דנ"ט לפגם שרי בפסח. מש"ז או' ט"ו.

א

רל) שם הגה. ויש מחמירין. וקודם זמן איסורו לכ"ע שרי נ"ט לפגם. ד"מ או' ט"ו. וכ"כ לעיל בהגה לסעי' ב' ועיין בדברינו לשם בס"ד.

א

רלא) שם הגה. ויש מחמירין ופשוט דלמאי דאוסרין נ"ט לפגם אוסרין אפי' בהנאה. א"ר או' מ"ב. וכ"כ לעיל סי' תמ"ב סוף או' ה' בשם ח"א יעו"ש ואם יש ס' כנגד טעם לפגם דעת הא"א או' מ"א להקל למוכרו לעכו"ם אם יש הפ"מ וכ"כ בסי' ת"ן או' י"ב יעו"ש. ומיהו עיין לעיל או' י"ג שהבאנו פלוגתא בענין תערובת משהו אם מותר למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו יעו"ש ונראה דבכה"ג בנותן טעם לפגם דלדעת הש"ע מותר אפי' באכילה המיקל למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו אעפ"י שאין ס' כנגדו לא הפסיד.

א

רלב) שם הגה, ויש מחמירין ואם בשלו בקדרה אחר שהיה לה י"ב חודש משבישלו בה חמץ לדעת המחמירין בטעם לפגם עיין לעיל או' יו"ד ולקמן סי' תנ"א או' ד' יעו"ש.

א

רלג) שם בהגה. וכן נוהגין באלו המדינות. ר"ל במדינות אשכז. ומיהו כבר כתבנו לעיל או' רכ"ח דגם בספרד יש נוהגין כן יעו"ש.

א

רלד) שם בהגה. וכן נוהגין וכו' ובמקום שאין מנהג ידוע המקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב. תה"ד סי' קכ"ח. ב"י. ד"מ או' ט"ו. לבוש. מ"א ס"ק מ"א. ר"ז או' ח'.

א

רלה) ואם חתיכא בעין נתערב בבישול אף שנ"ט לפגם מ"מ אסור מטעם יבש ביבש אינו בטל אף דליכא טעמא. רק כשנימוח אז הוי בכלל טעמו ולא ממשו דמותר בנ"ע לפגם כמ"ש ביו"ד סי' ק"ג יעו"ש. מק"ח או' י"ט. והיינו למ"ד נ"ט לפגם מותר בפסח אבל למאן דאוסר אינו מותר כ"א הוא כעפרא בעלמא כמ"ש לעיל אר רכ"ט. ועיין לעיל או' ן'.

א

רלו) שם בהגה. וכן נוהגין וכו' ומיהו לכ"ע הדבר ברור דאיסור נ"ט לפגם אינו אלא מדרבנן דהא טעם האוסרין נ"ט לפגם הוא משום חומר איסורו דהוי במשהו וכיון דאיסור משהו לכ"ע לא הוי אלא מדרבנן ממילא שמעינן דאיסור נ"ט לפגם לא הוי אלא מדרבנן ואם נתבעל קודם פסח למאי דק"ל להחמיר כמ"ד חו"נ הכי נמי יש להחמיר לדעת ההגה. פר"ח. אמנם לפי מ"ש מור"ם ז"ל לעיל בהגה סעי' ד' דבתערובת לח בלח נוהגין להקל בחו"נ כ"ש הוא בנ"ט לפגם דלא אמרינן בלח חו"נ אם נתערב בס' קודם פסח וכן למ"ד בטעמו ולא ממשו לא אמרינן חו"נ כמ"ש לעיל או' נ"ט כ"ש הוא בטעם נפגם דבטעמו ולא ממשו דלא אמרינן חו"נ. אבל לנוהגים להחמיר גם בלח בלח לומר חו"נ ה"ה אם נתערב טעם לפגם קודם פסח לח בלח בס' אמרינן חו"נ וכ"ש יבש ביבש אבל אם נתערב קודם פסח טעמו ולא ממשו והוא לפגם ג"כ אפשר דיש להקל בזה ולא אמרינן חו"נ אף לנוהגין להחמיר בטעמו ולא ממשי. וכ"ז לדעת המחמירין שכתב מור"ם ז"ל אבל לדעת הש"ע גם אם נתערב בפסח טעם לפגם שרי כמ"ש לעיל או' רכ"ה וכ"ש אם נתערב קודם פסח דלא אמרינן חו"נ. ועיין לעיל או' רל"ה ודו"ק.

א

רלז) שם בהגה. אפי' משהו וכו' וה"ה ריח חמץ נמי אסור. ב"ח. והיכא דאיכא שלשתן יחד ריחא בעלמא ומשהו ונ"ט לפגם לכ"ע שרי. עו"ש או' יו"ד. מ"א ס"ק מ"א. א"ר או' מ"ב. חק יוסף או' נ"ו. מק"ח או' ל"ח.

א

רלח) וחמץ נוקשה ונ"ט לפגם אני זוכר דאיתא האי עובדא לקמן ולא הוריתי לא איסור ולא היתר פסקים וכתבים סי' קס"ד. כנה"ג בהגב"י. ומיהו אי הוי חמץ נוקשה ונ"ט לפגם ומשהו יש להתיר לכ"ע. פר"ח. ועיין לעיל או' ז' ודו"ק.

א

רלט) שם בהגה. אפי' משהו וכו' וכל שיש ס' כנגד האיסור נקרא משהו כ"כ א"א סי' ת"ן או' י"ב. וכ"מ לקמן סי' תנ"ג או' כ"ה.

א

רמ) שם בהגה. אפי' משהו ונותן טעם לפגם אסור. ואין חילוק בין לח ליבש כיון שהא בתוך הפסח אבל אם נתערב קודם פסח יש חילוק כמ"ש לעיל או' רל"ו יעו"ש. ומ"ש שע"ת או' מ' כבר כתבנו אותו לעיל סי' תמ"ב או' ס"ח יעו"ש. ומ"ש הב"ח בענין אם נתנו קדרה על תנור בית החורף יתבאר לקמן סי' תנ"א סעי' כ"ב בהגה בס"ד.

א

רמא) [סעיף יא'] בין חמץ שנתערב וכו' וכל שהוא בענין שלא היה עובר בב"י וב"י וכמ"ש לעיל רסי' תמ"ב ואף בדבר שאסור להשהותו מדרבנן מ"מ מותר לערבו קו"פ כדי להשהותו ולא מקרי מבטל איסור לכתחלה. לבוש, ט"ז ס"ק י"ז. ח"י או' מ"ח. חק יוסף או' נ"ז. מק"ח או' ט"ל. ח"א כלל קכ"ד או' כ"ז. ועיין לעיל או' פ"ו וסי' תמ"ב או' ו' אבל אם עירבו במזיד לאחר פסח וכ"ש תוך הפסח אסיר דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור אפי' באיסור דרבנן כמבואר ביו"ד סי' צ"ע יעו"ש. ח"י שם. מק"ח שם. וכ"כ לקמן אי' רמ"ו.

א

רמב) שם. בין חמץ שנתערב קודם פסח וכו' ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ג' באיזה אופן אם נתערב אינו עובר מדאורייתא ובאיזה אם עבר ושהה מותר לאחר הפסח יעו"ש.

א

רמג) שם. בין חמץ שנתערב קודם פסח וכו' והגם דאם נתערב בס' קו"פ סתם לעיל סעי' ד' דמותר אפי' בפסח הכא בא לומר דגם לי"א שם דחו"נ ואסור בפסח מ"מ לאחר פסח מותר. מאמ"ר או' כ"ג, וכ"כ המחה"ש ס"ק מ"ב בכוונת מ"א. ועיין ביא"פ מה שכתב להגיה בדברי מ"א.

א

רמד) שם. ועבר עליו הפסח וכו' משמע מסתם דברי הש"ע דאפי' במזיד שהה אצלו דבר שנתבטל בס' אחר הפסח מותר אפי' באכילה והטעם דחמץ אחר הפסח אינו אלא משום קנסא וה"ד היכה דעבר בב"י וב"י אבל בתערובת ואיכא ס' נגדו שלא עבר ב"י וב"י לא קנסינן ואע"ג דלכתחלה אם נתערב ביו"ט חייב לבער משום דלמא אתו למיכל מניה מ"מ אם עבר ולא ביער אין לאסרו אח"כ כיון שלא עבר איסור דאורייתא, עו"ש או' י"א, ועיין באו' שאח"ז.

א

רמה) שם. בין שנתערב בפסח. בס' ועבר ושהה אפי' במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה ומותר לאחר הפסח אפי' באכילה. מ"א ס"ק מ"ג. ח"י או' מ"ח. חק יוסף או' נ"ח. מק"ח או' מ' ועי' לקמן או' רנ"ד.

א

רמו) שם ונתערב לאחר הפסח וכו' אבל אם עירבו אחר הפסח במזיד אסור. הרא"ש. מ"א ס"ק מ"ד. פר"ח. חק יוסף או' נ"ט. וכ"כ לעיל או' רמ"א. ועיין ביו"ד סי' צ"ע סעי' ה' וסעי' ו'.

א

רמז) שם. בטל בס' זהו דעת הטור אבל כל הפו' כתבו דלא בעינן ס' אלא ברובא בעלמא בטל וכ"מ   פשטא דתלמודא ולכן המקיל לא הפסיד. מ"א ס"ק מ"ד. וכן הסכים הפר"ח דבטיל ברובא. וכ"כ הער"ה סוף או' כ"ה בשם כמה פו' דלאחר הפסח בטל ברוב יעי"ש. וכ"כ בספרו חקת הפסח או' כ"ט. וכן הסכים הנה"ש באו' כ"ד, אמנם בס' אבן העוזר הסכים לדעת הטור דצריך ס' וכ"כ ח"י או' מ"ט דמסוגיא דש"ס אין ראיה מוכרחת כ"כ ומ"מ כתב שם הח"י דבהפ"מ ראוי לסמוך על הרבה גדולי פו' דחמץ שנתערב אחר הפסח בטל אפי' בפחות מס' יעו"ש. וכ"כ. השו"ג דכבר קבלנו הוראותיו של מרן ז"ל אלא דבשעת הדחק ובהפ"מ יש לסמוך עליהם יעו"ש. וכ"כ א"ר או' מ"ד דבהפסד אפשר להקל. וכ"פ המק"ח או' מ"א. ד"ז או' ס"א ח"א כלל קכ"ד או' כ"ז.

א

רמח) ואם נתערב קודם פסח בפחות מס' ואחר פסח נתערב תערובת זו בהיתר בעינן ס' נגד כל התערובות הראשון ובמקום הפ"מ אפי' ברוב בעלמא סגי. מק"ח שם. ועיין לקמן או' רנ"ב.

א

רמט) שם. בטל בס' וביבש ביבש אחר פסח דינו כשאר איסורין. א"ר שם. ור"ל דבטל ברוב כמ"ש ביו"ד סי' ק"ט יעו"ש. ומיהו עיין ביו"ד שם סי' ק"ע וסי' ק"י דיש חילוק בין אם נתערב במינו או באינו מינו ובין אם נתערב פרוסה או ככר שלם אבל לפי מ"ש לעיל או' רמ"ז בשם האחרונים דבהפ"מ יש להקל אם נתערב ברוב א"כ ה"ה יבש ביבש אם נתערב ברוב אחר פסח ויש הפ"מ דיש להקל בכל גוונא. ועיין לקמן או' רנ"ד.

א

רנ) שם הגה. ובפחות מס' סגי ליה וכו' היינו שחוזר על דברי הש"ע שכתב בנתערב לאחר הפסח בטל בס' ובא לומר דאם אין ס' סגי ליה וכו' והגם שכתבנו לעיל או' רמ"ז דדעת האחרונים להקל בהפ"מ אפי' אם נתערב ברובא בעלמא ומשמע דשרי אפי' בלא השלכת הנאת האיסור מ"מ נ"מ היכא דליכא הפ"מ וליכא ס' דשרי ע"י השלכת הנאת האיסור לים המלח להתירו אפי באכילה או אם נתערב קודם פסח פחות מס' ועבר והשהה אותו לאחר הפסח דניתר ע"י השלכת הנאת האיסור להתירו בהנאה כמ"ש לקמן או' רנ"ב.

א

רנא) שם בהגה. ובפחות מס' וכו' אבל רוב עכ"פ בעינן ח"י או' ן'.

א

רנב) שם בהגה. סגי ליה בהשלכת וכו' אע"ג דבפסח לא מהני פדיון כמ"ש רסי' זה מ"מ לאחר הפסח הואיל וקנסא בעלמא הוא מהני פדיון ואפי' באכילה שרי אבל אם נתערב קודם פסח בפחות מס' אסור מ"א ס"ק מ"ה. וכתב ח"י או' נ"א דאסור באכילה, משמע דבהנאה שרי וכ"כ המק"ח או' מ"ב דאם נתערב קודם פסח בפחות מס' אסיר באכילה ומותר בהנאה ע"י פדיון עכ"ל. וכתב עו"ש המק"ח דבכל הני אין חילוק בין היה בתערובות כזית חמץ או לא דלא כמ"ש הב"ח והביאו מ"א ס"ק מ"ב. וכ"כ העו"ש או' י"א א"ר או' מ"ה. ח"א כלל קכ"ד או' כ"ז.

א

רנג) ונראה דאי איכא כזית בכדי אכילת פרס יש להחמיר בעבר ושהה ואינו מועיל פדיון השלכת הנאה ליה. עו"ש שם. א"ר שם. אבל מדברי שאר פו' הנז' נראה דלא יש חילוק דכל שיש רוב סגי ליה בפדיון להתירו בהנאה אבל לא באכילה כנז' באו' הקודם, וכ"ז בנתערב מין בשאינו מינו וליכא ס' אבל אי איכא ס' או שנתערב מין במינו ברוב קו"פ ועבר והשהה אותו לאחר הפסח שרי אף באכילה ואפי' בלא פדיון כיון דלא עבר בב"י וב"י כמ"ש לעיל סי' תמ"ב או' ג' יעו"ש. וכ"מ מדברי הלבוש בסעי' זה מיהו הא"ר וח"א שם כתבו דאם נתערב מין במינו קו"פ ברוב ועבר עליו הפסח מותר בהנאה ואסור באכילה יעו"ש. אבל הנראה דיש להקל כדעת הפו' הנז"ל דכיון דעיקר איסור חמץ שעבר עליו הפסח דאסור אחר הפסח אינו אלא מדרבנן משום קנסא בכה"ג יש לסמוך על המתירין.

א

רנד) שם בהגה. סגי ליה בהשלכת וכו' וביבש ביבש נראה דלא מיבעיא חד בתרי פשיטא דמותר אפי' לדעה ראשונה דסעי' ט' דמחמיר תוך הפסח כאן לאחר הפסח שרי אפי' בלא השלכת הנאה לים המלח דהא כאן לא עבר על ב"י כיון דמה"ת חד בתרי בטיל ואפי' מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו ולא שייך למיקנסיה אלא אפי' חד בחד מותר עכ"פ ע"י פדיון ודינו כמו לח בלח בפחות מס' ט"ז ס"ק ח"י. מש"ז או' ח"י. ועיין לקמן או' רנ"ח.

א

רנה) שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור. ר"מ לובלין סי' קכ"א, מ"א ס"ק מ"ה. פר"ח. ואעפ"י שיש בה ס' כנגד השמרים הרי היא אסורה אפי' בהנאה. ר"ז או' ס"ב. ואי איכא עוד שמרים בהדייהו אין לאסור דהו"ל זה וזה גורם דמותר אפי' באיסורי הנאה. עו"ש או' י"ב. ועיין לעיל סי' תמ"ב או' ס"ב. ונראה דגם כאן (חוזר על דברי הר"מ מלובלין) מהני הולכת איסור דלא עדיף מעמיד דרבנן מטעם גמיר שהוא מדאו' דסגי בפדיון. מק"ח בביאורים ססי' זה. מיהו הר"ז שם הביא פלוגתא בזה אם מועיל פדיון לדבר המעמיד וסיים דבמקום הפ"מ יש לסמוך על דברי המקילין יעו"ש וכ"כ לעיל סי' תמ"ב או' ס' יעו"ש. ואם חימץ עיסה באותו שאור ומאותה עיסה עיסה אחרת ומאחרת אחרת מותר ליקח מאותה עיסה השלישית לחמץ בה עיסה רביעית. שכנה"ג סי' תמ"ח בהגה"ט או' ב' פר"ח בסעי' זה. חמ"מ או' ך' ר"ז או' ס"ג. ועיסה זו מותרת באכילה אפי' בלא שום פדיון אבל עיסה הב' והג' דינן כעיסה הראשונה. ר"ז שם. ועיין עוד בדברינו לעיל על סי' תמ"ב סעי' ה' כמה דינו מעמיד יעו"ש. ומ"ש המ"א בענין יין לבן שמשימין לתוכו חלב כבר כתבנו אותו לעיל או' ק"ע קחנו משם. ומ"ש הא"ר או' מ"ה בענין חמאה ששרה בה פת וכו' כתבנו אותו לעיל סי' תמ"ב או' ס"ז ומ"ש בענין מצה כפולה ונפוחה יתבאר לקמן סי' תס"א סעי' ה' בהגה בס"ד.

א

רנו) והיכא שנפלו חטים בתוך המים ונתחמצו ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובים אסור להוסיף עליהם עד ס' כדי לאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ולאכול כל א' בפ"ע אסור דחמץ איני בטל ברוב ולהשהותו נמי אסור דכל שהאיסור ניכר בעין אינו בטל וה"נ אפשר לבדקן דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו. הרשב"א סי' תפ"ה. ולפי מש"ל בשם הב"ח מותר להוסיף עליהם עד ס' ולטחנן ולהשהותן וכ"נ עיקר דהא עדיין היתר הוא ולא מקרי מבטל איסור מיהו אין להקל נגד הרשב"א. מ"א ס"ק מ"ה. משמע דאפי' להוסיף כדי להשהותן חושש לדעת הרשב"א והא דלעיל ס"ק י"א כתב דיבש ביבש שנתערב במינו ברוב אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס' אז מותר לאכלו בפסח ואין זם מבטל איסור וכו' שאני הכא משום דהאיסור ניכר ואפשר לבדקן להסיר המבוקעים וע"כ הו"ל כאלו לא נתערב והוי כמבטל איסור לכתחלה מחה"ש. וכ"כ א"א או' מ"ה אלא שכתב דמה שחשש מ"א לדברי הרשב"א הוא דוקא לאכול אבל להשהות מותר יעו"ש. והיינו להוסיף עליהם עד ס' ולטוחנן ולהשהותן וכמ"ש המ"א דכ"נ עיקר.

א

רנז) אבל חטים שנתבקעו ואין ביקוען ניכר שנתערבו ברוב מותר להוסיף עליהם עד ס' ולטוחנן קו"פ כיון שעדיין הוא היתר ולאחר הטחינה הוי לח בלח ומותר לאכלן בפסח וא"צ לאפות קו"פ דקמח בקמח הוי לח בלח ואינו חו"נ. ח"א כלל קכ"ד או' כ"ח. וכ"כ הר"ז סי' תמ"ב או' ט"ז אלא שכתב דטוב שיאפה המצות קודם פסח וכ"כ לעיל או' כ"ד יעו"ש. וכ"ז לדברי מור"ם ז"ל בסעי' ה' דבלח בלח לא אמרינן חו"נ וגם לדברי האומרים דקמח בקמח הוי לח בלח דאיכא פלוגתא בזה כמ"ש לעיל או' פ"ד יעו"ש. ואם מותר להשהות החטים כמו שהן ית' באו' שאח"ז.

א

רנח) וכתב בהגמ"י פ"א דאם נתערבו חטים חמץ בשאר חטים כשרים ולא נודע עד לאחר הפסח אע"ג דקנסא קניס ר"ש מ"מ די לו בזה שיוליך הנאה לים המלח ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל אחר כההיא ארבא (פסחים מ' ע"ב) דטבעה בחישתא עכ"ל וכתב עליו ב"י משמע מדבריו דאחר שהוליך הנאה לים המלח נמי אסור באכילה ולא מהני אלא להתיר בהנאה בלבד ולא ידעתי למה עכ"ד. משמע דדעת ב"י להתיר אף באכילה אחר שהוליך הנאה לים המלח. והב"ח כתב דטעמו של הגמ"י משום דכחמץ בעין אלא שאינו ניכר וטעם חמץ קטעים כשיטחנו ויאכלנו דמיירי דלית ביה ס' הלכך אסיר באכילה וכו' יעו"ש, משמע מדבריו דאעפ"י שנתערבו ברוב ולא נודע עד לאחר הפסח לא שרי ע"י פדיון אלא בהנאה ולא באכילה. וכתב עוד הב"ח דמ"ש הגמ"י שלא נודע התערובת עד לאחר הפסח היינו משום שאילו נודע קודם אסור לגמרי דכיון שלא נתבטלו בס' צריך לבער וכיון שלא ביער עבר עליו ובכלל הקנס הוא יעו"ש. וכ"פ ח"א שם. אבל הט"ז ס"ק ח"י כתב דמ"ש הגמ"י ולא נודע עד לאחר הפסח הוא לאו דוקא אלא ה"ה אם עבר ושהה במזיד שרי ע"י פדיון אלא שהוא פסק דלא כהגמ"י ושרי ע"י פדיון אף באכילה וכדעת ב"י וכתב והיינו אם נתערב חד בחד אבל נתערב חד בתרי יכול להרבות עליו חטים כשרים ולטוחנן ויהיה דינו כמו לח בלח ויכול לאכלו אפי' בפסח ואם בא להשהותו אחר הפסח א"צ לזה ומותר אפי' בלא פדיון לים המלח יעו"ש. והר"ז סי' תמ"ב או' י"ד ואו' ט"ו הביא שני סברות בחטים שנתבקעו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר ונתערבו ברוב די"א מותר להשהותם לאחר הפסח ויש אוסרים ואפי' אם נתערבו ביותר מאלף וכתב ומ"מ אם שכח או עבר והשהה אותם עד לאחר הפסח מותרים באכילה דכיון שבשהייה זו לא עבר על איסור תורה לא קנסוהו חכמים אבל אם נזכר בתוך הפסח צריך לבערם מן העולם לגמרי או ימכרם לגוי חוץ מדמי איסור שבהם ואם א"א למכרם לעכו"ם ויש הפ"מ בדבר יש לסמוך על סברא הראשונה וא"צ לבערם יעו"ש. נמצא דדין זה בפלוגתא שניא וע"כ נראה דלכתחלה אין להשהות אם נתערבו ברוב ואם עבר ושהה יוליך הנאה לים המלח ואז מותר אפי' באכילה ואם היה שוגג שרי אף בלא פדיון. ואם לא היה אפשר לו למכרו לגוי ויש הפ"מ יש לסמוך על המקילין ולהשהותו אפי' לכתחלה כיון שהוא אנוס. וכ"ז בחטים שנתבקעו ונתייבשו ואין ביקוען ניכר אבל אם לא נתבקעו אלא רק שנתלחלחו ויבשו ונתערבו ברוב יכול להשהותן בכל גוונא. ועיין עוד מזה לקמן סי' תנ"ג סעי' ג' בהגה וסי' תס"ז סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד,

א

רנט) [סעיף יב'] חמץ נוקשא וכו' היינו שאינו חמץ גמור כמו אותן שהסופרים מדבקים בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים. או עיסה שהכסיפו פניה שלא נעשה חמץ גמור. ורש"י והר"ן פירושו חמץ רע שאינו ראוי לאכילה וכ"כ סמ"ג, וצ"ל דמעולם לא היה ראוי לאכילה דאם היה חמץ גמור ראוי לאכילה אסור עד שיפסל מלאכול הכלב כמ"ש סי' תמ"ב סעי' ב' וצ"ל דעכ"פ ראוי לאכילה קצת דהא כתב הר"ן דגזרינן דלמא אתי למיכל מיניה, מ"א סי' תמ"ב סק"א. ר"ז שם או' ך' ח"א כלל קכ"א או' א'.

א

רס) שם. אינו אסור בהנאה וכו' שהרי לא עבר עליו מה"ת. ב"י בשם הריב"ש סי' ג' לבוש מ"א ס"ק מ"ו, ועיין באבן העוזר סי' תמ"ב שכתב להוכיח שדעת הרי"ף והרמב"ם חמץ נוקשא אסור מה"ת בפסח יעו"ש. וכן בשו"ת משכנות יעקב סי' קמ"ג הניח דין זה שהקילו כמה קולות בחמץ נוקשה לפי שאינו מה"ת בצ"ע יעו"ש אבל דעת שאר הפו' ראשונים ואחרונים אינו כן אלא כפסק הש"ע כמ"ש באו' שאח"ז.

א

רסא) שם אינו אסור בהנאה וכו' חמץ נוקשא אפי' בפסח אינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש הרי"ף והרמב"ן בר"פ א"ע וכתב הר"ן שם דלכ"ע צריך לבערו ואסור להשהותו בפסח כדתנן שיאור ישרף וכו' ואמאי ישרף ישהא אותו אחר הפסח וכו' וכן הוכיחו התו' בריש פסחים יעו"ש, וכ"כ הרשב"א במיוחסות סי' קס"ח דחמץ נוקשא נמי אסור להשהותו מדרבנן דלר"מ בלאו יעו"ש. חקת פסח או' ל' וכ"כ הפר"ח דאיסור חמץ נוקשא אינו אלא מדרבנן ולא ק"ל כמ"ד באלו עוברין דנוקשא בעיניה בלאו וכ"כ הר"ן בפ' א"ע ובפ"ק דפסחים וכ"כ התו' שם ואעפ"י כן חייב לבערו מדרבנן יעו"ש, וכ"כ ח"י סי' תמ"ב או' א' ר"ז שם או' ך' ח"א כלל קכ"א או' א'.

א

רסב) ואם שכח ולא ביערו בע"פ ונזכר בתוך הפסח צריך לבערו מן העולם לגמרי. ח"י שם. ר"ז שם. ונוקשה ונ"ט לפגם מותר לשהותו וה"ה למוכרו לעכו"ם מש"ז או' י"ט. והיינו לדברי מור"ם ז"ל בסעי' יו"ד דאוסר נ"ט לפגם בפסח לפיכך אין מותר לשהותו עד שיהיה תרתי דרבנן נוקשה ונ"ט לפגם אבל לדברי הש"ע שם דמתיר טעם לפגם בפסח אפי' באכילה כ"ש דמותר לשהותו ואפי' אינו נוקשה וע"כ נראה דבהפ"ע יש להתיר לשהות טעם לפגם או למוכרו לעכו"ם אפי' אינו נוקשה אף לדידן דנוהגין להחמיר בטעם לפגם בפסח כדברי מור"ם ז"ל אבל בנוקשה לבדו אין להתיר להשהות כדברי הפו' הנז' ועיין לעיל או' רל"א.

א

רסג) שם. אינו אסור בהנאה וכו' ונראה דאפי' למ"ד חמץ נוקשא אסור מדאו' באכילה לא עבר בלא יראה ומותר להשהותו מדאו' וכיון דא"צ לבערו אלא מדרבנן אם עבר והשהה אותו אחר הפסח מותר. חקת הפסח שם. ועיין לקמן או' רס"ה.

א

רסד) שם. אינו אסור בהנאה וכו' ומיהו ה"מ בחמץ נוקשא לפי שאינו ראוי לעבור עליו בב"י וב"י אבל בחמץ שביטלו אעפ"י דהשתא אינו מחויב לבערו אלא מדרבנן וכן חמצו של ישראל המופקד אצל עכו"ם דמדרבנן צריך ביעור כיון שראוי לעבור עליו בב"י קנסוהו רבנן לאוסרו בהנאה כדמוכח שמעתתא דאיתמרא אמתני' דעכו"ם שהלוה את ישראל וכו' וכן מבואר בדברי הר"ן פ"ק דפסחים ופ' כל שעה וכדלקמן בסי' תמ"ח סעי' ה' יעו"ש. פר"ח.

א

רסה) שם. אינו אסור בהנאה וכו' ונראה דאפי' באכילה שרי, מ"א ס"ק מ"ו. אבל ח"י או' נ"ג כתב דבאכילה אסור אם הוא בעיניה כ"ה במוצא הדין שמביא ב"י בשם הריב"ש סי' ג' להדיא ודלא כמ"ש המ"א מסברא דנפשיה יעו"ש, וכ"כ א"ר או' מ"ו, מק"ח או' מ"ג ר"ז סי' תמ"ב או' ך' ומיהו מ"ש שם הא"ר דה"ה מין במינו שנתבטל ברוב קו"פ דאסור באכילה עיין לעיל או' רנ"ג.

א

רסו) שם והפדיאו"ט חמץ גמור הן וכו' ואפי' אותן פידואו"ש שמוללין מן העיסה בין אצבעות דקין כמו ראשי שבולת וקודם שיעור הליכת מיל מתיבשין כעץ יבש צריך לבערם. הלק"ט ח"א סי' ק"ב. זכ"ל.

א

רסז) שם הגה. יש נמנעים לשחוק וכו' כי הם מנייר דביק ע"י בצק יחששו לשחוק עמו על השלחן פ' יפרד מעט על השלחן לתוך מאכל. ד"מ או' ט"ו בשם פסקי מהרא"י סי' קפ"ו.

א

רסח) שם בהגה, שמא יפול מחמץ נוקשה שבהן וכו' ואם נפלו לתוך מאכל אוסרים כשאר חמץ. ד"מ שם בשם הנז' וכ"כ הט"ז ס"ק י"ט. ואעפ"י שהקרטין יבשים הם ונפסל מלאכול הכלב (ובפסקי מהרא"י שם הטע' משו' דהוי כניירות שדבקו אותם בחמץ במובא לעיל סי' תמ"ב סעי' ג' יעו"ש) ומטעם זה א"צ לבערם בפסח מ"מ מתרכך במאכל ונ"ט בפס' ואסור במשהו, פר"ח בשם פסקי מהרא"י הנז' אבל המ"א סק"ה כתב דהמקיל לשער בס' לא הפסיד א"ר או' מ"ז. וכן מסיק באשו' חת"ס סי' פ"ה דהמקיל כהמ"א דבטיל בס' לא הפסיד יעוש"ב. וכן הרב מהרי"ש בשו"ת שבסוף שיטתו סי' ך' הכריע להקל יעוש"ב, והביאו מחב"ר או' י"ד. וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש לעיל או' ז' יעו"ש.

א

רסט) מעשה שחתכו בפסח בשר בסכין שחתכו בו קודם עיסה של מצה ולא גררוהו ממיעוט הבצק הנדבק בחודו. העלה הרב"ד סי' קצ"ד דאין לאסור משום בצק כל שהיא שבסכין כי מה שנדבק בו הוא מעט ודק ונתייבש מיד מחמת דקותו ושוב אינו מחמיץ והוי חמץ נוקשה וכיון שהוא נוקשה ואין בו כרת אין אוסר במשהו יעו"ש. וכתב עליו השו"ג דצ"ל דהמעשה היה בבשר חם דאל"כ אפי' אם היה הבצק חמץ גמור מותר דצונן לא בלע ולא פלע וסגי בהדחה יעו"ש. אבל הזכ"ל בסעי' זה כתב על דברי השו"ג הנז' דאינו מוכרח די"ל דמיירי אפי' אם הבשר לא היה חם ועכ"ז אם לא היה החמץ נוקשה היה אסור דלא מהני הדחה באיסור משהו בתוך הפסח לפי מ"ש מור"ם ז"ל בסי' זה סעי' ז' יעו"ש, ומ"ש באה"ט ושע"ת או' מ"ו בענין להדליק בשמנים יתבאר לקמן סי' תנ"ג סעי' א' בהגה בס"ד כי שם מקומו.

א

מדאוריית' הוי חמץ כשאר איסורים (עמ"ש רסי' תמ"ב) אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מיניה כולי שתא ועמ"ש ס"ב ועבי"ד סי' קי"א ובש"ך שם: כלים שנתבשל כו'. ומותר לכתחלה להשהותם עד לאחר הפסח וכמ"ש רסי' תנ"א:

ב

ואין שם דבר המפעפען. משמע שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד שיש בה שומן אוסרת כולה אף על פי שהאיסור כחוש מ"מ ההיתר מפטם ליה כמ"ש בי"ד סי' ק"ה לענין צלי וכן מצות המשוחי' בשומן ונגעה אחת מהן בחבירתה במקו' שנתכפלה ונתחמצה אוסרת לחבירת' כולה ומיהו אם נגעה בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין איסור הבלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההיתר שמן כיון שאין האיסור שמן וכ"כ המ"ב גבי חטה שנמצאת בבשר מלוח להתיר שאר חתיכות מה"ט וכ"כ רמ"א בתשו' סי' כ"ח ע"ש וכ"מ בסי' תס"ו סט"ו דוקא ע"י היפוך השפוד יוצא הטעם מזו לזו משמע דאם לא הפכו השפוד אחר שבא החטה עליו שרי ולא חילק אם התרנגולת שמן ומבושל בלא רוטב ואפוי דינו כצלי ומיהו נראה לי דיש להורות בזה כמ"ש רמ"א גבי מליחה בסי' תס"ז סי"ד דעכ"פ לא עדיף צלי ממליחה ועוד דהא הב"ח ורש"ל ומהרי"ל פסקו דחמץ במשהו בין במליחה בין בבישול ע"ש וא"כ די לנו להקל כמ"ש רמ"א במליחה ועסי' תס"א:

ג

יש מקילין כו'. וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' רי"ד ע"ש ומ"ש ר"ת דריח פת בפת אינו אוסר משמע דתבשיל אוסר אזיל לשיטתיה שפסק כרב ואנן קי"ל כלוי:

ד

ודוק' במקום ששייך בו ריחא. כגון שהתנור קטן וסתום והאיסור וההיתר מגולים תוך התנור כמ"ש בי"ד סי' ק"ח ובש"ך שם וכ' רמ"א דבמקום הפסד יש להקל ונ"ל דוקא בפתוח קצת במקום שהעשן יוצא דבסתום לגמרי אף בשאר איסורים כ' רמ"א דאין להקל אלא במקום הפסד ולכן בחמץ אף במקום הפסד אסור ועוד דהא התו' בע"א מחמירין אף בתנור גדול ופתוח ע"ש וגם דעת הרי"ף פרק ו' דחולין לאסור שכ' דרב דאמר ריח' מלת' היא לטעמיה משום דס"ל מין במינו במשהו ואנן קי"ל בס' משמע דפסח דהוי במשהו לכ"ע מלתא היא וגם הר"ן כ' דריח' משהו מיה' הוי ובזה נדחה ראיית מהרי"ל בתשו' ע"ש וא"כ אין לנו מי שיתיר דבמרדכי לא נמצא בפי' להתיר אלא להוכיח מדכ' המרדכי דקי"ל ריח' לאו מלת' היא ש"מ דס"ל דחמץ שוה לשאר איסורין בזה ועוד דבח"מ סי' כ"ה כתב הסמ"ע דבכ"מ פוסקים כרי"ף אם לא במקום שהתו' חולקים והכא שניהם שוין לאסור לכן עכ"פ אין להקל בסתום לגמרי וקטן אפי' במקום הפסד ודי לנו להקל בפתוח קצת כי מי יבוא אחרי הכרעת רמ"א: וכ"ז בצלי אבל בבישול כיון דבשאר איסורים שרי לכתחלה לבשל בתנור אחד א"כ ש"מ דלית בו ריח כלל א"כ בחמץ עכ"פ בדיעבד שרי ואף שרמ"א כ' דאם התנור סתום אף בבישול אסור אפי' בדיעבד הלא הוא בעצמו כתב בת"ח שבגמ' ובכל הפוסקים אית' להתיר בבישול אלא שמאחר שבאו"ה ומהרי"ו החמירו בחמין הטמונין לשבת אין להקל עכ"ל וכמדומה שלא היה באו"ה של רמ"א כמ"ש לפנינו וצ"ל דחמין חשוב כצלי ואפיה דבבישול קי"ל שמותר עכ"ל והאמת אתו דהא הרשב"א כתב הטעם שאין הבישול אוסר משום דאין לו ריח ועינינו רואות דחמין הטמונים לשבת יש להם ריח חזק ולכן ס"ל למהרי"ו דאוסר וז"ל יש"ש פג"ה ואם התנור סתום והקדירה אינו מכוסה יפה שיש בה נקב שיכול לפטם ממנו ולחוץ אסור שקדירה טמונה שאין לה מקום לצאת הריח ידוע שהטמנה גורמת הפיטום ונאסרה אף בבישול עכ"ל אבל אם מבשלין בחול בשעה או בשתים וסותמין התנור לפי שעה אין להחמיר כ"א בהטמנה של שבת ואפשר שגם רמ"א נתכוין לזה ואף שהב"י בסי' צ"ז חולק על הרשב"א ומביא ראיה מהגמ' שהטעם משום שהקדירה מפסקת ולכן בש"ע לא סיים מ"ש הרשב"א שאין ריח המתבשל כ"כ אוסר וא"כ אף בהטמנה או בצלי קדר בתנור יש להקל מ"מ נ"ל דדברי הרשב"א נכונים דהא אף על פי שהריח אינו יוצא מהצדדים מ"מ יוצא מלמעלה והא ראיה דגבי פשטי"ד בעינן שלא יהיה בו נקב למעלה והא דמשני בגמ' כעין ב' קדירות פרש"י שפוד מכאן ושפוד מכאן ותל גדול של גחלים או עפר באמצע עכ"ל משמע דוקא תל גדול שא"א לריח לעלות מעל גביו אבל הפסק קדירה לא חשיב והא דמשני מעיקרא בשתי קדירות הבין המקשן דמיירי בבישול ובישול אין לו ריח לכן מקשה ס"ד ע"ש וא"כ חמין הטמונים דינו כצלי ומכ"ש צלי קדר כדרך שעושין בי"ט אבל כשבישל בתנור לפי שעה אף שסתם התנור אין להחמיר וכתב ביש"ש ותנור גדול קצת אף על פי שאין מחזיק י"ב עשרונים שרי בדיעבד ואם יש לו נקב מן הצד זולת הפתח מותר אף לכתחלה כיון שהנקב במקום גבוה והתנור גבוה אך קשה להתיר בפני ההמון עכ"ל, ואפשר דיש לסמוך על זה בחמץ בפסח במקום הפסד להתיר אם התנור גבוה והנקב פתוח במקום גבוה: מ"ש הע"ש דבחמץ לא מצינו איסור חריף לא דק דבארש"ט מיקרי חריף כמ"ש הט"ז בי"ד:

ה

אינו אוסר במשהו. לפי שאין בו כרת, כ' בליקוטי מהרי"ל חמץ נוקשה אי בטיל בס' או אוסר במשהו ופשוט איהו מהא דאמר חיטי קורדנייתא דמדמי חמץ מו' שעו' ולמעלה שהוא דרבנן לחמץ נוקשה ודו"ק עכ"ל, כוונתו כי היכי דחמץ גמור בע"פ בטל בס' ה"ה חמץ נוקשה אפי' בפסח בטיל בס' כיון דאין בו כרת ומכ"ש לפי מה שפסק בש"ע דאינו אסור אלא מדרבנן כמ"ש רסי' תמ"ב א"כ בטל בס' ובכתבי מהר"י סי' קס"ד כ' וז"ל מה שהגיד לך שהתרתי חמץ נוקשה בנט"ל אפי' במקום שנוהגין בו איסור לא ידענא מהאי מלתא כלל אף על פי שנראה שיש לחלק משום דלא מחמירים בלא פלוג כמו גוף הגזירה דמשהו והא קמן דאפי' בחמץ גמור רוב הפוסקים הסכימו להתיר נט"ל דלא תלינן נט"ל בטעם משהו מ"מ אני זוכר דאתיא האי עובדא לקמן ולא הוריתי בה לא איסור ולא היתר עכ"ל ובסי' קפ"ז כת' א' מן הגאונים על הדגים שנתבשלו ונמצאו בהם קארטין מנייר כפול ונדבק ע"י בצק בתוך הקדירה על האש וכתבת דיש ר"ל דחמץ נוקשה בטל בס', וכתבת ג"כ דמצאת במרדכי ריש פסחים דעות מזה במרדכי דילן לית מזה רמיזא, אמנם נ"ל נהי נמי דלשהותו שרי (כמ"ש סי' תמ"ב ס"ב) מ"מ אסור לאוכלו כמ"ש הרמב"ם על הטריקא אף על פי שאין אוכל אדם אסו' לאוכלו אף על פי שאין בו חמץ אלא כל שהוא וה"ה דנוקשה במשהו הוא דהרא"ש כתב סוף ע"ז הטעם דחמץ במשהו משום דלא בדילי מיניה וא"כ לפ"ז חמץ גמור ונוקש' שוין כדמוכח בתו' ריש פסחים דדוקא לטעם האחרון הוצרכו לומר משום לא פלוג ע"ש ואף שרש"י פי' הטעם דהוי כרת ולא בדילי מ"מ משמע דטעמא דלא בדילי עיקר ול"ד לחמץ בע"פ דלא בדילי ואפ"ה בטל כיון דליכא כרת י"ל דחשיב קצת בדילי כיון שהוא זמן הביעור ועוד דהא חמץ ע"י תערובות אוסר במשהו כמ"ש סי' תס"ז סי"ג וה"ה נוקשה בעיני' ומאן דאייתי ראייה מבצק בשולי החבית (בסעיף ה') אינה ראייה דהתם החמץ עומד בקושיו כל ימי הפסח ולכך לא יהיב טעמא אבל אלו הקרטי"ן שנתבשלו ע"י הבישול נתרכך החמץ שבהם ויהיב טעמא שבודאי ראוי למרח אותן, ויפה כתבת דעינינו רואות דלאו עפרא בעלמא הוא עכ"ל. ולא ידעתי למה החמיר כ"כ דהא הסמ"ק כ' וז"ל חמץ בע"פ מששה שעות ולמעלה בטל בס', ולפ"ז הא דמחמרי' בפסח משום דאיכא תרתי כרת ולא בדילי מיניה עכ"ל וכ"כ המרדכי משמע דס"ל דנוקשה בטל בס' דהא עכ"פ אין בו כרת לכן נ"ל דמהרא"י ס"ל דנוקשה אסור מדאורייתא לכן צידד להחמיר אבל לפי מה דקי"ל דנוקשה דרבנן בטל בס', ומ"ש ראיה מחמץ ע"י תערובות אינו ראייה דהתם לעולם משהו איכא דמה לי אם נתערב תחלה באלף או אם נתערב במאה ואח"כ נתערב התערובות לכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד מאחר שמהרי"ל מיקל בהדיא ועמ"ש סס"ה:

ו

ונותן טעם לפגם. כ' בש"ל שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נט"ל הוא ומותר והמרדכי פ"ב כתב דחטים בבאר הוי נט"ל ובפ"י דתרומות איתא דשעורים הוי נט"ל בבור וכ' עוד דעיסה חמץ שנפלה לבאר ספק אם נ"ט לשבח או לפגם ומסתמא נ"ט לפגם וכו' ע"ש:

ז

בעוד שהחטה בתוכה. אבל אם נטלו החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולי' מותר, ואף על גב דבס"ד י"א דחוזר וניעור היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא ועס"ה:

ח

חוזרת ליתן טעם. ואפי' למ"ד בס"ד דאינו חוזר וניעור היינו היכ' שאין האיסור בעין אבל הכא החמץ בעין:

ט

אם היס"ב. תימא דבסי' תס"ז סי"ב מסיק לאסור אפי' צונן וצ"ל דהתם מיירי במים דהוי לח ויהיב טעמ' אבל הכא מיירי שהוציאו התרנגולת מן הקדירה סמוך לערב והניחוה לקערה בלא רוטב וכשנכנס הפסח עדיין היא רותח' דאז אין אסורה אא"כ היס"ב כיון שאין שם רוטב, ובהג"מ סוף ה' פסח שכת' וז"ל דלא סגי בקליפה אלא דבר שאיסורו בנ"ט אבל חמץ שהוא במשהו אסור אף בצלי (עמ"ש ס"א) וכ"כ רבינו שב"ט ומהר"י משטראסבו"רק לאיסו' אפי' רק ע"י מליגה בכלי שני אוסרין עכ"ל ואח"כ כ' חטה שנמצא במים אפי' צונן אסורים המים עכ"ל א"כ סתרי אהדדי וליכא למימר דברישא מיירי בלא רוטב דהא כ' מליגה בכ"ש וא"א למלוג בכ"ש אלא במים וצ"ל דבצונן לא אסרי' אלא המים אבל אם בשר שרוי בו לא אסרי' ליה דאין כח לצונן כ"כ להבליע בתוכו אבל בחמין הכל אסור וכ"מ מלשונו שכתב אסורי' המים אבל אם בשלו אח"כ תבשיל באותן המים ודאי שאוסרין התבשיל אך רמ"א שכ' בסי' תס"ז לאסור גם הבשר שנשרה במים א"כ צ"ל כמ"ש ובד"מ סי' תס"ז כ' דין צונן דאסור בשם המרדכי ואח"כ כ' בשם המרדכי אם נמלחה התרנגולת בקערת חמץ דהיא כלי שני אסורה ודוקא כשהיס"ב עכ"ל, ואפשר לחלק דדוקא כשהחמץ בעין אסרי' בצונן אבל הכא שבא להפליט טעם הבלוע מהכלי אין אוסר בצונן, מיהו במרדכי שם משמע דמטע' ערוי אסר לה ע"ש וכ"מ הל' בהג"א א"כ אין ראי' לאסור כ"ש (עמ"ש סי' תנ"א ס"א) ועוד דהא כ' בשם הג"מ פ"א בחמין דכ"ש שאין לחוש וצ"ל דהיא הג"ה אחרת ולפי מ"ש לק"מ לכן נ"ל דמ"ש המרדכי לאסור הבשר בצונן היינו משו' דאי' ביה פילי וכמ"ש בי"ד ס"ס צ"א ועס"י תס"ה מ"ש אבל בדופן שלימ' מותר רק המים אסורים ומ"ש בס"ה לאסור דגים השרוים בכלי חמץ וכו' היינו לקנותם לכתחלה: ונ"ל דאם נשפך מכ"ש על צונן אין להחמיר כלל ומכ"ש דאין להחמיר בטעלי"ר אך כשהניחו עליה חתיכת בשר רותח בקערה יש להחמיר דכתבו הפוסקים בי"ד סי' צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככ"ר כ"ז שהיס"ב ועסי' שי"ח ס"ט דיש דברים שמתבשלים בכ"ש:

י

ויש חולקים. ולפ"ז מ"ש בס"ב דבטל בס' צריך לאוכלו קודם פסח:

יא

בדבר יבש. כגון שנתערב חמץ במצה חד בתרי כמ"ש בס"ט צריך ג"כ לאוכלו קודם פסח משום שהחמץ בעין: ונ"ל אף על גב דלח בלח מותר לקיימו לכ"ע יבש ביבש אסור דעכ"פ החמץ בביתו וכמ"ש רס"י תמ"ב, מיהו לדעת הרא"ש שכ' בי"ד סי' ק"ט דיבש ביבש שנתערב נעשה היתר גמור ומותר אח"כ לבשלן ביחד א"כ ה"נ מותר לקיימו דנעשה היתר גמור מיהו לא קי"ל הכי אלא במקום הפסד מיהו נ"ל דהכא אם יכול לבשלו עד שיהא נימוח ויתערב קודם פסח בס' אז מותר לאכלו בפסח ואין זה מבטל איסור לכתחלה כמ"ש שם בי"ד:

יב

אסור בפסח. ועכ"פ מותר לקיימו:

יג

דחיישי' שמא וכו'. כ' הש"כ ול"נ דהרשב"א לטעמיה אזיל דס"ל דחוזר וניעור בפסח אבל לדידן מותר ע"י ס' כמ"ש הב"ח סי' תמ"ב ס"ה וכן נוהגין מורי הוראה עכ"ל בגליון וצ"ע דהא כשסננו ולא נשאר אלא טעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניעור כמ"ש ס"ג לכן נ"ל דרמ"א כתב שנטלו משם אבל לא סיננו עד הפסח ולכן אסר אבל סיננו קודם הפסח לכ"ע שרי, מיהו במי דבש שלפעמים הם עבים אין להם תקנה ע"י סינון (ועבי"ד סי' פ"ד וסי' ק"ד) וכתב הרשב"א דלקח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבו ביין אחר ואסר כול' ע"ש:

יד

ונותנים טעם בפסח. הכא לכ"ע אסור אפי' בצונן כיון דשורה מע"ל ה"ל כבוש כמבושל:

טו

מותר לאכלם. שאת"ל שבלעו קצת חמץ נתבטלו בס' קודם פסח עס"ג:

טז

במים בפסח. משמע דקודם פסח אין להחמיר כלל דהא צונן הוא דהמים מבטלין כח הציר מיהו בי"ד סי' פ"ג ס"ה ובת"ח שם משמע דיש להחמיר דעינינו רואות דשריי' הערינ"ג עזים וחזקים הן ואין המים מבטלין כח הציר כמ"ש מהרא"י והיינו לכתחלה אבל בשאר דגים מלוחים אפילו לכתחלה אין להחמיר: כתוב בד"מ מיהו צ"ע דאפשר אם שהא תוך הכלי מע"ל הוי כבוש כמבושל כמ"ש בי"ד בסי' ק"ה דבהכי מתישב דברי רב האי בסי' תנ"א ואפשר דמאחר דחמץ קודם זמנו היתר הוא לא אמרי' ביה כבוש כמבושל וכן משמע בטור שכ' דגבינות אינן מפליטין ומיהו יש לדחות דלא אמרי' כבוש רק בדבר לח אבל בדבר יבש וקשה כגבינה לא וכן נראה דבדבר לח שנשתהא בכלי מעת לעת אמרי' כבוש ובסי' תנ"א סכ"א גבי חביות שכר משמע דאין לחוש לזה עכ"ל ועמ"ש שם: והב"ח כתב בשר יבש יש להתיר אפי' נמלח בכלי שהיה ב"י ושהא בתוכו מע"ל דאמרינן כשנתייבש בטל טעמו כמ"ש סס"ה גבי בצק ונוהגין לשרות בנהר או בכלי פסח בצוננ' אבל לא בכלי חמץ לכתחלה אבל בבשר מלוח נוהגין ג"כ לשרותו, ומהו צריך לידע שלא מלחוהו בכלי חמץ דהיינו שנשתמשו בו חמין תוך מע"ל דכבוש כמבושל עכ"ל: ודע דלא מקרי כבוש אלא מה שמונח תוך הציר וכמ"ש סי' תס"ז סי"ד וכן כתב הט"ז בי"ד סי' פ"ג ובדריש' סי' ס"ט ובב"ש פכ"ה כיון שאין המלח מפליט כל מה שבלוע בכלי הוי כאלו יבש ביבש דלא שייך כבוש אלא בלח וצלול וכו' עכ"ל, ובש"כ סי' ס"ט כתב דאפי' שהא בתוכו מע"ל מותר דאימתי נעשה כבוש אחר מעת לעת ואז אינו ב"י וכ"כ הט"ז סי' ק"ה, אבל לקמן בס"ח משמע דאם הקדיר' ב"י אסור מטעם כבוש ע"ש א"כ צ"ל דהפגימה והבליעה באין כא' וכ"כ הר"מ בפרשת צו על בליעת נותר ע"ש וכן מ"כ בהגהות או"ה של רמ"א, וא"כ אינו אסור אא"כ נתנוהו לתוכו מיד כשפינו ממנו החמץ דאל"כ הפגימה באה תחילה קודם הבליעה וע' בי"ד סי' צ"ו בש"כ ס"ק קי"ו ובמליחה יש להחמיר שאם שהא כדי שירתיח בציר מפליט מן הכלי דלא כש"כ:

יז

הדיחו. ולפי מש"ל בשם הב"ח צריך שרי' ורי"ט כ' גבי דגים מלוחים אפי' שרוי' בפסח בכלי פסח יש להחמיר בהם דשמא נדבק בהם חמץ ונ"ט בפסח ולכן ידיחו הכל קודם פסח עכ"ל משמע דהדחה עדיף משריי':

יח

הבשר ג"פ. ודוקא בשר דאין דרכו לאכול בלא הדחה וכמ"ש בי"ד סי' צ"א וה"ה דגים יבשים (מ"כ) אבל גבינה ודגי' אפי' רוצה להדיח אסו' דגזרי' שמא יאכל בלא הדחה ולכן המנהג שלא לאכול שום מליח עכ"ל ב"ח וכ"כ הלבוש ולכן אין לאכול לימונ"ש מלוחים:

יט

ובכרכשות וכו'. דהרי נחתך בפנים דק דק:

כ

אין להחמיר באלו. אפילו נתערב בפחות מס' אבל אם יש שום בטבחות אוסר בדיעבד במשהו כחמץ עצמו דהרי נחתך בסכין חמץ:

כא

אם לא היו נזהרים. פי' אם לא כשהיו נזהרים בשני דברים אלו אז אינו אסור מדינא:

כב

בשעת עשייתו מחמץ. דחיישי' שמא נתערב בו פירורי חמץ והוי בעין תוך השומן (ב"ח):

כג

שהם ב"י. דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן ב"י ואפילו אמר ברי לי שלא היה ב"י אסור דמלתא דלא רמיא עליה דאינשי לאו אדעתיה (ב"ח וכן משמע בד"מ) משמע דאם בשלו אותו מתחלה לשם פסח בכלי שאינו ב"י מותר לאכלו בפסח אף על גב דנט"ל אסור לכתחלה דאפשר לאוכלו קודם פסח מ"מ זה מקרי בדיעבד ע"ל ס"ב וסי' תנ"א סכ"א ועבי"ד סי' צ"ד סס"ה וסי' צ"ה ס"ב בהג' ורי"ט סי' א' כ' דוקא במחבת החמיר בהג"מ דדרכה בכך כל השנה אבל בשאר כלים אמרי' אפי' בחמץ סתמן אינן ב"י (כ"ה) ול"נ דכתב בטי"ד סי' קכ"ב דהטעם דאמרי' סתם כלים אינן ב"י משום דהוי ס"ס ספק נשתמשו בו היום או לא ואת"ל נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בדבר הפוגם בעין וזה בשאר איסורים אבל חמץ שרגילין להשתמש בקדירו' רובן אינן פוגמין בשומן והוי חד ספיק' ולכן אסור אבל הרשב"א כ' הס"ס ספק לא נשתמשו ואת"ל נשתמשו בו שמא היה בדבר המותר א"כ חמץ נמי שייך לו' כן שמא לא נשתמש בו חמץ אלא מים או בשר וכיוצא בו:

כד

שמבשלים בכלי חמץ. ולא שרי' מטעם נ"ט בר נ"ט דהתיר' דדוקא היתר גמור כגון בשר שנתערב אותו טעם מועט עם החלב אינו ראוי לחול עליו שם חדש דהיינו בשר בחלב אבל חמץ הרי הוא שמו עליו כמו שהיה אם מעט אם הרבה אלא שעד עכשיו לא אסרו הכתוב ועכשיו הוא כחתיכת נבילה (ת"ה בית ד' שער ד' וכ"כ הר"ן):

כה

יש להקל. משום דהוי נ"ט בנ"ט דהתירא ועוד דסתם כלי אינו ב"י וכ' הט"ז סי' תמ"ב ומה"ט יש מקילין לשתות מי דבש של כל השנה אבל אם יש לספק שהחמיצוהו בשמרי שכר אסור (עמ"ש סי' תמ"ב ס"ה) וכ"ש במקומות שמבשלין אותו כל השנה ביורות שמבשל יין שרף אסור דהוא דבר חזק וחריף ונ"ט לשבח במי דבש כידוע וא"כ לא מהני מה שאינו ב"י וא"כ אין כאן ספק וכ"ש דאסו' ליקח מהעכו"ם דשמא נתערב בו שכר עכ"ל ועבי"ד סי' קי"ד דאין לחוש לשמרים אא"כ דרכן בכך וע"ש בהג"ה ס"י ומ"ש לאסור ביורות של יין שרף בסי' קכ"ב ס"ג כ' דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח ע"ש ואפשר דס"ל דיין שרף חריף טפי וצ"ע לדינא דאפשר לדמות יין שרף ליין נסך דלא מהני בו מה שאינו ב"י (ועמ"ש סי' תנ"א ססכ"א):

כו

שאין להחמיר. חדא דהוי נ"ט בנ"ט ועוד מאחר דאיכא לספוקי שמא לא היה הכלי ב"י אין מחזיקין איסור דספקא דרבנן לקולא (ד"מ) פירוש דמשהו הוי דרבנן וא"כ אם נתערב הרבה שאין ס' כנגדו אסור דהוי ספק דאורייתא וכ"מ מלשון הש"ע ומ"מ צ"ע דיש לסמוך בדיעבד על סתם כלי אינו ב"י ונ"ט בנ"ט כמ"ש סי' תנ"ב דהא ביום טוב האחרון מקלינן לכתחלה לאכול דברים שנתבשלו בכלי חמץ א"כ למה נאסר התערובות בשאר ימים ולכן נ"ל דמ"ש רמ"א אם נתערב משהו וכו' היינו משום שומן דשומן ודאי אסור אם נתערב הרבה משום דיש לחוש לפרורי חמץ שהם בתוכו אבל ביין מבושל וכיוצא בו אפי' נתערב הרבה שרי:

כז

שאין חומץ יין מצוי. וא"כ אפי' נסתפקו ממנו לסעודה אין מחמירין דלא אפשר בקל למצוא אחר:

כח

שלא למלאות. ז"ל ד"מ כ' בתשובת מהרי"ב מנהג פשוט בארץ הזאת שכל יין שממלאין תוך שלשים בכלי חמץ שלא לשתות ממנו בפסח אבל אין איסור בדבר אבל בחומץ דבקל בלע ופלט יש ליזהר טפי וכן שמעתי שמהרי"ל אוסר בחומץ לשתות ממנו בפסח ומ"מ לא ראיתי שמחמירין בו אף שהחומץ דבר חריף מ"מ הוי נ"ט בנ"ט ותחילת תשמיש הכלים אינן אלא בצונן עכ"ל, וצ"ע דהא בדבר חריף אין מועיל נ"ט בנ"ט כמ"ש בי"ד סי' צ"ה ולכן אם עמד בכלי חמץ אפי' אינו ב"י ושהה בתוכו כדי שיתנו על האור וירתיח אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ואף שהש"כ כ' שם דגם בחומץ בעינן מע"ל, אין להקל נגד הש"ע דהא במשנה ספ"א דמעשר ופ"ג דשבת מדמה חומץ לציר דשניהם חריפים ואף על גב דבסי' ק"ד כתב דגם בחומץ בעי' מע"ל נ"ל דמיירי בחומץ שאינו חזק כ"כ וכ"מ מפרש"י ותו' שם דמיירי בחומץ שכר ע"ש וה"ה בחומץ יין שאינו חזק כ"כ לא מקרי דבר חריף:

כט

ואם מלאוהו. ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי (מהרי"ל):

ל

ואסור לשתותו. משמע דלשהותו שרי וכ"מ במרדכי וצ"ע למה דהא הבצק יהיב טעמא בפסח, וי"ל כיון שאין מחויב לבער החמץ עצמו דהוי עשוי לחזק א"כ אף היין אין מחויב לבערו דאינו נ"ט אלא משהו והוא חמץ נוקשה וס"ל דבאכילה אסור ולשהותו שרי (ועמ"ש ס"ב) מיהו אין ראיה מזה לאסור באכילה תבשיל שנפל בו חמץ נוקשה במשהו די"ל שאני הכא דהוא עושה לכתחלה שמניח בו היין ולכן אסור לשתותו עסי' תמ"ב ס"ג מ"ש:

לא

חייב לבערו. אא"כ טחאו בטיט, ד"מ:

לב

דאינו מפליט בצונן. אא"כ נידוך בו דאיכא דוחקא ועבי"ד ססי' צ"ה שכתב מלח הנתון בקערה של בשר יש להחמיר לכתחלה שלא ליתנו בחלב מ"מ במדוכה אין להחמיר כלל וכ"ש במדוכות שלנו שאין רגילים להשתמש בו חמץ עסי' תנ"א:

לג

בוסר שדכין וכו'. צ"ל דבוסר לא הוי חריף, וצ"ע דהא בב"י בשם סמ"ק משמע דלא שרי אלא לדעת בעה"ת ע"ש אבל לדידן דקי"ל דכל דבר חריף אסור א"כ אף בוסר אסור ע"ש וכ"מ בי"ד סי' קכ"ב שכ' בשם הרשב"א דאף אתרוג מקרי דבר חריף כ"ש בוסר שהוא חריף וצ"ע למעשה דהא בס"ח ס"ל דזתים הוי דבר חריף:

לד

אם היה הכלי נקי. נ"ל דקאי אתרוייהו דאפי' קודם הפסח אסור אם הי' הכלי מלוכלך דאפי' את"ל דלא הוי דבר חריף מ"מ ע"י דוחק' נכנס בתוכו קצת וא"א להניחם:

לה

תוך הפסח. משמע דקודם פסח שרי ע"י הדחה אבל תוך הפסח מחמירי' ונ"ל דזהו דוקא בדבר הנעשה בידי עכו"ם דמהרי"ל קאי על דגים שחותכין העכו"ם אבל אם נעשה באקראי בעלמא שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף סגי בהדחה או בגרידה וכמ"ש בי"ד סי' צ"ו:

לו

אם נתערב. משמע אפי' בפחות מס':

לז

ולאסור מספק. דליחוש שמא לא היה הסכין נקי ומ"מ קשה כיון דקי"ל סתם סכין אינו נקי וכמ"ש בי"ד שם וכ"כ בת"ח כלל ס"א אא"כ ידעינן בבירור שהדיחו וא"כ למה נקל בחמץ וי"ל דאמרינן מסתמא דבוק בו שמנונית אבל חמץ אין דבוק בו מפני שאינו דבר הנדבק בו כ"כ, ומ"מ צ"ע למעשה דעכ"פ משהו איכא אם לא שהדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב כנ"ל ובד"מ מביא ראיה ממ"ש הטור שהרא"ש התיר בצל שנחתך בסכין שגורדין בו הבצק מהעריבה מפני שהסכין ההוא לא נשתמשו בו בחמין ולא חש שמא לא היה נקי עכ"ל, ול"נ שאין משם ראיה דהתם מיירי שהיה יודע שהוא נקי תדע דהא לכל הפחות ה"ל לשאול אם היה נקי אלא צ"ל שא"ל שהיה נקי:

לח

בסכין חדשה. אבל אם הסכין ישן אפי' אינו ב"י אסור דחריף הוא ואפילו קודם שנכבשו דלא כש"ג ואו"ה שכתבו דוקא שנחתכו אחר שנכבשו אז הוי חריפי' דאדרבה הטור כתב דכשנותנין בהם מים בטל חורפייהו אלא מיירי קודם שנכבשו וכ"כ הת"ח ולא שייך בו ביטול דבכולי סכין משערי' וא"כ חזרו הזתים כולן חמץ (טור) פי' דכל א' בלע קצת מהסכין וא"כ נעשה כל אח' בלוע מהחמץ ושוב לא פלט ואף על גב דפסק בי"ד סי' ק"ו דחוזר ופולט האיסור ה"מ בבישול אבל בכבוש לא פליט מ"ד אהגעלה דבעינן דוקא בושל כנ"ל והע"ש כתב דדין זה אליבא דמאן דאמר חוזר וניעור ולא קי"ל הכי כמ"ש ס"ד וליתא דהא הטור כתב בפשיטות דאינו חוזר וניעור וכתב אח"כ תכף דין הזתים לכן דברי הש"ך בי"ד סי' צ"ו עיקר וכ"כ כאן הב"ח ועבי"ד סי' קי"א בדברי האחרונים ול"נ דזה דמי לחתיכת בשר שנפלה לכמה קדירות בזא"ז שאין מצטרפין אבל מי הזתים לכ"ע מותרים דהחמץ בטל בהן בס' ואף דקי"ל חנ"נ וא"כ בעינן ס' נגד כל הזתים מ"מ הכא כיון שקודם פסח עדיין היתר הוא לא אמרי ביה חנ"נ כמ"ש בי"ד סי' צ"ד ס"ו ואף לפי מ"ש ס"ה דחמץ כיון ששמו עליו לא הוי נ"ט בנ"ט מ"מ לענין זה ה"ל דין היתר דלא אמרי' חנ"נ דהא הרבה פוסקים דלא אמרי' חנ"נ בשום איסור רק בבשר בחלב: ואם נתבשלו הזתים קודם פסח אף הזתים עצמן חוזרים להיות מותרים דחמץ חוזר ונפלט ונתבטל הטעם בס' ואף שבש"ע סי' ק"ו כ' דאותה חתיכה אסורה מ"מ הרי כ' מוהר"ם לובלין בתשו' דוקא היכא דבלע איסורא אבל היכא דבלע התיר' אף החתיכה עצמה מותרת וכ"פ הט"ז ומיהו נ"ל דאף דמותר לקיימן מ"מ אסור לאכלן בפסח דפשט הש"ע והג"ה סי' ק"ו משמע דאין האיסור נפלט ממנו לגמרי וא"כ אף שהט"ז ומור"ם מיקל בבשר היינו אף את"ל דנשאר בתוכו בשר כ"ש שלא חיישי' משא"כ בחמץ דאוסר במשהו ועוד דהא בלא"ה י"א חוזר וניעור כמ"ש ס"ד:

לט

אם אינה ב"י. אף על גב דבדבר חריף אוסר אפי' אינו ב"י הכא כיון שנותנין בהן מים בטל חורפייהו (טור) וכ' הש"כ בי"ד ססי' ע' (וסי' קי"ד ס"ה) דבעי' רוב מים ע"ש אבל לדעת רמ"א שם לא משמע כן ונ"ל דהכל לפי ראות עיני המור' ואם הוא ב"י אסורה דכבוש כמבושל עמ"ש סס"ה ועבי"ד סי' קי"ד וסי' צ"ו ס"ד ובש"כ שם בשם או"ה ועבש"ל בדיני א"ו:

מ

לא בטיל. וכ"מ בת"ח כלל ל"ט וכ' המרדכי הטעם משום דבלח איסורו במשהו ה"ה ביבש (ובנקודת הכסף כתוב הטעם משום דהוי דשיל"מ ולכן פסק להקל שלא במינ' ע"ש ונעלם ממנו דברי המרדכי והש"כ עצמו סי' ק"ב ס"ק י"ג הביאו וא"כ בע"פ בטל ברוב כמ"ש ס"ב וע' בי"ד סימן ק"ט כיצד נוהגין) מ"מ צריך לאכול כולם קודם פסח כמ"ש ס"ד בהג"ה: וכ"ז בפרוס' אבל ככר חמץ שנתערב במצה לא בטיל לכ"ע דהוי דבר שבמנין כמ"ש בי"ד סי' ק"י (ב"ח) ועמ"ש סי' תנ"א סי"ט: ומצה שהיה בה חטה או שנתכפל' מצד א' וחתכו הכפל ונתערב באחרת אינה דבר שבמנין דאסורה מחמת הבלוע, וכ' הב"ח כלי חמץ שנתערב באחרים בטל ברוב מיהו כיון די"א דחמץ מקרי דשיל"מ לא בטיל עכ"ל וכ"כ בנ"ה ובת"ח פסק דחמץ לא מקרי דשיל"מ כ"כ הטור וב"י בשם הפוסקי', וכן נוהגין דאל"כ אף בע"פ לא יתבטל עס"ב ומ"מ בכלי יש להחמיר דהא י"א דאף בשאר אסורי' לא בטיל כמ"ש הש"כ בי"ד סי' ק"ב ובפסח עצמו פשיט' דאסו' דלא עדיף משאר יבש ביבש:

מא

ויש מחמירין. במקו' שאין מנהג יש להורות דהמקיל לא הפסיד והמחמיר תע"ב וכעין זה כתב הטור דהר"מ היה מחמיר לעצמו ומקיל לאחרים והיה א"ל פלוגתא דרבוותא הוא ורבים נמנעים מאליהם עכ"ל ת"ה והב"ח כתב נט"ל אסור ואפי' אינו אלא משהו וה"ה ריח חמץ נמי אסור כמו שכ' בת"ה סי' קכ"ח עכ"ל, ובאמת בת"ה לא הזכיר כלום מריח ואפשר בריח נותן טעם לפגם ומשהו יש להקל כיון דבלא"ה יש מקילין כמ"ש סס"א:

מב

בין חמץ שנתערב כו' בטל בס'. פי' אם נתערב קודם פסח בס' די"א דאסור כמ"ש ס"ד מ"מ אם נתערב אחר פסח בטל בס' וכ' הב"ח דאסור לערב חמץ לכתחלה כדי לאכלו בפסח אבל מותר לערבו בס' כדי להשהותו ואם נתערב בפחות מס' ועבר עליו הפסח אסור ודוקא שיש בו כזית בכא"פ (מ"מ ספ"ו) ועמ"ש רסי' תמ"ב די"א דאם אין בו ס' עובר עליו וכ"פ הטור ומיהו במין במינו כיון שאין עובר עליו מן התורה מותר לאחר הפסח כמ"ש סי"ב ואפשר דע"ז כתב הרר"י דאם בטלו במזיד אדעתא דלשהיי' לאחר הפסח אסור וע' בתשובת הרשב"א סי' תפ"ה ואם נתערב פחות מכזית חמץ בתבשיל אפי' נודע קודם פסח ועבר ואשהיי' ואין שם ס' ליכא למקנסי' כיון שלא עבר עליו שהרי אין שם כזית ומ"מ אסור לאכלו דכיון שאין שם ס' טעם חמץ קא טעים אלא סגי ליה בפדיון ולזה נתכוין רמ"א בהג"ה ע"כ:

מג

בין שנתערב. בפסח בס' ועבר ושהה אפי' במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה וכ"מ בב"ח כאן ובסי' תמ"ו ובר"ן פ"ב גבי חמץ בפסח במשהו משמע דמותר אפי' באכילה דקרי ליה דשיל"מ ע"ש:

מד

ונתערב לאחר הפסח בטל בס'. וזהו דעת הטור אבל כל הפוסקים כתבו דלא בעינן ששים וכ"מ פשטא דתלמודא דהא א"ר יוחנן חמץ בזמנו בנ"ט לאחר זמנו מותר כר"ש א"כ מוכח דלאחר זמנו אפי' בלא ששים מותר ורבא פסק אח"כ הלכתא לאחר זמנו מותר כר"ש ועוד דאי בס' אפי' לר' יהודה שרי דמהיכי תיתי להחמיר בו יות' משאר איסורים ועוד דפריך והא קנסא קניס ר"ש ומשני ה"מ בעיניה אבל ע"י תערובות לא ומאי פריך וכי ס"ד שמשום קנס יהא חמיר מכל איסורים דהא רבא ס"ל כל האסורין בס' כמ"ש הרא"ש סוף ע"א ועוד דהא אפילו חמץ לפני זמנו בטל בס' אף על גב דהוא דאוריית' כיון דלית ביה כרת וכ"ש לאח' זמנו ומאי פריך אלא ודאי דבטל ברוב בעלמא דלא קניס אלא היכא שהוא בעיניה וכ"מ ברי"ו שכ' ג' חלוקים תערובות לפני זמנו ותוך זמנו ולאחר זמנו ואי אית' דבעי ס' א"כ לפני זמנו ולאחר זמנו שוין הן וכ"מ ברא"ש ע"ש ולכן נ"ל דהמקיל לא הפסיד וכ' הרא"ש דאם ערבו אחר הפסח במזיד אסור עבי"ד סי' צ"ט:

מה

סגי ליה בהשלכת. אף על גב דבפסח לא קי"ל כהג"מ ולא מהני פדיון כמ"ש ריש סימן תמ"ז מ"מ לאחר הפסח הואיל וקנסא בעלמא הוא מהני פדיון ומסתימת לשונו משמע דאפי' באכילה שרי אבל אם נתערב קודם פסח בפחות מס' אסור כמש"ל: והיכא שנפלו חטים בתוך המים ונתחמצו ונתנגבו ונתערבו בתוך חטים מרובים אסור להוסיף עליהן עד ס' כדי לאכלן בפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה ולאכול כל א' בפ"ע אסור דחמץ אינו בטל ברוב ולשהותו נמי אסור דכל שהאיסור ניכר בעין אינו בטל וה"נ אפשר לבדקן דילמא אית בהו גרגרים שנתבקעו (רשב"א סי' תפ"ה) ולפי מש"ל בשם הב"ח מותר להוסיף עליהם עד ששים ולטחנן ולהשהותן וכ"נ עיקר דהא עדיין היתר הוא ולא מקרי מבטל איסור ולכן כ' הרשב"א דהוי כמבטל איסור מיהו אין להקל נגד הרשב"א עסי' תנ"ג שכתב כיון שאינו טוחן כדי לבטלם לא הוי מבטל איסור דשם מיירי שהיה ששים מיהו אם לא נודע לו עד לאחר הפסח סגי בהולכת הנאה לים המלח ומ"מ באכילה אסור דטעם חמץ קא טעים ויזהר שלא יחזור העכו"ם וימכרנו לישראל ע"כ (הג"מ) ועמש"ל בשם הב"ח דס"ל דמיירי דוקא בפחות מכזית ועבי"ד סי' קל"ד: שמרי שכר שעבר עליו הפסח וחימץ בו עיסה אסור (ר"מ מלובלין סי' קכ"א) דהוי כאלו הוא בעיניה עסי' תמ"ב ס"ה ועבי"ד סי' קכ"ג סט"ו ובש"כ שם דלא כע"ש שלא ע"ש: כתוב בס' צ"צ יין לבן שהוכהה מראיתו ורוצים לתקנו שמשימים לתוכו חלב בהמה וחלב חטה פחות מס' אסור דגזרי' שמא יבא לשתות ממנו עם בשר או שמא ישתה ממנה בפסח ואף על פי שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסור לכתחלה ועוד דיש לחוש שמא ישאר קצת מהחלב חטה בעין עכ"ל ולפי מש"ל אין איסור בדבר כיון שאין כונתו לערבו כדי לשתותו בפסח או לשתותו עם בשר א"כ לא ה"ל מבטל איסור דאין כוונתו אלא לתקן היין וכ"כ בי"ד סי' פ"ד גבי דבש שנפלו לתוכו נמלים ומ"מ אם ידוע אותו יין לא ישתה ממנו בפסח דשמא נשאר קצת חלב חטה בעין אבל משום חששא שמא ישתה ממנו אין לאסור לעשות כן מיהו אם נותן הרבה לתוכו עד שאין ס' כנגדו אסור מטעם שמא יבוא לשתות בפסח או ישתה עם בשר (כמ"ש בי"ד סי' צ"ו):

מו

אינו אסור בהנאה. שהרי לא עבר עליו בבל יראה מן התורה וליכא למקנסי' (ריב"ש ור"ן רפ"ג ועמ"ש רסי' תמ"ב) ונ"ל דאפי' באכילה שרי והא דנקט בהנאה משום דחמץ נוקשה לא חזי לאכילה עמ"ש סי"א דהא דכתב הר"ן פ"ק ישראל שהפקיד חמצו אצל עכו"ם וקבל העכו"ם אחריות צריך ביעור מדרבנן ואם עבר ולא ביערו אסור אחר הפסח שאני התם כיון דזה החמץ צריך ביעור מדאורייתא וחכמים תקנו שזה לא מקרי ביעור א"כ ה"ל כאלו עבר אדאורייתא דומיא דמי שביטל חמצו ולא ביערו דאסור אחר הפסח כמ"ש סי' תמ"ח ס"ה וע"ש הטעם ה"נ יש לחוש שכל אדם יעשה כן ויאמר שהעכו"ם קיבל אחריות:

א

(א) חמץ בפסח וכו' – מדאורייתא הוי חמץ כשאר איסורים שנתערבו שאינן אוסרין תערובתן אלא כדי ליתן טעם בתערובות דהיינו עד ששים אלא שחכמים החמירו בו כיון דאית ביה כרת ולא בדילי מניה כולי שתא וי"א משום דהוי דבר שיש לו מתירין לאחר הפסח וכדלקמן בסי"א:

ב

(ב) במשהו – והיכא דאיכא עוד הרבה צדדים להקל סמכינן אשאלתות דס"ל דחמץ בפסח שוה לשאר איסורין דבששים [אחרונים]:

ג

(ג) ולא סגי וכו' – לאפוקי מדעת הפוסקים שסוברים דסגי שישליך דמי החמץ המעורב בו לים (והוא כעין פדיון) ואח"כ מותר למכור או ליתן לעכו"ם הכל קמ"ל דלא קיי"ל כן למעשה. ודע דהאחרונים כתבו דבמקום הפסד גדול מאוד א"צ לשרוף הכל אלא ימכור כולו לנכרי חוץ מדמי איסור שבו דכיון שאינו לוקח דמים בעד האיסור המעורב בו א"כ אין נהנה ממנו והוא כדעת המחבר בסימן תס"ז סעיף יו"ד ועי"ש בס"ט במ"ב לענין אם נתערב מעט מאותה קדירה שנאסר במשהו לתוך קדירה אחרת:

ד

(ד) כלים שנתבשל בהם – אפילו בשלו בהם בפסח עצמו חמץ של ישראל הרבה ונבלעו בהם אפ"ה מותרים אחר הפסח שאז כבר אינם בני יומן ולא שייך למגזר הכא אטו בני יומן דאז הכל מותר ורק כשמשהה אותם צריך לשפשף היטב החמץ בעין שלא יהיה ניכר בהם ומשום הבלוע אינו עובר בב"י במה שמשהה אותם כמש"כ בסי' תנ"א:

ה

(ה) בלא רוטב – דאם היה זה עם רוטב דשאר איסורים בששים הכא לענין חמץ הוא במשהו:

ו

(ו) די בקליפה – לאו דוקא דחם בחם בלא רוטב דינו כצלי וקי"ל דבעי נטילה [אחרונים]:

ז

(ז) ושניהם חמין – שהיד סולדת בהם:

ח

(ח) ואין שם וכו' – לאפוקי שאם יש שם דבר המפעפען כגון פשטי"ד מצה שיש בה שומן שנגעה בחמץ נאסרה כולה דאזיל שמנונית של היתר שבמקום מגעו ומפטם את טעם משהו חמץ הנפלט וע"י כן מפעפע טעם משהו זה ומתפשט בכל ההיתר כמו שהוא דרך כל דבר שמן לפעפע ולהתפשט בעת שהוא חם. ואם נגעו מצות אחרות בזו שנאסרה יש להתירם ע"י קליפה או שימכרם לנכרי [אחרונים]:

ט

(ט) לענין תבשיל וכו' – אין הלשון מדוקדק כ"כ דבתבשיל בקדירה לא שייך בו ריחא כמבואר ביו"ד סי' ק"ח אלא הכוונה בצלי וכגון שהיה צלי שמן בתנור וככר של חמץ דאזיל האי שמן ומפטם לככר והדר האי ככר ונותן ריח של חמץ בצלי:

י

(י) יש מקילין וכו' – דאף שחמץ בפסח במשהו היינו בנבלע ממשות האיסור ולא ריח בעלמא דלענין זה לא חמירא חמץ משאר איסורים:

יא

(יא) במקום דהיה מותר – ר"ל בדבר שקיי"ל בעלמא ריחא לאו מילתא בדיעבד ה"ה לענין חמץ לא חמירא טפי ולאפוקי במה דמחמרינן בעלמא כגון באם היה ההיתר דבר חריף ששואב האיסור בקרבו וכ"ש הכא לענין פסח:

יב

(יב) ויש מחמירין דמשהו וכו' – ואסור אפילו בדיעבד:

יג

(יג) ודוקא במקום וכו' – היינו שהיה התנור קטן וסתום והחמץ והמצה שניהם מגולין בתוך התנור דבכגון זה קי"ל בעלמא דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא ולכתחלה אסור לעשות כן וכמבואר ביו"ד סימן ק"ח ע"ש ולכן בחמץ דחמירא טפי ס"ל להאי סברא בתרא דיש לאסור אפילו בדיעבד דלגבי חמץ ריחא מילתא היא אבל בדבר דלא שייך בו שם ריחא ואפילו לכתחלה מותר בעלמא כגון שהיה התנור גדול ופתוח או שאחד מהן מן שתיהם היה מכוסה בזה גם בחמץ אין להחמיר. ולענין הלכה כבר כתב הרב ביו"ד שם דבמקום הפסד מרובה יש לסמוך אסברא ראשונה דגם בחמץ ריחא לאו מילתא היא. וכתב המ"א דהרב לא התיר אלא בשהיה התנור הקטן עכ"פ פתוח קצת במקום שהעשן יוצא אבל בסתום לגמרי לא מקילינן בחמץ אפילו במקום הפסד וכן דעת הא"ר והוסיף המ"א עוד דחמין הטמונין לשבת (שקורין צאלינ"ט) אע"פ שמבשלין אותם בקדרה כיון ששוהין שם זמן רב והתנור סתום מכל צדדיו ריחן חזק ודינן כצלי וממילא אף בהפסד מרובה אסור בחמץ לדעתו וכנ"ל אבל רוב האחרונים הסכימו דבהפסד מרובה או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יו"ט יש להקל בדיעבד בצלי אפילו בקטן וסתום לגמרי וכמו בשאר איסורים וכ"ש בחמין הטמונין לשבת דיש להקל במקום הפסד מרובה וכנ"ל. והדף שסותמין בו התנור לכתחלה יש ליקח חדשה ובדיעבד אם סתמו התנור בישנה אפילו לא הדיחו אותה אינה אוסרת [אחרונים]:

יד

(יד) שנתערב וכו' – ואם עירבו במזיד כגון שצריך הדבר לעשותו ולתקנו עם חמץ כגון מורייס (פי' שומן דגים) שמשימין בו לחם וקלוי מע"פ שיש בו ס' כנגד הלחם אסור וחייב לבערו מד"ס קודם הפסח ואם לא ביערו ועבר עליו הפסח י"א שאסור בהנאה אא"כ מוכר לנכרי חוץ מדמי איסור שבו:

טו

(טו) משש שעות ולמעלה וכו' – אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא על אכילתו וגם אסור בהנאה מן התורה מ"מ כיון דאין חיוב כרת על הזמן ההוא לא החמירו בו חכמים לאסור במשהו וכן בחומרא דנותן טעם לפגם. ולענין חמץ נוקשה תוך הפסח יש שמחמירין לאסרו במשהו אבל דעת המ"א ועוד הרבה אחרונים כיון דאין בו כרת לכו"ע ולדעת הרבה פוסקים אין בו רק איסור דרבנן בטל בששים אפילו תוך הפסח ויש לסמוך עליהם בשעת הדחק. ודע דביו"ט האחרון אף שהוא ג"כ מדרבנן מ"מ כיון שנתקן משום ספיקא דיומא אסור באכילה ע"י תערובות משהו כמו בפסח כדמוכח לקמן בסי' תס"ז ס"י:

טז

(טז) כשאר איסורין – וע"כ אם נתערב לח בלח מתבטל בששים ואם נתערב יבש ביבש מתבטל לחד בתרי אך צריך לאכלו קודם הפסח דבפסח חוזר וניעור כמבואר בהג"ה לקמן בס"ד:

יז

(יז) אליבא דכו"ע – היינו אפילו לדעת המחמירין לקמן בס"י בהג"ה מ"מ בערב פסח בודאי אין להחמיר ואפילו בפחות מששים:

יח

(יח) שנמצאת בערב פסח – אפילו אחר שש:

יט

(יט) מותר – לאכלה אפילו בפסח והיינו אם נצטננה קודם פסח וכדלקמיה:

כ

(כ) לבטלה בס' – דבטלה בס' כצ"ל. וכן מצאתי הגירסא בשו"ע הנדפס עם נחלת צבי ובשו"ע הראשון שהדפיס המחבר בעצמו [ובדפוסים האחרונים נשתבש הגירסא] כתבו הפוסקים דה"ה בחטה שנמצאת בע"פ במצה שנאפה היום בטילה בס' אפי' אם לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח:

כא

(כא) בעוד שהחטה בתוכה – אבל אם נטלה החטה מתוכה ואח"כ חממו התרנגולת מותר ואע"ג דבס"ד י"א דחוזר וניעור היינו כשיש בתוכו ממשות האיסור כגון שכר שנתערב בדבש אבל הכא אינו אלא טעם בעלמא:

כב

(כב) חוזרת ליתן טעם – ואפילו למ"ד בס"ד דאינו חוזר וניעור היינו היכא שאין האיסור ניכר בעין אבל הכא החמץ בעין:

כג

(כג) ומיהו בחימום כ"ש וכו' – כגון שעירו מים רותחין בקערה והניחו בה התרנגולת:

כד

(כד) אין לחוש – ס"ל דכ"ש אין בכחו להפליט ולהבליע ואם הניחו חתיכת בשר רותח בקערה של חמץ יש להחמיר דכתבו הפוסקים ביו"ד סימן צ"ד דבדבר עב כזה לעולם הוא ככ"ר כ"ז שהיד סולדת בו ואפשר דה"ה אם הניחו אותה מקערה לטעלע"ר:

כה

(כה) בפסח – ר"ל אף דנקטינן לעיקר הלכה ביו"ד סי' ס"ח דכ"ש אין מפליט ומבליע מ"מ לענין פסח יש לחוש לדעת המחמירים שם דס"ל דכ"ש מפליט ומבליע:

כו

(כו) וטוב להחמיר וכו' – ואם החטה אינה בקועה רק נתרככה ויש הפסד מרובה ומניעת שמחת יו"ט יש לסמוך להקל:

כז

(כז) אם היד סולדת בו – ואף דבסימן תס"ז סי"ב משמע מרמ"א דאוסר הבשר שנשרה אף בצונן כשנמצא שם חטה תירץ המ"א דהתם מיירי בבשר דאית ביה פילי ונאסר גם הבשר ע"י המים שנכנס בתוך הפילי וכאן מיירי בדופן שלם שאז אין הבשר נאסר אלא ממים חמין וחמין לא מקרי רק כשהיד סולדת בו אבל המים בעצמן אסורין ע"י החטה והבגדי ישע חולק עליו ודעתו דמפשיטת דברי רמ"א הכא משמע דצונן אינו בולע כלל אלא העיקר דהכא איירי רמ"א מצד ההלכה דטוב להחמיר לחוש לדעת המחמירים ושם הוא רק ממנהגא שנהגו להחמיר אף בצונן ובענין מנהגא המקיל במקום הדחק לא הפסיד:

כח

(כח) קודם הפסח – אפילו אחר שש:

כט

(כט) לאסור במשהו – מעשה שנמצאת חלה אחת של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והריקו הסל ולא נודע באיזה מצות נגע הבצק ופסקו הפוסקים דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח ומותר לחמם המצות בפסח כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה לפי שאין ביטול לאיסור הידוע:

ל

(ל) ויש חולקים – ולדעתם מש"כ בס"ב דבטל בששים צריך לאוכלו קודם הפסח או דמיירי שלא היה בו אלא טעמא לבד וכנ"ל באות כ':

לא

(לא) ונוהגין כסברא הראשונה וכו' – ומותר אפילו חזרו וחממו בפסח [אחרונים]:

לב

(לב) שהוא לח בלח – כגון שכר שנתערב ביין וכה"ג וקמח בקמח ג"כ מקרי לח בלח ועיין לקמן בסימן תנ"ג אות י"ז במ"ב כתבו האחרונים דבדבר שהוא לח בלח אפילו לא נודע התערובות עד הפסח ג"כ אמרינן דכבר נתבטל:

לג

(לג) ומיהו בדבר יבש שנתערב – קודם פסח בין שנתערב חמץ במצה חד בתרי או שנתערב בששים ויותר אמרינן דחוזר ונעור בפסח משום שהחמץ בעין וע"כ צריך לאכלו קודם פסח. ואם היה חד בתרי אסור אף להשהות מדרבנן ואם היה ששים יכול לבשלו קודם פסח עד שיהא נימוח ויהיה חשיב כלח ואז מותר אף לאוכלו בפסח ויש כמה אחרונים שסוברין דאף יבש ביבש דאמרינן דחוזר וניעור אינו אא"כ יאפה או יבשל אותם בפסח דאז חוזר החמץ ונותן טעם בהשאר אבל לאכול כך שרי:

לד

(לד) אע"פ שנטלו משם – ר"ל קודם הפסח:

לה

(לה) אסור בפסח – היינו לשתותו אבל מותר בהנאה ומכ"ש דמותר לקיימו כיון שהוא רק חשש בעלמא [אחרונים]:

לו

(לו) דחיישינן שמא וכו' – ר"ל דמשום הטעם שיש בהיין ע"י הפת שנשרה בתוכו ולא היו אוסרין דהטעם כבר נתבטל בששים קודם הפסח ואינו חוזר וניעור רק דחיישינן שמא נשארו אז פירורין בעת הנטילה ועיין באחרונים שהסכימו דלא מחמרינן אלא כשלא סיננו קודם הפסח [ואף שבפסח סיננו לא מהני דכבר נאסר ע"י הפירורין תיכף בתחלת הפסח שנתנו טעם בהיין] אבל אם סיננו שרי אף דנשרה מעל"ע [אם יש ששים ביין נגד כל הפת]. ודוקא ביין שהוא צלול ומסתנן ע"י מסננת שנקביה דקין מאד שא"א לפירורי פת לעבור דרך שם. אבל אם נפל הפת במי דבש שלפעמים הם עבים ואינו עובר אלא במסננת שנקביה אינם דקין כ"כ חיישינן שמא יעבור גם הפירורין דרך שם:

לז

(לז) נשארו בו פירורין וכו' – ואפילו לקח קודם הפסח מאותו חבית יין לאחר שהוציא הפת ממנו ועירבו בחבית אחרת של יין ג"כ נאסר כולה דשמא נפל הפירורין גם שם:

לח

(לח) ונותנין טעם בפסח – ואף דבצונן יש הרבה מתירים לקמן בסימן תס"ז סי"ב הכא לכו"ע אסור דמיירי שעבר מעל"ע מנפילת הפת עד עכשיו [מ"א] ולפי מה שמבואר לקמן בסימן תס"ז סי"ב במ"ב שם בשם האחרונים דאם נפל פרוסת לחם לתוך מים בפסח לכו"ע אסור משום דדרכו להתפרר ולהיות נמס בתוך המים ואפילו סינון המים לא מהני ה"נ אפילו ליכא מעל"ע מעת שנפל הפת לתוך המים ג"כ אסור אם לא שסיננו קודם הפסח דאז מה שנימס בטל בששים. אם שאב הזוהמא של מי דבש בנפה שניפו בה קמח שרי לשתותו בפסח דבטל בס' דהוי לח בלח [אחרונים]:

לט

(לט) שנמלחו קודם הפסח – אפילו בכלי חמץ דאין מליחה לכלים להפליט ועוד דסתם כלים אינו בן יומו ונותן טעם לפגם קודם פסח לכו"ע שרי ומטעם זה אפילו נכבשו כל אלו מעל"ע בתוך הכלי אין לאסור דאף דכבוש כמבושל מ"מ הלא לפגם הוא ואפילו הוא בן יומו יש לצדד בדיעבד להקל דאימתי מקבל טעם מן הכבישה אחר מעל"ע ואז כבר נעשה הטעם שבתוך הכלי לפגם דהמעל"ע של שימוש החמץ כבר נשלם מקודם:

מ

(מ) ולא נזהרו בהם – לבדוק המלח שמא נמצא בהם קצת פירור חמץ:

מא

(מא) מותר לאכלם – דאף אם היה בהמלח קצת חמץ ובלעו מהם נתבטל קודם הפסח ושוב אינו חוזר וניעור:

מב

(מב) בפסח – ואם היו מונחים בכלי של חמץ בציר שנעשה ע"י המלח יש אומרים שאפילו מונח שם זמן מועט כדי שיתן על האור ויתחיל להרתיח יש לו דין כבוש עי"ז וע"כ אם היה בן יומו מבליעת החמץ או שהיה מלוח הרבה כדרך שמולחין בשר לזמן מרובה אסור מה שמונח בתוך הציר [דמה שלמעלה מן הציר אינו בכלל כבוש] וי"א שאף בזה אינו אסור אא"כ ישהה מעל"ע בתוך הציר וגם יהיה מלוח הרבה ובמקום הפסד יש לסמוך להקל במה שנעשה קודם פסח:

מג

(מג) במים בפסח – אבל קודם פסח אין להחמיר אף לכתחלה אף אם היה הכלי בן יומו מבליעת החמץ דהא צונן הוא ואף לדעת המחמירין בס"ק הקודם דבציר היוצא ע"י מליחה נחשב ככבוש אף בזמן מועט הכא כיון ששרוי במים המים מבטלין כח הציר ומ"מ בפסח גופא דאיסורו בכל שהוא מחמירין אפילו שרה זמן מועט דעכ"פ ע"י חריפות המלח נבלע כל שהוא [פמ"ג] ועיין במ"א שמצדד דדגים מלוחים (שקורין הערינ"ג) שרייתן עזים וחזקים הם ואין המים מבטלין כח הציר וע"כ אפילו היו שרויין קודם הפסח בכלי חמץ יש להחמיר לכתחלה שלא לאכלן:

מד

(מד) יש להחמיר – היינו בדגים מלוחים (שקורין הערינ"ג) מפני שהוא מלוח הרבה ואפילו הכלי אינו בן יומו מבליעת החמץ וכ"ז הוא רק לכתחלה:

מה

(מה) מפליטת הכלים – משמע דאם שרו בכלי יו"ט שרי ואין לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח:

מו

(מו) ויש חולקין ומחמירין – אתחלת הסעיף קאי והטעם דאף דנתבטל קודם הפסח חוזר וניעור בפסח:

מז

(מז) שלא לאכול גבינות וכו' – והטעם מפני שלא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו ואפילו הם כבושים בכלי יו"ט:

מח

(מח) ובשר יבש – וכן בשר מלוח מחדש כה"ג ושאר מיני מלוחים וכבושים כגון אוגערקע"ס וכרוב (שקורין קרוי"ט ולימינע"ס) אם לא נזהרו לבדוק המלח מחמץ בשעת עשייתו נזהרים שלא לאוכלו חוץ מיו"ט האחרון של פסח:

מט

(מט) הדיחו – היינו לשפשף ביד ולהסיר הנדבק בהם ועיין באחרונים שכתבו דהמנהג לשרותו ג"כ קצת בנהר או בכלי פסח בצוננת ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה:

נ

(נ) הבשר – יבש או אפילו מלוח מחדש הרבה ממלח שלא נדבק שאלו דרכן להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים אפילו רוצה להדיח אסור שאלו אין דרכן תמיד בהדחה וגזרינן שמא ישכח ולא ידיח ומטעם זה היה ראוי להקל בלאקסי"ן שדרכו בהדחה וכן בדגים מלוחים שמביאין בחביות (שקורין הערינ"ג) שדרכן להדיח וכתבו האחרונים דמ"מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך הפסח אף ע"י הדחה חוץ מיו"ט אחרון של פסח אכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת יו"ט יש להקל באלו. עוד כתבו שכל דברים הכבושים כגון אוגערקע"ס ולימינע"ס וכיוצא בהם אין מתירים כלל ע"י הדחה כיון שאין דרכן להדיחן:

נא

(נא) קודם פסח – אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד ידיח אף בפסח:

נב

(נב) ובכרכשות – ר"ל אפילו יבשות דדרכן בהדחה מ"מ כיון שממולאין מבפנים בבשר הנחתך דק דק ולא נבדק המלח שנמלח בו אין מועיל הדחה שבחוץ למה שבפנים וכ"ז אפילו לא ניתן שום בתוכו. וכן בגבינה אין מועיל הדחה מבחוץ מהאי טעמא שמא יש קצת פירור בתוכו:

נג

(נג) הטבחות היבשות – היינו הך דכרכשתא שקורין טבחיי"א כתבו האחרונים דאם היה תלוי הבשר יבש תוך החדר שמנהלין שם קמח לא מהני הדחה דאדרבא ע"י הדחה הוא מתדבק ונעשה פירורי בצק דקין מאוד ונדבקין בבשר לכן יש ליזהר שלא לנהל קמחא דפיסחא סמוך למאכלים ומשקים או כלים של פסח מקום שהאבק יכול להגיע:

נד

(נד) ובדיעבד אין להחמיר – ר"ל כל הדברים האמורים בהג"ה שנהגו להחמיר הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד שכבר בישל אותם ואפילו בלי הדחה ושריה וא"א לקיימם עד אחר הפסח אין להשליכם לאיבוד ומותר לאכלם בפסח וכ"ש שאין אוסרין תערובתן אפילו בפחות מששים כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן ואם יש שום או שאר דבר חריף בטבחייא אוסרין אפילו התערובות בפסח כחמץ גמור במשהו שהרי נחתך בסכין של חמץ ואפילו היה הסכין מקונח ונקי ואינו בן יומו ג"כ אסור ויש מתירין בהפסד מרובה התערובות שנתערב פחות מס' מן הטבחייא אם היה הסכין מקונח ואינו בן יומו. בד"א בשום ובצל שבתוך המולייתא אבל שום שחותכין אותו דק דק ומערבין אותו במלח שמולחין בו בשר ליבש כדי שיהיה ריח השום נודף לתוך הבשר מותר לאכול הבשר בפסח ע"י שריה והדחה כמו שאר בשר יבש ודוקא אם הדיחו קודם פסח אבל בתוך הפסח אינו מועיל הדחה אלא קליפה [שע"ת]:

נה

(נה) אסור מדינא – היינו באכילה אבל בהנאה מותר:

נו

(נו) אם לא היו נזהרים – פי' אם לא כשיהיו נזהרים בשני דברים אז אינו אסור:

נז

(נז) בשעת עשייתו מחמץ – דחיישינן שמא נתערב בו פירורי חמץ והוי בעין תוך השומן. ואפילו אם ירצה לסנן השומן ע"י בגד עב קודם הפסח מ"מ אסור משום חשש שמא היה המחבת בן יומו מבליעת החמץ:

נח

(נח) שהם בני יומן – דמשום חומרא דחמץ לא אמרינן סתם כלים אינן בני יומן ואפילו אומר עכשיו ברי לי שלא היה הכלי בן יומו מבליעת חמץ וגם ברי לי שלא נתערב פירור חמץ בתוך השומן מ"מ אסור כיון דבעת התכת השומן לא היה לשם פסח אמרינן מילתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה אכן אם בישלו אותו מתחלה לשם פסח אלא שהיה הכלי אינו בן יומו מותר לאכלו בפסח ובלבד שיערה אותו קודם פסח לכלי פסח ומ"מ לכתחלה אין להתיך השומן בכלי חמץ אפילו אם ידוע לו שהוא אינו בן יומו:

נט

(נט) וכן כל דבר וכו' – ר"ל אפילו נעשה הכל קודם פסח והכל דינו כנ"ל לענין שומן:

ס

(ס) או מרקחת וכדומה – הנה מדברי הט"ז משמע דמרקחת כיון שהוא דבר קיוהא וחריף אפילו בידוע שלא היה הכלי בן יומו מבליעת חמץ אסור משום דחורפיה משוי ליה לשבח וע"כ אפילו ביו"ט אחרון אסור אבל כמה אחרונים השיגו עליו דאפילו המרקחת הוא מדברים חריפים כגון צנון וכה"ג כיון דמטגנין אותן בדבש בטל חורפייהו. כתבו האחרונים אם דרך בני אותו מקום לבשל מרקחת בכלים מיוחדים וגם כף מיוחד לנער בו הוי כאומר ברי לי עוד כתבו דאם בשעת ההתכה מכוין עצמו בשביל איזה דבר להתיכו בכלי חדש דוקא אף שלא התיכו לשם פסח מהני:

סא

(סא) אבל ביו"ט האחרון וכו' – הטעם דכיון שהוא מדרבנן אמרינן ביה סתם כלים אינם בני יומן כמו בשאר איסורין וגם לא חיישינן ביה לפירורים ועיין באחרונים שכתבו דאם ידעינן שהם בני יומן אין להקל אפילו ביו"ט אחרון:

סב

(סב) יש להקל – היינו בנעשה הכל קודם הפסח אבל בפסח אפי' אם ידוע שאינו בן יומו אסור לאכול אף ביו"ט אחרון כדמוכח בסימן תס"ז ס"י בט"ז וח"י ע"ש:

סג

(סג) בו – ומה"ט יש מקילין לשתות בו מי דבש של כל השנה ואם יש לספק שמא החמיצוהו בשמרי שכר אסור ועיין לעיל בסימן תמ"ב סקכ"ה מש"כ בזה. ודוקא במקום שדרך להעמיד בשמרים חיישינן לזה. ואם עשאוהו ביורות שמבשלין בו יי"ש אסור בכל גווני והיינו אפילו שזה כמה פעמים שבישלו בו שאר דברים בינתים אסור. ועיין לקמן סימן תנ"א במ"ב ס"ק ק"כ [איזה אופן להכשירו לפסח] ובסעיף כ"ב בבה"ל ד"ה ובית חרוסת:

סד

(סד) משהו מדברים אלו – וכמה אחרונים הסכימו דבמקום הפסד מרובה יש להקל אפילו אם נתערב הרבה שאין ששים כנגדו ויש מקילין בכל הדברים שאין לחוש לפירורים [דהיינו חוץ משמן] אפילו שלא במקום הפסד מרובה:

סה

(סה) שאין להחמיר לאסור התערובות – חדא דיש פוסקים שסוברים דפליטת כלים דהוי נ"ט בר נ"ט [שהחמץ נתן טעם בהכלי והכלי נתן בשומן והיין] מותר קודם הפסח ועוד דאיכא לספוקי שמא לא היה הכלי בן יומו וקודם הפסח לכו"ע שרי נותן טעם לפגם ונוכל לסמוך אטעמים אלו עכ"פ לענין שלא לאסור התערובות אכן אם ידוע שהכלי שנתבשל היה ב"י מבליעת החמץ משמע מאחרונים דאוסר התערובות דמשום סברת נ"ט בר נ"ט לחוד אין להתיר דלכמה פוסקים נ"ט בר נ"ט אסור בחמץ אף קודם פסח:

סו

(סו) יש מחמירין להסתפק מחומץ וכו' – ר"ל אפילו אם נעשה החומץ בכלי חדש וגם נשאבו ממנו בכלי פסח אפ"ה אסור:

סז

(סז) שמסתפקין ממנו כל השנה – לאפוקי מן החומץ שמונח בבית האוצר דשרי:

סח

(סח) יש בו פירורי לחם – ואם סיננן קודם פסח מותר:

סט

(סט) שאין חומץ יין מצוי וכו' – וע"כ אפילו נסתפקו ממנו שרי דלא אפשר בקל למצוא אחרים:

ע

(ע) שלא למלאות וכו' – ר"ל כשבא למלאות חבית יין לפסח לא ימלאנו ע"י כלי חמץ אף שסתם כלים נקיים הן ואין בהן לכלוך בעין רק בלוע בתוכו ובלוע אינו נפלט ע"י צונן:

עא

(עא) והמקיל לא הפסיד – ואם הכלי היה מורק ושוטף שרי לכו"ע אם לא ששהה החומץ בתוכו מעל"ע דבחומץ בעינן ג"כ מעל"ע ואז אפילו אינו ב"י אסור דחורפיה משוי ליה לשבח. במקומות שמערבין צוקער בחומץ יין אין להסתפק ממנו בפסח אא"כ סיננן קודם הפסח ובמקום הפסד מרובה מותר בדיעבד אפילו לא סיננן:

עב

(עב) בפסח – פי' דהטעם שנתן קודם הפסח כבר נתבטל בששים אלא דאסור משום דנותן טעם בפסח עצמו דהוא במשהו ואף דבצק הזה הוא חמץ נוקשה ובנוקשה ס"ל לכמה פוסקים דבטל בס' אף בתוך הפסח וכדלעיל בסוף סקי"ד הכא גרע דכיון שנותן היין ע"מ להשהותו בתוך החבית בפסח הוי כמבטל איסור לכתחלה:

עג

(עג) ואסור לשתותו – אבל לקיימו שרי כיון שעבר עליו שלשים יום:

עד

(עד) ואם נתנוהו קודם לכן – היינו שנתנו הבצק לדבק קודם שני חדשים ועיין בט"ז שדעתו לדינא דדי בשלשים יום אבל המ"א וח"י דעתם לדינא כמשמעות הרמ"א דלענין שיהא מותר לשתות היין בעינן דוקא ב' חדשים:

עה

(עה) מיהו אם יש כזית וכו' – מסתברא דר"ל אפילו הוא קודם ב' חדשים:

עו

(עו) במקום אחד – ר"ל שאין חוט הבצק נפסק בינתים וראוי להנטל כאחת אלו היה לח:

עז

(עז) חייב לבערו – אא"כ טחו בטיט:

עח

(עח) ששמו במדוכה – ואפילו היא בת יומא שביום זה דכו בה ורק שהיא כעת נקיה ואפילו המלח מונח שם מעל"ע דלא שייך כבוש כ"א בדבר לח ולא ביבש:

עט

(עט) בפסח – ואפילו מונח המלח במדוכה בפסח עצמו:

פ

(פ) דאינו מפליט בצונן – ר"ל דאם היו נותנין בו דבר רותח בודאי אסור דמפליט בו בליעת הכלי אבל נתינת המלח אף דאמרינן בעלמא מליח כרותח לענין פליטת כלים אינו מפליט בצונן. ודוקא ביבש אבל בצונן לח וע"י שריה חושש לעיל בס"ה להחמיר. ואם נידוך המלח בתוכו דאיכא חורפא ודוחקא דדיכה מפליט מן הכלי אפילו אם היה יבש המלח לגמרי ואפילו היה המדוכה אינו בן יומא וגם קודם הפסח וכתבו האחרונים דבמדוכות שלנו שרוב תשמישה בבשמים וכה"ג דליכא חמץ רק חשש לטעם משהו אם נידך קודם פסח דנתבטל יש להתיר למלוח בו:

פא

(פא) בוסר שדכין קודם פסח וכו' – ס"ל דבוסר לא הוי חריף אבל לפי מאי דפסק ביו"ד סימן צ"ו דאפי' פירות חמוצים הוא בכלל דבר חריף א"כ אף בוסר בכלל וא"כ ע"י חריף ודוחקא נבלע בבוסר החימוץ של המדוכה ואין בבוסר ששים נגד כל המדוכה לבטלו וע"כ אפילו קודם פסח יש להחמיר ועיין באחרונים שכתבו דבמקום ה"מ יש לסמוך על הפוסקים דס"ל דפירות חמוצים לא הוי בכלל דבר חריף. ודע דאפילו שלא במקום הפסד שהחמרנו במדוכה הוא דוקא במדוכה שרגילין לדוך בה חמץ אבל במדוכות שלנו שרוב תשמישן בבשמים וכה"ג וליכא רק חשש שמא נמצא משהו חמץ בתוך התבלין ונבלע יחד במדוכה והדר נפלט בתוך הבוסר הרי מתבטל בששים קודם הפסח:

פב

(פב) ואפילו וכו' – דכיון דס"ל דבוסר אינו דבר חריף ע"י דוחקא לבד אינו מפליט מן המדוכה אפילו משהו:

פג

(פג) אם היה הכלי נקי – ובסתמא מחזיקין להמדוכה שהיא נקיה ואתי לאפוקי רק אם ידעינן שהיא מלוכלכת ואז אסור לדעת כמה אחרונים אפילו אם דכו קודם פסח דאפילו אם נסבור דבוסר לא הוי דבר חריף מ"מ ע"י דוחקא דדיכה נכנס בתוכו קצת וא"א להדיחם:

פד

(פד) אבל אם חתכו וכו' – היינו אותו בוסר [אפילו לדעתו שאינו נקרא חריף] וכל כה"ג שאינו דבר חריף אף דע"י דוחקא של החיתוך לבד אינו מפליט מ"מ יש לחוש לחמץ הדבוק על הסכין:

פה

(פה) תוך הפסח – וקודם הפסח שרי הבוסר ע"י הדחה שידיחוהו אבל תוך הפסח דבמשהו יש להחמיר לכתחלה שלא לאכלו ועיין במ"א שדעתו דאין להחמיר אף בפסח רק בדברים שנעשים ע"י עכו"ם בקביעות [כגון לקנות מהם דגים שחותכים בסכיניהם של חמץ] אבל אם נעשה כן בביתו של ישראל באקראי כגון שחתך בסכין חמץ דבר שאינו חריף בפסח סגי בהדחה או בגרידה:

פו

(פו) לחמץ הדבוק עליו – וכ"ז אם חתכו בו דבר שאינו חריף אבל בדבר חריף [וה"ה בוסר לדידן דס"ל דהוא ד"ח] אפילו אם הסכין היה ודאי נקי וחתכו בו קודם הפסח אסור לאכלו בפסח אכן זה אינו אלא דוקא בסכין שרגילין להשתמש בו חמץ לפעמים ויש בתוכו בליעת חמץ אבל אם אינו רגיל להשתמש בו בחמין כלל כגון בצל שחתכוהו בסכין שגוררין בו בצק מן העריבה והיה נקי מותר הבצל ואף אם חתכוהו בפסח כיון שאותו סכין לא שמשו בו חמין מעולם וצונן לא מבליע ולא מפליט:

פז

(פז) אבל אם נתערב – אפילו בפחות מששים:

פח

(פח) אין לחוש וכו' מספק – דליחוש שמא יש פירור על הסכין ונדבק בדבר שחתכוהו ואף דסתם סכין אינו נקי מ"מ אינו ודאי שהיה שם חמץ דבוק עליו ואין להחמיר אלא דבר שחתכוהו בו אבל לא תערובתו כיון דמשהו אינו אלא מדרבנן ויש מאחרונים שמחמירין אפילו התערובות אם לא הודח הסכין מקודם ובהפסד מרובה או לצורך שמחת יו"ט יש להקל וכתב הח"א דבסכינים שחותכין בו לחם במדינותינו ידוע שנדבק בו פירורי חמץ ולכן אפילו התערובות אסור אם לא הדיחו את הסכין מקודם:

פט

(פט) בסכין חדשה – אבל אם הסכין שחתכו בו הזיתים [וה"ה צנון ובצל] הוא ישן אפילו הוא נקי ואינו בן יומו מבליעת חמץ [ואפילו הוא קודם פסח] אסור כיון שהוא דבר חריף וכנ"ל ודוקא שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפילו לאחר שנכבשו ונתחמצו שאז מקרי גם כן דבר חריף מה שאין כן בנחתכו לאחר שנתנו עליהן מים קודם גמר כבישתן דאז לא מקרי דבר חריף דמים מבטל חריפתן. ומי הזיתים שנכבשו קודם פסח אפילו חתכן בסכין בן יומו גם כן מותר לשתותן בפסח אם סיננן מן הזיתים קודם הפסח לפי שכבר נתבטל החמץ בהן בששים קודם הפסח. ואם נתבשלו הזיתים קודם הפסח גם הזיתים עצמן חוזרין להיות מותרין דעל ידי הבישול נפלט הטעם מכל זית מאחד לחבירו ומצטרפין כולן יחד לבטל פליטת הסכין בששים ויש מאחרונים שמחמירין לאסור הזיתים אף לאחר הבישול ובמקום מניעת שמחת יום טוב יש להקל אם יודע שהסכין היה נקי:

צ

(צ) אם אינה בת יומא – דאז פליטת הקדירה שנבלע בהזיתים ע"י הכבישה הוא לפגם ואע"ג דדבר חריף אסור אף באין בן יומו הכא כיון שנותנין בהם מים לצורך כבישה בטל חורפייהו [ורק בעינן שלא ישהו שם בכלי חמץ זמן רב שיתחמצו בו דאז חוזר ונעשה חריף ומשוה טעם חמץ הבלוע בכלי לשבח אלא יסלקם מקודם לכלי פסח] ודוקא כשהמים היו יותר מהזיתים הא לא"ה נשאר הזיתים בחריפותן. והנה מדברי המחבר משמע דאם הקדירה שנתנו בה הזיתים היתה בת יומא מבליעת החמץ אסורין הזיתים לאכלן בפסח אם שהו בתוכה מעל"ע דנעשין כבוש והרי הוא כמבושל ואף דבשעה שנעשין כבוש אחר מעת לעת כבר נעשה הבליעה שבתוך הכלי לפגם מ"מ כיון שחריפין קצת יש להחמיר ועיין בבה"ל:

צא

(צא) לכו"ע – והנה לפי המבואר לקמן בס"ט בהג"ה דאנו מחמירין בנותן טעם לפגם בפסח אין להתיר אא"כ סילקן מהכלי חמץ קודם הלילה בע"פ:

צב

(צב) יבש ביבש – ר"ל שנתערב פרוסה של חמץ בתוך פרוסות מצה ואינו ניכר דאלו נתערב ככר בתוך ככרות לכו"ע לא בטיל דהוי דבר שבמנין ואינו בטיל אפילו באלף כמו שנתבאר ביו"ד סימן ק"י:

צג

(צג) לא בטיל – כיון דאם נתערב לח בלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו [ואין חילוק בין אם נתערב מין במינו או נתערב מין בשא"מ] ולפי"ז דוקא כשנתערב בפסח אבל אם נתערב בע"פ עד הלילה דקי"ל לעיל בס"ב דדינו כשאר איסורין וא"כ בלח שיעורו בנ"ט כשאר איסורין ה"ה ביבש ג"כ דינו כשאר איסורין ובטל ברוב. ומ"מ צריך שיהיו נאכלין כולם קודם הלילה דאל"ה אמרינן דחוזר וניעור בפסח כדמוכח לעיל בס"ד בהג"ה יש שכתבו דאימתי לא בטיל יבש ביבש לדעה קמייתא דוקא כשהאיסור הוא מחמת עצמו שהוא חמץ אבל אם היה היתר בעצמו ורק שנבלע בו חמץ משהו כגון מצה שמצאו בה חטה חמוצה שנאפית בתוכה ונתערבה אח"כ באחרות בטל חד בתרי אפילו תוך הפסח אבל כמה אחרונים חולקים ע"ז ודעתם דלדעה קמייתא בכל גווני לא בטיל. עוד כתבו דכלי חמץ שנתערב בתוך כלי פסח בפסח דינו כמו יבש ביבש דלא בטיל ואסור להשתמש בהם בפסח ואף כשנתערב בערב פסח נכון להחמיר שלא להשתמש בם אכן אם הכלי חמץ היה אינו בן יומו במקום מניעת שמחת יו"ט יש להקל אם נתערב בע"פ:

צד

(צד) וי"א דחמץ בפסח וכו' – טעמם דדוקא בדבר לח המתערב דבשאר איסורים שיעורו בנותן טעם החמירו חכמים בחמץ דהוי במשהו אבל בדבר יבש דבשאר איסורים חד בתרי בטל ה"ה בחמץ בפסח:

צה

(צה) שוה לשאר איסורין – והסכימו אחרונים דהלכה כדעה קמייתא. ואם נאכל אחד מהם אפילו נתערב רק חד בתרי מותר לאכול השאר לכו"ע דכיון דמן התורה בטיל רק מדרבנן אסור ובדרבנן תלינן שזה שנאכל היה החמץ [מ"א בסי' תס"ז סק"ד וש"א]:

צו

(צו) נותן טעם לפגם מותר וכו' – הטעם דנהי דהחמירו חכמים לאסור חמץ בפסח במשהו היינו משום דאע"ג דמשהו הוא מ"מ יש שם איסור עליו אבל כשהטעם פגום פקע איסורו לגמרי ואינו יכול לאסור התערובות אפילו באכילה ואפילו אין בתערובות ס' נגדו ודינו בפסח ככל הפרטים המבוארים ביו"ד סימן ק"ג לענין שאר איסורים ע"ש. והנה כ"ז הוא לענין התערובות אבל לענין החמץ עצמו מבואר לעיל בסימן תמ"ב ס"ט ע"ש במ"ב:

צז

(צז) ויש מחמירין – וטעמם הוא דהא אין לך ביטול טעם יותר ממשהו באלף ואפ"ה אסרו חכמים בפסח וה"ה נמי נותן טעם לפגם בפסח אסור באכילה ובהנאה. וכתבו הפוסקים דמ"מ אם נפסד לגמרי עד שיהא כעפרא בעלמא אין בו איסור כלל ואפשר דאף שנפסד לאחר זמן איסורו דאסור בהנאה כמבואר לעיל סימן תמ"ה מ"מ אינו יכול לאסור התערובות דזה לא נקרא הנאה דמפסיד המאכל:

צח

(צח) וכן נוהגין וכו' – ובמקום שאין המנהג ידוע יש להורות דהמיקל לא הפסיד והמחמיר תבא עליו ברכה:

צט

(צט) אפילו משהו ונותן טעם לפגם וכו' – ומיהו לענין ריח המתבאר לעיל בס"א דיש מחמירין אם מצטרף לזה ג"כ נטל"פ ממשהו יש להקל:

ק

(ק) אסור – ומ"מ לענין הנאה למכור לעכו"ם יש להקל בזה שהוא גם משהו. ועיין בפמ"ג אות י"א שמצדד דביום טוב האחרון יש להקל אם מתרמי שתיהן יחדו אפילו באכילה:

קא

(קא) בין חמץ וכו' – הכלל בזה דחמץ שעבר עליו בבל יראה מן התורה ושהה אותו אף אחר הפסח אסור באכילה ובהנאה ואפילו אם לא שהה אותו בעין רק על ידי תערובות כגון שנתערב בפסח או אפילו קודם פסח בשיעור מועט שאין מתבטל ועדיין יש חיוב לבערו מן התורה אסור אותו התערובות לאחר הפסח באכילה ובהנאה אבל אם נתערב בשיעור שהוא מתבטל מדאורייתא אף דמדרבנן אסור להשהותו אם עבר ושהה מותר בדיעבד אף באכילה. עוד מבואר בסעיף זה דאפילו אם שהה חמץ בעין ועבר עליו הפסח דאסור באכילה ובהנאה זהו דוקא כמו שהוא בעין אבל אם נתערב אחר הפסח בדברים אחרים מותר באכילה ושיעור התערובות בזה יבואר לקמיה:

קב

(קב) שנתערב קודם פסח וכו' בטל בס' – פי' אם נתערב קודם פסח בששים מותר לאחר הפסח [היינו אף לדעת היש חולקים לעיל בס"ד דס"ל דבפסח אסור משום דחוזר וניעור מ"מ אם נתעכב עד לאחר הפסח מותר לכו"ע אף באכילה] ואם נתערב בפחות מששים ועבר עליו הפסח אסור וקאזיל המחבר לשיטתו שסתם לעיל בריש סימן תמ"ב דעובר על תערובות חמץ כזית בבל יראה אף שאין בו כזית בכדי אכילת פרס כל שאין בו ששים לבטלו וזהו דוקא במין בשאינו מינו אבל במין במינו דמן התורה ברובא בטל אפילו אם נתערב חד בתרי ועבר עליו הפסח מותר באכילה [מ"א] ודעת הא"ר בסוף הסי' דבאכילה אסור אבל בהנאה לכו"ע שרי. כתבו האחרונים דאסור לערב חמץ לכתחלה קודם הפסח בששים כדי לאכלו בפסח אבל מותר לערב בששים כדי לשהותו עד אחר פסח:

קג

(קג) בין שנתערב בפסח – פי' שנתערב בשוגג בפסח בששים ועבר ושהה אפילו במזיד שרי דהא לא עבר מן התורה בבל יראה ומותר לאחר פסח אפילו באכילה אבל אם עירב במזיד דינו כמבטל איסור לכתחלה המבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ה ע"ש:

קד

(קד) ונתערב לאחר הפסח – ר"ל בשוגג אבל אם עירב במזיד הרי ביטל איסור בידים ודינו כמבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ו ע"ש:

קה

(קה) בטל בששים – כ"ז בשנתערב לח בלח או יבש בלח דשיעור בעלמא בנותן טעם אבל אם נתערב יבש ביבש בכל הני גווני שצייר המחבר אפילו חד בתרי בטל מותר לאחר הפסח באכילה. ודע דאופן בתרא שצייר המחבר שנתערב לאחר הפסח ומצריך גם בו ששים זהו ע"פ דעת הטור אבל כמה פוסקים חולקין ע"ז וס"ל דכשנתערב לאחר הפסח בין במינו בין שלא במינו ברובא סגי דלא קנסו לאסור בנתערב לאחר הפסח כשההיתר רבה עליו וכתבו האחרונים דבמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל:

קו

(קו) סגי ליה וכו' – ומותר עי"ז אף באכילה ודוקא באופן ג' שצייר המחבר דהיינו שנתערב לאחר הפסח אבל אם נתערב קודם הפסח וכ"ש תוך הפסח דעבר על התערובות בבל יראה אינו מותר לאחר הפסח ע"י פדיון אלא בהנאה ולא באכילה דטעם חמץ קטעים. עיסה שנתחמצה בשמרי שכר שעבר עליו הפסח אע"פ שיש בה ששים נגד השמרים אסורה אפילו בהנאה דשמרים הוי דבר המעמיד ולא בטיל אפילו באלף והוי כאלו כולה איסור ומ"מ במקום הפסד מרובה יש להתירו בהנאה ע"י שישליך הנאת האיסור לים המלח וכן יכול למוכרו לעכו"ם ולא יקבל ממנו רק כשיעור עיסה בלא השמרים. מותר ליתן לתוך היין חלב חטה או חלב בהמה כשיש ששים כנגדו לתקנו שיהיה צלול ולא חיישינן שמא יאכל עם בשר או בפסח דאף אם ישכח ויאכל ליכא איסורא כיון שכבר נתבטל ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה כיון שאין כונתו לבטל רק לתקן היין:

קז

(קז) אינו אסור בהנאה – מפני שלא עבר על איסור של תורה לא קנסוהו חכמים וכתב המ"א דה"ה דאפילו באכילה שרי אך מפני שנוקשה אינו ראוי לאכילה לפיכך נקט הנאה אבל רוב אחרונים סברי דבאכילה אסור דמ"מ שם חמץ שעבר עליו פסח ע"ז החמץ:

קח

(קח) שמא יפול וכו' לתוך המאכל – ובדיעבד אם נפל ויש ששים כנגדו יש דעות בין אחרונים אם אוסר במשהו ועיין לעיל במ"ב סקי"ד ולשהותו עד לאחר הפסח לכו"ע שרי:

א

(מ"א סק"ה) דהרא"ש כ' סוף ע"ז. נ"ב נעלם ממנו מה שכ' הרא"ש בפ' כל שעה סימן ה' ע"ש כי הוא לא ראה אלא ראי' אחת ע"ש:

ב

(שם) דחשוב קצת בדילי כיון דזמן הביעור והשבת' בע"פ הוא ועוד דהא חמץ כצ"ל:

ג

(שם) סק"ט א"כ צ"ל כמ"ש ובב"י סי' תס"ז כצ"ל:

ד

(שם כ') דין צונן דאסור הבשר בשם המרדכי נ"ב פ' כל שעה סי' תקע"ב:

ה

(שם) ואח"כ כ' בשם המרדכי. נ"ב שם סי' תקע"ח:

ו

(שם) בקערת חמץ והוא כ"ש אסור' דוקא רותחין עכ"ל כצ"ל:

ז

(בהג"ה) סעי' ג' ציון הגה"מ פ"א צ"ל אחר ויש מחמירין קודם וטוב להחמיר:

ח

(שם) ולפי מ"ש לק"מ לכן נראה לי. נ"ב דבריו סתומים ונראה דה"פ לפי מ"ש דהמרדכי מטעם עירוי אוסר אבל כ"ש מתיר אפי' חמץ בעין א"כ הדרא קושיא לדוכתא למה אוסר המרדכי אפי' צונן ע"ז קאמר לכן נראה דהמרדכי איירי בפילי. ולי הקטן שמעון הירש נראה דה"ק דהא מוכח מהגהת מיימוני דמטעם עירוי הוא דאוסר. דאי מטעם כלי שני. אם כן קשה דברי הגהות מיימוני אהדדי דבפ"א כתב ההגהות דאין לחוש לכלי שני (באמת בהגהה שלפנינו ליתא בפ"א רק הב"י הביא דאין לחוש בכלי שני בשם הגהות ע"ש אבל לא פרש על איזה הגה"ה כוון) ואם כן מעתה מי הוא היש מחמירין בכלי שני שהביא הרמ"א דהגהות מיימוני בפ' אחרון גם המרדכי שאוסרין מליגה בכ"ש היינו מטעם עירוי ומנ"ל לאסור כ"ש. וליכא למימר דהך דבעינן עירוי היינו לפלוט מכלי חמץ וכאן על ידי עירוי ס"ל דפולט. ומינה ראיי' להחמיר בכ"ש אם החמץ בעין זה ליתא דהא חמץ בעין אוסר המרדכי אפי' בצונן וגם הגהות מיימוני אוסר בצונן כשיש רוטב. וצ"ל דהך יש מחמירין קאי אתרנגולת ובדליכא רוטב א"כ מנ"ל דכ"ש אוסר ע"ז תירץ דהא דאוסר הצונן המרדכי היינו כשיש פילי ומעתה שפיר איכא למימר דהיש מחמירין הוא המרדכי וכשחמץ בעין אוסרין בכ"ש מדאוסר עירוי להפליט מכלי. וכ"ת א"כ צונן נמי אוסר כשהחמץ בעין יש לו' דצונן אינו אוסר בשר אלא כשיש פילי אבל הך חטה דנמצאת בתרנגולת דלית בה פילי אינו אוסר הצונן וק"ל:

ט

(שם) חתיכת בשר רותח הקער' יש להחמיר כצ"ל:

י

(מ"א ס"ק י"א) במקום הפסד ועוד נ"ל דאם יכול כצ"ל:

יא

(מ"א ס"ק ל"ח) דברי הש"ך בי"ד סי' צ"ו סק"ך והב"ח כאן ס"ג כצ"ל:

יב

(ס"ק מ"ב.) כמ"ש ס"ק א' ואפשר כתב הרי"ז כצ"ל. ונ"ב והובא לעיל סי' תמ"ב ס"ק א' ע"ש:

א

סעיף א' בלא רוטב די בקליפה. קשה לי הא חם בחם יש לו דין צלי וצריך נטילה:

ב

ט"ז סק"א דהוי חמץ דשיל"מ דבערב פסח בתר זמן איסורו אסור במין במינו במשהו משום יש ל"מ:

ג

מג"א סק"ב יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב לענ"ד תמוה כיון דאם כל המצה היתה חמוצה היה צריך נגד כולו מכח הפיטום ול"א דסגי בס' נגד הקצה שנוגע בו דמצד השני דהפישוט דרך אותו הקצה הוי בלוע דא"י בלא רוטב א"כ ממילא ה"נ מה בכך דצד זה לא נתכפלה הא מ"מ כל המצה זו מתפשט טעמו וכי המצה נביאה היא דאם כולו חמץ כולו מתפשט ואם צד זה אינו חמץ אין כולו מתפשט זה א"א לאמרו:

ד

מג"א סק"ד מ"ש הע"ש דבחמץ לא מצינו איסור חריף דאף אם בשלו בחומץ מ"מ כיון דהחמץ בעצמו אינו חריף הוי כמו אין הנאסר כו' ע"ש:

ה

מג"א סק"ה כדמוכח תוס' ריש פסחים דדוקא. לענ"ד התם י"ל לטעם הא' לענין חשש דאתי למיכל מיני' החמירו משום לא בדילי לחוד וכמ"ש תוס' דנדר הטעם דשרי לאחריני ולא כ' דנדר ליכא כרת אלא דבאמת מכח נוקשה מוכח משום דלא בדילי לחוד הוא אבל לענין דין דבמשהו ע"כ דרק דבצירוף כרת החמירו דמה שכ' דמחמץ בע"פ אין ראי' דחשיב קצת בדילי כיון שהוא זמן ביעור אינו מספיק הא רב דס"ל כר"י חמץ לאח"ז דאורייתא ואעפ"כ אמר דבשלמא במינו בס' אלא דבמינו במשהו ככל איסורים דמב"מ במשהו וא"כ לדידן גם במינו בטל כמו לרב באינו מינו וא"כ מוכח דבליכא כרת אף בלא בדילי אינו במשהו:

ו

שם לכן נ"ל דהמיקל לא הפסיד בט"ז ססי' זה אוסר נוקשה במשהו:

ז

סעיף ג' בתרנגולת מבושלת מותר לבטלה אם נמצא החטה בתרנגולת מבושלת בע"פ קודם שעה ו' ולא היה בו ס' י"ל דלאח"ז נעשה התרנגולת כדין חנ"נ. ואם נתצלה עם האווזות צריך ס' נגד כולה:

ח

מג"א סק"ט אא"כ היד סולדת בו כיון שאין שם רוטב ומ"מ אף כשנכנס הפסח אין היס"ב בעי' עכ"פ נטילה דמיד שהוציאו מהרוטב עם החטה נאסר כדי נטילה אבל אם בתחלת פסח יס"ב נאסר כולו מדין פטום:

ט

שם בא"ד אבל חמץ שהוא במשהו אסור אף בצלי ולכאורה קשה הא אמר שמואל ל"ש אלא שנתבשל אבל נצלה בה קולף והא שמואל ס"ל מין במינו לא בטיל וא"כ מוכח דאפי' משהו ליכא ואף די"ל דאמר כן דרך פירוש במתני' דירך והך מתני' ס"ל דמין במינו בטיל מ"מ מאי פריך עלה מר"ה דאמר גדי שצלאו בחלבו אסור וכו' דלמא ר"ה סבר כרבו רב מין במינו לא בטיל ואולי י"ל דהג"מ ס"ל דחלב ובשר מקרי אינו מינו דלא כהרשב"א והר"ן גם י"ל דהמשהו שנתפשט חוץ של הנטילה מתפשט עם הטעם של נטילה וכיון דכח ההיתר מעורב בו מקרי אינו מינו כמ"ש הר"ן פ' גיד הנשה גבי כיון שנתנה טעם בחתיכה ורק בחמץ אסור כיון דגם מבשא"מ במשהו לפ"ז דבר של"מ גם הג"מ מודה דאינו אסור רק כדי נטילה ודו"ק:

י

סעיף ד אינו חוזר וניעור בפסח עיין במג"א סי' תס"ו סק"ח בסי' תרס"ז בט"ז ס"ק ח"י:

יא

שם בהג"ה דחיישינן שמא נשארו לו פירורין ואף דהוי ס' דרבנן מ"מ חיישינן דהוא שכיח דמתפרר ממנו פירורים כ"כ הע"ש ולענ"ד למ"ש המג"א דאלו סינן קודם פסח היה מהני דבטעם ל"א חו"נ י"ל דמש"ה ספיקו אסור דהוי דשיל"מ דאף דקי"ל דחמץ לא הוי דשיל"מ מדשרי בע"פ בס' עיין מג"א ס"ק מ' היינו דחוזר ונאסר אבל לענין פסח אחר א"צ לסמוך על הס' דאף אם נשאר בו פירורים מותר דבטעם ל"א חו"נ א"כ לגבי הס' מקרי ישל"מ ודו"ק:

יב

שם ונותנים טעם בפסח הא דאינו אסור בלא"ה משום הפירור עצמו שמעורב בו דלזה היה תקנה לסננו עתה ולזה העירוב שכבר נאסר היין בפסח מפליטת הפירור לתוכו אולם קשה לי דמלישנא דהרמ"א ומיהו בדבר יבש שיש לחוש וכו' דמשמע דמדין חוזר וניעור ביבש אתינן עלה וכן משמע מדכ' דין זה בהך סעיף דמיירי בדין חו"נ והא לכאורה אף אם ל"א חו"נ הא הפירור בעצמותו לא נתבטל קודם פסח דהא יכול לברר להוציא האיסור ע"י סינון א"כ הוי כמו נפל הפירור לתוכו עתה דאוסר במשהו וצ"ע:

יג

מ"א ס"ק י"ג אלא טעם בעלמא לכ"ע אינו חוזר וניעור לק"מ דהא מבואר בתשו' רשב"א סי' תפ"ה דאפי' בטעם חוזר וניעור ממה דכ' שם ועוד דלפי דעת הגאונים נתערב קודם הפסח אסור לאכלו בפסח ורה"ג אסר יין שנמצא בתוכו קודם פסח ב' גרעיני חטים לשתותו בפסח עכ"ל מהראיה זו מדברי רה"ג מוכח דאפי' בטעם חו"נ וא"כ צדקו דברי הש"ך:

יד

סעיף ה' בהג"ה שלשה פעמים קודם פסח וז"ל ד"מ ג"פ בכל יום פ"א ע"ש:

טו

שם אבל ביו"ט האחרון יש להקל בו לשהות ולהנות בפמ"ג דייק מלשון הט"ז סקי"א ומלישנא דההג"א סקכ"ח דדוקא בסתם ב"י אבל בבירור ב"י גם ביו"ט האחרון של פסח אסור וא"כ י"ל דבכה"ג גם לשהות ולהנות אסור:

טז

מג"א ס"ק ט"ז מפליט מן הכלי דלא כהש"ך ביו"ד סי' ס"ט סקס"ח:

יז

מג"א סקכ"ז דלא אפשר בקל למצוא אחר ק' לי דמה שייכות דחק לזה הא אפשר לסננו קודם פסח דמדינא שרי' לדעת המג"א לעיל סקי"ג:

יח

מג"א סקכ"ח אם עמד בכלי חמץ ב"י לכאורה גם באינו ב"י אסור כיון דהוא חריף וכ"כ הח"י:

יט

מג"א ס"ק ל"ח לכן דברי הש"ך ביו"ד עיקר לענ"ד הקלושה לכאורה הדין עם הע"ש דמאי בכך דכל א' בלע קצת מהסכין ולא פלט ע"י כבישה הא מכל מקום ע"כ כל משהו ומשהו שנפלט מהסכין בזיתים אם נתפשט אותו בלע בזיתים עד שיש ס' כנגדו ממילא בטל ואי אפשר לאסור אא"כ דנתפשט עד פחות מעט וא"כ ידעי' דהבלע שבסכין לא אסר רק שיעור פחות מעט נגד הסכין וא"כ אם יש בזיתים ג' פעמים נגד הסכין לשתרו דהני זיתים קרוב לס' נגד סכין שיש בהם טעם חמץ יבטלו ברוב בזיתים האחרים מש"ה ליכא מקום לאסור אלא מכח חוזר וניעור ובזה נלפע"ד אף למ"ש המג"א בסי"זה דבטעם לכ"ע לא אמרי' חו"נ דהיינו הטעם שנתפשט בס' דאין כאן איסור בעולם וכאלו כלה ונאבד האיסור משא"כ הכא דהטעם החמץ שבזיתים עומד ומושבח במקומו אלא דהזיתים אינן נכרים ובטלים בזיתים המותרים ואם יבא אליהו ויאמר דהנך זיתים הן שבלעו החמץ קיימים באיסורם וא"כ הך טעם הוי כבעין כנלע"ד ודוק היטב:

כ

שם ומיהו נ"ל דאף דמותר לקמן ולענ"ד בלא"ה דעיקר החילוק בין היתירא בלע היינו דמסתמא נפלט עיקר הטעם ומה שנשאר בו נקלש ומש"ה בהיתירא בלע כיון דנקלש טעמו אין חל עליו איסור בב"ח וא"כ בחמץ דשמו עליו ונ"ט בר נ"ט אסור הרי דטעם קלוש אוסר א"כ הזתים אסורים ודוק:

כא

מג"א סק"מ ובנקודת הכסף עיין לקמן סי' תס"ז במג"א סקי"ג:

כב

שם צריך לאכול כלם קודם פסח עיין לקמן סי' תס"ז במג"א סק"ד:

כג

סעיף י' בהג"ה אפי' משהו ונט"ל אסור ולענין להנות ולהשהות ע' לקמן ססי' ת"נ במג"א:

כד

מג"א ס"ק מ"ג דהא לא עבר מן התורה. משמע דאלו היה עובר מה"ת היה אסור אחר הפסח אף דעתה ממילא הוא מעורב בס' היתר דלא עבר רק על החמץ מעורב ולא על ההיתר מ"מ היה אסור אח"כ לפ"ז אם נתערב באינו מינו בפחות מס' דעבר מה"ת בב"י אח"כ בעי' ס' ואין מצטרפים ההיתר שבתוך הערובות לס' ואפשר בעי' ס' נגד כל התערובות וצ"ע לדינא:

כה

מג"א סקמ"ה עסי' תנ"ג ואין להקשות מסי' תנ"ג כצ"ל:

א

בהנאה. עבה"ט וכתב בש"י ח"א סי' ך"א בבישל דגים במחבת של חמץ שלא נשתמש בו ימים רבים ותכף שהגיס בו הגיס תבשיל אחר וממנו נתנו קצת לתבשיל אחר וכתב שבספרו ח"י נפל טעות בדפוס מ"ש בשם הט"ז והש"ך לאיסור ובאמת ליתא אך בנה"כ אוסר וכתב שכן נתפשטה הוראה וכ"כ ע"ש ומג"א לכן אין להקל אלא א"כ יש עוד צד להיתר בדיעבד אחר ב' חדשים (ומשמע דאף מה שנתבשל במחבת מותר בדיעבד) ובתנאי כפול שלא יהיה דבר המתבשל בו דבר חריף ומזה יש ללמוד המחמיר בכיסוי קדירה אע"פ שאינה ב"י מ"מ אחר ב' חדשים יש להתיר ולכתחלה בכל האסורים אסור להשתמש בכלים אף שלא נשתמש בהם שנים הרבה ומכ"ש בחמץ ע"ש:

ב

שנתבשל. עבה"ט וע' שאלות ותשובות בית אפרים סי' ל"ה בכלי נחושת שנשתמשו בה חמץ בפסח אם יש בלוע מכבר מותר לאחר הפסח ואם הוא כלי חדש ונשתמש בו בפסח חמץ בעין ובלע הרבה או אפי' מעט ואין באומד רוב בתבשיל שמבשלין בו עתה מה שנבלע בו יש להחמיר אבל אם יש רוב בתבשיל מותר ואפשר שאפילו לכתחלה יש להקל בכה"ג שרוצה לבשל עתה תבשיל שיהי' בו רוב נגד הבלוע ע"ש:

ג

איסורין. עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב ה"א סי' ך"א דבשע' ה' נוקשה מותר לכ"ע ולמ"ד נוקש' דרבנן מותר בע"פ כל היום ע"ש אך הרבה פוסקים הסוברים נוקשה דאורייתא יש לאסור נוקש' משע' ה' ואילך ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ל' ועיין בנ"ב מ"ת דאף דנוקשה מדרבנן אין להתיר למכור לנכרי כשאין בתבשיל ששים נגד החמץ נוקש' כמו שאסור בחמץ גמור אף שיש ששים ע"ש:

ד

(בש"ע) סעיף ג' אבל אם חממו כו' ועיין בשו"ת ג"ב ח"א סי' ך"ה בחטה שנמצאת בחרעמזלין הנעשים משומן ודבש ומים יש להחמיר שאוסר במשהו ואם הדבש אשר בחרעמזליך הורתח קודם פסח להציף השעוה ויש לתלות שהחטה היתה בדבש וכבר נתבשל' שם דהוי מי פירות בלא מים יש לסמוך להקל אם נמצא בדבש ההוא שטיגנו ממנו עוד חיטים והחט' לא נתבקע' ע"ש:

ה

וניעור. עבה"ט ועיין בתפארת צבי בחטה שנתבשל' בתבשיל ע"פ ונצטנן קודם הלילה ונשאר כבוש מעל"ע בימי הפסח החטה פולט' גם אח"כ ע"י הכביש' ואוסר' ע"ש ועיין לקמן סי' תס"ז מ"ש בשם המקום שמואל בכבוש וספק נתבקע' ע"ש:

ו

בלח. ועיי' בנ"ב ח"א סי' ך"ד שבכל מדינות פולין ואשכנז נוהגים להקל דאין חוזר וניעור בפסח:

ז

אסור. עבה"ט בשם תשובת ב"ח וע"ש שענין השאלה היה שלקחו מאותו מי דבש שמרים ושמו בדבש אחר אך לפי תשובתו יש להתיר אף הדבש הראשון דאינו חוזר ונעור וע"ש שכתוב שאם יש לחוש באותו נפה לגרגירי חטים כגון שנקו בה החטים וכיוצא בה שיש לחוש שמא נשארו גרגירי חטים בנקבי אריגת הנפה בעץ סביב יש לחוש שמא נפל גרגיר חטה במי הדבש ע"ש (משמע דאף בנדון השאלה ששמו מדבש זה לדבש אחר יש לחוש ע"ש) ואפשר גם הט"ז יודה בזה דדוקא בפירורין דקין יש לחוש שמא יצאו דרך נקבי המסננת אבל בגרגיר חטה מוד' וע' לקמן סי' תס"ב:

ח

חמץ. עבה"ט וע' במקום שמואל סי' נ"ב בשר שמלחוהו לקיום לפסח בכלי שנשתמש בו חמץ בחמין תוך מעל"ע ועלה ציר על כל גדותיו וכתב להתיר אף שנוהגין בכל המקומות לאסור כבוש מעל"ע בכלי איסור דלא כט"ז והש"ך מ"מ בזה י"ל דקודם הפסח שעדיין היתר הוא לא אמרי' כבוש כמבושל ואף שאין נראה כן מהמג"א כו'. ועוד כיון שהיה הרבה בשר ונראה שהיה ס' נגד מה שנבלע בכלי אע"ג דבשאר איסורין אין לשער נגד מה שנבלע בכלי דלא ידעינן כמה נפיק מיניה מ"מ בחמץ דהיתרא בלע קודם זמן איסורו שפיר משערינן כמה נפיק מינה ע"ש. והנה מ"ש דבהיתר לא אמרי' כבוש אין לסמוך ע"ז ואין לחלק לענין הך מלתא דכבוש במבושל בין בליעת היתר לבליעת איסור כדמוכח במסכת שבועות ע"ש וגם דהא אמרי' בב"ח חידוש דאי תרו ליה כו' וקצת יש לדחות דהתם אי הוה אמרי' כבוש אז ע"י הכבישה היה חלות איסור בב"ח ומ"מ י"ל דכה"ג אין חידוש כיון דהאי לחוד שרי אין בליעת היתר ע"י כבוש מחדש איסור אלא ודאי דליתא דכיון דמבושל דיינינן ליה שהוא טעם גמור מה בכך שהוא בזמן היתר ומכ"ש למ"ד היתר בהיתר לא בטל והו"ל כאילו עודנו בעין בפסח וגם על הטעם השני קשה לסמוך לחלק בכך לענין זה שנבלע בליעה גמורה ע"י כבוש ומה בכך דהיתרא בלע עתה מה דנפיק ע"י כבוש דאיסורא הוא ולכן אין להקל כ"א בהפ"מ ושעת הדחק גדול כיון דאיכא דעות אף באיסורין דבמאי דנפיק משערינן ע' ביו"ד סי' קצ"ח וקצרתי וגם יש לצדד קצת לפי מ"ש המג"א סי' תס"ז ס"ק ח' באגסים שנוהגים היתר בכבישה ואיסור בבישול משום דע"י בישול יהיב טעמא טפי ע"ש. וע' במקום שמואל שחולק על מ"ש המג"א דאפי' למ"ד חוזר וניעור מ"מ בטעמא בעלמא אינו חוזר וניעור והוכיח דז"א וגם בפ"מ בחלק א"א כאן ובסי' תנ"ג מגמגם על דברי המג"א בזה ע"ש וע' בבאר יעקב שהמג"א גופי' לקמן ס"ק ל"ח נראה דס"ל דאף בכה"ג דליכא רק טעמא י"ל להך מ"ד דחוזר וניעור ע"ש ובאחרונים:

ט

ובכרכשות. עבה"ט וע"ש בחוט השני הטעם כיון שהיה זה קודם פסח נהי שלא הי' ס' בשומים נגד הטעם הנפלט מהסכין ואם היה השומים לפנינו היה אסורים בפסח מ"מ מה שנתנו טעם בבשר על ידי המליחה נתבטל בבשר בסמ"ך קודם הפסח ולכן מועיל הדחת הבשר קודם הפסח ע"ש ונראה דבזה בעי דוקא הדחה קודם פסח אף לדברי מהרי"ל שבס"ק י"ט דמתיר להדיח בתוך הפסח מכל מקום בזה אין מועיל כיון שהשומים היו עליו בתוך הפסח יהבי טעמא ואין הדחה מועיל ואם לא הדיח קודם פסח ונשארו השומי' שם בפסח נראה שעכ"פ יש להצריך קליפה כמבואר סי' תס"ז לענין שאר חתיכות שנמלחו עם החתיכה שיש בה בלוע מחמץ ע"י החטה שנמצאת עליו דחמץ כחוש הוא ע"ש אבל בהדחה דקודם פסח סגי דקודם פסח שהוא היתר עדיין אמרינן דאין בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ודוקא אם לא היה סמ"ך בכל נגד הסכין היה מחמיר אף בכה"ג אבל קליפה חומרא הוא בפרט שאין ידוע באיזה מקום נגע כמ"ש בס"ס ק"ה ביו"ד ולכן כיון שהודחה קודם פסח אין לאסור אף כדי קליפה מחמת השומן שהיה בהם בלוע ונמלחו בזמן שלא היה עדיין שום איסור וגם אין ידוע באיזו מקום נגעו. וראיתי במק"ח שעמד גם כן על דברי חוט השני בזה ע"ש והנלענ"ד כתבתי:

י

ב"י. עבה"ט ועיין בת' חוט השני סי' נ"ה שאם חתך בסכין של חמץ שסתם סכינים אינם מקונחים והוא אומר שהיה מקונח אמרינן מלתא דלא רמיא כו' וצריך הדח' אם לא שאומר שעושה לפסח שמסתמא נזהר לקנח הסכין מחשש חימוץ ע"ש ומ"ש שאומר ואדכר לפסח אלא שלא שם לבו לפליטת הסכין ולא אשגח היות השומים דבר חריף כו' מהמנינין לי' וצ"ע מה נ"מ בזה כיון דעכ"פ פליט הסכין לתוך השומין מחמת חורפא ע"ש. וכתב בשו"ת פ"י כת"י סי' ז' שיין מבושל שמביאין ממדינת תוגרמא ואין ידוע אם נעשה לשם פסח יש להתיר דמסתמא סתם כלים אינם ב"י וגם נ"ט בר נ"ט ועוד דפשיטא דמבשלין גם אדעתא דפסח דעיקר מכירת היין לפסח ע"ש וע' בשו"ת ב"ח סי' קכ"ג דלכתחלה אף שידוע שאינו ב"י אסור למלוח בשר או דגים בכלי חמץ להשתמש בהם בפסח כמו דגים שעלו כולי ומ"מ בדיעבד מותר אפילו בלח כיון שידוע שאינו ב"י ע"ש:

יא

מצוי עבה"ט וע' בשו"ת נ"ב מ"ת סי' כ' באם עכו"ם מחזיק הזקת יי"ש ובהגיע הפסח שולחים ממקום אחר לשם חביות יי"ש מחותם עם הכשר לפסח והמחזיק הוא נותן לפני הישראל בכלים קטנים מחותמים ומוכר אותם לישראל וכתב שקשה להתיר בחותם אחד ויש להצריך הב"ח דהיינו לכרוך נייר ע"פ הצלוחית וחוט קשור סביב ויחתום ושוב יכרוך נייר על נייר הראשון וחוט קשור בו ויחתום כן יעשה בכל כלי וכלי ואם המחזיק מקפיד ע"ז ויש לחוש לאיבה שלו יש להתיר בחותם אחד כיון שרגילין שם בשתיית היי"ש ויהיה להם עי"ז מניעת שמחת יום טוב וטוב להכריז ולהודיע אל היהודים אופן החותם וכ"א ישגיח בעת שיקח אם כן הוא כאופן החותם גם יודיע להמחזיק שהודיע לכל אופן החותם איך הוא ועבה"ט בשם צ"צ לענין לתת לתוך היין חלב בהמה וחלב חטה ובדגול מרבבה כתב להכריע לאסור בחלב חטה דחמץ שמו עליו ולהתיר בחלב בהמה דעדיין היתר הוא ע"ש וגם המג"א דאף דס"ל להתיר קודם פסח מ"מ אם ידוע אותו יין אסור לשתות ממנו בפסח דשמא נשאר קצת חלב חטה בעין והיכא שאין ס' אף קודם פסח אסור כמ"ש ביו"ד סי' צ"ו ע"ש:

יב

לא בטיל עבה"ט ובעה"ג סי' צ"ט כ' דיבש ביבש חד בתרי בע"פ תלי' בפלוגתא אם חמץ בע"פ בס' או במשהו ולפי מה דנקיט לעיל סעיף ב' לקולא גם בזה יש להקל ע"ש וע' בשו"ת פ"י ס"ח באחד שהיה לו ענים שנתנוהו כבר בתוך יי"ש לזקקו כנהוג ופג טעמו ושוב עירבו בעניס אחר אשר לא הופג טעמו כדי למכרו יחד לרמות הלוקחים ונתערב מעניס הזה בתוך משקה לאקריץ שבישלו בביתו בע"פ לצורך הפסח יש להתיר לפי שכבר נתבטל העניס יבש ביבש קודם הפסח ברוב דכיון שעירב כדי לרמות בודאי ביה רוב מן ההתר וכיון שנתבשל בע"פ שרי מאחר דכבר נתבטל ביבש ואפילו להרשב"א ביו"ד סי' ק"ט מותר די"ל שלא נתערב מן האיסור או שהיה פחות מס' וגם דכל הפריש כו' וגם שטעם חמץ שבעניס בטל בס' ולא שייך לטעמא עביד כיון דאין איסורו מחמת עצמו ובפרט ביי"ש שי"ל שאינו חמץ גמור מה"ת כמ"ש בתשובה אחרת (ועיין בשו"ת בית אפרים ששם נדפס תשובה זו של הגאון ז"ל) ע"ש:

יג

אסור. וע' בפמ"א ח"ג סי' ע"ה באחד שנתן יין בחביות ישן של יי"ש מזמן רב ובשעת שתי' הרגישו בו טעם יי"ש וכתב כיון שביין הוא נ"ט לפגם כאשר היך אוכל יטעם ואף שבפליטת הכלי גרמה ליין שיעלה רתיחה על ידי תסיסה זו גרם לו טעם לפגם נראה לי לאסור תוך הפסח ולהתירו אחר הפסח ע"ש:

יד

בששים. עבה"ט עיין בנ"ב מ"ת סי' ע"ח שאם נתערב בשוגג ע"י המשרת שלא ידע שלא מכרו בעה"ב בפסח בטל ברוב שיש לסמוך על המג"א ומכ"ש אם היה מופקד בפסח ביד א"י על אחריותו ע"ש ומ"ש בה"ט בדין שמרי שכר כו' ע' לקמן סי' תמ"ח בשמרי שכר שלקחו ישראל אחר הפסח מישראל מומר ע"ש וע"ש בשמרים שנתנוה לתוך חביות שכר ע"ש:

טו

בהנאה. עבה"ט וע' לקמן סי' תנ"ג ס"ק ג' ד"ה להדליק ובשו"ת שער אפרים סי' ו' אוסר להדליק בחמאה של עכו"ם שצריך ליתן לתוכו קמח שיקלוט את הפסולת וסתם קמח עכו"ם הוא לתות ע"ש וע' סי' תס"ז ס"ק י"ג וע' בחק יעקב ס"ק י"ג שחולק ע"ז וכ' דבהנאה מותר ע"ש:

א

במשהו. הרמב"ם נתן טעם דהוי חמץ דשיל"מ והרא"ש פ' בתרא דע"א נתן טעם דחמץ לא בדילי אינשי מיניה כולי שתא לפיכך החמירו עליו במשהו ועמ"ש ס"ב דבי"ט האחרון מותר להשהותו:

ב

ואין שם דבר המפעפען. זה קאי אמ"ש תחלה חם בחם בלא רוטב והיינו בבשר כחוש שאין בו חלב אבל יש בו חלב אמרי' ביו"ד סי' ק"ה ס"ה דמפעפע בכולו:

ג

ודוקא במקום כו'. פי' כגון דהתנור קטן ואין מחזיק י"ב עשרונים והוא סתום והחמץ והמצה שניהם מגולים בתוך התנור בזה אנו מתירים בדיעבד בשאר איסורים כמ"ש בי"ד סי' ק"ח אלא דבמצה אסור בזה אבל אם התנור גדול אפי' הוא סתום או שאחד מן התבשילין הוא מכוסה הן של חמץ הן של מצה מותר דבזה אין שייך כלל ריחא וביו"ד שם הכריע רמ"א דבמקום הפסד יש לסמוך על המקילים והוי כמו שאר אסורים והפוסקים כתבו בשם ר"ת דבפת אין שייך בו ריח כלל מ"ה אין אוסר פת חמץ שנאפה עם פת מצה אף דאית ביה הני תלת מילי וכן הביא בש"ע סי' תס"א ס"ה:

ד

מו' שעות כו'. אע"ג דלוקין עליו בזמן ההוא מ"מ אין בו כרת לא מחמירים ביה כ"ה באיסור משהו וכן בחומרא דנט"ל ובי"ט האחרון ע' סי' תס"ז ס"י:

ה

שהוא לח בלח. נ"ל דאם נתערב לח בלח בפחות מס' קודם הפסח דיכול להרבות עליו קודם הפסח עד שיהא ס' כדי שיה' מותר בפסח ואין בזה משו' אין מבטלין איסור לכתחיל' וראיה לזה כתבתי בה' סוכה סי' תרכ"ו ס"א ע"ש והך לח בלח לא אתי לאפוקי קמח בקמח דג"ז הוא מתערב יפה כמ"ש ב"י בשם סמ"ג ועמ"ש סי' תנ"ג ס"ג וכן הכריע בש"ע לקמן סי' תנ"א סעיף כ"ז גבי שפוד דלא אמרי' חוזר וניעור:

ו

נשארו לו פירורין. וסינון לא מהני בזה דשמא יש דקין מאוד ויוצאין דרך נקבי המסננת:

ז

מותר. הטעם דחשש חימוץ שיש במלח שנמלח הוא בטל בס' קוד' הפסח ואינו חוזר וניעו' וא"כ לא ה"ל לסתו' להתיר כיון שקודם לזה כתב שיש חולקין וס"ל דאמרי' חוזר וניעור נר' דהכריע הש"ע בזה כדברי המקילין דכאן היה תרתי לטיבותא חדא שמא לא היה חמץ במלח כלל ואת"ל היה אימ' נתבטל קודם פסח וכדעת המקילים והיש חולקים שמביא רמ"א הוא הרי"ץ גאות שהביא הטור בשמו שאוסר חלב שחלבו ישראל קודם הפסח אם לא ידוע שנזהר בחימוץ וטעמו דהרי"ץ גיאות דס"ל בפסח חוזר וניעור וכיש חולקין דסעיף ד' ובהדיא הביא ב"י בשם ה' המגיד שהרי"ץ גיאות ס"ל כאותן גאונים דס"ל דחוזר וניעו' וא"כ למה כ' רמ"א המנהג להחמיר מאחר שכ' בסעיף ד' המנהג כסברא ראשונה וצ"ל הסברא להיפך דטעם המנהג להחמיר בזה דהמלח הוא בעין על דברים אלו ואפשר שיש חמץ בעין בין המלח ולכך לא מועיל הדחה בהם:

ח

ויש חולקין. בסי' תצ"ז סי"ג מוכח שס"ל להלכה לבעל הש"ע כדיעה ראשונ' ע"ש וכן בסי' תנ"א סכ"ז גבי שפוד:

ט

ג"פ קודם הפסח. היינו בכלי שאינו של חמץ לכתחלה ודיעבד מועיל אפי' בכלי חמץ דצונן אינו מפליט ולא זכר רמ"א רק בשר ונראה דה"ה דגים יש להתיר ע"י הדחה כבשר רק שלא ראיתי לנהוג היתר בדגים ע"י הדחה. ויש לתת טעם לזה ממ"ש בסמ"ג מיהו נהגו העולם שלא לאכול גבינה ישינה ולא דגים מלוחים ושמא היינו משום דרגילות לאכלן בלא הדחה אבל בשר מלוח בעי הדחה עכ"ל נראה דה"ק כיון שרגילין לאכול דגים בלא הדחה יש לחוש שיאכלם בלא הדחה משא"כ בבשר: ומ"מ פעם א' הית' דוחק למצוא בשר והתרתי להדיח דגים בפסח דנ"ל דלא אסרו בדגים אלא שמזמן קרוב נמלחו משא"כ בדגים מלוחים בחבי' שא"א בלא הדחה זה עדיף מבשר אבל גבינה פשיטא דלא מהני הדחה והוי ככרכשתא וכתב מו"ח ז"ל בסי' תנ"א דאם ניתן הבשר אחר שהכשירו בכלי שנשתמשו בו חמץ תוך מע"ל דאסור הבשר לפסח דהוי כבוש כמבושל ואני כתבתי בי"ד סי' ק"ה דאין לאסור מחמת כבוש כמבושל בכלי של איסור דה"ל נט"ל אחר שיעור מע"ל שהוא שיעור כבישה ונט"ל מותר קוד' הפסח ונ"ל בשר יבש שהיה תלוי בחדר שמנהלים שם קמח ה"ל חמץ בעין ולא מהני הדחה:

י

אבל בשומן מהותך. הקשה ב"י הא קי"ל סתם כלים אינן ב"י והאריך בזה ונלע"ד דבזה לא אמרי' כן דכבר כתבתי בי"ד סי' קכ"ב בשם ד"מ בשם הג"ם ש"ד דבישראל יש תקנה בשאלה ואם אינו יודע נקנסיה ונ"ל דאין שייך קנס אלא באותו ישראל דהקדיר' שלו דה"ל לידע ולא ידע אבל באחר לא עכ"ל ד"מ ונ"ל דנהי דאין סברא זו מוסכמת להלכה כמ"ש הש"ע בס"ח מ"מ נ"ל דלענין פסח כ"ע ס"ל כן דכל אדם רגיל ליזהר בכל ענין הצורך לפסח שמכין עצמו להשמר מחימוץ ע"כ זה שהתיך השומן בכל דבר המבשל ה"ל להזהיר שתהא המחבת ודאי אינו ב"י ע"כ קנסי' לי' לאסור תבשילו לאכלו בפסח כנ"ל נכון בזה: ונ"ל דבמרקחת שהוא דבר קיוהא וחריף זה אסור אפי' בשאר איסורים אפילו אינו ב"י ע"כ יש להחמיר בו אפי' בי"ט האחרון:

יא

אבל ביום טוב האחרון. כיון דסתם כלים אינן ב"י אלא שהחמירו דרך קנס ע"כ הקילו בי"ט האחרון וכן בשאר איסורי דרבנן כגון משהו ונט"ל כמש"ל סי' זה בי"ט האחרון אם לא בדרך שזכרתי בס"ב:

יב

תוך ב' חדשים. בת"ה ובפסקים סי' קמ"ט כ' דין זה בשם סמ"ג בתוך ל' יום וכן נראה עיקר דשיעור ל' מצינו בשאר דברים ג"כ לענין פסח וכן העתיק רמ"א עצמו בסי' תמ"ב ס"ג לענין דיבוק ניירות וחד טעמא אית להו עם הך דהכא:

יג

בוסר שדכין כו'. כ' סמ"ק דהוי צונן ואין לו כח להפליט ואפי' אי פלט משהו בעלמא הוא דפליט ונתבטל קודם הפסח מידי דהוי אכרישי' ובצלים שחתכן בסכין חולבת ונתנם עם הבשר כדפירש ר"ב עכ"ל ונראה פירושו דאמרי' ביו"ד סי' צ"ו דבדבר חריף ויש דוחקא דסכין יש איסור כמ"ש שם בס"א ע"כ אמר כאן אפי' אי פליט דהיינו ע"י דוחק' דמדוכה ויש כאן דבר חריף דהבוסר יש בו קיוהא מ"מ א"צ לבטלו אלא הפליטה לחוד ואין הבוסר כולו נעשה איסור ויליף לה מבצלי' שחתכן בסכין חולבת ונתנום עם בשר דאין כל הבצל נעשה איסור אלא משערי' נגד הבלוע בהם משא"כ בחתך בסכין ש"ג דאז כל הבצל נעשה נבילה ה"נ כיון שנעשה קודם הפסח והיה אז היתר ע"כ אח"כ בשעת פסח מותר כיון שכבר נתבטל הפליט' המועטת מ"ה אם נעש' בפסח ודאי אסור אם חתכו בסכין. חמץ אפי' אם הוא נקי מטעם דוחקא דסכינא והוא דבר חריף וכמ"ש בי"ד לענין צנון סי' צ"ו דיש אוסר אפי' בצונן וע"כ צ"ע למה כ' רמ"א דסת' סכין אינו נקי דלפי הנראה אפי' בודאי נקי יש לאסור אם חתכו תוך הפסח בסכין חמץ:

יד

זתים שנזהרו כו'. הטור כ' זתים שכבשן בשאר ימות השנה לדעת בעה"ת שאוסר צנון ובצל בסכין ש"ג שמדמה אותם לקורט כו' דבכולו סכין משערינן וא"כ חזרו הזתים כולם חמץ כו' ק"ל אמאי לא משערי' ס' נגד הסכין דודאי יש בכל הזתים ס' נגדו כדאי' בי"ד סי' צ"ו לענין בצלי' ס"ב דהא גם כאן כי בלעו הזתי' מן הסכין היה עדיין היתר ול"ד לסכין ש"ג דסי' צ"ו וכן בסוף דבריו כ' הטור ונ"ל דאפילו לדעת בעה"ת אם נזהרו בהם בחתיכת סכין כו' משמע דבלא נזהר בסכין אין היתר בביטול כגד הסכין ונר' דהך חתך זתים ע"כ מיירי קודם שנכבשו דאז הם חריפי' דהא כ' הטור שע"י מים של כביש' בטל חורפייהו ומ"ה מדמה הטור אותם לבצלים ובא"ו הארוך כלל ל"ח דין ט"ו כתב וז"ל ועוד דאפי' לגבי איסור חמץ אינו אוסר בא"ח זתים שנחתכו בסכין של חמץ אלא שנחתכו לאחר שנכבשו אבל נחתכו קודם שנכבשו מתיר שם לאכלן בפסח לא נמצא כן בטור שלנו ואדרבה להיפך כמ"ש ואולי הוא מבי' ס' אורחת חיים ולא אורח חיים ומש"ה ניחא כאן דלא מהני ס' לבטל בין הכל ס' נגד הסכין כיון שנוטל כל א' בפ"ע קודם כבישת' ואין בכל א' ס' בפ"ע נגד הסכין היא עומדת במה שקיבלה ואין הצירף מועיל דאין כאן מידי שיצרף אותם ויוליך טעם מן הא' להשני משא"כ שם בבצלים שרוטב הבישול מוליך מזה לזה אבל כאן בכבוש כל א' בפ"ע נכבש מכח הנחתו במים ע"כ אין צירוף מועיל ול"ד לבוסר שנזכר בסעי' הקודם לזה דמהני הכל לבטל הפליטה של המדוכ' כמ"ש בסמוך דהתם נידוכו הכל ונתערבו היטב כמו שקבלו ביחד כן ע"כ הצירוף מועיל לבטל הפליטה כנ"ל נכון בזה והא דכ' כאן להתיר אף ע"פ שלא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה הוא מטעם שכ' הטור דבטל חורפייהו בשע' כבישה כיון שבשע' הכבישה נותנין בהם מים ולא שייך תו למימר מחלי' להו אלא שיש ליזהר בתקיעת הסכין והיינו מטעם שזכרנו: בטור כתוב וכן נראה וכו' ולכאורה קשה היאך מייתי ראיה ממה שחתכו בפסח גופי' למ"ש קודם לזה בזתים של כל השנה וי"ל דלא מייתי ראי' אלא לזה שזתים דינם שוה מחמת קיוהא שלהם לקורט של חלתי' הנזכ' בגמ' דהא בצל ג"כ דומה לקורט של חלתי' ואוסר הרא"ש אם חתך בסת' סכין אע"ג דהוי נט"ל ולהרא"ש מתיר נט"ל כמ"ש הטור בשמו אלא ודאי דאסור משום דהוי דבר חריף:

טו

אפי' באלף לא בטיל. וכ' ב"י ונרא' טעמו משום שיל"מ או משום דסבר דיבש ביבש בטל חד בתרי באיסור שתלוי בנ"ט אבל במקו' שהחמירו בו ביותר מנ"ט אין הפרש בין יבש לבלול וכמ"ש המרדכי בפ' כ"ש עכ"ל ולפ"ז אם נתערב קודם פסח חד בתרי ביבש דאז שיעורו בנ"ט דינו כשאר איסורי':

טז

וי"א דחמץ שוה כו'. ממילא אם החמץ הוא חתיכה הראוי להתכבד או שאר דברים שאין מתבטלים בשאר איסורים פשיט' שגם בפסח כן אלא שברש"י שמביא ב"י מחלק אליב' דר"ע בין הככר שלם לפרוסת ככר וכ' ב"י דלא קי"ל כר"ע ע"כ לא מחלקי' בזה דטעמא דר"ע דככר הוא חשוב מצד עצמו ואנן ס"ל דבראוי להתכבד תליא מלתא:

יז

קודם פסח. ביאור דברי הטור בזה הוא בסי' תמ"ב. ונלמד מזה דתערובת שהוא בענין שאין בואיסו' דאוריי' אע"פ שיש בו איסור דרבנן בתוך הפסח מ"מ יכול לעשות אותו תערובות אפי' במזיד להשהוהו עד אחר הפסח:

יח

ובפחו' מס' סגי כו'. פי' לח בלח דבעי' ס' מ"מ כאן בעבר עליו הפסח דאין באיסור אלא משום קנס דעבר על בל ירא' וכאן כיון שהשליך הנאה לים המלח תו ליכא קנס וע"כ שרי אפי' באכילה וכדעת ב"י ולא כהג"מ שאין מתיר אלא בהנאה בזה וביבש ביבש נראה דלא מבעיא חד בתרי פשיט' דמותר אפי' לדיע' הראשונה דסעי' ט' דמחמיר תוך הפסח כאן לאחר הפסח שרי אפי' בלא השלכ' הנאה לים המלח דהא כאן לא עבר על בל יראה כיון דמן התור' חד בתרי בטיל ואפי' מדרבנן האיסור אינו אלא מצד חומרא דמשהו ולא שייך למיקנסי' אלא אפי' חד בחד מותר עכ"פ ע"י פדיון ודינו כמו לח בלח בפחות מס' ובהג"מ בדין זה כ' שם אם נתערבו חיטי חמץ בחיטי כשר ולא נודע עד לאחר פסח כו' כמ"ש ב"י אין ללמוד מזה דאם נודע קודם פסח דלא די אחר הפסח בפדיון דזה אינו דטעם ר"ש דקנס לאחר הפסח אין בו חילוק אם עבר במזיד או בשוגג דבתרווייהו קניס וכי היכי דבנתערב אחר הפסח בשוגג בס' שרי אפי' שהיה במזיד בפסח כמ"ש רש"י והרא"ש והטור בהדיא בסי' זה ה"נ מהני הפדיון אפי' שהי' במזיד ותו דמה תלוי בידיעתו דהא עכ"פ התערובות הוא שוגג אלא פשוט דהך לא נודע הוא לאו דוקא ולא זכרו שם אלא לאורחא דמילתא דודאי לאו ברשע עסקי' שיודע מזה ולא ביערו בשעת איסורו ולעיל בסי' זה ס"ג כתבתי דאפי' לכתחלה יכול להרבות על התערובו' קודם הפסח כיון דעדיין היתר הוא וראי' מסוכה וא"כ כאן ביבש ביבש אם הוא חד בתרי יש להרבות עליו חיטים כשרים ולטוחנן ויהיה דינו כמו לח בלח כדלעיל ס"ג ויכול לאוכלו אפי' בפסח ואם בא להשהותו אחר הפסח א"צ לזה ומותר אפי' בלא פדיון לים המלח כ"ז נ"ל נכון ואף שכ' מו"ח ז"ל איזה פרטים בזה שלא כמ"ש מ"מ אחר העיון הדברים ברורים בס"ד:

יט

שמא יפול כו'. ואם נפל קרטין לתוך המאכל אסור המאכל כמש"ל בחמץ נוקשה כגון טריא"ק וכיוצא בו בסי' תמ"ב אבל מותר להשהות ולאחר הפסח כנ"ל: בטור הביא לעיל סי' זה וכ"כ בעל העיטור דוקא חמץ דאיתי' בעיניה אבל גיעול היוצא מדופנו של כלי לענין דבש ושמן ש"ג בפסח כו' בטל הוא וכמה ימים נהג בו אדוננו איסור והמחמי' תע"ב עכ"ל וקשה דהיאך בטל והלא צריך ס' לבטלו ואין מה שתוך הכלי ס' נגד כל הכלי כמ"ש זה בב"י ונר' דהעיטור לטעמי' דגם בי"ד סי' צ"ג ס"ל דיש ס' נגד פליטה דכלי כמ"ש שם ב"י אליביה ואע"ג דהטור לא ס"ל סברא זו מ"מ הביא דבריו משום ד"א שזכר בעיטור כגון בשר שלא נזהר במליחתו ותו אפשר דס"ל כמ"ש המרדכי פ' כ"ש בשם א"ז להתיר בחבית של שכר להדיחו במי' ומנגבו ולתת בו יין ודבש לפסח משום דטעם השכר בטל בס' קודם הפסח ולא אמרינן בכולו משערין כיון דהתירא בלע ורמ"א פסק כן בסימן תנ"א:

א

במשהו וכתב הרב בתשובתו סי' ך"ח היכא דאיכא עוד צד להקל אפשר לסמוך על מ"ש המרדכי דיש לסמוך אשאלתות ויש להקל ולבטל חמץ בששים כמו שאר איסורים וכ"כ בתשובת מ"ב סי' ס"ט והובא ג"כ במ"א לקמן סי' תס"ז סק"ג ומ"מ למעשה נראה מדבריהם שאין סומכין על זה אא"כ דאיכ' עוד הרבה צדדים להקל:

ב

וצריך לשרוף הכל. כן הובא בד"מ בשם המרדכי פ"ק דפסחים ופסקי מהרא"י ז"ל. וכתב בשכ"ג וז"ל ואני בדקתי במרדכי ופסקי מהרא"י ז"ל ולא מצאתי כן עכ"ל ובאמת נראה דכוונת רמ"א על מ"ש המרדכי שם פ"ק חטה שנמצאת בתרנגולת בי"ט צריך כפיית כלי כדי לשרפה בחול המועד עכ"ל. וכת' בפסקי מהרא"י אחר דברי המרדכי אלו וז"ל ואין נראה דאחטה גופא קאי דפחות מכזית א"צ ביעור וכדאיתא בפ' אלו עוברין עכ"ל ואחר זה נמשך הרב בהגה. אכן כד מעיינן ודייקינן שפיר נראה להדיא דהמרדכי לא קאי התם רק אדין החטה עצמה לבערה ומדין התרנגולת עצמה לא מיירי התם כמבואר ג"כ מלשון המרדכי להמעיין שם ודין התרנגולת עצמה כתב המרדכי אח"כ בפ"ב דפסחים על התרנגולת שנמצא בה חטה וכו' ע"ש: ומדברי מהרא"י שכתב איו נראה דאחטה גופא קאי וכולי דבריו תמוהים מאוד לכאורה חדא מה הוכחה היא זו מכח דפחות מכזית א"צ ביעור הלא דעת גדולי פוסקים דגם פחות מכזית צריך ביעור ועכ"פ מדרבנן צריך לבערו וכמ"ש לעיל בסי' תמ"ב ס"ק י"ז וע"ש וא"כ מאי קשיא ליה על המרדכי ותו יותר תימא דאי פחות מכזית א"צ ביעו' א"כ אם אתרנגולת קאי דהיה רק תערובת ממשהו בעלמא מכ"ש שא"צ ביעור והוא פשוט ומבואר כמה פעמים בש"ס (ודלא כמ"ש הראש יוסף בסי' תמ"ב סעיף ך"ז הסברא להיפך כי דבריו דחוקים) ובאמת אפשר לתרץ דברי מהרא"י בענין שלק"מ ולומר דכוונת מהרא"י להיפך דמתחלה כתב דמנהג לשרוף התרנגולת מהאי דמרדכי. ואח"כ כתב על המנהג אין נראה כי אין ראיה כלל מהמרדכי זו דהמרדכי לא מיירי רק מחטה עצמה ואי תקשה בך דאם אחטה עצמה קאי והי' חמץ בעין בלתי תערובת וצריך ביעור מן התורה ליתי עשה דתשביתו ולידחי לאו דהבערה ובפרט שמתחמץ תוך הפסח דלא היה בכלל ביטול (וכמ"ש לעיל סי' תמ"ו שכן דעת כל גדולי פוסקים) על זה מתרץ דפחות מכזית אין צריך ביעור מן התורה ע"כ יכפה עליו כלי כנ"ל ליישב דברי מהרא"י להצילו מקושיות שהקשתי עליו. ועכ"פ דברי המרדכי אין לפרשו כלל דקאי אתרנגולת עצמה: ושוב מצאתי און לי באסור והיתר הארוך כלל ך"א דין יו"ד וז"ל וכתב במרדכי פ"ג דעכו"ם ובהג"ה מיימוני שהרשב"א ורשב"ם וראבי"ה המתירין חמץ שנתערב במשהו על ידי שישליך דמי הנאתו לאיבוד (ע"ש שמחלק בין במינו לשאינו מינו אפי' בס' ולא קי"ל כוותיה אלא דאין חילוק כמ"ש המחבר) והשאר מותר בהנאה ודלא כהרא"ש פ"ז דעכו"ם אבל באכילה אסור עכ"ל והכי נהיגין והא דכתב רי"ף והרמב"ם פט"ז דמ"א שאין מתירין במה שמשליך דמי הנאתו לים המלח (ע' בכסף משנה ולח"מ פט"ו מהמ"א שכתבו שגם דעת הרמב"ם כהראב"ד דבכל איסורי הנאה מהני הולכת הנאה לים המלח כמו ביין נסך ואין חילוק כלל) היינו לאכילה אבל להיתר הנאה היכא שנתערב כבר מודו דמותר בהנאה אבל באכילה אסור אף אחר פסח עכ"ל האו"ה הרי להדיא דדעת המרדכי כמ"ש וזה דעת האו"ה להלכה. ואין ספק שדברי האו"ה אלו נשמטו לפני הרב דאלו היה רואה אותן לא היה נמנע מלהביא דעתו כדרכו בי"ד ובתורת חטאת שנמשך בכל מקום אחר דבריו והארכתי בכל זה אף שאין דעתי להרים ראש ולהקל במה שנתפשט איסורו על פי דברי רמ"א ואחרונים שנמשכו אחר דבריו אף שנ"ל עיקר כמ"ש מ"מ אין להקל גם הש"ך בי"ד סי' ק"י סק"א כתב שכן דעת גדולי פוסקים דלא מהני השלכת הנאה כדעת הרא"ש וכ"כ שם בפר"ח אף שדברי הש"ך אינם מוכרחים ובפרט לדעת הכסף משנה בשם הרמב"ם יע"ש מ"מ הבאתי דעת הגדולים המקילין דבמקום הפסד מרובה מאוד או בשעת הדחק המיקל להתירו בהנאה ולהשליך דמי הנאת חמץ משהו שמעורב בו לים לא הפסיד כי יש לו על מה שיסמוך וע"ל סי' תס"ז סעיף ט' יו"ד ומ"ש שם:

ג

ולמכור השאר. ע' בש"כ בי"ד סי' קל"ו דאסור למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כל שגוף האיסור דאורייתא עצמו בלח מעורב בתוכו כדאמרי' סוף עכו"ם הלכה כרשב"ג חביות בחביות אבל לא יין ביין וכ"כ המרדכי בפ"ב דפסחים שהבאתי לעיל בסי' תמ"ה ע"ש:

ד

מיהו כלים שנתבשל בהם מותרין לאחר פסח. הרוקח סי' רפ"ח כתב לשבור הכלי ובסי' רצ"א ותפ"ז כתב וז"ל והקורה שנתבשל בו משהו תוך הפסח לא יבשלו בו מינו אחר פסח עד שיבשלו בו שלשה תבשילין שאינו מינו כדאיתא בירושלמי בפסחים אלו עוברין אחר רב קדירה וכו' אבל קדירות קודם פסח בלעו התירא על כן אחר פסח יבשל אפי' מינו בהם עכ"ל וכל הפוסקים השמיטו הירושלמי בזה וסברי דאולי רב אזיל ג"כ לשיטתו כדאיתא בתלמודא דידן דקדרות בפסח ישברו לגמרי אבל לא קי"ל אלא כשמואל אליב' דר"ש כמבואר לקמן ר"ס תנ"א דמשהו להו עד אחר זמנו ועביד בהו בין במינן בין שלא במינן ולא חילקו בין קיבל טעם החמץ תוך הפסח או קודם וכן עיקר:

ה

בחמץ במשהו. אם נתערב עוד בתערובת שנית במשהו דאיכא תרי משהו מותר כן מסיק הט"ז בי"ד סי' צ"ג ס"ק ט"ו ולקמן סי' תס"ז ס"ק י"ו וכה"ג כתב הש"כ עצמו בי"ד סי' קל"ד ס"ק ט"ז ובנה"כ השיג על הט"ז וטרח לתרץ דברי עצמו וע' מ"ש גיסי הרב בסא"ז ליישב דעת הט"ז וע' בע"ש ובמ"א לקמן סי' תס"ז ס"ק י"ג מבואר שדעתם עיקר להלכה כדעת הש"כ וכתב הש"ך שם בנה"כ שכן נתפשט ההורא' אצל כל בעלי הורא' לחומרא בתרי משהו. אבל לח בלח אוסר אפי' תרי משהו וכן מסיק ט"ז בי"ד סי' צ"ב וע"ש והסכים עמו הפ"ח בא"ח בסי' זה:

ו

לא היה צריך ששים. בעטרת שלמה דף י"ח בדיני לב כתב וז"ל טהור מלוח וטמ' תפל גם בפסח יש להתירם וכן הוא במרדכי קצר לכן אם נפל חמץ על בשר מלוח אינו אוסר עכ"ל אזיל לשיטתו שפסק כן בכל איסור והיתר דטמ' תפל אף שנוגע ממש בטהור שמלוח מותר אכן הרב פסק בי"ד סי' ק"ה סעיף יו"ד דגם בשאר איסורים יש להחמיר אם נוגע בטהור שלא במקום הפסד א"כ כ"ש בחמץ דיש להחמיר יותר אכן בספרי מנחת יעקב כלל ך"א ס"ק י"א כתבתי הסכמת אחרונים כמהרש"ל וכן עיקר ואין להחמיר אף בחמץ במקום הפסד או מניעת שמחת י"ט. והא דכתבו הפוסקים דין חטה שנמצאת בתרנגולת מלוח' דאוסר כמבואר לקמן סי' תס"ז צ"ל דמיירי שגם החטה נמלחה עם התרנגולת והו' דבר ההוה ורגיל להיות חטים בתוכ' ע"י זפק התרנגולת ונמלחו עמה:

ז

די בקליפה לאו דוק' אלא כדי נטיל' כמבואר בי"ד סי' ק"ה:

ח

ואין שם דבר המפעפען. כך הוא לשון המ"מ פ"ד מה' חמץ ומצה משמע דאם יש שם דבר המפעפען אפי' רק ההיתר שמן אמרינן דאזיל ומפטם להכחוש באיסו' מחמת עצמו וכדעת הטו' י"ד סי' ק"ה ובפר"ח שם ס"ק י"ט השיג על הטו' מכח דברי הטור עצמו שם בס"ס ק"ה שכת' בשם הרשב"א דאין הנאס' יכול לאסור אלא במקום שאיסור עצמו יכול לילך לשם ע"ש דבריו באריכות ומ"מ אין להקל נגד דעת הטור והמ"מ ועיקר הקושיא כבר הרגישו בהו האחרונים ותירצו בדרכים שונים הבאתי דבריהם בספר מנחת יעקב כלל ל"ח ס"ק י"ג ותירוץ שהבאתי שם בשם הד"מ וכתבתי שכן דעת גדולי אחרונים נסתר מכח דברי המ"מ והמחבר כאן דמבואר מדבריהם להדיא דאפי' בכחוש גמור אמרי' דמפטם ואולי סבירא להו דדוקא התם במליחה יש לחלק בין כחוש גמו' או לא משא"כ בחם לתוך חם יש להחמיר יותר אף בכחוש גמור מתפטם מהיתר שמן (וע' בספרי מ"י כלל ך"ג ס"ק מ"ח) וע' במ"א שפסק גם כן להחמיר באיסור מחמת עצמו לכן כתב מצות המשוחים בשומן ונגעה א' מהם בחברתה במקום שנתכפלה אוסרת לחברתה כולה ואם נגעה בצד האחר במקום שלא נתכפלה שרי דאין האיסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אפי' ההית' שמן עכ"ל אף דמה שמתי' בנגעה בצד אחר מטעם שמקרי רק איסור בלוע הוא נגד הסברא כיון שעכ"פ במצה זו האיסו' מצד עצמו ולא הוזכ' חילוק זה בשום פוסק ואדרבא משמעות דבריהם בי"ד דכל כה"ג מיקרי איסור מצד עצמו. מ"מ אין להחמיר במצה כפולה שהי' רק חומרא דספיקא בעלמא כאשר יתבאר לקמן סי' תס"א ע"ש:

ט

שאינו מבליע יותר. ואם עבר ובשלו בלא קליפה כתב גיסי הרב בסא"ז דלפי מה דקי"ל בשאר איסורים צריך ס' נגד הקליפה אם כן יש לאסו' בחמץ בפסח במשהו עכ"ל ונ"ל דיש להתירו עכ"פ בהנאה וע' בספרי מ"י כלל ך"ג ס"ק י"א וע"ל ס"ס תס"ז במ"א ובמ"ש שם ס"ק מ"ח:

י

ויש מחמירין בי"ד סי' ק"ח בהג"ה פסק הרב דבה"מ יש להקל בחמץ כמו בשאר איסורים ומשמע אפי' בתנור צר וסתום מכל צד יש להקל אף שבמ"א מחמיר בזה אין דבריו מוכרחים נגד מהרי"ל בתשובה סי' רי"ד ומביא ראיה ברורה לדבריו ממה דמבואר בש"ס ופוסקים דגם לענין יי"נ ריחא לאו מילתא היא אף דנאסר במשהו אלא ודאי בכל ענין ריחא לאו מילתא היא אפי' בדברים הנאסרין במשהו וממ"ש הרי"ף בפגום דטעמא דרב דאמר ריחא מילתא היא משום דאזיל לשיטתיה דמין במינו במשהו ש"מ דאיסורי שנאסרו במשהו ריחא מלתא אין זו סתירה כלל דהרי"ף לא כתב זה רק דרך סניף אבל באמת פסק בתחלת דבריו כלוי דריחא לאו מילתא היא ואפי' משהו ליכא וכן הסכמת רוב הפוסקים ואם ההית' דבר חריף מבואר בי"ד סי' ק"ח מדברי אחרונים דאפי' בתנור גדול ופתוח אסו' וכן העלתי' בספרי מנחת יעקב כלל ל"ה ודלא כהחולקים ע"ש ומ"מ היינו דוקא בהית' דבר חריף נאסר משא"כ באיסור דבר חריף אין להחמי' בכה"ג מטעם שכתבתי בספרי שם ממשמעות הש"ס ופוסקים דדוקא היתר דבר חריף נאסר משא"כ באיסו' דבר חריף אין נפקותא כלל ע"ש וע' שם בפר"ח שהפריז מאוד על המדה להקל בענין ריחא אפי' בדבר חריף ותנור קטן ופיו סתום והשיג שם על הש"ע והרב בהג"ה ואנו אין לנו אלא דבריהם וכן נוהגין וע' במ"א שמחלק עוד בין קדירות שמטמינים לשבת ויום טוב שיש להחמיר ואזיל לשטתו שמחמיר בתנור סתום וכבר כתבתי שנוהגין להקל וכדעת רמ"א במקום ה"מ או לצורך שמחת י"ט כמו בשאר איסורים אם לא שהיתר דבר חריף והיכא שאחד מהן מכוסה בבצק פסק הרב שם בהג"ה להקל וגיסי הרב חוכך קצת להחמיר בזה וכתב עוד שם מעשה שסתמו התנור בדף שמשימין כל השנה לפני חמץ בלא הדחה והתיר הגאון חמי זקיני בדיעבד: וכתב בגליון הג"ה באו"ה כלל ל"ט דאין להריח ללחם חם בפסח אפילו בשל עכו"ם יש להסתפק אי חמצו אסור בהנאה תוך הפסח עכ"ל וכבר נתבאר לעיל סי' תמ"ג דקי"ל אסור בהנאה תוך הפסח כמו בשל ישראל:

יא

אינו אוסר במשהו. כיון שאין בו כרת וכ' מהרי"ל ומה"ט חמץ נוקשה (כמו קרטין וכיוצא בו כאשר נתבאר לעיל סי' חמ"ב ע"ש בטור וב"י) דאין בו כרת בטל בס' אפילו תוך הפסח וכן הסכים המ"א להלכה. אבל הט"ז אוסר באכילה ומותר להשהותו אחר פסח עיין לקמן ס"ק י"ט בט"ז גבי קארטין שנפל למאכל יע"ש:

יב

ונ"ט לפגם נמי שרי בע"פ ואפילו בפחות מס' וכתב במ"א וז"ל כתב בשבולי לקט שאור או חמץ שנתבשל עם בשר מבושל או צלי נ"ט לפגם הוא ומותר עכ"ל ולע"ד הדבר תמוה דמה פגם שייך בזה דהרי כמה פעמים מתקנים בשר עם פרורי לחם וכן עושין מהם מולייתא ואוכלין הרוטב ובשר עם הלחם כי על הלחם יחיה האדם וכה"ג כתב הב"י בי"ד סי' ק"ג לענין דבש ע"ש ובתורת חטאת כלל פ"ה דין ך"ב שוב עיינתי בשבולי לקט עצמו כלל ז' סי' ס"ג וכתבו וז"ל שאור או חמץ שנפל בקדירה או נתבשל עם בשר צלי ומידע ידעי ביה דנ"ט לפגם הוא באותו מאכל מותר כיון דטעמו פגום ופוגם במאכל זה מותר עכ"ל הרי להדי' מבואר מדבריו דדוק' בתבשיל או צלי שידעינן בודאי שפוגם בו החמץ והוי נ"ט לפגם משא"כ בסתם לא הוי נ"ט ל"פ וכ' עוד המ"א בשם המרדכי פ"ב דפסחים דחיטים בבאר הוי נ"ט ל"פ ובפ"י דתרומות אי' דשעורים הוי נ"ט ל"פ בביר וכן הוא בירושלמי פ' כל שעה וכ' עוד דעיסה חמץ שנפלה לבאר ספק נ"ט לשבח או לפגם ומסתמא נ"ט לפגם עכ"ל המ"א ובהא דחטים בבאר הוי נ"ט ל"פ אין זה ברור כמבואר ג"כ בסי' תס"ז סעיף י"ב מדברי המחבר שיש מי שאוסר בנמצא חטה במים אף שהמחבר פסק בפשיטות להתיר בנ"ט ל"פ תוך הפסח כמבואר בסעיף י' חטה שנמצא' וכו' וכן הדין חטה שנמצאת בע"פ במצה אפוי בטילה בס' אפי' לא הסירה אך שנתקררה קודם הפסח מותר לאכול המצה ויסיר החטה משם אף בפסח (עטרת זקנים בשם הב"ח):

יג

אם היד סולדת בו משמע דבצונן אין לאסור ולקמן סי' תס"ז מבואר דאף בצונן יש לאסור עיין במ"א שמחלק בין שם לכאן ועיין שם מה שהעליתי להלכה וע"ל בסי' תנ"א סעיף א' מדין כ"ש ומ"ש שם

יד

אינו חוזר וניעור תוך הפסח ול"ד לחטה דלעיל סעיף ג' דאם חממו בעוד החטה בתוכו דשאני התם כיון שממשות החטה בעין שם כן תירצו האחרונים וכה"ג צריכין אנו לחלק קצת בדברי הטור דכאן ובסי' תס"ז פסק דלא אמרינן חוזר וניער ולעיל סי' תמ"ב פסק לדברי הרמב"ם בדין הטריאק"ה אף ע"פ שאין בו מן החמץ אלא כל שהוא הרי זה אסור לאכלו ואזיל לשיטתו דס"ל דאמרי' דחוזר וניער (כמ"ש הה"מ וכן מבואר לעיל סי' תמ"ב סעיף ד' בהג"ה) אלא נראה לי דשאני התם בטריאק"ה כיון שממשות החמץ בתוכו ואינו מתערב יפה דהוי כיבש וכ"כ בראש יוסף וע' עוד שם כמה חלוקים בדבריו דהטור מודה בטריאק"ה ואם כן קשה על הרב שכ' לעיל סי' תמ"ב סעיף ד' בהג"ה וז"ל ולקמן סי' תמ"ז מבואר דיש חולקים ומתירין והכי קי"ל עכ"ל. הלא מוכח להדיא מדברי הטור דאף דהחולקים כאן מודים בטריאק"ה ובאמת לפי מה שכתבתי לעיל סי' תמ"ב בשם הכל בו ובשם הראב"ד מוכח להדיא דהוא מתיר אפילו בטריאק"ה אך מה שהביא הרב ראיה מכאן אין ראיה כלל כי הטור וסייעתו דמתירין כאן מכל מקום סבורין דטריאק"ה לאיסור וצ"ע: לאסור במשהו כו' כתב פ"ח על א"ח מעשה שנמצאת חלה א' של בצק בתוך הסל שהיו נותנין המצות אפויות ביציאתן מן התנור והוריקו הסל ולא נודע באיזה המצות נגע הבצק ופסקתי דחד בתרי בטל כיון שהיה התערובות קודם פסח בשם הר"י בנימין ויפה הורה למ"ד דאינו חוזר וניעור ומותר לחמם המצות בפסח לכ"ע כיון דליכא אלא טעמא בעלמא ומיהו כל המצות שידוע שנגעו בבצק צריכין קליפה לפי שאין ביטול לאיסור הידוע עכ"ל (וכן כ' בתשו' הגרשוני סי' צ"ט):

טו

ויש חולקים והא דחמץ משש ולמעלה בטל בס' היינו לאכלו קודם פסח או לח בלח או שמסיר ממנו ממשות האיסור לפי דעת הרב בהגה:

טז

בכל התערובת שהוא לח בלח וכתבו האחרונים דאפי' לכתחלה מותר להרבות עליו ולבטלו קודם פסח כיון שאז שעת היתר ועיין בב"ח סי' תנ"ג ובשכ"ג לשם וע"ל סי' תנ"א אי אמרינן גבי חמץ כיון דשמו עליו כשעת איסור דמי או לא ע"ש:

יז

כגון פת שנפל ליין. משמעות הרשב"א שם קצת דאפילו סינון לא מהני הכא וכ"פ הט"ז וצ"ל דל"ד למאי שנתבאר בי"ד סי' ק"ד לענין עכברא בשכרא דמועיל סינון בבגד אם אינו דבר עב רק צלול יע"ש משום דהתם אף אם מיעוט נכנס עם הסינון נתבטלו ולא פוגע בממשות של שרץ משא"כ הכא דחמץ בפסח משהו ואולי יכנס משהו עם הסינון אכן הב"ח בסי' תמ"ב והמ"א בשם הש"ך פסק דמועיל סינון קודס פסח ביין דהכא וכן נ"ל עיקר דאף אם רצונו לומר דאף ע"י סינון היטב נכנס מעט חמץ מ"מ כיון שהיא דק כל כך ומתערב א"כ הוה לח בלח דאינו חוזר וניעור ע' בתשו' מהרי"ל סי' צ"ט שפסק דאף אם נתערב מעט שכר קודם פסח לתוך היין חוזר וניעור תוך הפסח וזה אינו לפי הכרעת הרב לח בלח אינו חוזר וניעור וקמח בקמח אי מקרי לח בלח ע"ל סי' ת"ל ולקמן סי' תצ"ג ע"ש. ואם שאב זוהמא של מי דבש בנפה חמוצה שרי דהוה לח בלח שו"ת ב"ח סי' ק"ז:

יח

אסור בפסח. דהיינו לשתותו אבל מותר בהנאה מכ"ש דמותר לקיימו כן מבואר בתשו' הרשב"א סי' קע"ד ובת"ח סי' קי"ג כ' ג"כ כל מה שמותר להשהות מותר ליהנות ממנו ע"ש:

יט

מותר לאכלם בפסח. דאף אם היה בו מעט חמץ כבר נתבטל קודם פסח כ"כ הטור בשם רש"י וכ"כ בתשו' מהר"מ ב"ב סי' קס"ב וקס"ג ושס"ב ובתמים דעים סי' ל"ו ועוד הרבה פוסקים דסוברים כן עיין בב"י והא דאין חוששין שנמלחו בכלי חמץ ב"י ואין במה שבתוך הכלי לבטל פליטת הכלי י"ל לפי שאין מליחה לכלים להפליט גם סתם כלי אינו ב"י ונטל"פ שרי קודם פסח א"נ והוא עיקר דרש"י אזיל לשיטתו דמבואר להדיא מתוך דבריו בפ' כל שעה (פסחים דף ל' ע"א) ד"ה ליעבד להו ובתוספת שם ד"ה לשהינו דפליטת כלים בגבי חמץ חשיב משהו שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד א"כ שפיר מתבטל קודם פסח וכ"כ בתשו' מהר"מ ב"ב סי' ק"ן להדיא ובתמים דעים שם וזה נראה ג"כ כוונת בעל העיטור הובא בטור סי' זה שכ' על גיעול היוצא מדופני כלי קודם פסח בטל הוא ובחנם מדחיק הב"י לפרש דברי העיטור ורש"י בפנים שונים שאין מתישב כלל בלשונם גם הט"ז ס"ס זה מדחיק לתרץ דברי העיטור ואשתמיטת' להם דעת הפוסקים בזה ולענין דינא לפי הכרעת הרב דבדיעבד יש להתיר מכל מקום אם ידענו שנמלחו אלו תוך כלים שנשתמשו בו חמץ הרבה תוך מע"ל בשפע כמו חביות של שכר או יין שרף ומחבת שמטגנין בו מיני קמחים וכה"ג נאסר מה שנשתמשו בו אף בדיעבד תוך מע"ל ע"י בישול וכן ע"י כבישה אף בדיעבד אלא דע"י כבישה אי אפשר לאסור קודם פסח משום דברגע שנגמר הכבישה אז הוא נ"ט לפגם כיון שנותן המאכלים תוך הכלי זה אחר זה דהיינו החמץ שנשתמש בו תחלה ממילא סוף מע"ל למאכל שני כבר הוא אחר מע"ל למאכל חמץ שנשתמשו בו אם לא שנתן המאכל שני בעוד שהמאכל חמץ בתוכו או שהמאכל שני הוא דבר מלוח הרבה או שאר דבר חריף דמשוי ליה לשבח מה שבלוע תוך הכלי גם המלח מבליע תוך הכלי מע"ל ואינו נפגם הבלוע ראשון שבתוכו וכן העלתי בספרי מנחת יעקב כלל ג' סק"ז וכלל י"ב ס"ק י"ד וע"ש בסולת למנחה מ"ש שם וכן משמע כאן מדברי קצת אחרונים דלא כע"ש ששגג בזה גם בפר"ח ריש סי' ק"י דרך בדרך זה והניח דברי הט"ז בקושיא שדבריו בעצמם סותרים ואלו ראה מ"ש שם לא היה חולק. והמ"א כתב להחמיר בחמץ אף ע"י כבישה בציר כדי שירתיח ודלא כש"ך עכ"ל ולע"ד אין להחמיר בדעבד מה שנעשה קודם פסח וכמ"ש בספרי מ"י כלל י"ב ס"ק י"ד אך בכבישה ממש ובכלים שנשתמשו בו בשפע חמץ הרבה תוך מע"ל וכמ"ש יש לאסור אף דעבד דבזה אף המתירין מודו כמבואר להדיא בתשובת מהר"מ ב"ב סי' ק"ץ ובתמים דעים סי' ל"ו ועיקר דין הכבישה ע' ביו"ד סי' ק"ה ובספרי מ"י כלל ך"ב:

כ

השרויים במים בפסח. משמע דדוקא דתרתי בעי' ששרוי תוך הפסח ובכלי חמץ דאז חיישי' לפליטות כלי וצונן משא"כ קודם פסח אפי' בכלי חמץ או תוך הפסח בתוך כלי של י"ט פשיטא דשרי דאם רצינו לחוש לפירור חמץ שבתוך המלח בחוזר וניעור א"כ מה לי אם שרה קצת או לא ויותר נבלע ע"י רתיחת מליחה משריה קצת וכן פשוט בב"י ושאר אחרונים דלא כמשמעות הלבוש דאף בכלי י"ט יש לאסור וכ"כ בתשובת מהרי"ט חלק א"ח סי' א' ולע"ד עיקר כמ"ש ודוק:

כא

גבינות ודגים ובשר יבש וכן בשר מלוח מחדש ושאר מיני מלוחים וכבישים כגון אוגארק"ס וכרוב פרוס שקורין בל"א קומפש"ט ולי"מינש אם לא נזהרו לבדוקי המלח מחמץ בשעת עשייתו נזהרים שלא לאכלו בפסח חוץ מביום האחרון של פסח וע"ל סי' תס"ז:

כב

אם הדיח הבשר. יבש או אפי' מליח מחדש הרבה ממלח שלא נבדק שדרכו להדיח וכן דגים יבשים אבל דגים לחים מלוחים לא נהגו להקל לכתחלה כיון שאין דרכן בהדחה חיישינן שמא ישכח וגיסי הרב בסא"ז כתב דאפשר להקל במה שקורין לקסי"ן בל"א דדרכו בהדחה ומ"מ לא נהגו להקל בשום מין דגים מלוחים לאכלם תוך פסח חוץ מי"ט אחרון ובדעבד או בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט הכל שרי (אחרונים) וע' בשו"ת ב"ח ס"ס קכ"ג דאוסר בשר מלוח אפי' ע"י הדחה ג' פעמים יע"ש וכ"כ מהרש"ל קבלנו שלא לשרות בשר מלוח:

כג

ג"פ קודם פסח. דהיינו על ידי שריי' קצת ולא בהעברה בעלמא ויש לשרותו בנהר או בכלי פסח ע"י מים מחולפים ג"פ אבל לא בכלי חמץ לכתחלה (אחרונים) והכי נהיגין לשרות דוקא אף שבמ"א ס"ק י"ז כתב דמשמע מתשובת מהרי"ט סימן א' גבי דגים מלוחים דהדחה עדיף משריה לא העתיק יפה לשונו כי שם לא הקפיד רק שלא לשרותו תוך הפסח אבל קודם פסח אין לחוש כלל ויש לשרותו דוקא כמשמעות אחרונים ומנהג יפה לשרותו בנהר:

כד

קודם פסח. אבל תוך הפסח אין לשרותו ובדיעבד אין להחמור. ומהרי"ל כתב דאם לא הדיח קודם פסח ידיח אף לכתחלה בי"ט ואפשר אף בכלי חמץ אם לא שנכבש שם מע"ל ועמ"ש לעיל סי' ק"ט:

כה

ובכרכשות אינו מועיל הדחה. למולייתא שבפנים ומה"ט בגבינה לא מהני הדחה כמו בכרכשות וכתב הט"ז ואם היה הבשר יבש תוך החדר שמנהילין שם קמח לא מהני הדחה עכ"ל ויש להזהיר שלא לנהל קמחא דפסחא סמוך למאכלים ומשקים או כלים של פסח מקום שאבק הקמח יכול להגיע: וכתב בתשובת חוט השני סי' נ"ה אפי' בשר יבש שנמלח וחתכו תוך המלח בסכין שום אפי' אינו מקונח וחתכו אותה דק דק ושמו אותם על בשר למיהב בה טעמא וריחא מ"מ יש להתיר הבשר ע"י הדחה כמו שאר בשר יבש:

כו

ובדיעבד אין להחמיר. פי' אם כבר בשל אותם אין להשליכם לאיבוד אם אי אפשר לקיימם עד אחר פסח וכ"ש שאינם אוסרין תערובתן אפי' פחות מס' כיון שהוא רק חשש ספק משהו דרבנן ולדעת קצת פוסקים לא אמרינן בחמץ דחוזר וניער וכן בשעת הדחק או במקום מניעת שמחת י"ט דהוה כדיעבד ואם יש שום בטבחות שנחתכו בסכין חמץ כתב המ"א אף בדעבד אוסר:

כז

אסור מדינא. והיינו באכילה אבל ודאי דמותר בהנאה והוא פשוט וכן משמע מלשון הגהות מיימוני ובב"י ושאר אחרונים והוא פשוט דלא כמשמע בתשו' שער אפרים סי' ה' לאסור אף בהנאה מה שנתבשל בכלי חמץ (ועמ"ש לעיל ריש סי' תמ"ב) ומה שהביא שם וראיה ממהרי"ל שלא להדליק בשמנים העשוין ממיני קטניות משום חשש חימוץ היינו מטעם חשש שמא יפלו מהן לתוך המאכל גם בזה לא ק"ל כוותיה ומותר להדליק בשמניהן כמבואר לקמן סי' תנ"ג וע"ש במ"א ס"ק ב' ובאמת מהרי"ל לפי מנהג מדינתו בלאו הכי מחמיר בענין ההדלקה בפמוטות על השלחן מטעם שכת' שם בהל' פסח והגעלה לפי שדרכם לבשל ולטגן כל השנה עם שמניהם ומותר טגניהון נותן תוך הפמוטות על כן הוי הפמוטות כשאר כלי חמץ והוצרך לקנות חדשים או ללבנם דוקא והגעלה לא מהני להו אף בכלי מתכות לפי שא"א לנקרן היטב מבפנים משא"כ במקומות שאין דרכם בכך לא נהגו להחמיר בענין ההדלקה רק מנקרין הפמוטות וגם בשומן זו מותר להדליק דאף אם יפול שום דבר לתוך המאכל הלא אינו אוסר התערובת במשהו היא גופא חומרא וחששא רחוקה היא דהא הוי נ"ט בנ"ט וסתם כלי אינו ב"י והבו דלא נוסיף עלה:

כח

אם לא היו נזהרין. משמע דכל שלא היה נזהר אף שעכשיו אומר ברי לי שלא בא לתוכו חמץ והתיכו בכלי שאינו ב"י לא מהני משום מילתא דלא רמיא עלה דאינשי לאו אדעתיה כמ"ש הסמ"ק וכן הוא הסכמת האחרונים וכ"כ בתשובת חוט השני סימן נ"ה בתשובת צ"צ סי' ס"ד וס"ה שזה דעת הרב כאן דלא כע"ש שכת' שדעת הרב אינו כן ולא דק:

כט

ושלא התיכו אותו בכלי חמץ. ואין להתיר מטעם נ"ט בר נ"ט גם סתם כלי אינו בן יומו משום חומרא דחמץ ושמו עליו ע"ל סי' תנ"א. ואע"ג ולקמן סי' תנ"ב משמע דמותר נ"ט בר נ"ט בחמץ שאני התם כמ"ש שם:

ל

וכן כל דבר שמבשלין בכלי חמץ. ובתשובת מהרי"ט חלק א' סי' א' כתב גם הגהות מיימוני לא מיירי אלא בשומן מהותך אף שאומר ברי לי שלא היתה ב"י אסור היינו דדוקא בשומן שדרכם בכך כל השנה שמקבצין השומן מהותך מן התבשיל לימות החורף ולפעמים אחר הטיגון נשאר שומן במחבת ומחזירין לשאר שומן ולפי שדרכן בכך לתת מכלי ב"י לכן לא מהני ברי לי אבל בשאר כלים אמרינן סתם כלים אינם בני יומן עכ"ל ובשכ"ג מסכים עמו אכן משמעות הרב וב"י ושאר אחרונים לא משמע כן וכן משמע בכל בו דף מ"ט ע"א:

לא

או מרקחת. וכת' הב"י דאם דרך בני אותו מקום לבשל מרקחת בכלים מיוחדים וגם כף מיוחד לנער בו הוי כאומר ברי לי ובתשובת צ"צ סי' ס"ד כתב דאם בשעת ההתכת השומן מכווין לשום דבר ומכוין עצמו להתיכו בכלי חדש או אינו ב"י דוקא אף שלא התיכו לשם פסח מהני עכ"ל וכן נ"ל אף שבסי' ס"ה שם מפקפק על זה אין דבריו מוכרח להחמיר כ"כ בדינים אלו:

לב

אם נתערב משהו. משמע דפחות מס' אין להקל תוך הפסח ובמקום הפסד מרובה וכה"ג יש להקל בכל ענין ע' במ"א ולענין מי דבש ע' מ"ש לעיל סי' תמ"ב סעיף ז' שם ובמ"א בסי' זה ס"ק ך"ה דאין לשתות המי דבש הנעשה בכלי שעושין בו יין שרף כל השנה:

לג

יש בו פירורי לחם לפמ"ש לעיל ס"ק י"ז א"כ היה מועיל סינון קודם פסח בחומץ וכן בשומן ויין מבושל דלעיל אם היה נזהר מכלי ב"י אך ורק שלא היה נזהר מפירורין היה מועיל בו סינון וטוב לסנן שלשים יום קודם פסח:

לד

שלא למלאות מן היין וחומץ כו'. ואם היה כלי מורק ושוטף שרי מ"א בשם מהרי"ל. וע' במ"א שמסיק בחומץ דהוי דבר חריף דלא הוה נ"ט בר נ"ט ולכן אם עמד בכלי חמץ ב"י ושהה בתוכו כדי שיתנהו על האור וירתיח אסור מדינא כמ"ש בי"ד סי' ק"ה ואף שבש"כ כתב שם דגם בחומץ בעינן מע"ל אין להקל וכו' עכ"ל הנה מה שהשיג על הש"כ בי"ד אין דבריו מוכרחים כלל ודברי הש"כ שם ברורים ועשיתי סמוכות לדבריו בספרי מ"י כלל ך"ב ס"ק י"ד אלא שדבריו בעצמו תמוהים דלמה הוצרך כלי בן יומו כיון שהוא דבר חריף ודבר חריף משוי לשבח אפי' באינו ב"י כמבואר פשוט בפוסקים ובמ"א עצמו בסי' זה כמה פעמים וצ"ע ואם ממלאין החומץ היין שנתערב בתוכו צוקר כמו שדרך לערב כל השנה כתב גיסי הרב בסא"ז לאסור ומכל מקום נ"ל דע"י סינון קודם פסח מותר כדלעיל ס"ק ך"ה. ועוד דצוקר עצמו הוא רק חשש חומרא בעלמא ע"ל סי' תס"ז: כתב בתשובת צ"צ סי' פ"ו דאסור ליתן לתוך היין חלב בהמה וחלב חטה כדי שיהא לבן וצלול דשמא ישתה עם בשר או ישתה בפסח ואע"פ שנתבטל בס' מ"מ ה"ל מבטל איסור לכתחילה ועוד שמא ישאר קצת מחלב חטה בעין עכ"ל. והמ"א השיג עליו דלא הוי מבטל איסור לכתחלה כיון דאין כוונתו אלא לתקן היין וכ"כ בי"ד סי' פ"ד גבי דבש עכ"ל. והסכים עמו פ"ח א"ח סי' תס"ז ס"ח: הנה כבר ישבתי קושיא זו בספרי מנחת יעקב כלל ס' ס"ק א' וישבתי שם דבריו הטיב בזה ע"ש וכתבתי שם שיש חששות לאיסור ביין זו ע"ש:

לה

ואסור לשתותו. אבל לקיימו מותר כיון שעבר עליו שלשים יום כדלעיל סי' תמ"ב גבי דיבוק ניירות ועיין ס"ק ל"ו ובמ"א סק"ל:

לו

ואם נתנוהו קודם לכן כבר נתייבש ואינו נ"ט דהוי חמץ נוקשה וכ"ש שמותר לקיימו בתוך ביתו ואע"ג דלעיל בסי' תמ"ב בדיבוק ניירות פסק הרב דמותר לדבק תוך ל' יום לפסח כלשון הסמ"ג היינו משום דהתם הוא רק לענין לקיימו מה שאין כן כאן שיש חשש שיתן טעם תוך היין על כן מחמירין טפי ובעינן נתייבש גמור וכן משמע מדברי מהרא"י בת"ה סי' ק"ד ובפסקיו סי' קמ"ט דיש לחלק כה"ג ולכן פסק שם לענין דיבוק ניירות סגי בל' יום ולענין בצק שבחביות יש להחמיר טפי כדעת הס"ת ומרדכי והג"ה מיימוני כמבואר להדיא בדברי מהרא"י בהגה"ה ש"ד לדיני כחל הבאתי דבריו בספרי מ"י כלל ך"ט ס"ק ך"א ודלא כט"ז שהשיג בזה על הרב כאן שלא כדת ודברי הרב ברורים:

לז

חייב לבערו. אא"כ טחו בטיט וע"ל סי' תמ"ב:

לח

משום דאינו מפליט בצונן. פי' ביבש מה שאין כן בצונן לח וע"י שרייה חושש הרב לעיל בסעיף ה' להחמיר. ולדוך בתוכו אף שאינו ב"י אם הוא דבר חריף אסור כמבואר בי"ד סי' צ"ז וכן הסכמת האחרונים ומכל מקום אם נידך קודם פסח במדוכות שלנו שרוב תשמישן בתבלין ובשמים וכה"ג דליכא רק חשש לטעם משהו ונתבטל קודם פסח אפילו בכלי ב"י יש להתיר ועמ"ש בס"ק י"ט:

לט

אם היה הכלי נקי. אף שהוא ב"י כיון דבוסר לא מיקרו דבר חריף להפליט בצונן לדעת הרב וכן מצאתי באו"ה כלל י"ב דין וי"ו שכת' וזה לשונו בוסר שנידך במדוך של חמץ הוי כצונן ואינו מפליט ממדוך אף על פי שנחשב כרותח מצד חימוצו להתבלע מכל מקום להפליט נחשב כצונן עכ"ל. אכן הט"ז הבין דדעת הרב דבוסר מקרי דבר חריף גמור ומתמיה על הרב שמתיר אם חתכו בסכין נקי ולדבריו קשה למה אינו מתמי' על דין מדוכה שפסק המחבר והרב דאינו אסור אף בנעשה תוך הפסח אם היה נקי ובאמת קי"ל דעל ידי חוזק הדיכה דמוציא מכלי ביבש אם הוא דבר חריף כמבואר בי"ד סי' צ"ה וצ"ו אבל באמת פשוט דדעת הרב כמ"ש שבוסר לא מיקרי לענין זה דבר חריף ועיקר דין הסכין שכת' הרב המוצא דין הוא ממהרי"ל ושם קאי לענין דג שקורין סחלמ"א שהוא עדיין אינו מלוח ש"מ דהרב בהג"ה זו לא מיירי מדבר חריף ועיין במ"א שהניח בצ"ע אי בוסר מקרי דבר חריף או לא ועיין בס"ק ל"ח:

מ

בסכין של חמץ. וכתב הרא"ש בתשובה כלל ך"ד סי' ו' דבצל שחתכו בסכין שגררו בצק מן העריבה והסכין היה נקי מותר בפסח כיון שאותו סכין לא שמשו בחמין וצונן לא מבליע ולא מפליט עכ"ל: תוך הפסח וכו' אבל קודם פסח שרי ע"י הדחה מ"א:

מא

ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו. אע"ג דבצונן סגי בהדח' או גריד' צ"ל דשאני בוסר דהוי חריף קצת ועוד דחיישי' שמא ישכח לאכלו בלא הדחה. וכן נ"ל לדעת מהרי"ל שמיירי בצונן גמור שאינו חריף שכ' וז"ל אמר מהרי"ל שאין נראה בעיניו היתר גמור לאכול הדג סחלמא (ולאחר שמולחין אותן קורין בל"א לאקסין) בפסח מפני שחותכין אותם בסכיניהם דחותכין בהן פתן עכ"ל הרי דמיירי מדבר שאינו חריף כלל ואפ"ה לא התיר ע"י הדחה או גרירה קצת אלא ודאי מטעם שכתבתי ודוחק לומר דמהרי"ל מיירי אם כבר בישלו ולא הדיחו תחלה דלא ה"ל לסתום אלא לפרש. והמ"א כתב וז"ל אפשר דמהרי"ל לא החמיר אלא באותו דג שדרכו לחתוך בסכיניהם תמיד משא"כ באירע כן דרך מקרה בביתו שחתך בסכין חמץ דבר צונן שאינו חריף מותר ע"י הדחה וכ"ש דסגי בגרירה עכ"ל וכן עיקר כי בלא"ה אין להחמיר בזה שהרי גם מהרי"ל לא אמר רק שאין היתר גמור אבל איסור' כולי האי נמי ליכא דאע"ג דסתם סכין אינו נקי היינו מן השומן כמבואר בספרי מנחת יעקב כלל ס"א דין ד' אבל אינו בחזקת מלוכלך מחמץ אבל אם נתערב וכו' היינו אם הדיחו הדבר ההוא תחלה קודם שנתערב מ"א יע"ש אין לחוש ולהחמיר ולאסור מספק אפי' פחות מס' מ"א:

מב

לחתכם בסכין חדש' אבל בסכין ישן אפי' הוא נקי ואינו ב"י אסור כיון שהו' דבר חריף ודוק' שנחתכו קודם שנתנו אותם לכבוש שאז הם עדיין בחריפתן או אפי' לאחר שכבשו ונתחמצו דאז ג"כ מקרי דבר חריף משא"כ בנחתכו לאחר שנתנו עליו מים קודם גמר כבישתן דאז לא מיקרי דבר חריף דמים מבטל חריפתן כמ"ש הטור ונלע"ד שזה ג"כ כוונת או"ה כלל ל"ח שכת' קודם כבישתן לא מקרי דבר חריף כשהן רטובים (פי' לחים כמו רטוב הוא לפני שמש דאיוב) ובחנם השיג הב"ח וט"ז ומ"א על האו"ה בזה וכן עיקר לדינא דאף אי נימא דכוונת האו"ה דקודם שנתנו כלל לכבישתן לא מיקרי דבר חריף כאשר הבינו מדבריו שאר אחרונים מ"מ הא מבואר שם באו"ה דין ט"ו דמ"מ המה חריפים יותר אפי' קודם שנכבשו מתפוחים והוא אזיל לשטתו שפסק דתפוחים לא מקרי דבר חריף ואנן לא קי"ל כוותיה בזה כמבואר בי"ד סי' צ"ו ובספרי מ"י כלל ס"א ס"ק י"ז דיש להחמיר א"כ ה"ה כאן ומה שקשה מכאן על הי"ד סי' צ"ו האריכו האחרונים בזה ועמ"ש שם בספרי ס"ק ך"ו:

מג

אם אינו ב"י מותר כיון דבשעת כבישתן נותנין בהן מים בטל חורפייהו ולא שייך תו לומר מחליא ליה עכ"ל הטור וכוונתו ע"ד שכתבתי בס"ק מ"ב לדעת האו"ה ונרא' דה"ק כיון דבשעת כבישתן נותנין בהן מים ונתבטל החריפות א"כ מה שמקבל הטעם מכלי הוי לפגם אע"ג דלבסוף אחר שנכבשו ונתחמצו נעשה דבר חריף מ"מ לא אמרינן תו מחליא ליה כיון שבשעת עיקר קבלת טעמו לא היה דבר חריף והוא מדוקדק קצת בלשון הטור במ"ש לא אמרינן תו כו' וק"ל וכל זה כשהקדרה אינו ב"י אבל אם הוה ב"י נאסר אע"ג דלא נעש' כבוש עד אחר מע"ל דאז נ"ט לפגם וכמ"ש לעיל ס"ס קי"ט מכח חריפתן קצת יש לחוש יותר כמ"ש בספרי מ"י כלל ג' ס"ק ז' ודלא כע"ש ששגג בזה ע"ש. ועיין במ"א שכת' חלוקי דינים ולא רציתי להעתיק' לפי שלע"ד אם כבשו אותן בקדירה ב"י בכל עיין אע"פ שאסור לאכלו מותר לקיימו ואינו אוסר תערובתן כאשר נתבאר לעיל בסעיף ה' בדברים המתבשלים בכליהם ועיין מ"ש שם:

מד

אפי' באלף לא בטיל. כיון דלח איסורו במשהו גם ביבש החמירו כן העליתי בספרי מ"י כלל ל"ט ס"ק ט"ז שזה הטעם הוא עיקר להלכ' ולא מטעם דשיל"מ כדעת הנקודת כסף וגם האחרונים כוונו לדעתי בזה והשיגו עליו יע"ש שכתבתי כמה דברים ששגגו האחרונים בזה ולדינא העלתי שם דעיקר כדעה ראשונ' שהובא בש"ע בסתם דיבש ביבש לא בטיל וכן הסכמת האחרונים ואין חילוק בין מין במינו למין בשאינו מינו וע"ל סק"ג אי מותר למכור לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו ומשש שעו' ולמעל' בטל יבש ביבש כשאר איסורים אם אינו חוזר וניעור כדלעיל. וכלי חמץ שנתער' בכלי פסח אין להקל ולבטלם ברוב כיון שגם בשאר איסורים י"א ראינו בטיל מטעם דיל"מ בהגעל' (משא"כ בכלי חרס) כמ"ש מהרי"ל סי' קצ"ד וכן כת' המ"א וזה כוונת הב"ח אלא שטעות דמוכח יש בדבריו במ"ש די"א דחמץ וכו' צ"ל די"א דכלי' ודלא כמ"א שלא הרגיש בזה והוא פשוט וכת' גיסי הרב בסא"ז דחתיכ' שנאס' במשהו בטיל חד בתרי אפי' תוך הפסח עכ"ל ועמ"ש לעיל סקי"ט לענין כלים וצ"ע:

מה

מותר גם בפסח. ולדע' זו אפי' בפחות מס' מותר וכ"כ במנחת כהן ספר תערוב' דף ע"ד ע"ב:

מו

ויש מחמירין. ודוקא שאינו נפסד לגמרי אבל אי נפסד כ"כ עד שיהיה כעפרא בעלמא אין בה איסור כלל ב"י בשם הרשב"א ואפשר אע"ג שנפסד אחר זמן איסורו דאסור לקיימו בתוך ביתו שאסור בהנאה אף עפרה כמבואר לעיל סי' תמ"ב ותמ"ה מ"מ זו לא מקרי הנאה דאדרבה מפסיד המאכל ועמ"ש לעיל סי' תמ"ב ס"י בדין הדיו וע"ש.

מז

שנתערבו קודם פסח. דהיינו בענין שלא היה עובר בב"י וב"י וכמ"ש לעיל ר"ס תמ"ב ואף בדבר שאסור להשהותו מדרבנן מ"מ מותר לערבו קודם פסח כדי להשהותו ולא מקרי מבטל איסור לכתחילה וכמ"ש לעיל סקט"ז ובסי' תמ"ב ס"ק י"ח וכן הוא הסכמת אחרונים משא"כ בערבו במזיד לאחר פסח וכ"ש תוך הפסח דהוי כמבטל איסור לכתחלה דאסור אפי' באיסור דרבנן כמבואר בי"ד:

מח

בין שנתערב בפסח. אע"ג דבפסח אפי' תערובת משהו צריך לשרפו כדלעיל ר"ס זה מ"מ אם עבר ושהה אפילו במזיד כיון שאין עוברין עליה מדאורייתא בב"י מותר לאחר פסח בזה אפי' באכילה ומה"ט מקרי לדעת פוסקים חמץ דבר שיל"מ אף שצריך לשרפו מ"מ כיון שאם עבר ושהה תערובתו מותר מקרי דשיל"מ וע' בספרי מ"י כלל ע"ד מ"ש עוד בזה:

מט

בטל בס'. כתב המ"א זה הוא לדעת הטור משא"כ לדעת שאר פוסקים לאחר פסח אפילו מין בשאינו מינו ברובא בעלמא בטל וכן משמעות הש"ס עיין דבריו באורך ובאמת מסוגיא דש"ס אין ראיה מוכרח' כ"כ גם מדברי הרא"ש פרק כל שעה נראה שמדמה זה לתערובתו קודם פסח והתם ששים בעינן אך בהפסד מרובה ראוי לסמוך על משמעות הרבה גדולי פוסקים בחמץ שלאחר הפסח שנתערב אפי' בפחות מס' ואם האיסור הוא דבר המעמיד וכה"ג עמ"ש לעיל בסי' תמ"ב ס"ק ט"ז באורך:

נ

ובפחות מס'. אבל רוב עכ"פ בעינן:

נא

בהשלכת הנאת האסור ומותר אף באכילה בנתערב לאחר פסח משא"כ בשנתערב קודם פסח דאסור באכילה מ"א וע"ל ר"ס תמ"ב:

נב

חמץ נוקשה ואם נתערב תוך הפסח עמ"ש לעיל ס"ק י"א וע"ל סי' תמ"ב:

נג

אינו אסור בהנא' אחר הפסח אבל באכיל' אסור אם הוא בעיניה כן הוא במוצא הדין שבב"י בשם הריב"ש סי' ג' להדי' ודלא כמו שכ' מסבר' דנפשיה דאף באכילה מותר אלא דלא נקט אכילה לפי שאינו ראוי לאכילה ולא עיין בשורש ומקור דין וע' בספרי תורת השלמי' שאלה ו' ע"ש: