א
דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים:
חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר אפילו באכילה:
ב
אם עכו"ם מביא לישראל דורון חמץ ביום ח' של פסח לא יקבלנו הישראל וגם לא יהא ניכר מתוך מעשיו שחפץ בו וטוב שיאמר שאינו רוצה שיקנה לו רשותו:
ג
חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה אפי' הניחו שוגג או אנוס ואם מכרו או נתנו לעכו"ם שמחוץ לבית קודם הפסח אע"פ שהישראל מכירו לעכו"ם ויודע שלא יגע בו כלל אלא ישמרנו לו עד לאחר הפסח ויחזור ויתננו לו מותר ובלבד שיתננו לו מתנה גמורה בלי שום תנאי או שימכרנו לו מכירה גמורה בדבר מועט אבל מתנה על מנת להחזיר לא מהני:
ד
רשאי ישראל לומר לעכו"ם בשעה חמישית או קודם עד שאתה לוקח חמץ במנה קח במאתים שמא אצטרך ואקחנו ממך אחר הפסח אבל לא ימכור לו ולא יתן לו על תנאי ואם עשה כן הרי זה עובר בבל יראה ובל ימצא:
ה
חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור אע"פ שביטלו:
ו
אסור להאכיל חמצו בפסח אפילו לבהמת אחרים או של הפקר:
ז
אסור ליתן בהמתו לעכו"ם להאכילה בימי הפסח אם הוא יודע שמאכיל אותה פסולת שעורים שהוא חמץ:
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
אם עכו"ם מביא כו' ובאם קבלו העכו"ם שלא בפני ישראל מותר לאחר הפסח משום דהיתירא ניחא לי' למיקני ולא אסור' ה"כ לא הי' דעת הישראל לקנות חמץ בפסח עד לאחר יום טוב (תשו' הרשב"א):
ב
וטוב שיאמר כו'. דמצד הדין אפילו בלא אמירה שרי דהתירא ניחא ליה למקני רשותא ולא אסורא כדאמרינן בב"מ:
ג
לעכו"ם שמחוץ לבית כו' דבר זה ודאי אין לו טעם וריח דטפי גרע מה שהחמץ בביתו ותו דבת"ה לא כתו' שמחוץ לבית משמע דעל החמץ אמר שיהיה חוץ לבית ובעכו"ם לא איכפת לן אפי' אם הוא בבית משרת שלו שהרי בסמוך מתיר אפילו מכיר אותו ורגיל בו כל זה כתבתי לדעת ב"י בשם ת"ה אבל עיקרא דמלתא משמע בגמרא דף ו' יחד לו בית לחמצו של עכו"ם אינו זקוק לבער ש"מ אפילו בבית ישראל מהני ביחד לו קרן זוית אלא דגם ת"ה לא בא למעט יחד לו קרן זוית דזה קרוי נמי חוץ לבית ישראל ופשוט הוא שהחמץ יהא מונח במקום שיכול הגוי ליכנס שם בעצמו כ"ש שלא יסגרנו במסגרת ודבר פשוט שאין למכור החמץ למומר דאף ע"פ שחטא ישראל הוא ואם מכרו החמץ אסור אחר הפסח אלא אם כן החליף המומר החמץ עם העכו"ם אחר ואז מותר כדאיתא בגמרא פ' קמא דחולין חמץ של עוברי עבירה מותר אחר הפסח מפני שהן מחליפין ע"כ:
באר היטב אורח חיים
תמ״ח
א
עכו"ם. נ"ל דמי שיש לו שותפות עם העכו"ם בחמץ ועבר עליו פסח אף דחציה שהוא של ישראל נאסר בהנאה מ"מ כשחולק אחר פסח עם העכו"ם חלקו של עכו"ם (הואיל ואחר פסח אינו אלא מדרבנן אמרינן יש ברירה) מותר בהנאה. ובאכילה צריך עיון ח"י ע"ש: גר שמת והניח חמץ ועבר עליו פסח כל הקודם אחר הפסח וזכה בה (דכשמת נעשה הפקר ואין מי שזכה בו לעבור עליו) מותרת לו. ח"י ע"ש:
ב
עכו"ם. כתב בה"י בי"ד סי' קל"ב נשאלתי על ישראל אחד שהיה לו ק"פ ברחיים של עכו"ם דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חול המועד של פסח וכאשר הגיע יום ז' של פסח הלך העכו"ם וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח לחם ואפה את הפת והביא את הפת לישראל תיכף אחר הפסח והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו"ם והעכו"ם ההוא יאכלנו או ימכרנו לעכו"ם ע"ש וכן הסכים הח"י וכתב דבסי' תמ"ט כתבתי דספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה וא"כ ה"ה הכא דהוי ספק עכ"פ שמא החליף העכו"ם. ולטעם זה אפשר ג"כ להקל אם גזל עכו"ם חמץ ישראל ועבר עליו פסח וצ"ע. ובתשובת חינוך בית יהודה סי' י"א הביא גם כן מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם הטחינה ומסיק שם דמותר אפילו באכילה מטעם דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן אפילו כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ קי"ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ס"ס המתהפך חדא שמא לא לתתו ואת"ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כל כך עד שנתחמץ ואת"ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ע"ש ועח"י אם לתתו גוים המשרתים בטחנן של ישראל ביום טוב אחרון של פסח כדי שיהיו מוכנים במי"ט לטחון מותר לערבם עם החטים אחרים ולטחון הכל ומוכרו לישראל. מהריק"ש בשם הרדב"ז וע' בפר"ח:
ג
דורון. אם עכו"ם נתן או מכר לישראל חטים וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ החמץ מותר לאחר הפסח כדין חמצו של עכו"ם וצ"ע. ח"י:
ד
אחרון. לרבותא נקיט יום טוב אחרון. (דבשאר ימים עובר עליו מדאורייתא) ואם הוא ביום טוב אחרון אז אין צריך לא כפיית כלי ולא מחיצת יו"ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט אבל אם הוא תוך פסח צריך כפיית כלי או מחיצת יו"ד כמ"ש לעיל סי' ת"מ. ונראה דהוא הדין אם שכח עכו"ם חמצו אצל ישראל גם כן דינו כמו בדורון דהכא. ח"י:
ה
יקבלנו. ואם עבר וקבלה אסור אף בהנאה אחר פסח. אע"ג דיו"ט אחרון דרבנן ומדאורייתא לא קעבר על בל יראה ובל ימצא אפילו הכי כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושלא לזלזל ביום טוב שני וצ"ע. ח"י:
ו
שיאמר. ואז אפי' הניחה העכו"ם בבית ישראל בי"ט ראשון שרי ומ"מ אם לא אמר הכי שרי מדינא אפי' היה בחצרו המשתמרת אינו קונה לו בע"כ דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. ואי גלי דעתא דניחא ליה שייך ביה זכייה (עיין תמ"ו ס"ג). ונ"ל דכל זה בדורון וכה"ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו"ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפי' שאינו רוצה לקבלו כדי שלא יתחייב באחריותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שעכו"ם אלם ויכופו לשלם ג"כ אסור. כמש"ל סי' ת"מ. ח"י:
ז
בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על ב"י עסי' תמ"ז סי"ב: (ואפי' לאחרים אסור פר"ח ועיין סימן תמ"ט):
ח
שמחוץ. אורחא דמילתא נקט ה"ה אפילו עכו"ם ששרוי בחצר אפי' הוא משרת שלו ט"ז. והיינו כשאין עבד כנעני שלו ח"י וכ"כ בשו"ת ש"א סי' ג' שאין למכור חמץ לשפחה הקנויה לישראל. וכתב הב"ח במקום טירחא יש להתיר למכור לעכו"ם כל חמץ שבחדר גם החדר עצמו (עיין ח"מ סי' קצ"ו ור"י) וצריך שיאמר לו אף שלא כתבתי לך שטר על מכירה זו אני מקנה לך בכסף לחוד וצריך למסור לו המפתח. ובזה בדיעבד אין לאסור כיון דבדיניהם הלוקח יוכל להחזיק בו אף בלי מפתח ח"י. גם יזהר שלא יניח שום חותם על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל העכו"ם ליכנס שם ואפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא. וכתב הח"י נ"ל דוקא אם עשה חותם קודם המכירה או בשעת המכירה דנמצא דאין כאן מכירה כלל אבל אם מכר מתחלה מכירה גמורה ואחר זמן מה נותן הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ"מ בדיעבד אין לאסור החמץ ע"ש ועיין שו"ת מ"ב בסי' נ"ט דבדיעבד קנה בכסף לחוד ואם העכו"ם שלח שלוחו ומשך קנה ג"כ ע"ש ואין להקל בזה מ"א ע"ש. כתב של"ה במקום שידוע בבירור שמנהג הסוחרים לקנות מטלטלין במסירת המפתח או שנתן כפו לחבירו או פשוט קונה ג"כ כאן ואז אין צריך למכור ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ ולא כההמון עם שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל עיין מ"א:
ט
ויתננו לו. ואם העכו"ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם אבל אסור לקנות ממנו ישראל אחר פסח ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים מ"ב סי' מ"ג עיין מ"א. ועיין יד אהרן. ראובן ועכו"ם שהיו שותפים ומכרו שניהם גם יחד חמץ לשמעון קודם פסח וקבלו המעות אבל עדיין לא משך שמעון החמץ מרשות השותפים ועבר עליו הפסח חייב שמעון לבערו. בני יעקב סי' ג' ועיין בת' נ"ש סל"ג ובח"י ס"ק י"ד ובפר"ח:
י
גמורה. ואפי' על ידי שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי בדבר שיחזור לה אח"כ. ח"י. אחד שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלום מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שיודע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה פסק בתשובת חינוך בית יהודה סי' י"ג דאסור החמץ של ישראל האחר יע"ש:
יא
מכירה. ומותר לומר לו הא לך חמץ זה ותן לי חמץ לאחר פסח כ"פ הגאון מהר"ש ז"ל א"ז. ואסור למכור חמצו למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא. ואם מכר כתב הט"ז דבהפ"מ י"ל למומר שיחליפנו עם עכו"ם אחר או ימכרנו לעכו"ם ומותר המעות לישראל: ומעשה באחד שהיה מחזיק בארנד"י בכפר שמכר י"ש שלו להפקיד שהיה מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היי"ש וקרוב היה שלא יציית הישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה. ט"ז ועיין שו"ת ח"י סי' מ"א. ומה"ט יש למנוע שלא לקנות מיד א"פ שכר או יי"ש אצל מומר לפי שהוא חמץ שעבר עליו פסח אע"ג דקי"ל חמצן של עוברי עבירה מותר מיד לא"פ מפני שהן מחליפין היינו בעובר לתיאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ בעובר להכעיס ועכשיו כולם מקרי עוברים להכעיס. ח"י:
יב
ל"מ. משום חומרא דחמץ. עמ"א ח"י:
יג
ואקחנו. ורשאי אפי' להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו ושיתן לו ריוח. ב"ח ואחרונים:
יד
ע"ת. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר פסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם א"ל ע"ת שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה. ט"ז ע"ש:
טו
שביטלו. אע"ג דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אע"פ שלא ביטלו כיון שעשה שלא כתחז"ל שלא ביער החמץ או מכר לעכו"ם. ואפי' הפקר גמור גם כן דינא הכי ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כה"ג לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר ק"פ או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ"פ בהנאה אחר פסח. ח"י ע"ש. כתב הר"ש הלוי חא"ח סי' י"ב דאם נתעכב ליהודי חמץ על הדרך שהוא בספינ' היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמוכרו אבל לא לאוכלו ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה עיין כנה"ג. וכתב המ"א ופשוט אפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ באחד מדרכי הקנין הנ"ל ואז קנה העכו"ם החמץ בכ"מ שהוא ע"ש. ע' שו"ת עה"ג ס"ק ה' ועח"י:
טז
בפסח. ה"ה אחר פסח בחמץ שעה"פ. ח"י:
יז
יודע. ובספק לא חיישינן. ובדיעבד שרי עח"י. דהכריע שמחויב להשליך דמי הנאת אכילתם לים המלח אם נתן בהמתו לגוי לגדלה ולחלק הולדות ביניהם מותר דגוי להנאת עצמו קא מכוין. תשובת פנים מאירות ס"י:
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
חשכה פסחים כ"א
ב
טור בשם אביו הרא"ש בפ"ב דפסחי'
ג
ה"ה אפי' ביום ראשון והא דנקט ביום אחרון לרבותא נקט דאפי' ביום אחרון שהוא מדרבנן לא יקבלנו מידו כ"כ הטור וכן הביא הב"י בשם הרשב"א
ד
משנה שם
ה
רמב"ם בפ"א
ו
התוס' כתבה הרא"ש בפ"ב דפסחים
ז
ב"י מדברי תרומת הדשן
ח
שם בתה"ד
ט
שם בתו' הנזכר
י
רמב"ם בפ"ד
יא
טור בשם הירושלמי ורא"ש בפ"ב דפסחים וכרבי יוחנן
יב
שם בשם הירושלמי
יג
אגודה
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
תמ״ח:א׳
א
ס"א מותר אפילו. ירושלמי שם הביאו הרא"ש שם וגמ' ל' א' פוקו זבינו כו' ושם ל"א ב' חנות של נכרים כו':
תמ״ח:ב׳
א
ס"ב לא כו' וגם כו' וטוב. דבע"כ אינו קונה רשותו כמ"ש בב"מ קי"ק א' טעמא דפנינהו כו' אבל ארישא אין שומעין לא פריך ואפילו בלא אמירה מסתמא ל"ק רשותו כמש"ש צ"ו ב דהיתירא ו' ושם ק"ב א' וחולין קל"ט א' כל היכא דאיהו כו' וז"ש וטוב ר"ל לרווחא דמילתא אבל אם מקבל ישראל אע"ג דאיסורא הוא קני ליה כמ"ש בע"א מ"ב א' דילמא מגבה לה כו' וז"ש לא כו' וכן רשותו כמ"ש בפ"ו דדמאי גר ועו"ג כו' ואם משבאו כו' וז"ש וגם לא כו' דרשות קונה מיד שחפץ בו כמיש בב"ב פ"ה א' ברשות לוקח כיון כו':
תמ״ח:ג׳
א
ס"ג אפילו הניחו. ר"ל דלא תימא דלא שייך קנסא לר"ש וראיה מישראל שהרהין אצל א"י שאסור אם לא א"ל מעכשיו שם ל"א. מ"מ:
ב
ואם מכרו כו'. תוספתא וירושלמי פ"ב הלכה ב':
ג
שמחוץ לבית. תה"ד ועמ"א ועמ"ש בסי' ת"נ סס"ה ומתורץ קושית ט"ז ועמש"ש:
ד
אע"פ כו'. שם ומביא ראיה ממ"ש בגיטין כ"ב בעי רמי ב"ח כו' ת"ש אף הוא כו' אלא כו' וע"ש רש"י ד"ה אלא לאו כו'.
ה
ובלבד כו'. תוספתא וירושלמי שם:
ו
בלי כו'. רמב"ם וכפי' על התוספתא מ"ש ובלבד כו':
ז
או שימכרנו כו'. כגי' מהר"ם ואגודה בתוספתא עד שאתה לוקח במאתים קח במנה ואני אחזור ואקנה ממך אחר הפסח ור"ל אפי' אומר לו שיקנה ממנו ביוקר ויתן לו ריוח מותר כיון שמוכר לו בלא הערמה ועב"ח:
ח
אבל מתנה. כפי' הגמרא בתוספתא הנ"ל ובלבד כו'. ואע"ג דבכ"מ מהני משום חומרא דחמץ. הג"מ:
תמ״ח:ד׳
א
ס"ד רשאי. תוספתא וירושלמי שם:
ב
אבל לא. כנ"ל:
תמ״ח:ה׳
א
ס"ה חמץ. ירושלמי בהפקירו וערא"ש ועמ"ש בסי' תל"ו ס"א בהג"ה:
תמ״ח:ו׳
א
ס"ו אסור להאכיל. ירושלמי פ"ב הלכה א' לא יאכיל חמץ היום אפי' לכלבים כו' מה אנן קיימין אם לכלבו ההן איסור הנייה אלא אפי' לכלב אחרים ר"ל של א"י זאת אומרת שאסור להאכילו לבהמת הפקר:
תמ״ח:ז׳
א
ס"ז אסור ליתן כו'. ודוקא בחמץ וכמ"ש בירושלמי הנ"ל אם לכלבו ההן איסור הנייה וע' תוס' פ"ב דפסחים כ"ב ב' ד"ה ואבר כו':
ביאור הלכה
תמ״ח:א׳
א
חמץ של עכו"ם – ואם היה באחריות ישראל נתבאר דינו בסימן ת"מ עיי"ש:
תמ״ח:ג׳
א
חמץ של ישראל – ובגזל חמץ ועבר עליו הפסח אם מותר החמץ לנגזל עיין בנודע ביהודה מה"ק או"ח סימן כ' שצידד להיתר והאחרונים חולקים עליו וכדבריהם מבואר בעיטור ה' ביעור חמץ דף קכ"ה וברמב"ן פ' כל שעה ובריטב"א ובמהר"ם חלאווה שם שכולם נסבו מסוגיא דהגוזל לאיסור אכולי עלמא וכבר יש מן האחרונים שהעירו מדברי הרמב"ן הנ"ל מיהו בגזל עכו"ם חמץ של ישראל ועבר עליו הפסח מצדד בא"ר להתיר והעתיקו בפמ"ג וכ"כ מהרי"ט אלגאזי:
ב
שעבר עליו הפסח – ובספק חמץ שעבר עליו הפסח יתבאר דינו לקמן סימן תמ"ט:
ג
אפילו הניחו שוגג או אנוס – עיין במ"ב. המחבר סתם ולא פירש אי מיירי שמחמת שוגג או אונס לא ביער וגם לא ביטל ומש"ה אסר אבל אם ביטל אף שלא בדק מחמת אונס מותר כיון שעכ"פ קיים עיקר הדין מדאורייתא או אפילו בביטל והניחו מלבער מחמת אונס נמי אסור ונחלקו בזה האחרונים עיין לקמן סעיף ה' לענין ביטל דלדעת המחמירים שם בבדק וביטל ומצא אחר הפסח כ"ש הכא שלא בדק כלל אף שהיה אנוס על זה אך לדעת המתירים שם בבדק וביטל י"ל דה"ה הכא אף שלא בדק מ"מ כיון שהיה אנוס בזה לא גרע מבדק וביטל ומצא אחר הפסח וכן מבואר בת' תורת השלמים ובא"ר ועיין בת' רעק"א סי' כ"ג ולדינא כבר כתבנו בסעיף ה' לסמוך אמקילין בהנאה במקום הפסד מרובה וה"ה הכא ועיין בספר שדה חמד שהאריך מאד בפרטי דינים אלו. ודע עוד דהאחרונים העתיקו תשובת רדב"ז בעובדא דלתתו נכרים המשרתים ברחיים של ישראל חטים של בעל הרחיים כדי שיהיו מוכנים לטחינה למחרת הפסח ופסק דמותר לערבם עם חטים אחרים ולטחון הכל ומוכרו לישראל ובפר"ח תמה ע"ז דאפי' בלא נתבקעו לפסק המחבר בסי' תס"ז דלמיכלינהו בעינייהו אסירי עכ"פ מעתה יש לאסור לטחנם בביטול ברוב לפי שאין מבטלין איסור לכתחלה והשיב עליו בספר מטה יהודה דכיון דביו"ט אחרון אין איסורו אלא מדרבנן וגם לתיתה דחיטים אינה אסורה מעיקר הדין אלא מחמת מנהג כדלקמן סי' תנ"ג ס"ה אין לאסור בזה משום מבטלין איסור לכתחלה ומסיים עוד דלא התיר הרדב"ז אלא למכור לאחר אבל לדידיה גופיה עכ"פ אסור דעכ"פ ביטל איסור לכתחלה וכדקיי"ל במבטל איסור דאסור לדידיה עיי"ש ואנו מצאנו תשובה זו ברדב"ז סי' אלף ט"ו ונעתיקנה בכאן בשלימות דכפי הנראה לא ראו שניהם בגוף התשובה. וז"ל שם אחר שכתב לשון השאלה והתרתי מכמה טעמים חדא שהביאו לי מהחטה במוצאי יו"ט וראיתי אותה שהיא יבשה ולא הגיעה לידי חימוץ ולא לידי בקוע ותו דהוי זמן איסורו דרבנן והוי איסורא דרבנן בזמן דרבנן ותו דטעמא דאיסורא משום קנסא והכא ליכא למקנסיה דאנוס היה ואי משום דעבר אבל יראה ובל ימצא ליתא דהא ביו"ט לא הוי אפשר לבערו ואי משום דהוי ליה לבטליה קודם שמחמיץ הרי לדעתו אין זה חמץ הלכך ליכא למקנסיה ותו כיון דלאחר זמנו אין איסורו אלא מדרבנן מבטלין אותו ברוב לכתחלה כקל שבאיסורין דהיינו תרומת חו"ל דמבטלין אותו ברוב לכתחלה ולפי הטעמים הללו התרתי לו לערבו מעט מעט עם שאר החטה ולמוכרו אפילו לישראל עכ"ל ופשוט דכונת הרדב"ז להתיר אפילו לעצמו ולפי שהעתיקו דבריו ולמוכרו לישראל והשמיטו תיבת אפילו הביאו למטה יהודה לומר דלעצמו אסור ואינו כן:
ד
ואם מכרו – עיין מ"ב שכתבנו דאם הניח חותם על החמץ בעת המכירה אף בדיעבד אסור ועיין בפמ"ג שמצדד דזה דוקא במכירה מועטת [היינו שמוכר לו כל החמץ בדבר מועט] דזה הלא הוי בטול מקח ורק שההיתר הוא משום דבאמת החמץ אינו ברשותו שהתורה אסרתו בהנאה ורחמנא אוקמיה ברשותיה לענין בל יראה ולפיכך כל שמגלה דעתו שאין רוצה בהן ומתרצה שיצאו מרשותו אף בדבר מועט סגי וע"כ כל שמניח חותם קודם נראה לעין כל שאין רוצה במכירה משא"כ במכירות דידן שאנו עושין שטר כראוי כל מדה פלונית בסך כך וכך וזוקף עליו יתר המעות במלוה והחמץ הוא שלו מעתה והעכו"ם אם רוצה פותח החותם ועושה מה שרוצה והחותם הוא רק עד למדידה בדיעבד בודאי שרי ואפשר אף לכתחלה וכן לא"ר שכתב הטעם משום דעכו"ם לא סמכא דעתיה על המכירה כשרואה שהישראל מניח חותם וזה ג"כ לא שייך רק במכירה מועטת שהעכו"ם רואה שמוכרין לו כל החמץ בדבר מועט ואח"כ רואה שמניחין חותם משא"כ במכירה שלנו שהוא כראוי וכנ"ל והחותם הוא רק עד למדידה וכנ"ל וכ"ש אם היהודי מכר להעכו"ם בכפר היי"ש שיש לו בעיר ומונח שם עליהם חותם ולא ידע העכו"ם מזה בודאי שרי דלא שייך לא סמכא דעתיה אלא אפילו שידע כה"ג דיעבד ודאי שרי וכנ"ל עי"ש עכ"ל [והנה כל סברתו לכאורה לא שייך רק במניח חותם על החמץ ולא במניח מסגרת על החדר וכ"נ ממה שהעתקתי דבריו לקמיה] וכתב עוד למעשה באחד שמכר חמץ ויי"ש לעכו"ם כראוי וזקף הדמים במלוה ובתוך הפסח הפסיד העכו"ם הרבה מיי"ש אם יקח העכו"ם אוהבו של ישראל המפתח מיד העכו"ם לית חששא ואפשר דרשאי הישראל לקבול לפני השר שיקח המפתח מיד העכו"ם שלא יפסיד לגמרי כי הוא עני [וכן בח"א כלל קכ"ד דין ב' מצדד להקל בזה] אבל לא יקח הישראל בעצמו המפתח מיד העכו"ם יש לומר דמעתה יהיה האחריות על הישראל ואסור לאחר הפסח וצ"ע עכ"ל ועיין בשו"ע של הגר"ז שגם הוא מחמיר באופן זה:
ה
ובלבד שיתננו לו – עיין מ"ב דאין שליחות לעכו"ם אפילו עכו"ם לעכו"ם והוא ממג"א וש"א דלא כמ"ב וש"ך חושן משפט סימן רמ"ג ועיין במטה יהודה שהאריך בזה וכתב דעכ"פ היכי שהובא כבר החמץ לבית העכו"ם המשלח בודאי המכירה קיימת שהרי מדעת המוכר הובא החמץ לבית העכו"ם הלוקח והעכו"ם מדעתו קיבלם בביתו ומעשה השליח לא מגרע דהרי הוא כקוף בעלמא עיי"ש ומסיים דבזה אפילו היה השליח ישראל דלכו"ע אמרינן ביה אין שליחות לעכו"ם אפ"ה מהני ומטעם הנ"ל ופשוט הוא דדבריו לא שייכים רק אם הוליך החמץ לבית הלוקח ממש אבל לפי מנהגנו שמזכים את החמץ ביחד עם הבית לעכו"ם לא שייכא זה דהרי אם אין שליחות לעכו"ם א"כ גם הבית אינו קנוי לו. ודע עוד דבעל מחנה אפרים בה' שלוחין סי' ט"ו חידש עוד סברא דהיכי אמרינן אין שליחות לעכו"ם דוקא היכי דהקנין הוא ע"י השליח אבל בכסף לא שייכא זה דהיינו היכא שהקנין היה בכסף לא משגחינן כלל אשליח דדל שליח מהכא הכסף בעצמו קונה הדבר ובעל החפץ מקנה לבעל הכסף בלי אמצעות השליח עיי"ש ולפי"ז יהיה קולא גדולה לדידן דסמכינן בדיעבד אדעת איזה פוסקים דכסף קונה א"כ בזה אפשר להקנות החמץ לעכו"ם אף ע"י שלוחו אם רק שלח העכו"ם הכסף בעד החמץ איברא דאין דברי מגן אברהם מוסכמים ומת' ריב"ש סימן ת"א לא משמע כן דכתב שם באחד שקנה חמץ עבור עכו"ם בפסח דעובר על בל יראה וחייב מלקות דכיון דאין שליחות לעכו"ם הרי הוא כמו שקונה בעד עצמו עיי"ש דמיירי ששילם המעות בעד החמץ ומובא דין זה לקמן סימן ת"נ בהג"ה ולפי דעת מגן אברהם אמאי פשיטא ליה כולי האי לריב"ש דהא לדעת רש"י וסייעתו עכו"ם קונה רק בכסף ולדעת הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א ועוד פוסקים עכו"ם קונה בין במשיכה בין בכסף כמו שכתב במשכנות יעקב סימן קמ"ט וא"כ להני פוסקים אין כאן איסורא דנהי דאין שליחות לעכו"ם מ"מ כספו קנוי ליה והשליח מעשה קוף בעלמא הוא דעבד ואף שי"ל דריב"ש ס"ל כהנך פוסקים דעכו"ם אינו קונה אלא במשיכה מ"מ לא הוי ליה למיסתם ולאחמורי כולי האי מאחר דתלוי הדבר באשלי רברבי וע"כ דלא ס"ל כסברת מחנה אפרים וקצת פלא שמ"א בעצמו בסימנים שאחר זה מביא את דברי ריב"ש אלו ומפלפל בהם וצ"ע ומצאתי בשדי חמד שכתב ג"כ על דברי מגן אברהם אלו שיש חולקים עליו עיי"ש:
ו
מכירה גמורה – כתב הרב בגדי ישע סימן ב' אות ה' דכיון שמכירת החמץ לעכו"ם צריך להיות מכירה גמורה בלי הערמה נראה דאחר הפסח כשיחזיר הנכרי החמץ לישראל צריך לקנותו באחד מדרכי הקנאה ולא לקבל ממנו בחזרה סתם וכמו שכתבו הפוסקים לענין מתנה ע"מ להחזיר בסימן תרנ"ח ונראה דאחר הפסח די בזה שיקנה מהנכרי החמץ והחדרים בכסף לחוד והנכרי יחזיר השטר מכירה שקיבל ודי בזה דאף שישראל מנכרי אינו קונה קרקע בכסף לחוד כ"א בשטרא התם משום דלא סמכא דעתיה דישראל משא"כ הכא שמחזיר לו השטר ע"ש:
ז
בדבר מועט – עיין מ"ב וכהיום מנהג כל ישראל שאין מוכרין בדבר מועט אלא במקח הסמוך לשויו של חמץ ומקבלין מן הנכרי איזה זהובים (שקורין אויף גאב) לתחלת פרעון והשאר זוקפין עליו במלוה וכפי המבואר בחושן משפט סימן ק"צ דזה מהני. וכתבו האחרונים דטוב ליזהר שלא יעלה על המקח הרבה יותר משויו בסך רב די"ל דהוי בטול מקח ומשמע בפמ"ג דלהכי בדיעבד אינו מעכב משום דבדיניהם אינו יכול לחזור ומשמע מזה דאם מנהג אותו המקום לחזור משום ביטול מקח הוא לעיכובא וצ"ע בזה. עוד כתבו דלא מהני כשיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ שלי אא"כ יאמר לו אני מוכר לך בית זה בכך וכך וחמץ זה כל מדה בעד סך כך וכך דבלא פסיקת דמים אין כאן קנין כלל אא"כ שיאמר כפי שישום אותו פלוני או ג' בקיאין. וצריך לפרש כל מין חמץ שיש לו ולא יכתוב סתם אני מוכר לך כל שיש בו חשש חימוץ דהוי כאין מינו ידוע שהרי אינו יודע אם שוה הרבה או מעט אלא יפרוט כל מין ומין רק המדידה א"צ שיהיה דוקא קודם פסח אלא יכול להתנות עם הנכרי שהמדידה או השומא יהיה אחר הפסח [מקו"ח וש"א] ובדיעבד אם אמר סתם כל שיש בו חשש חמץ ועבר עליו הפסח עיין בספר שדי חמד בשם כמה אחרונים שמצדדים להקל בדיעבד. וצריך לפרוט שם הלוקח בשטר. ודע עוד דמה שכתבנו במ"ב לענין היכי שהחמץ בדרך דליקני באגב ואע"ג שאינם צבורין במקום הקרקע לפי דעת מקו"ח בסימן זה ולעיל בסימן ת"מ לא שייכא זה רק במכר החמץ ונטל כל הדמים אבל בנטל מקצת והשאר זקף עליו במלוה לא מהני שהרי אם יאבד החמץ לא ירצה העכו"ם לשלם לו המגיע ממנו ולפי מה דקיי"ל בסימן ת"מ דהיכי דהעכו"ם אלם וכופהו לשלם הרי הוא כבאחריות ישראל וא"כ ה"ה הכא שהרי צריך לשמור אותו דאם יאבד יפסיד המגיע לו מן העכו"ם וא"כ אם זקף עליו השאר במלוה אינו מותר אא"כ החמץ הוא במקום הקרקע וכשמקנה לו הקרקע הרי החמץ כבביתו של עכו"ם ויוצאין עכ"פ לדעת הפוסקים דסברי דחמץ של ישראל בביתו של עכו"ם אינו עובר עליו אכן כמה אחרונים פליגי עליה דמקו"ח וכתבו דבשביל זה שלא ירצה העכו"ם לשלם לו המגיע ממנו לא מיקרי עי"ז החמץ באחריותו עיין נשמת אדם סימן ו' ובשדי חמד שהאריך להביא דעת כמה אחרונים שמקילין בזה. ולענין עצם קנין אגב הגם דלעיל במ"ב ס"ק ט"ז כללנו אותו בין שאר קנינים דאין סומכין עליהם לכתחלה מאחר דיש מפקפקים על כל אחד מהם מ"מ היכי שהוא שעת הדחק כגון שהחמץ מרובה וביותר היכי שהחמץ בדרך לא רצינו להחמיר ולמנוע מקנין זה אף לכתחלה מפני שכמעט כל האחרונים החזיקו בקנין זה למובחר שבקנינים אף לענין לכתחלה ואף בלי שעת הדחק עיין בת' נוב"י מובא בת' שיבת ציון סימן י' ובח"ס ח' או"ח סימן קי"ג וקי"ז וכתב דמצא להרמב"ן במלחמות בפ"ב דפסחים שכתב להדיא קנין זה בחמץ וכן הט"ז ביורה דעה סימן ש"כ בביאור לשון השו"ע עיי"ש וכן הגאון מהר"ש קאידנאווער בת' נ"ש סימן ל' והעתיקוהו בסימן זה כל האחרונים מ"מ לכתחלה יראה לצרף עוד איזה קנין כמו סיטומתא או קנין סודר (וכמו שנוהגין כהיום לכפול כמה קנינים) מאחר דהתומים בסימן קכ"ג מגמגם בקנין זה וגם הקצות שכתב לדחות דברי התומים שם מ"מ בסימן קצ"ד כתב ג"כ לפקפק על קנין אגב עיי"ש באריכות וכמו כן במחה"ש בסימן זה כתב לגמגם בקנין זה. ולענין קנין שהוא בדיניהם אם סומכין ע"ז גם לענין איסורא כמו במכירת חמץ יש פלוגתא בזה ועיין במג"א ס"ק ד' שפקפק על ת' משאת בנימין שדעתו דמהני במכ"ש ממנהגי הסוחרים שמהני אכן דעת הגאון מהר"ש קאידנאווער בת' נ"ש כמשאת בנימין (ובנ"ש השיג עליו שם ולדעתו אפילו סיטומתא נמי לא מהני) וכן הוא דעת ת' משיבת נפש סמן ט' בפשיטות וכן כתב הרב חת"ס בכמה מקומות בתשובותיו דעדיפא מסיטומתא עיין בחלק יורה דעה סימן שי"א וסימן שי"ד ובהגהת חת"ס ציין לעיין בת' הרשב"א המיוחסות סימן רכ"ה ועיינתי שם וכתב בתחלה ג"כ לדבר פשוט דמהני במכ"ש מסיטומתא דהוא מנהגא בעלמא וכ"ש מנהג קבוע וחוק [וסוגיא דבכורות דמינה העיר מ"א דלא משגחינן בדיניהם לעניני מצות הביא ג"כ וכתב דאין ראיה דאפשר דמיירי התם שלא היה להם מנהג ידוע] אכן לבסוף מספקא ליה דאפשר לענין מצות כגון להתחייב בבכורה שהיא דאורייתא אינו מתחייב עד דקני כדינא דאורייתא [וטעות הדפוס יש שם ובמקום ואין נראה צריך להיות ועוד נראה וכן מוכח שם מסוף התשובה] עיין שם. ואיך שיהיה על כל פנים מוכח מניה דקנין סיטומתא לא עדיף מקנין שהוא בדיניהם ולפי זה גם קנין סיטומתא לא ברירא לכתחלה לסמוך עליו ועל כן מהנכון לכתחלה שלא לסמוך על מנהג הסוחרים לבד אלא יראה לצרף עמו עוד קנין וכנ"ל. והיכא שעושה כמה קנינים מהנכון שיאמר לו בפירוש שהוא מקנה לו אפילו באחד מהקנינים ואף כי בכולם. וטוב שיפקיר ג"כ לפני ב"ד וכמו שכתב הח"י בכעין זה בסקי"ד וזה לשונו אם יודע שיביאו לו חמץ בפסח על עגלה או ספינה ויצטרך לשלם מכס ושכר עגלה וכה"ג ימכור לנכרי בכסף [ושארי קנינים הנ"ל] וכשיביאו אח"כ בפסח יקח הנכרי הכל אצלו ברשותו והוא ישלם ג"כ המכס ושכר עגלה ואחר המכירה יאמר שאם הנכרי אינו קונה באלו הקנינים עכ"פ יהיה הפקר גמור:
ח
מתנה ע"מ להחזיר – וה"ה מכירה ע"מ להחזיר [חמד משה]:
ט
לא מהני – דין זה הוא מהגהת מיימוני פ"ו מה"ש ודייק שם דין זה מתוספתא עיי"ש ותה"ד סימן ק"כ מביאו ומשמע שם לכאורה דאי לאו משום חומרא דחמץ מותר אפילו לכתחלה לנהוג כן ובאמת צ"ע דהלא לכתחלה בודאי אסור מדינא כיון דתלי מתנתו בתנאי וכשלא יתקיים התנאי שלא יחזירו למפרע החמץ שלו וא"כ הרי הוא מכניס עצמו בספק באיסורא דאורייתא של לאו דבל יראה ובפרט שאין התנאי תלוי בו אלא באחריני ושמא פלוני לא יקיים התנאי ומצאתי במחנה אפרים הלכות מאכלות אסורות שכתב כן שלכתחלה בודאי אסור לעשות כן ומטעם שכתבנו אבל לשון הפוסקים שתלו זה בחומרא דעלמא קשה. ואם נחזיק עוד בדעת האחרונים דמחמרי בזה אפילו בדיעבד וכפשטות לשון המחבר ניחא דאפשר עיקר דינא דהגהת מיימוני הוא לענין דיעבד אם כפר נתקיים התנאי אכן להני אחרונים דכתבו דבדיעבד מותר לכו"ע וכל האי דינא אינו אלא לענין לכתחלה הדבר צ"ע ואח"כ מצאתי בחידושי רע"א שמתמה כעין זה על המגן אברהם ומצדד דיוכל לומר הריני כאלו התקבלתי והוי כאלו קיים התנאי. והיכא שאמר הריני נותן לך ותחזירהו לי כתב המגן אברהם דבזה פשיטא דשרי מדינא ועדיפא מע"מ להחזיר דהא אי בעי לא היה מחזיר לו ואין המתנה תלויה בחזרה אם לא משום חומרא דחמץ עכ"ד ונראה דבזה לדידיה בודאי אין להחמיר בדיעבד אכן בח"י השיג על המגן אברהם מיורה דעה ש"ה דמוכח דבלשון זה לא הוי מתנה כלל ועיין בא"ר ובמחה"ש שכתבו דהתם שאני דכיון שאומר ותחזירם לי לא חל המתנה אף שעה אחת משא"כ הכא דעכ"פ עד אחר הפסח בודאי גמר ומקני ליה כדי שלא יעבור על ב"י ומכ"ש כשאמר בפירוש ותחזירהו לי לאחר הפסח וכ"כ בדגמ"ר אכן לדעת הט"ז שם יש לעיין בו ובפרט לפי דעת הגר"א שם דמתנה על זמן לא הוי מתנה בודאי לכאורה אין מקום לדברי מג"א ואפילו אם יאמר בהדיא ותחזירהו לי לאחר פסח אכן בחמד משה ובבגדי ישע מצדדים לדברי מג"א והביאו קצת משמעות לזה מאיזה סוגיות דזה לא מיקרי חזרה והמתנה קיים אפילו אם לא יחזיר לו וכדכתב במג"א אלא שעמד לנגדם ההיא דיורה דעה סימן ש"ה הנ"ל דמוכח שם שהוא חזרה מדבריו הראשונים אכן בא"ר כתב לחד תירוצא לחלק דשאני התם גבי בכור דתלוי בכוונת הנותן ובמחשבתו וכדמבואר שם בסעיף ח' להדיא ובלשון זה שאומר ותחזירהו לי מוכח שלא כוון בדעתו לתת לו באמת משא"כ הכא בחמץ אין הכוונה מעכב כלל שהרי אפילו ביודע שלא יגע בו ודעת שניהם שיחזיר לו אחר הפסח נמי שרי והמעיין בתשובת הרשב"א סימן קצ"ח מקור האי דינא משמע לכאורה כתירוץ זה של הא"ר עיי"ש ובדברי תשובת חת"ס מצאתי סתירה בזה שבסימן קי"ג כתב בהדיא שאם אמר ותחזירהו לי אפילו אמר לאחר הפסח עובר בב"י ובסימן קט"ז מסיק דבזה שרי מדינא:
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
(במחבר סעיף ג') שימכרנו לו מכירה גמורה. נ"ב עיין תשובת ח"ס יו"ד ס"ס ש"י וח"ס או"ח סי' קי"ט:
ב
(שם במחבר ס"ג) מכירה גמורה. נ"ב עיין תשובותי ומוכר לגוי קטן עיין תשובות ח"ס יו"ד סי' שי"ד:
ג
גוי שמכר חמצו של ישראל בשליחותו כיון דאין שליחות לגוי הרי הבעלים עוברים בבל יראה ע"ש קצה"ח סי' קכ"ו ס"ק ט"ו ע"ש:
ד
(שם במג"א סק"ד) אבל עכו"ם לעכו"ם עושה. נ"ב עיין ש"ך חו"מ סי' רמ"ג סק"ה ובבית שמואל ס"ס ה':
ה
(שם בד"ה) וכל דבר וכו' קונה ג"כ כאן, נ"ב דהשתא בין ישראל לישראל מהני סתימותא כצ"ל ע"ש:
ו
(שם ד"ה) ומ"ש דאזלינן וכו' בע"א דף ע"א בתוס'. נ"ב ד"ה אמר אמימר וכו' מדהוצרכו לומר שהיא רק אמתלא ש"מ דלא אזלינן בתר דיניחם, ועוד מדהוצרכו בבכור קניית מקום ע"ש ואמנם עיין היטב בתשובה המיוחסת להרמב"ן סי' רכ"ה ותמצא נחת:
ז
(שם במג"א) ד"ה ומיהו צריך וכו' ובסי' מ"ג. נ"ב ועיין בזה היטב לעיל מ"ש הט"ז סי' רמ"ו ס"ק ה' ומ"ש הט"ז לקמן סוף סי' זה ועיין היטב בתשובות ח"ס או"ח סי' פ"ד:
ח
שם ס"ק ה' ורדב"ז ח"א נמחק וצ"ל ח"ב, סי' ק"ס נמחק וצ"ל ר"מ. ועיין תשובת ח"ס או"ח סי' קט"ו וסי' קט"ז:
ט
(שם במג"א ס"ק ה') נותן לך ותחזרנה, נ"ב צ"ע בש"ך יו"ד סי' ש"ה ס"ק ח' ועיין שער המלך פ"ח מהלכות לולב הלכה י' ד"ה ודע וכו':
י
(שם במחבר ס"ד) בשעה חמישית. נ"ב עיין מ"ש בנוב"י מהדורא תניינא סי' כ' בגוי שזכה בחמץ אחר חצות אפילו לא ביטל מותר אחר הפסח וצל"ע דניהו דעל בל יראה לא עבר מכל מקום עבר אעשה דתשביתו ונקנסיה ע"כ למעשה צ"ע:
יא
(שם ס"ק ח') יכול למכור לעכו"ם, נ"ב נתעוררתי להזכיר בשטר מכירה השעה כי בזכירת היום אין השטר מוכיח מתוכו אלא מסוף היום ולשיטת רש"י יכול לתנו לאחר כל היום ואין כאן מכירה ע"כ יכתוב שם השעה, אך היה צל"ע אם ימכור קודם שריפת חמץ שלו א"כ כיון שמזכיר בשטר שכל חמצו בכל מקום שהוא ה"ה מכור א"כ גם זה מכור ואינו מקיים מצות שריפה בחמץ שלו ואם ימכור אחר שריפה וביטול הרי כבר הפקירו ואיך יכול למוכרו לגוי אא"כ חוזר וזוכה בו ומבטל ביטולו ויעצני הרב הדיין המופלג מוה' דניאל פרוסניץ נ"י ליתן במתנה על מנת להחזיר לחבירו אותו חמץ שמצא בשעת בדיקה ואחר כך למכור נמצא דאין זה בכלל מכירה שכבר נתנו במתנה על מנת להחזיר ואח"כ ימכור חמצו לגוי ואח"כ יחזירנו לו חבירו ושוב ישרף מה שמצא בבדיקה ושוב יבטל ועצה נכונה היא:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
תמ״ח
א
סעיף א' חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח וכו'. נ"ב אעתיק בכאן כמה חידושים הנחוצים לדינא מאד בעזה"י. א' מעשה בא לידי באחד שהיה לו חמץ שהוצרך ליתן ממנו מכס המלך ומחמת שלא שילם ממנו המכס כדין ונודע מזה לשרי המלך ולקחו החמץ ממנו אל מקום גביית המכס השייך להמלך והדבר בא במשפט ותלוי בספק אם יהיה כל החמץ מוחלט להמלך או יברר הישראל צדקו ויצא משפטו לאור להחזיר לו החמץ וכעת עמד השואל ושאל כדת מה יעשה בפסח עם החמץ הזה העומד בבית המלך ואם מהני בזה מכירה לנכרי. והנה יש לעיין בזה אם מהני כלל מכירה לנכרי או לא דהרי קיי"ל דדבר שהוא שלו ואינו ברשותו אין בידו למכרו וא"כ ה"נ כיון שנלקח לשרי המלך הוי אינו ברשותו ואין בידו למכרו ומכל מקום שלו הוא ועבר עליו בבל יראה. ואין לומר דא"כ הוי כגזל ממנו הנכרי החמץ והיכי דהנכרי גזל ממנו החמץ אין הישראל עובר עליו בבל יראה וכמ"ש כן בספרי האחרונים. אך זה אינו דבגזל חמץ הוה עכ"פ אחריות על הנכרי ואם יהיה נאבד ויהי' בידו לכוף את הנכרי בדין יתחייב הנכרי לשלם לו לכך הוי באחריות הנכרי ולכך אין הישראל עובר בבל יראה אבל בזה אין האחריות על שרי המלך ואם יהיה נפסד אף שיהיה נתברר אח"כ שיזכה הישראל בדין לא יתחייבו לשלם לו א"כ אינו באחריות הנכרי ואפשר דבכה"ג עובר בבל יראה. מיהו אפשר להקל גם בזה במכירה מתרי טעמא. הדא דמה דקיי"ל דדבר שהוא שלו ואינו ברשותו אין בידו למוכרו י"ל דזה הוי דוקא כגון אם גזל ממנו הדבר דכעת לפי דעת הגזלן רוצה לגזלו ממנו לגמרי ואין בדעתו להחזיר לו לכך הוי כעת אינו ברשותו. אבל בזה אין דעת שרי המלך לגזלו ממש רק להחזיר לו אם יזכה בדין א"כ ממ"נ אם יזכה המלך בהחמץ הוי למפרע של המלך ואינו שלו כלל דדינא דמלכותא דינא ולא עבר בבל יראה ואם יצא הפסק דשל ישראל הוא א"כ דעתם מהשתא להחזיר לו וא"כ אין זה בכלל דבר שאינו ברשותו ועדיף ממשכון דמשכון יש עליו שעבוד ברור ע"י החוב ולכך אין יכול למכרו אבל בזה אין עליו שיעבוד וחוב מבורר לכך ראוי לומר ממ"נ כנ"ל. גם י"ל יותר כיון דמה דקיי"ל דגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולין להקדיש וה"ה למכור נלמוד מפסוק ואיש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו וכו' ודבר זה דחמצו של ישראל ברשות נכרי דאינו עובר בבל יראה נלמוד נמי מן קרא דבבתיכם מה ביתך ברשותך וכו' יצא חמצו של ישראל ברשות נכרי דהוי שלו ואינו ברשותו כמ"ש כן במכילתא להדיא הובא בראשונים ואחרונים וא"כ שניהם נלמוד מחד תיבה מלשון בית וא"כ ממ"נ אם הוי דבר זה בנידן דידן ברשותו לענין בל יראה ה"ה נמי דהוי ברשותו לענין מכירה ואם אינו ברשותו לענין מכירה אינו ברשותו לעבור עליו בבל יראה לכך ממ"נ מותר למוכרו לנכרי באופן שיהיה הנכרי במקומו לזכות בו אם יזכה הוא. וליתר שאת נתתי לו תקנה שאחר המכירה יאמר בפני שלשה שמפקירו ומתייאש ממנו לגמרי ווי לחסרון כיס ולכך ניהו דמצד הפקר לא יועיל אם אינו ברשותו למכירה אינו ברשותו להפקיר דדינם שוה מכל מקום יועיל מצד לשון יאוש דהרי יאוש שפיר מהני לדבר שאינו ברשותו דהרי עיקר דין יאוש הוי כן בגזל או בגניבה לכך ממ"נ אם הוי ברשותו הרי כבר מכרו ומהני מכירתו ואם אינו ברשותו א"כ מהני ביה יאוש ויצא מרשותו לגמרי ע"י יאוש ולכך מצד יאוש הוי די אף בפני שנים ולא בעינן שלשה רק לצאת ידי כל החששות צויתי לו (גם להחזיר) גם להפקיר ממש וכדין הפקר דבעינן בפני שלשה ממש ויוצא בזה כל הדיעות בעזה"י ואף במשכון כה"ג ניהו דהמשכון א"י למכור בעלמא מ"מ כאן הוי בממ"נ דהרי מן התורה אינו עובר בבל יראה רק מדרבנן ונראה כשלו וא"כ ממ"נ יכול למכרו בזה ומהני ודוק בזה כי קצרתי וד' יצילני משגיאות ויורינו בתורתו נפלאות ועיין בהאחרונים מה שהעלו בדיני מכירת חמץ דלכתחלה בעינן משיכה עד סוף ע"ש ועיין בש"ך יו"ד סי' ש"כ דבעינן שהכסף ינתן תיכף בעת המכירה ולא אח"כ ובתשובה להלכות בכור בשנת תקצ"ג כתבתי דהיינו בזמן משיכה אך זה דוקא אם אין הקנין בחצירו של הקונה אבל אם הי' בחצירו בשעת נתינת המעות די אף אם נותן אח"כ המעות בזמן שהוא בחצירו עכ"פ ע"ש ודו"ק: ב' והנה בדין מכירת חמץ לנכרי הי' הדבר פשוט בעיני שאין בו צורך להיות נכתב בנימוסי המלך יר"ה כיון דהוי רק לאפקועי איסורא וכעת בלומדי מס' עירובין דף ס"ב דאתמר שם ר"ח אמר שכירות בריאה בעינן ור"ש אמר שכירות רעועה וכו' ומסיק הש"ס מהו שכירות בריאה במוהרקי ואבורנקי ופירשו שם התוס' והרא"ש דהכוונה בחותמת מלכים ושלוחי השרים ע"ש א"כ מוכח דאף דשכירות הוי רק לאפקועי איסורא מכל מקום בעינן שכירות בריאה בדינא דמלכותא א"כ ניהו דר"ש ס"ל דשכירות רעועה די מ"מ י"ל היינו דוקא בעירובין דכמה קילות הקילו בעירובין כמו שאמרו חז"ל בכמה דוכתי דכמה קילות הקילו בעירובין יותר משאר איסורי דרבנן וגם לכמה פוסקים הוי עירובין אין לו עיקר מן התורה ל"מ לדעת הסוברים דחוץ י"ב מיל הוי נמי דרבנן אלא אף להסוברים דחוץ י"ב מיל הוי ד"ת מכל מקום לא נחשב עיקרו דבר תורה כמ"ש במק"א ועיין בהג"א ספ"ק דעירובין ע"ש וא"כ בזה הקילו אבל מנ"ל להקל בחמץ דהוה עיקרו מן התורה וכמה חומרות החמירו משום חומרא דחמץ ס"ל דלכ"ע שכירות ומכירה בריאה בעינן ולמעט בפלוגתא עדיף ומנ"ל להקל בזה לכך נראה. עיקר שיהיה נכתב בין הערכאות וצ"ע מ"ט לא נהגו כן ודוק: ג' והנה אם מהני קנין אודיתא באיסור עיין בקצה"ח סי' קצ"ד ומ"ש בחיבורי הגדול על הלכות פסח סי' תמח וכעת נראה לי ראיה ברורה לזה דמהני אודיתא ממה שאיתא במס' גיטין פ"ג דף ל' ע"ב בסוגיא שם דקאמר ת"ר ישראל שאמר ללוי מעשר יש לך בידי וכו' אמר אביי ה"ק ע"ש והסוגיא הזו תמוה היאך יכול הלוי להפריש תרומת מעשר כיון דלא זכה בו עדיין והשנית למה לא יקנה לו חצירו לבעה"ב וכבר נתקשו בו הראשונים הובא במפורשי האחרונים ובטיב גיטין על מס' גיטין הנדפס מחדש ולדעתי נראה דאתי שפיר כיון דאמר לו כור מעשר יש לך בידי א"כ הוי הודאה שהודה לו דיש לו בידו מעשר ממילא ע"י הודאה זו נקנה לו ונעשה שלו ויכול הוא להפרישו על מקום אחר ומוכח מזה דאודיתא מהני באיסור ועושה קנין. ובזה מיושב גם קושיא השניה דלא מבעיא לדעת הט"ז בחו"מ סי' קפט דחצר הנפקד אינו קונה לו משל המפקיד דודאי א"ש כיון דהישראל הודה דיש לו ללוי בידו מעשר א"כ הוי כאלו הלוי בידו המעשר ולכך אין החצר קונה לו ואף גם להחולקים עליו עיין בקצה"ח סי' קצד הנ"ל מכל מקום נראה דכאן אתי שפיר דיש לו' דניהו דאודיתא עושה קנין מבל מקום לא מהני במתנות כהונה כיון דאמרינן בש"ס פ"ק דב"מ דחליפין דרך ממכר הוא ולא מהני במתנות כהונה דכתיב בהו נתינה אבל מא"ק נתינה בעלמא היא ע"ש וכן מוכח שם דנתינה לחצירו הוי נתינה ג"כ במתנות כהונה וא"כ ה"נ כאן כיון דכל ישראל בחזקת כשרות ואנן סהדי דרוצה לקיים מצות נתינה א"כ ניהו דאומר לו כור מעשר יש לך בידי ועושה בזה קנין לבן לוי מ"מ דרך ממכר הוא ואינו מקיים מצות נתינה לכך הוי אנן סהדי דמודה לו באופן המועיל והוי כוונתו שמקנה לו החצר שמונח שם הכור מעשר א"כ הוי כנתן לחצירו של בן לוי ובזה מקיים מצות נתינה וכמעשה דר"ג וזקנים בפ"ק דב"מ ולפ"ז ניהו דבעלמא חצר הנפקד קונה לו היינו דלא הקנה לו המקום להיות של המפקיד והוי חצר הנפקד אבל בזה דאנן סהדי דהקנה לו בהודאה זו גם המקום ולהיפוך הבן לוי מכר לו רק המעשר אבל מקומו לא מכר לו ובזה כיון דליכא מצוה ליכא אומדנא לו' דחזר והקנה לו המקום ולא מכר לו רק מה שפירש גוף המעשר ולא המקום וא"כ נשאר מקום המעשר של הלוי לכך לא קנה לנפקד הפירות וזה ראיה גדולה בעזה"י לדין הנ"ל ובישוב הסוגיא. ובזה יש ליישב לשון הירושלמי שהביא בספר טיב גיטין על מס' גיטין בסוגיא הנ"ל שם וז"ל הירושלמי במס' תרומות [פ"א] ר' יוחנן בשם ר' ינאי ישראל שאמר ללוי כור מעשר וכו' והלך הבן לוי ועשאן [תרומת מעשר] על מקום אחר וחזר הישראל ונתן לבן לוי אחר אין לו עליו אלא תרעומת הדא דתימר כשנותנו זה עד שלא עשאו זה אבל אם עשאו זה עד שלא נתנו זה לא כהדא מתניתין אם עד שלא תרם בטלו ואם משתרם ביטל תרומתו תרומה וכולה מני' [ופירשו המפורשים דהוי מלשון כל כמיניה] פתר לה כר' יוסי דאמר ר' יוסי בעה"ב שתרם את המעשרות מה שעשה עשוי עכ"ל וע"ש בט"ג. והנה עיקר פירוש המפורשים שם דכוונת הירושלמי בתחלה הוי בתורת שליחות של הישראל וע"ש מה שהקשה דהרי כל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח והוא עצמו פירש דזה באמת פרכת הש"ס שם כל כמיניה. אך לדעתי אין כוונת הירושלמי בתחלה כן רק הכוונה כך דהנה הן אמת דאודיתא עושה קנין אך היינו דוקא במודה בפני עדי' בענין דלא שייך משטה או שלא להשביע אבל אם הודה שלא בפני עדים יוכל לחזור בו והטעם הוא מכח דאתי דיבור ומבטל דיבור ולכך זה הוי כוונת הירוש' דאם נתנו זה עד שלא עשאו זה תרומת מעשר א"כ כיון דהוי רק דיבור שהודה לו דיש לו כור מעשר בידו יכול אח"כ לחזור בו ולו' משטה אני בך דאתי דיבור ומבטל דיבור כעין מה דתניא גבי שליח בביטל עד שלא תרם מכח דאתי דיבור ומבטל דיבור כן ה"נ בזה אבל בעשאו זה תחלה מעשר ואח"כ נתנו א"כ כבר נעשה מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה לכך פריך כל כמיניה לבן לוי לעשות מעשה הרי אינו שלו ואיך מהני מעשה שלו לענין שלא יוכל הבעה"ב לחזור בו מדיבורו לכך משני כר' יוסי דהבעה"ב יכול להפריש מעשרות א"כ ה"נ כל זמן דלא חזר בו הבעה"ב הוי הבן לוי עושה שליחותו והוי כאלו עשאו הבעה"ב שליח ושוב לא אתי דיבור ומבטל למעשה ואתי שפירי ועוד יש לי ראיה ממ"ש בש"ס גיטין דעבד שנשא בפני רבו או הניח לו תפילין יצא לחירות עיין בש"ס שם [דף ל"ט] וקשה הרי המפקיר עבדו צריך גט שחרור וכאן ניהו דהוי כהודאה היינו לענין ממון אבל למה יועיל לענין איסור ובע"כ דאודיתא עושה הקנין גם לאיסור והוי ככתב לו שטר שחרור ודוק היטב:
ב
(שם סעיף ב) אם עכו"ם מביא לישראל דורן וכו' נ"ב גרסינן בש"ס פ"ק דחולין א"ל רבא תניא דמסייע לך חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין סברוה הא מני ר"י היא דס"ל חמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התורה הנה מה דהוי ס"ד דר"י הוא והיאך לא אסיק אדעתא דלמא רבנן הוא נראה שהוא ע"פ מה דגרסינן במס' שביעית פ"ה מ"ה מאימתי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית ר' יהודה אומר מיד וחכמים אומרים משירבה החדש וא"כ מוכח דלרבנן לא תלינן בהיתר אף שלא מוחזקו התם לעוברי עבירה אעפ"כ חיישי שמא הוא מעבירה וא"כ ה"נ הך חזקה דלא שביק היתירא ואכיל איסורא לא מהני רק להוציאן מחשד עוברי עבירה ונעשו כשאר ישראל ולרבנן הרי אף בסתם אדם לא תלינן בהיתר רק כשנתרבה ההיתר וא"כ למה התם מותר מיד לכן הוי ס"ד דבע"כ התם ר"י הוא דס"ל בשביעית דמותר מיד וא"כ ה"נ מותר מיד מפני שהם מחליפין וא"כ כיון דבע"כ ר"י היא ממילא הרי הוא ס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח דאורייתא ואח"כ דוחה דלעולם רבנן היא ומה דהתם ס"ל דאינו מותר עד שירבה החדש היינו בשביעית דאורייתא אבל בדרבנן מודים דמותר מיד ולכך ה"נ כיון דחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן לכך מותר והס"ד הוי דוחק לו לפרש הך משנה רק בשביעית דאורייתא רק משמע ליה דאף בדרבנן אסרו חכמים לכך בע"כ ר"י היא דס"ל התם נמי בשביעית מותר מיד וסתמא קתני משמע אף בשל תורה ס"ל כן והש"ס דחה דלעולם רבנן היא וס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח דרבנן לכך מתירין מיד והתם בשביעית דאורייתא מיירי ואתי שפיר ודו"ק היטב כן נראה לפענ"ד נכון בביאור הסוגיא:
ג
(שם סעיף ג) חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה וכו' נ"ב אעתיק כאן כמה הערות וחידושי דינים בעזה"י. [א] נשאלתי באחד שהיה חייב לאשה מעות ולא רצה לשלם לה וכשדחקה אותו האשה לפרוע לה מה שמגיע לה כי היא צריכא להנשא לאיש אז נתמלא רחמים עליה ונתן לה חמץ למשכון עבור חובה אך השליש החמץ ביד שליש על תנאי שאם יוגמר השידוך כמאמרה יתן לה השליש החמץ ואם לא יוגמר השידוך יחזיר לו השליש החמץ וכעת לא נגמר השידוך ורוצה הלוה חמצו והאשה מעכבת מליתן לו כיון שבאמת חייב לה המעות מה לה ולתנאו וביני וביני הגיע ע"פ והאשה רצונה למכור החמץ לנכרי כמנהגינו ותמכרנו היא או השליש ובעל החמץ מוחה בידם מלמכרו כי אומר ששייך לו החמץ ונשאלתי כדת מה לעשות בזה: וזה אשר השבתי בקצרה דנראה ברור שהאשה מחוייבת למכרו ומהני מכירתה כדת וכדין דאף דמשמע מדברי הט"ז בסי' תמג דעל הלוה חל לבערו היינו רק במשכנו בשעת הלוואתו אבל במשכנו שלא בשעת הלוואתו דמפורש בש"ס בזה דבע"ח קונה משכון ויכול לקדש בו אשה ולקנות בו כל הקנינים א"כ ה"ה נמי דמחויב למכרו ואם מכרו מהני מכירתו בלי ספק ולכך אם לא היה המשכון בתנאי ודאי דהיה מועיל מכירתו ואף אם היה מוחה הלוה לא מהני ועתה אף שבנ"ד הי' המשכון על תנאי הנ"ל מ"מ ממ"נ מהני מכירת המלוה והשליש דאז לא מהני התנאי שלו כיון דבאמת היה שלה א"כ יכולה לתפוס בע"כ של לוה פשיטא דמהני מכירתה דזה עיקר הדין דבע"ח קונה משכון כמ"ש בש"ך חו"מ סי' ע"ב ואם מהני תנאי שלו א"כ כיון שהם מחוייבין להחזירו וכשאין רוצים להחזירו הרי כוונתם לגזול והוי כשולחים יד בפקדון דהוה נמי דין גזלן וא"כ כיון דקיי"ל בגזלן שמכר דקנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ולרוב הפוסקים אין חילוק בין היה היאוש קודם שינוי רשות או אח"כ א"כ ה"נ כיון דמכוין לגזול וכיון דמטא עידן איסורא אייאושי מייאש וא"כ הוי יאוש ושינוי רשות לכך מהני מכירתו לנכרי וכן מצאתי אח"כ בספר מקו"ח שכתב כן בנ"ד בענין אם גזל חמץ ומכרו לנכרי דמהני ע"ש וה"ה בזה דמהני מכירתו ממ"נ אף דלוה מוחה שלא ימכרנו כל זה כתבנו לענין לכתחלה אבל לענין דיעבד אם ערער אח"כ הלוה שלא מכרו הוא ומערער על מכירת האשה שהיה שלא כדין נראה דזה ודאי דאינו נאמן להפסיד החמץ מן האשה וממ"נ אם מכירת האשה הוי כדין א"כ ממילא מותר מכח מכירתה ואם כדברי הלוה שהוי שלא כדין וא"כ עבר הלוה על בל יראה והוי עליו חיוב למכרו כמ"ש הט"ז בסי' תמ"ג א"כ מסתמא עשה כדין ומכרו ואין לו' דלא מהני מכירתו כיון דגזלו הלוה וגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש מכל מקום כאן שאני חדא דאינו מכוין לגזלו ממש רק בתורת משכון ובתורת משכון יכול הלוה למכרו כמ"ש הט"ז בסי' תמ"ג ועיין מ"ש בחידושי שם ביאור דבריו ועוד דבזה הוי ממ"נ אם נדון אותו בתורת גזילה א"כ מהני מכירת הגזלן דהוי יאוש ושינוי רשות ואם לא נדון אותו בתורת גזילה שוב יכול הלוה למכרו כדמשמע מדברי הט"ז הנ"ל וא"כ כיון שהיה על הלוה למכרו וא"כ אנן סהדי שמסתמא מכרו קודם כדי שלא יעבור בבל יראה ואף שעתה אומר דלא מכרו אינו נאמן להפסיד להמלוה דאין אדם משים עצמו רשע ואינו נאמן להפסיד לאחרים כדקיי"ל באנוסים היינו וכו'. ועוד כיון שכ' הב"ש באהע"ז סי' כח דאף בגזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש אבל בריצוי שניהם נעשה ההקדש א"כ ה"נ במכירה כיון דאם לא יסכים האחד במכירת השני אם לא יועיל מכירת עצמו לבד יעבור בבל יראה א"כ אנן סהדי שכ"א מסכים בלבו על מכירת השני כדי שלא יעבור בבל יראה הוא ולכך הוי כאלו מכר כל אחד בריצוי חבירו ואף שתחלה מוחה מכל מקום אמרי' דאנן סהדי שאח"כ הסכים בלבו ונתרצה אח"כ גם י"ל דתיכף בשעת מחיאתו נתרצה והיינו ע"ד מ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין דף כ"ג והובא בספר אבני מלואים סי' א' דהיכי דהוי זכות גמור אף שעומד ומוחה ממש לא משגחינן במחאתו ע"ש א"כ ה"נ כאן דהצלה שלא יעבור על איסור תורה על ב"י הוי זכות גמור לו לכך אף שעומד וצועק שאינו רוצה למכרו לא משגחינן ביה ואמרי' דאנן סהדי דניחא ליה בכך ולכך בודאי עכ"פ מותר חמץ זה ואין נאמן הלוה לעשות עצמו רשע להפסיד החמץ שלו שישנו ביד המלוה ודוק כנלפע"ד נכון לדינא. [ב] עוד נשאלתי בזמנינו דהוי דינא דמלכותא לשלם להמלך יר"ה מס מיי"ש כך וכך אך אם מוליכין את היי"ש דרך הקאמיר חוץ למדינה אז מחזיר המלך הנתינה מזה ובפסח שכח הישראל למכור היי"ש שלו באופן דהדין נותן שמחויב לבערו ולשפכו אם מותר לקיימו להוליכו לחוץ למדינה כדי שיחזיר ויקח מן המלך נתינת המס שנתן עבור היי"ש והשבתי דנראה דאסור אף דלא נחשב נהנה מן החמץ כי אינו נוטל בעד החמץ דמים רק דשלו הוא נוטל דהמס אינו מגיע רק אם נמכר במדינה זו אך אם נתברר דנמכר חוץ למדינה איגלאי מלתא למפרע שלא היה מגיע ממנו נתינה ושלו הוא נוטל מכל מקום נראה דאסור מטעם אחר מטעם דרוצה בקיומו דרוצה הוא שיהיה קים בעולם עד זמן שיבוא לחוץ למדינה וראיה מפורשת לדברי ממס' ע"ז דף ס"ג שכרו לשבור לו חבית יי"נ מהו מי אמרינן כיון דרוצה בקיומו אסור ופירש"י דישראל זה רוצה בקיומו של החביות שלא ישתברו עכשיו מאיליו עד שישברם הוא ליטול שכרם אסור או דלמא כל דלמעט תפלה שפיר דמי ומסיק הש"ס כל דלמעט תפלה שפיר דמי וכן קיי"ל בש"ע יו"ד סי' קלג דמותר מכח דלמעט תפלה ש"ד משמע הא אם לא הוי למעט תפלה הוי נחשב רוצה בקיומו עד שישברם הוא וא"כ תינח התם דהרי אם לא יהיה נשבר לא ימעט בתפלה אבל כאן הרי סוף סוף ישפכם ולא הוי בזה למעט תפלה ודאי אסור מכח שרוצה בקיומו עד שיוליכם חוץ למדינה וזה ברור ונכון לפענ"ד שמחויב לשפכם מיד ודוק היטב. [ג] עוד נשאלתי מהרב מקאזין באחד שלא מכר החטים שלו קודם פסח והי' בהם מצומחים והיו ניכרים ולבררם אי אפשר מה דינם. והשבתי לו הנה כבר הראיתי לו בהיותו פה דעת הלבוש הובא בטורי זהב סי' תרל"ב דאף בניכר האיסור בטל מן התורה רק מדרבנן אינו בטל והט"ז תמה מאד. והנה לא ראה כי גם הרע"ב במס' כלאים פירש כן והתיו"ט נמי תמה עליו כמו שתמה הט"ז על הלבוש אבל עכ"פ יש לנו ב' עמודי עולם דסברי דאף בניכר האיסור בטל וכבר דברתי מזה הרבה בעזה"י במק"א. והנה עוד יש לנו פלוגתא של הרמב"ם דהרשב"א הובא בב"י יו"ד סי' קט"ו גבי חמאה של נכרים דמוכח שם דלהרמב"ם בניכר האיסור רק דאי אפשר לבררו אינו בטל אבל להרשב"א גם בניכר האיסור כל דא"א לבררו בטל ועיין בט"ז יו"ד סי' ק"ד האריך בזה ומבואר בו נמי כן ע"ש ולפ"ז להרשב"א כאן דא"א לבררו בטל וא"כ לענין חמץ שעבר עליו הפסח כדאי לנו כל הני צדדים הנ"ל להקל שבטל ברוב כדין חמץ שעבר עליו הפסח מיהו אם אפשר הוי יותר טוב למוכרו לנכרי ויהיה מותר רק בהנאה ולא באכילה ואם א"א מותר למכרו גם לישראל אבל בתוך הפסח אין לסמוך על היתר זה רק צריך לבררו במה דאפשר להשליך החמוצים לים או להשליך הכל לים כנלפענ"ד נכון לדינא ואין להאריך יותר בזה ודו"ק: [ד] הנה בדין חמץ הנמצא בחדר שמכרו לנכרי עם חמץ ושכחו איזה חמץ שלא מכרו אי מהני ולו' דהחמץ מותר שקנאו הנכרי בתורת חצר במציאה עמ"ש בהשמטות לחיבורי נדרי זרוזין ח"ב דק"ז דרך אגב בתשובה לק"ק טארנאפאל דהחמץ אבור מתרי טעמי חדא דלא הוו עבידי דאתי שלא אסיק אדעתיה כזה הנכרי וגם כיון דהמכירה לנכרי הוי קודם זמן איסורו והיאוש הוי רק בזמן האיסור א"כ בא לידו קודם יאוש ואינו קונה כמ"ש בש"ך חו"מ סי' רס"ח ע"ש גם הוי יאוש שלא מדעת דלא הוי יאוש והש"ס בב"ק מיירי דידע ממנו אז כיון דמטא זמן איסורא מייאש. גם כתבנו שם דתנאי שיקנה הנכרי בכסף קונה אף להסוברים דלא מהני תנאי היינו אם החסרון בגוף הקנין אבל אם בגוף הקנין הוי קנין והחסרון הוי רק מצד האדם מהני תנאי בודאי ע"ש בעזה"י ודוק: [ה] הנה כדין מכירת חמץ עם הכלים אם הכלים בעינן טבילה עיין בחיבודי לאהע"ז מה"ח דף לח סי' ל"ד מ"ש בזה בתשובה לק"ק ניזניב דרך אגב שא"צ הכלים טבילה ע"ש ודוק היטב: [ו] והנה אם נתעכל החמץ ע"י איש אחד כבר כתבנו לעיל אות א' דמהני המכירה ועמ"ש עוד בזה לבאר מלתא בטעמו בתשובתי ליו"ד הלכות בכור בפ"ט במהדורא ה' סי' קצט לק"ק ניזניב גם בקנין אודיתא אם מהני כתבנו שם בעזה"י ע"ש ודוק: [ז] עיין במג"א סק"ד שכ' וז"ל ומ"ש דאזלינן בתר דיניהם ק"ק דהא אמרי' בבכורות וכו' עיין בחיבורי על יו"ד סי' ש"כ והוא במהדורא ה' סי' ע"ו בתשובת לק"ק סקאלי מ"ש שם ליישב קושית המג"א הנ"ל על נכון בכמה אנפי ע"ש בעזה"י ודוק:
ד
(שם סעיף ה') חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח אסור וכו' נ"ב הנה בדין אם גזל חמץ בע"פ אחר שש קודם הלילה אם מותר בהנאה לאחר הפסח עיין בחיבורי עבודת עבודה על מס' ע"ז דף ע"ב בתוס' ד"ה מהו לא ניתן להשבון כתבנו שם צד היתר חדש בזה מה שלא שערום הראשונים ושם מבואר אם שייך קנין משיכה כלל בחמץ מן התורה בישראל ע"ש בטעמו כי טוב הוא ודוק. והנה בדין אם מותר למכור חמץ לישראל חשוד לעבירות והקונה ימכרנו לאחר עמ"ש בזה בתשובה לק"ק טארנאפאל בהלכות עירובין סי' שס"ו דרך אגב ע"ש ודו"ק גם ע"ש פלפול וביאור קצת הסוגיא דריש מס' פסחים המשכיר בית לחבירו ע"ש בתשובה הנ"ל לק"ק טארנאפאל ודו"ק והוא בחיבורי על או"ח משנת תקצ"ו דף קח ע"ב: והנה הגיע לידי ספר שו"ת חמדת שלמה אשר שלח אלי למנה המחבר הרב הגאון האמיתי מוה' שלמה זלמן אבד"ק ווארשא ני' ודאיתי בספרו חלק או"ח סי' א' שתמה על האחרונים שהקילו כמה פעמים בחמץ שעבר עליו הפסח אם נמכר בכסף לבד או במשיכה לבד דניהו דיש בזה פלוגתא אם כסף קונה בנכרי או משיכה מכל מקום הוי ספק דרבנן ולהקל ועל זה תמה דהרי בפ"ק דב"מ בסוגיא דתקפו כהן מוכח להדיא דאם תקפו כהן מוציאין מידו דנחשב שלו לגמרי וממונו הוא לגמרי וא"כ ה"נ בזה כיון דאילו תפסו הנכרי היו מוציאין מידו הוי ממונו לגמרי ועבר עליה בב"י ותמה כן גם על הש"ס דב"ב דב' אילנות מביא ואינו קורא ע"ש באריכות ולפענ"ד לק"מ דלא מיבעיא בביטלו ודאי אין לו דמיון להתם דבשלמא התם אם לא זכה בו הכהן הוי של ישראל של בעלים הראשונים וראוי לילך בו בתר חזקת מרא קמא ובחזקת מי שהיה בידו עד התפיסה ולכן לא מהני תפיסה אבל בחמץ הרי בטלו ונעשה הפקר וא"כ עכ"פ של המוכר בודאי אינו רק דחז"ל אמרו דאף דביטלו אסור בהנאה גזירה אטו לא ביטלו ואין לו היתר רק אם זכה בו אחר קודם פסח ובזה אם תפסו הנכרי ודאי לא הוי צריך להחזיר דעכ"פ של הבעלים ודאי אינם ואין נ"מ רק אם הוא הפקר או זכה בו הנכרי ולנגד הפקר ודאי אם תקפו אין מוציאין מידו ולא יצטרך הנכרי להחזיר דבזה ליכא חזקת מרא קמא ולכ"ע תקפו כהן אין מוציאין מידו אך גם אף אם לא ביטלו נראה דא"ש דע"כ לא קאמר בש"ס הך כללא דהיכי דתקפו מוציאין מידו ונחשב של ישראל בודאי רק היכי דכשנגדו אין לו זכייה מצד דעת המקנה שהוא לא הקנה לו רק התורה זכתה לו בזה לא נחשב זכייה שלו זכייה וכעין שכתבו התוס' ביומא פ"ק ובמס' כתובות דלכך רוב ישראל צריך להחזיר לו אבידתו אף דאין הולכין בממון אחרי הרוב מכח דאין למוצא בו חזקה מעליא לכן לענין נזיקין הולכין אחרי הרוב מכח דלא בא לידו מדעת בעלים מוכח דכל דלא בא לידו מדעת בעלים לא נחשב חזקה מעלייא ולכך כיון דאם הוי האמת נמי אין לו חזקה מעלייא וגם הבעלים לא הקנו לו רק התורה הקנתה לו ובזה הדר אמרינן כיון דהתורה אמרה דבכה"ג הוי של מרא קמא ואף אם תקפו מוציאין מידו נחשב ודאי של מרא קמא דממ"נ בלי דעת התורה בלא"ה אין לאחר זכייה בו רק ממה שהתורה זכתה לו והרי כאן לא זכתה לו התורה רק אמרה דהיכי דקיימא תיקום ואף אם תקפו מוציאין מידו לכך נחשב ממון של בעלים הראשונים בודאי אכל היכי דהבעלים הקנו לו מדעתם רק דאנן מספקא לן אי הוי זה קנין או לא בזה ודאי לא משגחינן מה דהדין שיהיה ביד הבעלים הראשונים רק אמרינן כיון דעכ"פ אם איגלאי מלתא דזה הוה קנין הי' של הקונה יש להקונה זכייה בו. ובזה נסתלקו כל קושייותיו של הגאון זצ"ל הנ"ל ודוק: ועוד נראה דהרי התוס' הקשו בפ"ק דב"מ דאיך מהני תפיסת הכהן הרי יכול לו' אני רוצה ליתנו לכהן אחר ותירצו דמיירי במכירה כהונה. והנה דבריהם צ"ע לפענ"ד דהיאך מביא הש"ס ראיה לעלמא מזה דתקפו כהן מוציאין מידו הרי י"ל שאני ושאני דבכהן הרי לולא מכירי כהונה ודאי לא הוי שייך תפיסה דיכול ליתנו לכהן אחר רק במכירי כהונה והטעם דמכירי כהונה עשו את שאינו זוכה כזוכה הוא מכח דכיון דדרכו ליתן לזה אנן סהדי' דגמר והקנה לו א"כ תינח היכי דיודע שצריך ליתנו לכהן בודאי אז אמרי' דאף טרם נתינה בודאי הקנה לו אבל כאן כיון דליתא לכהן בודאי אינו מחויב רק דנימא דתקפו אין מוציאין מידו בזה ודאי לא שייך לו' דגמר והקנה לו דהרי מי יודע אם יתפסנו או לא ובפרט בזה ודאי יש אומדנא להיפוך דלא גמר והקנה לו כדי שלא יועיל תפיסתו ומה שייך בזה מכירי כהונה ודבריהם צ"ע לכך נראה העיקר בתירוץ השני שצריך ליתן לו כט"ה שבו וכו'. ולפ"ז נראה דהרי התוס' בפ"ק דב"מ הקשו בזה אמר חציה שלי וזה אמר כולה שלי נימא דאין ספק מוציא מידי ודאי כמו ספק ויבם ותירצו דהתם היבם ודאי יורש אבל כאן בשביל שהוא ודאי בחצר זה אין לו להיות ודאי בחצר אחר ע"ש ולפ"ז נראה דאם הוי אמרי' ת"כ אין מוציאין מידו היה נחשב ממונו של כהן ג"כ אף דיש לבעלים עכ"פ טובת הנאה בו ויש בו קצת זכייה בשויה של הט"ה מ"מ לא הוי אמרינן דאין ספק מוציא מידי ודאי כסברת התוס' דבשביל שהוא ודאי בחצר זה מאין לו להיות ודאי בחצר אחר אך זה שייך רק אם הוי מהני בו תפיסה אבל כיון דת"כ מוציאין מידו א"כ סוף סוף אין לכהן שום זכייה בו לפנינו שוב מהני שפיר הך תפיסה כיון דעכ"פ מקצת זכייה יש לבעלים בודאי יש לו בו ט"ה לכך אמרינן כיון דיש לו בו קצת זכייה אין ספק מוציא מידי ודאי ונחשב כולו שלו ולכך א"ש דכלל זה שייך רק גבי מתנות כהונה אבל בעלמא כגון בחמץ או בקונה ב' אילנות דאין לו זכייה כלל בחמץ או בקרקע אם הוי של שכנגדו לכך אף אם תקפו מוציאין מידו נחשב להקונה צד זכייה כיון דאם הוי אגלאי מלתא למפרע דשלו הוא היה שלו נחשב לו צד זכייה וז"ב ונכון לדעתי בסברא ודוק היטב:
ה
(שם סעיף ז) אסור ליתן בהמתו לעכו"ם להאכילה בימי הפסח וכו' נ"ב הנה בדין מכירת הבהמות בפסח לאכול חמץ בפסח אוסר הת"ש מכח דבשל תורה לא מהני הערמה וכבר הארכתי בזה במקום אחר וכעת מצאתי ראיה מפורשת לדברי התב"ש דלא מהני הערמה בשל תורה בפ"ג דפסחים בירושלמי [הלכה ג] וז"ל מחלפא שיטתו דר"י דתמן הוא אמר מותר להערים והכין הוא אמר אסור להערים א"ר כאן שבות וכאן חיוב חטאת וע"ש בק"ע א"כ מוכח דכדרבנן מותר להערים ולא בשל תורה והעיקר כפירוש השני של הק"ע דאם אופה הוי מלקות ומוכח דבש"ת אסור הערמה כדעת התב"ש וזה ראיה ברורה דניהו דר"א מתיר וקיי"ל כן היינו מטעם אחר שלא יעבור על בל תאחר כמ"ש בירושלמי אבל בעלמא מודה לר"י דאסור הערמה בש"ת. ועוד יש טעם חדש לאסור מכירת הבהמות לפמ"ש בתשובה לק"ק ליטנאוויטץ הוא בחיבורי לאו"ח שנת תר"ז דל"ג דהרי הנכרי לא מכוין לקנות ובע"כ דמה דמהני היינו בדרבנן הקילו וא"כ בבהמות דהוי איסור תורה לא מהני מכירה זו דהנכרי אינו מכוין לקנות כלל. אמנם הרי זה מצאתי ראיה מבוררת דמהני הערמה בשל תורה דלא בדברי התב"ש מפ"ב דע"ז [דף כד] דמשני התם ע"י תגרי ישראל זבין וכו' וקשה הרי הוי הערמה דודאי תגר ישראל לעצמו לא יתן עבורה כמה רבבות דלמה לו ובע"כ קנאה רק עבור הציבור וא"כ הוי הערמה והתם הוי איסור תורה לקנות מן הנכרי ומותר וכן ראיה ממתנות בית חורון דאמרו חכמים כל מתנה דאם הקדישה אינה מקודשת אינה מתנה וכתבו התוס' דדוקא היכא דהוי דרך הערמה אינה מתנה אבל במתנה גמורה אפילו אינו יכול להקדיש הוי מתנה וא"כ מוכח דמתנות בית חורון הוי הערמה ואעפ"כ דוקא בהתנה מפורש דאינו לפניך אלא כדי שיבא אבא ויאכל עמנו והיינו מכח דאמר בפירוש ואינו לפניך אלא כדי שיבוא אבא ויאכל עמנו הא אם לא הוי מתנה עמו כן הוי מתנה אף דהוי דרך הערמה אף דהוי של תורה ומוכח דלא כדעת התב"ש וצ"ע ודוק: וע"ד משקה קוואס שעמד בחביות של שכר מה דין הקוואס על פסח עיין בחיבורי על או"ח משנת תרי"ב דף קי"ד ע"ב בתשובתי לק"ק ברעסטיטשקיע ע"ש ודוק היטב:
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
לדעתי היות מובחר שבדרכי הקנין שיקנה החמץ לנכרי בק"ס דהוי קנין חליפין ומה אעשה והש"ך בח"מ סימן קכ"ג ס"ק ל' קיהה בדבר
ב
פי' ותחזירנה לי אחר פסח ונמצא שכל ימי הפסח הוא מתנה גמורה משא"כ בי"ד סי' ש"ה ס"ח באומר לכהן הילך חמשה סלעים ותחזירם לי לא גמר שם מתנה אפילו שעה א' וע"ש בט"ז ס"ק ז' מה שכתב בשם הפרישה ובש"ך ס"ק ח' ובחנם השיג החק יעקב בזה על המ"א:
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
[א] של כותים וכו'. מי שיש לו שותפות עם כותים בחמץ ועבר עליו פסח כשחולק עמו אחר פסח חלקו אסור בהנאה וחלק כותים מותר בהנאה דיש ברירה בדרבנן ובאכילה צריך עיון חק יעקב, ועיין יו"ד סימן קמ"ו סעיף ד' גר וכותים שירשו אביהם כותים שיכול הגר לומר לכותים טול אתה עבודה זרה ואני מעות וכו' משום דירושת גר מדרבנן אבל נשתתפו אסור, אם כן הכא הוא הדין בחמץ, מיהו התם טעמא משום שרוצה בקיומו ועיין בתוס' עבודה זרה דף ס"ד, ואם כן הוא הדין אם יש בשותפות חמץ ומעות דאסור מיהו חמץ אינו תופס דמיו ועיין סוף סימן תמ"ג. ומעשה בישראל שהיה לו קודם פסח ברחיים של כותים דגן לטחון, וביום שביעי של פסח טחן כותים ועשה פת ממנו והביא לישראל אחר פסח והתיר בספר בית הילל סימן קל"ב ליקח הדמים בעד הפת מאותו כותים או שימכרנו כותי ויתן דמיו לישראל שנוטל דמי הזיקו כמו ביין נסך שם, וחק יעקב כתב דאפשר להתירו אף באכילה מטעם שמא החליף כותים הדגן ומטעם אלו אפשר גם כן להקל אם גזל כותים חמץ ישראל ועבר עליו הפסח וצריך עיון, עד כאן. ונראה להקל אף שניכר שידוע דחמץ של ישראל דהא הוא באחריות כותי והוי ככותים שהלוה לישראל על חמצו לזמן וכו' בריש סימן תמ"א ולא פדה ואין נראה לדמות לסוף סימן ת"מ בהפקיד ישראל אצל כותים וקיבל אחריות דמכל מקום ישראל עובר, דהכא לקחו בגזלה, גם אפשר לדמות למה שכתב ביו"ד סימן ק"כ סעיף י"א בגזלו כותים ונתייאש דצריך טבילה עיין שם:
ב
[ב] אפילו באכילה וכו'. ולפי זה צריך לומר מה דקאמר בעירובין דף ס"ד למדנו שחמצו של כותים אחר פסח מותר בהנאה היינו משום דאסור באכילה משום פת של כותים והשתא ניחא הא דהוצרכו רש"י ותוס' שם לטעם פת של כותים ודו"ק:
ג
[ג] דורון חמץ וכו'. הוא הדין נאבד לכותי חמצו אצל ישראל (חק יעקב). כתב רוקח סימן רצ"ז בפסח אין יכול לקבל כלל פקדון חמץ, עד כאן, משמע אף שפירש בלא אחריות ויחוד מקום דמותר קודם פסח כמו שכתב בסימן ת"מ ומתשובת רמ"א סימן קע"ז לא משמע כן לכאורה:
ד
[ד] ביום אחרון וכו'. וכן משמע בראשון אלא דקא משמע לן דאף באחרון צריך שלא יהא ניכר, שאם קבלם אסור בהנאה ואם לא היה ניכר אף בראשון מותר. כתב חק יעקב אם באחרון אין צריך כפיית כלי ומחיצות עשרה אבל תוך הפסח צריך כפיית כלי או מחיצה עשרה, עד כאן, וזה סותר לכאורה מה שכתב בסימן ת"מ דצריך לבערו, ולדינא כתבתי בס"ק ח' דעיקר דאין צריך לבער רק אם הוא ביום טוב דאי אפשר לעשות מחיצה יכפה כלי ובחול המועד יעשה מחיצה, ובאחרון נראה נמי דיכפה כלי שהרי כתב שם אם לא הניחו אלא לחצי יום יכפה כלי, עד כאן, מיהו אם מביאו אחר מנחה ודאי אין צריך. וזה לשון צידה לדרך באחרון אין להראות למביאים שרוצה לקנותו אלא שיניחו הכותים בקרן זוית של הבית עד כאן לשונו:
ה
[ה] [לבוש] דאיסור וכו'. לכך אם קיבל דבר מכותים ואחר פסח נודע שהיה בתוכו חמץ מותר:
ו
[ו] [לבוש] וכותים וכו'. אפילו משרת שלו (ב"ח וט"ז), לאפוקי עבדו ושפחה כנענית דידו כיד רבו (שער אפרים), וכן למומר כותים לא ימכור אף על פי שחטא ישראל הוא. ומעשה שמכרו לו יין שרף והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסידו היין שרף וקרוב היה שלא יציית הישראל בזה אמרתי שיחליפנו המומר כותים עם כותים אחר ויקח ממנו יין שרף אחר ואז מותר לישראל או ימכרנו והדמים מותרים לישאל דחמץ אינו תופס דמיו (ט"ז), ועיין סוף סימן תס"ג. ובתשובת הנדפס בסוף שער אפרים הארכתי לתמוה על תשובת שער אפרים סימן ד' שכתב להתיר היין שרף עצמו לאחרים ומדמה לדין חליפין דליתא דהתם קאמר אדמי אבל החמץ עצמו ודאי אסור והבאתי ראיה מהגהות מיימוני בבית יוסף סוף סימן תמ"ז שכתב ויזהר כותים שלא יחזור הכותים וימכרנו לישראל אחר עיין שם, ורמזתי בספרי אליהו זוטא בקצרה, וראיתי שהגהות ספר שער אפרים שם הודה לדברי רק שכתב שאפשר לדחות ראייתו מהגות מיימוני הנזכר לעיל דחשש שלא ימכור הישראל אחר לאותו ישראל עצמו, עד כאן. והוא בעני דרך מעוקם חשש רחוק זה, ועוד למה הזהיר לכותים הוה ליה להזהיר שלא ימכור הישראל אחר לאותו ישראל, ועוד דאם כן מאי מייתי ראיה מארבא דטבעה בימא הא שם החשש בתוך הפסח דאסור לכל ישראל כדאיתא בפסחים דף מ', ותדע דאם כן מאי פריך הש"ס מבגד שאבד בו כלאים דזה אסור לכל ישראל ודו"ק. כתב חק יעקב יש למנוע לקנות מהם יין שרף או שכר מיד אחר פסח דהוי חמץ שעבר עליו הפסח:
ז
[ז] שמחוץ לבית וכו'. פירש הב"ח שהחמץ יהא חוץ לבית שלא יהא ישראל כמו נפקד בחמץ מכותים, והנחלת צבי כתב כשהוא בחדר מיוחדת או מחיצה גבוה עשרה סגי וכן כתב הט"ז דיחוד קרן זויות מהני ומכל מקום לכתחילה נראה אין להקל בחמץ גמור דאין למכור לכותים אם החמץ בבית ישראל אף שמוכר לכותים הכל כדינא אם לא כמו שכתב הב"ח זה לשונו במדינתינו שרוב מקח וממכר ביין שרף ואי אפשר להם למכרם לכותים לחוץ לבית ובפרט למחזיקים באורנ"דא יש להתיר שימכור לכותים החדר והחמץ שם וכו', ועל פי זה השבתי למוכרי שכר פה פראג ששאלו למה אסרו כל רבותינו הקודמין למכור לכותים השכר עם המרתף שלהן, ולמוכרי היין שרף שנהגו להיתר למכור, והשבתי דדוקא למוכרי יין שרף שהוא שלהם שעל הרוב שורפין בעצמן ואי אפשר להם למכור מחוץ לבית כמו במדינות שהעיד הב"ח מה שאין כן שכר שקונין מכותים לא התירו זה כלל דבקל אפשר להחזיר לכותים גם שלא לקנות כל כך עד שישתייר על פסח, גם ודאי ראו שיש חשש קלות בזה דלכל מסור שיכנסו למרתף בפסח לאיזה צורך יום טוב על ידי פתח קטן שיש להם ושאר עניינים לכן ראו להחמיר בזה מכל וכל. ובדין מכירה הארכתי באליהו זוטא גם כל אחרונים ובתשובת נחלת שבעה סימן ל"א ל"ב, ועיקר שימכור לכותים בפרוטה החדר ויאמר שיקנה עם החדר כל החמץ שיש בו וימסר לו המפתח כדי שיוכל ליכנוס בתוכו אימת שירצה או שיקבל הפרוטה וימשוך הכותים החמץ לרשותו או לסימטא דאז משיכה קונה לו עם המעות ובדיעבד אם מכר בכסף לחוד או משיכה לחוד או במקום שדרך תגרים קונים ברושם או מפתח אף שלא מסר המפתח, או שנתן כפו לחבירו או פשוט כמו שכתב בחושן משפט סימן ר"א אין לאסור החמץ, אבל מה שמוכרין המפתח טעות הוא שאין מוכר אלא המפתח וחמצו נשאר באיסור הנאה, גם יזהר שלא יניח שום חותם על החדר או על החמץ דאז אף בדיעבד יש לאסור דלא סמכא דעתיה דכותים ואם עשה חותם אחר המכירה אף דשלא כדין עבוד מכל מקום אין לאסור החמץ. כתב מגן אברהם אם הכותים אינו רוצה להחזיר לו אסור לתבוע אותו בדיניהם, עוד כתב בסוף סימן זה אף שאין החמץ אצלו יכול למכור לכותים באחד מדרכי הקנינים הנזכרים לעיל:
ח
[ח] ויודע בו שלא יגע וכו'. צריך טעם דבפדיון הבן בסימן ש"ה ביורה דעה אם דעתו שיחזירנו הכהן אין בנו פדוי וזה הטעם דאם אמר הא לך חמשת סלעים ותחזירו לי אינו פדוי וצריך לומר משום דבחמץ שאני דמיד כשמגיע איסורו לאו ברשותו הוא ורחמנא דאוקי ברשותיה לעבור בבל יראה לכך בקנין כל דהו נפיק מרשותיה וכן משמע בתשובת משאת בנימין סימן נ"ט ובזה מתורץ מה שתמה חק יעקב על מגן אברהם שכתב דאם אמר הריני נותן לך החמץ החזירהו לי דהוי מתנה רק משום חומרא דחמץ מחמירין, עד כאן, ולפי מה שכתבתי מתורץ דהכא גם ביודע בו שלא יגע הוי מתנה ודו"ק, עוד יש לומר דהתם הוי כאומר ותחזרהו לי מיד מה שאין כן בחמץ דודאי אין כוונתו רק על אחר פסח:
ט
[ט] במתנה וכו'. ואפילו על ידי שלוחו או אשתו (חק יעקב), אבל אם כותים עושה שליח לכותים האריך מגן אברהם ובתשובות עיין שם בסימן ל' ובאבן העזר סוף סימן פ':
י
[י] [לבוש] ואם עשה שום תנאי וכו'. פירש מגן אברהם שישראל תלה תנאי בעצמו כגון שהתנה שאם יהיה לו מעות יחזירו לי דבכהאי גוונא לא הוי מכירה כמו שכתב בחושן משפט סימן ר"ז, אי נמי שתלה המכירה בתנאי כגון שאמר לו אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך נמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירה אבל אם אמר הריני נותן לך מעכשיו על מנת להחזיר או על מנת שתעשה דבר פלוני הרי זה מכירה גמורה רק משום חומרא דחמץ אסור, עד כאן. וצריך עיון בחושן משפט שם ובסמ"ע ס"ק י"א, והט"ז כתב דאם אמר לו על תנאי שיחזיק לעצמו ולא ימכור לאחר הוי מכירה גמורה וטוב לעשות כן כדי שלא יקנה ישראל אחר ממנו, מיהו אף שלא התנה אין אחר יכול לקנותו דאנן סהדי דאדעתא דהכא יצא מרשותו וכן פסק בתשובת משאת בנימין שאם קנה אחר שאין בעל החמץ צריך לחזור לו אפילו דמיו שנותן לכותים יותר מן הראוי:
יא
[יא] [לבוש] משום חומרא וכו'. משמע שאם עבר ועשה כן אין לאוסרו בהנאה:
יב
[יב] שמא אצטרך וכו'. אבל הב"ח כתב דרשאי להבטיחו שיחזור ויקנה ממנו ושיתן לו ריוח, עד כאן, וכן משמע בהגהות מיימוני פרק ו' דשבת, ושמעתי מזקיני הגאון זכרונו לברכה שמותר לומר הא לך חמץ זה ותן לי חמץ אחר אחר הפסח:
יג
[יג] אף על פי שביטלו וכו'. בטור הביא דעת העיטור דמתיר בהנאה אחר ביטול, ונראה לי שזה פירוש פסקי תוס' ריש ביצה, וחק יעקב ס"ק י' תמה עליו, והנראה לעניות דעתי כתבתי, עוד יש לומר דמיירי על ידי תערובות וכמו שכתב רבינו ירוחם, והנה הב"ח תמה על העיטור ממתניתין דף י' לא בדק בתוך המועד יבדוק לאחר המועד אלמא דאף לאחר הפסח אסור בהנאה, עד כאן, והוא תמוה הא תוס' פירש שם כדי שלא יתערב חמץ של איסור בשל היתר ויאכלנו, ובתשובתי המובא בסוף ספר שער אפרים תמהתי עוד על תשובת משאת בנימין בזה, ומכל מקום לדינא קיימא לן כפוסקים דאוסרין בהנאה בין הפקר בין ביטול אף שנוהגין עכשיו כולם לבטל כמו שביארתי בתשובה שם על פי תשובת משאת בנימין סימן נ"ח דמסתמא דעתיה עלויה, ועוד דלפעמים שכח אחד לבטלו ועוד הרבה טעמים עיין שם, וזה לשון מהרי"ל ואף שביטלו חיישינן להערמה שמא לא יבטלו מלבן, עד כאן, ועוד קצת טעם דמה שאסרו חכמי ש"ס אף דאין הטעם שייך האידנא אין להתיר כמו שכתב הטור גבי גבינות, ומה שכתב בתשובת בן המחבר שם דמוכח בתוס' מגילה דף ה' ע"ב ד"ה ובקשו לעקור וכו' כשיש אמורא או תנא דפליג לא שייך זה דאם לא כן אלא טעמייהו כיון דלא עקרי תשעה באב לגמרי מאי פריך בריש פרק דאי סלקא דעתיה אנשי כנסת הגדולה י"ד וט"ו תיקון אתא רבנן ועקרי תקנתא וכו' הא כשאין עקירה לגמרי ליכא ביטול תקנתא, עד כאן. ולעניות דעתי כוונת תוס' דהיו רואין עיקר דברי ר' יוחנן דיש לקבוע תשעה באב בעשירי ובזה לא שייך אין בית דין וכו' כיון דקיימא לן כמאן ואם כן בנדון דידן דקיימא לן הלכה פסוקה כר' יוחנן לגבי ריש לקיש בירושלמי דחמץ אף שביטלו אסור אף דנאמר דלא שייך האידנא כיון שכולן מבטלין מכל מקום אין מבטלין כדין וכן הסכימו עמי כל אחרונים ובספר חק יעקב להתיר בהנאה כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר קודם או שיש אונס גמור בענין המכירה וסבר היה שמכר רק אחר פסח נודע לו שלא מכר אם אמר שביטל אף דליכא עדים מותר בהנאה, עד כאן. והיינו שסמך על שיירי כנסת הגדולה שכתבתי בתשובה, ומאחרונים לא משמע הכי גם במטה משה סימן תקמ"ד משמע דלא מהני עדים לכן אין להקל אם לא בהפסד מרובה מאד אפשר לסמוך ולהקל:
יד
[יד] חמץ בפסח וכו'. והוא הדין לאחר פסח בחמץ שעבר עליו פסח, וכתב בית יוסף אף חמץ שאינו שלו אלא מצאו בתוך פסח:
טו
[טו] אם הוא יודע וכו'. אבל בסתמא שאינו יודע מותר ואף ביודע שנתפטמה בחמץ עיין ביו"ד סימן ס':
אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
מכרו. ואפי' אין החמץ אצלו זכה בו בכ"מ שהוא מ"א:
ב
עובר. כ' הפר"ח זה לסברת סי' ח"מ ע"ש שא"ז העיקר. וא"א ע"מ להחזיר אי ע"מ שתעשה דבר פלוני ה"ז מכירה גמורה. ועיין ח"מ סי' רי"ב ס"ב ובא"ע סימן כ"ח אך משו' חומרא דחמץ אסור ועיין ס"ג:
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
תמ״ח:א׳
א
א) [סעיף א'] חמץ של עכו"ם וכו' ואיתא בירושלמי פ' כל שעה גר שמת והניח חמץ ועבר עליו הפסח כל הקודם אחר פסח וזכה בה מותרת לו לד"ה ע"כ. ואין זה סותר לתלמודא דידן בב"ק דף ק"י ע"ב בגוזל חמץ הגר ועבר עליו הפסח דאסור בהנאה דהתם מיירי שלא מת הגר עד שחל עליו איסור חמץ או אפי' מת הגר קודם פסח מ"מ היתה ביד גזלן בשעת איסור חמץ משא"כ כאן כשמת הגר החמץ נשאר מופקר ועומד דנמצא שאין מי שעובר על ב"י דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר. ח"י או' א' מק"ח או' א' ח"א כלל קכ"ד או' כ"ד. וא"כ ה"ה בחמץ של הפקר שמותר אחרי הפסח.
תמ״ח:ב׳
א
ב) שם. חמץ של עכו"ם וכו' כל העולם נהגו היתר בחמץ עכו"ם שעבר עליו הפסח ואין מי שנזהר אבל של ישראל אפי' ביטלו אסור בהנאה. הרדב"ז בתשו' ח"א סי' תפ"ו. ברכ"י או' א' ור"ל לאפוקי מבעל העיטור כמ"ש לקמן או' ז' יעו"ש. ועוד עיין לקמן סעי' ה'.
תמ״ח:ג׳
א
ג) שם. חמץ של עכו"ם וכו' מי שיש לו שותפות עם העכו"ם בחמץ ועבר עליו הפסח אף שחצי של ישראל נאסר בהנאה מ"מ כשחולק אחר הפסח עם העכו"ם חלקו של עכו"ם מותר בהנאה דכיון דחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא אמרינן יש ברירה ובאכילה צ"ע (מיהו בס' חקת הפסח או' א' ד"ה ונראה כתב דמותר אפי' באכילה יעו"ש. וכ"כ הר"ז) אבל חלק של ישראל ודאי אסור בהנאה. ח"י או' ב' א"ר או' א' י"א בהגה"ט. מק"ח או' א' ר"ז או' כ"ז ח"א שם או' כ"ה. ועיין במק"ח שם שמצדד הא דמותר חלקו של עכו"ם אם הוא דוקא שמונח בבית עכו"ם ומסיק דאפי' מונח בבית ישראל שרי יעו"ש. מיהו בשו"ת שאגת אריה סי' ץ' כתב להתיר אף חלקו של ישראל והביאו מחב"ר או' א' ושע"ת או' א' והגם שהמק"ח שם בביאורים השיג עליו בשו"ת מהר"ם מרוטנבארג אחרונים סי' ט' מיישב שיטת הש"א יעו"ש. ועייין בשו"ת זר"א ח"ג סי' מ"ו שמתיר גם חלקו של ישראל בהנאה אם היה הפסד גדול הרבה יעו"ש.
תמ״ח:ד׳
א
ד) וישראל ועכו"ם שיש להם שותפות בחמץ ושאר דברים אסור לומר לעכו"ם טול אתה חמץ ואני שאר דברים, מק"ח או' ג' ח"א שם. מיהו דעת הא"ר שם נראה להקל משום דחמץ אינו תופס דמיו יעו"ש. ואפשר דבמקום הפ"מ יש לסמוך ע"ז.
תמ״ח:ה׳
א
ה) שני ישראלים שהיו שותפים בחמץ והאחד מכר לנכרי חלקו קו"פ והשני לא מכר ואחר הפסח חולקים. מי שמכר לנכרי חלקו שיעלה קודם פסח עתה שחלקו והוברר בחלקו מותר. והשני שלא מכר חלקו קו"פ אסור בחלקו. שאגת אריה סי' צ"א. מחב"ר או' ב' מק"ח או' א' שע"ת שם.
תמ״ח:ו׳
א
ו) שם. מותר אפי' באכילה. והא דקתני מתני' (פסחים כ"ח ע"א) חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה לאו למימרא דבאכילה אסור אלא משום דבעי למיתני של ישראל אסור בהנאה תנא גבי עכו"ם מותר בהנאה. הרי"ף והרא"ש. ובשם הירוש' כתב הרא"ש הא דקתני מתני' חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר בהנאה במקום שלא נהגו לאכול פת עכו"ם אבל במקום שנהגו מותר אפי' באכילה. והב"ד ב"י. ר"ז או' ב'. ועיין ביו"ד סי' קי"ב סעי' ב' באיזה פת עכו"ם נהגו להקל יעו"ש.
תמ״ח:ז׳
א
ז) שם. מותר אפי' באכילה. כן מוכח מש"ס וכו' כמ"ש באו' הקודם. אך הטור הביא בשם בעל העיטור דאסור באכילה וכבר כתבנו לעיל או' ב' דכל העולם נהגו היתר יעו"ש.
תמ״ח:ח׳
א
ח) שם. מותר אפי' באכילה. ולהריח חמץ של גוי חם תוך הפסח היה מותר מדינא מאחר דלא נאסר בהנאה אלא שיש להרחיק מהכיעור או שמא חמצו של גוי אינו מותר בהנאה אלא דוקא אחר הפסח. גליון האו"ה כלל ט"ל או' ל"ג, שכנה"ג בהגה"ט או' א'. מיהו מ"ש בגליון האו"ה בתחלת דבריו היה מותר מדינא וכו' כתב עליו הפר"ח דליתא והביא ראיה מש"ס ופו' דחמצו של עכו"ם בתוך הפסח אסור בהנאה יעו"ש. וכן הסכים חק יוסף או' א' והמט"י. וכ"כ המאמ"ר או' א'. וכ"כ לעיל סי' תמ"ג או' ה' יעו"ש. והרו"ח או' א' כתב דאפי' בשאר ימות השנה אין להריח בפת חמה של גוי ואפי' בשל ישראל יען כי יש פלוגתא בפו' אם מברך עליו או לא ויש עוד מחלוקת בעיקר ברכתו אי מברך בורא מיני בשמים או הנותן ריח טוב בפת ולכן יותר טוב שלא להריח כמ"ש מרן בב"י א"ח סי' רצ"ז ובהגהת מור"ם ז"ל בא"ח סס"י רט"ז יעו"ש עכ"ל ועיין בדברינו לשם בס"ד.
תמ״ח:ט׳
א
ט) [סעיף ב'] אם עכו"ם מביא וכו' ואפי' הביאו ביו"ט אחרון סמוך לחשיכה לא יקבלנו הישראל מידו שהרי בקבלה זו נקנה לו הדורון בקנין גמור ונעשה חמצו של ישראל ועובר עליו בב"י וב"י ברגע זו שעד הלילה. ר"ז או' ג' ומיהו אם הביאו ביה"ש של מוצאי יו"ט ב' לבני חו"ל שעושין ב' יו"ט וקבלו י"ל דשרי דכיון דיו"ט ב' הוא מדרבנן וביה"ש הוא ספק י"ל ספיקא דרבנן לקולא וה"ד לקבלו אבל לאכלו אסור עד שיהיה לילה ודאי דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון. ועיין לקמן או' ח"י.
תמ״ח:י׳
א
י) שם. אם העכו"ם מביא וכו' ואם קבלו העכו"ם שלא בפני ישראל מותר לאחר הפסח משום דהיתרא ניחא ליה למיקני ולא איסורא ה"נ לא היה דעת הישראל לקנות חמץ בפסח עד לאחר יו"ט. עט"ז וכן אם קבלתו השפחה שלא בפני ישראל וכשנודע לישראל צוה להצניעו בבית העכו"ם מותר לאחר הפסח משום דאיסורא לא ניחא ליה למקני. ב"י בשם הגמ"י פ"א.
תמ״ח:י״א
א
יא) שם. אם העכו"ם מביא וכו' אם לתתו גוים המשרתים בטחון של ישראל חטים ביו"ט אחרון של חג כדי שיהיו מוכנים במוצאי יו"ט לטחון מותר לערבם (ברוב כ"ה בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקפ"ט) עם חטים אחרים ולטחון הכל ולמכרם לישראל. מוהריק"ש בהגהו' בשם הרדב"ז סי' תק"ו. והב"ד הפר"ח וכתב דאם נתבקעו פשיטא דאסור לערבן ולבטלן ואם לא נתבקעו לדעת הרי"ף אסור לערבן ולמאן דפסק כשמואל דבעי דוקא נתבקעו מותר לערבן יעו"ש. אמנם בשו"ת קול אליהו ח"א סי' כ"א כתב דלכ"ע שרי לערבן ולבטלן ואפי' לכתחלה. וכתב עוד דמטעם אחר מותרים אותם החטים בהנאה בלי שום תערובת משום דספק חמץ מותר בהנאה אחר הפסח וכל שלא נתבקעו לדעת הרי"ף לא אסירי בפסח אלא מספק יעו"ש. ועיין מט"י בסעי' זה שכתב דמ"ש הרדב"ז למכרו לישראל ה"ד לישראל אחר ולא לבעל החטים כדאיתא ביו"ד סי' צ"ט סעי' ה' יעו"ש. מיהו לפי מ"ש בשם קול אליהו דמותר לערבם לכתחלה נראה דאפי' למבטל עצמו שרי דהא דאוסר שם ביו"ד למבטל עצמו היינו בדבר שאסור לבטלו לכתחלה כמבואר שם משא"כ כאן דמותר לבטלו לכתחלה. ומ"ש הרדב"ז למכרו לישראל היינו אם חפץ למכור שרי אפי' לישראל וה"ה דשרי לעצמו אם אינו חפץ למכור. אח"כ ראיתי שכ"כ חקת הפסח או' ד' על המט"י דלא דק ומותר אפי' לבעליו יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ג.
תמ״ח:י״ב
א
יב) ישראל שהיה לו קודם פסח ברחיים של כותים דגן לטחון. וביום ז' של פסח הלך הכותי וטחן הדגן של ישראל ועושה ממנו פת והביא את הפת לישראל תיכף אחר הפסח מותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מהכותי והכותי יאכלנו או ימכרנו לכותי אחר. בית הילל ביו"ד סי' קל"ב. והסכים לדבריו ח"י או' ד'. ר"ז או' כ"ח. ח"א כלל קכ"ד או' כ"ו. וכתב עוד שם ח"י דיש עוד צד להתיר שמא החליף הגוי ולפי מ"ש לקמן סי' תמ"ט דספק חמץ שעבר עליו הפסח יש להתיר אף באכילה ה"ה הכא דהוי ספק עכ"פ אם החליף הגוי ולטעמים אלו אפשר ג"כ להקל אם גזל עכו"ם חמץ ישראל ועבר עליו הפסח יעו"ש. אלא שכתב בזה וצ"ע. אבל הא"ר או' א' כתב דיש להקל אף שניכר וידוע דחמץ של ישראל דהא הוא באחריות כותי והוי ככותי שהלוה לישראל על חמצו לזמן וכו' ולא פדה שכתוב ברסי' תמ"א יעו"ש. והביאו המש"ז או' ז' וכן הסכים בא"א סי' ת"ן או' א' ועיין עוד לקמן או' ל"ח.
תמ״ח:י״ג
א
יג) ובתשו' חנוך בית יהודה סי' י"א הביא מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם טחינה ומסיק שמותר אפי' באכילה מטעם דק"ל חמץ שעבר הפסח אינו אסור אלא מדרבנן משום קנסא אפי' כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ ק"ל ספיקא דרבנן לקולא וכאן יש ס"ס דמתהפך חדא שמא לא לתתו ואת"ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כ"כ עד שנתחמץ ואת"ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ומאחר שיש כמה ספיקות והוא איסור דרבנן אין להחמיר אפי' באכילה יעו"ש. והביאו ח"י שם. מק"ח או' ב' מחב"ר או' י"ד. ח"א שם.
תמ״ח:י״ד
א
יד) ואם עכו"ם נתן או מכר לישראל חטים וכה"ג וקבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ כתב ח"י או' ה' לכאורה נראה דהחמץ מותר לאחר הפסח כדין חמצו של עכו"ם וסיים בצ"ע יעו"ש. אבל הא"ר או' ה' כתב בסתם דאם לא נודע לו עד אחר הפסח מותר. וכ"כ י"א בהגה"ט. מק"ח או' ג' ואם נודע לו בפסח צריך לבערו אם אין העכו"ם כאן להחזיר לו או שהוא בכאן והוא אלם מטעה אחריות. ומיהו יכול לעשות תקנה אפי' בפסח למסרו לבית עכו"ם אחר או שימכור החדר שהחמץ עומד בתוכו לעכו"ם והעכו"ם יקבל עליו אחריות. ואם היו עומדים החטים אצל העכו"ם בפסח מותר דהו"ל כקיבל אחריות על חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם. מק"ח שם. ואם קיבל החטים בפסח מותר דאנן סהדי דלא ניחא ליה דליקניה רשותיה וחצר משום שליחות הוא. חמ"מ או' ו'.
תמ״ח:ט״ו
א
טו) שם. ביום אחרון של פסח וכו' וכ"ש בפסח גופיה אלא דקמ"ל דאפי' ביו"ט אחרון צריך לענין זה. ט"ז סק"ב. ח"י או' ו' א"ר או' ד' חק יוסף או' ב' מחב"ר או' ג'.
תמ״ח:ט״ז
א
טז) ואם הוא ביו"ט אחרון אז א"צ לא כפיית כלי ולא מחיצה יו"ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט כזה אבל תוך הפסח צריך כפיית כלי או מחיצה יו"ד כמבואר לעיל סי' ת"מ סעי' ב' ונראה דה"ה אם שכח עכו"ם חמצו אצל ישראל ג"כ דדינו כמו דורון דהכא. ח"י שם. מק"ח או' ד' מיהו הא"ר או' ד' כתב דאם הניחו כדי דגם ביו"ט אחרון אם הניחו כדי חצי יום צריך כפיית כלי אבל אם מביאו לאחר מנחה ודאי א"צ יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ד' דגם ביו"ט אחרון צריך כפיית כלי אלא א"כ הביאו סמוך לחשיכה אין לחוש יעו"ש ועיין לעיל סי' ת"מ או' ל"ח.
תמ״ח:י״ז
א
טוב) שם. לא יקבלנו וכו'. ואם קבלו אסור בהנאה. מ"א סק"א. א"ר או' ד' חק יוסף או' ג' ואף דיו"ט אחרון דרבנן ומדאו' לא קעבר תו אב"י וב"י מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאו' תיקון. ח"י או' ז' מק"ח או' ה' א"א או' א' חקת הפסח או' ג'.
תמ״ח:י״ח
א
חי) שם לא יקבלנו וכו' ואם זכה בו ישראל קודם ביה"ש אסור ואם בביה"ש מותר מפני שיום אחרון מדרבנן וביה"ש שלו דרבנן. או"ח סוף הלכות חמץ. חקת הפסח שם. ועיין לעיל או' ט'.
תמ״ח:י״ט
א
יט) ואם הביא עכו"ם בפסח דבר שיש בו משהו אסור לקבלם ולא בטל ביד עכו"ם. א"א שם. ומיהו אם הביא ביום ח' נראה דמותר כמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' יו"ד בענין חטה שנמצאת בתרנגולת בח' של פסח דמותר להשהותה יעו"ש ובדברינו לשם בס"ד.
תמ״ח:כ׳
א
ך) שם. וגם לא יהא ניכר וכו' ומיירי דלא אמר לו תנו ע"ג הסלע או הבו מי הבא וכה"ג דבעינן שלא יחפוץ בחמץ כלל. ח"י או' ח' וכ"ש דלא יתן לו איזה מתנה בעת שמביאו דודאי ניכר שחפץ בו ואסור.
תמ״ח:כ״א
א
כא) שם. וגם לא יהא ניכר וכו' שאם הוא חפץ בו נקנה לו ע"י שהוא מונח. בביתו או בחצירו שכל דבר המונח בחצירו של אדם הוא נקנה לו כאלו מונח בידו ממש שחצירו הוא כשלוחו לכל דבר אבל כשאין ניכר מתוך דבריו או מעשיו שהוא חפץ בו אין חצירו קונה לו. ר"ז או' ג' וכ"כ הפר"ח.
תמ״ח:כ״ב
א
כב) שם. וגם לא יהא ניכר וכו' ואז מותר והטעם משום דישראל לא ניחא ליה באיסורא וחצירו נמי לא קניא ואפי' משתמרת ואפי' עומד בצידה שאין חצירו קונה לו בע"כ. תשו' הרשב"א סי' קע"ח. ב"י. עו"ש או' א'.
תמ״ח:כ״ג
א
כג) וכתב עו"ש הרשב"א דלא מבעיא ביו"ט אחרון דמדרבנן אלא אפי' ביו"ט ראשון שהוא אסור בהנאה ד"ת אינו אסור כשהניחו העכו"ם בחצירו המשתמרת ומן הטעם שאמרנו. ב"י. עו"ש שם. מ"א סק"ב. מק"ח או' ו' והיינו דיעבד אף ביו"ט ראשון שרי אף בסתמא משום דאיסורא לא ניחא ליה דליקני. מש"ז או' ב'.
תמ״ח:כ״ד
א
כד) שם. וטוב שיאמר וכו' כדי שאם יטלנו אחר הפסח לא יהא כהוכיח סופו על תחלתו שדעתו היה בתוך הפסח לקנותו. ח"י או' ט'.
תמ״ח:כ״ה
א
כה) שם. וטוב שיאמר וכו' דמצד הדין אפי' בלא אמירה שרי דאמרינן דהתירא ניחא ליה דליקני ליה רשותו ולא איסורא. ט"ז סק"ג. עט"ז. ח"י שם. פר"ח. חק יוסף או' ד' מק"ח שם. ור"ל בדיעבד אפי' שותק כל עשה מעשה אמרינן דאיסורא לא ניחא ליה דלקני אפי' בחצר המשתמרת ועומד שם. מש"ז או' ג'.
תמ״ח:כ״ו
א
כו) שם. וטוב שיאמר וכו' וכ"ז בדורון וכה"ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו"ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפירוש שאינו רוצה לקבלו כדי שלא יהא אח"כ באחריותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שהעכו"ם אלם ויכפהו לשלם ג"כ אסור כמ"ש לעיל סי' ת"מ יעו"ש. ח"י שם. מק"ח שם. ר"ז או' ה' ועיין לעיל סי' ת"מ או' כ"ה.
תמ״ח:כ״ז
א
כז) ואם דבר ישראל עם עכו"ם קודם פסח שימכור לו חמץ והניח העכו"ם בחצרו של ישראל בפסח אם האחריות על ישראל אסור כבסי' ת"מ. א"א או' ב' וכבר כתבנו באו' הקודם דצ"ל לו בפי' שאינו רוצה לקבלו יעו"ש.
תמ״ח:כ״ח
א
כח) בא לו אגרת חתומה מעיסה שקורין ניבל"א ביו"ט של פסח יאמר למביא דיחזירנה להבי דוואר עד חו"ה ואז יקבלנה מהבי דוואר ויפתחנה ויזרוק החותם ויוכל לשער מקום החותם ולהשליכו דהחותם מעיסה הנז' אוכל אותו הכלב ובזה תלוי הדבר ואפי' חצי שיעור צריך ביעור. ואגרות שבאו מזמן רב קודם הפסח שהחותם יבש כעץ א"צ לבער החותמות קודם הפסח, אבל אגרות הבאות תוך הפסח דהחותם עודנו לח ודאי יש איסור בשהייתו וטוב וכשר שלא לקבל האגרות עד חו"ה. אמנם יען שנהגו היתר לקבל האגרות מהבי דוואר גם ביו"ט של פסח יש תקנה דיכוון שלא לזכות באותו חותם וכבר ק"ל איסורא לא ניחא ליה דלקני. שו"ת זר"א חא"ח סי' ן' יעו"ש. ושם כתב דכיון דאגרות הללו יודעים אותם שהם על עסקי סחורה אין נכון לפותחם בשבת ויו"ט ולא לקרותם יעו"ש. מחב"ר או' ד' ועיין לעיל סי' ש"ז או' צ"ח ואו' ק"ד.
תמ״ח:כ״ט
א
כט) [סעיף ג'] חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה וכו' דכיון שעבר בב"י ובב"י קנסוהו. לבוש סעי' א' מ"א סק"ג.
תמ״ח:ל׳
א
ל) שם. אסור בהנאה. בין לו בין לאחרים. או"ח או' ט"ל. הרשב"ץ בס' מאמר חמץ דכ"ו ע"ג. הר"ן פ' כ"ש, פר"ח. מט"י. ער"ה או' ב' ובספרו חקת הפסח או' ד' ר"ז או' א' ואפי' אם לא ידעו בו האחרים צריך להודיעם שלא יאכלו ממנו. שו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח. והביאו שע"ת סוף או' ט"ו. וכ"כ חקת הפסח או' י"א.
תמ״ח:ל״א
א
לא) שם. אסור בהנאה וכו' ואפי' לאחר מותו ולא תימא דלדידיה קנסו רבנן לבנו לא קנסו כמו שאר קנסות דבחמץ אינו כן אלא אסור לעולם. נוב"י סי' ך' מחב"ר או' ט' ועיין לקמן או' ק"ב.
תמ״ח:ל״ב
א
לב) שם. אסור בהנאה וכו' ישראל שלא ביער קו"פ החטים כתושים הנקרא בלע"ז פארונ"י שהם חטים שמסירים קליפתם ע"י כתישה בזלוף מים עליהם והיה מוכרם בחנותו אחר הפסח. הסכימו רבני מודונ"א לשרוף אותם וכן עשו מעשה. אבל דגן הכתוש הבא ממדינת פארמ"א שרובם ככולם כותשים אותו בלי מים התירו אותו דיעבד אבל לכתחלה צריך לבערו קו"פ וכן נהגו בק"ק ריגי"ו משנים קדמוניות. שו"ת זר"א חא"ח סי' נ"א. מחב"ר או' ה'.
תמ״ח:ל״ג
א
לג) וכתב בשו"ת בית אפרים סי' ל"ד באחד שהיה לו מאלץ מונח בווי"ן הוי"ז של עכו"ם לעשות יי"ש והעכו"ם אמר לו שיעשה ממנו יי"ש בפסח ובע"פ מכר המאלץ כדיני והווי"ן הוי"ז הטיל המאלץ לתוך חטים רותחים לעשות ממנו יי"ש ויש מפקפקין לומר שלפי שלא הודיע להקונה שהווו"ן הוי"ז יטיל התבואה לתוך המים הנ"ל הו"ל מקח טעות והעלה שאין לבטל המקח בשביל זה יעו"ש. ועי"ש שהעתיק מכת"י הגאון פי' ז"ל שדעתו לומר דמאלץ הוי חמץ נוקשה ושם מבואר שהכל לפי הענין אם הוא מקולקל הרבה עד שנפסד מאכילת אדם כדרך שנת' סי' תמ"ב הוי נוקשה ולכן יש להתיר בענין זה ולרווחא דמלתא יש לבטלו ברוב מאלץ שלא עבר עליו הפסח עיי"ש והגאון מו"ה סענדיר ז"ל כתב בתשו' כ"י במאלץ ששכחו למכור קו"פ ונודע בפסח ולא בא לשאול עד לאחר הפסח והורה שהוא אסור בהנאה יעו"ש ואפשר דמיירי בענין שהמאלץ היה עדיין ראוי לאכילה דאל"כ הו"ל נוקשה דק"ל בססי' תמ"ז דשרי יעו"ש. שע"ת או' ב'.
תמ״ח:ל״ד
א
לד) שם. אסור בהנאה וכו' ראה בע"פ שהתבואה שרויה במים ולא היה שהות למוכרה לעכו"ם והניחה עד לאחר הפסח אם נתבקעה אסור לאכלה ומותר למכרה לעכו"ם, הרשב"ץ בתשו' ח"ב סי' קצ"ז. ברכ"י או' ב' אמנם הכס"א או' ב' תמה על דברי הרשב"ץ. הנז' שחלק על דברי הרמב"ם שכתב דאסור בהנאה אפי' הניחו שוגג או אנוס וגם על הברכ"י תמה שהעתיק דבריו ולא הרגיש בזה יעו"ש וכן הרב חקת הפסח או' יו"ד תמה על דברי הרשב"ץ הנז' יעו"ש. ועיין לעיל או' י"א.
תמ״ח:ל״ה
א
לה) ראובן שהיו בידו מעות משמעון תושב עיר אחרת כדי להלבישם בסחורות וח' חדשים קודם הפסח קנה חמץ ושלח לשמעון והספינה לא הגיעה עד לאחר הפסח. החמץ מותר באכילה כיון שלא היה ידוע לו כלל. שו"ת דברי יוסף סי' י"א. ברכ"י או' ג' שע"ת או' ח' ועיין לקמן או' ס"ז.
תמ״ח:ל״ו
א
לו) היכא דידע קודם פסח שבא לו חמץ בספינה צריך למוכרו או ליתנו לעכו"ם ואם פשע אסור בהנאה הסכמת האחרונים. וכ"כ בתשו' הנז' ברכ"י או' ד'.
תמ״ח:ל״ז
א
לז) נ"ל להלכה דמי שיש לו חמץ בספינה בים או בעיר אחרת יכול להפקירו בפני ג' לכל ימי הפסח ואחר הפסח מיד יזכה בו שלא הפקירו אלא לחצי ע"פ ופסח ולא קעבר אב"י ומותר לאחר הפסח אפי' מדרבנן דודאי הפקירו הפקר גמור וליכא למיחש למידי. הרב מגילת ספר לאוין רמ"ב דף קכ"ז ע"ב יעוש"ב. ברכ"י או' ה' רו"ח או' ב' ומיהו עיין לעיל סי' תל"ד או' כ"ה שכתבנו בשם הרדב"ז דאין לסמוך על היתר זה יעו"ש. ויתבאר עוד מזה לקמן או' צ"ו יעו"ש.
תמ״ח:ל״ח
א
לח) גזלן שגזל חמץ לפני הפסח ועבר עליו הפסח שאומר לנגזל הרי שלך לפניך כתב הנוב"י ס' ך' דשרי בהנאה לנגזל ולא עבר על בל יראה יעו"ש. והביאו מחב"ר או' יו"ד, אבל הפר"ח כתב דאסור בהנאה גם לנגזל הואיל ועבר עליו הגזלן יעו"ש. וכן מבואר בעיטור ה' ביעור חמץ דף קכ"ה ובהרמב"ן פ כ"ש ובהריטב"א שם שכולם הביאו מסוגיא דהגוזל (קמא צ"ו ע"ב) דאסור אכולי עלמא יעו"ש וכ"כ חקת הפסח או' ד' וכ"כ השש"א. ועי"ש בחקת הפסח שהביא מהר"מ מסרקסטא דס"ל דאין עוברין על ב"י לא הגזלן ולא הנגזל (וכ"כ בשו"ת קול אליהו ח"ב סי' כ"א) אלא שכתב דגם למהר"מ אסור בהנאה יעו"ש. ואפי' היה הגזלן עכו"ם כחב המק"ח או' י"ד דאסור ומיהו עיין לעיל או' י"ב שכתבנו דיש מתירין יעו"ש.
תמ״ח:ל״ט
א
טל) שם. אפי' הניחו שוגג או אנוס. ואפי' ביטלו והניחו אניס ג"כ לא מהני. נוב"י סי' י"ט. ועיין לקמן סעי' ה'.
תמ״ח:מ׳
א
מ) חמצו של ארנדא"ר שהיה אצל הווערט"ש הייז"ר שלו וסמכו כל אחד על חבירו ובין כך ובין כך לא נמכר בע"ש י"ג ניסן וביום ש"ק שהוא ע"פ אחר מנחה נודע לארנדא"ר שלא נמכר החמץ אסור בהנאה אחר הפסח אעפ"י שביטל. נוב"י בתשו' הנז' מחב"ר או' ח' שע"ת או' ח'.
תמ״ח:מ״א
א
מא) שם. ואם מכרו או נתנו לעכו"ם וכו' והיינו במכירה דאי לאו הכי אסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם שאינו מכירו משום לא תחנם כמ"ש ביו"ד ס' קנ"א סעי' י"א יעו"ש. או י"ל דמותר ליתנו לו כיון שאינו שוה לו כלום ואסור בהנאה. ח"י או' י"ב. וכ"כ השש"א אע"ג דאסור ליתן להם מתנת חנם כל שהוא למעוטי תיפלה (ר"ל דבר אסור) מותר ליתן להם מתנת חנם כדאי' בע"ז דף ס"ד ע"א יעו"ש
תמ״ח:מ״ב
א
מב) שם. או נתנו לעכו"ם וכו' אפי' אם הוא משרת בבית שלו. ט"ז סק"ד. ח"י או' י"ג. א"ר או' ו' מק"ח או' ח' חמ"מ או' ג' ר"ז או' ז' ח"א כלל קכ"ד או' ב' ובלבד שלא יהא קנוי לו קנין עולם דא"כ לא יצא מרשותו דיד עבד כיד רבו. וכ"כ בשו"ת שער אפרים סי' ג' דאסור למכור חמץ ע"פ לשפחה הקנויה לישראל מטעם מה שקנה עבד קנה רבו וכאלו קנאו ישראל יעו"ש. וכ"כ ח"י שם. א"ר שם. חק יוסף או' ו' מק"ח שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. ח"א שם. והיינו בעבד שלא טבל דדינו כעכו"ם כמ"ש ביו"ד סי' רס"ז העי' י"ז ואפ"ה אסור למכור לו משום דידו כיד רבו. דבטבל פשיטא דאסור למכור לו כיון דחייב במצות כאשה כמ"ש ביו"ד שם. וכ"כ המש"ז או' ד' יעו"ש.
תמ״ח:מ״ג
א
מג) שם. או נתנו לעכו"ם שמחוץ לבית וכו' פי' גם החמץ יוציא חוץ לבית דאם ישאר בביתו יהא נראה כמקבל בפקדון חמצו של ישראל. מ"א סק"ד. ומשמע דתרתי בעינן דאין למכור החמץ לעכו"ם הדר עמו בבית וגם צריך להוציא החמץ מבית ישראל. אבל הב"ח כתב דאין הקפידה כ"א על החמץ שיוציאו חוץ לבית אבל לעכו"ם יכול למכור אפי' אם הוא משרת שלו ורק שיוציא החמץ חוץ לבית יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ד לפרש דברי התה"ד שממנו כתב ב"י דין זה יעו"ש. וכ"כ ח"י או' י"ד. וכ"ה דעת האחרונים להתיר למכרו למשרת שלו כמ"ש באו' הקודם. ובענין אם צריך דוקא להוציא החמץ מחוץ לבית ישראל ית' באו' שאח"ז ובאו' שאחריו.
תמ״ח:מ״ד
א
מד) וכתב הב"ח דבמדינה זו שרוב משא ומתן ביי"ש וא"א להם למכרם לעכו"ם מחוץ לבית ובפרט למחזיקים באורנד"א יש להתיר בענין זה שימכור לעכו"ם כל החמץ שבחדר וגם החדר עצמו ימכור לעכו"ם אלא כיון דק"ל דאין העכו"ם קונה קרקע אלא בשטר עם נתינת הכסף כדאי' פ"ק דקידושין וטריחא מילתא לכתוב שטר גם אולי יעלה על דעת העכו"ם להחזיק בחמץ שלא להחזירו כיון שהשטר בידו ואיכא הפ"מ צריך שיתנה עם העכו"ם ושיאמר לו אני מקנה לך גם החדר בכסף זה שאתה נותן לי אעפ"י שלא כתבתי לך שטר של מכירה זו דאמירה זו מהני דקני לה וכדמשמע בחו"מ ססי' קצ"ד וכ"פ שם בב"י ויהא נזהר שיאמר כן בתחלת המקח דאל"כ הו"ל אמירה זו פטומי מילי להרא"ש כמ"ש בחו"מ סי' ר"ז. ומיהו צריך למסור לעכו"ם גם המפתח דאל"כ לא סמכה דעתיה דעכו"ם והוי כהערמה וכ"ש שלא יניח הישראל חותמו כל החדר שלא יכנס בו העכו"ם הלוקח ויש לכופן ולנדותן על כך. והא ודאי דאין להשכיר החדר לעכו"ם ולומר דשכירות קונה בכסף בלא שטר חדא דאסור להשכיר ביתו (עיין לקמן סי' ת"ן סעי' ה') להשים בו חמץ בפסח כמ"ש האגור בשם הירושלמי ועוד דמסיק בגמ' פ"ק דפסחים דשכירות לא קניא אלא צריך למכור לעכו"ם גם החדר וכדפרישית עכ"ד. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ה' ומ"א סק"ד. ומיהו מ"ש הב"ח דאסור להשכיר ביתו להשים בו חמץ בפסח וכ' כתב עליו העו"ש או' ב' דאין זה ברור חדא דהרי הרשב"א ז"ל כתב דגמ' דידן פליג אירושלמי הזה ואנן אגמ' דידן סמכינן וכמ"ש ב"י סי' ת"מ ואפי' לדעת הרב בהגה דפסק לקמן בסי' ת"ן כדעת האגור מ"מ יש למצוא היתר שישכיר הבית לדברים אחרים ואם אח"כ יניח הגוי בו חמץ שרי יעו"ש וכן הפר"ח השיג על הב"ח בזה וכתב דמותר למכור היי"ש בדבר מועט וישכיר הבית לעכו"ם יעו"ש. ור"ל שישכיר הבית עם מכירה החמץ בזה הדבר מועט שמקבל בעד החמץ או שישכיר לו הבית לדברים אחרים כנז' אבל לא ישכיר לו הבית להניח בו חמץ משום דהו"ל משתכר באיסורי הנאה דאסור כמ"ש סי' ת"ן סעי' ה' בהגה יעו"ש. אלא דנ"מ דאם אין הבית שלו כדי שיוכל למכרו לעכו"ם עם החמץ אלא בשכירות הוא אצלו שאז ישכירנו לעכו"ם עם מכירת החמץ כנז' ועיין ח"א כלל קכ"ד או' ה' ולקמן או' פ"א.
תמ״ח:מ״ה
א
מה) ובענין אם צריך להוציא החמץ מן הבית שכתבנו לעיל או' מ"ג כתב הט"ז בסק"ד דאפי' אם יחד לו קרן זוית בבית מהני דזה נמי קרוי חוץ לבית ושראל יעי"ש. וכ"כ הנ"ץ כשהוא בחדר מיוחדת או מחיצה יו"ד סגי. וכ"כ העו"ש שם דעל פי הדין מכירת החדר חומרא יתירה היא ובמחיצה יו"ד סגי כיון דישראל אינו מקבל אחריות. וכ"כ מ"א סק"ד. וכ"כ הפר"ח דאין זה אלא משנת חסידים אבל מעיקר הדין אפי' אם הוא בביתו של ישראל שרי אם לא קבל עליו הישראל אחריות יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ד' ומיהו כתב שם העו"ש באשר ראיתי בעו"ה שהרבה מקילים במכירת חמץ נכון להחמיר עליהם כל חומרות שבעולם שלא יהא נראה כהערמה. וכ"כ א"ר או' ז' דלכתחלה אין להקל בחמץ גמור למכור לעכו"ם אם החמץ בבית ישראל אף שמוכר לעכו"ם הכל כדינא אם לא כמ"ש הב"ח דבמקום שא"א למכרם חוץ לבית יש להתיר שימכור לעכו"ם החדר והחמץ אשר שם יעו"ש. וכ"כ חק יוסף או' ו' ר"ז או' ז' ח"א כלל קכ"ד או' ב' ועיין לקמן או' ף'.
תמ״ח:מ״ו
א
מו) ומ"ש הב"ח דצריך למסור לעכו"ם המפתח וכו' וכ"ש שלא יניחו הישראל חותמו על החדר וכו' כתב ח"י או' י"ד דאם לא עשה כן שמסר המפחת או שהניח חותם דאפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה אלא הערמה בעלמא. וכ"כ הט"ז סק"ד. ר"ז או' י"ג, אבל הפר"ח כתב דאף אם המפתח ביד הישראל שפיר דמי. והמ"א סק"ד כתב שמדברי מ"ב משמע דאף אם לא מסר לו המפתח בדיעבד שרי, ומיהו אם העכו"ם מעצמו מניח המפתח אצל ישראל אין איסור בדבר. חמ"מ או' ו' ונראה דה"ה אם לאחר שמכר ומסר המפתח א"ל לעכו"ם היישר בעיניך שתניח המפתח אצלי והניחו אצלו דאין איסור בדבר. אמנם אם הניח חותמו על החדר גם הא"ר או' ז' כתב דאפי' בדיעבד יש לאסור. וכ"כ המק"ח או' ח' ומיהו אם מכר מתחלה מכירה גמורה ואחר זמן מה נתן בו הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ"מ בדיעבד אין לאסור החמץ. ח"י שם. א"ר שם. מק"ח שם. ר"ז שם. ח"א שם וכתב ח"א שם דה"ה דמותר ליתן עליו חותם משר העיר אם הנכרי מאבדו ולא נתן לו כל הכסף כדי שיוכל אח"כ לכוף העכו"ם לשלם לו דמיו יעו"ש. ועיין לקמן או' נ"ה ואר ס"ה.
תמ״ח:מ״ז
א
מז) ואם עשה שליח למכור החמץ והשליח מכר החמץ לגוי והחמץ היה סגור בתיבה ועומדת בתוך חדר סגור והשליח מסר לקונה מפתח החדר ומפתח התיבה שבה החמץ לא מסר יש להקל ושרי לאחר הפסח. נוב"י סי' ח"י. מחב"ר או' ו' שע"ת או' ח' וכן אם הניח חותם על החביות של יי"ש שבחדר אבל מפתח החדר מסר לעכו"ם יש להתיר משום שיוכל העכו"ם ליקח החביות ולמכור לחבירו או להסיר החותם ולעשות בו כרצונו כיון שהמפתח בידו. ועיין מש"ז או' ד'.
תמ״ח:מ״ח
א
מח) שם. ואם מכרו וכו' וצריך להקנות לו בכסף ובמשיכה או בהקנאת מקום (ר"ל שימכור לו גם החדר אשר החמץ בתוכו ואגב החדר יקנה לו החמץ) כמ"ש ביו"ד סי' ש"ך אבל בדיעבד קנה בכסף לבד או במשיכה לבד. מ"ב סי' נ"ט וסי' צ"ז. מ"א סק"ד. ח"י או' י"ד. א"ר או' ז' חמ"מ או' ו' ר"ז או' ח' ח"א כלל קכ"ד או' ד' ונראה דה"ה אם מכר לו החמץ אגב קרקע בלא כסף ובלא שטר רק שהעכו"ם החזיק בקרקע מא' מדרכי הקניית של קרקע דהיינו בחדר שיש לו מנעול ונכנס בתוכו ע"ד להחזיק בו ג"כ בדיעבד מותר, וה"ה אם הקנה לו בחליפין דהיינו שהעכו"ם נתן סודר שלו לישראל שעי"ז שמקנה לו הסודר מקנה לו זה החדר והחמץ. נמי בדיעבד מותר. ודוקא שהגוי נותן סודר שלו למוכר דאין שליחות לעכו"ם. ח"א שם. ומיהו עיין לעיל סי' תמ"א או' ב' שהבאנו פלוגתא בזה אם העכו"ם קונה בחליפין יעו"ש. וע"כ לכתחלה אין לעשות כן. ובענין אם יש שליחות לעכו"ם ית' לקמן או' ז'.
תמ״ח:מ״ט
א
מט) וכ"ז כשמוכר חמצו אבל אם נותנו במתנה לעכו"ם א"צ אלא משיכה בלבד לד"ה. ר"ז או' ט' ואם היה החמץ הרבה ולא אפשר במשיכה צריך להקנות לו אגב קרקע או בשטר. והגבהה קונה בכל מקום אבל משיכה אינה קונה אלא בסימטא (ר"ל קרן זוית הסמוכה לר"ה) או בחצר של שניהם כמ"ש בח"מ סי' קצ"ו סעי' ב' וסי' קצ"ח סעי' ט' יעו"ש. וכ"ש אם המשיכה לרשות המיוחדת ללוקח בלבד כמבואר שם.
תמ״ח:נ׳
א
נ) נכרי שעשה שליח לחבירו שיעשה משיכה ביי"ש שקנה מישראל וכן עשה. גם נתן השליח מכיסו קצת דמים לישראל המוכר גם יש חוק מהשררא שלא יוכל שום אדם למכור יי"ש רק אביגד"א לבדו הוי מקח גמור והוי חמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח ואע"ג דק"ל דאין שליחות לעכו"ם ה"מ עכו"ם לישראל או איפכא אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח. מ"ב סי' צ"ז. כנה"ג בהגה"ט. עו"ש או' ב' ש"כ בח"מ סי' רמ"ג סק"ה. אבל המ"א סק"ד כתב להשיג על דברי מ"ב הנז' מירושלמי רפ"ו דדמאי שכתב דאין עכו"ם עושה שליח לעכו"ם חבירו וכו' וע"כ כתב דאין להקל בזה יעו"ש. והביאו ח"י או' י"ד. וכ"כ המק"ח סוף או' ח' ר"ז או' יו"ד. ח"א שם או' ג' וכ"כ ב"ש בא"ה ססי' ה' ומיהו עיין בברכ"י שם או' טו"ב מ"ש ליישב דברי המ"ב והביא כמה פו' דסברי כמ"ב יעו"ש. ועיין בתשו' מ"ב הנז' דמיירי דנשאר החמץ ביד השליח אבל אם הגיע ליד המשלח משמע אף אם היה השליח ישראל קנה המשלח יעו"ש. וכ"כ המבי"ט ח"א סי' קמ"ה דהא דאמרינן אין שליחות לגוי היינו שאין יכול לזכות לחבירו ע"י גוי ולא לזכות הוא מחבירו ע"י שליחות גוי ויכול לחזור וליקח מיד הגוי מה שנתן לו שיזכה בשביל חבירו אבל אם השליח הגוי עשה שליחותו ונתן לחבירו מה שנתן לו כבר זכה כיון שהגיע לידו ושליחות עכו"ם הוי כמעשה קוף בעלמא יעו"ש. והביאו כנה"ג בח"מ סי' קפ"ח בהגה"ט או' ג' אלא שכתב שיש מי שחולק ע"ז יעו"ש. ועיין מט"י בסעי' זה מ"ש בזה ומ"ש עליו חקת הפסח או' ו' יעו"ש. נמצא דדין זה בפלוגתא שנייא וע"כ יש ליזהר מלמכור החמץ לעכו"ם ע"י שליח ואם נעשה כך ועבר עליו הפסח אפי' אם הוא עדיין ביד העכו"ם השליח כיון שכבר יצא מרשות הישראל אין לאסור בדיעבד אם יש הפ"מ דכיון שחמץ שעבר עליו הפסח אינו אסור אלא מדרבנן בדבר שיש פלוגתא ויש הפ"מ יש לסמוך על המתירין.
תמ״ח:נ״א
א
נא) שם. ואם מכרו או נתנו לעכו"ם וכו' וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו כגון רושם (היינו שירשום הלוקח על המקת כדי שיהיה לו סי' ידוע שהוא שלו) או מפתח או שנתן כפו לחבירו או פרוטה כמ"ש בח"מ סי' ר"א קונה ג"כ כאן, מ"ב סי' צ"ז. מ"א סק"ד. ח"י או' י"ד. א"ר או' ז' חק יוסף או' ו' מק"ח או' ח' חמ"מ או' ו' ר"ז או' י"א. ח"א כלל קכ"ד או' ג' ור"ל שאז קונה אף בלא מכירת החדר ולפ"ז ה"ה איפכא אם ישראל קנה מעכו"ם ולא משך ועבר עליו הפסח או ישראל מישראל אם למנהג הסוחרים קנה חייב הלוקח לבער ואם לאו הרי הוא עדיין ברשות מוכר. ועיין לקמן או' ע'.
תמ״ח:נ״ב
א
בנ) וכתב שם מ"ב דכ"ש הקנין שבין עכו"ם לישראל דבדיניהם שהמקח קיים והמ"א שם השיג עליו וכתב דקנין דבדיניהם לא מהני אלא בעינן קנין דדין תורה יעו"ש. אבל בתשו' משיבת נפש סי' ט' הסכים כדברי מ"ב ודלא כמ"א יעו"ש. וכתב ח"י שם דאפי' אם העכו"ם לא קני ע"פ הדין מ"מ אם הוא אלם ואינו יכול להוציא מידו הוי קנייה גמורה יעו"ש. והביאו חמ"מ שם. ועיין לעיל סי' תמ"א או' ו'.
תמ״ח:נ״ג
א
גנ) שם. ואם מכרו וכו' וצריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ דלא כההמון שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפי' בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל. מ"א שם. ח"י שם. א"ר שם. ר"ז או' ט"ו. וכשמוכר החמץ צריך לפרש כל מין חמץ שבחדר אבל אם אומר סתם הוי כמוכר דבר שאין מינו ידוע שהמכר בטל. מק"ח או' ח' ח"א כלל קכ"ד או' ג'. וגם צריך לפרש שמוכר לו גם הכלים שמונח בהם החמץ כי היכי דלא ליהוי ככליו של מוכר ברשות לוקח דלא קנה. בן א"ח פ' צ"ו או' ט'.
תמ״ח:נ״ד
א
דנ) גם צריך ליזהר שיפסוק דמים עם העכו"ם כמה יתן בעד הבית וכמה יתן בעד כל מדה שכר או יי"ש וכיוצא בו דבלא פסיקות דמים אין כאן קנין כלל אלא א"כ שיאמר כפי שישום אותו פלוני או ג' בקיאין או שיפסוק דמיו לפיכך לא מהני שיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ שלי אלא א"כ יאמר לו אני מוכר לך בית זה בכך וכך וחמץ זה בעד סך כך וכך ויכול להתנות עמו שהמדידה יהיה אחר הפסח. וכשיאמר לו אני מוכר לך בית זה או חמץ זה בעד פרוטה זו מותר דאנן סהדי דהישראל גמר ומקני כדי שלא יעבור בב"י. ח"א שם. ועיין לעיל סוף או' מ"ד ולקמן או' ע"ט.
תמ״ח:נ״ה
א
הנ) ואם לא מכר החדר רק החמץ ולא קבל רק מקצת דמים וידוע שאם יאבד החמץ לא ישלם לו העכו"ם הוי כאחריות אלם עליו וצריך ביעור בפסח ואפי' אחר הפסח אסור החמץ. מק"ח שם. ועיין לעיל סי' ת"מ או' כ"א. וע"כ יש ליזהר לכתוב המלוה בשטר עד זמן פלוני וגם יכתוב בשער שאחריות החמץ על העכו"ם כדי להנצל מחשש איסור.
תמ״ח:נ״ו
א
ונ) הכותב לחבירו שימכור יי"ש שלו לעכו"ם קודם פסח בדבר מועט וכן עשה ואחר הפסח חזר השליח וקנה מן העכו"ם והבעלים צועקים עליו הדין עמהם ויוצא בדיינים וא"צ הבעלים להחזיר דמיו אם נתן להעכו"ם יותר מן הראוי. מ"ב סי' מ"ג. כנה"ג בהגה"ט. עי"ש או' ב' מ"א סק"ד. א"ר או' יו"ד. חק יוסף או' ו' ח"א כלל קכ"ד או' י"א. וכ"כ הט"ז סק"ו דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו יעו"ש. וכ"כ י"ח או' י"ד. חמ"מ או' ד' ר"ז או' כ"ג. ומיהו בס' עדות ביעקב סי' קט"ז כתב דזכה השליח במקחו יעו"ש והביאו י"א בהגה"ט. וכן המק"ח בביאורים או' ה' כתב לפקפק בדברי מ"ב הנז' וגם בטעם שנתן מ"א שם יעו"ש. ואם יכול לומר הלוקח קים לי כמ"ד זכה הלוקח עיין לעיל סי' תל"ז או' יו"ד ואו' י"א יעו"ש. ומ"מ העושה זאת לקנות חמץ חבירו שמכר בזול קו"פ יש להוכיחו כי לא טוב עשה בעמיו להפסיד חבירו וגם שעובר על דעת כמה פו' דסברי דאסיר לקנות מהעכו"ם ואם קנה חייב להחזיר לבעליו.
תמ״ח:נ״ז
א
זנ) והמש"ז או' ו' כתב שיש למכור החדר והחמץ בסך הרבה יותר משויו ויזקוף במלוה ובדיניהם אין לחוש לביטול מקח וא"כ שום אדם לא יתן הסך הזה ואם מעט יותר פחות מכדי הנאה בודאי שרי לכתחלה ושום אדם לא ירבה יעו"ש. ור"ל שיקח מהעכו"ם מעט כסף במוקדם והשאר יזקיף עליו במלוה. ויש ליזהר לכתוב המלוה בשטר עד זמן פלוני וגם יכתוב בשטר שאם יאבד החמץ האחריות על העכו"ם כמ"ש לעיל או' נ"ה יעו"ש.
תמ״ח:נ״ח
א
חנ) שם ואם מכרו וכו' ואם העכו"ם אינו רוצה להחזירו לו אסור לתבוע אותו בדיניהם. מ"א סק"ד. ח"י או' י"ד. א"ר או' ז' חק יוסף או' ו' מק"ח או' ט' חמ"מ או' ה' ר"ז או' כ"ה. ח"א כלל קכ"ד או' י"א ודוקא בחמץ אסור לתבוע אבל במלוה של חמץ פשיטא דשרי. וע"כ אם חושש בעכו"ם שמא יחזיק בחמץ אחר הפסח ולא יחזירנו לבעליו יש למכרו לו ביוקר כמ"ש באו' הקודם ואז אף אם יחזיק בו לא יפסדו הבעלים.
תמ״ח:נ״ט
א
נט) מעשה בא' שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלום מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שידע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומוסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה אותו החמץ אסור. חנוך בית יהודה סי' י"ג. ח"י או' ט"ו. מק"ח או' יו"ד. ח"א שם או' ו' מיהו הרב עיקרי הד"ט סי' י"ז או' כ"ג כתב אע"ג דאין המקנה דעתו להקנות ולא הקונה לקנות אפ"ה אם כבר ביטל ואין החומץ ברשות המבטלו ד"ה אין עובר עליו ואין לחמצו דין חמץ שעבר עליו הפסח וממילא לא שייך למקנסיה יעו"ש. ומ"מ לכתחלה הרוצה להניח חמצו בחדר חבירו המוכר חמצו צריך להודיעו ולעשותו שליח למכור וכמ"ש ח"א שם.
תמ״ח:ס׳
א
ס) שם ואם מכרו וכו' ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר (או מומרת) דאעפ"י שחטא ישראל הוא. ואם מכר ויש הפ"מ יש לומר למומר שיחליפנו עם עכו"ם אחר או ימכרנו לעכו"ם ומותרים המעות לישראל. ט"ז סק"ד. ח"י או' י"ד. א"ר או' ו' חק יוסף או' ו' מק"ח או' ח' חמ"מ או' ז' ר"ז או' כ"ו. ח"א שם או' ח' ומה"ט יש למניע שלא לקנות מיד אחר הפסח שכר או יי"ש ממומר לפי שהוא חמץ שעבר עליו הפסח ואע"ג דאמרינן פ"ק דפסחים וחולין דחמצן של עוברי עבירה מותר מיד לאחר הפסח מפני שהם מחליפין היינו בעובר לתאבון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא משא"כ בעובר להכעיס ועכשיו כולם מיקרי עובר להכעיס כמ"ש ביו"ד ססי' קנ"ח בהגה. ח"י שם. א"ר שם. חמ"מ שם.
תמ״ח:ס״א
א
סא) ישראל שנשוי נכרית אשר לא כדת והיא נוהגת מנהג נכרים והוא נוהג מנהג ישראל ונמצא חמץ עמה אחר הפסח מאחר שכבר ביטל והפקיר חמצו קודם זמן איסורו שוב אינו ברשותו והו"ל חמץ עכו"ם שעבר עליו הפסח שמותר בהנאה. שבו"י ח"א סי' ך' שע"ת או' ח'.
תמ״ח:ס״ב
א
סב) מומר שנשא עכו"ם הוולד עכו"ם ולהיפך הוולד ישראל שוולדה כמוה כמ"ש בא"ה סי' ד' סעי' ה' וסעי' י"ט יעו"ש. ומ"מ בדיעבד י"ל דעדיף מתינוק שנשבה לבין עכו"ם ואין לך אונס גדול מזה ואף בישראל אנוס אסור זה עדיף טפי וע"כ בדיעבד אם קנה ממנו אחר הפסח ויש הפ"מ יש להתיר. מש"ז או' ד'.
תמ״ח:ס״ג
א
סג) ולמכור לאשת מומר לעכו"ם לכתחלה לא ואם א"א שאין אחר מוכר לה בתנאי שתחזיק לעצמך ולא תמכור אף לבעלך. מש"ז שם. ונראה דהכל לפי הענין דאם בדיניהם יש לה רשות לישא וליתן בפ"ע מהני המכירה ואם בדיניהם אין קנין שלה כלום ולא תצטרך לשלם הרי הוא עכ"פ באחריות הישראל ואסור. שע"ת או' י"א.
תמ״ח:ס״ד
א
סד) אם קנו חמץ שעבר עליו הפסח מן מומר ולא ידע שהוא מומר וכדומה פשיטא דמקח טעות הוא ואם ירצה המומר להחזיר המעות רשאי דשלו הוא נוטל וכאמור. מש"ז שם.
תמ״ח:ס״ה
א
סה) שם. ואם מכרו וכו' מעשה בא' שמכר חמץ ויי"ש לעכו"ם כראוי וזקף הדמים במלוה ובתוך הפסח הפסיד העכו"ם הרבה מיי"ש ולקח עכו"ם אוהבי של ישראל המפתח מיד העכו"ם לית חששא. ואפשר רשאי הישראל לקבול לפני השר שיקח המפתח מיד העכו"ם שלא יפסיד לגמרי כי הוא עכו"ם עני אבל אם לקח הישראל המפתח מהעכו"ם י"ל דאחריות על ישראל ואסור לאחר הפסח. וצ"ע מש"ז שם. ועיין לעיל או' מ"ו.
תמ״ח:ס״ו
א
סו) ישראל שהיה לו מקח עם גוי על יי"ש ושלח הישראל לגוי בע"פ יי"ש ע"י גוי שהיה רחוק מאתו מהלך יום א' ונמצא כשהגיע ליד הלוקח היה בשעה שכבר נאסר בהנאה ימתין הישראל עד שידע שכבר כלה היי"ש מן העולם ואז מותר לקבל מעותיו. פמ"א ח"ב סי' מ"ג. י"א מה"ב בהגה"ט או' ג'.
תמ״ח:ס״ז
א
סז) אחד ששלח יי"ש ע"י עכו"ם ולא נתנו לישראל ונשאר ביד העכו"ם עד לאחר הפסח אם לא ידע בו הישראל עד עבור ימי הפסח ודאי יש להתירו בהנאה כיון שהיה ביד העכו"ם וגם מטעם שביטלו והיה אנוס במכירה ואם נודע לו בתוך הפסח יש לצדד להקל ג"כ כיון שלא ידע בע"פ בזמן הביעור וליכא למקנסיה. תשו' משיבת נפש סי' יו"ד והביאו פ"ת סי' ת"מ. ועיין לעיל או' ל"ה.
תמ״ח:ס״ח
א
סח) אחד שלא היה בביתו בזמן מכירת החמץ וב"ד בעצמם מכרו לזכותו מהני בדיעבד דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. באר יצחק סי' א' וסי' ב' ועי"ש בסי' ג' בבעלי בתים שעשו שליח למכור עם צעטיל מהחמץ ושכחו כמה מינים דמותר לאחר הפסח דכיון דזכה העכו"ם בחדרים ממילא זכה בהחמץ מתורת הפקר יעו"ש. פ"ת.
תמ״ח:ס״ט
א
סט) בעיר שדרך הרב לכתוב תמיד בשטר מכירה שמוכר גם החמץ של אנשים שבעיר אשר לא בקשו ממנו למכור או ששכחו שאף דזכות הוא לו ובודאי ניחא ליה מ"מ אין במכירת הרב ממש דבעינן גם דעת הקונה שיהא סמכה דעתו והכא לא סמכה דעתו כיון שהבעלים יכולין לבטלה ושמא ימכרו לאחר. תשו' בנין עולם. אבל הפ"ת כתב עליו דזה לא נקרא לא סמכה דעתו רק דינו כמו לוקח על תנאי ע"מ שיתרצו בעליו ואם נתרצו אח"כ הוי מכירה יעו"ש.
תמ״ח:ע׳
א
ע) ראובן וגוי שהיו שותפים ומכרו שניהם גם יחד חמץ לשמעון קודם לחג וקבלו המעות אבל עדיין לא משך שמעון החמץ מרשות השותפים ועבר עליו הפסח חייב שמעון לבערו. בני יעקב סי' ב' י"א בהגה"ט. עיקרי הד"ט סי' י"ז או' י"ד. ולפי מ"ש לעיל או' נ"א דיש לילך אחר מנהג הסוחרים ה"ה לכאן דאם המנהג קנה שמעון אעפ"י שלא משך הרי הוא של שמעון ואם לאו הרי הוא של שותפין ועיין לעיל או' ג' ואו' ד'.
תמ״ח:ע״א
א
עא) שם. ובלבד שיתנו לו מתנה גמורה. מה שנהגו העולם לתת למשרת עכו"ם שבבית כלים המחומצים שא"א לנקרם היטב כגון בית שאור והנפה והמדה שמודדין בה קמח וכיוצא בהם באופן שחמץ הרבה דבוק בהם והעכו"ם בעצמו יודע שדבר זה הוא להנצל מאיסור חמץ ואין רצונו לזכות בהם אלא שמקבלם בשתיקה ואחר הפסח חוזר ומביאם לבעה"ב אין בזה חשש איסור כיון דמה שהוא דבוק בכלים הללו לאו מידי דהנאה הוא ואין בו מועיל לאחר הפסח ואפי' אם לא יתננו לעכו"ם במתנה גמורה ורק בהוציאו מרשותו וביטל סגי. קול אליהו סי' כ"ג והביאו הזכ"ל ח"א וח"ג יעו"ש עיקרי הד"ט סי' י"ז או' י"ב.
תמ״ח:ע״ב
א
עב) שם. מתנה גמורה, ואפי' ע"י שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא ידעה לאקנויי בדבר שיחזור לה אח"כ. ח"י או' ט"ו. א"ר או' ט' מק"ח או' יו"ד. חמ"מ או' ז' ועיין לקמן או' פ"א. ולכתחלה אין לעשות שליח מומר למכור לו החמץ ובדיעבד שרי. א"א או' ד' שע"ת או' י"א.
תמ״ח:ע״ג
א
עג) ואם עשה הישראל שליח למכור חמצו והשליח מכר החמץ אגב קרקע שלו אפי' בלא שום נתינת מעות ג"כ מהני בדיעבד. ח"א כלל קכ"ד או' ג' והיינו כגון שהחזיק העכו"ם בקרקע באחד מדרכי הקניות של קרקע כמ"ש לעיל או' מ"ח יעו"ש,
תמ״ח:ע״ד
א
עד) אחד שהיה בתפיסה בע"פ והיה לו בביתו יי"ש וצוה לאשתו למכרו לעכו"ם ולמסור לו המפתח ואשתו שלחה לאשה אחרת למכור ולא מכרה וכל ימי הפסח היה סבור שנעשית מצותו ואחר הפסח נודע לו שלא נמכר מעולם אין שום צד לאסור בהנאה ולאבד ממונם של ישראל בחנם. שו"ת שבסוף ס' מנחת יעקב סי' ו' וכתב שגם הרב חמיו הסכים עמו להתיר יעו"ש. עיקרי הד"ט שם או' ו'.
תמ״ח:ע״ה
א
עה) מי שנאנס ולא עלה בידו למכור לעכו"ם חמץ שלו בע"פ וסגר המרתף וזרק המפתח במקום הפקר עיין בשו"ת כנסת יחזקאל סי' י"ד שצידד להתיר בדיעבד בהסכמת רבנים אחרים יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט שם או' א' שע"ת או' ח' ועיין עו"ש בשע"ת שאסף וקבץ כמה דינים מאלו הענינים יעו"ש.
תמ״ח:ע״ו
א
עו) שם. או שימכרנו וכו' הא"ז בשם מהר"ש התיר לומר לו הילך חמץ זה ותן לי חמץ אחר אחר הפסח יעו"ש, וכ"כ בספרו א"ר או' י"ב. ונראה דיש להתיר גדולה מזו שיאמר לו יהיה לך במתנה לח' ימים ואחר ח' ימים יהיה שלי כמ"ש הר"ן והריטב"א בחי' פ' המגרש גבי היום אי את אשתי ולמחר את אשתי כיון דפסקה פסקה יעו"ש. כס"א או' ו' יעו"ש. ועיין לקמן או' פ"ח.
תמ״ח:ע״ז
א
עז) שם. מכירה גמורה. כתב הרב בגדי ישע סי' ב' או' ה' דכיון שמכירת החמץ לעכו"ם צ"ל מכירה גמורה בלי הערמה נראה דאחר הפסח כשיחזיר העכו"ם החמץ לישראל צריך לקנותו באחד מדרכי הקנאה ולא לקבל ממנו בחזרה סתם וכמ"ש הפו' בענין מתנה ע"מ להחזיר סי' תרנ"ח סעי' ה' ונראה דאחר הפסח די בזה שיקנה מהעכו"ם החמץ והחדרים בכסף לחוד והעכו"ם יחזיר שטר מכירה שקיבל ודי בזה שאף דישראל מעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף לחוד כ"א בשטר התם משום דלא סמכא דעתיה דישראל משא"כ הכא שמחזיר לו השער יעו"ש.
תמ״ח:ע״ח
א
עח) שם. בדבר מועט. ואין לחוש לביטול מקח כי אנן סהדי שהישראל גמר ואקני לו כדי שלא לעבור בב"י וב"י. ח"י או' ט"ז. ומ"מ היותר נכון למוכרו במקח הסמוך לשוויו כדי שלא יהא נראה כהערמה וגם המכירה תהיה בשטר עם החדר ויקח מהעכו"ם מעט כסף במוקדם תחילת פרעון והשאר יזקוף עליו במלוה בשטר ואם חושש בעכו"ם שמא יחזיק בו אחר הפסח ימכור לו מעט יותר משוויו כדי שאף אם יחזיק בו לא יפסיד וכמ"ש לעיל או' נ"ח יעו"ש.
תמ״ח:ע״ט
א
עט) וצריך לפרוט שם הלוקח בשטר וצריך לפרש כל מין חמץ שיש לו ולא יכתוב סתם אני מוכר כל שיש בו חשש חימוץ דהוי כאין מינו ידוע שהרי אינו יודע אם שוה הרבה או מעט אלא יפרוט כל מין ומין רק במדידה א"צ שיהיה דוקא קודם פסח אלא כמו שכותבים דהמדידה והשומא יהיה לאחה"פ וא"כ סמכא דעתו דעכו"ם. ח"א כלל קכ"ד או' ג' ועיין לעיל או' נ"ד.
תמ״ח:פ׳
א
פ) ואם אינו יכול להשכיר לו כל החדר מפני שהוא צריך ג"כ להשתמש בו יעשה מחיצה לפני החמץ וישכיר לו את המקום שעד המחיצה ויכתוב כן בתוך השטר. גם יכתוב שיש להקונה דריסת הרגל ללכת כרצונו אל המקום ההוא וגם שאם ירצה העכו"ם הזה הקונה למכור את החמץ לעכו"ם אחר בתוך הפסח או לישראל אחר הפסח יש לכולם דריסת הרגל ללכת שמה. וכן אם משכיר או מוכר להעכו"ם חדר שצריכים ללכת שמה דרך רשותו של המוכר צריך לכתוב כן בשטר שיש לעכו"ם הקונה ולכל הקונים שיביא שמה דריסת הרגל ללכת שמה. קיצור ש"ע סי' קי"ד או' ד'.
תמ״ח:פ״א
א
פא) אם הבית הוא אצל הישראל רק בשכירות מישראל אחר אזי אינו יכול להשכירו לעכו"ם לבית דירה בלי רשות המשכיר. לכן יתנה בפי' עם העכו"ם שאינו משכירו לו לדור בו רק להחזיק בו כליו ומטלטליו. אבל לא ישכירו בפי' להחזיק בו חמץ רק סתם להחזיק בו כליו ומטלטליו כרצונו. ומ"מ אם המשכיר בעיר יקח ממנו רשות להשכירו. וכן מי שנוסע לדרך קודם פסח ואשתו תמכור החמץ יתן לה רשות בפי' שתשכיר החדר. קיצור ש"ע שם או' ה' ועי"ש נוסח השטר של מכירת חמץ אם חפץ לראות. וכ"ז יש לעשות כדי להנצל מחשש איסור חמץ וגם שלא יהיה נראה כהערמה מיהו בדיעבד אם לא מכר רק בכסף לבד או במשיכה לבד בלא שטר ובלא מכירת החדר מותר אחר הפסח כמ"ש לעיל או' מ"ח ואו' מ"ה יעו"ש.
תמ״ח:פ״ב
א
פב) ואם העכו"ם חזר בע"פ אחר חצות ממקחו ונתן הדרויף געלד בחזרה וגם המפתח ושוב חזרו ונתרצי מותר החמץ אחה"פ אף באכילה אך בתורת גדר שלא להקל בפני ע"ה יש להחמיר שלא יזדקק בו הישראל רק העכו"ם ימכרנו לנכרים והדמים מותרים לישראל. נוב"י מה"ת סי' נ"ח. שע"ת או' ח'.
תמ״ח:פ״ג
א
פג) שם. אבל מתנה ע"מ להחזיר וכו' אע"ג דבכ"מ הוי מתנה משום חומרא דחמץ לא מהני וחומרא יתירה הוא והבו דלא להוסיף עלה לדמות לה מלתא אחריתי תה"ד סי' ק"ך. מ"א סק"ה. והרדב"ז ח"א סי' ק"מ כתב דשאני הכא דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אעפ"י שנמצא למפרע שהחמץ היה של עכו"ם בשעת קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר עליו. כנה"ג בהגב"י. מ"א שם. מיהו הלבוש כתב כדברי התה"ד דהטעם דלא הוי מתנה משום חומרא דחמץ. וכתב עליו הא"ר או' י"א משמע שאם עבר ועשה כן אין לאוסרו בהנאה עכ"ל. אבל הפר"ח כתב דלא כמ"ש התה"ד דלא הוי אלא חומרא בעלמא אלא מעיקר הדין אסור וכמ"ש הכנה"ג בשה הרדב"ז יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' י"א דאסור מדינא. והמט"י כתב דגם להתה"ד אסור מדינא וכתב וכ"נ עיקר יעו"ש. וכתב החמ"מ או' ה' דה"ה במכירה ע"מ להחזיר אסור מדינא.
תמ״ח:פ״ד
א
פד) ונראה דאפי' לדברי הרדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני ניתן לך ע"מ שתחזירהו לי דנמצא שאם לא יחזירהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירהו לי נמצא שאין המתנה תלויה בחזרה שאף אם לא יחזירנו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומרא דחמץ. מ"א שם. מיהו הח"י או' י"ז תמה על דברי המ"א הנז' ממ"ש מור"ם ז"ל ביו"ד סי' ש"ה סעי' ח' דהיכא שאמר ותחזירם לי דלא הוי מתנה כלל יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' י"א דמכ"ש כשאמר ותחזירם לי דלא הוי מתנה כלל. אבל אם אחר כדי דיבור של מעשה המתנה אמר ותחזירם לי מותר בדיעבד. מק"ח שם. ועיין לקמן או' פ"ח.
תמ״ח:פ״ה
א
פה) [סעיף ד'] עד שאתה לוקח במנה קח במאתים. כלומר שיקח חמץ הרבה בסך מאתים אעפ"י שא"צ ליקח אלא במנה א"ל לא יפרש לו שיקנהו בזול ולתת לו אח"כ ריוח שזו הוי כהערמה. כ"כ הב"ח. מיהו בשם האגודה כתב דרשאי לומר לעכו"ם שיקנה בזול ואפי' לומר לו בפי' שיחזור ויקנהו ממנו ויתן לו ריוח נמי שרי כיון דהמכירה היא עכשיו מכירה גמורה בלי הערמה יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ה וכן הסכים הפר"ח והמט"י. וכ"כ ח"י או' י"ט. א"ר או' י"ב. חק יוסף או' ט' מק"ח או' י"ב. ח"א כלל קכ"ד או' ז'.
תמ״ח:פ״ו
א
פו) שם שמא אצטרך וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ד וכ"ה בתוספתא הביאה הרא"ש פ' כ"ש וכ"ה במרדכי ורי"ו אבל הטור כתב דרשאי לומר לו עד שאתה ליקח במנה קח במאתים שאקחנו ממך אחר הפסח עכ"ל והביאו מ"א סק"ו. וכתב המט"י דנוסחת הרמב"ם שהוא לשון הש"ע דכתב לשון שמא לא תדוק אם יאמר לו לשון ברור שאקחנו ממך אחר הפסח אסור דא"כ נשוויה להטור דכתב לשון ברור דפליג על הרמב"ם וזה א"א דהרי גם ל' התוספתא שהעתיק אביו הרא"ש ז"ל כתובה בל' שמא ואם היה חולק הו"ל לבאר וכו' ואין איסור אלא כשיהיה בתורת תנאי ודלא כדמשמע מדברי מ"א סק"ו יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דדעת האחרונים להקל.
תמ״ח:פ״ז
א
פז) שם. ולא יתן לו על תנאי. ומיירי שהישראל תלה התנאי בעצמו כגון שהתנה שאם הישראל יהיה לו מעות יחזירם לו דכה"ג לא הוי מכירה כלל כמ"ש בחו"מ סי' ר"ז. א"נ שתלה הישראל המכירה בתנאי כגון שא"ל אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך ונמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירתו מכירה אבל אם אמר הריני נותן לך מעכשיו ע"מ להחזיר או ע"מ שתעשה דבר פלוני הרי זה מכירה גמורה כמ"ש בחו"מ סי' רי"ב סעי' ד' ובא"ה סי' נ"ח סעי' ך' יעו"ש רק משום חומרא דחמץ אסור כמ"ש בסעי' ג' מ"א סק"ז. והב"ד הר"ז או' י"ט ואו' ך' ואו' כ"א וכתב דחמץ זה אסור בהנאה לאחר הפסח יעו"ש. ועיין לעיל או' פ"ג.
תמ״ח:פ״ח
א
פח) אבל אם אמר לו ע"מ שתחזירהו לי לאחר הפסח כיון שכל ימי הפסח לא היה מחוייב להחזירו להישראל הרי הוא כשלו ממש כל ימי הפסח ולפיכך לאחר הפסח הוא מותר אפי' באכילה כיין שלא עבר עליו בב"י וב"י אלא שלכתחלה אסור לעשות כן. ר"ז או' כ"ב. ועיין לעיל או' ע"ו.
תמ״ח:פ״ט
א
פט) שם. ולא יתן לו על תנאי. פי' על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם א"ל על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר זה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה. ונראה שכל אדם יאמר כן לעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יוכל לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו ונמצא חוזר המקח להעכו"ם ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו. ט"ז סק"ו יעו"ש אמנם המט"י כתב דאין לסמוך על דברי הט"ז בזה ולא מהני תנאי באופן הנז' דאם עבר העכו"ם ומכר נתבטלה גם מכירה הראשונה שמכר לעכו"ם וחזר למפרע החמץ של ישראל וממילא קם דינא דהוי כמתנה ע"מ להחזיר דלעולם עובר כמ"ש לעיל (או' פ"ג) בשם הרדב"ז יעו"ש. וכ"כ חת"ס חא"ח סי' קט"ו שכן הסכימו רוב הפו' ודלא כהט"ז יעו"ש.
תמ״ח:צ׳
א
צ) שם. ולא יתן לו על תנאי. ועיין בתשו' חת"ס סי' קי"ט שמצדד במי שטעה בדין וסבר דמכירה על תנאי מהני הו"ל כאומר מותר וחמץ שעבר עליו הפסח הוא משום קנסא ובאומר מותר לא קנסוהו ומסיים אך כל זה דלא למקנסיה להפסיד מקרנא אבל מ"מ לא יהא נשכר כלל יעו"ש. ונראה דישום שיווי החמץ בע"פ בשעה שמכרו מה שהיה אז דמי שויו וימכרנו לעכו"ם והריוח יותר מסך זה יתן לעומלי תורה כי היכא דליהוי ליה כפרה אשגגתו. פ"ת.
תמ״ח:צ״א
א
צא) שם. הרי זה עובר וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ד דין ז' וכתב עליו שם המ"מ הוא כפי דעתו שכתב שהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר בלאו עכ"ל והביאו ב"י ומ"א סק"ז. ועיין לעיל סס"י ת"מ ובדברינו לשם או' מ"ה.
תמ״ח:צ״ב
א
צב) [סעיף ה'] אסור אעפ"י שביטלו. דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אעפ"י שלא ביטלו. טור. ט"ז סק"ז מ"א סק"ח. ואע"ג דכ"ע. מבטלין בזה"ז מ"מ חיישינן להערמה ח"י או' ך' א"ר או' י"ג.
תמ״ח:צ״ג
א
צג) שם. אסור אעפ"י שביטלו. ובעל העיטור אסרו באכילה והתירו בהנאה. ואין טעם נכון לחלק בין אכילה להנאה. טור. וכתב הפר"ח מדסתם הש"ע משמע דאסור אף בהנאה וכתב דכן עיקר יעו"ש. וכ"כ המט"י. א"ר שם. נה"ש או' ה' חמ"מ או' ב' ר"ז או' כ"ט. וכ"מ בח"א כלל קכ"ג או' א'.
תמ״ח:צ״ד
א
צד) שם. אסור אעפ"י שביטלו. וה"ה אם הפקירו. כ"כ הרא"ש והפו' בשם הירושלמי ודלא כעו"ש (בסי' תמ"ז או' י"ב) שלא עי"ש. מ"א סק"ח. וכן המאמ"ר בסי' תמ"ז או' כ"ד השיג על דברי העו"ש שכתב להתיר אם הפקיר חמצו קודם שעה ששית יעו"ש. וכ"כ א"ר או' י"ג דלדינא ק"ל כפו' דאוסרין בהנאה בין בהפקר בין בביטול יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ך' חק יוסף או' יו"ד.
תמ״ח:צ״ה
א
צה) ואפי' איכא עדים שהפקירו וביטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי הפסח דודאי כה"ג לה מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי הפסח ויש עדים שביטל או הפקיר קודם פסח או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי הפסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ"פ בהנאה אחר הפסח. ח"י שם, אמנם המק"ח או' י"ד כתב על דברי ח"י הנז' דליתא דאפי' באונס ידוע ג"כ אסור החמץ אחר הפסח יעו"ש. וכ"פ א"ר או' י"ג על דברי ח"י הנז' דמאחרונים לא משמע הכי ולכן אין להקל אם לא בהפ"מ מאד אפשר לסמוך ולהקל יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז.
תמ״ח:צ״ו
א
צו) מי שבא ממ"ה עם חמץ בתוך הספינה ופגע בו הפסח ולא בא הספינה למקום חפצי היה נראה להתיר להפקירו בפני ב"ד ולאחר הפסח לחזור לזכות בו מההפקר ולמכרו אבל לא לאכלו משום דהוי מילתא דלא שכיחא ומפני חומר איסור חמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה. הר"ש הלוי חא"ח סי' י"ב. כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ח. מיהו בשכנה"ג הגב"י או' ז' כתב על דברי הר"ש הנז' דלא פליגי בירושלמי אלא דוקא בהפקירו בינו לבין עצמו דבזה ר"י חייש להערמה שמא יאמר הפקירו ולא הפקירו אבל בהפקירו בפני עדים לא שייך זה הילכך נקטינן דאם הפקירו בפני עדים וכ"ש בפני ב"ד מהני אותו הפקר ומותר אף באכילה וכ"ש בהנאה יעו"ש וכן הסכים א"א או' ח' יעו"ש, אבל הפר"ח השיג על דברי שכנה"ג הנז' וכתב דאין לסמוך עלייהו יעו"ש. וכ"כ הנה"ש או' ה' וכתב שם הפר"ח דאין תקנה לזה אלא שימכרנו או יתננו לעכו"ם מכירו וזה ברור ותו לא מידי עכ"ל. והסכים לדבריו המט"י אלא שכתב דהיכא דלא אשכח הך תקנתא שלא מצא מי שיקנהו ממנו ואפי' בתורת מתנה שאין לו עכו"ם מכירו והוא רוצה לזכות בו אחר הפסח כיון דליכא צד שיכול לבערו שרי בהפקירו יעו"ש. ועיין לעיל או' ל"ז.
תמ״ח:צ״ז
א
צז) ופשוט דאפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ בא' מדרכי הקנים הנ"ל (עיין לעיל או' מ"ח ואו' נ"א) ואז קנה העכו"ם החמץ בכל מקום שהוא. מ"א שם. והיינו בקניית מקום שהחמץ שם ע"י כסף שמקנה לו המקום ע"י כסף לבד בלא שטר או יעשה שטר או יקנה חמץ בקנין שנהגו סוחרי ישראל (עיין לעיל או' נ"א) אבל ע"י כסף ומשיכם א"א דהא החמץ ליתא גביה למשוך. מחה"ש. ומיהו מ"ש שמקנה לו המקום ע"י כסף לבד בלא שטר או יעשה שטר היינו לכתחלה ימכור לו בכסף ובשטר ובדיעבד בכסף לבד והוא שיאמר לו אעפ"י שלא כתבתי לך שטר אני מקנה לך בכסף לחוד וכמ"ש לעיל או' מ"ד יעו"ש. ואם אין החמץ ברשותו כדי שיוכל להקנותו אגב המקום כגון שהוא בספינה או בפקדון אצל אחרים או בעיר אחרת אז יקנה אותו בכסף לבד ויפקיר ג"כ כמ"ש באו' שאח"ז.
תמ״ח:צ״ח
א
צח) והיכא שחמצו יבא לעיר שיהודי בתוכו וצריך ליתן מהם מכס ושכר עגלה וכה"ג תוך הפסח וא"כ איך יעשה יפקירנו ולמכור לנכרי בכסף כבר כתבנו לעיל (או' מ"ח) דלכתחלה אינו קונה בעכו"ם בכסף לבד ומשיכה אין כאן ונראה דיעשה כך ימכור לעכו"ם בכסף כדי שאם יבא החמץ תוך הפסח שיתן העכו"ם המכס ושכר עגלה וכיוצא בו וליקח אצלו החמץ ואחר המכירה יאמר בפני שנים שאם העכו"ם אינו קונה בכסף שעכ"פ יהיה הפקר גמור ואז יוצא אליבא דכ"ע ואפי' לכתחלה בכה"ג שרי. ח"י או' ך' ח"א כלל קכ"ד או' יו"ד.
תמ״ח:צ״ט
א
צט) שם. אעפ"י שביטלו. ואם שכח לבטל חמצו וגם לא מכרו לעכו"ם ונזכר בשעה ששית ומכרו לעכו"ם ואח"כ בא לישאל להמורה מותר לגמרי דהאי כחמצו של עכו"ם שעבר עליו הפסח. צל"ח פסחים דף י"ז ע"ג ד"ה רש"י וכו' כר"ש. ועיין לעיל סי' תמ"ג או' ט"ו.
תמ״ח:ק׳
א
ק) ואם אירע שמכר לאחר חצות אף דמכירתו לא מהני מ"מ אם העכו"ם משכו לרשותו זכה בו העכו"ם ושוב לא עבר הישראל בפסח בב"י ומותר לאחר הפסח אעפ"י שעבר על מ"ע דתשביתו. צל"ח דף ח' ע"ב ד"ה שם. וכ"כ בספרו נוב"י עה"ת סי" ס"ג והביאו השע"ת או' ח' יעי"ש. ומיהו דעת המק"ח בביאורים לאסור יעו"ש אמנם עיין לעיל סי' ת"מ או' ל' שנראה כדעת צל"ח יעו"ש.
תמ״ח:ק״א
א
קא) אחד שהיה לו בשותפות יי"ש בערך ששה מאות הין שעומד אצל האדון ושכח למכור בע"פ קודם חצות ואחר חצות הורה לו המורה להפקיר בפני ג' כיון שביטל חמצו כנהוג ואם היה חמץ גמור לא הייתי מיקל בזה אבל ביי"ש שאין כאן רק חמץ נוקשה המיקל לא הפסיד שהרי כבר כתבו האחרונים דעכשיו דכ"ע אומרים כל חמירא הוי כהפקיר בפ"ע ומה טוב שיעשה בזה חליפין ואז אפי' לדידיה שרי. תשו' תועפת ראם חא"ח סי' י"ד. פת"ע או' ט"ו,
תמ״ח:ק״ב
א
קב) שם. אעפ"י שביטלו. מי שהיה לו חמץ אף שלו ממש ועבר ולא ביער קו"פ ואפי' לא ביטל ג"כ ומת בתוך הפסח והבנים ודאי שאינם יורשים שהרי בפסח אסור בהנאה ואינם עוברים בב"י ובצאת הפסח כבר מת זה העובר לא קנסו חכמים כלל ומותר להבנים. דבשלמא אם לא מת העובר בב"י עד ליל מוצאי פסח כיון שהיה חי רגע א' במוצאי פסח כבר חל עליו קנם חכמים ונשאר באיסורו לעולם ואפי' מת אח"כ לא הותר לבנים אבל אם מת בפסח עצמו לא חל הקנס כלל שאז צ"ל תחלה הקנס על הבנים והם לא חטאו כלל. ואפי' מת ע"פ אחר חצות יש לסמוך ולהתיר חמץ זה אחר הפסח באכילה ובהנאה. נוב"י סי' ך' יעו"ש. מחב"ר או' י"א ואו' י"ב, שע"ת או' ח' ועיין לעיל סי' תל"ה או' ד' ואו' ה'.
תמ״ח:ק״ג
א
קג) שם. אעפ"י שביטלו. ואם קנו שום דבר בחמץ שעבר עליו הפסח עיין לעיל סי' תמ"ג או' ל"א ואו' ל"ב יעו"ש. ואם מותר להתרפות בחמץ בפסח או בחמץ שעבר עליו הפסח עיין לקמן רסי' תס"ו וביו"ד סי' קנ"ה סעי' ג' יעו"ש.
תמ״ח:ק״ד
א
קד) [סעיף ו'] אסור להאכיל חמצו וכו' ואסמכוה רבנן אקרא דכתיב לא יאכל חמץ בציר"י תחת היו"ד אפי' לאחרים לא יאכל משמע אפי' לכלב של הפקר דעכ"פ יש לו הנאה ממה שמאכיל ומשביע את הבהמה ואפי' היא של הפקר. לבוש.
תמ״ח:ק״ה
א
קה) שם. אסור להאכיל חמצו וכו' ואף בחמץ שאינו שלו אלא מוצאו בתוך הפסח נראה דאסור. ב"י. א"ר או' י"ד.
תמ״ח:ק״ו
א
קו) שם. חמצו בפסח וכו' וה"ה לאחר הפסח בחמץ שעבר עליו הפסח. ח"י או' כ"ב. א"ר שם, מק"ח או' ט"ו. ר"ז או' ל"א.
תמ״ח:ק״ז
א
קז) שם. חמצו בפסח וכו' לאו דוקא אלא משעה שאסור בהנאה אסור להאכילו לבהמת הפקר. פר"ח. וכ"כ הער"ה או' ז' ובספרו חקת הפסח או' י"א. וכ"כ לעיל סי' תמ"ג או' י"ג.
תמ״ח:ק״ח
א
קח) שם חמצו בפסח וכו' ודוקא בחמץ אבל בשאר איסורי הנאה מותר להשליך לבהמת הפקר או לעכו"ם שאינו מכירו. מק"ח שם. אמנם הכנה"ג ביו"ד סי' פ"ז בהגה"ט או' יו"ד כתב בשם שערי דורא שער פ"ה ואו"ה כלל כ"א או' י"ב דמאכל הנאסר משום בשר בחלב אסור בהנאה ול"מ דאסור ליתן לשפחתו או לכלבו שהרי נהנה ממנו אלא אפי' לגוי דעלמא שלא ראה אותו מימיו או לכלב דעלמא אסור יעו"ש. וכ"כ בת"ח כלל פ"ה דין ג' וכ"כ הפר"ח שם סי' צ"ד או' יו"ד. חכ"א כלל מ' או' ב' וכ"כ הער"ה בסי' זה או' ז' וביו"ד סי' פ"ז או' ז' דבכל איסורי הנאה אסור ליתן אפי' לכלב הפקר יעו"ש. וכתב שם הכנה"ג ולכן נוהגין לשפוך התבשיל בבה"כ והיא קבורתו או ישליכנו לנהר דהוי כנשרף אבל לא יזריקני לרחוב אפי' כשאין שם כלב יעו"ש, והפר"ח שם כתב שצריך לקברו אבל אינו יכול לשורפו (כדי שלא יבא להנות מאפרו) וכ"ש שלא להשליכו לשוק יעו"ש, ועיין ביו"ד סי' קל"ג סעי' א' ובדברינו לעיל סי' תמ"ה או' ז'.
תמ״ח:ק״ט
א
קט) [סעיף ז'] אסור ליתן בהמתו לעכו"ם וכו' אסור למכור בהמתו לעכו"ם קו"פ כדי שיאכילם העכו"ם חמץ בפסח. תב"ש דף קי"ד ע"ב והאריך בנותן טעם לחלק בין מכירת החמץ למכירת בהמות יעו"ש. ברכ"י או' ז' מק"ח או' ט"ז. שע"ת או' י"ז. אמנם בתשו' מהר"מ מרוטנבאר"ג אחרונים סי' י"ב חלק על דברי התב"ש הנז' יעו"ש וכן בנ"א שאלה ח' כתב להשיג על דברי התב"ש וכתב דבק"ק ווילנא נהגו למכור יעו"ש. וכן בתשו' בנין עולם סי' כ"א האריך להתיר מכירת הבהמות יעו"ש. וכ"כ בתשו' מים חיים להתיר רק שלא יזכיר בפי' ליתן חמץ יעו"ש. וכ"כ בתשו' עולת שמואל סי' נ"ג להתיר אלא שכתב שלא יעמוד הישראל ע"ג כשהוא מאכילן ומשקן דאז ודאי נהנה בראייתו יעו"ש. ובתשו' חת"ס סי' ס"ב כתב דאחר המכירה יחזור ויפקירנה בפני ג' ובצירוף המכירה אף אם מפקיר רק לז' ימי הפסח מ"מ כיון שמכר הוי כבא ליד הזוכה דמהני אבל ביטול בלב לא מהני בבהמה כמו בחמץ יעו"ש. פ"ת. ומיהו למכור הבהמות והחמץ שהוא מאכל בהמות לעכו"ם אחד אסור דאין לך הערמה גדולה מזו. כ"כ האחרונים. ועוין לעיל סי' רמ"ו סעי' ג' בענין הפקר בהמה ובדברינו לשם בס"ד.
תמ״ח:ק״י
א
קי) ואותם ששוכרין רפת אצל העכו"ם להעמיד שם שוורים ושהעכו"ם יזון אותם משלו זמן רב קו"פ ואין מתנין בפי' חמץ נראה דמותר. מק"ח שם, שע"ת שם. ור"ל דגם להתב"ש זה מותר.
תמ״ח:קי״א
א
קיא) שם. אסור ליתן בהמתו לעכו"ם וכו' וצריך להזהיר זה לסוחרי סוסים ומכ"ש להנוהגים קלות ששוכרים גוי שיתן סובים עם מים לסוסים אלא צריכים למכור הסוסים עם השטאל ולא יהיה להם שום עסק עמהם בפסח או שיתן להם סובים בלי מים. ח"א כלל קכ"ד או' י"ב.
תמ״ח:קי״ב
א
קיב) ישראל שנתן לעכו"ם בהמותיו לגדלם ולחלק הוולדות והעכו"ם מאכילם חמץ בפסח יש פנים לאסור אפי' במקבל העכו"ם אחריות בהמות עליו דסוף סוף עיקר הבהמות הם של ישראל אבל אם העכו"ם קבל עליו לזונם דהשתא העכו"ם עושה להנאת עצמו מותר וה"ה נמי אם משכיר בהמתו לעכו"ם בחו"ה ומתנה שמזונותיה יהיה על העכו"ם אף אם יודע שהעכו"ם יאכילנה חמץ מותר דאין הישראל נהנה מזה. והא דאסר הש"ע בסעי' זה מיירי דישראל רוצה לשלם לעכו"ם עבור מזונותיה. פמ"א ח"א סי' יו"ד. והביאו המט"י בסעי' זה וכתב עליו נראה ברור בהך דשותף העכו"ם בוולדות אם מאמצע השנה הבהמות אצל העכו"ם לגדלם בכל ענין שרי אפי' אין העכו"ם חייב במזונותיהם דלא אסר הש"ע אלא בנותנה לו לימי הפסח להאכילה ולא בנותנה לו באמצע השנה וגם אינו נותנה לו כדי להאכילה אלא כדי לגדל ולכך גם בשכירות יש להתיר מהני טעמי ודוק עכ"ל.
תמ״ח:קי״ג
א
קיג) ולענין לשתות חלב בפסח מבהמות שאוכלות חמץ עיין בנ"א שאלה ט' שדעתו להתיר יעו"ש. וכ"כ בשו"ת בית אפרים סי ל"ה והביאו בספרו שע"ת או' י"ז. וכ"נ דעת הפליתי ביו"ד סי' ס' יעו"ש. ועוד עיין בישועות יעקב ססי' זה מה שהאריך בזה ומסיים דאני מורה ובא להתיר החלב רק שתאכל שחרית וערבית דברים המותרים ואם אפשר להמתין מעת לעת מה טוב עכ"ל אמנם הא"א בססי' זה כתב דלשתות החלב תוך מעל"ע אם אכלה ג"כ תבן הוי זוז"ג ומ"מ י"ל דישראל נהנה מאיסורי הנאה וצ"ע עכ"ל משמע דאם אכלה חמץ לבדו פשיטה דאסור לשתות החלב בתוך מעל"ע. וכ"כ בס' תשובה מאהבה ח"ג חיו"ד סי' ס' כי בהיות הגאון מו"ה דוד אפענהיים זצ"ל אב"ד בק"ק פראג כרוז יצא בפקידתו בכל בהכ"נ לאסור את החלב בפסח אלא שהוא ז"ל הניח הדבר בצ"ע וכתב דבעל נפש יחמיר יעו"ש. וכ"כ קיצור ש"ע סי' קי"ז או' י"ג יש אוסרים ויש מתירים ושומר נפשו יחמיר ובפרט במקום שנהגו לאסור חלילה להתיר עכ"ל. וכ"כ הרו"ח או' א' דלשתות חלב מבהמת עכו"ם בפסח נראה לאסור שמא מאכילה חמץ בתוך הפסח יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' צו או' מ"ב.
תמ״ח:קי״ד
א
קיד) מיהו אחר מעל"ע י"ל דשרי לשתות החלב. א"א שם. וכ"נ דעת הישי"ע דאחר מעל"ע ודאי דשרי כמ"ש באו' הקודם. ולחלוב בהמות נכרי בפסח מותר ואפי' שמאכילה חמץ. מעשה רב. ואם מותר לאכול בשרה בפסח עיין לקמן או' קי"ע.
תמ״ח:קט״ו
א
קטו) שם. אסור ליתן בהמתו לעכו"ם וכו' ואפי' שהעכו"ם מאכילה בחנם. מט"י. וכ"כ בנ"א שאלה ז' ועיין באו' שאח"ז.
תמ״ח:קט״ז
א
קטז) שם. אסור ליתן בהמתו לעכו"ם וכו' ולדעת המתירין לקמן בסי' ת"ן סעי' ו' בעבד צא ואכול ואני פורע ואינו אסור אלא א"כ הקדים דינר וכו' ה"נ מיירי בהקדים דינר. פר"ח. אבל המט"י השיג על דברי הפר"ח הנז' וכתב דדוקא בפועלים שהבחירה בידם לאכול חמץ או מצה וכו' לכן בעינן הקדים דינר אבל בהמה שמאכלה שעורים דאורחא בהכי אם ידוע שהעכו"ם מאכילא פיסולת שעורים שהוא חמץ הו"ל כאומר לו בפי' שיאכילנה חמץ והרי נהנה בכך ואפי' יתננה לו להאכילה בחנם אסור ולא הותר אלא בסתם שאינו יודע יעו"ש. וכן השיג עליו בנ"א שם וכתב דאפי' בלא הקדים לו דינר ואפי' בחנם אסור יעו"ש. וכ"פ בספרו ח"א כלל קכ"ד או' י"ב.
תמ״ח:קי״ז
א
קיז) שם. להאכילה בימי הפסח וכו' כ"כ ב"י בשם מ"כ בשם האגודה וכ"ה בתשו' מהרי"ל סי' קצ"א אכן באגודה עצמו איתא וז"ל וכן לא יאמר אדם לעכו"ם קח בהמתי בביתך והאכילנה חמץ אך שסתם יתננה לו לזון אותה ימי הפסח עכ"ל משמע דדוקא שיאמר לו בפי' האכילנה חמץ אסור אבל בסתמא אפי' יודע בוודאי שיאכילנה חמץ מותר לדעתו ומיהו לכתחלה אין להקל. ח"י או' כ"ג. אמנם הלבוש כתב כדברי הש"ע דאם יודע שמאכיל אותה העכו"ם פסולת של שעורים שהוא חמץ גמור אסור. וכ"כ הר"ז בסי' ת"ן או' ח"י. וכ"ה דעת המט"י ונ"א כמ"ש באו' הקודם. ואפי' זמן הרבה קודם פסח אסיר למסור בהמתו לעכו"ם כשיודע שיאכילנה חמץ בפסח. קיצור ש"ע סי' י"ז או' יו"ד.
תמ״ח:קי״ח
א
קיח) שם. אם הוא יודע וכו' אבל בסתמא שאינו יודע מותר. ב"י. עו"ש או' ד' מ"א סק"י. א"ר או' ט"ו. חק יוסף או' י"ב, מק"ח או' ט"ז. א"א או' יו"ד. ר"ז סי' ת"ן או' ח"י. ונראה דה"ה אם מתנה עם העכו"ם שלא יאכילנה חמץ בפסח אעפ"י שאח"כ מאכילה לית לן בה דהעכו"ם להנאת עצמו הוא עושה. ועיין לקמן סי' ת"ן סעי' ה'.
תמ״ח:קי״ט
א
קיט) שם. אם הוא יודע וכו' ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין לאסור וכמ"ש ביו"ד סי' קמ"ב סעי' י"א פרה שפטמה בכרשיני אלילים תיאכל, עו"ש שם. א"א שם. שע"ת או' י"ז. ועיין ח"י או' כ"ד שמצדד אם צריך להשליך דמי הנאה לאיבוד אבל המק"ח שם כתב דאין מחוייב להשליך דמי הנאת האיסור לים המלח ודלא כח"י יעו"ש. וכ"כ הר"ז שם דאפי' עבר הישראל והאכילה בעצמו חמץ בפסח שמותר לשחטה ולאכלה בפסח וא"צ להשליך דמי הנאת החמץ לאיבוד עכ"ל. ועיין עוד מזה ביו"ד סי' ס' סעי' א' בהגה ובדברי האחרונים שם.
תמ״ח:ק״כ
א
קך) ונראה שיש ליזהר דאם האכילוה שעורים חמוצים וכיוצא בו דיש להשליך הפסולת שבבטן המלאה מיד לאחר פתיחת הבטן למקום הפקר שאולי יש שם עדיין שעורים חמוצים בעינם ואין לסמוך ולומר שודאי נתעכלו כיון שהשעורים היו חמוצים בשעת אכילה. שע"ת שם. ועיין עוד מזה לקמן סי' תס"ו סעי' ב' וססי' תס"ז.
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
ש"ע ס"ב אם עכו"ם מביא לישראל דורין חמץ וכו' ע' שמחת י"ר דף ה':
ב
ע"ש ס"ג שעבר עליו הפסח אסור בהנאה וכו'. דין ביטול ע' מ"א סי' תמ"ז. ס"ק מ"ד וע' פמ"ג י"ד בשפ"ד סי' ס"ט ס"ק י"ז ע"ש:
ג
שם ואם מכרו או נתנו וכו'. אם מכר חמץ לשפחת חבירו עיין שמחת י"ט סי' א' ואם יכול למכור בהמותיו שיאכלו חמץ עיין בכור שור פסחים דף ק"א:
ד
(ש"ע) או שימכרנו לו מכירה גמור' וכו' עיין שו"ת מ"ב סימן ז'
ה
ש"ע ס"ד ואקחנו ממך כצ"ל:
ו
(ס"ה) חמץ שנמצא וכו' עיין ארבעה טורי אבן סי' כ':
ז
שם אע"פ שביטלו וכו' עיין מ"ב סימן נ"ח ובנ"י סימן י"ד:
ח
מ"א סק"ח כ' ר"ש הלוי וכו': עיין כנ"י סימן י"ד:
ט
(ש"ע ס"ז) אסור ליתן בהמתו לגוי וכו'. ולענין מכירה עיין תבואת שור במסכת פסחים ובפמ"ג ביו"ד סי' ס':
י
(סק"ט) דמהנ' הוא לבהמה כצ"ל:
מגן אברהם
תמ״ח
א
לא יקבלנו. ואם קבלו אסור בהנאה עסי' תס"ז ס"י:
ב
לא יהא ניכר. ואז אפי' הניח העכו"ם בבית ישראל בי"ט ראשון שרי (רשב"א סי' קע"ח) ועסי' ת"מ:
ג
אסור בהנאה. דקנסוהו הואיל ועבר על בל יראה עסי' תמ"ז סי"ב:
ד
שמחוץ לבית. פי' גם החמץ יוציא חוץ לבית דאם ישאר בביתו יהא נראה כמקבל בפקדון חמצו של עכו"ם אבל מדינא שרי כיון דאין הישראל חייב באחריות אבל אם כשיאבד החמץ יצטרך הישראל להחזיר דמי המכירה לעכו"ם אסור ואם יש לו חמץ הרבה וא"א להוציאו חוץ לבית ימכור לו גם החדר אלא כיון דקי"ל דעכו"ם אינו קונה קרקע בכסף אלא עם השטר יתנה עמו בתחלת המקח שמקנה לו בכסף לחוד כמ"ש בח"מ סי' קצ"ד וסי' ר"ז וצריך למסור לו המפתח שיכול ליכנוס שם דאל"כ ה"ל כהערמה בעלמא (ב"ח) עסי' ת"ן ס"ה וע' בשל"ה: והמ"ב סי' נ"ט כ' דצריך להקנות לו בכסף ובמשיכ' או בהקנאת מקום כמ"ש בי"ד סי' ש"ך אבל בדיעבד קנה בכסף לחוד משום דרוב הפוסקים ס"ל כר"ש וכ"מ בח"מ סי' קצ"ד ועוד כיון שהחמץ אינו ברשותו אלא שהתורה אוקמה ברשותו בגילוי דעת' סגי כמ"ש בב"י סי' תל"ה עכ"ל ומשמע שם דאפי' לא מסר לו המפתח שרי בדיעבד ובסי' צ"ז כ' דאם הקנה לו במשיכה לחוד בלא כסף קני ואם העכו"ם שלח שלוחו ומשך קני ג"כ אף על גב דאין שליחות לעכו"ם ה"מ עכו"ם לישראל או איפכא אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח וצ"ע דבירושלמי רפ"ו דדמאי איתא דאין עכו"ם עושה שליח לעכו"ם חבירו ע"ש וכ"מ פשטא דתלמוד' רפ"ב דקדושין לכן אין להקל בזה, וכל דבר שנהגו הסוחרים לקנו' בו כגון רושם או מפתח או שנתן כפו לחברו או פשוט קונה ג"כ כאן וכ"ש הקנין שבין עכו"ם לישראל דבדיניה' פשוט הוא שכיון שלקח הסחורה לבית גם נתן מקצת דמים שהמקח קיים (מ"ב סי' הנ"ל): מ"ש המשאת בנימין דאזלי' בתר דיניהם וכו', ק"ק דאמרי' בבכורות רפ"ד עכו"ם שנתן מעות לישראל בדיניהן קנה כו' מאי בדיניהן בדיניהן שפסקה להן תורה משמע דדיני עכו"ם לא מהני וכ"מ בע"א דף ע"א בתוס' וכ"מ בי"ד סי' ש"כ דאזלי' בתר דין תורה ולא בתר דיניהם אין ראיה ממ"ש סי' תמ"א לענין אסמכתא דהתם שאני כיון דבדיניהם לא הוי אסמכת' גמר ומקני אבל הקנין בעי' דין תורה, ומיהו צריך שיאמר הריני מוכר לך החמץ דלא כההמון שאומרים הריני מוכר לך המפתח דזה אינו כלום ואפילו בדיעבד אסור החמץ שהרי לא מכרו כלל ובסי' מ"ג כ' שאם קנה ישראל אחר החמץ מן העכו"ם אחר הפסח צריך להחזיר לבעלים וא"צ הבעל להחזיר לו דמיו אם נתן להעכו"ם יותר מן הראוי ע"כ והטעם דאמרי' אדעתא דעכו"ם אפקריה אדעתא דכ"ע לא אפקרי' אבל אם העכו"ם אינו רוצה להחזירו לו אסור לתבוע אותו בדיניהם:
ה
לא מהני. אף על גב דבכ"מ הוי מתנה כדאיתא פ"ק דקידושין ובסוכ' פ"ג משום חומרא דחמץ לא מהני וחומרא יתירה הוא והבו דלא לוסיף עליה לדמות לה מלתא אחריתי (ת"ה והג"מ פ"ו משבת) ורדב"ז ח"א סי' ק"מ כתב הטעם דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון ואם נתקיים התנאי אף על פי שנמצא שלמפרע היה החמץ של העכו"ם מ"מ קודם קיום התנאי כבר עבר עליו הישראל ולא יועיל קיום התנאי לבטל הלאו שכבר עבר ע"כ (כ"ה) ול"ד למ"ש סימן תמ"א בעכו"ם שהלוה לישראל על חמצו ואמר אם לא אפרע לך בר"ח אייר יהיה מעכשיו שלך דמותר די"ל דהתם כמש"ל דכיון שמחוסר ממון לא אמרי' הואיל כמש"ל בשם הר"ן אבל הכא אמרי' הואיל ואלו לא קיים התנאי היה עובר עליו השתא נמי עובר עליו מיהו נ"ל דאין לדמותו כלל להואיל דדוקא דבר שביד ישראל אמרי' הואיל כגון הואיל ובידו לפדותו דה"ל כדידיה וה"ה גבי חלה ע' בגמ' אבל הכא אי בעי העכו"ם מקיים התנאי והוי מתנתו מתנה אם כן אין החמץ ברשות ישראל בפסח ומ"ש דכל זמן שהתנאי תלוי הוי כפקדון לא משמע כן גבי משכון בסימן תמ"א וע' בח"מ סי' רמ"א ונ"ל דאפי' לפי דברי רדב"ז דוקא כשתולה המתנה בחזרה שאמר הריני נותן לך ע"מ שתחזירוהו לי דנמצא שאם לא יחזירוהו לו לא הוי מתנתו מתנה אבל אם אמר הריני נותן לך ותחזירנה לי נמצא שאין המתנה תלוי בחזרה שאף אם לא יחזירנו לו הוי מתנה פשיטא דשרי מדינא אם לא משום חומרא דחמץ:
ו
שמא אצטרך. והטור כ' שרשאי לומ' לו קח במאתים ואקחנו ממך אחר הפסח ע"ש:
ז
ה"ז עובר בבל יראה. דהמפקיד חמצו ביד עכו"ם עובר כמ"ש ססי' ת"מ (מ"מ) וצ"ל דמיירי שהישראל תלה התנאי בעצמו כגון שהתנה שאם הישראל יהיה לו מעות יחזירם לו דכה"ג לא הוי מכירה כלל כמ"ש בח"מ סי' ר"ז ע"ש וגרע ממשכון דבמשכון א"ל אם לא אפדנו קודם ר"ח אייר יהיה שלך מעכשיו אבל הכא לעול' הרשו' בידו לפדותו א"נ שתלה הישראל המכירה בתנאי כגון שא"ל אם תעשה לי דבר פלוני החמץ שלך נמצא דכל זמן שלא נתקיים התנאי לא הוי מכירתו מכירה אבל אם אמר הריני נותן לך מעכשיו על מנת להחזיר או על מנת שתעשה דבר פלוני הרי זה מכירה גמורה כמ"ש בח"מ סימן רי"ב ס"ד ובא"ע סי' כ"ח ס"כ ע"ש רק משום חומרא דחמץ אסור כמש"ל בס"ג:
ח
אף על פי שביטלו. אף על גב דלא עבר מן התורה מ"מ חיישינן שיערים לו' שביטלו אף על פי שלא בטלו (טור) ועסי' סי' תמ"ז וה"ה המפקיר חמצו כ"כ הרא"ש והפוסקים בשם הירוש' דלא כע"ש שלא ע"ש: כתוב ר"ש הלוי סי' י"ב מי שבא בספינה היה נראה להתיר להפקיר כל חמצו ולחזור ולזכות בו אחר פסח ולמכרו אבל לא לאוכלו משום דזה הוא מלתא דלא שכיחא ומפני חומרא דחמץ לא מלאני לבי לעשות מעשה (כ"ה) ופשוט דאפי' אין החמץ אצלו יכול למכור לעכו"ם החמץ בא' מדרכי הקניה הנ"ל ואז קנה העכו"ם החמץ בכ"מ שהוא וע' לעיל סי' רמ"ו ס"ג:
ט
של הפקר. דמהנה הוא כשנותן לבהמה עמ"ש סי' תמ"ה:
י
אם הוא יודע. משמע בספק לא חיישינן ע"ש:
משנה ברורה
תמ״ח
א
(א) חמץ וכו' – היינו אם הוא בצק או אפילו פת במקום שנוהגין היתר בפת של עכו"ם:
ב
(ב) של א"י – וה"ה של הפקר דכיון שלא נעשה איסור בשהייתו לא הטילו חכמים איסור על אכילתו וע"כ גר שמת קודם פסח והניח חמץ כל הקודם וזוכה בו אחר פסח מותר לו החמץ אף באכילה. ישראל שיש לו שותפות עם הנכרי בחמץ ועבר עליו הפסח וחלק עצמו עם הנכרי אחר הפסח חלקו של הנכרי אח"פ מותר בהנאה דבדרבנן אמרינן יש ברירה והוברר הדבר למפרע שהוא של עכו"ם ועיין במקור חיים דמצדד דוקא כשהחמץ עמד בבית נכרי (ואם עמד בבית ישראל תליא בפלוגתא ע"ש) ואפשר דבזה אפילו באכילה מותר ע"ש וחלקו של ישראל אסור בהנאה וה"ה שני ישראלים שיש להם שותפות ומכר אחד מהן חלקו לעכו"ם מותר החלק שנפל לאותו ישראל שמכר חלקו וחלק של ישראל אסור:
ג
(ג) ביום אחרון – אף שהוא דרבנן וכ"ש בפסח גופיה:
ד
(ד) לא יקבלנו הישראל – משום בל יראה ואם קבלו אסור בהנאה לאחר פסח משום דהוי חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח:
ה
(ה) לא יהא ניכר וכו' – דאם יהא ניכר שחפץ בו כגון שאומר לו הנח במקום צנוע פלוני בחצרי חצרו קונה לו אבל אם אינו ניכר אף שעכו"ם משאירו להדורון בתוך ביתו שרי דמסתמא איסורא לא ניחא ליה וחצרו אינו קונה לו בע"כ וע"כ אפילו אם היה זה ביו"ט ראשון נמי שרי:
ו
(ו) וטוב שיאמר שאינו רוצה וכו' – היינו אף דמצד הדין אפילו בסתמא נמי שרי מ"מ לרווחא דמלתא יאמר בפירוש שאינו רוצה וכו' ובאופן זה אפילו אם מראה לו מקום להניחו שרי וצריך ליזהר לכפות עליו כלי עד הערב אם הוא שבת או יו"ט אפילו יו"ט האחרון אא"כ הביאו ביו"ט האחרון סמוך לחשיכה שבשעה מועטת אין לחוש שמא ישכח ויאכלנו ואם הוא חוה"מ צריך לעשות לפניו מחיצה גבוה י"ט כמו שנתבאר לעיל סימן ת"מ:
ז
(ז) אסור בהנאה – דקנסוהו רבנן הואיל ועבר עליו בבל יראה ובל ימצא [גמרא]:
ח
(ח) הניחו שוגג – שלא ידע מאותו חמץ:
ט
(ט) או אנוס – ר"ל שידע אלא שהיה אנוס שלא היה יכול לבערו ואע"פ דבזה לא עבר אבל יראה אפ"ה קנסינן התירא אטו איסורא דאי שרינן ליה אתי לשהויה לכתחלה ועבר עליה ועיין בבה"ל. כתב בית הלל ביו"ד סימן קל"ב נשאלתי על ישראל אחד שהיה לו קודם פסח ברחיים של נכרי דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד חוה"מ של פסח וכאשר הגיע יום ז' של פסח הלך הנכרי וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח לחם ואפה הפת והביא הפת לישראל תיכף אחר הפסח והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן הנכרי והנכרי ההוא יאכלנו או ימכרנו לנכרי ע"ש והחק יעקב הסכים דמותר אף באכילה מטעם שמא החליף העכו"ם הדגן והוי רק ספק חמץ שעבר עליו הפסח (ועיין לקמן סימן תמ"ט) ובבית מאיר מצדד להתיר באכילה מטעם אחר דאע"ג דפסק המחבר דבין בשוגג ובין באונס לאו כל אונסין שוים ובאונס כזה דלא היה יכול כלל לאסוקי אדעתיה שיאפה העכו"ם מקמחו חמץ בודאי לא קנסוהו חכמים עיי"ש ועיין בבה"ל מ"ש בשם הרדב"ז. אם הניח ישראל חטים ברחיים ובא עכו"ם ואמר לישראל שלתתו וטחנו עיין בח"י בשם חב"י דיש כאן הרבה ספיקות להקל ובפמ"ג מפקפק היכי שדרך אנשי המקום ללתות החטים קודם הטחינה ומצדד שיחליפנו העכו"ם בחטים אחרים:
י
(י) ואם מכרו וכו' – ובאיזה קנינים קונה עכו"ם כתבנו לקמיה בסוף הסעיף:
יא
(יא) לנכרי – ולישראל מומר אסור למכור דדינו כישראל לכל דבר ועובר עוד משום לפני עור והחמץ אסור לאחר הפסח בהנאה. ובדיעבד אם מכר לישראל מומר בדבר מועט מפני שהוא מכירו ויודע בו שיחזיר לו אחר הפסח מאחר שטעה וסבר דמומר דינו כעכו"ם יש להתיר לו במקום הפסד מרובה לאמר למומר שיחליף החמץ עם עכו"ם על חמץ אחר או שימכרנו ויהיו אותם החליפין או הדמים מותרים וכמו שנתבאר בסוף סימן תמ"ג:
יב
(יב) שמחוץ לבית – כתבו האחרונים שאין קפידא בעכו"ם גופא אם הוא דר בביתו או לא אלא עיקר הקפידא שיוציא העכו"ם החמץ מבית ישראל אבל עכו"ם גופא אפילו הוא משרת לישראל ודר בביתו לית לן בה (אם לא שהוא קנוי לו לצמיתות דאז ידו כיד רבו ולא מהני שימכור לו דלא יצא הדבר מרשותו בזה) ומה שהצריכו הכא להוציא החמץ מרשותו אע"פ שמכרו כבר והוא אצלו פקדון בעלמא ובלא אחריות ובעלמא לא מצרכינן בכה"ג אלא מחיצה בעלמא וכדלעיל סימן ת"מ כתב בח"י דגם בכאן הדין כן ולא הצריכו הכא להוציא מרשותו אלא כדי שיקנה העכו"ם החמץ במשיכה ואה"נ אם כבר הוציא העכו"ם החמץ וקנהו במשיכה לביתו או לסימטא כדין מותר לו אח"כ להכניס החמץ לביתו של ישראל ודי במחיצה עשרה בלבד. אבל כמה אחרונים כתבו דהכא מגרע גרע כיון דעיקר החמץ יודע העכו"ם שהוא של ישראל ולא יגע בו אע"פ שקנהו מחזי כחמצו של ישראל אם היה בביתו וגם איכא למיחש שמא יבא לאכלו דכיון דדידיה הוי מעיקרא לא בדיל מינה ולסברא זו אפילו אם יחד לו בביתו זוית בפ"ע או שעשה מחיצה עשרה נמי לא מהני [אלא דכ"ז אינו אלא לכתחלה אבל בדיעבד פשוט דאין לאסור כלל ואפילו לא יחד לו נמי מקום כל שהיה המכירה כדין] וכתבו האחרונים דאם יש לו חמץ הרבה וא"א לו להוציאו מביתו ימכור לו גם החדר והוי כמו שמכר לו חוץ לביתו וקנין החדר הוא בכסף עם שטר [ואם ירא לתת לו שטר שמא יעלה בדעתו להחזיק בחמץ ואיכא הפסד מרובה יש לו להתנות עמו שיקנה בכסף בלבד בלי שטר ותנאי מהני בזה לכמה פוסקים ויש לסמוך להקל בכגון זה] וצריך למסור לו המפתח מחדר שמונח בו החמץ כדי שיוכל לכנוס בשעה שירצה וליטול את חמצו שנמכר או ניתן לו או שעכ"פ יאמר לו הישראל בכל עת שתרצה תוכל ליקח המפתח מחדרך וליכנס בו ליטול את חמצך ואיסור גמור הוא להניח שום חותם או מסגר על החדר או על החמץ כדי שלא יוכל הנכרי ליטול את החמץ דמוכח מזה דכל המכירה לא היה רק הערמה בעלמא ואם עשה כן מתחלה בשעה שמכר אפילו בדיעבד אסור החמץ דלא סמכה דעתיה דעכו"ם ומכ"מ אם בתחלה מכר כדין ואח"כ נתן מסגר על החדר או חותם על החמץ אף שאסור לעשות כן מ"מ אין החמץ נאסר בשביל מה שעשה שלא כהוגן אחר המכירה ועיין בה"ל מה שכתבנו בשם פמ"ג וח"א חלוקי דינים בזה:
יג
(יג) ויחזור ויתננו לו – ואם הנכרי אינו רוצה להחזיר לו אסור לתבוע אותו בדיניהם או לכוף אותו בשאר כפיות ואם נתן לו רק מקצת דמים והשאר זקף עליו במלוה ואינו רוצה לשלם לו המותר בודאי מותר לתבוע אותו בדיניהם שישלם לו המגיע או שיתן לו החמץ בתורת תשלומין על חובו. כתבו האחרונים אסור לישראל אחר לקנות החמץ מן העכו"ם אחר הפסח ואם קנה צריך להחזיר לבעלים הראשונים ואם שילם לעכו"ם יותר מן הראוי לתת באופן כזה אינו צריך להחזיר לו אלא בשיעור שראוי לתת:
יד
(יד) ובלבד שיתננו וכו' – ואפילו ע"י שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ לנכרי אבל לא ע"י עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם ואין מכירתו כלום. וכן אין יכול להקנות לשלוחו של עכו"ם דלא ריבתה התורה שליחות אלא בישראל ואפילו היה השליח ג"כ עכו"ם דאין שליחות לעכו"ם בין מעכו"ם לישראל ובין מעכו"ם לעכו"ם ועיין בה"ל מ"ש בזה בשם איזה פוסקים:
טו
(טו) מתנה גמורה – וקנין מתנה הוא ע"י הגבהה או משיכה דבר שאי אפשר להגביה:
טז
(טז) בלי שום תנאי – דשמא יעבור הנכרי על התנאי ותבטל המתנה למפרע ועבר על ב"י וכדלקמן בס"ד:
יז
(יז) או שימכרנו לו – ובאיזה קנינים קונה העכו"ם יש בזה דעות בין הפוסקים יש מי שאומר דקנינו של עכו"ם הוא בכסף דוקא ויש אומרים שאין העכו"ם קונה אלא במשיכה לרשותו או בהגבהה דבר שאפשר להגביה ויש שכתבו עוד דגם שארי קנינים נוהגין בעכו"ם כגון קניית מטלטלין אגב קרקע וקנין חצר וקנין חליפין דהיינו קנין סודר [אלא דצריך ליזהר בזה שיהא הסודר של עכו"ם ולא סגי שעדי הקנין יתנו סודרם כמו בישראל דזה אינו אלא מטעם זכיה שמזכין להמקנה וגבי עכו"ם אין דין זכיה] ויש מפקפקים בקנינים אלו ואומרים דלא מצינו קנינים אלו רק בישראל. ולענין דינא לכתחלה בודאי צריך להקנות בקנין גמור ומוסכם לכו"ע דהיינו בכסף ובמשיכה ביחד מאחר שנוגע באיסור דאורייתא דבל יראה ועכ"פ במשיכה בלבד דיוצא בזה ג"כ עכ"פ לרוב הפוסקים אבל בדיעבד אף אם לא מכר אלא בכסף בלבד או שמכר באחד משארי קנינים שהזכרנו ועבר עליו הפסח מותר דמאחר דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא מקנסא דרבנן ועוד כיון דחמץ לאחר זמן איסורו בלא"ה אינו ברשותו אלא שעשה הכתוב כאלו היה ברשותו לעבור עליו בקנין כל דהו סגי דעכ"פ מגלי דעתיה דלא ניחא ליה ואפקיה מרשותו. ובמקום שא"א להקנות במשיכה כגון שהחמץ מרובה או שהוא בדרך יבואר לקמיה:
יח
(יח) מכירה גמורה – אם ישראל מניח חמצו בחדר של חבירו המוכר את חמצו צריך להודיע לישראל המוכר ויעשהו שליח למכור ואם הניח שלא מדעתו אסור לאחר הפסח מאחר דישראל לא ידע לאקנויי והנכרי לא ידע לקנותו [אחרונים]. עוד כתבו שמותר לאדם לומר לנכרי הא לך חמץ זה ותתן לי לאחר פסח חמץ אחר:
יט
(יט) בדבר מועט – ואין לחוש לביטול מקח שהרי יודע בעצמו ששוה יותר ומתרצה להקנות לו כדי שלא ישאר ברשותו ויהא אסור בהנאה. וטפי עדיף ליה שמוכרו למכיריו דבזה מסתמא יחזור הנכרי ויתננו לו לאחר הפסח ועיין בבה"ל איך מנהגנו כהיום. כתבו האחרונים דאע"ג דלכתחלה יש למכור בכסף ובמשיכה מ"מ אם החמץ מרובה וא"א למשוך החמץ כולו וכן אם אין החמץ כאן שיכול העכו"ם למושכו אלא הוא בעיר אחרת או בדרך יש לו להקנותו לנכרי בשאר קנינים כגון על ידי רושם שנהגו בקצת מקומות שהלוקח רושם על דבר הנקנה כדי שיהיה לו סימן ידוע ועי"ז קנוי לו הרבה או ע"י תקיעת כף (שקורין צו שלאג) דהיינו שמכין כפיהם זה על זה או ע"י נתינת פרוטה במקומות שנהגו שכשהלוקח נותן פרוטה למוכר נגמר המקח או במקום שנהגו שמסירת המפתח הוי גמר המקח [מיהו עכ"פ צריך שיאמר הריני מוכר לך חמץ פלוני ופלוני בעד סך כך וכך ולא כמו שאומרים ההמון הריני מוכר לך המפתח דזה לא חשיב כלום] וכן כל כיוצא בו כל מקום ומקום כפי מנהג הסוחרים חשיב הדבר כקנין ע"פ ד"ת ושפיר יש להקנות גם החמץ בקנין כזה. או יש למכור החמץ ע"י אגב דהיינו שימכור לנכרי קרקע או חדר או ישכיר לו ואגבן יאמר לו קני החמץ שיש לי במקום הקרקע או בכל מקום שהוא דבקנין אגב קונה אפילו אינן צבורין כאן והקרקע נקנית לנכרי בכסף עם שטר ובשכירות די בכסף בלבד ואפילו אם אין הנכרי נותן לו כל הכסף רק איזה זהובים (שקורין אוי"ף גא"ב) סגי ויתנה עמו הישראל שיקנה בזה האוי"ף גא"ב החדר והחמץ ושאר הכסף יזקוף עליו במלוה וכתבו עוד דאם הבית שהחמץ שם אינו שלו אלא ששכורה בידו אז לא יועיל מכירתו דאיך ימכור דבר שאינו שלו אלא ישכיר לנכרי אותו החדר וישכיר לו סתם להחזיק בו כליו ומטלטליו ולא יאמר לו בהדיא שמשכירו להניח בתוכו חמץ כדלקמן סימן ת"נ. ישראל שקנה חמץ מהעכו"ם ונתן כסף ולא משך עדיין אע"ג דלכתחלה בודאי יש לו למכור קודם הפסח שהרי לפי דעת כמה פוסקים כסף קונה בין ישראל לנכרי מ"מ אם לא מכר ועבר עליו הפסח מותר דהא לרוב הפוסקים אינו קונה אלא במשיכה אבל כשמשך אפילו לא נתן כסף ועבר עליו הפסח יש לאסור אכן אם לפי מנהג הסוחרים לקנות בכסף מצדד הפמ"ג להחמיר גם בדין הראשון ועיין בשע"ת סק"ט:
כ
(כ) על מנת להחזיר – היינו לאחר הפסח:
כא
(כא) לא מהני – אע"ג דבכל התורה מתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה אם נתקיים התנאי הכא הצריכו חכמים מתנה גמורה משום חומרא דחמץ. ולענין דיעבד אם נתקיים התנאי שהחזירו אם מותר נחלקו האחרונים בזה ועיין בבה"ל. והיכא שאמר הריני נותן לך ותחזירנה לי עיין בבה"ל:
כב
(כב) עד שאתה לוקח חמץ במנה וכו' – ר"ל שיקח חמץ הרבה בסך מאתים אע"פ שא"צ ליקח אלא במנה שכשאצטרך אחר הפסח אקחנו ממך ואתן לך ריוח על כל הסך:
כג
(כג) שמא אצטרך וכו' – והאחרונים כתבו דרשאי אפילו להבטיח שיחזור ויקנה ממנו ויתן לו ריוח:
כד
(כד) על תנאי – מיירי שאמר בלשון אם דהיינו אם תעשה דבר פלוני בתוך הפסח או לאחר הפסח החמץ נתון לך או מכור לך דכל זמן שלא נתקיים התנאי עדיין אין החמץ מכור ונתון ולפיכך עובר בבל יראה אבל אם אמר לו הריני נותן לך מעכשיו ע"מ שתעשה דבר פלוני שייך החמץ לעכו"ם תיכף אם יתקיים התנאי לבסוף ואינו אסור רק משום חומרא דחמץ וכדלעיל בסוף ס"ג א"נ מיירי אפילו במעכשיו רק התנאי היה שאימתי שיביא מעות יחזירם לו ובתנאי זה לא חל המכירה והמתנה כלל כיון שכל שעה הרשות בידו לפדותו וכמבואר בחו"מ סימן ר"ז ס"ו. ודע עוד דהסכימו אחרונים דה"ה שאסור לומר לעכו"ם אני מוכר לך החמץ ע"מ שתחזיקנו לעצמך ולא תמכור לאדם אחר חוץ ממני דכיון דבלשון תנאי הוא כשיעבור העכו"ם וימכרנו לאדם אחר תבטל המכירה למפרע ונמצא שלא היה החמץ קנוי לעכו"ם מעולם וחיישינן שמא ימכרנו ויעבור הישראל על בל יראה אבל אם אמר לו הריני מוכר לך מכירה גמורה לחלוטין וזכות זה שיירתי לי בו שאם תרצה למוכרו לא תמכרנו לשום אדם חוץ ממני י"א דזה מותר אפילו לכתחלה דאפילו אם יעבור העכו"ם וימכור לא תבטל המכירה בשביל זה כיון דלא אמר בלשון תנאי רק שמכירת העכו"ם תהיה בטלה:
כה
(כה) אסור אע"פ שביטלו – או הפקירו ואיסורו הוא אפילו בהנאה. ואע"ג דכשביטלו אינו עובר בב"י מ"מ חששו חכמים שאם נתירו כשביטלו יש לחוש שיניח כל אדם חמצו אלאחר הפסח ויאמר שהפקירו קודם הפסח כדי שנתיר לו. ודע דכמה אחרונים כתבו דאפילו בדק ג"כ כמנהגנו ונמצא חמץ לאחר הפסח ג"כ אסור בהנאה דלא חילקו בדבר ויש מן האחרונים שמקילים בבדק וביטל ונמצא אח"כ דמאי הוי ליה למעבד הרי עשה הכל כדין ודעתם דעכ"פ בהנאה אין לאסור ובמקום הפסד מרובה יש לסמוך עליהן ועיין בבה"ל ס"ג בד"ה אפילו מ"ש בזה. מי שהיה בספינה או בדרך ויש אתו חמץ ואין אתו נכרי שיוכל למכור לו ועמד והפקירו בפני עדים אם יוכל אחר הפסח לזכות בו וליהנות ממנו נחלקו האחרונים בדבר ורובם מצדדים לאיסור ומ"מ בהפסד מרובה יש לסמוך ולהתיר שימכרנו לעכו"ם או שיחליפנו עמו בדבר אחר, ואם היה בדרך ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו ולא היה לו למי למכור בע"פ כתיקון ועמד והפקיר בפני עדים החמץ שבתוך ביתו נראה דיוכל לסמוך בזה אדעת המקילין ולחזור ולזכות בו אחר הפסח וליהנות ממנו שכיון שלא היה החמץ בידו וא"כ לא היה יכול למכור ולא לבער כתיקון חז"ל הרי מחויב היה להפקיר מצד הדין כדי שלא יעבור בב"י וא"כ אין לנו לקונסו לאסור חמצו כשחוזר וזוכה בו:
כו
(כו) בפסח – מיירי שמצא חמץ בביתו בתוך הפסח וה"ה בע"פ משעה ששית ומעלה וקמ"ל דכשם שאסור להאכיל לבהמתו דמקרי הנאה כן אסור להאכיל לבהמת הפקר וכתבו האחרונים דה"ה דאסור בזה בחמץ שעבר עליו הפסח:
כז
(כז) אפילו לבהמת אחרים – של עכו"ם [הגר"א]:
כח
(כח) של הפקר – דיש לו הנאה במה שממלא רצונו להשביע לבהמה ועיין בב"י דאפילו במוצא חמץ שאינו שלו ג"כ אסור להשליך לפני כלב:
כט
(כט) ליתן בהמתו וכו' – בין בחנם בין בשכר:
ל
(ל) להאכילה וכו' – שהרי הוא נהנה מחמץ בפסח שמפטם בו העכו"ם את בהמתו וחמץ אפילו של עכו"ם אסור ליהנות ממנו בפסח. ובדיעבד אם אכלה חמץ בפסח אין לאסור בשרה בשביל זה כדמוכח ביו"ד סימן קמ"ב סי"א:
לא
(לא) בימי הפסח – דוקא באופן זה אבל אותן שמעמידין בהמתן אצל נכרי זמן רב קודם פסח ושהנכרי יזין אותן משלו ואין מתנין בפירוש על חמץ ובתוך המשך חל פסח מותר אף שנודע לו שמאכילה חמץ:
לב
(לב) אם הוא יודע וכו' – אבל אם אין ידוע שיאכילנה חמץ מותר ליתנה לו ואין לו לחוש שמא יאכילנה:
לג
(לג) שמאכיל אותה וכו' – ואם א"א לו באופן אחר המנהג במדינתנו למכור הבהמה לנכרי כדין ע"פ הקנינים המבוארים ביו"ד סימן ש"כ והבהמה תהיה אצל הנכרי בפסח או יקנה לו הבהמה עם הרפת והנכרי יאכילנה ולא יהיה לו שום עסק עמהם בפסח ובלבד שלא יאמר לו שיאכילנה חמץ וכ"ז ביש לו לנכרי מזונות משלו אבל אם אין לו מזונות והישראל מוכר לו ביחד עם בהמתו גם מזונותיה שהם חמץ יש מחמירין בזה דמחזי כהערמה ושכל עיקר המכירה לא היה אלא כדי שיזין אותה העכו"ם בחמץ וכתבו שיעשה באופן זה שימכור המזונות לנכרי אחר ומותר לסרסר לנכרי הקונה בהמותיו שיוכל לקנות מאל"ץ אצל נכרי פלוני. והמנהג במדינתנו שאפילו אם אין מאכילה חמץ גמור ורק שרוצה ליתן לבהמתו תבואה בפסח שמוכרה ג"כ לנכרי עם הרפת והנכרי מאכילה דאם לא ימכרנה יצטרך ליתן לה מעט מעט ובמקום נגוב ויעמוד עליה בשעה שאוכלת לבער המותר כדי שלא תחמיץ מהריר שלה וכמבואר בסימן תס"ו ס"ב. ולענין חלב של בהמה שאוכלת חמץ אפילו היא של נכרי נחלקו אחרונים בזה ודעת הפמ"ג להתיר החלב שחלבו אחר מעל"ע שאכלה חמץ ויש מקילין אפילו בו ביום אם אוכלת שחרית וערבית מדברים המותרים:
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
(במ"א ס"ק ד') הפוסקים ס"ל כר"ל וכ"כ כצ"ל מ"א:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
סעיף א חמץ של עכו"ם וחמץ של חרש שוטה וקטן שעבר עה"פ ע' משבצות זהב בפתיחה כוללת ח"ב אות ב':
ב
מג"א סק"א ואם קבלו אסור בהנאה וכן אם נתחמץ לו עיסה ביו"ט אחרון ואם היה אונן על מתו ע' במשבצות זהב בפתיחה כוללת ח"ב סי' כ"ט:
ג
סעיף ג' אם מכרו במה שכותבים בשטר מכירה לנכרי כל חמצי מכור לך הא להרמב"ם והמ"ע לחו"המ ססי' ר"ח לא מהני כיון דאינו מזכיר מין מסויים עמ"ש בתשובה:
ד
מג"א ס"ק ד אבל עכו"ם לעכו"ם עושה שליח וכ"כ הריק"ש חוה"מ סי' קפ"ח אבל מדברי בעה"ת הובאו בב"י יו"ד סי' קס"ט ובהגהות שם סי"א מוכח דנכרי לנכרי אין נעשה שליח כמ"ש התפל"מ שם וע' בב"ש אה"ע ססי' ה' ובשו"ת מהר"ם מינץ סי' ה' כתב אבל גוי לגוי אפשר דהוי שליח:
ה
שם והטעם דאמרי' אדעת' דעכו"ם ע' ת' נ"ב חיו"ד סי' קנ"ד מהדורא תניינא:
ו
מג"א סק"ה השתא נמי עובר עליו עיין מחנה אפרים הל' מאכלות אסורות פ"ח הט"ז ד"ה עוד שייך:
ז
מג"א סק"ז רק משום חומרא דחמץ אסור בסעיף זה דמיירי מעיקר הדין לעשות לכתחלה בזה מדינא אסור דשמא לא יתקיים התנאי והוי החמץ של ישראל ועובר בב"י אלא בדיעבד אם עשה כן ונתקיים התנאי מדינא מותר החמץ לאחה"פ ואולם י"ל דבידו להתקיים התנאי דאם הנכרי לא יחזיר לו יאמר הריני כאלו התקבלתי דמהני לכאורה במתנה עמ"ל וא"כ י"ל דאפי' לכתחילה שרי וצ"ע:
ח
סעיף ה' אע"פ שבטלו וה"ה דאיכא תרתי למעליותא שביטל והי' אנוס על הביעור הארכתי בתשו':
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
עכו"ם. עבה"ט ומ"ש בשם הח"י בישראל ועכו"ם שותפים ע' בתשובת שאגת אריה סי' פ"ט וסי' צ' שכתב ואם חלקו אחר הפסח אע"פ שלא מכר לעכו"ם קודם הפסח מ"מ גם חלק הישראל מותר וע' בשו"ת בית אפרים סי' מ"ו מ"ש בענין זה וע' בשאגת אריה סי' צ"א בשני ישראלים שותפים והאחד מכר חמצו לנכרי קודם פסח בכל מקום שהוא לנכרי והשני לא מכר וחלקו אחר הפסח חלקו של זה שמכר מותר ושל זה שלא מכר אסור ע"ש:
ב
עכו"ם עבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ד באחד שהיה לו מאלץ מונח בוויין הוי"ז של עכו"ם לעשות יי"ש והעכו"ם אמר לו שיעשה ממנו יי"ש בפסח ובע"פ מכר המאלץ כדינו והוויי"ן היז"ר הטיל המאלץ לתוך המים רותחים לעשות ממנו יי"ש ויש מפקפקים לומר שלפי שלא הודיע להקונה שהוויין הייז"יר יטיל התבואה לתוך המים הו"ל מקח טעות. והעליתי שאין לבטל המקח בשביל זה וע"ש העתיק מכת"י הגאון בעל פ"י ז"ל שדעתו לומר דמאלץ הוי חמץ נוקשה ושם מבואר שהכל לפי הענין אם הוא מקולקל הרבה עד שנפסד מאכילת אדם כדרך שנתבאר סי' תמ"ב הוה נוקשה ולכן יש להתיר בענין זה ולרווחא דמלתא יש לבטלו ברוב מאלץ שלא עה"פ ע"ש ואדמ"ו הגאון מוה' סענדיר ז"ל כתב בתשובת כת"י במאלץ ששכחו למכור קודם הפסח ונודע בפסח ולא בא לשאול עד אחר הפסח והורה שהוא אסור בהנאה ע"ש כך הועתק לי משמו וגוף התשובה לא ראיתי ואפשר דמיירי בענין שהמאלץ היה עדיין ראוי לאכילה דאל"כ הו"ל נוקשה דקי"ל בס"ס תמ"ז דשרי וע"ש ס"ק מ"ז:
ג
שמחוץ. עבה"ט וע' בשו"ת בית אפרים סי' ל"ז אחד שמכר חמצו והמשרת הלך בפסח למרתף של היי"ש ולקח מהי"ש שבתוך החביות לתוך כלי והעמיד בזויות במקום מוצנע שיהיה לו לשתות ממנו אחר הפסח ושוב אחר שחזר הישראל וקנה מהנכרי מצא כלי זו עם היי"ש ונתוודע שנעשה כן ע"י המשרת ומבואר כמה צדדי היתר שאין לאסרו בהנאה לפי שהיה חייב לבער דמדאגבי' קני' ונתחייב באחריותו ויש להתיר בהנאה ולרווחא דמלתא יש לערבו חד בתרי ע"ש וע' בסי' ל"ח בנכרי שגנב חמץ מישראל ובתוך הפסח השליכו לפני בית הישראל וצועק פלוני צא וטול את שלך ולא רצה לקחתו לתוך ביתו ולקחן למבצר ואחר הפסח רוצים ליתן החמץ לישראל ויש צדדים להתיר בכה"ג ע"ש וע' בשבות יעקב ח"ב ס"ס ט"ו שצריך להזהיר את העם שבשעת מכירה יאמר הריני מוכר לך החדר עם כל מה שבתוכו ואם אין אותו חדר של ישראל רק שכורה לו צריך לו' אני משכיר לך החדר כל ימי הפסח עם כל מה שבתוכו כי שכירות ליומא ממכר הוא ע"ש. וע' בשו"ת הר הכרמל סי' י"ג במי שהחדר שבו החמץ שמוכר לנכרי הוא בשכירות אצלו מ"מ הוא יכול להשכירו לעכו"ם ולהקנות לו אג"ק וגם מה שנוטל שכירות בעד החדר שהחמץ בו אין זה כמשתכר באה"נ שהרי יכול לקחתו לביתו ואעפ"כ מחייב לשלם לו כפי הזמן כו' ע"ש וגם כ' דאפי' מוכר או משכיר חדר התיכון שאין הנכרי יכול לבא שמה אלא דרך בית ישראל לית לן בה (ונוהגים לכתוב שנותן לו דריסת הרגל דרך ביתו) וע"ש ואם משכיר לו חדר במנעול ומפתח ומסר לו המפתח אם ירצה ישאיר לעצמו זויות בזה החדר או ישכור ממנו זויות ויניח שם חפיציו קודם פסח ואז יכול הישראל לעשו' לו מסגרת לשמור חפציו ויהיה המפתח תחת ידו ומפתח הנכרי ת"י ואף שעי"ז איננו יכול לבוא לשם בכל שעה שהוא רוצה שרי כיון שבע"כ צריך הישראל לפתוח לו בעת שיצטרך לילך שם ע"ש. ופעם א' אירע שנכרי הקונה מרתף משקים הלך בימי הפסח בכל פעם למרתף והיה שותה ושכור והמשקים היו יקרים שהיה עולה להפסד גדול וגם מדאגה בדבר שלא ירבה ריעים שישתו וישכרו עמו והנכרי עני ודאגה בלב איש ישיחנה ויעצתי לו שבעת שהנכרי נופל ומשתקע בשינה יקח המשרת שלו המפתח מכיסו והוא ידמה בנפשו שנאבד ממנו וכולי האי לא עביד שיעשה לו מפתח אחר וכן עשה ועלה כהוגן ונראה לי דה"ה שמותר לומר להמשרת שישאל המפתח מהנכרי שצריך לאיזו חפיצים שלו ואח"כ ישמיט עצמו או שיאמר שאבדו ונראה שאין בזה איסור. ושמעתי שגדול א' נשאל לפניו כזאת ולא השיב לשואל דבר רק כשהלך מאתו שלח אחר הנכרי ואמר לו שצריך בשליחות אגרת על כמה פרסאות וקצץ לו שכר ובשהות ההליכה וחזרה עברו ימי הפסח וקראתי עליו מים עמוקים עצה בלב איש וכתבתי זה ע"ד שאמרו בכתובות ולשון חכמים מרפא. ובענין הקנינים כתב בדגול מרבבה שהיה נראה שקנין המובחר שיקנה החמץ לנכרי בק"ס דהוי קנין חליפין. מה אעשה והש"ך בח"מ סי' קנ"ג קיהה בדבר עכ"ל, ועיין בקצוה"ח האריך בענין הקנין לחמץ וע' בספר מקור חיים הרחיב בזה ואי"ה בקונטרס ספר המקנה אשר יעדתי לחברו ב"נ על דינים אלו אבאר בעזה"י. וע' בפמ"א ח"א סי' מ"ו בא' שהיה לו חתיכת פשתן ובע"פ אחר חצות השוה עצמו עם נכרי שיתן לו עבורו ששה זהו' ומדה יי"ש ושכח שהוא ע"פ ומשך העכו"ם הפשתן לביתו ושוב נזכר שהוא ע"פ ושאל אם מותר להמתין עד אחר הפסח ויקבל ממנו או אסור להמתין וצריך לקבל ממנו מיד ולשפכו. והעלה שרשות לו' לנכרי כי המקח היה בטעות שנזכרתי מאיסור חמץ ואני חוזר בי או תן לי הפשתן או דמים ששוה היי"ש ואם אין רוצה מגזל גזליה ואין הישראל עובר עליו כלל ע"ש. ולענ"ד באם היי"ש אינו בעין ביד הנכרי בשעת החליפין או אפילו אם היה בעין אלא שלא הראה לו על יי"ש זה לא שייך מ"ש הפמ"א דכשמשך הפשתן נקנה היי"ש בכל מקום שהוא כיון שאין היי"ש מסויים בפ"ע ואם היה המדה יי"ש בבית הנכרי בעין מסוים לעצמו גם כן אין מקום שיקנה הישראל אותה אם לא כשאמר לו שמחליף על מדה של יי"ש שיש לו בביתו שאז נופל עליו דין קנין חליפין. ואם נשפך אח"כ ההפסד של ישראל משא"כ כשאינו מראה לו עליו רק הוא התחייב א"ע מדה יי"ש סתם פשיטא דלא נקנה כלל. רק חיוב' עלי' דנכרי רמי ואם כן אין איסור לקבלו אחר הפסח וע' בש"ות ש"י ח"ב סי' ט"ו בישראל שלקח מנכרי יי"ש זמן מה קודם הפסח וצוה לו להביאו תוך איזה שבועות ונתן לו הכסף מיד והנכרי הביאו תוך הפסח והישראל קודם פסח שכח מהמקח הנ"ל ולא מכרו קודם פסח אסור כיון שכבר נתן המעות ומכרו הנכרי כדינו ודאי נקנה מיד לישראל מחוק ודין המלכות וק"ו מהיכא דעכו"ם אלם ויכפחו לשלם כו' ודלא כהפמ"א סי' צ"ו שמצדד להיתר ע"ש ונראה שאם לא היה בעין היי"ש בשעה שמסר הכסף לנכרי יש לצדד קצת כיון שלא היה בשעת נתינת הכסף לא קני ליה. ועתה שהביאו אינו רוצה לקבל ממנו ולא קניה ליה וקודם שהביאו איסורא לא ניחא ליה דליקני ואפילו אם היה היי"ש מן המוכן ביד הנכרי קודם הפסח מ"מ נראה דכל כמה שלא מסרו ליד הישראל או שהישראל היה אצלו ויחד לעצמו יי"ש זה ומכ"ש אם חתם בחותמו אם כן אין כאן קנין על יי"ש זה לישראל זה דהא אי בעי ימכור או יתן יי"ש זה לאחר ואין ראיה מאחריות דאלם ששם בא החמץ בפקדון ביד הישראל וע"י אחריות שקיבל מצוי בידך קרינן ביה משא"כ כאן הוא ינהגנו אלמות שלא להחזיר הדמים אין זה רק דמגזל גזל ליה ומ"מ היי"ש לאו ברשותיה קאי וכמ"ש הפמ"א אלא שהפמ"א נראה שכ"כ גם בענין שהיה הי"ש בעין ברשות הנכרי ודעתו שיכול לבטל המקח משום מקח טעות וכמש"ל ע"ז חולק הש"י וכן משמע מלשון השאלה בש"י שהיה בעין אלא שצוה לו להביאו אח"כ ע"ש:
ומ"מ צ"ע היכא שהביאו בפסח והוא אינו רוצה לקבלו אף שי"ל דלא קני ליה מ"מ שוב אחריותו עליו מההיא שעת' בדיניהם עכ"פ ומכ"ש שבודאי אלם הוא שלא להחזיר המעות אלא שי"ל כיון שהנכרי חוזר ולוקחו לביתו שוב הו"ל מקבל אחריות חמצו של נכרי בביתו של נכרי דשרי. ואם הנכרי מעמיד הי"ש בביתו של ישראל בע"כ של הישראל יראה הישראל לחזור אחר נכרי אחר שיעמידנו אצלו על אחריותו ואף שיבטיח דבר קצוב להנכרי הנפקד בשביל זה לית לן בה ויפרט לו שהחמץ אינו שלו רק של נכרי שהעמידו אצלו שלא מדעתו וע' לעיל סי' ת"מ סק"ב בשם השאגת אריה בקיבל עליו אחריות של חמץ נכרי והפקידו אצל נכרי אחר אף שהשני לא קע"א שרי בהנאה אחר הפסח ע"ש. וע' בשו"ת כתר כהונה סי' ח' באחד שעשה מעמד עם אדון אחד לקבל ממנו עבור חוב ה' חביתין י"ש ועשו קאנטראקט שהאדון יעמיד היי"ש לעיר שהישראל דר שם ואחר המדידה יוחשב כ"כ בעד כל מדה וחתמו שניהם ע"ז ובגמר המקח צוה האדון להישראל לחתום החביתין בחותמו ונשארו כך עד אחר הפסח והישראל שכח למכור והעלה להתיר ע"פ מ"ש המ"י סי' ל"ח דאף להרמב"ם דבמלוה קנה דוקא בישראל מישראל ואף שהיה בחתימת הישראל על החביתין דלכאורה לא גרע מרושם (אפשר לו' דאין זה דומה לרושם שנוהגין לקנות על ידו משא"כ זה אינו נעשה לקנין רק מחשש אחלופי) י"ל דאינו רק דרבנן ובהא לא קניס ר"ש. ואף להר"ן ז"ל י"ל דדוקא אם החמץ שלו אלא שלא עבר ב"י מדאורייתא ס"ל דקניס משא"כ היכא שאין החמץ שלו מדאורייתא וגם לא אזלינן בהא בתר דיניהם ואף להמ"ב לא אזלינן לחומרא וגם השאגת אריה סי' ע"ט כתב דלא אזלינן בתר דיניהם וגם י"ל דלמא הלכה כמ"ד דבעי משיכה וחמץ שעבר עה"פ דרבנן יש להקל וגם דמסתמא היה מבטל ואף להמ"ב דביטול לא מהני היינו שהוא בביתו אבל כאן שהוא בבית האדון מהני מכ"ש בזה שי"ל דחשש הערמה היינו שבידו לבער משא"כ בזה שהיי"ש רחוק ממנו כמה פרסאות כו' (ולפענ"ד אין מחוור שאעפ"כ היה יכול למוכרו ולהקנותו בכל מקום שהוא וזה ביעורו) וגם כיון שהיה מחויב להעמידו ליד הישראל נמצא שהיה באחריות של האדון ויש לצרף דעת המקילין בכה"ג כשעבר עה"פ ובצירוף היתר בעל שו"ת פ"י דיי"ש חמץ דרבנן ולכן יש להתיר היי"ש אף בשתי' ע"ש. וכתב דודי מו' הגאון מהר"ס ז"ל בתשובה כת"י באחר שמכר חמצו בע"פ וקיבל אדרוף בזמן המותר והישראל אמר להקונה בשעת קבלת הכסף הרי מעתה הכל שלך וכן הקונה חיזק דבריו ואמר מעתה הכל שלי וטרם שקיבל השטר לידו עבר חצות היום וקיבלו אז. והעלה דאף שנתפוס חומרת ה"ה ודאי דמודה הרב לדעת הרמב"ם דעכ"פ אחר שהגיע השטר ליד הקונה קנה למפרע ולכן בהפסד יש להקל עכ"ד. וכתב עוד בענין פקיד מומר שהיה ממנה על אוראנדא שלו יהודי לנאמן ומכר הנאמן בע"פ החמץ לנכרי שהיה גם כן נאמן של הפקיד וכתב דלכאורה אין לסמוך על מכירת הנאמן דאף לפי מ"ש אא"ז בבכ"ש דמכירת חמץ לא מיקרי הערמה דמסתמא גמר בלבו שלא יעבור בב"י מ"מ בזה בעל החמץ פשיטא דאינו חושש לב"י והנאמן אף שהוא באחריותו אינו עובר עליו כיון שאינו ברשותו. ומ"מ מסיק שי"ל כיון שהיה מוטל עליו למכור בכדי שלא יהיה נאסר החמץ למכרו לישראל אחר הפסח וא"כ איכא אומדנא דברשות קעביד למכור וגם לפי מ"ש השואל היה לו כו"ה למכור הכל כו' ומ"מ צריך שהריווח וההפסד יחשב על הקונה שאם יחשב על המוכר איגלאי מלתא למפרע שלא היה מכירה ובעל נפש יחיש לעצמו עכ"ל:
וכתב בשו"ת ארבעה טורי אבן ס' מהגאון מו' משה ז"ל באחד שהיה לו מאלץ ושכח למכור וצידד להתיר מחמת שהיה חייב מעות לאדון א' תקיף ואין לו לשלם לא מעות ולא קרקע רק זה המאלץ ותמיד עיני השר ע"ז המאלץ והו"ל כאפותיקי ואף דחמץ מפקיע מידי שעבוד י"ל דרבא לטעמיה דס"ל שעבודא לאו דאורייתא כו' ע"ש. ונראה שלא אמר לעשות מעשה רק כתב לעצמו לחפש איזה זכות שיש בו מועיל כשיהיו צדדי היתר כראי מוצק חזי לאצטרופי גם האי אבל פשיטא שאין לסמוך ע"ז כלל אף שנאמר שודאי יגבה מזה מ"מ קי"ל ב"ח מכאן ולהבא הוא גובה ומה שעיני האדון עליו אין זה מציל שהרי הרשות בידו למכרו לכל אדם שירצה וליקח מעות ולסלקו לאדון בזוזי ואטו חמץ שהוא עומד לימכר לאחר אינו עובר עליו פשיטא דכ"ז שלא מכרו או שלא גבאו זה בחובו שע"ע ואף שאין לו לשלם לבע"ח כדמוכח כולה סוגיא דפסחים ובאמת גם האפותיקי לא מהני רק מעכשיו בעינן ומ"ש דרבא לטעמיה כו' דברים תמוהים הם וקצרתי:
וכתב בפמ"א ח"ב סי' מ"ג במי שהיה לו מקח עם נכרי לשלוח להנכרי בכל פעם יי"ש המדה בכך וכך ושלח לו ע"פ ג"כ והוא מהלך יום אחד על ידי עגלן נכרי נמצא שהגיע ללוקח בשעה שהוא אסור בהנאה וכתב שם צד היתר לפי שדרך כותי עגלן מושך לביתו בשביל הלוקח וכיון דלמפר' ניחא ליה בשליח כו' אלא שי"ל כמ"ש המג"א דאין נכרי עושה שליח לנכרי וגם יש לצדד בשביל שהיה עמו שטר קישור ודחה גם זה לפי שהיה יכול לימכר זה לאחרים או לשתותו ולקנות לנכרי יי"ש אחר אך יש לצדד לפי שנתן לו בהקפה והנכרי עשה כו' וסיים שימתין הישראל מלקבל המעות עד אחר שימכור הנכרי ויכלה מן העולם ואז יקבל ממנו המעות:
וכתב בשו"ת כנסת יחזקאל סי' י"ד באחד שהיה לו י"ש ומי דבש אשר החמיץ במי שכר במרתף וחזר אחר נכרי למכור לו ולא עלתה בידו וסגר המרתף וזרק המפתח במקום הפקר וכתב שלפי מה שהוגד לי שהופקר בפה מלא והיה עמו אורח יהודי ואשתו ובניו יש להתיר בשביל שסגר המפתח לא נתבטל ההפקר וליתר שאת זרק המפתח והמאלצין שמכר ולא קיבל אדרוף רק עשה האנד שלאג ושם במדינה ההיא המנהג שהאנד שלאג הוא קנין וכן המי דבש מותרים והיי"ש יש לו לעשות חליפין כמ"ש הט"ז במוכר למומר ע"ש:
וכתב בשו"ת נ"ב ח"א סי' י"ח בעושה שליח למכור חמצו ומכר ולא מסר להנכרי המפתח מן התיבה שבו החמץ סגור רק המפתח מן התיבה והעלה להקל שמותר אחר הפסח ע"ש ושם בסי' י"ט כתב במחזיק כפר שהיה לו חמץ אצל הווערסט הייזיר שלו וסמכו כ"א על חברו ובין כך ובין כך לא נמכר בע"ש י"ג ניסן וביום השבת שהוא ע"פ אחר מנחה נודע להמחזיק שלא נמכר החמץ אסור בהנאה אחר הפסח אע"פ שביטל ע"ש. ושם בסי' ך' כתב בישראל שעבר ולא ביער חמצו וגם לא ביטל ומת תוך הפסח מותר להבנים אחר הפסח ואפילו מת ע"פ אחר חצות יש לסמוך להתיר באכילה ובהנאה ע"ש. וע' בנ"ב מ"ת סי' ס"ב בענין זה. ושם בסי' ס"ג כ' במי ששכח ולא נזכר עד אחר חצות ומכר לנכרי והנכרי משך החמץ לביתו בע"פ יש מקום להתיר דהוי כזוכה מהפקר ואם כן שוב אינו של ישראל אף לעבור בב"י ע"ש. וע' בתפארת צבי סי' ט"ז באחד שנסע וצוה לבדוק ולבטל ובדרך נזכר שיש לו במקום אחר י"ש ונחפז לביתו ולמוכרו בע"פ ולא יכול לבא ואמר בע"פ קודם זמן איסורו לפני ג' שמפקירו הפקר גמור וכאשר בא אחר זמן איסורו אמרו לו חכמים שיניח המרתף פתוח בימות הפסח וכן עשה ואחר הפסח שאל השואל מה דינו והוא הפ"מ והורה כבוד דודי מו' הגאון מהר"ס ז"ל לסמוך על תשובת פ"י שמתיר בהנאה ע"י שיערב ברוב. ובעהמ"ח הסכים עמו בזה ע"ש. וע"ש בסי' י"ז בא' שהניח יי"ש בבית חבירו ולא מכרו גם כן רק שמ"מ היה היי"ש מונח בחדר שנמכר לנכרי ובעל היי"ש אומר שביטל בע"פ כדינו יש לצדד להתיר ע"י שיערב ברוב וכמ"ש בשו"ת פ"י בצירוף שי"ל כיון שהוא יי"ש שאינו מזוקק ויש בו תערובות מים הו"ל כמוסיף ע"ש. וע' לקמן בבאר היטב ס"ק יו"ד בשם שו"ת חינוך ב"י שכתב לאסור בכה"ג שהניח בחדר חברו בלי ידיעתו ע"ש ואפשר דשאני הכא שהיה סבור שחבירו ימכרנו אין לקונסו כולי האי וכמ"ש בסוף דבריו די"ל דהוי כמו אנוס שהיה סבור שהנפקד ימכרנו כו' משא"כ בעובדא דחינוך ב"י שהערים והניח בחדר חבירו בלי ידיעתו לא שייך זה. וע' בשו"ת פ"י סי' י"ד בענין מי שסמך על בעלת הבית שלו שתמכור ולא מכרה ואחר זמן איסורו מכר הוא וסיים בה גם כן להתיר משום דיי"ש הוא חמץ נוקשה וביחוד שבטלו ע"ש וע' מ"ש לק' בשם שו"ת פ"י סי' י"ג ומה שכתבתי בזה לעיל סי' תמ"ב ס"ק ג' ע"ש. וע' בשו"ת נ"ב מ"ת סי' נ"ח באחד שמכר חמצו ולקח מעות לאדרוף ונתן שטר ואחר חצות בא הנכרי וחזר מהמקח והחזיר השטר והיהודי החזיר לו האדרוף ושוב חזרו ונתרצו ולקח השטר ונתן האדרוף ועתה עבר הפסח. והורה הגאון ז"ל להיתר דודאי אם היתה החזרה מועלת לא היה המכירה השניה מועלת כמו שאין מועיל ביטול לאחר זמן איסורו. אבל באמת אין החזרה מועלת דחזרת השטר אין מבטל הקנין כמבואר בח"מ סי' ס"ו וסי' קפ"ט וגם חזרת האדרוף אינה בתורת קנין כסף רק בתורת חזרה וכן חזרת המפתח אף שנא' דמסירת המפתח הוי קנין מ"מ לא נתכוונת לקנין חדש ולכן מותר אף באכילה אך בתורת גדר שלא להקל בפני ע"ה יש להחמיר שלא יזדקק בו ישראל רק הנכרי ימכרנו להנכרי אחר והדמים מותרים לישראל: וכתב עוד בסי' נ"ט באחד שקנה מן העצה חזקת יי"ש שלא יביאו אחר מחוץ לעיר ובע"פ מכר חמצו עם החזק' ההוא ובימי הפסח בא השופט אליו ואמר לו שנכרי אחד הביא איזה מדות יי"ש מחוץ לעיר והשיב לו עכשיו אין לי עסק בזה ועשה כמשפט העובר ובאחרון של פסח סמוך לחשיכה בא לשאול אם מותר לקבל היי"ש מן השופט וכתב דנהי המכירה לא מהני דהוי דשלב"ל מ"מ גם הישראל לא זכה מטעם זה (וצ"ע שבתחלת דבריו שם כ' דאפשר דמצד מנהג המדינה הוי דינא דמלכותא וזכה ומ"מ אינו יכול השכיר לאחר ע"ש) ואף לפי מ"ש המג"א סי' ת"נ במדות הרחיים מ"מ כאן לא הופרש בשביל ישראל לבד שצריך לדון עליו בשביל קנס שמגיע להעצ' [וגם כזה צ"ע דמ"מ עיקר לקיחת היי"ש הוא בשביל הישראל השוכר ודין הקנס הוא ענין לעצמו והיי"ש גופיה הוא בשביל הישראל ומ"מ אפשר דשייך בזה איסורא לא ניחא ליה דליקני ובפרט שהוא הוציא החזקה מת"י והשכירה לאחר ועדיף מביטול דכאן י"ל דהוי לענין זה כסילק דמהני בדשלב"ל וצ"ע] אך שזה לא טוב עשה ששתק כל הפסח ולא בא לשאול אם צריך לבערו כו' וטוב עשה המורה לקנסו איזה קנס לעניים ע"ש:
וכתב בשו"ת פ"י באחד ששכח למכור יי"ש ועבר עה"פ והוא הפסד גדול וכתב שאין לסמוך להתיר מחמת הביטול רק שיש לצדד ההיתר לפי מ"ש בתשובה דיי"ש אינו רק חמץ מדרבנן וכיון ששכח הו"ל כאנוס וגם יש לסמוך על רבינו יונה בשעת הדחק לערבו ביי"ש אחר ומכל מקום יש לקונסו להשליך לאיבוד השליש או חציה שלא יוסיף לעשות עוד כן וכן עשיתי מעשה בעירי ע"ש. ועיין בשו"ת משאת בנימין סי' מ"ג ונ"ח ונ"ט וצ"ז מדינים אלו:
וכתב בשו"ת כתר כהונה סי' ך' בא' שמת והניח עזבון אוראנדע והניח יתומים קטנים והאלמנה היא העוסקת בזה וצוות' להריש דוכנא אשר אתה בבית למכור היי"ש והמאלצין ולא מכר עד אחר חצות היום והם סברו שהוא מכירה גמורה ואחר שעה"פ נודע לנו והוא הפסד גדול יש להתיר היי"ש בהנאה למכור רק לנכרים והמאלצין יערבו ברוב מאלצין של היתר ע"ש ובסי' ך"ה כ' במחזיק כפר שלא היה יכול למכור היי"ש שלו במקומו ושלח בנו לכפר אחר למכור שם ובנו לא עשה כן וביקש ממחזיק אחר כשימכור שלו ימכור גם של אביו והמחזיק ההוא שכח ונודע בפסח וזה איש ישר ורוצה לשופכו ולא הניחוהו שכיניו באמרם שאין לאסור לעצמו בלא שאלת חכם והאריך והביא שם מהחו"י סי' מ"ח דאם מסופק לא הוי כאומר מותר וכאן אף שכיניו היו אומרים לו שמספק אין להורות איסור כו' והאריך בענין אונס אם יש לסמוך על הביטול ולבסוף העלה דמ"מ המורה להתיר ע"י שיערב היי"ש ברוב היתר יש לו על מה שיסמוך ע"ש. וכתב בספר רב משולם דף ט"ו בא' ששכח למכור מאלצין ואחר חצות נזכר ומכר לנכרי וזקף עליו המעות במלוה מותר ליקח הדמים מן הנכרי הקונה ע"ש. ועיין בשו"ת גבעת שאול בכה"ג דלמיחש מיבעיא שמא יחזור וימכרנו לישראל ע"ש מ"ש בזה ועיין לעיל סי' תמ"ג:
וכתב במקום שמואל סי' ע"ו במי ששכח למכור שני חביות יי"ש ונתוודע לו בע"פ אין לו לסמוך על אמירת כל חמירא וצריך לשפוך קודם פסח ואפי' הפקיר בפני עדים אינו מועיל והביא שם ממ"ב סי' נ"ח ושער אפרים סי' ד' ובאלי' זוטא סי' תמ"ח ובתשוב' בק"א שבשער אפרים ועה"ג סי' קה ובתורת השלמים שבסוף המנחת יעקב ע"ש והנה בעל היי"ש לא שמע להמורה להחמיר והטה אוזן לקצת לומדים שהקילו לו שלא לשפכו ועה"פ והחליפו ע"ש סי' ט"ז שהורה להתירו אפי' למחליף עצמו ע"ש ובענין אם שהה חמץ בפסח ע"פ הוראה בטעות אם מיקרי אנוס יש ללמוד ממ"ש באה"ע סוף סי' י"ז בשם מהרי"ק ועיין בשו"ת בית אפרים חלק אה"ע:
וכתב בשבות יעקב ח"א סי' ך' במי שהיה נשוי נכרית שלא כדת ונמצא אתה חמץ שעה"פ אם נימא מה שקנתה אשה כו' וכתב דמותר מטעם שביטל והפקיר אמרי' איסורא לא ניחא ליה דליקני וכמ"ש הרא"ש בעכו"ם שמביא דורון כו' וע"ש דמייתו משו"ת שער אפרים שהביא בבה"ט כאן במי שמכר לשפחה כו' ע"ש. וכתב בדברי יוסף סי' י"א ראובן היה בידו מעות שמעון תושב עיר אחרת לח' חדשים קודם פסח קנה חמץ ושלח לשמעון והספינה לא הגיעה עד אחר הפסח החמץ מותר באכילה כיון שלא היה ידוע לו כלל. ובשו"ת חיים שאל כתב שאחד קדוש הסכים עמו וכתב שדבריו טובים ונכוחים ע"ש ונראה מזה להורות היתר ג"כ בעובדא שאירע ששלחו יי"ש ממקום אחד בתוך כלי פוזדרע בקיתוניות של זכוכית מגופות וסתומות שקנו בשביל ראובן ממעותיו ובהגיע הספן לנמל מסרו לאיש אחד אחובו של זה שיהא אצלו עד שישלח בעליו אחריו וכאשר בא שליח ראובן פתח קיתון אחר לטועמו והיה מים ודימה בנפשו שכמות זה גם שאר הקיתוניות נתרוקנו ומלאים מים כמו שרגילות לפעמים שהספנים מריקים כלים של יי"ש וממלאים מים וחזר לביתו ואמר שלא רצה להטריח לקחתו ריקם מאחר שהוא ריק אין בו יי"ש וזה היה זמן מה קודם פסח ועמד כך בבית הנפקד עד עבור הפסח ואחר זמן מצאו ששאר הכלים היו מלאים יי"ש ורק כלי זו הורק והיו למים ונראה דשרי מטעמא שכתוב בתשובה הנ"ל דכל שלא הודע אליו ליכא למיקנסיה ואע"ג דכאן י"ל דכיון שידע ששולחין יי"ש שפיר שייך קנסא דר"ש ז"א לפענ"ד דכל כה"ג לא הו"ל למידע ולאסוקי אדעתא כלל כיון דשכיח ומתרמי הכי לפעמים דעבדי דלא מעלי ומכניסין מים תחת יין ומכ"ש כאן כיון דהשליח חזר ואמר לו בסתם שהכלי ריקם כלי יי"ש היה סבור שכדבריו מסתמא כן הוא ואין זה דין אנוס שכתב הרמב"ם והש"ע דידע שיש חמץ אלא שהיה אנוס מלבערו, ואף בזה דעת התשב"ץ להתיר כמ"ש לקמן ואף שאין לסמוך בזה נגד דעת הרמב"ם מ"מ כאנוס כה"ג אין כאן חשש הערמה כלל ובכה"ג נראה דשפיר דמי לסמוך על הביטול וצ"ע ומ"מ הוריתי במקום הפסד לערבו חד בתרי ועיין מ"ש בשאלות תשובות בית אפרים:
וכתב במאיר נתיבים סי' נ"א בא' שלקח כתב שעבוד מנכרי על יי"ש שלו העומד במרתף הנכרי שאם לא יסלק לו אחר ד' שבועות יקח לו היי"ש כפי המקח ששוה בשוק והישראל קיבל עליו אחריות על היי"ש בד' שבועות אלו ועה"פ והורה היתר לישראל לקבל היי"ש כיון שלא אמר לו מעכשיו וגם אין משכונו בידו ומצד אחריות גם כן לית לן בה כיון דמקבל חמצו של עכו"ם בביתו של עכו"ם ולכן היי"ש מותר לכל ישראל אפי' בשתי' ע"ש:
וכתב בשו"ת חוות יאיר סי' מו בא' ששכח למכור חמצו ואחר הפסח החליף עם הנכרים על סוס והמור' שלח אליו שלא ישתמש בו עד שיעיין בדינו והלך ומכרו וע"ש שהאריך בדין חליפי חמץ והגאון בעהמ"ח עה"ג השיב לו שדעתו להתיר אף אם לא מכר הסוס כיון שביטל חמצו כדת אף שהחמץ עצמו יש לאסור אף שביטל מ"מ יש להתיר החליפין אך יש לקונסו כפי ראות עיני המורה. ועיין בש"ע ס"ג שוגג או אנוס ועיין בשו"ת תשב"ץ סי' קצ"ט כתב דהניח באונס רחמנא פטרי' ע"ש ובקונטרס טוב עין שבסוף ספר ועד לחכמים כתב שדבריו קשים כי מה ראה לחלוק על הרמב"ם ועיין בתורת השלמים שבסוף ס' מנ"י סי' ו' במי שהיה חבוש בבית הסוהר וצוה שתמכור היי"ש שבמרתף והאשה שלחה שליח אחר וסוף נודע שלא נמכר והעל' להתיר ויש אחרונים חולקים עיין בשער אפרים ואלי' זוטא ומ"ש לעיל בשם המקום שמואל ובכתר כהונה סי' י"א וסי' ך' בענין זה:
וכ' בשו"ת גבעת שאול סי' לה בא' שנתן לנכרי המאלציר לעשות מאלץ ונגמר ב' ימים קודם פסח ולא לקחו לביתו ושכח למכרו בע"פ והוא הפסד גדול והאיש עני יש לצדד להתיר בהנאה למוכרו לעכו"ם אך בכדי שלא יחזור וימכרנו לישראל יש לו לעשו' יי"ש והיי"ש יש לו תקנ' לפי דברי האיש הזה שיכול למכרו לעיר שאין ישראלים דרים שם כלל והמוזגים נכרים וקונים מכמה ב"א ומתערב אצלם ויתבטל אצלם מעט בהרבה ואף אם מיעוטא דמיעוטא שישתה ישראל שם כבר נתבטל ע"ש וע"ש עוד בסי' ק"ד בא' שלא בא בע"פ הנכרי שהיה רגיל לקנות אצלו והי' סבור שרשאי למכור כל היום ושלח אחר נכרי אחר ושוב נתוודע לו שאין מועיל מכירה אחר חצות ולא מכר ועה"פ והוא הפסד גדול וגם הוא בע"ח להשר ויצטרך לעקור מן הגליל וכתב לצדד דמותר בהנאה באופן שימכור לבני כפרים הקרובים אליו לכ"א מעט ויזהירם שלא ימכרו לישראל וכן מהמאלץ יעשה יי"ש וימכור באופן זה ע"ש:
ד
ויתננו לו. עבה"ט מה שהביא בשם שו"ת בני יעקב ועיין בשו"ת בית אפרים סי' מ"א בקנה חמץ מעכו"ם אחר חצות וחזר ומכר ג"כ אחר חצות והבאתי שם לבסוף משו"ת בני יעקב אלו ושם כתבתי בשם החכם מהר"י בן פירנא שכ' עוד טעמא לפי שבדינא דמלכותא יכול לכופו לקבל החמץ כדידיה דמי וע"ש:
ה
מכירה. עבה"ט וכתב דודי מ"ר הגאון מהר"ס ז"ל בתשוב' כת"י בענין שהרבה אנשים לקחו אחר הפסח ממומר אחד מחזיק השענק שמרים שעה"פ וחמצו בהם עיסות הרבה לצורך שבת וגם האופים לכל מעשה אופה והי' הפסד גדול והאריך ומסיק שאם יש ספק דשמא השמרים אלו משבר שלקח מברייא הויז של השר אחר הפסח ואולי הם הרוב נגד מה שהיה לו מכבר שעה"פ ואם ידוע שהרוב משמרים הוא מן קודם הפסח ובפסח אין להקל דקי"ל כל דפריש כו' והשמרים אחר מכירת השכר שלו הם ממש והו"ל חמץ של ישראל שעה"פ עכ"ד ועיין בשו"ת פרי תבואה סי' ל"ב ובשו"ת יריעות האוהל סי' י' וי"א שכתבו שם בזה הנידון עצמו ע"ש:
וכ' עוד במי שלא מכר מי דבש ועה"פ ונודע לו שקודם פסח החמיצוהו בשמרי שכר וכתב שיש להתיר ע"י השלכת הנאה לים המלח אע"ג דלא סבירא ליה כהח"י ולא מהני השלכת איסור מ"מ בזה שלדעת ד"ז הגאון בתורת חיים בע"ז דף ל"ד ס"ל דלא הוי מעמיד משום דהוי זוז"ג וכדאי הוא לסמוך עליו ויש להקל כמ"ש עכ"ד ועיין בשו"ת שבסוף חידושי מהרי"ש לפסחים סי' י"ז:
וכ' בשו"ת פ"י כת"י סי' י"ב בדבר שמרים שעה"פ ונתנום לתוך חביות של שכר והשואל רצה לאסור משום דהו"ל מעמיד והגאון ז"ל כ' כמה טעמים להיתר חדא דכאן י"ל דקיל דחמץ שעה"פ אינו אלא משום קנסא ועוד לפי מ"ש בהג"א דע"ז דשמרי' של שכר מותר לשתותן בפסח אי לית בהו צחצוחי שכר וכיון שידוע שהשכר אינו מעמיד השכר החדש כ"א השמרים וא"כ יש להתיר דהשכר נתבטל והשמרים שמעמידים אין בהם איסור (ולענ"ד צ"ע מ"ש בשם הג"א בהיתר שמרי חמץ בפסח שהם מתמצית דבר חמץ ואינן דומה לשמרי יין של יי"נ ואפשר דס"ל שאין בהם מטעם החמץ אלא קיוהא כעלמא) אבל בחימץ עיסה בשמרי שכר אפשר דאסור דגם שכר אפשר דמחמיץ לחוד כיון שיש בו מים וטעם שכר שהוא מי פירות אבל אם נאמר דשכר לבד אין מחמיץ כלל אין נראה לאסור דבלא"ה יש לפקפק דהכא האיסור אינו אלא משום קנס וגם נראה שאין דומה לגבינה דהתם ניכר האיסור בעין שהחלב נקפא מחמתן משא"כ הכא שאין האיסור ניכר כלל שהרי השמרים אין עושים רק שהשכר תוסס מחמתו ואין חילוק בין קודם תסיסה לאחר תסיסה כ"א לענין הטעם אבל לענין מראה כמראהו אז כן עתה ודוקא באיסור ניכר קניס ר"ש דהא מתיר אפילו ליכא ס' בתערובות אע"ג דאיכא טעמא וע"כ דטעם לא חשיב בעין אא"כ ניכר במראה כמו בגבינה שניכר הקיפוי ומ"ש התו' בע"ז במשקה מע"ד שמטילין בו שמרי יין להעמיד כו' רצה לו' שמעמידין השכר על טעמו ומ"מ אין ההעמדה ניכר ולכן העלה הגאון ז"ל שהשכר מותר בלי ספק ושוב כתב שמצא בראב"ן שכתב דדבש שהחמיצו בשמרי שכר הוא מעמיד (ועיין לעיל סי' תמ"ב במג"א הביא דברי ראב"ן אלו) וכתב דאפשר שבאשכנז מחמיצין הדבש בשמרים וכמ"ש כמה פעמים בלשון הראב"ן ולכן אפשר שנותנים בהם בשעת בשול וכיון דלטעמא עבידי הו"ל מעמיד וכמו שהביא ראיה משאור ותבלין דלטעמא עבידי אבל בארצנו לפי דעתי ידוע שאין משימין אותם כי אם להיות תוסס ואין נותנים אותם לטעמא כלל וכן מוכח ממה שכתב הרמ"א ביו"ד סי' קי"ד דדוקא כשאין במשקה ס' נגד השמרים ואי הוי דבר המעמיד מה מועיל ס' כו' עכ"ד ולפי שהספר הוא אצלי כת"י ראיתי להעתיק תמצית דבריו ז"ל דטובא איכא למשמע מיניה ועיין בח"י סי' תס"ב ס"ק ה' ומ"ש בה"ט בשם הט"ז עיין במקום שמואל סי' י"ז שחולק על הט"ז ודעתו דמומר שקנה חמץ מותר לחזור ולקנות ממנו ולאכלו בעצמו דלענין זה לא אמרינן אע"פ שחטא כו' ע"ש ואין לסמוך כלל ע"ז וראיותיו דחוים לענ"ד והעיקר כפוסקים ראשונים ואחרונים דהוי כישראל לכל מילי ואין לזוז מהוראת הט"ז ז"ל ועיין במשבצות זהב לענין למכור לנכרית אשת מומר ונראה שהכל לפי הענין אם בדיניהם יש לה רשות לישא וליתן בפ"ע מהני המכירה ואם בדיניהם אין קנין שלה כלום ולא תצטרך לשלם הרי הוא עכ"פ באחריות הישראל ואסור. וקצרתי. וע"ש עוד כמה דינים בזה וכתב באשל אברהם שם דלכתחלה אין לעשות מומר לשליח למכור החמץ שלו ובדיעבד שרי ע"ש ועיין מ"ש לעיל משו"ת שב"י ח"א סי' ך':
ו
שביטלו. עבה"ט ועיין בשער אפרים סי' ד' באחד שלא מכר יי"ש שלו בע"פ והורה לו המורה שצריך לשפכן קודם הלילה והוא לא עשה כן אלא קודם הלילה נתן לישמעאל אחד במתנה ושוב אחר הפסח החזיר לו הישמעאל והוא הפ"מ ודעתו לאסור ושם בהגהת בן המחבר צידד להלכה בק"א שם כתב מה שהשיב לו בעל א"ר וגם בן המחבר הודה לו שיש להחמיר למעשה ועיין לעיל ס"ק ח' שכתבתי בענין זה מתשובה שבסוף תורת השלמים ועוד כמה תשובות שהבאתי שם מענין זה ועיין בספר באר יעקב סי' תמ"ז בתשובה שכתב שם מענין היי"ש שנשתהה עד אחר הפסח ועיין בעה"ג סי' ק"ה במי שיש לו חמץ בבית שע"הפ והוא ידוע שבא לב"ד לשאול אע"פ שיש לו עדים שהפקירו אסור אבל הוא לעצמו שיודע בעצמו האמת שהפקירו הפקר גמור והוציאו מלבו לגמרי ודעתו שאחר הפסח יחזור ויזכה בו מ"מ יכול הוא לזכות בו ע"ש ועיין בשו"ת פ"י שבדפוס סי' י"ג במ"ש זה עשר שנים כו' ובשו"ת פ"י כת"י סי' ה' האריך בראיות לסייע להרמב"ם דחמץ הידוע לא מהני ביטול ועיין בפר"ח ושאגת אריה ושאר אחרונים שכיוונו לקצת ראיות להגאון ז"ל וכתב בשו"ת ושב הכהן סי' ד' באחד שמכר חמצו לגוי קטן אז אם הנכרי קנה החמץ ע"ד הנהוג בזמנינו לצאת כל הדיעות ליטול כסף ולהשכיר או למכור לו מקום שעומד בו החמץ תליא בפלוגת' הרמב"ם והראב"ד אם קטן קונה בשכירת מקום ודברי התוס' והרא"ש נראה שסוברים כהרמב"ם דקנה ואם כן יש לסמוך ע"ז דיעבד בפרט באיסור חמץ שע"הפ דרבנן ע"ש. וכתב בשו"ת חיים שאל ח"ב סי' ל"ח בשם ספר דרך המלך שמי שבידו חמץ שע"הפ ואתו אחריני למיכל מיניה אשר לא ידעו אם הוא חמץ שע"הפ דלדידהו לא שייך קנסא א"צ להגיד להם שלא יאכלו וחכם א' חולק ע"ז והסכים עמו בעהמ"ח שחייב להודיע והביא ראיה ממרדכי פרק קמא דיבמות ועיין ביו"ד סי' קי"ט:
ז
יודע. עבה"ט וע"ש בשו"ת פמ"א שמותר לעשות כן אף שהנכרי מאכיל לבהמתו חמץ בפסח דלהנאת עצמו עושה שאם לא היה נותן חמץ היה חיוב עליו לזונה בדבר אחר וכן אם משכיר בהמתו בחול המועד פסח ומתנה שמזונות יהיה מוטל על השוכר מותר אף שיודע שיתן חמץ ומכל מקום אין להתיר לומר לנכרי בפסח קח בהמתי ותן לה מזונות ואני אשלם לך כיון שיודע בודאי שיאכילנה חמץ נמצא מאכילה בשליחותו אבל בכי האי גוונא שיתחייב זמן רב קודם פסח לזון בהמותיו ולחלק בוולדות וניחא ליה דליקני מזונות דהיתרא ולא דאיסורא ע"ש ולעניות דעתי צריך עיון בזה דנהי שהיה יכול ליתן מזונות אחרים השתא מיהת הנאת ישראל הוא בפסח מה שבהמתו אוכלת חמץ (ואפילו מחמץ של נכרי אסור ליהנות בפסח כמבואר לעיל סי' תמ"ו) והנכרי נותן המזונות של חמץ עבור הישראל שזיכה לו חלק בוולדות וכיון שנותן בשביל ישראל מזונות של חמץ האי שעתא שבהמה אוכלת כאלו הישראל נותן ולא שייך איסור אלא ניחא ליה דליקני כיון שיודע בודאי שיאכילנה חמץ וע"ש בפמ"א דאם ישראל ונכרי קנו בהמה בשותפות אם התנו מתחלה קודם לקיחה שהוא יתן מזונות קודם פסח והנכרי יתן כל ימי הפסח מותר ועיין לעיל סי' רמ"ו בלא התנו בשעת קנין דעת הריטב"א לאסור ע"ש ועיין מ"ש אא"ז בבכ"ש בפסחים דף ך"א כמה טעמים שאסור למכור קודם פסח לעכו"ם בהמות שלו והחמץ שדרכה לאכול בכדי שיאכלו הבהמות החמץ כל ימות הפסח ושוב חוזר ולוקח אותה מהעכו"ם משום דמוכחא מלתא דהערמה טפי ולא גמר ומקנה ע"ש והנה ראיתי בשם הגאון בעל נודע ביהודה ז"ל שכתב שהראנדאריס ששורפים תבואה ומפטמים בהמות מפסולת ישכיר זכותו לנכרי והנכרי יעשה מה שירצה ואין להישראל עסק בזה כל ימי הפסח והיורות והכלים שהם של ישראל ממש וכן התבואה והבהמות ימכור לחלוטין ולאחר הפסח יכול לחזור ולקנותן ממנו כו' ונראה ששם לא היה מנהג מקדם לאיסור פשיטא שמודה הגאון ז"ל שאין להתיר וכן כתב בתפארת צבי סי' ך' ושם מבואר דבמקום שאין מנהג להתיר אסור לעשות כן ועיין בשאלות ותשובת בית אפרים סי' ל"ג שכתבתי לישב מה שהקשו על מה שכתב אא"ז בהא דגיטין דף ס"ה מערימין על מעשר שני דהתם בדרבנן הוא והוקשו עליו מדברי הרמב"ם וישבתי בטוב טעם עיין שם:
וגם דודי מ"ו הגאון מוהר"ר סענדר ז"ל נכדו ז"ל מילא דברי זקנו בעל ת"ש בתשובה כת"י והסכים לאסור ולמכור הבהמות קודם הפסח להאכילה חמץ בפסח וכן למכור הוויין הוז עם הבהמות לעכו"ם ובשו"ת פרי תבואה סי' ח' כתב ג"כ לאיסור ואפילו החלב שיחלוב הנכרי בימי הפסח אין היתר שנא' שמה שהוא מאכיל חמץ אדעתא דנפשיה עביד ועיין במק"ח שכתב ג"כ שבדרך מכירת חמץ יש לאסור אבל אותן ששוכרים רפת כו' ע"ש:
וכתב דודי מ"ו הגאון ז"ל בתשובת כת"י שבהמה האוכלת חמץ בפסח מותר לשוחטה בימי הפסח עיין שם ונראה שיש ליזהר אם האכילוה שעורים חמוצים וכיוצא בו יש להשליך הפסולת שבבטן המלאה מיד לאחר פתיחת הבטן למקום הפקר שאולי יש שם עדיין שעורים חמוצים בעינם ואין לסמוך ולו' שודאי נתעכלו ועיין לקמן סי' תס"ו ס"ק מ"ד וכאן יש להחמיר יותר כיון שהשעורים היו חמוצים בשעת אכילה ועיין בשו"ת בית אפרים סי' ל"ה כתבתי שאם היא חולבת מותר לאכול החלב שחולבין ממנה בימי הפסח דלא דמי לנתפטם באיסור הנאה כיון שהחמץ של נכרי מותר לו והוא מאכילה בהיתר ע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
מותר אפי' באכילה. לאפוקי מבעל העיטור שכת' הטור משמו שאסור באכילה והקשה מו"ח ז"ל מההיא דחנות בסי' שאח"ז והיא ברייתא בפ' כ"ש דאמרי' בפי' בשל עכו"ם מותר באכילה והשאיר בצ"ע ונ"ל דבעל העיטור פוסק כרבא בפ' כ"ש דף כ"ח דלר"ש הוי הטעם משום קנס ממילא לר"י הוי אסור באכילה וא"כ ההיא ברייתא דחנות אתיא כר"ש לדעת בעל העיטור:
ב
בי"ט אחרון. וכ"ש בפסח גופי' אלא דקמ"ל דאפי' בי"ט האחרון צריך לענין זה:
ג
וטוב שיאמר כו'. דמצד הדין אפי' בלא אמירה שרי דאמרי' דהתירא ניחא לי' דלקני רשות ולא איסורא:
ד
לעכו"ם שמחוץ לבית. ב"כ ב"י דמשמע מדברי ת"ה דלא מהני נתינת חמץ לעכו"ם (אא"כ הוא עכו"ם) שמחוץ לבית ואין הכוונ' שהעכו"ם יהי' איש נכרי ואין דר בבית ישראל אבל על החמץ אם הוא בבית ישראל אין קפידא דבר זה ודאי אין לו טעם וריח דגרע טפי מה שהחמץ בביתו ותו דבת"ה לא כ' שמחוץ לבית אלא מחוץ לבי' משמע דעל החמץ אמר שיהי' חוץ לבית ובעכו"ם לא איכפת לן אפי' אם הוא בבי' משר' שלו שהרי בסמוך מתיר אפי' מכי' אותו ורגיל בו ויודע כו' כ"ז כתבתי לדע' ב"י בשם ת"ה אבל עיקרא דמלתא לא נלע"ד דהא אית' בהדיא פ"ק ד"ז הבאתיו בסי' תע"ה דייחד לו קרן זוית לחמצו של עכו"ם אינו זקוק לבער דעכו"ם כי מעייל לדנפשיה קא מעייל משום שנא' לא ימצא בבתיכם יצא זה שאינו מצוי בידך ופירש"י שהרי אותו זוית מסורה לעכו"ם וש"מ דאפי' בבית מהני בייחד לו קרן זוית אלא ודאי דגם ת"ה לא בא למעט יחד לו קרן זוית דזה קרוי נמי חוץ לבית ישראל כנלע"ד פשוט: ופשוט הוא שהחמץ יהיה מונח במקום שהעכו"ם יכול לכנוס שם מעצמו כדמשמע לישנא דגמ' דעכו"ם עייל לדנפשיה וכ"ש שלא יסגירנו במסגרת וישראל יחזיק המפתח בידו או יניח חותמו עליו וגם צריך שימכו' לו בפי' אותו החדר עם החמץ שבו דאל"כ הרי הוא בבתיכם וכל שאינו עושה בדרך שזכרנו ה"ז עובר בב"י ובב"י וחמצו לאחר הפסח אסור בהנאה: ודבר פשוט הוא שאין למכור החמץ למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא: ומעשה היה בא' מחזיק אורנד"א בכפר שמכר יין שרף שלו להפקיד שלו שהי' מומר והיה סך הרבה וקשה הדבר להפסיד היין שרף וקרוב היה שלא יציית ישראל בזה ואמרתי שיחליפנו הפקיד עם עכו"ם אחר ויקח ממנו יי"ש אחר ואז מותר לישראל זה כמו דאי' פ"ק דחולין חמץ של עוברי עבירה מותר אחר הפסח מפני שהן מחליפים פי' וחמץ אינו תופס דמיו וה"ה נמי אם ימכרנו הפקיד להעכו"ם מותרים המעות לישראל מטעם זה כנלע"ד:
ה
שמא אצטרך כו'. ויכול ג"כ לומ' אתן לך ריוח אח"כ דהא מ"מ מכירה גמורה היא:
ו
ולא יתן לו על תנאי. נראה פירושו על תנאי שיחזירנו לו אחר הפסח דא"כ לא הוי מכירה ולא מתנה אבל אם אמר ליה על תנאי שתחזיקהו לעצמך ותעשה בו כרצונך רק שלא תמכרם לשום אדם אחר דזה הוי מכירה גמורה אפי' בכל השנה ונראה שכל אדם יאמר כן להעכו"ם בפי' ויועיל בזה ששום אדם לא יכול לקנות מהעכו"ם אותו חמץ כי ע"מ כן לא מכר לו ונמצא חוזר המקח להעכו"ם ויוכל ישראל בעל החמץ לחזור ולקנותו אלא דלפ"ז יש איסור לבעל החמץ לתבוע את ישראל הקונה מהעכו"ם ולומר תן לי החמץ באותו המקח כי בזה יגלה דעתו שבטלה המכירה ממילא חוזר החמץ לבעליו הראשונים וה"ל חמץ של ישראל שעבר עליו פסח אלא שהוא יכוף אותו שקנה שלא כדין כי הוא לא מכר להעכו"ם אלא בתנאי שישאר להעכו"ם וממילא יחזור וימכרנו לו ויאמר לו זכות זה יש לי בחמץ זה ששום אדם לא יוכל לקנותו מהעכו"ם אם ירצה רק אני ואפי' אם לא התנ' בפי' כן עם העכו"ם שלא יוכל למוכרו לאחר מ"מ אנן סהדי שאדעתא דהכי יצא חמץ מרשותו ואין בזה איסור ודבר זה דומה למי שמוכר לחבירו חמץ קודם פסח ומתנה עמו שאחר פסח חייב זה הלוקח שיהיה לו בעת ההיא איזה חמץ למוכרו דוקא לזה הישראל דאין בזה איסור כלל ה"נ כן הוא כנלע"ד בזה דאם קנה ישראל אחר מן זה העכו"ם החמץ הזה חייב לחזור ולמוכרו לבעליו וא"ל דטעם אחר יש בדבר שחייב ליתן לבעל החמץ דלא מכר לעכו"ם רק כדי להפקיע איסור חמץ ולא להפקיענו מרשותו דז"א דא"כ ה"ל חמץ של ישראל ותו דא"כ מה פריך בפ"ק דף ו' למימרא דשכירות קניא כו' אמאי לא משני דשאני הכא דלא יחד לו בית רק להפקיע האיסור אלא ודאי הא לאו מילתא וכבר כתבתי בסי' רמ"ו בסופו דגם לענין שבת כשמפקיר בהמתו אין נלמד משם היתר ובס' מ"ב כתב כאן טעם שחייב להחזיר הקונה מעכו"ם לבעל החמץ מצד שהוא קודם לקנותו מדין מערופי"א:
ז
אף על פי שביטלו. דחיישינן שמא יערים לומר שביטלו אף על פי שלא ביטל:
יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מחצית השקל על אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים
תמ״ח
א
של עכו"ם. ואיתא בירושלמי פרק כל שעה גר שמת והניח חמץ ועבר עליו פסח כל הקודם אחר פסח וזכה בה מותרת לו לד"ה ע"כ ואל תטעה לומר שזה סותר לתלמודא דידן בב"ק דף ק"י בגוזל חמץ הגר ועבר עליו פסח דאסור בהנאה התם מיירי שלא מת הגר אלא שחל עליו איסור חמץ או אפילו מת הגר קודם פסח מ"מ היתה ביד גזלן בשעת איסור חמץ משא"כ במת הגר החמץ נשאר מופקר ועומד דנמצא שאין מי שעובר על בל יראה דשלך אי אתה רואה אבל אתה רואה של הפקר:
ב
עכו"ם ונ"ל דמי שיש לו שותפות עם עכו"ם בחמץ ועבר עליו פסח אף דחצייה שהוא של ישראל נאסר בהנאה מ"מ כשחולק אחר פסח עם העכו"ם חלקו של עכו"ם מותר בהנא' כדין חמצו ולא אמרי' אין בריר' כיון דחמץ שעבר עליו הפסח הוא רק דרבנן אסור משום קנסא ואין כאן עיקר דאורייתא אמרי' יש ברירה (ובאכילה צ"ע ע"ל ר"ס תס"ז) כדאיתא בפרק משילין (ביצה דף לח ע"א) ועיין בים ש"ש בב"ק פ"ה סי' ל"ב מדיני ברירה אבל חלק ישראל ודאי דאסור דאף חמץ של שותפין אסור בהנאה כמ"ש לעיל ס"ס תמ"ה וע"ש:
ג
אפי' באכילה. כן הוא מוסכם מש"ס וכל הפוסקים אך בטור הביא בשם העיטור שדעתו להחמיר והיינו משום גדר וסייג בעלמא כמו שסיים הטור בעצמו וכ"כ בס' תניא ושבולי לקט כלל ז' סי' ס"ב בשם בעל הדברות להדיא ג"כ כלשון העיטור ומשום גדר בעלמא ונראה שבעל העיטור הוא המחבר בעל הדברות כמ"ש בש"ק דף מ"ט וכן הוא בש"י ששניהם חיבר הריב"א ואף דלדינא מוסכם מכל הפוסקים דאין להחמיר כלל בזה וכ"כ בש"ל עצמו שם מ"מ כתבתי כל זה לפי שראיתי בב"ח שהניח דברי העיטור בתימא מכח כמה סוגיות שבש"ס והט"ז מדחיק ליישב דבריו ובאמת מעיקרא לא קשה מידי:
ד
אם עכו"ם מביא וכתב הבית הלל בי"ד סי' קל"ב סעיף א' וז"ל בהיותי בק"ק המבורג נשאלתי על ישראל א' שהיה לו קודם פסח ברחיים של עכו"ם דגן לטחון ונתעכב הדגן ברחיים עד ח"ה של פסח והנה כאשר הגיע יום שביעי של פסח הלך העכו"ם וטחן הדגן של ישראל ועשה מן הקמח הנ"ל לחם ואפה את הפת והביא את הפת לישראל תיכף אחר פסח והיה סבור העכו"ם שהוא עושה טובה לישראל שהביא לו פת מוכן ונשאלתי מה דינו כיון שנעשה ע"י עכו"ם חמץ של ישראל תוך הפסח. והשבתי שמותר ליקח הדמים בעד הפת ההוא מן העכו"ם והעכו"ם ההוא יאכלנו או ימכרנו לעכו"ם אחרים ויקבל דמים ומותר בהנאה מפני שהעכו"ם מקלי קלי לה אף ע"ג שלא נתכוין לאיסור כמו גבי יין כדעת הרשב"א והסכמת האחרונים גבי יין עכ"ל והנה אף דלכאורה היה נראה דאין לסמוך על היתר זה דל"ד ליין לפי שאין לוקחין מהן יין מה שא"כ פת במקום שאין נזהרים בפת של עכו"ם חיישינן שמא אתי למכור לישראל (ובלא"ה יש איסור בפת של ישראל שאפאו הם כמבואר בי"ד סי' קי"ב) ואפילו מעט מעט אין למכרו מה"ט כמבואר בי"ד סי' פ"ו לענין ביצים ובסי' קי"ב סעיף י"א וצריך לחתוך הפת לחתיכות דקות כמבואר שם וכן העלתי בספרי מ"י כלל מ"ו ס"ק ל"ד ולקמן סי' תס"ז ס"ק ד' ע"ש שכן עיקר מכל מקום נ"ל דאין להחמיר בנדון זה דיש הרבה צדדים להיתר אף באכילה. חדא דאף לדעת הרמב"ם דאוסר שם ביין כשעשהו בשוגג כמ"ש הב"י שם היינו משום דהוא היזק שאינו ניכר ובישראל פטור כמ"ש הב"י שם בי"ד וכמבואר בח"מ סי' שפ"ה משא"כ כאן דהוא כנותן לאומן וקלקל שחייב לשלם וע' בח"מ סי' ש"ו והוי היזק ניכר בידים ואדם מועד לעולם ואם כן כששלח בו העכו"ם יד לטחון ולאפות שלא מדעת ישראל קודם שנתחמץ הוא של עכו"ם שקנאו בשינוי והזיקו ואע"פ שלא נתכוין לקנות ושוב לא הוי של ישראל ואפילו את"ל שלא נעשה ההיזק וקלקול עד אחר שנתחמץ ואז קנהו העכו"ם מכל מקום יש להתיר לקבל הדמים עכ"פ מעכו"ם זה ואין לחשש כלל שמא ימכור לישראל כיון שהוא אינו מוכר לעכו"ם רק שמשלם נזקו וכמ"ש לעיל סי' ת"מ ס"ק ג' ועוד יש צד להתיר מהא דפ"ג דדמאי משנה ד' המפקיד פירותיו אצל העכו"ם הרי הן כפירותיו שהחליפן בשלו ודאי והילכתא כת"ק וכדאיתא בבכורות דף י"א ע"ב וע' בגיטין דף ס"א ואף מה שפירש הרע"ב שם במתני' לחלק דבטוחן שאני שלא חיישינן שהחליף בשלו רק בשל ישראל אחר היינו דוקא בזמן שישראל על אדמתן וחייבין במעשר ויש להם שדות ותבואה חיישינן שהחליף בשל ישראל שרגילין לתת תבואתם לטחנם משא"כ בזמנים אלו שאינו מצוי שישראל נותן חטיו לטוחן עכו"ם ובפרט בי"ט של פסח עצמו וכ"ש אם ידוע לנו שלא היה בידו חטין של ישראל אחר. אף גם לדעת הראב"ד פי"א מהל' מעשר דאינו מחלק בין טוחן עכו"ם לעכו"ם אחר רק בין קופת לשקים שבקופת לא חיישינן שמא החליף כיון דחייש שמא לא יכווין במלואו משא"כ בענין אחר אמרינן דודאי החליפנו אך דעת הרמב"ם שם דספיקא הוי ולחומרא חיישינן וע"ל סי' תמ"ט כתבתי דספק חמץ שעבר עליו פסח יש להתיר אף באכילה ואם כן ה"ה הכא דהוי ספק עכ"פ אם החליף העכו"ם ונ"ל דלטעמים אלו אפשר גם כן להקל אם גזל עכו"ם חמץ ישראל ועבר עליו פסח וצ"ע. ובתשובת ספר חינוך בית יהודא סי' י"א הביא שם גם כן מעשה כיוצא בזה שטחן בעל הרחיים התבואה של ישראל בפסח ואחר הפסח הביא הקמח ואמר שלתת הדגן קודם הטחינה ומסיק שם דמותר אפילו באכילה מטעם דקי"ל חמץ שעבר עליו הפסח אינו אלא מדרבנן משום קנסא אפילו כשהוא ודאי חמץ אבל כשהוא ספק חמץ קי"ל ספיקא דרבנן לקולא. וכאן יש ס"ס דמתהפך חדא שמא לא לתתו ואת"ל דלתתו עדיין יש ספק אם לתתו כ"כ עד שנתחמץ ואת"ל שנתחמץ יש ספק שמא לתתו וטחנו אחר הפסח ומאחר שיש כמה וכמה ספיקות והוא איסור דרבנן אין מקום להחמיר אפילו באכילה. ומשום מסל"ת לא שייך כאן די"ל דכוונתו הוה שיחזיק לו הישראל טובה ע"ז ובכונה אמר כן עכ"ל:
ה
דורן חמץ. אם עכו"ם נתן או מכר לישראל חטים וכה"ג וקיבלם הישראל ממנו ואחר פסח נודע לו שהיה בתוכו חמץ לכאורה נראה דהחמץ מותר לאחר פסח כדין חמצו של עכו"ם וראיה לזה מהא דאיתא בנדרים דף ל"ה באומר קונם ככרי עליך מי מעל למעול מקבל יכול לומר היתירא בעיתי איסורא לא בעיתי ופירש שם רש"י ור"ן והרא"ש דמעילה בשוגג הוא ואלו הייתי יודע שהיא אסורה לא הייתי מקבלה. אבל המוציא מעות של הקדש בשוגג מעל אף ע"פ שאילו היה יודע שהי' של הקדש לא היה רוצה לזכות בהם כיון שהוא עצמו לקחם כדי לזכות בהם. אבל מה שנתנו לו על ידי אחר יכול לומר אלו הייתי וודע שהוא אסור לא הייתי מקבלה הימנו כי איסורא לא בעינא למקני ונמצא זכיה בטעות ואינו זכייה עכ"ל ואם כן ה"ה בנידון דידן ואע"ג דמסיק הש"ס שם בקונמות שהמקבל מעל לכשיוציא היינו משום דעשה מעשה אח"כ באיסור שמעל בשוגג כשהוציא מה שא"כ כאן שלא עשה שום איסור אחר שקיבלם מידו וע"ש בר"ן וצ"ע:
ו
ביום אחרון של פסח. לרבותא נקט יום אחרון דאפילו הכי לא יקבלנו החמץ ממנו וכ"כ בתשו' הרשב"א סי' קע"א אבל באמת ה"ה בימים הראשונים וטוב שדבר בהוה שדרך להביא דורן ביום אחרון מן המנחה ולמעלה כמ"ש הטור בשם העיטור ועיין בתשובת נחלת שבעה שכת' לרבותא נקט יום אחרון דבימים הראשונים כיון דאיסור דאורייתא עליו פשיטא דאמרינן דאיסורא לא ניחא ליה דתקניה עכ"ל ואם הוא בי"ט אחרון אז אין צריך לא כפיית כלי ומחיצה יו"ד כי לא חששו שמא יבא לאכול ממנו בזמן מועט כזו אבל תוך הפסח צריך כפיית כלי או מחיצה יו"ד כמבואר לעיל ונראה דה"ה אם שכח עכו"ם חמצו אצל ישראל ג"כ דינו כמו בדורן דהכא:
ז
לא יקבלנו הישראל. ואם עבר וקבלה משמעות הטור בשם העיטור דאסור אף בהנאה אחר פסח וצ"ל דאף שי"ט אחרון דרבנן ומדאורייתא לא קא עבר תו אב"י וב"י מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ושלא לזלזל בי"ט שני וצ"ע:
ח
לא יהא ניכר מתוך מעשיו. ונראה דמיירי דלא אמר לו תנהו על גבי סלע או הבא מיהבא וכה"ג אף ע"ג דנתבאר בפ"ק דקידושין ובא"ה סימן ל' דאשה שאמרה הני לישנא למקדש דלא הוי מקודשת משום דהתם בעינן שתגלה דעתה שרוצה לקבלה לשם קידושין וכיון דאמרה הני לישני מראה שאין חפצה בקידושין משא"כ כאן דבעינן שלא יחפוץ בחמץ כלל וק"ל ועיין בתשובת מהר"מ מינץ סימן פ"ב:
ט
וטוב שיאמר שאינו רוצה. כדי שאם יטלנו אחר פסח לא יהא כהוכיח סופו על תחלתו שדעתו יהיה בתוך הפסח לקנותו ומ"מ אם לא אמר הכי שרי מדינא אפילו היה בחצרו המשתמרת מ"מ אינו קונה לו בעל כרחו דאיסורא לא ניחא ליה דנקנה. ונ"ל דכל זה בדורן וכה"ג שאין באחריות ישראל אבל אם העכו"ם מביא לבית ישראל למכור או להפקידו אצלו אז צריך הישראל לומר בפירוש שאינו רוצה לקביו כדי שלא יתחייב באחר ותו דהא אפי' אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שעכו"ם אלם ויכפהו לשלם גם כן אסור וכמבואר לעיל סימן ת"מ ע"ש.
י
אסור בהנאה. כן הוא במתני' פרק כל שעה (פסחים דף כ"ח) ומוסכם מכל הפוסקים ותימא דבפסקי תוס' ריש ביצה ס' ו' איתא דחמץ אחר פסח מותר בהנאה ואולי קאי על של עכו"ם אך זה גם כן משנה מפורשת שם בפ' כ"ש:
יא
או אנוס. עיין במ"מ פ"א מהל' חמץ שכ' מאין יצא להרמב"ם זה הדין ובספרי תורת השלמים שאלה ו' כתבתי מקור אחר לנדון זה ע"ש:
יב
נותנו. והיינו במכירו דאי לאו הכי אסור כמבואר בי"ד סי' קנ"א סי"א משום לא תחנם יע"ש. או י"ל דמותר ליתנו לזר כיון שאינו שוה לו כלום ואסור בהנאה ובזה הסברא יישב בני הוותיק מה"ר שמעון בבחרותו דברי התוס' בפ' הדר (עירובין דף ס"ד ע"ב) ד"ה ולמדנו וכו' וא"ת על שלא מקשה תוס' קושיא זו מקודם ע"ש ודוק היטב:
יג
לעכו"ם. וכ' הט"ז אפילו הוא משרת שלו עכ"ל והיינו שאינו עבד כנעני שלו וכ"כ בתשו' שער אפרים חלק א"ח סי' ג' דהוי כשלו וכ' שם וז"ל ואין לדחות מטעם דהתירא ניחא ליה דלקני ואיסורא לא ניחא ליה דלקני עכ"ל ולא כ' מאיזה טעם שאין לדחות אבל הדבר פשוט כיון דיד עבד כיד רבו אם כן לא יצא מרשותו כלל אף שמקנה לעבד הוא כידו ורשותו ממש לענין זכייה וכן הדין לענין זכיות העירוב בעירובין דף נ"ט ע"ב. ולא דמי למה שנתבאר בי"ד סי' קס"ט סעיף ט' בהג"ה דלמאן דלית ליה שליחות לעכו"ם מותר ליתן לעבדו ושפחתו משכנות ולהשכינם אצל ישראל בריבית דשאני התם כיון שהמלוה אינו מקבל הריבית מיד ישראל תו ליכא למיחש למידי דבעינן דוקא ריבית הבא מהלוה ממש אבל כאן זכיה בעינן ולית כאן שום זכיה וק"ל:
יד
שמחוץ לבית. כן הוא בת"ה סי' קי"ט וק"ך וכוונתו ליתן חמצו חוץ לביתו וכ"כ האחרונים וכתבו הטעם דאל"כ הוי כהפקידו אצל ישראל ולכן השיגו על דין זה וכתבו שהוא חומרא בעלמא ולע"ד טעם של ת"ה פשוט דאל"כ במה קנה העכו"ם המתנה כיון שלא משך החמץ מרשות ישראל ובת"ה שם מיירי ממתנה ואף במכר בעכו"ם לא קנה בכסף אלא במשיכה כמבואר בי"ד סימן ש"ך ובתיספות דעכו"ם בשם ר"ת דעיקר קניה להם אינו אלא במשיכה דהא קי"ל לפי שבישראל דבר תורה מעות קונה קרינן לעמיתך בכסף ולעכו"ם במשיכה כדאיתא בפ"ב דבכורות והרא"ש לשם וכ"כ המ"מ בפ"א מהל' זכיה ושכ"כ הרמב"ן וכ"כ הר"ן: ובספר מו"מ לרב האי גאון ז"ל והסמ"ג עשין פ"ב והאגודה ובתשובת מהרי"ל ותשובת רמ"א סימן פ"ז וז"ל שהכי קי"ל שכן דעת רוב הפוסקים ואפי' בדיעבד לא מהני אם לא משך לענין דין בכור ואם משך אף שלא נתן המעות קונה ולכתחלה בעינן תרווייהו ע"ש וכל זה דלא כתשובת משאת בנימין סי' נ"ט שכ' להיפך וז"ל אבל בדיעבד קנה בכסף לבד משום דרוב המחברים הסכימו לדעת רש"י גם בטור ח"מ סי' קצ"ד פסק להדיא כרש"י ז"ל עד כאן לשונו ואחריו נמשך ג"כ מהר"ש קאיידנבו"ר בתשובת נחלת שבעה סימן ל' ואגב ריהטא כתבו כן וכבר מפקפק עליו ג"כ שם בתשובה סימן ל"א דאדרבא משמעות רוב הפוסקים להיפך וגם הטור הא פסק בי"ד סי' ש"ך דבעינן תרווייהו לכתחלה כדעת התוס' והרא"ש ואדרבא עיקר דעתו כר"ת וכמ"ש רמ"א בתשובה דהא פסק ג"כ דלגבי ישראל ד"ת מעות קונה ואם כן בעכו"ם הוא להיפך וכן כ' בתשו' שער אפרים סי' ע"ט באורך ע"ש (אך דעת הרמב"ם הוא דעת שלישית דפסק דעכו"ם קונה או במעות או במשיכה וכבר האריכו על דבריו שם בפ"א מהל' זכיה המ"מ והל"מ שהוא נגד סוגיא דבכורות ע"ש) ומ"ש הטור בסי' קצ"ד לא כ' כן רק לאפוקי שטר דלא קני אלא בכסף אבל ודאי משיכה בעינן וכמ"ש הש"ך והשיג שם על הסמ"ע ששגג בזה ע"ש: ובזה מיושב מה שהניח בצ"ע בתשו' לחם רב ותשו' מהר"ש קאיידנב"ר שם על הטי"ד סי' קל"ב ע"ש: נמצא דטעם של הת"ה הוא נכון וכן משמע בתשו' נ"ש שם סימן ל"א שזה טעמו והעיקר לדינא נ"ל ממשמעות הפוסקים והאחרונים כאן ובי"ד סי' ש"ך דלכתחילה צריך שיתן העכו"ם הכסף וגם משיכה בסימטא או לרשותו או מקנה לו חדר ואגבן החמץ שבתוכו [ודוקא בתורת מטלטלין אגב מקרקע ולא מתורת חצר דחצר מטעם שליחות איתרבי ואין תורת שליחות להם כמ"ש בתשו' מהר"ש קאיידנבר שם סי' ל' ע"ש] ואף שאינו קונה הקרקע אלא בשטר צריך להתנות שמקנה לו בכסף או בחזקה לבדו כמו שכתבו האחרונים ובדיעבד במשיכה לבד קנה בלא כסף כמו במתנה דליכא כסף כיון שכן דעת רוב הפוסקים שמשיכה לבד קונה ואף בכסף לבד קנה בדעבד כמ"ש בתשו' מ"ב סי' נ"ט. ואף שהוא אזיל לשיטתו במ"ש שכן דעת רוב הפוסקים דכסף לבד קני וכבר דחיתי דבריו בזה שדעת רוב הפוסקים להיפך מ"מ הא כ' שם בתשו' סי' צ"ו דגם במשיכה לבד קנה בדיעבד אף שדעתו הוא נגד דעת רוב הפוסקים אפ"ה מהני בדיעבד א"כ ה"ה לפי האמת כן הדין לענין כסף והטע' דבחמץ בקנין כל דהו סגי רק שגילה דעתו דלא ניחא ליה למיהוי זכותיה בגוויה כמ"ש שם בסי' נ"ט ע"ש והסכמת אחרונים דכן כל דבר שנהגו הסוחרים לקנות בו כגון רושם או שנותן כפו לחבירו או בנתינת פרוטה או במסירת המפתח סגי כיון שנהגו לקנדת כך קנה העכו"ם כמבואר בח"מ סי' ר"א אף שבתשו' נחלת שבעה סי' ל"ג מפקפק על זה אין דבריו ברורים ומוכרחים כלל ובפרט לענין חמץ דבקנין כל דהו סגי ואפשר שמטעם מנהג זה שנהגו הסוחרים נתפשט המנהג בעיני ההמון במדינות אלו שאין מוכרין החדר רק החמץ וסומכין לכתחלה על מסירת המפתח. ודלא כאותן שאומרין רק הנני מוכר לך המפתח דזה ודאי אינו כלום כיון שגוף החמץ אינו מכור ועיין במ"א ובתשו' נ"ש שם בסי' ל"ג כ' דלזה מהני מסירת המפתח שא"צ לכתוב שטר על הקרקע ולא להתנות שמקנה לו בכסף לבד וע"ש (וכתב בתשו' צ"צ סי' ס"ב לענין בכור אפי' אם העכו"ם לא קני ע"פ הדין מ"מ אם הוא אלם ואין יכול להוציא מידו הוי קניה גמורה ע"ש וה"ה כאן) וכ' הב"ח והט"ז דעכ"פ החמץ יהא מונח במקום שעכו"ם יכול ליכנוס שם ושיהא המפתח בידו ולא יסגירנו עוד במסגרת וישראל יחזיק המפתח או יניח חותמו עליו ואפי' בדיעבד יש לאסור דאין זו מכירה רק הערמה בעלמא: ולע"ד נראה דוקא אם עשה דברים כאלו קודם המכירה בשעת המכירה דנמצא אין כאן מכירה כלל וכן משמעות דברי הב"ח אבל אם מכר מתחילה מכירה גמורה ואחר זמן מה נותן בו הישראל מסגרתו או חותמו אף דלכתחלה אין לעשות כן משום חשש הערמה וראוי לגעור בהעושים כן מ"מ בדיעבד אין לאסור החמץ דהוי כאלו נתן הישראל מסגרת או חותמי בחמץ של עכו"ם שודאי אינו נאסר בשביל מפתח וחותמו כי כל אימת ומתי שהעכו"ם רוצה יסור חותמו ומסגרתו כיון שלקח כדינו החמץ מישראל ואם העכו"ם אינו רוצה להחזיר לו החמץ אחר הפסח אסור לתבוע אותו בדיניהם אבל אסור לקנות ממנו ישראל אחר פסח ואם לקח צריך לחזור ולמכור לבעלים ראשונים: ואסור למכור חמצו לישראל עובר עבירה ואם מכר כ' הט"ז דבהפסד מרובה יש לומר לישראל העובר עבירה שיחליפנו עם עכו"ם אחר או ימכרנו לעכו"ם ומותר המעות לישראל עכ"ל מהאי טעמא יש למנוע שלא לקנות מיד אחר פסח שכר או יין שרף אצל ישראל העובר עבירה לפי שהוא חמץ שעבר עליו פסח ואף ע"ג דאמרינן פ"ק דפסחים וחולין חמצו של עוברי עבירה מותר לאחר פסח מפני שהם מחלופים היינו בעובר לתיאבון דלא שביק התירא ואכל איסורא מה שאין כן בעובר להכעיס ועכשיו כולם מיקרי עובר להכעיס כמבואר בי"ד סי' קנ"ח ועיין במ"א מדין שליחות עכו"ם לעכו"ם והניח בצ"ע גם בתשו' מהר"ש קאיידנבר בתשו' נ"ש סי' ל' הניח בצ"ע. ועיין בא"ה בבית שמואל ס"ס ה' וביו"ד סי' קס"ד לענין זכייה עכו"ם לעכו"ם וצ"ע:
טו
מתנה גמורה. אפי' ע"י שלוחו או אשתו יכול להקנות החמץ ולא אמרינן אשה לא גרע לאקנויי בדבר שיחזור לה אח"כ כדמסיק הש"ס בגיטין דף י"ט ע"ש. בתשו' חינוך בית יהודה סי' י"ג הביא מעשה בא' שהיה לו חמץ ורצה למכור לנכרי כדין והתחכם שלא אמר לנכרי כלים מחמץ שלו רק הניחו בחדר של חבירו שידע שימכור חבירו החדר ההוא עם חמצו שבתוכו לנכרי ומסר לו המפתח וכן נעשה שמכר ישראל חבירו החדר ההוא לנכרי ונמכר החמץ שהניח בתוכו בכלל חמץ שבחדר ההוא רק שלא ידע בו לא ישראל המוכר ולא הנכרי הקונה ופסק שם דאסור החמץ של ישראל האחר יע"ש שהאריך מלתא בטעמו:
טז
בדבר מועט. ואין לחוש לביטול מקח כי אנן סהדי שהישראל גמר ואקני לו כדי שלא לעבור אבל יראה וב"י וכה"ג כתבו תוספות פ"ה דעכו"ם דף מ"א ד"ה רב אשי לענין בכור ע"ש ובב"מ דף ל' ע"ב ד"ה אפקי':
יז
מתנה ע"מ להחזיר לא מהני. והוא רק משום חומרא דחמץ והבו דלא לוסיף עלה במילתא אחריתי וכ' המ"א וז"ל וכ"ש היכא שאמר ליה הריני נותן לך ותחזירם לי דהוי מתנה גמורה דשרי מדינא רק מכח חומרא דחמץ יש להחמיר עכ"ל המ"א. ודבריו תמוהים מאוד מאוד דאדרבא בי"ד סי' ש"ה סעיף ח' בהג"ה פסק דהנכרי שאמר ותחזירם לי דלא הוי מתנה כלל והוא מתשו' הרשב"א סי' קצ"ח דדוקא בע"מ דהוא כמעכשיו דמי הוי מתנה משא"כ אם אמר ותחזירם לי ועיין בתשו' הרשב"א סי' קפ"ו וצ"ע:
יח
עד שאתה לוקח חמץ במנה לשון הרמב"ם פ"ד מהל' חמץ עד שאתה לוקח מעכו"ם קח מישראל:
יט
ואקח ממך. ובתשו' הרשב"א סימן תת"ן סיים אקחנו ממך אני או יהודי אחר ועיין בתשו' מהר"מ ב"ב סי' נ"א וכתבו האחרונים ויאמר ואתן לך ריוח אח"כ:
כ
אסור אע"פ שביטלו. דחיישינן להערמה שיאמר שביטל ובאמת לא ביטל כיון שעשה שלא כתקון חכמים שלא ביער החמץ או מכר לעכו"ם אף על גב שכ"ע מבטלין בזמן הזה מ"מ חיישי' להערמה ואפי' הפקר גמור ג"כ דינא הכי ואפי' איכא עדים שהפקירו ובטלו לא מהני אם הניח חמץ בביתו וברשותו מדעתו וידע ממנו כל ימי פסח ודאי כה"ג לא מהני ביטול או הפקר אבל כל שלא היה יודע ממנו כל ימי פסח ויש עדים שביטל או הפקיר קודם פסח או שיש אונס גמור בענין המכירה וכל ימי פסח היה סבור שמכר ואחר הפסח נודע לו שלא מכר כיון שהיה אנוס כ"כ אונס ידוע ואמר שביטל אף דליכא עדים לא חיישינן להערמה ויש להתיר עכ"פ בהנאה אחר פסח בכל זה הארכתי והעלתי בטוב בספרי תורת השלמים שאלה וי"ו ע"ש דלא כמקצת אחרונים שהחמירו חומרות יתירות בדינים אלו ועי' בסולת למנחה מה שכתבתי שם על הגהות שער אפרים בזה: ואם נתעכב להיהודי חמץ על הדרך עיין בתשו' הר"ש הלוי חלק א"ח סי' י"ב שפסק שיפקירנו לפני ב"ד והניח בצ"ע למעשה אף אם יש להתירו בהנאה ע"ש: והיכא שחמצו יבא לעיר שיהודי בתוכו וצריך ליתן מהם מכס ושכר עגלה וכה"ג תוך הפסח וא"כ איך יעשה יפקירנו ולמכור לנכרי בכסף כבר כתבתי לעיל דלכתחלה אינו קונה עכו"ם בכסף לבד ומשיכה אין כאן נ"ל דיעשה כך ימכור לעכו"ם בכסף כדי שאם יבא החמץ תוך הפסח שיתן העכו"ם המכס ושכר עגלה וכיוצא בו וליקח אצלו החמץ ואחר המכירה יאמר בפני שנים שאם העכו"ם אינו קונה בכסף שעכ"פ יהיה הפקר גמור ואז יוציא אליבא דכ"ע ואפילו לכתחלה בכה"ג וק"ל וע' במ"א שכ' שיש עוד דרכי קניה אף שאין החמץ כאן:
כא
אע"פ שבטלו. לכאורה היה נראה דלפי מה שמתבאר בסוגיא דמ"ק דף י"ג דהיכי דעביד איסורא דאורייתא קנסו בנו אחריו משא"כ באיסור דרבנן וא"כ היכי שבטלו החמץ ומת יהא חמצו עכ"פ מותר לבנו בהנאה דלא קנסו בנו אחריוכיון שאין כאן איסור דאורייתא אבל זה אינו לפי מ"ש הר"ן הטע' דאסור להאכיל החמץ לאחר פסח אפילן לבהמת אחרים ז"ל דהא דקנסו רבנן לאו לדידיה דעבד איסורא קנסו אלא לכ"ע קנסו עכ"ל וצ"ע :
כב
בפסח. וה"ה לאחר שעבר עליו חמץ בפסח וכמ'ש בס"ק כ"א
כג
להאכילה בימי פסח. כ"כ הב"י בשס מ"כ בשס האגודה הוא בתשו' מהרי"ל סי' קצ"א אכן באגודה עצמו איתא וז"ל וכן לא יאמר אדם לעכו"ם קח בהמתי בביתך והאכילנה חמץ אך שסתם ותננה לו לזון אותן ימי פסח עכ"ל משמע דדוקא שיאמר לו בפי' האכילנה חמץ אסור אבל בסתמא אפי' יודע בוודאי שיאכילנה חמץ מותר לדעתו וכמו דנקט התם בפי' בדין אומר אדם לעבדו וכו' ע"ש דכולהו בחדא מחתא מחתינהו ולכתחילה אין להקל.
כד
שהוא חמץ י וכ' בע"ש דבדיעבד שרי כמו בפרה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם כמבו' בי"ד סי' קמ"ב עכ"ל ואפשר דל"ד זה לזה כיון שבהמתו אכלה בפסח חמץ עכו"ם שאסור בהנאה תוך הפסח נמצא בנהנה מחמץ מ"מ צריך להשליך דמי הנאה לאיבוד מה שהיה מן הצורך להוציא על בהמתו דבשלמא גבי פרה שנתפטמה בכרשיני עכו"ם דמיירי בבהמה שהיתה של עכו"ם ודומה לזה בהמת עכו"ם שנתפטמה בפסח מחמץ ג"כ פשוט שמותר משא"כ הכא צריך להשליך עכ"פ דמי מאה שנהנה ישראל במה שהאכילה לבהמתן חמץ וישליך אותו הנאה לים או ימכרנו כולו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו כדין נהנה מדבר שאסור בהנאה אכן המעיין בסוגיא לסוף פ' כל העכו"ם יראה דמותר דיעבד בכל ענין מטעם זה וזה גורם וצ"ע :
מגן אברהם תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ח: דין חמץ שעבר עליו הפסח. ובו ז' סעיפים: – עם 21 מפרשים
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הלכה
רשיון: Public Domain
מקור: he.wikisource.org
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מגן אברהם
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
משנה ברורה
מקור: he.wikisource.org
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מצווה לשתף את האתר בכל צורה אפשרית! © תשפ"ד כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לעשות נחת רוח ליצרנו ולעשות רצון בוראנו, לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו. בפרט לעילוי נשמת משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם ומחבר הזוהר הקדוש, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, אדוננו מורנו ורבנו ראש בני ישראל רבנו רבי נחמן בן פייגא זיע"א אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך מחבר ספר תהילים הקדוש וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת. ולתיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם בפרט בעיות רוחניות.