שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ו: מי שמוצא חמץ בתוך המועד ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

מי שמוצא חמץ בתוך המועד ובו ד' סעיפים:
המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד יוציאנו ויבערנו מיד ואם הוא יום טוב יכפה עליו כלי עד הלילה ואז יבערנו לפי שלא יוכל לטלטלו ביום טוב (ריב"ש) גם לשרפו במקומו אסור (ר"ן):

ב

ויש מי שאומר דיום טוב שני דינו כחול המועד לענין זה:

ג

גגו של עכו"ם שהיה סמוך לגגו של ישראל ונתגלגל החמץ מגגו של עכו"ם לגגו של ישראל הרי זה דוחפו בקנה ואם היה בשבת או ביום טוב כופה עליו כלי (דאסור לטלטלו בי"ט ושבת):

ד

מצא פת בפסח בביתו ואינו יודע אם הוא חמץ או מצה מותר אפי' באכילה דאזלינן בתר בתרא ואם הוא מעופש הרבה שאי אפשר לו להתעפש כל כך משנכנס הפסח אז ודאי הוא חמץ ואם עברו מימי הפסח שנוכל לתלות שנתעפש משנכנס הפסח עד עתה אם אנו נוהגים לאפות בפסח פת חם בכל יום תולין להקל אפילו הוא מעופש הרבה שאנו תולין לומר בכל יום אפה פת חם ונתנו עליו לפיכך הרבה להתעפש:

א

המוצ' חמץ כו'. אבל המוצ' חמץ של הקדש בתוך ביתו א"צ כפיית כלי ואסור לטלטל חמץ ברשות הרבים שהרי הוא הפקר ויזכה בהגבהתו (ב"י) וקמח שירדו עליו גשמים בי"ט ונתחמץ צריך לשרפו לר"י ביומו מיד אפי' בי"ט ראשון כיון שלא הי' חמץ זה בכלל הביטול ולחכמים משליכו לנהר וכנ"ל אף לדעת הגאון מוהר"ר מאיר ז"ל מלובלין וכן נוהגין העולם ותבשיל שנמצא בו חטה בשבת או בי"ט ישהנו עד חש"מ ואינו מבערו אפילו בי"ט שני וחטה שנמצא בתבשיל ביום ז' של פסח אפילו לר"י משליכו לנהר וע"י פירור מאי דאפשר דאם ישהנו עד שנכנס היום האחרון הרי הוא מותר ונמצא שהאיסור חוזר להתירו וכן כשנמצא חטה ביום האחרון ישהנו עד הלילה ומותר אפי' באכיל' אבל במוצא חמץ בי"ט אין לחלק בין ראשון לאחרון דאם לא ביטל ישרפנו מיד ואם ביטל כמו שנוהגים האידנא שהכל מבטלין יכפה עליו כלי אפי' במוצאי י"ט אחרון ולמוצאי יום טוב ישרפנו כיון שהחמץ בעינא (מורי בב"ח ע"ש):

א

בביתו. ואם החמץ ברה"ר הרי הוא כשל הפקר ואסור לטלטלו אף כשהוא מזיק לרבים. ריב"ש:

ב

ויבערנו. ויברך על ביעור חמץ אע"פ שכבר ביטל וכ"ש אם נתחמצה לו עיס' בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינו חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליה וע"ל סי' תל"ה סק"ג מש"ש וכן אין לברך על התערובות משהו:

ג

כלי. דעת הטור אפי' לא ביטלו כגון שנתחמץ ביום טוב דעובר על בל יראה אפ"ה אסור לבערו. ואפי' טלטול לא התירו כגון להטיל אותו לים או לזרות לרוח אכן באמת דעת שאר גדולי פוסקים מבואר דוקא בביטול דאינו עובר על בל יראה סגי בכפיות כלי אבל בלא ביטול אתי לאו דב"י ודחי עכ"פ טלטול דרבנן ואפי' לשרוף מותר דאמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך וכן פסק הב"ח אבל הסכמת רוב האחרונים דאין לו תקנה אלא בכפיות כלי ואפילו על ידי אמירה לעכו"ם לזרוק לים ג"כ לא התירו וכן מסיק המ"א. מ"מ היכא דנהוג היתר נהוג ויש להם על מה שיסמכו עמ"א וח"י. ועי"ל סי' שכ"ה ס"ב כתב רמ"א כגון להוציא חמץ מביתו בפסח ודו"ק:

ד

כחוה"מ. ומ"מ נכון שלא לשרפו רק יטילנו לים או לבית הכסא ואם אפשר יעשה ע"י עכו"ם. אחרונים. וח"י כתב דוקא בדלא ביטל או נתחמץ תוך פסח דאז לדעת הרבה פוסקים אף ביום טוב ראשון מבערו כמ"ש בס"ק שלפני זה עכ"פ אפשר לסמוך עליה' ביו"ט שני וע"י טילטול לים או ע"י עכו"ם אבל בביטול לא דאין בין יו"ט ראשון לשני ע"ש וכ"כ בשכנה"ג וכ"כ ב"ח דאין חילוק בין י"ט ראשון לשני אם אינו חמץ גמור ואם נמצא תערובת חמץ בז' של פסח יבערו ע"י טילטול לים או לרוח או ע"י עכו"ם דאם ישהנו עד שנכנס יום אחרון של פסח יהא מותר להשהותה ונמצא שאיסור חוזר להתירו. ב"ח מ"א וח"י ועסי' תס"ז ס"י: והגאון הר"ש מפראג לא פסק כב"ח בזה:

ה

לטלטלו. פירוש אף ע"י דחיפה בקנה עיין ט"ז סימן שי"א ס"ק ב'. ועיין בט"ז סימן ש"ח ס"ק (י"ז) [י"ח] דשם פסק דמותר לגרר דבר המוקצה ע"י סכין מן המפה ע"ש וצ"ע:

ו

בתרא. אפי' מצאו בגומא נמי שרי דמסתמא בדקה בי"ד. אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה. מ"א:

א

מימרא דר' פסחים ו'

ב

אורחות חיים

ג

הריב"ש בתשובה בשם הרי"ץ גאות

ד

שם בגמרא ז'

א

ס"א המוצא כו' ואם. שם המוצא כו' מ' דוקא בי"ט וע"ש רש"י ד"ה חמצו כו'.

ב

לפי שלא. שכ"ד שאסור באכילה לכל ומוקצה גמור הוא אסור בטלטול כמ"ש בפ"ק די"ט אין מולחין את החלבים כו' ואפי' לר"י דאמר שוטחן כו' היינו כשנשחטה בי"ט ומשום דמימנע ולא שחיט ואפי' באיסור דרבנן כמ"ש בפי"ח דשבת אבל לא את הטבל כו' ואמרינן שם פשיטא ל"צ בטבל כו' וכ"ש באיסורי הנאה שאסור לטלטלו אף ע"י דבר אחר אפי' אינו אלא מדרבנן כמ"ש בפ"ב די"ט גבי שיורי כוסות ולפיכך ביצה שנולדה בי"ט אפי' מתרנגולת העומדת לאכילה אסור בטלטול וע' רשב"א בס' עה"ק ל"ו א'. וכ"ש בחמץ שאסור בהנאה מדאורייתא:

ג

גם. אע"ג שאמרו שם ה' ב' וש"מ לא אמרינן מתוך כו' מ' דלפי מה דקי"ל בפ"ק די"ט דאמרינן מתוך היה מותר לשרפו התם לפי מאי דס"ד דהבערה דוקא בי"ט אבל השתא דזמנו בי"ד הוי כדבר שאפשר מעי"ט ומ"ש בירושלמי פ"ב דשבת ולא בשמן שריפה אר"ח זאת אומרת שאסור להצית את האור במדורת קדשים והיא דולקת והולכת בשבת כו' מהו להצית את האור במדורת חמץ מאן דיליף לה מנותר אסור ומאן דלא יליף לה מנותר מותר היינו להצית מעי"ט שיהא דולק בי"ט וכן משמע שם בהדיא ע"ש. ומ"ש ב"ה במקומו לאפוקי ממ"ש תוס' בפ"ק דכתובות ו' א' ד"ה מתוך. ומוצא חמץ בתוך ביתו בי"ט דאמרינן בפ"ק דפסחים דכופה עליו כלי ולא שרינן לשרפו משום מתוך היינו משום מוקצה דאסור לטלטלו דתוס' אזיל לשיטתם שכ' בפסחים שם דהוי לצורך היום מה שמבער וע' טור וש"פ דפליגי אם דוקא בביטלו אבל לא ביטלו כיון שעובר על ב"י מותר לשורפו וחשיב צורך היום קצת כמ"ש תוס' שם ה' ב' ד"ה לא וי"א אע"ג דלא ביטלו דלא חשיב לה צורך היום כמ"ש הר"נ וגם לא עבר בב"י כמ"ש תוס' כ"ט ב' סד"ה ר"א ומדסתם ב"ה ש"מ שסובר דאפילו לא ביטלו כדעת הרמב"ם פ"ג וש"פ דלא כמ' מתוך רש"י שם ו' א' ד"ה כופה. ומיהו בבל כו':

א

ס"ב יש מי שאומר. עט"ז כ' ב"י כו'. כ"כ בשם א"ח והא"ח ס"ל כדעת התוס' דאיסור שריפה אינו אלא משום טלטול וכיון שאינו אלא שבות מקילינן בי"ט שני לצורך כמו שהתירו שבות בי"ט שני משום חולה שאין בו סכנה בספ"ב די"ט כמ"ש בסי' תצ"ו:

א

ס"ג גגו כו'. ירושלמי פ"ב הלכה ב':

ב

דוחפו. עמ"א וכ"כ בתה"ד וע' בגמ' שם י"א א'.

א

בביתו – כתב הריב"ש בסי' ת"א מצא חמץ בר"ה אסור לו להגביהו דמשעה שהגביהו קנאו ועובר עליו בבל יראה ואפילו אין דעתו לזכות בו אלא מגביהו כדי לסלקו ממקום שרבים עוברים עליו כדי שלא יכשלו בו נמי אסור ע"ש טעמו ולא דמי להא דשרינן (לעיל בסימן ש"ח סי"ח) לסלק קוץ בשבת בכרמלית משום היזק רבים דקוץ הוא דבר הבלתי נראה משא"כ הכא לא שכיח הזיקא כהתם עי"ש והעתיקו הפוסקים דבריו:

ב

שלא יוכל לטלטלו – עיין מ"ב ואפילו בחמץ דרבנן ג"כ אסור בטלטול וכ"כ האחרונים. ואם מטלטל תבשיל ומוליכו למורה הוראה לשאול עליו איזה שאלת חמץ והמורה הורה לאיסור דברו בזה האחרונים אם מותר לו להוליכו לביתו כדי לכפות עליו כלי או צריך לזרוק אותו תיכף מידו עיין בח"י ובא"ר ובבית מאיר והנראה דאפילו אם נימא דמותר לו לטלטל בחזרה כיון שהוא כבר בידו ושמתחלה טלטלה בהיתר וברשות וכההיא דלעיל סימן רס"ו וסימן ש"ח ס"ג מ"מ אין לו להוליכה לביתו אלא לבית הכסא ולא התירו בכפיית כלי אלא משום דלא אפשר לטלטל משא"כ הכא שבלא"ה מטלטלה וכן משמע מא"ר בסוף דבריו:

א

מותר אפילו באכילה דאזלינן בתר בתרא – הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו דין זה לגמרי ועיין באחרונים שנדחקו בזה והנה בפיר"ח שבידינו אשר יצא כעת לאור בעזה"י כתב להדיא בהאי סוגיא שכל עיקר דין זה הוא רק אלאחר הפסח ע"ש ומובן טעמו דעל תוך הפסח שהוא בכרת לא הוי מקילינן כולי האי לאכול דבר שהוא חשש חמץ גמור רק בלאחר הפסח שהוא מדרבנן ואפילו למ"ד שהוא מדאורייתא עכ"פ אין בו כרת לכו"ע ואפשר דמשום טעם זה השמיטו הראשונים דלא היה ברירא להו ד"ז. ולמעשה בודאי אין להקל בתוך הפסח כנגד הר"ח שכל דבריו הם דברי קבלה:

ב

ואם הוא מעופש הרבה – משמע שאם הוא מעופש מעט תלינן להקל שנתעפש ביום ויומים מימי הפסח [ומש"כ ואם עברו מימי הפסח ר"ל שעברו ימים הרבה מימי הפסח] ועיין היטב בגמרא:

א

במג"א ס"ק ב' והקשה שם הש"ל נ"ב דף מ"ג ע"א ולא נזכר שם ר"ת ע"ש:

ב

שם במג"א ססק"ג וכיון דבאמת. נ"ב וביו"ט דבאמת כצ"ל:

ג

שם בט"ז ס"ק ד' נראה דבא להתיר, נ"ב לאסור:

א

סעיף א' המוצא חמץ בביתו אם הוא בחול המועד וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"ב מ"ש כיון שהוא רוצה לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו ועמ"ש ע"ז בחיבורי על או"ח משנת תרי"ב בהלכות חוה"מ והוא בחיבורי דע"ח ע"א ע"ש ודו"ק ועיין עוד במג"א כאן סק"ד מה שהאריך בזה והביא דברי הרי"ף דלדחות לא מצרפינן לל"ת ועיין בחיבורי על התורה פרשת תצא משנת תר"ה מ"ש שם ראיה דלא כהרי"ף וראיה לדעת הש"ל דבעשה דרבים לא בעינן בעידנא ע"ש ודו"ק:

ב

(שם סעיף ד') מצא פת בפסח בביתו וכו' אזלינן בתר בתרא וכו'. נ"ב הנה במהדורא קמא שלי העליתי דחזקה דבתר בתרא הוי מטעם קרוב דמה לי קרוב במקום או בזמן והנה כעת מצאתי ראיה מפורשת לדברינו בתוס' פ"ט דמס' ב"ב דף קנ"ב ע"א מ"ש שם וז"ל ומשבא הספיקא עברו עליו ימות הגשמים אפילו הוא בא לשאול בימות החמה הוי רה"י לטומאה דליכא למימר בתר השתא אזלינן כיון שקרוב היו לימות הגשמים יותר וכו' ע"ש א"כ משמע דהיכי דהזמן קרוב אזלינן בתר קרוב ועדיף מחזקה דהשתא דאלים לר"ג ע"ש וזה ראיה לדברינו ודו"ק בזה:

א

[א] בביתו וכו'. אבל ברשות הרבים הרי הוא כשל הפקר ואסור לטלטלו אף שמזיק רבים שהרי זכה בהגבהתו והוה ליה חמץ שלו (ריב"ש סימן ת"א):

ב

[ב] [לבוש] אבל לא ביטלו וכו'. יען שהאחרונים לקטו קצת מספרי אליהו זוטא שלא כהוגן צריך אני להעתיקו וזה לשוני ולפי זה אם נתחמץ דבר ביום טוב דודאי לא נתבטל וצריך לשרפו עיין סוף סימן תל"ו, וכן פסק הב"ח רק שכתב שישליכו לנהר ודוקא חמץ גמור אבל תבשיל שנמצא בו חיטה ביום טוב אסור לכולי עלמא כיון דאיסור משהו מדרבנן, אבל זקני הגאון זכרונו לברכה נהג במעשה כסתימת השולחן ערוך דאף בלא ביטלו וחמץ גמור אסור לטלטל דהעמידו חז"ל דבריהם בשב ואל תעשה אפילו לעקור דברי תורה וכן פסק מהר"מ מלובלין סימן כ' ונחלת צבי עד כאן לשוני. ומקרוב נדפסו הט"ז ומגן אברהם ופסקו נמי הכי מטעם אחרים ובספר חק יעקב הוכיח מש"ס דף ז' דקאמר רב הבודק צריך שיבטל, מאי טעמא גזירה שמא ימצא גלוסקא יפה ודעתיה עלויה ועובר בל יראה מוכח דמותר בלא ביטל דאם לא כן לימא הטעם שמא ישכח ביום טוב עד כאן לשונו, ולעניות דעתי אי משום הא לא מוכח מידי דהא כתב מגן אברהם בשם תוס' דף כ"ט המשהא חמצו ודעתו לבערו אינו עובר ואם כן לכך הוצרך הש"ס לומר ודעתיה עלויה ורצה לומר שלא לבערה לכך עובר עוד יש לומר על פי מה שכתב כסף משנה פרק ג' דלא אמרה תורה בל יראה אלא כשברשותו לבערו אבל אם אנוס משום איסור חכמים כגון ביום טוב אינו עובר, עוד יש לומר דניחא לש"ס יותר לומר טעם דשייך אפילו בחול. כתב של"ה דף קמ"א הא דכופה עליה כלי מיירי בדליכא כותי אבל באיכא כותי יאמרו לו שיוציאו אפילו חמץ שביטלו דאתי עשה דתשביתו שאור ודחי לא תעשה דרבנן דאמירה לכותי שבות, עד כאן, ובאליהו זוטא כתבתי שאין לפסוק כן מכמה טעמים, גם אתי לידי מכשול שיתנו לו לאכול, גם רוב פעמים לא ילכו עמו ובודאי יאכל ואפילו להטיל לנהר אין להקל על ידי כותי:

ג

[ג] דיום טוב שני וכו'. דוקא להשליכו לנהר או לים אבל לא לשרוף (מגן אברהם וט"ז ועולת שבת), ודוקא בלא ביטול (שיירי כנסת הגדולה וחק יעקב), ואני כתבתי באליהו זוטא שזקני הגאון זכרונו לברכה נהג לאיסור בכל ענין כמו בראשון, וכן משמע בתשובת מהר"מ מלובלין וב"ח שם וכן משמע בתשובת ב"ח סימן קכ"ד וכן משמע משולחן ערוך ופוסקים שסתמו בסימן תמ"ד סעיף ה' וכתבו עד מוצאי יום טוב, וכן בשיירי כנסת הגדולה האריך ומביא הרבה פוסקים לאיסור ולהכי נראה שכתבו שולחן ערוך ולבוש סברת המתיר ביש מי שאמר אבל סברא הראשונה כתבו אם הוא בחול המועד וכו' משמע דיום טוב שני כראשון. כתב הב"ח חיטה שנמצאת בתבשיל בשביעי של פסח ישליכנו לנהר בלא פירור דאם ישהנו עד יום אחרון הרי הוא מותר ונמצא איסור חוזר להיתרו, עד כאן, והקשיתי לזקיני הגאון זכרונו לברכה הא מוקצה הוא ומה בכך שיחזור להיתרו הא דינו הכי בסימן תמ"ז סעיף י"א והשיב לי שגם הוא אינו נוהג לפסוק כוותיה בזה, שוב נדפס מגן אברהם וראיתי שהקשה נמי על ב"ח וכתב טעם אחר דהא המשהא כדי לבערו אינו עובר אבל בשביעי דאין עושה כדי לבערו עובר עליו ולכך פסק שיבערנו בשביעי על ידי כותי וכן משמע בתשובה ב"ח שם, ולא נהירא דבמשהו ודאי אינו עובר אלא דנוהגין לשרפו שלא לבוא לידי תקלה, וכיון דמוקצה הוא אין לעשות כן, ובזה נדחה נמי טעם מה שכתב בחק יעקב דהוי רוצה בקיומו של איסור דזה ליתא בבלע איסור משהו ועוד דלאו מידי קעביד ולא דמי לסוף סימן ת"נ דעושה שימור או מוכר שעושה מעשה, שוב מצאתי בקיצור פסקי הרא"ש על קלף אם הוא בימי אחרונים של פסח מותר להשהותו:

ד

[ד] ואסור לטלטלו וכו'. כתב חק יעקב ראוי ליזהר לכל מורה ליחד חדר או תיבה מסוגרת להשליך שם מה שמורה שהוא חמץ וראיתי נוהגין שנושאים לביתו והוא איסור גמור, עד כאן. ולעניות דעתי סמכינן על מה שנתבאר סימן ש"ח ס"ק ד' וסימן של"א ס"ק ה' דכל שמטלטל בהיתר בעודו בידו מחזירו למקום שירצה ואף שמורה נוטלה מידו מכל מקום כיון שעושה לראות ולהחזירו הוי כאילו עדיין ביד השואל, עיין סימן של"א סק"ה גבי סכין דמילה עוד היתר, גם ביארתי שם עוד טעם להיתר אבל תקנתו שמורה יחזיק אצלו, לא נהירא שיבוא לידי חשד שמחמיץ המצה להחזיקו וראיה דמייתי בחלה בתשובת מהרי"ו קצ"ג לאו ראיה דהתם החלה שלו היא ועיין ריש סימן תמ"ה דיש תקנה כשעדיין בידו להשליך לבית הכסא:

ה

[ה] בתר בתרא וכו'. אפילו משתכח בגומא, דהא מסתמא בדקה בארבעה עשר (מגן אברהם):

א

יכפה. וה"ה בשבת אחר זמן ביעור:

ב

לטלטלו. משום מוקצה אף דעובר אבל יראה אסור דכיון דשב וא"ת היא ומכיון דאנוס הוא מכח דברי חכמים אינו עובר. ומהר"מ תי' כיון דבעידנא שמטלטל א"מ מ"ע כלל. והר"ן וכן הרש"ל הקשו אסברא זו מש"ס דידן ע"ש. ונ"ל כסברת ר"ת דעשה דרבים עדיף ודאי. וחמץ ל"מ עשה דרבים מ"א וע' בה"ט ס"ק ג':

ג

לשרפו. הואיל ובטלו לא אמרינן סברא מתוך שהותרה הבערה כו' ר"ל ומיניה דייק הרשב"א כשלא בטלו ישרפנו ומשמעות ש"ס ורש"י אינו כן:

ד

בקנה. ולא יגע בו שמא אתי למיכל מניה:

א

א) [סעיף א'] המוצא חמץ בביתו וכו' אבל ברה"ר הרי הוא כשל הפקר ואסור לטלטלו אף שמזיק רבים שהרי זוכה בהגבהתו והו"ל חמץ שלו. ריב"ש סי' ת"א. א"ר או' א' פר"ח מק"ח או' א'.

א

ב) שם. יוציאנו ויבערנו מיד. ר"ל שתכף שהוא מוצא החמץ במקום דירתו יוציאנו לחוץ בענין שלא יהא לפניו במקום שהוא אפי' שהייה קטנה עד שישרפנו כדי שלא יבוא לידי מכשול אכילה. ט"ז סק"א. חמ"מ או' א' חטים שנמצאו בהם חטים מחומצים יבררו כל מה שאפשר לברר ולשרוף החטים שצמחו והשאר מותר לקיים דמה שא"א לברר הוי כלא ניכר ובטל ברוב יבש ביבש ומותר לקיימו בהפסד גדול. תשו' רח"כ חא"ח סי' ט' פת"ע או' ב'.

א

ג) שם יוציאנו ויבערנו מיד. אבל לטלטלו שלא לצורך ביעור אסור משום דלמא אתי למיכל מיניה ואפי' חמצו של גוי. עו"ש או' א'.

א

ד) שם. ויבערנו מיד. ויברך על ביעור חמץ ואעפ"י שכבר ביטל מ"מ מברך על תקנת חכמים וכ"ש אם נתחמצה לו עיסה בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור לא יברך עליה. מ"א סק"א. ח"י או' א' ולענין דינא עיין לעיל ססי' תל"ה מ"ש דעת האחרונים בזה יעו"ש.

א

ה) שם. ואם הוא יו"ט וכו' וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל להיות בשבת אחר ה' שעות. טור. ט"ז סק"ב. ועיין לעיל סי' תמ"ד סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד.

א

ו) שם. יכפה עליו כלי וכו' דהא לא חזי לטלטולי ואפוקי ומיהו בב"י לא עבר דהא בטליה בלביה מאתמול אלא משום דלא ישכח ויאכלנו צריך כפיית כלי. רש"י פסחים ו' ע"א. והביאו ב"י.

א

ז) שם. ינפה עליו וכו' והא דלעיל סי' ת"מ נתבאר דבעינן מחיצה גבוה יו"ד שאני התם שהיא בבית כל ז' אבל כאן שלא יהיה בביתו אלא עד הלילה סגי בכפיית כלי. מהרל"ח. והביאו בחידושי הגהות שבגליון ב"י או' א' ועיין לעיל סי' ת"מ או' ל"ג ואו' ל"ז.

א

ח) שם הגה. לפי שלא יוכל לטלטלו וכו' ר"ל דאם היה מותר לטלטל היה צריך להוציאו לחוץ ואם היה מותר לשרוף היה שורפו במקומו ולא היו מתירין להשהותו בבית ע"י כפיית כלי.

א

ט) שם הגה. לפי שלא יוכל לטלטלו וכו' הנה בדין זה רבו הדעות די"א דוקא בביטל קודם שעה ששית ואח"כ מצא חמץ ברשותו דאינו עובר בב"י כיון שביטל סגי בכפיית כלי אבל בלא ביטל או אפי' ביטל ונתחמץ לו עיסה בתוך הפסח דלא היתה בכלל ביטול זה לא סגי בכפיית כלי כיון דעובר עליו מה"ת בב"י ויכול לשורפו ביו"ט דכיון דיש קצת מצוה בשריפתו אמרינן שמתוך שהותרה הבערה לצורך יו"ט הותרה נמי שלא לצורך. וי"א דאפי' בלא ביטל או שנתחמצה לו עיסה ביו"ט דלא היתה בכלל ביטול אסור לשרוף ביו"ט ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה שלא לצורך אלא א"כ יש שם קצת צורך היום משא"כ הכא שאין בו צורך היום כיון שיכול להמתין עד הערב וכיון דרצונו לבערו אלא שחכמים אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא כמבואר כ"ז בטור וב"י וב"ח וט"ז ומ"א ושאר האחרונים יעו"ש. ובשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דתשביתו דרבנן (כשכבר ביטל) ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לגוי שבות יעו"ש והביאו מ"א סק"ב. אמנם מסתמיות דברי הש"ע ומור"ם ז"ל בהגה משמע דאפי' בלא ביטל אסור לשרפו ביו"ט או לטלטלו להוציאו לחוץ ולא שרי אלא רק בכפיית הכלי. וכן מסיק המ"א שם אלא שכתב והיכא דנהוג נהוג ומקום שאין מנהג שב וא"ת עדיף יעו"ש. וכ"כ ח"י או' ג' דהסכמת רוב האחרונים כמשמעות הפסק בש"ע דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי ואפי' ע"י אמירה לעכו"ם לזרוק לים ג"כ לא התירו רק היכא דנהוג היתר נהוג ויש להם על מה שיסמוכו יעו"ש. וכ"כ חק יוסף או' ב' חמ"מ או' ב' וכן הסכים הפר"ח דאפי' לא ביטל לא שרי אלא בכפיית כלי יעו"ש. וכן מסיק המט"י סוף או' ז' וכ"פ א"ר או' ב' מק"ח או' ג' ח"א כלל קי"ט או' כ"ט.

א

י) ואפי' לדעת המתירים לשרוף ביו"ט אם לא ביטל או שנתחמץ לו ביו"ט ה"ד בחמץ גמור אבל תבשיל שנמצא בו חטה בשבת או ביו"ט ישהנו עד חו"ה ואינו מבערו אפי' ביו"ט שני כמ"ש בב"ח ומ"א. ועיין לקמן סי' תס"ז או' קט"ז.

א

יא) וכתב ח"י או' ד' דראוי ליזהר כל מורה ליחד חדר או תיבה מסוגרת להשליך שם מה שמורה שהוא חמץ וראיתי נוהגין שנושאין לביתן והוא איסור גמור יעו"ש. מיהו הא"ר או' ד' כתב דסמכינן על מ"ש סי' ש"ח דכל שמטלטל בהיתר בעודו בידו מחזירו למקום שירצה ואף שהמורה נוטלו מידו מ"מ כיון שעושה לראות ולהחזירו הוי כאלו עדיין ביד השואל אבל תקנתו שהמורה יחזיקו אצלו לא נהירא שיבא לידי חשד שמחמיץ המצה להחזיקו בידו יעו"ש. ועיין בדברינו לסי' ש"ח או' ז' ואו' כ"ו יעו"ש. וע"כ נראה דכל זמן שעדיין מונח בידו ואסר אותו המורה יש להשליכו לבה"כ כדי לבערו מן העולם אבל אם כבר הונח על הארץ או על דבר אחר עד שיראה המורה ולעיין בספרים ואח"כ אסר אותו המורה יש לכפות עליו כלי עד מוצאי יו"ט ואח"כ יבאו הבעלים לבער אותו מן העולם.

א

יב) שם הגה. גם לשורפו במקומו אסור. משמע דדוקא ביו"ט אסור לשרפו משא"כ בעיו"ט מותר להצית בו את האור סמוך לחשיכה והיא דולקת והולכת ביו"ט. אכן בתשו' הרשב"א סי' ע"א כתב דלמאן דאוסר לשרוף החמץ ביו"ט אסור ג"כ להצית בו את האור מעיו"ט והיא דולקת והולכת ביו"ט יעו"ש. ח"י או' ב'. אמנם הפר"ח כתב דמותר להצית בו האש בעיו"ט ודולקת והולכת ביו"ט יעו"ש. וכן הסכים המש"ז או' ג'.

א

יג) [סעיף ב'] ויש מי שאומר וכו' הא דכתב זה בשם יש מי שאומר משום דלדיעה ראשונה משמע דאין חילוק בין יו"ט א' ליו"ט ב' וכמ"ש בד"מ או' א' ובשכנה"ג.

א

יד) שם. ויש מי שאומר דיו"ט ב' וכו' כ"כ א"ח דף ע"א ומוכח בהדיא שם דאפי' בטל מותר לטלטלו ולשרפו כמו בחו"ה ודלא כהשכנה"ג והפר"ח יעו"ש. ער"ה או' ג' וכ"כ השש"א. ועיין באו' שאח"ז.

א

טו) שם. דיו"ט ב' וכו' שהוא מדרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו. ב"י בשם א"ח. והביאו הט"ז סק"ד וכתב דיש לסמוך ע"ז רק באיסור טלטול לחוד אבל לא לשרוף שהוא אב מלאכה יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' ב' מ"א סק"ד. וח"י או' ד' לחלק יצא דדוקא בלא ביטל או שנתחמץ בתוך הפסח דלא היה בכלל הביטול אז יש להתיר ביו"ט ב' לבער ע"י טלטול לים או לרוח או לבה"כ אבל בביטל אין לחלק בין יו"ט א' לשני יעו"ש. וכ"כ המק"ח או' ד' והפר"ח כתב דאף בלא ביטל אין לחלק בין יו"ט א' לשני דכל דתקון רבנן כעין דאו' תקון יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ג' שזקנו הגאון נהג לאסור בכל ענין כמו בראשון וכתב שכ"נ מדברי הש"ע ולבוש שכתבו סברת המתיר בשם יש מי שאומר אבל סברא הראשונה כתבו אם הוא בחו"ה משמע דיו"ט שני כראשון יעו"ש, וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל בד"מ או' א' דלא ס"ל כדברי א"ח ויו"ט ב' כראשון יעו"ש. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' שכתבנו דכל היכא שסותם הש"ע ואח"כ כותב בשם י"א או בשם יש מי שאומר דדעתו לפסוק כסתם יעו"ש.

א

טז) ומ"ש שם הח"י אם אפשר יעשה ע"י עכו"ם כתב הר"ז סוף או' ו' דעכשיו אין נוהגין לבער ע"י עכו"ם אפי' לומר לו להשליכו לנהר ואפי' ביו"ט ב' של גליות לפי שחוששין לסכנה שלא יאמר העכו"ם כשפים הוא עושה לי עכ"ל. ועוד יש לחוש לחילול השם ח"ו שיאמר כ"כ היהודים מזלזלים באוכלים שמשליכים לבה"כ או לנהר. ועוד יש לחוש שיחזיקנו לעצמו ואחר זמן איסורו אסור ליתנו אפי' לעכו"ם כמ"ש לעיל סי' תמ"ג או' י"ג.

א

טוב) שם. דיו"ט ב' וכו' וחטה שנמצא בתבשיל בז' של פסח אפי' לר' יהודה ישליכנו לנהר וע"י פירור מה דאפשר דאם ישהנו עד שיכנס יום האחרון הרי הוא מותר (כמ"ש לקמן סי' תס"ז סעי' יו"ד) ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו. ב"ח. וכ"פ מ"א סק"ב מטעם אחר אלא שכתב דיבערנו ע"י עכו"ם וכ"כ ח"י או' ו' דטוב לעשות ע"י עכו"ם אם אפשר. אמנם הא"ר או' ג' כתב בשם זקנו הגאון ז"ל דאינו נוהג לפסוק בזה כהב"ח וכ"כ בשם פסקי הרא"ש דמותר להשהותו יעו"ש. וכ"פ בתשו' ח"צ סי' פ"ו דחטה שנמצאת בתבשיל בז' של פסח כופה עליו כלי עד מוצאי יו"ט ואז שורף את החטה ואוכל את התבשיל יעו"ש. וכ"ה דעת הר"ז בק"א או' ב' ובית מאיר בסי' תס"ז סעי' יו"ד מיהו בח"א כלל קכ"ב או' א' כתב דבהפ"מ יש לסמוך על דברי א"ר וח"צ יעו"ש. ועי"ש בתשו' ח"צ שכתב שאם בא גוי מעצמו לקחתו אז בז' של פסח אסור למחות בידו אפי' באיסור משהו אבל בח' של פסח מותר למחות בידו יעו"ש והב"ד השע"ת בסי' תס"ז סעי' יו"ד. ובחמץ נוקשה או במי פירות עם מים (ודוקא הרוב מי פירות דהוי כחמץ נוקשה) כגון בחטה שנמצאת בחרמזלי"ך בז' של פסח אף המ"א מודה דמותר להשהות. מק"ח או' ד' וית' עוד מזה לקמן סי' תס"ז סעי' יו"ד יעו"ש.

א

חי) שם. דינו כחו"ה וכו' וכתב בשו"ת שאגת אריה וקול שחל סי' י"ג באחד שאחר הפסח מצא בתיבתו חמץ שקורין לעקך ואינו יודע אם הונח שם קודם פסח או אחר פסח כי שכח אם בדק שם אם לאו והמעשה היה ך' אייר וכתב שאף אם הוא מעופש הרבה מ"מ בזה שהוא ד' שבועות אחר פסח י"ל שנתעפש אח"כ דמסתמא בדק בשעת בדיקה כל מקומות שמכניסין בו חמץ ודמי למה דאמרינן שוקי ירושלים וכו' וגם דספק דרבנן הוא ולקולא יעו"ש. שע"ת או' ד'.

א

יט) אחד שנתן יינו בחביות של יי"ש והחביות היתה ישינה מזמן רב אלא נשתהו ובפסח הרגישו כולם טעם יי"ש עיין בשו"ת פנים מאירות ח"ש סי' ע"ה שהעלה להתיר אחר הפסח יעו"ש. והביאו הכר"ש.

א

ך) [סעיף ג'] הרי זה דוחפו בקנה. אם הוא חו"ה או ע"פ משעה ששית ואילך. ר"ז או' ז' וכ"כ המש"ז או' ה'.

א

כא) שם. הר"ז דוחפו בקנה. ואע"ג דאין החמץ שלו ואינו עובר עליו בב"י מ"מ גזירה שמא יבא לאכול ממנו כשיעלה על גגו להשתמש שם. ר"ז שם.

א

כב) שם. דוחפו בקנה. לגגו של עכו"ם או לרה"ר. ר"ז שם.

א

כג) שם. דוחפו בקנה. אבל אסור ליגע בו דחיישינן שמא יאכלנו אבל בחמץ שלו לא חיישינן לזה כיון שהוא עצמו מחזר עליו לשרפו. ב"י מ"א סק"ה. ח"י או' ז' חק יוסף או' ד' ר"ז שם. וכ"כ שאר האחרונים.

א

כד) שם. דוחפו בקנה, אבל בחמץ נוקשה מותר ליגע. מש"ז או' ה'.

א

כה) שם. כופה עליו כלי. עד הערב ואז ידחפנו בקנה לגגו של עכו"ם או לרה"ר. ר"ז שם.

א

כו) שם הגה. דאסור לטלטלו ביו"ט ושבת. אפי' ע"י דחיפה בקנה דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א סעי' א' ט"ז סק"ו. ח"י או' ח' מק"ח או' ה' חמ"מ או' ה' ר"ז שם. ועיין לעיל סי' ש"ח או' קפ"ד.

א

כז) [סעיף ד'] דאזלינן בתר בתרא. ואפי' משתכח בגומא שרי דהא מסתמא בדקה בי"ד אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה. מ"א סק"ו. ח"י או' יו"ד. א"ר או' ה' חק יוסף או' ו' מק"ח או' ו' חמ"מ או' ו' ר"ז או' ח'.

א

כח) שם. דאזלינן בתר בתרא. דין זה הוא מגמ' פסחים ז' ע"א. והרי"ף והרמב"ם השמיטוהו וכתב הצל"ח דס"ל דרב מרא דשמעתא ס"ל כר' יהודה דחמץ אחר זמנו אסור מה"ת וא"כ חמץ לא הוי דשיל"מ אבל לר"ש דק"ל כוותיה דחמץ לאחר הפסח מותר הוי דבר שיל"מ ולא אזלינן בתר הרוב בדשיל"מ וה"נ לא אזלינן בתר בתרא יעו"ש והביאו חקת הפסח או' ד' וכתב אבל מרן ז"ל דפסק דין זה ס"ל אע"ג דק"ל כר"ש דחמץ לאחר הפסח מותר מה"ת לא חשיב דשיל"מ מדכתב בסי' תמ"ז סעי' ב' דחמץ מו' שעות ולמעלה דינו כשאר איסורים וכו' יעו"ש. ור"ח על הש"ס פי' דמ"ש הגמ' הפת מותרת היינו לאחר הפסח יעו"ש. וא"כ כיון דיש פלוגתא בזה ויש בו איסור כרת נראה דיש להחמיר ואין להתירו רק לאחר הפסח.

א

ויבערנו מיד. נ"ל דיברך על ביעור חמץ אף על פי שכבר ביטל מ"מ מברך על תקנת חכמים וכ"ש אם נתחמצה לו עיסה בפסח שזה לא היה בכלל הביטול שיברך על ביעורה ודוקא בחמץ גמור אבל חטה שנמצאת בתבשיל דאינה חמץ גמור נ"ל דלא יברך עליה:

ב

שלא יוכל לטלטלו. דמוקצ' הוא דהא אסור בהנא' (תו' פ"ק דכתובו') ואף על גב שלא הי' בכלל הביטול כגון שנתחמץ בי"ט ועובר על בל יראה דאוריי' ומוקצ' הוי דרבנן כיון דשב ואל תעש' הוא אסרוהו וכיון דרצונו הי' לבערו אלא שחכמי' אסרוהו אינו עובר עליו דאונס הוא והר"מ תי' דלא שרו לטלטל כדי לבערו משום דבעידן דמטלטל ליה עדיין לא מקיים מ"ע דתשביתו עד שעת הבערה (כ"מ פ"ג) ומהר"ם לובלין סי' כ' וכ"כ הר"ן גבי שופר דתנן סוף ר"ה דאין מפקחין עליו את הגל מ"ט שופר עשה וי"ט ל"ת ועשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וכיון דמדאוריי' לא דחי ה"ה דמוקצה דרבנן דעשו חיזוק לדבריהם כשל תורה עכ"ל והק' שם הש"ל מה צ"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא הא אפי' ל"ת לחוד' נמי לא דחי כיון דבעידן דמיעקר לאו לא מקיים עשה ותירץ ר"ת דעשה דרבים דחי ל"ת אף על גב דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה עכ"ל ונ"ל דחמץ לא מקרי עשה דרבי' דדוקא שופר שהיחיד מוציא רבים י"ח מקרי עשה דרבים דאל"כ חמץ נמי עשה ול"ת הוא ולידחי עשה ול"ת די"ט מיהו יש לו' כמ"ש רש"י והרי"ף פ"ב דב"מ דלענין לדחות לא מצרפי' לל"ת ע"ש: ובשל"ה כתב דיוציא החמץ ע"י עכו"ם דאתי עשה דרבנן דתשביתו ודחי ל"ת דרבנן דאמירה לעכו"ם אף על גב דגבי שופר לא שרי אמירה לעכו"ם שאני התם דבעידנא דמיעקר לאו לא מקיים עשה משא"כ כאן עכ"ל וצ"ע דה"נ אף על פי שנותנו לעכו"ם עדיין אינו מקיים העשה עד שיבערנו מן העולם דהא מיירי לאחר זמן איסורו וע"ק דהא הוכחתי לעיל דגבי שופר לא הוי טעמ' משום דבעידנא דמיעקר לאו וכו' ועוד דלדידיה אפי' ע"י ישראל לישתרי להשליכו לים דליכא אלא אסור' דרבנן לכן נ"ל דכופה עליו כלי כמשמעות הגמ' והפוסקים והטעם נ"ל כמ"ש התו' דף כ"ט שהמשהה חמצו ודעתו לבערו אינו עובר באותו שהי' וכו' וטעמא משום דלא יראה ניתק לעשה ולכן אינו עובר כשמבערו לבסוף וכ"כ דף צ"ה וא"כ א"צ לדוחק הטעמים הנ"ל: ונ"ל דשרי להטילו לים ע"י עכו"ם דה"ל שבות דשבו' דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' שכ"ה ס"ג וסי' תמ"ד וסי' תנ"ט ס"ד וסי' תקפ"ז סכ"א וסי' ש"ז, אבל לזרות לרוח אפשר דהוי מלאכה דאוריי' כמ"ש ססי' שי"ט ומ"מ כל הפוסקים כתבו לכפות עליו כלי וכ"כ מור"ם לובלין שכן מנהגו ואפשר דחיישי' שהעכו"ם לא יפררו כדינו ועוד דעיקר ביעור הוא שריפ' ועוד דהעכו"ם יאמר כשפים הוא עושה כדאי' סי' תל"ג ס"ז: והב"ח פסק דחמץ גמור כגון קמח שירדו עליו גשמים מבערו בי"ט כיון שלא היה בכלל הביטול וכן נוהגין העולם ותבשיל שנמצא בו חטה אפי' בי"ט שני ישהנו עד ח"ה כיון שאינו חמץ גמור ואם נמצא חטה בתבשיל בז' של פסח יבערנו מיד דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהי' מותר להשהותו ונמצא שהאיסור חוזר להיתרו עכ"ל ועססי' תמ"ז מ"ש לבער חמץ גמור בי"ט זה הוא מחלוק' הפוסקים ע' בטור והיכא דנהוג נהוג ובמקום שאין מנהג שב ואל תעשה עדיף גם מ"ש שבז' יבערנו כו' נ"ל שהוא סברא רחוקה שיעשה איסור ויבערו בי"ט משום שלא יחזור להתירו ונ"ל טעם אחר דהא כתבתי בשם התוספות דהמשהה כדי לבערו אינו עובר עליו אבל הכא משהה אותו כדי לקיימו דהא לא יבערנו אח"כ לכן יבערנו בז' ע"י עכו"ם וכ"מ מדכ' בסי' תס"ז ואם נמצא בח' מות' להשהותו משמע דבז' אסור להשותו /להשהותו/:

ג

גם לשרפו במקומו אסור. וא"ת הא ק"ו ומה טלטול דרבנן אסור ק"ו הבערה דאוריית' וא"כ מאי גם וי"ל כמש"ל דשאני הכא דבעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה וה"א דשרי קמ"ל דאסור וכ' הכ"מ כיון דלית ביה צורך היום כלל לא אמרינן מתוך כמ"ש סי' תקי"ד ס"ה ועוד דלא אמרי' מתוך אלא בהנאה השוה לכל הגוף ובזה אין הנא' לגוף כמש"ל סי' תקי"א ואף על גב דאיכא מצוה בשריפתו אפ"ה אסור מידי דהוי אשריפת קדשים דאין דוחה י"ט ע"כ ובתו' פ"ק דכתובות לא משמע כן ומהר"ם לובלין כ' הטעם אף על גב דקי"ל כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל היינו דבר שיש תורת כלי עליו אבל עצים ואש שאין תורת כלי עליהם אין נטלין לצורך חמץ עכ"ל עסי' תק"ב מיהו בתו' פסחים ד' ה' ע"ב משמע דמותר לשרפו כיון דיש מצוה בשריפתו מקרי צורך היום וצ"ל דזה כהס"ד דאך ביום הראשון תשביתו היינו בי"ט אבל להמסקנא ביום הראשון היינו מעי"ט א"כ אסור לשורפו בי"ט ע' בתשובת הרשב"א סי' ע"א: כתב ב"י בשם הריב"ש דאסור לטלטל החמץ משום דכל דבר האסור באכילה אפי' מדרבנן אסור לטלטלו בשבת וה"ה בי"ט ולכן אין מהפכין החלבים עסי' תצ"ט פ"ד עכ"ל הריב"ש וכ"כ הרמב"ם פכ"ה משבת פירות שאסורים לאכול כגון טבל כו' אסור לטלטל עכ"ל וא"כ בע"פ שחל בשבת אסור לטלטל חמץ בשעה ה' וכ"ה ברמב"ם ספ"ג מחמץ שכ' חמץ אחר ד' שעות כופה עליו כלי וצ"ע אטו מי גרע מנבילה שנתנבלה בשבת דשרי לטלטל דחזי' להשליכה לכלבים ולכן נ"ל דדוק' פירות טבל אסור לטלטל או חלבים דלאו דעתי' למשדא לכלבים וכמ"ש סי' ש"ח סל"א ע"ב אבל חמץ דעתיה למשדיה לכלבים ונ"ל דאפי' למ"ד נולד אסור בשבת מ"מ הכא שרי דמאתמול היה דעתו להשליכה לכלבים בשעה ה' כדאמרי' בשבת דף קמ"ג וכ"כ הטור דמותר לטלטלו בשעה ה' והא דאסר הריב"ש מיירי בחמצו של עכו"ם שנמצא דלא שייך לו' דעתו עליו ובי"ט דבאמת הוא אסור בהנאה אסור לטלטלו כמ"ש ס"ג ורמב"ם מיירי דליכא עכו"ם או כלב ליתן לו:

ד

דינו כחה"מ. ומ"מ נכון שלא לשורפו רק יטילנו לים וכ"כ הע"ש:

ה

דוחפו בקנה. אבל אסור ליגע בו דחיישי' שמא יאכלנו אבל בחמץ שלו לא חיישי' לזה כיון שהוא עצמו מחזיר עליו לשרפו ועסי' תרי"ב:

ו

בתר בתרא. נ"ל דאפי' משתכח בגומא שרי דהא מסתמא בדקה בי"ד כמ"ש רש"י ומאן דבדיק בגומא נמי בדק כדאמרי' בנדה דף נ"ו אם לא שיש חריץ המכוסה בקרשי התיבה (תוספות שם):

א

(א) יוציאנו וכו' – ר"ל יוציאנו מרשותו מיד שלא יבוא לידי מכשול אכילה קודם הביעור:

ב

(ב) ויבערנו מיד – ואם צריך לברך על ביעור חמץ היכא שכבר בדק וביטל כדינו קודם פח עיין בסוף סימן תל"ה במ"ב:

ג

(ג) יכפה עליו כלי – דדלמא אתי למיכליה:

ד

(ד) לפי וכו' – ר"ל דאם היה מותר לטלטל היה צריך להוציאו לחוץ או לשורפו ולא היו מתירין להשהות בבית ע"י כפיית כלי:

ה

(ה) שלא יוכל וכו' – דמוקצה הוא דהא אסור באכילה ובהנאה:

ו

(ו) לשורפו במקומו – אפילו אינו מזיז החמץ כלל מפני שהוא הבערה שלא לצורך היום. והנה מסתימת השו"ע משמע דאפילו בחמץ שלא ביטלו כגון שנתחמץ ביו"ט דא"א לבטלו ועובר על בל יראה אפ"ה אין תקנה רק בכפיית כלי אבל הרבה פוסקים סוברים דדוקא בחמץ שביטלו קודם יו"ט דאינו עובר בב"י רק מדרבנן צריך ביעור כדי שלא יבוא לאכול סגי בכפיית כלי אבל בחמץ שלא ביטל אתי לאו דבל יראה ודחי עכ"פ טלטול דרבנן וע"כ מותר לטלטלו ולהשליכו לנהר או לבית הכסא או לפררו ולזרוק לרוח. ואפילו לשרוף מותר לכמה פוסקים דמתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך בכגון זה שהוא צורך היום קצת. וכתבו האחרונים שנהגו העולם כדעה הראשונה וכסתימת השו"ע ובכל גווני כופין עליו כלי מ"מ היכי דנהוג כסברא האחרונה נהוג ואין להם לבטל מנהגם וכ"ז דוקא בחמץ גמור ומשום לתא דב"י וב"י אבל בתבשיל שנאסר משום שמצא בו חטה וכדומה אפילו לסברא אחרונה אסור לבערו ביו"ט אלא יכפה עליו כלי וישהנו עד חוה"מ והסכימו הרבה אחרונים דאפילו נמצא החטה בתבשיל בשביעי של פסח דאם ישהנו עד שנכנס יום האחרון יהיה מותר להשהותו וכדמבואר בסימן תס"ז ס"י ונמצא כמשהה החמץ ע"מ לקיימו אפ"ה אין לו לבערו בפסח ואפילו ע"י עכו"ם אלא כופה עליו כלי ואחר יו"ט שורף החטה ואוכל התבשיל:

ז

(ז) אסור – וכתבו האחרונים דאם יש נכרי לפניו יכול להטילו לים או לבית הכסא על ידו ואפילו בחמץ שכבר ביטלו דאינו צריך ביעור רק מדרבנן משום דטלטול ע"י נכרי הוא שבות דשבות ומותר במקום מצוה וכדמבואר לעיל בסימן שכ"ה ס"ב ובסימן תמ"ד ס"ד בכגון זה עיי"ש ומ"מ אין העולם נוהגין כן ובכל גווני כופין עליו כלי:

ח

(ח) לענין זה – ר"ל דאם מצא חמץ ביו"ט שני אינו כופה עליו את הכלי אלא יוציאנו ויבערנו מיד וה"ה אם מצא ביו"ט ראשון שצריך לכפות עליו כלי יעמוד כן עד הלילה וכשיגיע יו"ט שני יבערנו ועיין בשכנה"ג והובא בא"ר שכמה פוסקים חולקים ע"ז דיו"ט שני שוינהו רבנן כיו"ט ראשון לכל דבר. ולהלכה הסכימו האחרונים דאם כבר ביטל חמצו יו"ט שני כראשון רק אם לא ביטל חמצו או נתחמץ תוך הפסח דאינו בכלל ביטול והיה בזה שיעור כזית דלכו"ע עובר בזה על בל יראה ובל ימצא יש לסמוך בזה על סברת היש מי שאומר ולטלטל בעצמו החמץ להשליכו לים או לבית הכסא מאחר שלדעת רוב ראשונים מותר בזה גם ביו"ט הראשון:

ט

(ט) ה"ז דוחפו – אף דאין החמץ שלו ואינו עובר בב"י מ"מ אסור להשהותו ברשותו דלמא אתי למיכל מיניה בשעה שעולה על הגג להשתמש בו:

י

(י) בקנה – וליגע בו בידים אסור דלמא אתי למיכל מיניה ואע"ג דחמץ שלו מטלטלו ושורפו בחוה"מ וכדלעיל בס"א התם שאני דכיון שהוא מחזר עליו לשורפו לא חיישינן שמא ישכח ויאכלנו:

יא

(יא) דאסור לטלטלו וכו' – היינו אף ע"י דחיפה בקנה דטלטול מן הצד שמיה טלטול וישהנו עד חוה"מ ואח"כ ידחפנו לגגו של עכו"ם או לר"ה:

יב

(יב) ואינו יודע וכו' – דין זה הוא לפי מנהג זמנם שהיו אופין מצות עבה קצת ולא היו חלוקין בתארם מככרות של חמץ:

יג

(יג) בתר בתרא – והרי משתמשין כעת רק במצה בכל הבית ועוד שהרי בדק את הבית כדין קודם פסח ולא נשאר מחמץ כלום ובודאי היא ממצה שמשתמשין באחרונה. וכתבו האחרונים דאפילו מצא הפת בגומא או בחור אין חוששין שמא לא ראה אותה בשעת הבדיקה שמן הסתם בדק כדינו בחורין ובסדקין כמו שנתבאר לעיל בסימן תל"ג ודוקא כשהגומא מגולה אבל אם מצא פת בגומא שאינה נראית לכל כגון שמצא בחריץ ובשולי התיבה ומכוסה בקרשי שולי התיבה ואינו נראה לכל יש לחוש שמא פת זו היא חמץ וחייב לבערה מיד. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם הר"ח בעיקר דינו דסעיף זה:

א

(מ"א ס"ק ב') לא מצרפי' לל"ת. נ"ב לתי' מהר"ם שהביא כ"מ מ"מ מוכח דלא הוי עשה דרבים:

ב

(שם) דגבי שופר לא שרי'. נ"ב ודבריו תמוהים דהא בסי' תקפ"ו מתי' אמירה לעכו"ם ע"ש:

ג

(שם) דהא מיירי לאחר זמן. נ"ב וי"ל דשל"ה איירי בחמץ שנתבטל ואינו אלא מצות עשה דרבנן להשבית מביתו שמא יבוא לאכלו וכיון שנותן לעכו"ם תו ליכא למיחש שיבא יבוא לאכלו ועיין ברש"י פ"ק דפסחים דף ה' ד"ה כופה ע"ש ובזה יש ליישב כל הג' קושיות:

א

מג"א סק"ב ונ"ל דחמץ לא מקרי עשה. לכאורה קשה דיבערנו במקומו דהוי בעידנא וצ"ל כיון דמדאורייתא מהני פירור ואפשר לקיים שניהם אסור לשורפו ואחרי דאסרו חז"ל טילטול מוקצה אסור לפרר דלא הוי בעידנ' ולשרפו במקומו ג"כ אסור דמדאורייתא לא דחי כיון דאפשר לקיים העשה ע"י פירור וזורה לרוח:

א

ויבערנו. עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' ס"א שמוכיח דגם בתוך הפסח שייך עשה דתשביתו הלכך אע"פ שביטל יש מצות עשה דרבנן וצריך לברך ע"ש ומ"ש לעיל ר"ס תמ"ג:

ב

כלי. עבה"ט ועיין במקום שמואל סי' ך"ו מ"ש בזה על דברי הרמב"ם וה"ה והכ"מ פ"ג מהל' חמץ וע' בשו"ת ב"ח סי' קכ"ד דהא דאמרינן כשנתחמץ בפסח אינו בכלל הביטול ומותר לשרפו אפי' בי"ט היינו משום דנוסח כל חמירא אינו במשמע רק מה שנתחמץ כבר אבל אם ביטל בפי' גם כל החמץ שיתחמץ ויבא לרשותו אח"כ שוב אינו עובר עליו ד"ת וא"כ אף קמח שנתחמץ אינו רשאי לשרפו בי"ט. וע"ש דין תרנגולת שנמצא בו חטה ומבואר לקמן סי' תמ"ז וסי' תס"ז:

ג

כחוה"מ. עבה"ט וכתב בשו"ת שאגת אריה וקול שחל באחד שאחר הפסח מצא בתיבתו חמץ שקורין לעקוך ואינו יודע אם הונח שם קודם פסח או אחר פסח כי שכח אם בדק שם אם לאו והמעשה היה ך' אייר וכתב שאף אם הוא מעופש הרבה מ"מ בזה שהוא ד' שבועות אחר הפסח י"ל שנתעפש אח"כ דמסתמא בדק בשעת בדיקה כל מקומות שמכניסין בו חמץ ודמי למה דאמרינן שוקי ירושלם כו' וגם דספק דרבנן הוא ולקולא:

א

יוציאנו ויבערנו כו'. בטור לא כתוב אלא יוציאנו ופי' בו ב"י לחד פי' לפרש"י דאחר זמן איסורו השבתתו בכל דבר משמע להטור דה"ה במוציא מרשותו סגי ואני או' חס לנו לפ' כן דברי הטור דהא חמץ גם כשהוא אינו ברשותו כברשותו כדאמרי' בגמ' פ"ק א"ר ישמעאל ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הם ברשותו ואלו הן חמץ בפסח ובור בר"ה וא"כ מה תועלת יש בהוצאה מרשותו אלא חייב לבער מן העולם בין לר"י בין לרבנן אלא דפליגי במה מבערו ופי' דברי הטור הם דל"צ לכתוב שיבערנו שהוא פשוט אלא דקמ"ל לענין שתכף שהוא מוצא החמץ במקום דירתו יוציאנו לחוץ בענין שלא יהא לפניו במקום שהוא אפי' שהייה קטנה עד שישרפנו כדי שלא יבוא לידי מכשול אכילה ע"כ כ' עכ"פ שיוציאנו ממקום שאצלו עד שיבוא לידי ביעור כנ"ל פשוט:

ב

ואם הוא י"ט כו'. בטור כתוב וכן הדין בחמץ שנשאר בביתו בי"ד שחל בשבת אחר ה' שעות:

ג

לפי שלא יוכל לטלטלו. בטור כתוב ל"מ אם ביטלו שאין כאן איסור דאורייתא בשהייתו פשיט' שאין יכול לטלטלו אלא אפי' לא ביטלו שיש בו איסור דאורייתא אפ"ה לא יוציאנו בכל דבר כיון שאינו יכול לבערו כדינו דהיינו שריפה לר"י עכ"ל ולפ"ז לחכמים דהשבתתו בכל דבר היה יכול לטלטלו לבערו להשליכו למים וכ"מ מפ' כ"ש בע"פ שחל בשבת ובא זונין ממונה של ר"ג ואמר הגיע זמן לבער החמץ וא"כ ק' להרמב"ם ורא"ש דפסקו בסי' תמ"ה כחכמים למה הצריכו כלי בי"ט לכסות עליו ולא יבערנו תיכף וע"כ נ"ל דלהרמב"ם האיסור משום הטלטול לחוד כיון דלא חזי ליה בהנאה הוי כמוקצה בעלמ' למ"ש רמ"א גם לשורפו במקומו אסור היינו דלא אמרי' מתוך שהותרה הבערה לצורך י"ט הותרה נמי הבערה שלא לצורך אא"כ יש שם צורך היום קצת משא"כ הכא שאין בו צורך היום כיון שיכול להמתין עד הערב וביום יכסהו בכלי כנ"ל:

ד

די"ט שני. כ' ב"י בזה אבל שני מדרבנן מותר לטלטלו ולזורקו או לשורפו עכ"ל. ותמי' לי כיון שאפשר בטלטול וזריק' למה נתיר השריפה בי"ט ב' ולמה נזלזל בי"ט ב' ורמב"ם פ"ג כ' אם נשאר חמץ בי"ד שחל בשבת אחר ד' שעות מבטלו וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט ראשון (ומבער) נרא' דבא להתיר י"ט שני גם במרדכי כתב שנאמר בשם ר"י דחטה הנמצאת בתרנגולת צריך כפית כלי כדי לשרפה בחה"מ עכ"ל ש"מ דבי"ט ב' אסור לשרפה ונלע"ד דהיינו דבי"ט שני יבערנו ע"י זריקה לים כחכמים דלעיל דהרמב"ם פסק כוותייהו ואפי' לר"י שדינו בשריפה מ"מ כיון דלרש"י הוי אחרו' שעות השבתתו בכל דבר שפיר נסמוך ע"ז להקל בי"ט ב' להתיר איסור טלטול לחוד אבל לא לשרוף שהוא אב מלאכה והמרדכי ס"ל כר"ת:

ה

ה"ז דוחפו כו'. אבל לא יטלטלנו אפי בח"ה דלמא אתי למיכל:

ו

דאסור לטלטלו כו'. פי' ע"י דחיפה בקנה דהוי כמטלטל מן הצד ושמיה טלטול כמ"ש סי' שי"א ס"א:

א

ויבערנו מיד. ויברך על ביעור חמץ כ"כ המ"א וכ"כ לעיל ס"ס תל"ה אע"ג דמדאורייתא כבר יצא בביטול מ"מ צריך לברך כמו בשאר מצות דרבנן ואף בנתחמץ תוך הפסח יש לברך ואפשר דאפי' בתערובת משהו דהוא ג"כ דרבנן יש לברך על ביעור אכן המ"א כ' דאין לברך על התערובת משהו ועמ"ש לעיל סי' תל"ה סק"ה:

ב

ואם הוא י"ט. לכאורה משמע דדוקא בי"ט אסור לשורפו משא"כ בעי"ט מותר להצית בו את האור סמוך לחשיכה והיא דולקת והולכת בי"ט ול"ד לדעיל סי' רנ"ה דאסור להדליק עד שיצית האור ברובו דהתם מדליק כדי שיהנה ממנו כדי להתחמם וכיוצא בזה על כן חיישינן וגזרינן שמא יחתה משא"כ כאן אכן בתשו' הרשב"א סי' ע"א כ' דלמאן דאוסר לשרוף החמץ בי"ט אסור ג"כ להצית בו את האור מעי"ט והיא דולקת והולכת בי"ט וכדאיתא בירושלמי כן גבי שמן שריפה ובמדורת קדשים עכ"ל:

ג

יכפה עליו כלי. דעת הטור אפי' לא בטלו ג"כ אסור לבערו וכן נראה ממשמעות הרמב"ם פ"ג מה' חמץ ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך ונתבאר הרבה טעמים על זה עיין בכסף משנה שם ובמ"מ ובתשו' מהר"מ מלובלין סי' ך' ואפי' טלטול לא התירו כגון להטיל אותו לים או לזרות לרוח אכן באמת דעת שאר גדולי פוסקים מבואר דדוקא בביטול דאינו עובר על בל יראה סגי בכפיית כלי אבל בלא ביטל אתי לאו דב"י ודחי עכ"פ טלטול דרבנן ואפי' לשרוף מותר דאמרינן גם כן מתוך שהותרה הבערה לצורר הותרה שלא לצורך כמ"ש הר"ן והר"ר יחיאל בטור ורש"י והגהות מיימוני והריב"ש בתשובה סי' ת"א וסמ"ק והאגודה פ"ק דפסחים והכל בו סיים ומיירי שבטל קודם זמנו והרמב"ם ז"ל אוקמה כשלא בטל ואין הכל מודים לו עכ"ל וכן משמע קצת בסוגיא דש"ס פ"ק דפסחים דף ה' ע"ב גבי ש"מ לא אמרינן וסוגיא דתוס' שם דלא כפי' הכ"מ אליבא דרמב"ם יע"ש וכן יש לכאורה לדקדק מדברי רב עצמו דא' יכפה עליו כלי דאם איתא דמיירי אף בלא ביטלו א"כ הא דקאמר שם בש"ס אמר רבי יהודה אחר רב הבודק צריך שיבטל מ"ט גזירה שמא ימצא גלוסק' יפה ודעתיה עילוה וכו' ולמה לדחוקי כולי האי בטעמו דרב הלא בפשיטות יש לו' טעם דרב כשמעתייהו דדלמא ימצא בי"ט דאז אין יכול לשורפו ולא איצטריך לטעם דחוק דרש"י ותוס' יע"ש אלא ודאי דאף בי"ט מותר לשרפו אם לא ביטל וכ"כ הב"ח אבל הסכמת רוב האחרוני' כמשמעות הפסק בש"ע דאין לו שום תקנה אלא בכפיית כלי וכן נהג מ"ו חמי הגאון זצ"ל ואפי' ע"י אמירה לעכו"ם לזרוק לים ג"כ לא התיר וכן מסיק המ"א מ"מ היכי דנהג היתר נהוג ויש להם על מה שיסמכו כמ"ש שכן דעת גדולי פוסקים:

ד

שלא יוכל לטלטלן. וראוי ליזהר כל מורה הוראה ליחד חדר או תיבה מסוגרת (וכה"ג כ' בתשו' מהרי"ו סי' קצ"ג לענין חלה ע"ש) כדי כשיחמיץ איזה דבר לשואלו שיכול להשליכו שם מיד ולא יטלטל תו ובאמת ראיתי המנהג שאחר שהחמיץ להם מטלטלין אותו מבית הנשאל לבית השואל והוא איסור גמור ואולי מהאי טעמא אין נזהרין בזה באיסור טלטול לפי שע"פ רוב ההוראות הם רק חומרא בעלמא על כן נוהגין להקל ולטלטל כיון שע"פ הדין מותר באכילה או בהנאה בתיסור משהו לדעת קצת פוסקים לכך מטלטלין אותו חמץ מ"מ אין זה נכון דא"כ יטלטלו ג"כ לבערו מיד להטיל לים גם בב"ח משמע דהסבר' להיפך שכ' וז"ל ותבשיל שנמצא בו חטה אפילו בי"ט שני ישהנו עד ח"ה כיון שאינו חמץ גמור וע"ל סי' תמ"ז:

ה

ויש מי שאומר די"ט שני. כן כ' בב"י בשם א"ח ובט"ז כ' שזה גם כן דעת הרמב"ם פ"ג שכ' וכופה עליו כלי עד מוצאי י"ט הראשון ומבערו משמע דמותר לבערו בי"ט שני ובאמת אין דבריו מוכרחים די"ל מ"ש מוצאי י"ט הראשון לאפוקי מוצאי י"ט אחרון של פסח קאי דלא תימא שאסור לשרפו בח"ה וכאשר נשמע מדעה זו הטור ושאר פוסקים וכן משמעות הטור דאין חילוק בין י"ט ראשון לשני שכ' וז"ל המוצא חמץ בביתו אם הוא בח"ה יוציאנו מיד משמע דדוקא בח"ה מה שאין כן ביום טוב שני יכפה עליו כלי וכ"כ בשכ"ג וזה נ"ל גם כן כוונת הטור במ"ש ואם הוא י"ט יש אומרים שיכפה עליו כלי עד הלילה שיוציאנו עכ"ל ומתמיה הב"י דלמה כתוב הטור בלשון יש אומרים הלא הדין פשוט בגמ' ע' בב"י שמדחיק לתרץ ולהכניס פלוגתא בדעת הטור שאין סובל כלל לשון הטור שהרי אח"כ נקט הטור פלוגתא זו להדי' ותרתי ל"ל. אכן לפי מ"ש ניחא דלכך נקט לשון יש אומרים משום י"ט שני דהיש אומרים סובר דימתין רק עד הלילה ומותר לשרוף בי"ט וכדעת א"ח לאפוקי מדעת הטור עצמו שכ' וסתם תחלה לאסור לזה אפשר גם כן דעת הש"ע שמתחלה סתם כלשון הטור ואח"כ כ' בשם יש מי שאומר בלשון יחיד וכן כ' גיסי הרב בסא"ז שכן נהג מ"ו חמי הגאון ז"ל וכן מסתבר מסתימות לשון הש"ס ושאר פוסקים דנקטו לשון י"ט סתם והכל בכלל דאין בין י"ט ראשון לשני כדלקמן סי' תצ"ו אכו בלא ביטול או כתחמץ תוך הפסח דאינו בכלל ביטול דאז לדעת הרבה פוסקים אף בי"ט ראשון מבערו וכמ"ש לעיל סק"ג עכ"פ אפשר לסמוך עליהם בי"ט שני וע"י טלטול לים או לרוח או לבית הכסא ואם אפשר יעשה ע"י עכו"ם ואפשר דגם הא"ח עצמו לא מיירי אלא בלא ביטל וכ"כ בשכ"ג:

ו

די"ט שני כ' הב"ח בסי' זה ובתשו' ס"ס קכ"ד אם נמצא תערובת חמץ בז' של פסח יבערנו מיד דאם ישהנו עד שיכנס יום אחרון יהיה מותר להשהותה ונמצא שאיסור חוזר להיתרו עכ"ל וגיסי הרב בסא"ז והמ"א דוחה טעם של הב"ח וע' במ"א שכ' טעם אחר ול"נ טעם הדבר פשוט כיון שחזר להיתרו כמבואר בסי' תס"ז א"כ הוי כרוצה בקיומו של איסור ביום הז' דאסור לגבי חמץ כמבואר לקמן ס"ס ת"ן על כן יבערו ע"י טלטול לזרות לרוח או לים וטוב לעשות ע"י עכו"ם אם אפשר כן נ"ל:

ז

דוחפו בקנה. ואסור ליגע בי דשמא יאכל ממנו כיון שאין החמץ שלו ואינו מבערו משא"כ בחמץ שרוצה לבערו מותר ליגע בו וכ' בתשו' הריב"ש סי' ת"א דאם נמצא חמץ ברשית הרבים פשיטא שלא יטלטלו דנמצא קונה בהגבהה והוי ליה חמץ שלי וקעבר על ב"י וב"י אפי' כדי שלא יוזק בו רבים לא יטלטלם ע"ש דבריו באריכות ולפ"ז אף בח"ה לא יטלטלו רק ישרוף במקומו אך אפשר כיון שמטלטל אותו כדי לשורפו מיד שפיר דמי ועיין בתוספת בפסחים דף ך"ט:

ח

דאסור לטלטלו. אף ע"י דחיפת קנה כמבואר לעיל סי' שי"א ס"ח:

ט

בי"ט ושבת. ומה"ט כשחל ע"פ בשבת הנותר אחר ה' שעות כופה עליו כלי אבל בשעה ה' שמותר בהנאה ומאכיל לחיה ולבהמה ולעוף מותר לטלטלו ג"כ כן משמעות הטור וכן מסיק הב"ח והמ"א:

י

דאזלינן בתר בתר'. אפי' משתכח בגומ' שאינה מכוסה בקרשים נמי שרי דמאן דבדיק בגומא נמי בדיק כ"כ המ"א: