שולחן ערוך, אורח חיים תמ״ה: דין ביעור חמץ. ובו ג' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין ביעור חמץ. ובו ג' סעיפים:
כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וזורה לרוח או זורקו לים ואם היה החמץ קשה ואין הים מחתכו במהרה הרי זה מפררו ואחר כך זורקו לים: הגה והמנהג לשורפו וטוב לשורפו ביום דומיא דנותר שהיה נשרף ביום (ד"ע) אך אם רוצה לשורפו מיד אחר הבדיקה כדי שלא יגררנו חולדה הרשות בידו: (הגהות מיימוני פ"ג וכל בו):

ב

ואם נתנו לעכו"ם קודם שעה ששית אינו צריך לבער ואם שרפו קודם שעה ששית הרי זה מותר ליהנות בפחמין שלו בתוך הפסח אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנאה הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים ולא יבשל ואם בישל או אפה אותה הפת ואות' התבשיל אסורים בהנאה וכן הפחמין שלו אסורים בהנאה הואיל ושרפו אחר שנאסר בהנאה:

ג

קודם זמן איסורו יכול להשליכו במקום שהעורבים מצויים שם ואם מצאו אחר זמן איסורו שלא אכלוהו העורבים אע"פ שהמקום הפקר לא יניחנו שם אלא יבערנו (ואם לא מצא חמץ כשבדק ישרוף הכלי שלקח לבדיקה כדי שלא ישכח חובת ביעור) (מהרי"ל):

א

והמנהג לשרוף החמץ בה ושענו' ויש זורקין בתנור בעת אפיית מצות ואלו ואלו דברי אלקים חיים (מהרש"ל בסעיף זה בהגה):

ב

אך אם רוצה לשורפו מיד כו' ונ"ל מ"מ למחר יקיים מצות ביעור ע"י שריפה כאותו חמץ שנשאר בי"ד או ישרף הכלי משני טעמים חדא כדי לקיים מצות ביעור יום י"ד ממש שהוא עיקר ותו מפני שהעולם יהיו נזהרים שוב אח"כ לאכול חמץ ואם שרפו קודם שש מותר להנות בפחמין ומסיים הטור שאעפ"כ טוב לעשות מדורה בפני עצמו ואין לשנות מכל שכן במקומות שאין שם זאגיר שישרוף החמץ בחצר ולא בבית כדי שלא יהנה ונוהגין לשרוף אפילו בשעה חמישית כר' יהודה וגם נוהגין להחמיר כחכמים דאפרן אסור דנקטינן הכא והכא לחומרא וכן כ' מהרש"ל ואם בישל או אפה אותו הפת והתבשיל אסורים בהנאה ואף הגחלים אסורים בהנאה ואע"ג דקי"ל דכל הנשרפין אפרן מותר מ"מ הואיל דהיה אחר שעה ו' גם האפר אסור בהנאה (בית יוסף והרא"ש):

א

פוררו ואם משליכו לבית הכסא א"צ פירור. ואם יש לו מים מכונסים שיש בהם דגים אסור להשליכו לתוכו דהוא נהנה ממנו. מ"א ח"י. ואסור בכל המלאכות כשמגיע זמן שריפת החמץ עד שישרוף כמה שכתב סי' תל"א. ועמ"א מה שתי' על הרמב"ם. והיד אהרן הקשה עליו והסכים עם הח"י ע"ש:

ב

הרשות. ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל. רש"ל קיבל מרבותיו לשרוף החמץ בהושענות ח"י (ובכה"ג דיש להסיק התנור בלולב) ע"ש:

ג

לעכו"ם. כתב הב"ח בתשובה סי' קמ"ז דאסור לתת לעבדו ולשפחתו חמץ הנשאר ביום י"ד אם החמץ רב שא"א לאוכלו קודם זמן איסורו מאחר דמזונותיהם עליו ה"ל כפורע חובו באיסורי הנאה ע"ש:

ד

תנור. כתב בה"י בי"ד סי' קמ"ב דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של עכו"ם דאפרן אסור ואפ"ה שלהבת מותר וא"כ גבי חמץ נמי אע"ג שאפרן אסור מ"מ שלהבת מותר ע"ש. והח"י הקשה עליו ופסק דשלהבת אסורה ע"ש:

ה

אסורים. הסכמת אחרונים לאסור אף כשאין אבוקה כנגדו רק בבישלה או נאפה אצל גחלים או בחומו של תנור גם מבואר בדברי אחרונים דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח אכן למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו. הש"ך בי"ד סי' ק"י מתיר רק שיהיה בענין שלא יחזור וימכרנו לישראל וכ"פ הפר"ח אבל המ"א כתב דאין לו תקנה כלל ע"ש והח"י הסכים עם הש"ך באין אבוקה כנגדו דהוא רק איסור דרבנן עיין שם וכתב המ"א אפי' היה כאן גם כן עצים דהיתרא לא מהני אף דהוי זה וזה גורם עיין שם:

ו

הפחמין. וה"ה אפרן. ומ"מ מותר לכסות בו דם שחוטה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. אחרונים:

א

משנה פסחים כ"א וכחכמים

ב

הרמב"ם בפ"ג וכרב יוסף

ג

משנה שם כ"ד ובגמרא שם

ד

ל' הרמב"ם בפרק ג' ממשנה וממסקנת הגמרא כ"ו ולחומרא

ה

הגהות מיימוני פרק ג':

א

ס"א שורפו. רמב"ם וכגי' אף מפרר ואף לס' דלא גרסי אף מ"מ פי' אף מפרר מדקאמר ר"י אלא שריפה ועוד דא"א לומר דכל המתני' דפ"ק וכל הברייתות דבכולם תנן דשורפין הכל כר"י ור"מ ור' יוסי ור' שמעון ור"ג ור"א ור' יהושע ור"א איש ברתותא כולם כר"י אלא אף לחכמים עיקר בשריפה ושם כ"א ב' ולא יסיק כו' ל"צ אלא לר"י כו' מ' דגם לרבנן ניחא וע' תוס' ד"ה בהדי כו':

ב

או זורקו לים ואם. פ' כרב יוסף מדקאמר א"ל ר"י ול"ק ר"י אמר שמע מינה דלא קיימא מילתא דרבה וכן הסוגיא בהרבה מקומות:

ג

החמץ קשה. כגון חטים כמ"ש בגמרא ופי' שיפרר החטים דלא כרש"י:

ד

והמנהג. ר"ל דאף לר"י א"צ שריפה אלא לאחר שש כמש"ש י"ב ב' וכפי' ר"ת בתוס' ד"ה אימתי דטעמא דר"י דיליף מנותר כמש"ש כ"ז ב' והיינו לאחר איסורו וכ"ה בירו' פ"ב סוף הל' א' תני עד שלא הגיע זמן ביעורו אתה מבערו בכ"ד משהגיע זמן ביעורו אתה מבערו בשריפה ואתיא כר' יהודה וא"כ אף להפוסקים כר"י משום דמתני' דתמורה אתיא כוותיה כמ"ש בגמרא בסוף תמורה ע"ש ואע"ג דאיתותב מ"מ לסברא דרבנן לא איתותב וכמ"ש תוס' כ"ז ב' ד"ה אין וש"פ ומ"מ כיון דשורפין קודם זמן איסורו מן התורה אינו אלא מן המנהג ואף שכ' הרא"ש דאף לפרש"י שמפרש איפכא דבשש שורפין לר"י מ"מ קודם ששה בה' וקודם לה מודה ר"י שא"צ שריפה אלא דאף אם מוכרו ונותנו לא"י מותר כמ"ש בר"פ כ"ש וכמ"ש בס"ב כבר הקשה בטור ממ"ש רש"י כ"ז ב' בד"ה שאם כו' ואע"ג דאמרינן כו' והמנהג הוא ע"פ דעת רש"י אבל העיקר כפי' תוס' י"ב ב' ד"ה אימתי כו' וכ' שכ"ה בירושלמי וכן הסכימו כל הפוסקים:

ה

וטוב לשורפו. דלר"י ילפינן מנותר כנ"ל ובירושלמי פ"ב דשבת למ"ד יליף מנותר אין שורפין בי"ט וה"ה ללילה וכ"ז חומרא בעלמא דלא ילפינן אלא אחר זמן איסורו וז"ש אך כו' וע' רש"י ו' א' ד"ה עושה. ובלילה כו' וסי' תמ"ו ס"א וי"ל שכ' אליבא דרבנן אבל לר"י שורפו ביום:

ו

אם רוצה. כן דקדקו ממ"ש מה שמשייר כו' דמה שמוצא שורף תיכף:

א

ס"ב ואס שרפו קודם כו'. שם עבר זמנו כו' ולא יסיק כו' הא קודם זמנו מותר ושם בגמ' חרכו קודם זמנו מותר בהנאתו לאחר זמנו:

ב

אבל אם. מתני' ולא יסיק כנ"ל:

ג

ואם בישל או אפה כו'. לשון הרמב"ם ומדסתם מ' אפי' ע"ג גחלים ואפי' עוממות וכן סתם בפ"ז מהלכות ע"ג לענין ע"ג אבל בפט"ז מהלכות מ"א פ' גבי ערלה דע"ג גחלים מותר אפי' הן לוחשות והיינו כמ"ש הרא"ש בפ' כ"ש דוקא בערלה ובכלאים שאפרן מותר וכן גחלים אבל בחמץ שאפרן אסור וכ"ש גחלים אפי' בשלן ע"ג גחלים עוממות אסור ועתוס' שם ד"ה בישלה ושם כ"א ב' ד"ה בהדי כו' וכן ובאשרה שאפרן הי' אסור כמש"ש חוץ מעצי אשרה וכן אמרו בסוף י"ט דגחלים של ע"ג אסור דלא ככ"מ שכת' שם ושם דוקא באבוקה כנגדו וכ"כ בב"י בי"ד סי' קמ"ב וכ"כ ב"ה שם ועש"ך שם שהשיג עליהם בארוכה ודבריו נכונים מאוד דלא כמ"א כאן שנמשך אחר הכ"מ ולכן איבעיא לרמי ב"ח בעצי הקדש לרבנן ולא איבעיא ליה ג"כ אליבא דרבי בגחלים כיון דהקדש אפרן אסור כמ"ש שם משא"כ לרבנן דאין שבח עצים כלל בפת אפי' אבוקה כנגדו. ומ"ש המ"א ואע"ג דחמץ כו' מ"מ הוי זוז"ג כו' לא עיין בר"ן בפ' כ"ש שכת' ואע"ג דזוז"ג מותר כו' הא אמרינן דיש שבח עצים בפת וחמור מזוז"ג לפי שהאיסור ניכר בהיתר וכן מ"ש המ"א לאסור מטעם אחר כיון דאסור בכ"ש כמו בעצי הקדש לרבנן לא היא דבהקדש אין הטעם משום כ"ש אלא משום כחמור וע' תוס' שם ד"ה הקדש כו' תימא כו' ור"ל משא"כ בהסיקו דמקלא קלי איסורא ובטיל כמ"ש בי"ט ד' ב' דלא כמ"א וכ"ד כאן אינן נראין:

ד

וכן הפחמין. כיון דחרכו אחר זמנו כנ"ל ואפי' אפרו אסור כמ"ש בסוף תמורה כנ"ל וכ"ש גחלים דחמור מאפר כמ"ש תוס' ד"ה בשלה:

א

ס"ג קודם. כמ"ש בירושלמי פ' כ"ש ועמ"ש בסי' תל"ג ס"י ודוקא בר"ה כמ"ש שם:

ב

ואם מצאו. עמש"ש דאין הלכה כן וכן פסק בט"ז כאן:

ג

ואם. עפ"ג דסוכה ל"א ב'.

א

אסורים בהנאה – עיין במ"ב ודע דאף שסתמנו בפנים להחמיר אף בדיעבד בשאפה בתנור ע"ג גחלת ואפר מפני שכן סתמו כמה אחרונים להחמיר דעת הש"ך ביורה דעה סי' קמ"ב אינו כן דס"ל שם דאע"ג דבאפה או בישל ע"ג גחלת לחוד בודאי אסור מ"מ באפה תוך התנור שהוסק ע"ג גחלים מותר דזה וזה גורם הוא ולא אמרינן דכחד גורם הוא אלא בשאפה נגד אש של גוף החמץ דחשיבי ולהכי לא משגחינן על התנור משא"כ בגחלת ואפשר וכ"ש בשגרף כל הגחלים ואפר מתוכו ואח"כ אפה בו בודאי אין להחמיר בדיעבד וכן דעת מג"א בריש סק"ה (ואף שאח"כ חזר בו ואסר זה וזה גורם בחמץ כמה אחרונים דחו ראיתו וגם הגר"א חולק עליו) והמעיין ברבינו מנוח בחידושיו על הרמב"ם יראה דדעתו דאפילו ע"ג גחלת ממש מותר בדיעבד מ"מ למעשה קשה להקל בכל זה אחרי שכל האחרונים סתמו להחמיר וגם הגר"א בביאורו דאין חילוק בין שבישל ע"ג גחלת ואפר של חמץ ובין שבישל עליהם בתוך התנור שהוסק בכל גווני אסור. אכן אם הסיק התנור בחמץ וגם בעצים ביחד ואח"כ אפה שם פת דהוי ממש זה וזה גורם אף דדעת הט"ז שם ביורה דעה וכן המגן אברהם בסוף דבריו להחמיר בזה וזה גורם מ"מ דעת השו"ע והש"ך שם בע"ג להקל וה"ה בעניננו לגבי חמץ וכן כמה אחרונים והגר"א סתמו להקל בזה וזה גורם וכמו שכתבתי למעלה וע"כ בשעת הדחק שאין לו במה לאכול או במקום הפסד יש לסמוך להקל וכ"פ הגר"ז:

ב

וכן הפחמין – ולענין השלהבת כ"ז שהיא קשורה בגחלת הרי היא כגחלת כמו שהוכיחו הרשב"א והרא"ש שם בביצה ל"ט עיי"ש וכ"כ הט"ז ביורה דעה ר"ס קמ"ב. ואם אינה קשורה בגחלת דעת הח"י להחמיר גבי חמץ וכמו דמחמרינן בש"ס לענין הקדש משום גזירה דילמא אתי להשתמש בגחלת גופא ובחק יוסף דחה זה ע"פ מה דאמרינן בש"ס פסחים ד' י"א איהו מחזר אחריה לשורפה מיכל קאכיל לה ואין בזה כדי לדחות דברי ח"י דשאני הכא שהרי עכ"פ רוצה ליהנות משלהבתה ושפיר איכא למיחש שיבא ליהנות מגחלת ופשוט ולפי"ז אסור להתחמם נגד השלהבת או להדליק נר ממנה וכדומה שאר הנאות:

א

סעיף א' כיצד ביעור חמץ שורפו או פוררו וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"א שהביא לשון הרמב"ם סוף הלכות פסולי המוקדשין שכל הנקברים לא ישרופו דאעפ"י שאתה מחמיר בשריפתן אתה מיקל באפרן וכו'. וקשה לי ממס' פסחים דף כ"ז דלמה אמרו רבנן לר"י כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין שאם לא מצא עצים לשורפו וכו' בל"ז הו"ל לומר יותר דניהו דמחמיר כשריפתן הרי מיקל באפרו והוי סופו להקל. ואפשר דהם אמרו כן לר"י ור"י לשיטתו דס"ל בסוף מס' תמורה דאם רצה להחמיר ולשורפו רשאי ומוכח דס"ל דאינו נחשב קולא מה שיבוא להנות מאפרו או דס"ל דגם אפר נשרפין אסור לכך לדידיה לא מצי למימר דהוי סופו להקל מכח זה וי"ל יותר דבזה מיושב קושית רש"י דהרי בשעת ביעורו הוי השבתתו בכל דבר. ולפי הנ"ל י"ל כך דוודאי בשעת ביעורו ניהו דהשבתתו בכל דבר מכל מקום כיון דלר"י הוי מהנשרפין א"כ אפרו מותר והוי קולא ולרבנן דהוי מן הנקברין אפרו אסור א"כ הוי קולא רק דהיה מקום לומר דכוונת ר"י הוי על קודם זמנו דבזה אף אם הוי מן הנקברין אפרן מותר כיון דהוי חרכו קודם זמנו וכו' א"כ שפיר הוי השריפה חמורה דאף בנקברין אז אפרו מותר. לכך אמרו אם על קודם ביעורו אתה דן הרי אז הוי לקולא אם לא מצא עצים לשורפו יהיה יושב ובטל וממ"נ הוי סופו להקל ודו"ק ואתי שפיר. שוב הוגד לי שבספר אור חדש הרגיש בקושייתי הנ"ל ומתרץ במ"ש לעיל דר"י לשיטתו והנראה לפענ"ד כמ"ש בעזה"י. ועוד קשה לי מה דקאמר הש"ס שם חזר ר"י ודן דין אחר נותר בכל תותירו וכו' וקשה מה מדמה חמץ לנותר ניהו דנותר הוי נמי לאו הניתק לעשה מכל מקום בנותר הוי רק אם עבר על הלאו שייך העשה אבל לשיירו תחלה ע"מ לקיים העשה אסור דבחמץ הרי כתבו התוס' בפסחים דף כ"ט דבמשהה חמץ ע"מ לבערו אינו עובר ומוכח שם דמתחלה מותר לעבור על הלאו כדי לקיים העשה א"כ קיל חמץ מנותר ומה ראיה מזה לזה וצ"ע: והנה הקשה לי משכיל אחד דמה ראיה מקדשים לחולין הלא קדשים חמירי. ולכאורה יפה אמר. אך נראה דאתי שפיר דהרי קולא ילפינן מקדשים כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' ג' א"כ קאמר ר"י ממ"נ אם שריפה חמורה הרי הוא ק"ו מקדשים וק"ו שפיר ילפינן חולין מקדשים מה יאמרו דסופו הוי להקל א"כ ממ"נ אם שריפה קולא הדר ילפינן במה מצינו דקולא ילפינן חולין מקדשים כנ"ל בשם הט"ז ודו"ק היטב כי נכון הוא: (שם בסעיף א' הנ"ל) נ"ב עיין במג"א סק"ב מ"ש וצ"ל דחמץ לא מקרי עשה דרבים וכו' עיין בהלכות מגלה סי' תרצ"ו סעיף זיין שמבואר שם דבשר ויין בפורים נקרא עשה דרבים והוא היפוך מדברי המג"א כאן ועיין בחידושי למס' פסחים דף צ"ב והוא בחיבורי לאו"ח משנת תרי"ב ד"א ע"א. ומה שהיה נראה לי ליישב זה הוא בשום לב לדייק בלשון הש"ע בהלכות מגלה מ"ש דלא אתי עשה דאנינות דרבנן ודחי לעשה דד"ק דהוי עשה דרבים ולמה לא כתב להיפוך דאתי עשה דרבים דד"ק ודחי לעשה דרבנן דיחיד כדאמרינן בעלמא עשה דוחה ל"ת או עשה חמור דוחה עשה הקל. אך הענין הוא כך דהיכי דהוי מצוה דצריך לכוין לשם מצוה וכדעת הפוסקים דמצות צריכות כוונה או אף דלא בעי כוונה היינו רק דסתמא הוי בכוונה אבל במכוין לדבר הרשות וודאי אין בו קיום מצוה בזה אם מכוין לשם מצוה אז העשה דוחה לל"ת או לעשה הקל ונקרא הדחייה ע"ש העשה שבא לקיים אבל היכא דהמעשה הוי שבאם אינו מכוין לשם מצוה אף אם מכוין לדבר הרשות נמי מהני ונחשב מצוה רק שאתה בא לאסרו מכח העשה או ל"ת אחרת המונעו מלעשותו בזה נחשב הדחייה על העשה המונע המעשה שדוחה לעשה האחרת. ולכך אתי שפיר דאדרבא מזה יהיה ראיה לדברי המג"א דעשה דרבים ממש לא נקרא כיון דאין היחיד מוציא הרבים ולכך לענין שיהיה עשה החמור דוחה עשה הקל ביה צריך שיהיה חמור ביותר וכל דאין בו רק מעט חומרא אין כח לדחות להעשה אחרת אבל היכי דהוי להיפוך שעשה מעשה המונע מעשה יהיה נקרא הדוחה את עשה המחייבה על המעשה אז כל דהוי עשה המעשה חמור קצת בכל דהו אין כח לדחות לעשה השניה החמורה קצת וסלק זה כנגד זה ונשאר רשות דניהו בזה הוי מעלה דהוי בשוא"ת אך זה יש בו מעלה אחרת דהוי חומרא קצת לכך לא זה דוחה זה ולא זה דוחה זה ונשאר רשות והרי ברשות נמי מותר לעשות מעשה הזו בתורת רשות. אבל היכי דבתורת רשות אינו יוצא רק צריך לעשות לשם מצוה בזה אי אפשר לו' סלק זה כנגד זה ויהיה רשות רק צריך לו' דהעשה החיובית במעשה ידחה לעשה דשוא"ת בזה בעינן שיהיה חמור מאד ובלא"ה אינו דוחה לכך בפורים דלא הוי מצוה דרבים ממש כיון דאין היחיד מוציא הרבים אי אפשר לו' דעשה זו דוחה לעשה דאנינות אף דזה מצוה דרבים קצת ודברי קבלה כד"ת רק כיון דבפורים לא בעינן עשייה לשם מצוה ואם אוכל בתורת רשות ושותה נמי יצא א"כ די אם נאמר דאין כח באנינות דרבנן לדחות עשה זו דניהו דזה הוי מעלה דהוי בשוא"ת מכל מקום לזה הוי מעלה דהוי דרבים קצת ובצירוף דדברי קבלה כד"ת לכך אין זה דוחה זה ולא זה דוחה זה ונשאר רשות לכך דייק הש"ע בלשון דמותר בבשר ויין כלו' דהוי רשות דלאוסרו אי אפשר דא"כ דחה העשה דאנינות לעשה דפורים וזה אי אפשר אבל בחמץ דבעינן שיכוין לשם מצוה לבער החמץ גם בתורת רשות ודאי אסור לבער בשבת רק דנאמר דעשה דחמץ ידחה להיפוך לעשה דשבת וזה כל דלא הוי עשה דרבים ממש לא נחשב עשה דרבים וכיון דלעשה דשבת יש מעלה ג"כ דהוי בשוא"ת לכך נשארו שקולין ואסור לבער לשם מצוה דבתורת רשות לא שייך בזה ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק. וכזה יש ליישב קושייתו בפסחים [דף צ"ב] והוא בחיבורי הנ"ל למה לא קאמר הש"ס דלכך אוכל בפסח דאתיא עשה דרבים בפסח ודוחה לעשה דאנינות ולפי הנ"ל אתי שפיר דבפסח דבעינן דוקא לשם מצוה א"כ נקרא הדחיה על העשה דפסח וכיון דאינו דרבים ממש כיון דאינו יחיד מוציא הרבים לא אלים לדחות העשה דאנינות וכו' וא"ש. מיהו אכתי אינו מיושב הסוגיא שם דהרי אמרינן במס' הנ"ל [דף נ"ט] דיבוא עשה דפסח שיש בו כרת ודוחה לעשה דהשלמה שאין בו כרת א"כ ה"נ הו"ל לו' בדף צ"ב כן. ואפשר דהתם בהקרבה דהוי כרת ממש נחשב חומר דאם לא יקריב הוי בכרת אבל כאן דמיירי באכילה וכיון דאזיל למ"ד דאכילה לא מעכבא א"כ אף אם לא יאכל יהיה בכרת לכך לא נחשב חומר רק מ"מ לענין לא העמידו חז"ל דבריהם שפיר אמר במקום כרת כלו' כיון דעכ"פ בפסח הוי חומרא שיש בו צד חומר כרת בעשייה לכך אף באכילה לא העמידו דבריהם אבל באנינות ליכא בו צד כרת כלל לא העמידו דבריהם כלל וא"ש בעזה"י ודו"ק היטב:

ב

(שם סעיף ב') ואם נתנו לעכו"ם קודם שעה ששית א"צ לבער וכו'. נ"ב הנה ראיתי בח"י ובבאה"ט הביאו בשם תשובת הב"ח דאסור ליתנו לפועל ולנכרי משרתיו שמזונותיו עליו אם הוא חמץ הרבה דהוי כפורע חובו באיסורי הנאה ע"ש. ודבריו תמוהים מאד דפורע חובו מאיסורי הנאה היינו אם בשעת הפרעון הוא אסור בהנאה אבל אם בשעת הפרעון ההיא הוי היתר מה לו מה שאח"כ יהיה נאסר בהנאה אטו לא יהיה רשאי לפרוע חוב לנכרי בחמץ אף חוב שעדיין לא הגיע זמנו ק"פ אטו אסור וכן ה"נ בזה כיון דהנכרי מקבלו ופטרו ממזונותיו קודם איסורו וגם הרי אם מכרו לנכרי ונתחייב לו הנכרי מותר וא"כ ה"נ הוי כאלו מכרו לנכרי והנכרי נתחייב לו דמים ובדמי חוב הללו פטרו ממזונותיו והוי כנתן לו דמים שיקנה בעדו מזונותיו אף שקונה לו חמץ מותר כמ"ש בסי' ת"נ ועוד הרי יש מתירין בסי' ת"נ לו' לחנווני ליתן לפועליו חמץ ואני פורע ולא נחשב פורע חובו מאיסורי הנאה וכמ"ש שם המג"א אף דמזונותיו עליו ולא נחשב כפורע חובו באיסורי הנאה ואף המחמירים יודו בזה דהתם נותן בפסח עצמו אבל בנותן ק"פ ודאי דמותר ולכך נראה כל שקנאו הנכרי בדרך שמועיל בעלמא מהני גם כאן ואין לו' דהוי באחריות ישראל דאם יאבד יצטרך ליתן לו מזונות אחרים דא"כ אף במעט חמץ אם יהיה נשאר לו לתוך הפסח הוי כן ועוד דהוי כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם דשרי. ועוד דא"כ למה בפועל מותר ליתן לו דינר שיקנה בו חמץ ולדעת המתירין אפילו לו' לחנוני ליתן לו חמץ מותר והרי כשיבוא החמץ ליד הנכרי הפועל יהיה באחריות הישראל דהרי אם יהיה נאבד יצטרך לשלם לו אחר ובע"כ דהוה כמקבל אחריות על חמצו של עכו"ם ברשות עכו"ם דמותר. ועוד הוא העיקר כמ"ש בחידושי מכבר דאחריות החמץ אינו אסור וכן רוצה בקיומו רק אם עיקר האחריות נצמח מכח החמץ כגון שמקבל חמץ אחרים באחריות שעתה מתחיל החיוב אחריות וכן רוצה בקיומו אם קונה חמץ לנכרי או משכיר עצמו להיות פועל לחמץ או ליי"נ אבל היכא שהחיוב הוי שלא מחמת החמץ רק ממקום אחר רק שע"י החמץ נפטר מחובו ואם לא יהיה החמץ יחול עליו חיוב אחר מכבר מה שהיה חייב ממקום אחר שלא מכח החמץ זה לא נחשב אחריות ולא רוצה בקיומו כיון שגוף הנאתו או האחריות אינו מתחיל מן החמץ רק ממקום אחר והחמץ אינו רק סילוק נזק וכמ"ש בחידושינו מכבר בה"פ ראיה זו ע"ש וא"כ ה"נ הוי כאן כן והוי רק כמבריח ארי כעלמא דאין זה הנאה רק סילוק נזק וכמ"ש התוס' בב"ק גבי נפלה לגינה ואף דפורע חובו אינו מותר רק שלא מדעתו אבל מדעתו אסור היינו רק אם נותן לו בידים גם הוי אחר שכבר נאסר אבל אם אינו נותן לו בידים רק או' לחנוני ליתן לו או שנותן לו בידים רק שהוא עדיין שעת היתר וא"כ בשעת נתינה הוי היתר ואח"כ אף דנאסר בהנאה אז אינו נותן הוא לו רק דנהנה ממילא ולא גרע מפורע חובו שלא מדעתו רהוי רק מבריח ארי ולכך דברי הב"ח תמוהין. לכן לבי או' לי דהב"ח מיירי רק אם אוכל הנכרי בביתו של ישראל והן הנה דברי האגודה שהביא המג"א דבריו בסי' ת"נ שלא יאכל בביתו משום חשדא ומה הוי החשדא היינו שיאמרו לו שהוא פורע חובו מאיסורי הנאה וכן הוי כוונת הב"ח דיש חשש שיאמרו דהוי פורע חובו מאיסורי הנאה שיסברו שנתן לו כן בפסח אכל אם אינו בבית ישראל ודאי דמותר רק בבית ישראל אסור שיאמרו דהוי כפורע חובו באיסורי הנאה. ומה דלא נקט הטעם שיאמרו דהישראל עבר בבל יראה י"ל כיון דמה"ת בביטול בעלמא סגי וא"כ מן הסתם בטלו דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ואף דעדיין אסור מדרבנן מכל מקום שוב מותר בחדרי חדרים דבדרבנן מותר היכי דיש חשש מ"ע בחדרי חדרים כמ"ש המג"א סי' ש"א ולכך נקט הב"ח הטעם מכח פורע חובו באיסורו הנאה דזה הוי איסור תורה ואסור אף בחדרי חדרים כנלפענ"ד נכון בכוונת הב"ח לולא זה אין פי' לדבריו יהיה איך שיהיה לדינא נראה דהיתר גמור הוא רק בביתו לא יאכל משום חשדא כדברי האגודה הנ"ל וז"ב לפענ"ד ודו"ק. והנה אח"כ הגיע לידי תשובות הב"ח ואינו בסי' קמ"ז כמ"ש הח"י רק הוא בסי' קמ"ג והנה באמת הוא נמשך הכל לדעת המחמיר בסי' ת"נ אבל לדעת המתירין ודאי מכ"ש דמותר גם בזה ולכך דברי הח"י תמוהין שהביא זה בסתם וגם גוף דברי הב"ח תמוהין שהביא ראיה לזה דגדולה מזו כתוב באגודה דאסור ליתן לפועל דינר לקנות בו חמץ ע"ש. ולדעתי לא דמי כלל דהתם הוי בזמן איסור אבל בנ"ד עדיין הוי בזמן היתר וכי אין אדם יכול לפרוע קודם זמנו אם הבע"ח מוסכם לקבלו לפוטרו מחובו וכדי שלא להוציא הדבר חלק מבלי ראיה אביא ראיה לזה מן הש"ס בפ"ק דפסחים דקא' שם אר"ג א"ר המקדש בחיטי קורדנייתא משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושין. וקשה למה לא קמ"ל רבותא יותר דאפילו במקדש קודם בזמן היתר ושלא יחולו הקידושין עד שעה ששית דאין חוששין לקידושין כיון דבהגיע עת קידושין כבר נאסר החמץ ובפרט להמפורשים דמיירי אחר שעה ששית דהוי מדאוריית' למה לא קמ"ל כן. ובע"כ דבכה"ג מקודשת דרב לטעמו אזיל דס"ל בקידושין דף נ"ט דאפילו נתאכלו המעות מקודשת דברשותא דידה נתאכלו וא"כ ה"נ בחמץ כבר נעשה החמץ שלה ולא נשאר עליו רק חוב דמים וא"כ אינו נהנה מאיסור הנאה רק מהחוב דהוי היתר דמקודשת בהחוב ולא בהחמץ אף שהחמץ אז בעין בידה הוי כאלו אינו בעין וא"כ מכ"ש בנותן לפועל חמץ בזמן היתר דלא נחשב נהנה מאיסורי הנאה וז"ב ונכון בעזה"י. לכך ליתנהו לדברי הב"ח בזה ודו"ק:
שם (בסעיף הנ"ל) אבל אם שרפו משעה ששית ולמעלה הואיל והוא אסור בהנאה הרי זה לא יסיק בו תנור וכירים וכו'. נ"ב הנה בא מעשה לידי שאשה אחת השליכה החלה בשבת הגדול קודם פסח לאור וסברה שנשרפה ואח"כ גרפו הגחלים מן התנור והשאירו בפסח ולקחו הגחלים לבשל בהם הקדירות ומצאו החלה בתוך הגחלים. והנה הוריתי להתיר התבשילין רק הקדירה שהיתה סמוכה להחלה וקרוב הדבר שנגעה החלה בהקדרה זה אסרתי. וטעמא דידי כיון דחרכו קודם זמנו מותר בהנאה לאחר זמנו וא"כ אם הוי ידעינן שנחרך החלה היטב ק"פ לא היה בו חשש כלל רק כיון דלא ידעינן חיישינן שמא לא חרכו יפה יפה וכמ"ש הרא"ש גבי מורייס מכל מקום הרי מה דבעינן שיהיה ראוי לכלב הוי רק אם הוא בעינא אבל ע"י תערובות די אם נפסל מאכילת אדם כדמוכח בסי' תמ"ב א"כ ה"נ ניהו דלא נחרך יפה עכ"פ מאכילת אדם ודאי נפסל וכיון דזה וזה גורם הוי רק כעל ידי תערובות והרי מה"ט זה וזה גורם מותר באיסורי הנאה מכח ביטול א"כ מוכח דהוי כעין תערובות וא"כ הוי חמץ ע"י תערובות ודי אם נפסל מאכילת כלב. ומה שחשש הרא"ש שמא לא חרכו יפה זה נמשך לדבריו דלעיל שכתב דלא שרי ר"ש רק בנתערב ממילא ולא לערובי ולשהויי וא"כ על זה שפיר כתב כיון דס"ל להרא"ש דמערב בכוונה הוי כאלו היה בעין ולגבי בעין בעינן שיהיה נפסל מאכילת כלב ולכך חייש שמא לא חרכו יפה. אבל בנתערב ממילא כיון דהוי ע"י תערובות ודי אם נפסל מאכיל' כלב ולכך זה הוי כודאי. ועוד הרי הטור מתיר בהנאה גם במורייס וא"כ מוכח דס"ל להקל בהנאה ולא חיישינן שמא לא חרכו יפה יפה ובפרט דיש דיעות דגם בחמץ זה וזה גורם מותר ולכך עכ"פ יש לסמוך ע"ז בכה"ג דהוי ס"ס שמא זה וזה גורם מותר ושמא חרכו יפה רק מה שקרוב הדבר שנוגע בגוף החלה בזה יש חשש טעם שנתן בו טעם ואינו נופל בדין זוז"ג בזה יש לחוש שפיר שמא לא חרכו יפה ולא שייך מקצת טעמים הנ"ל וגם המג"א אוסר בכה"ג אפילו בהנאה ולכך בזה לא מלאני לבי להקל בזה ואסרתי אותו התבשיל והשאר התרתי ונכון בעזה"י ודו"ק: והנה היות כי בסי' זה דברתי הרבה בעזה"י בספרי סה"ח בדין זוז"ג ובדין היכי דבאלף לא בטיל אף זה וזה גורם אסור אעתיק כאן מה שעלה ברעיוני בעזה"י בעת לומדי בהרמב"ם בהלכות תמורה. והנה ז"ל הרמב"ם בפ"ג מהלכות תמורה [הלכה ה'] המקדיש בעל מום עובר וכו' ונפדית והמיר בה אחר שנפדית ה"ז תמורה ואינה קריבה וכו'. והנה ראיתי בלח"מ שתמה כיון דאמרינן בפ"ב דבכורות דמה דולדן אסור הוי דוקא אי עיברה קודם פדיונו ואתייליד לאחר פדיונו וכו' הא אי עיברה לאחר פדיונו הם חולין וא"כ ה"נ בתמורה ראוי לו' כן והרי ולד קדשים חמור מתמורה דהרי ולד שותפין קדוש ותמורה אין להם ע"ש. ולפענ"ד לק"מ כיון דאמרינן בפסחים דאף דזה וזה גורם מותר מ"מ בהקדש אסור דאפילו באלף לא בטיל וא"כ ה"נ מה דולר קרבן מותר בעיברה לאחר פדיונו הוי מכח דזוז"ג ובשלמא בעיברה קודם פדיונו לא נחשב זוז"ג כיון דהו"ל דשיל"מ ע"י פדיון לא נחשב זוז"ג אבל בעיברה לאחר פדיון כיון דאין לו עוד היתר הוי זוז"ג וא"כ אין לו ולד קרבן לכך מותר אבל בתמורה כיון דהוי עכ"פ תמורת קרבן ואינו זוז"ג לכך אף אחר פדיונו אסור אבל בקרבן שותפין כיון דיש להם פדיון א"כ לא הוי זוז"ג ונחשב ולד קרבן לכך ולד קרבן חמור מתמורה אבל היכי דהוי זוז"ג לא נחשב ולד קרבן כלל בזה תמורה חמורה ואתי שפיר ודו"ק. והנה בהיותי בזה נסתפקתי בהני דינים של הרמב"ם דכ' דהוי תמורה אם לוקה ג"כ או לא וצ"ע בזה ודו"ק ועבמג"א כאן שכ' דהיכי דמשהו אסור אף זוז"ג אסור. הנה מה שקשה עליו מ"ש מדבר המעמיד דקיי"ל דאפילו באלף לא בטיל וזוז"ג מותר עמ"ש בחיבורי על מס' ע"ז עבודת עבודה בדף ס"ח ע"ב ליישב זה ודו"ק:

א

[א] ואם החמץ קשה וכו'. במגן אברהם החמיר דאף בחיטים צריך לפרר דהיינו שיחתוך כל אחד לשלושה חלקים ושכן דעת הרמב"ם וחק יעקב דחה דבריו, ולעניות דעתי עיקר כמגן אברהם שכן מוכח לי ברמב"ם פירוש המשנה ריש פרק כל שעה, ועוד שכן מצאתי ברי"ף שם זה לשונו חיטים של חמץ בעי שחיקה והדר מטיל לים, עד כאן, ואף דמשמע בב"ח שאינו מרי"ף מכל מקום הוא הגהה מגדול אחד, מיהו דוקא בחיטים יבשים. כתב מגן אברהם חמץ קשה שמשליך לבית הכסא אין צריך פירור וליכא למיחש שיאכלנו כלב או חזיר כיון שאינו נותן לפניו לאכול ואם יש לו מים מכונסין שיש בהם דגים אסור להשליך לתוכו דהא נהנה ממנו:

ב

[ב] מותר ליהנות וכו'. אבל בבית יוסף מבואר דטוב לעשות בפני עצמו מדורה שלא יקילו בו, וכן כתב בב"ח שכן נוהגין, רש"ל קיבל כך מרבותיו לשרוף החמץ מהושענות:

ג

[ג] אותו הפת וכו'. אפילו גרף גחלים רק בישל בחומו של תנור אסור דהנאה כל שהוא מיהו הוי ואם כן אפילו היו מונחים עצים אחרים על האש והניח החמץ גם כן עליהם דהוה ליה זה וזה גורם אפילו הכי אסור ואפילו על ידי ביטול אסור כן כתב מגן אברהם, ומכל מקום התרתי במעשה שהסיקו לאפות מצות בפסח ונתנו גם בקעת אחת מלוכלך בבצק חמץ וכמעט שנשרף העצים ונגמרו המצות שאלו מה לעשות שהמצות יחמיצו קודם שיסיקנו תנור אחר והתרתי לגרוף כל הגחלים ולהסיק בעצים משחא ועצים קטנים כדי שישרוף מהר מטעם דמסתמא שבצק מלוכלך זה אין שייך חום שבח בפת אפילו משהו שנשרף מיד בשריפת העצים וכיון דלדעת השולחן ערוך ביורה דיעה סימן מ"ב והרבה פוסקים מתירין לגמרי בגרף גחלים ואפילו הכי בחומו סמכתי להתיר בזה:

ד

[ד] [לבוש] ונראה לי שיוליך וכו'. אבל הש"ך יו"ד סימן ק"י פסק דאין לו תקנה בזה וכן פסק מגן אברהם, ואפילו למכור לכותים חוץ מדמי איסור שם אוסר, וחק יעקב מתיר בזה ויש להקל בהפסד מרובה, וכעין אבוקה כנגדה שיש להתיר אפילו באין הפסד:

ה

[ה] [לבוש] יש להחמיר וכו'. אפילו אם כבר בישלו שם אסור כדלעיל בגחלים לאחר שכבו ומכל מקום מותר לכסות דם שחיטה דמצוות לאו ליהנות ניתנו וכן השלהבת אסור ולא דמי לעבודה זרה בסימן קמ"ב דבדילי מיניה (חק יעקב):

א

או זרקו. כחכמים בפ' כ"ש דתרווייהו מהני רמב"ם דלא כרי"ף. דאוסר שריפה לחכמים כי אפרו אסור. ועמ"א דהק' ארמב"ם אמאי פסק לשורפו הלא חמץ הוא מהנקברי' ואפרן אסור ע' תי' בדוחק (ובמהרי"ל לקבור הפחמין ע"ש) וח"י תי' דחמץ אינו בכלל הא דתנן שכל הנקברים לא ישרפו ע"ש טעמו וכ' עוד מה"ט לא חשיב הרמב"ם חמץ בין הנשרפין וכן לא בין הנקברים. וגם משום חומרא דבל יראה לא אתי לזילזולי ביה ע"ש. ועוד דהא מבערין קודם זמן איסורו:

ב

לים והא דלא חילק הרמב"ם בין ים המלח לשארי ימים עיין ח"י ובמים שלו המכונסין ובו דגים שלו ודאי דאסור ליכנס שם:

א

א) [סעיף א'] כיצד ביעור חמץ שורפו וכו' ג' מינים בביעור חמץ כנגד ג' פרענות שהיו עושין המצריים לישראל במצרים. שורפו כנגד מה שהיו שורפין בכור ישראל בכור של אש שנאמר ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים וכדאיתא בפרקי ר' אליעזר פמ"ח. פוררו כנגד מה שהיו חונקין הבנים על המשבר שנאמר וראיתם על האבנים אם בן הוא והמתן אותו וכו' זורקו לים כנגד מה שזרקו בניהם ליאור שנאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכו' ור"ל כדי שנזכור השעבוד ונשבח להשי"ת שהצילנו מזה, ועוד י"ל שהם כנגד ג' קליפות רוח סערה, ענן גדול. ואש מתלקחת. שורפו כנגד אש מתלקחת. פוררו וזורה לרוח כנגד רוח סערה. זורקו לים כנגד ענן גדול שהענן עולה מן הים, ור"ל דביעור חמץ הוא רמז לבחי' ביעור הקלי' ונתנו לו ג' מיני ביעור כנגד ג' בחי' הקלי' שיכוין לבערם ויתקרב קץ הגאולה בב"א.

א

ב) שם. כיצד ביעור חמץ וכו' וגם הנשים חייבות במ"ע דתשביתו ואפי' בחיוב השבתה דמשש ולמעלה, שו"ת שאגת אריה סי' פ"ב. שע"ת.

א

ג) שם. שורפו. עד שנעשה פחמים. ר"ז או' ד'.

א

ד) שם. או פוררו וכו' לפירורין דקין. ר"ז שם.

א

ה) שם. או זורקו לים. וה"ה לשאר נהרות. גמ' פסחים כ"ח ע"א. והטעם בכל זה משום דכתיב תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו. גמ' שם כ"ז ע"ב.

א

ו) שם. ואם היה החמץ קשה וכו' וה"ה חיטין שהחמיצו בעי פירור כלומר פיזור שלא יתנם בשק ויזרקם אלא יפזרם ע"פ המים שלא יוכל אדם ללקטן. רש"י פסחים כ"ח ע"א. וכ"כ ח"י או' ב' מיהו המ"א סק"ב כתב בשם המ"מ פ"ג דחטים בעי פירור דהיינו שיחתוך כל חטה לשנים או ג' חלקים. וכן הסכים א"ר או' א' י"א בהגב"י. ביאורי הגר"א. וכתב שם המ"א אכל נהמא לא בעי פירור שהוא רך ונמס במים והרב"י מפרש דנהמא בעי פירור וחטים לא בעי פירור יעו"ש עכ"ל מ"א וסיים דיש להחמיר ולעשות פירור בשניהם. והר"ז או' ד' פסק דפת בעי פירור אבל בחטים אם הם מעט שיוכל לחתכן בשעה מועטת יש להחמיר אבל אם הם הרבה שיצטרך לשהות הרבה בחתיכתן או עד שיטחנם אין להשהות החמץ בשביל כך ויש לסמוך על סברה ראשונה.

א

ז) ואם משליכו לבה"כ א"צ פירור וליכא למיחש שיאכלנו כלב או חזיר דא"כ במים נמי יאכלו אותם הדגים אלא לא חיישינן כיון שהוא אינו נותן לפניהם לאכול אבל אם יש לו מים מכונסים שיש בהם דגים אסור להשליך לתוכו דהוא נהנה ממנו. מ"א שם. ח"י שם. א"ר שם. וכ"כ האחרונים.

א

ח) ואסור בכל המלאכות כשמגיע זמן השריפה עד שישרוף החמץ כמ"ש סי' תל"א. מ"א שם. ור"ל כמ"ש סי' תל"א לענין בדיקה ס"ה כאן לענין שריפה.

א

ט) שם. מפררו ואח"כ זורקו לים. ואם זורקו לים המלח לא בעי פירור. כ"פ הפר"ח. אבל הב"ח פסק דגם אם זורקו לים המלח בעי פירור. וכ"כ הט"ז סק"ב. וכ"פ בעל העיטור.

א

י) שם ואח"כ זורקו לים, וכתב בכ"מ פ"ג דדוקא מתחילת שש ולמעלה שהוא זמן איסורו בעינן זריקה לים אבל קודם שש בהוצאה מרשותו סגי. ואותם בני אדם המשימים חמץ בצידי רה"ר בשעה שש שלא כדין הם עושים כשמגיע שעה ששית צריך לבערו מהעולם יעו"ש והביאו מ"א סוף הסי' ופר"ח בסעי' זה. ומיהו לדידן השרויים בין העמים ומלעיגין על היהודים כשזורקין החמץ ברחובות אי בדרכים אף קודם שעה ששית לא יזרוק בדרכים שיש בזה חילול השם ח"ו אלא או יתנו במתנה לגוי או ישלכנו לנהר בצנעה או לשרפו בביתו.

א

יא) שם הגה. והמנהג לשורפו. היינו משום דאיכא פלוגתא בזה כדאיתא בפסחים כ"א ע"א ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים או' אף מפרר וזורה לרוח או מטיל לים וע"כ נהגו להחמיר כר"י דפסק רש"י כוותיה וכן בסמ"ק. רש"ל בתשו' סי' פ"ז. וכ"כ מאמ"ר או' ג' ועוד י"ל ע"פ מ"ש לעיל סי' תל"ב או' ל"א דהחמץ הוא רמז אל בחי' הקלי' ולכן שורפן אותו יעו"ש. ור"ל כי ע"י שריפת החמץ רומזת אל בחי' הקלי' שיתבערו מן העולם בסוד ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ ותתקרב קץ הגאולה ולכן נהגו לשרפו.

א

יב) שם הגה. והמנהג לשורפו. ואין ספק שדעת רמ"א ז"ל לומר דבעי שריפה בכל זמן שיהיה הן בשעה ה' הן בשעה ו' או ז' וכיוצא וכן מוכח ממ"ש רמ"א לעיל סי' תל"ד סעי' ב' בהגה דאין לבטל ביום אלא אחר ששרף החמץ וכו' והביטול הוא קודם שעה ששית דבשעה ששית אין בידו לבטל כדמוכח בש"ס ובפו' וא"כ מוכח בדעת רמ"א דגם קודם שעה ששית בעי שריפה. מאמ"ר שם. וכתב ודלא כהעו"ש וגם על דברי הט"ז סק"ב כתב דאינו מוכרע יעו"ש. וכ"כ רש"ל בתשו' הנז' דאף קודם שעה ששית בעי שריפה יעו"ש, וכ"מ ממ"ש לעיל באו' הקודם דהחמץ רומז אל בחי' הקלי' וא"כ אין חילוק דגם קודם שעה ששית בעי שריפה אך לפ"ז משמע דלא בעי שריפה אלא אותו חמץ שנמצא בלילה בשעת הביעור שרומז אל בחי' הקלי' כמ"ש לעיל סי' תל"ב או' ל"א אבל שאר החמץ שנשאר בבית יכול ליתנו לגוי במתנה או למכרו אם הוא קודם שעה ששית.

א

יג) שם בהגה. וטוב לשורפו ביום וכו' דהיינו קודם שעה ששית. ח"י או' ג' וכ"כ לעיל סי' תל"ד או' מ' יעו"ש. ועי"ש או' מ"ג מ"ש לומר קודם שריפה ואח"כ יעו"ש.

א

יד) שם בהגה. וטוב לשורפו ביום וכו' ונוהגין העולם לעשות מדורה בפ"ע אף בשעה ה' ולכן עוב לשרוף אותו בחצר ולא בבית כדי שלא יהנה ממנו. רש"ל בתשו' הנז' והביאו כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ד. ועוד י"ל הטעם דצריך לשורפו בחצר משום דדומיא דנותר והנותר היו שורפין אותו בחצרותיהם או על גגותיהם כמ"ש בפסחים פ"א ע"ב יעו"ש, ועיין לקמן או' י"ט.

א

טו) שם בהגה. וטוב לשורפו ביום וכו' וראיתי מאמ"ו שהיה מקובל מרבותיו לשרוף החמץ בהושענות. רש"ל בתשו' הנז' כנה"ג שם. וכה"ג כתב מהרי"ו סי' קצ"ג דיש להסיק התנור בלולב ומהר"י היה רגיל לעשות ממנו היסק בפי התנור בשעת אפיית המצות. ח"י או' ג' ר"ז או' י"ב. בן א"ח פ' צו או' יו"ד ואו' כ"ב. ועיין לעיל סי' כ"א או' ה' ולקמן סי' תס"א או' ח'.

א

טז) שם בהגה. אך אם רוצה וכו' ובמהרי"ל כתב דוקא לשרוף ביום כדי שיזכור לבטל. מ"א סק"ג. חק יוסף או' ג' מק"ח או' ב' ומיהו ביוצא בשיירא דמבטל בלילה ולא ביום כבסי' תל"ו במ"א סק"א (ובדברינו לשם או' ח') פשיטא דרשאי לכ"ע לשרוף בלילה אם ירצה. א"א או' ג' ולי נראה בלא"ה זהו פשוט דלא אמרו לשרוף ביום אלא דוקא על יום י"ד שהוא זמן איסורו דומיא דמותר ולא על שאר ימים דיוצא בשיירא,

א

טוב) [סעיף ב'] ואם נתנו לעכו"ם וכו' ואסור לתת לעבדו ולשפחתו חמץ הנשאר ביום י"ד אם החמץ רב שא"א לאכלו קודם זמן איסורו מאחר דמזוניתיהם עליו הו"ל כפורע חובו באיסור הנאה. ב"ח בתשו' סי' קמ"ז. ח"י או' ד' מק"ח או' ג' ומיהו החמ"מ או' ה' חולק ומתיר כוון שנותנו קודם זמן איסורו ורק אסור לומר לו בפי' שיחזיק החמץ כל ימי הפסח דא"ש רוצה בקיומו של חמץ אלא יתן לו בסתם ויאמר לו הילך חמץ זה ושוב לא יהיה לך עלי מזונות כל ימי הפסח יעו"ש. וכן הסכים לדינא הגאון מהרש"ק בחידושיו וכתב דעכ"פ לא יאכל החמץ בביתו משום חשדא שפורע חובו בחמץ וכמ"ש לקמן סי' ת"ן סעי' ו' יעו"ש.

א

חי) שם. א"צ לבער. ומ"מ יניח איזה פתיתים לשרפם כדי לכוין בהם אל בחי' הקלי' שישרפו ויתבטלו מן העולם וגם כדי לומר היה"ר שכתבנו לעיל סי' תל"ד או' מ"ג וגם כדי לזכור ולומר הביטול של היום.

א

יט) שם. ואם שרפו קודם וכו' בטור משמע דגם אם שורפו קודם שעה ששית טוב לעשות לו מדורה ולשורפו בפ"ע ולא יהנה ממנו בשעת שריפה דחיישינן שמא גם כשישרפנו בשעת איסורו יהנה ממנו. ב"י. וכ"כ מ"א סק"ד. אכן הב"ח כתב ודאי דאם שורפו בשעה ה' א"צ למדורה בפ"ע כיון שאינו שעת איסורו בהנאה ומיהו סיים דהעולם נוהגים אפי' בשעה ה' לעשות לו מדורה בפ"ע בחצר ולא בבית כדי שלא יבא ליהנות ממנו גם כששורפו בשעה ששית גם נוהגים כר' יהודה דוקא בשריפה וגם נוהגים להחמיר כחכמים דאפרן אסור דנקטינן הכא והכא לחומרא וכ"כ מהרש"ל עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ב' והאחרונים. וכ"כ לעיל או' י"ד יעו"ש.

א

ך) שם. מותר ליהנות מפחמים וכו' זהו לשון הרמב"ם פ"ג וכתב עליו הר' מנוח דהיינו ששרפו עד שנפסל מאכילת הכלב דאי לא נפסל מלאכול הכלב ודאי דאסור ומשו"ה מותר ליהנות בפחמים וה"ה שמותר באכילה אלא שאין דרך הבריא לאכול הפחמים אבל ודאי אם חרכו בחוץ עד שנפסל מלאכול הכלב ואם היה גורר אותו מוצא לחם בתוכו אפי' בהנאה אסור יעי"ש, וכ"כ הרז"ה בר"פ כל שעה דאפי' באכילה שרי יעו"ש. אבל הרא"ש בר"פ כ"ש כתב דאעפ"י שנפסל מאכילת כלב אסור באכילה וכתב שכ"כ הר"י אברצולני יעו"ש. וכ"כ הטור בסי' תמ"ב יעו"ש. והב"ד חקת הפסח או' ג' ועיין לעיל סי' תמ"ב סעי' ט' ובדברינו לשם או' צ"ט.

א

כא) שם, הרי זה לא יסיק בו וכו' וכתב בית הילל ביו"ד סי' קמ"ב או' א' דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של עכו"ם דאפרן אסור ואפ"ה שלהבת מותר וא"כ גבי חמץ נמי אע"ג דאפרן אסור מ"מ שלהבת מותר יעו"ש. מיהו ח"י או' ו' הקשה עליו ופסק דגם שלהבת אסורה יעו"ש. וכן הסכים א"ר או' ה' מק"ח אר ד' מחב"ר או' ד' ועי"ש מה שהשיג על החולקים על הח"י יעו"ש. וכ"פ ח"א סוף כלל קי"ט.

א

כב) שם. אסורים בהנאה. לפי שיש שבח עצים בפת. ר"ן מ"מ פ"ג. ודוקא כשאבוקה כנגדו כ"מ שם בשם הרמ"ך. ואע"ג דחמץ אפי' גחלו ואפרו אסור מ"מ הוי זו"ז גורם דתנור ג"כ הוא גורם שיאפה ושרי אבל אם בשל תבשיל אפי' ע"ג אפר או גחלים אסור. ומיהו נראה עיקר כדעת הט"ז וש"כ ביו"ד סי' קמ"ב דדעת הרמב"ם והפו' אפי' בישל ע"ג גחלים או בחומו של תנור אסור וא"כ ה"ה בגחלים עוממות דאסור ואפי' היו מונחים עצים אחרים על האש והניח החמץ ג"כ עליהם דהו"ל זוז"ג אפ"ה אסור. מ"א סק"ה. ח"י או' ז' א"ר או' ג' חק יוסף או' ה' ח"א שם. מיהו המק"ח או' ה' כתב דדוקא בפסח זוז"ג אסור אבל אחר שש קודם הלילה מותר זוז"ג יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' יו"ד. וכתב עוד שם הר"ז דאפי' בתוך הפסח יש להתיר בזוו"ג במקום הפ"מ או בשעת הדחק כגון לצורך שמחת יו"ט שאין לו מאכלים אחרים.

א

כג) שם. אסורים בהנאה. ואין לו תקנה וכן עיקר. מ"מ פ"ג. ור"ל דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח דדוקא בע"ז מהני שתופסת דמיה ויש לה פדיון משא"כ בשאר איסורין דלא כלבוש שמיקל בהולכת הנאה לים המלח. מ"א סק"ו וכ"כ הש"כ ביו"ד סי' ק"י סק"ב והפר"ח שם אר ב' ובסי' זה ובסי' תמ"ז סעי' א' א"ר אר ד' חק יוסף אר ו' ר"ז אר ט' ומיהו אם נתערב אותו פת באחרים משמע מדברי הש"כ שם דגם בזה לא מהני הולכת הנאה לים המלח. וכ"כ הר"ז. אבל המ"א כתב דמהני. וכ"כ הפר"ח שם בסי' תמ"ז. ונראה דבהפ"מ או בשעת הדחק יש להקל. ובענין הולכת הנאה לים המלח בש"ע יו"ד סי' קמ"ב סעי' ד' כתב דיוליך דמי אותה הפת האסור שנתערב לים המלח אבל הפר"ח בסי' תמ"ז כתב דא"צ להוליך רק דמי עצים של אותו הפת האסור שנתערב ואז הכל שרי אפי' באכילה יעו"ש, מיהו המט"י שם בסי' תמ"ז כתב דאנו אין לנו אלא כדברי הש"ע יעו"ש. וכן הסכים הנה"ש שם או' ב',

א

כד) וכתב שם הש"כ אבל מותר למכרן לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבהן אם הוא בענין שאין לחוש שהעכו"ם ימכרנו אח"כ לישראל יעו"ש. מיהו המ"א שם כתב דמלשון המ"מ שכתב דאין לו תקנה משמע דאין לו תקנה כלל והיינו כשאבוקה כנגדו דאסור מדאו' יעו"ש. אבל דעת הפר"ח שם ובסי' תמ"ז כדברי הש"כ. וכן הח"י או' ז' השיג על דברי המ"א הנז' והסכים לדברי הש"כ יעו"ש. וכ"כ חק יוסף שם. ומיהו בהפ"מ גם המ"א כתב דיש להקל ובפרט בזוז"ג או באין אבוקה כנגדו.

א

כה) שם. וכן הפחמים וכו' ר"ל הפחמים מן החמץ עצמו ולא מן העצים. ט"ז סק"ד. והיינו אם מכירן שיודע בבירור שאלו מן העצים מותרים אבל אם נתערבו הרי כולן אסורין בהנאה, מ"א סק"ה בשם מהרי"ל. ר"ז או' ח'.

א

כו) שם. וכן הפחמים וכו' וה"ה אפרן, ט"ז שם. מ"א שם בשם הנז' ח"י או' ח' חק יוסף או' ז' מק"ח או' ו' ואין הפחמים והאפר של חמץ בטילים אפי' באלף של היתר שהרי יש להם היתר הנאה אפי' בלא ביטול דהיינו להשהותן עד לאחר הפסח וכל דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטל. ר"ז שם.

א

כז) שם. אסורים בהנאה וכו' ומ"מ מותר לכסות בו דם שחיטת חיה ועוף משום דמצות לא ליהנות ניתנו. שכנה"ג בהגה"ט אר ד' ח"י או' ט' א"ר או' ה' מק"ח שם. ר"ז שם. ואם קידש בו אשה ה"ז ספק מקודשת וצריכה גט. ח"י או' ח' חק יוסף או' ז'.

א

כח) שם. אסירים בהנאה וכו' ושקים מלאים חמץ של עכו"ם אסור לישב עליהם דנהנה. מש"ז או' ד' ולפ"ז ה"ה להתחמם כנגדם או ליהנות מאורן אסור.

א

כט) [סעיף ג'] קודם זמן איסורו וכו' דלאחר זמן איסורו לא מהני שיפקירו אלא חייב לבערו מן העולם כמ"ש לעיל או' יו"ד יעו"ש.

א

ל) שם. יכול להשליכו וכו' כתב הט"ז סק"ה ומ"א סק"ז דלאו מקום הפקר ממש קאמר כגון שמונח ברה"ר דאז לכ"ע א"צ לבער כיון שאינו מונח ברשותו וקודם זמן איסורו אפי' לכתחלה סגי בהפקירו אלא דהכא מיירי בחצר שלו וקראו הפקר כלומר שהחמץ מופקר לעורבים וכיוצא. ח"י או' י"א. וכ"כ חק יוסף או' ט' ומיהו עיין לעיל סי' תל"ג או' ג"ן שכתבנו בשם האחרונים דהכא מיירי במקום הפקר שאינו ברשותו יעו"ש וא"כ מ"ש הכא בש"ע ואם מצא אחר זמן איסורו וכו' יבערנו לאו משום דעובר עליו אלא משום דאינו מן הראוי שיהא החמץ שלו מונח ונראה לעין כל אחר זמן איסורו ואפי' הוא מופקר כיון דעכ"פ החמץ שלו.

א

לא) שם. יכול להשליכו וכו' ואפי' הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח אם לא יקדמנו אחר שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור והרי הוא כשלו ממש כל זמן שלא זכה בו אחר כיון שהוא יושב ומצפה שמא לא יזכה בו אחר ויזכה בו הוא. ר"ז או' ב'.

א

לב) שם. ואם מצאו אחר זמן איסורו וכו' וכתב בשו"ת פני יהושע סי' י"ב באחד שהיה לו חמץ בבית גוי ושכח למכרו ואחר חצות נזכר והוא ביטל חמצו קודם חצות כנהוג ושאל איך לעשות. והורה לו בדרך עצה שיניחנו במקום הפקר לכלבים או לחזירים ואם יזכו בו גוים יוכל לקנותו מהם אחר הפסח בזול או יחזירו לו כי מסתמא הגוי שהחמץ בביתו לא יניח לכלבים להפסיד ויזכה בו ואח"כ אולי יחזיר לו כיון שמכירו יעו"ש, והביאו שע"ת. אמנם בנ"א כלל א' שאלה ב' השיג על דברי תשו' פ"י הנז' וסיים אך בדיעבד אם עשה כן בלא שאלת חכם צ"ע לאחר הפסח יעו"ש, ועיין בתשו' חת"ס סי' קי"ב שכתב בעכו"ם שזכה בחמץ לאחר חצות אם ירצה להחזירו אחר הפסח יאמר לו אם תרצה ליתן לי מתנה תן לי יי"ש אחר מחירו או כסף ואין זה חליפי חמץ יעו"ש.

א

לג) שם בהגה. ישרוף הכלי וכו' ואין טעם וסמך לזה. פר"ח. וע"כ הנכון להשאיר איזה פתיתין ולשורפן כדי לקיים מצות שריפת חמץ. ועיין לעיל ססי' תל"ב.

א

שורפו. בגמ' דידן גרסי' וחכ"א אף מפרר כו' ודאי שריפה עדיף אלא דאף מפרר דיו (ב"ח) אבל גירס' הרי"ף והרא"ש וחכ"א מפרר וכו' משמע דוקא מפרר וכ"מ בטור שכ' דלרבנן ה"ל מהנקברים שאפרן אסור ותנן בסוף תמורה דכל הנקברי' לא ישרפו דגזרי' שמא יבואו ליהנות באפרן ותימה על הרמב"ם שפסק שאפרו אסור ואפ"ה פסק שמות' לשרפו ובסוף ה' פסולי המוקדשין פסק דכל הנקברין לא ישרפו שאע"פ שהוא מחמי' בשריפתן הרי היקל באפרן שאפר הנקברין אסור עכ"ל ואפשר דה"ק לא ישרוף לנהוג בו דין נשרפין להיות נהנה באפרן אבל אם רצו לשרפו שלא ליהנות באפרו שרי ולא גזרי' שמא יהנה באפרו וכ"כ מהרי"ל שורפו וקובר הפחמין:

ב

החמץ קשה. כגון חטים בעי פירור כ"כ המ"מ לדעת הרמב"ם וצ"ל דס"ל שיחתוך כל חטה לב' או ג' חלקים דא"ל דס"ל כרש"י דדי כשמפזר החטים א"כ מאי קאמר ואם היה החמץ קשה וכו' דהא אין הטעם משום שהוא קשה אלא מפני שהם נתונים בשק אלא ודאי כדאמרן ונהמ' לא בעי פירור שהוא רך ונמס במים והרב"י מפ' דנהמ' בעי פירור וחטים לא בעי פירור ע"ש ול"נ דיש להחמיר ולעשו' פירור בשניהם מיהו אם השליכו לבית הכסא א"צ פירור וליכא למיחש שיאכלנו כלב או חזיר דא"כ במים נמי יאכלו אותם הדגים אלא לא חיישי' כיון שהוא אינו נותן לפניו לאכול ול"נ דאם יש לו מים מכונסין שיש בהם דגים אסור להשליך לתוכו דהוא נהנה ממנו: ואסור בכל המלאכו' כשמגיע זמן השריפ' עד שישרוף החמץ כמ"ש סי' תל"א:

ג

אך אם רוצה. ומהרי"ל כתב לשרוף דוקא ביום כדי שיזכור לבטל עסי' תל"ד ס"ב:

ד

ואם שרפו כו'. ובטור משמע שאפי' שרפו קודם שעה ו' טוב לעשות לו מדורה בפ"ע, ורש"ל כתב לשרוף אותו בחצר וכן נוהגין וע' ר"י לוי סי' פ"ג:

ה

אסורים בהנאה. לפי שיש שבח עצים בפת (ר"ן מ"מ) ודוקא כשאבוקה כנגדו (הרמ"ך כ"מ) ואף על גב דחמץ אפי' גחלו ואפרו אסור מ"מ הוי זוז"ג דתנור הוא ג"כ גורם שיאפה ושרי אבל אם בשל תבשיל אפי' ע"ג אפר או גחלים אסור ועבי"ד סי' קמ"ב ודו"ק מיהו נ"ל עיקר כדעת הט"ז וש"ך שם דדעת הרמב"ם והפוסקים דבע"א אפי' בישל ע"ג גחלים או בחומו של תנור אסור ולא מטעמייהו אלא מדאמרי' בפסחים דף כ"ו ע"ב דאף דרבנן שרי באבוקה כנגדו דוקא בערלה דבטילי במאתים הלכך לא חמיר משכלה ונבער איסור' אבל בהקדש דאפי' באלף לא בטיל אסור וא"כ ה"ה בגחלים עוממו' דאסור וזהו דעת הטור שלא חילק כאן בפת בין תנור חדש לישן משום דכ' בי"ד בשם הרמ"ה דכיון דע"א לא בטלה אפי' זוז"ג אסור וה"ה בחמץ דהנאה כל שהוא מיהו הוי וא"כ אפי' היו מונחים עצים אחרי' על האש והניח החמץ ג"כ עליהם דה"ל זוז"ג אפ"ה אסור וכ"מ דהא א"א להדליק חמץ לבדו אם לא ע"י עצים ואפ"ה כ' שהפת אסור וע"ש סי' קמ"ב וז"ל מהרי"ל פחמין שלו ואפרו אסור ואפי' ע"י ביטול אסור ול"ד לעצים שנשרו מן הדקל בי"ט דמהני להם ביטול כמ"ש סי' תק"ז ס"ב דהתם עצים אינן בני אכילה ואף אם מקצתן אתי לתבשיל אין האיסו' דרך הנאתו עכ"ל ובתו' בשבת ד' כ"ה בד"ה הא בחול כו' דשמן ובשר ותבוא' חשיבי טפי בעין בשעת היסק מעצי' ע"ש:

ו

אסורים בהנאה. ואין לו תקנה וכן עיקר (מ"מ) כוונתו דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח דדוקא בע"א מהני שתופסת דמיה ויש לה פדיון ועיין בי"ד בש"ך סי' ק"י ס"ק ב' ועוד דדוקא כשנתערב אותה הפת באחרים אמרי' יוליך הנא' משא"כ כשהוא בעין כנ"ל דלא כלבוש שמיקל בהולכת הנאה לים המלח וכתב הש"ך שמות' למוכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסו' שבו וכ"כ בי"ד סי' קמ"ב אבל מל' המ"מ שכ' אין לו תקנה משמע שאין לו תקנה כלל והטעם כמ"ש המרדכי פ"ב וז"ל דטפה לחלוחית שסביב החט' היא חמץ וקי"ל דיין נסך כיון שהיא דאורייתא אוסר תערובתו לח בלח ולא מהני מכירה חוץ מדמי יי"נ שבו והוא הדין גבי חמץ עכ"ל ובתוספו' פסחים דף ע"ה משמע דכשאבוקה כנגדו אסור מדאוריי' וא"כ ל"מ תקנה למוכרו לעכו"ם וכ"מ בר"ן וכ"מ קצת במלחמות פ"ב ובש"ע בי"ד דאין תקנה לאותו פת ואפשר דבהפסד מרובה יש להקל ובפרט בזוז"ג ועוד דהא י"א דאף חמץ יש לו תקנ' ע"י פדיון ע' במרדכי ספ"ג דע"א ובר"ן פ"ה:

ז

במקום שהעורבים וכו'. ובהכי מיירי ההיא דחצר א"צ בדיק' (הג"מ) וא"כ מוכח דאיירי בחצר דידיה דאי בחצר של הפקר כגון ברחוב מאי בדיקה שייך דאפי' חמצו אם הפקירו קודם שש שרי כמ"ש הטור סי' תל"ז וב"י סי' תמ"ח בשם הירושל' וד"מ בשם א"ז דמה לי נתנו לעכו"ם או הפקירו אלא ע"כ לא מיירי במקום הפקר ומה שסיים אף על פי שמונח במקום הפקר מ"מ וכו' כלו' כיון שמונח בחצר א"כ הוא מופקר לכל הרוצה ליטול מ"מ כיון שמונח ברשותו חייב לבערו כדינו דהיינו בשריפה לר"י וכ"מ בהג"מ כמ"ש וז"ל הכ"מ ואותן בני אדם המשימין חמץ בצידי ר"ה בשעה ו' שלא כדין הם עושים דמשהגיע שעה ו' צריך לבערו מן העולם וכ"מ בהג"מ עכ"ל משמע דקודם שעה ו' שרי ועמ"ש סי' תל"ג ובי"ד סי' קמ"ו:

א

(א) שורפו – עד שנעשה פחמים:

ב

(ב) או פוררו – לפירורים דקים שלא ימצאנו מי שהוא ויהנה ממנו:

ג

(ג) או זורקו לים – וה"ה לנהר והטעם בכל זה משום דכתיב תשביתו שאור מבתיכם בכל דבר שאתה יכול להשביתו:

ד

(ד) ואם היה החמץ קשה קשה – כגון פת יבש קשה או חטים יבשים שנתחמצו:

ה

(ה) מפררו – בפת פוררו לפירורים וכנ"ל בחטים ג"כ מחתכם דק דק או טוחנם כדי שיהיו נוחים להמיס מהרה בתוך המים ויש מקילין בחטים שאין צריך לחתכם אלא מפזרן ע"פ המים שלא יוכל אדם ללקטן ודיו. ובמקום הדחק כגון שיש לו חטים הרבה וישתהה עד שיבוא לחתכם או לטוחנם יש לסמוך על סברא זו. ודע דכמה פוסקים מחמירים אפילו בפת שאינו קשה דבעי פירור כשמטילים לים ולנהר וע"כ הסכימו האחרונים להחמיר ולעשות פירור בכל מקום. אכן אם משליכו לבה"כ הרי הוא כמבוער מן העולם לגמרי כיון ששום אדם לא יוכל ליהנות ממנו ואין צריך לפררו קודם שמשליכו אפילו הוא פת קשה וכיו"ב ובלבד שלא ישליכנו שם לפני חזיר שאסור להאכיל לבהמה אפילו היא של עכו"ם והפקר וכמש"כ בסימן תמ"ח ס"ו אבל כשאינו משליכו שם לפני חזיר אע"פ שסופו לבוא לשם אין לחוש לזה. מי שיש לו מים מכונסין ובהם דגים לא ישליך לשם החמץ שצריך לבערו אפילו מפררו קודם שמשליכו שהרי הוא נהנה במה שהדגים יאכלוהו:

ו

(ו) והמנהג לשורפו – דחוששין לדעת הפוסקים שפסקו כר' יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה דילפינן מנותר שהוא בשריפה. ומנהג זה הוא אפילו אם שורפו בזמן הראוי דהיינו בסוף שעה ה' כמנהגנו וכדמבואר לעיל בסימן תל"ד או בכל שעה ששית וכ"ש במצא חמץ לאחר שש או בפסח גופא דבודאי יש לנהוג לכתחלה לבערו ע"י שריפה דוקא:

ז

(ז) וטוב לשורפו ביום – ומהרי"ל כתב טעם אחר דנכון יותר לשרוף ביום כדי שמתוך זה יזכור לבטל בטול שני שמבטלין ביום. ושורפין בשעה חמישית שהרי צריך לבטל אח"כ ובשש לאו ברשותיה לבטלו [מ"א לעיל בסי' תל"ד] אם יש לו הושענות טוב לשרוף החמץ בהושענות הואיל ואיתעביד בו מצוה חדא ליתעביד בו גם מצות תשביתו:

ח

(ח) הרשות בידו – ואפ"ה מתקיים מצות תשביתו בזמנו שמשלשים יום ואילך קודם הפסח חל עליו חובת ביעור:

ט

(ט) לנכרי קודם וכו' – ואסור ליתן לעבדו ולשפחתו נכרים שמזונותן עליו אם הוא הרבה שא"א שיאכלנו קודם זמן האיסור כ"כ בח"י בשם הב"ח ובספר חמד משה חולק עליהם דלא איכפת לן מה שמזונותיו עליו כיון שאינו פורע לו בזמן האיסור אלא קודם הפסח פורע לו מה שמחויב לו וכשיבוא הפסח אינו מחויב עוד במזונותיו שהרי כבר פרעו קודם רק שאסור לו לומר בפירוש שיחזיק החמץ כל ימי הפסח שא"כ רוצה בקיומו של חמץ שאסור אלא יתן לו בסתם ויאמר לו הילך חמץ זה בחובך ושוב לא יהיה לך מזונות עלי כל ימי הפסח וכן הסכים לדינא הגאון מהרש"ק בחידושיו וכתב שעכ"פ יש לו ליזהר שלא יאכל העבד החמץ בביתו שלא יחשדו אותו שפורע חובו בחמץ וכדמבואר לקמן בסימן ת"נ סעיף ו' במ"ב:

י

(י) אינו צריך לבער – ומ"מ נכון לינהג שלא להוציא כל חמצו הנשאר לו בנתינתו לעכו"ם ולקיים מצות השבתה בשעה ששית בפירורים שמניח לשורפם שהפירורים נשבתים ועומדים ואפילו מניחם אינו עובר בבל יראה אלא יניח מחמצו לכל הפחות כזית כדי לקיים מצות תשביתו כתיקונה [בית מאיר וכ"כ בח"א ובחמד משה]:

יא

(יא) ליהנות בפחמין שלו וכו' – שהרי החמץ לא נאסר אז בהנאה וה"ה שמותר בשעה ה' לבשל בו ושאר מיני הנאות אכן המנהג לעשות לו מדורה בפ"ע אפי' בשעה ה' כדי שלא יבואו להקל גם בשעה ששית ונוהגין לשרוף אותו בחצר ולא בכירה [אחרונים]:

יב

(יב) אסורים וכו' – ואע"ג דזה וזה גורם הוא שהתנור הוא של היתר והעצים [דהיינו החמץ] של איסור וקי"ל בעלמא דזה וזה גורם מותר שאני הכא דגורם העצים של איסור שבהן הפת נאפית ניכר יותר ונראה שבחן לעינים וכמו חד גורם הוא ואפילו אם בשעה שנתן הפת לתוך התנור כבר נהפך החמץ לגחלים או אפילו לאפר חם ונאפה על ידן ג"כ אסור שהרי בחמץ גם גחלים ואפרן אסור וכיון שהפת נאפה מחומם מינכר שבחם בפת כמו בעצים. ואפילו אם גרף האפר והגחלים ואפה ובישל נגד חומו לבד ג"כ אוסרים כמה אחרונים הפת והתבשיל ועיין בבה"ל:

יג

(יג) בהנאה – ואפילו אם נתערב הפת בככרות אחרות ואינו ניכר כולן אסורות בהנאה ואין לו תקנה להתיר פת או תבשיל זה ע"י פדיון דמי הנאת החמץ שישליך הדמים לאיבוד [כמו שמבואר ביו"ד סימן ק"י בש"ך סק"ב ובסימן קמ"ב] וכתבו האחרונים דיש עכ"פ תקנה למכור הפת לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו דהיינו שינכה דמי הנאת החמץ שהסיק בו התנור מדמי הפת והתבשיל שנוטל מהעכו"ם ונמצא שאינו נהנה כלל מהחמץ שהסיק בו רק שיזהר לפרר הפת קודם שימכרנו להעכו"ם [אם הוא מקום שנוהגין היתר בפת עכו"ם] דאם לא יפרר חיישינן שיחזור וימכרנו לישראל ואפילו בלא נתערב פת או תבשיל זה באחרים ג"כ יש תקנה זו דמכירה ויש מי שאוסר אם לא נתערבה ובמקום הפסד מרובה או שעת הדחק יש לסמוך להקל:

יד

(יד) וכן הפחמין – וה"ה אפרן וכנ"ל ולכן אסור להתחמם אצל הפחמין או ליהנות לאורו וכה"ג וכן באפרן לכבס בהן בגדים וכדומה ומ"מ מותר לכסות בהן דם שחיטה דמצות לאו ליהנות ניתנו [אחרונים]:

טו

(טו) שלו – ר"ל של חמץ ואם נתערב פחמין של חמץ עם פחמין של עצים ששרפו בו את החמץ אסור ליהנות מכולם ואינם בטלין אפילו באלף שהרי יש להם היתר הנאה בלא ביטול דהיינו להשהותן עד אחר הפסח ודבר שיש לו מתירין לא בטיל:

טז

(טז) קודם זמן איסורו – דלאחר זמן איסורו לא מהני שיפקירו שהרי בלא"ה הוציא הכתוב מרשותו ואסרו בהנאה אלא חייב להשביתו ולבערו וכדלעיל:

יז

(יז) במקום שהעורבים מצויים – ותלינן שיאכלוהו ועיין לעיל בסימן תל"ג ס"ו שהעתקנו דדעת כמה אחרונים דדין זה אינו אלא ברחוב שהוא מקום הפקר ולא בחצרו:

יח

(יח) אלא יבערנו – והאחרונים חולקין ע"ז דאם הפקירו וזרקו למקום הפקר קודם זמן האיסור שוב אין עליו חובת ביעור כמ"ש סימן תל"ג [ויש מצדדין לפרש דגם דעת השו"ע כן הוא אלא דמיירי בגווני אחריתא עיין במ"א וח"י וש"א] אלא דאפילו אם הניחו במקום המופקר לכל צריך שיפקירנו לגמרי בפיו ובלבו ולא יהיה בדעתו בשעת הפקר לחזור ולזכות בו לאחר הפסח שאם יש בדעתו כן אינו הפקר גמור כל זמן שלא זכה בו אחר:

א

מג"א סק"ה דהתם עצים אינן בני אכילה. גמגום לשון יש כאן ואולי יש לדון דהוי דשל"מ דאינו חוזר ונאסר. דלגבי פסח אחר מותר בלא ביטול מדין חרכו קודם זמנו:

ב

שם בשעת הדחק מעצים. צ"ל בשעת הדלקה:

א

בש"ע סעיף א' או פוררו כו' ועיין בשו"ת אור ישראל האריך מחלוק' הפוסקים בהם דאין ביעור חמץ אלא שריפה ובענין השבתה וביטול בלב. ועיין בשאגת ארי' בסי' פ"ג ופ"ז ע"ש וע"ש סי' פ"ה דגם נשים חייבות במצות עשה, דתשביתו ואפי' בחיוב השבת שמשש ולמעלה ע"ש:

ב

בש"ע סעיף ג' ואם מצאו אחר זמן איסורו כו' וכתב בשו"ת פ"י סי' י"ב באחד שהי' לו חמץ בבית גוי ושכח למכרו. ואחר חצות נזכר והוא ביטל חמצו קודם חצות כנהוג ושאל איך לעשות והור' לו בדרך עצה שיניחנו במקום הפקר לכלבים או לחזירים ואם יזכו בו גוים יוכל לקנותו מהם אחר הפסח בזול או יחזירו לו כי מסתמא הגוי שהחמץ בביתו לא יניח לכלבים להפסיד ויזכה בו ואח"כ אולי יחזיר לו כיון שמכירו וע"ש שהאריך בדברי הגמ"י בשם ריב"ש שממנו מקור דין זה ועיין בדברי האחרונים לעיל סי' תל"ג סעיף ו':

ג

אסורים עבה"ט ועיין בשו"ת פ"י סי' י"א במצה שנתכפלה והניחו אצל האש שבפי התנור לשרפה והי' שם מצות בתנור גם קדירה נתבשל' באש הזה והאריך בדין זוז"ג ע"ש ועיין בפ"מ יו"ד בפתיח' להל' בב"ח שהק' שם על המג"א מכריעי דחיטי דנפל עלי' יי"נ שהוא איסור דאוריי' ומ"ש ע"ז בשו"ת בית אפרים סי' ל"ט דמבואר במרדכי לענין היתר התרנגולת לפי שאינה נמכרת ביוקר שהביא ראיה מהא דכריא דחיטי כיון שאין החיטים נמכרים ביוקר בשביל היי"נ וע"ש דלענין תערובות חמץ שעה"פ שפי' מותר למכור חוץ מדמי איסור כו' ע"ש ועיין מ"ש על דברי המרדכי בנ"ב מ"ת סי' ע':

ד

הפחמין, עבה"ט ועיין באמונת שמואל על הקושי' שהקשו מתמור' מ"ש בזה:

א

או פוררו כו'. רבה ס"ל דחמץ בעי פירור גם בזור' לים ומחלק בין ים המלח דלא בעי פירור פירש"י משום דשם אין הולכין ספינו' משא"כ בשאר נהרות ור"י ס"ל חמץ לא בעי פירור כיון דממאיס והא דתניא בעי פירור ל"ק הא בחיטי והא בנהמא פירש"י חטים שנחמצו לא יזרקם בשק על פני המים אלא יפזר' על פני המים ופסק הרא"ש כרבה ודברי הש"ע כאן הם ל' הרמב"ם ומשמע דס"ל כרב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' וע"כ כ' ואם היה החמץ קשה וכו' וקשה למה פסק כר"י והא קי"ל כרבה לגבי ר"י לבר מתלת ותו דהטו' לא חילק בחמץ קשה ממיל' ס"ל כרבה וכ' וכ"כ הרמב"ם וזה אינו וב"י האריך להסכים דברי הטור והרמב"ם ולעד"נ דגם הרמב"ם פוסק כרבה וס"ל דהחילוק שבין ים המלח לשאר ימים דלא כפירש"י אלא דהים המלח מים שבו חדים בטבע המלח ומחתך החמץ במהרה משא"כ בשאר מים. ורב יוסף דמחלק בין חיטי לנהמ' היינו ג"כ דלא כרש"י אלא הרמב"ם מפ' דלר"י דבמיאוס תליא מלת' ע"כ אינו מיקל רק בנהמ' דממאיס בלחלוחית המים אבל חטים אינם מאיסי דאפשר להדיחם שפיר וא"כ גם הרמב"ם פוסק כרבה דלרבה החילוק בין ים המלח לשאר מים הוא משום חוזק המים ודבר זה א"א לכוין דלפעמים יש בשאר מים חילוק זה החזק הוא הרפה ע"כ נתן כלל לפי ענין החמץ אם יתחתך מהרה שם במקו' שיזרוק אותם והחילוק דנהמ' וחטי' לא זכר הרמב"ם כלל כיון דאינו אלא לר"י והשתא ניחא דהטור לא זכר חילוק דים המלח ושאר מים דלא פסיק' לן מלת' כמ"ש ע"כ החמיר בכל מים דבעי פירור כנלע"ד הגם שה' המגיד כ' שהרמב"ם פסק כר"י חלקי אמרה נפשי והוא נכון בס"ד:

ב

והמנהג לשרפו כו'. נרא' טעם לשריפ' זו משום שיש מחלוקת בין ר"י לחכמים אם בעי' שריפה ורבו הפלוגת' בין הפוסקים ע"כ יש לנהוג כמחמירין ולכן נרא' דמי שמקיים מצות שריפ' בחמצו משעה ו' ואח"כ נמצא חתיכות חמץ שא"צ לשרפו אלא יבערו מן העולם שהרי משעה ו' ולמעלה אנו מקילין בחמץ כמו בשאר איסורין הן לענין משהו הן לענין נ"ט לפגם כמ"ש לקמן סי' תמ"ז ולכן כיון דאפי' בפסח עצמו אנן קי"ל כרבנן אלא משום מנהג בעלמ' אנו נוהגין כר"י משא"כ כאן דהוא קודם הליל' והוא כבר קיים מצות שריפה בשעה ו' לכן א"צ לשרפו כנ"ל:

ג

ואם שרפו קודם שעה ו' כו'. בגמרא ד' י"ב ע"ב אר"י אימתי שלא בשעת ביעורו אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר ופירש"י שלא בשעת ביעורו בתחילת ו' וכל ו' דאכתי מדאוריי' שרי אבל בשעת ביעורו בז' כו' ובטור הביא דעת הרא"ש דדעת רש"י בשעה ה' השבתתו בכל דבר כיון שהוא מות' בהנא' והטור הקש' עליו ממה שפירש"י בגמ' דכ"ז ע"ב אהא דאמרו ליה לר"י לא מצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל בתמי' וז"ל אע"ג דאמרי' בפ"ק לר"י אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר מיהו גבי פלוגתייהו קולא הוא במי שרוצה לצאת לשייר' כו' דאמרי' זקוק לבער וכשאין עצים לשרפו יהא יושב ובטל ע"כ והב"י רוצ' לישב קושיתו ע"ש ול"נ דכד מעיינת בפירש"י לא תקשי כלום על הרא"ש משום דק' למה לי' למנקט שייר' טפי ה"ל להקשו' משע' ו' שמי שאין לו עצים יהא יושב ובטל ולא יבערנו אע"כ צ"ל דה"פ שודאי לר"י עיקר הביעור שריפה מ"מ שמי שאין לו עצים עכ"פ צריך לבערו מן העולם כדי שלא יעבור בבל יראה ובבל ימצא וא"כ אין להקשות משעה ו' ממי שאין לו עצים כו' דאע' ג דלא יהיו לו עצים מ"מ חיוב ביעור דעלמ' עליו שלא יעבור בבל יראה ממילא לא יהיה יושב ובטל ולהכי נקט רש"י יוצא בשיירא דבזה ודאי אם לא יהיו לו עצים דיהי' יושב ובטל דמשום חובת הביעור דהיינו השריפה אינו מוטל עליו משום דאין לו עצים והביעור דעלמא משום בל יראה ג"כ אינו מוטל עליו דעדיין לא חלה עליו בל יראה כלל וא"כ יהי' יושב ובטל ולפ"ז לק"מ על הרא"ש דאם יבער בביעור דעלמא בשעה ה' זה לא מיקרי יושב ובטל כיון דמעיקר' כבר ביערו מן העולם ואין לו מה לשרוף ונסתלק קושיות הטור מעליו:

ד

וכן הפחמין כו'. ר"ל מן החמץ עצמו ולא מן העצים וכתב בטור אפי' לאחר שכבו לדעת הרמב"ם דס"ל בבעור חמץ דכל דבר הוא בכלל מ"ש כל הנקברין אפרן אסור וא"כ אפי' אין כאן פחמין של חמץ כלל אלא עפר בעלמא אסור להרמב"ם ופחמים דנקט הכא ל"ד:

ה

קודם זמן איסורו כו'. לא הבנתי דעת הרב בזה דז"ל הג"מ שמביא ב"י ז"ל ריב"ק היה אוסר להשליך חמץ וראיה מירוש' דאמר לא יאכיל חמץ אפי' לכלבים אחרי' מיהו קודם איסורו יכול להשליכו כ"מ שהעורבים מצוים הואיל ועדיין לא נאס' בהנא' ואם ימצא אחר זמן איסורו אין להניחן שם כדי שיקחוהו העורבים דעיקר ביעור חמץ שריפה עכ"ל ובסי' שאח"ז אכתוב דעת רש"י עכ"ל ב"י והנה מ"ש כאן ואם ימצא חמץ אח"ז איסורו אם נא' שפירושו שאם מצא בבית אחר זמן איסור אין להניח חמץ לרשותו במקום שאכלו העורבים וזה יהיה ביעורו אין לעשו' כן דאין ביעור אלא שריפה וכ"מ בב"י בסי' שאח"ז שכ' בפי' א' לדברי רש"י לדעת הטור דבמוציא מרשותו סגי אחר זמן איסורו ולא כדעת הג"מ שכתבתי בסי' שקוד' לזה משמע דהג"ה זו מיירי ג"כ שמוצי' מרשותו לרשות אחר הפקר א"כ אין לישב מ"ש כאן הש"ע ואם ימצא אח"ז כו' שלא אכלוהו העורבים דמשמע דקאי אשלפניו דהיינו שקודם האיסור השליכו ולא אכלו העורבים והיינו שאחר שמצא החמץ ההוא במקום שהשליך וזה סותר פי' במ"ש בסי' שאח"ז ותו דלפי פי' הש"ע ק' דהא לא מסתבר כלל שאחר שהשליכן בהיתר שיתחייב אח"כ כיון שהמקום הוא הפקר דה"ל כאלו נתנו לעכו"ם קודם האיסור וכי ס"ד שיצטרך לחזור ולקחנו מעכו"ם אחר האיסור וע"כ לו' דכאן בש"ע ה"פ דהפקר דנקט לא הפקר ממש קאמר אלא הוא רשותו ויש שם מקום הפקר לעורבין וע"כ אמר דאפי' מצאו במקום שהניחו קודם האיסור שצריך ליקחנו ולבערו וכ"מ שפיר בלבוש שכ' שאע"פ שהפקירו כשלו חשוב כיון שאינו ברשות אחרים וא"כ סותר ב"י פירושו שכתב בסימן שאח"ז וכמ"ש ותו דפי' זה לא יתכן דא"כ דגם בריש' דהג"ה מיירי בדרך זה שהעורבים יאכלו ברשותו ואפ"ה מותר כיון שהיא קודם האיסור וזה אינו דאם כן סותר תלמוד ערוך דפ"ק גבי עכבר ומוכח דמיירי אפי' קודם האיסור דאין היתר מצד שמא יאכלנו העכבר דאין ספק מוציא מידי ודאי וכאן נימא דמותר להשליך מטעם זה וכבר כ' ב"י בש"ע בסי' תל"ג ובודאי חמץ צריך בדיקה ורמ"א השיג שם מהא דלפנינו ולא הכריע שם דעתו והעיקר נלע"ד דודאי פסק הש"ע דשם אמת דבודאי חמץ צריך בדיק' אפי' קודם זמן איסורו וכאן לא מיירי הג"מ מחמץ שברשותו להקל מחמ' אכילת עכברי' דזה אסור אפי' קוד' איסורו אא"כ עומד עליה' שיאכלוהו קוד' האיסור ובהג"מ מיירי שמשליך למקום הפקר ממש שזה יכול לעשות אפי' סמוך לזמן איסורו שבודאי לא יאכלו קודם האיסור דמה לו בכך כיון שכאן האיסור לא יהיה ברשותו ואין עליו איסור מחמת איסור הנאה אפי' לכלבים אחרים דזה שייך אם נותן לפניהם אחר האיסור דוקא ומ"ה אמר בסיפא דהג"מ ואם ימצא אחר זמן ר"ל שימצא בביתו אחר האיסור אין לפטור עצמו מביעור מחמת שיקחו העורבים במקום הפקר ואפי' בזמן איסור דרבנן דהיינו בשעה הו' ולעיל דאסור בודאי חמץ היינו שהוא ברשותו זה אסור אפי' קודם האיסור דשמא ישאר אחר האיסור ומו"ח ז"ל פירש דברי הג"מ בסי' תל"ג לחלק בין חצר המשותפין להרבה ב"א דקרוי הפקר ובין חצר המיוחד לאחד ואינו מתישב בזה דשותפין חייבים ממש כמו אדם א' לכל מילי:

א

שורפו או פוררו וזורה לרוח זה הוא פלוגתא במתני' דריש פ' כל שעה ר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וחכמים אומרים אף מפרר וזור' לרוח או מטיל לים ופסק הרמב"ם שהוא כלשון המחבר כחכמים ואף שהרמב"ם פסק סוף הל' פסולי המוקדשים כחכמים דסוף תמורה כל הנקברים (פי' שזור' לרוח או מטיל לים הוי בכלל נקברים כמ"ש הטור) לא ישרפו צ"ל דוקא בהני דקתני רק נקברים משא"כ בחמץ דחכמים קתני בהדיא דנשרף ונקבר אין זה בכלל סתם נקברי' ולכן לא קחשיב הרמב"ם שם חמץ לא בכלל נקברים ולא בכלל נשרפים וכ"כ בתשו' אמונת שמואל סי' נ"ה ואין להקשות אכתי כיון דעכ"פ הנקברים אסור לשרוף מטעם כיון דנקברין גחלתן ואפרן אסור ונשרפים אפרן מותר וא"כ אתי לאקולי בגחלתן ואפרן וכה"ג כ' הרמב"ם שם סוף הל' פסולי המוקדשים להדיא וז"ל כל הנקברים לא ישרפו אע"פ שאתה מחמיר בשריפתו אתה מיקל באפרן וא"כ כיון דבחמץ גחלתן ואפרן אסור כנקברין א"כ איך ישרפו י"ל משום חומר' דחמץ יותר משאר איסורי הנאה דקעבר על ב"י וב"י וכמ"ש תוס' ריש פסחים א"כ טפי עדיף להחמיר בשריפתו דשוב לא אתי לידי איסור בל יראה ובל ימצא אף שהיקל באפרן ועי"ל כיון דכ"ע מבערין כדינו קודם שש (כנ"ל סי' תל"ד) אז גחלו ואפרו מותר בהנאה רק אם לא בערו מבערו אח"כ והוא מילתא דלא שכיח לא גזרו חכמים כל זה נ"ל לדעת הרמב"ם אך הר"י והרא"ש אף שיש להם גירסא אחרת בדברי חכמים ולא גרסו אף מפררו רק מפררו וכו' מ"מ ס"ל דמותר לשרפו אף לחכמים וכדאי' להדי' שם בש"ס אליבא דחכמים טעמייהו לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל והתורה אמרה תשביתו מ"מ והרא"ש פסק להדיא בפרק כל שעה כל הנקברים אם רוצה להחמיר על עצמו ולשורפן רשאי כרבי יהודה דסוף תמורה והטעם צ"ל דכיון דסתמ' דמתני' דפטר חמיר מוקי התם כר' יהודה וזה טעם מנהגינו דנוהגין לשרוף החמץ שיוצאיו אליבא דכ"ע אף לאותן הפוסקים כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה (ע' בבית הילל בי"ד סי' רצד ובאו"ה כלל ך"א דין י"ג) והארכתי בכל זה לפי שראיתי במ"א שפי' סוגיא דש"ס אליבא דהרמב"ם בדרך דחוק ורחוק מאוד גם מ"ש כדעת הרי"ף והרא"ש ג"כ אינו והדברים ברורים כמ"ש:

ב

החמץ קשה וה"ה אם היו חטין בשק מפזרן מן השק וזורקם לים אבל א"צ לטחנם לפררם וכן משמעות רש"י והפוסקים ובמ"א כתב דמשמעות המ"מ לדעת הרמב"ם דגם החטים עצמן צריך לפרר ואין דבריו מוכרחים כלל גם לא ראיתי נוהגין כן וכתב עוד המ"א דאם משליכו לבית הכסא א"צ פירור ולא גזרינן שמא יבא לאכול ממנו בעל חיים כגון כלב או חזיר או דגים במים כיון שאינו נותן לפניהם כדי לאכול אך אם יש לו מים מכונסין עם דגים אסו' להשליך לתוכו עכ"ל ובאו"ה כלל ך"א דין י"ג כתב וז"ל נוהגין לשפוך התבשיל של בשר וחלב בבית הכס' ויהיה קבורתו או לנהר דהוי כנשרף שאין יכול להנות ממנו שום ברי' ולא לרחוב אף שאין שם כלב עכ"ל:

ג

וטוב לשורפו ביום. דהיינו קוד' שעה ששית וכתב מהרש"ל בתשובה סי' כ"ו שיש לשרוף בהושענ' וכה"ג כתב מהר"י סי' קנ"ג דיש להסיק התנור בלולב ומהר"י היה רגיל לעשות ממנו היסק בפי התנור בשעת אפיית המצות וע"ל סי' ך"ה:

ד

הרשות בידו. ובתשובת מהרי"ק סי' ק"ע כתב וז"ל ואפ"ה מקיים מצות דתשביתו בזמנו כיון שבשעת הביעור אין לו חמץ בתוך ביתו אפי' ביערו שלשים יום קודם פסח עכ"ל: ואם נתנו לעכו"ם כו' (כתב הב"ח בתשובה סי' קמ"ז דאסור לתת לעבדו ולשפחתו חמץ הנשאר ביום י"ד אם החמץ רב שא"א לאכלו קודם זמן איסורו מאחר דמזונותיהם עליו ה"ל כפורע חובו באיסור הנאה עכ"ל):

ה

מותר להנות בפחמין שלו. בטור משמע דאפ"ה ישרפו בפני עצמו ולא יהנו ממנו בשעת ביעורן וזה שמדקדק דמותר ליהנות בפחמי'. אבל לא בשעת שריפה וכ"כ מהרש"ל בתשובה סי' פ"ו וכ"כ במהרי"ל בהל' בדיקת חמץ בשם מהר"ש אכן במהרי"ו סי' קצ"ג משמע דקודם שש אף בשעת שריפה מותר ליהנות ממנו:

ו

הרי זה לא יסיק בו. כתב הבית הילל בסי' קמ"ב ס"ק א' דשלהבת של חמץ מותר דלא גרע מעצים של עכו"ם דאפרן אסור ואפ"ה שלהבת מותר וא"כ גבי חמץ נמי אע"ג שאפרן אסור מ"מ שלהבת מותר וזה פשוט עכ"ל ולא ירדתי לסוף דעתו כי פשוט היא להיפך בביצה דף ל"ט דגרסי' התם במתני' שלהבת של הקדש לא נהנין ושל עכו"ם מותרת ומקש' הש"ס מ"ש ומשני דעכו"ם בדילי אינשי מיניה לא גזרו רבנן משא"כ דהקדש דלא בדילי אינשי מיניה גזרו ביה רבנן ופרש"י ותוספ' שם דאע"ג דבפ"ו דפסחים קאמר דדם של הקדש א"צ לכסותו מפני שבדילים ממנו אלמא משמע דמהקדש בדילין מ"מ נגד עכו"ם מקרי לא בדיל משא"כ לגבי חולין מקרי בדיל מיניה עכ"ל תוס' הרי דבהקדש אסור להנות משלהבתו אע"ג דבדילי מיניה נגד חמץ כ"ש חמץ דלא בדילי מיניה כלל וכדאיתא להדי' בריש פסחים דף י"ח מכ"ש דשלהבתו אסור' והוא ברור ופשוט דלא כב"ה:

ז

אסורין בהנאה. עיין בב"י סי' זה ובי"ד סי' קמ"ב דמדמי חמץ לשאר איסור הנאה דאין הפת והתבשיל נאסר אלא כשאבוק' כנגדו וכן משמעות התו' דפסחים דף ה' ע"א ד"ה ואומר ע"ש אכן הסכמת אחרונים שם וכאן לאסור אף בבישל' או נאפ' אצל גחלים או בחומו של תנור וזה ג"כ דעת הב"י והרב שלא הגי' כאן דוקא כשאבוק' כנגדו כמו שהגי' בי"ד סי' קמ"ב סעיף ד' ע"ש גם מבואר מדברי אחרונים אלו דאין לו תקנה בהולכת הנאה לים המלח (וכתב עוד המ"א אפי' אם היה כאן גם כן עצים דהתיר' לא מהני אף דהוי זה וזה גורם ע"ש) וכתב הש"ך שם בי"ד בסק"ח שמותר למכרו לעכו"ם חוץ מדמי איסור שבו רק שיהיה בענין שלא יחזור וימכרנו לישראל וכ"כ גם כן הש"ך שם בי"ד סי' ק"י ובפר"ח שם וכן משמעות הפוסקים אכן המ"א כתב וז"ל אבל מלשון המ"מ שכתב אין לו תקנה משמע שאין לו תקנה כלל והטעם כמ"ש המרדכי פ"ב דביין נסך שהוא דאוריית' וה"ה בחמץ לא מהני מכירה חוץ מדמי איסור שבו ובתוספת פסחים דף ע"ה משמע דכשאבוקה כנגדו אסור מדאוריית' ואם כן לא מהני מכירה לעכו"ם עכ"ל הנה מדברי המ"מ אין ראיה לפי שהוא נמשך אחר דעת הרמב"ם דס"ל דהשלכת דמי הנאה ולמכור חוץ מדמי איסור הכל הוא דין א' כמבואר מדבריו כמה פעמים ולא ס"ל כוותיה וע' בי"ד בב"י סי' קל"ו. ומ"ש הטעם בשם המרדכי לא עיין היטב שם דהמרדכי לא קאי אלא היכי שגוף האיסור דאוריית' מעורב בו משא"כ כאן שנהנה רק מן האיסור כמבואר מהגוף הראיה שהביא המרדכי מפ' השוכר את הפועל דהלכה כרשב"י חביות בחביות אבל לא יין ביין וכמבואר בי"ד סי' קל"ו לכן נ"ל עיקר כש"ך שם כי דבריו ברורים בראיות מוכרחים ע"ש וא"צ באין אבוקה כנגדו והוא רק איסור דרבנן וע' בתוס' פ"ק דפסחים ד' ה':

ח

הפחמין שלו. וה"ה אפרן ואם קידש בהן אשה כיון דיש פוסקים דהלכה כר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה וכל הנשרפין אפרן מותר על כן הוי ספק קידושין כ"כ האחרונים בא"ה סי' ך"ב ובלא"ה נ"ל דהוי קידושיו וצריכה גט כיון שגחלתן ואפרן הוא רק איסור דרבנן ואף אם נדמהו לחמץ דרבנן בשעות דאורייתא מ"מ הוי ספק קידושין כמבואר שם בא"ה סי' כ"ח סעיף ך"א וע"ל סי' תמ"ג סק"ו:

ט

אסורין בהנאה. ומ"מ מותר לכסות בו דם שחיטה משום דמצות לאו ליהנות נתנו ומה"ט מותר לכסות בעפר עיר הנדחת בס"פ כיסוי הדם ומשמע שם דאפי' לכתחלה מתיר רבא לכסות בה אך בשכ"ג נמשך אחר תשובת מהר"מ דיבונו דף ק' שמדחיק לתרץ כן דברי אביו אבל באמת הוא להדיא נגד משמעות הש"ס שם ול"ד לשופר של עיר הנדחת דלא יתקע בו לכתחלה משום דמאיס משא"כ לענין כיסוי דם כמ"ש תוס' שם וע"ל סי' תרנ"ה:

י

יכול להשליכו במקום שעורבין מצוין. ע' בט"ז שמקשה דמ"ש כאן מדלעיל סי' תל"ח בעכבר שגררה ככר לפנינו דאין ספק אכילת עכבר מוציא מידי ודאי וצריך בדיקה ובאמת לק"מ דדוקא בעכבר שדרכה לגרר במקומות המכוסין כגון חורים וסדקים לכך צריך בדיקה משא"כ במניח אותם במקום מגולה לפני עורבים דמסתמ' יראה אותו כשלא יאכלי שאין דרכם לטמר ולכסות מבני אדם כמו עכברים ומה שמקשה עוד הט"ז ושאר אחרונים מדלעיל סי' תל"ג כבר ישבתי שם הכל על נכון בס"ק י"ב ע"ש:

יא

שהמקום הפקר כתב הט"ז והמ"א דלא הפקר ממש קאמר כגון שמונח בר"ה דאז לכ"ע א"צ לבער כיון שאינו מונח ברשותו וקודם זמן אסורו אפי' לכתחלה סגי בהפקירו (ע' בש"ס דב"ק דף ך' ע"ש) אלא דהכא מיירי בחצר שלו וקראו הפקר כלומר שהחמץ מופק' לעורבים וכיוצא בו ומה שהקשה הט"ז על לשון הגהות מיימון שהובא בב"י לק"מ דודאי דברי הג"ה מתחלה מיירי בזמן הביעור דאז צריך ביעור דוקא ולא מהני אפי' בהניח במקום הפקר כמבואר מהראיה שהביא מהירושלמי אך סוף דבריו מיירי בחצר שלו והוא ברור דלא כב"ח שפי' בסי' תל"ג דהגה"ת מיימוני מיירי בחצר של שני שותפין ויפה השיג עליו הט"ז וז"ל דשותפים חייבים ממש כמו אדם א' לכל מילי עכ"ל ואין להקשות דהא כתיב לא יראה לך חמץ ומתיבת לך יש למעוטי דשותפין וכדאיתא בחולין דף קל"ו וע' בתוס' בסוכה דף ע"ב י"ל דהא כתיב תשביתו שאור מבתיכם דמשמע אפי' דשותפין ולך למעוטי של הקדש ושל אחרים כדאיתא שם בפסחים: