שולחן ערוך, אורח חיים תל״ט: דין מי שבדק ולא מצא מספר ככרות שהניח. ובו ד' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין מי שבדק ולא מצא מספר ככרות שהניח. ובו ד' סעיפים:
ט' ציבורין של מצה וא' של חמץ ובא עכבר ונטל ולא ידענו אם נטל חמץ או אם נטל מצה ונכנס לבית בדוק צריך לחזור ולבדקו (מיהו אם הככר קטן שיכול העכבר לאכול תלינן להקל שאכלו וא"צ לבדוק (טור) שכל הקבוע כמחצה על מחצה ואם פירש הככר ממקום קביעתו ונטלו העכבר משם א"צ לחזור ולבדוק דכל דפריש מרובא פריש:

ב

ב' צבורין א' של חמץ וא' של מצה ושני בתים א' בדוק ואחד שאינו בדוק ובאו שני עכברים זה נטל חמץ וזה נטל מצה ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ וכן ב' בתים בדוקים וצבור א' של חמץ ובא עכבר ונטל ואין ידוע לאיזה בית נכנס או שידע שנכנס לא' מהם ונכנס אחריו ובדק ולא מצא כלום או שבדק קצת מהבית ומצא ככר אינו צריך לחזור ולבדוק (כך הם דברי הרמב"ם אבל מסקנת הפוסקים אינו כן):

ג

הניח ט' ככרות חמץ ומצא י' צריך לבדוק אחר כל הט' וכן אם הניח י' ומצא ט' צריך לבדוק אחר כל הי' שאנו אומרים מה שהניח נטל ואלו אחרים הם ויש אומרים דהני מילי בקשורים יחד אבל אם אינם קשורי' יחד אין צריך לבדוק אלא אחר האחד:

ד

הניח חמץ בזויות זו ומצאו בזויות אחרת צריך לחזור ולבדוק:

א

מיהו אם כו'. א"ל מ"ש מלעיל בעכבר נכנס למה אין אנו מחלקים בין הככר קטן דהוו ב' ספיקות ולא יצטרך לבטל די"ל דלעיל לא מהני אם הככר קטן דכל ב' ספיקו' אינם אלא מענין אחד שמא אין כאן חמץ שהכניס העכבר די"ל שאכלה שם או שהחזיר ויצא כה"ג לא מקרי ס"ס כמו שיתבאר בי"ד סי' ק"י בדיני עכבר וכבר העיד רמ"א בסי' תל"ח סס"א דלא שכיח:

א

ונטל. דוקא שנטל בפנינו עיין י"ד סי' ק"י ס"ג:

ב

הקבוע. ואם נתערבו הצבורים זה בזה לא מקרי קבוע:

ג

מרובא. ומ"מ אין לאכלו בפסח. ח"י:

ד

א"צ. ומיירי שביטל. ב"ח מ"א ח"י:

ה

האחד. ובהניח תשעה ומצא עשרה צריך לבדוק אחר כולם:

א

גמ' פסחים ט'

ב

שם בגמרא ול' הרמב"ם בפ"ט ואיירי בשביטל וסגי מדאוריי' וכמש"כ שם בגמרא וכן כ' הרב המגיד שם

ג

שם י' וכחכמים משנה ספ"ד דמעשר שני

ד

שם בגמרא וכחכמים שם במשנ'

ה

תוספות שם מהא דביצה י'

ו

שם בגמרא וכחכמים

א

ס"א מיהו אם. תוס' שם ד"ה היינו. וכולא שמעתא כו' ולמדו ממ"ש שם טעמא דלא חזינא כו' א"ר האי מאי התם אימור הוה כו' ואת"ל כו' וא"כ בכל הנך ספיקות אמאי חיישינן הא ספק וספק הוא ואף דרבא לא ס"ל בסתמא דמשיירא מ"מ בכה"ג בככר גדול ודאי הוא והוא דעת הטור וכ"כ בס"ב אצל ב' צבורין ואצל ספק על ובשאר לא כת' והטעם כקושיי' תוס' ט' א' ד"ה ואת"ל כו' וא"ת כו' וי"ל כו' ולכן דוקא בג' אלו שא"י אם נכנס החמץ כלל לבית משא"כ בשאר והרמב"ם שלא חילק צ"ל דס"ל דוקא בסתמא שלא נולד הספק כלל דלא חזינא דשקל אמרינן אימור הוה כו' ואת"ל כו' משא"כ בנולד הספק אפי' בב' ספיקות חוששין וכמ"ש תוס' שם בד"ה ואת"ל וא"ת והא מדורות הנכרים רה"י ותנן כ"מ שאתה יכול להרבות כו' וראיה מדאמרי' הא חזינא דשקל משמע אפי' לא חזינן דעל אבל הטור ס"ל כפי' רש"י שם ד"ה הא כו':

א

ס"ב ב' ציבורין. בכל הסוגיא פ' הרמב"ם כלישנא דגמ' וכדרכו בכ"מ כמ"ש המ"מ בה' מ"א אע"ג דלכאורה תלוין זה בזה או יש לדמות פ' בכ"א כדינו ולכן נקט כאן פשטא דגמ' ובצבור א' פ' כסוגיא דכתובות כ"ז א' מ"ש משני שבילין כו' התם כו' כמ"ש במשנה למלך ועט"ז ובספק על פסק כחכמים והשמיטו בש"ע וכן בבדק ולא אשכח כחכמים ובבדק ואשכח פסק כרבי דהלכה כרבי מחבירו וכ"ש כאן שסוגיא דשמעתא כוותיה תינוק נכנס כו' ובפלוגתא דרבי וחכמים וכן רשב"ג וחכמים פ' כחכמים:

ב

אבל מסקנת כו'. הטור אחז דרך רש"י ותוס' דמ"ש בפלוגתא לאו פלוגתייהו ממש דלפעמים כ"ע מודים ועתוס' ד"ה היינו. ל"כ לר"י כו' מיהו י"ל כו' ובד"ה ספק כו' ולעיל מדמה כו' ובד"ה על. וקשה כו' וי"ל כו' ולכן בט' ציבורין וסיפא דפירש כ' דמיירי בלא ביטלו אבל בביטלו בכ"ע א"צ לבדוק כיון דגמרא מדמי לדאורייתא ובב' ציבורין כ' דמיירי בביטלו אבל לא ביטלו צריך לבדוק וכן בצבור אחד כ' דמיירי בביטלו ופ' כר' יוסי ובספק על בלא ביטלו וכן בדק ולא אשכח וכן בדק ואשכח כולם בלא בטלו דמדמי לדאורייתא כנ"ל אלא שפסק בפלוגתא דרבי ורשב"ג כרשב"ג וכמ"ש הרי"ף ורא"ש בפ' הניזקין ס"ה חזינן לגאון דפסק כרשב"ג ולא אמרינן הלכתא כרבי אלא לגבי חבירו ולא לגבי אביו וסוגיא דתינוק ס"ל כמ"ש תוס' ד"ה מפני כו' וכן פ' לעיל בסי' רמ"ח וכגי' המ"מ שם בת"ק דברי רבי. אבל הרמב"ם פ' שם כרבי ואע"ג שבפי"א מהלכות נחלות פ' כרשב"ג כהכרעת הרי"ף ס"ל דלאו בכ"מ אמרינן כן כמ"ש הרי"ף בפלוגתא דרשב"ג וחכמים דלא אמרינן אלא היכא דמסתבר טעמיה. ובפלוגתא דרבי וחכמים שם אפי' ביטל כיון דאף לקולא אמרי' דאחריני נינהו ע"כ חשבינן לודאי ובהניח בזויות זו פסק ג"כ כחכמים אלא דמיירי בלא ביטל כנ"ל. וכת' עוד דתשע ציבורין וסיפא פירש מיירי שהככר גדול וא"א שיאכלנו. אבל בלאו הכי בכל ענין א"צ לבדוק וכ"כ בשני ציבורין ובספק על ובשאר לא חילק ועב"י וד"מ ועתוס' ד"ה היינו. וכולה כו':

א

ס"ג וי"א. כמ"ד בכיס א' מחלוקת הואיל ורב אשי שם אוקים כוותיה וס' הרמב"ם כיון דכאן לא חילק הגמ' ש"מ דס"ל כמ"ד בשני כיסין מחלוקת:

א

סעיף א' תשע צבורין של מצה ואחד של חמץ וכו' נ"ב עמ"ש בפלוגתת רש"י ותוס' וביאור לשון הסוגיא בחיבורי על יו"ד מהדורא ו' סי' רסז שם כתבתי במה פליגי ע"ש ודוק היטב:

א

[א] ונטל וכו'. דוקא בפנינו ודוקא כשלא נתערבו הציבורים, תוס' דף ט', ובספרי ליורה דעה סימן ק"י נתבארו דינים אלו לכן קיצרתי:

ב

[ב] [לבוש] ולא סגי בביטול וכו'. כתב גיסי בספר חק יעקב דהב"ח כתב דעיקר כטור דהיכי שביטל אף בככר גדול תלינן להקל, עד כאן, ועיינתי בב"ח שלא כתב כן אלא בציבור אחד של חמץ ובבתים בדוקים דבלא ביטל אף בשאלו בזה אחר זה צריך בדיקה אבל בזה עיקר כלבוש:

ג

[ג] [לבוש] בכל ענין וכו'. משמע אף שלא ביטל וכמו שמתירין בפירש בסימן ק"י אף בספק נבילה דאורייתא והוא הדין דמותר לאכול בתוך הפסח חתיכה שפירש כמו התם ודוחק לחלק בזה:

ד

[ד] וציבור אחד וכו'. והוא הדין שני ציבורין אחד חמץ ואחד מצה:

ה

[ה] [לבוש] אין שום אחד וכו'. ודעת הב"ח דבלא ביטל צריך בדיקה:

ו

[ו] צריך וכו'. אפילו ביטלו:

ז

[ז] [לבוש] ובהניח וכו'. אף דבשולחן ערוך כתב שני דעות בזה, ונראה ללבוש עיקר סברא זו כדמשמע בסימן תצ"ז סעיף י"ג וכן בלבוש ישן מצאתי שסיים ועיין לקמן סימן תצ"ז:

ח

[ח] [לבוש] ושמא עכבר וכו'. כמדומה שלא עיין בתוס' דף י' שכתב בקשורים אין לתלות בעכברים אלא בקטנים:

ט

[ט] אלא אחר האחד וכו'. אבל בהניח תשע ומצא עשר צריך לבדוק אחר כולם:

י

[י] [לבוש] אם ביטל וכו'. זה כדעת הטור, אבל השולחן ערוך סתם כרמב"ם דאף בביטל צריך בדיקה, וכתב מגן אברהם דלא דמי למצא ככר דלעיל סוף סעיף ב' דהתם לא חזינן ריעותא, אבל הכא מונח במקום אחר, עד כאן. וגיסי הקשה דהתם גם כן נטלה עכבר ממקום זה וגררה לבית והכא גם כן החשש שנטלה העכבר וכתב דאישתמיטתיה תוס' דף י' שהקשו כן ותירצו דמיירי הכא באין ידוע כמה ככרות הניח. וכהאי גוונא מתוקמא לשון הרמב"ם שהוא כלשון הש"ס, עד כאן. ולעניות דעתי ליישב דברי מגן אברהם דשינוי גדול יש בלשון הרמב"ם שכתב פרק ב' הניח החמץ בזויות זו ומצא בזויות אחר, עד כאן. משמע להדיא דמצאו כמו שהוא מה שאין כן לשון הש"ס הניח בזויות זו ומצאו בזויות אחר. והנה הראב"ד פסק כרבי שמעון בן גמליאל להקל דבכל ענין (אצ"ל) [אין צריך] בדיקה וכן כתב המגיד בשם יש פוסקים וזה נראה כוונת פרי חדש סעיף ג' עיין שם. וגיסי השיג עליו והנראה לעניות דעתי כתבתי ומכל מקום לדינא קיימא לן כלבוש. ואגב אעורר מה דתמוה לי בראב"ד שם שכתב בבדק ומצא קיימא לן לקולא כרבי שמעון בן גמליאל דפליג אדרבי, עד כאן. הא אדרבא בש"ס שם רבי שמעון בן גמליאל מחמיר תבדוק כל השדה כולה:

יא

[יא] [לבוש] ואדם אחר וכו'. בש"ס לא קאמר הכי אלא דאמרינן שהניח עצמו בזויות אחרת ושכח:

א

להקל. דהוי ס"ס ספק מצה ספק אכלו. ומ"מ הקשה מי"ד סימן ק"י דאין מתירין משום ס"ס אלא כשבאי' שניהם בפ"א וכאן ספק אחד הוא כשנכנס. והב' אינו אלא אח"כ וח"י פי' מכיון שבשעת ביאת זמן איסור כבר נולדו ב' ספיקות ע"ש:

א

א) [סעיף א'] ובא עכבר ונטל וכו' והטעם משום שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי כמ"ש אח"כ. ודוקא שנטל העכבר בפנינו ממקום הקביעות דאי נטלו שלא בפנינו הו"ל כאלו פירש שלא בפנינו ונטלו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש. תו' פסחים ט' ע"ב. מ"א סק"א. פר"ח. ח"י או' ה'. א"ר או' א'. חק יוסף או' ד'. מק"ח או' א'. חמ"מ או' א'.

א

ב) וכן אם נתערבו הציבורין ואח"כ לקח מהם העכבר אמרינן כל דפריש מרובא פריש. מ"א סק"ד. ח"י או' ד' א"ר שם. חק יוסף שם. מק"ח או' ב' חמ"מ שם, ר"ז או' ג'.

א

ג) שם הגה, מיהו אם הככר קטן וכר תלינן להקל וכו' והטעם כתב בטור משום דהוי ס"ס ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו. וכתב עוד הטור ואם הוא גדול שא"א שיאכלו כולו ולא ביטל צריך לבדוק אבל אם ביטל בכל ענין א"צ לבדוק עכ"ל. וטעם הטור כתב ב"י כיון שביטל הוי ספיקא דרבנן ואזלינן לקולא. אבל הרמב"ם פ"ב כתב סתם דצריך לבדוק וכתב המ"מ שם דכ"ה דעת רש"י והגאונים והטעם כתב בשם הרא"ה דאע"ג דספיקא דרבנן הוא כיון שבדיקת חמץ תחלתה על הספק החמירו בספקה יותר משאר ספיקות של דבריהם וכן עיקר עכ"ל והביאו ב"י וא"כ משמע מדברי הרמב"ם שסתם דבכל ענין צריך לבדוק בין אם הוא כבר קטן בין אם ביטל וכ"נ דעת הש"ע שסתם כדברי הרמב"ם ולא העתיק דברי הטור וא"כ הו"ל למור"ם ז"ל לכתוב זה בשם י"א אלא כי כן דרכו בכמה מקומות כשלא נתפרש בהדיא בדברי הש"ע היפך דבריו כותב בסתמא. וכ"כ המאמ"ר או' ב' וכ"כ הער"ה או' ב' דדעת מרן לאסור אע"ג דאיכא ס"ס אלא דאם ביטל כתב מהריק"ש דא"צ לבדוק מכח ס"ס עכ"ל וכ"כ ח"י או' ג' דיש לסמוך על דברי מור"ם ז"ל היכא שביטל יעי"ש. וכ"כ הר"ז או' א' דיש לסמוך ע"ז היכא שביטל או שיכול עדיין לבטל יעו"ש. אבל בככר גדול אין להקל בביטול. וכ"פ הלבוש. וכן הסכים א"ר או' ב'.

א

ד) שם. שכל הקבוע וכו' וה"ה תשעה ציבורין של חמץ וא' של מצה אמרינן כל הקבוע וכו' עו"ש או' א' חק יוסף או' ג' ער"ה שם. מיהו ח"י או' ג' כתב דיש להסתפק בדבר. וכ"כ חקת הפסח סוף או' ב' דט' צבורין חמץ וא' מצה אסור בס"ס יעו"ש. ואפשר דבככר קטן וביטל דיש להקל וא"צ לחזור ולבדוק.

א

ה) שם. ואם פירש הככר וכו' דוקא שלא בפנינו. פר"ח.

א

ו) שם. א"צ לחזור ולבדוק וכו' ואפי' לא ביטל וכבר הגיע שעה ששית ואינו יכול לבטל אעפ"י כן א"צ לחזור ולבדוק ואפי' אם הככר גדול. ר"ז או' ב'.

א

ז) שם. דכל דפריש וכו'. ומותר לאכלו בפסח. פר"ח. א"ר או' ג' אבל ח"י או' ו' כתב דאסור לאכלו בפסח יעו"ש. וכ"כ חק יוסף או' ה' מק"ח או' ג'.

א

ח) [סעיף ב'] ואין ידוע לאיזה בית נכנס זה שנטל החמץ ויכול אני לומר שזה שנטל החמץ נכנס לבית שאינו בדוק וזה שנטל המצה נכנס לבית בדוק.

א

ט) שם. וציבור אחד של חמץ. וה"ה שני צבורים אחד של מצה ואחד של חמץ ג"כ דינא הכי. ח"י או' ז' א"ר או' ד'.

א

י) שם. ואין ידוע לאיזה בית נכנס. זהו דברי הרמב"ם פ"ב ולדעתו אפי' אם באו שני בעלי הבתים לשאול בבת אחת אמרינן לכל אחד דא"צ לחזור ולבדוק משום דמיירי כשביטל ואינו אלא ספיקא דרבנן ומוקמינן לכל בית אחזקתו שהיה בדוק כמבואר במ"מ ובכ"מ שם ובב"י אבל הטור כתב אם ב' הבתים של אדם א' או של שנים ובאו לשאול בבת אחת או שבא א' לשאול עליו ועל חבירו שניהם צריכין בדיקה אפי' אם ביטלו ורק אם באו לשאול זה אחר זה אין שום א' מהם צריך בדיקה אם ביטלו וזהו שכתב מור"ם ז"ל אח"כ בהגה כך הם דברי הרמב"ם וכו' לפי שדעת הטור אינו כן. וכתב הפר"ח דדברי הטור עיקר. וכ"פ הר"ז או' ה'.

א

יא) ואם שאל על ביתו ואמרו לו א"צ בדיקה ואח"כ שאל על בית חבירו יכולין לומר לו שגם חבירו א"צ לבדוק. פר"ח וכתב שיש לסמוך ע"ז להלכה בהצטרפות סברת הרמב"ם ז"ל דס"ל דא"צ לבדוק יעו"ש, ועיין לקמן או' י"ד.

א

יב) שם. או שבדק וכו' ומצא ככר וכו' ר"ל ולא אמרינן דזה ככר אחר וצריך לבדוק כל הבית.

א

יג) שם. א"צ לחזור ולבדוק. ומיירי שביטל והו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ט"ז סק"ג. מ"א סק"ה. ח"י או' ח' חק יוסף או' ו' מק"ח או' ד' ואם הוא קודם שעה ששית מבטל לכתחלה ודיו. מ"א שם. ומשמע דבכל ארבע חלוקות שכתב עליהם הש"ע דא"צ לבדוק מיירי בביטל וכ"כ הפר"ח לדעת הרמב"ם שהוא דברי הש"ע יעו"ש. אבל דעת הטור בחלוקה הג' שבדק ולא מצא כלום אפי' בלא ביטל א"צ לחזור ולבדוק וכ"פ הר"ז או' ה' מיהו המש"ז או' ג' כתב דבשני חלוקות הראשונות אפי' בדיעבד הביטול מעכב אבל בשני חלוקות האחרונות בדק ולא מצא או בדק קצת ומצא לכתחלה צריך ביטול אבל בדיעבד כגון שעבר זמן ביטולו אינו מעכב וא"צ לחזור ולבדוק יעו"ש וכ"ה דעת הפר"ח דבשני חלוקות האחרונות א"צ ביטול אבל דעת הר"ז או' ו' להחמיר בחלוקה הרביעית דבדק קצת ומצא אפי' בדיעבד דאם עבר זמן הביטול שאינו יכול לבטל צריך לחזור ולבדוק ואפי' בככר קטן.

א

יד) שם בהגה. אבל מסקנת הפו' אינו כן. זהו דעת הטור שחולק על דברי הרמב"ם הכתובים בש"ע סעי' א' כמ"ש לעיל או' ג' וגם על דברי הרמב"ם הכתובים בש"ע בסעי' זה כמ"ש לעיל או' יו"ד יעו"ש.

א

טו) שם בהגה. אבל מסקנת הפו' אינו כן. ומה שלא כתבם בהגה משום דלא שכיחי. חק יוסף או' ז' ועיין לעיל סי' תל"ח סוף סעי' א' בהגה.

א

טז) [סעיף ג'] צריך לבדוק אחר כל הט' דשמא גררום חולדות והעשר הנמצאות איש אחר הביאם כאן. רש"י והביאו ב"י. וכגון שאינו מכירם דאם מכירם א"צ לבדוק. אחרונים.

א

טוב) שם. צריך לבדוק וכו' ואפי' אם ביטל. טור. ב"י. פר"ח. א"ר או' ו' חמ"מ או' י"ב. ר"ז או' ח'.

א

חי) שם וי"א וכו' וכ"ה דעת הלבוש. עו"ש או' ג' וכ"פ הפר"ח. ח"י או' יו"ד. א"ר או' ז' חק יוסף או' ח' ר"ז או' ז' ועיין לקמן או' כ"ב.

א

יט) שם. בקשורים יחד. אע"ג דליכא תו למתלי בעכברים תלינן בקטנים. תו' מ"א סק"ו.

א

ך) שם אלא אחר האחד. דכיון שלא היו קשורים לא חיישינן שניטלו כולם. חק יוסף או' ט'.

א

כא) שם אלא אחר האחד. אבל בהניח ט' ומצא יו"ד אעפ"י שאינם קשורים צריך לבדוק אחר כולם. מ"א סק"ז. א"ר או' ט' חק יוסף שם. מק"ח או' ה' ר"ז או' ח'.

א

כב) שם. אלא אחר האחד. ונראה דאין להקל בזה אלא כשביטל או שעדיין יש שהות לבטל. מ"ב או' י"ז.

א

כג) [סעיף ד'] צריך לחזור ולבדוק. דחוששין שמא עכבר עשאו וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר רש"י והביאו ב"י.

א

כד) שם. צריך לחזור ולבדוק. ואם היה הבית סגור והמפתח בידו א"צ בדיקה דתלינן שהוא הניחו בזוית זו שנמצא בו עכשיו ושכח. הרדב"ז בל' הרמב"ם סי' קל"ט. ער"ה או' ח' ונראה דאפי' מסר המפתח ביד אחר לא חיישינן. חקת הפסח או' ט'.

א

כה) שם. צריך לחזור ולבדוק. ואפי' אם ביטל נמי צריך לחזור ולבדוק. ב"י לדעת הרמב"ם. מ"א סק"ח. אבל הטור כתב אם ביטל א"צ לבדוק. וכ"כ הלבוש. וכ"פ הפר"ח. ח"י או' י"א. א"ר או' יו"ד. חק יוסף או' יו"ד. והר"ז או' ט' לחלק יצא דאם אינו יודע מנין הככרות שמניח צריך לחזור ולבדוק אפי' אם ביטל אבל אם יודע מנין הככרות ומצא בזוית אחרת כמנין שהניח א"צ לבדוק אם ביטל או שיכול עדיין לבטל.

א

כו) שם. צריך לחזור ולבדוק. ואם הככר קטן אף בלא ביטל א"צ לבדוק לדעת הטור. חמ"מ או' י"ג. ועיין לעיל או' ג'.

א

כז) כל מקום שנזכר בדינים אלו להקל אם ביטל ה"ה אף אם לא ביטל ועדיין הוא קודם שש שעות של יום י"ד יכול לבטל אף לאחר שנולד הספק ושוב דינו כמו שביטל קודם לכן. וכל מקום שצריך בדיקה שנית צריך ג"כ ביטול שנית כ"כ מ"א וח"י אבל הפר"ח כתב דא"צ ביטול אחר ביטול. חמ"מ או' י"ד. ועיין לעיל סי' תל"ח או' ז' וסי' תל"ד או' ד' ודוק.

א

מ"א סק"ג דהוי ס"ס שמא נטל מצה. עיין מ"י כלל ס"ה ס"ק מ"ב:

ב

(סק"ח) ולא דמי למש"ל אם בדק קצת. עיין בכור שור פסחים דף י':

א

ונטל. דוק' שנטל בפנינו וכ"ה בי"ד סי' ק"י, תו':

ב

לחזור ולבודקו. שכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי מיהו אם וכו' כצ"ל:

ג

תלינן להקל. דהוי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו אבל עכבר נכנס ועכבר יוצא אפי' הככר קטן לא אמרי' שמא אכלו ואת"ל לא אכלו שמא הוציאו העכבר הב' דזה מקרי חד ספיקא שמא נשאר החמץ בבי' או לא דמה לי אכלו או הוציאו אבל כאן ס' שמא לא בא חמץ מעולם לבית (ד"מ) ומ"מ קשה דבי"ד סי' ק"י פסק דבעינן שיוודעו שני הספיקות ביחד והכא כיון דנטל בפנינו ונכנס לבית נולד הספק הראשון ואח"כ נולד ספק השני שמא אכלו וצ"ל כיון דלא חל איסור חמץ עד שעה ו' אותה שעה נודעו ב' הספיקות ביחד וא"כ אם אירע המעשה לאחר ו' שעות לא מהני ס"ס זה א"נ כיון דבעוד שאנו רואין החמץ בפי העכבר לא שייך לו' שיבדוק אלא לאחר שנתעלם מן העין חל חובת בדיקה שמא הניחה אותו בבית ואז חל גם כן ספק השני שמא אכלו:

ד

שכל הקבוע. אבל כשלא נשארו הציבורים במקומן רק נתערבו זה בזה לא מקרי קבוע עבי"ד שם:

ה

א"צ לחזור. מיירי שביטל וא"כ אינו אלא ספיקא דרבנן כיון שאינו ספק קבוע (מ"מ) ועבי"ד סי' קי"א ועסי' תמ"ב ס"ח דאם הוא קודם שעה ו' מבטל לכתחלה ודיו ובב"י כאן האריך בזה:

ו

בקשורים יחד. אף על גב דליכא תו למיתלי בעכברים תלינן בקטנים (תוספות) עמ"ש סי' תל"ד:

ז

אלא אחר הא'. אבל בהניח ט' ומצא י' צריך לבדוק אחר כולם:

ח

צריך לחזור ולבדוק. (ואפי' אם ביטל לדעת הרמב"ם ת"ש) דאמרי' זהו חמץ אחר הוא ול"ד למש"ל אם בדק קצת מהבית ומצ' ככר תלינן דזהו הככר שהכניס העכבר דהתם לא חזינן ריעותא אבל הכא היה מונח מתחלה בזוית זו ואח"כ מונח במקום אחר אמרי' דזהו חמץ אחר הוא:

א

(א) ובא עכבר ונטל וכו' – הטעם שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ודוקא שנטל העכבר בפנינו ממקום קביעות דאי נטלו העכבר שלא בפנינו הוי דינו כאילו פירש שלא בפנינו דאמרינן כל דפריש מרובא פריש:

ב

(ב) צריך לחזור ולבדקו – מדסתם המחבר משמע דאפילו כבר ביטל החמץ דתו הוי בדיקה מדרבנן אפ"ה לא אמרינן בזה ספיקא דרבנן לקולא והטעם לזה משום דתחלת תקנתם היה בבדיקה על הספק לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם:

ג

(ג) תלינן להקל – דהוי ס"ס שמא נטל מצה ואת"ל חמץ שמא אכלו וא"צ לחזור ולבדוק הבית אפילו אם עדיין לא ביטלו ויש דעות באחרונים אם גם המחבר מודה לזה או לא ולדינא יש לסמוך על הכרעת הרמ"א ובפרטות כשביטלו [ח"י] ועיין בפמ"ג שכתב דלכתחלה בודאי מהנכון שיבטל ולא לסמוך על ס"ס לבד:

ד

(ד) שכל קבוע וכו' – ואם נתערבו הצבורים בזה תו לא מקרי קבוע כיון שאינו עומד החמץ בפ"ע:

ה

(ה) ואם פירש הככר וכו' – דוקא כשלא פירש לפנינו:

ו

(ו) מרובא פריש – ומ"מ אין לסמוך ע"ז רק לענין שא"צ לחזור ולבדוק הבית אפילו לא ביטל אבל לא שיהא מותר מחמת זה לאכול בפסח דלענין אכילה לא אזלינן בתר רובא בחמץ וכ"כ בחק יוסף:

ז

(ז) ואין ידוע וכו' זה שנטל החמץ – מיירי כשבטלו וא"כ אינו אלא ספיקא דרבנן לכן אינו צריך לחזור ולבדוק כדמסיים ולפי דעת רמ"א לעיל בס"א בהגה"ה שהעתיק דעת הטור ה"ה בעניננו דאם הככר קטן שיכול העכבר לאוכלו אף אם לא ביטל ג"כ א"צ לחזור ולבדוק:

ח

(ח) ואין ידוע לאיזה בית נכנס – ואפילו אם באו שניהם לשאול בבת אחת אמרינן לכל אחד דא"צ לחזור ולבדוק דמוקמינן לכל אחד אחזקתו שהיה בדוק ומיירי כשביטל דאינו אלא ספיקא דרבנן וע"ז מסיים הרמ"א בסמוך דמסקנת הפוסקים אינו כן דאפילו ביטול לא מהני אלא כשבאו לשאל בזה אחר זה ולא בב"א דכיון דבודאי נכנס החמץ לבית אחד מהם א"א להתירן בב"א אלא צריך לחזור ולבדוק:

ט

(ט) ובדק ולא מצא כלום – וס"ד שצריך לחפש כמה פעמים שמא ימצאנו. ועיין בטור דזה הוא אפילו בלא ביטל והיינו דתלינן שהעכבר אכלו:

י

(י) או שבדק וכו' ומצא ככר וכו' – ר"ל ולא אמרינן דזה הככר אפשר שהוא אחר וצריך לבדוק כל הבית ודעה זו אינה מחלקת בין ביטל ללא ביטל דבכל גווני תלינן להקל והטור חולק וס"ל דלא מקילינן לומר שזהו הככר שהכניס העכבר אלא בביטל שהוא ספיקא דרבנן אבל בלא ביטל צריך לבדוק כל הבית דוקא וזהו נכלל במה שסיים הרמ"א אבל מסקנת הפוסקים אינו כן. ודע דכל מה שכתבנו בסעיף זה דלא מקילינן אלא כשביטל אם הוא עדיין קודם ו' שעות אף שלא ביטל עדיין יכול לבטל ואין צריך לחזור ולבדוק:

יא

(יא) אבל מסקנת הפוסקים אינו כן – לפי מה שנתבאר לעיל אין הרמ"א חולק אלא על דין זה האחרון ועל דין דצבור אחד של חמץ ואין ידוע לאיזה בית נכנס:

יב

(יב) צריך לבדוק וכו' – דאמרינן הני אחריני שאיש אחר הביאם כאן כיון שאין מכירן והנך ט' שהניח חולדות גררום וצריך לבדוק אחריהם ואפילו ביטל מקודם:

יג

(יג) מה שהניח ניטל וכו' – גם זה אפילו ביטל מקודם:

יד

(יד) וי"א – אסיפא קאי:

טו

(טו) בקשורים יחד – דודאי מי שלקחם לקחם כולם ושמא קטנים או עכבר וחולדה לקחום וצריך לבדוק אחריהם והני אחריני נינהו:

טז

(טז) א"צ לבדוק וכו' – וכ"פ האחרונים:

יז

(יז) אלא אחר האחד – דאמרינן שרק אחד ניטל והאחרים נשארו במקומן ונראה דאין להקל בזה אלא כשביטל או שיש שהות עדיין לבטל. ובהניח ט' ומצא י' אין נ"מ בין שהניח הט' מקושר ומצא עתה י' מקושרין או שהניחן נפרדין ומצא אחד נוסף עליהן בכל גווני צריך לבדוק עתה אחר כל הט' שהניח:

יח

(יח) צריך לחזור ולבדוק – את הבית כולו דשמא חמץ אחר הוא והראשון נטלו קטן או עכבר והניחו במקום אחר והאחרונים הסכימו דאם כבר ביטל או שיש עדיין שהות לבטלו אין צריך לחזור ולבדוק דכיון שהבדיקה הוא מדברי סופרים תלינן להקל שזהו החמץ שהניח:

א

סעיף א' בהג"ה מיהו אם הככר קטן. גם בככר גדול אם על ובדק ומצא ככר. י"ל דאף לדעת הטור דבלא ביטל לא תלינן דככר שאבד הוא ככר שנמצא. מ"מ הכא הוי ס"ס ס' שקל מצה ואת"ל חמץ שמא זהו ככר שנמצא והיינו לפי תירוצו א' של המג"א סק"ג:

ב

מג"א ס"ק ג' שמא נטל. לענ"ד י"ל כיון דאכלתי' הוי ספק הרגיל עד דהיה ס"ד דהש"ס לומר דס' זה מוציא מידי ודאי וא"כ נהי דמסקינן דאין ס' מוציא מידי וודאי מכל מקום מוציא מידי ספק וא"צ לדון מדין ס"ס אלא דס' הרגיל מוציא מידי ספק איסור:

ג

שם בא"ד שמא אכלו. ע' בנקה"כ ססי' י':

ד

מג"א ס"ק ה' (מ"מ) ע' בהה"מ דכ' בדעת הרמב"ם דפסק כר'. וממילא גם בלא ביטל הכי הוא:

א

תשעה צבורים של מצה כו'. צריך לחזור ולבדוק אחריהם. בטור כתב ואם ביטל א"צ לבדוק משום דהוי ספיקא במידי דרבנן אבל הרמב"ם כ' דאף בספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה ועיין במ"מ דכ' הטעם לזה משום דתחלת תקנתם היה בבדיקה על הספק לכן החמירו בספיקו יותר משאר ספיקות של דבריהם:

ב

מיהו אם הככר קטן. כ"ה בטור וטעמו משום דהוי ס"ס ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ שמא אכלו ונראה לכאורה דלהרמב"ם דס"ל דאף בספיקא דרבנן צריך בדיקה לא מהני ג"כ בזה ס"ס אבל באמת גם לדידיה מהני משום ס"ס במידי דרבנן וקשה להטור דס"ל דמהני ס"ס א"כ קשה ממאי דאיתא בגמרא ד"ט במשנה אין חוששין שמא גררה חולדה דא"כ אין לדבר סוף ופריך בגמרא ע"ז הא חזינן דשקלא עכברא כו' אמאי נימא דאכלתה ומשני דאין ספק אכילה מוציא מידי ודאיחמץ ע"ש. ולפ"ז קשה למה ליה למתניתין הטעם משום דאין לדבר סוף תיפוק ליה משום דהוי ס"ס ספק אם גררו אם לאו ואת"ל גררה שמא אכלתה אלא ודאי דלא מהני בזה ס"ס כמו דלא מהני ספיקא דרבנן להרמב"ם וע"ק דא"כ אפי' בככר גדול נמי נימא ס"ס ספק חמץ ספק מצה ואת"ל חמץ שמא קראה לחברתה ואכלוהו אפי' ככר גדול דכה"ג אמרי' בהמפקיד ד"מ ע"א שהביאו התוספות בד"ה ומאי איכפת להו בשם ירושלמי הני עכברי רשיעי נינהו כד חמיין עיבורא לא מסתיין דאכלן אלא קריין לחבריהן דאכלן עמהון ע"ש אלא ודאי דלא אמרינן בזה שיהיה מהני ס"ס וגם הרמב"ם לא הביא מזה החילוק כלל כנ"ל:

ג

א"צ לחזור ולבדוק. ומיירי שבטלו וה"ל ספיקא במידי דרבנן ולקולא ואין להקשות הא הרמב"ם ס"ל לעיל גבי ט' צבורין כו' דצריך לחזור ולבדוק אף אם ביטלו משום דבספיקא דרבנן כזו צריך בדיקה כמ"ש בסמוך וי"ל התם אנו רואין בוודאי שנעשה השינוי לפנינו בבית זה ואין ספק בבית זה כלל שנכנס העכבר אלא שספק אם הוא חמץ אם לאו משא"כ כאן שאנו מסתפקין בשינוי עצמה שאין אנו יודעין לאיזה בית נכנס לכך אפי' בא לשאול בבת אחת אותן ב' בתים א"צ לבדוק דכיון שבטלו הוי ליה ספיקא דרבנן ולא כמו ספק טומאה דהוי ספיק' דאוריי' ובלבוש חילק בזה דלעיל גבי ט' צבורין אין לו במה לתלו' חיוב הבדיקה אלא שספק אם מוטל עליו לבדוק לכן אזלינן לחומרא כדין כל בדיקת חמץ שצריך לבדוק מספקא משא"כ הכא תול' כל א' בחבירו וקשה דמה לו לתלות בספק הכניסה יותר מספק חמץ ספק מצה והרמב"ם כ' עוד דין מה שלא העתיק כאן בש"ע והוא היכא דהניח חמץ ובא עכבר ונטלו וספק נכנס לבית זה או לא נכנס דצריך בדיקה וקשה דהא אמרינן לעיל בוודאי נכנס אלא שספק באיזה בית נכנס דא"צ בדיקה וכ"ש כאן דהספק על הכניסה עצמה דא"צ בדיקה וי"ל דהכא מיירי שהחמץ היה בחצירו וביתו נמי כיון שהוא באותו חצר אמרי' שהוא קרוב לודאי שהחמץ שם וכל הבתים שבאותו חצר נמי מספקינן וצריכין למבדקינהו דהוא ממש כמ"ש בבקעה דכל השדות שבאותו בקעה מספקי' בהם ה"ה הכא נמי משא"כ דלעיל שהם ב' בתים ואין רשות א' מהן להן ומ"מ תירץ ע"ז דלעיל כיון שיש בית א' דודאי א"צ בדיקה לו לכן א"צ למבדקינהו משא"כ כאן וע"ש וק' אדרבה נימא איפכא דכיון שיש כאן חד דצריך בדיקה ואפ"ה אמרת דא"צ בדיקה כ"ש הא דא"צ בדיקה דספק הוא אם נכנס ותו דא"כ אם יש לאדם א' ב' בתים ובדק לא' מהן ואינו יודע לאיזה מהן בדק נמי נימא דא"צ בדיקה כיון דבוודאי בדק לא' מהן ואין לומר דבאמת כן דא"כ ה"ל להפוסקים להזכיר מזה דזו רבותא גדולה ולפי תירוצי שזכרתי אינו קושיא כלל דשאני התם כיון שהריעותא מצד עצמו הוא שאינו יודע לאיזה מהן בדק ולכן צריך בדיקה משא"כ גבי עכבר שנכנס לשם הריעותא מצד אחר:

ד

כך הם דברי הרמב"ם אבל מסקנת הפוסקים אינו כן. זה דעת הטור שכ' בככר גדול אם ביטל דוקא א"צ לבדוק וכן בככר קטן מהני אף אם לא ביטלו ובצבור א' כתב דלא מהני אם בא לשאול בבת ח' אפי' אם בטלו ואם בזא"ז אז מהני הביטול דוקא משום דאז הוא מדרבנן ול"ד לטומאה משום דספיקא בר"ה טהור וקשה מ"ש ממאי דאמרי' בכתובות דכ"ז ע"א גבי עיר שכבשוה כרכום אמרינן שם דאם יש מחבואה א' מצלת על הכהנות כולן בעי ר"י אינה מחזקת אלא א' מהו כו' ופריך שם מ"ש מב' שבילין כו' ואמר רבא כו' לא נחלקו אלא בבא לשאול עליו ועל חבירו וה"נ כאן דשרי ליה לכולהו כב"א דמי ומשמע דאם היו בזא"ז מהני והתם הוי דאוריי' וכאן פי' הטור דדוקא ביטל מהני זא"ז דאז הוא מדרבנן ותו בפ"ק דתמורה מביא מהר"ש בשם הירושלמי דגבי תרומה נמי מהני זא"ז כמו גבי ב' שבילין ותרומה היא דאורייתא ובי"ד סי' קי"א הארכתי בזה ותו קשה דבי"ד סי' ק"ט מהני ביבש ביבש זא"ז אף שהוא דאורייתא ע"כ נראה דל"ד כלל הך ספיקא דאורייתא דהכא להנך ספיקות דכאן יש לו לתקן הספק דאורייתא שיבטלו ויהיה ספיקא דרבנן ה"ה לאחר זמן איסורו דא"א בביטול אפשר לו עכ"פ בבדיקה ולמה יכניס עצמו בספק משא"כ התם דא"א לתקן הספיקות כנ"ל:

ה

הניח חמץ כו'. הטור כתב דאם ביטל א"צ לבדוק:

א

תשעה צבורין. כן הוא לשון הרמב"ם פ"ב מהלכות חמץ בדינים אלו ומ"ש במהרי"ל בשם מהר"ש שהשיטה זו ברמב"ם הוא שיטה חמורה ומתמיה על דבריו כמה תמיהות קיימות זה הוא ע"פ נוסחא מוטעת שבקצת ספרי הרמב"ם אכן כבר הניחו המ"מ והכ"מ דברי הרמב"ם שם על נכון ע"ש ולק"מ:

ב

אם הככר קטן. וכי היכי שבנפל אף בככר גדול תלינן להקל דספיקא דרבנן לקולא ואומר מצה שקל כן הוא לדעת הטור אכן דעת הרמב"ם להחמיר וטעם סברתו עיין בב"י בשם מ"מ ס"ב מה' חמץ ובלחם משנה שם ובראש יוסף סימן זה ובתשובת מהר"י מטראני חלק י"ד סי' ב' ובתמים דעים סי' רמ"א בהשגת הראב"ד על בעל המאור בפסחים ע"ש והב"ח כת' דעיקר כדעת הטור:

ג

תלינן להקל שאכלו. משום דהוי ספק ספיקא ספק מצה ספק חמץ ואת"ל חמץ דלמא אכלו אף שהשני הספיקות לא נודעו יחד אלא זה אחר זה וגם בקבוע לא מקלילן בספק ספיקא כמבואר בי"ד סימן ק"י מ"מ מקילין הכא בס"ס וכמ"ש הטעם בספרי מנחת יעקב כלל מ"ג ס"ק כ"ז ומ"ב ובקונטרס הספיקו' ס"ק מ"ה ועיין במ"א מ"ש על זה ודעת המחבר שכת' בלשון הרמב"ם בסתם דצריך לבדוק משמע דדעתו להחמיר בכל ענין שאין להקל בספיקות אלו ועיין בב"ח ואולי חושש גם כן לדעת בעל המאור דפסק כר' זירא דבאם משיירא ולא חשוב ספק כלל ובע"ש כת' דגם דעת המחבר להקל בכה"ג כן נראה דעת רמ"א שלא כת' בלשון חולק אהמחבר ול"נ עיקר דדעת המחבר להחמיר אך כיון שסתם הדברים לכן לא כת' רמ"א בלשון חולק ולדינא אין לזוז מהכרעת הרב ולהקל בפרטות היכא שבטל וע"ל סק"ב. וכת' עוד בע"ש דה"ה אם ט' צבורין של קמץ וא' של מצה ג"כ דינא הכי ובספרי מנחת יעקב כלל מ"ג ס"ק מ"ב כתבתי שיש להסתפק בדבר ע"ש מילתא בטעמו:

ד

שכל קבוע כמע"מ דמי. ואם נתערב החמץ תו לא מיקרי קבוע כיון שאינו עומד בפני עצמה כ"כ מ"א וע' בספרי מנחת יעקב כלל מ"ג בדין הקבוע ואיזה מיקרי קבוע דאורייתא או דרבנן:

ה

ואם פי' ע' בתוספות בפסחים דף ט' ע"ב ד"ה היינו ט' חניות מבואר בתו' דה"ה אם נטלו העכבר שלא בפנינו הוי כפירש ואזלינן בתר רובא וע"ש:

ו

א"צ לחזור ולבדוק. לפירוש ר"י בתוספת שם דפי' כל הסוגיא זו דט' צבורין קאי לענין אי שרי לאכול אותו חתיכה שלקח העכבר א"כ בפירש א' מהחתיכות מותר לאכלו בפסח כמו בט' חניות מוכרת בשר שחיטה וא' נבלה דמותר בפירש אחד מן הקביעות וכ"כ מנחת כהן דף ק"ד ע"ב דמותר לאכול תוך הפסח ואין בו איסור אפי' מדברי סופרים עכ"ל אבל מ"מ נ"ל דאין לסמוך על קולא זו להלכה באיסור חמץ דחמיר לענין ביטול יותר משאר אסורים ובפרט שפי' ריי אינו מוסכם מהפוסקים שהרי הרמב"ם והטור ושאר פוסקים כתבו דין זה דוקא לענין בדיקה ולא לענין אכילה כפירש"י:

ז

וצבור אחד של חמץ. וה"ה שני צבורים א' של מצה וא' של חמץ ג"כ דינא הכי שהרי בש"ס מדמי לשני בני אדם בשני שבילין וכ"כ הט"ז בי"ד סי' קי"א ובפרי חדש:

ח

א"צ לחזור ולבדוק. והיינו דוקא בביטול לדעת הטור וכמ"ש לעיל סי' תל"ח ס"ק ב' ואף לדעת הרמב"ם הדין כן כמשמעות המ"מ פ"ב מהל' חמץ וכ"כ הב"ח ומ"א שכן הוא דעת הרמב"ם:

ט

אבל מסקנת שאר הפוסקים אינו כן ע' בטור וב"י שיש כמה חילוקים בדין זה וכן אם נכנס לחצר ואינו יודע אם נכנס לבית ובש"ע השמיטה וקצר בכל דינים אלו מטעם שכתב הרב לעיל סי' תל"ח סעיף ב' בהג"ה שהם מילתא דלא שכיחא ומה"ט השמיטה ג"כ הרי"ף כמ"ש הרא"ש והר"ן פ"ק דפסחים ולכן קצרתי:

י

וי"א דה"מ בקשורים. מדברי הרב לקמן סי' תצ"ז מבואר שדעה זו עיקר להלכה וכן דעת הלבוש כ"כ האחרונים וכ"פ בפרי חדש ב"ד סי' מ"ג ע"ש:

יא

צריך לחזור ולבדוק. וכ' המ"א וז"ל ואפי' כבר ביטל לדעת הרמב"ם ול"ד לאם בדק קצת מהבית וביטל דתלינן שזה הככר שהכניס העכבר דהתם לא חזינן ריעותא אבל הכא היה מונח מתחלה בזויות זו ואח"כ מוצאו במקום אחר עכ"ל ואין דבריו נכונים ביישוב זו כלל דהתם ג"כ נטל העכבר ממקום זה וגררה לבית והכא ג"כ עיקר החשש שנטלה העכבר הככר מזויות זו וגררה למקום אחר וכמבואר להדיא שם בסוגיא ופירש"י ותוס' שם דעיקר הקושיא אשתמיטתא ליה דברי תוספות בפסחים דף י' ריש ע"ב שהרגישו התוס' בקושיא זו ותירצו דשאני התם דמצא ככר כמו שנטל העכבר משא"כ הכא מיירי שאינו יודע כמה ככרות שהיו כאן וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם וכה"ג מתוקמא ג"כ לשון הרמב"ם שהוא כלשון הש"ס אכן לדעת הטור בלא"ה ל"ק מידי דגם בהניח בזויות זו א"צ בדיקה אם ביטל רק אם לא ביטל דאז הוי ספק דאורייתא אפילו יודע כמה ככרות הניח צריך בדיקה מספק כמו בנכנס עכבר ובדק קצת מהבית צריך ג"כ בדיקה בלא ביטל בין לדעת הרמב"ם כמ"ש לעיל ס"ק ח'. ומזה הטעם פסק הרשב"א וסייעתו לענין בשר שנתעלם מן העין דיש חששא דאורייתא דבר נבלה וטריפה אם לא מצאו במקום שהניח אפילו בבית הוא אסור מספיקא והוא ברור דלא כמו שראיתי בספר פרי חדש בסי' ס"ג ס"ק ב' האריך לסתור דברי הראשונים וכ' דהעלה דאפילו ביטול לא בעי בהניח בזויות זו ומצאו בזוית אחרת וכ"ש בדיקה ולא דק וכמ"ש דודאי אם עדיין הוא קודם ו' סגי בביטול ואחר ו' אם לא ביטל צריך לחזור ולבדוק מספיקא כמבואר בדברי ראשונים ואחרונים ודוק וגם לענין הלכה מסיק שם דיש להחמיר ע"ש: