שולחן ערוך, אורח חיים שנ״ז: דיני חצר פחות מד' אמות וביב ובו ג' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני חצר פחות מד' אמות וביב ובו ג' סעיפים:
חצר שפחותה מד' אמות על ד' אמות שהיא סמוכה לרשות הרבים אין שופכין לתוכה מים בשב' בימות החמה שכיון שאין בה ד' אמות אין סאתים מים שאדם עשוי להשתמש בכל יום ראוי ליבלע בה והוי כאילו שופך לרשות הרבים לכך צריך לעשות גומא שתהא חללה מחזקת סאתים: הגה וכל גומא חצי אמה על חצי אמה ברום שלשה חומשי אמה מחזקת סאתים (רמב"ם) בין אם יעשנה בפנים בחצר או בחוץ אלא שאם יעשנו בחוץ צריך לכסותה בנסרים כדי שתהא מקום פטור ויפלו המים מידו למקום פטור וכיון שיעשה גומא יכול לשפוך בה כל מה שירצה ואם אינה מחזקת סאתים לא ישפוך בה כלל ואם יש בחצר ארבע על ארבע אפי' הוא אריך וקטין או בימות הגשמים בחצר כל שהוא מותר לשפוך בה כל מה שירצה וחצר ואכסדרה (פי' בית שיש לו ג' דפנות ודופן ד' שמעמידין בו דלת אינה מגופפת כל עיקר אלא ברחבו של בית כלו ופעמים שעושים לה אמה אחת פצים מכאן ואמה אחת פצים מכאן כך פי' הערוך ופצים הוא מעט כותל ישר ושוה) שאין באחד מהם לבד ד' אמות מצטרפין לד' אמות להתיר לשפוך בהם: הגה והוא הדין ב' דיוטאות שלפני ב' עליות ועליהם מעזיבה שראוים המים לבלוע בהם אם הם סמוכות זו לזו מצטרפות (ב"י בשם הר"ר יונתן): במה דברים אמורים בחצר הסמוכה לר"ה אבל אם היא סמוכה לכרמלית אפילו היא קטנה הרבה אינה צריכה גומא אפילו בימות החמה (וע"ל סי' שע"ז):

ב

ביב שמכוסה ד' אמות במשך ברשות הרבים ויש בו ארבע על ארבע מותר לשפוך אפי' על פי הביב אפי' בימות החמה אע"פ שהמים יוצאים מיד מידו לחוץ ובלבד שלא יהא סילון של עץ שאין המים ראוים לבלוע אבל אם עשוי כעין רצפה של אבנים מבליעים ושרי ולהרמב"ם אפי' היה אורך הביב או הצנור מאה אמה לא ישפוך על פיו בימות החמה אלא שופך חוץ לביב והם יורדים לביב:

ג

במה דברים אמורים כשהמים יוצאים לרשות הרבים אבל אם היו יוצאים לכרמלית מותר לשפוך על פי הביב אפילו בימות החמה: הגה וי"א דאין חילוק בין כרמלית לרשות הרבים (ב"י בשם תוספות והרא"ש בפ' כיצד משתתפין) ודוקא כרמלית שהיא תוך העיר דמחלף ברה"ר עצמה אפילו בזמן הזה דלית לן רה"ר אבל כרמלית שהוא מחוץ לעיר או חצר שאינה מעורבת שרי (מרדכי פרק הזורק וסמ"ג וד"ע) (תשו' מהר"מ סימן צ') ועיר המוקפת חומה ולא עירבו בה כחצר שאינה מעורבת דמי (מרדכי ס"פ הדר ותה"ד סימן ע"ג וע"ד) ואם הצנור למעלה מעשרה שעוברים המים דרך מקום פטור לכרמלית יש להקל (מהרי"ל) וכן עיקר:

א

לכסותה. שאם לא יכסנה ה"ל ר"ה ואם עמוק ג' הוי כרמלית אבל אם היא מכוסה אין לה אלא מקום פטור:

ב

וקטין. כגון שהוא ארוך ח' אמות ורחב ב'. ומ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים:

ג

הגשמים. שאין אדם מקפיד על לכלוך חצירו ואינו מתכוין שיצאו לחוץ:

ד

סמוכות. בתוך ד"ט:

ה

לכרמלית. לפי שאין כאן אלא כחו וכחו בכרמלית לא גזרו כמ"ש סי' שנ"ה ס"א ועיין ססי' זה דיש חולקין וס"ל דאין חילוק בין כרמלית לר"ה עיין שם:

ו

ביב. פי' חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה:

ז

לשפוך. דקים לן בד' אמות יש שיעור לבלוע ואפי' אי נפקא לבראי לא לכך איכוין ושרי:

ח

ר"ה. מ"מ שייך למגזר בעיר גדולה שיש ס' רבוא. מ"א ע"ש:

א

משנה שם בעירובין פרק ס' ח'

ב

טור וכן כ' הריטב"א וסיים שם דאדם עשוי להסתפק סאתים מים וכי מסתפק טפי לא שכיח היא ולא גזרי ביה רבנן

ג

שם בגמרא וכפירש רש"י וכך כ' הרמב"ם בפ' ט"ו

ד

שם בגמרא

ה

משנה שם

ו

הרמב"ם שם וכ' ה' המגיד שלמד דין זה ממה שאמרו גבי ספינה בכרמלית לא גזרו שבת ק"ה

ז

משנה שם וכר' אליעזר בן יעקב דמשנתו קב ונקי תוס' שם בשם רשב"ם

ח

כפירוש רש"י שם

ט

בפרק ט"ו וכחכמים שם במשנה

י

רמב"ם שם ומוציא הדין ציינתי לעיל סוף סעיף א'

יא

ע"ל סי' שמ"ה סעיף י' ובמה שציינתי שם)

א

א על ד"א. רש"י שם ד"ה דאריך כו' וכ"כ הרא"ש שם וע"ש:

ב

שהיא סמוכה לר"ה. לאפוקי כרמלית כמ"ש למטה:

ג

בימות החמה. גמ' שם תנא בד"א כו':

ד

שאדם. שם:

ה

דאוי. גמ' שם כר"ז ולפי שיטת הטור והרא"ש שפ' כר"ז וכמש"ו:

ו

שתהא חללה. ע' רש"י ד"ה מן הנקב כו':

ז

דכל גומא. פסחים קט א' ב': בין כו':

ח

אלא. מתני' שם:

ט

וכיון כו' יכול כו'. גמ' שם אילימא משום דנפישא כו' ועתוס' שם ד"ה מחזיק כו':

י

ואם אינה. שם סאה אין כו':

יא

ואם יש כו'. דעוקה הוא שיעור ד"א דתיימי סאתים וכמו בעוקה מותר כ"מ שירצה וכ"ש לפי' הר' יונתן וכן ב' דיוטאות לענין צירוף ואף ע"ג דנפישא מיא מותר כ"מ שם בגמ' אילימא משום דנפישא כו' וערש"י שם:

יב

אפי' הוא. כר"ז דקם בשיטתיה דראב"י וקי"ל כראב"י וכמ"ש תוס' ד"ה ביב והרא"ש שם:

יג

או בימות. שם תנא בד"א וכפירש"י ושם הילכך אפי' וקאי אבימות הגשמים נותנין סאה ול"ד סאה דאין חילוק בין סאה ואפי' בלא עוקה כלל כפשטא דברייתא בד"א: הרא"ש שם:

יד

וה"ה ב'. כפי' הר' יונתן שכ' דלגי' וכן ב' כו' קאי למעלה אצירוף:

טו

ועליהם מעזיבה. כר' זירא כנ"ל:

א

ס"ב ויש בו כו'. תוס' הנ"ל ד"ה ביב וכנ"ל:

ב

אפי' בימות. דמתני' בימות החמה איירי כנ"ל וכ"ש לפי' תוס' דבד"א קאי אביב:

ג

ובלבד. תוס' הנ"ל דטעמא דביב משום תיימי וכמ"ש בגמרא שם א"ל ר"ז כו' ומתני' ראב"י כו':

ד

אבל אם. תוספות שם:

ה

ולהרמב"ם כו'. ולדידיה ד' על ד' בריבוע ואין הטעם משום לבלוע וצ"ע הא דקי"ל משנת ראב"י קב ונקי ואפי' בברייתא כמ"ש ביבמות ל"ז א' ושם ס' א' פריך גמרא והא דקי"ל משנת כו' ובהא כו' וש"מ וצע"ג:

א

ס"ג וי"א דאין. שם ל"ש אלא למלאות כו' וע"ש תוס' ד"ה הני ובשבת ק' ב' ד"ה כחו כו':

ב

ודוקא. שם ושם מהא דשבת שם:

ג

אפי' בזה"ז. זהו דלא כתירוץ דר' ברוך בתוס' דשבת ס"ד ב' ד"ה ר' ענני וע"ל סי' שג סי"ח ויש שלימדו כו':

ד

אבל כרמלית. כנ"ל מהא דשבת שם וע' חולין ק"ד ב':

ה

או חצר. עירובין פ"ט א' וע"ש תוס' ד"ה ל"ש וע' תוס' שבת ס"ד ב' ד"ה ר' ענני והקשה ר"י כו':

ו

ועיר המוקפת. ר"ל אע"ג דאמרי' שם ק"א א' ורבנן אר"מ כו' דמ' כיון שלא עירב הוא כרמלית וע' רש"י שם ובפ"א ו' ב' ד"ה ירושלים ל"ד כרמלית אלא דאסור לטלטל כמו בכרמלית וכמ"ש רש"י דהוי כחצר שלא עירבו כו' ועתוס' שם מ"ז ב' ד"ה דכולא ואור"י דבעי נמי כו' אבל בלא הוקף לדירה כיון שהוא ככרמלית כמש"ש ס"ז ב' אין לו אלא ארבע אמות ובר"ה כ"ג ב' כתב תוספות דבור המתחיל לא דלאחר שנפרצו הא קודם לכן כד"א הוא:

ז

ואם הצינור. אפי' לדעת האוסרים להחליף בסימן שמ"ו ס"א ובסימן שנ"ג ס"ג מ"מ כחו בכה"ג לא גזרו:

א

חצר שפחותה וכו' – מיירי שהמים שנשפכין בתוך החצר יורדין תחת כותל החצר לר"ה אבל אם מבונה תחתית החצר בטוב והמים לא יזוב שם בודאי שרי וכן משמע בעבוה"ק:

ב

שתהא חללה מחזקת סאתים – וצריך שיהיה החלל מחזק סאתים קודם שיגיעו המים להנקב שעל שפתה שבו יוצא הקילוח לר"ה שאם הנקב סמוך לקרקע של הגומא א"כ תיכף ששופך לתוכה מעט מים יצא לחוץ על ידו [רבינו יהונתן בפירושו ועיין ברש"י ד"ה מן הנקב וברשב"א ומ"מ לדינא קרוב הדבר דגם הם מודים לדברי רבינו יהונתן וכן פי' הברטנורה] מיהו בירושלמי על מתני' זו לא משמע כפי' ר"י לכאורה עי"ש:

ג

ויפלו המים מידו למקום פטור – בב"י בשם הריטב"א איתא דחלל הגומא נחשב כרה"י דכיון דפי הגומא הוא בתוך החצר הוי הגומא בכלל חורי רה"י ומשו"ע משמע דאף כשהוא עושה פי הגומא בחוץ כל שסמכה לחצר ואין ביניהם ר"ה הוי הגומא ששופך בה מקום פטור [פמ"ג] ולענ"ד לא נהירא דבריו כלל דאף לדעת השו"ע בעינן שיעשה פי הגומא מבפנים וכן משמע פשטיות המשנה דאיירי לענין שפיכת המים בתוך החצר וכן בעבודת הקודש וברבינו ירוחם משמע כן וגם עיקר דינו לא ידענא אי שרי לשפוך מים מבחוץ לתוך הגומא אחרי שעיקר חלל הגומא מכוסה בנסרים ולמעלה הוא ר"ה אטו אם יש סדק בכיסוי הגומא לשפוך המים בתוכה יתבטל ממקום זה מלמעלה שם ר"ה ולכאורה אדרבה אם הגומא מגולה יש עליה שם מקום פטור כשאינה רחב ד' על ד' או שם כרמלית כשאינה גבוה עשרה אבל כשמכוסה בנסרים מאי מהני ובשלמא לפירוש הרמב"ם שעושה כמין קובה מלמעלה במקום הזה בודאי לא ניחא להילוך אבל לפי מה שכתב בשו"ע שמכסה בנסרים צ"ע בעיקר דינו אם מותר בזה ובעיקר סברת הריטב"א שכיון שפיה בחצר מיקרי חורי רה"י עיין במאמר מרדכי ובבית מאיר שפקפקו בזה:

ד

יכול לשפוך בה וכו' – היינו שמותר לשפוך בחצר ואע"ג דאפשר שיצא המים מתחת כותל החצר לר"ה לא איכפת לן וכ"ש אם ישפוך בגומא עצמה [פוסקים]:

א

שמכוסה ד"א במשך וכו' – וה"ה אפילו אם בר"ה אינו מכוסה אלא שבחצר שיעור אורך הביב עם החצר הוא ד' על ד':

ב

אפילו על פי הביב – ומסתברא שמותר אפי' אם החצר פחות מד"א ומותר אפילו לשוף תוך החצר כיון שיכול המים לירד משם לתוך הביב ודומיא דמקילינן לעיל לשפוך בחצר כשיש עוקה ואפילו העוקה היא מבחוץ:

ג

ולהרמב"ם וכו' – ולשיטה זו לעיל בס"א לענין גומא אין מותר לשפוך תוך החצר כשאין עושה גומא אלא כשמחזקת החצר ד"א על ד"א מרובע ולא כדעת המחבר לעיל בס"א דמתיר אריך וקטין [הגר"א וכן מוכח בגמרא בהדיא] אך לדינא משמע מהאחרונים דלא נקטינן כהרמב"ם אלא כרוב הפוסקים:

א

[א] למקום פטור וכו'. וריטב"א כתב דיעשה פיה ברשות היחיד והוי חורי רשות היחיד:

ב

[ב] [לבוש] כגון שארוך וכו'. והוא הדין תמונת אחרת כל שיש בה כדי לרבעה ארבע על ארבע (בית יוסף). מעזיבה רכה סמוכת בתוך ארבעה טפחים (בית יוסף ור' יהונתן), אבל בעבודת הקודש דף י"ו זה לשונו עליה הבנוי בין שתי דיוטות והיא פתוחה זו לזו אם הדיוטות זו כנגד זו מצטרפין לא היה זו כנגד זו אלא זו גבוה וזו נמוך אין מצטרפין, עד כאן, משמע אף שרחוקות זו מזו מצטרפין:

ג

[ג] אינה צריכה וכו'. עיין סוף סימן זה דיש חולקין בביב והוא הדין הכא כמו שכתב בית יוסף ואחרונים מיהו:

ד

[ד] [לבוש] אפילו של אבנים וכו'. ואם תאמר הרי ביורה דעה סוף סימן ע' מסתפק אם קרקע הוי ככלי שאינו מנוקב הכא הקילו (מגן אברהם), ולעניות דעתי לא קשה מידי דהתם אין הספק אלא אי מקרי דבר חלק שהדם זב מיד ואינו עומד כמו דף חלק ברהטני סימן ס"ט:

ה

[ה] [לבוש] שם. ואין חילוק כלל בין דבר בלוע:

ו

[ו] ולרמב"ם וכו'. ורשב"א ורוב פוסקים הסכימו לסברא ראשונה אלא שופך חוץ לביב בחצר (עבודת הקודש):

ז

[ז] בין כרמלית וכו'. ולא דמי לספינה בסימן שנ"ה סעיף א' דלא שייך כלל ברשות הרבים (בית יוסף). ועולת שבת תמה למה אסר הכא בזמן הזה דלא שייך כלל רשות הרבים ותירץ מגן אברהם דמכל מקום שייך בעיר גדולה שיש ששים רבוא, ועוד נראה לי דיש רשות הרבים רק לאו גמורה כמו שנתבאר סימן שמ"ה ס"ק ועיין שלטי גיבורים פרק הזורק ותשובת הרשב"א סימן תת"ן, עוד מצאתי בעבודת הקודש שם חילוק אחר דבספינה אין חשש לקילקול הספינה מה שאין כן בחצר דחושש לקילקול החצר וישפוך ביד מחצר לכרמלית ומשמע דהוא הדין בבית:

א

א) [סעיף א'] חצר שפחותה מד"א וכו' כלל הדברים בסי' זה הוא זה. לפי ששיערו חז"ל שכל אדם הוא צריך להשתמש בכל יום סאתים מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ושאר ענינים הצריכים לו. וכבר נודע דבשבת אסור לשפוך מרה"י לרה"ר או לכרמלית. ודרך כל אדם לשפוך שופכין שלו לחצירו הסמוך לביתו שהיא רשותו והיא ג"כ רה"י ומוציא מרה"י לרה"י. וזה ידוע שסתם חצירות יש בהם בימות החמה אבק ועפר. וכל אדם רוצה לזלף חצירו ולרבצו שלא יתאבק לפיכך שופך שם אותן שופכין שמשתמש בו בכל יום. ושיערו חז"ל דבסאתים מים סתם אדם יכול לזלף חצר שיש בה ד"א על ד"א והם משכיבים את האבק ועפר ונבלעים בקרקע וגם אפי' במקום שאינו רוצה לזלף איכא מ"ד דמ"מ שרי משום דתיימי מיא ונבלעים בקרקע ואינם מטנפים הקרקע של החצר וכיון שכן אין מקפיד עליהם שיצאו לחוץ דוקא ואז אם אפי' יצאי לחוץ אח"כ לא היתה מחשבתו לכך ולא הוי כאלו מוציא מרה"י לרה"ר אבל אם הוא פחות מד"א על ד"א דאז הסאתים מים מרובים ואינם נבלעים בקרקע ונעשה החצר רפש וטיט ודעתו קצה בזה ולכך ניחא ליה שיזובו משם לחו ואם יצאו לחוץ נתקיימה מחשבתו והוי כאלו שופך ברה"י לרה"ר להדיא ויש לגזור שמא ישפוך להדיא מרה"י לרה"ר ולכך צריך לעשות בחצר גומא שהיא מחזקת סאתים ואז כשישפיך לתוך החצר אינו מקפיד עליהם שיצאו לחוץ כיון שאפשר להם לנוח בגומא ולא יתטנף חצירו ולא הוי כמוציא מרה"י לרה"ר, וכשיש גומא אין חילוק בין אם היו בה מים כבר מע"ש או לא או אם משתמש בשבת כמה סאים לפי שאין הדבר ההוא אלא להיכירא בעלמא. כ"ז מדברי הלבוש. תו"ש או' א':

א

ב) שם. שהיא סמוכה לרה"ר וכו' לאפוקי סמוכה לכרמלית שא"צ לעשות גומא כמ"ש בסוף הסעי' יעו"ש.

א

ג) שם. אין שופכין לתוכה וכו' גזירה מדרבנן שמא ישפוך להדיא מרה"י לרה"ר כנז':

א

ד) שם. בימות החמה. שאדם מקפיד על לכלוך חבירו ומסתמא ניחא ליה שיצאו לחוץ כנז':

א

ה) שם. והוי כאלו שופך לרה"ר. משמע דאם חצירו מבונה בטוב וא"א למים שיצאו לחוץ מותר לשפוך לחצר ואעפ"י שלא עשה גומא:

א

ו) שם. הגה וכל גומא שהיא חצי אמה וכו' כן עולה החשבון לפי חשבון המקוה שהוא אמה על אמה ברום ג' אמות מ' סאה. תו"ש או' ב' וה"ה שיכול לשנותה בעמקה וברחבה ורק שיהיה חללה מחזקת סאתים. בגדי ישע:

א

ז) שם בהגה. וכל גומא שהיא חצי אמה וכו' המחבר לא ביאר שיעור גומא זו אם צריכה שתהא עמוקה י"ט ורחב ד' או אפי' פחות. ומדברי הריטב"א משמע דצריך שתהא עמוקה יו"ד ורחב ד' כדי שיהא שם רה"י עליה וכדי שאם יבא לשפוך לתוך הגומא ישפוך מרה"י לרה"י אבל אם הגומא פחותה משיעור זה נמצא ששופך מרה"י לכרמלית אלא שמדברי המחבר שסתם דבריו וגם מדברי הרב בהגה שכתב בהדיא דשיעור גומא הוא חצי אמה וכו' מבואר דא"צ עמוק יו"ד ונראה דטעמייהו משום דמסקנא דמלתא הוא דצריך לכסות הגומא וכיון שיכסנה אעפ"י שאינה עמוקה יו"ד הרי היא כחורי רה"י שהם כרה"י. וכ"כ הריטב"א במסקנת דבריו עו"ש או' א' ומיהו לדברי הטור והש"ע דצריך לכסות הגומא כדי שתהא מקום פטור ועיין לקמן או' ט'.

א

ח) שם. צריך לכסותה בנסרים וכו' שאם לא היתה מכוסה לא היה מקום פטור והיינו משום דאם הוא רחב ד"ט ועמוק יותר מג' הוי כרמלית ואם הוא פחות מג' הוי רה"ר וע"י הכיסוי נעשה מקום פטור לפי שנסתלק מתשמיש הרבים. מאמ"ר או' א' ומיהו לפי מ"ש הרב בהגה וכל גומא שהיא חצי אמה וכו' בלא כיסוי הוי ג"כ מקום פטור כמ"ש לעיל סי' שמ"ה סעי' י"ט דחריץ שאינו רחב ד' ועמוק יותר מג' הוי מקום פטור אלא הא דנריך לכסות שמא יעלה קרקעית הגומא רפש וטיט ויהיה גובהא פחות מי"ט ותבטל לגבי רה"ר:

א

ט) שם. כדי שתהא מקום פטור וכו' וריטב"א כתב דיעשה פיה ברה"י והוי חורי רה"י. ב"י. א"ר או' א' משמע פי הגומא דוקא ברה"י ובש"ע משמע אף בחוץ כל שסמך לחצר ואין ביניהם רה"ר שופך למקום פטור. א"א או' א' אמנם בב"ה כתב על דברי הא"א הנו' דלא נהירא דאף לדעת הש"ע בעינן שיעשה פי הגומא מבפנים וכתב דכ"מ פשטיות המשנה דאיירי לענין שפיכת המים בתוך החצר וכ"מ בעה"ק וברי"ו יעו"ש:

א

י) שם יכול לשפוך בה כל מה שירצה. זהו דעת הטור והרא"ש ולאפוקי מדעת הרמב"ם (פט"ו דין י"ז) שלא התיר אלא סאתים והטעם פי' הר' יונתן דכיון שתיקנו לו חכמים זכר לשבת שלא ישכח וישליכם לרה"ר עצמו תו לא גזרינן הלכך אפי' יותר מסאתים מותר. עו"ש או' ב':

א

יא) שם. יכול לשפוך בה. ובחצר כל מה שירצה ואפי' כור ואפי' כוריים. ר"ז או' ב':

א

יב) שם, יכול לשפוך וכו' ואפי' נתמלאה מע"ש שופך לתוכה דכיון דתקנו לו חכמים זכר לשבת שלא ישכח וישליכם לרה"ר שרי. מ"א סק"ב ר"ז שם.

א

יג) שם. לא ישפוך בה כלל. גזירה דילמא אתי למשפך סאתים דהוא שיעור האדם. ט"ז סק"ב. מ"א סק"ג:

א

יד) שם. אפי' הוא אריך וקטין. כגון שהוא ארוך ח' אמות ורחב ב' מ"א סק"ד, תו"ש א' ו':

א

טו) שם. אפי' הוא אריך וקטין. דמ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים. ט"ז סק"ג. תו"ש שם:

א

טז) שם. או בימות הגשמים וכו' שאין אדם מקפיד על לכלוך חצירו ואינו מתכוין שיצאו לחוץ. ואי משום שיראו צנור מקלח ואתי למשרי בימות החמה אמרינן מי גשמים הם ואפי' שלא בשעת הגשמים מתמצים הם והולכים אחר הגשמים. מ"א הק"ה. תו"ש או' ז' ר"ז או' ד':

א

טוב) שם. מוכר לשפוך בה וכו' ר"ל אפי' בלא עשיית גומא כלל:

א

יח) שם. בהגה. שלפני ב' עליות. לא דוקא אלא ר"ל שני פתחים לעליה א' וכל פתח פחוח לדיוטא א' ובשתיהם ד"א ונמצא שיש לעליה ההיא ד"א רוח מלמטה ואעפ"י שאינן במקום א' קמ"ל דמצטרפין כמבואר בב"י בשם הר"ר יונתן יעו"ש:

א

יט) שם בהגה. שלפני ב' עליות וכו' דהיינו שפתח אחד של עליה פתוחה אצל דיוטא א' ופתח השני אצל דיוטא הב' כשנגדה ויש בשתיהם ד"א והם זו כנגד זו (ל"ד אלא ר"ל כעין דיוטא א' ב' פתחים בכותל א' מש"ז או' ד') וסמוכות זו לזו בתוך ד"ט הרי הם כדיוטא א' וא"צ לגומא כלל והדיוטות הללו מעזיבה רבה יש בהם שיכולים המים להתכלא בהם כמו בחצר אבל אם אינם זו כנגד זו או שהם זו למעלה מזו או שרחוקה זו מזו ד"ט אין מצטרפין אעפ"י שיש בשתיהן ד"א לפי שאין תשמישן נוחה זו לזו ושמא כשיצא אל הדיוטא האחת לשפוך בתוכה ויראה שמתקלקל לא יצא אל הדיוטא האחרת לשפוך מפני הטורח וישפוך לרה"ר ולכך צריך גומא. ב"י בשם הר"ר יונתן. תו"ש או' ח':

א

כ) שם. אבל אם היא סמוכה לכרמלית וכו' והטעם שהקילו בכרמלית לפי שאין כאן אלא כחו וכחו בכרמלית לא גזרו כדלעיל בסי' שנ"ה גבי ספינה ששופך על דופני הספינה. ט"ז סק"ה. ועיין סס"י זה דיש חולקין. מ"א סק"ח. ור"ל דה"ה לכאן, וכ"כ הט"ז סק"ח, והיינו בכרמלית שבתוך העיר כמ"ש לקמן סעי' ג' בהגה יעו"ש:

א

כא) [סעיף ב'] ביב וכו' חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרה"ר. רש"י עירובין פ"ח ע"א ומביאו ב"י וט"ז סק"ו:

א

כב) שם. שמכוסה במשך ד"א ברה"ר כצ"ל וכ"ה ברש"י ומביאו ב"י. וכ"ה בלבוש ור"ל שד"א הראשונות הסמוכות לחצר הם מבוסים והטעם פירש"י שם משום דקים לן בד"א יש שיעור ליבלע בהם סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום עכ"ל. ומביאו ב"י ולבוש:

א

כג) שם. ויש בו ד' על ד' וה"ה אם אין בו ד"א על ד"א אלא אריך וקטין כגון שרחבו ב' אמות וארכו ח' נמי שרי כמ"ש בסעי' הקודם לגבי חצר דבשיעור זה נבלעין סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום:

א

כד) שם. מותר לשפוך וכו' דתיימי (נבלעין) מיא. ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבע"י כיון דרוב ימות השנה עשוין לבלע הכי נמי כי נפקי לבראי לאו להכי אכוון וכיון דלא נתקיימא מחשבתו שרי דאפי' מתכוין לאו איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא מכוין שרי לכתחלה. רש"י ומביאו ב"י וט"ז סק"ז:

א

כה) שם. אעפ"י שהמים יוצאין מיד מידו לחוץ. מד"א המכוסים מפני שד' על ד' אלו של ביב המכוסים ברה"ר שהם כחורי רה"י דינם כחצר שיש בה ד' על ד' שמותר לשפוך בה אפי' בימות החמה לפי שבד' על ד' של ביב ראוי ג"כ ליבלע סאתים כמו בחצר. ר"ז או' ח':

א

כו) שם. שאין המים ראוין לבלוע. אלא מקלח עד רה"ר להדיא ואסור. לבוש:

א

כז) שם. כעין רצפה של אבנים וכו' והיינו רצפת אבנים חלקים קטנים כמו שמרוצף הרחובות והחצירות ויש הרבה עפר בין אבן לאבן לבלוע. נתיב חיים. וכ"כ בספרו קרבן נתנאל על הרא"ש פ"ח דעירובין:

א

כח) שם. כעין רצפה של אבנים וכו' וכ"ש בשל חרס דמבלעי. ב"ח. וכתב בפליתי ביו"ד הסי' ע' שקבל מזקנים בעלי הוראה דלבנים השרופים בכבשן דינם ככלי חרס ממש וכ"כ המ"א סי' תנ"א. תו"ש או' י"ב. מש"ז או' ט':

א

כט) שם. ולהרמב"ם וכו' הטעם משום דה"ל דעיקר הטעם משום זילוף ולא משום דתיימי (נבלעים) מיא ואע"ג דכשהוא ארוך מאה אמה ודאי פשיטה דלכ"ע תיימי מיא מ"מ כיון דבביב המים נזחלין ויוצאין לחוץ ויאמרו הכא שפכום סמוך ליציאתן דלא תיימי שם ולהכי בביב שאין ראוי לזילוף אסור. ולדידיה גם בחצר שהיא אריך וקטין אסור כיון שהוא אינו ראוי לזילוף והא דלא הביא דעת הרמב"ם בסעי' א' משום דנמשך אחר לשון הש"ה. תו"ש או' י"ג:

א

ל) שם לא ישפוך על פיו וכו' ואפי' הוא של רצפת אבנים ויכולין ליבלע דהוי כשופך לרה"ר להדיא וגזרו שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח בשבת כיון שהם מקלחין בכך כששופך ע"פ הביב עצמה ויאמרו שהוא שופך להדיא על דעת שיצאו המים לרה"ר אלא שופך חוץ לביב והם יורדין לביב שהם יורדין בנחת ולא יאמרו ששופך סמוך לרה"ר. לבוש:

א

לא) שם. בימות החמה. אבל בימות הגשמים לא חיישינן להכי כמ"ש בסעי' א' הגהת הלבוש:

א

לב) שם. אלא שופך חוץ לביב וכו' והיינו כשהחצר הוא ד' על ד' דראוי לזילוף. תו"ש או' י"ד

א

לג) שם. אלא שופך חוץ לביב וכו' ורשב"א ורוב פו' הסכימו לסברא ראשונה אלא דמ"מ שופך חוץ לביב בחצר. א"ר או' ה' ור"ל אעפ"י שעיקר כסברא א' מ"מ כיון דאפשר יש להחמיר כדעת הרמב"ם:

א

לד) [סעיף ג'] בד"א וכו' זהו סיום דברי הרמב"ם כמבואר בב"י:

א

לה) שם. מותר לשפוך וכו' דכחו בכרמלית לא גזרו כמ"ש סי' שנ"ה סעי' א' מ"א סק"י:

א

לו) שם הגה. וי"א דאין חילוק בין כרמלית לרה"ר. והטעם לסברא זו כתב ב"י דאולי יפרשו דהא דאמרינן כחו בכרמלית לא גזרו דוקא גבי ספינה היא דאמר הכי וכי היכי דאקילו בה לענין זיז וכמ"ש בסי' שנ"ה אבל בשאר דוכתי לא אקילו יעו"ש. ועיין לעיל או' ך:

א

לז) שם בהגה. אפי' בזה"ז וכו' כ"כ ב"י בשם הר"מ וטעמא דמ"מ שייך למגזר בעיר גדולה שיש ס' רבוא דלא כעו"ש. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' ט"ז. ברכ"י או ג' משא"כ חוץ לעיר לא משכחת בזה"ז דרך שהיו ס' רבוא בוקעים בו. מחה"ש. והיינו למאן דס"ל דבעינן רה"ר רחבו ט"ז אמה וס' רבוא בוקעים בו אבל למאן דס"ל דלא בענין ס' רבוא בוקעים בו כמ"ש לעיל סי' שמ"ה סעי' ז' משכחת הרבה רה"ר בזה"ז ומ"מ מחוץ לעיר אין להחמיר כמ"ש מור"ם ז"ל. וכ"ז לדעת הרמב"ם. דאסור לשפוך על פי הביב הפתוח לרה"ר כמ"ש בסעי' הקודם אבל לסתם הש"ע שם אף הפתוח לרה"ר מותר לשפוך על פיו כיעו"ש. ועיין לעיל א' ל"ג:

א

לח) שם הגה. אפי' בזה"ז דלית לן רה"ר. וגבי ספינה דשרי לשפוך אדופני הספינה והם יורדין לכרמלית ולא גזרו אטו רה"ר שאני ספינה שאין דרכה להיות אצל רה"ר דהא ק"ל דאין ספינה הולכת בפחות מי"ט. תו"ש שם:

א

טל) שם בהגה. או חצר שאינה מערובת שרי. ר"ל אם כששופך מים לביב יוצאין לחצר אחרת שאינו מעורבת מותר לשפוך על פי הביב שבחצירו לכ"ע דכחו בכה"ג לא גזרו:

א

מ) שם בהגה. ועיר המוקפת חומה וכו' עיין לקמן סי' ת"א:

א

מא) שם בהגה. כחצר שאינה מעורבת דמי. אפי' ברחובות. לבוש:

א

מב) שם בהגה. שעוברים המים דרך מקום פטור וכו' ואף דברסי' שמ"ד יש חולקין בזה בכאן יש להקל טפי דהא בלא"ה יש מתירין אף לכרמלית. תו"ש או' י"ז:

א

מג) שם בהגה. וכן עיקר קאי אכולהו מילתא שכתב בהגה. מש"ז או' ח':

א

מקום פטור. דאם היא מגולה פעמים שיהיה טיט ורפש בתוכה ולא תהיה עמוקה י' ותהיה כרמלית אבל כשהיא מכוס' ופיה ברה"י הוי חורי רה"י (ב"י ריטב"א) עמ"ש סימן שמ"ה סי"א:

ב

יכול לשפוך. ואפילו נתמלאה מע"ש שופך לתוכה דכיון דתקנו לו חכמים זכר לשבת שלא ישכח וישליכם ברה"ר שרי:

ג

לא ישפוך. דגזרינן דלמא אתי למשפך סאתים:

ד

אריך וקטין. כגון שהוא ארוך ח' אמות ורחב ב':

ה

בימות הגשמי'. שאין אדם מקפיד על לכלוך חצירו ואינו מתכוין שיצאו לחוץ ואי משום שיראו צנור מקלח ואתי למשרי בימות החמה אמרינן מי גשמים הם ואפילו שלא בשעת הגשמים מתמצים הם והולכים אחר הגשמים:

ו

מעזיבה. רכה:

ז

סמוכות. בתוך ד"ט:

ח

א"צ. עססי' זה דיש חולקין:

ט

של אבנים מבליעים. וא"ת הרי בי"ד ססי' ע' מסתפק אם קרקע הוי ככלי שאינו מנוקב הכא הקילו:

י

מותר לשפוך. דכחו בכרמלית לא גזרו עסי' שנ"ה ס"א:

יא

אפי' בזמן הזה. כ"כ הרב"י בשם הר"מ וטעמא דמ"מ שייך למיגזר בעיר גדולה שיש ס' רבוא דלא כע"ש:

יב

כרמלית שהיא כו'. כ"ה במרדכי והביא רמ"א סי' שכ"ה ס"ג דלא כע"ש שכתב שדברי המרדכי סותרין אהדדי:

יג

שהיא מחוץ וכו'. ואף על גב דבגזוזטרא שרי לשפוך דהתם אינו מתכוין שיצאו לחוץ משא"כ הכא עמ"ש סי' שי"ד סס"א וסי' שע"ז:

א

(א) חצר וכו' – כלל הדברים הנאמרים בסימן זה הוא כך לפי ששיערו חז"ל שכל אדם הוא צריך להשתמש בכל יום סאתים מים לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו ושאר ענינים הצריכים לו וכבר נודע דבשבת אסור לשפוך מרה"י לרשות הרבים או לכרמלית ודרך כל אדם לשפוך שופכין שלו לחצירו הסמוך לביתו שהוא רשותו והוא ג"כ רה"י ומוציא מרה"י לרה"י ושיערו חז"ל דסאתים מים נבלעים בקרקע של ד"א על ד"א ואינם מטנפים הקרקע של החצר וכיון שכן אין מקפיד עליהם שיצאו לחוץ דוקא ואז אפילו אם יצאו אח"כ לחוץ לא היתה מחשבתו לכך ובשבת בעינן מלאכת מחשבת ולא הוי כאלו מוציא מרה"י לר"ה אבל אם הוא פחות מד"א על ד"א דאז הסאתים מים מרובים ואינם נבלעים בקרקע ונעשה החצר רפש וטיט ודעתו קצה בזה בימות החמה שדרך כל אדם להקפיד על חצרו שיהיה נקי ולכך ניחא ליה שיזובו משם לחוץ ואם יצאו לחוץ נתקיים מחשבתו ויש לגזור שמא ישפוך להדיא מרה"י לר"ה ולכן צריך לעשות לחצר גומא שהיא מחזקת סאתים ואז כשישפוך לתוך החצר אינו מקפיד עליהם שיצאו לחוץ כיון שאפשר להם לירד ולנוח בגומא ולא יתטנף חצרו וע"כ אפילו אם יצאו לחוץ לא הוי כמוציא מרה"י לר"ה:

ב

(ב) שהיא סמוכה לר"ה – לאפוקי כשהיא סמוכה לכרמלית וכדלקמיה בסוף הסעיף:

ג

(ג) בימות החמה – שאדם מקפיד על לכלוך חצרו ומסתמא ניחא ליה שיצא לחוץ:

ד

(ד) וכל גומא וכו' – וה"ה שיכול לשנותה בעמקה וברחבה ורק שיהיה חללה מחזקת סאתים:

ה

(ה) בחוץ – היינו בצד החצר:

ו

(ו) כדי וכו' – וגם כדי שלא יהא תקלה לרבים [ד"מ]:

ז

(ז) שתהא מקום פטור – דע"י הכיסוי מסתלק אותו המקום מתשמיש הרבים והנה בגוונא שצייר בהג"ה בלא הכיסוי הוא ג"כ מקום פטור דהוא פחות מארבע על ארבע אלא פן יעלה אותו קרקעית העוקה רפש וטיט ויהיה פחות מן ג' טפחים בגובה ותבטל לגבי ר"ה:

ח

(ח) יכול לשפוך וכו' – ואפי' נתמלאה מע"ש שופך לתוכה דכיון דמדאורייתא לית איסורא כ"א בשופך להדיא לר"ה רק שתקנו חכמים גומא זכר לשבת שלא ישכח וישליכם להדיא לר"ה וכיון דאיכא הכירא ע"י עשיית הגומא שרי ומהאי טעמא נמי התירו לשפוך כל מה שירצה אף שהגומא מחזקת רק סאתים ובודאי יצאו הנותרים לחוץ וניחא ליה בזה כדי שלא יתטנף חצרו אפ"ה שרי דמ"מ זכור הוא ע"י עשיית הגומא ולא גזרו ביה:

ט

(ט) כלל – דגזרינן דילמא אתי לשפוך סאתים דהוא שיעור תשמיש אדם ליום:

י

(י) אריך וקטין – כגון שהוא ארוך ח' אמות ורוחב שתים דמ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים:

יא

(יא) בימות הגשמים – שאין אדם מקפיד על לכלוך חצרו ואינו מתכוין שיצאו לחוץ ואי משם אנשים אחרים שיראו צנור מקלח ואתי למישרי גם בימות החמה אמרינן שיתלו יותר שמי גשמים הן ואפילו שלא בשעת הגשמים מתמצים הם מן הגשמים שהיו בהן מקודם:

יב

(יב) מותר לשפוך בה וכו' – ר"ל אפילו בלא עשיית גומא כלל:

יג

(יג) ב' דיוטאות – היינו שתי זיזין רחבין נגד פתחי העליות [ורוחב כל זיז שתי אמות באורך ארבע אמות נגד העליה] ועל הזיזין יש מעזיבה רכה שראוי לבלוע בה המים הנשפכין עליהן:

יד

(יד) סמוכות זו לזו – ר"ל בתוך ד' טפחים מצטרפות כאלו היו במקום אחד וא"כ הוי ד' אמות על ד' אמות ומותר לשפוך עליהן ומשם יורדים לר"ה להדיא:

טו

(טו) אבל וכו' לכרמלית – דאפילו כשהיא סמוכה לר"ה אינו אסור רק משום גזירה דילמא אתי לזרוק להדיא לר"ה ובכרמלית לא שייך זה דאפילו כי יזרוק להדיא ג"כ ליכא איסורא דאורייתא ועיין לקמן סוף סימן זה דיש חולקין:

טז

(טז) ביב וכו' – הוא חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לר"ה:

יז

(יז) ארבע אמות במשך – צ"ל במשך ארבע אמות ור"ל שארבע אמות הראשונות הסמוכות להחצר הוא מכוסה והוא רחב ג"כ ארבע אמות [וה"ה אם הוא רחב רק שתי אמות ויש בארכו שמונה אמות] דבשיעור זה יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק בכל יום וע"כ מקילינן ביה לשפוך ע"פ הביב העומד בחצר כמו בחצר שהוא מחזיק ד"א על ד"א וכנ"ל:

יח

(יח) לחוץ – כיון דהוא אינו מכוין דוקא שיצאו לחוץ וע"כ אפילו כשיצאו לחוץ שרי וכנ"ל בריש הסעיף:

יט

(יט) שלא יהא וכו' – דאם הביב של עץ הוי כמכוין בהדיא שיצא לחוץ ואפילו מחזיק מאה אמה אסור:

כ

(כ) כעין רצפה של אבנים – מיירי שמרוצף באבנים חלקים קטנים כמו שמרוצף רחובות וחצרות שיש הרבה עפר בין אבן לאבן לבלוע:

כא

(כא) אפילו היה אורך הביב וכו' – ר"ל שאורך הביב בחצר הוא מאה אמה ובשיעור זה בודאי יבלע המים בקרקע אפ"ה אסור מפני שהמים יוצאין מכחו לר"ה [שם ברמב"ם] ונקטינן להקל כסברא ראשונה (א"ר):

כב

(כב) או הצנור – צנור מקרי מה שמניחין על הגג וע"י יורד הקילוח לר"ה:

כג

(כג) במה דברים אמורים וכו' – זהו סיום דברי הרמב"ם וגם לדידן נ"מ בזה דהיינו אם הביב היה של עץ שאינו עשוי ליבלע בו המים ובודאי יצאו לחוץ בר"ה דזה אסור אפי' לדעה ראשונה אבל כשהיא סמוכה לכרמלית מותר אפילו בשל עץ והטעם בכל זה כיון דאינו שופך בהדיא לכרמלית רק שהוא בא מכחו ס"ל דכחו בכרמלית לא גזרו:

כד

(כד) וי"א דאין חילוק וכו' – אף דאנן נקטינן לדינא דאפילו כשהמים יוצאים לר"ה מותר בביב וכמו שכתבנו בסקכ"א מ"מ נ"מ מי"א הזה לענין סילון של עץ וכמ"ש בסקכ"ג או כשהביב אין מכוסה ד' אמות בהכרמלית דלהשו"ע מותר ולהי"א אסור וגם נ"מ לענין חצר קטנה שאין בה ד"א על ד"א דסתם המחבר לעיל בסוף סעיף א' דבסמוכה לכרמלית מותר ולהי"א הזה אסור [ומה שנרשם בהג"ה ב"י בשם תוס' והרא"ש לא נזכר בתוס' ורא"ש לענין ביב כלל דהם פוסקים בביב להקל אפילו בסמוכה לר"ה רק לפי דבריהם נשמעו גם לענינינו]:

כה

(כה) אפילו בזה"ז דלית וכו' – ר"ל לדעת הסוברים דבעינן דוקא ס' רבוא בוקעין בו וזה אינו מצוי מ"מ גזרינן אטו עיר גדולה שיזדמן שיהיה ס' רבוא [מ"א]:

כו

(כו) או חצר שאינה מעורבת – ר"ל דהחצר שבו הביב [או חצר קטנה שאין בו ד' על ד'] סמוך לחצר שאינה מעורבת וכששופך המים ירד לאותה חצר שרי לכו"ע כיון דלא זריק להדיא אלא כחו לא גזרו בזה ושרי לשפוך אפילו ע"פ הביב:

כז

(כז) כחצר שאינה מעורבת דמי – כיון דבאמת יש לה מחיצות אלא שמחוסרת עירוב:

כח

(כח) ואם הצנור וכו' – ר"ל שצנור המקלח מים בכרמלית הוא למעלה מעשרה וא"כ עובר המים דרך מקום פטור מותר לשפוך אפילו במתכוין שירדו המים לכרמלית והיינו אפילו לדעת המחמירים לעיל בסימן שמ"ו סוף ס"א דרך מקום פטור הכא דלא זריק להו ממש אלא כחו יש להקל [הגר"א]:

כט

(כט) וכן עיקר – עיין בפמ"ג שמצדד דאכל הג"ה קאי ואף אראש דבריו:

א

(מ"א ס"ק ט') וא"ת הרי בי"ד נ"ב ולק"מ דציר עב הוא משא"כ מיא דקלישו ראויים לבלוע. אבל אי קשיא הא קשיא לי מה שפסק הרמ"א סעיף מ"ו שם בשם רוקח דרצפת אבנים לא מבלעי. ויש לחלק בין רצפת אבנים חלקים קטנים כמו שמרוצף רחובות וחצירות ויש הרבה עפר בין אבן לאבן לבלוע ובין רצפת אבנים רחבים כמו שמרוצף חדרים והעליות ועכ"ז מתורץ ג"כ קושית המ"א:

א

מג"א ס"ק ט' וא"ת. ע' ס' ששה זרעוני גנה להגאון מהו' זלמן עמריך זצ"ל:

א

כדי שיהא מקום פטור. שאם לא יכסנה ה"ל ר"ה ואם עמוק שלשה הוה כרמלית אבל אם הוא מכוסה אין לה אלא מקום פטור:

ב

לא ישפוך בה כלל. גזירה דלמא אתי למשפך סאתים דהוא שיעור האדם אבל בימות הגשמים ליכא למיגזר ומפורש בגמ' הטעם:

ג

אפי' הוא אריך וקטין. דמ"מ יש כאן שיעור לבלוע סאתים:

ד

וה"ה ב' דיוטאות שלפני כו'. כצ"ל:

ה

אבל אם היא סמוכה לכרמלית כו'. קשה דא"כ למה צריך לקמור העוקה שמבחוץ בתחילת סי' זה הא העוקה הוה עכ"פ כרמלית כשהיא מג' עד י' וכ"ש אם הוא ביותר מי' דהוי רה"י וי"ל שמא יעלה רפש וטיט ותהי' אפי' פחות מג' ממילא היא ר"ה וחשש זה הביא ב"י בשם הריטב"א מש"ה הצריכו לקמור והטעם שהקילו בכרמלית לפי שאין כאן אלא כחו וכחו בכרמלית לא גזרו כדלעיל גבי ספינה ששופך על דופני הספינה בסי' שנ"ה:

ו

ביב שמכוס' כו'. פי' חריץ העשוי לקלח שופכין שבחצר לרה"ר:

ז

מותר לשפוך כו'. דקים לן בד"א יש שיעור לבלוע כדפי' ואפי' יש בו מים מבע"י כיון דרוב שנה עשויה ליבלע ה"נ כי נפקי לבראי לא להך איכוין ושרי:

ח

וי"א דאין חילוק. נראה פשוט דפליגי גם על מ"ש בס"א להקל בכרמלית דחד טעמא הוא:

ט

דמיחלף ברשות הרבים. דמכח זה חמיר מספינה דספינה לא שייך כלל ברשות הרבים: