שולחן ערוך, אורח חיים ר״מ: איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו. ובו יז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

איך יתנהג האדם בתשמיש מטתו. ובו יז סעיפים:
אם היה נשוי לא יהא רגיל ביותר עם אשתו אלא בעונה האמורה בתורה הטיילים שפרנסתן מצויה להם ואין פורעים מס עונתן בכל יום. הפועלים שעשו מלאכה בעיר אחרת ולנין בכל לילה בבתיהם פעם אחת בשבוע ואם עושים מלאכה בעירם פעמים בשבוע. החמרים אחת בשבוע. הגמלים אחת לשלשים יום. הספנים אחת לששה חדשים. ועונת תלמידי חכמים מליל שבת לליל שבת וכל אדם צריך לפקוד את אשתו בליל טבילתה ובשעה שיוצא לדרך אם אינו הולך לדבר מצוה וכן אם אשתו מניקה והוא מכיר בה שהיא משדלתו ומרצה אותו ומקשטת עצמה לפניו כדי שיתן דעתו עליה חייב לפקדה. ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו שהוא חייב בעונתה ולקיים מצות בוראו שיהיו לו בנים עוסקים בתורה ומקיימים מצות בישראל וכן אם מכוין לתקון הולד שבששה חדשים אחרונים יפה לו שמתוך כך יצא מלובן ומזורז שפיר דמי. ואם הוא מכוין לגדור עצמו בה כדי שלא יתאוה לעבירה כי רואה יצרו גובר ומתאוה אל הדבר ההוא: הגה גם בזה יש קבול שכר אך (טור) יותר טוב היה לו לדחות את יצרו ולכבוש אותו כי אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב אבל מי שאינו צריך לדבר אלא שמעורר תאותו כדי למלאות תאותו זו היא עצת יצר הרע ומן ההיתר יסיתנו אל האיסור ועל זה אמרו רבותינו ז"ל המקשה עצמו לדעת יהא בנדוי:

ב

לא ישתה אדם בכוס זה ויתן עיניו בכוס אחר ואפילו שתיהן נשיו:

ג

וברותי מכם המורדים והפושעים בי אלו בני תשע' מדות בני אנוס' בני שנואה בני נידוי בני תמורה בני מורדת בני שכרות בני גרושת הלב בני ערבוביא בני חצופה:

ד

אסור להסתכל באותו מקום שכל המסתכל שם אין לו בושת פנים ועובר על והצנע לכת ומעביר הבושה מעל פניו שכל המתבייש אינו חוטא דכתיב ובעבור תהי' יראתו על פניכם זו הבושה לבלתי תחטאו ועוד דקא מגרי יצר הרע בנפשי' וכל שכן הנושק שם שעובר על כל אלה ועוד שעובר על בל תשקצו את נפשותיכם:

ה

הוא למטה והיא למעלה זו דרך עזות שמשו שניהם כאחד זה דרך עקש:

ו

אסור לאדם לשמש מטתו בפני כל אדם אם הוא נעור ואפי' ע"י הפסק מחיצה עשרה ובפני תינוק שאין יודע לדבר מותר בית שיש בו ס"ת או חומשים העשוים בגלילה אסור לשמש בו עד שיהי' בפניו מחיצ' [ולענין לעשותה בשבת ע"ל ריש סי' שט"ו] ואם יש לו בית אחר אסור עד שיוציאנו ואם יש בו תפילין או ספרים אפילו של גמרא אסור עד שיתנם בכלי בתוך כלי והוא שלא יהא השני מיוחד להם [וע"ל סי' מ' סעיף ב'] אבל אם הוא מיוחד להם אפילו מאה כחד חשיבי ואם פירש טלית על גבי ארגז חשוב ככלי בתוך כלי:

ז

לא ישמש בתחלת הליל' ולא בסופה כדי שלא ישמע קול בני אדם ויבא לחשוב באשה אחרת אלא באמצע הלילה:

ח

וישמש באימה ובירא' כמ"ש על ר"א שהיה מגל' טפח ומכסה טפח ודומה כמי שכפאו שד פי' באימה וביראה כאלו כפאו שד ויש מפרשים מגלה טפח ומכסה טפח שלא היה ממרק האבר בשעת תשמיש כדי למעט הנאתו ודומ' כמו שכפאו שד שעושה הדבר באונס ויש מפרשים מגלה טפח שבאשה כלומ' עכשיו מגלה אותו לצורך תשמיש ועכשיו מכסה אות' כלומר שלא הי' מאריך באותו מעש' ודומ' לו כמו שבעתו השד ונבעת והניח המעש' כל כך היה מקצר בתשמיש ויש מפרשים מגלה טפח על הסינר שהית' חוגרת בו שאף בשע' תשמיש הי' מצריכה לחוגרו ומגלה רק טפח ממנה ומכס' מיד כדי למעט הנאתו וכולהו פירושי איתנהו וצריך בעל נפש ליזהר בהם:

ט

לא יספר עמה בדברים שאינם מעניני תשמיש ולא בשעת תשמיש ולא קודם לכן שלא יתן דעתו באשה אחרת ואם סיפר עמה ושימש אמרו עליו מגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה שבין אדם לאשתו מגידין לו בשעת הדין:

י

אם הי' לו כעס עמה אסור לשמש עד שיפייסנה ויכול לספר עמה קודם תשמיש כדי לרצות':

יא

אסור לשמש לאור הנר אע"פ שמאפיל בטליתו: הגה אבל אם עושה מחיצ' גבוה עשרה לפני הנר [הגהות מיי' פ"ג מה' י"ט] אע"פ שהאור נראה דרך המחיצה כגון שהפסיק בסדין שרי כן נ"ל מדברי רש"י בפרק ב' דמס' ביצה דף כ"ב גם אמרי' התם דשרי כשכופה כלי על הנר ואם מותר לעשות מחיצה זו בשבת ע"ל ריש סימן שט"ו וכן אסור לשמש ביום אא"כ הוא בית אפל: הגה ות"ח מאפיל בטליתו ושרי [טור]:

יב

אסור לשמש מטתו בשני רעבון אלא לחשוכי בנים [פירוש מי שאין לו בנים] הגה וע"ל סי' תקע"ד ס"ד וה"ה בשאר צרות שהם כרעבון [ירושלמי דתענית]:

יג

אכסנאי אסור לשמש ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר ובלבד שלא יישן בטליתו של בעל הבית:

יד

שכבת זרע הוא כח הגוף ומאור העינים וכל זמן שתצא ביותר הגוף כלה וחייו אובדי' וכל השטוף בבעילה זקנה קופצת עליו וכחו תשש ועיניו כהות וריח רע נודף מפיו ושער ראשו וגבות עיניו וריסי עיניו נושרים ושער זקנו ושחיו ושער רגליו רבה ושיניו נושרו' והרב' כאבים חוץ מאלו באים עליו אמרו חכמי הרופאים אחד מאלף מת משאר חלאי' והאלף מרוב תשמיש לפיכך צריך אדם ליזהר:

טו

לא יבעול והוא שבע או רעב אלא כשיתעכל המזון שבמעיו ולא יבעול מעומד ולא מיושב ולא בבית המרחץ ולא ביום שנכנס למרחץ ולא ביום הקזה ולא ביום יציאה לדרך או ביאה מן הדרך ולא לפניהם ולא לאחריהם: [והא דבריש הסימן שחייב לפוקדה איירי כשהוא רוכב או יושב בקרון וכאן איירי במהלך] [מהרש"ל]:

טז

המשמש מטתו על מטה שתינוק ישן עליה אותו תינוק נכפה ולא אמרן אלא דלא הוי בר שתא אבל הוי בר שתא לית לן בה ולא אמרן אלא דגני להדי כרעיה [פי' שישן לרגליו] אבל גני להדי רישיה לית לן בה ולא אמרן אלא דלא מנח ידיה עליה אבל מנח ידיה עליה לית לן בה:

יז

מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה ומרגלותיה זה לצפון וזה לדרום:

א

ועונת ת"ח כו'. והא דלא אמר בקיצור ועונת ת"ח בליל שבת נרא' מטעם דכת' הר"ן פרק אע"פ דדוקא סתם ת"ח עונתו בכך ומ"מ יש רשות לת"ח למעט עונתו בשאין לבו פנוי מחמת רוב לימודו וגם הרמב"ם כת' דווקא ת"ח הבריאין כמ"ש לקמן סי' ר"פ ע"כ בא לנו להודיע דאין ת"ח רשאי להוסיף לשמש כ"א מליל שבת לליל שבת ואי אמר עונת ת"ח בליל שבת הוה משמע בלילה ההוא חיוב עונה ואם ירצה יוסיף לכן כ' מליל שבת לליל שבת להורות דווקא בליל שבת הוא חיוב עונה ולא יכול להוסיף:

ב

ולא יבעול ביום יציאתו לדרך כו' ויש להקשות שהרי אמרו חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיצא לדרך אפי' סמוך לוסתה כדלעיל סימן א' ושמעתי לפ' דכשהולך ברגליו בדרך אז לא ישמש ומ"ש חייב לפקוד את אשתו מיירי כשהוא יושב בקרון או רוכב (מהררש"ל) ועוד ר"ל ביום יציאה אסור אבל בלילה שלפניו או לאחריו מותר דומיא למ"ש ולא ביום שנכנס למרחץ דלא אסו' לשמש אלא אותו יום ממש אבל בלילה שלפניו או לאחריו הוא מותר דהא עונת ת"ח הוא בליל שבת ומצוה לילך למרחץ בע"ש כדלקמן בסי' ר"ט אך קשה מ"ש לא לפניהם ולא אחריהם משמע היום שלפני היציאה אסור לשמש וא"כ קשה איך שייך לומר דהלילה שלפני היציאה מותר והיום שלפניו אסו' לכן נראה לפרש דמ"ש לא לפניהם או לאחריהם קאי איום הקזה ויום המרחץ ע"ז שפיר קאמר לא לפניהם ולא לאחריהם פי' לפני הקזה ולאחר הקזה וכן לפני המרחץ ולאחר המרחץ דאיך נאמר על יציאת הדרך ולא לאחריהם וכן על ביאת הדרך לא לפניהם מאי לפניו שייך בביאתו ומאי לאחר שייך ביציאה דהא לא לפניהם ולא לאחריהם קאי אכל אחד ודו"ק ורנ"ש תירץ כשהאשה יוצאה עמו לדרך אז אסו' לשמש ע"ש כי אז אין צריך לפוקדה:

א

בתורה. צריך לקיים העונה אף בימי עיבור ויניקה. ולענין ימות החורף שאלו להאר"י ז"ל אם יפטור מהעונה בהיות זמן קור כי צריך לטבול לקרי וגם בהיות זמן עיבורה ויניקה והשיב אם האשה מוחלת פטור ומ"מ טוב לקיימה והעידו עליו שהוא לא היה מקיים מצות עונה בימים הנ"ל ספר הכוונות. ועיין בש"ע א"ע סי' א' ס"ק א':

ב

הטיילים. בני אדם הבריאים והמעונגים. רמב"ם. ומשמע בגמרא אפילו הם בני תורה:

ג

לליל שבת. וה"ה בר"ח וי"ט. ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע. ספר הקנה:

ד

טבילתה. אפילו שלא בשעת עונתה. טוב לומר קודם הזווג מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וגו'. וכל אזהרות הנ"ל על זווג משבת לשבת הוא במשמש לשם הריון האר"י ז"ל. ואין לשמש ב' לילות של ר"ה והנזהר ביו"ד ימי תשובה תע"ב שכנה"ג. וכתב האר"י ז"ל שאין לשמש ליל ש"ע וליל שבועות וליל א' של פסח אם לא בליל טבילה. וליל ז' של פסח מותר בזווג. ספר הכוונות:

ה

לדרך. עיין סעיף ט"ז:

ו

בכוס אחר. פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת:

ז

אנוסה. פי' אינה אנוסה רק שאינה מרוצה לכך לכן יפייס ואח"כ יבעול:

ח

שנואה. בשעת תשמיש אבל אם היא רצוייה בשעת תשמיש אע"פ שהיא שנואה שרי. טור:

ט

תמורה. אפילו שתיהן נשיו. כגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת טור. וצ"ע דהלא יעקב נתכוין לרחל ובא על לאה עיין מ"א:

י

מורדת. דאמרה לא בעינא לך ואעפ"כ הוא משמש עמה אע"פ שרצוייה בשעת תשמיש:

יא

שכרות. היא או הוא:

יב

גרושת. שבדעתו לגרשה אעפ"י שהוא אוהבה כגון מאותן שכופין להוציאה:

יג

ערבוביא. כגון שנתן דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב:

יד

חצופה. שתבעתו בפה. אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה ה"ל בנים מהוגנים:

טו

למעלה. מכלל קדושת הזווג שיהא פנים נגד פנים. זוהר:

טז

מחיצה. ואם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אע"פ דלענין טומאה חשיבי כמחיצה אבל הכא אסור עד שיהיו הספרים מכוסין מן העין שאין נראין מ"א ע"ש. ועיין בתשובת שער אפרים סי' קי"ט. ועיין בא"ע סי' כ"ה סק"ה מש"ש:

יז

אחר. פי' חדר אחר:

יח

או ספרים. ופשוט דגם המזוזה צריך לכסות בכלי תוך כלי:

יט

ארגז. ואם הארגז גדול שמחזיק מ' סאה והוא אמה על אמה ברום ג' אמות חולקת רשות לעצמה. מ"א ע"ש ועי' סי' שי"ד. ועי' שו"ת חוות יאיר סי' קפ"ד דוילון סביב הספרים או סביב המטה לא מיקרי מחיצה הואיל ונעים ונדים ואם א"א בענין אחר מותר לשמש מטתו בחדר שבו הספרים בזמן עונה וליל טבילתה וליל יציאתו וביאתו מדרך. ועיין מ"א סי' שט"ו:

כ

נראה. וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי ומ"מ צריך האפלת טלית דמאחר שהחדר מלא אור לא גרע מביום. יש"ש ביצה סי' ו'. ובכוונות כ' ג"כ שלא יראה אור דגורם נכפה לבניו אפילו היא מעוברת ואם הלבנה מאירה עליהם להדיא אסור אבל אם מאירה לבית ולא עליהם אין חשש כ"כ. וכנה"ג אוסר. אבל אם הם תחת אויר השמים אפי' הם בצל הלבנה אסור עיין מ"א:

כא

בטליתו. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול ב"ח. פי' כשיצרו מתגבר עליו ובכתובות דף ס"ה משמע דבבית אפל מותר לכתחלה. מ"א:

כב

בעה"ב. שמא יראה קרי עליו:

כג

במהלך. ומ"א כ' דכאן איירי מצד הרפואה. ובס"ח איירי מצד הדין ואם יכול לפייסה עד שתמחול ש"ד ע"ש:

כד

ישן עליה. אשה מינקת לא תינק בנה אחר התשמיש עד שיעור הלוך ב' מילין. זוהר. וכשיוצא מבית הכסא קבוע לא ישמש כל אותו השעה משום ששד של בית הכסא מדבק בו ואשה שמאחרת טבילתה לצער בעלה עבירה גדולה בידה וגרמה כמה רעות. זוהר ע"ת. כ' של"ה כשירצה להזדווג יזכור הקדושים אשר בארץ ותמיד יהא אצל מטתו כלי מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו וכשמתעורר בקושי אבר בחלום יזהר שלא לבעול אז כי הבנים יהיו פגומים ח"ו ואף אם היא מעוברת תלד רוחין בישין. האר"י ז"ל:

כה

בה. אסור לשים ספר על מטה שישן עליו ובפרט שישן עם אשתו כי שכבת זרע עליו. כתב של"ה יזהרו אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק מדבר טמא לומר חתול או כלב תקח להתינוק דיש חשש היזק להתינוק:

א

טור מהא דברכות כ"ב דהוא הדין בכל אדם

ב

כתובות כ"א

ג

ממשמעו' מימרא דרב הונא בריה דרב יוסף בברכות כ"ד

ד

יבמות ס"א

ה

פסחים ע"ב ובפי' רש"י וערובין ק' וסוטה כ'

ו

טור

ז

שם בשם הראב"ד

ח

נדה י"ג

ט

נדרים כ'

י

שם

יא

שם

יב

הראב"ד בשער הקדושה

יג

טור בשם מסכת כלה

יד

נדה י'

טו

טור

טז

שם וראב"ד מהא דפסחים קי"ב

יז

ברכות פ"ה ושם בתוס'

יח

שם

יט

תוס' ורא"ש הראב"ד

כ

שם בגמרא

כא

נדרים כ מאימא שלום

כב

שם

כג

טור בשם הראב"ד בשם יש מפרשים

כד

שם בשם הראב"ד

כה

שם

כו

חגיגה ה'

כז

נדרים כ'

כח

מהא דברכות ס"ב סוטה כ' וחגיגה ה' לפי' הר"ן והראב"ד

כט

נדה י"ז

ל

תוספות שם והראב"ד

לא

שם בגמרא

לב

תענית י"א

לג

כתובות בסוף פרק אף על פי

לד

ספר בעלי הנפש

לה

לשון הרמב"ם בפ"ד מהלכות דעות

לו

שם

לז

גיטין

לח

פסחים קי"ב

לט

ברכות ה'

מ

שם בתו'

א

ס"א אם כו'. עבה"ג וכן מוכרח דהא על הכל גזר טבילה:

ב

הטיילים כו'. לשון הטור וכמ"ש אביו שם וכ"כ רי"ף ועבא"ה סי' כ"ה ס"ב מש"ש אבל הרמב"ם כ' כרבנן:

ג

ולנין כו'. ג"כ ל' הטור וכ"כ רא"ש וכ"ד ר"י בר"ב בתוס' שם ד"ה והתניא וכ"כ בא"ה סי' ע"ו ובהג"ה ס"ב אבל ש"ע שם פסק כס' ר"י ורמב"ם:

ד

ואף כו'. כנ"ל סי' רל"א:

ה

שהיו לו בנים כו'. עבא"ה מש"ש:

ו

וכן כו' שבששה כו'. נדה ל' א' סנהדרין ע' ב':

ז

ואם הוא כו'. יבמות ס"ג א':

ח

ומצילות כו'. תענית כ"ג ב':

ט

כי אבר כו'. סנהדרין ק"ז א':

י

זו עצת כו'. שבת ק"ה ב':

א

ס"ג בני כו'. ל"ג שם בני אימה:

א

ס"ד אסור כו'. דחכמים לא פליגי אלא אהפיכת שולחן וראיה מחגיגה ה' ב' ועמ"ש בא"ה סי' כ"ה ס"ב:

ב

שכל כו'. שלכך הביאו שם תיכף ברייתא תניא כו':

ג

ועובר כו'. ע' סי' א' ס"א בהג"ה:

ד

ומעביר כו' שכל כו'. נדרים שם:

ה

ועוד כו'. כמ"ש בס"א:

ו

ועוד שעובר כו'. כמ"ש במכות ט"ז ב':

א

ס"ו אם כו'. ממ"ש בפני. שם. ובכתובות ס"ה א' מנין לאכסניא כו' וכמ"ש בסי' ג' הא לבע"ה מותר:

ב

ואפי' כו'. נדה שם מקרקש כו' ועתוס' שם ד"ה שמשמשין כו':

ג

או חומשין. תוס' שם:

ד

העשויין כו'. הרא"ש שם:

ה

או ספרים. שם ברא"ש:

ו

אפי'. ראב"ד ועמ"א:

ז

ואם פירש כו'. גמ' שם:

א

ס"ח וישמש כו'. ע' פי' הרא"ש שם ד"ה מגלה כו':

ב

פי' באימה כו'. טור:

ג

וי"מ כו' כלומר כו'. וכן פי' הר"ן שם:

ד

וי"מ כו' כדי למעט כו'. טור בשם י"מ וכן פי' בפי' הרא"ש שם לפי' השני וכמ"ש בפ"ק דיבמות בירושל' ר"י בן חלפתא כו' ודרך סדין בעל והביאו הג"מ פכ"א ואף שי"ל יבמה שאני כאבא שאול מ"מ נכון ג"כ באשתו:

א

ס"ט שאינם כו'. נדרים שם:

ב

לא כו'. שם:

ג

ולא כו'. חגיגה שם:

א

ס"י עד שיפייסנה. חגיגה ה' ב' ערובין ק' ב' פסחים מ"ט ב' ועתוס' שם ד"ה מה כו'.

א

סי"א אע"פ כו'. עבא"ע שם ס"ה מש"ש:

ב

אבל אם כו'. וכמו בס"ת דדי בעשרה. ברכות כ"ו א':

ג

אע"פ כו'. שרש"י פי' שם בסדין:

ד

ות"ח כו'. נדה שם ופ"ט דשבת:

א

סי"ב וה"ה כו'. ירושלמי א"ר אבין כתיב בחוסר ובכפן גלמוד בשעה שאתה רואה חסרון בא לעולם עשה אשתך גלמודה:

א

סי"ג ואם כו'. דזהו לשון אכסניא בבית חבירו:

ב

ובלבד כו'. כמ"ש ביומא י"ח ב':

א

סי"ד ש"ז כו'. כמ"ש כחי וראשית אוני וכמ"ש ביבמות ע"ו א':

ב

וכ"ז כו'. כמ"ש אל תתן לנשים חילך כו':

ג

וכל השטוף כו'. שבת קנ"ב א':

ד

וכחו תשש. כנ"ל ושם גם מגבוה יראו כו' ושם ביום שיזועו כו' וחשכו הרואות כו' וזה שנאמר ועיניו כו' ע"ש:

ה

אמרו כו'. עיין ב"מ צ"ז א' ורש"י שם וגיטין ע':

א

סט"ו לא יבעול כו'. כן פי' המפרשים מ"ש כל הנותן מטתו בין צפון לדרום:

ב

ולא ביום כו' ולא ביום הקזה. גיטין שם:

ג

ולא כו'. או ביאה כו'. שם הבא כו' ושם כסדרן מת שלא כו' ואפי' קצת מהם מזיק מיהא אף לבריא ע"ש:

א

אלא בעונה וכו' – עיין במ"ב דאף כשהיא מעוברת או מניקה ועיין בא"ר דאף כשהיא עקרה וזקנה שאינה יכולה שוב להתעבר מ"מ שייך מצות עונה ע"ש. וצריך גם אז לנהוג בקדושה כי כתבו המקובלים שגם אז נבראו נשמות קדושות עי"ז:

ב

ת"ח וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם הפמ"ג וכ"כ בתשו' מ"צ סימן נ"א שכל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים רשאי שלא לקיים עונתו כ"א אחת בשבת ואף שאין לנו דין ת"ח בזה"ז לכמה דברים מ"מ בזה רשאי לעשות עצמו ת"ח ומה שכתב מגן אברהם שאין רשאי היינו כשהוא באמת פועל או טייל ואינו עוסק בתורה אבל לעוסקי תורה שמתשת כחם אין חילוק בין ת"ח שבזמניהם לזמנינו ע"ש ומ"מ כתב לבסוף שהיה מיעץ לסביביו שיקיימו עונת פועלים שתים בשבת והובא כ"ז בפ"ת אבן העזר סי' ע"ו וכן הביא בחכמ"א בשם צוואת ר"י מפראג והעיקר הכל לפי כח האדם וכדלעיל בסק"ג ועיין לקמן בסי"ד:

ג

מליל שבת וכו' – עיין במ"ב במש"כ שאין לשמש בליל א' ש"פ וליל שבועות וכו'. עיין בספר ישועות יעקב שמצדד דאם לא קיים עדיין פריה ורביה אין להחמיר בכל זה:

א

בני נידוי – היינו כשהוא או היא היו אז בנידויים וה"ה כשהוא או היא היו באבלם [ומה דאיתא ביורה דעה דמותר לבוא על אשתו כשהיא אבלה ואינה יודעת כל שאינה יודעת לאו איסורא הוי] ויש גורסין בני נדה דאף דאין הולד ממזר מזה פגום מיהא הוי ועליהם אמר הכתוב וברותי מכם וגו' [פמ"ג]:

א

אסור להסתכל וכו' – והעובר ע"ז הויין ליה בנים סומין [גמרא]:

ב

וכ"ש וכו' – והעובר ע"ז הווין ליה בנים אלמים [גמ']:

א

ניעור – ובפני ישן מותר אפילו בלא הפסק מחיצה ומ"מ לכתחלה טוב במקום שבני אדם ישנים בבית שיעמיד מחיצה סביב המטה [שקורין פאראוואן]:

ב

בית שיש בו ס"ת – משמע בגמרא דיש בזה חשש סכנה אם יעבור ע"ז:

ג

עד שיהיה בפניו מחיצה – מסתימת הטוש"ע משמע דכיון שיש מחיצה המפסקת אפילו אם הס"ת עומד למעלה בגובה ונראית מרחוק שרי ועיין בא"ר שמפקפק בזה ובס"ת בודאי יש להחמיר ולכסותה בכיסוי [ודוקא כשהמחיצה עשויה באופן שלא תניד ברוח מצויה כגון מה שקורין פאראווא"ן או אפילו בוילון פרוסה סביב המטה וקושרה מלמטה שלא תניד דאל"ה אין שם מחיצה עלה וכיסוי לא מהני בס"ת ואפילו כמה כיסויין] ובשאר ספרים אפשר שיש להקל כיון שיש מחיצה גמורה המפסקת [חכמת אדם בכלל קכ"ח עי"ש]:

ד

אסור עד שיוציאנה – ואם הפתח פתוח ונראה מרחוק יש לעיין בדבר דאפילו לפי מה שפסק המגן אברהם בסקט"ו להחמיר היכא דהמחיצה עשויה כעין סריגה משום דהספרים נראין אפשר דהכא עדיף טפי דהא עיקר הטעם משום דכשנראה דרך נקבי המחיצה איכא קצת בזיון והכא כיון דהוא חדר אחר לגמרי אין בזה בזיון ותדע דחדר עדיף ממחיצה דהא אפילו במחיצה טובה שאין נראה על ידה הס"ת ג"כ מחמרינן היכא דיש לו חדר אחר להוציאה שם אלמא דחדר עדיף טפי ומצאתי בנהר שלום שגם הוא מצדד להקל בזה אלא שמדבריו משמע דהמ"א מחמיר בזה ולענ"ד נראה דגם המגן אברהם מודה דיש להקל בזה וכדכתיבנא. ולמעשה נראה דבשאר ספרים בודאי יש לסמוך להקל דאין מחוייב לכסותן שם ולענין ס"ת יש להחמיר לכסותה שם. אח"כ מצאתי בפתחי תשובה ליורה דעה סי' רפ"ב סק"ט בשם הפמ"א שמחמיר בזה גם לענין שאר ספרים והפ"ת מסיים ע"ז וצ"ע בזה ול"נ דהסומך להקל כנהר שלום אין למחות בידו:

ה

עד שיתנם וכו' – ואין נ"מ בין אם הספרים מונחים למטה או שעומדים בגובה על הדף [שקורין פאליצ"ע] כיון שהם באותו חדר ואין מחיצה מפסיק ביניהם [כן מוכח בפשיטות בסימן שט"ו במגן אברהם סוף סק"ג ע"ש וכ"כ בתשובת חו"י סימן קפ"ד והובא בפ"ת ליורה דעה סי' רפ"ב]:

א

לאור הנר – ועבור זה הוויין ליה בנים נכפין (פסחים קיב, ב):

א

לפיכך צריך אדם ליזהר – עיין בספר מזור ותרופה:

א

במג"א ס"ק י"ח אע"ג דתלמוד. נ"ב עיין תשובות סי' ?:

א

סעיף א' ואף כשהוא מצוי אצלה לא יכוין להנאתו אלא כאדם שפורע חובו וכו' וכן אם מתכוין לתקן שיצא הולד עמ"ש ראיה לזה בחידושי תורה שלי בשנת תקפ"ט בפסוק אני אל שדי פרה ורבה ובפרשת ויגש בפסוק ויפול על צוארי בנימן אחיו ע"ש ודו"ק:

ב

שם סעיף י"א בהגה. ות"ח מאפיל בטליתו ושרי. נ"ב עיין במג"א מ"ש בשם הרמב"ם דאין נזקקין לזה אלא לצורך גדול. ולפענ"ד נראה ראיה ברורה מן הש"ס כתובות דף ס"ה ע"ב מה דפריך שם הש"ס מרשב"ג דאוכלת עמו לילי שבת ושבת ולמ"ד תשמיש ממש הרי ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהן ביום ומשני הא אמר רבא ת"ח מאפיל בטליתו ושרי וכו'. וא"כ מהתם מוכח דאף שלא לצורך גדול שרי דאם דוקא לצורך גדול אין שייך בזה לעשות קביעות וחיוב לכתחלה להיות אוכלת עמו לילי שבת ושבת דהיינו תשמיש א"א אף שלא לצורך נמי מותר וזה ראיה ברורה לדעתי ודו"ק. אמנם עיין בחיבורי מי נדה בחידושי דף י"ז ראיה ברורה כדעת הרמב"ם שהביא המג"א הנ"ל ע"ש ודו"ק היטב:

א

[א] שלא יהא רגיל וכו'. בשל"ה דף ק"ב הזהיר ללמוד סימן זה, ובאבן העזר סימן כ"ה ופרק י"ד מראשית חכמה בשער הקדושה הרבה פעמים שיהיו שגורים בפיו בעל פה. כתב שיירי כנסת הגדולה נהגנו פרישות בעצמינו שתי לילות של ראש השנה דאפשר מלך יושב על כסא דין ויבוא אדם לשמש מטתו ואולי יכוין להנאותו ויהיה לו למוקש ומזה הטעם דמי שנזהר בזה בעשרת ימי תשובה תבוא עליו ברכה, ובליל הושענא רבה ושלושה ימים קודם חג השבועות וכל שכן לילי חג שבועות עצמן, ומראש חודש אב עד ליל י"א באב, ואף אם נדחה תשעה באב עד י' ראוי למנוע בליל י"א כדין בשר ויין, עד כאן. וכתב עליו עולת תמיד ודבריו לא נראין להוסיף על דברי חכמים זולת ליל שביעי של פסח כתבו חכמי האמת ליזהר. ומגן אברהם כתב אין לשמש מטתו בליל ראשון של פסח וליל שבועות וליל שמיני עצרת, אם לא בליל טבילה (כתבים), ומבעל הטורים פרשת כי תצא משמע הכל להיתר זה לשונו, ושמח את אשתו מנין ימים של ושמח חייב בתשמיש המטה שהם כל ימות השנה חוץ יום כיפור. עוד כתבו כשמתעורר בקישוי האבר בחלומו יזהר שלא יבעול אז חס ושלום כי הבנים שיצאו על ידי קישוי ההוא יהיו פגומים ואף אם היא מעוברת מוליד רוחין בישין, גם יזהר האדם כשיוצא מבית הכסא שלא ישמש מטתו כל אותו שעה, וכתב בסדר היום ונראה לי דוקא בבית הכסא קבוע שיש לו מקום ומושב, אבל במקום אחר דרך ארעי לא. דע כי העונה צריך לקיים אף בימי העיבור ומניקה ומי שנוהג לטבול לקריו ויש זמן הקור אם היא מוחלת פטור מעונה כיון שהיא מעוברת או מניקה:

ב

[ב] ועונות תלמידי חכמים וכו'. היינו הבריאים אבל החלושים כח אינם חייבים רק לפי כוחן, עולת תמיד, וכן משמע ברמב"ם פרק ה' מהלכות דעות, ובש"ס פרק חלק דף ק"ז אמר רב אפילו בשעת חליו של דוד קיים שמונה עשרה עונות, ועיין באבן העזר סימן ע"ו סעיף ג', דבכל דיני עונות דאם אינו בריא אינו חייב אלא לפי שאומדים אותו שיכול לקיים. כתב בספר דרך חכמה בשם התיקונים דכל האזהרות חז"ל מערב שבת לערב שבת הוא במשמש לשם הריון כי צריך לבנים כדי להמשיך לההוא טיפה נשמה קדושה עליונה ואם כבר אשתו מעוברת או מניקה בטלה טענה זו, עד כאן. אבל בשל"ה דך ק"ב כתב בשם המקובלים דאף שאין אשתו מתעברת מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה, ועל כן יש היתר לשמש מטתו עם אשתו אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או עקרה או זקינה כי מתהוו מזה נשמה קדושה, עד כאן. לפי זה משמע קצת דלעולם יש ליזהר דוקא מערב שבת לערב שבת, וכן משמע מסתימות הש"ס וכל הפוסקים, ועוד דמשמע דעונת תלמיד חכם הוא דומיא דעונות הטיילים ופועלים ואינך. כתב בתשובת בנימין זאב ושמרו בני ישראל את השבת ראשי תיבת ביא"ה, עד כאן. כתב האר"י זכרונו לברכה דליל יום טוב וליל ראש חודש דינם כליל שבת, אבל במגן אברהם כתב שבחול צריכין לעסוק בתורה והוא הדין בראש חודש ויום טוב, ואל יאמר אדם אעשה עצמי כתלמיד חכם כי כתיב ועונתה לא יגרע, עד כאן. ובלבוש אבן העזר שם תלמיד חכם שתורתו אומנתו ומתשת כוחו. כתב מגן אברהם הטיילים וכו' אפילו הם בני תורה, עד כאן, והיינו דמכל מקום אינן תלמידי חכמים. ומה שכתב השולחן ערוך ולבוש ואינן פורעין מס לכאורה סותרים למה שכתב באבן העזר סימן ע"ו, ויש לומר ומה שכתב ולנין בבתיהם צריך לומר דרבותא קאמר השולחן ערוך והוא הדין באין לנין, אבל בלבוש צריך לומר דדוקא נקט אבל באין לנין עונתן לשמונה ימים כדאיתא באבן העזר, ובזה ניחא קושיות מגן אברהם ודו"ק:

ג

[ג] ובליל טבילתה וכו'. בעולת תמיד הוכיח מזה דאם על פי סיבה עבר ליל שבת ולא קיים עונה דאין צריך לקיים העונה כי אם כשבא שבת אחרת, דאם לא כן מאי צריך לאשמעינן תיפוק ליה דכבר עבר העונה, עד כאן. ואין זה הוכחה דבנידתה אינה חייב בעונה, אבל כשהיא טהורה ולא קיים עונה אפשר דצריך לקיים:

ד

[ד] לדבר מצוה וכו'. ביבמות דף ס"ב קאמר טעמא דמטרדי, ופירש רש"י דטריד במצוה, אי נמי מטריד בתשמיש ויבטל ממצוה, עד כאן. ועיין בסימן רמ"ח וריש סימן תט"ו וריש סימן תקל"ו, והב"ח כתב דלמשא ולמתן נקרא רשות, ועולת תמיד דקדק כן מדבריו, ולא עיין שפיר דכתב כן להדיא:

ה

[ה] משביע רעב וכו'. פירוש מרבה תאוותו וכן פירש רש"י בחלק דף ק"ז, אבל בסוכה דף נ"ב פירש רש"י רעב גופו חסר כח ורע לעת זקנה:

ו

[ו] יהא בנידוי וכו'. פירשו תוס' פרק כל היד אינו מנודה לעצמו אלא ראוי לנדותו, וכן כתב רשב"א ורמב"ן ור"י, ובאבן העזר סימן שכתבו שולחן ערוך ולבוש בנידוי הוא יושב, דמשמע הוא מנודה מעצמו יש לומר דהתם כשהוציא זרע מיירי, אבל הכא שהתקשה לדעת כל שאין מוציא זרע אינו מנודה מעצמו אלא ראוי לנדותו, ועיין בלחם חמודות פרק כל היד, ועיין לעיל סימן ג' ס"ק ט"ז, ועיין בשל"ה דף צ"ט מתשובה זו. עוד הזהיר שלא ישכבו שני בנים זכרים במטה אחת ולא אצל בחור זר וכן פסק חלקת מחוקק סימן כ"ד. עוד הזהיר בשל"ה להשיא נשים לבנים בבחרותם קודם שיבואו לידי הרהורים ואחר כך ילמדו בטהרה. עוד הזהיר שלא ישב החתן אצל הכלה. עוד כתב שלא ישכב החתן אצל הכלה עד הלילה שרוצה לבעול. עוד כתב ראיתי מאדם כשר שהיה נוהג לטבול ביום שטבלה אשתו כדי להמשיך קדושה למעלה בעת הזיווג:

ז

[ז] [לבוש] מן התורה וכו'. לאו דוקא אלא אפילו מדרבנן אינו ממזר כדאיתא באבן העזר סימן ד', אלא כלומר אף על פי שהתורה הכשירתו ואינו ממזר, מכל מקום הולד פגום, וכן כתב רש"ל:

ח

[ח] שתי נשיו וכו'. כתב בספר בעלי נפש יש שואלין אם כן יש משבטים שהם בני תמורה שהרי יעקב לרחל נתכוין ונזדמנה לו לאה. יש לומר עדיין לא ניתנה התורה ולא נאסרו בדקדוקי מצוות, אי נמי אפשר שלא נתעברה בלילה ההוא, עד כאן:

ט

[ט] [לבוש] שעשתה כן וכו'. אף שאמרה אלי תבוא, מכל מקום הוא לשון נקיה שסובל פירושו תבוא אלי לחדרי דהוי לה לומר עמי תשכב כמו שנאמר לכן ישכב עמך הלילה, אבל חצופה הוא שמפרשת בדבריה התשמיש, (פרישה). וברמב"ם פרק ט"ו מהלכות אישות זה לשונו לא תתבע תשמיש בפיה ולא תהיה מדברת בעסק זה, עד כאן. ומי שתובעתו ידבר הוא עמה תחילה על התשמיש שאם היא תתבע לא יהיה הבנים טובים, ספר חסידים תקי"ו. כתבו תוס' סוף פרק קמא דנדה דאסור לבוא על הישינה הביאם הבית יוסף ליו"ד סימן קפ"ד, וכן כתב הרמב"ם פרק ה' מהלכות דעות:

י

[י] [לבוש] ולא יהא אדם רגיל וכו'. זה לשון רמ"א באבן העזר סימן כ"ה ויכול לעשות עם אשתו מה שירצה בועל בכל עת שירצה ומנשק בכל אבר ובא עליה בין כדרכה ובין שלא כדרכה ובלבד שלא יוציא זרע לבטלה, ויש מקילין ואומרים שמותר שלא כדרכה אפילו אם מוציא זרע אם עושה באקראי ואינו רגיל בכך טור בשם תוס', עד כאן לשונו. וסברא ראשונה הוא דעת הרמב"ם פרק כ"א מהלכות איסורי ביאה. וכתב בית יוסף בסימן זה בשם הרא"ש דתירוץ תוספות עיקר דמדקאמר התורה התירתה לו בסתם ולא דקדק לידע אם היה שם הוצאות זרע, אלמא בכל ענין שרי, וההוא עובדא באקראי מיירי, עד כאן לשונו, וכן מבואר בלבוש כאן כדברי תוס' עיקר. ותימא על ר"מ רבקש שכתב בגליון שם דהרא"ש ובית יוסף וטור דחו לסברא שניה ואולי יש טעות סופר בדבריו. ומשמע בדברי רמ"א דאם אין מוציא זרע אפילו ברגיל מותר אלא דבמוציא זרע אסור ברגיל, וכן מבואר בתוס' סוף פרק ארבע אחין וטור בסימן זה, והב"ח באבן העזר שם דקדק מדסיים הטור שם אבל אסור להיות רגיל בכך דאפילו באין מוציא זרע אסור ברגיל, ולא נהירא אלא דמיירי במוציא זרע, וקא משמע לן דאיסורא איכא בדבר, ודו"ק. והנה בספר חרדים האריך מאוד לתמוה על דברי התוס' והרא"ש ומסיק דחייב מיתה אפילו בפעם אחת הביאו של"ה דף כ'. ולעניות דעתי במחילת כבוד תורתו כמה שגיאות וטעות בדבריו אלו. חדא דמה שכתב דהרא"ש דוקא בפעם אחת בכל ימיו התיר לא משמע כן מדברי תוס' והרא"ש והטור ורמ"א שכתבו דוקא ברגיל אסור, משמע באין רגיל אף שתאב הרבה פעמים מותר, וכן מוכח באגודה פרק ארבע אחין שכתב זה לשונו, דלא הוי כמעשה ער ואונן אלא ברגיל לעשות כן שלא תתעבר אבל באקראי וכו', וכן מצאתי להדיא בתוס' סנהדרין דף נ"ח זה לשונו דלא אסור אלא שעושה כך תדיר שלא תתעבר ותכחיש יפיה, אבל אם רוב תשמישו כדרכה אלא באקראי מתאוה לה שלא כדרכה שרי עד כאן לשונו, משמע דאף בהרבה פעמים מותר אם רוב תשמישו כדרכו. והשתא ממילא נדחה מה שתמה על תוס' והרא"ש אי חשיב לבטלה פעם אחת מי התירו, ואם אינו זרע לבטלה פעמים רבות מי אסרו אלו הן הדברים שאין הדעת סובלתן, עד כאן לשונו. ולמאי שפירשתי ניחא דבאמת אינו זרע לבטלה והא דאסור ברגיל היינו משום שעושה כדי שלא תתעבר. עוד הקשה מדאמר בש"ס דלעיל מיניה דר' יוחנן פליג דההופך שולחנו הוה ליה בנין חגרין מהבטן, משמע דבתשמיש הראוי להוליד קאמר ולא מפני אחרת עד כאן דבריו. ואין זו קושיא כמו שאכתוב בשם הזוהר על משמש לאור הנר, ובס"ק שאחר זה אכתוב עוד מזה. גם מה שכתב זה לשונו הרא"ש הקשה על תירוץ הרמב"ם שאם בשלא כדרכה במהירות בלא הוצאת זרע התירו רבי ורב היה להם להזהיר לאותם האנשים מאוד בדבר שהרי בקלות יבוא לידי מיתה, אם כן גם לתירוץ הרא"ש קשה שהיה להם להזהיר לאיש שלא ירגיל, עד כאן לשונו. והדברים תמוהין דהרא"ש לא הקשה זה על הרמב"ם מעולם, אלא הקשה דלמה השיבו רבי ורב מיד לאשה התורה התירתו ולא שאלו אם הוציא זרע דאז יש איסור בדבר, אלא דבאקראי מותר אף שהוציא זרע, אבל לא הקשה כלל על הרמב"ם דרבי ורב היה להם להזהיר שלא יוציא זרע דלרמב"ם ודאי היה נזהר, וכן מבואר בלשון הרא"ש שהבאתי למעלה שאין הפשט כמו שהבין ספר חרדים אלא כדפירשתי הוא ברור. גם מה שכתב דכיון שהביא בטור אבן העזר סימן כ"ה בסוף דברי ראב"ד שפירש בהפיכת שולחן דשוכב כמעשה בהמה, אלמא דסבירא ליה דשלא כדרכה לעולם אסור, עד כאן. ליתא דהא לא כתבו דברי ראב"ד במחלוקות על הרמב"ם והרא"ש, אלא ודאי לא כתבן אלא ללמוד מינה דבלא דעתה אסור כמעשה בהמה, אבל באמת דין שלא כדרכה במקומה עומדת וראיה גמורה מטור סימן זה שכתב על דברי ראב"ד הנזכר לעיל דברי תוס' מבואר דסבירא ליה כתוספות, וכן פסק רבינו ירוחם ואגודה שם. גם שארי דברים שהאריך לדחות ראיית תוס' מש"ס סנהדרין אינו למעיין. ומה שכתב דמשמע מזוהר דחייב מיתה אפשר כיון דבש"ס דילן משמע להיתר לא חשו לדברי הזוהר, מכל מקום יש לירא שמים להחמיר כמשמעות דברי הזוהר, ועוד הא כתב רמ"א שם אף על פי שמותר כל המקדש עצמו במותר לו קדוש יאמר לו, ועוד שראיתי דאגור סימן של"ו כתב דמותר לשמש כמעשה בהמה פנים כנגד אחור ודוקא דרך אקראי בעלמא, עד כאן, משמע דשלא כדרכה אף באקראי יש להחמיר. ונראה דכל ביאות הללו הוא דוקא מדעתה וכן כשבועל ושונה דוקא מדעתה, אבל בעל כרחה אף שמתרצה לתשמיש נקרא חוטא וכן משמע בטור:

יא

[יב] דרך עזות וכו'. קשה הא אסור משום הוצאת זרע לבטלה דהא קיימא לן פרק ארבע אחין כשמהפכת אינה מתעברת, ויש לומר דכיון שהוא דרך מקום התשמיש לא הוי בכלל השחתת זרע, וכהאי גוונא כתב הלבוש באבן העזר סימן כ"ג סעיף ה' באשה שיש לה כאב בבטן, וכן כתב לחם חמודות פרק כל היד. עוד כתב דיש לומר דבדרך זה משמשין פנים נגד פנים אין בכלל זה שאינו מתעבר, עד כאן. ונראה לעניות דעתי ראיה לדבריו מספר החרדים ושל"ה הנזכר לעיל שהקשו על פירוש תוס' שפירשו ש"ס סוף פרק ב' דנדרים חיגרים מפני מה הויין מפני שמהפכין שולחנם פירשו שבועלים שלא כדרכו והקשה הא אי אפשר להוליד בנים בבעילה שלא כדרכה, ולכן כתב שפירש רש"י עיקר שבועלה כדרכה, אלא שהיא מלמעלה והוא למטה, או כפירוש הראב"ד פניו נגד ערפה דוגמת שכיבת בהמה להוליד, עד כאן. ואי אין ראוי להוליד בשני דרכים אלו אם כן אכתי קשה איך נעשה הבנים חגרים כיון שאינה מתעברת אלא ודאי מתעברות. אך תמיהני מזה על הלבוש שם שכתב בפשיטות דבשכיבת מעשה בהמה ודאי לא מתעברה ולכן האריך לדחוק בטעמים דחוקים להתיר לשכב כמעשה בהמה אם יש לאשה חולי בבטן והביאו לחם חמודות עיין שם, ולספר חרדים ושל"ה פשיטא להו דמתעברות:

יב

[יג] נעורים וכו'. משמע אף שאין משגיח ולא ידע שזה משמש מטתו אסור אפילו הוא אילם. כתב עולת תמיד יש להסתפק אי חרש דומה לקטן שאינו יודע לדבר שהוא כבהמה, וכל זה מדינא אבל ממדות חסידות יש ליזהר גם לפני בהמה, כדאמרינן אביי הוו מפריח הזבובים מהמטה, ועוד הרבה חכמים היו נזהרים גם מלפני עכברים, עד כאן. ופשוט דכל זה מיירי בלילה או במקום אפל, וכן כתבו תוס' בנדה דף י"ז:

יג

[יד] מחיצה וכו'. וכתב עולת תמיד דלאו דוקא על ידי בנין אלא אפילו על ידי וילון בעלמא מותר. כתב מגן אברהם דאם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אסור עד שיהיו הספרים מכוסין, וממה שכתב ריש סימן שט"ו משמע קצת דשרי, על כן פירש שכתב שם דאין צריך מחיצה רק גבוה עשרה טפחים אף שספרים עומדין מגולה למעלה ממחיצה שרי להשתין דהוה ליה כאילו הוא ברשות אחר, עד כאן. וצריך עיון דהא יש חילוק בין צואה בעששית לערוה בסימן ע"ה סעיף ה' וכן בתשובת שער אפרים סימן קי"ט אוסר מיהו הא דגם בתשמיש מותר במחיצה עשרה טפחים כמו שכתב הטור, ומשמע אף מגולה למעלה וצריך עיון. ודע דאם מגולין למעלה צריך לקשור המחיצה שלא יהא הרוח מניד אותו, אבל כשמכוסה באלו אין צריך, ואפילו במחיצה פחות מעשרה טפחים סגי ומשמע דכן הדין לקמן במחיצה דאור הנר:

יד

[טו] בכלי וכו'. עיין לעיל סימן מ' מזה. וכתב בספר חסידים אסור להזכיר השם וכל דבר שבקדושה כשעדיין שכבת זרע עליו רק ישטוף מים על מקומות שטינף עצמו. כתב בדמשק אליעזר דף שכ"ו המשמש מטתו ואינו רוחץ ידיו מקולקלין ארחותיו פירוש הזרע מקולקל, והוא הדין מי שאינו רוחץ אחר תשמיש אותו מקום, ועיין לעיל סימן ע"ו סעיף ד':

טו

[טז] [לבוש] בבנים זכרים וכו'. כן כתב הטור בסימן זה, ובאבן העזר סימן כ"ה בשם הראב"ד. ואני עיינתי בספר בעלי הנפש גופיה ולא כתב בבנים זכרים אלא בבנים יפים, וכן מבואר מדבר הלמד מענין שהביא עליו בש"ס סוף פרק ב' דנדרים מפני מה בניך יפים ביותר אמר ליה מפני שמגלה טפח ומכסה טפח, ועוד אי השכר בבנים זכרים לכאורה נגד הטבע שכיון שאין משהא על הבטן היא אינה מזרעת תחילה. כתב ר' דוד אבודרהם דף ט"ו נמשל הדבר היוצא ראשון כמו הארץ והדבר השנית הוא הזרע ומה שמזריע הוא יוצא ועל כן כשהאיש מזריע תחילה הוא הארץ וכשבא זרע האשה אחר כך הוא הזרע, ולכן יולדת נקיבה וכן איפכא. עוד כתב בשם ספר התולדות שיש באשה שבעה נקבים שלושה מימין ושלושה משמאל ואחד באמצע, וכשהיא שוכבת על ימין נכנס הזרע באותם של ימין ותלד זכר, וכשהיא שוכבת על שמאל יולדת נקיבה, ואם נכנס הזרע באמצע תלד טומטום או אנדרוגינוס, עד כאן. כתב בשל"ה דף ק"ג כשירצה לזווג אזי הוא והיא יזכרו אבות ואמהות הקדושים והשבטים ויתפללו בלבם שימשוך זה הזרע אחר שבט שלו ואם הוא משבט לוי טוב שיאמר מן ואלה שמות בני לוי בריש פרשת וארא כל הפרשה עד אלה ראשי אבות הלויים למשפחותם וצריך ללמוד בעל פה כי אז אין לו נר, ותמיד יהיה אצל המטה כלי של מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחר התשמיש, עד כאן. עוד כתב קודם הזווג יעסוק בתורה ומה טוב שיעסוק בסימן זה, עד כאן. ומה שכתב המחבר חוגרת סינר וכו' אף דבספר חסידים איתא שהיה משמש ערום וכדאיתא באבן העזר בסוף סימן ע"ו, נראה לי דסינר שאני דאינה כל כך מכוסה, עוד יש לומר דבששניהם מרוצים הוי צניעות (מגן אברהם):

טז

[יז] [לבוש] צנוע וכו'. ולא יסתכל, רש"י שבת דף פ"ו. וכתב מגן אברהם ואין להקל אלא לצורך גדול פירוש כשיצרו מתגבר עליו, ובסוף פרק אף על פי משמע דבבית אפל מותר לכתחילה אפילו אינו תלמיד חכם:

יז

[יח] אף על פי שהוא וכו'. משמע אפילו תלמיד חכם, וכן פסק בסדר היום והביאו של"ה דלילה גרע מיום עיין שם, וכן משמע בס"ק שאחר זה, ודלא כעולת תמיד דאישתמיטתיה כל הגדולים הנזכרים לעיל:

יח

[יט] שהפסיק בסדין וכו'. פירש בפרישה לאבן העזר סימן כ"ה דהיינו דוקא על ידי האפלת טלית אלא שבלא מחיצה לא מהני הפסקת טלית וכן כתב רש"ל פרק ב' דביצה סימן ל', וב"ח לקמן סימן תקי"ד ואחרונים, וגדולה מזו דאפילו מבהיק אורו להדיא למעלה מן המחיצה ומן צדדין מותר על ידי האפלת טלית דאין צריך מחיצה גמורה אלא הפסק בעלמא בפני נר. ובשל"ה כתב על דברי רמ"א זה לשונו, אבל האר"י זכרונו לברכה כתב אסור שהנר מאיר והפליג מאוד בסכנת בנים אף בלא עת עיבור, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי מודה האר"י באופן שפירשו הגדולים הנזכרים לעיל דברי רמ"א שזכרתי, ואם היריעות שנותנין סביב המטה הם עבות וכבידות ומחשיכין האור אף שאין מחשיכין האור לגמרי לכולי עלמא מותר כמבואר בסדר היום. כתב בסדר היום אם האור הלבנה באה עליהם להדיא אסור, אבל אם נכנס האור דרך חלון ומאיר לבית אין חשש דאין מבהיק כל כך למי שאין עומד תחתיה ממש אם לא שעומד תחת אויר השמים, עד כאן. וכנסת הגדולה כתב שאם אור הלבנה נכנס דרך החלון שהוא שוכב כנגדה אסור, עד כאן. עוד כתב של"ה וכנסת הגדולה בשם סדר היום אם הנר מבית אחר נכנס דרך חלון או פתח להדיא דרך ישר אסור אבל אם האור אינו נכנס ובא דרך ישר להאיר היטב וכו' מותר, נר בתוך לנטירנ"א אסור ונראה לי דהוא הדין כשדולק נר של שעוה בתוך השפופרת, מגן אברהם. אור הכוכבים מותר דלאו אור איקרי, ואם האור מאיר עליהם היטב יש למנוע:

יט

[כ] כרעבון וכו'. בשל"ה נראה שהבין דאף בשאר צרות, וכן בספר בית שמואל סימן כ"ה הבין כן דברי רמ"א, אבל בשיירי כנסת הגדולה כתב ומפרש דדוקא צרות דומיא דרעב כגון על הירקון ועל השדפון והמזונות, אבל בשאר צרות כגון דבר וחרב בר מינן וכיוצא בו מותר וגדולה מזו נוטה שיירי כנסת הגדולה להקל אפילו בשנת רעבון, והביא ראיה ממה שכתבו תוס' בתענית דף י"א דלכולי עלמא לא אסור בשנת רעבון אלא למי שנוהג עצמו בחסידות, עד כאן. ולכאורה לא שייך לשון איסור במילי דחסידות ועיין סק"ד ס"ק ו', אלא נראה פירוש תוס' שכתב שאינו אלא מדת חסידות הוא על אינשי כיוסף וכולי שהיו חשוכי בנים שלא היה לו בת, דקיימא לן באבן העזר בסימן א' דלא קיים פריה ורביה, אבל לשאר אינשי איסור גמור הוא וכן משמע מב"ח וכן מצאתי להדיא בחידושי אגדות שם ובב"ח סוף סימן תקע"ד. ואין לומר דאם כן תיקשי למאן דאמר דאם היו לו שני זכרים קיים פריה ורביה, דיש לומר דלדידיה הכל ממדת חסידות הוא אבל לדידן דקיימא לן דלא קיים פריה ורביה איסור גמור הוא, עוד יש לומר דקודם מתן תורה היה רק מדות חסידות. עוד יש לומר כמו שכתב הר"ן דלשבטים לא היה רעב ובשביל יוסף שהיה יחיד לא היו צריכין לפרוש. ומכל מקום נראה לי שלא לנהוג מדת חסידות לחשוכי בנים וכן כתב ט"ז, והא שכתבו תוס' הכי כיוסף נראה לי דשאני אותו רעב שהיה לו זמן קצוב מה שאין כן בסתם רעב, וכהאי גוונא כתב בגור אריה פרשת מקץ. עוד מבואר שם דמדת חסידות אף בליל טבילה לא, ובספר דרך חכמה כתב בנתיב כ' בשם הזוהר פרשת מקץ דאף בליל טבילה אסור עיין שם, מיהו בחידושי הלכות למהרש"א פירש דברי תוספות כדברי שיירי כנסת הגדולה דאף לכל אדם אינו אסור אלא ממדות חסידות ודבריו סותרים וצריך עיון, ועיין לקמן מה שכתבתי בסימן תקע"ד. כתב בספר בעלי נפש בשנת רעבון אסור בכל אותו מדינה, עד כאן. וכתב הרב אליהו מזרחי פרשת מקץ הא דיצחק משמש מטתו בגרר היינו משום דבאותו מקום לא היה רעב מט"ז בסוף סימן תקע"ד, ותירץ דמשום דקודם מתן תורה היה, ובספר נחלת יעקב פרשת מקץ תירץ דבאותו זמן לא היה ישראל אחר בעולם אלא הוא ורבקה והיו מוציאים מאה שערים:

כ

[כא] ואם ייחדו וכו'. זה לשון מגן אברהם צריך עיון דגם בביתו אסור לשמש אם אין לו חדר מיוחד כמו שכתב סעיף ו', ואין לומר דבאכסנאי אפילו ישן שם אדם אסור דקשה באמת מאי שנא. ויש לומר דאכסנאי אם הוא במקום אחר ואשתו בחדר אחר אסורים ללכת זה אצל זה שמא ירגישו בני בית, אי נמי בית דוקא בעינן ולא סגי בחדר, עד כאן. ועיין לקמן סוף הספר יתבאר דסתם בית היינו חדר, גם תירוץ ראשון דחוק, ויותר נראה דאכסנאי צריך חדר מיוחד אפילו ישן אסור, שאם ינעור יש ביזוי יותר באכסנאי וכן משמע קצת בספר בעלי נפש מקור דין זה. עוד יש לומר דבביתו אם אין שום אדם בחדר מותר לשמש ואין צריך לחוש שמא יבואו אחד פתאום מה שאין כן באכסנאי דאף שאין שם אדם חיישינן שמא יבוא אחד מבני ביתו פתאום, אם לא שייחד לו לבדו. אך תמיהני שלא הביא בית יוסף מה שכתב הרב המגיד פרק כ"א מהלכות איסור ביאה שאין הכרע לזה מש"ס עיין שם, וכן ברמב"ם משמע דלעולם אסור אפילו בייחד בית:

כא

[כב] אלא כשיתעכל וכו'. וכן פירש בכסף משנה פרק ה' מהלכות דעות דכשהוא שבע הולד יהא נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל אטום הלב, וכשהוא רעב יהיה הולד חלוש ביותר, עד כאן. כתב הרמב"ם שם לא יהיה אחד מהם שיכורים ולא עצלנים ולא עצבנים. כתב בספר צדה לדרך מי שחלה ונתרפא יזהר מלשמש מטתו עד שיתחזק גופו כי יכאיבהו ויחליאהו ולא ידע כי בנפשו הוא:

כב

[כג] ולא ביום שנכנס וכו'. כתב כנסת הגדולה דוקא ביום אבל לא בלילה דהא מצוה לרחוץ בערב שבת, עד כאן, וכן כתב הב"ח ופרישה באבן העזר סימן כ"ה. וראיתי בשיירי כנסת הגדולה שהקשה לו לפי זה מאי לא לפניהם ולא לאחריהם, עד כאן, ובמה שכתב הלבוש נתיישב דמיירי סמוך לו בין לפניו בין לאחריו, ומגן אברהם כתב דבבראשית רבה פרשה ס"ד משמע בהדיא דביום ממש קאמר. ונראה לי דהרמב"ם מיירי מדרך הרפואה אבל מצד הדין מותר. וכן ביום שנכנס למרחץ, עד כאן, ולעניות דעתי לא משמע כלל בבראשית רבה דאפשר ששמע חלקים באותו שעה והיה צריך לברוח מיד או שאי אפשר לו לבוא בלילה, עיין שם. מצאתי בח"ח פרק המקבל דבזמן (ובימי) הש"ס היו בריאים ולא היה התשמיש מזיק להם ביום יציאתן או רחיצתן, והרמב"ם בזמנו דיבר שנעשו העולם תשושי כח, עד כאן, משמע נמי דמצד רפואה אמר. וכתבו רש"ל וב"ח ופרישה בטור אבן העזר הא דלא יבעול ביום יציאה לדרך דוקא במהלך, אבל ברוכב או יושב בקרון לא, וכן כתב הט"ז:

כג

[כד] שתינוק ישן וכו'. משמע אפילו ישן והוא הדין אם ניעור ושכב להדי רישיה לית לן בה, ובזוהר פרשת ויקרא משמע דאסור, עד כאן לשון עולת תמיד. ותימא דבאגודה פרק ערבי פסחים מבואר דאם ניעור התינוק אפילו להדי כרעיה מותר, ומשמע דסבירא ליה דש"ס ופוסקים דוקא ישן קאמריה, ומשמעות הזוהר שכתב העולת תמיד אפשר דטעמא כמו שכתבתי לעיל ס"ק י"ג דממדת חסידות אפילו לפני בהמה ותינוק שאינו יודע לדבר יש ליזהר, והיינו אפילו אינו במטה זה. כתב בבדק הבית לבית יוסף בשם הזוהר והביא אחרונים דאשה מיניקת לא תזדווג עם בר נש אלא בשעתא דרבייא ניים, ואחר התשמיש לא תניק את הילד עד אחר שיעור הילוך שתי מילין, ועל כל פנים לא פחות משיעור מיל אחת אפילו איכא צערא לינוקא, עד כאן:

א

אסור. וה"ה ספרים הנדפסים צריכין דוקא כלי בתוך כלי ת' נ"י סי' ב' ועיין ת' דבר משה סימן י"ט ות' שער אפרים ובית שמואל סי' פ"ה. ובתשו' סם חי משמע דדי בפרוס עליהם סדין בעלמ' מ"מ סיים והמחמיר תע"ב. ועיין סימן שי"א בבאר היטב ס"ק ב':

ב

בשני רעבון. וכל שהוקר עד שהשער נכפל בדמיה אסו' אף אם יש לו תבואה בתוך ביתו תשו' בית יהודה סי' מ"ה:

א

א) [סעיף א'] אם היה נשוי וכו' בענין הזיווג בחדשי העיבור והיניקה בודאי כי גם בזמנים האלה חייב אדם לקיים מצות עונה ואין לומר כי אדרבא נראה ח"ו לבטלה. אמנם באלו הימים אם האיש רוצה למנוע עצמו ממנו מותר ובתנאי שגם אשתו לא תקפיד בדבר הזה ותמחול לו על ככה אבל אם היא מקפדת בדבר צריך לקיים עונתו. אמנם בזיווג שהוא להוליד נשמות אינו יכול להפטר כלל אף אם אשתו מוחלת בדבר. שעה"מ פ' בראשית ומשמע שם דמי שאשתו עקרה או פסקה מלדת דינה כמו בחדשי העיבור ויניקה יעו"ש:

א

ב) מי שאינו ת"ח מותר לשמש מטתו בלילי חול ולא ביום ואף בלילה אינו מותר לו אלא אחר חצות לילה. והת"ח אסורים לשמש מטתם בימי החול ולא הותר להם אלא בליל שבת וגם זה צריך אחר חצות דוקא אבל קודם חצות דליל שבת הוא כמו אחר חצות דלילי החול ממש אלא שהוא מבושם בליל שבת עתה יותר מבשל החול ועכ"ז לא הותר אלא לע"ה בלבד. וגם בליל יו"ט ור"ח דינם כלילי שבתות ואף הת"ח מותרים בהם אחר חצות לילה אע"פ שאין כ"כ בהם קדושה כמו בליל שבת. וכן בליל טבילת מצוה אע"פ שהוא בלילי חול. שעה"ה שם ויעו"ש טעם בסוד. וכ"כ בשער הכוו' דף ע"ג ע"א. פע"ח שער ט"ז פי"א ושער י"ח פי"ח. ופשוט דכ"ז הוא למי שמסתתר עם קונו ואינו בא לידי הרהור אם מתעכב לזמנים הנז' אבל מי שיצרו תוקפו ובא לידי הרהור ח"ו ובפרט אם הוא בזמן העיבור ויניקה כיון דלא יש המשכת נשמה לולד וכמ"ש באו' שאח"ז. וכ"כ החס"ל אות ד':

א

ג) יש שכתבו דכל הזהירות הנז' הוא דוקא למי שמשמש לשם הריון וע"כ צריך להמתין עד ליל שבת וגם אחר חצות כדי להמשיך נשמה קדושה לולד אבל בזמן העיבור ויניקה כיון דלא יש המשכת נשמה לולד א"צ ליזהר ויש אומרים דלא פלוג דגם בזמן העיבור ויניקה צריך ליזהר ואין לת"ח לשמש כ"א דוקא בלילי שבת ואחר חצות כמבואר בהגהת שעה"מ שם ובא"ר אות ב' יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם דבעת הצורך יש להקל יעו"ש:

א

ד) וכתב שם בשה"מ ושמעתי כי מורי ז"ל היה נוהג בכל ליל טבילת מצוה להיות ניעור עד חצי הלילה ועוסק בתורה ואח"כ משמש מטתו ואח"כ קורא ק"ש ויישן. וטעמו של דבר כדי שלא יבא לידי הרהור כלל על מטתו ואולי יבא לידי קרי ח"ו עכ"ל. ופשוט דמ"ש ואח"כ קורא ק"ש ויישן היינו כדי לישן מתוך ד"ת אבל ודאי כי קרא ק"ש שעל המטה בזמנה קודם חצות כדי לכוין בה ולהעשות התיקון הנעשה ע"י ק"ש שעל המטה בנקודת חצות וכ"כ בהגהות שעל שה"מ שם. ועוד נ"ל כי ג"כ אחר חצות אמר בה"ש ותיקון חצות ולמד מעט ואח"כ שמש מטתו ואח"כ קרא ק"ש וישן כדי שלא יטעום טעמא דמותא וכמבואר בדברינו לעיל סי' א' או' ז' ואות יו"ד:

א

ה) בליל ראשון של פסח אסור הזיווג. שער הכוו' דף פ"א ע"ג. וכן בליל שבועות. שם דף פ"ט ע"א. וכן בלילי ר"ה. שם דף ץ' ע"ד וכן בליל שמחת התורה. שם דף ק"ג ע"ד. אבל בליל שביעי של פסח מותר הזיווג. שם דף פ"ו ע"ג. ודע דבליל פסח ושבועות ושה"ת בחוצה לארץ שעושין ב' ימים בשניהם אסור הזיווג. כן נראה מדברי המקו' אמנם כבר כתבנו לעיל אות ב' דזהו דוקא למי שאינו בא לידי הרהור אבל מי שיצרו תוקפו יותר טוב לשמש מלבא לידי הרהור. וכן אם אירע לו טבילת מצוה באלו הימים מותר דלא גרע מימי החול שמותר כמ"ש לעיל או' ב' וכ"כ מ"א סק"ג. חס"ל אות ג' ועיין בשכנה"ג בהגה"ט אות א' שהוסיף עוד איזה ימים לפרוש מאשתו אבל הנראה כיון דלא נזכרו בדברי האר"י ז"ל דאין לחוש להם וכ"כ העו"ת אות ד':

א

ו) ודע שבכל עבירות שבתורה אפי' החמורות אין בהם מי שמוליד מזיקין ממש כמו המוציא שז"ל. הלא תראה מה שהפליגו בזוהר במקומות רבים ובפרט בפ' ויחי (רי"ט ע"ב) שאמרו שכל העבירות תלין בתיובתא לבד ממוציא שז"ל דלית תיובתא בר בטורח סגי ויתיר ולא חזי אפי מלכא לעלמין וכו' יעו"ש. ונמצא שהמוציא שז"ל גורם שאותם טפות של הנשמות שעתידות לצאת ממנו בבחי' בנים שיתערבו בס"א ושם יתלבשו בגופות הנעשות מסטרא דנחש אשת זנונים ונמצא שהפך והחזיר הקדושה אל הטמאה והטוב אל הרע, וגם יש עון אחר דומה לזה והוא מי שמשמש מטתו ואינו שיהא עד שיצאו כל הטפין לגמרי כי אותם שיורי הטיפות היוצאות לבטלה אעפ"י שאינם ראוים להוליד עכ"ז נבראים מהם ג"כ בחי' מזיקים ומשחיתים רעים ע"ד הנ"ז כמבואר בשער הכוו' דף נ"ו ע"ב יעו"ש. וכ"כ בפח"ע שער ט"ז פ"ה. שה"מ פ' נח. והתיקון לזה כתב בשער רוה"ק תקון כ"ז שיתענה פ"ד ימים רצופים וימי השובבי"ם הם מסוגלים יותר משאר ימות השנה לעון זה מפני שנזכר בהם גלות מצרים בחומר ובלבנים שהיו לתיקון קרי של אדה"ר יעו"ש. ועוד עי"ש בשער רוה"ק דף ו' שכתב דהמתענה ג' ימים רצופים לילה ויום עולים לארבעים יום וב' ימים רצופים לז"ך יום יעו"ש:

ב

ו) ועל כן יש הרבה חסידים ואנשי מעשה שמתענים פ"ד בכל שנה בימי שובבים כדי לכפר על עון הנ"ז והיינו שביום א' של פ' שמות מפסיקין לאכול מבע"י ומתענין ליל שני ויום שני וליל שלישי ויום שלישי שני ימים ושני לילות רצופים כדי שיהיו נחשבים לז"ך תעניות. ואוכלים בליל רביעי אחר צ"ה. ויום רביעי מתענים מעלות השחר עד מנחה קטנה כדי שיהיו רצופים. ובמנחה קטנה מתחילין לאכול עד קודם שתשקע החמה כדי להפסיק מבע"י. ומתענין ליל חמישי ויום חמישי וליל ששי ויום ששי עד צ"ה הרי ז"ך תעניות אחרים ועם ז"ך הראשונים הרי נ"ד תעניות. וחוזרים להתענות ביום ראשון של פ' וארא מע"ה עד מנחה קטנה. ואז מתחילין לאכול עד קודם שתשקע החמה. ומפסיקין מבע"י ומתענין ליל שני ויום שני וליל שלישי ויום שלישי עד צ"ה. הרי ז"ך תעניות אחרים ועם נ"ד הראשונים הרי פ"א. וחוזרים להתענות ביום רביעי מע"ה עד צ"ה. וכן ביום ה' וכן ביום ו' הרי ג' ימים נפרדים ועם פ"א הראשונים הרי פ"ד:

ג

ו) ומי שאינו יכול לעשות תיקון התענית הנ"ז מפני שהוא כחוש יש להתענות שני וחמישי בפ' שמות מפני ששא נזכר עיקר השעבוד ויפדה הפ"ד תעניות בממון מפני שי"א שמועיל פדיון לתענית למי שאינו יכול כמ"ש לקמן סי' תקס"ח סעי' ב' בהגה יעו"ש. והיינו שביום התענית בשעת מנחה יתן דמי פ"ד סעודות לעניים כמספר פ"ד ימים דמי סעודה אחת לכל יום וכמפריש המעות יאמר בפיו הריני נותן כך וכך מעות עבור כך וכך ימים שאני חייב להתענות על עון פלוני וכרוב רחמיך וחסדיך תחשוב לי כאלו התענתי כך וכך ימים בשלימות ותכפר לי על כל מה שחטאתי לפניך בעון פלוני ותרצני ברחמיך הרבים יהיו לרצון וכו' ואם גם זאת אינו יכול לעשות שהוא כחוש שאינו יכול להתענות פ"ד ימים הנ"ז וגם שהוא עני שאינו יכול לפדות תעניתו אז לפחות יש להתענות שני וחמישי בכל ימי השובבי"ם או יום חמישי בלבד אה לא יכול להתענות שני ימים בשבוע:

ד

ו) ודע שמי שמתענה עבור כפרת עון צריך שיאמר בקבלת התענית אחר תפלת מנחה קודם עושה שלום רבש"ע הריני לפניך למחר בתענית כדי שתכפר לי כרוב רחמיך וחסדיך על עון פלוני ותרצני ברחמיך הרבים יהיו לרצון וכו' וביום התענית אחר סיום תפלת מנחה בלחש קודם עושה שלום וכו' י"ל נוסח זה:

ה

ו) רבון העולמים ואדוני האדונים. מלך מלא רחמים. גלוי וידוע לפניך שאנחנו כחושים ואין לנו כח להתענות פ"ד ימים כדי לכפר במה שחטאנו לפניך בעון שז"ל ובמה שפגמנו באות ברית קודש. וע"כ יה"ר מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו. שע"י התענית שהתעניתי היום. והקרבתי לפניך חלבי ודמי בתעניתי. והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי (ואם פדה התענית יאמר וע"י פדיון שעשיתי לפ"ד ימי תענית) כרוב רחמיך וכרוב חסדיך יעלה לפניך כאלו התעניתי פ"ד ימים בשלימות ותכפר לי על כל מה שחטאתי לפניך בעון שז"ל ופגמתי במדות העליונים הן ע"י מחשבה שהגיע הפגם עד חכמה ובינה הן במעשה שפגמתי בתפארת ומלכות. ויה"ר מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו אב הרחמים והסליחות שיתוקן הפנם ההוא. בין שפגמתי במיין דוכרין ומיין נוקבין דחכמה ובינה שהם חמשה חסדים וחמשה גבורות. או בחיך וגרון. או באהי"ה פעמים אהי"ה אשר יש בהם פ"ד אותיות. ויעלם הכל אל שורשם העליון. וגם להעלות ד' אותיות אחה"ע שהם ג"כ גי' פ"ד אל שורשם העליון. ולהמשיך ג' בחי' מילוי המילוי דשם ע"ב ודס"ג ודמ"ה (כזה. יוד ויו דלת הי יוד ויו יוד ויו הי יוד. יוד ויו דלת הי יוד ואו אלף ואו הי יוד. יוד ואו דלת הא אלף ואו אלף ואו הא אלף) שכל אחד יש בו כ"ח אותיות ושלשתם גי' פ"ד אותיות אל בחי' שם הוי"ה דב"ן (יוד הה וו הה) שבמלכות:

ו

ו) אנא ה' אלהינו ואלהי אבותנו עשה שמך הגדול ולמען רחמיך וחסדיך המרובים. שתמחול ותסלח ותכפר לכל מה שחטאתי ועויתי ופשעתי לפניך. ותתקן אשר עוותתי. ותלקט כל ניצוצי הקדושה אשר פזרתי בין הקליפות ח'יל ב'לע ו'יקיאנו וישוב הכל לאיתנו הראשון ולא ידח ממנו נדח. והאר כל שמות הקודש אשר פגמתי בהם. בשם קר"ע שט"ן. נ'א ג'בור ד'ורשי י'חודך כ'בבת ש'מרם. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. יהיו לרצון וכו' ועיין שער רוה"ק תיקון כ"ז ובדברינו לעיל סי' קי"ט או' ט"ו ומ"ש הברכ"י בסי' תרפ"ה או' א' ודוק. מסורת היא שהרואה קרי וטובל ביום ההוא דוקא ומתודה כראוי נמחה המזיק של קרי. צפורן שמיר או' ק"ד. ועיין בדברינו לעיל סי' ע"ו או' כ"א ובסי' פ"ח או' ה' ודוק:

א

ז) שם לא יהא רגיל יותר וכו' כדאמרינן בברכות כ"ב ע"א שלא יהיו ת"ח מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים ולא דוקא ת"ח אלא ה"ה נמי כל אדם ונקט ת"ח שהפרישות מצויה בהם טור:

א

ח) שם הטיילים וכו' בני אדם הבריאים והמעונגים. רמב"ם. ומשמע בגמ' אפי' הם בני תורה. מ"א סק"א. ומ"מ אינם ת"ח. א"ר או' ב' ומ"ש בגמ' כגון רב שמואל בר שילת לדוגמא בעלמא נקטי. מחב"ר או' ג' וכ"כ ב"ש באה"ע סי' ע"ו סק"א:

א

ט) ואם הוא מלמד תנוקות מקרא משנה ואינו ת"ח נראה דדינו כפועל. מחב"ר או' ד':

א

י) שם ועונת ת"ח מליל שבת וכו' סי' לדבר ושמרו בני ישראל את השבת ר"ת ביאה. בנימין זאב סי' רמ"ה כנה"ג בהגה"ט. א"ר או' ב' וכ"כ בפע"ח שער י"ח פי"ח:

ב

י) העונה בליל שבת משובחת היא לת"ח והסוד הוא כבר נודע שיש הפרש בענין הנשמות כי אין נשמות חדשות רק בע"ש א"כ אין לשמש מטתו רק בחצי הלילה. ונלע"ד חיים כי אלו הנשמות הם ממש היורדים בליל שבת והנה אם אדם בלילה ההוא ישמש מטתו ונשארה אשתו מעוברת בביאה ההיא ודאי אותה נשמה תשרה על אותה טפה ההיא וכיון שהיא נשמה חדשה ולא ענישה לזה אמר שאותם הבנים יהיו חסידים קדושי עליון. פע"ח שער ט"ז פי"א:

א

יא) שם ועונת ת"ח מליל שבת וכו' היינו הבריאים אבל החלישי כח אינם חייבים רק כפי כחן. עו"ת או' א' וה"ה בכל דיני עונות אם אינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדים אותו שיכול לקיים א"ר שם. ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע. ס' הקנה. מ"א סק"ג. והיינו שלא ברשותה אבל ברשותה תע"ב א"א או' ג':

א

יב) שם מליל שבת וכו' ואם ע"פ סבה עבר ליל שבת ולא קיים עונה א"צ לקיים כ"א כשבא שבת אחרת. כן הוכיח העו"ת שם אבל הא"ר או' ג' כתב עליו דאין זה הוכחה ואפשר דצריך לקיים יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' א' אמנם המחב"ר או' ז' הסכים לדברי העו"ת אלא שסיים דהכל לפי מה שהוא אדם יעו"ש:

א

יג) שם בליל טבילתה. לא יניח אדם מלזקוק עם אשתו לילה שטבלה בה. צוואת ר"י החסיד סי' מ"א. ונוהגות הנשים לשטוח עליהן בגד מבעלה כשאירע לו אונס שלא יוכל לקרב אליה רו"ח או' א':

א

יד) אשה לא תטבול כשאין בעלה בעיר משום חשש דיבוק רוח ואם טבלה בדיעבד תניח אצלה תינוק או תניח סכין תחת הכר. שבו"י ח"ג חי"ד סי' ע"ח או תפרוש עליה בגד מבעלה כמ"ש באו' הקודם:

א

טו) סכנה לאשה כשבאה מטבילה לילך בלילה לבדה וק"ו שלא תלך לשאוב מים לבדה. זבחי צדק על יו"ד סי' קט"ז או' קכ"ה משם ס' נ"ח מאמר ג' פ"י כל אשה שטבלה ופגע בה כלב ושמשה עם בעלה בניה מכוערין. פגעה בחמור יהיו טפשין. פגעה בע"ה בניה ע"ה פגעה בסוס טוב לולד. רוקח סי' שי"ז:

א

טז) אשה המאחרת טבילתה לצער בעלה עבירה גדולה בידה וגורמת כמה רעות בעולם בר אי איהו לא חייש ולא אשגח לדא. זוהר פ' משפטים דקי"א ע"א יעו"ש. והביאו העו"ת או' ח':

א

טוב) שם ובשעה שיוצא לדרך. והא דבסעי' ט"ו כתב ולא ביום יציאה לדרך נראה דבסעי' ט"ו מיירי בהולך ברגליו לדרך שצריך כח יותר וכאן מיירי בהולך על עגלה. ולבוש כתב דכאן מיירי בלילה שלפניו ואין לשון בשעה משמע כן ותו דשם בסע"י ט"ו כתב ולא לפניהם. ט"ז סק"א. והמ"א ס"ק כ"ט תירץ דהרמב"ם קאמר מדרך הרפואה ובגמ' אמרו מצד הדין וע"כ כתב דאם יכול לפייס עד שתמחול ש"ד יעו"ש. וע"כ נראה דאם הולך בספינה או בעגלה או רוכב יש לקיים המצוה בליל יציאתו לדרך ואם הולך ברגליו שצריך כח יפייס בדברים. וכן באשתו נדה יפייס בדברים:

א

חי) שם ובשעת שיוצא לדרך. וכן כשבא מן הדרך חייב לפקוד את אשתו כמו בליל טבילה. זוה"ק פ' בראשית דפ ן' ע"א והפליג בשכרו מאד יעו"ש:

א

יט) שם אם אינו הולך לדבר מצוה. אבל בהולך לדבר מצוה כגון לפדיון שבוים וכיוצא בו אינו חייב לפוקדה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ועוד כדי שיהא זריז ומהיר להתעסק במצות ולילך לדרכו וכשיפקוד אשתו איכא חששא שמא יתרשל בעסק המצות. ב"ח. אבל ההולך למשא ומתן אע"ג דנקרא ג"כ דבר מצוה כמ"ש לקמן סי' רמ"ח סעי' ד' בהגה חייב לפוקדה. עו"ת או' א' וכ"כ הב"ח וא"ר או' ד':

א

ך) שם חייב לפקדה. אפי' שלא בשעת עונתה. מ"א סק"ד. וה"ה ביוצא לדרך אעפ"י שאין עונתה ומיהו ביוצא לדרך מהני מחילה דידה. א"א או' ד':

א

כא) שם שיהיו לו בנים וכו' וז"ל הזוה"ק פ' קדושים דף ע"א. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב"ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובג"כ משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובגייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין בג"כ ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא עכ"ל. וכ"כ בפ' חיי שרה דף ק"ל ע"ב וכל אינון דידיעין לאתקדשא בהאי עלמא כדקא יאות כד אולידו בר משכין עליה רוח קדישא מאתר דכל קדישי נפקין מיניה וחלין אקרון בנין לקב"ה בגין דגופא אתעביד בקדושה כדקא יאות ה"נ יהבין ליה רוחא מאתר עילאה קדישא כדקא חזי עכ"ל. ועיין עוד לעיל סי' ר"ל או' ג' ודוק:

א

כב) שם שבששה חדשים אחרונים וכו' ובג' הראשונים קשה לאשה וקשה לולד ובג' אמצעיים יפה לולד וקשה לאשה. והמשמש מטתו ליום תשעים כאילו שופך דמים. נדה ל"א ע"א. וכ"כ בפע"ח שער ט"ז פי"א. אלא שבגמ' שם אמרו משמש והולך ושומר פתאים ה' אבל בפע"ח שם כתב דצריך לזהר שלא לשמש ליל תשעים יעו"ש. והב"ד מ"א סק"ה:

א

כג) שם משביעו רעב. פי' מרבה תאותו. וכן פרש"י בחלק דף ק"ז אבל בסוכה דנ"ב פרש"י רעב גופו חסר כח ורע לעת זקנה. א"ר או' ה' וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' דיעות דין י"ט והביאו הש"ע לקמן סע"י י"ד יעו"ש:

א

כד) שם יהא בנדוי. פי' התו' פי' כל היד דאינו מנודה לעצמו אלא ראוי לנדותו. וכ"כ הרשב"א והרמב"ן ור"י. ובאה"ע סי' כ"ג שכתבו ש"ע ולבוש בנדוי הוא יושב דמשמע הוא מנודה מעצמו י"ל דהתם כשהוציא זרע מיירי אבל הכא כשהתקשה לדעת כל שאין מוציא זרע אינו מנודה מעצמו אלא ראוי לנדותו. א"ר או' ו' ותשובתו עיין לעיל או' ו':

א

כה) ועיין בשל"ה דצ"ט שהזהיר שלא ישכבו שני בנים זכרים במטה א' ולא אצל בחור זר. וכ"כ חלקת מחוקק סי' כ"ד. עוד הזהיר בשל"ה להשיא נשים לבנים בבחרותם קודם שיבואו לידי הרהורים ואח"כ ילמדו בטהרה. עוד הזהיר שלא ישב החתן אצל הכלה. ועוד כתב שלא ישכב החתן אצל הכלה עד הלילה שרוצה לבעול. ועוד כתב ראיתי מאדם כשר שהיה נוהג לטבול ביום שטבלה אשתו כדי להמשיך קדושה למעלה בעת הזיווג. א"ר שם:

א

כו) כשהאדם מתעורר משנתו ומצא אותו אבר בקושי אז יזהר מאד שלא יבעול ח"ו ע"י קושי ההוא כי יצאו בנים פגומים. ואם היא מעוברת ג"כ מוליד שדין ורוחין. פע"ח שער ט"ז פי"א. א"ר או' א' ואם ח"ו נזדמן לו קושי אבר פתאום או בחלום ר"ל ונתעורר משנתו ישען תכף ומיד על עשר אצבעות ידיו ורגליו בקרקע או במטה שהוא שוכב עליה ופניו למעה לצד הארץ והיא סגולה נפלאה להמית האבר. פת"ע או מ"א:

א

כז) הבא מבית הכסא אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור חצי מיל מפני ששד בה"כ מלוה עמו ואם שימש הוויין לו בנים נכפין. גיטין ע' ע"א. וכתב בסדה"י שזה הטעם בבה"כ קבוע שיש לו שם מקום ומושב אבל מקום אחר שהוא דרך עראי לא. והביאו כנה"ג בהגה"ט. א"ר שם. מ"א ס"ק כ"ט:

א

כח) אין מברכין ברכת אשר יצר אחר תשמיש אך אם יכול להביא את עצמו לידי כך דהיינו להשתין אחר תשמיש ויכוין לפטור גם התשמיש טוב מאד. הלק"ט ח"א סי' קל"ז. י"א בהגה"ט:

א

כט) [סעיף ב'] ויתן עיניו בכוס אחר וכו' פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת. מ"א סק"ו:

א

ל) [סעיף ג'] בני אנוסה אפי' אינה אנוסה רק שאינה מרוצה לכן יפייס ואח"כ יבעול. מ"א סק"ז:

א

לא) שם בני שנואה. בשעת תשמיש אבל אם היא רצויה בשעת תשמיש אעפ"י שהיא שנואה שרי. טור. מ"א סק"ח. והא דכתיב וירא ה' כי שנואה לאה היינו לגבי רחל שאינו אוהבה כמו רחל אבל מ"מ היה אוהבה כמ"ש ויאהב גם את רחל מלאה משמע שגם את לאה היה אוהב אלא שאינה כמו רחל:

א

לב) שם בני נידוי. פי' שהאיש או האשה הם בנידוי או מפי ב"ד או מת"ח שנידה לכבודו. עו"ת אות ב' והגם דמנודה מותר בתשמיש כמ"ש בטי"ד סי' של"ד י"ל דמיירי שהחמירו עליהם בשעת נידוי לאוסרם בתה"מ דיש כח ביד ב"ד להחמיר. ברכ"י או' ג' בשם מהר"ר נסים מזיליו יעו"ש:

א

לג) שם בני תמורה. ואפי' שניהם נשיו וכגון שנתכוון לזו ונזדמנה לו האחרת. טור. מ"א סק"ט. ומה שהחליף לבן לאה ברחל עיין מ"ש המ"א שם. ולי נראה לתרץ דיעקב אע"ה היה יודע שלבן רצונו להחליף ומפני זה מסר סימנים לרחל אלא שאעפ"י שמסר לה סימנים עדיין היה חושש שמא תמסור הסימנים ללאה שלא תתבייש מפני דהיה יודע שרחל צדקת היתה ואינה רוצה שיבא על ידה צער לאחרים וע"כ גמר בלבו בשעת ביאה תהיה מה שתהיה ואפי' אם היא לאה כדי שלא יהיו בני תמורה שהיה יודע שתתעבר באותו הלילה כמ"ש ראובן בכורי אתה כחי וכו':

א

לד) שם בני תמורה. והמהרהר באשה אחרת או בבת אל נכר גם היא לבה גס בו ומהרהרת בו בהזדווגה עם בעלה הערל ויש בה כח להחליף הנשמות ויצא ממנו איש כופר באלהי ישראל והבן הנולד מהגויה יתגייר ואלו נקראין בני תמורה. וכן אם יטמא בריתו בבת אל נכר כל הבנים הנולדים ממנו עם בת ישראלית יהיו רשעים ואין לך דבר שגורם פגם וקלקול למעלה כמו מחשבת הזיווג. סו"ב אות ו' בשם עמק המלך ויעו"ש. ועיין בזוה"ק פ' בהר דקי"א ע"א ובשער רוה"ק תיקון ך' עונש הבא אל בת נכר ותשובה שלו יעו"ש:

א

לה) שם בני מורדת. דאמרה לא בעינא לך ואעפ"כ הוא משמש עמה. ואע"פ שרצויה בשעת תשמיש מ"א סק"י:

א

לו) שם בני שכרות. הוא או היא שכורה. מ"א ס"ק י"א ודוקא שכור שנתבלבל דעתו א"א או' י"א:

א

לז) שם בגי גרושת הלב. שבדעתו לגרשה אעפ"י שהוא אוהבה כגון מאותן שכופין להוציא מ"א ס"ק י"ב וכן אסור לבוא על אשתו כשהיא ישינה. א"ר אות ט' א"א אות י"ב:

א

לח) שם בני ערבוביא. כגון שנתן דעתו על אחרת כמ"ש סעי' ב' מ"א ס"ק י"ג. וכן אם היא נתנה דעתה באחר. וכתב הרוקח סי' שי"ז דאם חשבה באחר בתשמישה בניה חרשים יפ"ל או' ח':

א

טל) שם בני חצופה. שתבעתו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו ומקשטת עצמה שיתן דעתו עליה הוי לה בנים מהוגנים. מ"א ס"ק י"ד ועיין באה"ע סי' קט"ו סעי' ד' וכל אלו דברים האסורים אפי' מעוברת וזקנה אסור לעשות כן ובנים פגומים ג"כ א"א או' י"ג:

א

מ) [סעיף ד'] אסור להסתכל באותו מקום וכו'. א"ר יוחנן בן דהבאי ד' דברים סחו לי מה"ש חגרים מפני מה הוין מפני שהופכין את שולחנם. אילמים מפני מה הויין מפני שמנשקין על אותו מקום. חרשים מפני מה הויין מפני שמספרים בשעת תשמיש. סומין מפנו מה הויין מפני שמסתכלין באותו מקום. נדרים ך' ע"א טור:

א

מא) [סעיף ו'] אסור לשמש מטתו בפני כל אדם וכו' וכל הישן בחדר שאיש ואשתו שרויין בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה. ואפי' באשה נדה ערובין ס"ג ע"ב:

א

מב) שם אם הוא ניעור. לאפוקי ישן אפי' הוא גדול מותר ואם הוא ניעור אפי' אינו משגיח ולא ידע שזה משמש מטתו אסור. עו"ת או' ג' א"ר או' י"ג מיהו בחכ"א כלל קכ"ח או' ה' כתב דאם הוא בענין שאינם מרגישים כלל מותר ע"י הפסק מחיצה:

א

מג) שם שאינו יודע לדבר מותר. דכיון שאינו יודע לדבר כבהמה דמי. אבל אם יודע לדבר אלא שחלישותו גרם לו שאינו יכול לדבר אסור. ובחרש יש להסתפק דנראה דדומה לבהמה ומותר. וכ"ז הוא מדינא אבל ממדת חסידות יש לזהר גם לפני הבהמה וכן אמרינן התם באביי דהוה מפריח גם הזבובים מהמטה ועוד הרבה חכמים שהיו נזהרים גם מלפני עכברים. עו"ת שם. א"ר שם. ופשוט דכ"ז מיירי אפי' בלילה או במקום אפל. א"ר שם:

א

מד) שם בפניו מחיצה. פי' מחיצה גבוה עשרה. ונראה דהאי מחיצה לאו דוקא של בנין אלא אפי' ע"י וילון בעלמא מותר. עו"ת שם. א"ר או' י"ד. ורוחב המחיצה צ"ל ד' אמות. מיצל מאש ח"ב סי' מ"ה. י"א מ"ב בהגה"ט או' ב' ואם אפשר שיבא רוח ויניד המחיצה צריך לקשרה:

א

מה) ואם יש נקבים וחלונות כענין סריגה אעפ"י דלענין טומאה חשיבי כמחיצה כדאיתא באהלות פי"ג הכא אסור עד שיהיו הספרים מכוסים מן העין שאין נראין וממ"ש רס"י שט"ו משמע קצת דשרי. מ"א ס"ק ט"ו. ונראה הא דאסר במחיצה שיש בה נקבים וחלונות היינו דוקא אם הנקבים גדולים ונראים הספרים מתוך הנקבים מרחיק אבל אם הנקבים דקים ואינם נראים הספרים עד שיניח עיניו סמוך לנקבים לכ"ע שרי:

א

מו) שם ואם יש לו בית. פי' חדר. מ"א ס"ק ט"ז:

א

מז) שם או ספרים. בית שיש בו ספרים ובאותו בית קבוע הנאמוסיא שעושין ד' יריעות לד' רוחות ויריעה על גביהן וכולן חוברות אשה אל אחותה ופורשין אותה תלויה מד' רוחותיה ונכנסין לישן בתוכה מפני היתושין מותר לשמש מטתו שם. דב"מ ח"א חא"ח סי' י"ט י"א מ"ב בהגה"ט או' ג' ברכ"י או' ח':

א

מח) שם אפי' של גמ' כלומר אע"ג דתלמוד לא ניתן ליכתב בזמניהם כיון דבזה"ז ניתן ליכתב הו"ל כשאר ספרים. מ"א ס"ק ח"י:

א

מט) שם אפי' של גמ' פי' אפי' אם הם עשוים בגלילה מותר ע"י כלי בתוך כלי דדוקא בחומשים אם הם עשוים בגלילה בעינן מחיצה אבל לא ספרים. עו"ת או' ג' ומשמע דדוקא חומשים העשוים בגלילה בעינן מחיצה או חדר אחר אבל שאר ספרים אפי' הם מכ"ד ספרי הקודש די להם בכלי תוך כלי מיהו בחכ"א כלל קכו"ח או' יוד כתב דה"ה שאר ספרים מכ"ד ספרי קודש כגון מגלת אסתר צריך מחיצה או חדר אחר יעו"ש אבל אין נראה כן מדברי הפו' כנז' דלא חמירי מתפילין שדי בכלי תוך כלי. ועוד עיין ביו"ד סי' רפ"ב סעי' ח' שאף בס"ת יש מתירין בכלי תוך כלי וע"כ די בחומרת הס"ת וחומשין שנזכרו בפי' ואין להוסיף עוד חומרות מדעתנו וכ"ה מנהג העולם שאין מחמירין במגילה יותר מתפילין:

א

נ) שם עד שיתנם בכלי וכו'. וכתב בס"ח אסור להזכיר השם וכל דבר שבקדושה כשעדיין שכבת זרע עליו רק ישטף מים על מקומות שטינף עצמו. וכתב בדמ"א דשכ"ו המשמש מטתו ואינו רוחץ ידיו מקולקלין אורחותיו פי' הזרע מקולקל. וה"ה מי שאינו רוחץ אחר תשמיש אותו מקום א"ר או' ט"ו ועיין לעיל סי' ע"ו סעי' ד' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

נא) שם ואם פירש טלית ע"ג ארגז וכו'. ואם הארגז גדול שמחזיק מ' סאה והוא אמה על אמה ברום ג' אמות חולקת רשות לעצמו וצ"ע. רמ"א בתשו' סי' ל"ד והביאו מ"א ס"ק י"ט וכתב ונראה להקל דאפי' לענין טומאה דאורייתא מקלינן יעו"ש. אבל המש"ז או' ב' כתב דלפי מ"ש הט"ז ביו"ד סי' רפ"ב או' ד' דאסור לישב על תיבה שיש בה ספרים אפי מחזקת מ' סאה א"כ ה"ה לכאן לתשמיש המטה דלא מהני תיבה גדולה כל שאין כלי תוך כלי יעו"ש. ומ"מ נראה דבספרים המכורכים יש להקל ולחשוב הכריכה לכלי א' והארגז לכלי שני דכיון די"א דהכריכה חשוב כחד כסוי כמ"ש לעיל סי' מ' או' י"ד בכה"ג דאיכא עוד פלגותא יש להקל אבל בספרים שאינם מכורכים יש לכסותם בכלי אחד ולחשוב הארגז לכלי שני:

א

בנ) שם ואם פירש טלית ע"ג ארגז וכו' וה"ה אם פירש עליהם טלית והניחם בתוך הארגז חשוב ככלי בתוך כלי. וה"ה אם עשה מחיצה לפני הספרים גבוה יו"ד ורוחב ד"א שרי ואפי' אם הספרים עגולים דלא עדיפי מס"ת וחומשים. ועיין לעיל או' מ"ד:

א

גנ) ואם כופל סדין א' וכורך בו ב"פ זה ט"ג זה דעת הא"א מהגה"ק דהוי כב' כלים אמנם אם היה תפור להסדין עוד סדין תחתיו וכנהוג בבגדים התחתון בטל למה שעל גבו ואין כאן ב' כלים כלל יעו"ש והביאו א"ח או' ח' ודע דכל הדינים השייכים לסעי' זה כבר כתבנו אותם בס"ד לעיל סי' מ' סעי' ב' קחם משם:

א

דנ) [סעיף ז'] לא ישמש בתחלת הלילה וכו' כדי שלא ישמע וכו' ועוד י"ל הטעם ע"פ מ"ש לקמן סעי' ט"ו לא יבעול והוא שבע או רעב וכו' דבתחלת הלילה הוא שבע ובסופה רעב:

א

הנ) שם כדי שלא ישמע וכו' וכתב ביש"ש בב"ק פ"ז סי' מ"ג ואין זה אלא לפרושים או למי שלבו נוקפו שיהרהר באחרת עכ"ל ומיהו המקו' כתבו סודות נוראות דדוקא אחר חצות ומ"מ יראה שלא יבוא ח"ו לידי קרי עי"כ. מ"א סק"ך. וכ"כ לעיל או' ב' יעו"ש:

א

ונ) שם אלא באמצע הלילה. ואם חלם לו חלום שמתענים עליו יפרוש מאשתו אחר החלום עד גמר התענית. אור הישר ד"ך ע"א. וכ"כ מ"א לקמן סי' תקס"ד סק"א בשם השל"ה יעו"ש. והיינו אם אינו ליל טבילה. וכמו כן אם היה בליל שבת וס"ל כשל"ה שלא יתענה בשבת אלא יקבל עליו להתענות שני ימים בחול, כמ"ש המ"א סי' רפ"ח סק"ז יעו"ש. יפ"ל או' י"ב. ונראה דה"ה אם אינו חושש לחלומות להתענות עליהם בשבת מותר לשמש אחר שראה החלום:

א

זנ) [סעיף ח'] וישמש באימה ויראה וכו' וכתב השל"ה כשירצה אדם להזדווג עם אשתו יזכיר הקדושים אשר בארץ המה כדי שימשך זה הזרע אחריהן ויאמרו אדם וחוה. משותלח נח. אברהם עם שרה. יצחק עם רבקה. יעקב עם רחל ולאה בלהה וזלפה. ראובן ושמעון לוי ויהודה עם אפרים ומנשה ועד בכלל. ויתפלל שימשך זה הזרע אחריהן. ואם הוא משבט לוי טוב שיאמר זיווג בתי אבות הלוים הנזכרים בריש פ' וארא מן ואלה שמות בני לוי עד אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם. ויראו האיש ואשתו שיהיו ידיהם נקים ותמיד יהיה אצל המטה כלי של מים ויטלו ידיהם קודם תשמיש ואחר תשמיש עכ"ד. והביאו העו"ת או' ח' א"ר או ט"ז. ועיין עוד לקמן או' ס"ד וס"ה:

א

חנ) וישמש באימה וכו' וכתב בס' מדרש תלפיות דז"ן ע"ב ודקמ"ג. ע"ב דבשעת הזיווג יצייר נגד עיניו צורת האותיות התורה וכו' והביאו הרו"ח או' ד' וכתב דאע"ג דאסור לדבר בד"ת באותה שעה שהוא בלי נט"י וידיו אינם מטוהרות מ"מ בהרהור מותר יעו"ש. וכ"כ ובשבט מוסר פכ"ד דצריכה האשה בשעה שמזדווגת עם בעלה שתחשוב באיזה חסיד כדי שיהיה לה בנים חכמים וחסידים יעו"ש. והביאו פת"ע או' כ"ז. והיינו שתחשוב שחסיד פלוני כך עושה מצות ומעשים טובים וכך לומד ביום ובלילה ומי יתן והיה שירבו כמותו בישראל:

א

נט) שם מקצר בתשמיש. והגם שאמרו בשכר שמשהין עצמן על הבטן הו"ל בנים זכרים תירץ הראב"ד כל המעשים שהם לש"ש טובים הם מי שיודע בעצמו שיאריך ולא תכנס בו מחשבה אחרת ומשהה עצמו כדי שתהנה האשה ממנו והזריע תחלה הקב"ה משלם לו בנים זכרים ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר כדי לינצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה נותן לו בנים זכרים. טור. מ"א ס"ק כ"א. ומ"מ בסוף צריך לשהות על הבטן עד שיכלו כל הניצוצות כדי שלא יכשל בעון שז"ל כמ"ש לעיל או' ו' יעו"ש:

א

ס) שם היה מצריכה לחוגרו וכו' והא דאיתא באה"ע סס"י ע"ו האומר אי אפשי אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה דבעינן דוקא קירוב בשר ובס"ח סי' תק"ע איתא דחסיד אחד היה משמש ערום מה"ט וגם שלא ידבק זרע בבגד י"ל דסינר שאני דאינה כ"כ מכוסה. ועוד י"ל בשניהם מרוצים הוי מדת צניעות. וכ"כ הת"ו בנדה י"ז בשם ויקרא רבה דהקב"ה שונא המשמש ערום. מ"א ס"ק כ"ב. א"ר או' ט"ז. מיהו בס' התקונים תיקון כ"ח כתב שצריך דוקא שיהיו שניהם ערומים ולא יהיה חוצץ ביניהם שום דבר יעו"ש. וכ"כ בס' ר"ח בשער הקדושה פט"ז ומפרש דמה שהקב"ה שונא למשמש ערום היינו ערום בלא כיסוי יעו"ש. אמנם ממ"ש בשער הכוו' דנ"ב עד שאין זמן שיהיה פטור מן הציצית קטן אלא דוקא במרחץ משמע דאין לשמש ערום דהא צריך שיהיה עליו טלית קטן גם בשעת תשמיש יעו"ש. ועיין לעיל סי' כ"א או' ט"ז ודוק.

א

סא) שם וכולהו פירושי איתנהו וכו' אבל לפי' הזוהר והאר"י ז"ל אין נראה אלא פי' ראשון וכל אינך יש קצת איסור. נזירות שמשון. א"ח או' י"א:

א

סב) [סעיף ט'] לא יספר וכו' אבל מענייני תשמיש שרי כדי להרבות תאותו. טור. מ"א ס"ק כ"ג. והמדבר בתשמיש דברים מכוערים בניו אלמים. רוקח סי' שי"ז. ועיין לעיל או' מ':

א

סג) ישכב תמיד במטה מיוחדת בפני עצמו. ואם צריך לשמש לשם מצות פ"ו אחר גמר השימוש כמו חצי שעה יקום וישוב למטתו המיוחד לו. אור צדיקים סי' כ"ז או' ג':

א

סד) וצריך לטהר המחשבה והדבור ומעשה. המחשבה יחשוב לקיים מצות עונה ודיבור שיאמר לשם יחוד קב"ה הרני מקיים מצות עונה. ועונתה לא יגרע. ולכוון להמשיך נשמה קדושה. ומי שאינו מכוין כן עליו נאמר ופושעים יכשלו בם. וע"י הדיבור שאומר מבריח הס"א מהם. ובמעשה שצריך לכוין ולעשות כל הדינין הנאמרים בסי' זה ובאה"ע סי' ע"ו, אור צדיקים שם או' י"ד:

ב

סד) קודם תשמיש תאחז האשה בוהן רגל ימין של בעלה ואח"כ בוהן ידו הימנית ואח"כ תנוך אזנו הימנית ובשעה שמחזקת תכוין שיסתלקו מעליו הג' שדים המעוררים התאוה שלא לשם שמים. וזהו הסימנים שמסר יעקב לרחל חס"ל נהר ס"א. פת"ע או מ"א:

א

סה) טוב לומר קודם הזיווג מזמור לדוד ה' רועי לא אחסר וכו' כי הזיווג ואכילה בחי' אחת ועי"ז מגרש הקלי' וימשוך נשמה קדושה לבניו. אור צדיקים שם או' ך':

א

סו) יש לאדם לדבר עמה או יבדוק אם יש לה שערות ראשה. פת"ע או' כ"ח בשם חקי דרך. אנחה קשה לתשמיש. הגהות יעב"ץ כתובות ס"ב ע"א. פת"ע שם:

א

סז) צריך ליזהר לאחר הזיווג לשפוך מים מעט לפני מטתו והוא סגולה לולד הנוצר. אור צדיקים שם או' ט"ז. והוא מן זוהר ויקרא די"ט ע"א:

א

סח) [סעיף יוד'] ויכול לספר עמה וכו' ובענין זה הוא רשאי לדבר עמה ולרצותה בכל ענייני רצוי. ב"י בשם הראב"ד:

א

סט) [סעיף יא'] אסור לשמש לאור הנר. והמשמש מטתו לאור הנר הייין לו בנים נכפין. פסחים קי"ב ע"ב. וכתב הרב בשה"מ פ' בראשית וז"ל ואינו בדיוק' בזיווג הא' אשר ממנו נוצר טיפת הולד ההוא אלא אף גם אם שמש מטתו לאור הנר בתוך ימי העיבור גם בזה הויין בניו נכפין וצריך ליזהר. גם אינו מספיק בנתינת מחיצות סדינים של בגד פשתן סביב למטה אלא צריך שלא יהיה אור הנר מאיר בתוך המטה כלל ועיקר. ומי שלא יעשה כך ודאי יהיו בניו נכפין בקטנותם ואם לא יהיו נכפין בקטנותם ודאי שבזקנותם יבואו לידי כפייה אם יאריכו ימים ויגיעו עד הזקנה ורוב הילדים שמתים בקטנותם מחולי הכפייה הוא לסיבה הנ"ז ואמר לי מורי ז"ל כי ראה בהקיץ לחכם גדול קדמון מימים ראשונים שהיה מגולגל בבהמה א' ואותה הבהמה היתה עז א' על עון הנז' לפי שגרם כפייה ומיתה לבניו עכ"ל. וכ"כ בשער הגלגולים הקדמה כ"ב דכ"א ע"ב בסופו יעו"ש. והמשמש לאור הנר יתענה ן' יום. יפ"ל ח"ב בת"א או' ח"י:

א

ע) שם אסור לשמש לאור הנר. ואם הנר בבית אחד וחלון או פתח מאותו הבית לבית זה והאור נכנסת. אם האור נכנס להדיא דרך ישר ודאי אסור אבל אם האור אינו נכנס ובא בדרך ישר להאיר היטב אלא שמכח הארת אור הנכנס מאיר אל עבר הבית מצד אחר והאורה מועטת נ"ל דמותר. סדה"י. כנה"ג בהגה"ט:

א

עא) שם אעפ"י שמאפיל בטלתו. כתב העו"ת או' ה' נראה לת"ח מותר בהאפלת טלית דלא גרע מביום דמבואר בסמוך דמותר לת"ח במאפיל בטליתו עכ"ל. מיהו הא"ר או' י"ח כחב בשם סדה"י ושל"ה דלאור הנר אפי' לת"ח לא מהני האפלת טלית דלילה גרע מהיום יעו"ש. וכ"ה הברכ"י או' ט"ז בשם הרשב"ץ יעו"ש. אמנם בהקדמת הזוהר די"ד ע"ב משמע דאם מאפיל בטליתו ליכא חששא יעו"ש וע"כ נראה דהיכא דלא אפשר כגון בליל שבת דאינו יכול לכבות הנר ולא לעשות מחיצה דיש להקל ולהתיר בהאפלת טלית ובפרט אם אינו משמש לשם הריון וגם אין אשתו מעוברת. והיינו דצריך לכסות כל גופם ממעלה לראשם ולתחת רגליהם באופן שלא יתראה מהם שום דבר וגם הטלית צ"ל עבה באופן שלא יתראה מתוכו שום ניצוץ של אורה:

א

עב) שם הגה. אעפ"י שהאור נראה וכו' וה"ה אם האור נראה מלמעלה מהמחיצה שרי ומ"מ צריך האפלת טלית דמאחר שהחדר מלא אור לא גרע מהיום. יש"ש ביצה פ"ב סי' ל' מ"א ס"ק כ"ד, וכ"כ הט"ז סק"ב. א"ר או' י"ט:

א

עג) והישן בכילה אם היריעות עבות ומחשיכות אפי' אין מחשיכות לגמרי שרי. סדה"י. כנה"ג בהגה"ט, מ"א שם, א"ר שם:

א

עד) אבל אם אינו ישן בכילה אעפ"י שפי הנר מהופך לצד אחר ואינו מאיר כ"כ או שהוא עומד בתוך העששית אסור לו לשמש, סדה"י, כנה"ג שם ונראה דה"ה כשדולק נר של שעוה בתוך השפופרת אסור לשמש, מ"א שם:

א

עה) ולענין אור הלבנה נ"ל דאסור ג"כ אם האור בא להדיא אבל אם נכנס כאור דרך החלון ומאיר לבית אין חשש לפי שאין אור הלבנה כ"כ מבהיק למי שאין עומד תחתיה ממש אבל אם עומד תחת אויר השמים אעפ"י שאין אור הלבנה עליו ממש אלא יושב בצלה אפ"ה אסור. סדה"י. ולי נראה שאם אור הלבנה נכנס דרך החלון שהוא שוכב כנגדה אסור. כנה"ג שם. והביאו מ"א שם. א"ר שם:

א

עו) ולענין אור הכוכבים נ"ל דמותר דלאו אור אקרי. ואפ"י לאור כוכב נוגה שמאיר יותר משאר כוכבים ויוצא קרוב לבקר לא חיישינן ליה. ואפשר שאם האור מאיר עליהם היטב שיש להמנע. סדה"י. כנה"ג שם. מ"א שם. א"ר שם. ומ"מ כל היכא דלא אפשר מותר לשמש באור הלבנה ואור הכוכבים ע"י האפלת טלית דלא עדיף מאור היום והוא שיהיה באופן שכתבנו לעיל סוף או' ע"א יעו"ש:

א

עז) המשמש לאור השמש כנגד השמש בניה לוקין בבהרת. כנגד הירח בניה לוקין בבוהק ולבסוף בצרעת. כנגד הכוכבים בניה לוקין בלשונם בלגלוג. רוקח סי' שי"ז. והיינו אם שימש בלא האפלת טלית כנז':

א

עח) שם בהגה, דשרי כשכופה כלי על הנר. וכ"פ הלבוש. וכ"כ בהגמ"י פ"ג דהלכות יו"ט. רש"ל פ"ג דביצה סי' ל' שכנה"ג בהגה"ט או' ג' ונראה דאם האור נראה מן הצדדין צריך האפלת טלית כמ"ש לעיל או' ע"ב לגבי מחיצה:

א

עט) שם. וכן אסור לשמש ביום. שנאמר ואהבת לרעך כמוך ושמא יראה בה דבר מגונה ומתגנה עליו. ורב הונא אמר ישראל קדושים הם ואין משמשין מטותיהם ביום. נדה י"ז ע"א. והמשמש מטתו ביום אינו לוקח כ"א מנשמות המגולגלים. פע"ח שער ט"ז פי"א:

א

פ) שם הגה. ות"ח מאפיל בטליתו ושרי. שהוא צנוע בדרכיו ולא יסתכל. מ"א ס"ק כ"ה. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול. הרמב"ם פכ"א מהא"ב. ב"ח. ופי' לצורך גדול היינו כשיצרו מתגבר עליו. מ"א ס"ק כ"ו. ומ"ש שם המ"א דבס"פ אע"פ משמע דבבית אפל מותר לכתחלה כתב עליו הברכ"י או' טו"ב דאין משם כ"כ ראיה יעו"ש, ומיהו כבר כתבנו באו' הקודם בשם האר"י ז"ל דהמשמש ביום מושך נשמות מגולגלים ובזה לא יש חלוק בין ת"ח לע"ה ובין בית אפל למאפיל בטלית:

א

פא) [סעיף יב'] אסור לשמש מטתו בשני רעבון וכו' וכל שהוקר השער הרגיל ונכפל הוי רעב ואעפ"י שלהנאסר יש לו תבואה אסור משום צער דאחרים, בית יהודה סי' מ' מיהו כשהמזונות מצויים רק שהם ביוקר גדול אין רעבון וא"צ למנוע מתשמיש, ברכ"י בסי' תקע"ד או' כ' בשם מר אביו ז"ל וכתב שהסכימו עמו רבני ירושת"ו:

א

פב) שם. בשני רעבון וכו' חוץ מליל טבילה דמותר כ"כ בש"ע לקמן סי' תקע"ד סעי' ד' מיהו המ"א שם פליג וכתב דאין להתיר אלא דוקא לחשוכי בנים יעו"ש. אמנם עיין בא"ר שם או' ח' שכתב בשם ס' דברי דוד פ' מקץ דהאי איסור תשמיש לאו לגמרי הוא אלא תשמיש שהוא לתענוג בעלמא אסור אבל לקיים המין או דיצרו תקיף עליו ויש חשש השחתת זרעו אין איסור יעו"ש.

א

פג) שם. אלא לחשוכי בנים. היינו שלא קיימו פ"ו כמ"ש רש"י בתענית י"א ע"א ומשמע דאע"ג דיש לו שני בנים אם אין לו בת מותר כוון שעדיין לא קיים פ"ו. והיינו שצריך לכוין בכל תשמיש ותשמיש לשם מצוה פ"ו ואחר שתתעבר אסור. וה"ד למי שאין יצרו תוקפו אבל למי שהוא עדיין בבחרותו ויצרו תוקפו שיש חשש לשז"ל ודאי מותר לשמש ואעפ"י שקיים פ"ו כמ"ש באו' הקודם וכ"מ ממ"ש לעיל או' ו' שאין לך איסור כמו איסור המוציא שז"ל יעו"ש:

א

פד) שם. לחשוכי בנים. ומי שקיים פ"ו מאשתו ראשונה אך מהשניה לא זכה להבנות ורוצה אשה חוטרא לידא וכו' אינו בכלל זה ואסור. ברכ"י בסי' תקע"ד או' ד' בשם מר אביו ז"ל:

א

פה) שם הגה. וה"ה בשאר צרות שהם כרעבין. כגון על הירקון ועל השדפון ועל החסיל והארבה והמזונות שכל אלו דמו לרעבון אבל בצרות אחרות כדבר וכיוצא בהן דלא דמו לרעבון לא נאסר תשמיש המטה. שכנה"ג בהגה"ט או' ה' אבל העו"ת או' ו' פי' כגון אלו שכתב בש"ע לקמן סי' תקע"ו שגוזרין עליהן תענית יעו"ש. וכ"כ הרב ב"ד סי' צ"ה. מיהו סיים שם השכנה"ג דמסתיין שננהוג כן בשני רעבון שמצינו איסורו מפורש בתלמוד דידן אבל בשאר צרות שלא מצינו איסורו מפורש בתלמוד שלנו אעפ"י שנמצא כן בירושלמי אנן אתלמודא דידן סמכינן יעו"ש. וכ"פ הרב ב"ד שם:

א

פו) [סעיף יג'] ואם יחדו לו ולאשתו בית מותר. נראה דה"ד ביחוד דקביעות דאז הוי כמו שוכר והוא שכן שם בחצר ולא סגי בלינת לילה א' בבית לבדם ואפי' מדעת הבה"ב. וכ"ש אם מעצמו הלך בעה"ב לבית אחר לשכב האכסנאי הוא ואשתו בבית דגם הוא נכלל בדין הא דאכסנאי אסור. מט"י או' א' יעו"ש:

א

פז) שם בטליתו של בעה"ב. שמא יראה קרי עליו. מ"א ס"ק כ"ח:

א

חפ) [סעיף טו'] לא יבעול והוא שבע או רעב וכו' דכשהוא שבע היולד יהיה נוצר מזרע הבא ממותרים עבים ויהיה עב השכל ואטום הלב. וכשהוא רעב יהיה הוולד חלוש ביותר. כ"מ כ"ה מה' דיעות. א"ר או' כ"ב:

א

טפ) מי שחלה ונתרפא יזהר מלשמש מטתו עד שיתחזק גופו כי יכאיבהו ויחליאהו ולא ידע כי בנפשו הוא. ס' צד"ל. א"ר שם:

א

צ) שם ולא ביום יציאה לדרך וכו' עיין מ"ש ע"ז לעיל או' טו"ב יעו"ש:

א

צא) [סעיף טז'] המשמש מטתו על מטה שתינוק וכו' מאן דינקא לרביא לא תזדווג לבר נש אלא בשעתא דרביא נאים. ולבתר לא תניק ליה עד שעתה חדא כתרין מילין או חד מיל אי לא יכלה בגין צערא דרביא בזמנא דאיהו בכי. זוהר פ' ויקרא די"ט ע"א:

א

צב) שם על מטה שתינוק ישן וכו' משמע אפי' התינוק ישן ומשמע נמי דאם התינוק שוכב להדי ראשיה וכו' אפי' הוא ניעור לית לן בה. מיהו מדברי הזוהר הנז' משמע דאסור בשעתא דתינוק ניעור. עו"ת או' ז' מיהו הא"ר או' כ"ד כתב דבאגודה פ' ע"פ מבואר דאם ניעור התינוק אפי' להדי כרעיה מותר ומשמע דס"ל דש"ס יפו' דוקא ישן קאמרי ומשמעות הזוהר שכתב העו"ת אפשר דממידת חסידות קאמר יעו"ש:

א

צג) כתב השל"ה יזהר אב ואם שלא יעשו מורא לתינוק בדבר טמא כגון לומר חתול או כלב תקח זה התינוק כי ברית כרותה לשפתים ובר מינן תיכף הקלי' אשר להם שמות הטומאם ההם מצויים ויש חשש היזק לתינוק בעוה"ז וגם פוגם נשמתו לעוה"ב עכ"ד. והביאו העו"ת או' ח':

א

צד) אסור לשום ספרים על מטה שישן עליו עם אשתו כי ש"ז עליו והוא כצואה. וכן כשאדם משמש עם אשתו אסור להזכיר השם וכל דבר שבקדושה בשעדיין הש"ז עליו אפי' כחרדל רק ישטוף במים על מקומות שטינף את עצמו בש"ז ואח"כ יאמר דברים שבקדושה. ס"ח סי' קנ"ז. עו"ת שם:

א

צה) [סעיף יז'] מטה שישן בה עם אשתו צריך שתהא ראשה וכו' אבל בשה"מ פ' בראשית כתב צריך שתהיה דוגמת אדה"ר כשנברא וכדוגמא שיעור קומה העליונה ראשו למזרח כנגד הדעת ורגליו למערב יסוד ומלכות. וידו הימנית בדרום שהוא החסד ויד השמאלית בצפון שהוא הגבורה עכ"ד. וכ"כ הרמ"ע סי' ג' והביאו כנה"ג בהגב"י. וכ"כ אנן לעיל סי' ג' או' ט"ז יעו"ש:

א

ש"ע ס"א וכל אדם צריך לפקוד וכו' נ"ב עיין כנ"י סי' ל"ג:

א

צריך לקיי' העונה אף בימי העיבור ויניקה ולענין ימי החורף שאלו להאר"י אם יפטור מן העונה להיות זמן הקור (פי' וצריך לטבול לקריו) וגם בהיות בימי עיבור ויניקה והשיב אם האשה מוחלת פטור מ"מ טוב לקיימה והעידו עליו שהוא לא היה מקיים מצות עונה בימים הנ"ל (הכוונות) ועבא"ע סי' ע"ו ס"ו: הטיילים. בני אדם הבריאים והמעונגים (רמב"ם) ומשמע בגמ' אפי' הם בני תורה:

ב

ולנין בכל לילה. ק"ק דבא"ע סי' ע"ו כתב הפועלים וכו' רק רמ"א כ' שם שיש חולקי':

ג

ת"ח. שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנתן וה"ה בר"ח וי"ט ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע (ספר הקנה) ואין לשמש בליל א' של פסח וליל שבועות וליל ש"ע אם לא בליל טבילה (כתבים):

ד

חייב לפקד'. אפי' שלא בשעת עונתה:

ה

שבששה חדשים אחרונים. ובג' הראשוני' קשה לאשה וקשה לולד והמשמש בליל צ' מיום שנתעבר' הרי זה שופך דמים שאפשר להמית הולד (כתבים זוהר שמות דף ג') ובגמ' מסיק ע"ז והאידנא שומר פתאים ה', ובג' אמצעיים יפה לולד וקשה לאשה:

ו

ויתן עיניו. פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת:

ז

אנוסה. אפי' אינה אנוסה רק שאינה מרוצה לכך לכן יפייס ואח"כ יבעול:

ח

שנואה. בשעת תשמיש אבל אם היא רצויה בשעת תשמיש אף על פי שהיא שנואה שרי (טור):

ט

תמורה. אפי' שתיהן נשיו, כגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו האחרת (טור) וצ"ע דהלא יעקב נתכוין לרחל ובא על לאה, ובסי"מ כ' שמשום זה לא נטלו שבט ראובן חלק בא"י רק בעבר הירדן ומ"מ צ"ע שיהיו ח"ו מן המורדים והפושעים ובפרט שהיא נתעברה מביאה זו כמ"ש התו' ביבמות דף ע"ו וצ"ל דדוקא כשראה רחל שוכבת במטה ונתכוין לגוף זה ואח"כ נזדמנה לו לאה תחתיו אבל יעקב בשעת כניסתו לחופה ראה לאה ונתכוין לגופה רק שסבר ששמה רחל לית לן בה, וכיוצא בזה חילקו בסנהדרין גבי נתכוין להרוג את זה והרג את זה:

י

מורדת. דאמרה לא בעינא לך ואע"פכ הוא משמש עמה אף על פי שרצויה בשעת תשמיש:

יא

שכרות. הוא או היא שכורה:

יב

גרושת הלב. שבדעתו לגרשה אף על פי שהוא אוהבה כגון מאות' שכופין להוציאה:

יג

ערבוביא. כגון שנתן דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב:

יד

חצופה. שתבעתו בפה והרי היא כזונה ואסור לקיימה אבל מי שאשתו מרצה אותו ומקשטת עצמה שיתן דעתו עליה ה"ל בנים מהוגנים:

טו

מחיצה. נ"ל דאם יש נקבים וחלונות כעין סריגה אף על פי דלענין טומא' חשיבו כמחיצ' כדאיתא באהלות פ"י אבל הכא אסור עד שיהיו הספרי' מכוסין מן העין שאין נראין, וממ"ש רסי' שט"ו משמע קצת דשרי:

טז

בית אחר. פי' חדר:

יז

או ספרים. ופשוט דגם המזוזה צריך לכסות בכלי תוך כלי עבי"ד סי' רפ"ו:

יח

אפי' של תלמוד. כלו' אף על גב דבלמוד לא ניתן ליכתב בזמניהם כיון דבזמן הזה ניתנו ליכתב ה"ל כשאר ספרים:

יט

ארגז. ואם הארגז גדול שמחזיק מ' סאה והוא אמה על אמה ברום ג' אמות חולקת רשות לעצמה וצריך עיון (רמ"א בתשובה סי' ל"ד) ונראה לי להקל דאפי' לענין טומאה דאורייתא מקלינן עמ"ש סימן שי"ד:

כ

כדי שלא ישמע וכו'. וכתוב ביש"ש בב"ק פ"ז סימן מ"ג ואין זה אלא לפרושי' או למי שלבו נוקפו שיהרהר באחרת עכ"ל, והמקובלים כתבו סודות נוראות דוקא אחר חצות ומ"מ יראה שלא יבא ח"ו לידי קרי ע"י כך עמ"ש סי' רל"ט:

כא

מקצר בתשמיש. וקשה הלא אמרו בשכר שמשהין עצמן על הבטן ה"ל בנים זכרים ותירץ הראב"ד כל המעשים שהם לש"ש טובים הן מי שיודע בעצמו שיאריך ולא תכנס בו מחשבה אחרת ומשהה עצמו כדי שתהנה האשה ממנו ותזריע תחלה הקדוש ברוך הוא משלם לו בנים זכרים ומי שאינו בוטח בעצמו וממהר כדי להנצל מן החטא גם הוא עושה מצוה והקב"ה נותן לו זכרים:

כב

היה מצריכה לחוגרו. צ"ע דבא"ע ס"ס ע"ו איתא האומר א"א אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה דבעי' דוקא קירוב בשר ובס"ח סי' תק"ע איתא שחסיד א' היה משמש ערום מה"ט גם שלא ידבק זרע בבגד וי"ל דסינר שאני דאינו כ"כ מכוסה ועוד י"ל דבשניהם מרוצים הוי מדת צניעות והתוס' בנדה דף י"ז כתבו בשם ויקרא רבה דהקב"ה שונא המשמש ערום:

כג

שאינם מעניני תשמיש. אבל מעניני תשמיש שרי כדי להרבות תאותו (טור) ועבא"ע סי' כ"ה:

כד

אף על פי שהאור נראה. וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי ומ"מ צריך האפלת טלית דמאחר שהחדר מלאה אור לא גרע מביום (יש"ש ביצה פ"ב סי' ל') ובכוונות כתוב ג"כ שלא יראה אור דגורם נכפה לבניו אפילו היא מעוברת, ובסדה"י כתוב וז"ל והישן בכילה אם היריעות עבות ומחשיכות אפי' אין מחשיכות לגמרי שרי ואם אין כילה אף על פי שפי הנר מהופך לצד אחר ואינו מאיר כל כך או שהוא בתוך עששי' אסור (ונ"ל דה"ה כשדולק נר של שעוה בתוך השפופרת) ואם הלבנה מאירה עליהם להדי' אסור אבל אם מאירה לבית ולא עליהם אין חשש כ"כ (ובכ"ה אוסר) אבל אם הם תחת אויר השמים אפי' הם בצל הלבנה אסור ואור הכוכבים לא מקרי אור לדבר זה ואפשר דאם מאירין היטב יש למנוע עכ"ל:

כה

ות"ח. שהוא צנוע בדרכיו (טור) ולא יסתכלו (רש"י שם):

כו

מאפיל. ואין נזקקין לדבר זה אלא מפני צורך גדול (ב"ח הרמב"ם) פי' כשיצרו מתגבר עליו, ובס"פ אף על פי משמע דבבית אפל מותר לכתחלה ע"ש:

כז

ואם יחדו לו כו'. צ"ע דגם בביתו אסור לשמש אם אין לו חדר מיוחד וכמ"ש ס"ו וא"ל דבאכסנאי אפילו ישן שם אדם אסור דקש' באמת מ"ש וי"ל דאכסנאי אם הוא במקום אחר ואשתו בחדר אחר אסורים ללכת זה אצל זה שמא ירגישו בהם בני הבית א"כ בית דוקא בעי' ולא סגי בחדר:

כח

בטליתו של בע"ה. שמא יראה קרי עליו:

כט

יציאה לדרך. ואף על גב דחייב לפקוד אשתו כמ"ש ס"א היינו בליל' שלפניו (רמ"א בתשוב' וכ"כ הלבוש) ובב"ר פ' ס"ד משמע בהדיא במ"כ דביום ממש קאמר ונ"ל דהרמב"ם קאמר מדרך הרפואה ובגמרא אמרינן מצד הדין אם יכול לפייס עד שתמחול ש"ד דהא כתב ולא ביום שנכנס למרחץ וידוע דמצוה לרחוץ בכל ע"ש ועונת ת"ח הוא ויש לדחוק ולחלק והאמת יורה דרכו דמצד רפואה הוא וגם מ"ש הטור בשמו דלא יבעול אלא כשיתקשה הרבה שלא לדעתו ויסיח דעתו לד"א והקישוי כשיהיה נמצא כובד ממתניו ולמטה וכו' ע"ש ודאי מדרך רפואה קאמר דאל"כ בטלת עונה האמורה בתורה: היוצא מב"ה קבוע שיש לו שם מקום ומושב אל ישמש מטתו סדה"י בשם הזוהר ובבד"ה כ' בשמו מי שמניקה לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואח"כ לא תינק לו עד שעה א' כשני מילין או כמיל א' ואי לא יכלה משום צער התינוק שהוא בוכה בזו לא תירא לעולם ע"כ:

א

(א) לא יהא רגיל ביותר – עיין רמב"ן בחומש פרשת קדושים בראשו:

ב

(ב) אלא בעונה וכו' – וצריך לקיים העונה גם כשהיא מעוברת או מניקה. ולא יבטל עונתה אלא מדעתה כשהיא מוחלת לו וכבר קיים מצות פו"ר:

ג

(ג) האמורה בתורה – וכ"ז במי שגופו בריא אבל מי שאינו בריא אינו חייב אלא לפי מה שאומדין אותו שיכול לקיים [אה"ע סימן ע"ו ס"ג]:

ד

(ד) הטיילים – בני אדם הבריאים והמעונגים [רמב"ם] ואפילו הם בני תורה כ"ז שאיננו ת"ח [א"ר וכ"כ בית שמואל באה"ע סימן ע"ו דבת"ח שהתורה מתשת כחו בכל גווני הוא מע"ש לע"ש וכ"מ בתשובת מ"צ סימן נ"א] ועיין לקמיה בסק"ו:

ה

(ה) הגמלים – שהם המביאים חבילות על הגמלים ממקום רחוק:

ו

(ו) ת"ח – שבחול צריכים לעסוק בתורה בלילה שתורתן אומנותן ואל יאמר אדם אעשה עצמי כת"ח כי כתיב ועונתה לא יגרע [מ"א בשם הקנה] ור"ל להפקיע העונה שלא ברשותה אבל ברשותה תבוא עליו ברכה [פמ"ג] וע"ש שמסתפק בזמנינו אם נקרא ת"ח לזה ומ"מ מצדד דכיון דלפי הדור הוא ת"ח והוא נשאה ע"ד כן לית חיוב עונה כ"א בליל שבת ועיין בבה"ל:

ז

(ז) מליל שבת וכו' – יש שכתבו שה"ה בר"ח ויו"ט. ולכאורה לפי טעם המ"א הנ"ל בסק"ו שצריך לעסוק בתורה בלילה אין שייך לחייב אותו בר"ח ועיין בבה"ל. אין לשמש בליל א' של פסח וליל שבועות ושני ימים של ר"ה וליל שמיני עצרת אם לא בליל טבילה. וכ"ז אינו אלא לאדם שהוא מלא ביראה ולא יחטא ח"ו אבל אלו שיצרם מתגבר עליהם והם חושבים שהוא כעין איסור תורה ועי"ז באים ח"ו לידי כמה מכשולים מצוה לשמש אפילו בר"ה ויטבול למחר דמצד הדין אין איסור אלא ביוה"כ ובט"ב ובימי אבלות שלו או שלה [חכמ"א]:

ח

(ח) בליל טבילתה – ר"ל אפילו שלא בשעת עונתה:

ט

(ט) לדרך – עיין לקמן בסט"ו:

י

(י) מניקה – ר"ל אף שהיא מניקה או מעוברת מ"מ חייב לפקדה [ב"י]:

יא

(יא) לפקדה – היינו אפילו שלא בשעת עונתה וה"ה ביוצא לדרך אך שם מהני מחילה דידה [פמ"ג]:

יב

(יב) כאדם שפורע חובו וכו' – וזה יכוין אפילו בעת עיבור ויניקה:

יג

(יג) ויתן עיניו – פי' שיתן מחשבתו בשעת תשמיש על האחרת:

יד

(יד) אנוסה – אפילו אינה אנוסה רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו לכן יפייס ואח"כ יבעול:

טו

(טו) שנואה – בשעת תשמיש אבל אם היא אז רצויה אע"פ שהיא שנואה שרי [טור]:

טז

(טז) תמורה – אפילו שתיהן נשיו וכגון שנתכוין לזו ונזדמנה לו אחרת:

יז

(יז) מורדת – דאמרה לא בעינא לך לבעל ואעפ"כ הוא משמש עמה אע"פ שהיא מרוצה לו בשעת תשמיש:

יח

(יח) שכרות – הוא או היא שכורה. ומסתברא דדוקא נתבלבל דעתו מחמת שכרות ולא בששתה רביעית [פמ"ג]:

יט

(יט) גרושת הלב – שבדעתו לגרשה אע"פ שהוא אוהבה כגון מאותן שכופין להוציא:

כ

(כ) ערבוביא – כגון שנותן אז דעתו על אחרת כמ"ש ס"ב:

כא

(כא) חצופה – שתובעתו בפה אבל אי מקשטת עצמה ומרצה אותו שיתן דעתו עליה אדרבה אז חייב בעונה כדלעיל בס"א והו"ל בנים מהוגנים. וכל אלו הדברים הנזכרים כאן צריך ליזהר אפילו כשהיא מעוברת או זקנה שאינה ראויה לילד [פמ"ג]. כתבו האחרונים דיש ליזהר מלבוא על אשתו כשהיא ישנה:

כב

(כב) ואפילו ע"י הפסק וכו' – הטעם דמרגיש הוא בעת שהלה משמש מטתו ואין כאן צניעות. ואם הוא בענין שאין מרגישים כלל מותר ע"י הפסק מחיצה [אחרונים]:

כג

(כג) העשויים בגלילה – ר"ל שהן כתובין בקלף כמו ספר תורה אלא שיש בהן רק חומש התורה וה"ה שאר כתבי קודש כשהן עשויין בגלילה:

כד

(כד) עד שיהיה וכו' – ר"ל אפילו היא מונחת בארגז וע"ג הארגז יש עוד כיסוי דלגבי תפלין ושאר ספרים מהני וכדלקמיה בס"ת אסור עד שיהיה מחיצה מפסקת וכשיש מחיצה אפילו אינה מונחת בארגז כלל ג"כ שרי:

כה

(כה) מחיצה – ומה שפרוש וילון סביב המטה אינה בכלל מחיצה [ואפילו הוילון הוא גבוה הרבה שאין הספר נראה עי"ז והס"ת מונחת בארגז ובכמה כיסויין על הארגז ג"כ אסור] שהוילון נע ונד ע"י רוח. כתב המ"א אם יש נקבים וחלונות במחיצה כעין סריגה אסור עד שיהיו הספרים מכוסים מן העין שאין נראין ובספר נהר שלום מפקפק על דבריו וכן בספר תוספת ירושלים ובמקום הדחק יש לסמוך ע"ז אכן לכתחלה טוב לכסות שלא יהיו הספרים נראין ובפרט ס"ת בודאי יש להחמיר:

כו

(כו) בית אחר – פי' חדר אחר:

כז

(כז) תפילין – וה"ה מזוזה ועיין לעיל בסימן מ' במ"ב שם ביארנו כל פרטי הדינים:

כח

(כח) או ספרים – ר"ל כ"ד ספרי קודש ומיירי שאינם עשויין בגלילה דאי עשויין בגלילה דינם כס"ת וכנ"ל:

כט

(כט) אפילו של גמרא – ר"ל אע"ג דגמ' לא ניתן לכתוב בדורות הראשונים משום דדברים שבע"פ אסור לאומרם בכתב אפ"ה כיון דלבסוף התירו האמוראים לכתוב משום עת לעשות לה' הו"ל כשאר ספרי קודש וממילא היום ה"ה כל הספרים הן בכתיבה או בדפוס יש בהן קדושה [פמ"ג]:

ל

(ל) עד שיתנם וכו' – ר"ל אע"ג דלא בעינן בהו הפסק מחיצה כמו בס"ת מ"מ כלי בתוך כלי בעינן. וכתבו האחרונים דוילון התלוי לפני המטה אף דאין שם מחיצה עליה כיון דאינה קשורה לצד מטה והיא נע ונד ע"י רוח ואין זה נחשב הפסק לענין ס"ת וכנ"ל בסקכ"ה מ"מ שם כיסוי יש עליה אם אין הספרים נראין עי"ז וע"כ אם יכסה על הספרים אפילו רק בכיסוי אחד מותר דתו הוי שני כיסויין וככלי בתוך כלי דמיא:

לא

(לא) בכלי תוך כלי – וה"ה שני כיסויין. ומה שנוהגין איזה אנשים שתולין נגד הספרים וילון לכסותם וסוברים שבזה לבד די לאו שפיר עבדי דזה הוי רק כיסוי אחד ובעינן עוד כיסוי אחר שיכסה אותן לבד זה:

לב

(לב) טלית ע"ג ארגז – ר"ל אע"ג דהטלית אינו פרוש רק מלמעלה ולא מלמטה אפ"ה נחשב כאלו היה מונח בכלי תוך כלי:

לג

(לג) חשוב וכו' – ואם הארגז גדול שמחזיק ארבעים סאה והוא אמה על אמה ברום שלש אמות חולקת רשות לעצמה וא"צ לפרוס עוד כסוי על הארגז ויש מחמירין בזה אכן אם מחובר לכותל במסמרין לכו"ע יש להקל:

לד

(לד) בתחלת הלילה וכו' – ואם רואה שיצרו מתגבר עליו ובא לידי הרהורים ויכול לבוא לידי טומאה עי"ז לא יחמיר בזה [אחרונים]:

לה

(לה) מקצר וכו' – עיין במ"א מש"כ בזה:

לו

(לו) וצריך וכו' – כתבו התוספות [נדה י"ז] בשם המדרש דהקב"ה שונא המשמש ערום. ודוקא ערום ממש ומשום דיש לו לאדם להיות צנוע אבל אם מכסה עצמו מלמעלה ליכא שום חשש בדבר:

לז

(לז) שאינם וכו' – ואם היה לו כעס עמה מותר לספר עמה מתחלה כל דברי ריצוי כדי לפייסה וכדלקמיה [פמ"ג]:

לח

(לח) מעניני וכו' – ולפעמים אפילו מעניני תשמיש ג"כ יש ליזהר שלא לספר מתחלה כגון שהוא איש מחומם ויכול לבוא עי"ז לידי חטא [אחרונים]:

לט

(לט) לאור הנר – ואפילו אין שם אלא קצת אור כגון שדולק הנר בתוך השפופרת שהנר מונח בתוכו או שמאיר קצת דרך לאנטערנ"ע [אחר שאין שם מחיצה המפסקת] וה"ה לאור הלבנה ג"כ אסור ודוקא אם אור הלבנה מאיר עליהם להדיא אבל אם אינה מאירה עליהם אע"פ שמאירה לבית מותר [ומ"מ נכון שיאפיל בטליתו] ואם הם תחת אויר השמים אפילו אין אור הלבנה עליהם ממש אלא הם בצלה אפ"ה אסור. והיינו אפילו יש שם מחיצות סביבם דבמקום מגולה שאין שם מחיצות בלא"ה אסור לשמש כמבואר באה"ע סימן כ"ה ס"ד:

מ

(מ) מחיצה גבוה עשרה – ומיירי שקשר אותה מלמטה שלא ינוד ברוח מצויה דאל"ה אין דין מחיצה עליה:

מא

(מא) אע"פ שהאור נראה וכו' – וה"ה אם האור נראה למעלה מהמחיצה שרי כיון שהיא מחיצה גמורה. וכ"ז דוקא כשמאפיל בטליתו אבל בלא"ה אסור דמאחר שהחדר מלא אור לא עדיף מביום ויש שמחמירין אפילו ע"י האפלת טלית כיון שמ"מ האור נראה באותו חדר:

מב

(מב) דרך המחיצה – וכ"ש אם הנר בחדר אחר ומאיר לחדר זה דשרי וכתב בחכ"א דמ"מ צריך האפלת טלית:

מג

(מג) כשכופה כלי – עיין לקמן בסוף סימן רע"ז בט"ז ומ"ב שם:

מד

(מד) ביום – דאין זה דרך צניעות:

מה

(מה) ות"ח – שהוא צנוע בדרכיו ולא יבוא להסתכל ע"כ מותר ע"י האפלת טלית אבל מ"מ אין להקל בדבר זה אלא לצורך גדול דהיינו כשיצרו מתגבר עליו:

מו

(מו) אלא וכו' – ואם יצרו מתגבר עליו ויש חשש שיבוא לידי השחתת זרע כתב א"ר בשם ספר דברי דוד בסימן תקע"ד להקל וכ"כ בספר בית מאיר לאה"ע:

מז

(מז) שאין לו בנים – ר"ל שלא קיים עדיין פ"ו =פריה ורביה= ולכן אפילו יש לו בנים אם אין לו עדיין בת מותר:

מח

(מח) וע"ל סי' תקע"ד – ר"ל דמתיר שם המחבר גם בליל טבילה וע"ש באחרונים:

מט

(מט) אכסנאי וכו' – היינו אפילו כשהבני בית כולם ישנים:

נ

(נ) ואם יחדו וכו' – היינו שאין לבעה"ב עסק באותו מקום אלא מיוחד לשניהם לבדם דאז הו"ל הוא כבעה"ב:

נא

(נא) בית – וה"ה חדר:

נב

(נב) בטליתו של בעה"ב – שמא יראה קרי עליו. איתא בעירובין ס"ג הישן בקילעא [בחדר] שאיש ואשתו ישנים שם עליו הכתוב אומר ואת נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה ואפילו כשהיא נדה והובא בחידושי רע"א:

נג

(נג) ולא ביום הקזה – מי שחלה ונתרפא יזהר מלשמש עד שיתחזק גופו כי יכאיבהו ויחליאהו ולא ידע כי בנפשו הוא [א"ר בשם צ"ל]:

נד

(נד) במהלך – ומ"א כתב דכאן איירי מצד הרפואה ובס"א איירי מהדין ותדע דהא קאמר נמי ולא ביום שנכנס למרחץ ולא לפניהם ולא לאחריהם וידוע דמצוה לרחוץ בכל ע"ש ועונת ת"ח משבת לשבת אע"כ דכל זה רק מצד רפואה הוא. היוצא מבהכ"ס קבוע [דהיינו שיש שם מקום מושב לאפוקי בהכ"ס עראי] אל ישמש מטתו עד שישהה שיעור חצי מיל לפחות מפני ששד של בהכ"ס מתדבק בו [גיטין דף ע'] וכ"כ גם בסדה"י בשם הזוהר אלא דהוא כתב שלא ישמש מטתו כל אותה שעה ועיין ביד אפרים דגם כונת הזוהר לאו דוקא שעה ממש אלא ר"ל זמן מה ע"ש. כתב בבדק הבית בשם הזוהר והביאוהו האחרונים דאשה מינקת לא תשמש אלא בשעה שהתינוק ישן ואחר התשמיש לא תניק את הילד עד אחר שיעור הילוך שני מילין ואם התינוק בוכה תמתין לפחות שיעור מיל. ואשה שמאחרת טבילתה לצער בעלה עבירה גדולה בידה וגורמת כמה רעות [זוהר]. כ' בס"ח אסור להזכיר השם וכל דבר שבקדושה כשעדיין שכבת זרע עליו רק ישטוף מים על מקומות שטינף עצמו. וכתבו הספרים שתמיד יהא אצל מטתו כלי מים ויטלו ידיהם קודם התשמיש ואחריו. וכשמתעורר בקישוי אבר בחלום יזהר שלא לבעול אז כי הבנים יהיו פגומין ח"ו ואף אם היא מעוברת תלד רוחין בישין [האר"י ז"ל]. יש ליזהר מלשום ספר על מטה שישן עליה ובפרט עם אשתו כי שכבת זרע מצוי עליו:

נה

(נה) זה לצפון וכו' – עיין לעיל בסימן ג' ס"ו ובמ"ב שם:

א

סעיף ו' אסור לשמש כל הישן בקלעא שאיש ואשתו שרויים בה עליו הכתוב אומר נשי עמי תגרשון מבית תענוגיהם ואפילו באשתו נדה ערובין ס"ג ע"ב:

ב

מג"א ס"ק טו אסור עד שיהיו הספרים. וכ"כ בשער אפרים סי' קי"ט:

ג

סעיף יא בהג"ה מחיצה גבוה. ע' בתפאר' למשה יו"ד סי' שמ"א דוילון התלוי לפני המטה כיון דאינו עומד ברוח מצויה לא מהני מדין מחיצה לשמש בפני ס"ת. אלא לגבי נר ושאר ספרים דהוי ככסוי וע' מג"א לקמן סי' שט"ו ס"ג:

ד

סעיף י"ב בשני רעבון. שיעור שנת רעבון ע' תשו' בית יהודה סי' מ':

ה

סעיף יג בטליתו של בעה"ב בשבת ק"מ ע"ב לא לשדר מאני לאושפיזו לחוורי' לי דלאו אורח ארעא דלמא חזי בי' מידי דאתו למיגני':

א

ובשעה שיוצא לדרך. י"ל ממ"ש בסעיף ט"ו ולא ביום יציאה לדרך ונראה דבסעיף ט"ו מיירי בהולך ברגליו לדרך שצריך כח יותר וכאן מיירי בהולך על עגלה כנ"ל (אחר כך מצאתי כן לרש"ל בא"ע סימן כ"ה) ובלבוש כתב דכאן מיירי בלילה שלפניו ואין לשון בשעה משמע כך ותו דשם כת' בסי"א לא לפניהם:

ב

כנ"ל מדברי רש"י כו'. פי' דשם ד' כ"ב פירש"י מחיצה בסדין וסתם סדין האור נראה ועדיין אין זה מוכרח ולפי הטעם דצניעות איני יודע למה יהא זה מותר ובספר כונת האר"י כתב בפי' לאסור בזה ונראה דאז מותר לשמש אם הוא מאפיל בטליתו דלא גרע מיום וכ"כ רש"ל בביאור סמ"ג:

א

במג"א ס"ק כ"ט היוצא מב"ה קבוע כו' דבריו סתומים מ"ש שיש לו מקום ומושב גם לא כ' שיעור והנה ז"ל סדה"י דף ב' ע"ב ואיתא בזוהר שיזהר האדם כשיוצא מבהכ"ס שלא ישמש מטתו כל אותה שעה משום דמדבק בו שד בהכ"ס ופוגם אותו זווג וזה הטעם בבהכ"ס קבוע שיש לו שם מקום ומושב אבל מקום אחר דרך עראי לא ומזה תבין שמ"ש שיש לו מקום ומושב אשד של בהכ"ס קאמר הכי ועיין בבר"י שכ' זה מדברי כנה"ג וכת' ע"ז ולא זכר ש"ס דגיטין דף ע' ת"ר הבא מבהכ"ס אל ישמש עד שישהא שיעור חצי מיל ששד בהכ"ס מלוה אותו כו'. והביאה הרי"ף פ"ב דשבועות עכ"ל ולענ"ד דגם מה דקאמר אותו השעה לאו שעה ממש קאמר אלא ר"ל אותו הזמן וכלשון הזוהר דלקמן שעתא חדא כתרי מילי כו' וכמ"ש לקמן:

ב

שם או כמיל א' אי לא יכלה כו' וכן הוא בבד"ה וצ"ע מ"ש עד שעה א' כשני' מילין דהא שעה ג' מילין ושליש ובבד"ה שם בשם הזוהר איתא עד שעתא חדא כתרי מילין ותיבות שעתא חדא אין ר"ל שעה זמנית רק ר"ל זמן מה וכצ"ל במג"א ג"כ כמ"ש ג"כ לעיל שלפי שהעתיקו ל' הזוהר שאמר שעתא למלת שעה לכן יש לטעות ולומר דשעה זמנית קאמר וליתא רק כוונתו זמן מה בש"ס פרשוהו דהיינו חצי מיל וה"ה כאן: