שולחן ערוך, אורח חיים ר״ב: דיני ברכת פירות האילן. ובו יח סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני ברכת פירות האילן. ובו יח סעיפים:
על כל פירות האילן מברך בתחילה בורא פרי העץ חוץ מהיין שמברך עליו בפה"ג בין חי בין מבושל בין שהוא עשוי קונדיטון דהיינו שנותנין בו דבש ופלפלין: הגה ואם נתערב יין בשכר אזלינן אחר הרוב אם הרוב יין מברך בפה"ג ואם הרוב שכר מברך שהכל: (ב"י בשם התשב"ץ):

ב

הבוסר כל זמן שלא הגיע לכפול הלבן מברך עליו בפה"א ומשהוא כפול הלבן ואילך מברך עליו בורא פרי העץ ומתוך שלא נודע לנו שיעור פול הלבן לעולם מברך בפה"א עד שיהיה גדול ביותר ושאר כל האילן משיוציא פרי מברכין עליו בורא פרי העץ ובלבד שלא יהא מר או עפיץ ביותר עד שאינו ראוי לאכילה אפי' ע"י הדחק דאז אין מברכין עליו כלל: הגה וי"א דעל חרובין אינו מברך בורא פרי העץ עד שיראה בהם כמין שרשראות של חרובין וכן בזיתים עד שיגדל הנץ סביביו וקודם לכן מברך בפה"א וכן עיקר: (טור)

ג

גרעיני הפירות אם הם מתוקים מברך עליהם בורא פרי העץ ואם הם מרים אינו מברך עליהם כלל ואם מתקן על ידי האור מברך עליהם שהכל:

ד

שמן זית אם שתאו כמות שהוא אינו מברך עליו כלל משום דאזוקי מזיק ליה ואם אכלו עם פת אינו מברך עליו דפת עיקר ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה ואם שתאו מעורב עם מי סלקיא (הנקרא אניגרון) שאז אינו מזיק אדרבא הוא מועיל לגרון אם הוא חושש בגרונו הוה ליה שמן עיקר ומברך עליו בפה"ע ואם אינו מתכוין לרפואה אלא לאכילה הוה ליה אניגרון עיקר ואינו מברך אלא על האניגרון (שהכל):

ה

שקדים המרים כשהם קטנים מברך בפה"ע גדולים ולא כלום דאזוקי מזקי וטעמא דמלתא דכשהם קטנים עיקר אכילתם היא הקליפה ואינה מרה וכשהם גדולים עיקר אכילתם מה שבפנים והוא מר ואם מתקן ע"י האור או דבר אחר מברך בפה"ע:

ו

צלף (פי' צלף מין אילן שעלין שלו ראוין לאכילה ויש בעליו כמין תמרים. אביונות הוא הפרי מהצלף. וקפריסין הן קליפה שסביב הפרי כקליפות האגוזים על העלין ועל התמרות ועל הקפריסין בפה"א ועל האביונות שהם עיקר הפרי בפה"ע:

ז

תמרים שמעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם אפ"ה לא נשתנית ברכתן ומברך עליהם בפה"ע ולסוף ברכה אחת מעין שלש: הגה ולפי זה ה"ה בלטוערין הנקרא פווידל"א מברכין עליהם בורא פרי העץ וי"א לברך עליהם שהכל (ת"ה סי' פ"ט וב"י בשם הטור) טוב לחוש לכתחלה לברך שהכל אבל אם בירך בפה"ע יצא כי כן נראה עיקר:

ח

דבש הזב מהתמרים מברך עליו שהכל וכן על משקין היוצאים מכל מיני פירות חוץ מזתים וענבים מברך שהכל:

ט

סופי ענבים שאין מתבשלין לעולם וכן על הנובלות שהם תמרים שבישלם ושרפם החום ויבשו מברך שהכל:

י

פירות ששראן או בשלן במים אע"פ שנכנס טעם הפרי במים אינו מברך על אותם המים אלא שהכל והרא"ש כתב דאפשר שאם נכנס טעם הפרי במים מברך בפה"ע:

יא

מי שריית צמוקים ותאנים או מי בישולם מברך עליהם שהכל ויוצא גם להרא"ש אבל בברכה של אחריהם יש להסתפק אם מברך בורא נפשות או אם מברך ברכה אחת מעין שלש כהרא"ש. ולכן ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה או יאכל פרי מז' מינים וגם ישתה מים כדי שיצטרך לברך ברכה אחת מעין שלש ובורא נפשות ואם משך המים והבדילם מהצמוקים הוה ליה יין ומברך עליו בפה"ג וברכה אחת מעין שלש והוא שיהיו צמוקים שיהיה בהם לחלוחית שאם ידרוך אותם יצא מהם דבשן אבל אם כשיעצרו אותם לא יצא מהם שום לחלוחית דבש לא:

יב

כל הפירות שטובים חיין ומבושלים כגון תפוחים ואגסים בין חיים בין מבושלים מברך בפה"ע ואם אין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים אכלם כשהם חיים מברך שהכל כשהם מבושלים בפה"ע:

יג

אגוז גמור המטוגן בדבש ונקרא נואיגד"ו [ר"ל נויאיט] מברך עליו בורא פרי העץ:

יד

אגוז רך שמבשלים בדבש וקוראין לו נו"ס משקאד"ה מברך עליו שהכל: הגה וכן אותם אגוזים שמבשלים בדבש בעודם ירוקים מברכין שהכל [רבי ירוחם נתיב י"ז ח"ב וב"י]:

טו

על הסוקא"ר מברך שהכל וכן המוצץ קנים מתוקות שהכל:

טז

על פלפל וזנגביל יבשים ועל הקלאו של גירופלו (ר"ל נעגליך) וכל כיוצא [בזה] שאין דרך לאוכלם אלא על ידי תערובות אין מברך עליהם כלום:

יז

על אגוז מושקא"ט בפה"ע ועל קניל"ה [ר"ל צימרינד] בורא פרי האדמה:

יח

על פלפל וזנגביל כשהם רטובים בורא פרי האדמה: הגה כל הפירות שיודע בהם שהם עיקר הפרי מברך עליהם בורא פרי העץ ושאינן עיקר הפרי בפה"א ואם הוא מסופק אם הוא עיקר הפרי או לא בפה"א ואם אינו יודע מה הוא מברך שהכל [טור]:

א

בין חי בין מבושל כו'. אמנם כל האחרונים פסקו לברך בפ"הג על יין מבושל ועיין בב"י ואע"פ שהוא תוסס עדיין אפ"ה מברך עליו בפה"ג (ב"י בשם הרשב"א ומהררמ"י):

ב

ואם מתקן כו'. ואע"פ שעל גרעיני פרי מברכין שהכל אם מתקן ע"י האור כדלעיל סעיף ג' לפי שגרעיני פירי אינן עיקר הפרי ולא נטעו להו לכתחלה אדעתא דהכי אבל שקדים המרים עיקר נטיעתן לאכול אותן ע"י האור (מהררמ"י):

ג

פאווידלי העשוי מפלוימן או וויינקסלין כשהן מבושלין ומרוקחין לגמרי בורא פרי האדמה (ב"ח):

ד

פירות ששראן. כגון תפוחים אגסים אפרסקין וגודגדניות ופלוימין יבשים וכיוצא בהם אף הרשב"א מודה דמברך אמימיהן בפה"ע משום דהני פירות יבשים לית דרכייהו למיכלינהו בעינייהו אלא למשלקינהו הלכך לדברי הכל מברך אמימיהן בפה"ע (מורי בב"ח) שכך היה נוהג וכן עיקר (ועיין במ"א סק"ב):

ה

כל הפירות כו'. ופירות שהן טובים יותר מבושלים אלא כשהן חיין הם ג"כ טובים ודרך ב"א לאכול ג"כ חיין כגון חבושים מברך בין חיין בין מבושלין בפה"ע הואיל והרבה ב"א אוכלין אותן חיין (טור בשם מהר"ם מרוטנבורג):

ו

על פלפל וזנגביל כו'. שהוא אינגבר והוא שורש תחת הקרקע ולכן אע"פ שהוא ראוי לאכילה כיון שאינו גוף הפרי מברך בפה"א: (ב"ח) ולכך נ"ל דהוא הדין בעץ שקורין לאקריץ וכן איתא בספר חסידים סי' כ"ב שיש לברך עליו בפה"א:

א

בפה"ע. ואם הוא פרי שראוי לחוש שהתליע לא יברך עד שיפתח הפרי ויראה אם ראוי לאכילה ספר חסידים. ושל"ה כתב דוקא באגוז משא"כ בשאר פירות שאף אם התליע בתוכו לא יברך לבטלה בשביל קליפתו החיצונה ע"כ טוב יותר לברך כשהוא שלם (ועיין בספר אליהו רבה שמביא כמה ענינים בדרך חסידות ומוסר בעניני ברכות):

ב

מבושל. אע"ג דלענין יין נסך לא מתנסך לענין ברכה אין חילוק:

ג

בשכר. דוקא שכר תאנים. אבל שאר משקין מיד שנתערב בהן כל כך עד שנפסד טעם היין מברכין שהכל עיין מ"א:

ד

הבוסר. עיין סי' רכ"ה ס"ז לענין שהחיינו:

ה

מר. ואם מתקן ע"י האור מברך שהכל. ל"ח מ"א:

ו

בפה"ע. מהר"א הלוי בספר גן המלך סי' למ"ד כתב שמברך בפה"א וכ"פ בתשובת פנים מאירות סי' ס"ה דמברך בפה"א או שהכל ע"ש ועיין יד אהרן:

ז

שהכל. א"ל לדברי המחבר שפסק דאם הם מתוקים מברך עליהם בפה"ע ש"מ דהוי פרי א"כ כשמתקן ע"י האור נמי ליברך בפה"ע כמו גבי שקדים בסעיף ה' וי"ל דכשהן מרים לאו פרי נינהו משא"כ בשקדים. מ"א וכ"כ בלבוש:

ח

עיקר. ואם מתכוון לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו מברך על השמן וה"ה אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יין שרף מברך על השמן בפה"ע. מ"א:

ט

עיקר. אפי' השמן הוא מועט. ב"ח מ"א:

י

עיקר. אפילו הוא המיעוט. מ"א:

יא

שהכל. צ"ע דהא בגמרא דף ל"ט איתא בהדיא דמברך על מי סלקא בפה"א. מ"א:

יב

הקפריסין. הוא קליפות הפרי כמו קליפת אגוזים:

יג

בפה"א. דאינן עיקר הפרי מכאן הביא ראיה הרב ט"ז לקמן בסי' ר"ד ס"ק ט"ו דעל קליפת מראנצי"ן שמרקחין אותם בדבש שמברך בפה"א. אבל המ"א סי' זה ס"ק י"ז חולק וכתב דלא דמי דהכא הקליפה נופלת ובהמראנצי"ן הקליפה מגוף הפרי וראוי לאוכלו אלא שאין טוב כ"כ דגם תוך הפרי אינו טוב בלי תיקון ותערובת צוקר לכן יברך בפה"ע ע"ש וכן בתשובת פנים מאירות סי' ס"ה הכריח דמברך בפה"ע דלא כט"ז. ומצאתי דיש לברך שהכל על מראנצי"ן מרוקחין וכן נוהגין בכל מדינות ישמעאל באר היטב אשר לפני. (וכן פסק בספר אליהו רבה לברך שהכל על מראנצי"ן מרוקחין):

יד

שהכל. זהו דעת ת"ה. והיינו דוקא בגודגדניות כגון פאווידל"א שנתבשלו ונימוחו לגמרי אבל בתמרים שנתמעכו לא פליג הת"ה וס"ל כהרמב"ם דמברך בפה"ע עיין מ"א וע"ת:

טו

יצא. ט"ז האריך והעלה דהמברך לכתחלה בפה"ע על הפאווידל"א של פלומי"ן או קירשי"ן אין עליו חשש ושפיר עביד כיון שברכת בפה"ע יש לה מעלה על ברכת שהכל ובכל יום אנו נוהגין כשמבשלין תפוחים עד שנתרסקו לגמרי שמברכין עליהם בפה"ע וכמ"ש סעיף י"ב בין מבושלים כו' ובודאי הוי מרוסקין ע"י הבישול ולית כאן בית מיחוש ברכה לבטלה עכ"ל. והב"ח פסק דהמדקדק במעשיו יברך על הפאווידל"א וכיוצא בו שהם מרוסקים לגמרי בפה"א. ואם בירך בפה"ע או שהכל יצא ע"ש ועיין יד אהרן מה שהקשה על הט"ז: (ועיין בס' אליהו רבה שהשיג על הט"ז בענין פאווידל"א ופסק כדעת רמ"א):

טז

שהכל. דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מהזיתים ומהענבים בלבד:

יז

ענבים. ול"ד לבוסר בס"ב דמברכין עליו בפה"א שאני בוסר דעומד לעשות ממנו משקה דאישתני לעלויא דהיינו יין שמברכין עליו בפה"ג משום הכי דיו שמורידין אותו מעלה א' ומברכין בפה"א משא"כ בסופי ענבים שעומדים לעשות חומץ לכן מברכין שהכל:

יח

הנובלות. עיין יד אהרן שהאריך בזה:

יט

שהכל. ול"ד למיא דסלקא בסי' ר"ה ס"ב דהנהו כיון דרוב אכילתן ע"י שליקה מי שליקתן כמותן משא"כ פירות דאין דרכן למישלקיה או למסחטיה אלא למיכלא בעינייהו בהנהו לא אמרינן שיהא מימיהן כמותן ב"י הרשב"א. ומיהו בפירות יבשים כגון תפוחים ואגסים גודגדניות פלומין ד"ה דמברך בפה"ע דהא אין דרכן אלא למשליקנהו ולא למיכלא בעינייהו וכן אני נוהג ועיקר ב"ח ט"ז. וכן פסק הע"ת דפירות שרוב אכילתם במבושל ודאי מים שלהם כמותן שאם הם פרי האדמה מברכין בפה"א ואם הם פרי העץ מברכין בפה"ע. ומג"א מסופק בזה. ועל קאוו"י וט"ע מברך שהכל פרח מטה אהרן ח"א סי' מ' וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ה' שמברכין שהכל על הקאוו"י וט"ע אבל בהלק"ט סי' ט' ובתשובת פנים מאירות סי' צ"ה כתבו דמדינא יש לברך בפה"א אלא שנהגו לברך שהכל ע"ש ועיין בס' בני חייא ואחריו בנ"ר עיין סי' ר"ד ס"ז מש"ש:

כ

להרא"ש. דעל כולם אם אמר שהכל יצא. מיהו אם אכל תחלה פרי ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל ולכן ישתה ד"א תחלה לברך שהכל מ"א. וציר של פירות שנכבשו כגון אוגירק"ס או קומפש"ט שקוראין זויאר קרויט אין לברך רק שהכל דלא נכבשו להוציא מימיהן. ט"ז:

כא

משך. ז"ל הרב"י דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים הא אם נמשכו המים מהצמוקים ה"ל יין עכ"ל. ופי' רמ"א דבריו דה"ק דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים ואוכל הצמוקים ושותה המים אז ה"ל כמרק של כל הפירות אבל אם נמשכו וכו' כלומר שאין כוונתו לאכול הצמוקין כלל רק להמשיך מהן היין אז אפילו שתה מהם מהכלי שהצמוקים בתוכו מברך בפה"ג. ולא בעי המשכה וכ"מ מכל הפוסקים דכתבו יין צמוקים ולא חלקו בין משך ללא משך מ"א ע"ש וכ"כ ט"ז דאחר ג' ימים הוי יין גמור אף שלא משך ע"ש:

כב

נויאי"ט. דהאגוז עיקר והדבש אינו בא רק למתקו:

כג

רך. דקודם הטיגון אינו ראוי לאכילה דמר הוא ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי ב"י וכתב הט"ז ואיני מבין מ"ש רמ"א וכן אותם אגוזים וכו' דגם אגוז רך מיירי בענין זה. ומ"א הגיה דצ"ל והן אותם וכו' ע"ש:

כד

שהכל. ודעת הטור דיברך בורא פרי העץ וכתב הט"ז ונראה פשוט שאם יש לפניו פרי אחר שיברך עליו יצא גם על הסוקא"ר דדעת הטור עיקר:

כה

כלום. וה"ה גלגי"ן וציטוו"א. מהר"ם מ"א:

כו

מושקא"ט. שקורין מושק"ט נו"ס דפרי גמור הוא ורגילין לאוכלו ביובש ול"ד לדסעיף י"ד ומי שיש לו שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור דמי לשמן זית כמ"ש סעיף ד'. ומיהו נ"ל דבשותה לצמאו אע"פ שנותן ג"כ מושק"אט לתוכו לרפואה מ"מ מברך על השכר וה"ה גבי שמן מ"א. (ובס' אליהו רבה פוסק דאף בשותה רק לרפואה מברך על השכר ופוטרו דמיעוט הוא נגד השכר ול"ד לשמן דלעיל):

כז

רטובים בפה"א. ועץ שקורין לאקרי"ץ בפה"א. עטרת זקנים בשם ס"ח ע"ש:

כח

מסופק. היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ש"ס מ"א:

א

ברכות ל"ה

ב

תוס' ורא"ש בב"ב צ"ו מירושלמי דשקלים ופסחים

ג

ברכות ל"ו בתוס' והרא"ש והרשב"א

ד

הרא"ש שם

ה

שם בגמרא ממשנה בספ"ג דשביעית

ו

רמב"ם

ז

שם בתוס' והרא"ש

ח

הרשב"א

ט

ברכות ל"ה

י

הרמב"ם בפ"ח מה"ב:

יא

שם

יב

ר' יונה והרא"ש והרשב"א בשם בה"ג

יג

רבי יונה והרא"ש

יד

לעיל סעיף ג' אינו עיקר הפרי דלאו אדעתא דהכי נטעי להו

טו

ברכות ל"ו וכר"ע

טז

שם ל"ח

יז

ל' הרמב"ם בפ"ה מה' ברכות

יח

שם בגמ'

יט

תו' שם ושאר פוסקים

כ

שם בגמ'

כא

שם וכת"ק

כב

הרשב"א שם

כג

שם

כד

ב"י לדעת הרא"ש שם

כה

בית יוסף

כו

ברכות ל"ח ושם בתוס' ורוב הפוסקים

כז

שם בתוס' ור' יונה ורא"ש לפי' הב"י

כח

שם

כט

רמב"ם פ"ח מהל"ב

ל

ברכות מ"ז

לא

שם בתוס'

לב

שם

לג

שם בגמ':

א

ס"א בין כו'. ירושלמי פ' בתרא דפסחים ובשקלים וש"מ דמבושל וקונדיטין יין גמור הוא ויוצאין בו ידי ד' כוסות ומקדשין עליו ועיין תוס' דב"ב צ"ז א' ד"ה אלימא כו' ובפסחים ק"ט ב' ד"ה ארבעה כו' ועמ"ש בסי' ער"ב ס"א:

ב

דהיינו כו'. כמ"ש בפסיקתא פ' יתרו בפ' בחודש השלישי:

ג

ואם נתערב כו'. מתניתין מ"ד א' כל שהוא עיקר כו' ועסי' ר"ד סי"ב אבל לא נראה דהא קי"ל כל חמרא דלא דארי עלי' תלת מיא לאו חמרא הוא והרי הוא רוב מים ואפ"ה מברכין בפה"ג אלמא דלא אזלינן בזה אחר רובו וממתני' אין ראיה דמתני' לא איירי כלל בנתערב אלא שאוכל כ"א בפ"ע ואינו אוכל הטפל אלא בשביל העיקר:

א

ס"ב הבוסר כו'. ספ"ז דכלאים מאימתי תבואה כו' ועבפ"ב דעירובין כ"ח ב' ועתוס' דברכות ל"ו ב' ד"ה שיעורו כו' וכמש"ש למימרא דאביונות כו' ר"נ ס"ל כר"י כו' ובשאר כו':

ב

ומתוך כו'. כמ"ש מ' א' בירך על פירות כו'. הרא"ש ועיין תוס' שם ד"ה ר"י כו' ועס"ח בהג"ה:

ג

ובלבד כו'. כמש"ש בפלפלי וזנגבילא:

ד

וי"א כו'. שם ובה"א כו' אבל הרא"ש כ' וכל האילן משיוציאו וכ' בד"ה הטעם דאין ללמוד לענין זה משביעית לענין ברכה דהא חרובין אף משישרשרו מרים הן ואינן ראוין לאכילה וז"ש בש"ע ובלבד כו'. ודבריו דחוין דא"כ כ"ש משיוציאו אינו אוכ' עדיין שהוא קודם שיעורא דמשישרשרו ונראה שגם הרא"ש ס"ל כן שחרובין משישרשרו אלא דלא הזכיר רק שארי אילנות כמו סיום דברי ב"ה ושאר האילנות משיוציאו ע"ש ברא"ש פ"ו דברכות ס"ה אבל צ"ע על עיקר הדין דמה ענין זה לשביעית דהא אפי' בשביעית אסור לאכול עד שיעשה אוכל דהיינו שיבואו לעונת המעשרות דאז הוי פרי אבל *שביעית אינו תלוי בפרי ויותר נראה שתלוי בזמן חיוב מעשר דהוי פרי אף לענין ברכה:

ה

גרעיני כו'. עתו' שם ד"ה קליפי כו':

א

ס"ג ואם כו'. הרא"ש שם וכנ"ל אבל הרשב"א חולק על תוס' וכ' אדרבה לא חשיבי פירי מדהוצרך לרבות מאת הטפל כמו קליפין וכ' ואגרעינין מרים לא מברך כלל ולאו אדעתא דידהו נטעי להו ואי מתקן כו' כמ"ש בש"ע וצ"ע דהרכיב דעת התוס' והרשב"א ועמ"א ודאי דמ"ש ואם מתקן כו' הוא דעת הרשב"א דפליג על התוס' והעיקר נראה כדעת הרשב"א דכן סתם מתני' דפי"א דתרומות ובבכורים ובעוקצין דגרעינין אינן פרי כלל ועוד ראיה דהא ברבעי וע"כ הא דאסור בערלה מכח ריבויא דקרא את כו' וכן עיקר:

א

ס"ד אינו כו'. רש"י שם והרי"ף וש"פ:

ב

אם הוא חושש כו' ערש"י שם ד"ה החושש כו' וכ"ד הר"ר יוסף והטור שאינו תלוי בחושש בגרונו אלא אם נותן בו שמן הרבה או לא אבל דעת בה"ג והרמב"ם והרשב"א וש"ע דלא תליא בהרבה אלא בחושש או לא כפשטא דגמ':

ג

שהכל. אע"ג דשם ל"ט א' אמרינן מין דסילקא כסילקא מ"מ כיון דלשתי' מברך שהכל כמ"ש תוס' שם ל"ח א' סד"ה האי ובד"ה יהא כו':

א

ס"ה שקדים כו' כשהם כו'. כמו בפוגלא ל"ו א' ואע"ג דלענין מעש' קי"ל כמ"ד דז"וז פטורים כמ"ש בספ"ק דחולין מ"מ יש לחלק לענין ברכה הרא"ש ע"ש ודבריו צ"ע וע' מע"מ ומ"מ הדין אמת כמו בפוגלא:

ב

גדולים כו'. וכמ"ש לענין מעש' לד"ה וכנ"ל ס"ב:

ג

ואם מתקן כו'. כמ"ש בעירובין כ"ח ב' מי איכא למ"ד כו' וכ"ז לענין ברכה ועתוס' שם ד"ה א"ב כו' אבל ראוי למתקן לאו כלום הוא לענין ברכה ועיין רש"י שם ד"ה ויכול כו' אבל כו' וכן לענין ברכה כנ"ל:

א

ס"ו צלף כו'. עיין תוס' שם ד"ה והלכתא כו' והיה כו' וכן הקשה הרא"ש. ולי נראה דלכאורה י"ל מאי פריך שם וליעבד מר כב"ש כו' הא אמר שם קמ"ל כל המיקל כו' משא"כ לב"ש דאינו מיקל אלא בח"ל וצ"ל דלכך לא אמר אלא כר"ע דמיקל ודעתו סתם כדברי המיקל ולא משום המיקל בארץ וז"ש והלכתא כמר בר רב אשי ולא כרב יהודה ועי"ד סי' רצ"ד ס"ג. ול"ח פי' לתרץ קושיית תוס' דה"ק מדלגבי ערלה כו' ר"ל כיון דמספקא לן ואזלינן לחומרא בא"י ולקולא בח"ל דלכן המיקל בארץ כו' משום דספקו בח"ל מותר וה"ה לענין ברכה דקי"ל כדברי המיקל דספק ברכות להקל וכמש"ל דז"ש כר"ע דמיקל:

א

ס"ז וי"א כו'. כפירש"י שם סד"ה טרימא כו' ואינו מרוסק וכ"כ הטור וחולקין על הרמב"ם וש"ע שכ' ועשה מהן עיסה:

א

ס"ח הזב. דלא כה"ג ועיין רא"ש שם ואפשר דטעמא דגאון כו' אבל תוס' כתב בפשיטות שלא כה"ג וכ"ד הרמב"ם ולכן כתב הטור הזב. ב"י:

ב

וכן כו'. שם כמאן כו' וז"פ חוץ כו' כמ"ש במתני' שם יעיין תוס' שם ד"ה האי כו':

א

סופי כו'. טור בשם רמ"מ ואף שהטור חלק עליו ודעתו לברך בפה"א כמו בבוסר דעת הש"ע כרמ"מ ועמ"א וכ"כ הב"ח וכ' דלא עדיפי מנובלות וכמש"שו:

ב

וכן כו'. מתני' שם מ' ב':

ג

שהם כו'. גמרא שם א"ד בשלמא כו' אלא בנובלות כו':

ד

שבשלם כו'. רש"י שם אבל הרמב"ם ותר"י והר"ש בפ"א דערלה ובפ"א דדמאי והרא"ש שם וכל המפרשים פירשו שאינן מתבשלין באילן וכ"כ הטור בר"ס ר"ד ואשתמיטתיה להב"י שהשיג בר"ס זה על הרי"ו וזהו דעת הרמ"מ בסופי ענבים וכ"ד הרמב"ם וע' סט"ו וכן פירש הערוך פגין שאינן נכשרין לאכילה וכומרין אותן בעפר להתבשל וב"ח בסי' ר"ד והביאו מ"א שם ס"ק ב' שגה בזה שסובר שרמב"ם וטור פי' תמרי דזיקא והוא טעות גדול דבגמרא אמרינן דלכ"ע בפה"ע ואם איתא לימא כה"ג קוד' בישולו אלא כמש"ל וכמ"ש בב"מ ע"ד א' מחוסר מכמר כו' ושם פ"ט ב' לא יכמור באדמה כו' והב"י בי"ד סי' רצ"ד ס"א כ' והתמרים כו' וזה אינו בשום מקום וע"ש ומש"ש:

א

ס"י פירות כו'. והרא"ש כו'. כמש"א ל"ט א' מיא דכולהו כו' ול"ד למ"ש בס"ח על כו' דשם אין טעם הפרי במשקה וזיעה בעלמא הוא משא"כ בבשלן וז"ש ומיא כו' אבל הרשב"א כ' דשם אין דרכן למשלקנהו ולא למסחטנהו משא"כ בירקות דרוב אכילתן ע"י שליקה ועמ"א:

ב

מי שריית כו'. ע' תוס' מ' ב' ד"ה ור"י כו':

א

ס"יא אבל בברכה כו'. לפי שהרא"ש מסתפק בזה שכ' ואפשר שאם כו' כמ"ש בס"י וה"ה בשרייה דהא כבוש כמבושל:

ב

ואם כו'. דאז נקרא יין לענין יי"נ כמ"ש בע"ז נ"ה ועי"ד סי' קכ"ג סי' ז' ועמ"א:

א

סי"ב כל כו'. עתוס' ל"ח ב' ד"ה משכחת כו' ועמ"ש בסי' ר"ה ס"א:

ב

אגוז כו'. ע"ש:

א

סי"ד אגוז רך כו'. כ"כ ב"י דמ"ש תוס' שם וש"פ ואגוז שמטוגן כו' היינו אגוז גמור כמ"ש בסי"ג אבל זה דמיא לקורא שם ל"ו א' ושקדים הרכים שכ' התוס' שם ד"ה לא כו' וז"ש וכן כו':

א

ס"טו על הסוקאר כו'. אבל תוס' שם ל"ו ב' ד"ה ברטיבא כו' כתבו ועל צוקרו כו' בפה"ע וכ"כ הרא"ש וש"פ והגאונים ובעל הלכות גדולות ומרדכי לברך על הצוקר בפה"ע והרמב"ם השיב עליהן מדבש תמרים וכ"ש הוא שהרי נשתנה ע"י האור ודעתו כדע' הרשב"א דס"י אבל הטור דחה דבריו והשיב עליו דתמרים פירא הן ונטעי להו אדעת' לאוכלם הלכך כשנשתנו נשתנית ברכתן וכן כל הפירות חוץ יין ושמן אבל משא"כ אלו שאינן ראוין לאכילתן ועיקר נטיעתן ע"ד הצוקר וזה פריין ובכ"מ דחה דברי הטור ודבריו תמוהין וגם הט"ז הקשה עליו גם הג"מ בשם מהר"מ השיג עליו ודעת הגאונים עיקר:

ב

וכן המוצץ קנים כו'. שם ברמב"ם ותלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל דלהגאונים יברך בפה"א. שם:

א

ס"טז על פלפל כו'. כ"כ הרי"ף והרמב"ם ורה"ג אבל הרא"ש והרשב"א והראב"ד כ' בפה"ע וכן עיקר:

ב

ועל כו'. תוס' ד"ה הנ"ל ונלמד מהנ"ל:

א

סי"ח כל הפירות כו'. כמ"ש בצלף כו':

ב

ואם כו' כנ"ל:

ג

בפה"א. כיון שיוצא בדיעבד וז"ש ל"ז א' א"ל ר"ג עקיבא כו' ולכאורה תמוה דלטעמיך יכניס עצמו במחלוקת החכמים אלא דר"ל כמ"ש בספ"א דאפי' בירך בדנהמא יצא וכמ"ש ס"י והשיב לו יחיד ורבים כו' והוי ודאי מעין ג':

ד

ואם כו'. כנ"ל סי"א:

א

בורא – ולא הבורא [מ"א]:

ב

פרי העץ – ואע"ג דגידולם מן הארץ לא רצו לפוטרם בברכת פרי הארץ כשארי פירות הארץ מתוך שהם חשובים ביותר וקבעו ברכה מיוחדת להזכיר שבחו של מקום שברא פירות חשובים כאלה:

ג

שהוא עשוי קונדיטון וכו' – כתב הח"א דה"ה מה שקורין [ווערמיט וויין] שהוא מר ג"כ יש לברך עליו בפה"ג אכן בפמ"ג בא"א אות ב' מסתפק בזה וכתב משום שאין החיך נהנה ממנו כ"א לרפואה אפשר שאף שהנ"ב אין ראוי לברך עליו:

ד

אם הרוב יין – לכאורה אי מיירי ביין מזוג וכיין צמוקים שלנו דסתמא מזוגין הן בהרבה מים אפי' אם השכר היה המיעוט נתבטל כח היין ע"י התערובות לפי מה דקי"ל לקמן בסי' ר"ד ס"ה בהג"ה ע"ש ואולי מיירי שבהצטרף המיעוט שכר ג"כ לא יעלה לששה חלקים נגד היין ובאופן זה עדיין שם יין עליו וכדלקמן בסי' ר"ד ס"ה הנ"ל ע"ש או דמיירי ביין חי וכן משמע בביאור הגר"א:

ה

ואם הרוב שכר – עיין במ"ב ועיין בפמ"ג שהקשה מדברי רמ"א אלו על מה שכתב במגן אברהם בסימן ר"ד סקט"ז דיין במשקין אף לדברי הט"ז עכ"פ צריך ששה נגדו שיתבטל בו ולדידיה אף ששה לא מהני ע"ש והכא אמרינן דברובא מתבטל [ומה שרצה לתרץ דהכא דוקא בשנתערב ממילא ולא בשמכוין למזוג לא משמע כן בתשב"ץ סימן פ"ז שממנו מקור הדין הזה] וראיתי בדברי הגר"ז בסימן ר"ד וכן בח"א כלל נ"ה ס"ג שהשמיטו לגמרי דברי המ"א דשם והעתיקו להלכה כמו שכתב הרמ"א בשם התשב"ץ בסימן זה. אמנם לענ"ד נראה שיש חילוק בזה דלא כל המשקין שוין לענין ברכה דאם דרך העולם לערב אותן משקין ביין להשביח טעמו אז אפי' הם רובא נגד היין [כ"ז שאינם ששה נגדו] נמי אינם מבטלין היין ואפילו נשתנה טעם היין עי"ז מכמות שהיה מקודם וכמו ההיא דקונדיטון שמבואר בירושלמי שהוא שליש דבש ושליש פלפלין הרי דהיין הוא מיעוט לגבי הבשמים והדבש ואפ"ה מברכין בפה"ג והטעם כמש"כ הרשב"א בתשובה והעתיקו התשב"ץ שהרי עלויו בו ולא שייך בזה לומר דהיין הוא טפל דאדרבה הם טפלים לגבי היין להשביח טעמו ודברי הרמ"א מיירי בשכר וכיו"ב שאין דרך העולם לערב אותן ביין כדי להשביח טעמו דהגם דמשמע דשכר מחזק כח היין מ"מ אין דרך העולם לערב בזה כדי להשביחו ולכן לא הוי טפל לגבי היין וע"כ תלוי הדבר ברובא:

ו

מברך שהכל – עיין במ"ב שהגר"א חולק על פסק זה ודעתו דמברך בפה"ג דמזיגת יין בשכר שוה למזיגת יין במים ולא אזלינן בזה בתר רובא אכן כמה אחרונים העתיקו דברי הרמ"א לפסק הלכה [וקושית הגר"א ממה שאמרו כל חמרא דלא דרי וכו' יישב הפמ"ג וש"א דדוקא במים אמרו שהוא דרך מזיגה וע"כ לא נתבטל ולא בשאר משקין ומה שכתב עוד דמתניתין לא איירי כלל בנתערב וכו' השיב במגן גבורים דלדינא הלא קי"ל דאף במעורב אמרינן עיקר פוטר הטפל וכדלקמן בסימן רי"ב ס"א וכן נתקשה בדבריו בספר דמשק אליעזר וע"ש מה שכתב בישובו. והעיקר דהגר"א ס"ל דלגבי יין אף שהשכר הוא רוב לא חשבינן ליה לעיקר דמדמה אותו למים שמוזג היין בם] וע"כ לענין ברכה ראשונה בודאי מהנכון לכתחלה לברך שהכל [ואם בירך בפה"ג יצא] ולענין ברכה אחרונה יראה ליקח יין אחר רביעית ויפטור בברכה אחרונה גם את זה אכן לפי המבואר בסימן ר"ד באחרונים שם לענין מזיגת יין במים דעכ"פ תלוי בחוזק היין ואף אם המים פחות משיעור המבואר שם לבטל היין מ"מ אין מברך בפה"ג אלא ביש בו טעם יין ודרך העולם לשתות יין זה במזיגה כזו נראה דה"נ בעירב בשכר אם הוא יין חלוש ואין דרך העולם למזוג אף ברוב מים גם בעירב עם שכר מברך שהכל ואחריו ב"נ אף לדעת הגר"א דמהגר"א משמע דשכר ומים דין אחד להם וכ"ש אם אבד טעם יין דמברך שהכל לכו"ע וכמ"ש במ"ב:

א

ושאר כל האילן משיוציא וכו' כמין שרשראות וכו' – עיין בביאור הגר"א שחולק על פסק השו"ע והוכיח דכל אלו הסימנים לא נזכרו בש"ס רק לענין איסור קציצת אילנות בשביעית אבל לענין ברכה מסתברא דבעינן דוקא משיגיעו לעונת המעשרות וקודם לכן לא חשיב פרי הראויה לאכילה וכן הוא ג"כ דעת הפמ"א ולפי דבריהם ישתנו כל הדינים שבסעיף זה דהיינו בענבים בעינן דוקא שיראו החרצנים מתוכן ובזיתים משיביאו שליש ובחרובין משיראו בהן נקודות שחורות והוא אות שמתחיל להשחיר וכן בכל מין ומין יש שיעור מיוחד לזה כמבואר הכל ברמב"ם פ"ב מהלכות מעשר ע"ש וקודם שהגיעו לשיעור זה אינו מברך רק בפה"א ויש סעד לדבריהם מהרמב"ם פ"ה מהלכות שמטה ופ"ח מהלכות ברכות ע"ש וכבר נשאו ונתנו בזה האחרונים והנה לפי דברי הגר"א והפמ"א מסתברא דאפילו מיתוק באור לא מהני כיון שאינו חשוב פרי קודם שהגיע לעונת המעשרות ולעולם מברך בפה"א ויש לנהוג כן למעשה לכאורה דבזה יוצא ממ"נ ומ"מ הנוהג כפסק האחרונים שנמשכו אחר השו"ע אין למחות בידו דיש לו על מי לסמוך אמנם אם לא היו ראויין לאכול רק ע"י הדחק אין לברך בפה"ע רק כשבשלן או מתקן באור וכמו שכתבתי במ"ב בשם הח"א והעוללות אפרים. ודע דלענין תפוחים שיעורן לעונת המעשרות אפילו כשהן קטנים ורק משנעשו עגולים כמבואר ברמב"ם שם וא"כ בזה גם הגר"א והפמ"א מודים לדעת השו"ע דמברכין אז עליהם בפה"ע ואם היו ראוין אלו הקטנים לאכול רק ע"י הדחק ומתקן ע"י בישול ג"כ מברך עליהם בפה"ע לכו"ע:

א

גרעיני הפירות וכו' – עיין מ"ב במש"כ שהרבה חולקים ע"ז וס"ל דמברך עליהן בפה"א ויש לעיין בהני פרי [שקורין סאפטאלין] שבתוכן נמצא גרעינין כמין שקדים ממש דהיינו קליפה קשה מלמעלה ובתוכה פרי קטנה מתוקה כמין שקדים ממש אי דינו נמי כמין גרעין בעלמא או דבזה כו"ע מודים דמברך בפה"ע דאין זה בכלל גרעין אלא פרי בתוך פרי וגם בודאי כו"ע נטעי להו אדעתא דהכי ועיין בדה"ח וצ"ע:

א

אם הוא חושש בגרונו וכו' – עיין בפמ"ג שמסתפק אם בעינן שיתכוין לרפואה או דלמא אפילו בסתמא הוי כמכוין ע"ש:

א

וטעמא דמלתא דכשהם קטנים עיקר אכילתם היא הקליפה וכו' – טעם זה שכתב המחבר בהרבה ראשונים לא נזכר ד"ז של קליפה אלא בפשוטו דהשקדים המרים גופם בקטנותם אינם מרים ובגדלם נעשו מרים [עיין רש"י חולין כ"ה ועירובין כ"ח ובפירוש המשנה בהרמב"ם בחולין שם] וכל טעם זה דקליפה לא נזכר רק בתר"י אכן גם לדידיה משמע דכשנתגדל נעשה הקליפה בעצמה ג"כ מרה ולשון המחבר לא משמע כן וצע"ק לדברי המחבר אמאי לא יברך על קליפת הגדולים עכ"פ שהכל בגדלו אם לא שנאמר דלהמחבר ג"כ בגדלו הקליפה לאו בר אכילה היא כלל מפני שהיא קשה אבל לשונו אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז:

א

תמרים שמיעכן ביד וכו' – עיין מ"ב במש"כ דלהלכה קי"ל וכו' דאף שבתה"ד דקדק מרש"י דטרימא הוא דוקא כשהם כתושים קצת כבר השיב עליו בב"י בסוף סימן ר"ד ע"ש וכן פסק המ"א וא"ר והגר"ז וח"א דאפי' בנתרסקו לגמרי אם ניכר במקצת מהות הפרי לא נשתנית ברכתן ובאמת לבד דעת הרוקח שהובא במגן אברהם שעומד בשיטת הרמב"ם מצאתי עוד כמה ראשונים דקיימי בשיטתיה והוא הערוך בערך טרימא ע"ש [ולפי הנראה שממנו העתיק הרמב"ם דינו] וגם העתיקו האור זרוע לדינא וכן הוא ג"כ דעת הריא"ז בפסקי הלכות שלו וכיון דכל אלו מוכח מהם בהדיא דאפילו נתרסקו לגמרי לא נשתנית ברכתן בודאי נקטינן כן לדינא ובפרט דהא"ר מצדד דגם רש"י מודה בדינא להרמב"ם. ומש"כ במ"ב ורק בפאווידל"א וכו' אף דהט"ז דעתו לדינא דאפילו לכתחלה יכול לברך בפה"ע הלבוש והמ"א והא"ר והגר"ז וח"א כולם החזיקו לדינא כפסק הרמ"א דאם נימוח לגמרי ולא ניכר צורתו כלל יברך שהכל [וראיותיו של הט"ז כבר דחוהו האחרונים עיין ביד אהרן ונהר שלום] ומצאתי להרא"ה בחידושיו על הרי"ף שכתב ג"כ דאם נתרסק כ"כ עד שעברה צורתן מברך שהכל [וכן מוכח מאבודרהם המובא במגן אברהם בסימן ר"ה סק"ט ע"ש] והגם דמסתברא בפשיטות דהרא"ה סובר כן מעיקר הדין מ"מ אין לזוז מדברי הרמ"א שהחליט דנראה לו לעיקר דאם בירך בורא פה"ע יצא:

א

שבשלם ושרפם וכו' – עיין במ"ב במש"כ בשם יש מפרשים שפירשו דהוא מין תמרים שאין מתבשלין על האילן ונותנין אותן בעפר או בתבן להתחמם וכו'. ודע דמדברי הלחם חמודות על המשניות שמובא בא"ר מבואר דמיירי בזה שלא טמן בעפר דאם טמן בעפר ונתבשל הו"ל כשאר פירות האילן ומברך בפה"ע. אכן לפ"ז אמאי קרי ליה בש"ס בושלי כמרא הלא בבושלי כמרא מברך בפה"ע ודוחק לומר שכונת הש"ס שהוא עומד לבושלי כמרא ועוד יש להביא ראיה מפירוש ר"ח שהובא בתוס' ר"י ובא"ז שכתב שהוא פירות שאין נכשרין לאכילה כלל וכומרין אותן בעפר להתבשל וא"כ לפ"ז בתחלה ע"כ שאין מברכין עליו כלל כיון דאין ראוין לאכילה אפילו ע"י הדחק וע"כ מה שאמר הגמ' דמברכין שהכל היינו אחר שתקנם ע"י חימום בעפר וכה"ג ומצאתי בא"ר סימן ר"ד בשם הפרישה שגם הוא סובר כן לדינא דלאחר שכמרן בעפר אפ"ה אינו מברך רק שהכל אמנם אח"ז ראיתי בספר מג"ג שהביא בשם תשובת פנים מאירות ח"א סי' ס"ה וגם הוא מצדד כן דבישול ע"י הכימור בעפר או בתבן וכדומה מהני לברך בפה"ע אך לא הביא ראיה לזה ע"ש. ולמעשה צ"ע. ודע עוד דהרמב"ם בפירוש המשנה פירש על נובלות הפירות שנפלו מן האילן פגים קודם שיתבשלו וכ"כ תר"י וז"ל הפירות שנפלו קודם בישולן [ובאשכול כתב ג"כ כעין זה וז"ל שהשירן או נפלו קודם שבשלו] והטור בסימן ר"ד כתב על נובלות מין תמרים שאין מתבשלין על האילן ומשמע מזה דדוקא מין תמרים רעים שאין יכולין להתבשל על האילן אבל סתם תמרים שהשירן או נפלו קודם בישולם לא נשתנית ברכתן משום זה ואזיל לטעמיה בסימן ר"ב ס"ב דשאר כל האילנות חשיב פרי שלהן משיוציאו אף שלא נגמר עדיין בישולן כלל ונוכל לומר דלפיכך השמיט המחבר בפנים את דעת הרמב"ם ותר"י בזה משום דאזיל לטעמיה בסימן ר"ב דפסק בשאר כל האילנות משיוציאו חשיב פרי ומה לי אם השירן בעצמו או נפלו ממילא [שוב מצאתי בבית מאיר שכתב ג"כ דלפיכך תמה הב"י על הרי"ו שכתב דנובלות היינו שלא נגמר בישולו משום דאזיל לטעמיה] ואמנם לפי מה שהערנו שם דדין זה אינו ברור ממילא אם נפלו מעצמן קודם בישולן ג"כ אפשר דמברך שהכל אח"כ מצאתי בנ"א שהעיר ג"כ מסעיף הנ"ל:

ב

מברך שהכל – דע דמבואר בש"ס למסקנא דתמרים שנופלין מן האילן מחמת רוח פירי מעליא נינהו ומברך עלייהו בפה"ע וכ"כ ר"ח מובא באו"ז [ודברי רש"י באלפסי במשנה שם אינו מדוקדק עי"ש] וכ"כ הגר"א ואם נפלו קודם שנתבשלו עיין מה שכתבנו מקודם דתלוי זה בדעות. ולכתחלה יותר טוב לברך שהכל אם ראוין לאכילה קצת ובדיעבד אם בירך בפה"ע יצא:

א

על אותם המים וכו' – משמע דעל הפירות גופא מברך עליהן ברכה הראויה להן וכן מוכח במגן אברהם בשם הרשב"א וע"כ דמיירי שטובים לאכול בין חיין בין מבושלין דאל"ה מברכין גם עליהן רק שהכל וכמבואר לקמן בסי"ב ע"ש במ"ב ואפ"ה לענין הרוטב לא אמרינן שיהא מימיהן כמותן אם לא שיהא רוב אכילת אותן הפירות ע"י הבישול כן צריך לבאר דברי השו"ע וראיה ברורה לדבר דהרי תפוחים איתא בסי"ב דטובים לאכול בין חיין בין מבושלין ואפ"ה כתב הרשב"א בהדיא לענין מימיהן דמברכין שהכל משום דדרכן ליאכל חיין ולא לישלק עי"ש והוא בע"כ משום דלענין מימיהן צריך שיהא רובן עומדין לכך דוקא [ואולי דלהרשב"א אף בשדרכן לאכול מבושלין כמו חיין בשוה ג"כ מודה להרא"ש דמהני לברך בפה"ע ולא נחלק רק כשטובין לאכול מבושלין אבל דרכן לאכול רק חיין משא"כ בזה ועי"ש ברשב"א בחידושיו בענין מי שלקות בכל הסוגיא שם דמשמע קצת כדברינו אלה] ודע עוד דגם הרא"ש דסובר דלעולם מברכין על מימיהן בפה"ע היינו דא"צ שיהיה רוב אכילתן ע"י בישול אבל עכ"פ בעינן שיהיו טובים לאכול בין חיין ובין מבושלין דאי טובים לאכול רק חיין גם על הפירות גופא אין מברכין רק שהכל כשאוכלן כשהן מבושלין וכדלקמיה בסי"ב במ"ב. ולפ"ז פשוט דעל מי שריית תפוחים [שקורין עפי"ל קווא"ס] אין לברך עלייהו לכו"ע רק שהכל דהתפוחים גופא אין דרך אכילתן כשהן שרויין דמתקלקלים עי"ז ומברכין עליהן שהכל ומימיהן לא עדיף מהן ומלבד טעם זה יש עוד טעם דברכתו שהכל עיין במגן אברהם בסימן ר"ה ס"ב וכן פסק הח"א:

א

בתוך הסעודה – ר"ל ולא יצטרך לברכה אחרונה דבהמ"ז פוטרתו אבל ברכה ראשונה שהיא שהכל יצטרך לכו"ע ואפילו להרשב"א דאל"ה מאי תקנתיה [הלא עי"ז יהיה ספק בברכה ראשונה] ואע"ג דבסימן קע"ד דעת הרבה פוסקים דא"צ לברך על המים ועל המשקין בתוך הסעודה וא"כ להרשב"א לכאורה לא יצטרך לברך עליו ברכה ראשונה אבל באמת נראה דאף להרשב"א אין עליהם שם משקה אלא כרוטב הפירות [והוו כפירות בתוך הסעודה לענין ברכה] ורק משום דדרכן לאכול רק חיין ס"ל דכשמבשלן מברך על רוטבן שהכל:

ב

פרי משבעה מינים – נראה דה"ה אם יטעום קצת מהצמוקים ומהתאנים גופא והמחבר מיירי מעיקרא ששותה מי הצמוקים לחודא כמו שכתבנו במ"ב ומה שכתב המ"א דמיירי שאוכל הצמוקים עם המים אין כונתו שאכלן ביחד דא"כ לכו"ע לא היה מברך אפילו שהכל דנעשה המים טפלין להצמוקין כמו שכתבתי במ"ב אלא כונתו דמיירי שבעת ששרה הצמוקים במים היה דעתו לאכול גם הצמוקים וע"כ תורת מרק על מי הצמוקין וכן משמע מסיום דברי המ"א שם ע"ש וכן מוכח בהגר"ז:

ג

ישתה מים וכו' – מיירי שהוא צמא קצת למים דאי אינו רוצה לשתות כלל אין לברך על המים כמו שכתבתי לקמן בסימן ר"ד ס"ז ע"ש:

ד

ברכה אחת מעין שלש וכו' – עיין בפמ"ג שמצדד דיברך המעין שלש קודם דהיא חשובה:

ה

ובורא נפשות – ואם אין לו אלו דברים לפטור את המי פירות דעת הכנה"ג שמברך בנ"ר ודיו וטעמו עיין במאמר מרדכי ס"ס ר"ח מש"כ בשם גינת ורדים ובנהר שלום בסימן זה והמג"א מפקפק בדינו דכנה"ג ועיין בסוף סימן ר"ח משמע דעתו שלא לברך כלל בזה [מפמ"ג] וכן משמע קצת בב"י וב"ח דאין לו תקנה כלל אכן אם יש לו יין טוב שישתה ויברך על הגפן ויכלול גם על העץ ואע"ג דהב"י ולבוש כתבו כאן דאין זה תקנה דאין לו להוסיף בנוסח הברכה על הספק ע"ש כ"ז ביש לו תקנה אחרת דפרי ומים הנזכר בשו"ע אבל באין לו תקנה זו יכול לסמוך על הט"ז ס"ס ר"ח שכתב דבשעת הדחק יכול להוסיף בברכה וכן הסכים שם במאמר מרדכי וכ"כ הח"א:

א

ואם אין דרך וכו' – צ"ע מלקמן סימן ר"ח ס"ד אכל דגן חי וכו' ודין זה נובע שם ממה דאיתא בגמ' ל"ז הכוסס את החטה וכו' ואולי משום זה שינה הרמב"ם בפ"ג דברכות ה"ב ולא העתיק הברייתא הנ"ל כדרכו בכל מקום אלא כתב אכל דגן שלוק לאשמועינן דדוקא שלוק אבל לא חי ומשום דאין דרכו לאכול חי ודלא ככ"מ שם. ואולי יש לתרץ גם לפסק השו"ע דמיני דגן כיון שהוא מוכן למזון חשיב יותר ועיין במגן גבורים מש"כ בשם שיו"ב בזה:

ב

לאוכלם חיים וכו' אכלם כשהם חיים וכו' – מיירי שהוא ראוי לאכול עכ"פ ע"י הדחק דאל"ה אפילו שהכל אין לברך עליו וכדלעיל בסוף ס"ב וכמו דאיתא לקמן ג"כ לענין פלפלין יבשים בסט"ז:

ג

מברך שהכל – ולא דמי לדלעיל בס"ב דמוכח שם מהשו"ע דאם ראוין לאכול אפילו רק ע"י הדחק דמברך ברכה הראויה לאותו המין נ"ל משום דהתם הלא מיירי בפרי שבגדלותה יהיה ראוי לאכול חי לכל אדם לכך אמרינן דאף עתה בקטנותה משצמחה עד שהיא ראויה לאכול אפילו רק ע"י הדחק שם פרי עלה משא"כ בזה שאף בגדלותה אינה ראויה לאכול לרוב בני אדם כשהיא חי אין עלה שם עיקר פרי כלל ועיין בלבוש מה שתירץ בזה והנלענ"ד כתבתי:

א

על הסוקר – הוא לשון הרמב"ם והטור השיג עליו דלא דמי לדבש תמרים דאין התמרים עומדים בעיקרם לכך משא"כ בזה שהקנים עומדים בעיקרם לסחיטת הסוקאר א"כ הוי להו כזיתים וענבים שהפרי היוצא מהם הוא כמותם והב"י כתב עליו דדברים של טעם הם אלא דלחומרא טוב לחוש לדעת הרמב"ם שמברך על הכל שהכל דבזה יוצא לכו"ע אכן בכ"מ חזר בו וכתב דהטור לא ראה מעולם אותם קני הצוקער ובאמת בארץ מצרים ששם גדלים אותם הקנים נמכרים לאלפים למצוץ אותם בפה וא"כ אין עיקרם דוקא לסוחטם ולעשות מזה צוקער ולהכי אף שסחטם לא עדיפי משאר מי פירות שאינם אלא זיעה [כן הוא קוטב כוונתו דלא כט"ז וכבר השיגוהו האחרונים] וכן השיגו הרדב"ז לטור בהשגה זו אלא דבאמת אם זהו עיקר טעם הרמב"ם א"כ הא תינח הצוקר בעצמו אינו אלא רוטב כשאר מי פירות אבל לפ"ז הי"ל להרמב"ם להחליט לברך בפה"ע או בפה"א על הקנים בעצמם כשמוצצים אותם ופשטות לשון הרמב"ם משמע דהקנים לא עדיפי מהצוקער בעצמם ותו דבעיקר הדבר בודאי צדקו דברי הטור דעיקר פרי קנים האלו הוא הצוקער שעושים ממנו שהוא דבר חשוב ולא משגחינן במה שכמה אלפים מוצצים בפה את העץ בעצמו דאינו אלא הנאה כל שהוא ודבר טפל ובודאי עיקר נטיעתו הוא ע"ד הצוקר וכן מבואר באמת בבה"ג בעצמו וז"ל סוכר קנה דיליה ודאי עץ הוא וכי נטעי ליה אנשי ודאי נמי אדעתא דסוכר נטעי ליה וכו' [ומה שכתב נמי פשוט דקאי על מה שאמר בתחלה דודאי עץ הוא וע"ז קאמר דגם נטיעתו הוא עיקר להסוכר] וכ"כ האשכול דנטיעתו הוא אדעתא דסוכר וכ"כ הריא"ז בהלכותיו לדבר פשוט דרק אדעתא דצוקער נטעי ליה וכן הוא ג"כ דעת הגר"א בביאורו שדחה דברי הכ"מ אלא דטעם הרמב"ם הוא באמת פשוט מאד לענ"ד דהא בבה"ג גופיה איתא דחיה לדעה קמייתא וז"ל סוכר וקניא דסוכר בפה"א ולאו משום דס"ל דקנה לאו עץ הוא אלא הכין סבירא להו דאע"ג דעץ הוא כיון דלאו פירי קמפיק ולאו פירי קאכלינן לא מתאמר לן בפה"ע אלא בפה"א מידי דהוי אשותא דפרחא עכ"ל בה"ג [ודבריו אלו אשתמיטתיה מהרדב"ז שכתב דפלוגתייהו הוא משום דאית בהו כמה שאין מחליפים גזעם כ"א שתי שנים ואית בהו דמחליפים גזעם ג' שנים עי"ש] והרמב"ם סובר דבודאי הסברא הוא כדעה שניה [ולאות שכתב שכל הגאונים סוברים דברכתו בפה"א] אלא דס"ל דלאו פרי הוא כלל ומטעם הבה"ג הנ"ל ואין לברך גם בפה"א ולא דמי לשותא דפרחא דעכ"פ אוכלין אותם משא"כ בזה שא"א לאוכלו אלא למצוץ את הטעם המתוק ובכי האי גוונא לא מצינו בש"ס דליבריך ע"ז ברכת הפרי וזהו כונת הרמב"ם שכתב שאין זה נקרא פרי ולפ"ז לא שייך דין זה כלל לשלקות שהמים היוצאין מהם כמותם וכן למי שריית פירות להרא"ש בסעיף י' דבכולהו יש פרי משא"כ בזה שאיננו פרי כלל אלא עץ שא"א לאוכלו אלא שיש בו טעם מתוק ולפיכך אין לברך על הסוקאר וכ"ש על העץ בעצמו אלא שהכל. אלא דלפ"ז בצוקער שלנו שנעשה מן ירקות שקורין בוריקע"ס וא"כ אף אם נימא דלא תלוי במי שלקות שהמים כמוהם דזהו אפשר דוקא במבשל שלקות ולא בשנעשה דבר חדש מהשלקות כבנידון דידן אבל עכ"פ לא גרע משאר מי פירות שיצאו ע"י בישול דלהרא"ש מברך כעל פירות וגם הרשב"א מודה דהא איהו לא פליג אלא משום שאין דרכן של פירות אלו להוציא משקים אלא אוכלין אותם בעין ובנידון דידן כו"ע יודעין שזורעין אלפי שדות רק בשביל זה וגם הירקות הוא מין מיוחד שנקראים בוריקעס מתוקים שעומדים העיקר רק להוציא מהן צוקער א"כ ליבריך על הצוקער בפה"א כמו על הבוריקעס בעצמם ואין לנו טעם בזה לברך שהכל אלא לפי סברא השניה שזכר הרמב"ם והוא מפני שמשתנים ע"י האור וס"ל להרמב"ם דלא תקנו ע"ז ברכת הפרי שממנה יצא כיון שאין ניכר כלל לעין אדם שמפרי או מירק פלוני יצא דבר זה שהרי הוא עכשיו כחתיכת מלח ואין לברך בכגון זה אלא שהכל. והנה לענין דינא אף שהרבה מהראשונים [והם הבה"ג בדעה קמייתא והר"ח והתוספות והרא"ש והמרדכי והטור והר"מ] דעתם דיש לברך בפה"ע על הצוקער הנעשה מהקנים וכן ג"כ דעת כמה אחרונים [הב"ח וט"ז והגר"א] דמעיקר הדין הוא כהבה"ג וסייעתו הנ"ל מ"מ למעשה בודאי יש לנהוג לכתחלה כדעת השו"ע שפסק כהרמב"ם דמברך שהכל דבזה הלא יוצא לכו"ע וכמש"כ בב"י ובב"ח וכן העתיקו כמה אחרונים למעשה. ואף על הצוקער שלנו שנעשה מבוריקעס נהגו העולם ג"כ לברך שהכל ונראה דסמכו בזה על דעת הרמב"ם וכסברתו משום שנשתנה ע"י האור אך בדיעבד אם בירך בפה"א על צוקער שלנו או על צוקער של קנים בין בפה"ע או בפה"א יצא [וכן משמע מלבוש וא"ר והגר"ז] דהנה הראשונים הנ"ל שהזכרתי ס"ל לברך בפה"ע על הצוקער של קנים ויש עוד כמה ראשונים דס"ל דמברך עליהן בפה"א היינו תר"י והריא"ז בהלכותיו ע"ש והכל בו וגם הרמב"ם כתב שכן הוא דעת כל הגאונים [אלא שהוא חלק עליהם] וגם בלא"ה אם בירך על פה"ע פה"א יצא. ותמיה על הט"ז שיעץ לצאת מספיקא שיקח פה"ע ויכוין לפטור בברכתו על הצוקער ותימה אמאי לא חשש לשיטת כל הני רבוותא הנ"ל דס"ל דברכתו רק בפה"א ולפ"ז אפילו בדיעבד לא יצא לדעת כל הני גדולים ויותר טוב היה לו ליעץ אף לסברתו דהעיקר כדעת הטור שיברך בפה"א דיוצא בזה בדיעבד אף לדעת הרא"ש והטור וכן דחה הא"ר את דברי הט"ז. ודע דלענין מוצץ קני צוקער יש ג"כ דעות בפוסקים אם שהכל או פה"ע או פה"א וע"כ לכתחלה יש לברך שהכל כדעת השו"ע ובדיעבד אם בירך פה"ע או פה"א יצא:

א

במג"א ס"ק ל"א קליפי מאראנ"ץ. נ"ב ובא"ר סי' ר"נ ס"ק ב' העלה לברך שהכל וכן נראה:

א

סעיף א' חוץ מהיין שמברכין עליו בפה"ג. נ"ב עיין בהשמטות להלכות יוה"כ סימן תרי"ב שם הוכחתי דלענין ברכת מעין ג' על היין אין לברך רק כששתאו בבת אחת ממש דלא הפסיק בנתיים אפילו שהה פחות מכא"פ או רביעית ע"ש בטעמו וצ"ע לדינא בזה ודו"ק היטב:

ב

שם סעיף ו צלף וכו'. נ"ב נשאלתי מחכם אחד על דברי הרע"ב במס' ערלה פ"א משנה ט' במ"ש הדע"ב שם ר' יוסי לטעמי' דאמר הסמדר אסור מפני שהוא פרי וכו' ואין הלכה כמותו דאוסר בכפניות עכ"ל. ונשאלתי שהוא סותר דברי הגמ' בפ"ו דברכות דשם אמרינן להדיא דף ל"ו ע"ב דבשאר אילנות מודים רבנן לר' יוסי ע"ש. ולכאורה היא תמוה באמת. והנה הר"ש הביא נמי הירושלמי שהוא כדעת הרע"ב ותימה שלא הביא כלל הש"ס דילן. והשבתי דנראה לפענ"ד דלפי מה דגרסינן שם בגמ' דברכות אח"כ והילכתא כמר בר רב אשי דזרק את האביונות ואכל את הקפריסין ומדלגבי ערלה לאו פרי הוא לענין ברכה נמי לאו פרי היא. והנה הרא"ש לא גרים ליה ופוסק דמידי הוי פרי אבל הרי"ף גריס ליה שפיר ועיין במפורשים בשם מוהרש"ל. ולפ"ז נראה דהר"ש והרע"ב גרסינן בש"ס וס"ל דלא כדקאמר תחלה דרבנן מודים בשאר פירות רק ס"ל כדקאמר מעיקרא דגם בשאר אילנות לא הוי פרי ומה דפריך לעיל ממשנה דשביעית יש לומר דאין דומה שביעית לערלה ולר' יוסי מודה דלשביעית הוי סמדר לאו פרי דשביעית קיל אבל ערלה דחמור הוי נמי סמדר פרי. וזה בסמדר אבל בשאר אילנות הוי שביעית וערלה שוין לכך קאמר משיוציאו אבל לרבנן אם לגבי ערלה לאו פרי הוא גם לענין שביעית לאו פרי הוא לא סמדר ולא שאר אילנות וברכה דומה לערלה וכיון דקיי"ל כמסקנת הש"ס דקאמר והלכתא כמר בר רב אשי ס"ל דלרבנן בכל אילנות לאו פרי הוא. לכך שפיר כת' דרבי יוסי לטעמיה ואין הלכה כמותו ופוסק כהירושלמי וכמסקנת הש"ס ג"כ ואתי שפיר כן נראה לפענ"ד ליישב דעתם ודו"ק היטב:

ג

שם סעיף י"ח על פלפל וזנגביל כשהם רטובין בורא פרי האדמה. נ"ב הנה מקור דין זה בגמ' דברכות דף ל"ה ע"ב דקאמר שם רבא דעל פלפלין מברך בפה"א ופריך הא אמר רבא כס פלפלא ביוה"כ פטור ומשני הא ברטיבתא. וקשה לי לשיטת התוס' בשבועות דף כ"ב ע"ב לפירוש מוהריב"ל ומוהרש"ל דלר"ש דהוה כל שהו למכות אף שלכד"ה לוקה הרי דס"ל דשלכד"ה נחשב כל שהו עכ"פ א"כ מה פריך נימא דבשלמא ביוה"כ דבעי שיעור לכך כס פלפלי פטור דהוי שלכד"ה וליכא שיעורא משא"כ בברכה דעל כל שהו נמי מברכין לכך בעי ברכה וצע"ג ודו"ק היטב:

א

[א] גרסינן האי מאן דבעי למיהוו חסידא לקיים מילי דברכות. ולכאורה תמוה דמשמע מי שלא קיים אותן חסיד הוא דלא מיקרי אבל רשע נמי לא מיקרי, הא כתיב חבר הוא לאיש משחית. אלא רצה לומר שלא יסמוך על הכלל שאמר על שהכל יצא, אלא ילמוד מילי דברכות לברך על כל מין ברכה השייך לו. וכתב בכתבי האר"י זכרונו לברכה הפוטר עצמו בברכות שהכל הרי זה בכלל בור שקללהו חז"ל, עד כאן. כתב בספר חסידים סימן תתנ"ב אדם שיש בידו אגוז אחד אל יברך ואחר כך ישבור האגוז שמא התליע הגרעין, או נרקב ונמצא שבירך לבטלה, עד כאן. וכתב בשל"ה דף צ"ג דוקא אגוז כי אם היתה רימה בו אינה ראויה לכלום והוי לבטלה, מה שאין כן שאר פירות שאף שאם הבאיש והתליע בתוכו לא בירך ברכה לבטלה בשביל קליפתו החיצונה ועליה חלה הברכה גם כן, על כן יותר טוב לברך על הפרי כשהוא שלם שכל מילי דברכות שלם עדיף (יעקב לוי). ואני אוסיף דשבירת אגוז הוי הפסק בין ברכה לאכילה דומיא דחתיכת לחם במוציא, עד כאן. ולפי זה אפילו יש לפניו הרבה אגוזים צריך לשבור קודם הברכה אבל לטעם דספר חסידים דשמא התליע אם כן בהרבה אגוזים אין צריך לשברם דלא חיישינן שיתליעו כולם, ולכן דקדק הספר חסידים וכתב שיש בידו אגוז אחד וכו', משמע דבהרבה יברך ואחר כך ישבר. ויש לחלק בין דין מוציא דשם באמת אינו חותך כלום. ובאמת הטעם משום שחותך מעט בפת אין החיתוך ניכר ואם היה ניכר שהוא חתך לא היה רשאי לחתוך גם בשבת אינו חותך כלל משום דאינה הפסקה גמורה כמבואר בסימן קס"ז, ויותר טוב להפסיק בזה ולברך על השלם. מיהו בסולת בלולה כתב מי שרוצה לקלוף הפרי, יקלוף ואחר כך יברך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה, עד כאן ואפשר לחלק. עוד כתב שלא יברך אדם על מאכל או משקה שהוא חם או קר ביותר דיש לחוש להפסקה, ולכך החסידים ואנשי מעשה ממלאין הכוס לקידוש קודם הנטילה, עד כאן. עוד כתב יזהר כל אדם לברור הפרי נקי יפה שלא התליע לברך עליו משום דצריך להוציא הגרעין כדי שלא יבוא לידי ספק ברכה אחרונה משום דהוי בריה, עד כאן. ולא נהירא דלמה לא יברך עליה כשהיא שלימה, הא יכול אחר כך ליטול הגרעין ממנה ושלא לאוכלה, מיהו אם רצה לאוכלה עם הגרעין יש לשברה קודם כמו שיתבאר בסימן ר"י. כתב הב"ח סוף סימן ר"ו מי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס המאכל בעיניו יש לו לאכול ממנו מקצתו אף על פי שנרקב כדי שלא יהא ברכה לבטלה, וכן באגוז אין לברך עד שיראה הגרעין שבתוכו, עד כאן. כתב במטה משה הצמא לשתות מים לא יברך ואחר כך ישפוך, אלא ישפוך ואחר כך יברך, וכתב בכנסת הגדולה יראה הטעם משום הפסקה, עד כאן. ויותר נראה לי הטעם משום ביזוי ברכה, ועיין לקמן בטעם שפיכת ההבדלה. עוד כתב במטה משה בשם ספר חסידים אם בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישפוך מעט מן המים וישתה השאר, עד כאן לשונו, אבל בכנסת הגדולה סימן ר"ד העתיק דברי הספר חסידים בזה הלשון ישתה מעט מן המים וישפוך השאר, עד כאן, ולא הזכיר מדברי מטה משה, וכן ראיתי בספר חסידים גופיה סימן תתנ"ד דישתה תחילה ואחר כך ישפוך. וכתב בכנסת הגדולה דאף ליש אומרים בשפיכת מים שהמלאך המות מטיל במים טיפת סם המות מכל מקום ישתה מעט ושומר מצוה לא ידע דבר רע, ומאחר שישתה מעט שאין כאן הברכה לבטלה ישפוך השאר:

ב

[ב] [לבוש] כגון שכר וכיוצא בו וכו'. משמע בכל משקין דינא הכי, וכן משמע בט"ז, ומגן אברהם כתב דדוקא בשכר תאנים דינא הכי, והא דלא תיקנו במאמרו בלשון המשנה בעשרה מאמרות נברא העולם, וכן הוא בכתוב ויאמר כולהו, משום דבראשית נמי מאמר הוא כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו להורות על הבריאה שמן האפס הגמור והוא היה בבריאה ביום ראשון כדפירש רש"י את לרבות שהכל נברא ביום ראשון, ולכך תיקנו בדברו, מלבושי יום טוב. כתב ר' דוד אבודרהם הקשה הרב ר' אשר למה בכל הברכות בורא ובזה נהיה יאמר גם כן בזו שהכל ברא, ותירץ כיון שתקינו על בעלי חיים וכיוצא בו אין לומר בהם בורא שעיקר בריאתם לא לכך היתה, דהא אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, ועוד כיון שתיקנו על היין שהחמיץ ופת שעפשה וכו' שכל אלו אינו תיקון הבריאה אלא השחתה והפסדת הבריאה אין לומר בהן בורא, ולפיכך תיקנו לומר נהיה ולא היה, והמשכיל יבין. כתב חכמת מנוח שצריך לומר נהיה בסגו"ל תחת היו"ד ולא בקמ"ץ שהוא לשון עבר דרוב הברכות נתקנו בלשון בינוני:

ג

[ג] משיוציאו פרי וכו'. אפילו הוא קטן מאוד ב"ח ופוסקים, והא דבשקדים מתוקין קטנים מברכים שהכל לקמן בסימן ר"ד, כתב בתשובת הרשב"א תכ"ח דשאר כל האילנות מגוף הפרי שנוטעין אותו מחמתו הוא אוכל אבל שקדים המתוקים בקטנן אינו נהנה מגוף הפרי אלא מקליפתו החיצונה עיין סימן ש"כ סעיף ה':

ד

[ד] מר וכו'. כתב מלבושי יום טוב ונראה לי דאם מתקן על ידי האור או דבר אחר מברך שהכל כדין גרעינן, עד כאן. וכן כתב בלחם חמודות דף מ"ה, ועיין לקמן סעיף ה':

ה

[ה] גרעיני פירות וכו'. בין של תפוחים או שאר כל הפירות, כן כתבו תוס' ומרדכי:

ו

[ו] [לבוש] בעיקר הפרי וכו'. דלא מרבינן להו מאת, אלא עיקר הפרי חשבינן להו, כן משמע דעת ר"י והרא"ש. וקשה דבהלכות ערלה למד הרא"ש גרעין מאת (מלבושי יום טוב), ועיין במעדני מלך דף מ"ד. גם צריך עיון לי דבתוס' דף ל"ו ומרדכי משמע דמברכין אפילו קליפת אגוזים אף דנלמד מאת ואפשר שכן דעת הרא"ש, אלא כיון דמרים הם לא חשיב לה:

ז

[ז] [לבוש] כיון שאינם וכו'. בבית יוסף לא נזכר טעם זה, גם צריך עיון לי דעיקר דין זה דמברכין עליו שהכל, כתב בית יוסף בשם הרשב"א. ולעניות דעתי אין ראיה ממנו דאפשר דאזיל לטעמיה דאף בגרעינן מתוקין מברכין שהכל, אבל להרא"ש וסייעתו דמברכין על המתוקין בורא פרי העץ אפשר דהוא הדין במרים וניתקנו על ידי האור, ולפי זה אין אנו צריכין להחילוק שמחלק הלבוש בסעיף ה':

ח

[ח] [לבוש] מברך על הפת וכו'. אפילו בשמן הרבה ופת מועט ואפילו חושש בגרונו, כן הוכיח הב"ח מש"ס ופוסקים, ועולת תמיד השיג עליו מסימן רי"ב דאם הפת מעורב בעיקר אינו מברך על הפת עיין שם. והמעיין בב"ח גופיה יראה שהקשה הוא גופיה קושיא זו בסימן זה ובסימן רי"ב ואפילו הכי לא זז מפסק זה, כי משום קושיא אין לדחות הפסק, דקושיא אפשר לתרץ, וכן ראיתי שפסק הנחלת צבי ומתרץ הקושיא דדג מליח יכול לאכול בלא פת ונהנה ממנו, רק כדי שלא יזיק בגרונו אוכל פת, אבל שמן לבדו אינו יכול לאכול ואף האוכל אינו נהנה, עד כאן. ולעניות דעתי לתרץ דכיון דאין דרך להתרפא באכילת שמן ופת בטלה דעתו אצל כל אדם והוי פת עיקר, וכהאי גוונא אמרינן בש"ס ופוסקים ובכמה דוכתא, וכן נראה מרבינו ירוחם. שוב נדפס ספר מגן אברהם וראיתי בו דברים אחרים ומשנתינו לא זזה ממקומה וכן עיקר:

ט

[ט] [לבוש] והיא שהכל וכו'. במגן אברהם תמה דלקמן סימן ר"ה סעיף ב' דמברך אמי סילקא בורא פרי האדמה, עד כאן. ויותר תמיהני על הב"ח שכתב גם בשם בעל הלכות גדולות דמברך שהכל, ואני מצאתי בפרק כיצד מברכין בכהאי גוונא שכתב דמברך בורא פרי האדמה. והנראה לעניות דעתי שלא כתב בשולחן ערוך דמברך שהכל אלא כשיש הרבה שמן דאז על כל פנים מתבטל טעם דאניגרון אף דאניגרון עיקר, ולא גרע מירקות שבישלן בבשר בסימן ר"ה, ודלא כמשמע מהב"ח ונחלת צבי דמברך שהכל אף שיש בו שמן הרבה. ואם נותן בו שמן מעט ושותהו לרפואה כתב הב"ח דלכולי עלמא מברך בורא פרי העץ ומוחק תיבת הרבה שכתב הטור, ונמשכו אחריו כל האחרונים. ולעניות דעתי צריך עיון דהא בש"ס [ברכות] דף ל"ו פריך אי שתיא ליה על ידי אניגרון, אם כן הוי ליה האניגרון עיקר, ומשני הכא במאי עסקינן בחושש בגרונו פירש רש"י וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל, עד כאן. משמע שהרפואה הוא דוקא על ידי שמן הרבה ולכן הוה ליה שמן עיקר, וכן משמע בתשב"ץ סימן שכ"ב. והא דבאינו שותהו לרפואה אף בשמן הרבה הוה ליה אניגרון עיקר אפשר דסבירא ליה לרש"י כהר' יוסף שכתב הטור דבשמן הרבה לעולם השמן עיקר, או יש לומר דכיון דאי אפשר לשתות בלא אניגרון ושותהו משום אניגרון הוה ליה אניגרון עיקר. אי נמי כיון שאין דרך ליתן שמן הרבה אם אינו עושה לרפואה בטלה דעתו אצל כל אדם כאשר פירשתי קצת [ס"ק י"ח]. גם נראה לי ראיה לזה דאם לא כן למה הביא הש"ס עלה דתניא החושש בגרונו וכו', וכי רוצה להביא ראיה ששמן הוא רפואה לגרון אלא דמייתי משום מה דתנא נותן שמן הרבה וכו' ודו"ק. וכתב הט"ז דכיון שיש בו שמן הרבה אף שאניגרון רוב השמן עיקר כיון שיש ממנו גם כן סך חשוב. ואגב אורחא הקשיתי קושיא בש"ס שם דפריך פשיטא דילמא הוה אמינא דמברך בורא פרי עץ זית כמו ביין דנשתנה נמי לעילוי, כדאמר הש"ס שם לעיל מיניה קא משמע לן בורא פרי העץ במסקנא דשמעתא שם, ויש לתרץ בדוחק:

י

[י] [לבוש] מברכין עליהם וכו'. כן כתב הטור, וכתב הב"ח זה לשונו איתא ריש פרק בכל מערבין וסוף פרק קמא דחולין לגבי מעשר והוא הדין לגבי ברכה, וכן כתב הרא"ש ריש פרק כיצד מברכין עד כאן לשונו. ותימא גדולה דבש"ס שם מסיק זה וזה לפטור מן המעשרות, וכן פסק הרמב"ם פרק א' מהלכות מעשר, ושולחן ערוך ליו"ד סימן של"א סעיף ע"ד. ויותר תימה הא הרא"ש שם כתב להדיא דפטור מן המעשר, אלא דמחלק בין מעשר לברכה דלענין ברכה חשיבה יותר כיון דנהנה מהן. ומתוך ענין זה נתרווח לי דברי הרא"ש ולהסיר השתי תמהיות קיימת שתמה מעדני מלך חדא דאם כן מאי פריך הש"ס ארב דאמר דאוכל קפריסין ערלה, ורמינהו על הקפריסין אומר בורא פרי העץ, הרי יש לחלק. ועוד תמה דהא בעל הלכות גדולות כתב מדלגבי ערלה לאו פרי, ולגבי ברכה נמי לאו פרי אם כן אין לחלק לבעל הלכות גדולות. ובאמת הוא קושיא גדולה, וכן מצאתי בחידושי רשב"א דף כ"ז שהוכיח מכוח קושיא זו דאין לחלק בין מעשר וערלה לברכה, אבל למדתי משם דדוקא לענין ברכת פרי העץ אין לחלק אבל לענין ברכת פרי האדמה יש לחלק. ואם כן נראה לעניות דעתי דכוונת הרא"ש לברך בורא פרי האדמה על שקדים מרים דהא מדמה לה לעלי צלף דמברכין בורא פרי האדמה אף שפטור ממעשר, ולאפוקי ממה שכתב לפניו דמברך שהכל קאמר ולא קאי כלל על דברי בעל הלכות גדולות שכתב לפני פניו דמברך בורא פרי העץ. כן נראה לי ברור בדברי הרא"ש והטור וכל אחרונים שלא ירדו לזה, הניחו לי מקום. אכן צריכין לתרץ דעת בעל הלכות גדולות הא אמרינן בש"ס זה וזה לפטור, ורצה לומר דאפשר דפירוש זה וזה משקדים גדולים בין מרים בין מתוקים פטורים, אבל קטנים חייבים היפך ממה שפירש רש"י דקאי אקטנים. ובזה ניחא נמי מה דקשיא למעדני מלך על הרא"ש שהקשה על פירוש רש"י דלפטור ולחיוב משמע דאיירי בדבר אחד, לכן מפרש הש"ס דזה וזה קאי על מרים קטנים ומתוקים גדולים, והקשה הא גם לפירוש רש"י קשה על בעל הלכות גדולות. ולפי מה שכתבתי ניחא דלפירוש רש"י לא קשה מידי על בעל הלכות גדולות, דיש לומר דמפרש להיפך בש"ס ודו"ק היטב. אך תימא דהרשב"א סותר עצמו דהא כתבתי לעיל שכתב דאי אפשר לחלק בפרי העץ בין מעשר לערלה, אם כן איך פסק שם כבעל הלכות גדולות לברך על שקדים מרים קטנים בורא פרי העץ, הוא גופיה פירש בחידושיו בפרק קמא דחולין זה וזה לפטור כפירוש הרא"ש. ועד שרבתה התמיה הייתי אומר דדוקא לענין קפריסין אמרינן דאין חילוק בין ברכה למעשר וערלה כיון שנגמר, אבל בשקדים קטנים שלא נגמרו יש חילוק, כי דברי בעל הלכות גדולות ורשב"א שם קאי אקפריסין אבל הוא דחוק לחלק בכך. עוד מצאתי בתשב"ץ סימן שכ"ג שכתב על דברי בעל הלכות גדולות מיהו בחולים אמרינן זה וזה לפטור, עד כאן, משמע שדוחה בזה וחולק על דברי בעל הלכות גדולות, וכן בספר צידה לדרך ואבודרהם מצאתי שכתבו זה לשונם יש אומרים בורא פרי העץ ויש אומרים שהכל, עד כאן. גם דברי הרא"ש גופיה אינו מוכרעין להלכה להמעיין, וכיון שגדולים אחרונים לא הכריעו ראוי לברך מספיקא שהכל. אבל נראה לי להכריע לברך בורא פרי האדמה על שקדים מרים קטנים כמו בעלי צלף, והוא עולה לפי פשיטא דש"ס וסברת רוב הפוסקים ודו"ק ואין להאריך:

יא

[יא] [לבוש] לפי שאיני דוחה וכו'. כתב מלבושי יום טוב דומה הוא אלא של אלו החולקים, גם בתמרים הם חולקים וסבירא ליה שאין לברך אלא שהכל, וכן הוא בבית יוסף והוכיח כן מפירוש רש"י וטור, ועיין סימן ר"ד סעיף י"א, וסימן ר"ה סעיף ד', עד כאן, וכן השיג לחם חמודות ונחלת צבי על הלבוש. ולעניות דעתי יפה כיון הלבוש ירד לעומק דברי הטור, כי קשיא ליה על הטור שכתב תחילה תמרים שכתשן קצת ואינן מרוסקין לגמרי בורא פרי העץ והן דברי רש"י דמשמע דבמרוסק לגמרי מברך שהכל, ואחר כך כתב לדברי הרמב"ם תמרים שמיעכן ועשה מהן עיסה וכו' בורא פרי העץ, אף דהב"ח מתרץ וכתב וזה לשונו, ולא הביא הטור דעת רש"י בזה משום דסבירא ליה דדבריו דחויין מקמי הרמב"ם ור"י, עד כאן. לא סבירא ליה ללבוש לתרץ בהכי, דקשה טובא על הב"ח חדא דהא הטור לא הוכיח דר"י סבירא ליה כרמב"ם אלא כתב ואפשר דגם ר"י מודה בזה, ועוד דלשון הטור שסיים חשובים כעיקרי הפרי לדברי הכל מבואר דגם רש"י מודה להרמב"ם דאם לא כן לא שייך שפיר לשון לדברי הכל ודו"ק. ועוד הא בקיצור פסקי הרא"ש ורבינו ירוחם ראיתי שפסקו כפרש"י. לכן סבירא ליה ללבוש דרמב"ם ורש"י לא פליגי, דרמב"ם מיירי שלא נתרסקו כל כך עד שנעשו כעין משקה ושנשתנה מראיתו לגמרי, אבל בפווידל"א שנשתנה לגמרי מודה הרמב"ם לפירוש רש"י ובהכי מיירי רש"י, וכן מצאתי בדרישה שכתב דרמב"ם לא קאמר אלא כשלא נימוח ונשתנה מתורת אוכל וגם מראית תמרה יש לו במקצת. ודלא כבית יוסף שכתב דרמב"ם חולק על פירש רש"י, עד כאן. ובזה נסתלק נמי תמיהת הבית יוסף שתמה על תרומת הדשן בסימן ר"ד, ודו"ק כי קיצרתי:

יב

[יב] מברך שהכל וכו'. והב"ח כתב והמדקדק במעשיו יברך עליהן לכתחילה בורא פרי האדמה ואם בירך בורא פרי העץ או שהכל יצא, עד כאן. ודבריו לא נהירין לי, גם בנחלת צבי סותר דבריו. מיהו מה שפסק הנחלת צבי לברך לכתחילה בורא פרי העץ מטעם שכתב בית יוסף סימן ר"ד, וגם פסק הט"ז ליתא דכבר כתבתי דדברי בית יוסף אינם נראין ורמב"ם ורש"י לא פליגי, גם לא ראו לדברי קיצור פסקי הרא"ש ורבינו ירוחם שכתבתי לעיל שפסקו כרש"י מיהו בתמרים שמיעכן יש לפסוק כן ולא מטעמייהו אלא כאשר פירשתי דגם רש"י מודה בזה, אבל בפווידלא דינו כפסק לבוש ורמ"א, ומה שהאריך הט"ז בזה בקל יש לדחות ואין להאריך:

יג

[יג] הנובלות והם וכו'. כן פירש רש"י בש"ס ברכות דף מ' ורמב"ם ור"י וברטנורה פירשו שהם הפירות אשר נפלו מן האילנות פגום קודם שנתבשלו ונראה דשניהם אמת, וכן משמע מכלבו דף צ"ח שכתב פירות שנשרפו ונפלו קודם בישולן מברך שהכל עד כאן לשונו, כלומר או נשרפו או נפלו וקל להבין. והנה בדמאי פרק א' פירש הרמב"ם על נובלות תמרה הם הנופלים מן הדקל כשהרוח מנשבת והוא גם כן רובו הפקר, עד כאן. ופירושו נראה לי אף שנופלת אחר שנתבשלו וכדמסיים הטעם דרובו הפקר והיינו דפירש הכא כמאן דאמר תמרים זיקא, אבל בברכות דתנא נובלות סתם פירושו כמאן דאמר בושלי כמרי כדמסיק הש"ס. וראיתי בט"ז בריש סימן ר"ד שכתב מדקאמר בש"ס בלישנא בתרא בשלמא למאן דאמר תמרי זיקא היינו וכו' ולמאן דאמר בושלי כמרי קשיא, על כן פסקו הטור ורבינו ירוחם כמאן דאמר תמרי זיקא עיין שם. ולא ירדתי לסוף דעתו דהמעיין בש"ס יראה דזה קאי על נובלות תמרי שהוזכר בדמאי, אבל בנובלות סתמא דתנא בברכות מסיק דהוא בושלי כמרי, וכן מצאתי בבעל הלכות גדולות להדיא זה לשונו נובלות דתנא הכא בושלי כומרא. והנה מה שפירשתי ברמב"ם שפירש תמרא זיקא אחר שנתבשלו נראה לי מוכח בש"ס, דאי פירושו תמרי זיקא היינו קודם שנתבשלו מאי פריך למאן דאמר תמרי זיקא מאי מין קללה הא זה מין קללה שנפלו קודם שנתבשלה, גם דפריך הש"ס בורא פרי העץ מיבעי ליה לברוכי משמע דמיירי אחר שנתבשלו. והברטנורה כתב בדמאי נובלות תמרי תמרים שאין מתבשלין באילן ותולשין אותו ומניחין זה על זה שיתבשלו, ויש אומרים נובלת תמרי תמרים שהפילתן הרוח קודם בישולן, עד כאן. הנה הפירוש קמא לקוח מהר"ש שפירש כן מאן דאמר בישולי כמרא, ואם כן גם בברכה מברכין שהכל כמבואר בש"ס שם, ולפי זה הפירוש שפירש הברטנורה בברכות ופירוש קמא שפירש בדמאי הכל אחד, דכל שלא נתבשלו הוי סימן קללה, והוא הדין בפגים שנפלו מהאילנות דמתבשלין אותן להתבשל, וכן משמע בריש פרק קמא דערלה, והיינו דהב"ח ופרישה לא הזכירו פירוש הר"ש בדין ברכת שהכל, ודו"ק, וכן משמע בלחם משנה פרק כיצד מברכין. וכל זה לאפוקי מספר באר אברהם שלא ירד לעומק הדברים בזה הרוצה יעיין עליו ולא רציתי להאריך. אך תימא על הברטנורה דהא פירוש בתרא, על כרחך כמאן דאמר תמרי זיקא הוא, דאם לא כן למה הביא נמי פירוש של תמרי זיקא וכן משמע בהר"ש, ואם כן תימא הא מיירי אף שנפלו אחר שנתבשלו כאשר בררתי לעיל מש"ס והקרוב אלי שנמשך בזה אחר פירוש הרמב"ם, וסבר דדברי הרמב"ם בברכות ובדמאי הן אחד. וליתא אלא בברכות פירש אליבא דמאן דאמר בושלי כומרא, ובדמאי פירש למאן דאמר תמרי זיקא כלומר שנשרן הרוח אחר שנתבשלו. כתב בספר לחם משנה שם דפירות שנפלו קודם בישולן אחר שהניחו במחצלת בעפר ונתבשלו והם טובים וראוים לאכול מברך בורא פרי העץ וכן המנהג, עד כאן, ועיין לקמן סימן ר"ד ס"ק א':

יד

[יד] [לבוש] בששורין וכו'. כתב עולת תמיד משמע דוקא מעת לעת, אבל פחות מעת לעת אין מברכין אלא שהכל לכולי עלמא, מיהו יש לתמוה דבספר החסידים סתם המחבר דמשקה היוצא מכל מיני פירות מברכין שהכל וכאן מביא פלוגתא בבעל הלכות גדולות, ויש לחלק דלעיל לא נפיק הטעם הפרי עצמו במשקין ודוחק וצריך עיון עד כאן לשונו. ומה אעשה שלא עיין בבית יוסף שכתב דהרא"ש גופיה מתרץ זה שהמשקה היוצא אין לו טעם הפרי וכמו שכתב הלבוש, גם מה שכתב דוקא מעת לעת וכו' אינו מוכרח דהא בבית יוסף כתב אם נתנו טעם במים, אם כן כל שטועמים טעם הפרי במים מברכין לכולי עלמא וכו' בורא פרי העץ, מיהו דקיימא לן דאין כבוש כמבושל פחות מעת לעת לענין איסורין מסתמא אין נותן טעם בפחות מעת לעת. גם צריך עיון דהא בצמוקים מבואר ביו"ד סימן קכ"ג דדוקא שריית שלושה ימים בעינן וצריך לומר דלענין ברכת בורא פרי הגפן שאני:

טו

[טו] [לבוש] אבל לכתחילה וכו'. וכן הסכים הב"ח וסיים מיהו בפירות יבישים כגון תפוחים אגסים אפרסקין וגודגניות ופלומן יבישים, וכיוצא בהן כולי עלמא מודים דמברך אמימיהן בורא פרי העץ כיון דאין דרך לאוכלן בעיניהו אלא למישלקינהו, עד כאן. ובלבוש בסעיף שאחר זה משמע דוקא בפירות שרוב אכילתם על ידי בישול דאז נטעי להו אדעתא דהכי כמו פלומן וכיוצא בו וכן נראה מאחרונים. כתב הט"ז ציר של פירות שנכבשו כגון קישואים שקורין אוגרקס או קומפסט אין לברך רק שהכל דהא לא נכבשו להוציא מימיהן:

טז

[טז] צמוקים וכו'. הט"ז תמה דהא צמוקים דרכם לשרותם במים ולהוציא מימיהם, ואם כן לכולי עלמא בעינן מעין שלוש כמו הפרי, עד כאן. ולפי עניות דעתי לתרץ דמכל מקום לא נטעי להו אדעתא דהכא:

יז

[יז] [לבוש] כשהצמוקים מעורבין וכו'. פירש מגן אברהם דהיינו שאוכל הצמוקים עם המים מעורבים כמו מרק, אבל כששותה המשקה לבד אף שלא משך מברך בורא פרי הגפן כדאיתא ביו"ד סימן קכ"ג:

יח

[יח] תפוחים ואגסים וכו'. אכל תפוחי יער כתב במטה משה אין נאכלין חיין ואם אוכלין חיין מברך שהכל, ואגסים כתב ארחות חיים שקורין בירין בלשון אשכנז:

יט

[יט] שקורין נויט וכו'. אף שהוא כתוש ביותר, כן כתב עמק ברכה, וכתב עליו עולת תמיד ונראה דבעינן מיהא שיהא ניכר קצת, דבמעוך לגמרי שאין ניכר צורתו לגמרי מברכין לכתחילה שהכל כדלעיל סעיף ז', עד כאן, וכן כתב להדיא עמק ברכה גופיה שם:

כ

[כ] [לבוש] שהכל יצא וכו'. משמע דבדיעבד אם בירך בורא פרי העץ יצא וכן כתב לחם חמודות, וגדולה מזו כתב הט"ז דאם יש לפנינו פרי אחר יברך עליו ויוצא גם בצוקר. ולעניות דעתי אין להקל בזה לכתחילה אלא טוב שיברך בתחילה אצוקר שהכל ואחר כך אפרי, ועוד דסמך על מה שתמה על כסף משנה דקושייתו על מה שמוכרין הקנים לרבבות למצות אותן הוא אדרבה סייעתא לטור דכיון דנטעי להכי זה פריה, עד כאן. ולא דק דכיון דמוכרין למצות אם כן נטעי למצות ולא לבשלן ולעשות מהן צוקר וזה ברור כוונת הכסף משנה, ועוד ראיית הרמב"ם מדבש תמרים אינו אלא לרווחא דמילתא אפילו אם נאמר שהקנים הן פרי והמוצץ אותם מברך בורא פרי העץ כמו שכתב הכסף משנה שם, אבל לפי האמת סבירא ליה לרמב"ם דאותן קנים אינן פרי כלל ואפילו המוצץ אינו מברך אלא שהכל ודברי הלבוש אינן מכוונים:

כא

[כא] פלפלין וכו'. אף שגדלין על האילן מכל מקום כיון שלא נטעי להו אלא אדעתא שיתייבשו לאכול רובן שחוקין בתבלין מברכין בורא פרי האדמה. מי שיש לו שלשול ונותן מושקא"ט לתוך השכר נראה לי מברך על השכר ופוטרו דמיעוט הוא נגד השכר ולא דמי לשמן דלעיל, ומכל שכן כששותה השכר לצמאו, דלא כמגן אברהם:

א

א) [סעיף א'] על כל פירות האילן מברך וכו' כתב מהרח"ו ז"ל בשער רוה"ק דף ט' ע"ב וז"ל אמר לי מורי ז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוה"ק תלויה ע"י כוונת האדם וזהירות בכל ברכות הנהנין לפי שעל ידם מתבטל כח אותם הקליפות הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים בהם באדם האוכל אותם וע"י הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקלי' ההם ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה והזהירנו מאד לזה עכ"ל וכ"כ בשה"מ פ' עקב יעו"ש. ועיין עוד לקמן אות כ"ד:

א

ב) שם על כל פירות האילן מברך וכו' יזהר לברך על הפרי הנקי והיפה שלא התליע משום זה אלי ואנוהו. אור חדש. בי"מ אות ז' יפ"ל אות ב':

א

ג) מי שיש לפניו פרי ובירך עליו בורא פרי העץ ולא היה לפניו פרי אחר ואחר שבירך בא לפניו פרי אחר יותר יפה לא יאכל אלא מה שבירך עליו. ס"ח סימן תתמ"ז יפ"ל שם ויש לכוין קודם הברכה כי ע"י ברכה זו מתבטל כח הקלי' הנאחזות בפירות ההם כמ"ש לעיל אות א':

א

ד) אדם שיש בידו אגוז אחד אל יברך ואח"כ ישבר האגוז שמא התליע הגרעין או נרקב ונמצא מברך לבטלה. ס"ח סימן תתמ"ט. והביאו כנה"ג בהגה"ט. וכתב דה"ה לכל פרי שראוי לחוש שאינו ראוי לאכילה עכ"ל אבל אם הוא יפה ונקי ולית ביה חששא שאינו ראוי לאכילה מצוה לברך עליו כשהוא שלם ואין לחוש לשהייה כשחותכו בין הברכה לאכילה וכמ"ש לקמן סימן ר"ו אות כ"א יעו"ש. ופרי שצריך קליפה יש לקלוף אותו ואח"כ לברך משום הפסק דאף אם הסיר הקליפה אם עדיין הפרי בעצמו לא נשבר נקרא שלם וע"כ יש ליזהר כשקולף הפרי שלא ישבור אותו כדי לברך עליו כשהוא שלם. וכן כשפותח פרי לראות אם יש בו תולעים יש ליזהר לחזור ולסתום אותו אם אפשר כדי שיראה שלם בשעת ברכה. ועיין לקמן סימן ר"ו סעיף ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ה) שם מברך וכו' כל הברכות צריך שיהא משמעותן לשעבר כגון נהיה בדברו ואיכו מברך שהכל יהיה בדברו. וכן בורא פרי משמעותו שברא כמו יוצר הרים ובורא רוח. וכן המוציא לחם מן הארץ שמשמעותו שהוציא. ריא"ז והב"ד בשה"ג סוף פ' כיצד מברכין. כנה"ג בהגה"ט. ועיין לעיל סימן קס"ז אות כ"ב:

א

ו) שם בורא פרי העץ. פרי הגדל בעה"ק ברבוי גדול עד שעושין ממנו סייג וגדר לגנות ופרדסים ונקרא איגו די אדם (ובלשון ערבי קורין אותו סברא"ס) וקליפת פריו מלאה קוצים וכן העלים ונטיעתו לשום עלה א' בקרקע ומתכסה עלין מכאן ומכאן וכשנוטלין הפירות לשנה אחרת גדל שם עלין ופירות מברכין עליו בפה"ע וזמן דכל שהפרי יוצא מענפים לדברי הגאונים עץ הוא ולר' יונה הכל תלוי באם צריך לזורעו בכל שנה. הרב פרי אדמה ח"א דכ"ד ע"א ודכ"ה ע"א והסכים עמו הרב קרית מלך רב ח"א סימן יו"ד יעו"ש והב"ד הברכ"י אות א' עיקרי הד"ק סימן יו"ד אות ע"א חס"ל אות א' ואם ידוע שלא השלים שני ערלה אסור ד"מ בהגה"ט אות א' וכן על פיניוניס די חברון מברך עליהם בפה"ע ואחריו בנ"ר. פרי האדמה שם חס"ל שם:

א

ז) שם בורא פרי העץ. ואם במקום בורא פרי אמר יוצר פרי או במקום פרי האדמה אמר פרי הארץ אעפ"י שאינו רשאי יצא ולא אמרינן בזה משום כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות וכו' פתה"ד ועי"ש והביאו שד"ח באס"ד מע' ברכות סימן א' אות ל"ה. א"ח אות ב':

א

ח) ואם אמר בפה"ע בא"י אמ"ה או שאמר פה"ע בא"י אמ"ה שבראו כתב הבי"ע בחי' כ"י דיצא. והביאו הפתה"ד אות ב' וכתב עליו דאם אמר בפה"ע בא"י אמ"ה פשיטא דלא יצא דאין מובן ואין לקשר לברכה מראשה לסופה ולשון קטוע כזה מלבד דאינו יוצא י"ח קרוב לומר שנושא ש"ש לבטלה אבל באמר פה"ע בא"י אמ"ה שבראו שמובן מהברכה שמברך להקב"ה נראה עיקר דיצא יעו"ש. והביאו השד"ח שם א"ח שם:

א

ט) ואם על פרי העץ או פרי האדמה בירך בורא מיני מזונות אע"ג דכל מילי איקרו מזון דמזון שם כולל כל דבר מ"מ לענין ברכה לא מהני חוץ מהתמרים ויין דאם בירך עליהם בורא ממ"ז דיצא. כ"כ הבי"ע בכ"י והב"ד הפתה"ד אות י"ב. שד"ח שם אות ל"ו א"ח שם. אבל הרב ח"א כלל נ"ח אות ג' כתב דעל כל דבר אם בירך במ"מ יצא חוץ ממים ומלח יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' בלק אות י"ג. ועיין לעיל סימן קס"ז אות ע"ה. ויתבאר עוד מזה לקמן סימן ר"ו בס"ד:

א

י) שם חוץ מהיין וכו' והטעם עיין בדברינו לעיל סימן קס"ז אות כ"ה:

א

יא) שם. בפה"ג. ולא הבורא. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"א. וכ"כ לעיל אות ה' יעו"ש. ואם בירך על היין בפה"ע כתב מ"א סי' ר"ח ס"ק כ"ב דלא יצא יעו"ש. אבל הרמ"ע באלפסי זוטא על מס' ברכות פ' כ"מ כתב דאם בירך על היין בפה"ע או בפה"א בדיעבד יצא יעו"ש. וכ"כ לקמן סי' ר"ח אות ע"ז בשם כמה פו' יעו"ש:

א

יב) שם. בין חי בין מבושל וכו'. כ"כ הטור וכתב ב"י שכ"כ התו' והרא"ש בפ' המוכר פירות ודלא כרש"י והר"ש שכתבו דמברכין עליו שהכל וכן דעת הר"ן בפ' ע"פ כדעת התו' והרא"ש וכן הסכים הסמ"ק. וכתב הרב המגיד בפכ"ט שכן דעת הרמב"ן והרשב"א. וכ"כ המרדכי בפ' כ"מ והגמ"י בפ"ח מה' ברכות. ותה"ד סי' ל' ובתשו' להרמב"ן סי' ק"ץ וכן העלה בשה"ל מאחר שכן מפורש בירושלמי ולא מצינו בתלמוד שלנו שחולק עליו בזה כמבואר כ"ז בב"י יעו"ש. וכ"פ הב"ח וכתב דהכי נהוג. וכן הסכים המחב"ר אות א' והשיג על המו"ק שפסק לברך שהכל כדעת רש"י יעו"ש. וכ"פ הער"ה אות א'. וכתב ודלא כהר' פנים מאירות ח"ג סי' כ"א יעו"ש. מאמ"ר אות ב'. ר"ז סי' ר"ד אות ו'. ח"א כלל נ"ה אות א'. קיצור ש"ע סי' מ"ט אות א'. ונראה דהגם שכתבנו לעיל סימן טו"ב אות ז' דסב"ל אפי' כנגד הרוב ואפילו כנגד מרן ז"ל ס"ד אם המחלוקת בצריך לברך או לא דאמרינן דלא יברך מספק אבל אם לכ"ע צריך לברך אלא דהמחלוקת אם יברך כך או כך אז אזלינן בתר רוב דעות כשאר דינים ובפרט בנידון כזה דהאמת הוא פרי הגפן ואינו משקר בברכתו דיש לילך אחר רוב דעות וכהסכמת האחרונים:

א

יג) שם. בין מבושל. ואע"ג דלעניין יי"נ לא מתנסיך לענין ברכה אין חילוק. מ"א סק"ב:

א

יד) שם. בין מבושל. יין המבושל שנתעבה ונעשה אוכל מברכין עליו בפה"ג. בית יהודה חא"ח סי' ס"א. י"א מ"ב בהגה"ט אות א':

א

טו) על יין צרוף הנקרא אגואה ארדיינטי כתב המו"ק דעדיף מיין מבושל ומברכין עליו בפה"ג ומגע עכו"ם אוסרו יעו"ש. אבל המחב"ר אות ב' השיג עליו וכתב דהרי הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' רצ"א והרדב"ז בראשונות סי' רצ"ט בפה מלא התירו מגע עכו"ם ביין צרוף שלנו. ולענין ברכה הדבר פשוט מאד לברך שהכל כיון שנשתנה בכ"ל ומראה וריח וטעם אחר חדש וכתב שכן מנהג העולם יעו"ש:

א

טז) על ארופי מברך שהכל ופשוט הוא. ב"י בשם או"ח. וענין הארופי הוא שדורכין הענבים ואחר דריכתן משימין בתירוש עפר לבן ידוע שעה א' או יותר כדי שיציל היין היוצא מהם במהרה ויעמוד במתיקותו ואח"כ מחממין אותו בכדי שהיד סולדת בו. וגם השרביט עושין כן ודעתי מסכמת לברך עליו שהכל וכמדומה שבקושט"א נוהגין כן. כנה"ג בתשו' ח"ב סימן א' י"א שם בהגב"י או' א' וכ"כ הברכ"י או' ב' בשם מהר"א אזולאי דעל ארופי שהוא מי ענבים שנקפא מברך שהכל. וכן הענבים המבושלים הנקרא טראנקופי"ט וכן קאמר"ן די"ן שעושין מהמשמשי"ם מברך שהכל יעו"ש, ועיין לקמן סימן ר"ד או' ס"ג. ודע דיש אנשי מעשה שאין אוכלין הקאמ"ר הדי"ן שמוכרין בשוק משום דידוע דזה שמוכרין בשוק עושין הרבה ביחד ויש בהם מתולעים וגם אפשר שיתהווה בהם יתושים מהפורחים באויר או מן הרומשים באדמה אא"כ שורין אותם במים ומסננין אותם:

א

טוב) יין תוסס מברך עליו בפה"ג שהרי אמרו סוחט אדם אשכיל של ענבים ואומר עליו קידוש היום ואין מקדשין אלא על היין. ב"י בשם הרשב"א. לבוש עט"ז. ועיין סי' ער"ב סעי' ב' וכן יין הזב מעצמו אפי' בלא דריכה בפה"ג. כ"מ סעי' ח' וכ"כ א"א או' א':

א

חי) שם. שנותנין בו דבש וכו'. ואפי' שליש דבש ושליש בשמים ושליש יין אפ"ה היין עיקר שהם באים רק להשביחו ולהטעימו. תשב"ץ ח"א סי' פ"ו עמה"ש על קיצור הש"ע סי' מ"ט אות ב' מ"ב אות ו':

א

יט) שם. שנותנין בו דבש וכו'. ונראה דה"ה מה שקורין ווערמיט וויין שהוא מר. ח"א כלל נ"ה אות א'. קיצור ש"ע סי' מ"ט אות א' מיהו פרמ"ג בא"א או' ב'. כתב דצ"ע ביין וורמיט שלנו דיש בו הרבה וכמעט דאין החיך נהנה ממנו כ"א לרפואה אף שהכל אין ראוי לברך עליו יעו"ש. וע"כ יש לפטור אותו ביין גמור אם אפשר או להרהר הברכה בלבו אם הוא נצרך לו:

א

כ) שם הגה. ואם נתערב יין בשכר וכו'. והטעם משום דק"ל דכל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ולפיכך יוצא בברכת היין גם על השכר דכיון שהיין הרוב הוא העיקר. עו"ת אות ב'. ולא דמי למ"ש לקמן סימן ר"ד ססע"י ה' בהגה דדי אם יש ביין יותר מאחד מששה חלקים למים יעו"ש דהתם שאני כיון דאין טעם במים כל שנתערב נעשה מין אחד משא"כ בשכר דיש בו טעם וכשמתערב במין אחר נראה טעמו לכך אזלינן אחר הרוב:

א

כא) שם בהגה. אזלינן אחר הרוב וכו' משמע דבכל מין שכר בין של תאנים ובין של תמרים או של פירות אחרים אזלינן אחר הרוב וכן מבואר בתשו' תשב"ץ ח"א סימן ט' והביאו הער"ה או' ב' וכ"נ דעת הט"ז סק"א וכמ"ש המש"ז או' א' יעו"ש. מיהו המ"א סק"ג כתב בשם הש"ך (הראה דהש"ך לא ס"ל כתשב"ץ אלא בתאנים ודלא כמ"א וכמ"ש הער"ה שם) דדוקא שכר תאנים דאינו מפסיד טעם היין אבל שאר משקין מיד שנתערב בהן כ"כ עד שנפסד טעם היין מברכין שהכל יעו"ש. והביאו י"א בהגב"י. וכ"כ הר"ז סי' ר"ד אות ח'. ח"א שם אות ג'. ונראה כיון דאיכא פלוגתא בזה כל שנפסד טעם היין אעפ"י דיין הרוב לכתחלה יש לפוטרו ביין גמור אם אפשר ואם לא אפשר יש לברך שהכל משום דק"ל סב"ל וברכת שהכל פוטר הכל:

א

כב) שם בהגה. אזלינן אחר הרוב וכו'. ואם הוא מחצה על מחצה אזלינן לחומרה לאוסרו במגע עכו"ם ושלא לקדש עליו ולברך עליו שהכל. תשב"ץ שם. ער"ה שם:

א

כג) שם בהגה. מברך שהכל. וכתב הרד"א נקוט האי כללא בידך כל שתחלקו שהכל סופו בנ"ר יעו"ש. וכ"כ הרמב"ם פ"ח מה"ב דין ח' יעו"ש. והא דלא תקנו שהכל נהיה במאמרו כלשון המשנה בעשרה מאמרות נברא העולם וכן הוא בכתוב ויאמר בכולהו. משום דבראשית נמי מאמר הוא כדכתיב בדבר ה' שמים נעשו. ולהורות על הבריאה שמן האפס הגמור והוא היה בבריאה ביום הראשון כדפרש"י את לרבות שהכל נברא ביום הראשון ולכך תיקנו בדברו. מי"ט. א"ר או' ב' וכתב שם הרד"א הקשה הר' אשר למה בכל הברכות בורא ובזה נהיה יאמר ג"כ בזה שהכל ברא ותירץ כיון שתקנו על בעלי חיים וכיוצא בו אין לומר בהם בורא שעיקר בריאתם לא לכך היתה דהא אדה"ר לא הותר לו בשר לאכילה. ועוד כיון שתיקנו על יין שהחמיץ ופת שעפשה וכו'. שכל אלו אינו תיקון הבריאה אלא השחתה והפסדת הבריאה אין לומר בהם בורא ולפיכך תיקנו לומר נהיה ולא היה והמשכיל יבין עכ"ד. והביאו א"ר שם. ועיין בשה"מ פ' עקב שנתן טעם בסוד לג' תיבות הללו ור"ל שהשפעת היסוד הנקרא כל נגלית ע"י המלכות הנק' דבר והנה בברכה זו יש ט' תיבות כנגד ט' יודין שיש בד' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שעולים גי' מים ואח"כ כששותה את המים יכוין אל הט' היוד"ן הנז' שהם בגי' מים ואח"כ יברך ברכה אחרונה שהיא בנ"ר וצריך לדייק ולומר על כל מה שבארת להחיות וכו' לנוכח ולא על כל מה שברא דרך נסתר עכ"ל. ועיין עוד לקמן סי' ר"ד אות ל"ח. וסימן ר"ז אות ג'. ומ"ש שם הא"ר בשם חכמת מנוח נהיה סיגול תחת היו"ד יתבאר לקמן סי' ר"ד אות כ"א בס"ד:

א

כד) וכתב שם בשה"מ כי יש במאכלות כמה מקרים ותערובות איסור כמו חלב או דם או נפל זבוב לתוכו או שאר מינין אסורין לאין קץ כגון טבל וכלאי הכרם וכו'. והנה האדם הנזהר תמיד במאכלו לפשפש בהם שלא יהיה בהם שום איסור מסייעין אותו מן השמים שלא תבא תקלה על ידו ועיקר הדבר תלוי שיכוין האדם כוונת המאכל והמשתה וע"י הכוונה ירחיקוהו מן השמים מכל מיני אסורין יעו"ש:

א

כה) [סעיף ב'] הבוסר וכו'. פי' ענבים שעדיין לא בשלו כל צורכן. ואם סחט ענבים בעודם בוסר ועשאם יין מברך שהכל. שע"ת אות ד':

א

כו) שם. מברך עליו בפה"א. והטעם משום דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי מברכין עליו בפה"א. טור. עו"ת אות ב'. מ"א סק"ד. וה"ד לכתחלה אבל בדיעבד אם בירך שהכל יצא כמ"ש סי' ר"ו סעי' א'. ואם אינו נאכל אלא ע"י הדחק גם לכתחלה יש לברך שהכל כמ"ש לקמן אות ל"ד יעו"ש:

א

כז) שם. מברך עליו בפה"א. מיהו הרדב"ז ח"א סי' נ"ו כתב שיברכו על כל מיני בוסר בפה"ע שלא לחלק בברכות יעו"ש. והביאו כנה"ג בהגה"ט. וכ"כ הרב פנים מאירות ח"א סי' נ"ח יעו"ש. ואע"ג דלא ק"ל הכי מ"מ נ"מ אם בדיעבד בירך בפה"ע יצא משום דסב"ל. ובל"ה י"ל כיון שאינו משקר בברכתו דהאמת הוא פרי אילן בדיעבד אם בירך בפה"ע יצא. ואח"כ ראיתי שכ"כ המ"א רס"י ר"ו יעו"ש. ועיין בדברינו לשם אות ג':

א

כח) שם. מברך עליו בפה"א. ולאחריו בנ"ר. מאמ"ר אות ג':

א

כט) שם. ומתוך שלא נדע לנו שיעור פול הלבן וכו' דבימיהם היו הענבים גדולים אבל עכשיו פול גדול מענבה ואפשר דה"ה פול הלבן. מ"א סק"ד:

א

ל) שם. לעולם מברך בפה"א וכו' משום דק"ל בירך על פרי האילן בפה"א יצא. כ"כ הרא"ש והטור. וא"ת הא ניחא בברכה ראשונה אבל בברכה אחרונה מאי איכא למימר. וי"ל דס"ל דברכת בנ"ר בדיעבד פוטרת מעין שלש וכמ"ש הכנה"ג בהגה"ט סי' ר"ח וסי' ר"י יעו"ש. וכן הוכיח הגו"ר סי' ט"ו דהרי"ף והר"י ס"פ כ"מ ס"ל דברכת בנ"ר פוטרת מעין ג' יעו"ש. וכ"כ הער"ה בזה הסי' או' ג' ואו' ו' יעו"ש. ויתבאר עוד לקמן או' ע"ט ובסי' ר"ד או' ל"ח יעו"ש:

א

לא) שם. עד שיהיה גדול ביותר. כלומר שיהיה גדול כ"כ שאף לאחר שיתבשל או קרוב לבישולו לא יהיה גדול יותר ואז אפי' יהיה בוסר שעדיין לא נגמר בישולו מברך עליו בפה"ע אבל כשנתבשל ואינו בוסר אלא נגמר בישולו מברך בפה"ע ואין שיעור לדבר דאפי' הוא קטן ביותר כל שנראה שנגמר בישולו פרי גמור היא ולא שייך למימר בכי הא שאין שאין אנו בקיאין דכל אדם יש לו חיך לטעום אם הוא מתוק וגם נראה וניכר לעין וגם במשמוש היד. מאמ"ר או' ה' ועי"ש במה שהשיג על הב"ח שכתב דבזה"ז אין לברך על הענבים אלא בפה"א משום דאין אנו בקיאין וכתב דכן המנהג פשוט לברך בפה"ע כל היכא דנראה שנגמר בישולו יעו"ש. וכן בתשו' צ"צ חא"ח סי' ו' השיג על הב"ח יעו"ש. וכ"כ בס' דרכי חיים דף צ"ז ע"ב כיון דבזמנינו נשתנו הענבים וכמ"ש המ"א סק"ד ודאי ראוי לברך עליהם בפה"ע ודינם כשאר פירות האילן דנגמרו כל צרכן אף כשהם קטנים מכפול הלבן. יעו"ש. במה שהשיג על הח"א שכתב בכלל נ"א או' ז' דמדינות אלו שלוקחים ענבים בליל ר"ה לברך שהחיינו שלא יברכו אלא בפה"א יעו"ש. וכן המנהג פשוט לברך על הענבים בפה"ע כל שנתבשלו דהיינו שנעשו מתוקים ואין מחלקים בין קטנים לגדולים:

א

לב) שם. ושאר כל אילן משיוציא פרי וכו' ואעפ"י שהן קטנים מאד ב"ח בשם הרשב"א והתו' שכנה"ג בהגה"ט או' ד' עו ת או' ב' א"ר או' ג' ר"ז או' ד' מיהו לענין שהחיינו אין לברך עד שיגמר תשלום בישול הפרי לגמרי כמ"ש לקמן סימן רכ"ה סעי' ג' בהגה ובש"ע שם סעי' ז' יעו"ש:

א

לג) שם. ובלבד שלא יהא מר וכו' ואם מתקן ע"י האור או דבר אחר מברך עלייהו שהכל כדין גרעינין ל"ח פ' כיצד מברכין או' ט' שכנה"ג שם. עו"ת שם. מ"א סק"ה. א"ר או' ד' ר"ז שם. וכ"כ האחרונים. ולכן אותם תמרים שגודרים אותם קודם בושולם בעודם עפוצים ונותנים אותם בשמש כדי שיכמושו ואח"כ נותנים אותם בכפות תמרים ומזין עליהם מים חמין ונותנים עליהם ריחים או אבנים גדולים ונדרסים ומתחממים ומתבשלים כמו שעושין בעיר בגדאד יע"א וקורין אותם מכאמ"ך מברכין עליהם שהכל ואחריהם בנ"ר. אבל מה שעושין בעיר בצרה שגודרין התמרים קודם גמר בישולם אבל הם מתיקים ונאכלין בלא דחק ומרתיחין המים ומטבילין התמרים בתוכן ואח"כ מסלקין אותן ומנגבין אותם כדי שיעמדו ימים רבים וקורין אותם איברי"ם ובעיר בגדאד קורין אותם בצר על שם עירם מברכין עליהם בפה"ע ואחריהם ממין ג' וכן על צימוקין שעושין בערי אשור ובמקומות אחרים דהיינו שמטבילין הענבים במים רותחין ואח"כ מנגבין אותם כדי שיעמדו ימים רבים מברכין עליהם בפה"ע ואחריהן מעין ג' כיון שנגמר בישולם קודם נתינתן ברותחין. ועיין לקמן סעי' י"ב ובדברינו או' ס"ו:

א

לד) שם. אפי' ע"י הדחק וכו' משמע הא אם נאכל ע"י הדחק מברכין עליו בפה"ע אבל הח"א כלל נ"א או' ז' כתב דאין מברכין אלא שהכל אם לא שבשלן או מתקן באור יעו"ש. וכ"כ בס' עוללות אפרים. וכ"פ בן א"ח פ' פנחס או' ב' ולכן אותם פירות שמבשלין בעודם קטנים אם ברור להם שנאכלין ע"י הדחק מברכין עליהם בפה"ע ואם הם מרים ועפוצים ביותר שאינם נאכלין אפי' ע"י הדחק ובשל אותם מברכין עליהם שהכל כמ"ש באו' הקודם. ואם הם ספק אם נאכלין ע"י הדחק אם לא ובישל אותם כתב בן א"ח שם דמברך עליהם שהכל:

א

לה) שם הגה. וי"א דעל חרובין וכו' מיהו דעת הש"ע משמע דאין חילוק בין חרובין וזיתים לשאר פירות וכמ"ש בבד"ה דאין ללמוד מדין שביעית לזיתים וחרובין לענין ברכה דהא חרובין אפי' אחר ששרשרו מרים הם ואינם ראוין לאכילה עכ"ל וכ"כ בב"י דהרי"ף והרמב"ם לא הזכירו חילוק זה יעו"ש. ור"ל דגם על חרובין אחר ששרשו אם הם מרים ועפוצים אין לברך עליהם כלל ואם ראוין לאכילה מברך בפה"ע כמו שאר פירות. ועיין א"א או' ו' שכתב דמור"ם ז"ל לא ראה ס' בד"ה של הרב ב"י והבין שהב"י סובר חרובין נמי משיוציאו וכ"כ המאמ"ר או' ו' יעו"ש. ולענין דינא כבר כתבנו באו' הקודם דאם אין נאכלין אלא ע"י הדחק מברך שהכל ואם נגמר בישולם בפה"ע יעו"ש. ובענין הזיתים בלא"ה אין מברכין עליהם עד אחר כבישה כיון שהם מרים ואחר כבישה מברכין עליהם בפה"ע כיון שדרכם בהכי:

א

לו) [סעיף ג'] גרעיני פירות וכו' פי' כל מיני גרעינין של פירות בין של גודגדניות או אפרסקין ותפוחין, ב"י בשם תו':

א

לז) שם מברך עליהם בפה"ע. כ"כ הטור בשם הר"י והרא"ש משום דלענין ערלה חשיבי כפרי וכ"כ ב"י בשם התו' והמרדכי ועו"ש. אבל הרשב"א חולק וכתב דאין לברך עליהם בפה"ע דלא חשיבי כפרי לענין ערלה אלא טפל לפרי. והביאו ג"כ הטור יעו"ש. וכתב הדרישה או' ב' דלדעת הרשב"א יש לברך עליהם בפה"א יעו"ש. וכ"כ באה"ע. וכ"כ הגו"ר בס' גן המלך סי' ל' מיהו בס' פנים מאירות סי' ס"ה כתב דמברך שהכל או בפה"א כדעת הרשב"א יעו"ש. וכ"פ הפר"ח או' ג' דבכל גוונא לא יברך על הגרעינין אלא שהכל יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או' ג' דאף שבס' גן המלך ואה"ע כתבו דיברך בפה"א מאחר דבאנו לחוש לחולקין ראוי לברך שהכל עכ"ל. וכ"פ בספרו יוסף אומץ סי' כ"ד יעו"ש. וכ"פ הנו"ש סי' רס"ט או' א' שע"ת או' ו' ואו' ז' חס"ל או' ד' יפ"ל או' ג' ומ"מ אם בדיעבד בירך בפה"ע או בפה"א יצא כיון דאיכא דסברי הכי וק"ל סב"ל. וכ"כ השע"ת או' ז' בשם היא"פ. וה"ה אם רוצה לאכול הפרי ואח"כ הגרעין שלו בסמוך א"צ לברך על הגרעין שהכל דנפטר בברכות הפרי. וכ"כ החס"ל שם. וכן העלה הרב הפרד"ס בספר אות היא לעולם ח"א דף מ"ד ע"ב יעו"ש. והב"ד השד"ח אס"ד מע' ברכות סי' א' או' כ"א. וכתב שם השד"ח ומ"מ מהיות טוב יברך על דבר אחר שהכל ויכוין על הגרעין יעו"ש:

א

לח) שם. מברך עליהם שהכל. והטעם משום דלאו אדעתא דידהו נטעי לאילן. ב"י בשם הרשב"א עו"ת או' ג':

א

טל) שם. מברך עליהם שהכל מיהו הדרישה אות ב' כתב דלדעת הרא"ש גם כשהם מרים וממתיקם ע"י האש מברך עליהם בפה"ע יעו"ש. וכ"כ הרד"א בה"ב שער ה' וכ"כ א"ר או' ז' מיהו המ"א סק"ז כתב דכשהן מרים לאו פירי נינהו. ור"ל דגם להרא"ש יש לברך שהכל יעו"ש. ומ"מ כיון דאיכא דס"ל דלהרא"ש מברך בפה"ע אם היו לפניו גרעיני פירות מרים ממותקים וגם פירות שברכתן כמו פרי של אותו הגרעין א"צ לברך על הגרעין שהכל שנפטרין בברכת הפרי אלא דאם אפשר יש לפוטרן בדבר שברכתו שהכל וכמ"ש לעיל בסוף אות ל"ז יעו"ש:

א

מ) [סעיף ד'] אינו מברך עליו כלל וכו'. מיהו הרמב"ם כתב דמברך עליו שהכל. והביאו הטור. ועיין ב"ח שנתן טעם לדבריו. ואע"ג דלא ק"ל הכי משום דסב"ל מ"מ יש לפוטרו בדבר אחר אם אפשר כדי לצאת אליבא דכ"ע ואם אין לו דבר אחר והוא צריך לו לשתות אז יש להרהר הברכה בלבו:

א

מא) שם. ואם אכלו עם פת אינו מברך עליו וכו'. ואפילו בשמן הרבה ופת מועט ואפי' חושש בגרונו. כן היכיח הב"ח והסכים עמו א"ר אות ח' יעו"ש. אבל המ"א סק"ח כתב דאם מתכוין לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו מברך על השמן וכדלקמן סי' רי"ב יעו"ש. וכ"כ העו"ת אות ד'. ר"ז אות יו"ד. וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה נראה לענין דינא דאם הוא אוכל כזית פת דיש עליו ברכה אחרינה אז י"ל דפת עיקר ויטול ידיו תחלה ויברך המוציא ויכוין לפטור את השמן ואח"כ יאכל עמו את השמן אבל אם אינו אוכל כ"א פחות מכזית פת אז יש לברך על השמן תחלה ויכוין לפטור את הפת. ועיין לעיל סי' קס"ז אות ע"ו ולקמן סימן רי"ב ודוק:

א

מב) שם. ואם אכלו עם פת אינו מברך עליו וכו'. וכן המערב שמן בשאר משקין לרפואה והוא צמא ותאב לשתות לד"ה המשקין עיקר אם הם הרוב ומברך רק ברכת המשקין. ר"ז שם. ח"א כלל נ"א אות ט"ז. קיצור ש"ע סי' נ"ד אות ח'. ועיין לקמן אות ק"י:

א

מג) שם. הוה ליה שמן עיקר וכו'. ואפי' השמן הוא מועט. ב"ח. מ"א סק"ט. סו"ב אות ה'. ר"ז שם. ח"א שם. קיצור ש"ע שם. ועיין ט"ז סק"ב שכתב דבעינן שמן הרבה יעו"ש. ומ"מ לענין דינא יש לפסוק כהב"ח כיון שכן הסכימו האחרונים:

א

מד) שם. ומברך עליו בפה"ע. וכן אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יין שרף דמברך בפה"ע. מ"א סק"ח. סו"ב שם. ר"ז שם. ח"א שם. קיצור ש"ע שם:

א

מה) שם. בפה"ע. כוס שחציו יין וחציו שמן לרפואה ושניהם שקולין ברפואה יברך בפה"ג דהוא חשוב בכ"מ. ואם השמן הוא העיקר ברפואה או שמדת השמן מרובה יברך בפה"ע על השמן כברכת אינגרון. בית יהודה סי' כ' פת"ת:

א

מו) שם. בפה"ע. ולענין ברכה שלאחריו כתב במעשה רוקח פ"ח מה"ב הלכה ב' דאין לברך מעין ג' אלא בנ"ר שלא קבעו ממין ג' אלא על היין מפני חשיבותו דאשתני למעליותה וסעיד ומשמח משא"כ בשמן יעו"ש. אמנם הנה"ש או' ו' כתב דצריך לברך אחריו מעין ג' וחלק על דברי מעשה רוקח הנז' יעו"ש. וכ"כ דב"מ בהגה"ט או' ה' שהרב בן ידיד בדף צ"ה ע"ב פשיטא ליה דמברך אחריו מעין ג' יעו"ש. והב"ד השד"ח באס"ד מע' ברכות סי' א' או' ל"ב. א"ח או' ו' והיינו אם שתה רביעית שמן חוץ ממשקה המעורב בו אבל אם הוא רביעית בצירוף המשקה אין לברך אחריו אלא בנ"ר ולא דמי ליין שמצטרף עמו המים שמעורב בו דשאני התם שמתערב בטוב לא כן השמן שהוא צף למעלה. ועיין לעיל סי' ק"ץ סעי' ג' ובדברנו לשם בס"ד:

א

מז) שם. הוה ליה אינגרון עיקר וכו' ואפי' נתן שם הרבה שמן מברך על האינגרון. עו"ת סוף או' ד' וכ"כ המ"א סק"י. סו"ב או' ה' מיהו הר"ז או' יו"ד כתב דאם השמן הוא הרוב י"א דאין לברך עליו כלום מפני שמזיק לגוף ואינו נהנה בשתיה זו וכתב וסב"ל יעו"ש. וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה באם השמן הוא הרוב יש לפטור בדבר אחר ואם א"א לו יש להרהר הברכה בלבו:

א

מח) שם. ואינו מברך אלא על האניגרון שהכל. כ"כ הרמב"ם פ"ח מה"ב דין ב' והביאו הטור וב"י. וכ"כ הלבוש. והגם דבגמ' דף ט"ל ע"א איתא בהדיא דעל מי סילקא מברך בפה"א וכ"ה לקמן בש"ע סי' ר"ה ס"ב נ"ל הטעם משום דהכא נשתנה טעמו ע"י השמן ולכך מברך שהכל אעפ"י שהאניגרון הוא הרוב. ועיין מ"א סקי"א ודוק מיהו הבה"ג כתב לברך בפה"א וכ"כ הרד"א בשער ה' דמברך בפה"א טל האניגרון ופוטר השמן והב"ד המאמ"ר אות יו"ד יעו"ש. ומ"מ כיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל יש לברך שהכל כיון דעל הכל אם אמר שהכל יצא:

א

מט) [סעיף ה'] שקדים המרים כשהם קטנים וכו'. דכיון שהם ראוים לאכילה יותר כשהם קטנים נטעי להו אינשי אדעתא דהכי. הר' יונה והרא"ש בפ' כ"מ. מ"א ס"ק י"ב. מיהו הרד"א בה' ברכות שער ג' כתב די"א לברך עליהם שהכל מפני שאין נוטעין האילן על דעת לאכול הקליפה בקוטנן אלא על דעת השקדים לרפואה יעו"ש. וכ"כ הרב צל"ד במאמר הראשון כלל ג' פי"ז יעו"ש. והב"ד הא"ר אות יו"ד וכתב כיון שגדולים אחרונים לא הכריעו ראוי לברך מספיקא שהכל אלא שאח"כ הכריע לומר לברך בפה"א יעו"ש. ועוד עיין ביו"ד סי' של"א סעי' ע"ד שכתב לענין מעשר דפטורים לפי שאינן אוכל וכתב במעדני יו"ט על הרא"ש פ' כ"מ אות ד' דלבה"ג אין לחלק בין מעשר לברכה יעו"ש. וע"כ נראה כיון דדין זה לא נפיק מפלוגתא יש לברך שהכל. ועיין לעיל סי' ח"י אות ז' ודוק:

א

נ) שם. ואם מתקן ע"י האור וכו'. מברך בפה"ע. דהו"ל כמו מתוקים מתחלת ברייתם. הר' יונה והרא"ש שם. מ"א ס"ק י"ג. מיהו הרב צל"ד שם כתב דעל שקדים המרים בין גדולים בין קטנים י"א שהכל יעו"ש. ור"ל דאפילו מתקם מברך שהכל דאם לא מתקם אין ראוים לברכה כלל. וכ"מ לפי טעם הרד"א שכתבנו באות הקודם שכתב דאין נוטעין אותם אלא על דעת השקדים לרפואה יעו"ש. וכ"מ לפי מ"ש שם ביו"ד לענין מעשר דבין גדולים בין קטנים אינם אוכל יעו"ש. וע"כ כיון דבזה נמי איכא פלוגתא יש לברך שהכל. וכן בשקדים המתוקים כשאוכלין אותם בעודם רכים אין לברך אלא שהכל כמ"ש לקמן סי' ר"ד סעי' א' יעו"ש:

א

נא) [סעיף ו'] צלף פי' מין אילן וכו'. הצלף בזמנינו ישתנה דינו. והנה הקפריסין כשהם קטנים הם סגורים והאביונות בתוכם אינם נראות וכשהקפריסין גדלים נפתחים ונעשים פרחים גדולים ובתוך הפרח נראה גיד ובראש אותן הגידין הנראין בתוך הפרחים האביונות וגדלין אותן הגידין ובראש האביונות גדלין והולכין עד שגדלין כמו זית וכשמלקטין הקפריסין מלקטין אותם ומה שמיצאין שנעשו אביונות ובוררים הקפריסין הקטנים מן הגדולים שכל מה שהם קטנים הם החשובים וקורין אותם קאפ"ר סולטאנ"י ובזה"ז אין עיקר הפרי אלא הקפריסין ושני להם האביונות וצריך לברך על הקפריסין בפה"ע והעלין והתמרות אין מי שיאכל אותם ולא נטעי הצלף אדעתא דעלין ותמרות וצריך לברך לפי הזמן שהכל מידי דהוה אקורה והוא ראש הדקל כשהוא רך דמטעם זה דלא נטעי אותו מברך שהכל. מהר"י פראג"י מהמה בתשו' כ"י סימן פ"ה. ברכ"י אות ה' וכן הסכים הנו"ש סימן רס"ט אות ג':

א

נב) שם על העלין דנטעי להו אינשי גם אדעתא לאכול מן העלין. מ"א ס"ק י"ד:

א

נג) שם ועל הקפרסין בפה"א. בטור הביא פלוגתא בקפרסין דלבה"ג והרי"ף בפה"א ולהראב"ד והרא"ש בפה"ע וכתב כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא טוב לברך בפה"א לצאת ידי ספק דהא אם בירך על פרי העץ בפה"א יצא יעו"ש. ונמשך אחריו מרן ז"ל בש"ע. וכן הסכים הב"ח. וכ"כ האחרונים. מיהו בדיעבד אם בירך בפה"ע יצא כיון די"א דמברכין עליו בפה"ע וסב"ל. וכ"כ הר"ז אות ט' ונראה דגם על העלין ותמרות אם בדיעבד בירך בפה"ע יצא דהא עכ"פ יוצאין מן העץ נינהו וסב"ל וכ"כ בס' דרכי חיים דף ס"ב ע"א יעו"ש. והביאו הא"ח אות ח':

א

נד) שם. ועל הקפרסין בפה"א. הט"ז בסי' ר"ד ס"ק ט"י הוכיח מכאן דעל קליפת מרנצי"ן (דהיינו נארנגד"א) שמרקחין בדבש לברך עליה בפה"א וכתב רה"ה לכל הקליפות יעו"ש וכ"כ הר"ז בסימן זה אות ט' וכ"כ בס' אגורה באהלך סימן י"ז. מיהו המ"א בסימן זה ס"ק י"ז חולק וכתב דמברכין עליהן בפה"ע יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל נ"ג אות ו'. וכ' כ בתשו' פנים מאירות סימן ס"ה יעו"ש. אמנם העו"ת בססי' ר"ג כתב דיש לברך עליהם שהכל. וכן הסכים א"ר שם אות ב' יעו"ש א"א בזה הסי' אות י"ז. וכ"כ הבאה"ט בסימן זה ס"ק י"ג דבכל מדינות ישמעאל נוהגין לברך שהכל יעו"ש וכ"כ הזכ"ל ח"ג אות כ"ב כיון דאיכא פלוגתא בזה הדין נותן לברך שהכל וכמ"ש הרדב"ם ח"ג דט"ו דאם יש מחלוקת די"א לברך העץ או אדמה וי"א שהכל דאז ודאי צריך לברך שהכל יעו"ש. וכ"פ דה"ח אות ה' מיהו בדיעבד אם בירך בפה"א או בפה"ע יצא. וכ"פ דה"ח שם. ונראה דכ"ז אם אין דרך אותו מקום ליטע האילן משום רקוח הקליפות אלא בשביל הפרי ואגב יש איזי בני אדם שמרקחין הקליפות אבל אם דרך אותו מקום ליטע האילן העיקר משום ריקוח הקליפות והפרי הוא טפל לקליפה לכ"ע יש לברך על הקליפה פרי העץ וכמ"ש באות שאח"ז:

א

נה) אתרוג המטוגן בדבש וכן כל דבר שגדל על העץ ועושין מהן מרקחת יש לברך בפה"ע. ט"ז סימן ר"ה סק"ג. וכ"כ בס' מנחת פתים דף מ"ה ע"א דבאתרוג ודאי יש לברך על הקליפה בפה"ע שהוא עיקר הפרי ומה"ט חשיב עציו ופריו שוה משום דעיקרו הוא הקליפה והקליפה שוה בטעמו להעץ יעו"ש. וכ"כ בחי' הר"ן על מס' שבת דף ק"ה דאתרוג וצנון קליפתן חשוב יותר מגוף הפרי יעו"ש. וכ"כ בתשו' ח"ס חא"ח סימן ר"ז יעו"ש. וכ"כ בשו"ת גא"י חא"ח סימן ק"ו דאתרוג המרוקח בדבש וצוקר אפילו לא נגמר הפרי יש לברך בפה"ע וכתב ודלא כדעת גדול א' שפסק לברך שהכל יעו"ש והב"ד א"ח בזה הסי' אות ט' וכ"כ בתשו' פנים מאירות ח"א סימן ס"ה יעו"ש. קיצור ש"ע סימן נ"ב אות י"ב. אמנם המו"ק בסימן ר"ה לחלק יצא דאתרוגים הראוים לאכילה שלא ע"י ריקוח גם אם ריקחו מברך בפה"ע אבל אם אינם ראוים לאכילה בלא ריקוח אם ריקחו יברך בפה"ע ואם לא ריקחו בפה"א יעו"ש. והב"ד עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות ט' ועוד עיין בדברינו לעיל אות ל"ד ודוק. וכן בלימון טרונג"ו שנאכל חי וגם מטוגן בדבש דאדעתא דהכי נטעי להו כמו אתרוג וטרונג"ה הנקרא בלשון יוני טראפי"ס פשיטא דמברך עלייהו בפה"ע בין חיין בין מבושלין דרקחינהו בסוקר. יפ"ל אות ה':

א

נו) וכ"ז הוא בקליפה העבה של האתרוג אבל אם קלפו את האתרוג קליפה דקה והוא קליפה החיצונה הירוקה וריקחו אותה בדבש אין לברך אלא שהכל כדין שאר קליפות כמ"ש לעיל אות ד"ן יעו"ש:

א

נז) [סעיף ז'] תמרים שמיעכן ביד וכו' זהו דעת הרמב"ם ור"י כמ"ש בטור אלא שכתב עוד שם הטור וז"ל תמרים שכתשן קצת ואינם מרוסקין לגמרי בפה"ע עכ"ל וכן פרש"י ז"ל בברכות ל"ח ע"א והביאו ב"י וכתכ ומשמע מדבריו שאם היה מרוסק לגמרי אין מברכין עליו בפה"ע וכ"נ מדברי הטור וכ"כ בתה"ד סימן כ"ט יעו"ש אלא שהיא ז"ל פסק בש"ע כדברי הרמב"ם ור"י אבל מור"ם ז"ל בהגה פסק כדברי התה"ד דאם הוא מרוסק לגמרי מברך שהכל וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות ט' דהאי וי"א שכתב מור"ם ז"ל קאי אתמרים שמעכן יעו"ש וכ"כ העו"ת אות ה וכתב הב"ח דכן נוהגין העולם אלא שהוא ז"ל דעתו לברך לכתחלה בפה"א יעו"ש. ועיין ט"ז ומ"א ושאר האחרונים מ"ש לחלק בדעת הטור וב"י וע"כ כיון דדין זה לא נפיק מרליגתא לכן לכתחלה על כל דבר שנתרסק לגמרי ואין צורת הפרי נכרת בין שהוא מין עץ או אדמה אין לברך לפניו אלא שהכל ולאחריו בנ"ר רק בדיעבד אם בירך עליו ברכה הראויה לו יצא. וכ"כ לקמן סימן ר"ד אות ד"ן יעו"ש. אך אם אפשר יש להביא מאותו המין שאינו מרוסק ולברך עליו ולפטור את זה בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה. ועיין לעיל אות ל' ובסימן ח"י אות ז' ודוק:

א

נח) המרקחת שעושין מן הקר"א אחר שליקה שמרקחין אותו בסיק"ר מברך עליהם שהכל מפני שנמחית צורתה לגמרי כמ"ש המ"א סימן ר"ד ס"ק כ"ב אבל אם כותשין הקרא במורג שהוא הכלי שיש בו שינים יש להסתפק אי מיקרי נימוח לגמרי או עדיין צורתו נכרת דלא הוי אלא ריסוק ובכגון זה כתב המ"א ס"ק ח"י וז"ל ואעפ"י שאין החילוקים ברורים מ"מ לא יהיה אלא ספק ומברך שהכל יעו"ש ומדבריו יש ללמוד לנ"ד שיברך שהכל מספק. נו"ש סימן רס"ט אות ט':

א

נט) [סעיף ח'] דבש הזב מהתמרים וכו' כלומר דאפילו בזב מברך שהכל וכ"ש ביוצא ע"י כתישה. ב"י. וכ"כ הט"ז סק"ה ובסימן ר"ד ס"ק י"ג דאין חילוק בין כתישה לזיבה יעו"ש:

א

ס) שם מברך שהכל. ובה"ג כתב דוקא שעירב בו מים אבל אם הוא בעיניה בפה"ע. והטעם כתב ב"י בשם הרא"ש משום דבקרא כתיב ודבש ולא כתיב תמרים וא"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מן התמרים ובכלל ז' המינין הוא ומברך עליו בפה"ע וברכה אחת מעין ג' ולא דמי ליוצא מן הרמונים ומן התאנים וליין תפוחים דהני יוצאין ע"י כתישה וסחיטה אבל הזב מאליו מן התמרים היינו דבש האמור בפסוק עכ"ל ובהגהת אשר"י כתב די"א שמברך על דבש תמרים בפה"א. מיהו כל הפו' חולקים על זה כמ"ש בטור וב"י אלא דנ"מ אם בדיעבד בירך עץ או אדמה י"ל דיצא:

א

סא) שם מברך שהכל דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מזיתים וענבים בלבד ברכות ל"ח ע"א ופרש"י שם ב"י. מ"א ס"ק י"ט:

א

סב) שם מברך שהכל אבטיחים שחוקקים בתוכו והיו למים אם המים צלולין שירד העכור למטה מברך שהכל. הלק"ט ח"א סימן ס"ג. אבל הגו"ר כלל א' סימן כ"ו חלק עליו וכתב דמברך בפה"א יעו"ש. והב"ד י"א בהגה"ט. וע"כ כיון דאיכא פלוגתא יש לברך שהכל וכ"כ בן א"ח פ' פנחס אות ט' דמים הנמצאים באבטחים אם שותה המים לבדו מברך שהכל אבל אם אוכל מן הפרי ג"כ א"צ לברך עליהם דברכת הפרי פוטרתן וה"ה לאגוזים הבאים מערי הנדייא דימצא בתוכם מים אם שותהו לבדו יברך שהכל ואם אוכל מן הפרי א"צ לברך על אותם המים יעו"ש:

א

סג) שם מברך שהכל. ומיהו המוצץ משקה מן הפרי חשוב אוכל ומברך ברכתו הראויה לו ושיעורו בכזית לברך ברכה אחרונה. פר"ח בספרו מים חיים סימן ז' חס"ל אות י"ד. והיינו דוקא במוצצם ע"י לעיסה שנותנם בפיו דכיון שצריך היא ללעוס בשיניו דיינינן ליה כאוכל ושיעורו בכזית אבל מציצה שאין בה לעיסה שתופס הפרי בידו ומוצצו הרי זה דינו כשתייה ואפילו אם מצץ שיעור רביעית לא יברך ברכה אחרונה יען כי בשתיה בעינן שלא ישהה מתחלה ועד סוף שיעור שתיית רביעית והמוצץ א"א שימצוץ שיעור רביעית ולא ישהה יותר מכדי שתיית רביעית וע"כ כל פרי שאין מוצצו ע"י לעיסה אין מברך ברכה אחרונה אפילו אם מוצץ הרבה בן א"ח פ' מסעי אות ח' ועיין קול אליהו סימן ז' ולעיל סימן ק"ץ סעיף ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

סד) [סעיף ט'] סופי ענבים וכו' היינו ענבים הנמצאים בגפנים בימות החורף שאין מתבשלין לעולם ועושין מהן חומץ רש"י חולין ק"ך ע"ב. ולא דמי לבוסר בסעיף ב' שמברכין עליו בפה"א דבוסר עומד לעשות ממנו משקה דאשתני לעילויא דהוא יין ומברך עליו בפה"ג א"כ בעודו בוסר מורידין אותו מעלה אחת לברך עליו בפה"א ולא ב' מעלות לברך שהכל אבל סופי ענבים שעומד לעשות ממנו חומץ שברכתו שהכל ודאי דגם עליו שהכל דלא עדיף ממשקה שעומד לצאת ממנו. ב"ח. מ"א סק"ך. וכתב שם הב"ח דהכי נקטינן ודלא כהטור שכתב לברך עליו בפה"א יעו"ש. וכן דעת הע"ז סק"י. וכ"כ האחרונים:

א

סה) שם הנובלות שהם תמרים וכו' כן פרש"י ז"ל בברכות דף מ' ע"ב. והרמב"ם ור"י וברטנורה פירשו שהם הפירות אשר נפלו מן האילן פגום קודם שנתבשלו ונראה דשניהם אמת. וכ"מ בכלבו דצ"ח שכתב פירות שנשרפו ונפלו קודם בישולם מברך שהכל עכ"ל כלומר או נשרפו או נפלו. א"ר אות י"ג. ועיין לקמן סימן ר"ד אות ד':

א

סו) כתב בס' לחם משנה פכ"מ דפירות שנפלו קודם בישולם אחר שהניחו במחלצת בעפר ונתבשלו והם טובים וראוים לאכול מברך בפה"ע יעו"ש. והביאו א"ר שם. אבל הפרישה סימן ר"ד כתב דמברך שהכל והביאו א"ר שם אות א' יעו"ש. וכ"כ לעיל אות ל"ג יעו"ש:

א

סז) מיני פירות שדרכן בכך שאינם מתבשלות לעולם על האילן אלא אחר שנוטלן מן האילן מניחין אותם בתוך קש ותבן וכדומה וע"י כך מתבשלין כגון האגסים הקטנים (אשריצן) כיון שדרכן בכך מברכין עליהם בפה"ע. קיצור ש"ע סימן נ"ב אות י"ד. מיהו מדברי הטור סימן ר"ד משמע דמברכין עליהם שהכל וכ"פ הר" בזה הסימן אות ו' ועיין לעיל אות ל"ג:

א

סח) שם מברך שהכל ואחריו בנ"ר. הרמב"ם פ"ח מה"ב דין ח' וכ"כ לעיל אות כ"ג:

א

סט) [סעיף יוד'] פירות ששראן וכו' ולא דמי למיא דשלקי (בסימן ר"ה ס"ב) ומיא דשיבתא דהנהו כיון דרוב אכילתן הוא ע"י שליקה מי שליקתן כמותן הא כל מידי דלית דרכיה למשלקיה ולא למסחטי אלא למיכליה בעיניה בהנהו לא אמרינן שיהא מימיהן כמותן. ב"י בשם הרשב"א. ב"ח. וכתב הב"ח מיהו פירות יבשים כגון תפוחים אגסים אפרסקין וגודגדניות ופלוימן יבשים וכיוצא בהן אף הרשב"א מודה דמברך אמימיהן בפה"ע דהא טעמיה הוי כיון דלית דרכיה למשלקיה וכו' והכי פירות יבישים לית דרכייהו למיכלנהו בעינייהו אלא למשלקינהו הלכך לד"ה מברך אמימיהן בפה"ע וכך אני נוהג ועיקר עכ"ל. וכ"כ הט"ז סק"ה. אבל המ"א ס"ק כ"ב כתב משמע דטעם הרשב"א משום דדרכן למשלקנהו מעיקרא נטעי להו אדעתא דהכי למשלקינהו וא"כ פירות דלא נטעו להו אדעתא דהכי אע"פ שיבשו אח"כ לא מהני. וכ"כ הלבוש דדוקא פירות שרוב אכילתן ע"י בישול מברך בפה"ע וכן מ"כ בשם רש"ל עכ"ל מ"א וכ"כ א"ר אות ט"ו וכתב דכ"נ מאחרונים וכן הסכים המאמ"ר אות י"ז. ר"ז אות י"א. ועיין עוד לקמן סימן ר"ה סעיף ב' ובדברינו לשם אות י"א:

א

ע) שם פירות ששראן או בשלן וכו' ועל קאוו'י וטיי'ע מברך שהכל. פרח מטה אהרן ח"א סימן מ' וכ"פ בתשו' שבו"י ח"ב סימן ה' מיהו בהלק"ט ח"א סימן ט' ובתשו' פנים מאירות סימן צ"ה כתבו דמדינא יש לברך בפה"א אלא שנהגו לברך שהכל יעו"ש. אבל המו"ק בסימן ר"ד תמה על הלק"ט שכתב דראוי לברך בפה"א דהא פרי אילן הוא ואי ס"ד דמימיו כמוהו בפה"ע הו"ל לברוכי ואיך שיהיה כתב ודאי דיש לברך שהכל יעו"ש. וכן הרב פחד יצחק או' ק' ערך קיקולאטי והזר"א סי' ל' פסקו לברך שהכל. והב"ד עיקרי הד"ט סי' יו"ד אות נ"ז וכ"כ המש"ז אות י"ג. וכ"כ הברכ"י אות ט' דבמשקה הקאב"י והט"י אף שנחלקו קצת אחרונים פשט המנהג לברך שהכל וגם בגיקולאט"י פסק בשי"ת דברי יוסף סי' י"ד לברך שהכל וכן עמא דבר עכ"ד. והביאו שע"ת אות י"ט ולענין ברכה אחרונה יתבאר לקמן סי' ר"ד אות מ' בס"ד:

א

עא) ודוקא בשתיית הקאב"י מבושלת במים מברך שהכל אבל כשאוכל הקאב"י בלא בישול כ"א קלוי באש בפ"ע במעט סוקאר מברך בפה"ע והסוקאר בטל ברוב. ס' אדמת קודש חא"ח סי' ב'. והביאו י"א מ"ב בהגב"י סי' ר"ד אות א' זכ"ל ח"ג אות י"ט. אמנם בשאילת יעב"ץ ח"ב סי' קמ"ב כתב דהאוכל גרעיני הקאב"י אחר שקולין אותם יברך בפה"א יעו"ש. והביאו המחב"ר סי' ר"ד אות ג' זכ"ל ח"א אות ב' מע' ק' שע"ת בזה הסי' אות ז'. וכ"כ הנו"ש סי' רס"ט אות ה'. וכן הכוסס שעקאלדי' חי לאחר שהוסר קליפתו כתב בשאילת יעב"ץ שם דמברך פה"א יעו"ש. אבל הפחד יצחק שם כתב לברך שהכל יעו"ש. והב"ד עיקרי הד"ט שם אות מ"א. ואם אוכל הקאו"י אחר שקולין אותה וכותשין אותם דק דק אפי' קודם בישולה במים יש לברך שהכל כמ"ש לעיל אות נ"ז יעו"ש. וי"א גם אם אכלה קלויה בעודה גרעין יברך שהכל. בן א"ח פ' פנחס אות יו"ד. ואם יש בקאו"י אסור בשולי גוים עיין ברכ"י ביו"ד סי' קי"ג אות ג'. ובס' זבחי צדק שם אות ט"ז שהביאו פלוגתא בזה וכתב שם בס' זבחי צדק דירא שמים יחמיר לעצמו יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' חקת אות ט"ז יעו"ש:

א

עב) שם. והרא"ש כתב וכו'. ולא דמי למי פירות דאמרינן לעיל דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם פרי. ב"י בשם הרא"ש. ור"ל דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י בישול מאילו סחט הפרי עצמו וכמ"ש מ"א ס"ק כ"ג. וזהו לדעת הרא"ש אבל לדעת הרשב"א אין חילוק בין סחיטה לבישול אא"כ אורחיה למשלקיה וכמ"ש אות ס"ט. ועיין עוד לקמן סימן ר"ה סעיף ב' ובדברינו לשם אות י"א ודוק:

א

עג) שם והרא"ש כתב וכו' ולענין הלכה נראה דמספיקא יש לברך לפניו שהכל ולאחריו אין לו תקנה אא"כ ישתה מהן בתוך הסעודה אי נמי יאכל פרי מז' המינים וישתה ג"כ מים ויברך לאחריהם מעין ג' ובנ"ר כמ"ש בסעיף שאח"ז. ב"ח שכנה"ג בהגב"י אות י"א וה"ד אם הם מי פירות של ז' המינים אבל אם אינם של ז' מינים א"צ לכל זה אלא ישתה רביעית בבת אחת ויברך בנ"ר. דהא גם ברכת הפרי בעצמו לאחריו בנ"ר כמ"ש לקמן סימן ר"ז. מיהו אם שתה מי פירות שאינם ממין ז' ואכל ג"כ פירות שהם מין ז' דלהרא"ש דס"ל מי פרי כפרי נפטרין בברכת מעין ג' כמ"ש לקמן סימן ר"ח סעיף י"ג ולהרשב"א שאינם כפרי אין נפטרין אז יש לברך תחלה בנ"ר על מי הפירות ואח"כ מעין ג' על הפירות. ואם שכח ובירך מעין ג' תחלה אז לא יוכל לברך את"כ בנ"ר כיון דלהרא"ש כבר נפטר אלא יש לשתות מים אם צמא או לאכול דבר שברכתו אחרונה בנ"ר ויכוין לפטור את זה ואם א"א לו אז יש לברך בנ"ר כלבו:

א

עד) שם. שאם נכנס טעם הפרי במים וכו'. משמע דכל שנכנס טעם הפרי במים אע"ג שלא נשרה מעת לעת לדעת הרא"ש מברך בפה"ע מיהו העו"ת אות ט' כתב דאם לא נשרה מעת לעת אין לברך רק שהכל לכ"ע והביאו א"ר אות י"ד ונראה שמסכים לדבריו יעו"ש. והביאו המש"ז סק"י וכתב הלכך פירות שדרכן בכך ומעל"ע לית ספק דבפה"ע. ואם כבוש בחומץ כשיעור שיתן על האש וירתיח אפילו דרכן בכך שהכל דשמא חומץ לא הוי כבוש כשיעור זה ושמא הולכין אחר הרוב אבל כביש בציר מליח הרבה כשיעור על האש ובדרכן בכך בפה"ע ואין ספק. ובאין דרכן בכך היינו פלוגתא דרשב"א והרא"ש. ובארש"ט שעושין מסובין וקמח שהכל דהא קמחא דחטי שהכל בסי' ר"ח סעיף ה' ואותן שעושין מרוט"י ריבי"ן השותה כן מבושל ראוי לברך בפה"א וכבוש יש לברך שהכל וה"ה פלומ"ן יבשים אם מפריד המשקה י"ל לכ"ע שהכל יעו"ש:

א

עה) שם. שאם נכנס טעם הפרי וכו' ואע"ג דלדעת הרא"ש מרק הזה דין הפרי להם מ"מ האוכל הפירות שבהם בלא סעודה צריך נט"י כדין כל דבר שטיבולו במשקה אע"ג דמי פירות אינם בכלל ז' משקין המכשירין מ"מ המרק הזה כיון שעיקרו הוא ממים דין מים יש לו ואפילו נשתנה הצורה כגון מרק של פלוימ"ן של"ה דצ"ג ע"א ובהגהה שם. עו"ת אות יו"ד. סו"ב אות ו':

א

עו) [סעיף יא'] מי שיירת צמוקים וכו' מברך עליהם שהכל ויוצא גם להרא"ש. דהא תנן על כולם אם אמר שהכל יצא. ב"י. מ"א ס"ק כ"ד. מיהו אם אכל תחלה הפרי ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל ולכן ישתה ד"א תחלה לברך שהכל. מ"א שם. ור"ל דלדעת הרא"ש דס"ל מברך על המרק בפה"ע כבר נפטר בברכת הפרי אבל לדעת הרשב"א דס"ל דברכת המרק שהכל יש לשתות ד"א שברכתו שהכל ויכוין לפטור המרק. וכ"פ המאמ"ר אות י"ט א"א אות כ"ד ר"ז אות י"א ונראה דה"ד אם עיקר כוונתו לשתות המרק אלא דרך אגב אכל גם מן הפרי ובירך עליו אבל אם עיקר כוונתו לאכול הפרי ואגב רוצה לשתות המרק לכ"ע נפטר המרק בברכת הפרי משום דהו"ל הפרי עיקר והמרק טפל ור"ל כל שהוא עיקר פוטר הטפילה כמ"ש לקמן סימן ר"ד סעיף י"ב יעו"ש והיינו אם עדיין הפרי בתקפו וטעמו כמ"ש לקמן אות פ"א יעו"ש:

א

עז) שם מברך עליהם שהכל וכו' וציר של פירות שנכבשו כגון קשואין שקורין אוגורקס או קומפ"ש אין לברך רק שהכל דהא לא נכבשו להוציא מימיהן. ט"ז ססק"י א"ר אות ט"ו:

א

עח) שם. יש להסתפק וכו'. פי' דבצמוקים ותאנים יש ברכה לאחריהם מעין ג' ויש ספק במימיהן אם נפסיק כהרשב"א ולברך אחריהם בנ"ר כי מימיהם אינם כמותם או נפסוק כהרא"ש דכל שיש בו טעם הפרי הוה כמו הפרי ולברך מעין ג' אחריהם ולזה כתב ירא שמים לא ישתה אלא בתוך הסעודה או יאכל פרי מז' מינים וכו':

א

עט) שם לא ישתה אלא בתוך הסעודה. ואם שתה שלא בתוך הסעודה מברך בנ"ר כמ"ש הכנה"ג סימן ר"ח ואע"ג דהא"ר שם לא הסכים עמו כבר הגו"ר כלל א' סימן ט"ו הוכיח דהרי"ף והר"י ס"פ כ"מ ס"ל דברכת בנ"ר פוטרת מעין ג' יעו"ש והאגור סימן רצ"ד הביא מחלוקת הרשב"א והרא"ש וכתב דהולכים אחר המקל כיון דברכת שהכל פוטרת יעו"ש. ער"ה אות ו' מיהו המ"א סס"ק כ"ו כתב על דברי כנה"ג הנז' וצ"ע וטעם הצ"ע פי' המחה"ש משום כיון דלהרא"ש אינו יוצא בברכת בנ"ר איך יכניס את עצמו בספק ברכה לבטלה עכ"ל וכ"מ מדברי מ"א ססי' ר"ח יעו"ש. אמנם מסתברא דלא שייך בכה"ג ברכה לבטלה שהרי ברכת בנ"ר היא ברכה כוללת שפיטרת כל מידי הן פרי עץ שאינו מז' מינים הן פרי אדמה הן משקין והויא כמו שהכל שפוטרת את הכל ואיך שייך לומר אם בירך אותה במקום מעין ג' דהויא לבטלה ולמה יגרעו ז' המינים משאר דברים דפוטרת אותם אלא דוקא לכתחלה אין לברך אותה על ז' המינים משום דאית להו עילוייא וצריך לברך עליהם ברכה הראויה להם אבל היכא דלא אפשר לברך מעין ג' כמי בנידון דידן דמשום די"א בנ"ר מברך בנ"ר ויוצא כדי שלא ליהנות מעה"ז בלא ברכה. ועיין עוד לקמן סימן ר"ד אות ל"ח מ"ש בשם האר"י ז"ל וסימן ר"ח אות כ"ט ומחה"ש רסי' ר"י ודוק:

א

פ) שם. אלא בתוך הסעודה. דבהמ"ז פוטרת ברכה של אחריהם בין שתהיה מעין ג' בין שתהיה בנ"ר. ב"י ולבוש. וצריך לשתות ממנו מעט פחות מכזית קודם שיטול ידיו לברך שהכל ולכוין לפטור כל מה ששותה בתוך הסעודה משום דיש ספק אם יברך עליו ברכה ראשונה בתוך הסעודה כמ"ש נעיל סי' קע"ד סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

א

פא) שם. או יאכל פרי וכו'. אבל אין תקנה ע"י שישתה יין ויברך אחריו מעין ג' ויוסיף בה על העץ ועל פרי העץ שאעפ"י שבתוספת זה אינו מזכיר שם ומלכות אין לו לעשות כן וכמ"ש בתה"ד סי' ל' ב"י ולבוש. ועיין לקמן סי' ר"ח סעי' ח"י והא דלא אמר דיאכל מאותם הפירות השרויים משום דלפעמים שוהין במים הרבה והולך מהם טעמם ונשארו כמו שמרים שאין ראוים לברכה אבל אין ה"נ דאם עדיין הם בתקפם וטעמם דיאכל מהם:

א

פב) שם וגם ישתה מים וכו' דמי תאנים לא פטר להו ברכת הפרי מברכה אחרונה דלאו פרי נינהו. מהרא"י בשם סמ"ק. מ"א ס"ק כ"ה. ור"ל לדעת הרשב"א דלא חשיב להו למי פרי כפרי הו"ל כמו מים או בשר ודגים שאין נפטרים בברכת מעין ג' כמ"ש לקמן סימן ר"ח סעיף י"ג וע"כ צריך לשתות מים ולפוטרם בברכה אחרונה של מים:

א

פג) שם. ובורא נפשות. ובאגודה סימן קמ"ט כתב לברך תחלה בנ"ר ואח"כ מעין ג' ומיהו אפשר דדוקא התם שאכל פרי ומעשה קדרה ונסתפק אם מעין ג' פוטרת בנ"ר לכן יברך בנ"ר תחלה משא'"כ הכא דשתה מים פשיטא דאין מעין ג' פוטרתן. מ"א ס"ק כ"ו. ועיין לקמן סימן ר"ח סעיף ד':

א

פד) שם. ואם משך המים וכו'. משמע מהכא דדעת מרן ז"ל דבצמוקים נמי בעי משיכה וכ"ז שלא משך אותו מן הצמוקים אינו חשוב יין. וכ"כ בכ"מ הלכות מאכלות אסורות פי"ז דין י"א יעו"ש. וכ"כ הלבוש. וכ"כ הרדב"ז בתשו' ח"א סי' קפ"ד והש"ד הכנה"ג ביו"ד סי' קכ"ג בהגה"ט אות ל"ה. מיהו מהרלנ"ח בתשו' סי' מ"א כתב דבצמוקים לא בעינן המשכה כשאר יין יעו"ש. והביאו מור"ם ז"ל ביו"ד סי' קכ"ג סעי' י"א בהגה יעו"ש. וכן דעת הט"ז בסי' זה סק"י ומ"א ס"ק כ"ז ונמשכו אחריהם קצת מאחרונים. אבל הברכ"י ביו"ד סי' קכ"ג אות י"ב הביא כמה פו' דסברי כמרן ז"ל והשיג על דברי מהרלנ"ח הנז' והסכים להלכה כדברי מרן ז"ל יעו"ש. וכ"פ במחב"ר סי' ער"ב אות ב' יעו"ש. והכי נקטינן דאין לברך עליהם בפה"ג כ"א דוקא משך אותם מהצמוקין כיון דהכי דעת מרן ז"ל ושאר אחרונים. וכ"ש בפלוגתא דברכות דאיכא עוד משום סב"ל:

א

פה) שם. הוה ליה יין וכו'. ושיעור שריית הצמוקים שיקרא יין כתבו הט"ז ומ"א שם בשם מהרלנ"ח עד שישתהו הצמוקים במים ג' ימים ותוסס יעו"ש. וכ"כ הר"ז בסי' ער"ב אות ז' קיצור ש"ע סי' נ"ג אות ו'. אמנם בס' חכמת אדם כלל ע"ה אות ח' כתב ע"ז צ"ע דלמה צריך ג' ימים שהרי כבוש כמבושל מעת לעת ולכן הסכים דלאחר מעת לעת הוי דינו כיין יעו"ש. ועיין בהגהות יד שאול על יו"ד סי' קכ"ג שכתב דאין ראיה מהרלנ"ח דבסי' קל"ח צדד דכבוש צ"ל ג' ימים להיות דינו כמבושל רק בשל תורה אזיל מספיקא לחומרא דאף ביים א' דינו כמבושל אבל ביין נסך דרבנן צריך ג' ימים מעל"ע. אבל לדידן דכבוש הוי במעל"ע גם לענין יין הדין כן הן לענין לנסכי והן לענין ברכת בפה"ג יעו"ש:

א

פו) שם. וברכה א' מעין ג'. ואפי' לא רמי תלתא ואתא ארבעה. כנה"ג סי' ער"ב בהגב"י. מ"א בזה הסי' אות כ"ח. ועיין לקמן סי' ר"ד סעי' ה'. ובדברינו לשם אות ל"ג:

א

פז) שם. שום לחלוחית לא. לא הוו כיין אלא כמים ומברכין שהכל. ואעפ"י שנמתקו קצת המים אינו אלא זיעה בעלמא לכ"ע. לבוש:

א

פח) [סעיף יב'] כל הפירות שטובים חיים וכו'. ואפי' אותן שהם טובים יותר כשהן מבושלים אלא כשהן חיים הם ג"כ טובים כגון חבושים וערמונים שלנו מברכין עליהם בפה"ע אפי' חיים כיון שהרבה בני אדם אוכלין אותם חיים ואין מקפידים להעלותם בבישול. לבוש. עט"ז אות ה'. מ"א סי' ר"ה סק"ג:

א

פט) שם. שטובים חיים וכו'. מצאתי בגיליון בס' אגודה בפ' במה טומנין וז"ל תפוחי יער אין נאכלין חיים וצריך לצלותן מבעוד יום ע"כ. ולפ"ז אם אוכלן חיים מברך שהכל. מט"מ סי' שנ"ז. שכנה"ג בהגה"ט אות יו"ד. עו"ת אות י"ב. א"ר אות ח"י:

א

צ) שם. כגון תפוחין וכו'. והמרק שלהם אין מברך עליהם אלא שהכל אעפ"י שהשמן מעורב הרבה בתוכו כמ"ש מרן ז"ל לענין אניגרון דאם אינו מכוין לרפואה אניגרון עיקר ה"נ המרק היא עיקר. נו"ש סי' רס"ט אות ב' והיינו אם כוונותו לשתות המרק אבל אם כוונתו לאכול הפרי ואגב שותה המרק הו"ל הפרי עיקר ומברך על הפרי ומכוין לפטור המרק כמ"ש לעיל אות ע"ו יעו"ש:

א

צא) שם. ואגסים. שקורין בירי"ן בל"א. א"ר שם בשם א"ח. ובלשון ערב נקראים עגו"ץ. הרמב"ם פ"א דכלאים מ"ד:

א

צב) שם. ואם אם אין דרך וכו'. עיין ח"א ונ"א כלל נ"א שהאריך להוכיח דהעיקר תלוי אם דרך רוב בני אדם של אותו המקום לאוכלם חיים ומביא בשם הרבה פו' דכתבו לשון דרך ולא מהני מה שראוים לאוכלם חיים אם אין דרך בני אדם לאוכלם חיים יעו"ש. ועיין בדרכי חיים דף ק"א ע"ב שכתב דמ"ש בנ"א הנ"ל דתלוי בדרך של רוב בנ"א מאותו המקום לא נהירא אלא דוקא שדרך של רוב בנ"א של אותה מדינה ג"כ לאוכלם חיים יעו"ש. א"ח אות י"ט. ועיין לקמן סימן ר"ה:

א

צג) שם כשהם חיים מברך שהכל. ואע"ג דכוסס חטה ואורז וקמחא דחטי אף דאין דרכן בכך מברך בפה"א י"ל דמיני זרעי חשיבי אף שאין דרכן בכך ומברך בפה"א אבל הני לא חשיבי ואין דרכן בכך מברך שהכל ר' ישעיה הראשון בפסקיו כ"י. ברכ"י בשיו"ב אות ד' ועיין לקמן בש"ע סימן ר"ח סעיף ה' שפסק על קמח חטים מברך שהכל יעו"ש:

א

צד) שם כשהם חיים מברך שהכל. והיינו אם ראוים לאכול ע"י הדחק דאי לאו הכי אין לברך עליהם כלל כמ"ש לעיל סעיף ב' יעו"ש:

א

צה) שם כשהם מבושלים בפה"ע ואם דרכן להאכל רק חיים ובשלם או שלקם מברך עליהם בתחלה שהכל ולבסוף בנ"ר. הרמב"ם פ"ח מה"ב דין ג':

א

צו) [סעיף יג'] אגוז גמור וכו' לפי שהאגוז עיקר ולא הדבש דהדבש אינו בא רק למתקו. ט"ז ס"ק י"א. מ"א סימן ר"ה סק"ה. ר"ז אות ח"י. וכן בכל מיני פירות מרוקחים בין פירות האילן בין פירות הארץ ואפילו פירות שאינם ראוים לאכילה כלל בלא טיגון בדבש כגון ורדים וכיוצא בהם אין הדבש חשוב עיקר אלא טפל ומברכין עליהם ברכה הראויה להם. ר"ז שם. ועיין לקמן סימן ר"ד סעיף י"א:

א

צז) שם אגוז גמור וכו' נראה דהכא איירי באגוז שנגמרה בשולה שפוצעים אותה וזורקין הקליפה שהיא כעץ ולוקחים המאכל שבתוכה ומטגנין אותה בדבש ונקרא בל"א נואי"ט אבל אגוזים שלא נגמר בישולם ועדיין הוא רך ולוקחין אותה למרקחת בקליפתה העליונה והתחתונה ומטגנין אותה בדבש ואז עדיין היא מרה מאד וא"א לאוכלה בלא דבש אין מברכין עליה אלא שהכל. פרישה אות כ"ב:

א

צח) ואגוזים המטוגנים בדבש שקורין בל"א נאו"ט מברכין ג"כ בפה"ע אעפ"י שהוא כתוש ביותר וכן מבואר בהדיא בס' עמק ברכה כלל ז' די"ח ע"ב יעו"ש. ונראה דבעינן מיהא שיהא ניכר קצת דבמעוך לגמרי שאין ניכר צורתו לגמרי מברכין לכתחלה שהכל וכמ"ש הרב בהגה ססעי' ז' עו"ת אות י"ב. א"ר אות י"ט:

א

צט) נאוי"ט שעושין מזרעוני שומשמין עם דבש בפה"א דשומשמין עיקר והוה כמו אגוז גמור בדבש. מש"ז אות י"ד. וכ"כ פנים מאירות ססי' ס"ה. י"א בהגב"י ססי' ר"ד. נו"ש סימן רס"ט אות ז' ואין בה משום בשולי עכו"ם שהרי השומשמין והדבש נאכלין כמו שהן. אבל החלווא שיש בה תבלין שאינם נאכלין כמו שהם חיים יש בה משום בשולי עכי"ם כיון שהתבלין הם עיקר כ"כ העו"ת סימן ר"ג בשם הב"ח. וזה שהתרנו היינו אם מצאה אצל הגוי מזומנת אבל לצוותו לעשותה אסיר משום געולי עכו"ם דהוי כלכתחלה. נו"ש שם:

א

ק) ואותם שמרקחין נאוי"ט שומשמין עם אגוזים מעורבין בתוכו צ"ע ואפשר שהולכין אחר הרוב וכללא הוא חוץ מה' מינים דגן הולכים בתר רובא מש"ז שם. ואם הם שוים יש לברך פה"א. שע"ת סימן ר"ג אות ד'. ונראה דאם אפשר יש להפריד מעט מן האגוזים ולברך עליו פה"ע ואח"כ מפריד מעט שומשמין ולברך עליו פה"א ואח"כ יאכל הנאוי"ט כולם ביחד. ומה שמדבקים בקמח השומשמין כל לדבק בטל הוא כבסי' ר"ח סעי' ג' מש"ז שם. שע"ת שם. ועיין לקמן סי' ר"ח אות ח':

ב

ק) וכן אותם שמערבין זרע שומשמין עם אזוב או עם דבר חמוץ שקורין בערבי סומאק מברכין עליהם פה"א דהשומשמין הם עיקר. והוא דאיכא רובא שומשמין כנז' וא"ל יש לברך שהכל:

א

קא) שם. אגוז גמור וכו'. ועשב שקורין טטיר זעלי ואין זורעין אותו רק גדל במים ועליו ארוכין והשורש יש לו ריח טוב וחותכין חתיכות ומיבשין ורוקחין בדבש מברך שהכל. מש"ז אות י"ב. וכ"כ הישי"ע והביאו פת"ע אות ל'. מיהו עיין בתשו' משיבת נפש סי' ו' שכתב לברך פה"א וגם אין בהם משום בשולי עכו"ם מפני שמבשלים אותם במים קודם ואז אינו עולה על שלחן מלכים ואין בישול אחר בישול יעו"ש. וכ"כ א"א סי' ר"ד אות יו"ד דלפי דברי האר"י ז"ל יש לברך פה"א יעו"ש. ובדברינו לסי' ר"ג אות ט"ו:

א

קב) שם. מברך עליו בפה"ע. וי"א כיון שאם בשלו בלא דבש משתנה לגריעותא א"כ הו"ל דבש עיקר ומברך שהכל. ולא נהירא. טור. מ"א ס"ק ל"א. וכן המנהג פשוט לברך על המרקחת בדבש ברכה הראויה להם כדעת הטור והש"ע וכבר כתבנו לעיל סי' טו"ב אות ב' דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל יעו"ש:

א

קג) [סעיף יד'] אגוז רך וכו' מברך עליו שהכל. שהרי קודם שיטגנו אותו בדבש אינו ראוי לאכילה כלל דמר הוא ואזוקי מזיק וא"כ הו"ל דבש עיקר דלא נטעי להו אנשי אדעתא דהכי אלא כדי שיתבשלו ויתקשו. ב"י ולבוש. ט"ז ס"ק י"ב ועיין מ"ש לעיל אות צ"ז בשם הפרישה ודוק:

א

קד) שם. וכן אותם אגוזים וכו' הט"ז ס"ק י"ב תמה על דין זה שכתב מור"ם ז"ל וכן אותם אגוזים וכו' דגם אגוז רך שכתב הש"ע מיירי בענין זה וכדמשמע בב"י סי' ר"ד יעו"ש. והמ"א ס"ק ל"א הגיה דצ"ל והן אותם וכו' ועיין מאמ"ר אות כ"ב מ"ש בזה:

א

קה) [סעיף טו'] על הסוקאר מברך שהכל. וז"ל הרמב"ם פ"ח מה"ב דין ה' הקנים המתוקים שסוחטין אותם ומבשלין מימיהן עד שיקפה וידמה למלח כל הגאונים אומרים שמברכין עליו בפה"א ומקצתן אומרים בפה"ע. וכן אמרו שהמוצץ אותם קנים מברך בפה"א ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל שלא יהיה דבש אלו הקנים שנשתנה ע"י אור גדול מדבש תמרים שלא נשתנה ע"י האור ומברכים עליו שהכל עכ"ל. והביאו הטור וכתב אפשר דיש להשיב על דבריו ונטה דעתו לברך בפה"ע יעו"ש. מיהו מרן ז"ל בכ"מ שם כתב על דברי הטור אילו היו הקנים הללו נמצאים בארצות הטור לא היה טוען כן יעו"ש. אבל בב"י כתב על דברי הטור דדברי טעם הם ואעפ"כ כתב כיון דפלוגתא היא לברך שהכל עדיף דעל כולם אם אמר שהכל יצא עכ"ד. וכך הם דבריו כאן בש"ע. וכ"פ הלבוש. וכ"כ הב"ח דנהגו לברך שהכל כהרמב"ם כיון דהסמ"ק כתב עליו ורואה אני את דבריו וכ"פ בש"ע עכ"ל. וכ"פ האחרונים. מיהו בדיעבד אם בירך עץ או אדמה יצא כיון דאיכא דסברי הכי וק"ל סב"ל:

א

קו) וכתב הט"ז ס"ק י"ג נראה פשוט שאם יש לפניו פרי אחר שיברך עליו ויצא גם אסוק"ר דדעת הטור עיקר עכ"ל. אבל הא"ר אות כ' כתב על דברי הט"ז הנז' דאין להקל בזה לכתחלה אלא טוב שיברך בתחלה אסוק"ר שהכל ואח"כ אפרי יעו"ש וכ"כ החס"ל אות י"ב. בן א"ח פ' פנחס אות ט"ז ולכן כשיושבין במסיבה ומביאין לפניהם מיני פירות עץ ואדמה ושהכל אם יש שם דבר שברכתו שהכל בלי ספק כגון בשר ודגים וכדומה אז יברך על הסדר עץ ואדמה ושהכל על הדגים ויכיון לפטור הסוק"ר אבל אם לא יש כ"א עץ ואדמה וסוק"ר אז יברך על הסוק"ר תחלה שהכל ואח"כ עץ ואדמה. ואם לא בירך על הסוק"ר תחלה יש לברך אח"כ עליו שהכל כיון שלא כיון עליו לפוטרו. וכ"כ בן א"ח שם. ועיין לקמן סי' רי"א סעיף ג' ודוק:

א

קז) [סעיף טז'] על פלפל וזנגביל וכו'. וזנגבילא הוא שקורין אינגב"ר והוא השורש שתחת הקרקע ולכן אעפ"י שהיא ראויה לאכילה (ר"ל כשהיא רטיבתא) כיון שאינה עיקר הפרי מברך פה"א. ב"ח. עט"ז:

א

קח) שם. על פלפל וזנגביל וכו'. וה"ה לגלג"ן וציטב"ר וכל מיני בשמים יבשים שאין דרכם לאכול בלא תערובת אין מברכין לא לפניהם ולא לאחריהם. ב"ח בשם ברכות מהר"ם. ועיין לקמן סי' ר"ג סעי' ו' וסעיף ז':

א

קט) שם. ועל הקלאוו וכו'. ובלשון ערב קורין אותו קרנפ"ל:

א

קי) [סעיף יז'] על אגוז מושק"ט וכו'. שנוהגים לאוכלו ביובש. ב"י בשם תו' מ"א ס"ק ל"ד. ומי שיש לו שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור דמי לשמן כמ"ש סעי' ד' ומיהו דכששותה לצמאו אעפ"י שנתן ג"כ מושקא"ט לתוכו לרפואה מ"מ מברך על השכר. וה"ה גבי שמן. מ"א שם. אבל הא"ר אות כ"א כתב דהנותן מושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור מברך על השכר ופוטרו דמיעוט הוא נגד השכר ול"ד לשמן דלעיל וכ"ש כששותה השכר לצמאו ודלא כמ"א עכ"ל. ועיין לעיל אות מ"ב ואות מ"ג:

א

קיא) שם. ועל קנילא וכו'. והוא עץ של קנמון ומברכין עליו בפה"א מפני שרגילין לאוכלו ביובש וגם הוא גדל על הארץ כמו קנים. ב"י בשם התו' אבל השה"ל כתב דעל הכופרא וגירופלין וקנמון ושאר מיני בשמים אין לברך אלא שהכל אפילו כשהוא לח יעו"ש:

א

קיב) [סעיף חי'] כשהם רטובים בפה"א. ואע"ג דפלפלין מין אילן הוא כיון שאין נוטעין אותו אלא על דעת שיתיבשו ויאכלו רובן שחוקין כתבלין ואינם נאכלין בפ"ע אלא מיעוטן לפעמים אין מברכין עליהם בפה"ע אלא בפה"א. ב"י בשם הרשב"א. מ"א ס"ק ל"ה א"ר אות כ"א. מיהו י"א דמברכין עליהם בפה"ע כמ"ש בטור וב"י וע"כ אם בדיעבד בירך בפה"ע יצא:

א

קיג) שם. כשהם רטובים בפה"א. וה"ה בעץ שקורין לאקרי"ץ. עט"ז אות ו'. ואם כוסס הלאקרי"ץ או הצמרינ"ד ומבליע רק הטעם ופולט נראה דמברכין רק שהכל. ח"א כלל נ"א אות ט"ו. ועיין לעיל אות ס"ג:

א

קיד) שם הגה. ואם הוא מסופק וכו'. היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות. כ"ה בגמ' ברכות ל"ה ע"א. מ"א ס"ק ל"ו. סו"ב אות י"ב. ר"ז אות כ"ד:

א

קטו) שם בהגה. ואם הוא מסופק וכו'. ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפוטרו תוך הסעודה עדיף טפי דאז אין ספק כלל כמ"ש סי' קס"ח. סו"ב שם. ר"ז שם. שע"ת אות כ"ח:

א

קטז) שם בהגה ואם הוא מסופק וכו' בפה"א שהאדמה כולל ג"כ פה"ע כמ"ש לקמן רס"י ר"ו:

א

קיז) שם בהגה. מברך שהכל. והא דאמרינן בגמ' (ברכות ל"ה ע"א) כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה מעל כתב הר' יונה שאפילו לא ידע אלא ברכת שהכל יצא בה מידי מעילה יעו"ש. והביאו שע"ת אות כ"ח:

א

קיח) איתא בתנא דב"א סא"ז פט"ז עיר שאין בה כל מיני פירות אין ת"ח רשאי לישב בתוכה שכל מיני פירות מאירין את העינים ע"כ. וגם שהן מרגילות לשון תורה כדאיתא במדרש רות על פסוק ויאכל בעז וכו' ויטב לבו שאכל מיני מתיקה אחר המזון שהיא מרגלת לשון תורה יעו"ש. ור"ל שאכל פירות שהן מתיקות. יפ"ל ח"ב בקו"א אות א':

א

מ"א סק"א ולא הבורא עיין מ"א סי' קס"ז ס"ח:

ב

סק"ג בשכר תאנים כ"ה במקור הדין ברשב"א ורמ"א שהשמיטו דס"ל דלאו דוקא. והש"ך הגיה בגליון תיבת תאנים ס"ל דדוקא הוא משום דשאר משקין מפסידין הטעם וכדמצינו בסי' ר"ד לענין מים אם יש ששה חלקים אע"פ שנרגש טעם יין אינו טעם גמור ובטל ה"נ בכל משקין אזלינן בתר כוחו לקלקל ולהפסיד טעם היין ואף ע"פ שנרגש אינו טעם גמור ומיושב קושית הט"ז סק"א:

ג

שם דאינו מפסיד טעם היין אבל שאר משקין כצ"ל:

ד

סק"ד ואינו עיקר הפרי. דלא נטעי אדעתא לאכול הפרי בקטנותן משא"כ בשקדים המרים במ"א סקי"ב:

ה

סק"ה מברך שהכל. דכל דלא נטעי אדעתא דהכי אע"פ שמתקן ע"י האור מברך רק שהכל כמבואר בס"ק ו' סי"ד.

ו

(הגה ס"ב) וי"א דעל חרובין. משמע ליה לרמ"א דהמחבר שהשמיט זה ס"ל דבחרובין וזיתים נמי משיוציאו מש"ה הביא פלוגתא דדוקא משישרשרו כו' ולא ראה רמ"א ספר בדק הבית שכ' בהיפך דחרובין משישרשרו אע"פ שנוהג בהם שביעית ונחשב פרי לענין שביעית מ"מ אין ללמוד לענין ברכה שהרי אנו רואין חרובין אף ששרשרו מרים הם ולכן סתם כאן בש"ע כל האילנות משיוציא ובלבד שלא יהיו מר כו' ממילא נכלל גם חרובין וזיתים בכל הדברים שמברכין האדמה עד עת שאנו רואין בו בבירור שכבר ראוי לאכילה ונטעו ליה אדעתא דהכי אז מברכין העץ וכל זמן שהוא ספק מברכין בפה"א וכן בחרובין אף שישרשרו זהו כוונת המ"א סק"ו:

ז

ש"ע ס"ג גרעיני הפירות כו'. דנטעי אינשי גם אדעתא דגרעינין זהו דעת הרא"ש אבל הרשב"א בטור חולק וס"ל דלא נטעי אדעתא דגרעינין. ובזה תבין דברי המ"א סק"ז וכמו שכתבתי אות ד'

ח

ט"ז סק"ב אבל בה"ג מיירי שצריך ברכה על האניגרון ג"כ כצ"ל:

ט

שם שמביא ב"י דאזלינן בתר כוונתו דאם כוונתו לרפואה אז ה"ל שמן עיקר משא"כ כשאינו חושש בגרונו:

י

סק"ג ועמ"ש סי' ר"ד סי"ד כצ"ל:

יא

מ"א ס"ק יב אדעתא דהכי פי' גם אדעתא דקטנים. וגם אדעתא דגדולים למתקן ע"י האור ולכן מברכין העץ אם מיתקן וכמו בסי"ב שדרך לאוכלן מבושלין וזהו שהראה המ"א לסי"ב ומשא"כ בס"ב סק"ה ע"ש:

יב

ס"ק יד גם אדעתא עיקר הנטיעה הוא רק על האביונות אלא דבשעת הנטיעה אינו מקפיד נמי אאכילת העלין כי אינו מתקלקל האילן בכך מש"ה בפה"א משא"כ קורא בר"ס ור"ד דמקפיד על אכילת הקורא שמקלקל האילן מברך שהכל כן מבואר שם בגמ' ורש"י. ובוסר במ"א סק"ד דמי לעלין דצלף ובפה"א אבל העץ לא שאינו עיקר הפרי. ושקדים בס"ק י"ב עדיפי דעיקר הנטיעה על שניהם ובפה"ע וק"ל:

יג

ס"ק יז אי שקלת ליה לפירא. שאין הקליפה שומר לפרי ואין מתקלקל הפרי אם נוטלין הקליפה ממנה:

יד

שם משום דלא חזי לאכילה פי' קליפ' של מראנצין:

טו

ט"ז סק"ד לעשות מהן טרימא. דאסור להפסיד את התרומה אבל טרימא לא מיקריא הפסד דבמילת' קמייתא קאי אבל כשעושה שכר (פי' י"ש שעושין מתמרים) ה"ל הפסד וע"ש בגמ' דמה שלא הוי הפסד בתרומה מברכין עליהם בפה"ע דבמילתא קמייתא קיימא:

טז

שם ותו דגם בנדרים בי"ד סי' רי"ז אמרינן כצ"ל:

יז

שם עוד ראיה ממ"ש בסי' ר"ג בשמים כצ"ל:

יח

שם הרי דאפילו שחוקים ולא רצה בחילוק שבמ"א כי הת"ה בעצמו סיים שאין החילוקים ברורים:

יט

מ"א ס"ק יח ונימוחו לגמרי מחלק בין נתמעך לנמוח לגמרי שאז נפסדת מהותו ואינו ניכר כלל משא"כ בנתמעך ניכר עכ"פ מהות התמדים וע' מ"א סי' ר"ד סקס"ב:

כ

שם וכ"מ סי' ר"ד סעיף י"א שכתב אפילו כצ"ל:

כא

שם גם בגודגדניות שנתבשלו פי' אף בנימוחו לגמרי דהיינו ע"י בישול סיים שאין החילוקים ברורים ממילא בנתמעך שניכר צורתו מודה:

כב

שם ובשמים שחוקים בסי' ר"ג ס"י כצ"ל:

כג

ט"ז סק"ה דטעם הגאון דפסק לברך בפה"ע על דבש תמרים:

כד

מ"א ס"ק כא משום דאישתנו לגריעותא דבשלם החום הוי כבישול באור וירקות שדדך לאוכלן חיין בר"ס ר"ה דהוי אשתני לגריעותא ומברך שהכל ה"נ בפרי העץ שדרכן לאכול חיין ובשלם ואישתני לגריעותא נחית ב' דרגא ומברך שהכל ולפי שבסי' ב בפירו' לא כ' בבא זו בהדיא דאם דרכן לאכול חיין כו' לכן מוכיח המ"א מכאן ועיין ט"ז סי' ר"ה סק"ג אפשר דבההוא מודה המ"א כיון שנשבח ועיין ודו"ק:

כה

ט"ז רסק"ט ז"ל הרא"ש אע"פ כ"כ הרא"ש אהא דאמרינן בש"ס מיא דכולהו שלקי (ששולקין ירקות בהן) כשלקי ומברכין בפה"א והקשה ממי פירות שבס"ח ומחלק דמשקה היוצא מהפירות אין לו טעם פרי ואפשר דע"י בישול דין הפירות כדין הירקות נמצא דלשון אפשר שכ' הרא"ש אינו בפירות משום דנוכל לומר דפירות גרוע להא מילתא מירקות אפי' ע"י בישול אין מברכים בפה"ע ולכן מה שסיים הט"ז וקשה דהטור בסי' ר"ה כו' אין לו ביאור דודאי בירקות ליכא ספיקא דהוא דין פשוט בש"ס וחילוק של הרשב"א בט"ז ס"ק הקודם לא ס"ל להרא"ש כלל ודברי הט"ז צ"ע:

כו

שם דלא אזלינן בתר טעמא היינו בט"ז סק"א וה"נ כאן ניזל בתר המים שהוא רוב וטעם הפרי הוא מיעוט:

כז

מ"א ס"ק כ"ד צ"ע אם יברך שנית. דהא להרא"ש כבר נפטר בפה"ע ולהרשב"א לא יצא והוי ספק ברכות:

כח

ס"ק כה דלאו פרי נינהו. פי' להרשב"א דלאו פרי נינהו לא מיפטרי בברכת על העץ ועל פרי העץ דדוקא תפוחים בסי' ר"ח נפטר בברכה זו כיון דהוא פרי משא"כ בנ"ר של מים לכן צריך לשתות גם מים:

כט

ס"ק כו פוטרת בנ"ר נסתפק שם שמא כמו דברכת העץ פוטרת בנ"ר של פרי ה"נ ברכת על התמרים פוטרתה:

ל

שם ואם שתה הוא ענין בפ"ע דאם שתה מי תאנים לבד ולא עשה כמ"ש בש"ע יברך בנ"ר לבד וסיים וצ"ע דשמא ברכה מעין ג' הוי דאורייתא והוי ספק דאורייתא:

לא

טורי זהב סק"י דרכם לשתות'. אזיל לשיטתיה באות ח' בפלומי"ן יבשי' אבל לפי מ"ש המ"א שם לק"מ דלא אסיק אדעתא ליבש:

לב

ש"ע סי"א ומברך עליו בפה"ג עיין בכור שור ב"ב דצ"ז ועיין ט"ז כאן סק"ה ודוק היטב:

לג

מ"א ס"ק כח אפילו לא רמיא והוא כ"ש מתמד של חרצנים בסי' ר"ד ס"ו שהמים נבלעים בזגין וה"ה שנבלעים בצמוקין:

לד

ס"ק כט ועמ"ש סי' ר"ה. שאם טובים חיין אף ע"פ שיותר טובים ממבושלים לא הפסיד ברכתו:

לה

ס"ק ל' משתני לגריעות' והוי ברכתו שהכל כמו שביארתי באות כ"ג:

לו

סקל"א אבל מושקט נו"ס משום די"ל דגרסינן שפיר וכן המחבר מיירי ממושקט נו"ס והם אינם פירי אפילו כבר אינם ירוקים לכן כתב דז"א דמושקט פרי גמור היא במג"א ס"ק ל"ד דאוכלין לרפואה וכן בסימן ר"ג במג"א ס"ק ד' דנאכל ג"כ לרפואה ומיקרי פירי ע"ש אע"כ דהמחבר מיירי מהך שכתב רמ"א ונקרא מושקד"ה ואין זה המושק"ט וק"ל:

לז

(עט"ז ס"ק יד ע"כ יברך שהכל. הי' ראוי לברך שהכל אלא כיון דלפעמים נטעי נמי אדעתא לאוכלן רטובי' מברך עכ"פ בפה"א כ"ה בב"י בשם הרשב"א:

לח

שם לאוכלן בפ"ע וצ"ע. כמדומה שהמג"א ס"ק ל"ד מתרץ קושיא זו דמיירי באמת שאכלו ע"י תערובת ואפ"ה מברכין עליו ולא אזלינן אחר הרוב משום שהוא לרפואה הוא עיקר כמו שמן זית דסעיף ד':

א

בורא. ולא הבורא [כ"ה]:

ב

מבושל. ואף על גב דלענין יין נסך לא מתנסך:

ג

בשכר. תאנים [ש"כ] דעתו דהרשב"ץ דוקא נקט שכר תאנים דאינו מפסיד טעם היין אבל שאר משקין מיד כשנתערב בהן כל כך עד שנפסד טעם היין מברכין שהכל, ועמ"ש סי' ר"ד ס"ה וס"ו:

ד

בפה"א. דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי בורא פרי האדמה, ועמ"ש ס"ה ועבי"ד סימן מ"ד דבימיהם היו הענבים גדולים, אבל עכשיו פול גדול מענבה ואפשר דה"ה פול הלבן:

ה

מר. ואם מתקן ע"י האור מברך שהכל, [ל"ח] עס"ג וסי"ד:

ו

וי"א וכו'. והבד"ה כתב דאין ללמוד זה משביעית דהרי חרובין אפי' אחר שישרשרו מרין הם ואין ראוים לאכילה, לכן (אין) מברכין עליהם בורא פרי העץ וכן נראה דעת הרי"ף והרמב"ם ורי"ו, ולי' נרא' דלא יהא אלא ספק וראוי לברך בורא פרי האדמה:

ז

שהכל. צ"ע דהרשב"א לשיטתיה אזיל דס"ל דגרעינין לאו פרי נינהו אבל להרא"ש דקיי"ל כוותיה אם כן ה"ה כשמתקן ע"י האור מברך בפה"ע וכמ"ש ס"ה גבי שקדים וצ"ל דכשהן מרים לאו פרי נינהו משא"כ בשקדים וכ"מ בלבוש עס"א:

ח

עם פת. כתב הב"ח צ"ע מאי אצטריך לאשמועינן הא דין זה מבואר בסי' רי"ב וכן הקשה הרר"י על הרי"ף ונ"ל דאשמועינן אפילו בחושש בגרונו ואוכל שמן הרבה ופת מעט לא אמרינן דשמן עיקר וכ"מ מלשון הרי"ף וקשה מ"ש מהאוכל דג מליח עם הפת שמברך על המליח וצ"ע עכ"ל, ולכן נ"ל דאם מתכוין לרפואה ואוכל רק מעט פת שלא יזיקנו בגרונו אין ה"נ דמברך על השמן וכ"כ הב"ח סימן רי"ב ע"ש ומשום קושיא זו אין לבדות דין חדש דהרבה פעמים כתבו הפוסקים דין פשוט והא דלא מוקי ליה בגמרא דאכיל ליה ע"י פת לרפואה היינו משום דאין דרך רפואה בכך מדנקט דוקא אניגרון ולא נקט שאר משקין ואה"נ אם שותהו עם שאר משקין לרפואה כגון עם שכר או יי"ש דמברך בפה"ע:

ט

שמן עיקר. אפי' השמן הוא מועט (ב"ח) ומיהו ממ"ש הרא"ש סימן ק"ד גבי חומץ משמע דוקא הרבה ואפשר דאורחא דמלתא נקט:

י

אניגרון עיקר. אפילו הוא המועט:

יא

שהכל. צ"ע דהא בגמרא דף ל"ט איתא בהדיא דמברך על מי סלקא בפה"א וכמ"ש סימן ר"ה ס"ב ועמ"ש שם:

יב

קטנים. בפה"ע דכיון שהם ראוין לאכילה יותר כשהם קטנים נטעי להו אינשי אדעתא דהכי (הרא"ש עס"ב וי"ב):

יג

מתקן וכו'. דה"ל כמו מתוקן בתחלה (תר"י והרא"ש):

יד

על העלין. דנטעי להו אינשי גם אדעתא לאכול מן העלין [רי"ו גמ']:

טו

תמרות. בולטין בעלה כמו בעלין של ערבה:

טז

קפריסין. הוא קליפה הגדילה סביבת הפרי כעין קליפה הגדילה סביב אגוזים דקים [רש"י]:

יז

בפה"א. דאינו עיקר הפרי ויש רוצין ללמוד מכאן דקליפה של פרי כגון של מראנצי"ן שמרקחין אותם מברך בפה"א ול"ד דהכי אמרינן בגמרא כשמגיע להתבשל הקליפה נופלת ממנו וגם אפילו אי שקלת ליה לא מיית פירא אבל הקליפה הזאת מגוף הפרי הוא ועוד דלגבי ערלה פרי הוא כמ"ש בי"ד סי' רצ"ד וכ"ה בגמ' קליפי רמון וכו' והגרעין חייבין בערלה וכתבו התוס' מכאן שמברכין על הגרעין בפה"ע וכמ"ש ס"ג א"כ ה"ה לקליפין ול"ד לשקדים הרכים ברסי' ר"ד דהתם לא נטעי אינשי אדעתא לאוכלן בקליפיהם דעדיין לא גמר הפרי וא"ל משום דלא חזי לאכילה בלא רקוח הלא ורדין ג"כ לא חזי לאכילה בלא רקוח ואפ"ה לית לן בה כיון דעיקר תיקונו על ידי כך וכמ"ש הרב"י סימן ר"ד סי"א וע"ש ועוד דמ"מ ראוים לאוכלן חיין אלא שאינו טוב כ"כ דגם תוך הפרי אינו טוב בלא תיקון ותערובות צוק"ר לכן נ"ל דמברך בפה"ע דגם בקפריסין י"א דמברכין בפה"ע ועס"ג:

יח

וי"א לברך כו. נ"ל דוקא בגדגניות שנתבשלו ונימוחו לגמרי וכן כ' מהרי"ק שמ"ה אבל בתמרים שנתמעכו קצת לא פליג וס"ל כהרמב"ם והטור דמברך בפה"ע וכ"מ סי' ר"ד סי"א שכת' אפי' הם כתושים ביותר ולא פליג רמ"א וגם בד"מ סי' ר"ד משמע דס"ל כהרב"י וגם בת"ה אפשר דמודה בתמרים שמיעכן קצת כהרמב"ם וגם בגדגדניות שנתבשלו כת' וז"ל שנימוחים לגמרי מברך שהכל ול"ד לבשמי' שחוקי' בסי' ר"ג ס"ז דהתם דרך לכתוש ולשחוק כל הבשמים מ"ה חשיבי קיימו במילתייהו משא"כ בדבר אחר שאין דרכו תדיר להיות מעוך ומרוסק ואף על פי שאין החילוקי' האלו ברורים מ"מ לא יהא אלא ספק ומברך שהכל עכ"ל, וברוקח כ' וז"ל תמרים כתושים מבושלים בפה"ע והוא טריא"ק עכ"ל:

יט

מברך שהכל. דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מהזתים וענבים בלבד:

כ

סופי ענבים. ול"ד לבוסר בס"ב דמברכין עליו בפה"א שאני בוסר דעומד לעשות ממנו משקה דאשתני' לעלוייא דהיינו יין שמברכין עליו בפה"ג משום הכי דיו דמורידין אותו מעלה א' ומברכין בפה"א משא"כ בסופי ענבים שעומדים לעשות חומץ לכן מברכין שהכל:

כא

שבשלם החום. משמע מל' רש"י דהטעם משום דאשתני לגריעותא ערסי' ר"ה:

כב

אלא שהכל. ול"ד למיא דסלקי בסי' ר"ה ס"ב דהנהו כיון דרוב אכילתן ע"י שליק' שליקתן כמותן משא"כ פירות לאו דרכיה למשלקי' או למסחטיה אלא למיכלה בעיניהו בהנהו לא אמרי' שיהא מימיהן כמותו (ב"י רשב"א) ומיהו בפירות יבשים כגון תפוחים ואגסים וגדגדניו' ופלומי"ן ד"ה דמברך אמימיהן בפה"ע דהא אין דרכן אלא למשלקינהו לא למכלינהו בעינייהו וכן אני נוהג ועיקר (ב"ח) וצ"ע דמשמע דטע' הרשב"א משום דדרכן למשלקינהו מעיקרא נטעי להו אדעתא דהכי למשלקינהו ואם כן פירות דלא נטעי להו אדעת' דהכי אף על פי שיבשן אח"כ לא מהני וכ"כ הלבוש דדוק' פירות שרוב אכילתן ע"י בישול מברך בפה"ע (עסט"ו) וכן מ"כ בשם רש"ל:

כג

טעם הפרי. דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י בישול מאלו סחט הפרי עצמו:

כד

ויוצא. דעל כולם אם אמר שהכל יצא מיהו אם אכל תחלה הפרי ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל ולכן ישתה ד"א תחלה לברך שהכל:

כה

ישתה מים. דמי תאנים לא פטר להו פרי מברכה אחרונה דלאו פרי נינהו (מהרא"י בשם סמ"ק) עסי' ר"ח סי"ג:

כו

ובורא נפשות. ובאגודה סי' קמ"ט כ' לברך תחלה בנ"ר ואח"כ מעין ג' ומיהו אפשר דדוקא התם שאכל פרי ומעשה קדירה ונסתפק אם מעין ג' פוטרת בנ"ר לכן יברך בנ"ר תחלה, משא"כ הכא דשתה מים פשיט' דאין מעין ג' פוטרתן ואם שתה אותם לבדם יברך בנ"ר (כ"ה סי' ר"י) וצ"ע:

כז

ואם משך. ז"ל הרב"י דוקא כשהצמוקים מעורבים עם המים הא אם נמשכו המים מהצמוקים ה"ל יין עכ"ל נ"ל פי' דכשהצמוקים מעורבים עם המים ואוכל הצמוקים ושותה המים אז ה"ל כמרק של כל הפירות אבל אם נמשכו וכו' כלו' שאין כונתו לאכול הצמוקים כלל רק להמשיך מהן היין או אפי' שתה מהן מהכלי שהצמוקים בתוכו מברך בפה"ג וכ"כ במרדכי גבי מי ירקות בסי' ר"ה ס"ב וכ"מ בסי' רע"ב ס"ו דכל הפוסקים כתבו יין צמוקים ולא חלקו בין משך ללא משך ועוד דבי"ד סי' קכ"ג סי"א כ' בשם ר"ל חביב וז"ל אם עושין יין מצמוקין שכותשין אותן ונותנים עליהם מים ותוסס מקרי יין אף על פי שהצמוקי' תוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים כו' ואף על גב דגבי יין בעי המשכה לענין יי"נ מ"מ ביין צמוקי' שדרך הוא להניח הצמוקין בחבית ושם נעשה יין גמור לא בעי המשכ' עכ"ל וכ"ש לענין ברכה דאפי' יין גמור מברך בפה"ג אפי' לא המשיך לכן נ"ל מ"ש עיקר וכ"מ סי' ר"ד ס"ו:

כח

וברכה א' מעין ג'. אפי' לא רמי' ג' ואתא ד' ועבי"ד סי' קכ"ג בב"י (כ"ה):

כט

אין דרך. ועמ"ש סי' ר"ה:

ל

אגוז גמור. וי"א כיון שאם בשלו בלא דבש משתני לגריעות' וא"כ ה"ל דבש עיקר ומברך שהכל ול"נ (טור) עמ"ש סי' ר"ה סס"א:

לא

וכן אותם. צ"ל והן אות' וכו' כדאיתא בב"י בהדיא הטעם דלא נטעי ליה אנשי אדעת' לאוכלן כשהן רכין אבל דבר שפרי גמור כגון קליפי מראנצ"ן מברך בפה"ע דלא כע"ת עמ"ש ס"ו אבל מושקט נו"ס פרי גמור הוא כמ"ש סי"ז ע"ש ועסי' ר"ג ס"ו:

לב

הצוק"ר. דמי למי פירות כמ"ש ס"ח:

לג

אין מברך. וה"ה גלגי"ן וציטו"א (ברכות רמ"מ בשם ברכות מהר"מ):

לד

מושקא"ט. פרי הוא ורגילין לאוכלו ביובש (תוס') ומי שיש לו שלשול ונותן המושקא"ט לתוך השכר כדי שיעצור דמי לשמן כמ"ש ס"ד, ומיהו נ"ל דכששותה לצמאו אף על פי שנותן ג"כ מושק"ט לתוכו לרפואה מ"מ מברך על השכר וה"ה גבי שמן:

לה

רטובים בפה"א. ואף על גב דפלפלין מין אילן הוא כיון שאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקים כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו עליהן שהכל כמו קורא בר"ס ר"ד (וכן השבת) אלא לפי שמעט מהן נאכלים ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהם בפה"א, וזנגביל אינה עיקר הפרי [טור] ועיין בב"ח מזה:

לו

ואם הוא מסופק. היינו אחר שלמד אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות (כ"ה בגמ' ובברטנור' וב"י סס"י ר"ד בשם הג"מ):

א

(א) פירות האילן – בין משבעת המינים ובין שאינם משבעת המינים:

ב

(ב) חוץ מהיין וכו' – מפני שהוא סועד הלב ומשמחו קבעו לו ברכה בפני עצמה:

ג

(ג) בורא פה"ג – ואפילו זב מעצמו מהענבים בלי דריכה [פמ"ג]. ואם טעה ובירך על היין בפה"ע עיין לקמן בסימן ר"ח סי"ד במ"ב:

ד

(ד) בין מבושל – דע"י הבישול אין משתנה היין לגריעותא. ואין חילוק בין אם בישל יין גופא או שבישל הענבים והצמוקים כדי לעשות מהן יין:

ה

(ה) דהיינו שנותנין וכו' – ואע"פ שנשתנה טעמיה וריחיה עי"ז ממה שהיה מקודם אפ"ה לא נשתנה היין לגריעותא והיין עיקר לגבי אידך לפיכך מברכין עליו בפה"ג:

ו

(ו) דבש ופלפלין – ואפילו שליש דבש ושליש פלפלין ויותר מזה אפ"ה היין עיקר שהם לא באו רק להשביחו ולהטעימו:

ז

(ז) בשכר – ושכר של כל המינים שוים בזה לבד ממיני משקין שפוגמים ומפסידין טעם היין מיד שנתערב בהם כ"כ עד שנפסד טעם היין מברך שהכל:

ח

(ח) אם הרוב יין וכו' – כדקיי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר את הטפילה וכל מין שהוא הרוב הוא העיקר והמיעוט טפל הוא לו:

ט

(ט) מברך בפה"ג – והוא שלא נתבטל טעם היין ע"י התערובות:

י

(י) ואם הרוב שכר וכו' – ולא דמי להא דקי"ל לקמן בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דדי שיש ביין מעט יותר מאחד בששה נגד המים ע"ש דהתם דרך מזיגת יין הוא במים וע"כ לא שייך לומר דיתבטל היין נגד המים שנמזגו בם דנעשה הכל כמין אחד משא"כ בשכר דאין דרך למזוג בם וכשני מינים בעלמא דמי דכל מין שהוא הרוב הוא העיקר ועיין בביאור הגר"א שדעתו לדינא דגם בעניננו שוה למזיגת יין במים:

יא

(יא) לכפול הלבן – בגדלו:

יב

(יב) בפה"א – דכל דבר שגדל על האילן ואינו עיקר הפרי בפה"א [טור]:

יג

(יג) ומתוך שלא נודע וכו' – שיש כמה מינים גדולים וקטנים:

יד

(יד) לעולם מברך וכו' – משום דבדיעבד אם בירך בפה"א על פה"ע יצא כדלקמן בסימן ר"ו. ומ"מ בכגון זה אין לאכול מהם כשיעור שחייב ברכה אחרונה אלא בתוך הסעודה כיון שהוא ספק אם יברך אחריהם מעין ג' או בנ"ר [אהע"ו ומא"מ]:

טו

(טו) גדול ביותר – ואם לפי מראית עין כבר נגמר בישולו אין נ"מ כלל בגדלו ובכל אופן מברך עליו בפה"ע וכן אם החרצנים שלהם נראה מבחוץ בודאי הוא קרוב להתבשל ומברך עליהם בפה"ע לכו"ע:

טז

(טז) משיוציאו פרי – אע"ג שהם עדיין קטנים ביותר:

יז

(יז) עפוץ – חמוץ:

יח

(יח) עד שאינו ראוי וכו' – מבואר מזה דאם עכ"פ נאכלים ע"י הדחק אע"ג שחמוצים ומרים הם כדרך פירות בקטנותם אפ"ה מברך עליהם ברכתם הראויה ובח"א וכן בספר עוללות אפרים פקפקו בדין זה ודעתם דבכגון זה אינו מברך אלא שהכל אם לא שבישלן או שמתקן באור דאז מברך עליו בפה"ע כיון שהוא פרי בעצם אלא שצריך תקון:

יט

(יט) אין מברכין עליו כלל – דכעץ בעלמא חשיב ואפי' מתקן ע"י אור ג"כ אין מברך עליו רק שהכל וכדין גרעינין שמתקן לקמן בס"ג. כתב בח"א דלפ"ז מיני פירות שמרקחין ומטגנין בדבש וכיו"ב בעודם קטנים מאד אם לא היו ראוין לאכול קודם ריקוחן כלל אין מברכין עליהם כ"א שהכל לאחר ריקוחן ועיין בבה"ל מה שכתבנו לענין תפוחים:

כ

(כ) עד שיראה בהן וכו' – דאז חשיב פרי אבל כ"ז ג"כ דוקא אם לא היו מרים ביותר וכנ"ל:

כא

(כא) מברך וכו' – וכן הסכים המ"א והגר"א וע"ש בביאור הגר"א שמחמיר עוד יותר בענין זה כמו שכתבנו בבה"ל:

כב

(כב) בורא פה"א – היינו אפי' הם מתוקים דעדיין אינם עיקר פרי:

כג

(כג) מתוקים – לאו דוקא אלא כל שהחיך נהנה ממנו במקצת והטעם שמברך בפה"ע משום דהם נמי חלק מחלקי הפרי והרבה אחרונים חולקים ע"ז וס"ל דאינו מברך בפה"ע דלא הוי כפרי גופא ואינו מברך עליהם אלא בפה"א וכן הסכמת הגר"א. ואם בירך בפה"ע יצא בדיעבד [דרך החיים] ואם אוכל הגרעין אחר שאוכל הפרי מסתברא דלכו"ע נפטר בברכת בפה"ע שבירך על הפרי משום דהוי טפל לפרי:

כד

(כד) מרים – היינו שאינם ראויים לאכול אפילו ע"י הדחק וכנ"ל בסוף ס"ב:

כה

(כה) מברך עליהם שהכל – הרבה אחרונים הקשו ע"ז ודעתייהו דלדעת המחבר דגרעינין הוי כפרי גופא א"כ גם במרים ומתקן ע"י איזה דבר נמי מברך עליהם בפה"ע וכמו גבי שקדים המרים המבואר בס"ה ויש מתרצים דאפילו לדעה זו לא עדיפא גרעינין כשקדים גופא שהם עיקר הפרי משא"כ בגרעינין ולהכי אם הם מרים לא מקרי פרי כלל ולא מהני במה שממתקן אח"כ מיהו לדינא אין לזוז מפסק השו"ע דבלא"ה כתבנו מקודם דעת הרבה אחרונים והגר"א מכללם לחלוק על עיקר דינא דמחבר ולדידהו גם גרעינין מתוקין אינו מברך עליהם לכל היותר רק בפה"א דלאו פרי נינהו וממילא במרים ומתקן ע"י האור אינו מברך עליהם אלא שהכל:

כו

(כו) כמות שהוא – בלא תערובות ד"א להחליש כח השמן:

כז

(כז) דאזוקי מזיק ליה – ואפילו חושש בגרונו נמי אינו מברך דשמן כמות שהוא אין נהנה ממנו:

כח

(כח) עם פת – פי' אע"ג דעם פת אינו מזיק ליה השמן ואדרבה נהנה מזה אבל עכ"פ אינו מברך עליו משום דהו"ל פת עיקר ומיפטר בברכת הפת:

כט

(כט) ופוטר את הטפלה – ואפילו היה שמן הרבה נמי אינו אלא טפל לפת וכ"ז באוכל השמן ללפת בו הפת אבל אם אוכל השמן מפני שחושש בגרונו רק אוכל לזה מעט פת כדי שיוכל לאכול השמן עמו ולא יזיקנו בזה מקרי השמן עיקר ופוטר הפת הטפלה לו וא"צ ליטול ידיו ולברך המוציא ויש חולקים וס"ל דאף בכה"ג הפת עיקר [א"ר ע"ש]:

ל

(ל) עם מי סלקא – וה"ה אם עירבו עם איזה שאר משקה בענין שנהנה מהשמן עי"ז ואינו מזיקו:

לא

(לא) הו"ל שמן עיקר – דמרכך ומרפא את הגרון ואע"ג דהאניגרון מרובה על השמן דלא אזלינן כאן בתר רוב המשקה אלא כל דבר שעיקר כוונתו הוא עיקר לענין הברכה והשני נפטר בברכתו:

לב

(לב) ומברך עליו בפה"ע – ולאחריו מעין ג' אם שתה כשיעור:

לג

(לג) אניגרון עיקר – ומשמע מדברי הט"ז דמיירי שמי הסילקא הם הרוב לגבי שמן ולפיכך השמן נטפל לו אבל המ"א כתב דאפילו באניגרון מועט נמי אניגרון עיקר כל שאינו לרפואה אלא לאכול ומברך על האניגרון ופוטר השמן:

לד

(לד) שהכל – כ"כ הרמב"ם שם וכ"מ בתר"י והמג"א תמה דהא מבואר לקמן בסי' ר"ה דברכת מי השלקות הוא בפה"א והגר"א מיישבו דהכא שמתקנו לשתיה הרי הוא כמשקה וברכתו שהכל:

לה

(לה) מברך בפה"ע – ואע"ג דבמתוקים קטנים אינו מברך אלא שהכל וכדלקמן סימן ר"ד שאני התם דאינו גמר פירא ובודאי לא נטעי להו אדעתא לאכלם קודם שיתבשלו משא"כ הכא דבגדלם לא יהיו ראוין כלל לאכילה נטעי להו שפיר אדעתא למיכל בקטנותם וזהו גמר פירא שלהם:

לו

(לו) ואם מתקן – דכיון דנשתנו למעליותא ע"י המיתוק באור הו"ל כשאר פירות שאין ראוין לאכול חיין ונתבשלו דמברך כשהן מבושלין בפה"ע וכדלקמן בסי"ב:

לז

(לז) מברך בפה"ע – וה"ה שאר מיני פירות שהם חמוצים או מרים ואינם ראוים לאכילה כלל ומיתקן או בישלן שמברך בפה"ע דהלא באמת פרי הוא אלא שאינו ראוי לאכילה כך לכך מהני מיתוק:

לח

(לח) על העלין ועל התמרות – שאינן חשובין להקרא פרי העץ:

לט

(לט) ועל הקפריסין וכו' – משום דאינו עיקר הפרי. ומ"מ בדיעבד אם בירך על הקפריסין בפה"ע יצא. ולענין קליפת פאמערנצי"ן שטוגנין בדבש יש דעות בין האחרונים אם לברך עליהן שהכל או פה"ע ופרי האדמה וע"כ יש לברך עליהן שהכל ובדיעבד אם בירך פה"ע או פה"א יצא:

מ

(מ) שמיעכן ביד ועשה וכו' – פי' אף שנתרסק עי"ז לגמרי אפ"ה מברכין פרי העץ משום דכיון דעדיין ממשן קיים שייך לברך עליהם פרי העץ וה"ה לענין פה"א כגון ער"ד עפי"ל שמיעכן ועשאן כעיסה:

מא

(מא) הנקרא פאווידל"א – שעושין מגודגדניות ושאר מינים שמוציאין גרעיניהן ומבשלין אותם עד שהם נימוחו לגמרי:

מב

(מב) וי"א לברך עליהם שהכל – בזה נחלקו האחרונים יש מהם שסוברים דהי"א לא פליג כ"א אפאווידלא משום שנימוחו לגמרי ולא ניכר צורתן כלל אבל בדין המחבר דמיירי בתמרים שנתרסקו שניכר תוארן וצורתן אף כשמתרסקין לגמרי מודו דמברך פה"ע ויש מהם שסוברין דהי"א פליג גם אדין המחבר וס"ל דכיון דנתרסקו לגמרי מברך שהכל ולדינא אין נ"מ בזה דאף אם נימא דהי"א פליג גם אתמרי' שנתרסקו מ"מ להלכ' קי"ל כדעת המחבר דהיכא שממשן קיים לא נשתנית ברכתן ורק בפאווידלא שאבד כל צורתו ולא ניכר כלל מה הוא אז לכתחלה מברך שהכל וכהכרעת הרמ"א דבברכה זו יוצא על הכל בדיעבד [אכן לענין ברכה אחרונה אין עצה אי אתרמי לענין דברים שהוא משבעה מינים וכדאיתא בסימן ר"ח סי"ג דברכת בנ"ר אינה פוטרת מעין ג' ולא מעין ג' פוטרת בנ"ר אם לא שיאכל גם פרי משבעת המינים וגם דבר שברכתו בנ"ר לפטור גם את זה ממ"נ [פמ"ג] ואם אין לו נראה לי שיוכל לברך מעין שלש כי כן משמע מלשון הרמ"א דתופס לעיקר הדין שברכתו פה"ע]:

מג

(מג) לברך שהכל – וע"כ מיני אגרע"ס וייגדע"ס ומאלינע"ס וכיו"ב שסוחטין אותן ומרקחין אותם בדבש וצוקע"ר מברכין עליהם שהכל כיון שהם מרוסקים ונימוחים לגמרי ואבד מהם צורתן ובדיעבד אם בירך עליהם ברכתו הראויה יצא:

מד

(מד) יצא – ואם רוב דרך אכילת אותן פירות הוא ע"י ריסוק אף לכתחלה מברך ברכתו הראויה בין לענין פה"ע או פרי האדמה כגון מאכל שמבשלין מדלועין שקורין קירבעס וכן אינגבע"ר ושארי בשמים שחוקים שאוכלין עם צוקער מברכין בפה"א ועיין לקמן סי' ר"ח ס"ח בהג"ה מדינים אלו:

מה

(מה) הזב מהתמרים – וה"ה היוצא ע"י כתישה וסחיטה:

מו

(מו) עליו שהכל – דמה דכתיב בתורה זית שמן ודבש היינו תמרים היוצא מהן דבש אבל דבש גופא זיעה בעלמא הוא ואינו בכלל פרי:

מז

(מז) על משקין היוצאין וכו' – כגון יין תפוחים וכה"ג בין אי איתרמי שיצא מאליהן ובין שיצא ע"י כתישה וסחיטה ברכתן שהכל דזיעה בעלמא הוא דאין נקרא משקה אלא היוצא מן הזיתים והענבים בלבד:

מח

(מח) סופי ענבים – היינו ענבים הנמצאים בגפנים בימות החורף שאין מתבשלין לעולם ועושין מהם חומץ:

מט

(מט) שבישלם ושרפם וכו' – היינו שע"י שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לקלקולא [רש"י] ושארי מפרשים פירשו דנובלות היינו מין תמרים שאין מתבשלין על האילן ואין נכשרין לאכילה אלא תולשין אותן ומחממין אותן בעפר ומתבשלין או נותנין אותן במחצלאות או בתבן להתחמם עד שיתבשלו:

נ

(נ) מברך שהכל – ואחריהם בנ"ר ולא דמי לס"ב גבי בוסר דאפילו לא הגיע לכפול הלבן דמברכין עליו בפה"א ומ"ש סופי ענבים דמברכין עליהם שהכל י"ל דשאני התם דענבים מעליא נינהו אלא שלא נגמרו עדיין משא"כ הכא דמקולקלים הם דאין עומדין אלא לחומץ ולא עדיפי ממשקין היוצאין מהן דברכתן רק שהכל וזהו ג"כ טעם היש מפרשים בנובלות תמרים דמברכין עליהן שהכל דגריעי משאר תמרים שאין מתבשלין על האילן לעולם:

נא

(נא) פירות ששראן – מעל"ע דבזה רגילין ליתן טעם במים:

נב

(נב) אלא שהכל – דלא הוי אלא זיעה בעלמא כדלעיל ס"ח ולא דמי למיא דסילקא ודכולהו שלקי דמברכין עלייהו בפה"א וכדלקמן בסימן ר"ה ס"ב משום דהתם רוב אכילת אותן ירקות הוא ע"י שליקה משא"כ הכא בפירות דלאו דרכייהו למישלק או לכבשן אלא לאוכלם בעין לכן לא אמרינן שיהיו שליקתן וכבישתן כמותן מיהו בפירות שרוב אכילתן הוא ע"י בישול או כבישה מי שליקתן וכבישתן כמותן ומברך עלייהו בפה"ע לכו"ע וכ"ז בפירות שמתחלת נטיעתם נטעי להו אדעתא לאוכלם מבושלים או כבושים אבל בפירות שדרכן לאוכלן חיים רק שיש שמיבשין אותן ואח"כ מבשלין אותן אין מברך על רוטבן לעולם רק שהכל אע"ג דדרך כולן לבשלן כשהן יבשין מ"מ תחלת נטיעתן לא נטעי להו אדעת ליבשן אלא לאוכלן חיין ולענין פלוימי"ן יבשים או קרשי"ן כתב הח"א דבמדינות שגדילים שם הרבה מסתמא נטעי להו ברובא אדעתא ליבשן וא"כ ברכתן של רוטבן בפה"ע:

נג

(נג) שאם נכנס וכו' – ר"ל בשטועמין ומרגישין שיש טעם הפרי במים המבושלין או השרויין מברכין בפה"ע ולא אמרינן שאינו אלא טעם קלוש וזיעה בעלמא כדאמרינן בס"ח לענין סחיטת פירות דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י בישול מאלו סחט הפרי בעצמו כשהוא חי. ולענין הלכה פסקו האחרונים דלכתחלה יברך שהכל ובדיעבד אם בירך בפה"ע יצא ועיין בר"ה ס"ב מה ששייך לעניננו:

נד

(נד) מברך עליהם שהכל – מיירי ששותה המים בפני עצמן אבל אם אוכל הפירות עצמן ושותה המים ג"כ מסתברא דלכו"ע אין צריך לברך עליהם לא ברכה ראשונה ולא אחרונה דנעשה טפל להפרי ואם עיקר כונתו בשביל המים ואכל איזה מהפירות מתחלה ובירך בפה"ע צ"ע אם יברך שנית על המרק שהכל דלהרא"ש כבר יצא בברכת פה"ע וע"כ יברך על ד"א תחלה שהכל:

נה

(נה) להרא"ש – קאי על סעיף הקודם דהביא פלוגתא בזה וקאמר דלמעשה פשוט דנקטינן כדעה ראשונה לברך שהכל דיוצא בזה גם לדעת הרא"ש דהא בלא"ה על כל הדברים אם אמר שהכל יצא ובברכה אחרונה ג"כ אין נ"מ בכל הפירות דהא ברכה אחרונה שלהן אינה אלא בורא נ"ר אבל בפירות של ז' מינים כגון צמוקים ותאנים שמברכין עליהם באחרונה מעין ג' בזה יש להסתפק היכי נעביד דאם יש להמים דין הפרי יש לברך עליו מעין ג' באחרונה ואם אין להם דין הפרי בעצמם אין לברך עליו אלא ב"נ ובאלו אין האחת פוטרת חברתה אפי' דיעבד:

נו

(נו) אלא בתוך הסעודה – דבהמ"ז פוטרת ברכה שלאחריהם בין שתהיה מעין ג' בין שתהיה בנ"ר:

נז

(נז) ואם משך וכו' – פי' הא דהשוינו צמוקים לתאנים אינו אלא בשהיו מעורבים הצמוקים עם הרוטב דעדיין שם רוטב ומרק עליהם אבל בשמשך המים מן הצמוקים הו"ל המים יין גמור ומברך עליהם בפה"ג ודעת המג"א דל"ד במשיכה נעשה יין אלא אפילו כשמעורבים כל שלא שראן אדעתא לאכול הצמוקים רק למשוך ולשתות המים אפילו שתה מהכלי כשמעורבים ביחד דין יין יש לו והמגן גבורים מפרשו כפשוטיה דדוקא בשמשך אלא דמיירי בשלא נשרה עדיין ג' ימים ולכך אין לו דין יין לענין ברכת בפה"ג אא"כ משכן והפרידן מהצמוקים:

נח

(נח) וברכה אחת וכו' – היינו על הגפן ועל פה"ג ועיין באחרונים דאפילו לא רמיא ג' ואתא ד' והטעם דכיון שהצמוקים יפים כח הפרי העומד בתוכן נותן טעם חזק:

נט

(נט) שאם ידרוך אותם – ר"ל בלא שריה יצא מהן לחלוחית אז אם שראן הו"ל יין גמור:

ס

(ס) שום לחלוחית וכו' – ר"ל ומברכין עליהם שהכל לכו"ע ואע"פ שנמתקו קצת המים אינו אלא זיעה בעלמא:

סא

(סא) שטובים חיים ומבושלים – ואפילו הם טובים יותר כשהם מבושלים כיון שכשהם חיים טובים ג"כ והרבה ב"א אוכלים אותם כן:

סב

(סב) כגון תפוחים ואגסים – שקורין בערנע"ס שאותן פירות טובים ג"כ לאכול כשהם חיין. ויש מיני תפוחים שהם חמוצים ואין ראוין לאכול לרוב בני אדם כשהם חיין רק ע"י בישול מברך שהכל כשהם חיין ועיין לקמן בסימן ר"ג במ"ב סק"ה לענין תפוחי יער:

סג

(סג) ואם אין דרך וכו' – ר"ל שרוב בני אדם אוכלים אותו כשהם מבושלים:

סד

(סד) כשהם חיים וכו' – הטעם כיון שדרך אכילת אותן פירות לרוב בני אדם הוא ע"י בישול דוקא לא מקרי עיקר פרי כ"ז שלא בא לכלל זה ועיין בא"ר סי' ר"ה ובח"א שדעתם דאפילו טובים ג"כ לאכול חיין כיון שדרך רוב בני אדם לאכול אותן ע"י בישול דוקא מברך שהכל:

סה

(סה) כשהם מבושלים בפה"ע – וה"ה אם היה להיפך שדרך אכילת בני אדם אותן הפירות הוא רק כשהם חיין כגון אגוזים וכה"ג אינו מברך ברכת פה"ע כ"א כשהם חיים וכשהם מבושלים שהכל. וברכה אחרונה בורא נפשות אפילו אי אתרמי בשבעת המינים בכה"ג:

סו

(סו) ר"ל נויאי"ט – פי' שכבר נגמר גידולו ופוצעים אותו וזורקים ממנו הקליפה שהיא כעץ ולוקחין הגרעין ומטגנין בדבש ונקרא בל"א נויאי"ט:

סז

(סז) מברך עליו וכו' – ואע"ג דאגוזים דרכן לאכול חיים ואם היה מבשלם במים משתנים לגריעותא אפ"ה כשמתקנין אותו ע"י טיגון בדבש הרי הם משתנים למעליותא ע"י הדבש והו"ל כדבר שטובים חיין ומבושלין. וגם קמ"ל דלא אמרינן בזה דהדבש עיקר וליברך עליה ברכת שהכל כברכת הדבש וכדמבואר כעין זה לקמן בסימן ר"ה ס"א בהג"ה דבזה דאין הדבש בא בשביל עצמו כ"א בשביל ליתן טעם בהאגוז הו"ל האגוז עיקר והדבש טפל ומברכין בפה"ע וה"ה כל מיני פירות כה"ג [פה"ע או פה"א] שדרכן להאכל רק חיים ואם היה מבשלו במים היה משתנה ברכתו לשהכל אם טיגנן בשמן או בדבש מברך ברכתו הראויה להן:

סח

(סח) בפה"ע – כתבו האחרונים דאפילו אין האגוז שלם אלא כתות ושבור כמו שדרך לעשות כשמטגנין אותן אפ"ה לא נשתנית ברכתו ומיהו עכ"פ בעינן שלא יהיה כתות ושחוק ביותר שיהא ניכר עכ"פ קצת דבמעוך שאין ניכר צורתו לגמרי אין מברכין עליו אלא שהכל:

סט

(סט) אגוז רך וכו' – שלא נגמר גידולו וקליפתו עדיין אינו קשה ולוקחין אותו למרקחת ביחד עם הקליפה העליונה ומטגנים אותם כן בדבש:

ע

(ע) נוס מושקאד"ה – אין זה אגוז מושקא"ט האמור בסי"ז דשם פרי גמור הוא:

עא

(עא) מברך עליו שהכל – ואע"ג דע"י הדבש נתקן הפרי וטוב לאוכלו מ"מ כיון שהוא רך עדיין ונאכל ביחד עם קליפתו אינו מברך עליו אלא שהכל דלא נטעי להו אדעתא למיכל כשהם רכים בקליפתן אלא לאכול הפרי עצמה כשיתבשלו וכמו דקי"ל לקמן בסימן ר"ד ס"א לענין שקדים הרכין דברכתן נמי שהכל מטעם זה וכ"ש הכא שבלא טיגון אינו ראוי כלל בעודו רך לאכילה שמר הוא וכל תיקונו הוא ע"י דבש. והנה כ"ז הוא דוקא משום שלא נגמר הפרי ולא נטעי אדעתא דהכי וכמ"ש מה שאין כן בפרי גמורה כשאינו ראוי לאכול חי כ"א ע"י טיגון בודאי מברך עליו ברכתו הראויה לו [אחרונים]:

עב

(עב) וכן אותם וכו' – צ"ל והן אותם וכו' דהא זהו ג"כ כוונת המחבר:

עג

(עג) על הסוקאר – פי' שבארצותם גדלים קנים מתוקין וסוחטין אותם ומבשלין מימיהם עד שיקפה וידמה למלח [רמב"ם]:

עד

(עד) שהכל – דלא עדיפי מדבש תמרים דחשבינן ליה רק כזיעה בעלמא וברכתו שהכל וכ"ש בזה שנשתנו ע"י הבישול [רמב"ם]:

עה

(עה) וכן המוצץ – פי' שמוצץ קני הסוקר בעצמם:

עו

(עו) שהכל – ג"כ מטעם הנ"ל דהא הקנה בעצמו הוא עץ בעלמא וא"א לאוכלו אלא שיש בו מתיקות וא"כ לא עדיף המוצץ את המתיקות מהעץ מאלו סחט את הזיעה הזאת ושתאו. וכתב בח"א דה"ה הלועס שורש שקורין לאקעריץ ג"כ אין מברך אלא שהכל דגם הוא עץ בעלמא אלא שיש בו טעם מתוק. ודע דאף שהשו"ע סתם לדינא דעל הסוקר ועל הקנים ברכתו שהכל באמת יש בזה דעות בין הראשונים כמו שמובא בטור וב"י ומספיקא פסק לברך שהכל דבזה יוצא בדיעבד לכו"ע ואולם בדיעבד אם בירך בפה"ע או בפה"א יצא וכן בצוקער שלנו שנעשה מבוריקע"ס ג"כ יש לברך לכתחלה שהכל ובדיעבד אם בירך בפה"א יצא וכמו שבארתי הכל בבה"ל ע"ש:

עז

(עז) וזנגביל – הוא מה שקורין (אינגבער):

עח

(עח) וכל כיוצא – כגון גלגי"ן וציטוו"א:

עט

(עט) שאין דרך וכו' – פי' והוא אכלן לבדן לפיכך אין מברך עליהם כלום שאין הנאה באכילתן כשהם יבשים ואם אכלן עם צוקער וכדומה מברך בורא פה"א [פמ"ג]:

פ

(פ) בפה"ע – דפרי הוא ורגילין ג"כ לאכלו ביובש. ומי שיש לו שלשול ונותן לתוך השכר מושקא"ט כדי שיעצור אם אינו צמא ואינו שותה אלא לרפואה המושקא"ט עיקר והשכר טפל ומברך בפה"ע כמו גבי שמן לעיל בס"ד ואם הוא תאב לשתות השכר גם בלא רפואה אע"פ שנותן לתוכו המושקא"ט לרפואה השכר עיקר ומברך שהכל ופוטר את המושקא"ט וה"ה גבי שמן לעיל כשהוא תאב לשתות מי אניגרון והשכר אע"פ שנותן לתוכו השמן לרפואה מברך על השכר לבד אם הם הרוב:

פא

(פא) בפה"א – כי הוא גדל על הארץ כמו קנים ורגילין ג"כ לאוכלו ביובש:

פב

(פב) רטובים וכו' – דזנגביל לאו פירא הוא אלא שרשים מן העץ תחת הקרקע ופלפלין אע"ג דגדילין על אילן כיון דאין נוטעין אלא ע"ד שיתייבשו ויאכלו רובן שחוקין בתערובת כתבלין ואין נאכלין לבדן אלא לפעמים קרוב הדבר שיברכו ע"ז שהכל כמו קורא בריש סימן ר"ד אלא לפי שמעט מהן נאכלין ברטיבותן אדעתא דהכי נמי נטעי קצת לכן מברכין עליהן בפה"א:

פג

(פג) ושאינן עיקר הפרי וכו' – כנ"ל בס"ו ועיין לקמן בריש סימן ר"ו במ"ב:

פד

(פד) ואם הוא מסופק – היינו אחר שלמד ואינו יכול לברר אבל מי שלא למד לא יאכל עד שילך אצל חכם ללמדו ברכות [גמרא]:

פה

(פה) בפה"א – שאף אם הוא פה"ע יצא בדיעבד בברכת פה"א כדלקמן בסי' ר"ו:

פו

(פו) מה הוא – היינו שמא הוא מין שברכתו שהכל:

א

(מ"א ס"ק י"א.) צ"ע דהא בגמרא נ"ב ונ"ל משום דמספקא להרמ"א כמאן אי כדעת רבינו יוסף או כבה"ג מ"ה מספק מברך שהכל ועיין בטור:

א

סעיף ב' מברך בפה"א. עיין לקמן סי' ר"ו באה"ע ולענין פירות האדמה עיין מג"א סי' ר"ד ס"ז:

ב

סעיף ג מברך בפה"ע ובאבן עוזר פסק דמברך בפה"א וכן העלה בתשו' פנים מאירות ח"א סי' ה' ובפר"ח כ' לברך שהכל ולא ידעתי למה:

ג

אבן העוזר ס"ג ואני הקטן תמהתי. ע' ס' גן המלך אות ל':

ד

סעיף ו' הקפריסין בפה"א דאם ברך עליהם בפה"ע אף לדעת האבן העוזר לקמן סי' ר"ו דבדבר דאינו עיקר הפרי אם ברך בפה"ע לא יצא ודלא כהמג"א מ"מ הכא יוצא דהא לדעת הרא"ש ראוי לברך על הקפריסין בפה"ע וא"כ מספק יצא ואף לדעת הרי"ף מ"מ כיון דלערלה בא"י פרי הוי א"כ הוי כמו ספק ומדמי' דין ברכה לח"ל דכמו דמקלינן בח"ל ה"נ לענין ברכה מספק מברך בפה"א אבל בדיעבד אם ברך בפה"ע יצא מספק:

ה

מג"א ס"ק י"ח ונ"ל דוקא בגדגדניות שנתבשלו ונמוחו לגמרי עד שאין שם אוכל עליהם ונעשה כמשקה פרישה:

ו

סעיף ח' על משקין היוצאין מיצץ פירות מברך ברכת הפרי פר"ח בספרו מים חיים חא"ח סי' ז' ועיין לקמן סי' ר"י בגליון:

ז

ט"ז ס"ק ט' וקשה דהטור כ' סי' ר"ה אין בזה סרך קושי' דשם מיירי בירקות ובזה אין חולק דהוא דין ערוך בש"ס ובסי' זה דמיירי בפירות שבשלן במים כ' הטור בשם הרא"ש דאפשר דמברך בפה"ע:

ח

ט"ז ס"ק י"ד ע"כ יברך שהכל זהו תמוה דלא מצינו מי שיסבור כן לברך שהכל אלא דלא יברך בפה"ע אלא בפה"א וע' תשו' אדמת קדש סי' ב':

א

בפה"ע עבה"ט וע' בא"ר שכתב עוד טעם משום שהשבירה הוי הפסקה דומיא דחתיכת לחם בברכת המוציא שאם רוצה לקלוף הפרי תחלה יקלוף ואח"כ יברך ולפ"ז אם יש הרבה אגוזים שאין לחוש שהתליעו כולם א"צ לשבור קודם אך יש לחלק בין ההיא דחתיכת לחם וקליפת הפרי די"ל דשבירה אינו הפסק כ"כ ע"ש ולענ"ד י"ל דאפי' תימא דלאו הפסקה הוא כ"כ אין לעשות כן לכתחלה דגם טעם לברך קודם על השלם אין כאן דכיון דהקליפה לא חזי כלל בתר פרי אזלינן והברכ' הוא על הגרעין שבתוכו שראוי לאכילה והרי הוא בשלימותו עוד כתב שם בשם של"ה שלא יברך על מאכל או משקה שהוא חם או קר ביותר שיש לחוש להפסקה ע"ש. ונראה שאם יודע שהתבשיל חסר מלח או תבלין ואינו מוטעם בלעדו יתן לתוכו קודם ברכה כדי שיברך על דבר שהוא מתובל ומתוקן לסעודה כראוי אם לא שצריך לטעום לידע כמה מלח ותבלין צריך ליתן אז יברך תחלה ואף שהטעימה א"צ ברכה מ"מ אין לו לעשות כן שמא יבלע מעט וע' סי' ר"י לכן יש לברך תחלה וע' ב"ח סי' ר"ו מי שבירך על דבר מאכל ולאחר שברך נמאס בעיניו יש לו לאכול קצת אע"פ שנרקב שלא תהיה הברכה לבטלה ע"ש. ונראה שאם נמאס בעיניו ונפשו קצה באכילתו אין לו לאכול שהאוכל דברים שנפשו קצה עובר על בל תשקצו כמבואר בי"ד סי' ק"י ובט"ז שם משמע דהיא איסור דאוריית' וע' בדברי אא"ז בשמ"ח סי' י"ג שכתב ב' דעות בזה ע"ש והב"ח מיירי שאינו מאוס בעיניו כ"כ אלא שאינו חפץ לאכלו בשביל רקבון קצת מואס אף במה שיש מן הראוי למאכל ולכן יש לו לאנוס את עצמו לאכול שלא תהיה ברכתו לבטלה. וכתב בא"ר בשם מט"מ הרוצה לשתות מים ששופך קצת ישפוך תחלה ואחר כך יברך ובכנה"ג כתב משום הפסקה ויותר נראה משום ביזוי הברכה וע' בהל' שבת לענין שפיכת כוס הבדלה ועיין לק' ס"ס ר"ו בשמע מת בעיר או שהתקופה נופלת והוא בירך על המים ע"ש:

ב

מבושל עבה"ט וע' בפנים מאירות ח"ג סי' כ"א כ' דיש לפקפק למה לא ניחוש להנך גאונים דאין לברך על מבושל רק שהכל וע"ש שכתב קצת תקנה לזה וע' ביד אפרים מ"ש בזה. וע"ש דגם יין מעושן וקונדיטן שנותנין בתוכו דבש ופלפלין בכלל זה:

ג

בשכר עבה"ט ועיין בפסקי מהר"מ רקנטי בנתערב יין מבושל בחי אזלינן בתר הרוב והביאו בשכנה"ג והוא מדברי תשובת הרי"ף סי' רצ"ה ע"ש:

ד

הבוסר עבה"ט ואם סחט ענבים בעודם בוסר ועשאם יין מברך שהכל ועיין יו"ד סי' רכ"ג ולדעת רבינו משולם אינו נאסר במגע עכו"ם שנקרא מים ואף שר"ח אוסר משום שאין אנו בקיאים מהו בוסר וכן הסכימו הפוסקים מכל מקום לענין ברכה אינו מברך רק שהכל. ולענין ענבים עצמם בעודם בוסר ע' ביד אפרים מ"ש בזה:

ה

מר עבה"ט וכ"כ בא"ר בשם מלבושי יו"ט וע' בפנים מאירות חלק א' סי' ס"ה וביד אפרים מ"ש בזה:

ו

בפה"ע עבה"ט ועיין במעדני מלך וא"ר בשם מלבושי יו"ט ובפר"ח ואבן העוזר ודעת הפר"ח לברך שהכל ובבר"י כתב שאף שבגן המלך ואהע"ז כתבו לברך בפה"א לאפוקי נפשיה מפלוגתא יש לברך שהכל וע' ביד אפרים מה שכתוב בזה:

ז

שהכל עבה"ט וע' בעטרת זקנים בשם הלבוש וע' באה"ע ובבר"י כתב שדבריו בכלל המג"א והמג"א רמז לדברי הלבוש ע"ש וע' ביד אפרים מה שכתוב בזה בשם אבודרהם שדעתו גם בזה לברך בפה"ע וכבר כתבתי בס"ק שלפני זה אפי' במתוקין יש לברך שהכל ועיין ביד אפרים דבמתוקין בדיעבד אם בירך בפה"א או בפה"ע אין לו לחזור ולברך משום חשש ברכה לבטלה משא"כ במרים ומיתקן על ידי האור ע"ש ועיין בשאילת יעב"ץ גרעיני הקאוו"י לאחר שקולים אותם כשאוכלים יברך בפה"א ע"ש ח"ב סי' קמ"ב:

ח

עיקר עבה"ט ועיין ב"ח וע"ץ נ"ץ והא"ר שדעתם שהפת עיקר ועיין ביד אפרים:

ט

עיקר עבה"ט ואין כן דעת הט"ז והא"ר ועיין ביד אפרים:

י

עיקר עבה"ט וע' טור כשם הרב יוסף שלא כ' כן והטור כתב שסברתו נראים והאחרונים חלקו ע"ז ובלקוטי פר"ח כתב והנני מורה ובא כפשיטות כסברת הר' יוסף ז"ל ע"ש וביד אפרים שגם בהגהת סמ"ק משמע כהר"ר יוסף אך לאפוקי מפלוגתא. י"ל שהכל ע"ש:

יא

שהכל עבה"ט ועיין בא"ר שכתב בשם בה"ג לברך בפה"א וע"ש מ"ש לתרץ דברי הש"ע וביד אפרים מ"ש בזה:

יב

הקפריסין עבה"ט ודעת התוספות והרא"ש דמברך בפה"ע אך הטור כתב דמספק יש לברך בפה"א וע' בשו"ת שאגת אריה סי' כ"ג וביד אפרים מ"ש בזה:

יג

בפה"א ועיין בפני יהושע שהשיג על המג"א ועיין בא"ר שכתב בשם ע"ת לברך שהכל וע' ביד אפרים מ"ש בזה:

יד

שהכל עבה"ט וע' בשיורי כנה"ג ובתשובותיו סי' ס"ד מ"ש בזה:

טו

הנובלת עיין בפנים מאירות ח"א סי' ס"ה ובהקדמ' ס' חק יוסף ובשער אפרים סי' כ"ג וביד אפרים מ"ש בזה:

טז

שהכל עבה"ט וע' בפנים מאירות ח"ב סי' ק"צ שחיזק דבריו שבח"א והשיב על השגת הש"י ומ"מ סיים בזה שגם הוא נוהג לברך שהכל על קאווי וטייע כמנהג העולם וגם על שעקלאדי כתב בדברי יוסף סי' י"ד לברך שהכל וכן עמא דבר וע' בשו"ת שמש צדקה סוף סי' ב':

יז

משך עבה"ט ועיין בבר"י ומח"ב סי' רע"ב שאף שהר' ב"ח סי' מ"א סובר דלא בעי המשכה מ"מ בב"מ פרק י"ז מהל' מ"א מבואר דבעי המשכה ע"ש ועיין לקמן סי' ר"ד סעיף ה' מ"ש מדברי הבכ"ש בב"ב ע"ש:

יח

רטובים עבה"ט עיין לקמן סי' ר"ג בדין בשמים שחוקים עם צוקר שקורין מאגן פילוור ובעטרת תפארת כתב גם בפלפלין שעושין מאגן פילוור מברך בפה"א אבל מה שעושין לטבל לא שייך ברכה דמברך על העיקר כו' ע"ש ועיין ביד אפרים מ"ש בזה:

יט

מסופק עבה"ט וכתבו תר"י דהא דאמרינן בש"ס הנהנה בלא ברכה כאלו מעל אף אם לא ידע רק ברכת שהכל יצא מידי מעילה אלא דאפ"ה צריך ללמוד הברכה הראוי לכל דבר עכ"ל. ובא"ר כ' אהא דאמרינן מאן דבעי למהוי חסיד' לקיים מילי דברכות ולכאורה אם לא בירך רשע מיקרי אלא שר"ל ברכה הראוי' לו וכתבו שלא יאמר אפטור בברכת שהכל כי ה"ז בור שקללוהו הכמים אלא יש ללמוד לידע ומח שהוא ספק דינו שהכל. ואם הוא דבר שיכול לפוטרו בתוך הסעודה עדיף טפי במ"ש בסי' ר"ד ס"ק כ':

א

ואם הרוב שכר כו'. משמע דלא אזלינן בתר הטעם אלא אחר הרוב וק"ל מ"ש מחלה דאי' בי"ד סי' שכ"ד העושה עיסה מחיטה ואורז אם יש טעם דגן חייבת בחלה אע"פ שרובה אורז וה"נ יברך על מה שנהנ' מטעם יין ומה מהני רוב שכר. וא"ל דדגן הוא מה' המינים שיש להם מעל' יתירה כדאי' ר"ס ר"ח לא אזלינן בהו בתר רובא דא"כ ל"ל טעם הא לענין במ"מ אי' ר"ס ר"ח אפי' אם עירב עמהם דבש הרבה כו' נמצא דלא אזלי' בתר טעמא אלא נ"ל דשם יש מין חיוב ומין פטור ואין כח בפטור לפטור את החיוב משא"כ כאן שיש חיוב ברכה לשכר ויש חיוב ברכה ליין ע"כ אזלינן בתר העיקר כדקי"ל כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ופוטר הטפילה ומטעם זה בכל תבשיל שנותנין בו שומן אפי' הרבה מ"מ אין מברכין על השומן אע"ג דיהב טעמ' הרבה:

ב

ואם שתאו מעורב. בגמ' מוקמי לה הא דמברכין על שמן זית בחושש בגרונו דרפואתו דנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע פירש"י וצריך לתת בו שמן הרבה דה"ל שמן עיקר ואניגרון טפל ופרכינן פשיט' מהו דתימ' כיון דלרפואה קא מכוון לא ליברוך עלייהו כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי פירש"י שיש הנאת אכילה לבד מהרפואה וכתב בטור ופי' הר"ר יוסף לאו דוקא חושש בגרונו אלא אורחא דמילתא נקט וה"ה נמי אם אינו חושש בגרונו אם נותן שמן הרבה לתוך אניגרון מברך עליו שהרי נהנה ממנו אבל בה"ג כתב שאין לו לברך אלא אי כיבין ליה חיניכיה דמיכוון לרפואה ומתהני מיניה אבל אי ליכא רפואה אפי' נותן שמן הרבה הוה אניגרון עיקר ואין לו לברך על השמן ומסיק הטור ע"ז דיותר נר' כהר"ר יוסף לברך אף כשאינו חושש דכיון שהוא נהנה למה לא יברך אדרבה יותר פשוט הוא שצריך לברך עליו כשאינו לרפואה מכשהוא לרפואה עכ"ל מבואר כונת הטור דפליגי בהא דודאי כל שיש עיקר וטפל אין מברכין רק על העיקר אלא דפליגי מה הוא העיקר דהר"ר יוסף סובר דהשמן ע קר וע"כ נקט בגמרא בחושש בגרונו דאז ודאי נותן שמן הרבה שעיקר הרפואה היא בזה ממיל' אם בלאו רפואה הוא נותן שמן הרבה הוה גם כן דינא הכי ובה"ג ס"ל דבתר המחשבה אזלינן אם הוא לרפואה אז עיקר המחשבה על השמן ואם אינו לרפואה עיקר המחשב. על האניגרון ממילא מברך על האינגרון ופוטר השמן ופסק כאן כה"ג ולי תמוה בדעת רבינו הטור דהיאך נאמר שהשמן הוא עיקר נגד האניגרון שהוא הרוב ובמה יהיה פטור ברכה ששייכה על האניגרון שהוא מי שלקות ויש לו ברכת שהכל ולא יהיה פטור מחמת ברכת השמן שהיא בפה"ע והא דאמרינן בגמרא בשותה אניגרון וחושש בגרונו שצריך ברכה כיון שנהנה ע"כ הוא באופן שא"צ לברך על האניגרון דהוא מי שלקות כגון שאינו נהנה מהאי שלקות כלל ואינם רק לרפואה עם השמן שלא יזיק או שכבר בירך על אותו המין שהם מי שלקות אלו ונמצ' שעכשיו אינו חסר כי אם ברכת השמן בזה אמר דצריך ברכ' על השמן כיון שהוא נהנה עכ"פ ממנו וא"כ אין כאן מחלוקת כלל בין הר"ר יוסף לבה"ג דהרר"י מיירי בענין שא"צ ברכה רק על השמן שנתערב בין משקה האניגרון בזה אמר שאם יש שמן הרבה הן ע"י רפואה הן בלא רפואה צריך ברכה על ההנאה וע"כ אמר הרר"י מברך עליו שהרי נהנה ממנה ולא אמר שנהנה ממנו טפי מן אניגרון אלא ודאי דלא משגיחינן באניגרון שא"צ ברכה רק מברכת השמן איירי אבל בה"ג מיירי שצריך ברכה על האניגרון ג"כ ואז אזלינן בתר העיקר וזה תלוי במחשב' דהיינו אם הוא לרפואה ונר' דרבינו הטור לא ניחא ליה לומר כן דא"כ לא היה להרר"י לומר דגמרא אורחא דמלתא נקט בחושש בגרונו אלא היה לומר דדוקא הוא דהיינו באם צריך ברכה גם על האניגרון אלא ודאי דגם בצריך ברכה עליו הוה השמן עיקר בזה פליגי על בה"ג ונ"ל טעמו דאם יש שמן הרבה באניגרון אע"פ שיש באניגרון רוב כנגד השמן מ"מ השמן עיקר כיון שיש ממנו ג"כ סך חשוב אז האניגרון טפל לו אע"פ שהוא רב ממנו ובה"ג ס"ל דמ"מ אזלינן בתר רובא ובזה אזלא הכרעת רבינו הטור במ"ש שיותר טוב מה שהוא אינו לרפואה ממה שהוא לרפואה וכבר כ"כ הרשב"א שמביא ב"י דאזלינן בתר כוונתו ומו"ח ז"ל האריך לפלפל בכאן ומסיק להגיה בדברי הטור תיבת הרבה ובאמת הכל נכון כאשר זכרנו:

ג

קפריסין. הוא קליפת הפרי כמו קליפת אגוזים ועמ"ש סי' ר"ד סי"א בקליפת מרנצי"ן:

ד

אבל אם בירך בפה"ע יצא כי כן נר' עיקר. האי עיקר הוא עיקר ברור ואין מקום אתי ליישב שלא לברך בפה"ע כי מ"ש מהרא"י בת"ה סי' כ"ט דכיון שכת' רש"י טרימא מברך בפה"ע היינו כתוש קצת ואין מרוסק לגמרי משמע דבמרוסק לגמרי אמרי' שהכל כבר השיג עליו ב"י סוף סי' ר"ד ממ"ש הרמב"ם דאפי' מיעכן ועשאן כעיסה מברך בפה"ע ועוד הביא ראיה מדברי הטור סי' ר"ד במחלוקתו עם חביריו שהכל מודים כשממשו של פרי קיים דפרי עיקר כו' ועוד ראייה ממ"ש הטור סי' ר"ה דאפי' נחתך לחתיכות דקות לא הפסיד הברכ'. וגם כאן כתב הטור בהדיא שהר"י מודה לדברי הרמב"ם בזה והדקדוק של ת"ה מפרש"י שזכרנו תמוה לי אדרבה נידוק מן הגמ' איפכא דאמרי' א"ר אסי האי תמרי של תרומה מותר לעשות מהן טרימא ואסור לעשות מהן שכר ואי ס"ד דמרוסק הרבה אין דינו כטרימא לא ה"ל לרב אסי לאסור בעשיית שכר שהוא כבר כלה כל ממשות התמרים ואין שם אלא טעם בעלמ' כמ"ש התוס' בפ' כ"מ דף ל"ח ד"ה האי דובש' והיה לו' רבותא דאפי' יש עדיין ממשות אלא שהוא מרוסק הרבה דאסור וזה ודאי הוכחה גדולה דכל שיש עדיין הממשו' שם הוא עיקר הפרי עדיין ומדברי רש"י אין נר' לדקדק לאסור חדא דהא גם הטור כ"כ תמרי' שכתשן קצת כו' ואח"כ מסיק כרמב"ם דעשה מהן עיס' דמברכין בפ"הע והא דנקט רש"י כתשן קצת נר' דבא לפ' פי' התיבה של טרימא למה קורין אותו כך ופי' בזה שכותשין אותו קצת ולא לגמרי כ"ה ביאור של תיבת טרימא ונר' שהוא כעין טרגיס שזכר בפרק כ"מ דף ל"ז פירש"י שהוא באם נחתך חדא לתלת וכ"ה בל' יון קורין לשלש' טר"י וכן מבואר כונת רש"י שכ' ושם טרימא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי עכ"ל משמע שדרך כלל פי' לשון טרימא בכ"מ ותלמוד' דנקט כאן טרימ' היינו משום דהיו רגילין לעשות מאכל באופן זה מן התמרי' ואורח' דמלת' נקט ואה"נ דבמרוסק היטב הוה דינא הכי ותו דגם בנדרי' סי' רי"ז אמרינן הנודר מן התמרים מותר בדבש תמרים משמע דבכתישי תמרים ודאי אסור כל שיש ממשות התמרים עדיין וה"נ כ"ה ותו דבסמוך מביא אפי' במי בישול הפירות דלהרא"ש מברך בפ"הע אם יש בהם טעם הפרי ואע"ג דכ' שם לשון ואפשר כו' מ"מ כאן ביש ממשות של הפרי פשיטא דפשיטא הוא ע"כ נלפע"ד דהמברך לכתחלה בפה"ע על הפאוידל"א של פלומי"ן או של קירש"ן אין עליו חשש כלל ושפיר עביד כיון שברכת בפה"ע יש לה מעלה על ברכת שהכל כיון שהיא ברכה מבוררת כדלקמן ועוד ראייה ממ"ש בסי"ג בשמים שחוקים ומעורבים עם סוק"ר הבשמים עיקר ומברכים עליהם כדין ברכת אותן בשמים עכ"ל הרי דאפי' שחוקים לגמרי לא הפסידו ברכתן ובכל יום אנו נוהגין כשמבשלין תפוחים עד שנתרסקו לגמרי שמברכים עליהם בפ"הע וכמ"ש בסי"ב בין מבושלים כו' דודאי הוין מרוסקים ע"י הבישול ולית כאן בית מיחוש ברכה לבטלה כנלע"ד:

ה

דבש הזב מהתמרי'. ב"י כת' בשם הרא"ש שכ' על ה"ג ואפשר דטעם הגאון משום דבקרא כתי' דבש ולא כתי' תמרים וא"כ קרא איירי בדבש הזב מאליו מהתמרים ובכלל ז' המינים הוא ומברך עליו בפה"ע ול"ד ליוצא מרמונים ותפוחים דהני יוצאים ע"י כתישה וסחיטה אבל דבש הזב מאליו מהתמרים היינו דבש האמור בתורה עכ"ל לכאורה משמע דיש חילוק בתמרים בין היוצא ע"י עצמו ליוצא ע"י כתישה וסחיטה וכן הבין הרב"י ע"כ כת' ונר' שדייק רבינו לכתוב ועל דבש הזב מהם שהכל לומר דאפי' בזב מאליו מברך שהכל וכ"ש ביוצא ע"י כתישה עכ"ל. ובאמת הוא מילתא דתמיה דודאי יוצא טפי ע"י סחיטה וכ"ש ע"י כתישה ממה שיצא ע"י זיבה מאליו דשם לא הוה אלא זיעה בעלמא משא"כ בכתישה וסחיטה דיוצא גוף הפרי ממנו ונראה דהרא"ש לא נתכוין אלא להוכיח דדבש האמור בתור' היא של תמרים דבתמרים יוצא ע"י זיבה ובדבש כתוב בתורה לשון זבת חלב ודבש משא"כ בשאר דברים כגון תאנים ורמונים שאין יוצא מעצמו אלא ע"י כתישה וסחיטה וזה אינה בכלל זיבה הנאמרת אצל דבש והטור נקט כאן היותר פשוט דהיינו זיבה מאיליו וסחיטה כת' בסימן ר"ה עמ"ש ס"ג:

ו

סופי ענבים כו'. הטור כת' שהר"מ מרוטנבורק כת' שמברכין עליו ועל היוצא ממנו שהכל נ"ל שמברכין עליו בפ"הא כמו על הבוסר עכ"ל ופסק כאן כהר"מ ונ"ל להביא ראיה ברורה לזה ממה דאמרינן ביבמות דף פ' אמר אביי מקטנותה יצא' לבגר דהיינו לר' מאיר חשבינן איילונית בקטנות' כאלו היא גדולה כיון שלא תביא הסימנין וה"נ כיון שאלו הענבים סופן כתחילתן ולא יהיו מתבשלים לעולם הנה הדין כמו לאחר שיהיו גדולים ואין עליהם ברכת ענבים כלל ואין כאן אלא ברכת שהכל דהא עתיד להיות חומץ:

ז

וכן על הנובלות. עמ"ש סי' ר"ד ס"א:

ח

אע"פ שנכנס טעם הפירות כו'. זהו דעת רשב"א בב"י וכת' שם הטעם כיון דדרכם לאכול אותם בעין לא לשלקם ולא לסחטם אבל מידי דדרכו לשלקו או לסחוט מימיו הוי מימיו כמוהו וא"כ פלומי"ן יבשים יש לברך בפ"הע על המרק דדרכן בשליקה:

ט

והרא"ש כ' דאפשר כו'. ז"ל הרא"ש אף על פי שאין בו כי אם המרק וטעם הירקות מברך עליהם כמו שמברך על הירקות עצמם ול"ד למי פירות דאמרי' דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ואפשר שאם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים מברך עליה' בפ"הע ע"כ וסיים ב"י דהא דמיא דשלקי כשלקי בין שבישלה במים בין ששראם במים ולא בישלם אם נתנו טעם במים מברך עליהם בפ"הע ומדאמר לשון אפשר משמע לכאורה שיש ספק בדבר וא"כ היה לנו לו' לצאת ידי הספק ולברך שהכל וקשה דהטור כתב בסי' ר"ס דברים אלו בפסק ברור שבמים שבישלו בהם ירקות מברך כמו בירקות עצמן כו' ע"כ נר' לדעת הטור דגם כאן אין ספק ואע"ג דכתב הרא"ש לשון אפשר לו' לא נתכוין לספק ויש לי ליישב למה כתב זה שהוא אזיל בתר שיטת התו' שכתבו וז"ל מיא דסילק' כסילקא ומברכין עליה בפה"א אע"פ שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהם כאשר יברך על הירקות אע"ג דאמרי' לעיל דמי פירות זיעה בעלמא היא שמא יש לחלק עכ"ל ולא פירשו מהו החילוק בזה כ' הרא"ש שמא זהו החילוק אבל בעצם הדין אין כאן ספק דודאי מי סלקא כסלקא דהיינו מי פירות כמו הפירות עצמן ולהלכה יש לברך שהכל באותם שאין דרך לבשלם או לשוחקם אבל במידי דדרך לבשלם בפ"הע וא"ל על מ"ש בסי' זה דלא אזלי' בתר טעמא רק בתר הרוב דהכא מיא בעלמא הוא ואין שם חשיבות נגד הטעם של פירות כנ"ל עד"ז ועמ"ש סי' ר"ס ס"ב:

י

יש להסתפק. פי' בצמוקים ותאנים יש ברכה לאחריהם מעין ג' ויש ספק במימיהן אם נפסוק כהרשב"א ולברך אחריהם בנ"ר כי מימיהן אינן כמוהם דאין דרכם לסחוט או לשלוק או לפסוק כהרא"ש דכל שיש בו טעם הפרי הוה כמו הפרי ולברך מעין ג' אחריהם ותמיה לי דהא צמוקים דרכם לשרותם במים ולהוציא מימיהם ולעשות יין כמ"ש אחר כך ואם כן גם לרשב"א הוה ברכה שלאחריה מעין ג' כמו הפרי ותו דמה שחילק בין אם משך מהם דהוה יין ואם לא משך לא הוה יין כדאיתא בי"ד סי' קכ"ג בלא משך היין מן החרצנים דלא הוה יין ובאמת יש חילוק בין יין צימוקים לסתם יין כמ"ש מהר"ל חביב בתשובה סי' מ"א הבאתי בחבורי על הי"ד סי' קכ"ג דכל שכותשים הצמוקים ונותנים עליהם מים ותוסס נק' יין אע"פ שהצמוקים היבשים בתוך המים אחר שנשתהו ג' ימים במים דדוקא ביין הנדרך בגת דאין דרך להניח שם הענבים עם היין הוא דבעינן המשכה משא"כ בזה שדרך הוא להניח הצמוקים היבשים בחבית ושם נעשה יין גמור לא בעינן המשכה עכ"ל ע"כ נר' דמה שהזכיר כאן מי צמוקים ביש להסתפק אין זה עיקר אלא אחר שהם ג' ימים במים ויש בהם לחלוחית הוה יין גמור ונאסר במגע עכו"ם אף שלא משך המים אבל במי תאנים הוי שפיר ספק כנלע"ד ברור וציר של פירות שנכבשו כגון קשואים שקורין אוגרק"ס או קומפ"ש אין לברך רק שהכל דהא לא נכבשו להוציא מימיהן:

יא

אגוז גמור כו'. ולפי שהאגוז עיקר לא הדבש דהדבש אינו בא רק למתקו:

יב

אגוז רך. קודם הטיגון אינו ראוי לאכילה דמר הוא ולא נטעי אינשי אדעתא דהכי כ"כ ב"י ואיני מבין מ"ש רמ"א וכן אותם אגוזים כו' דגם אגוז רך מיירי בענין זה וכדמשמע בב"י סי' ר"ד:

יג

על הסוק"ר כו'. דיש לדמותו לדבש היוצא מהתמרים דהסוקר נמי יוצא ע"י שסוחטין אותם קנים ומבשלים מימיהם עד שיהיו קפוים וידמו למלח וכ"כ הרמב"ם והטור הקשה ע"ז דל"ד לדבש תמרים שהתמרים הם פרי כו' אבל אלו הקנים שאין ראוים לאכילה ועיקר נטיעתן על דעת הדבש ודאי זה פריין ומברכין עליהם בפ"הע עכ"ל ובכ"מ פ"ח דברכות כתב וז"ל אלו היה קנים אלו נמצאות בארצו של הטור לא היה טוען כן שבמקום שנמצאות מוכרין מהם לרבבות למצות אותן והרי המים היוצאים מהם כשאר מי פירות עכ"ל והנה אדרבה מזה להטור סיוע גדול דכיון דנטעי להכי זה פריין ובב"י קילס דברי הטור אלא שמ"מ מספק יברך שהכל ונרא' פשוט שאם יש לפניו פרי אחר שיברך עליו ויצא גם על הצוק"ר דדעת הטור עיקר:

יד

על פלפל. בטור כתוב בפ"הע אלא שב"י כתב בשם פוסקים אחרים דכיון דלא נטעי אינשי אדעתא לאוכלם כשהם רטובים אלא שיתייבשו ע"כ יברך שהכל ומטעם זה תמוה למה יברכו על אגוז מושקא"ט בפה"ע דעינינו רואות דלא יפה לאכילה בלא תערובות ובודאי לא נטעי אינשי אותו ע"ד לאכלו בפ"ע וצ"ע:

א

במ"א ס"ק ג דאין מפסיד טעם המין אבל כו':

ב

סק"ד בפה"א דכל דבר שברכתו כו' ובאה"ע כ' שלא יאכל אלא בתוך הסעודה מחמת ספק ברכה מעין ג' ע"ש ומ"מ אפשר בפרידה של ענב שאין כשיעור רק מחמת ספק דלמא הלכה כירושלמי דאחר ברי' חייב לברך כמש"ל סי' ר"י א"כ בכה"ג ה"ל ס"ס ויש להקל אפי' לכתחלה ולכאורה בלא"ה י"ל כיון דלא גמר פירא לא מקרי ברי' אפי' לירושלמי אבל ז"א כמ"ש לקמן שם ועיין בפמ"א סי' ס"ה שתמה על גוף דין של הש"ע בזה שפסק דבוסר כפול הלבן ושאר אילנות משיוציאו דלא ילפינן מהך דאין קוצצין רק לענין ערלה כו' ע"ש. ולענ"ד כיון דבערלה פירי מיקרי א"כ הוי נמי פירי לענין ברכה ובשביעית שאין דרך לאכול קודם גמר בישול בשאר פירות הו"ל הפסד ומ"מ במיתקן ע"י איזה דבר לא הפסיד ברכתו והא דכתב בשם ל"ח דבמיתוק מברך שהכל היינו כשהוא מר או עפיץ ביותר דלא חזי לאכילה כלל אבל סתם אילנות משיוציאו חזי ע"י הדחק וע"י מיתוק הו"ל דרך אכילה וכל שהוא אוכל מגוף הפרי שנטעו מחמתו כגון בוסר ל"ש בי' לא נטעי כו' כמ"ש הרשב"א בתשובה סי' תכ"ח וא"כ מה שמיתקו ע"י האור אינו מגרע את ברכתו ובקונטרס עוללות אפרים כתבתי באורך בהלכות אלו וקצרתי כאן:

ג

שם סק"ז צ"ע דהרשב"א כו' וע' באהע"ז שכ' דטעמא משום דלא נטעי להו כו' ובאמת גם המג"א כוונתו כן שהרי כ' שכ"כ הלבוש וע' בט"ז בשם הלבוש מבואר חילוק זה דלא נטעי כו' להדיא וכן בבאר הגולה ומ"ש המג"א כשהם מרים לאו פרי נינהו היינו דלא נטעי להו כו'. ואמנם באמת היה מקום לו' דאע"ג דלא נטעי ע"ד למתקן מ"מ כיון דגוף ועיקר הפרי קאכיל לא איכפת לן בהא דלא נטעי וכמ"ש הרשב"א בתשובה לענין בוסר כיון שאוכל גוף הפרי שנטעו מחמתו וכיון שנ' דגרעינן גוף הפרי חשיבו שוב אין לחלק בכך לכן כ' המג"א כשהם מרים לאו פרי נינהו ר"ל דפירות שגרעינן שלהם מרים לא חשבינן להו גוף הפרי לו' שזה אוכל גוף הפרי' שנטעו מחמתו כמו בוסר דשם שפיר שייך לו' שהוא גוף הפרי ואע"פ שהוא מר עכשיו סופו מתוק משא"כ בזה אע"ג דכשהם מתוקין דעתו עלייהו והם כגוף הפרי מ"מ כשהם מרים אינם בכלל הפרי ולא נטעי להו אדעתא דידהו כלל ובקונטרס הנ"ל הארכתי והעליתי דבמיתקן בדיעבד אם בירך בפה"ע או בפה"א יצא ואין לו לחזור ולברך דאיכא חשש ברכה לבטלה והנך ברכות שבירך בפה"ע או פה"א יש להם על מה שיסמוכו משא"כ במרים ומיתקן ע"י האור נראה שאם טעה ובירך בפה"ע או פה"א ונזכר יש לומר בשכמ"לו ויברך על הגרעינין שהכל. ואע"ג דבאבודרה"ם כ' אף במיתקן ע"י האור מ"מ כיון דהרשב"א וכן פסק הש"ע והסכימו כל האחרונים לברך שהכל כוותייהו נקטינן עיקר ויש לסמוך ע"ז לחזור ולברך:

ד

בט"ז ס"ק ב' גם על האינגרון צ"ע דמ"מ תיקשי דמאי דוחקי' לאוקמי' בצריך ברכה על האינגרון וצריך לאוקמי בחושש בגרונו נימא דאיירי בא"צ ברכה על האינגרון ולא יצטרך לאוקמי' בחושש בגרונו ולכך הוצרך הרב רבינו יוסף לו' דאורחא דמלתא נקט:

ה

במג"א ס"ק ח'. וכ"כ הב"ח סי' רי"ב כו' הוא תמוה למעיין ואפשר שט"ס הוא וצ"ל אחר מ"ש ונ"ל וגם צ"ע מ"ש בשותהו לרפואה כו' מדאמרי' לק' דל"ט בשתיתא דלרפואה עבדי לה והבאתי בקונטרס הנ"ל דברי הרשב"א בזה וגם הארכתי שם במ"ש המג"א ממיא דסלקא יעו"ש:

ו

ס"ק יז בפה"א דאינו עיקר פרי כן דעת הרי"ף והרמב"ם והתו' והרא"ש חולקים דאין ראיה מערלה בח"ל משום דכל המיקל ולכן יברך בפה"ע וכ"כ המרדכי ע"ש וגם בערוך ערך צלף ומ"ש הטעם משום שומר לפרי צ"ע מה ענין שומר לברכה כמ"ש הט"ז והפ"י בקליפת מראנץ ובשאגת אריה סי' ך"ג כ' הטעם להרי"ף דאם אוכל קפרס בח"ל ומברך בפה"ע הוי תרתי דסתרי אהדדי ע"ש ובאמת שכבר עמד בזה במעדני מלך ע"ש אך בקונטרס הנ"ל כתבתי דאין מזה ראיה כמ"ש הרא"ש ריש ברכות לענין תפלה דעבדינן קולי דסתרי אהדדי דבתפלה הקילו וה"ה בזה דכל המיקל והבאתי ראיה מדפריך וליעבד מר כב"ש וכן ממ"ש בדף מ' גבי מיני האטד ומדין כישות דאינו כלאים ומברך בפה"א וגם בדין התמרות הארכתי שם ובתשובה בזה:

ז

שם ול"ד כו'. אי שקלית מפירא לא מייתי פירא כו' הלא ורדים ג"כ חזי לאכילה כצ"ל:

ח

בט"ז סק"ה ונראה דהרא"ש לא נתכוון אלא להוכיח כו' דבריו תמוהים דפשיטא דדבש האמור בתורה הוא דבש תמרים דהא לא כתיב תמרים כלל בקרא ואפ"ה חשבי' ליה מז' המינים משום דכתיב דבש והיינו דבש תמרים וכן אמרינן דנאמר לשיעורין דבש ככותבת הגסה עיין ברש"י שם וגם כי תאנים ורמונים בהדיא כתיב בקרא ומדקא חשיב אח"כ דבש ע"כ היינו דבש תמרים וכוונת הרא"ש פשוט שר"ל דבשלמא אי הוי כתיב תמרים בקרא שפיר אמרינן דדבש היוצא הוי כשאר משקים היוצאים מהפירות אבל כיון דבקרא כתיב דבש ממילא אמרינן דגם הדבש הוא בכלל ז' המינים ולהכי נקט קרא דבש לגלוי' דגם הדבש בכלל וכ"ש התמרים עצמן אך דאכתי קשה דמה בין זה ליוצא מתאנים ורימונים ותפוחים דאמרינן זיעה בעלמא הוא וא"כ דדבש האמור בתורה הכוונה על התמרים עצמם לזה אמר הרא"ש דל"ד דהתם שאין המשקה כנוס בתוכן עד שיצא מאליו הוי זיעה בעלמא משא"כ דבש הזב מאליו מהתמרים הוא בכלל ז' המינים ומברך עליו בפה"ע וכ"כ המעדני מלך פי' דברי הרא"ש בקצרה ומ"ש הט"ז דבתאנים אינו יוצא מעצמן אלא ע"י כתישה ואינו בכלל זיעה הנאמרת אצל דבש ראיתי בס' נזירות שמשון להגאון מוה' שמשון חסיד שהשיג עליו בסוף כתובות דשם איתא בדבש הזב מתאנים דכתיב היינו זבת חלב ודבש ולכאורה משם תקשי גם על הרא"ש גופא דהא דבש תאנים נמי זב מאליו. וצ"ל דודאי דבש דכתיב בקרא קאי אדבש תמרים דהא תאנים בהדיא חשיב מז' המינים ואינו זיעה בעלמא כיון שדרכו לצאת מעצמו ואע"ג דגם תאנים לפעמים הוא זב מעצמו מ"מ אין דרכו כ"כ כמו דבש תמרים שיהיה כמו הפרי עצמו והא דקאמר התם היינו דקאמר זבת חלב ודבש דרך רמז בעלמא קאמר הכי לצחות לישנא לפי שראה שנתערב הדבש עם חלב העיזים כדמשמע התם ע"ש אבל עיקר דבש האמור בתורה הוא דבש תמרים וצ"ע ועיין בירושלמי ביכורים דיליף מדכתיב ובפרוץ הדבר כו' דדבש הוא תמרים ולא דבש ממש ע"ש והביאו במ"ל פ"ג דביכורים והיינו דמחייב במעשרות ובתוס' מבואר בכמה דוכתי דאי מעשר פירות דרבנן גם מעשר תאנים דרבנן:

ט

שם ס"ק ו' דהיינו לר"מ חשבינן איילנות בקטנותה כו' ודבריו נפלאו דהתם הפי' שאיילנות אין לה ימי נערות רק תיכף אחר שני קטנות יש לה דין גדולה למפרע כשהגיע לשנות איילנות וגם אין חילוק בדבר בין ר"מ לרבנן רק דהתם מיירי לענין פלוגתא דר"מ ורבנן לענין קטנה אם יש לה קנס:

י

במ"א ס"ק לה קרוב הדבר שיברכו שהכל כו'. ובכ"מ בפ"ח מהלכות ברכות הביא בשם הרמ"ך שהקשה מערלה ומ"ש בכ"מ ע"פ דברי הרשב"א אלו שהביא המג"א אך המעיין בתשו' הרשב"א סי' ת' יראה שלא כ"כ אלא לתרץ שהיה ראוי שיברכו בפה"ע לפי שגדילים באילן וסיים בה מיהא תימא הואיל וחייבן הכתוב בערלה כו' ובקונטרסי עוללות אפרים הארכתי וכתבתי ליישב ג"כ מה שהשמיט הרמב"ם הך דינא שהפלפלין חייבים בערלה והבאתי דברי התו' ביומא דף פ"א. וגם כתבתי ע"פ דברי הריטב"א שהפלפלין הם נעשים באילן עצמו כעין שרף אבעבועות וקי"ל קטפא דגוזזא לא הוי כגוזזא ועיין בפ"ז מהלכות מ"א ובפ"ז מהלכות שמיטה והארכתי בזה ובריטב"א בעירובין כ' ויש מי שכתבו דרטיבא בפה"א דלא חשיבא פרי העץ אלא דחשבם תורה בהם לחייבם מדכתיב כל עץ מאכל ע"ש: