שולחן ערוך, אורח חיים י״ג: דיני ציצית בשבת. ובו ג' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני ציצית בשבת. ובו ג' סעיפים:
ארבע ציציות מעכבין זה את זה שכל זמן שאין בה כל הארבע אינה מצוייצת כהלכתה והיוצא בה לרשות הרבים בשבת חייב חטאת: (עיין לקמן סי' ש"א סעיף ל"ח):

ב

אם היא מצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה לרשות הרבים בין טלית קטן בין טלית גדול: אפילו בזמן הזה שאין לנו תכלת רק שלא יהא מונח לו על כתפיו (דברי ר"ן ור"י פ' חבית דף ק"ח ע"ב) ומוקמינן לטלית אחזקתיה שהוא מצוייץ כהלכתו ואין צריך לבדקו קודם שיצא בו (דברי תשובת הרא"ש כלל ב' ותשובת הרמב"ן סימן רט"ו וכל בו בשם הרמב"ם פ' י"ט מהלכות שבת):

ג

אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול לא יסירנו מעליו עד שיגיע לביתו דגדול כבוד הבריות: הגה אפילו טלית קטן שתחת בגדיו א"צ לפשוט והוא הדין אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללובשו בלא ברכה מכח כבוד הבריות (ב"י בשם התשובה) ודוקא בשבת דאסור לעשות ציצית אבל בחול כהאי גוונא אסור (מרדכי פ"ק דף צ"א):

א

אפילו האידנא שאין לנו תכלת פי' בזמן שהיה תכלת שהיה חייב חטאת מש"ה הוי הציצית חשיבי ולא בטלי לגבי טלית והוו משאוי אלא אפי' בזמן הזה שאין תכלת וה"א דציצית בטלי לגבי טלית דלא חשיבי אפ"ה אמרי' דחשיבי ולא בטלי והיוצא בשבת בטלית שאינה מצוייצ' חייב חטאת משום דהוי הציצית משאוי:

א

חייב חטאת. דהוי משוי וא"ל דבטיל לגבי בגד דחשיבי הם לגביה שדעתו להשלים עליהם ב"י בשם התוס'. לפ"ז אם נפסקו כל הד' ציצית ולא נשתייר בהם כדי עניבה דודאי יעשה אחרים תחתיהם בטלים הם לגבי בגד ומותר לצאת בהם בשבת. ט"ז ע"ת:

ב

לצאת בה לר"ה. אפי' בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דנוי לבגד ב"י סי' י"א. ועיין בתשו' מהרי"ל סי' ק"ב:

ג

טלית קטן. בתשו' רמ"א סי' ק"י מפלפל אם רשאי לצאת בד' כנפות קטן שאין בו שיעור הכתוב בסי' ט"ו:

ד

על כתיפיו. שלא כדרך לבישתו בחול דאז לא הוי מלבוש אלא משוי. עיין סי' ס"א:

ה

קודם שיצא בו. ולענין ברכה מחמרינן טפי לעיל סי' ח' עמ"א וע"ת וע"ל סי"ח סק"ט מש"ש:

ו

כבוד הבריות. שדוחה איסור דרבנן וכרמלית נמי דרבנן ובזמן הזה אין לנו ר"ה כמבואר בסי' ש"ב עיין שכנה"ג:

ז

שתחת בגדיו. דלא מינכרא מילתא אם הולך בלא טלית קטן מ"מ הפשיטה גנאי הוא לו:

ח

הציציות. בשיורי כנה"ג העלה דוקא כשבא לבה"כ וקודם לבישתו מצא הטלית פסול דאז מותר ללובשו בלא ברכה דאם לא יהיה מעוטף בטלית כאחרים בושה הוא לו שיאמרו שאין לו טלית מצוייצת כהלכתה ואינו זהיר במצות. אבל אם בשעת לבישתו היה כשר ונתעטף בו ואח"כ נפסק אחד מן הציצית יוכל להסירו מעליו דאין כאן משום כבוד הבריות שכבר ראו שהיה לו טלית מצוייצת כהלכתה ע"ש. וע"ת חולק עליו וכתב דמדברי רמ"א משמע דאפי' לבשו מקודם לכן ואח"כ נפסקו ע"ש והיד אהרן החזיק דברי הכנה"ג וכתב דמשמעות דברי רמ"א משמע כדבריו שכתב שיוכל ללבשו בלא ברכה משמע שקודם לבישת הטלית נפסק ומש"ה כ' דיוכל ללובשו ע"ש: עוד העלה שם דהכל תלוי ברצון האיש הלובש אם הוא מתבייש יוכל ללבשו בלא ברכה ואם אינו מתבייש אין כאן משום כבוד הבריות ע"ש. ועיין בני חייא ובמ"א ס"ק א' מ"ש בשם הב"י:

ט

ודוקא בשבת. המ"א העלה דאם נפסק ציצית בר"ה בטלית קטן א"צ לפושטו אפי' בחול דהפשטה הוי גנאי גדול והא דנקט בשבת לרבותא דאף על גב דיש בו ג"כ איסור שבת אפי' הכי א"צ להסירו ובשבת א"צ למהר לצאת מבה"כ אבל בחול צריך למהר לילך לביתו לפושטו והרואה בחבירו שנפסקו הציצית לא יאמר לו עד שיבא לביתו דהיינו שיקראנו לבא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו ואם ידע מאתמול שהוא פסול אסור ללובשו בשבת דה"ל לתקוני מאתמול. ונ"ל דבחול אם אין ציצית נמצאים בעיר דינו כמו בשבת מ"א. וא"ל למה שרינן ללובשו בשבת מפני כ"ה הלא יש תקנה שיתנו לאחר במתנה ויחזור וישאלנו לו ואז הוא פטור מציצית וי"ל דאסור ליתן מתנה בשבת אלא לצורך שבת עיין מ"א:

א

מנחות כ"ח

ב

שם ל"ח

ג

תשובו' הרא"ש כלל כ' והמרדכי בפ' כ"כ דשבת

ד

מנחו' לדעת הראב"ד והריטב"א

א

ס"ב אפי' בזה"ז כו'. דקי"ל כרבנן ובלא"ה כיון שאינו דעתו להשלים כפי' תוס' בשבת שם וכ"ש לפירש"י דוקא תכלת:

ב

רק כו'. גמ' קמ"ז א':

ג

ומוקמינן כו'. כיון שבדקו בשעת לבישה בזמן מועט כזה אין רגיל לפסוק ואינו מצוי וע"ל סי' ח' ס"ט:

א

ס"ג ואפי' כו'. עמ"א:

ב

וה"ה כו' ודוקא כו'. דאין איסור בלבישתו דלא כתיב לא תלבש כו' אלא המצוה לעשות ציצית בבגדו ולכן בשבת שא"א אין עובר משא"כ בחול וראיה ממש"ש כרמלית דרבנן ולא חששו לביטול העשה:

א

קודם שיצא בו – עיין במ"ב מש"כ לענין בדיקה בשבת ואולי טעם המנהג הוא משום דלמה יועיל הבדיקה דאפילו לא ימצאם כראוי יהיה מותר ללבוש בשבת בבהכ"נ כפסק הרמ"א בסעיף ג'. אך זה לא יתורץ אלא למ"א דטעם בדיקה הוא שלא ילך בבגד בלא ציצית אבל לפי מש"כ הט"ז דטעם הבדיקה הוא משום חומר לא תשא בברכה לבטלה א"כ יבדוק ואם ימצא שהם פסולים ילבש ולא יברך ואפילו להמ"א שייך הטעם דוקא בבהכ"נ אבל אם לובש הטלית בביתו כגון במקום שאין תיקון עירוב בעיר והמנהג שלובש הטלית בביתו ושם בודאי צריך בדיקה משני טעמים א' שלא ילך בבגד בלי ציצית ועוד שהוא רוצה לילך בו לכרמלית או לר"ה והנכון שביום עש"ק יבדוק הטלית בעת הנחתו בהתיק שלו ואז לא יצטרך לבדוק בשבת כמו שפסק המ"א לעיל בסימן ח' ע"ש:

א

ודוקא בשבת וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם הח"א והפמ"ג לענין אם נפסק אחת מציציותיו בביהכ"נ בחול דצריך לפושטו תיכף ועי' בפמ"ג בפתיחתו שנסתפק שם אם נפסק לו רק שני חוטין ושני חוטין נשארו שלמים אם צריך לפשטו תיכף דשמא מפני כבוד הבריות סמכינן אהשיטה שסובר דלא בעינן רק החוטין שבשביל הלבן ע"ש. ונראה אם הם פסולים רק מטעם ספק כגון שלא חסר לו מכל השמונה חוטין רק שנים וכה"ג וכנ"ל סימן י"ב בודאי יש להקל דא"צ לפושטו בביהכ"נ אפילו בחול:

ב

אבל בחול אסור – כ' בסידור דה"ח בשם הפמ"ג דבחול אם נפסק הענף מן הטלית בביהכ"נ ונשאר הגדיל א"צ למהר לילך לביתו כי יש לסמוך על ר"י שמכשיר בנשאר כדי עניבה אף מן הגדיל ותיכף כשיבא לביתו יפשוט מעליו ויטיל בו ציצית. ובאמת יפלא הדבר זה דהלא הוא ספיקא דאורייתא דשמא הלכה כרש"י ועיינתי בפמ"ג שם שביאר דבריו דדוקא היכא דאין נמצאים לו ציצית כלל דשם הוא רק איסור דרבנן דהוי כמו בשבת וכמ"ש המ"א משא"כ בגווני דמיירי הדה"ח שיש לו ציצית בביתו בודאי צריך עכ"פ למהר לילך לביתו דהלא הוא ספיקא דאורייתא:

א

מג"א ס"ק ח' ומשמע בשבת פ"ב. נ"ב פ"א ע"ב:

א

(סעיף ג') אם נודע לו בשבת וכו' דגדול כבוד הבריות, נ"ב הנה מקור דין זה מן הש"ס פ"ג דברכות. והנה קשה לי על הש"ס מ"ט לא פריך כן מ"ש בפרק כל כתבי דק"א דאמר ר' יוסי מעולם לא עברתי על דברי חברי אם היו אומרים לי עלה לדוכן הייתי עולה והרי באמת יש איסור עשה כמפורש בפ"ב דכתובות ולמה הותר לו לעבור בעשה מפני כבוד חבירו ובע"כ דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. והנה התוס' שם בפרק כל כתבי תמהו להיפוך מה איסור יש בזה העולה וע' במג"א [סי' קכ"ח] מ"ש בזה אבל אם הוי איסור הוי ניחא להו והרי אדרבא אם הוי איסור איך הותר לו לעשות משום כבוד הבריות והתם הוי בקום ועשה וצריך לומר דבעשה י"ל שפיר דכבוד הבריות דוחה אותה רק בל"ת אינו דוחה. ויש מזה ראיה לשיטת הסוברים דל"ת חמור מעשה ומה דעשה דוחה ל"ת הוי גזירת הכתוב אבל להסוברים דעשה חמור בסוגיא דמאכילין אותו הקל הקל ע"ש באחרונים הביאו פלוגתתן קשה טובא מכאן דאם עשה דוחה כבוד הבריות מכ"ש ל"ת. וגם קשה הרי התוס' כתבו שם דהאיסור הוי דהוי ברכה לבטלה והרי זה הוי בלאו דלא תשא ואיך הותר מפני כבוד הבריות ובשלמא להסוברים דכל דרך ברכה הוי דרבנן אתי שפיר אבל להסוברים דאף דרך ברכה הוי דאורייתא קשה למה לא פריך מכאן וצ"ע בזה כעת ודו"ק: והנה נסתפקתי כדין גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה אם נמשך לו חשש זה של בזיון בפשיעתו אם דוחה ל"ת או לא ולכאורה היה נראה ללמוד ק"ו ממה דקיי"ל דעשה דוחה ל"ת ומ"מ בעשה הכא ע"י פשיעה אינו דוחה כמ"ש התוס' והרי הוי ק"ו דהרי עשה דוחה ל"ת אפילו ל"ת דאורייתא ומ"מ ע"י פשיעה אינו דוחה וא"כ מכ"ש בכבוד הבריות שאינו דוחה לל"ת של תורה רק של דרבנן מכ"ש דע"י פשיעה אינו דוחה. אך לפ"ז קשה מאי פריך הש"ס בברכות (דף כ' ע"א) במה שאמר רב המוצא כלאים בבגדו פושטו אפילו בשוק ופריך ממה דאמר מר גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת ומאי פריך נימא דהתם מיירי שלא ע"י פשיעה לכך דוחה משא"כ במוצא כלאים בבגדו דהוי ע"י פשיעה שהיה בידו לבדוק תחלה אם יש בו כלאים דהרי גבי נגיעת קדשים קל בחמור וכן בנתערבו מתן דמים חשבוה התוס' לעשה דפשיעה ומכ"ש בזה דהוי עשה דפשיעה לכך אינו דוחה ומאי פריך. וביותר קשה ממ"ש בעירובין [דף מ"א ע"ב] דקאמר שם אר"נ א"ש יצא לדעת אין לו אלא ד"א ופריך מאי קמ"ל פשיטא השתא מי שהוציאוהו נכרים אין לו אלא ד"א יצא לדעת מכעיא ומאי פריך הרי אח"כ אמרינן שם דבעי מיניה מרבה הוצרך לנקביו מהו אמר להם גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה וא"כ נימא דשמואל קמ"ל דיוצא לדעת אין לו אלא ד"א אפי' צריך לנקביו דל"ש בזה לומר גדול כבוד הבריות כיון דהוי ע"י פשיעה דיצא לדעת אלא ודאי מוכח דאפי' על ידי פשיעה אמרינן גדול כבוד הבריות ובאמת קשה מאי טעמא ומנא ליה להש"ס לומר כן ולהקשות ודלמא ע"י פשיעה לא אמרי' גדול כבוד הבריות וצ"ע בזה: הנה במ"ש בש"ע אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית שהטלית שעליו פסול וכו'. הנה כן הוא דעת המרדכי שהוכיח כן מן הש"ס דמנחות דמוקי ליה בכרמלית דרבנן וכו'. ולכאורה אין טעם לדבר דניהו שמצד שבת הוי רק איסור דרבנן מכל מקום יש כאן איסור תורה מכח דהוא לבוש ד' כנפות בלא ציצית ומזה הוכיח המרדכי דאין איסור ללבוש בגד בלי ציצית רק היכי דהוי בידו לעשות ציצית מחויב לעשות כן אבל היכי דאי אפשר לו כן מותר לילך כך והר"א מטריוויש חולק עליו. והנה ליישב לפי דעתו קושית המרדכי נראה דהר"א מטריוויש יבבור כדעת הרמב"ם דסד"א לקולא מן התורה רק מדרבנן לחומרא. והנה דעת קצת פוסקים דיש חילוק בין ספק כרת או לא דבספק כרת מודה הרמב"ם דספיקא לחומרא מן התורה. ולפ"ז אתי שפיר דהנה בברכות פריך הגמ' למ"ד דכ"ה אינו דוחה לאיסור תורה מברייתא דמי שהיה הולך לשחוט את פסחו וכו' ומשני ש"ה דגלי קרא דולאחותו ופריך ונגמור מיניה ומשני שב ואל תעשה שאני והקשה שם רש"י דהרי במת מצוה הוי בקום ועשה ותירץ רש"י דשם לא נאמר איסור זה גבי מת מצוה ע"ש בחו"י ובפנ"י מה שכתבו בכוונת דברי רש"י. והנה בחיבורי ספר החיים [כתבתי] דזה יהיה תליא בפלוגתא אם טומאה דחויה היא בציבור או הותרה דלמ"ד טומאה הותרה בציבור י"ל גם במת מצוה נמי כן אבל אם נימא טומאה דחויה היא בציבור הרי זה נא' נמי במקומו במועדו אפי' בטומאה אין סברא דאיש נדחה ואין ציבור נדחין ואעפי"כ הוי דחויה א"כ ה"ה מת מצוה הוי דחויה וא"כ שוב י"ל דנגמר מינה דאפי' בקום ועשה דוחה כבוד הבריות לאיסור תורה. אך שם בספר החיים כתבנו דהרי בש"ס מיבעיא שם אם קבורה משום בזיוני או משום כפרה וע"ש בתוס' שפירשו דהאיבעיא הוי אם הוי משום בזיוני לבד או משום בזיוני בהדי כפרה דביזיון ודאי נמי איכא א"כ שוב לא פריך הש"ס ונגמר מיניה דיש לומר שאני התם דכבוד הבריות בצירוף כפרה הוא דדחי לאו לא כ"ה לבד רק שכתבנו כיון דזה נשאר האיבעיא בש"ס אי משום בזיוני או כפרה א"כ פריך הש"ס ונגמור מינה ותפשוט דקבורה משום כפרה ולכך דחה דלא תפשוט רק דיש לומר שב ואל תעשה שאני ונזיר במת מצוה באמת י"ל דס"ל כמ"ד טומאה הותרה בציבור ולעולם יש לו' משום כפרה וזה דוקא התם אבל במנחות במר בריה דרבינא דהנה רבינא ס"ל ביומא דף ו' ע"ב להדיא דטומאה דחויה בציבור וא"כ מר בריה מסתמא כאבוה ס"ל כדאמרינן כמה פעמים בש"ס כן וכיון דס"ל דחויה קשה שפיר קושית הש"ס ולגמור מיניה. אך דיש לדחות די"ל התם משום כפרה בהדי בזיוני אבל כבוד הבריות לבד אינו דוחה לאיסור תורה, אך הרי זה הוי איבעיא דלא איפשטא והוי ספיקא ולכך אתי שפיר דלענין שבת דהוי מיתת ב"ד הוי ספיקא לחומרא מן התורה וא"כ דלמא התם במת מצוה משום כפרה אבל כבוד הבריות אינו דוחה לאיסור תורה ולכך מוכרח לתרץ בכרמלית דרבנן אבל לענין חיוב ציצית הרי זה הוי רק עשה והוי ספיקא לקולא מן התורה ויש לומר דקבורה משום בזיוני וממילא מוכח דכבוד הבריות דוחה איסור תורה אף בקום ועשה רק מדרבנן הוי ספיקא לחומרא ושוב מדרבנן גדול כבוד הבריות ואתי שפיר דעת הרי"ו מטריוויש דס"ל כהרמב"ם אבל לולא כבוד הבריות ודאי יש לומר דיש איסור תורה לילך בלא ציצית ולא כהמרדכי והמרדכי יש לומר דס"ל כדעת הסוברים דספק תורה מן התורה לחומרא לכך מוכיח שפיר דינו כנלפע"ד בזה ודו"ק ועיין מה שכתבתי בענין זה קצת בחיבורי על יו"ד סי' שע"ב בדין טומאת כהנים בפירש"י הנ"ל ע"ש ותבין היטב ודו"ק:
(שם בהג"ה) ואפי' טלית קטן וכו' מכח כ"ה. נ"ב עיין במג"א ס"ק ח' מ"ש הקשה אחי וכו' וכ"מ בשבת דף קל"א דקאמר הואיל ובידו להפקירן וכו' ועיין בשעה"מ פ"ז מהלכות לולב בשם הפר"ח והריטב"א מפורש להיפוך מדבריו דאף להפקיר אסור בשבת ועמ"ש בזה באו"ה הלכות שבת סי' ל"ו בחיבורי לאו"ח משנת תקצ"ו בדחיית דברי המג"א ע"ש ודו"ק: והנה מה שדברי הרמב"ם תמוהין בהלכות כלאים מ"ש ומה שדוחין פסח מפני מת מצוה דכתיב ולאחותו ולא העתיק הטעם דשב ואל תעשה שאני עיין בחיבורי לחו"מ מ"ד קנה מקומה הלכות חזקת קררעות סי' קמ"ו בסוגיא דזה אומר של אבותי מה שפלפלתי שם מענין לענין עדי באתי בישוב דברי הרמב"ם על פי הסוגיא דשם ע"ש בעזה"י ודו"ק:

א

[א] חייב חטאת וכו'. דהוי משוי ואין לומר דבטל לגבי בגד דחשיבי הם שדעתו להשלים עליהם בית יוסף, ודקדק הט"ז דאם נפסקו כל ד' ציצית ולא נשתייר בהם כדי עניבה דודאי יעשה אחרים, בטלים הם לגבי בגד ומותר לצאת בשבת, עד כאן, ולפי מה שכתבתי בשמו בריש סימן י"ב אם כן אפשר דעדיין צריך להו לקושרן אחר הורדתן מבגד כחוטי ציצית אחרים וצריך עיון, גם מלבוש סימן ש"מ סעיף ל"ח שכתב אם אין בהם ציצית כלל מותר משמע דאם יש בהם קצת אף שאין בהן כדי עניבה אסור. ונראה דאפילו לט"ז היינו משום איסור שבת מותר, אבל מכל מקום משום ביטול מצות ציצית אסור, אם לא בגוונא דמותר משום כבוד הבריות כדלקמן, וכן משמע בלבוש סימן ש"א שם:

ב

[ב] על כתיפיו וכו'. דהוי משאוי ועיין בתשובת משאת בנימין סימן מ"ח שהאריך בזה, ולכן טוב דהיוצא בטלית יכסה עצמו בטלית ראשו וגופו כדרך לבישתו, ובט"ז סימן ש"א ס"ק ט"ו דברוב גופו סגי כשנושאו תחת גלימא, ועיין לקמן ס"ק ע"ה כתבתי דאשה היוצאה בטלית מצוייצת חייב:

ג

[ג] ואין צריך וכו'. ומטה משה כתב דף ל"ד בשם בית יוסף דהמחמיר לבדוק תבוא עליו ברכה:

ד

[ד] לישב בבית הכנסת. וכן פירש בלחם חמודות, וכן מצאתי בדרכי משה להדיא שיש לסמוך בזה על ר"י שהביא בית יוסף שמתיר לילך בשבת בבית הכנסת בארבע כנפות בלא ציצית. וכתבתי לאפוקי משיירי כנסת הגדולה שכתב דרמ"א אוסר בכהאי גוונא דלא ראה ספר דרכי משה. ועוד התשובה אשכנזית שחלק עליו בית יוסף מצאתיהו בתשובת מהר"ם רוטנבורג סימן רפ"ז, ומי ימלא לבו לחלק עליו. עוד כתב שיירי כנסת הגדולה דהכל תלוי ברצון האיש הלובש אם הוא מתבייש יכול ללובשו בלא ברכה. ואם אינו מתבייש אין כאן משום כבוד הבריות:

ה

[ה] שיכול ללובשו וכו'. נראה דהוא הדין כשכבר לבוש בו ונפסק ממנו כדמשמע מרמ"א, וטעמא דסמכינן בזה נמי על ר"י, כיון דאפשר דגם בזה איכא כבוד הבריות, ובשיירי כנסת הגדולה מסופק בזה והנראה לעניות דעתי כתבתי:

ו

[ו] אבל בחול וכו'. שהרי אפשר לתקנו ולמה יתירו לו לעבור בעשה לבוש ובאליהו זוטא הקשיתי טובא על הלבוש חדא במה שכתב טעם היתר בכרמלית דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה כדילפינן בכמה דוכתא מולאחותו, הא בברכות דף כ' קאמר הש"ס טעם אחר דכיון דרבנן אסרו הם אסרו והם התירו משום כבוד הבריות, ולימוד דולאחותו מיירי אפילו לבטל דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ועוד קשה לי במה שכתב אבל בחול אסור מטעם שאפשר לתקנו וכו' דמשמע בענין שאי אפשר לתקנו מותר, אמאי הא עובר בעשה דאורייתא וכבוד הבריות אינו דוחה אלא דרבנן. דבשלמא בשבת יש לומר כמו שכתבתי בשם ר"י דאין איסור בלבישת טלית בלא ציצית כלל, רק האיסור הוא שמוטל עליו לעשות ציצית וכיון דבשבת אי אפשר לעשות ציצית אין איסור ללבוש. אבל בחול דיש איסור ללבוש אין דוחה כבוד הבריות, וכן הט"ז ועולת תמיד כתבו בפשיטות דאסור מטעם זה בחול ולא הרגישו שהלבוש כתב טעם אחר. ואף דיש לומר דגם כוונת הלבוש מטעם זה דכשאין אפשר לתקנו אף בחול מותר כיון שאין איסור בלבישת טלית בלא ציצית. אבל אינו נראה דמכל מקום כיון דחול הוא נראה דאסור לכולי עלמא, אף שאי אפשר עתה מכל מקום הזמן היתר הוא לתקנו, וכן משמע בפוסקים דדוקא בשבת יש היתר. ועוד קשה למאי כתב ולמה יתירו לו דמשמע דיש היתר אלא למה יתירו לו הא איסור גמור כשאפשר לתקנו. ואחר העיון נראה לי שדברי הלבוש נכונים דמבואר בברכות שם דלבישת טלית בלא ציצית הוי שב ואל תעשה, מדפטרו סדין בציצית, ושב ואל תעשה קיימא לן דנדחה מפני כבוד הבריות אף לבטל דברי תורה מדכתיב ולאחותו, ולכן הוכרח הלבוש לטעם ולמה יתירו לו. ובהכי ניחא לי קושיות המרדכי על הר"ש דכתב דאפילו הלובשו בשבת עובר בעשה על הלבישה למה מותר בכרמלית דרבנן, הא מכל מקום איסור דאורייתא הוא, עד כאן, ולפי מה שכתבתי לא קשה מידי דשב ואל תעשה נדחה מפני כבוד הבריות. ובזה מיושב היטב דכתב הלבוש לעיל הטעם כדילפינן מולאחותו, והיינו לר"ש דסבירא ליה דהלובשו בשבת עובר בעשה, לכן הוצרך להטעם דולאחותו. ונמי ניחא דהוצרך לכתוב ביושב בבית הכנסת בשבת דמותר משום כבוד הבריות אף שהוא ברשות הרבים, אלא דכתב טעם דאף לר"ש מותר. ומגן אברהם תירץ משום דעל כל פנים איסורא דרבנן איכא בלבישה בשבת אף לר"י, וטעמא דהוי שב ואל תעשה כתבו תוס' ביבמות דף צ' משום דלא מחייב עד אחר שנתעטף, וזה נראה לי דעת הרא"ש ז"ל הנזכר לעיל. ודעת המרדכי נראה דסבירא ליה דמשום דאין איסור בלבישה הוי שב ואל תעשה, ודו"ק. ועיין במגן אברהם דמסיק אם נפסק ציצית בבית הכנסת בטלית קטן אין צריך לפושטו ואפילו בחול, ואם אין ציצית מצויים בעיר דין חול כמו בשבת. עוד כתב הרואה בחבירו שנפסק יקראנו לביתו ושם יאמר לו שיפשטנה. והנה רבים מקשים אמאי לא כתב רמ"א תקנה שיתננה לאחר ויחזור וישאלנה ממנו כדאיתא בסימן שכ"ג סעיף ג' בטבילת כלים. ותירץ עולת תמיד משום דבשבת אין איסור כלל ללבוש, עד כאן וכבר כתבתי מזה. גם קשה דבחול הוה ליה למימר תקנה, ואפשר דלא גרע מטלית שאולה אחר שלושים יום בסימן י"ד סעיף ג' דנראה כשלו. ומגן אברהם תירץ דאסור ליתן מתנה בשבת אלא לצורך שבת. ולא נהירא דכיון דלובשו בשבת הוי צורך שבת. ועיין אליהו זוטא תירוצים על עיקר הקושיא:

א

א) [סעיף א'] ארבע ציציות מעכבין זה את זה וכו' והיוצא בה לרה"ר בשבת חייב חטאת. דהוי משוי ואין לומר דבטיל לגבי בגד דחשיבי הם לגביה שדעתו להשלים עליהם. כ"כ ב"י בשם התוס' והרמב"ם:

ב

א) ולפ"ז אם נפסקו כל הד' ציציות ולא נשתייר בהם כ"ע דודאי יעשה אחרים תחתיהם, בטלים הם לגבי בגד ומותר לצאת בהם בשבת, ט"ז סק"א. וכ"ד העו"ת אות ב', אמנם מדברי הלבוש סי' ש"א סעי' ל"ח שכתב וז"ל אם אין בה ציצית כלל מותר לצאת בה וכו' עכ"ל משמע דאם יש בה קצת אפי' שאין בהם כדי עניבה אסור לצאת בה. וכ"כ הא"ר סק"א. וכתב שם הא"ר וז"ל ונראה דאפי' להט"ז הייני משום איסור שבת מותר, אבל מ"מ משום ביטול מצות ציצית אסור, אה לא כגוונא דמותר משום כבוד הבריות כדלקמן וכ"מ בלבוש שם עכ"ל וכ"כ ר"ז אות א', שתילי זיתים או' ב' ועיין מ"ש מאמ"ר אות א', ומש"ז אות א, ועוד עיין בפתחי עולם או' א' שכתב בשם ביאור הרמ"ב על דברי הט"ז הנז' שהוא תמוה כיון דעתיד לפסקן לא שייך דבטלי אגב בגד עכ"ל וע"כ יש להחמיר כדברי הלבוש והא"ר:

א

ב) [סעיף ב'] אם היתה מצוייצת כהלכתה מותר לצאת בה לרה"ר וכו' הרי"פ ז"ל כתב בתשובה שאסור לצאת בטלית המצוייצת בליל שבת כיון דלילה לאו זמן ציצית הוא. הר"ר דוד בן מיסיר ליאון בת' כ"י, הביאו הכנה"ג בהגב"י וכ"כ רבינו ישעיה הא' בפסקיו כ"י פ' תולין הביאו הברכ"י אות ב'. אמנם הב"י סי' י"ח כתב דמותר לצאת אפי בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דציציות אינם משוי אלא מנוי הבגד ותכשיטיו, יכ"כ שם הכנה"ג בשם הרדב"ז ח"א סי' רמ"ד דהוא מן המתירין דאע"ג דלילה לאו זמן ציצית הוא מ"מ מלבוש הוא לכל ישראל כיון שהיא מצוייצת כהלכתה עכ"ל והביאו ג"כ בשכנה"ג אות ד' וכתב וז"ל ואע"פ שרבינו המחבר בספר הקצר השמיט מ"ש הרמב"ם בין ביום בין בנילה לא מפני שסובר דלילה אסור אלא סתם כתב מותר לצאת בו ויש במשמעותיו בין ביום בין בלילה, וכן הסכמתי בת' וכן עמא דבר עכ"ל וכ"כ עו"ת אות ג' ואות ד', מ"א סק"א, ער"ה אות ב' ר"ז אות ב' עיקרי הד"ט סי' ב' אות ע' שתילי זיתים אות ג' יעיין סי' י"ח אות א' שכתבנו עוד בזה ואפי' באותן מינים דחיובא דציצית ליכא בהו רק מדרבנן מותר לצאת בהם לרה"ר. עו"ת שם או' ג':

א

ג) שם מותר לצאת לרה"ר וכו' מי שיש לי מלבוש משי לכבוד שבת של ד' כנפות ואינו מברך עליו כי אם על בגד צמר כמ"ש הב"ח סי' ט' מותר לצאת לר"ה בזמן הזה דחשיב ככרמלית בשבת מכמה טעמים, הרב שבות יעקב בשו"ת א"ח ס' ה' הביאו יד אהרן במה"ב בהגה"ט אות ב' והברכ"י אות ד' א"א בסי' יוד או' ב' ועיין לקמן אות ז':

א

ד) שם בין טלית קטן וכו' וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות ה' ברכ"י אות גן' וכן עמא דבר:

א

ה) הגה, רק שלא יהא מונח לו על כתפיו, דאז לא הוי דרך מלבוש אלא משאוי. ט"ז סק"ב ועיין מש"ז וכ"כ עו"ת אות ה' א"ר אות ב' חס"ל או' ב' וכתב שם החס"ל וז"ל ורבים נכשלים בזה שמניחים הטלית מקופל ע"ג כתפיהם או על אזוריהם ועוברים על איסור תורה ה' הטוב יכפר בעד כי לכל העם בשגגה וצריך ללמד לעם דעת שמי שצריך להוליך טליתו דרך רשות הרבים או יתעטף בו כעטיפת ישמעאלים שאנו עושים בשעת הברכה באופן שיראה כמו שא"ל שלנו או יניחנו על כתפיו מופשט על גופו רחבו לקומתו ויתן הבגד העליון הנקרא ביני"ש עליו באופן שלא יראה החוצה זהו דרך ישרה עו"ת שם וא"ר שם דהיוצא בטלית יכסה עצמו בטלית ראשו עכ"ל, וכ"כ וגופו כדרך לבישתו וכתב העו"ת דיותר טוב לעשות כן מאלו שקופלין את הטלית וחוגרין בו כעין חגורה דהא הרבה פוסקים אוסרים שתי חגורות זו ע"ג זו עיין סי' ש"א עכ"ל וכתב א"ר שם בשם הט"ז סי' ש"א ס"ק ט"ו דברוב גופו סגי כשנושאו תחת גלימא יעו"ש, ואשה היוצאה בטלית מצוייצת חייבת, א"ר שם:

א

ו) שם בהגהה. ומוקמינן לטלית אחזקתיה שהוא מצוייץ כהלכתו וכו' עיין מ"א סק"ה ועיין בדברינו לעיל סי' ח' אות ל"ד ומ"מ כתב בשם ב"י דהמחמיר לבדוק תע"ב, א"ר אות ג':

א

ז) [סעיף ג'] אם נודע לו בשבת וכו' דגדול כבוד וכו' כתב המ"א סק"ו וז"ל דגדול כבוד וכו' שדוחה איסור דרבנן וכרמלית נמי דרבנן. ובזמן הזה אין לנו ר"ה כמ"ש סי' ש"ג סי"ח עכ"ל אמנם עיין למרן ז"ל סי' שמ"ה סעי' ז' שהביא סברה זו בשם י"א וכתב שם השכנה"ג בהגב"י או' ג' וז"ל ולענין הלכה רבינו המחבר ז"ל בספרו הקצר הביא ב' הסברות ולפי הכלל המסור בידינו דהסברה העקרית כותבה בסתם נ"ל דס"ל כהרמב"ם ז"ל דאעפ"י שאין ס' רבוא בוקעין בה הוי ר"ם גם משאת בנימין בסי' צ"ב כתב דמי יקל ראשו כנגד המחמירים ואפי' המקילים לא סמכו לעשות מעשה עכ"ל וכ"כ שם הברכ"י אות ב' דדעת מרן נראה כהרמב"ם שהרי כתב סברת הרמב"ם בסתם והסברה האחרת כתבה בלשון י"א ומסורת בידינו דדעתו לפסוק כסברה שמביא בסתם יעו"ש, ומ"ש המ"א שם סק"ז דהש"ע פסק להקל בסי' ש"ג סי"ח, וכן הרב יד אהרן שם בהגב"י כתב דצ"ע דבסי' ש"ג סי"ח כתב השתא לית לן ר"ה וכו' יעו"ש הרב תוספת שבת סי' ש"ג אות י"ח השיג על דברי המ"א הנ"ל, וכתב דדעת מרן ז"ל דגם בזה"ז איכא ר"ה ומ"ש שם מרן בש"ע סי' ש"ג הם דברי י"א וליה לא ס"ל עכ"ד. וכ"כ הברכ"י באות הנ"ז והביאו בספרו מחב"ר שם בסי' שמ"ה אות ה' ובזה הסי' או' ג' ומ"ש הער"ה שם בסי' שמ"ה אות ב' דמ"ש מרן ז"ל בסי' ש"ג הוא סתם ולא כהברכ"י והוכיח כן מסי' שכ"ה סעי' ב' שכתב דגוי אלם או לצורך מצוה או משום דרכי שלום מותר לתת לי' ומבואר בב"י דלדידן דלית לן ר"ה הוא דשרי יעו"ש נלע"ד דזה דבסי' שכ"ה סעי' ב' ג"כ נמי כתבה מרן ז"ל לפי סברת י"א ואעפ"י שכתבה בסתם, והוא ע"ד מ"ש הפו' ז"ל דכל מקום שסותם מרן ז"ל להתיר ואח"כ כותב יש אוסרים חושש לסברת האוסרים לכתחילה כמ"ש רבינו חיד"א במחב"ר יו"ד סי' נ"ה סוף אות ד' לדעת הכנה"ג ודעמיה. וכן צידד הש"ך בפסק הנהגת איסור והיתר שבסוף סי' רמ"ב בדעת מרן ז"ל, והביאו המחב"ר שם ובס' זבחי צדק סי' ס"ט אות כ"ט, וכ"מ מדברי השו"ג או"ח סי' ל"ב אות ל"ד והבאתי דבריו בסה"ק קול יעקב סי' ל"ב אות ן' וכ"מ מדברי הנה"ש על או"ח סי' ל"ב אות י"ח והב"ד בס' הנז' אות רל"ה יעו"ש, וכן כתב מרן ז"ל עצמו ביו"ד סי' ס"ט סעי' ך' יעו"ש, ועוד עיין ביו"ד סי' רפ"ו סעי' יו"ד. ועיין ג"כ בזבחי צדק סי' ס"ט אות ר"ה וכן בכל מקום שסותם מרן לאסור ואח"כ כותב ויש מכשירין היינו לסמוך על ההיתר בהפ"מ אלא הנכון להחמיר אפי' בהפ"מ והכי נקטינן כמ"ש החיד"א במחב"ר יו"ד סי' ט' אות ב' וכן פסק רבה"ג בס' זבחי צדק ס'. צ"ח או' נ"ח וכן ומצינו גבי י"א וי"א שכותב מרן ז"ל שכתבו הפו' דדעתו לפסוק כס' ב' כמ"ש היד מלאכי ז"ל בכללי הש"ע אות י"ג דף קצ"ג ע"ב יעו"ש, וכ"כ השו"ג בכללי הש"ע אות ט"ו ואות ך' וא"ז בא"ח סי' תרי"ב אות א'. וב"ד סי' ס"א וברכ"י א"ח סי' נ"ח או' ו' וסי' ק"מ אות ב' וסי' תרפ"ז אות א' ויו"ד סי' רכ"ט או' ה' ובמחב"ר יו"ד סי' פ"ד אות ב' ופתה"ד סי' נ"ח אות ב' ועיין מחב"ר יו"ד סי' י"ב אות א' שכתב זה משם כמה פי' יעו"ש וכתב אח"כ וז"ל והכי מורין בכל מדרשא בכוליה מלכותא דארעא דישראל ומצרים הגדולה וגלילות טורקיא"ה עכ"ל ועי"ש, (יעיין להרב שערי עזרה הנד"מ בתשו' סי' י"ב מ"ש בזה כיעוש"ב ולהרב חיים סתהון בס' ארץ חיים הנד"מ בקו' הכללים כלל כ' וכ"א יעו"ש):

ב

ז) ויש להביא ראיה עוד מדברי מרן ז"ל שפעמים מכריע כס' ב' בא"ח סי' י"א סעיף יו"ד וסעיף ט"ו ובסי' ס"ו סעיף ד' ובסי' ק"מ סעיף ג' שהביא י"א וי"א ובב"י הכריע כס' ב' והביאו הט"ז שם אות ד' וכן ביו"ד סי' רע"ו סעי' ד' כתב י"א וי"א והניח וכן נהגו אצל ס' ב' משמע שדעתו ז"ל כס' ב' ומצינו ג"כ עוד למרן ז"ל בא"ח סי' ל"ג סעיף ה' שכתב יש מתירין ויש אוסרים ואח"כ כתב ובשעת הדחק יש לסמוך על דברי המתירין וכן ביו"ד סי' פ"ב סעיף ה' כתב וז"ל יש מי שאוסר ויש מי שמתיר ויש לחוש לדברי האוסר עכ"ל ועיין עוד לקמן בדברינו לסי' נ"ח אות כ"ז, משמע מכל הנז"ל דכשמביא מרן ז"ל סברא בסתם ואח"כ יש חולקין דדעתו לפסוק כסתם וכשמביא י"א וי"א דעתו לפסוק כס' ב', וכשהוא דעת החולקין או סברא א' להחמיר חושש להם לכתחילה וכשהוא להקל סומך עליהם בשעת הדחק, וא"כ הכא נמי גבי ר"ה שהביא דעת המחמירים בסתם ואח"כ החולקים בשם י"א דעתו להקל בשעת הדחק ולפיכך בסי' שכ"ה סעי' ב' כשמצא מתירין בשעת הדחק פסק כמותן, ודו"ק:

א

ח) שם אם נודע לו בשבת כשהוא בכרמלית וכו' דגדול כבוד הבריות. אבל אם הוא בר"ה אין נדחה מפני כבוד הבריות, וה"ה בכלאים נמי חייב להגיד לו ואין נדחה מפני כבוד הבריות. שאגת אריה סי' נ"ח יעו"ש והביאו שע"ת אות ב' וכ"כ פתחי עולם אות ה' בשם אה"ח, אמנם הער"ה אות ג' כתב וז"ל אבל אם לא נודע לו וחבירו רואהו אפי' בר"ה א"צ להודיעו ולהפרישו משוגג כמ"ש הרא"ש והטור ביו"ד סי' ש"ג ור"י גי"ט ח"ב ותה"ד סי' רפ"ה גבי כלאים ע"ש עכ"ל והביאו פקדת אלעזר ז"ל. אבל אם נודע לו בר"ה שהטלית שעליו פסול מן התורה צריך לפושטו בין טלית קטן בין טלית גדול ואפי' ישאר עומד ערום בשוק שאין כבוד הבריות דוחה את ל"ת שבתורה שנאמר אין חכמה וכו' נגד ה' ר"ז אות ד':

א

ט) הגה. ואפי' טלית קטן שתחת בגדיו א"צ לפשוט, וכן אפי' טלית גדול שלנו שאין לובשין איתו למלבוש וליכא ביזוי בהסרתו אפ"ה א"צ להסירו כיון דלא גזרו רבנן. ב"י, לבוש מ"א סק"ז, ר"ז אות ח', וכ"כ ברכ"י אות ה וכתב ודלא כהרב זקן אהרן סי' קל"ד שחילק בדבר יעו"ש:

א

י) שם בהגה. וה"ה אם נפסק אחד מן הציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללבשו בלא ברכה וכו' עיין בשכנה"ג בהגב"י אות ח' שכתב שדקדק מתשובה זו שהביא ב"י דדוקא כשבא לבהכ"נ וקודם לבישתו מצא הטלית פסול מותר ללובשו בלא ברכה משום גדול כבוד הבריות דאם לא יהי' מעוטף בטלית כאחרים בושה היא לו שיאמרו שאין לו טלית מצוייצת כהלכתה ואינו זהיר במצות, אבל אם בשעת לבישתו היה כשר ונתעטף בו ואח"כ נפסקו לו הציציות יכול להסירו מעליו דאין כאן משום גדול כבוד הבריות שכבר ראו שהיה לו ציצית מצוייצת כהלכתה ואח"כ נפסקו לו הציציות יעו"ש, והביאו יד אהרן בהגב"י וכתב וז"ל ונראה דמשמעות מור"ם ז"ל משמע כדבריו שכתב וה"ה אם נפסק אחד מהציציות ומתבייש לישב בלא טלית דיוכל ללובשו בלא ברכה ומדכתב דיוכל ללובשו משמע שקודם לבישת הטלית נפסק ומ"ה כתב דיוכל ללבשו בלא ברכה וכו' עכ"ל. אבל העו"ת אות ט' כתב דמדברי מור"ם משמע דאפי' לבשו מקודם לכן ואח"כ נפסקו יעו"ש, ועיין ברכ"י אות ז' מ"ש על דברי היד אהרן הנ"ל וסיים וז"ל ומ"מ אף שיהיה כל לשון מור"ם בחד גוונא. ואיירי אם נפסק קודם לבישה וכמ"ש היד אהרן, מסתמיות דבריו ומדהשוה זה לדינו של מרן בסתם משמע דמור"ם לא ירד לחלק כחילוק הכנה"ג ולדידיה דא ודא חדא היא בין נפסק קודם לבישה בין אחר שהיה לבוש ומ"ה לא דקדק בזה וכתב וה"ה אם נפסק וכו' ללובשו בלא ברכה דאיירי בראהו קודם לבישה דאידי ואידי חד שעורא וכ"כ הא"ר דמדברי מור"ם משמע דלא כהרב איירי ע"ש ודו"ק עכ"ל, וכ"מ מדברי הלבוש דאין חילוק בין אם נפסק בביאו לביה"כ קודם שלבשו או מצאו כך מופסק והוא מלובש בו בקהל ומתבייש לישב בביה"כ בלא טלית יכול ללובשו ולישב בו משום כבוד הבריות רק שלא לברך עליו יעו"ש. ומ"מ כתב השכנה"נ אות ט' דהכל תלוי ברצון האיש הלובש אם הוא מתבייש יכול ללובשו בלא ברכה. ואם אינו מתבייש אין שם משום כבוד הבריות יעו"ש וכ"כ א"ר או' ד' וכ"ד שע"ת אות ח' ע"ש. ומ"מ אם אירע לאדם כך יחזר אחר טלית בשאלה אם אפשר בכל מאמצי כחו כדי שלא יבא ללבוש בגד בת ד' כנפות בלא ציצית ובפרט לדעת מרן ז"ל בב"י דס"ל דאין כ"כ ביוש למי שיושב בפני הקהל בלא טלית כמו פושט טליתו בשבת ואם אי אפשר לו בשאלה והוא מתבייש לישב בביה"כ בלא טלית אז יעשה כמ"ש מורם ז"ל ואין חילוק בין אם מצאו כך קודם שלבשו בין אח"כ כנז"ל וכמ"ש האחרונים:

ב

י) ואם רואה בביתו קודם שהולך לבה"כ. דהציצית פסולים מסתפקנא אם רשאי לילך לבה"כ משום תפלה בציבור וללבוש הטלית משום כ"ה או דיתפלל בביתו בלא הטלית ואי ליכא עשרה בבה"כ מבלעדו עדיף לילך לבה"כ דזיכוי רבים עדיף. הגהות רע"א. והביאו פתחי עולם אות ח'. ונראה דה"ה אם יש עשרה בבה"כ אבל אינו יכול להתפלל בביתו בישוב הדעת דיכול לילך לבה"כ אבל עכ"פ צריך להשתדל אולי אפשר בשאילה כמש"ל:

א

יא) שם בהגהה, ודוקא בשבת וכו' ואם נודע לו מאתמול שהטלית שלו פסול אסור ללובשו בשבת דהי"ל לתקוני מאתמול. מ"א סק"ח. ר"ז אות ז' פרמ"ג א"א אות ח' חיי"א כלל י"א או' ל"ה חס"ל אות ד' שתילי זתים אות י"א. וכן אם נודע לו קודם שיצא לכרמלית שהטלית שלו פסול ואח"כ יצא בו צריך לפשוט ואפי' יש גנאי גדול. פרמ"ג שם, והביאו פתחי עולם אות ז':

ב

יא) ואם נודע לו מאתמול שהטלית שלו פסול ושכח אתמול לעשות ציצית י"ל דשרי (כמו בסי' שנ"ה סע' ג' בהגה) הגהות רע"א והביאי פתחי עולה אות ח':

א

יב) שם בהגה. ודוקא בשבת וכו' עיין ט"ז סק"ה שכתב דלא התיר הרמ"א אלא דוקא בשבת ומשום כבוד הבריות יעו"ש וכ"כ מאמ"ר אות ה', אבל המ"א סק"ח כתב להתיר אפי' בחול אם אין ציצית נמצאים בעיר ודינו כמו בשבת יעו"ש, וכתב הפרמ"ג בא"א אות ח' דאעפ"י דהא"ר פקפק בזה נראה כמ"א וכ"פ חי"א סי' י"א אות ל"ה פתח הדביר אות א' שתילי זיתים אות י"א חס"ל אות ג', ונראה דאם הוא בחול בבקר בהשכמה ואין נמצא באותה שעה ציצית לקנות להניח בטליתו והיא מוכרח להתפלל באותה שעה מאיזה סיבה דיני כמו שאין ציצית נמצאים בעיר, ועיין מ"ש הפרמ"ג בפתיחתו לה' ציצית יעו"ש, ועוד עי"ש הנסתפק אם יושב בחול בבה"כ ונפסקו שני חוטין כיון דיש פלוגתא אם עתה בעינן ב' חוטין או ד' חוטין נאמר דלא העמידו דבריהם במקום כבוד הבריות יעו"ש, ובתשובה מאהבה דעתו להקל ולצרף דעת הרמב"ם דס"ל מניין החוטין דרבנן ונדחה מפני כבוד הבריות יעו"ש והביאו פתחי עולם אות ח':

א

יג) פעם אחת נפסקו ציצותי בבה"כ ולא נשאר כ"א גדיל ופתחתי קצת שיהא קצת פתיל ומן התורה הוי ציצית, ואם מדרבנן אסור יש כאן משום כבוד הבריות, ותעשה ולא מ"ה דומה להטיל ציצית על ציצית בסי' יו"ד ס"ו אבל כאן נעשה בהכשר, פרמ"ג במש"ז אות ה' והביאו פתחי עולם שם, וצ"ע דלעיל סי' י"א כתב הוא ז"ל במס"ז אות ג' והבאנו לשונו לעיל סי' י"ב אות י"ז דאם נפסקו כל החוטין עד הגדיל שהוא פסול מן התורה וצריך להתיר כל הגדיל ולעשות ממנו קצת גדיל וקצת ענף משום תומ"ה יעו"ש, וא"כ איך כתב כאן דמן התורה הוי ציצית, ויש לומר דמ"ש כאן דמן התורה הוי ציצית, כגון דלא נפסקו כל החוטין לגמרי אלא נשאר מעט משהו מן הענף שזה כשר מן התורה כמ"ש הלבוש סי' י"ב והביאו במש"ז סי' י"ב אות ג' ובס' י"א אות ג' הנז' ומ"ש ולא נשאר כי אם גדיל הוא לאו דוקא אלא נשאר מעט מזער ולפיכך פתח עוד מן החוטין כדי שיהא נראה קצת פתיל לעין, או י"ל דמ"ש בסי' י"א דאם אין נשאר מן הענף הוא פסול הוא לפי סברת רש"י דמצריך כדי עניבה מן הענף, ומ"ש כאן הוא לפי סברת ר"י דס"ל דדי כדי עניבה מן הגדיל והטעם כמ"ש הלבוש כיון דיכול לעשות מזה השיעור גדיל וענף סגי אפילו מדרבנן וכתב מרן ז"ל דמנהג העולם כרש"י והיכא דלא אפשר יש לסמוך על ר"י, והכא כיון שהיה בבה"כ ואין לו פנאי להתיר כל הציצית ולעשות ממנו גדיל וענף חשיב ליה שעת הדחק וסמך על ר"י דס"ל שלא יש בזה תעשה ומ"ה. כיון שנעשה בהכשר ויש בו שיעור לעשות ממנו גדיל וענף, אלא דלרוחא דמילתא התיר קצת מן הגדיל כדי שיהא נראה הענף לעין כיון שיכול לעשות זה בנקל וא"צ שיהוי עשה עצהי"ט. ועיין א"א סי' י"ב אות ז':

א

יד) שם בהגה. ודוקא בשבת וכו' בתשו' שאילת שמואל סי' א' נסתפק אם נפסקו ביום שני של יו"ט דלפי הטעם של המרדכי דבשבת לא חייבתו התורה א"כ ביו"ט של דבריהם דמה"ת מותר לעשות ציצית לא פטרתו התורה אסור לו לישב בטלית שאינה מצוייצת אבל לפי הטעם דבשוא"ת נדחה מפני כבוד הבריות מותר, והורה בשעת מעשה שיחליף טליתו עם אחר דהאחר הו"ל טלית שאולה ואם אינו מוצא תקנה זו המיקל לישב בטלית בלי מצוייץ לא הפסיד עי"ש, והביאו פתחי עולם אות ח' מסגרת זהב על קיצור הש"ע סי' ט' אות ט':

א

טו) שם ודוקא בשבת וכו' אם נפסק ציצית בר"ה בט"ק א"צ לפושטו אפי' בחול דהפשיטה הוי גנאי גדול, ובשבת א"צ למהר לצאת מבהכ"נ כמ"ש ביו"ד סי' ש"ג, אבל בחול צריך למהר לילך לביתו לפושטו. והרואה בחבירו שנפסקו ציצית לא יאמר לו עד שיבא לביתו ומשמע שם בסי' שע"ב דיקראנו לבא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו. מ"א סק"ח, ח"א כלל י"א אות ל"ה ר"ז אות ד' ואו' ט' שתילי זיתים אות י"א ועיין במחה"ש ובח"א שם:

א

טז) אם נפסק הענף בחול בבה"כנ ונשאר הגדיל א"צ למהר לילך לביתו כי יש לסמוך על ר"י שמכשיר לעיל בנשאר כדי עניבה מן הגדיל ותיכף כשיבא לביתו יפשיטנו מעליו ויטיל בו ציצית. פתחי עולם אות ח' בשם סדה"י:

א

מ"א סק"ח: והא דנקט בש"ע בשבת קאי אמ"ש רמ"א תחלת הגה"ה ואפי' בטלית קטן דקאי אדברי המחבר דמיירי בשבת וע"ז תירץ דרבותא קמ"ל אבל אהמחבר לא הקשה המג"א כלל דהא המחבר בטלית גדול מיירי:

ב

שם סימן שנ"ה סס"ב דלא התיר אלא בנשבר בשבת ובהג"ה סעיף ג' בשכחו ולא עירבו מות' הא בלא עירבו במזיד לא:

ג

שם מ"מ בשבת יעשה כן. כדי להקל האיסור אי נמי כדי לצאת ידי דעת החולקים על ר"י הובא בט"ז סק"ה וס"ל דיש איסור דאורייתא אפי' בשבת ואם יעשה כך יהיה רק מדרבנן אבל לר"י אין נ"מ בעשייתו כך דאין כ"כ חילוק בין חד דרבנן לתרי דרבנן מיהו מצינו בכמה דוכתי שיש חילוק לכן נ' כפי' הראשון שיעשה כן כדי להקל האסו' שיהיה תרי דרבנן:

א

מותר לצאת. אפי' בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דנוי הן לבגד [ב"י סי' י"ח]:

ב

קטן. בתשו' רמ"א סי' ק"י מפלפל אם רשאי לצאת בד' כנפות קטן שאין בו שיעור הכתוב בסי' ט"ז ע"ש:

ג

תכלת. דהא קי"ל התכלת אינה מעכבת את הלבן:

ד

על כתפיו. היינו שלא כדרך לבישתו בחול עסי' ש"א ס"ל:

ה

אחזקתיה. וא"ת הא פסק דבעי בדיקה בשעת ברכה ולא מוקמיה אחזקתי' כמ"ש סי' ח' ס"ט וי"ל דשאני התם דאם לא יבדקו בשעת ברכ' לא יבדקנו לעולם ובודאי א"א לעול' לאוקמי' אחזקתו כיון דעשוי ליפסק אבל הכא שבדקו בשעת ברכה ולכן א"צ לבדקו בכל פעם שיוצ': ומזה יש ללמוד דמי שיצא מב"ה והסיר טליתו אפי' הסיח דעתו וצריך ברכה כשחוזר ולובשו אפילו הכי א"צ לבדקו:

ו

דגדול וכו'. שדוח' איסור דרבנן וכרמלית נמי דרבנן ובזמן הזה אין לנו ר"ה כמ"ש סי' ש"ג סי"ח:

ז

ואפי' טלית וכו'. פי' אף על גב דלא מינכרא מילתא אם הולך בלא טלית קטן מ"מ הפשיט' גנאי הוא לו, וכתב ב"י אפי' טלית גדול שלנו שאין לובשין אותו למלבוש וליכא ביזוי בהסרתו אפ"ה א"צ להסירו כיון דלא גזרו רבנן:

ח

כבוד הבריות. ואף על גב דציצית מ"ע דאורייתא ואיסור דאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות מ"מ שרי דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית אלא מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שאינו יכול להטיל בו ציצית בשבת אינו עובר ופשוט דעכ"פ אסורא דרבנן איכא ולכן לא שרי אלא משום כ"ה דלא כע"ת אבל בחול ודאי עובר כל שעה בעשה דהטיל בו ציצית כשלובשו ותדע דאטו במזוזה ומעקה אסור ליכנס לבית שאין בו מזוזה [ומעקה] אלא בעמוד ועשה קאי ותו לא עכ"ל בב"י בשם המרדכי וק' דבשבת דף קל"א רע"ב אמרי' למ"ד ציצית חובת טלית הוא אם קיימו בביתו בלא ציצית עובר בעשה אפי' בשבת וא"כ למ"ד דציצית חובת גברא הוא למה יהא מותר ללובשן בשבת מן התורה בלא ציצית וצ"ל דהתם קאי דוקא אליבא דר"א דס"ל ציצית דחי שבת וא"כ חל המצוה אפי' בשבת ע"ש אבל לדידן דק"ל ציצית לא דחי שבת וא"כ לא חל בשבת המ"ע כנ"ל, ולכאור' ק' למה יהא אסור ללובשו בחול הא אמרי' בברכו' ד' כ' דכבוד הבריות דוחה עשה דאורייתא בשב ואל תעשה ע"ש ומוכח שם דאם לובש סדין בלא ציצית מקרי שב ואל תעש'. וכ"ה בתו' יבמות דף צ' דאי מקרי קום ועשה ה"ל כמו כלאי' דפושטו אפי' בשוק אלא ע"כ הוא שב וא"ת כמ"ש המרדכי דבלבישתו אינו עובר כמש"ל בשמו וא"כ אף בחול לישתרי מפני כ"ה וגם המרדכי לא הזכיר שבת אלא ברישא דהר"ש אסר אפי' בשבת אבל הוא י"ל שהתיר אפי' בחול רק שס"ל שעובר בעשה אם אינו מתקנו ומ"מ אינו מחויב לפשטו מפני זה שהרי כ' אח"כ ובחול כו' ותדע וכו' כמש"ל בשמו משמע דבחול נמי אין איסור בלבישתו וכן התשו' שמביא הרב"י מיירי נמי בחול והיא תשוב' מהר"מ מרונטבורק ד"פ סי' רפ"ו וצ"ל כמ"ש בפסקי תוספות מנחות סימן קכ"ט ובאגור סי' כ"ד דדוקא בשבת שרי אבל בחול אסור. ונ"ל הטעם כמ"ש התוס' בשבועות דף ל' לחד שינויי' דדוקא בגנאי גדול שרי לעבור איסור דאורייתא בשב ואל תעשה אבל גנאי קטן לא כמ"ש בח"מ סי' כ"ח ס"ה דת"ח צריך לילך לב"ד להעיד משום דבר איסור אף על גב דגנאי הוא לו וס"ל דלישב בלא טלית הוי גנאי קטן ומ"מ נ"ל אם נפסק ציצית בר"ה בטלית קטן א"צ לפשטו אפי' בחול דהפשיט' הוי גנאי גדול והא דנקט בש"ע בשבת לרבותא דאע"ג דיש בו ג"כ איסור שבת א"צ להסירו ובשבת א"צ למהר לצאת מב"ה עמ"ש בי"ד סימן ש"ג אבל בחול צריך למהר לילך לביתו לפושטו והרואה בחבירו שנפסקו ציצית לא יאמר לו עד שיבא לביתו ומשמע שם בסימן שע"ב דיקראנו לבא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו ומשמע בשבת דף פ"ב דאם ידע מאתמול שהוא פסול אסור ללובשו בשבת דה"ל לתקוני מאתמול וכ"מ מל' התשו' הנ"ל וכ"מ סי' שנ"ה סס"ב וע"ש בהג"ה ס"ג ומ"ש סי' שי"ב ונ"ל דבחול אם אין ציצית נמצאים בעיר דינן כמו בשבת: הקשה אחי המנוח מהר"ר יודא סג"ל זצ"ל מק"ק קראקא למה שרינן ללובשו בשבת מפני כ"ה הלא יש תקנה שיתננו לאחר במתנ' ויחזור וישאלנו לו ואז הוא פטור מציצית וכמש"ל סי' שכ"ג לענין טביל' כלים ונ"ל דמ"מ חייב מדרבנן שנרא' כשלו כמ"ש סי' י"ד ס"ג בטלית שאול' לאחר ל' יום וכ"ש הכא שבאמת הוא שלו וא"ת ומה בכך מ"מ בשבת יעשה כן י"ל דא"כ אף בחול יעשה כן ויעשה טצדקי למיפטר נפשי' מציצית אבל כשיושב כך בלא ציצית ידע דלא שרינן ליה אלא בשבת משום כ"ה כנ"ל דלפי מ"ש בסי' ש"ו דאסור ליתן מתנה בשבת אלא לצורך שבת א"כ ה"נ אסור ליתנו במתנה וכ"מ בשבת דף קל"א דקאמר הואיל ובידו להפקירן ולא אמר הואיל ובידו ליתנן לעכו"ם או לקטן ע"ש:

א

(א) זה את זה – שכולם הם מצוה אחת ואם נחסר לו אפילו ציצית אחת הוי כלא הטיל בה כלל וביטל לגמרי העשה דציצית:

ב

(ב) לר"ה – ולכרמלית אסור מדרבנן וה"ה לכל שאר פסולים כגון שהיה הבגד סתום רובו או שהיו הציצית עשויין שלא במקומן למעלה מג' אצבעות או למטה מקשר אגודל וכל כה"ג או שהיה ארבע כנפות קטן משעור הכתוב בסימן ט"ז ע"ש בכל אלו אסור לצאת בהן אפי' לכרמלית מדרבנן ובגד שפתוח חציו בצימצום עיין לעיל בסימן י' במ"ב ס"ק כ"ז:

ג

(ג) חייב חטאת – דהוי משוי מחמת הציצית הנותרים ואינם בטלים לגבי בגד דחוטי ציצית חשיבי הם ולא בטילי. ואפילו אם אותם הציצית ג"כ פסולים הם מ"מ כל שנמצא בהם איזו חוטין כשרים דעתו עליהם וחשיבי ולא בטילי אם לא שנפסקו כל חוטי הארבע ציצית ולא נשאר בהם כדי עניבה דאז בטלים הם להבגד ע"כ אם נודע לו דבר זה בשבת כשהוא הולך בר"ה אין צריך לפשוט טליתו:

ד

(ד) מותר לצאת – אפילו בלילה דלאו זמן ציצית הוא משום דנוי הוא לבגד. ואפילו בטליתות של שאר מינים אפילו להפוסקים לעיל בסימן ט' ס"א דחיובן רק מדרבנן מ"מ נוי בגד הוא כיון דעכ"פ מחוייב בהן בתורת ודאי ואינו דומה לבגד שחציו פתוח וחציו סתום דפסק בשו"ע לעיל בסימן יו"ד סעיף ז' דאין יוצאין בו בשבת דהתם חיובו הוא רק מצד ספק [פמ"ג וארה"ח דלא כהשב יעקב אח"כ מצאתי שגם הע"ת כתב בפשיטות כוותייהו]:

ה

(ה) תכלת – דהא קי"ל התכלת והלבן אין מעכבין זה את זה דכתיב וראיתם אותו אכל חדא וחדא משמע:

ו

(ו) על כתיפיו – לא הוי תכשיט אלא משוי דאין זה דרך לבישתו בחול. מיהו אם מתכסה רוב גופו סגי ועיין לקמן בסימן ש"א סעיף ל' מה שנכתוב בזה:

ז

(ז) קודם שיצא בו – כיון שבדקו בבוקר בעת שהיה מברך על הלבישה ונמצאו שלמים תו אין רגיל ליפסק בזמן מועט כזה אפילו הסירו בינתיים [מ"א] ומוכח מזה דבשבת ג"כ צריך לבדוק הציצית וכן כתב הב"ח בפירוש בסימן ח' והעולם אין נזהרין בזה ועיין בביאור הלכה:

ח

(ח) בשבת – ואם ידע מאתמול ושכח להטיל בו ציצית נראה ג"כ דלא קנסינן ליה וראיה מלקמן בסימן שנ"ה ס"ג בהג"ה היכא דשכחו ולא עירבו עי"ש [מחידושי רע"א]:

ט

(ט) כשהוא בכרמלית – הוא מקום ששם אין איסור טלטול רק מדרבנן ולכך א"צ להסיר דכבוד הבריות דוחה איסור דרבנן ואע"ג דציצית מ"ע דאורייתא ודאורייתא לא דחינן מפני כבוד הבריות מ"מ שרי דלא אמרה תורה לא תלבש בגד בלא ציצית רק מ"ע להטיל בו ציצית וכיון שאין יכול להטיל בו ציצית בשבת אין עובר מ"ע ואין עליו רק איסור דרבנן ולכך הותר מפני כבוד הבריות ואין צריך לפשוט הטלית אבל בר"ה שהוא מן התורה צריך לפשטו בין בט"ג ובין בטלית קטן ואפילו אם ישאר עומד ערום עי"ז שאין כבוד הבריות דוחה איסור דאורייתא כזה בכל גווני ולקמן בהלכות שבת אי"ה יתבאר דיש מחלוקת אם בזה"ז יש לנו דין ר"ה או לא. ונראה דאם הגדיל הוא שלם והפסול הוא רק בענף נוכל לצרף לזה דעת הר"י לעיל דמכשיר ואין צריך לפושטו תיכף רק ימהר לילך לביתו:

י

(י) פסול – ר"ל בין שנפסק לו גם קרן הטלית ונעשית בת שלש ובין שנפסק לו אחת מציציותיו לבד ואפילו היה כבר פסול בשעה שיצא מביתו כיון דבשעה שלבשו לא נודע לו לא קנסינן ליה דגדול כבוד הבריות ואפילו בט"ג שלנו שאין אנו נוהגין ללבוש אותו כל היום אלא בעת התפלה לשם מצוה וליכא ביזוי בהסרתו ג"כ אין צריך להסירו דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית. והגרע"א בחידושיו מפקפק בזה:

יא

(יא) שתחת בגדיו – דלא מנכרא מלתא אח"כ אם הוא הולך בלי טלית קטן מ"מ הפשיטה הוא גנאי ביותר:

יב

(יב) מן הציציות – פי' בין שבא לבהכ"נ ורוצה ללבוש טליתו וקודם לבישתו מצא הציצית פסולים ומתבייש לישב ברבים בלי טלית דמותר ללובשו בלי ברכה ובין אם רואה באמצע לבישתו שנפסקו לו הציצית ג"כ אין צריך להסירו [ברכ"י וארה"ח ושארי אחרונים] ועיין באחרונים שהסכימו דהכל תלוי ברצון האיש הלובש אם הוא מתבייש יוכל ללבוש בלי ברכה אבל אם אין מתבייש אין כאן ההיתר דכבוד הבריות:

יג

(יג) דיוכל ללובשו – ודוקא אם נודע לו היום אבל אם ידע מע"ש שהציצית פסולין אסור ללובשו בשבת דהו"ל לתקוני מאתמול אך אם שכח יש להקל [חידושי רע"א]:

יד

(יד) מכח כבוד הבריות – ודוקא אם אין יכול להשיג בבהכ"נ טלית שאולה:

טו

(טו) ודוקא בשבת – פי' לפי שבשבת ליתא רק איסור דרבנן כנ"ל אבל בחול שהוא עובר על איסור תורה בכל שעה דקום ועשה בו ציצית ואיסור תורה אפילו רק איסור דשב ואל תעשה כזה שהוא מונע א"ע ממצוה אין נדחה מפני כבוד הבריות אם לא בגנאי גדול ולכן אסור ללבוש הטלית גדול כשרואה שאין בו ציצית דלישב בלי טלית ס"ל לרמ"א דהוא רק בכלל גנאי קטן וכן אם נודע לו בר"ה כשהוא הולך בטלית גדול שנפסק לו אחת מציציותיו צריך ג"כ לפשטו תיכף דבזמנינו פשיטת הט"ג בשוק הוא ג"כ רק גנאי קטן. אמנם אם בבהכ"נ נודע לו אחר שהוא כבר לבוש בהטלית שאחת מציציותיו פסולים הרבה מן האחרונים מקילין דאין צריך לפושטו תיכף דס"ל דכיון שהוא ברבים בבהכ"נ הפשיטה הוא גנאי ביותר רק ימהר לילך לביתו או לבית שלפני בהכ"נ ויפשיטנו שם והח"א מחמיר בזה וס"ל דהפשיטת ט"ג הוא רק גנאי קטן דבלא"ה דרך בני אדם לפשוט תמיד הטלית ברבים בבהכ"נ. אח"כ מצאתי להפמ"ג בפתיחה להלכות ציצית שסובר ג"כ כהחיי אדם ע"כ מהנכון לעשות את העצה שכתב בספר ארה"ח שיפקירנו דאז פטור מלעשות בו ציצית וכשיגיע לביתו יחזור לזכות בו:

טז

(טז) אסור – עיין במ"א שמסיק דמה שמחמיר הרמ"א בחול לא קאי על מה שכתב בתחלה ואפילו בטלית קטן דבט"ק אם נודע לו שהציצית פסולין דיש לו גנאי גדול לפושטו מתחת בגדיו בין בבהכ"נ ובין ברבים אין צריך לפושטו דבגנאי גדול דוחה כבוד הבריות אפי' איסור דאורייתא בשב ואל תעשה אך צריך למהר לילך לביתו או לבית שלפני בהכ"נ ויפשיטנו שם אף שהוא עוסק בבהכ"נ בדבר מצוה מפני שהוא איסור תורה אבל בשבת א"צ למהר לצאת מבהכ"נ כל עוד שהוא עוסק במצוה והרואה בחבירו שנפסקו לו הציצית לא יאמר לו עד שיבא לביתו דהיינו שיקראנו לבוא לביתו ושם יאמר לו שיפשיטנו. עוד כתב המ"א דאם אין ציצית בעיר דינו בחול כמו בשבת וה"ה טלית דמחוייב רק מדרבנן כגון שאולה לאחר שלשים יום דינו בחול כמו בשבת:

א

סעיף ב' בין טלית קטן בין גדול. ע' לשון הרא"ש הובא בב"י על טליתות שלנו אף שאינם מצוייצים כהלכת' מותר לצאת בהם לר"ה דממנ"פ אם הויין ציצית. הוי בו ציציות. ואם לא. בטילי' לגבי בגד כיון דאין דעתו להשלימם עיי"ש. ויש לע' בזה בההיא דלעיל דסי' י' ס"ז מלבושים שהם פתוחים מטילי' אותן לחומרא א"י בם בשבת. נימא ג"כ הו ממנ"פ. אם אינם מחוייבים בציצית. מ"מ בטילי' לגבי בגד כיון דאין דעתו להשלים. וצ"ע. וע' ת' שב יעקב ססי' ה' ונלע"ד דהחוטי" חשיבי ומקרי דעת להשלים היינו לפתוח הבגד. לחייבו בודאי ציצית ויתיר הציצית וייחדנו ויטילם בבגד שלא יהי' תולמ"ה:

ב

מג"א ס"ק ה' א"צ לבודקו. למ"ש לעיל בגליון סי' ח' אות ח' בט"ז. אין ראי' לזה. די"ל דמשום הוצאה דשבת אין לבדוק. דא"כ יצטרך לבדוק בכל רגע כשהולך ברה"ר. משא"כ בחשש ברכה יש לה גבול ובכל פעם דמברך צריך לבדוק:

ג

סעי' ג' כשהוא בכרמלית. ואם נודע לו ברה"ר דא' מהציצית פסולה אין לו תקנה להסיר הציצית אחרות. דהוי מלאכה דאורייתא ולנתקן אפשר דמותר. ע' מ"ש האשל אברהם לקמן ססי' שי"ז:

ד

שם בהג"ה ומתבייש לישב בלא טלית. ואם רואה בביתו קודם שהלך לבהכ"נ דהציצית פסולי'. מסתפקנא אם רשאי לילך לבהכ"נ משום תפלה בציבור וללבוש הטלית משום כבוד הבריות או דיתפלל בביתו בלא הטלית. ואם ליכא עשרה בבהכ"נ מבלעדו. נ"ל דעדיף לילך לבהכ"נ. דזיכוי רבים עדיף. ע' בהרא"ש פ"ו ברכות גבי ר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה:

ה

מג"א ס"ק ז' וכתב ב"י אפי' טלית גדול שלנו. ולענ"ד דברי הב"י תמוהים דהא לא נמנו חז"ל להתיר לילך בטלית זו בכרמלית שיהא שייך לומר כיון דהותרה הותרה גם טלית שלנו אלא דחז"ל אמרו כלל כבוד הבריות דוחה ל"ת דרבנן. וממילא בטלית היכא דאיכא גנאי לפשטו מותר והיכא דליכא גנאי אסור וצ"ע:

ו

שם בא"ד כיון דלא גזרו רבנן. ע' לקמן ססי' ש"א במ"א ס"ק נ"ח. ולקמן ססי' פ' המג"א שם ובסי' שכ"ב במג"א סק"ד:

ז

מג"א ס"ק ד' ואע"ג דצוצית. והא דלא הקשה על המחבר. י"ל דהטלית בעצמותו שנפסק קרן א' ויש לו רק ג' כנפות דלא חייב בציצית. ת"ש. ול"נ די"ל דמיירי בטלית משי דס"ל להמחבר דחייב בציצית רק מדרבנן אבל להרמ"א דפסק לעיל דחייב מדאו' שפיר הקשה:

ח

שם בא"ד מ"מ שרי דלא אמרה תורה. בלא"ה י"ל כיון דציצית הוי אינו שוה בכל דחינן דאורייתא מפני כבוד הבריות כמ"ש תוס' ברכות ד"כ ד"ה שוא"ת:

ט

שם בא"ד בטלית קטן א"צ לפשטו אפי' בחול. ואם נפסק ציצית. נראה דיתיר אינך ציצית דבג' ציצית עובר משום בל תגרע. אבל בלא ציצית הוא רק ביטול עשה ולית בי' לאו דבל תגרע לדעת טורי אבן לר"ה דט"ז ד"ה ותוקעי'. ואפשר כיון דאינו מכוין לקיים המצוה בג' ציציות הוי כמו אין בו ציצית. ואין בו משום ב"ת ע' טורי אבן באבני מלואים דכ"ח ד"ה והרי. ובשבת ברה"ר הוי איסור דאורייתא דבאינך ציציות דכשירים הוי משא. וגם להתירם אסור מ' התרת קשר. לזה יפסקם דהוי מקלקל. ע' פרי מגדים ססי' שי"ז:

י

שם בא"ד וכ"מ מלשון התשובה. ואם שכח מאתמול לעשות ציצית. י"ל דשרי כמו בסי' שנ"ה ס"ג בהגה:

יא

שם בא"ד מתנה בשבת אלא לצורך שבת. עדיין ק' בחול אמאי צריך לפשטו יעשה תקנה זו ויהי' מחוייב רק מדרבנן ומותר משום גנאי:

יב

שם בא"ד ליתנם לעכו"מ או לקטן עיי"ש. אף דשם לענין דאורייתא. צ"ל דנקט תלמודא בפשוט יותר מה דאפשר לעשות אפי' מדרבנן. לפ"ז יהי' מוכח דמותר להפקיר בשבת. וע' בשער המלך פ"א מהל' לולב בשם הריטב"א ופר"ח שאסור להפקיר בשבת. וכן מצאתי ברמב"ן בחי' לפסחי' דהקשה אם ביטול חמץ מדין הפקר איך רשאי להפקיר בשבת כמו דאין מקדשי' ואין מעריכי' ובתשובה הארכתי בעזה"י:

א

חייב חטאת. עבה"ט ועיין בבר"י ומח"ב שכתבו שלדעת הרמב"ם ואין לחוטין מנין מה"ת ואם נפסק חוט א' פסול מדרבנן ויש להסתפק ביצא בטלית זה לר"ה. אם חייב חטאת ע"ש באורך:

ב

לצאת עבה"ט ועיין בשב יעקב סי' ה' דבארבע כנפות של משי עם ציצית יש להחמיר לילך בו בשבת אפי' בעיר שלא עשו תיקון העירוב לטלטל בתוכה ועיין לעיל סי' י' באשל אברהם הביאו קצת באריכות ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סימן כ"ו לענין דין זה"ז. אם מבואות המפולשין לדרך המלך משני צדדים יש להם דין ר"ה. ועיין בשאגת אריה סי' נ"ח דבר"ה אין נדחה מפני כבוד הבריות וה"ה בכלאים נמי מחוייב להגיד לו ואין נדחה מפני כבוד הבריות ע"ש:

ג

הציצית. עבה"ט ועיין בא"ר וברכי יוסף שכתבו ג"כ דמהרמ"א לא משמע כשכנה"ג והעיקר לענ"ד כמ"ש בסוף שהכל תלוי באיש אם הוא מתבייש א"צ להסירו כיון דחזינן שמותר ללבשו אפילו לכתחלה משום זה ומה שמחלק מתחלה לפי שכבר ראהו כשהוא לבוש אין זה מוכרח כיון שמ"מ בושת הוא לו. וגם די"ל אדרבה שמא יאמרו דמסתמא מחמת איזה סיבה או ענין של גנאי שאירע לו פשט אותו או אחרים פשטוהו ממנו. וגם אדרבא איכא טובא נכנסין שלא ידעו שהיה לבוש תחלה הלכך גם בזה שייך כבוד הבריות:

ד

ודוקא. עבה"ט ועיין ביד אפרים דמ"ש לעיל והרואה בחבירו דמשמע שאין תקנה ליתן במתנה צ"ל דאין זה תקנה גמורה כיון שנראית כשלו לכן מוטב שיקראנו לביתו וע"ש ועיין בפנים מאירות ח"ב ס"ס צ"ו על קושיא זו. ומה שכתוב על דברי בעל הלכה ברורה ומה שכתב המג"א שאין ליתן מתנה בשבת כו' עיין בשער המלך הלכות שבת

א

חייב חטאת. דהוי משוי וא"ל דבטיל לגבי בגד דחשיבי הם לגביה שדעתו להשלים עליהם כ"כ ב"י בשם התוספות ורמב"ם: ולפ"ז אם נפסקו כל הד' ציצית ולא נשתייר בהם כ"ע דודאי יעשה אחרים תחתיהם בטלים הם לגבי בגד ומותר לצאת בהם בשבת כנ"ל:

ב

על כתיפיו. דאז לא הוי דרך מלבוש אלא משוי:

ג

וא"צ לבודקו. ולענין ברכה מחמירים טפי לעיל סי' ח' ס"א ומ"מ נ"ל במי שקראוהו לס"ת ואין עליו טלית עדיין ורוצה ללבוש טלית לילך לקרות שאין לבדוק הטלית בעת ההיא משום טורח צבור כדאשכחן ביומא בכ"ג שהיה קורא ע"פ ובעשור לחדש כמ"ש בי"ד סי' רע"ט ק"ו כאן שיש להעמידו על חזקתו נ"ל:

ד

כשהו' בכרמלית. פי' במקום שאין איסור טלטול אלא מדרבנן כמבואר בה' שבת דעכשיו אין לנו ר"ה:

ה

ודוקא בשבת. לפי דברי התשו' שמביא ב"י מותר אפי' בחול דבמרדכי בשם ר"י הביאו ג"כ ב"י מבואר דדוקא בשבת לפי שא"א לעשות אז ציצית והוכחתו דאי הוי כתיב בתורה לא תלבש בגד של ד' כנפות בלא ציצית אז הי' עובר על הלבישה אפי' בשבת אבל כיון דמ"ע אינה אלא להטיל בו ציצית כשילבשנו מ"ה אין עובר על הלבישה בשבת אבל בחול עובר בעשה דהטיל בו ציצית וק"ל א"כ למה תלה רמ"א הטעם משום כבוד הבריות דהא ר"י התירו אפי' בלא"ה מטעם שזכרנו ואפשר כיון שיש במרדכי חולק על ר"י הכריע רמ"א כר"י משום כ"ה ומשום כ"ה לחוד לא סגי דאין זה ביוש כ"כ כמ"ש ב"י. וא"ל ממ"ש ס"פ הקומץ דמר בר רב אשי איפסק ליה ציצית בשבת ואי לאו משום כ"ה הוה פושט הגלימ' אפי' בשוק והא בשבת ליכא איסור דהתם מיירי באיסור טלטול דהוי כמשא בכרמלי' ע"כ הוצרך לטעם כבוד הבריות אבל הכא מיירי ברה"י:

א

סעיף ב' ברמ"א) בד"ה ותשובת הרמב"ן הציון מתשוב' הרמב"ן והרמב"ם קאי על דברי המחבר ומקור דברי הרמ"א הם מתשוב' הרא"ש וצ"ע לפמ"ש המג"א לעיל ס"ק י"א דהרא"ש לשיטתו אזיל כו' מ"ש וצ"ל דס"ל לרמ"א דהרא"ש שכ' טעמא דאין נפסלין בכך לסניף בעלמא כתבו דבלא"ה שפיר מוקמינן אחזקתיה גם יש לומר דאף לדידן נמי שייך האי טעמא דנפסלין בקל דלא שכיח שיפסלו ג' ראשין:

ב

(בט"ז ס"ק ה) על הלבישה בשבת אבל כצ"ל:

ג

(במ"א ס"ק ח) וצ"ל דס"ל כמו שפסקו בפסקי תוספות כצ"ל:

ד

(שם) א"כ הכא נמי אסור לתנו במתנה כו' לפי זה בהך דינא שכתב לעיל אם נפסק ציצית בטלית קטן בר"ה בחול שכתוב לעיל שאינו צריך לפושטו צ"ל דמיירי דליכא אחר אך מה שכתב אח"כ והרואה בחבירו צ"ע דבכה"ג שפיר יש לו תקנה שהוא יאמר לו ליתנו במתנה אך י"ל כיון דבאמת אין זה תקנה גמורה כיון שמ"מ נראת כשלו לכך לא יאמר לו עד שיבא לביתו: