Categories: דבר תורה לפרשת השבועשיעורי תורה

דבר תורה לפרשת בהעלותך “מידת הכעס” [דרך הבעלש"ט]

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000

כתוב בגמרא במסכת 'קידושין' דף מ"א עמוד א' "דרש בר קפרא רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותא". כשאדם כועס לא ישאר לו ביד כלום אלא רק העצבים שלו. שואל רבי נחמן קוסובר זיע"א מה פירוש המילה "בידו"? איך נכנסות פה הידיים? מה הקשר לידיים?
כתוב שכל לילה כשבן אדם הולך לישון, אז הנשמה שלו עולה לשמיים ושם היא רושמת את כל המצוות והעבירות שעשתה באותו היום, כמו שכתוב בספר 'איוב' פרק ל"ז פסוק ז' "בְּיַד כָּל אָדָם יַחְתּוֹם"- כל אדם חותם בעצמו מה הוא עשה במהלך היום. שואל על זה רבי נחמן קוסובר "ומה קורה אם אדם כעס?" בן אדם כזה לא רושם את כל העבירות שהוא עשה, אלא רושם רק דבר אחד: "כעסתי על שוקי..."- בעצם זה שהוא כתב "כעסתי" אז בשמיים מבינים כבר שההמשך היה גרוע יותר... אנחנו ננסה להסביר את המאמר הזה בעוד כיוון.

דבר נוסף, אומרת הגמרא במסכת 'ברכות' דף כ"ט עמוד ב' "אמר ליה אליהו לרב יהודה אחו דרב סלא חסידא 'לא תרתח ולא תחטא'"- אליהו פגש את רב יהודה ואמר לו "אל תכעס וממילא לא תחטא"- במילים אחרות, כעס גורם לבן אדם לעשות עבירות.
ה"מאור עיניים" זיע"א מסביר שמדובר כאן אפילו על עבירות במזיד. השאלה שלנו היא איך באמת כעס גורם לבן אדם לעשות עבירות? מה הקשר בין כעס לעבירות?
אולי אתם לא יודעים אבל האר"י ז"ל היה עושה מבחן למי שרצה להתקבל ללמוד אצלו. איזה מבחן הוא היה עושה להם? הוא היה בוחן מי כעסן ומי לא... האר"י ז"ל לא היה מוכן שכעסנים ילמדו אצלו, הוא הקפיד מאוד על מידת הכעס. רגע, אבל מה עם מידת הנקמנות? מה עם מידת הקמצנות או העצלות? חסרות מידות רעות?
למה האר"י ז"ל הקפיד דווקא על הכעס? הכעס היה אצלו "סוף הדרך". מה כל כך "מיוחד" במובן השלילי בכעס שהאר"י ז"ל עליו לא היה מוכן לוותר?

דבר נוסף, כתוב בגמרא במסכת 'פסחים' דף ס"ו עמוד ב': "ריש לקיש אמר 'כל אדם שכועס, אם חכם הוא- חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא- נבואתו מסתלקת ממנו", ועוד באותו עמוד כתוב "אמר רבי מני בר פטיש 'כל שכועס ואפילו פוסקין עליו גדולה מן השמיים מורידין אותו'".
חכמתו מסתלקת, נבואתו מסתלקת ואם פסקו עליו גדולה אז מבטלים לו אותה. למשל החליטו שראובן יהיה ראש עיריית בני ברק, פתאום יום אחד בבוקר הוא כעס- עכשיו מורידים אותו מגדולתו. נגזר על שמעון בראש השנה להתחתן במהלך השנה, אבל בחשוון במקרה הוא כעס- אז מורידים אותו מגדולתו, מבטלים לו את השידוך... השאלה שלנו היא מה זה קשור? בגלל שכעסתי אני כבר לא ראוי להיות מנהל מחלקה? אני כבר לא ראוי להתחתן? למה דווקא כעס הורס את כל העסק?

דבר נוסף, ב'פרקי אבות' פרק ו' כתוב שהתורה נקנית בארבעים ושמונה דברים. צריך לעשות ארבעים ושמונה דברים כדי לקנות את התורה, למשל: תלמוד, שמיעת האוזן, מיעוט צחוק, מיעוט שינה וכו'. אחד מהדברים שכתובים שם הוא "אֹרֶךְ אַפַּיִם"- כלומר סבלנות, רגיעות...
השאלה שלנו היא מה הקשר בין כעסן ללימוד? למה "אֹרֶךְ אַפַּיִם" קשור לקנייני התורה? מי שכעסן לא יכול לקנות את התורה. למה? אין לו שכל? אני יכול להראות לכם אנשים שיודעים מסכתות שלמות בעל פה ויודעים הלכות, אבל איך שהוא נכנס הביתה הוא מתחיל לכעוס. למה כעס ותורה לא הולכים יחד?

עוד משהו, כתוב ב"ספר חסידים": "אל תקלל שום אדם, כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו, שכן מצינו שכל הקללות שקילל דוד את יואב נתקיימו בזרעו".
איך הקללה חוזרת על האדם המקלל? כשאני זורק כדור על הקיר- הקיר מחזיר לי את הכדור. למה כשאני מקלל מישהו זה חוזר אליי? הקללה היא כדור? מה כתוב כאן?

ודבר אחרון להיום, כתוב באגרת הרמב"ן: שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ. תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם... וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל הַמִּדּוֹת טוֹבוֹת".
הרמב"ן אומר לבן שלו "דבר ראשון תנצל מן הכעס, אחר כך נדבר איתך על ענווה, אמונה ויראת שמיים...", קודם כל אל תכעס ואחר כך תגיע הענווה. לא הבנתי, למה זה לא הפוך? תעבוד על הענווה וממילא לא תכעס. אבל הרמב"ן אומר שהעבודה קודם כל זה לא לכעוס.
הוא גם לא מגלה לנו איך עושים את זה, איך אדבר בנחת? כשמרגיזים אותי אני לא יכול לדבר בנחת. איך מצפים שאדבר בנחת אם מעצבנים אותי?
הרמב"ן לא גילה לנו את הסוד איך לדבר בנחת "לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת".

אז בואו נתחיל את היסוד להיום, אני חושב שהוא מאוד חשוב.
בעולם חושבים שאם אדם כעס אז באמת זה לא הכי טוב אבל זה לא סוף העולם, "כעסתי, נכון. זה לא טוב, לא מתאים ולא מכובד אבל זה לא סוף העולם. לא קרה כלום, מקסימום השכנים שמעו..."
אין לו שום בעיה עם הכעס שלו, הוא מעביר את זה חלק.
יש פסוק בספר 'איוב' פרק י"ח פסוק ד': "טֹרֵף נַפְשׁוֹ בְּאַפּוֹ הַלְמַעַנְךָ תֵּעָזַב אָרֶץ וְיֶעְתַּק צוּר מִמְּקֹמוֹ"- "אַפּוֹ" זה כעס, חרון אף.
כשאדם כועס הוא טורף את הנשמה שלו, הורג אותה, הנשמה מסתלקת ממנו. בכל פגם שבן אדם עושה, למשל מישהו דיבר לשון הרע, אז הנשמה שלו לא מסתלקת אלא רק נהיה פגם בלשון שהיא האיבר הרוחני של הנשמה שהוא כנגד הלשון. לדוגמא אדם לא הניח תפילין, הנשמה לא הסתלקה ממנו אבל באותו איבר רוחני של הנשמה יש פגם, ובמקרה של תפילין האיברים זה הראש והיד. וכך בכל עבירה שאדם עושה ובכל מידה שהוא פוגם- זה פוגע בו באותו מקום ובאותה נקודה אבל הנשמה לא מסתלקת...
אומר האר"י ז"ל שבכעס הנשמה מסתלקת.
לכל אדם יש נפש, רוח ונשמה. נפש משכנה בכבד, תכונות טבעיות של האדם נמצאות בנפש. הנשמה שוכנת בשכל ויש לה שני תפקידים. התפקיד הראשון הוא להעביר לבן אדם את המסר מה', ה' מדבר לאדם דרך הנשמה.
למשל אדם הולך ברחוב ופתאום באה לו מחשבה: "וואי, לא התפללתי ערבית, כבר מאוחר... חייבים ללכת עכשיו לתפוס מניין". המחשבה באה לו מהנשמה, בורא עולם דיבר אל הנפש דרך הנשמה, הנשמה היא כלי שנמצא בשכל שדרכו בורא עולם מעביר לך מסרים:
"ביטול תורה, תמשיך ללמוד..."
"אל תדבר לשון הרע, תשמור על עצמך..."
"תיזהר, אל תרים את הקול".
כל פעם שבאים לאדם הרהורי קדושה אז הם באים מהנשמה. הנשמה היא "חֵלֶק אֱלוֹקַּ מִמָּעַל...", בורא עולם מדבר אלינו דרך הנשמה.
התפקיד השני של הנשמה היא לא פחות חשובה ואולי אפילו יותר, התפקיד השני של הנשמה הוא לצבור בתוכה את כל האורות הרוחניים, את כל ניצוצות הקדושה ואת כל ההשגות הרוחניות שיצאו מהעבודה הרוחנית של האדם.
לדוגמא אם אדם למד תורה, התפלל, עשה חסדים וקיים מצוות אז יוצאים מזה דברים רוחניים, כל מצווה היא אור רוחני.
האורות הרוחניים שיוצאים מהמצווה נכנסים לנשמה, הנשמה היא כלי קיבול שאליה מצטברים כל העבודות הרוחניות שהאדם עושה.
למשל, כשמכינים עראק ממלאים דּוּד גדול בצימוקים, מתחתיו מדליקים אש וזה מתחיל להתבשל. בתוך הדּוּד יש צינור מגומי שמסתובב ויוצא החוצה לכלי קיבול אחר שאליו נכנסות הטיפות מהאדים שעלו מהדּוּד שרתח. המטרה של כל התהליך הזה הוא לקחת את התמצית שזה האדים שעולים ומזה נוצרים טיפות שזה בעצם משקה העראק...
אותו הדבר אצל בני האדם. הבן אדם עובד ומשקיע ברוחניות- לומד תורה, עושה חסדים ועובד על המידות- והתמצית שיוצאת מהעבודה הזאת יוצאת אל הנשמה.
אומר האר"י ז"ל כשאדם כועס הנשמה שלו מסתלקת. אותה נשמה שבתוכה הצטבר למשל עשרים שנות עבודה ברוחניות: תעניות דיבור, שמירת העיניים, לימוד תורה, עשיית חסד ועוד ועוד- ברגע שהוא כעס כל הנשמה מתרוקנת!
כל העבודה הלכה, עכשיו תתחיל לעבוד מחדש!
כל מה שיש בנשמה- שהיא כלי שצובר בתוכו את כל האורות הרוחניים, הקדושה והניצוצות- מסתלק.
ממשיך האר"י ז"ל ואומר שלא רק שהנשמה הסתלקה עם כל המצוות ומה שצברנו בה וחזרנו לנקודת האפס- אלא עכשיו אין נשמה בכלל, כי יש לנו כלל "אין מקום ריק בעולם"- מיד באה נפש מסיטרא אחרא ושוכנת בבן אדם הזה במקום הנשמה שהסתלקה ממנו. הנשמה מסתלקת אבל לא נשאר חלל ריק אלא מיד באה נפש מסיטרא אחרא, מהטומאה ומהכוחות החיצוניים והיא שוכנת בו עכשיו ושולטת בו. עכשיו שאין נשמה אז אין יותר מסרים מבורא עולם, אלא הבחור מקבל מסרים מכוחות הטומאה. כשהוא יכעס הוא יקבל מסר "תפוס את הצלחת וזרוק אותה..."
"עכשיו תן לו מכות ותראה לו מה זה..."
"עכשיו תוציא את כל הבגדים שיש לה בארון ותזרוק מקומה שלישית..."
ככה אנשים מתנהגים בשעת כעס.
יש אנשים שלא מתנהגים כמו מופרעים בפועל אבל במחשבות שלהם בא להם להשתולל...
אתמול פגשתי אבא לחמישה ילדים והוא אמר לי:
"הרב יודע על מה אני מתפלל כל יום בתפילת שמונה עשרה?"
- "על מה צדיק?"
- "אני מתפלל שבורא עולם יקח ממני את אשתי..."
- "מה??? זה מה שאתה מבקש מבורא עולם?"
- "כן! כן! אין לי בקשה אחרת, אני לא רוצה לחיות איתה יותר..."
זה מזעזע! והוא לא מוותר על זה, שנים שהוא כבר מתפלל על זה.
הבן אדם מגיע לכזה שיבוש כי הנשמה הסתלקה ממנו ועכשיו שולטת בו נפש מסיטרא אחרא והיא משגעת אותו, לכן כתוב בספרים הקדושים שאסור להסתכל על בן אדם כועס כי זה מטמא, הסיטרא אחרא שולטת עליו.
כמו שכתוב במסכת 'נדרים' דף כ"ב עמוד א' "כָּל הַכּוֹעֵס- כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ", הסיטרא אחרא ממונה על הגיהנום והוא שוכן אצלו עכשיו.
יש אנשים שיכולים לכעוס ימים על גבי ימים, שבועות שהם לא נרגעים.
אני מכיר מישהי שכבר שבע שנים לא מדברת עם אבא שלה כי פעם אחת הוא פגע בה והיא לא מוכנה לסלוח לו. היא מחקה אותו ואם היא מוחקת אז היא מוחקת עד הסוף, "וְעֶבְרָתוֹ שְׁמָרָה נֶצַח".
יש אנשים שצוברים את הכעס אצלם ולא מרפים, "אני לא אוותר לו! אני אראה לו מה זה". "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב"- כל הזמן עֵשָׂו ליבה את הכעס ואמר "אני אמשיך לכעוס עליו! דווקא אני אכעס עליו..."
יש אנשים שכועסים כל כך או שנפגעו בצורה קיצונית ממישהו עד שזה ממש מזיק להם לבריאות, אתה מדבר איתם ואומר להם למחול לשני כי זה לטובתם האישית אבל הם לא מוכנים להקשיב. הם הורסים את החיים ואת הבריאות שלהם בידיים...
לפי זה מובן למה האר"י ז"ל לא הסכים שיבואו אליו תלמידים שיש להם את מידת הכעס. הוא ידע שהוא ילמד אותם את סודות הקבלה אבל מתישהו התלמיד יכעס ואז הכל ימחק, "למה שאלמד אותו ואשקיע בו ואחר כך כל מה שהוא ילמד יזרק לפח? הכל ילך לאיבוד..."
לפי זה אפשר להבין נפלא למה "אֹרֶךְ אַפַּיִם" הוא אחד מארבעים ושמונה קנייני התורה. אם אדם ילמד תורה, יעשה חסד ויקיים מצוות אבל יהיה כעסן- הוא לא יזכה לקבל את הרוחניות, האורות והקדושה שיש בתורה. הכל ילך לו ולכן הוא לא ירוויח כלום.
לפי זה מובן מה שאמר אליהו לרב יהודה "לא תרתח ולא תחטא"- אם לא תכעס לא תחטא, כי כשבן אדם כועס הנשמה מסתלקת ממנו והסטרא אחרא שולטת בו ואז הוא ממילא מתחיל לעשות עבירות.
לפי זה אפשר להבין מיהו רגזן, חז"ל אומרים במסכת 'פסחים' דף נ' עמוד א' "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"- בית דין של מעלה מכריזים ואומרים על בן אדם שמגיע למעלה "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו"- הם מתכוונים על מי שהתורה נמצאת אצלו וכל המצוות שלו איתו, אבל אם הוא רגזן אז "לא עלתה בידו אלא רגזנותו"- רק הרגזנות שלו עולה איתו למעלה וכל התורה הלכה...
במקום לעלות לגן עדן עם "תלמודו בידו"
יש לו רק "רגזנותו" בידו.
הוא בא עכשיו לבית הדין בשמיים עם מידת הכעס ושואלים אותו: "בוא נראה מה כתוב אצלך. אה, מה זה? מופיע אצלך רק כעס. איפה כל המצוות שלך?"
לפי זה נפלא לראות מה שכתוב "כל אדם שכועס- חכמתו מסתלקת ממנו. אם נביא הוא- נבואתו מסתלקת ממנו".
חכמה ונבואה הן בנשמה והנשמה הסתלקה. "ואפילו פוסקין עליו גדולה מן השמיים- מורידין אותו"- כי כשפסקו גדולה משמיים פסקו אותה על ראובן עם נשמה מסויימת ועם מה שיש בה, אבל עכשיו ברגע שהוא כעס הנשמה הנוכחית הסתלקה וזה לא אותו ראובן שדיברנו עליו, זה ראובן אחר, לראובן הזה לא פסקנו גדולה, הוא השתנה, הוא לא אותו אחד ולכן מענישים אותו.
אבל לא בגלל שהוא כעס מענישים אותו, אלא בשמיים פסקו גדולה לראובן מסויים אבל עכשיו זה לא אותו אדם שהכרנו כי הנשמה הסתלקה ממנו, זה מישהו אחר ולמישהו הזה לא פסקנו גדולה ולכן "מורידין אותו".
ולפיכך מובן למה הרמב"ן התחיל את האיגרת שלו עם מידת הכעס, "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס..."
הוא אומר לבן שלו "חבל שתתחיל לעבוד, אם לא תעבוד קודם כל על הכעס אלא תתחיל להרים את הקול שלך, תתעצבן ותשתגע- חבל על העבודה שלך! אתה תעבוד על יראת שמיים, ענווה, אמונה, מידות ותורה והכל ילך, חבל... אתה תעבוד לחינם..."
רק הבעיה היא שהוא לא גילה לנו איך עובדים על מידת הכעס...
בא ר' מנחם נחום מצ'רנוביל זיע"א, בעל הספר "מאור עיניים" ומגלה לנו כשכל פעם שמישהו מרגיז את הבן אדם הוא צריך לדעת שמשמיים סובבו לו את המקרה הזה, סובבו לו מקרה שהוא בעצמו עשה אותו כלפי בורא עולם אלא עכשיו רוצים לראות בשמיים איך הוא פוסק על המקרה הזה שקרה לו...
למשל, בן אדם רואה שהבן שלו לא לומד כמו שצריך, האבא ניגש לבן ושואל אותו: "מה קרה צדיק, למה אתה לא לומד?"
עונה לו הבן: "קשה לי, אין לי כבר כוח..."
האבא מתעצבן: "לא! אני לא מוכן לשמוע את זה!"
בום! מתחיל לצעוק עליו. צריך לדעת שכל דבר שמרגיז אותך אז באמת סובבו לך משמיים בכוונה את המקרה הזה, כי גם אצל אותו אבא הייתה בעיה שמשמיים לא היו מרוצים מהלימוד שלו.
בשמיים נותנים לבן אדם להחליט ואומרים לו "בוא נראה מה אתה פוסק על המקרה הזה?"
לדוגמא, אבא רואה את הבן שלו מזלזל באמא שלו ומתחצף אליה. הוא פשוט לא יודע שגם הוא התחצף לבורא עולם. האבא ניגש לבן כולו 'אש' ואומר: "אתה לא מתבייש? חצוף! ככה מדברים לאמא?"
אני לא אומר שלא צריך לחנך- צריך לחנך וצריך להגיב אבל בלי כעס!
אומר הרמב"ם "כעס הפנים ולא כעס הלב". הבן אדם התעצבן על הבן שלו והוא לא שָׂם לב שבעצם הוא בעצמו ככה התנהג כלפי בורא עולם, הוא בעצמו התחצף לבורא עולם, וכיוון שהוא כעס והתעצבן על הבן שלו, זאת אומרת שהוא פסק שאסור לשתוק על החוצפה הזו וצריך להגיב בשיא החומרה, בעצם הוא פסק את הדין של עצמו.
כל פעם שיש משהו שמרגיז אותך תדע לך שבדיוק אותו דבר אתה עשית לבורא עולם, גם לך היה את אותו הסיפור ומשמיים הביאו לך את אותו הסיפור בסיטואציה אחרת כדי לבדוק מה אתה פוסק.
אם הוא מתנהג בעדינות ונוטה להבין ולדבר בעדינות אז גם משמיים יטפלו בו בעדינות...
בספר 'משלי' פרק ט"ו פסוק א' כתוב "מַעֲנֶה רַּךְ יָשִׁיב חֵמָה"- אם תדבר בנחת השני ירגע, תמיד תענה בְּרַכּוּת וכך האש תכבה.
ה"מאור עיניים" אומר שאם אתה עונה בְּרַכּוּת אז זה מרגיע את הכעס של בורא עולם כלפיך. ה' עכשיו זימן את המקרה הזה כי אתה בעצמך עשית את אותו הדבר ואם התנהגת בְּרַכּוּת ולא כעסת- גם בורא עולם לא יכעס עליך, משמיים יתנהגו איתך בְּרַכּוּת ובעדינות.
ממילא מובן מה שכתוב ב"ספר חסידים" "אל תקלל שום אדם, כי פעמים רבות הקללות חוזרות וחלות כולן על ראשו ועל זרעו"- אדם מקלל כשהוא כועס. הרי מה זה כעס? משמיים שולחים לו סיטואציה מסוימת והוא כועס ומקלל: "שילך לעזאזל...", "שתהיה לו תאונת דרכים, אמן!" הוא פסק את הדין על מקרה מסוים והוא לא יודע שהוא פוסק עכשיו דין לעצמו! לכן אומר "ספר חסידים" לא לקלל אף אחד כי הקללה תחזור אליך כי זה מה שאתה פסקת לעצמך, אין לך מה לבוא בטענות...
עכשיו אפשר להבין נפלא את מה שאומר הרמב"ן "תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת"- מגלה לנו ה"מאור עיניים" איך מגיעים למצב של לדבר בנחת? כשתבין שכל דבר שמזמנים לך וזה מרגיז אותך- תבין שעכשיו מביאים לך פסק דין לראות איך אתה פוסק אותו, זה יגרום לבן אדם לדבר בנחת. אבל איך אני אזכור את זה? כשאני כועס אני לא זוכר את ה"מאור עיניים", בא לי להשתולל עכשיו...
התשובה היחידה היא רק לצעוק אל ה',
"אבא, תציל אותי מהכעס שלי".
אנחנו אומרים כל יום בתפילה "וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדּום"- אנחנו מבקשים קודם כל "כשמקללים אותי שלא אכעס". רק אחר כך מבקשים "וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכּל תִּהְיֶה" ובסוף מבקשים "פְּתַח לִבִּי בְּתורָתֶךָ וְאַחֲרֵי מִצְותֶיךָ תִּרְדּוף נַפְשִׁי".
הבקשה הראשונה היא "אבא, תציל אותי מהכעס שלי", ורק אחר כך אפשר לבקש לזכות לענווה ואחרון אחרון חביב מבקשים על תורה. למה הכעס ראשון? כי אם תכעס הענווה והתורה ילכו לאיבוד, חבל על המאמץ...
יוצא אם כן, שכשאדם כועס הוא מאבד את הכל.
אנחנו יכולים למסור שיחות שלמות של "תכיר את האמת שלך, תכיר את השפלות שלך, תראה את המציאות שלך..." ואנשים לא מבינים. אנשים בכלל לא מבינים מה הם עושים, "אז כעסתי... מה קרה?"
לא מבינים מה זה לכעוס, מה זה לדבר לשון הרע, לא מבינים את הנזקים הרוחניים שיכולים להיות. עכשיו מובנים השיעורים שלנו שמדברים על שפלות, שנבין מיהו האדם וכמה הוא חסר אונים, אנחנו באמת לא יכולים להשתלט על הכעס בלי בורא עולם, רק בורא עולם יכול להציל אותנו מהכעס.
אבל חשוב לציין שיש אפשרות להחזיר את כל המעלות הרוחניות שאיבדנו על ידי תשובה.
תשובה זה לא להגיד "טוב, אני יותר לא אכעס...",
אלו סתם מילים, זה לא נכון!
הרי מחר רוב הסיכויים שתכעס עוד פעם. תשובה אמיתית זה ללמוד מהנפילה מי אני... נפלת בכעס? תלמד מי אתה, "אני צעקן, משוגע, עצבני, מרביץ ומשתולל..." כדי שתבין מזה שכשאתה לא עושה את זה וכשאתה יושב עם הילדים רגוע ושר להם שירי ערש או מספר להם סיפורים- אלו הרחמים של ה'.
לא לחשוב לרגע "וואו, איזה אבא טוב אני!" כי זה רק הרחמים של ה'. דוד המלך נפל עם בת שבע ומה הוא אמר? "כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד"- הוא למד מהנפילה הזו ואמר לעצמו "דוד, זה אתה!" מזה הוא הבין שכל הדברים הטובים שהוא זוכה לעשות אלו הרחמים של ה', כי אם ה' לא ירחם עליו הוא שוב יפול.
מהשלב של "וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד" הוא הגיע לשלב של "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד".
תשובה היא לחזור אל ה', להבין מהנפילה שלי
שכל הטוב שיש לי זה מהרחמים של ה'.
כשאדם עושה תשובה אז "זדונות נעשות לו כזכויות"- לא רק שהנשמה תחזור וכל המצוות יחזרו איתה, גם הכעס עצמו יהפך לזכות. הבן אדם זוכה להיות במדרגה יותר גבוהה ממה שהוא היה לפני שהוא כעס כי עכשיו הוא למד מהכעס מהי מציאות האדם.
"כמה אני זקוק לרחמים. בלי בורא עולם אני אעשה שטויות בקילו, אני יכול להחריב את הבית שלי". הכעס הורס משפחות שלמות, הכעס מחריב בתים. אדם כעסן לא שָׂם לב שהשכנים שומעים את כל הצרחות שלו, הוא מוציא שֵׁם רע לביתו וגורם לחילול ה'. תלמד שאתה בלי בורא עולם עושה חילול ה', אתה צועק, אתה משתולל ומרביץ, כדי שמזה תבין שכשאתה במצב נורמלי אלו הרחמים של ה'.
זאת נקראת תשובה אמיתית ואז הכעס נהפך לזכות, הנשמה חוזרת ואיתה גם הזכויות...
קודם כל, צריך לדעת שכשאנחנו כועסים אנחנו מאבדים את הכל.
כל שנות עבודתנו ירדו לטימיון, רוקנו את הקופה...
רוצה לחזור בתשובה? בבקשה, תלמד מכך מי אתה באמת, תצעק לבורא עולם: "אבא, תרחם עליי! תזכה אותי ללמוד מהנפילה שלי שזה אני. תרחם עליי, בלעדיך אגיע לאפס, אאבד את כל הזכויות שלי, תציל אותי בבקשה", וכך הוא ילמד מהנפילה שלו כמה הוא חסר אונים.
אם בורא עולם לא ישמור עלינו אנחנו נעשה טעויות על ימין ועל שמאל. כשהבן אדם יעשה את העבודה הזאת אז הכל יחזור למקומו- הנשמה, המצוות והמעשים הטובים, וכך הבן אדם יקבל רגיעות והכעס יהפך לאור גדול בשבילו.
לפני שבן אדם כועס ומוציא את ה'אש' שלו החוצה- זאת הזדמנות פז לזכות בהתלהבות בעבודת ה', הוא צריך להתפלל: "אבא, תזכה אותי ללמוד מה'אש' הזו שיש לי שכך אזכה להתלהב בעבודתך..." ואז הכעס נהפך להתלהבות ולשמחה בעבודת ה'.
אני לא ממציא את זה, כך כותבים ר' חיים ויטל וגם בעל ה"תניא" זיע"א.
מספרים שפעם אחת "הבעל שם טוב" זיע"א ראה יהודי מחלל שבת, הוא לא נח והעלים עין אלא הוא שאל את עצמו "למה ה' מראה לי חילול שבת? מתי חיללתי שבת?" עד שהוא נזכר שפעם אחת הוא ביקש מתלמיד חכם לעשות עבורו משהו, והרי לפי ספר "הזוהר" קוראים לתלמיד חכם "שבת". הוא חילל שבת בכך שהוא השתמש בתלמיד חכם שיעשה עבורו משהו ואסור להשתמש בתלמידי חכמים. "הבעל שם טוב" הבין שגם הוא חילל שבת כי הוא ידע שהמקרה נשלח לו משמיים להראות לו את הפגמים שלו.
הכעס הוא מתנה מה', בתוך הכעס חבויות מתנות גדולות, אפשר לזכות להתלהבות ושמחה בעבודת ה'.
אם בורא עולם סיבב לי סיטואציה של כעס הוא בעצם רוצה לתת לי מתנה. הילדים, הבעל או השכנים הם רק השליחים, פשוט צריך בשעת הכעס להתפלל: "אבא, תזכה אותי להבין שהכעס ששלחת לי הוא מתנה, אתה רוצה ללמד אותי איך להתלהב ולהיות שמח בעבודתך". כשאראה שבכעס יש אורות והתלהבות בעבודת ה'- זה יתן לי חשק וכוחות להתגבר על הכעס. אחרי שאני אתגבר על הכעס אני לא אקח את זה לעצמי אלא אדע "אבא, תודה רבה שריחמת עליי, אתה הצלת אותי עכשיו, רק אתה יודע מה רציתי לעשות עכשיו..." הבן אדם יתמלא אחרי העבודה הזאת בשמחה והתלהבות, פתאום הוא יפעיל את הטייפ, ירקוד, ישיר ויכניס את כל הבית לשמחה. כל הכעס שהיה בו נהפך לאש אדירה של שמחה והתלהבות. כל הבית יהפך לשמח בזכות אבא או אמא. הכעס הוא מתנה, אדם יכול לזכות לשמחה רק על ידי התגברות על מידת הכעס. יהי רצון שהקב"ה יזכה אותנו ללכת בדרך האמת,
אמן כן יהי רצון.