דבר תורה לפרשת נשא “גיבור כארי” [דרך הבעלש"ט]

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000

הגמרא במסכת 'ביצה' דף כ"ה עמוד ב' אומרת "מפני מה ניתנה תורה לישראל? מפני שהן עזין"- למה ה' נתן תורה דווקא לעם ישראל? התשובה היא בגלל שאנחנו עזים, כמובן שמדובר על עזות במובן החיובי שלה, אבל זה פלא עצום- הרי כתוב במסכת 'יבמות' דף ע"ט עמוד א' שהסימן של עם ישראל הוא"רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים".

השאלה שלנו היא איך בין היתר אנחנו "ביישנים"- אדם שהוא ביישן הוא לא עַז ואדם שהוא עַז הוא לא ביישן, איך זה מסתדר ביחד? לכאורה זו סטירה בין התכונות...

 

דבר נוסף, המשנה בפרקי אבות פרק ה' אומרת "יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר, קַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמָיִם'"- השאלה שלנו היא למה התכונה הראשונה שיהודה בן תימא מדגיש זה "עַז כַּנָּמֵר"?

לכאורה היה יותר מתאים להדגיש בתור תכונה ראשונה את "גִבּוֹר כָּאֲרִי"- קודם צריך להתגבר ורק אחר כך העזות מגיעה...

יתרה מכך, הגמרא במסכת 'ביצה' דף כ"ה עמוד ב' אומרת "ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות ותרנגול בעופות"- אנחנו רואים מהגמרא שסמל העזות הוא הכלב, אז יהודה בן תימא היה צריך לומר "הוי עז ככלב"...

השאלה שלנו היא למה יהודה בן תימא עוזב את הכלב בצד ואומר "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר"?

מעניין שב'שולחן ערוך' סימן א' נפסק להלכה רק החלק האחרון של האימרה של יהודה בן תימא, "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר"- ה'שולחן ערוך' לא כותב "עַז כַּנָּמֵר", לא "קַל כַּנֶּשֶׁר" וגם לא "רָץ כַּצְּבִי", אלא רק את הסוף "יתגבר כארי"- השאלה שלנו היא למה ה'שולחן ערוך' משמיט להלכה את כל שלושת השלבים הראשונים, הוא לא כותב אותם בכלל, אלא כותב רק "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבודת בוראו, שיהא הוא מעורר השחר".

לאן "עַז כַּנָּמֵר" נעלם? לא מובן...ממשיכה המשנה ואומרת "הוּא הָיָה אוֹמֵר 'עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם ובוֹשׁ פָּנִים לְגַן עֵדֶן'"- לפני רגע הוא אמר "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר", זו התכונה הראשונה שהוא מדגיש, משפט אחרי כן אומר יהודה בן תימא "עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם...", תחליטו, צריך להיות עַז או לא?

דבר נוסף, אנחנו אומרים כל יום בברכות השחר "יְהִי רָצון וכו' שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּום וּבְכָל יום וָיום מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים"- אנחנו מבקשים כל יום להינצל "מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים".

אני מבולבל, להיות עַז או לא להיות עַז? ועל הצד שתאמרו להיות עַז - עַז כמו נמר או כמו כלב? איך מסתדרים הדברים?

 

עוד משהו, כתוב ב'מכילתא' פרשת 'יתרו' "בשעה שנתנה תורה לישראל וכו', באותה שעה נתקבצו כל מלכי אומות העולם אצל בלעם הרשע ואמרו לו: 'בלעם, שמא המעשה זה עושה לנו כשעשה לדור המבול?'"- הם שאלו אותו "יכול להיות שהקב"ה רוצה להשמיד את העולם ולהוריד עלינו שוב מבול?"

"אמר להם: 'שוטים שבעולם, כבר נשבע הקדוש ברוך הוא לנח שאינו מביא מבול לעולם שנאמר 'כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ עוֹד עַל הָאָרֶץ'"- בלעם אמר להם "אל תדאגו, אין יותר מבול..."

"אמרו לו: 'שמא מבול של מים אינו מביא, מבול של אש מביא?'

אמר להם: 'לא מבול של אש מביא ולא מבול של מים, אלא תורה נותן הקדוש ברוך הוא לעמו ולידידיו שנאמר 'ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן...'"- הוא ענה להם "אין שום מבול- לא של מים וגם לא של אש- פשוט הקב"ה נותן תורה לבנים האהובים שלו..."

"כיון ששמעו כולם מפיו הדבר הזה, אמרו 'ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם'..."

אנחנו רוצים להבין את התגובה של אומות העולם שאמרו "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם"- מה זה קשור? למה פתאום החלטתם לברך אותנו?

מה הקשר של סיום הפסוק "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם" להתחלת הפסוק "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן"?

 

ודבר אחרון להיום, כתוב בגמרא מסכת 'כלה' פרק ב': "אין לעז פנים תשובה"- לאדם עַז פנים אין תשובה... וזה פלא, אני אף פעם לא שמעתי שיש יהודי בעולם שאין לו תשובה, אין מצב כזה שאין תשובה. אבל הגמרא הזאת אומרת שיש אחד בעולם שאין לו תשובה, מי זה? עַז פנים...

השאלה שלנו היא למה אין לעַז פנים תשובה? איזה מין דבר זה?

 

אני רוצה להתחיל ביסוד, אני חושב שהדברים מאוד חשובים ויפים, אם כי הם לא פשוטים בכלל...

השיעורים כאן הם לא שיעורים של וורטים או סיפורים כדי לשעשע, השיעורים כאן הם נטו עבודת ה', מדברים פה על עבודה מאוד יסודית ורצינית.

 

אז בואו נתחיל את היסוד של היום.

ישנם שני סוגים של "עזות"- יש עזות פנימית ויש עזות חיצונית.

מה זו עזות חיצונית? העולם קורא לעזות חיצונית 'חצוף'.

מי נחשב 'חצוף'?

ילד קטנצ'יק מתמרד, תמיד הוא אומר לאבא שלו "לא רוצה! לא בא לי, אתה לא תגיד לי מה לעשות, אני אעשה מה שבא לי...", חצוף! הוא עַז, אבל זו עזות כלפי חוץ, זו עזות כלפי הסובב אותנו.

יש עזות פנימית שהפירוש שלה זה שאדם עַז כלפי עצמו וכלפי הטבעיים שלו, הוא לוחם בעזות מול הרצונות שלו, מול המחשבות שלו, מול התאוות שלו ומול הכאבים והצער שלו, הוא נותן מאבק פנימי בצורה עזה.

ישנם שני בעלי חיים עזים- כלב ונמר. כלב הוא עז כלפי חוץ, אתה רואה אותו כזה קטנצ'יק מקשקש עם הזנב שלו, עובר אדם מבוגר לידו והקטנצ'יק הזה מתחיל לנבוח. מי הסתכל עליך בכלל? מי חשב עליך? מה אתה נובח סתם? אתה מתקרב אליו והוא בורח...

זה כלב שהוא עַז שבחיות, אבל העזות שלו היא עזות חיצונית, מי שעובר לידו מקבל ממנו נביחות אבל בפנים הוא אפס מאופס, אין לו כלום...

לעומת זאת הנמר הוא גם כן עַז, אבל הוא לא מראה את העזות הזאת. הוא יושב בשקט במקום שלו, מישהו עובר לידו זה לא מזיז לו, אם הוא שָׂבֵעַ ורגוע הוא לא יתחיל איתך, הוא לא מראה כלפי חוץ את העוצמות שלו.

העוצמה של הנמר היא פנימית, היא לא באה לידי ביטוי לכל מי שרק עובר, זו עוצמה אמיתית!

כשהנמר צריך ללכת ולהשיג לעצמו אוכל, כשהוא מחליט להביא לעצמו טרף- אף אחד לא יכול לעמוד מולו, זה לא משנה אם יעמוד מולו שור ששוקל מאתיים קילו או אפילו טון, ברגע שהנמר החליט שהוא רעב הוא הולך ומשיג את  הטרף שלו.

"יְהוּדָה בֶן תֵּימָא אוֹמֵר 'הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר'"- לא כמו כלב, לכלב יש עזות שאסור שיהיה לבן אדם, יש לכלב עזות חיצונית, זו חוצפה!

אתה צריך שיהיה לך עוז פנימי, שתילחם עם הרצונות שלך מבפנים, תילחם עם המחשבות שלך, תילחם עם התאוות שלך, תילחם עם הכאבים ועם הפחדים שלך...

כשתהיה "עַז כַּנָּמֵר" התוצאה תהיה "קַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי", שלושת אלו הם התוצאה של "עַז כַּנָּמֵר".

אני אתן דוגמא, אתם יודעים שמפקד בצבא צריך לתת לחיילים שלו שני דברים:

קודם כל הוא צריך לתת להם נשק- אי אפשר לשלוח חיילים לקרב בלי נשק, זו הפקרות...

אבל למפקד יש דבר נוסף שהוא צריך לתת לחיילים שלו וזה אמביציה, הוא צריך להרים להם את המורל לפני המלחמה.

להרים את המורל לחייל זה לא פחות חשוב מלתת לו נשק.

תארו לכם שיש מאה חיילים והמפקד אומר להם "תקשיבו! אנחנו עומדים לפני תקיפה בכפר ערבי, יש שם כמעט אלף מבוקשים... אלף מבוקשים זה לא צחוק, ה' יעזור לנו, אני מאוד מקווה שנעבור את זה בשלום, זה לא פשוט. אנחנו זקוקים לנס גדול..."

אני שואל שאלה, מה קורה לחיילים עכשיו? הוא גמר עליהם שיהיה בריא...

"אוי, ה' יעזור, הלוואי שנעבור את זה בשלום, אמא'לה! איך אנחנו יוצאים מפה?"

אבל אין ברירה, הם הולכים להילחם בלי חשק, המורל שלהם בקרשים, הם הולכים כבר בצליעה... איך שהם יגיעו לשם הערבים כבר יריחו את הפחד שלהם.

אתם יודעים שכלב קולט מי מפחד ממנו ומי לא, הוא מריח את הבן אדם, הוא יודע מי מפחד ומי לא.

אבל יש מפקד שלפני שהוא שולח את החיילים שלו לקרב הוא עושה להם שיחת מוטיבציה, "חיילים, תקשיבו טוב! יש לנו פה כמעט אלף מבוקשים, אבל אני רוצה לומר לכם שאתם תאכלו אותם בלי מלח! מי הם בכלל? אתם תגמרו עליהם, אתם תקרעו אותם..."

הוא מכניס אותם ככה לאווירה, "הם האויבים שלנו ואנחנו לא ניתן להם להמשיך לעשות לנו מה שהם רוצים...", החיילים מתחממים ומתחממים, הם בריכוז מוחלט לקראת הקרב, הם כבר באווירת מלחמה. האדרנלין עולה והם רצים לשטח, אי אפשר לעצור אותם.

מה אנחנו לומדים מהדוגמא הזאת? המוטיבציה והעבודה הפנימית של הבן אדם חשובים לא פחות ואולי אף יותר מנשק.

אתם בטח מכירים את מאמר חז"ל במסכת 'קידושין' פרק רביעי שאומרים "הטוב שברופאים לגהינום"- מה זאת אומרת? חולה בא לרופא והוא אומר לו "תקשיב, לצערי הגדול גילו אצלך את המחלה, לפי הממצאים שלי נשארו לך שבעה חודשים לחיות... אנחנו ניתן לך את הטיפול הכי טוב, אבל לא בטוח שזה יספיק, לא בטוח שתשרוד במצב הזה..."

כמה זמן החולה הזה יחזיק מעמד? אולי שלושה חודשים במקרה הטוב, הרופא גמר עליו, מה אתה אומר את זה לחולה? מה זה הדיבורים הללו?

אבל אם הרופא אומר לחולה "תקשיב, ראינו שיש לך את המחלה, אבל לפי מה שאני מכיר אותך ולפי איך שאתה נראה לי- אתה שורד את זה! אתה מנצח בעזרת ה'! אתה תקבל טיפולים ותחזיק מעמד, אתה תצא מזה בריא ושלם!" הוא נותן לו תקווה, אתם יודעים מה? אפילו אם הוא לא יבריא לגמרי זה לא יגמר תוך שבעה חודשים, זה יהיה הרבה יותר כי הרופא חיזק את רוחו, הוא נתן לו תקווה.

"יהודה בן תימא אומר הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר"- תן עזות פנימית כמו הנמר, תן מלחמה פנימית עם עצמך! ואז תוצאת שטח שתתקבל תהיה "קַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי"- את זה כבר ה' יתן לך, ברגע שתיתן מלחמה פנימית של "עַז כַּנָּמֵר" תזכה לכל היתר.

"הוּא הָיָה אוֹמֵר 'עַז פָּנִים לְגֵיהִנָּם'"- מה זה "עַז פָּנִים"? כלומר רואים לבן אדם הזה את העזות על הפנים, עזות שמשתקפת כלפי חוץ, אין כאן עבודה פנימית, חצוף כזה המקום שלו הוא גיהנום.

תדעו לכם, אתם לא יודעים עד כמה זה חשוב בחינוך. תארו לכם, מחנך מגיע לכיתה שיש בה שלושים תלמידים, הוא רואה שהתלמידים משתוללים, אחד מדבר, שני צועק, שלישי לא שומע ורביעי לא מקשיב, המחנך מסכן ובסך הכל רוצה להשליט סדר.

אז מה עושה מחנך בדרך כלל? הוא מתחיל להרגיש שהוא מאבד שליטה אז הוא מתחיל לצעוק, התלמידים נבהלים מהצעקות שלו ואז נהיה שקט... מה הוא עשה פה? איזו עזות זו הייתה? עזות חיצונית...

האם התלמידים עכשיו קיבלו חינוך? לא! הוא נתן להם דוגמא שלילית, "הנה! עכשיו יש לך פחד, אתה לא מצליח להשתלט עלינו אז אתה מוציא עלינו את העצבים שלך...", אין כאן שום דוגמא אישית

אדרבא, צעקות מראות על חולשה פנימית. אחרי הצעקות הם ישתקו, אבל כמה זמן זה יחזיק מעמד? אולי חמש דקות, עוד מעט הפחד יתמוגג והם שוב יחזרו להפריע לו, הוא לא הרוויח כלום.

אבל יש מחנך שעושה עבודה הפוכה. הוא רואה שהכיתה מתחילה להשתולל, אז הוא עושה עבודה פנימית- "עַז כַּנָּמֵר". הוא מרגיש שהאש שלו מתחילה לבעור, האש של הכעס ושל הפחדים- "אני מאבד שליטה", והוא מיד מתחיל לטפל בעצמו פנימה, "ה', תזכה אותי ללמוד מהפחד שלי שזה אתה, שככה אני אפחד ממך, זה לא הם, זו המציאות שלי, זה הפגמים שלי..." עד שהאש שלו נרגעת בתוכו. ברגע שהוא נרגע, עכשיו הוא יכול לדבר עם התלמידים, עכשיו זה כבר דיבורים של דוגמא אישית, הוא כבר נלחם עם עצמו.

הוא אומר "תלמידים יקרים, איפה הדרך ארץ שלכם? אתם יהודים, יהודי חייב להתנהג בדרך ארץ...", אתם יודעים מה יקרה עכשיו?

בגלל שאלו דיבורים שבאו כתוצאה מעבודה פנימית, הדיבורים שלו ישפיעו על התלמידים ברוחניות כי הוא עבד על עצמו, עכשיו ה' איתו.

כשאתה נלחם עם עצמך בבחינת "עַז כַּנָּמֵר", אחר כך זה נהיה "קַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי...", יש לזה השפעה.

תדעו לכם שאותם אלו שצועקים כלפי חוץ וכאילו הם החזקים, זו עזות של כלב, זה מראה שבפנים אין כלום.

אותם אלו שעושים מלחמה פנימית- בחוץ אתה תראה אותם בשיא הרגיעות.

הרב שטיינמן זצ"ל- מנהיג הדור- ראיתם פעם איך הוא מדבר? יהודי בן מאה ושלוש, כמה הוא כבר יכול לדבר...

למחרת בכל העיתונים "מרן הרב שטיינמן אמר..."- וכל הציבור זה מאות אלפים שמקשיבים לו. בקושי שמעו אותו, הוא היה חלש בתקופה האחרונה לחייו, אפשר להבין מה הוא עשה? איך כולם מקשיבים לו? התשובה שהוא לא עשה כלום, פשוט יש לו עזות פנימית- הוא "עַז כַּנָּמֵר"- זו הגדולה שלו.

כשבן אדם נלחם עצמו, אז השכינה מדברת מתוך גרונו, וכשהשכינה מדברת יש לזה השפעה על מאות אלפים, תהיה אפילו בן מאה ושלוש ובקושי ישמעו אותך, אז מה?

זה היסוד שלנו, התורה רוצה שיהודי יהיה קודם כל "עַז כַּנָּמֵר", שיעבוד על הפנימיות שלו. כאבא רוצה לצעוק על הילדים שלו, אם לפני שהוא יצעק הוא יעבוד על עצמו, על האש הפנימית שלו, הדיבור שלו לילדים יצא אחרת לגמרי.

עכשיו אפשר להבין את מה ששלמה המלך אמר "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"- הפסוק לא בא לומר שהצדיק או החכם מדברים בנחת, לא! זה חיצוני.

"דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" זה תוצאה של העזות שהייתה לחכם.

יש לחכם עזות, הוא קודם כל נלחם עם עצמו, ואחרי שהוא נלחם עם עצמו יוצאים לו דיבורים בנחת. הדיבורים בנחת הם תוצאה של העבודה הפנימית שלו, של "עַז כַּנָּמֵר".

כשאנחנו מבקשים מה' שיציל אותנו "מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים"- הכוונה היא שננצל מאנשים שעזים כלפי חוץ, זו עזות של כלב...

"עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ וַתִּשְׂחַק לְיוֹם אַחֲרוֹן"- זה השבח שאומרים על אשת החיל, "עֹז וְהָדָר"- בדרך כלל לאישה עזה אין הדר, איזה יופי יש לה? זה הדבר הכי מפחיד שיש, הרי אישה אמורה להיות עדינה...

אישה עם עזות זה גרוע מאוד.

אז איך כאן הולך "עֹז וְהָדָר" יחד?

התשובה היא שלא מדברים פה על עזות חיצונית כגון שהיא צועקת ומגדפת, לא! יש לה עוז פנימי, זו אישה שלוחמת עם עצמה ועם הפנימיות שלה.

לדוגמא, יש לאישה הזאת בעל שמאחר כל הזמן הביתה, היא שואלת אותו "איפה אתה?"

- "אצל חברים...", הלו, התחתנת! יש לך אישה, תירגע, תישאר בבית...

- "אבל אתמול ישבת איתם..."

- "עכשיו זה חבר אחר..."

- "אז למה אתה לא מודיע קודם? קודם תבוא הביתה, נשב קצת ואחר כך תלך..."

יש לה בעל בעייתי, פעמיים ושלוש היא שתקה, אבל היא רואה שזה עובר כל גבול, והיא רוצה לצאת עליו, להוציא עליו את כל ה'אש' שלה. פה מגיע הזמן של העזות.

מיד כשמתעוררת ה'אש', מיד בשנייה הראשונה תעשו עבודה בבחינת 'עזות פנימית', "אבא, זה לא בעלי, זה אתה! תרחם עליי שאני אבין שזה הפגמים שלי, תזכה אותי ללמוד מהצער שלי את הצער שלך ושאני חסרת אונים בלעדיך...", ככה כל הזמן- עבודה ותפילה- עד שהכעס נרגע...

עכשיו השכינה עם האישה הזאת, עכשיו הבעל היקר מצלצל אחרי שעה שהוא כבר אצל החברים ואומר "שלום, מה קרה היום? לא התקשרת עדיין..."

- "שתבוא הביתה נדבר..."

- "אפשר לקבל עידכון לקראת מה אני הולך?"

- "לא, עכשיו אני מעדיפה לא לדבר, בעזרת ה' תבוא הביתה ונדבר..."

אני אומר לכם, יכנס לו פחד אלוקים! הרגיעות הזאת זו לא רגיעות של "אני יאכל אותך!" לא, היא מאוד רגועה, זאת רגיעות שבאה מעבודה, עבודת מידות אמיתית...

הבן אדם עוזב את החברים ורץ הביתה, "אני חייב לזוז, אני מרגיש שמשהו מתבשל לי בבית".

הוא פותח את הדלת ונכנס, האישה אומרת: "שלום בעלי..."

- "אפשר לדעת מה רצית להגיד לי?"

- "קודם כל תשב לאכול..."

- "אני לא יכול ככה לאכול, את חייבת להגיד לי".

- "תהיה רגוע, תיטול ידיים ואחרי האוכל נדבר".

הבעל אכל וברך ברכת המזון. היא מכינה לשניהם נס קפה ואומרת:

"תקשיב בעלי היקר, רציתי לומר לך שהאיחורים שלך לא מקובלים עליי, אני מצטערת מאוד, אתה אבא לילדים, אתה בעל לאישה, יהודי לא מתנהג ככה..."

אין לה כעס בכלל, את הכל היא בישלה לפני כן- "עַז כַּנָּמֵר"- עכשיו היא מדברת בשיא הרגיעות, היא אפילו הכינה לו לאכול ולשתות.

כל זה רמוז בפסוק בספר 'ישעיהו' פרק נ"ט: "רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם".

מה הפירוש "רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ"?

תראו איזה יופי! בהתחלה היה לה 'רוח' של 'כעס', "שיתבייש לו החצוף הזה! איך הוא תמיד מחפש סיבה לצאת מהבית..."

אבל מה היא עשתה? היא לקחה את הכעס שלה והעלתה את זה למעלה, "ה', תזכה אותי להבין שזה אתה, זה אתה קורא לי דרכו כדי שאני אלמד שאני חסרת אונים בלעדיך". ככה עבדה על עצמה בעבודה של "עַז כַּנָּמֵר" עד שנרגעה.

מה קורה עכשיו ל'אש' של ה'כעס'? זה נהיה "רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ"- זה אש ה'.

"וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ"- עכשיו זה "דְבָרַי", ה' עכשיו נותן לך את המילים הנכונות לומר...

זה לא הדיבורים שלך, זה לא העצבים שלך, זה לא הכעס שלך... זה "דְבָרַי", זה ה' עכשיו מדבר דרכך...

התוצאה תהיה "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ"- יש לזה כוח השפעה על הבעל, על הילדים ועל כולם, זה פועל לדורות!!!

ואז אחרי שהבעל שומע את הדיבורים של אישתו הוא אומר: "אישתי היקרה, אני אגיד לך את האמת, זה ממש רציני מה שאמרת לי".

- "כן, יש לך בית ואני רוצה את טובתך, לא באתי להתקיף אותך, אתה יהודי, אתה מחויב לבורא עולם, אנחנו שותפים... בוא נתרומם ביחד ונעשה משהו בשביל הבית הזה".

- "אישתי, אני מבטיח לך שיותר זה לא יקרה. אמא'לה, איך את מדברת! וואי, תדעי לך שקלטתי על הדיבור שלך איך שאת עובדת על עצמך וזה מה שיתן לי את הכח לעבוד גם כן על עצמי. תודה על הדוגמא האישית שאת נותנת לי..."

אבל שאישה צועקת על בעלה "איפה אתה?! תחזור מיד!" החברים שלו שומעים דרך הטלפון צעקות ושואלים "מי זאת צועקת ככה?"

הוא אומר להם "סתם, לא חשוב". הוא מנתק לה והיא שוב מתקשרת עד שהחליט לנתק את הטלפון לגמרי. הבן אדם הגיע בשעה אחת בלילה הביתה ואישתו כמו נמר מחכה לו בדלת...

הבעל שואל אותה: "מה יש לך? מה כבר עשיתי?"

והאישה צורחת: "מממהההה יייייששששש  ללללייייייי?"

אני שואל אתכם, מה היא הרוויחה? מה בעלה הרוויח? מה הילדים הרוויחו?

רק חורבן, הרס ואבדון, אין פה טיפת השפעה.

צריך להיות "קַל כַּנֶּשֶׁר" בבחינת "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"- "קַל כַּנֶּשֶׁר" בא אחרי "עַז כַּנָּמֵר".

קודם כל 'עזות פנימית'- מלחמה עם עצמך. ה'שולחן ערוך' זה ספר הלכה, הוא כותב מה להלכה צריך להיות, להלכה צריך להיות "גיבור כארי". אבל איך אהיה "גיבור כארי"? רק אם לפני זה יתקיים בי "עַז כַּנָּמֵר, קַל כַּנֶּשֶׁר..."

עכשיו אפשר להבין מה זה "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן..."- ה' נתן לנו תורה כדי שהיא תיתן לנו עוז פנימי, התורה באה ונותנת לנו כלים איך לטפל בעוז שיש לנו בפנים. העולם לצערנו לא עובד ככה, העולם גם מדבר על רגיעות, אבל זו 'רגיעות חיצונית', "תהיה רגוע, תדבר לאישתך בנחת".

אבל באמת, הבעל אש בפנים! אתם יודעים איך העולם נראה? זוועה...

בעל חוזר הביתה, הבית הפוך, אין אוכל, הילדים משחקים למטה, ממש ג'ונגל! רק מה הבעיה? בהדרכת חתנים אמרו לו "לאישה לא מדברים בצעקות, לאישה מדברים רגוע...", אבל הוא בפנים 'אש', רותח כולו...

הבחור הזה בא לאישתו ואומר לה: "תקשיבי, זה כבר קשה לי, אני כבר לא מחזיק מעמד, אני כל רגע עומד להתפוצץ... תדעי לך שאם זה ימשיך ככה אז הבית... את מבינה אותי?"

מה אישתו אומרת אחר כך? "וואו, איזו עבודת מידות..." לא! הוא מסכן, הוא לפני התקפת לב, היא מקסימום תאשפז אותו. איזה בעל זה? הוא אפילו לא מסוגל להתבטא, הוא פשוט למד שצריך לדבר בנחת, אז ככה מדברים בנחת...

ומה האמת? זה נקרא לדבר בנחת? זה חיצוני! לדבר בנחת זה טיפול קודם כל באש הפנימית.

מוצאים באש הפנימית את ה' ומתפללים: "ה', תזכה אותי להבין שזו לא אישתי, זה אתה קורא לי, זה הפגמים שלי, תזכה אותי להבין מהצער שלי את צער השכינה, שאני אבין שאני חסר אונים בלעדיך..." ושוב ושוב ושוב עד שכל ה'אש' נרגעת.

ברגע שעבדת עם עצמך השכינה כבר איתך, הכל הופך קל.

"ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן..."- ה' נתן לנו תורה כדי שהיא תיתן לנו עוצמה פנימית של נמר, זה הכוח שיש לאישה- "עֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ".

מה קורה למי שיש עוז? "ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם"- אם יש עוז פנימי אז הכל רגוע, הכל שליו, "שָּׁלוֹם"... אבל זו לא רגיעות שבאה מאדישות, לא! זה בגלל "ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן..."

כתוב "תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים עַל יִשְׂרָאֵל גַּאֲוָתוֹ וְעֻזּוֹ בַּשְּׁחָקִים"-  מה זה "תְּנוּ עֹז לֵאלֹקִים"?

מה הקב"ה רוצה שנביא לו? עוז, "עַז כַּנָּמֵר". את זה ה' רוצה ממך, שתילחם להיות עַז.

כשאתה תלחם עם עצמך בפנים- ה' כבר יביא לך אחר כך את העבודה בשטח, אתה תהיה "קַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי"- זה כבר תוצאות שיבואו ממילא בגלל "עַז כַּנָּמֵר".

אתם לא יודעים כמה היסוד הזה חשוב.

אנשים עובדים רק על החיצוניות, אבל בפנים אין כלום- והם לא מבינים למה כלום לא הולך להם.

כשהלכתי פעם ראשונה להיות משגיח בישיבה, מישהו שם אמר לי שכדי שהתלמידים יראו מולם מישהו סמכותי, אז אני צריך לעמוד עם רגליים פסוקות ויד ימין על המותן... אתם מבינים?

ה' ירחם עלינו, איזה הדרכות אנשים מקבלים, הכל חיצוני... כשלאמיתו של דבר מה שמשדר את הביטחון ואת העוצמה של הבן אדם זה לא אם הוא עומד ככה, גדולי הדור לא עמדו עם רגליים פסוקות ולא שמו יד על המותן ועדיין כולם מחכים לשמוע מה יש להם לומר.

הצדיקים הללו עובדים על עצמם ואז השכינה משדרת דרכם מסרים בבחינת  "רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ".

אם אנחנו בעזרת ה' נלך בדרך הזאת של יהודה בן תימא ונעבוד על עזות פנימית- "עַז כַּנָּמֵר"- נזכה ל"קַל כַּנֶּשֶׁר, רָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי",

 

שנזכה ללכת בדרך האמת, אמן כן יהי רצון.

 

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900