דבר תורה לפרשת שמות "מטה השפלות" [דרך הבעלש"ט]

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900 - כל הזכויות שמורות

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל (derech.alon@gmail.com) ולקבלה בוואטצפ

058-3139000

"וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵא אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָאֱלֹקִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם... וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'" - משה רבנו אומר לקב"ה "אף אחד לא יאמין לי שאתה שלחת אותי".
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו".
השאלה שלנו היא למה ה' אומר למשה "מַה זֶּה בְיָדֶךָ" ומשה עונה לו "מַטֶּה" ואחר כך ה' עונה לו "הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה", היה צריך להיות כתוב פשוט, "ויאמר ה' אל משה קח מטך ותשליכהו ארצה".
מה ה' מלמד פה את משה? מה העניין שמשה השליך את המטה והוא נהפך לנחש? איזה מסר יש כאן לעבודת ה' שלנו?
אומר רש"י במקום "רמז לו שסיפר לשון הרע על ישראל באמרו 'לא יאמינו לי', ותפס אומנותו של נחש". הקב"ה אומר למשה רבנו "איך אתה מדבר על עם ישראל? למה אתה אומר 'וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי'?"
"וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו" - גם פה צריך להבין למה משה רבנו ברח, ממתי משה רבנו מפחד מנחשים? משה רבנו היה אדם שחי אמונה, לכאורה אדם שחי עם הקב"ה לא מפחד מכלום...
מספרים על 'אור החיים' הקדוש שפעם אחת הוא היה בדרך והגיע לידו אריה, האריה רק ראה אותו וישב בשקט כמו חתול, אם 'אור החיים' הקדוש לא פחד מאריה אז להגיד שמשה רבנו מפחד מנחש?
דבר נוסף, כתוב "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ" - השאלה שלנו היא מה זה "שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ"? איך אוחזים במשהו? עם הרגל? ידוע שאוחזים עם הידיים...
יותר מזה, כתוב "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ" - יש לנו פירוט איך היה התהליך, משה שולח את היד, מחזיק בזנב הנחש ובסוף "וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ", לכאורה יש כאן מילים מיותרות ואנחנו רוצים להבין מה המסר שיש כאן ומה זה נוגע אלינו לעבודת ה' שלנו.
בואו תשמעו יסוד שמתאים לעבודת ה' ויכול מאוד לעזור לנו.
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה" - המטה של משה לא היה סתם חתיכת עץ כמו שיש כאלו מלכים שכל הזמן מסתובבים עם מקל שזה מראה על חשיבות וכדומה, למטה של משה היה כאן תפקיד מאוד חשוב. אומר 'בעל הטורים' במקום "'מה זה בידיך' - אמר לו הקב"ה 'לא תזוח דעתך, אם אין אתה עושה שליחותי, המטה הזה עושה שליחותי'".

המקל שיוציא את ישראל ממצרים...
שמעתם? אם משה לא יעשה את השליחות של הקב"ה אז הקב"ה ישתמש במקל הזה והוא יעשה את השליחות הזאת.
אמר ה' למשה "תדע לך, אני יכול להסתדר גם בלעדיך, אני יכול לקחת חתיכת קרש שיגאל את עם ישראל, אבל אני רוצה שאתה תוציא את עם ישראל אבל שתרגיש חתיכת מַטֶּה". קרש יכול להרגיש משהו? כלום, אז ה' רוצה שמשה רבנו יגאל את עם ישראל ושירגיש מַטֶּה. במילים אחרות המַטֶּה הוא סימן לתזכורת, משה רבנו צריך ארבעים שנה להחזיק את המַטֶּה ביד, "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת" - הקב"ה רוצה שמשה יחזיק תמיד את המַטֶּה, למה? כדי שמשה תמיד יזכור "אני בדיוק כמו המַטֶּה", כמו שיש לנו ציצית לזכור את ה' כמו שכתוב "וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְו‍ֹת ה' וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם", למשה רבנו היה גם מַטֶּה שכל הזמן מזכיר לו את מציאותו.
שימו לב, אם אנחנו פוגשים מישהו חכם, האם זהו החכמה שלו? לא!
זו החכמה של ה', "אַתָּה חוֹנֵן לָאָדָם דַּעַת וּמְלַמֵּד לֶאֱנוֹשׁ בִּינָה".
אם ראינו מישהו יפה, זה היופי שלו? לא! זה יופי של ה', אם יש למישהו כוח פיזי, זה הכוח שלו? לא! זה הכוח של ה'...
הכוח האמיתי של האדם
אז מה הכוח שלי? הכוח שלי זה "הכרת השפלות". אם אני אהיה שפל וארגיש חסר אונים ואדע שכל מה שיש לי זה מרחמי ה', התוצאה תהיה שהקב"ה יהיה איתי ויתן לי מהכוחות שלו ואז באמת תהיה לי עוצמה, העוצמה של ה' תתגלה דרכי, אבל אם בן אדם מתגאה בפעולות שלו ה' מסתלק ממנו ואז באמת הוא יהיה מסכן.
"וַיֹּאמֶר אֵלָיו ה' מַה זֶּה בְיָדֶךָ" – 'יד' מסמלת כוח, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי" - אמר ה' למשה "תגיד לי, מהיכן העוצמה שלך? מאיפה אתה שואב את הכוחות שלך?" "וַיֹּאמֶר מַטֶּה" - ענה משה רבנו לה' "הכוח שלי? אין לי כוח, אם יש לי כוח כלשהו אז זה הַ'מַּטֶּה', הכוח שלי זה ההכרה שלי אין כלום, זה מה שגורם לי שהכוח שלך יתבטא דרכי..."
ככל שאדם יותר יכיר באפסיות שלו, כך הוא יקבל יותר כוחות, "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה" - משה היה הנביא הכי גדול באנושות, למה? בגלל שבענווה הוא היה הכי גדול, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" - מכיוון שהענווה שלו הייתה יותר מכולם כך גם הנבואה שהוא קיבל היא יותר מכולם וזה דבר פשוט.
כשאתה רוצה לשתות תה, כמה אתה יכול למלא את הכוס? תלוי בכוס, ככל שהכלי יותר עמוק יש לו יותר קיבולת שאפשר להכניס. לדוגמא, צלחת שהיא פחות עמוקה נכניס פחות תה... ככל שאתה רואה שהתחתית שלך נמצאת יותר ויותר למטה - ה' יוכל למלא בך דברים יותר טובים ובכמויות יותר גדולות.
"וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה" - אמר ה' למשה "תעזוב לרגע את השפלות, תניח רגע מהיד שלך את המַטֶּה", מה קורה אז? "וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ".
רבותיי, שורש כל הפגמים - כל הנחשים והעקרבים שיש לנו - זה בגלל שאנחנו עזבנו את המַטֶּה. בן אדם עוזב את המַטֶּה שלו, עוזב את נקודת השפלות שלו ופתאום מוצא את עצמו נ ח ש, הוא נהפך לנחש, למה? לא בגלל שקרה עכשיו משהו אלא כי זו המציאות שלו, זו המציאות של כולנו.
אנחנו לא מבינים, עכשיו אנחנו כולנו יושבים פה בשיעור, עכשיו אנחנו ילדים נחמדים ומתוקים, אני לא רואה אף אחד שמתפרע פה, אף אחד לא מרים ידיים או זורק אבנים, יש פה אפילו צלחת מלאה בייגלה ועוגיות ואף אחד לא נוגע, מהיכן העדינות הזאת? אלו הרחמים של ה', כשהקב"ה לא מרחם על הבן אדם הוא מוצא את עצמו נחש.

מסר ישיר מהמחבלים...
היום שאלתי מישהו "תגיד לי, כשאתה שומע שמישהו עשה פיגוע, מה זה בא ללמד אותך?" אז כולנו חושבים שזה חולה נפש שהחליט לעשות פיגוע ולהרוג אנשים, אבל מה אתה? "לא! אני לא מחבל, חס ושלום, הוא פשוט לא נורמלי", אז אמרתי לו "זו לא הסתכלות נכונה, כולנו מחבלים! זה שאנחנו לא עושים פיגועים בפועל זה בגלל שיש כוח עליון, 'מסובב כל עלמין וממלא כל עלמין', ה' מסובב אותנו ועוצר אותנו מלעשות עכשיו פיגוע... וכל דבר שה' מראה לך אצל השני - תדע לך שמראים לך מי אתה!"
ה' לא מראה לך הכל על עצמך בבת אחת, ה' לא מראה לך את כל סוגי הנחשים שנמצאים בתוכך, הוא מראה לך רק קצת כעס, קצת עצבות, קצת דיכאון, מכל דבר נותנים לך רק מדגמים, אבל אתה אמור להיות חכם וללמוד מזה מי אתה באמת...
אתם בטח תגידו שזה מבט שלילי על אנשים, "שמע! במקום להגיד לנו שאנחנו טובים ויכולים אתה אומר שאנחנו מציאות של נחש?" אני רוצה להגיד לכם שזה בדיוק הפוך! תארו לכם עכשיו זוג הולך להתחתן, הכלה שמעה את השיעור הזה בעבר אז היא יודעת שנמצא לפניה נחש, וגם לחתן מישהו הדליף את השיעור וגם הוא יודע שנמצאת לפניו נחשית, אבל הוא לא מגלה לה את הסוד שהוא יודע מי היא באמת וגם היא לא מגלה לו את הסוד שהיא יודעת שהוא בעצם נחש חנק...
בקיצור, הבחורצ'יק מתחתן והגברת שואלת אותו ביום הראשון של הנישואין "בעלי היקר, מה דעתך על נס קפה מהביל ועוגת תפוחי עץ?" הוא בהלם, "נחש אמור להכיש אותי ולא להציע לי נס קפה עם עוגת תפוחי עץ", מיד הוא מגלה פה גילוי שכינה והוא אומר "וואוו! תהיי בריאה, שה' יברך אותך, אני רואה עלייך אור אלוקי..."
היא מבסוטית, היא חושבת לעצמה "רק על נס קפה ועוגה קיבלתי כאלו פירגונים, מעניין מה יקרה אם אני אכין לו בצהריים מרק תימני?"
אחרי חודש חודשיים הגברת הייתה קצת בעצבות ולא רצתה לעשות כלום. הוא אומר לה "נו, מה דעתך להכין לנו משהו?" היא עונה לו "לא! עזוב אותי, אין לי כוח...", איך הוא מקבל את זה? "היא אמורה להכיש אותי עכשיו, הרי היא נחש קוברה, איזה רחמים של ה', במקום להכיש אותי היא רק אמרה שאין לה כוח, יפה מאוד! זה נס. אנחנו במצב טוב...", ואז הוא אומר לה "לא נורא שטויות, יהיה בסדר, אני מאמין שעוד תזכי לסיעתא דשמיא".
הוא קיבל את זה הכי יפה בעולם, נכון או לא?

מלאך ומלאכית
עכשיו תארו לכם זוג שהולך להתחתן, לה אמרו שהוא מלאך ולו אמרו שהיא מלאכית, ביום הראשון הוא קם בבוקר ועכשיו הוא מדמיין מלאכית, הוא ציפה שבשעה חמש בבוקר היא תקום, תשטוף את הבית, תעשה כמה עוגות בתנור ושהמרק יהיה על הגז... פתאום הוא רואה אותה קמה בשעה עשר ואומרת "בעלי היקר, אפשר להכין לך נס קפה ועוגת תפוחי עץ?" הוא מסתכל על השעון ואומר "אני כבר משעה שמונה בבוקר מחכה להזמנה הזאת, איפה היית שעתיים? כבר הספקתי להתייבש, חזרתי מהתפילה בשעה שמונה ועכשיו נזכרת להגיד לי 'רוצה נס קפה'? כבר שתיתי שתיים לפני שהצעת לי..."
היא אומרת לו "תקשיב, אתה לא יודע להעריך מה זה נס קפה, אתה לא רוצה - לא צריך, יותר אני לא אציע לך". כשאתה בא בגישה שהשני הוא מלאך, אתה תנחל אכזבות בלי סוף, גם את הטוב שהוא יעשה לך זה לא יחשב בעיניך כי אתה מצפה ממלאך להרבה יותר, כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.
אצלנו בישיבה מתחילים את סדר היום בשעה שמונה בבוקר, קודם כל תפילת שחרית, אחר כך ארוחת בוקר ואז מתחילים הלימודים. תלמיד שלי הגיע לכיתה בשעה שתים עשרה, זאת אומרת שהוא הגיע בסוף השיעור השני, איך אתה מקבל עכשיו את הבחורצ'יק? שימו לב, בשנייה הראשונה שהוא נכנס לכיתה רציתי לאכול אותו חי, אבל ה' ריחם עליי והזכיר לי שאנחנו בעצם אינדיאנים, ואם פתאום אני רואה אינדיאני נכנס לכיתה בשעה שתים עשרה כדי ללמוד תורה, איך אני אמור לקבל אותו? "ברוך הבא! איזה יופי לראות אותך". למען האמת גם עכשיו הוא לא היה אמור להגיע כי מצד האמת שלנו היינו אמורים להיות בכלל ברחוב, במקום להיות ברחוב הוא בא ונכנס לישיבה, אז אני חייב לקבל אותו בסבר פנים הכי יפות בעולם.
כשאתה חי את המציאות האמיתית של האדם זה נותן לך מבט אחר על החיים, אתה מסתכל על בני אדם בצורה אחרת, כשבן אדם עושה טוב אתה מתפעל מזה עד עמקי נשמתך וכשהוא בנפילה אתה לא אוכל אותו כי זו המציאות שלנו, לומדים להעריך גם את הקצת שיש ומזה מגיעים ליותר, קודם כל תלמד לפרגן על הקצת שהשני נותן לך, כי גם זה לא היה אמור להיות לך...
מה קורה באמת כשאתה מוצא את עצמך עכשיו במצב של 'נחש'? השלכת את המַטֶּה ואז מתגלות לך כל התאוות שלך, מה עושים עכשיו? "וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו" - שלב ראשון בעבודת ה' למקרה שהגעת למצב שהתאוות מתקיפות אותך זה להתאפק, אם אתה מגלה אצל עצמך 'נחש' - דבר ראשון תיסוג לאחור, אל תלך איתו, תתאפק כמה שאתה יכול, אפילו איפוק קטן זה מאוד חשוב.

נקודת איפוק להתחיל איתה
אתה בא הביתה ויש לך מלא טענות על אישתך, כולך בוער, תדחה את הדיבורים איתה לעוד שעתיים, קודם תחכה שתירגע, "וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו" - יש לנו כאן הוראה, דבר ראשון כשאתה נפגש עם ה'נחשים' שלך - תאוות וכל מיני שטויות למיניהן - דבר ראשון תן נקודה של איפוק.
כשבא לך לעשות משהו – קודם כל תעצור, תתאפק. בא לך לאכול עוגה? אין בעיה, לא אמרנו לך לא לאכול, רק מה? תדחה קצת את הרצונות שלך, אפילו רק כמה שניות שאתה יכול. לאיפוק הזה קוראים "גילוי שכינה", אם אני מצליח לא ללכת עם הטבע שלי אפילו שזה לזמן מועט – זה הרי "גילוי שכינה" כי הרי מצד המציאות שלי אני לא יכול להתאפק - אני מציאות 'נחש' – אז איך בכל זאת זכיתי עכשיו להתאפק? הנה ה'! "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה" - זה פסוק חדש כי יש כאן דיבור חדש, ה' אומר למשה "זה שנתת נקודה של איפוק זה יפה מאוד אבל זה לא מספיק. אם כבר נפגשת עם ה'נחשים' שלך אני רוצה שתעשה עבודה נוספת, אני רוצה שתיקח את ה'נחש' שלך ותכניס אותו לקדושה", בוערת בך תאווה כלשהי, זה יפה מאוד שנתת נקודה של איפוק, מגיע לך מחיאות כפיים, אבל ה' רוצה שאת אותה תאווה שהייתה לך ושהלכת איתה באיפוק תעלה אותה לקדושה.
מה זאת אומרת להעלות תאווה אל הקדושה?
התאווה עדיין בוערת בך, עכשיו מה עושים איתה? זה לא מספיק רק לסגור את העיניים ולא להסתכל, לא! כי אפילו אם עצמת את העיניים הרי בפנים התאווה נשארת, מה עושים איתה?

השלב השני שלאחר האיפוק
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" – יד זה כוח, "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי".
אחרי שלב האיפוק – "שְׁלַח יָדְךָ" - תשלח את היד שלך אבל לא מלשון תושיט אלא מלשון לשחרר, תשלח אותה ממך, תעזוב את היד שלך - תלמד שאתה מציאות של חוסר יכולת וחוסר אונים.
כשבוערת בך תאווה כלשהי שמתקיפה אותך - בהתחלה אתה נותן איפוק, אבל אחר כך אתה צריך ללמוד מזה "לי אין יכולת וכוח התגברות" ותלמד מזה את שפלותך.
"וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" – זאת אומרת להכיר את האמת שלך, "אני מצד עצמי מציאות של פגם", אבל לא מספיק להודות ולומר "כן, יש לי כעס", זה שיש לך כעס זה עדיין לא הופך אותך שפל כל עוד ואתה אוחז שאתה מסוגל להתגבר על הכעס. בן אדם שאומר "תשמע, אני מודה שאני כעסן, אבל אם אני אחליט לעצור את זה - אני מסוגל!" זה עדיין לא אומר שהוא הגיע לנקודת השפלות שלו, לא!
כדי להגיע לנקודת שפלות צריך להיות "שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ" – דהיינו להכיר "לי אין מעצורים, אני כעסן ללא מעצורים", עכשיו הגעת לנקודת שפלות וכשאתה תעשה את זה - אותו 'נחש' יהפך להיות 'מַטֶּה'.
אותו 'נחש' שמסמל תאווה מתהפך ועולה לקדושה ומתגלה כאהבת ה', אותו 'נחש' שמסמל מידה רעה כגון פחד מתגלה כפחד ה'.
איך מעלים את התאווה למקור העליון שהוא אהבת ה'?
יש כאן שתי נקודות שמחוברות יחד, "אֱחֹז בִּזְנָבוֹ" - תכיר את נקודת השפלות, תכיר שאתה כעסן או פחדן או בעל תאווה כלשהי, זה לא משנה מה, אבל עדיין זה לא מספיק אלא צריך גם "שְׁלַח יָדְךָ" – "אין לי מעצורים, אין לי שום יכולת להתמודד".
כל עוד ואדם אוחז שיש לו יכולת להתמודד ולתקן את עצמו – הוא עדיין לא הגיע לנקודת שפלות. הוא עדיין לא אוחז את הסכנה שלו, שפלות פירושה שאתה חי בסיכון, שאתה מבין שבכל רגע נתון הביוב שלך יכול להתפרץ החוצה.

גלגל חוזר
זה גלגל חוזר, אתה מכיר את שפלותך ומתגאה שהגעת להכרה הזאת.
הבנתם איך זה עובד? בהתחלה אומרים "נכון, כעסתי, אני כעסן..." ושנייה אחר כך אומרים "תשמע, הכרתי שאני חסר אונים, אני מאלו שמכירים שהם לא יכולים בלי ה', אני שייך לקבוצה של 'הבעל שם טוב'..."
אתה נופל שוב ושוב, מה אפשר לעשות נגד זה? אתה לוקח את "דרך 'הבעל שם טוב'" לגאווה שלך, אחר כך שוב פעם הכרת שפלות ושוב פעם גאווה על זה, אומר ר' אושר שזה כמו גלגל - מכירים שפלות ומתגאים, בן אדם מכיר שפלות ומתגאה מהכרת השפלות, הלוך חזור הלוך חזור...
עד שבן אדם מגיע להכרה "זהו! אני לא מסוגל להתגבר על זה" ואז "וַיִּשְׁלַח יָדוֹ" - כשאתה תודה שאתה לא מסוגל להימנע מהכרת שפלות ומהגאווה שבאה אחריה - אז יתקיים בך "וַיַּחֲזֶק בּוֹ" – ה' יתן לך את השפלות במתנה.
כשאתה תגלה שאתה לא מצליח להגיע לשפלות כי אתה מתגאה בכלל מעצם הכרת השפלות – ה' יתן לך את השפלות במתנה.
אומר ה' למשה "למה אתה אומר שבני ישראל לא יאמינו לך? אם תחיה בצורה כזאת ותגיע לביטול בטח שהם יאמינו בך, הרי אני אהיה איתך", כשאתה תגיע להכרת שפלות שאתה חסר אונים כי אתה מצד עצמך 'נחש' וכל הטוב שלך זה הרחמים של ה' - כולם יאמינו לך, ה' יהיה איתך אם רק תחיה את הדרך והשפלות הזאת.

הדרך שווה סבלנות!
אני רוצה להגיד לכם משפט אחרון, הדרך הזאת נותנת לך סבלנות לבן זוג ולילדים שלך, "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד" - אומר רש"י במקום "שפל וסבלן". ענווה זה הביטוי של השפלות, כשאתה תחיה שאתה שפל, אתה תראה שאתה גם תהיה סבלן, כי כמו שאני שפל גם לשני מותר להיות שפל – הרי כולנו נוצרנו ככה – ככה נוכל לסבול ולסלוח לזולת.
הרי למה אני לא מקבל אנשים שונים ממני? כי אני לא שפל, אדם שפל אוטומטית הוא סבלן, תוכל לקבל את הסביבה שלך, תהיה סלחן וסבלן אליהם כי אתה תבין שלאמיתו של דבר הם היו אמורים להיות הרבה יותר גרועים ממה שהם עכשיו...
אם נלך בדרך הזאת נזכה לרגיעות ולשלוות נפש אמיתית.

יהי רצון שנזכה ללכת בדרך האמת, אמן כן יהיה רצון.