הודאה ותודה להשם - הסגולה ששוברת את כל הדינים

נאמר בילקוט תהלים (מזמור קל"ו): "לעושה נפלאות גדולות לבדו" (תהלים קל"ו ד') - וכי מישהו אחר עשה עמו דבר שהוא אומר "לבדו"? אלא לבדו יודע מה פלאים עושה. כיצד? אדם נתון על המיטה והנחש לפניו בארץ. בא לעמוד הרגיש בו הנחש וברח מלפניו, ואינו יודע מה פלאים עשה הקדוש ברוך הוא עימו, ומי יודע? הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר (תהלים מ' ו') "רבות עשית אתה ה' אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך", אין לי להעריך שבחך, ואין כדאי לספר נפלאותיך. אמר רבי אלעזר: אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו, שנאמר: "לבדו". וכפי שדרש רבי יוסף: מה שכתוב "אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיה י"ב א'), במה הכתוב מדבר? בשני בני אדם שהלכו לסחורה, ישב לו קוץ לאחד מהם התחיל מחרף ומגדף, לימים שמע שטבעה ספינת חבירו בים, התחיל מודה ומשבח, לכך נאמר (שם): "ישב אפך ותנחמני".

הכרת טובה להשם יתברך

נאמר במדרש רבה (ויקרא כ"ז י"ב): רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן בשם רבי מנחם דגליא: לעתיד לבוא כל הקרבנות בטלין, וקרבן תודה אינו בטל לעולם. כל ההודיות בטלין, והודיות תודה אינן בטלין לעולם, וזהו שכתוב (ירמיה ל"ג י"א): "קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות".

כל הקרבנות הבאים לכפר על חטאים יבוטלו לעתיד לבוא. החטאת, האשם, ואף קרבן עולה שמכפר על הרהורי הלב לא יהיו עוד בימות המשיח, משום שבאותם ימים לא יהיה יצר הרע, כמו שאומרת הגמרא בסוף מסכת סוכה שהקב"ה ישחט את היצר הרע, בני האדם לא יחטאו ולא יהיה צורך להביא קרבנות לכפרת עוונות, אבל קרבן תודה הבא כאשר יהודי מודה לה' יתברך על הטובות שעשה עימו לא יבטל לעתיד לבוא, משום שבימים אלה לא יחסר כל טוב לבני ישראל, התורה תהיה בשפע, וכל המעדנים יהיו מצויים כעפר. לכן אז תהיה חובה גדולה יותר להקריב קרבנות תודה ולהודות לו יתברך, לפיכך קרבן תודה אינו בטל לעולם (פירוש מהרז"ו על המדרש).

מוסיף האדמו"ר מאוז'רוב בספר "באר משה": קרבן תודה שבא על הודאה אינו בטל לעתיד לבוא, משום שאף לאחר כל ההודאות שאנו מודים לו, עדיין חייבים אנחנו להודות לו על עצם הדבר שזכינו להודות לו ולהכיר בטובות שעשה לנו מה שלא כל אחד זוכה לזה להכיר בטוב. דבר דומה אומרים פעמיים בכל יום ב"מודים דרבנן": "מודים אנחנו לך וכו' על שאנחנו מודים לך". ופרש רש"י (סוטה דף מ' א' ד"ה על): "על שנתת בלבנו להיות דבוקים בך ומודים לך". הרי לנו הודאה על הודאה - הודאה לה' יתברך על כך שפקח את עיני שכלנו ונתן לנו להבין שצריך להודות לו. וכך פרש הבעל שם טוב את הפסוק (תהלים ע"א כ"ג) "תרננה שפתי כי אזמרה לך", שפתי ירננו שיר ושבח לה' יתברך על עצם הדבר "כי אזמרה לך".

מטרת בריאת האדם - להודות לה'

כותב הרמב"ן (סוף פרשת בא): "כוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה, ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שידע האדם ויודה לאלקיו שבראו, וכוונת רוממות הקול בתפילות, וכוונת בתי כנסיות, וזכות תפילת הרבים, זהו שיהיה לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לאל שבראם והמציאם, ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו!".

סעדני ואושעה

אמרו בברכות (דף מ"ו א'): "רבי זירא חלש, על לגביה רבי אבהו קביל עליה אי מתפח קטינא חריך שקי עבידנא יומא טבא לרבנן, אתפח, עבד סעודתא לכולהו רבנן", והפירוש הוא: רבי זירא חלה, נכנס לבקרו רבי אבהו וקיבל עליו שאם רבי זירא יבריא הוא יעשה יום טוב בסעודה לכל החכמים, וכך היה שהבריא רבי זירא, ורבי אבהו עשה סעודה לכל החכמים. מכאן נפתח מקור שאם אדם בצרה יכול לקבל עליו או על זולתו לעשות סעודה לחכמים אם יוושע ובזכות זה יוושע. ועיין לקמן בעניין הנדרים מה שהבאנו בשם מעם לועז שדבר זה נלמד מיעקב אבינו ע"ה שבשעת צרה יקבל על עצמו איזה דבר טוב ויקיימו לכשיצא מן הצרה, עיין שם.

וכן מצאנו בתורת רבי זושא מעניין ההודאה עם סעודה. מספר הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ זצ"ל, שמל תינוק אחד ולא נעצר לו הדם, ונזדמן לשם פתאום הרב הקדוש רבי זושא מאניפולי זצ"ל, ואמר למהר להכין סעודה ולהתחיל לאכול ולשתות, ואכן נעצר הדם ושאל הרה"ק רבי פנחס את הרה"ק רבי זושא מהיכן ידע זאת, והשיב לו, דכתיב (שמות כ"ד י"א): "ויחזו את האלהים ויאכלו וישתו", היינו, כאשר ראו בחינת "אלקים" שמידת הדין שולטת, אזי "ויאכלו וישתו" שעל ידי המאכל ומשתה מבלבלים את השטן וכן זה מבחינת "סעדני ואושעה" - מלשון סעודה, בתהלים (קי"ט קי"ז) "סעדני ואושעה ואשעה בחקיך תמיד".

ומסופר על רבי זושא שבעת שנפל למשכב אמר פסוק זה "סעדני ואושעה", והיה מפרש סעדני, היינו עשו עלי, כלומר עשו סעודה לתלמידי חכמים ויראי ה' למען אוושע מחליי. מכאן נמצא שאפשר לעשות סעודה לא רק אחרי הישועה אלא גם בתוך הצרה עצמה. תורת הרבי רבי זושא על "סעדני ואושעה", ידועה גם בשם הבעל שם טוב.

ומובא בשם החוזה מלובלין סגולה שהחולה יקבל עליו, שכשיבריא יעשה ביום שלישי מימי השבוע סעודה לתלמידי חכמים ויראי ה' לכבוד הושע בן בארי, ויושע.(סגולות ישראל מערכת ח' חולה)

ונאמר במשלי (ז' י"ד): "זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי", ומפרש רש"י: "סעודה גדולה הכינותי, כי היום הקרבתי נדרי ושלמי".

ועצם הכינוס של עשרה איש בסעודה שבה שרים את ההלל וההודאה  "נשמת" יש בה משום קרוב לבבות ואהבת חינם שבעבורם יבנה בית המקדש, שכל דבר מצווה שנעשה בעשרה שורה שם השכינה, ולכן שעת רצון גדולה היא.וכן מובא במאמר הגאולה לרמח"ל זצ"ל שיבואו עם ישראל מהגלות ויתקבצו ביחד חלק מהשבטים וישוררו לקב"ה ולאחר מכן יצתרפו שאר כל השבטים וישוררו לד' ועל ידי ההיתקבצות תתבטל הקנאה והשנאה שבגללה נחרב בית המקדש.וכן מובא במעם לועז בספר שמות פר' בשלח בפרק ו' עמ' שס"א מעניין ה 10 שירות והשירה העשירית תהיה לעתיד לבוא "שיר חדש"  שיר מבחינת זכר שלא תהיה יותר גלות והשמחה תהיה גדולה מאוד וכו' ולעתיד לבוא יהיו כולם בבטחון בקב"ה בכל לבם, וישוררו לקב"ה עוד לפני שייעשה להם ניסים יאמרו שירה על הנס שעתיד להיות.

ובמשנה ברורה (הלכות חנוכה סימן תר"ע סק"י) כתב: "שכל שעושה כדי ליתן שבח למקום או לפרסם הנס או המצווה, הכל סעודת מצווה".

הקדוש ברוך הוא הרבה עמנו פדות, כמאמר רבותינו ז"ל (פסחים דף קי"א א'): "הודו לה' כי טוב" שגובה חובתו של אדם לטובתו, עשיר בשורו, עני בשיו, אלמנה בתרנגולתה, וזהו רמז לכך שעניין הוא שיעשה האדם סעודה כפי יכולתו בשעת צרתו, ויגבה הוא חובתו מעצמו, ויהפך לו לפדות.

מחבר תפילת "נשמת כל חי" ותקנותיה

במסכת פסחים (קי"ז ב' ואילך במשנה שם): [כוס] "רביעי גומר עליו את ההלל ואומר עליו ברכת השיר". ופרכינן בגמרא: מאי "ברכת השיר"? אמר רבי יוחנן: "נשמת כל חי".

נציין כי הקטע ב"נשמת כל חי" המתחיל ב"ואילו פינו מלא שירה כים", הוזכר גם במסכת ברכות (דף נ"ט ב'), וכן במסכת תענית (דף ו' ב'): "ואילו פינו" וכו' עד "ולא עזבונו חסדיך". [לגירסת הגר"א בשם הרי"ף, עד "וימליכו את שמך מלכנו תמיד"].

תיאור השבח המופלא של "ואילו פינו... אין אנחנו מספיקין..." מובא בשינויים מסוימים גם בתנא דבי אליהו (סדר אליהו רבה פרק ל"א) כ"נוסח אמירה", לא בתורת "תפילה" או "פיוט", אלא כתיאור מצב שלעתיד לבוא.

וכך הם הדברים בתנא דבי אליהו: "...משנחרב הבית הראשון עד שנבנה הבית האחרון, שבעים שנה הייתה ידו פשוטה עליהן להצילם מכל צר ואויב. וכן משחרב הבית האחרון ועד עכשיו תשע מאות שנה, כמה מגפפן, כמה מחבקן, כמה מנשקן. מכאן ואילך, אם נעמוד אנו ובנינו ובני בנינו ויהיה לנו פה מלא שירה כים ולשוננו רינה כהמון גליו ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע וידינו פרושות כנשרי שמים ורגלינו קלות כאילות, אין אנו יכולין להודות לך ה' אלקינו ואלקי אבותינו ולברך את שמך על אחת מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות הניסים והטובות שעשית עמנו, ולעתיד לבוא כמה מאיר הקדוש ברוך הוא פני הצדיקים שיהיו כשיטה ראשונה...".

כאמור, תפילת "נשמת כל חי" או קטעים ממנה הוזכרו בדברי התלמוד (וכן בדברי הזוהר הקדוש כדלקמן), אולם בדבר מחבר תפילת "נשמת כל חי" מצאנו דעות ומסורות שונות:

בפירוש סידור "כל בו" כתוב (הובא בסידור אוצר התפילות): "מצאתי שיש אומרים ששמעון בן שטח יסד את "נשמת", ורמז שמו למפרע, דהינו ש' - שוכן עד, מ' - מי ידמה לך, ע' - עד הנה עזרונו, ו' - ואילו פינו, נ' - נשמת", עד כאן לשונו.

ובפירוש "עץ חיים" להגדה של פסח ממהר"י צאלח כתב: "שמעתי גדולים נחלקים: יש אומרים רבי שמעון הגדול בן פזי יסדו, ויש אומרים רבי שמעון בר יוחאי בהיותו במערה ונתפלל על מזונו, והקדוש ברוך הוא הכין לו עץ חרובים ומעיין אחד, וזהו "ברעב זנתנו" ו"מחלאים רעים" שכל גופו נעשה קמטים עד שהעלה חלודה".

חשוב לציין, כי לפי מספר מקורות הרי שנוסח תפילת "נשמת כל חי" בתקופת התלמוד הייתה תפילה קצרה יחסית, ובמשך הדורות נוספו בה קטעים, וראה הגדת הגאונים והרמב"ם (הוצאת אוצר הפוסקים, תשנ"ז, עמוד ת"ד) שהביא תשובת הראב"ד, וזה לשונו: "כל עיקר נראה לי, ש"נשמת כל חי" ו"ואילו פינו" מטבע ראשונים חכמי התלמוד היו, כי בעניין ברכת השיר שאלו (פסחים קי"ח א'): מאי ברכת השיר, ואפליגו בה, דחד אמר "נשמת כל חי", ואידך אמר "יהללוך". ואף על פי שהלכה כמאן דאמר "יהללוך", מכל מקום נראה לנו ש"נשמת" הזכירוהו בהורדת הגשמים (ברכות נ"ט ב') אך אינו ממטבע הראשונים (חכמי התלמוד), כי אם עד זה הפרק. נמצא ש"כל קומה לפניך", תוספת הפיוטין (הפייטנים) הוא, ושם הפייט ההוא יצחק שמו, כאשר סימן שם "בפי ישרים" "ובדברי הצדיקים" "ובלשון כל חסידים" "ובקרב קדושים"..."

טעם לתקנת תפילת "נשמת"

הרב "בן איש חי" בספרו "בניהו" על מסכת מגילה (פרק ב' דף י"ח ע"א) מבאר את הטעם שתקנו תפילת "נשמת" ומטרת אמירתו, כהא דאיתא בגמרא, מאי דכתיב (תהלים ק"ו ב') "מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהילתו"? למי נאה למלל גבורות ה'? למי שיכול להשמיע כל תהילותיו. והקשה ה"בן איש חי": "קשה, וכי כנסת הגדולה היו יכולים להשמיע כל תהילותיו, ואיך תקנו תהילות בברכות? ונראה לומר בסייעתא דשמיא, תקנו שבח "נשמת כל חי", שבו עשו גלוי דעת ומודעה דאי אפשר להשמיע כל תהילות ה', שאמרו: ואלו פינו מלא שירה כים, ולשוננו רנה כהמון גליו, ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע וכו' וכו', אין אנו מספיקין להודות וכו' על אחת מאלף אלפי אלפים ורוב רבי רבבות וכו', ובזאת התהילה עשו גלוי ומודעה שכל תהילות שהם מתקנים לשמו יתברך הם קצת מן המקצת, דאי אפשר להשלים תהילותיו. וכיון דעשו גלוי דעת ומודעה זו בתהילה זו ד"נשמת כל חי", הותר להם לתקן תהילות לאל בברכות. וליכא למימר על תיקון תהילות שתקנו סימתינהו לשבחא דמרך, ואין הכי נמי כל מי שיעשה גלוי דעת ומודעה כזאת יוכל לתקן תהילות לאל יתברך".

תקנת אמירת "נשמת" בשבת

בסדר תפילת שבת קדש נהגו במקהלות ישראל לפתוח בתפילת "נשמת כל חי" לאחר שירת "אז ישיר". אין כל ספק שתפילה זו שכולה שיר שבח והודיה לה' יתברך, נאה לאומרה ביום שבת קדש, וכמאמר נעים זמירות ישראל: "מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון" וכו'.

טעמים נוספים נאמרו לכך שתקנו לומר "נשמת" בשבת קדש. ב"אוצר התפלות" (בראשי בשמים) מובא ש"נשמת" היא כנגד הנשמה יתרה שיש לאדם בשבת. והוסיף שם שיאמר כל השבח בשמחה עצומה, ומגודל התשוקה יקבל על עצמו מסירות נפש. (וראה בהמשך בדבר אמירת "נשמת" בהשתוקקות עד כלות הנפש מהמסופר בפי צדיקים וחסידים).

[במאמר מוסגר נביא כי הפיוט הנורא "צמאה נפשי לאלוקים לאל חי... לבי ובשרי ירננו אל אל חי..." כתבו האבן עזרא כפתיחה ורשות ל"נשמת כל חי", ולכן סיים הפיוט כך: "אקוד על אפי, ואפרוש לך כפי, עת אפתח פי, בנשמת כל חי", ובפירוש מטה יהודה לר' לייב אופנהיימר זצ"ל על זמירות שבת פירש: "אקוד, אבוא בקידה על אפיים ובפרישת כפיים לבקש ליתן לי פתחון פה שאוכל לפתוח פי בנשמת כל חי לברך על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ואז לבי ובשרי ירננו אל אל חי". וראה בספר יינה של תורה להגר"ב אדלר שליט"א (עמ' קפ"ז)].

כל עצמותי תאמרנה

חסידים ואנשי מעשה שבדורות שלפנינו היו מתלהבים בשעת אמירת "נשמת כל חי" בהתלהבות קודש ובדבקות נפלאה. הרה"ק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע ביאר "נשמת כל חי תברך"... וכי עד עתה מי היה המברך אם לא הנשמה? אלא הפירוש כי עד עכשיו, היינו עד תפילת "נשמת", היו שניהם הגוף והנשמה מברכים יחדיו, ומעתה, מתפילת "נשמת", תברך הנשמה לבדה עד כלות הגוף (בארות מים, ד' לקוטים). ובספר "ראשית העבודה" להרב יהודה זרחיה סגל זצ"ל (ח"א דף ה' ד"ה קבלת עול מלכות שמים) הביא ששמע בנובהרדוק שאם קר לאדם יאמר "נשמת כל חי" ובלי ספק יתחמם ויתלהב וכו'.

בכתבי תולדות שונים מתארים ומספרים תיאורים נפלאים על השתוקקות ודבקות גדולי ישראל באמירת "נשמת". נציין עובדות ספורות:

בפרי הכרם (ל"ה תש"ס גליון י"ט עמוד ה') הובא מה שסיפר האדמו"ר מבאבוב זצ"ל על הרה"ק ר' מענדלי ליסקער זי"ע (אביו של הרה"ק מראפשיץ זי"ע): "גבוה מעל גבוה הייתה התלהבותו ודבקותו בעת אמירת התפילה הנוראה "נשמת כל חי", בה היה מאריך מאד בהתעוררות מרובה, בהתאמצות גדולה ובהשתפכות הנפש, עד שמדי פעם בפעם נחלש מרוב עבודה ונפל בהתעלפות עמוקה. כאשר ראתה אשתו הרבנית הצדקנית (בת הגה"ק ר' איציק'ל המבורגער זי"ע) שהתנהגות זו עלולה להביא את בעלה הקדוש לחשש סכנה, חס ושלום, הכינה עבורו בערב שבת עוגיות דבש קטנות פחותות מכזית, והכניסה אותם לכיס בגדי השבת שלו, ובקשה ממנו שכשירגיש באמצע אמירת "נשמת" שבא למצב אפיסת הכוחות עד לכלות הנפש, יחוס על נפשו ויאכל מהעוגיות שבכיסו. וכן עשה הרה"ק ר' מענדלי, ובעת הצורך טעם מ"עוגיות הנשמת", ואחר כך המשיך בעבודתו הנוראה לברך בכל עצמותיו את שם קדשו".

המשיך האדמו"ר מבאבוב זצ"ל וסיפר: הרה"ק ר' מענדלי נפטר כמה שנים קודם פטירת אשתו הרבנית, לאחר כמה שנים בשעה שהייתה הרבנית נוטה למות, נענתה פתאום ואמרה: מענדל אומר "נשמת"! מענדל אומר "נשמת"! באותה שעה זכתה שנתגלה אליה בעלה וראתה אותו אומר "נשמת" בהתרגשות עצומה, כדרכו בחיים חיותו. כך חזרה ואמרה כמה פעמים, ובדברים אלו יצאה נשמתה בטהרה.

רבות מסופר בפי חסידים על ההתלהבות העצומה והמתיקות בעת אמירת תפילת "נשמת". פעם ספרו לרבינו האדמו"ר בעל ה"בית אהרן" מקרלין זי"ע על המלך נאפוליון שנכנס בו רוח שטות וחמד באחת מימות הקיץ להחליק על הרי שלג, ולשם כך פזרו חייליו על פני השדה מאות שקי סוכר בכדי שיוכל להחליק עליהם. נענה האדמו"ר ואמר: "וכי איזה השגות יש לו בתאוות? הלא כל תאוותיו לא ישוו לגודל התענוג שיש לנו באמירת "נשמת כל חי" בשבת קודש".

בספר אברהם עבד ה' על הרב הצדיק ר' אברהם אהרונוביץ זצ"ל (דף255) מובא מעשה זה: אחד מחסידי באיאן הישישים התלונן באזניו של רבי אברום אהרונוביץ זצ"ל כי לבו נחלש. וביום שבת בגלל אריכות התפילה, קשה עליו ההמתנה מבלי לטעום משהו עד שעה מאוחרת. רבי אברום שבעצמו נשאר בדרך כלל ללא אוכל ושתיה עד לשעות הצהרים עד השלימו את תפילותיו וטבילותיו. חס על אותו חסיד חלש ויעץ לו לטעום משהו קל קודם התפילה להחיות את נפשו. אולם הלה נפגע מכך וסרב לאכול קודם התפילה. שהרי הלכה מפורשת בשו"ע שאסור לאכול קודם התפילה, והסמיכו חכמים את דבריהם על הפסוק "לא תאכלו על הדם", לא תאכלו קודם שתתפללו על דמכם). אך רבי אברום נשאר בשלו, ושדל שוב ושוב את החסיד להכניס לפחות חתיכת "קוגל" לפיו, כדי לחזק את לבו. בלהט דבריו שבקעו מלבו המלא באהבת ישראל אמר לו - "תאכל, ומה איכפת לך שגם ה"קוגל" יצעק יחד אתך "נשמת כל חי".

אמירת "נשמת" בזמנים מקודשים ובעת רצון

לאור חביבותה וחשיבותה המיוחדת של תפילת "נשמת כל חי" נהגו בכמה מקהילות ישראל לומר את תפילת "נשמת" בזמנים מקודשים ובעתות רצון, וכמובא ב"כף החיים" הלכות לולב (סימן תרס"ד אות ל"ט): "מנהג בית אל יכב"ץ, יום הושענא רבה אחר תפילת עלינו לשבח, פותחין ההיכל ואומרים "נשמת כל חי" עד גמר בלי שם ומלכות. ואחר אומרים: הרי אנחנו מקבלים עלינו בלי נדר קבלה גמורה לשנה הבאה עלינו לחיים טובים ולשלום, כעת וכעונה הזאת, יום הושענא רבא אחר תפילת שחרית לומר הלל נוסח "נשמת כל חי" וכו'". עוד הובא שם בהלכות יום הכפורים (סימן תרט"ו אות י"א): "אכתוב גם אני הדל מה שנראה לי בסיעתא דשמיא והוא, כי פשוט כי באותו היום יחזור בתשובה שלימה על חטא שבא לידו, ובמוצאי יום הכפורים יטבול תיכף אם אפשר, ויעשה פדיון כמנין אותיות שמו, ויתן לעניים יראי שמים, ויקבל עליו בפני עשרה כי בתשלום השנה ההיא יאמר "נשמת כל חי" בפני עשרה...".

בכמה מקהילות האשכנזים אומרים "נשמת" בכל סעודה שלישית, עת רעווא דרעוין, ומה נורא המחזה כאשר בני היכלא פוצחין פיהן בקדושה ובטהרה, בשירה ובזמרה בתפילת "נשמת כל חי".

כמו כן ידוע על כמה וכמה ממקהלות החסידים שנהגו והנהיגו לומר תפילת "נשמת כל חי" בחנוכה בעת הדלקת הנרות, וכן בזאת חנוכה, בעידנא דרעווא, בשעת שריפת שיירי השמן והפתילות.

כמו כן יש המשוררים תפילת "נשמת" בסעודת יום הפורים ובליל שביעי של פסח ואף בפסח שני.

 

להודות על העבר ולבקש ולצעוק על העתיד

בספר "כרם שלמה" (לרבי שלמה זלמן פרידמן זצ"ל, אבד"ק טענקא, ברוקלין תש"ס. פרק ב' אות ט') הסביר את קבלת רבי יהודה החסיד באמירת "נשמת" כסגולה על כל צרה שלא תבוא, וזה לשונו: "ובטעם הדבר אפשר לומר על פי אמרם ז"ל, נותן הודאה על העבר וצועק על העתיד, והיינו על פי הידוע בשם צדיקים, וכך מובא בשם הרה"ק החוזה מלובלין במה שכתוב אצל לאה אחר שילדה את יהודה, "ותאמר הפעם אודה את ה' וגו' ותעמוד מלדת" (בראשית כ"ט ל"ה). כי על ידי שהודתה את ה' על העבר ולא בקשה על העתיד, בזה הפסיקה את ההשפעה, ולכן "ותעמוד מלדת". ולזה אמרו זכרונם לברכה נותן הודאה על העבר ותיכף צועק על העתיד.

ובזה אמרתי לפרש, למה כתיב "אז ישיר משה" בלשון עתיד, ולא כתיב "אז שר משה", כי משה רבינו כששר לה' על כל ניסי ה' בקריעת ים סוף התכוון להודות ולבקש גם על העתיד. וכן מצינו שתקנו חז"ל בתפילת "מודים דרבנן" שאומרים "ברכות והודאות וגו' על שהחייתנו וקיימתנו", ומסיימים שם על העתיד ואומרים: 'כן תחיינו ותקיימנו וכו'".

והנה, גם בתפילת "נשמת" אחרי שמזכירים ומספרים נפלאות וחסדי הבורא יתברך "מלפנים ממצרים גאלתנו וגו' ומבית עבדים פדיתנו, ברעב זנתנו ובשבע כלכלתנו, מחרב הצלתנו ומחליים רעים ורבים דליתנו" - מסיימים "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלקינו, ואל תטשנו ה' אלקינו לנצח", שנותנים ההודאה על העבר וצועקים על העתיד, ועל ידי זה הקדוש ברוך הוא עומד לימין הצדיק ונושע בתפילתו".

חובת כל אדם לשבח לה'

אמרו חכמינו זכרונם לברכה על דוד המלך עליו השלום, שהיה עוסק כל הלילה בשירות ותשבחות, עד שחבר ברוח הקודש את ספר תהלים הנפלא, שבו כלל כל מיני שירות, זמירות ותשבחות שבעולם, ויש לשירות הללו שייכות לכל הנבראים כולם, וכמו שאומרים ב"נשמת כל חי": "שכן חובת כל היצורים לפניך, ה' אלקינו, להודות, להלל, לפאר, לרומם, להדר ולברך ולקלס כל דברי שירות ותשבחות דוד בן ישי". הרי שחובת כל אדם להודות ולהלל לה'.

סעודות הודיה ו"נשמת"

בשנים האחרונות לאור פרסומים שונים התעוררו רבים לפעול ולהגביר חיילים למען העצה הנפלאה של אמירת "נשמת", וכבר יסדו ותקנו אמירת "נשמת" ברבים בקול רינה ותודה המון חוגג, כשכל העם מסובים בסעודת מצווה, וכל מי שזקוק לישועה משתתף ומקבל עליו בלי נדר שבשעה שיענהו השם יתברך ויוציאו מן המצר למרחב יערוך סעודת הודאה, ובתוך סעודה זו יאמר "נשמת" בעשרה או יותר.

יש ובמהלך הסעודה מספרים ברבים את אשר פעל ה' עמם, ומהללים ומשבחים להקדוש ברוך הוא על חסדיו המרובים.

ישנם סיפורים בלי סוף על עמך ישראל שקיבלו על עצמם לומר "נשמת" בעשרה או יותר, עם סעודה או כיבוד, או רק לומר "נשמת" עם יציאתם לגאולה ומאפילה לאור גדול, וזכו לרחמי ה' יתברך ולישועות למכביר, אם לזיווגים ובפרט למעוכבי שידוך בגילאים מבוגרים, או לחשוכי בנים שנים רבות שזכו לפרי בטן, עד לבעיות פרנסה, בריאות, שלום בית, ובעיות וצרות שונות ומשונות רח"ל, ואנשים אלו שקבלו על עצמם לומר "נשמת" ב"ה זכו לגאולה, ישועה ופדות.

וכך "סעודת נשמת" אחת גוררת אחריה "סעודות נשמת" נוספות, ועינינו הרואות ולא זר את גודל הישועות בהם אנו מתבשרים ללא הרף בחסדי ה', ועיין לקמן בהמשך הספר "מטה אהרן" (חלק המעשיות והסיפורים) טיפה מן הים מהישועות הרבות שאנשים נושעו בזכות קבלת אמירת "נשמת כל חי", וב"ה העניין של "קבלות נשמת" ו"ישועות נשמת" ו"סעודות נשמת" מוסיף ומתפתח עד שבעזרת ה' נזכה במהרה ממש שיושעו כל ישראל בתשועת עולמים בביאת גואל צדק, אמן.

הדברים פשוטים. לכל אחד יש, בעוונותינו, את צרותיו ויסוריו. אך עם ההרגשה שהכל בידי בורא עולם והוא מלך עוזר ומושיע, וכשאנו מקבלים על עצמנו להודות לו כשיושיענו, זוכים לרחמי וחסדי ה' ולישועתו, ומתרבה כבוד שמים.

 

עניין הנדרים

ישנם אנשים שמקבלים על עצמם בנדר לומר "נשמת" עם שלושה או עשרה בני אדם או יותר, ומקבלים על עצמם צדקה, תפילה או סעודה ועוד מיני נדרים, ולכן מצאנו לנכון להביא כאן מענין חומר הנדרים והזהירות מהם, ושעדיף שכל קבלה שאדם יחיד או ציבור יקבלו על עצמם, יקבלו בהבטחה, ולאו דווקא בנדר, ושכל אחד יתייעץ עם רבו כיצד לנהוג בעניין. וכך מופיע בספר "מעם לועז" (פרשת מטות-מסעי) וזה לשונו: "אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: אם אתם נודרים נדר, ראו לשלם מיד, ותלמדו לקח מיונה הנביא שהיה במצולות ים והיה בסכנה, ונזכר שנדר נדר ולא קיימו. אמר: רבונו של עולם, יודע אני העוון שעליו באתי לידי צער זה, בגלל הנדר שהבטחתי ולא שלמתי. לכן אני מבקש ממך, תצילני ואקיים נדרי. וזהו שאמר (יונה ב' ג'-י'): "ויאמר קראתי מצרה לי וגו' ואני בקול תודה אזבחה לך אשר נדרתי אשלמה".

וכן מצינו ביעקב אבינו, שכמה פורענויות ארעו לו בעוון זה שנשתהה לקיים הנדר שנדר, שכן נאמר בפסוק (בראשית כ"ח כ'): "וידר יעקב נדר לאמר, אם יהיה אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה אשר אנכי הולך". שבקש מאת הקדוש ברוך הוא שלשה דברים. הדבר הראשון "אם יהיה אלהים עמדי", שלא יתן לו להכשל בעוון עבודה זרה. על זה השיב לו הקדוש ברוך הוא ואמר (שם ט"ו): "והנה אנכי עמך", שהבטיחו על כך.

 הבקשה השניה הייתה "ושמרני" וגו', היינו, שישמור אותו מעוון גילוי עריות, ועל זה השיב לו הקדוש ברוך הוא: "ושמרתיך". הבקשה השלישית הייתה "בדרך הזה אשר אנכי הולך", היינו, שלא יבוא לידי שפיכות דמים. על זה ענה לו הקדוש ברוך הוא: "בכל אשר תלך". ומפני שאחר הנדר, נכשל בשלושת הדברים. בעבודה זרה שנאמר (שם ל"ה ב' ד'): "הסירו את אלהי הנכר וגו' ויטמון אותם יעקב". בגילוי עריות שכן נאמר (שם ל"ד א'): "ותצא דינה בת לאה". ובשפיכות דמים שאמר לו הקדוש ברוך הוא (שם ל"ה א'): "קום עלה בית אל". נמצא שעל ידי איחור הנדר נכשל בשלושה.

לכן צריך האדם להזהר הרבה בפיו שלא יהיה רגיל בנדרים, ואם יש הכרח גדול לנדור יזהר לקיימו מיד, שאמרו חכמים: "כל המאחר לקיים נדרו בניו הקטנים ואשתו מתים, שנאמר (קהלת ה' ה') אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך", היינו, כל המאחר נדריו בניו מתים. ובמשלי (כ"ב כ"ז) נאמר: "אם אין לך לשלם למה יקח משכבך מתחתיך".

ודעו שמיעקב אבינו אנו למדים, שאם אדם שרוי בצער, מצווה לנדור לעשות צדקה או ללמוד. וזהו שנאמר שם: "וידור יעקב נדר לאמר". שכל "לאמר" בא לרמז שיש לומר הדבר לאחרים, ודבר זה בא ללמדנו שמצוה לנדור בעת צרה. ואף על פי שאז אינו עושה כלום, אבל אותו הזכות שנדר עומדת לו ומצילתו מן הצער. וצריך אדם לתלות הנדר ביעקב אבינו, שאם יש לו בן חולה, יאמר ש"אם אלהי יעקב ישלח רפואה לבני, אני מתחייב ליתן כך וכך צדקה או לעשות מצווה פלונית", שמאחר שלמדים הדבר מיעקב אבינו, יש להזכיר שמו.

ויש אומרים שיזהר אדם ולא ידור נדר ואפילו בשעת צרה. ולא נאמרו הדברים הנ"ל שיש לדור בשעת צרה אלא בדורות הקדמונים שהיו מקיימים את מה שמבטיחים, ואילו כיום הרבה טרדות ועכובים מצויים המונעים את האדם מלקיים נדרו, ואם לא יקיים נדרו, יגרום לו הדבר הרבה פורענות. ואפילו אם עושה התרה, אין הדבר ברור כל כך, שכן הרבה דינים והרבה חילוקים יש בזה, ויתכן שאין לו התרה, והוא סבור שעל ידי אמירת "מותר לך" שלוש פעמים על ידי שלושה אנשים הותר הנדר, ולפיכך ראוי שלפני שמוציא מפיו דיבור של מצווה, יאמר "בלי נדר".

וכל הנודר נקרא רשע וחוטא, אף על פי שמקיים הנדר. ואם מאחר נדרו, פנקסיו נבדקים למעלה לראות מעשיו הטובים, ומזכירים לו כל חטאיו שעשה מימיו, שהכל רשום. ומזה רואים באיזו סכנה מעמיד עצמו זה שנודר נדר. לכן יזהר אדם שלא ידור אפילו בעניין של צדקה, אלא יתן צדקה בלי הבטחה, ואם יש הכרח לנדור, כגון שעושים מגבית בבית הכנסת, יאמר בלחש "בלי נדר".

ואם נודר אדם כדי לחזק עצמו ולתקן דרכיו הטובים, משובח הוא. כגון זה שהוא גרגרן ושתיין ונודר שלא לשתות יין כך וכך זמן, או שנודר שלא לשתות לשכרה, או לפרוש ממידות מגונות אחרות אלו נדרים לשם שמים משובחים, ומצווה לנדור, שעושה כן לעבודתו יתברך. שאם יש בו מידות מגונות אלו, בוודאי יבוא לידי חטא. ועל נדרים אלו אמרו במשנה באבות (פ"ג מי"ג): נדרים סייג לפרישות. מכל מקום, לא ירגיל עצמו בכך לנדור תמיד, אלא ישתדל לפרש "בלי נדר".

חובת ההודאה ההלל והשבח לבורא עולם בכל עת

כתב בספר פלא יועץ (ערך הילול): "ראוי להלל לה' על כל הטובה שעושה עמנו. ואף שאילו פינו מלא שירה וכו' לא נספיק להללו, ולו דומיה תהלה, על כל פנים בלא כלום אי אפשר, וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה להודות ולהלל את ה'. ובפרט כשמספר איזה ענין שעשה והצליח תיכף יהיה שם שמים שגור בפיו, ויאמר: שבח לאל יתברך כי הפליא חסדו לי ועד כה עזרני לעשות כך וכך. אפילו אם יש לו יסורין יש לו להלל לה' שזכהו להיות מכלל אשר יאהב ה' יוכיח, ושאינו מכלל משלם לשונאיו, ושלא יסרו ביסורין יותר קשים ומרים, כי הוא רחום בדין וגובה חובתו של אדם בטובתו. ואם העדיף ה' לו טובה יותר על אחרים ראוי לו להלל לה' המעדיף טובו עליו שלא בזכות רק ברחמיו ובחמלתו, כי כמה טובים ממנו חסרים כל טוב. ויכנע מאוד ויקבע בלבו אמונה שלמה כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל ומידו הכל, ולו נתכנו עלילות".

בפי ישרים תתרומם

ב"נשמת כל חי" אנו אומרים: "בפי ישרים תתרומם. ובשפתי צדיקים תתברך. ובלשון חסידים תתקדש. ובקרב קדושים תתהלל". אות ראשונה של "י'שרים, צ'דיקים, ח'סידים, ק'דושים" הן "יצחק", ואות שלישית של "תתר'ומם, תתב'רך, תתק'דש, תתה'לל" הן "רבקה". "יצחק רבקה" בגימטריא "תפלה", והשכינה נקראת תפילה (רעיא מהימנא זהר חדש ח"ג דף רכ"ג א', ושם דף רנ"ג א'), שכל חפצה להתחבר עם דודה [כי תפילה לשון חבור, כמו "נפתולי אלקים נפתלתי" (עיין רש"י בראשית ל' ח')]. ואפשר כי "תפלה" גימטריא "יצחק רבקה", ו"יצחק" נוטריקון "קץ חי", רמז ליסוד (השמטות הזוהר דף רנ"ב ב'), ורבקה רומז לשכינה, כמו שאמרו בזהר הקדוש (זהר ח"א ק"מ ב', רעיא מהימנא זח"ג צ"ט ב'). ומה נעים לפי זה כי בנוסח "בפי ישרים תתרומם" ראשי תבות "יצחק רבקה", כי "תפלה" גימטריא "יצחק רבקה", והוא רמז יסוד ומלכות. ב"נשמת כל חי" עומדים שמות יצחק ורבקה זה לנכח זו, ובפסוק בפרשת תולדות (בראשית כ"ה כ"א) כתוב "ויעתר יצחק לנכח אשתו כי עקרה היא", נכ"ח ר"ת נ'שמת כ'ל ח'י, וזהו ממש לנכח אשתו. ושם תיכף נאמר ויעתר לו ה'. גםמעניין כי "הבן איש חי" כתב עצה זו דווקא בפרשת תולדות, ומסתמא יש שייכות בין העניינים כפי שכתבנו, והבן.

שמחת הרגל

כתיב (איכה ב' י"ט): "קומי רוני בלילה לראש אשמרות שפכי כמים לבך נכח (ר"ת נשמת כל חי) פני ה'. שאי אליו כפיך על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות". וקשה, דלכאורה רינה היא תפילה הבאה מתוך שמחה ושבח להקדוש ברוך הוא, ואם כן, איך נמצא מקומה כאן בתפילה "על נפש עולליך העטופים ברעב בראש כל חוצות"?

אבל באמת, מיוחדת היא תפילה זו של רינה דווקא בזמן רעב וצרות נוראות. משנסגרו שערי שמים וצריכים לפתוח שערי ברכה, אין לך מפתח הפותח שערי השפעה טובה מן השמים כמו שירות ותשבחות לה' יתברך. וכאשר משבח, מהלל ומודה לה' יתברך, מקיים בו הקדוש ברוך הוא: "ה' צלך על יד ימינך", ופותחים לו שערי ברכה.

להאמין בה'

העיקר להאמין בה' שבזכות שקיבל על עצמו לשבחו בשבח הנפלא הזה ומאמין בישועתו, יזכה באמת לישועה. וכן רמוז ב"נשמת": "י'שתבח ש'מך ל'עד מ'לכנו", ר"ת ישלם, למשבחים לשמו (סידור אמרי פי השלם בפירוש הגיון לבי). אמן כן יהי רצון.