דבר תורה לפרשת ויחי “יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם” [דרך הבעל שם טוב]

ניתן להאזין לשיעורי “דרך הבעל שם טוב” בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900

לתגובות ולקבלת דבר תורה של “דרך הבעש”ט” למייל ([email protected]) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000

בפרשת “וַיְחִי” יעקב אבינו מברך את כל השבטים, אבל אנחנו רוצים להתמקד בברכה של יששכר: “יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד”.

מה הפירוש “יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם”? אומר “אור חיים” הקדוש כי יששכר זה אותיות “יש שכר”, וזה תמוה- כי דווקא יששכר מסמל את לומדי התורה, כפי שכתוב בפסוק “וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים”, וגם רש”י מפרש כי רובה של סנהדרין הוא משבט יששכר, אז היינו מצפים שהשם של עמוד התורה יהיה משהו כמו “לשם שמיים” ולא “יש שכר”…

“יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם”- רש”י מפרש “חמור בעל עצמות, סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד”. אבל “בעל הטורים” מביא מדרש “בראשית רבא” וכותב: “חמור גורם, ששמעה לאה קול צעקת החמור ויצאה לקראת יעקב והביאתו לאהלה גרם ליששכר”- כשיעקב חזר מהשדה, חמורו התחיל לִנְעוֹר וכך לאה ידעה שיעקב חזר מהשדה, יצאה לקראתו והביאה אותו לאוהל שלה. השאלה היא למה דווקא עכשיו החמור של יעקב החליט לִנְעוֹר וכך יששכר בא לעולם? פלא עצום… חוץ מזה, מה המסר של הסיפור הזה בשבילנו? מדוע חז”ל מספרים לנו את זה?

דבר נוסף, “יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם”- רש”י מפרש “בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם”: “כחמור המהלך ביום ובלילה ואין לו לינה בבית, וכשרוצה לנוח רובץ בין התחומין, בתחומי העיירות שמוליך שם פרקמטיא”.

אומר “בעל הטורים” במקום: “שהייתה נחלתו על שפת הים בין ים ליבשה…”- יששכר נמצא בתחום בין הים ליבשה. השאלה שלנו היא האם זה הזמן והמקום לומר כי נחלתו של יששכר היא בין התחומים? מה זה קשור לאישיות של יששכר, לעתיד שלו או להמשך השושלת שלו? עכשיו אנחנו לא מדברים על מפה גיאוגרפית ולא עוסקים בחלוקת הארץ…

צריך להבין מה כתוב כאן ומה המסר בשבילנו…

“וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל”- שואל רבי ירוחם ממיר זצ”ל שאם הוא רואה שהמנוחה זה דבר טוב והארץ נעימה- אז למה הוא סובל? להיפך, הוא ראה כי המנוחה טובה, אז שילך לנוח, לך לישון, הארץ נעימה אז לך תעשה חיים, כך שואל רבי ירוחם ממיר…

“מְנֻחָה כִּי טוֹב” ואחר כך “וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל” זה לא מתאים ולא מסתדר…

שאלה נוספת, רש”י מסביר את המילים “וַיֵּט שִׁכְמוֹ”- “השפיל שכמו”.

לפי פירוש רש”י “וַיֵּט” פירושו השפיל. אבל אנחנו יודעים שפירוש המילה ‘הטיה’ הוא הנמכה, וחוץ מזה אנחנו מכירים כבר את המילה מרבקה ואליעזר כמו שכתוב: “וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה…”- אנחנו רואים שפירוש המילה “הַטִּי” הוא ‘הנמיכי’, כמו שבאמת כתוב בהמשך “וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ”.

השאלה שלנו היא למה רש”י משתמש בפירוש המילה “וַיֵּט” במקרה של יששכר כ”השפיל שכמו” ולא ‘הנמיך’ שכמו…

דבר נוסף, “וַיְהִי לְמַס עֹבֵד”- אומר “בעל הטורים” במקום: “לא די שלימד תורה לכל ישראל אלא שהעלה להם מס ממונו שהיה מספיק לכל מי שיבוא ללמוד”, וגם הרשב”ם מפרש “לתת למלכים עישור תבואותיו…”- יששכר יהיה גם עשיר גדול ומרוב עושרו עשירית מהונו הוא יביא למלכים. אומר “אור החיים” שיש כאן תיאור על עושרו של יששכר, אז למה בעצם כתוב “וַיְהִי”? הרי “וַיְהִי” זה לשון צער…

“יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם”- ב”ילקוט שמעוני” כתוב “כשם שהחמור שובר הגרם והעצם, כך היה שבטו של יששכר- שוברים כל ישראל בהלכה, שנאמר ‘וּמִבְּנֵי יִשָּׂשכָר יוֹדְעֵי בִינָה לַעִתִּים’ שהעמיד מאתיים ראשי סנהדראות”- כמו שחמור נושך ואז הוא שובר עצמות- כך שבט יששכר שוברים את ישראל בהלכה… אני תמיד ידעתי שלימוד ההלכה בונה את האדם, כמו שנאמר “תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלום בָּעולָם שֶׁנֶּאֱמַר ‘וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה’ וְרַב שְׁלום בָּנָיִךְ’, אַל תִּקְרֵי בָנַיִךְ אֶלָּא בונָיִךְ”- הם בונים ולא שוברים, אז מה באמת הפירוש “שוברים כל ישראל בהלכה”?

אנחנו יודעים שיששכר מסמל את היהודי שיושב ולומד. יששכר מסמל את היהודי שעוסק בתורה יומם ולילה, שקוע בעבודת ה’ וברוחניות והוא ממשיך ומטפס מעלה מעלה…

יש כאן נקודות של אמת, ובשיעורים שאנחנו מוסרים אנחנו לא מחפשים להִתְיָפְיֵיף אלא לומר את האמת.

מי שמחפש את האמת ישמע ויקבל אותה כאן, ומי שמחפש מילים יפות ומצועצעות, לא ישמע אותן כאן, אני לא משורר וגם לא פייטן…

“יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם”- מה הביא את יששכר להיות מי שהוא עם כל המעלות שלו? מה גרם לו לעלות מעלה מעלה?

התשובה: ה’חמור’ שלו, החמור שנמצא בתוכו. לכל אחד יש בתוכו ‘חמור’. אפילו שאנחנו נראים נחמדים, מעונבים ומחויכים- בפנים יש לכל יהודי ‘חמור’. קוראים לזה בשפה הספרותית- ‘הנפש הבהמית’.

לכל יהודי יש נשמה אלוקית שמאפשרת לו מדי פעם להתפלל טוב, לעשות חסד, ללמוד בהתמדה וברצינות, להיות איכפתי ומתחשב… וכך עוברת לה תקופה של שגשוג ועלייה, אך מכיוון שיש בתוכנו ‘חמור’- מדי פעם ה’חמור’ מתעורר לתחייה והוא קם ונוער…

ה’חמור’ קם וצועק, דורש ותובע את שלו עד כדי שבירת עצמות.

ה’חמור’ שנמצא בתוכנו פתאום קם, ואתה מגיע לימים שבהם אתה לא רוצה לראות אף אחד, פתאום אתה נופל בכעס, עושה שטויות ונופל בתאוות קשות…

ולכל יהודי יש את ה’חמור’ הזה! אין אדם שאין לו אותו!

מי שיגיד לך שאין לו ‘חמור’ פנימי, כנראה שהוא לא בן אדם אלא מלאך, ומלאכים נמצאים בשמיים… פה בכדור הארץ יש בני אדם! פה יש ‘נפש בהמית’ שמשגעת לנו את השכל, והבן אדם פתאום מוצא את עצמו “בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם”… מפרש “בעל הטורים” במקום “נחלתו על שפת הים בין ים ליבשה”. יש לך ימים שבהם אתה נמצא ב’יבשה’- מבוסס, מסודר ויציב, לומד תורה ומקיים מצוות…

אבל לפעמים ה’חמור’ שבך סוחב אותך וזורק אותך ל’ים’- לתוך תאוות… מים הם יסוד התאווה, פתאום אתה מוצא את עצמך ‘טובע’ בביצה של תאוות, כעסים ועצבות, עד כדי כך שה’חמור’ הפנימי שבך שובר לך את ה’עצם’ ומכניס אותך לדיכאון…

אפשר לראות את זה במיוחד בגיל הנעורים, אתה יכול לראות ‘פרח’ של בחור שוכב במיטה ללא רצון לקום ולעשות משהו עם החיים שלו, ממש “רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם…”, כמה אמהות יכולות להעיד על הבנים שלהן ששוכבים בבית: “אני לא יודעת מה עובר על הבן שלי! ‘פרח’ של בחור, מתוק ממש, אבל הוא לא קם מהמיטה!”

השבוע קיבלתי טלפון מאמא שהבן שלה הגיע כבר לגיל 23, בדיוק ההורים רצו להתחיל עם שידוכין. יום אחד הבחור חזר הביתה עם התיקים שלו ואמר:

“אמא די, נשבר לי!”

– “עכשיו? דווקא עכשיו שאנחנו רוצים לשדך אותך? עכשיו נזכרת? לא מצאת תקופה אחרת?”

– “אמא, אל תחפרי לי! עזבי אותי, אל תדברי איתי!”

האמא התקשרה אליי בוכה ושאלה: “מה אני עושה עם הבן שלי?”

הבחור שוכב במיטה והיא מתחננת אליו שיקום לתפילה או שיעשה משהו אבל הוא נשאר שוכב במיטה…

מה קרה לו? הוא היה בתקופה של עלייה והתמדה, הוא היה בסביבה טובה, אבל הוא כנראה חשב שה’חמור’ שלו מת, ויום בהיר אחד ה’חמור’ שלו התעורר, שָׂם לו ביס והפיל אותו! כשאתה חוטף את המכה של ה’חמור’ שלך- זה שובר לך את העצמות ואז אתה נמצא “בין ים ליבשה”.

אתה מגיע לדיכאון, מגיע לימים שנקראים בספרי החסידות “ימי השנאה”…

הבחור שוכב במיטה בדיכאון, הוא בכאבים ותסבוכות כי ה’חמור’ שלו הפיל אותו חזק. המשברים הללו שכולנו עוברים- פעם ים ופעם יבשה- מתסכלים אותנו.

“די! מתי אני אגמור כבר עם הדיכאון הזה?”

“מה יהיה עם כל הכעסים האלו? עד מתי  זה ימשך?”

הזיגזג הזה והאי יציבות שלך מביאים אותך לקרוס, להיות בריצפה… כל זה מביא כאבים בנפש.

בפשטות, מה כולם עושים? הולכים לרב, למשגיח או ליועץ שאומרים לו: “תתחזק בלימוד, אל תיכנע ליצר הרע, זה יעבור…”, ובשארית כוחותיו הוא מצליח לאסוף את השברים, מתקדם לאט לאט וחוזר לשגרה, ה’חמור’ שבתוכו נשאר בריא ושלם, אך בינתיים הוא שותק, מחכה בשקט…

פתאום ה’חמור’ שוב מתעורר וזורק את הבחור לג’ונגלים

של אפריקה, זורק אותו על העצים ביחד עם הקופים

ועושה לו לינץ’ רוחני…

אני חוֹוֵה את זה על עצמי ועל התלמידים שלי, כל בן אדם נורמלי עובר את התקופה הזאת, כך אתה נופל וקם ושוב נופל וקם- עד שנמאס לך ואתה לא יודע מה לעשות…

הרבה פעמים נשים מגיעות הביתה ומבקשות עזרה מהבעל:

“נשמה, אולי תעזור לי?”

הבעל עונה בתקיפות: “לא! לא! לא! אל תדברי איתי על עזרה!”

היא חושבת שיש לה בעל עצלן או כעסן, אבל אני מגלה לה סוד: “בעלך במשבר, כנראה שהוא חטף ‘ביס’ מה’חמור’ שלו וזה מתסכל אותו, לכן הוא מגיע למצב של ‘רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם’…”

כשאישה מבקשת עזרה מבעלה והתגובות שלו לא נורמליות- זה בגלל שהוא שבור ומתוסכל מעצמו וממצבו. זה לא הכי חכם ללחוץ על הבעל במצב הזה, כי עובר עליו משהו בעולמו הפנימי והנפשי.

בעל נורמלי לא יגיד לאישתו: “אני לא רוצה לעזור! אל תדברי איתי!”

סימן שמשהו עובר עליו ותפקידנו במצב הזה לעודד ולתמוך, לא לעשות או להגיד דברים שיחריפו את המצב.

התורה מלמדת אותנו שיששכר- כתוצאה מהכאבים שהיו לו- חיפש פתרונות לחיים שלו, הוא הלך מרב לרב ומשיטה לשיטה…

רב אחד אפילו אמר לו:

“הנפילות זה לא אתה! אתה מצליח! אתה פורח! אתה השגשוג! הכישלון זה לא אתה אלא זה היצר הרע!”

זה עבד קצת, אבל מהר מאוד הבן אדם עובר שוב נפילות, עד שהוא לא יכול יותר… וכך הוא עובר משיטה לשיטה עד שלבסוף על ידי ריבוי דמעות ותפילות הבן אדם מגיע להכרה שחייבים את ה’- “אחד, יחיד ומיוחד”.

“ה’ רֹעִי לֹא אֶחְסָר”.

“אבא, אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי”.

הכאבים שלך מביאים אותך לחפש פתרונות, ואתה מתנדנד משיטה לשיטה, עד שלבסוף “כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא”- בסוף אתה תגיע ל’ים’. אומר “פרי הארץ” שהמילה “ים” בגימטריא זה 50, יש 50 שערי בינה, עד שבסופו של דבר מגיעים לאמונה, בסופו של תהליך כולם יצטרכו להגיע אל ה’…

תראו איך הכל מתרסק- אחד נגד השני, אנשים מבולבלים ולא יודעים למי להקשיב, לזה או לזה? הכל קורס. ה’ רוצה שכולם יבינו שהפתרון היחיד הוא אמונה: “אבא, רק אתה! אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי!” כך ה’ מוביל אותנו, לא להיבהל… אבא נמצא מאחורי כל הסיפורים הללו בהשגחה פרטית, ה’ מוביל את כולנו אליו.

מי שיחיה ויתפלל לה’: “אבא, אני לא יכול בלעדיך”, יזכה לחיבוק של אבא, “ה’ רֹעִי לֹא אֶחְסָר”- אם ה’ יהיה הרועה שלך, לא יחסר לך כלום, גם ברוחני וגם בגשמי…

השבוע אמא אחת שיתפה אותי מה שקרה לבת שלה, בעקבות טיפול רפואי שעברה הילדה חלה רגרסיה (הרעת מצב) והיא חזרה להרטיב במיטה, לכן היה צורך לשים לה בחזרה טיטולים… הילדה הייתה כבר גדולה- כמעט בת 6, אך בעקבות הטיפול הרפואי חלה רגרסיה.

האמא מבקשת ממנה כל הזמן להפסיק להרטיב, אבל הילדה לא מצליחה להיגמל שוב… האמא התקשרה ושאלה אותי “כיצד אני גורמת לה להיות שוב ילדה גדולה ועצמאית?” עניתי לה: “תרפי, תרפי ממנה! את לוחצת יותר מדי! תני לבורא עולם להוביל אותך… כשאת לוחצת ולא משנה על מי- על הבעל, על הילד או על הילדה, אפילו על חברה, כביכול את שולטת בעניינים, אבל מה שיקרה זה שאת תקבלי תוצאות הפוכות. תרפי ותתפללי  ‘אבא, אני לא יכולה בלעדיך, תטפל לי בילדה. אתה תגמול לי את הילדה, תביא אותה למצב של אחריות ועצמאות’, רק תפילה תעזור לך…”

היום, ולא עבר מאז הרבה זמן, היא סיפרה לי שהגננת אמרה לה שהבת שלה היום רצתה ללכת לבד לנוחיות ללא טיטול!

מציאת ה’ זה לא רק ב’קריעת ים סוף’, אפשר למצוא את ה’

גם בדברים קטנים.

אפשר לראות השגחה פרטית בחיי היומיום שלנו, כשאתה תרפה ותפסיק לרצות לראות את השינוי מיד- אתה תראה איך ה’ מנהיג אותך בצורה הטובה ביותר.

“וַיַּרְא מְנֻחָה”- יששכר רוצה להגיע למנוחת הנפש, הוא כאוב כולו מהמצב  שלו. הוא מחפש את המנוחה ורואה שהמנוחה טובה.

“וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב”- הטוב זה ה’ כמו שכתוב “וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב”- יששכר קולט שהמנוחה האמיתית תהיה אם הוא יחיה עם ה’.

מי שלא חי עם ה’ אין לו חיים יפים וטובים,

שלא יבלבלו את השכל.

אפילו אם יש לו מכונית יקרה, לא יהיה לו מצב רוח כי “יש לו מנה רוצה מאתיים”. יש לו ארבעה ילדים, הוא לא יהיה מרוצה כי לשכן ממול יש שמונה ילדים- “יש לו מאתיים רוצה ארבע מאות”.

“אין אדם מת וחצי תאוותו בידו”- ה’ ברא אותנו עם מנגנון פנימי שאנחנו אף פעם לא שמחים. מה שלא יהיה לך- לא תהיה שמח.

אתה יכול לאכול ולשתות אחרי צום עשרה בטבת שמתקרב אלינו נס קפה ועוגת גבינה, אבל מיד תחשוב “השכן בטח אוכל פיצות… או אולי אפילו שווארמה…”, תמיד תיכנס לך מחשבה שאצל השכן יותר טוב, אף פעם לא תהיה מרוצה, ואפילו אם תהיה מרוצה וקיבלת את האוכל שרצית ואכלת הרבה, עוד פעם תיכנס לך מחשבה לראש: “וואי, כמה אכלתי?! איך אני אוריד את זה?” עוד פעם לא תהיה מרוצה…

לפעמים בחורים יוצאים לטיול מטעם הישיבה, ובסוף היום היצר הרע בא אליהם ואומר: “לא חבל? ממש ביטול תורה…”, היצר הרע חייב להכניס את העוקץ ולמרר לך את החיים. ה’חמור’ שבך לא יתן לך מנוחה. מה עושים? הפתרון הוא ללכת עם ה’, גם בישיבה, גם בעבודה וגם בזוגיות בין בעל לאישה, בין אם הבעל מצער את האישה או שהאישה מצערת את הבעל, הפתרון הוא להתחבר אל ה’: “אבא, אתה קורא לי דרכו. זה לא בעלי, זה אתה…”

וכשהאישה או הבעל הולכים עם ה’ ומוצאים אותו בכאבים, בפחדים, בכעס ובתאוות- החיבור הזה מביא להם רגיעות,

כוחות נפש, עוז ותעצומות, מנוחה ושלווה…

“וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב”- הוא ראה שהמנוחה היא ליד הטוב, ליד ה’.

“וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה”- הוא קלט שבתוך הארציות יש גם נעימות של קדושה, אבל איך משיגים קדושה ואיך מתקרבים אל ה’ בארציות ובגשמיות? “וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל”- אומר רש”י: “השפיל שכמו”, רק על ידי שפלות אפשר להגיע אל ה’. אדם שלא מוכן לחיות בשפלות, אדם שלא מוכן להודות בחוסר האונים שלו והוא ממשיך לטעון ולומר בעוז גאוותו שהוא מציאות חיובית- אז אין לו קשר אל ה’ בכלל, אלו סתם דיבורים בעלמא כי הוא לא באמת קשור אל ה’. הוא לא באמת צריך את ה’- טוב לו בחיים, הכל הולך לו, אז מה הוא צריך את ה’?

מי שבאמת קשור אל ה’ מודה במה שהוא:

“אבא, אני כעסן. תציל אותי מהכעס שלי…”

“אבא, יש לי תאוות, תציל אותי מהתאוות שלי…”

“אבא, אני גאוותן, תציל אותי מהגאווה שלי…”

“ה’ הַצִּילָה נַפְשִׁי מִשְּׂפַת שֶׁקֶר”- תציל אותי משקרים, מלשון רמיה…

דוד המלך אומר זאת בתהלים, הוא לא מתבייש לבקש מה’ שישמור לו את הפה…

“תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ”- “אבא, אני כמו שׂה שהולך כל רגע לאיבוד.

בבקשה ממך, אם אלך לאיבוד תחזיר אותי אליך…”

אני אומר לכם את זה כי אלו המעברים שלי, יש לי את כל הבלאגן הזה וזה אוכל אותי יומם ולילה. עד שהגעתי לדרך הזאת- ל”דרך ‘הבעל שם טוב'”-  עשיתי סיבוב מסביב לעולם, את מי לא פגשתי?! את מי לא שמעתי?! ועד היום אני עוד מחפש מה יש לכל מיני אנשים ורבנים למכור, מה הוא אומר ומה השני אומר, ואם אני יכול ללמוד עוד משהו טוב אצל מישהו, למה לא? בשמחה! “כֻּלָּם אֲהוּבִים, כֻּלָּם בְּרוּרִים….”, כל עוד ויש לנו את דרך התורה, לא צריך לקבל מזון רוחני ממקומות זרים!

אנחנו צריכים לקבל את המזון הרוחני של הנשמה שלנו

אך ורק בתורה.

כתוב “חכמה בגוים תאמין, תורה בגוים אל תאמין”.

“חכמה בגוים”- רפואה, חשבון, הנדסה, מדעים, גאוגרפיה…

אבל נפש ונשמה יהודית- רק התורה!

ממתי גוי מבין או יבין בנפש יהודית???

הוא יודע מה טוב לי? הוא יכול לתת לי פתרונות לנפש? נפש היא מהות רוחנית, לגוי יש פתרונות רוחניים לנפש יהודית? לכן את האוכל הרוחני שלנו אנחנו צריכים לקבל מה’, מהתורה, מהרבנים וצדיקי הדור. התורה מלמדת אותנו לחיות ‘שפלות’, להיכנע ולהוריד את הראש, אנחנו צריכים להודות במציאות שלנו: “כן, אני כעסן, תרחם עליי אבא…”, “אבא, אני עצלן, תעזור לי…”, אין לנו שום יכולת עצמית לצאת מזה, אלא רק לצעוק לה’, שהוא יעזור לנו ויציל אותנו מהמידות והפגמים שלנו.

וזה עניין הבחירה. וזו הבחירה שלי- להודות שאני צריך את ה’, שאני לא יכול בלעדיו…

“וַיֵּט שִׁכְמוֹ”- כדי להתקרב אל ה’ יששכר משפיל את עצמו.

“לִסְבֹּל”- הדברים שאתם קוראים כאן הם סֶבֶל… לא כיף לשמוע או לקרוא אותם כי זה לא קל. יש הרבה אנשים ששומעים את הדיבורים הללו ונעלמים, כי לא היה להם כלי קיבול להכיל את זה. זה קשה להודות שאני לא שווה, שאני חסר אונים, שאני צריך את אבא על כל צעד ושעל.

מי שמוכן לשמוע את הדיבורים הללו הוא מי שהסבל שהוא עובר בחיים גדול יותר מהסבל של ‘הדרך’ הזאת, הוא מעדיף לסבול את הסבל של השפלות מאשר את הסבל שיש לו בחיים…

מי שמצליח לעמוד בסבל ובכאב שלו בחיי היומיום שלו, לא יקבל את הדיבורים הללו.

לפני מספר ימים מסרתי את השיעור הזה לפני גברים באחת הערים בגוש דן, בסוף השיעור ניגשו אליי שני בחורים ואמרו לי:

“שלום הרב, באנו להיפרד…”

–  “מתי בכלל הגעתם?”

–  “היום זו הפעם הראשונה והאחרונה…”

–  “למה? מה קרה?”

– “תשמע הרב, זה קיצוני. אתה מדבר ככה כל הזמן? זה לא בשבילנו הדיבורים האלו…”

שני אברכים צעירים, הם עוד לא סבלו בחיים, עוד הולך להם.

חכו, חכו… הם לא יודעים מה הם קשיים, מה זה לחנך ילדים, לדאוג לבריאות, עול פרנסה, משכנתא… הם לא יודעים כלום!

כשאתה מתרגל לדיבורים הללו, החיים הופכים מתוקים מדבש, איזו מתיקות ורגיעות!

זה נותן לך שלווה, אתה מתחיל לראות את הקב”ה בילדים ובאישה.

כשאת באה הביתה ורואה את בעלך רגוע: “הנה ה’ מרגיע לי את הבעל, הנה ה’ דואג לי…” או “הנה ה’ דואג שהבן שלי ילך לתלמוד תורה בשמחה, כי מצד עצמו הוא לא היה הולך ככה…”

עכשיו ניתן להבין את הפירוש “כך שבטו של יששכר שוברים כל ישראל בהלכה”- כמו שחמור שובר את העצמות, יששכר שובר את ישראל בהלכה. יש שני סוגים של לימוד הלכה: יש רבנים שמלמדים הלכה כדי שהתלמידים שלהם יהיו גדולים, פוסקים, תלמידי חכמים, שיהיו להם ידיעות רבות.

ויש רבנים שמלמדים את ההלכה כדי שהתלמידים שלהם יכנעו אל ה’, כדי שמכוח ההלכה הם יקבלו כלים והבנה כמה שהם תלויים בבורא עולם, כדי שעל ידי קיום “שולחן ערוך” הם יהיו יותר עם אבא. זה לימוד של “שוברים כל ישראל בהלכה”- הם מביאים את עם ישראל ללב נשבר…

הם לא לומדים תורה כדי לצאת “גדול”!

כשהגיעו לר’ אשר בראש השנה כדי לקבל ממנו ברכת שנה טובה, הוא בירך אותם: “שתזכה להכיר את האמת שלך…”- שתזכה להכיר את הכעס שבך, שתזכה להודות מי אתה באמת… הברכה שלו באה ללמד אותנו שאנחנו צריכים את ה’, נודה שאנחנו לא יכולים בלעדיו, ואז תהיה לנו שנה טובה ומתוקה כדבש.

מה הפירוש “כדבש”? הדבש יוצא מהדבורה, הדבורה היא חיה לא כשרה לאכילה, יש בה המון עוקץ, אתה רוצה שיצא ממך ‘דבש’? תודה שאתה מלא ‘עוקץ’, שאתה כמו דבורה, וכך יצא ממך ‘דבש’ וכולם יוכלו ליהנות ממך.

הכרת האמת שאני תלוי באבא ורק בו, מתבטאת בשני אופנים:

קיום ההלכה- ללכת בדרך של ה’, לחיות על פי “שולחן ערוך”.

בין אדם לחברו- איך אתה מתנהג אחר כך בינך לבין החבר? האם אתה בבית מוריד את הראש? כנוע לאישה? כנוע לילדים? איך אתה מדבר לילדים שלך או לאישתך…

אדם שחי שפלות, ענווה וביטול תראה אותו בבית כנוע, הוא אדם שאכפת לו, הוא דואג לדברים הקטנים ומנמיך את עצמו. אישתו שואלת אותו:

“איפה אנחנו בשבת?”

הוא עונה לה: “איפה שטוב לך ולילדים…”

אבל מיותר לציין שבראש שלו הוא לא כנוע אליה, אלא כנוע לה’.

זאת נקראת אמונה!

יום אחד הייתה אסיפת רבנים באחת הישיבות שלימדתי בהן ואיחרתי קצת,  כל הרבנים ישבו כבר סביב השולחן ואני דופק בדלת, לאחר שנפתחה הדלת ונכנסתי, מנהל הישיבה אמר: “אתה חייב תמיד לאחר?” לפני כל הצוות!

15 אנשים! אני מסתכל עליו ושותק, לא מגיב… הוא שואל אותי “מה, אתה עובד עכשיו על המידות?” שוב שתקתי והתפללתי “אבא, זה לא הוא, זה אתה קורא לי. אבא, תזכה אותי להבין מה אני צריך לתקן…”

וכך בעקבות השתיקה שלי הוא לא ידע איפה לשים את עצמו…

תהיו דוגמא טובה בבית, הילדים בבית רואים איך אמא עונה לאבא, אבא יכול להרים את הקול על אמא והאמא שותקת, אבא שוב משפיל את אמא והיא שותקת. אין לה בעיה, היא יכולה לענות לו בכיף: “מי אתה בכלל?!” אבל היא שומעת את השיעורים והולכת ב”דרך ‘הבעל שם טוב'” ולכן היא שותקת. היא עומדת מולו, מורידה את הראש ואומרת: “אבא, זה לא הוא. זה אתה קורא לי…”, והילדים בבית אומרים לה: “אמא, אין עלייך! אל תכעסי על אבא, הוא רעב… אמא, אנחנו איתך! את נותנת לנו כוח לחיות, את מלמדת אותנו איך להוריד את הראש”. האמא מלמדת את הילדים שלה איך להיות בשתיקה ובהכנעה, היא לא הרוויחה את הרגע, אלא הרוויחה דורות! “אמא, אנחנו מקבלים כוחות ממך, גם אנחנו עוברים קשיים אבל את נותנת לנו את הכוח עם הדוגמא האישית שלך…”

יהי רצון שהקב”ה יזכה אותנו ללכת בדרך האמת,

אמן כן יהי רצון.

ניתן להאזין לשיעורי “דרך הבעל שם טוב” בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900