דבר תורה לפרשת תולדות - על פי הרב מרדכי אליהו זצ"ל

האור הפנימי שבכולנו יחד

מוסר גויים

לאחר שעבדיו הפלשתים של אבימלך גזלו וחמסו את בארותיו של יצחק, המוסר הפנימי של אבימלך לא הפריע לו לבוא ולומר ליצחק: "אִם תַּעֲשֵׂה עִמָּנוּ רָעָה כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם וכו'". הוא עושה עצמו כאילו כולו אור.כך גם דרכו של עשיו. כשהוא רוצה את הברכה הוא שוכח את מכירת הבכורה ליעקב, כשזה נוח לו הוא מתכחש להסכם שביניהם, עכשיו הוא מאשים את יעקב. הוא טוען שזה משהו שקשור בשמו של יעקב: "וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי".גם אבימלך וגם עשיו עושים כל עוול אפשרי, ואחר כך, כשהם מראים פני נאורים, הם טוענים על מוסריותם של אחרים. היש מוסר ירוד מזה?

אור לגויים – באחדות

צריך לשים לב שאל מול המוסריות הירודה של אבימלך, יצחק עושה להם משתה ומשלח אותם לשלום. "וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וַיִּשָּׁבְעוּ אִישׁ לְאָחִיו וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ מֵאִתּוֹ בְּשָׁלוֹם".יצחק לא שופט אותם לרעה, למרות שהוא רואה אותה. יצחק יודע שתפקיד עם ישראל הוא להביא ברכה לכל משפחות האדמה. כמו שנאמר לאברהם. להאיר את האור הפנימי. "אור לגויים". אור שבא מתוך אחדות. "ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך".כשאנו כל אחד בגפו, שרויים ללא איחוד – אנו ככלי שבור. במצב כזה, השפע האלוקי מתפזר. אך כשאנו מאוחדים "כאיש אחד בלב אחד", האור מושפע ישירות אלינו, ואינו הולך לאיבוד, "כי באור פניך נתת לנו ה' אלוקינו – תורה וחיים, אהבה וחסד, צדקה ורחמים, ברכה ושלום". כל עוד אנו שומרים על האחדות הזאת – "וטוב בעיניך לברכנו ולברך את כל עמך ישראל". ה' ממשיך לברך ולברך, עד בלי די.

כל הפרשה – ברכות

פרשתנו מלאה ברכות. בהתחלה רבקה מתברכת, כשהיא מגיעה "לדרוש את ה'" בבית שם ועבר. אחר כך יצחק מתברך "וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ". הוא מתברך מברכת הארץ "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרֲכֵהוּ ה'". אחר כך ה' אומר לו: "אָנֹכִי אֱלֹקֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ אַל תִּירָא כִּי אִתְּךָ אָנֹכִי וּבֵרַכְתִּיךָ וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדִּי". אחר כך הוא מברך את יעקב בעשר ברכות "וְיִֽתֶּן־לְךָ הָֽאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ", והוא מסיים ומברך את יעקב בברכתו של אברהם אבינו "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה", "וֶֽהְיֵה בְּרָכָה".כדי שיהיה כלי לברכה הגדולה הזאת צריך אחדות. אין כלי מחזיק ברכה אלא השלום. לכן בפרשה הבאה נקרא כי יעקב מאחד את שתים-עשרה האבנים לאבן אחת, רמז לשניים-עשר שבטי ישראל שיהיו בבית המקדש לעם אחד. עיר שחוברה לה יחדיו.כשהאבנים הן אחת, הן יסוד כל כך חזק, ואפשר להציב עליו סולם שראשו מגיע השמיימה. סולם שמחבר שמים וארץ. ומעשה אבות סימן לבנים.  (מתוך "אביהם של ישראל על התורה")

שחיטה כשרה

"וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ" (כ"ז, ג')

כתב רש"י (ע"פ בראשית רבה ס"ה, י"ג) שיצחק הורה לעשו: "חדד סכינך ושחוט יפה, שלא תאכילני נבלה". וראה ב'שפתי חכמים' ששאל: מדוע הזהירו יצחק על כך, והרי עשו נחשב אצלו לצדיק!יש לבאר, שאכן חשב יצחק שעשו הוא צדיק וחסיד, ומתוך כך יאמר לעצמו: אבא מבקש ממני להביא לו בזריזות ציד "בטרם אמות", ולכן תבוא מצות עשה של כיבוד אב ותדחה לא תעשה של נבלה. לכן הזהיר יצחק את עשו על כך.ועוד: בגמרא חולין (ל' ע"ב) מסופר שרבי יונה בר תחליפא היה אומן, ושחט עוף כהלכה בזריקת חץ עם סכין. אמר לו יצחק לעשו: בדוק לא רק את סכין השחיטה שלך, אלא גם את החיצים. ויש אומרים שאמר לו: אם אתה יורה חץ בציד, כַּוון את החץ לרגלי החיה, ולא אל צומת הגידים, כדי שלא יטריף החץ את החיה.

ברכות לרשעים

"וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי" (כ"ז, ל"ד)

עשו מבקש ברכה מיצחק אביו, וכאשר מתברר לו שיעקב הקדימו הוא צועק צעקה גדולה ומרה. וקשה: הרי עשו הוא רשע שעובר על כל האיסורים שבתורה. אם כן, מה לו ולברכה? אלא, הרשעים יודעים את ה', ויודעים שנאמניו הצדיקים יכולים לברך ויש כוח בברכתם. אבל הם רוצים להישאר ברשעם וללכת אחרי תאוות ליבם, ועם זאת לקבל ברכה. כמו אותם שנוסעים בשבת, ומקפידים לשאת איתם קמיע לברכה... גם על לבן נאמר (דברים כ"ו, ה'): "ארמי אובד אבי", גם הוא נשאר ברשעו, ובכל זאת הוא רודף אחרי יעקב אבינו ואינו רוצה שיעזוב את ביתו כי "ניחשתי ויברכני אלוקים בגללך" (ל', כ"ז). כמוהו כעשו - אינם מוכנים לתקן את עצמם, רק לקבל ברכה...

המוסר העמוק בדברי רש"י

"וַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו" (כ"ח, ה')

רש"י עורר את השאלה: מדוע הוצרך הכתוב להוסיף לרבקה את התואר: "אֵם יעקב ועשיו"? הלא דבר מפורסם הוא! וכתב: "איני יודע מה מלמדנו".ה'שפתי חכמים' שאל: לשם מה כתב רש"י שהוא אינו יודע? הרי יכול היה לשתוק ולא לפרש כלום! ומתרץ, שרש"י אכן ידע מספר תירוצים על קושיה זו, אלא שלא ידע באיזה מהם לבחור (עיי"ש). בדרך המוסר אומרים: רש"י היה ראש המפרשים, ומכונה בפי גדולי הראשונים "פרשנדתא". ודאי שהיה יכול להכריע בין הפירושים לוּ רצה, כפי שעשה זאת בפסוקים רבים. אך במקרה שלנו לא ידע רש"י להכריע בין הפירושים. בא רש"י ללמדנו עניין נוסף, מעבר לפרשנות התורה: אם אינך יודע דבר – אמור: "איני יודע". וכך אמרו חז"ל (ברכות ד' ע"א): "למֵד לשונך לומר: 'איני יודע'".
רשעותו של עשו"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן" (כ"ח, ח')

בעל 'אור החיים' הקדוש כתב שעשו הכיר בחסרונות עצמו, והכיר את מעלותיו של יעקב שהלך בדרכי אבות. ידע עשו שהוא איננו ראוי לברכותיו של יצחק אביו. אלא שלפרוש מנשותיו בנות כנען לא רצה, הגם שהיו הן רעות בעיני אביו. לכך הוסיף ולקח את מחלת בת ישמעאל. אמר עשו: אמנם איני ראוי לברכה, אך אקח לאשה את בת ישמעאל כדי שיתקיימו הברכות באמצעות הבנים שיהיו לי ממנה. בוא וראה מה גודל רשעותו! לגרש את בנות הכנעני שלקח שלא כרצון אביו – לא רצה, אך כדי ליטול את הברכות היה מוכן לשאת את בת ישמעאל. לא ידע ש"מעשי אבות סימן לבנים", וכל היוצא מן הטמא – טמא כמותו (עיין בכורות ז' ע"א). הברכות תהיינה ליעקב איש תם ולזרעו אחריו.   (מתוך "דברי מרדכי")

מתי מתחילים לחנך את הילדים?

יש אנשים, שבתמימות דעתם חושבים שאם ההלכה אוסרת עליהם לעשות דבר מה, הם יכולים להתיר אותו לילדיהם. "לא נורא, הוא עדיין קטן", הם אומרים קודם שמאפשרים לילד לכבות בשבת את האור שנשכח דולק ברכב. "הוא עוד לא
הגיע אפילו לגיל חינוך", הם מנחמים את המצפון שלהם כשהם נותנים לילד להרים את מתג מנורת החשמל שכובתה בטעות על-ידי מאן דהוא, או לכבות את הבוילר שנשאר דולק מערב שבת, או "רק" לפתוח את דלת המקרר ששכחו לכבות
את המנורה שבו. והדוגמאות הן רבות. ובאמת, מה הבעיה? והרי הילד באמת עוד לא הגיע ל"גיל חינוך"!

הכתוב בפרשה אומר: "וַיגדְ לו הנערים ויהי עֵ שָׂ ו איש יֹדע ציִד איש שדה ויעקב איש תם ישֵ ב אֹהלים". פירש רש"י, שכל זמן שהיו יעקב ועשיו קטנים – הם לא היו ניכרים במעשיהם, ואף אדם לא היה מדקדק ובודק מה טיב כוונתם. אך ברגע
שנעשו השניים בני שלוש-עשרה, יעקב פנה לבתי מדרשות ועשיו פנה לעבודת כוכבים.
בגיל שלוש-עשרה אדם מוציא אל הפועל את מה שחינכו אותו עד אותו יום. בגיל הזה האבא כבר אומר על אותו ילד שעד עתה גידל – "ברוך שפטרני מעונשו של זה". עיקרו של החינוך הוא בשנים הראשונות, שכן באותן שנים כל אחריות החינוך
היא על ההורים. מעבר לדוגמה האישית, שבה צריך ההורה להראות לילדו שהוא עצמו לא עושה את מה שהוא לא מרשה, או שגם הוא עושה את מה שהוא מצווה, אדם צריך לחנך את ילדו לדוגמה אישית-עצמית. מלבד התבוננותו של הילד
במעשיו של אביו ושל אמו, וניסיונותיו לחקות אותם ולהיות כמותם, יבוא יום וילד זה יתבגר, ובנוסף לזיכרון של מה שהוא ראה שהוריו עושים, הוא גם יזכור מה הוריו הרשו לו לעשות, גם אם היה זה בגיל מוקדם.
חלק מחובת החינוך של ההורה, היא שלא להרגיל את הילד במעשי איסור. לא באיסורי דאורייתא ואף לא באיסורי דרבנן. אדם שמרגיל את ילדיו בדברי איסור כלשהם – לאותו ילד יהיה קשה לפרוש מהם, גם לאחר התבגרותו (עיין או"ח שמג –
משנ"ב וכה"ח. וביאור הלכה ד"ה מדברי סופרים). למשל, יש אנשים שמשתדלים להקפיד על עצמם שלא לאכול שוקולד המכיל אבקת חלב נוכרי, אך מקילים לילדיהם ונותנים להם לאכול. זו טעות גדולה! כי חכמינו כבר אמרו על משה רבנו, שכשהיה תינוק במצרים – שהיא ארץ חמה, בחודש סיוון, שהוא חודש חם – הוא לא הסכים לטעום חלב של נוכרייה. למרות שבשביל תינוק בן שלושה חודשים זה בגדר של פיקוח נפש!
אבל זה לא רק עניין של חינוך, אלא זה משהו פנימי בעומק הנפש והנשמה, שהילד יוכל אחר כך ללמוד תורה בקדושה ובטהרה באותו הפה שבו אכל רק דברים קדושים וטהורים ביותר, באותו הפה שדיבר רק דברים מותרים. ואף ידוע שהתורה אמרה על שרצים "לא תאכלום", ודרשו חז"ל: "לא תאכילום". יש איסור על הורים להאכיל את בניהם ירקות שלא בדוקים מחרקים, ואין בזה שום קולא לומר "הם קטנים, ומה בכך?", שהרי גם בעניין אכילת דם נאמר "כל נפש לא תאכל
דם", ולמדו מזה חז"ל שלא להאכיל דם אפילו לילד קטן. ולכאורה, הרי זה ברור – מי יעלה על דעתו להאכיל דם לילדים? אלא שבאו חז"ל ללמד אותנו, שאף-על- פי שדבר זה קל ופשוט בינינו שלא להאכיל דם לילדים – מזה גם נלמד לכל הדברים האחרים שאנו עלולים להקל בהם.

אדם מנסה לפתור לעצמו בעיה – ומביא על עצמו ועל כל ביתו בעיה חמורה עוד יותר! הוא מנסה לחסוך לעצמו כמה שקלים, ועל כן הוא מאפשר לילד שלו לכבות את האור שנשכח דולק במקרר, אבל במחיר הזה הוא מקלקל את החינוך של אותו ילד. יהיה זה אפילו מחיר של מצבר חדש של רכב, במקרה שהילד לא יכבה את פנסי הרכב בלחיצה קלה – האם זה שווה את חילול קדושת נשמתו של הילד? זה קלקול של החינוך של בנו או בתו לשנים ארוכות. וייתכן שגם של בניהם אחריהם. דבר זה מתבטא בכל דבר, עד לפרטים הקטנים, שכן גם בענייני טומאה וטהרה צריך לחנך את הקטנים, ולמדו חז"ל מהפסוק "אמור ואמרת", שיש להזהיר ילד קטן במשפחת כֹהנים שלא להיכנס לבית-עלמין ולא להיטמא למתים. ומזה למדו חכמים לכל המצוות. ולא רק בענייני "מצוות עשה" או "לא תעשה" נאמר הדבר, אלא גם בענייני מידות ודרך ארץ, צריך להדריך את הילדים כבר בגיל צעיר. וכך כתב "החפץ חיים" בספרו "משנה ברורה" (אורח-חיים שמ"ג, ס"ק ג): "ופשוט שאם שמע לבנו ולבתו הקטנים שהם מרבים לשון הרע – מצווה לגעור בהם ולהפרישם מזה. וכן ממחלוקת וקללות. ובעוונות הרבים כמה נכשלים בזה שהם מניחים לבניהם לדבר לשון הרע ורכילות ולקלל, ונעשה מורגל בזה כל כך עד שאפילו כשיגדל ושומע שיש בזה איסור גדול – קשה לו לפרוש מהרגלו".
וכבר רמוזים דבריו בספר תהלים עצמו: "לכו בנים שִ מעו לי יראת ה' אֲ לַמדכם. מי האיש הֶ חפץ חיים אֹהב ימים לִראות טוב. נצֹר לשונך מרע ּושפתֶ יך מִ דַ בֵ ר מִ רמה. סור מרע וַעשֵ ה טוב בַ קֵ ש שלום ורֹדפהו". (מתוך "אביהם של ישראל על התורה")

ברכות לרשעים

"ַויצעק צעקה, גדולה ומרה עד-מאוד; ויאמר לאביו, ברכני גם-אני אבי." (כ"ז, ל"ד)

עשו מבקש ברכה מיצחק אביו, וכאשר מתברר לו שיעקב הקדימו הוא צועק צעקה גדולה ומרה. וקשה: הרי עשו הוא רשע שעובר על כל האיסורים שבתורה. אם כן, מה לו ולברכה?

אלא, הרשעים יודעים את ה', ויודעים שנאמניו הצדיקים יכולים לברך ויש כוח בברכתם. אבל הם רוצים להישאר ברשעם וללכת אחרי תאוות ליבם, ועם זאת לקבל ברכה. כמו אותם שנוסעים בשבת, ומקפידים לשאת איתם קמיע לברכה...
גם על לבן נאמר )דברים כ"ו, ה'(: "ארמי אובד אבי", גם הוא נשאר ברשעו, ובכל זאת הוא רודף אחרי יעקב אבינו ואינו רוצה שיעזוב את ביתו כי "ניחשתי ויברכני אלוקים בגללך" )ל', כ"ז(. כמוהו כעשו - אינם מוכנים לתקן את עצמם, רק לקבל
ברכה...

המוסר העמוק בדברי רש"י

"ַוַיִּשְׁלַח יִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וַיֵּלֶךְ פַּדֶּנָה אֲרָם אֶל לָבָן בֶּן בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי אֲחִי רִבְקָה אֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו." (כ"ח, ה')

רש"י עורר את השאלה: מדוע הוצרך הכתוב להוסיף לרבקה את התואר: "אֵ ם יעקב ועשיו"? הלא דבר מפורסם הוא! וכתב: "איני יודע מה מלמדנו". ה'שפתי חכמים' שאל: לשם מה כתב רש"י שהוא אינו יודע? הרי יכול היה לשתוק
ולא לפרש כלום! ומתרץ, שרש"י אכן ידע מספר תירוצים על קושיה זו, אלא שלא ידע באיזה מהם לבחור )עיי"ש(.
בדרך המוסר אומרים: רש"י היה ראש המפרשים, ומכונה בפי גדולי הראשונים "פרשנדתא". ודאי שהיה יכול להכריע בין הפירושים לּו רצה, כפי שעשה זאת בפסוקים רבים. אך במקרה שלנו לא ידע רש"י להכריע בין הפירושים. בא רש"י
ללמדנו עניין נוסף, מעבר לפרשנות התורה: אם אינך יודע דבר - אמור: "איני יודע". וכך אמרו חז"ל )ברכות ד' ע"א(: "למֵ ד לשונך לומר: 'איני יודע'".

רשעותו של עשו

"וַיַּרְא עֵשָׂו כִּי רָעוֹת בְּנוֹת כְּנָעַן בְּעֵינֵי יִצְחָק אָבִיו" (כ"ח, ח')

בעל 'אור החיים' הקדוש כתב שעשו הכיר בחסרונות עצמו, והכיר את מעלותיו של יעקב שהלך בדרכי אבות. ידע עשו שהוא איננו ראוי לברכותיו של יצחק אביו. אלא שלפרוש מנשותיו בנות כנען לא רצה, הגם שהיו הן רעות בעיני אביו. לכך הוסיף ולקח את מחלת בת ישמעאל. אמר עשו: אמנם איני ראוי לברכה, אך אקח לאשה את בת ישמעאל כדי שיתקיימו הברכות באמצעות הבנים שיהיו לי ממנה. בוא וראה מה גודל רשעותו! לגרש את בנות הכנעני שלקח שלא כרצון אביו - לא רצה, אך כדי ליטול את הברכות היה מוכן לשאת את בת ישמעאל. לא ידע ש"מעשי אבות סימן לבנים", וכל היוצא מן הטמא - טמא כמותו )עיין בכורות ז' ע"א(. הברכות תהיינה ליעקב איש תם ולזרעו אחריו.

ואֹהב את יעקב ואת עשו שנאתי

"אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר יְהוָה וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר." (מתוך ההפטרה, מלאכי א', ב'–ג')

בעל ה'בן איש חי' זיע"א מבאר את הוויכוח שהיה בין עשו ליעקב. אמר עשו ליעקב: כתוב (שמות כ', י"ב): "כבד את אביך ואת אמך", ודרשו חז"ל (כתובות ק"ג ע"א): "'ואת' - (האות ו"ו) לרבות את אחיך הגדול". אם כן אתה חייב בכבודי, והבכורה
מגיעה לי! ענה לו יעקב אבינו: כתוב (דברים ו', י"ג): "את ה' אלוקיך תירא", ודרשו חז"ל (קדושין נ"ז ע"א): 'את' - לרבות תלמידי חכמים. ואם כן אתה חייב בכבודי!
זהו שכתוב (כ"ה, כ"ב): "ותלך לדרוש את ה'" - רבקה שואלת איזה "את" גובר: האם "את" - לרבות תלמידי חכמים, כפי שאמר יעקב, או "את" - לרבות אחיך הגדול, כדעת עשו.ה' עונה לה (כ"ה, כ"ג): "שני גויים בבטנך... ורב יעבד צעיר" -
הגדול יעבוד את הקטן, כלומר "את ה' אלוקיך תירא" - לרבות תלמידי חכמים, חשוב יותר.
כך אנו אומרים בהפטרה: "ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" - אומר הקב"ה: ואוהב את הדרשה מהמילה "את" שמביא יעקב אבינו, אבל את הדרשה שמביא עשו מהמילה "את" - שנאתי. (מתוך "דברי מרדכי")

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933