דבר תורה לפרשת יתרו "וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" - הרב מרדכי אליהו

(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי:

(ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר:  

 שמות פרק יט

שואל "אור חיינו" – "אור החיים" הקדוש זיע"א שלוש שאלות:

א. מדוע כתוב (בפס' ב'):"ויסעו מרפידים" אחרי שכבר כתב (בפס' א'):"באו מדבר סיני", והלא הסדר היה הפוך – קודם נסעו מרפידים ורק אח"כ באו מדבר סיני!?

ב'. מדוע נאמר בפס' ב' "ויבואו מדבר סיני", והלא בפס' א' כבר נאמר שבאו למדבר סיני?

ג. מדוע כותבת התורה "ויחנו במדבר" – הרי ברור שחנו במקום שהגיעו (ומדוע בלשון יחיד – "ויחן" והרי רבים היו)!?

ומתרץ שבפסוק זה מסודרים להפליא שלושת התנאים המרכזיים לזכות בקניין התורה:

הא' הוא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב (-גידול שורשי) המפסיד השגתה, ולזה תמצא כי כל מקום שיזכירנה ה' לתורה, ידקדק לומר לשון חוזק ואומץ עד גדר שימית עצמו (-ימסור נפשו בעמל גדול) עליה דכתיב (במדבר יט יד): "זאת התורה אדם כי ימות" וגו'... ותראה כי לא תושג ההשגה (-ידיעת התורה) אלא בהתעצמות (-בעמל) גדול, וכנגד זו אמר הכתוב ויסעו מרפידים, לא בא להודיע מקום (-גאוגרפי) שממנו נסעו, שאם כן היה לו להקדימו קודם תחנותם (-אם היה מתכוון לשם המקום רפידים היה צריך לכתוב בפס' א': "נסעו מרפידים ובאו מדבר סיני"), אלא נתכוון לומר שנסעו מבחינת רפיון ידים [-שהתגברו על עצלותם – רפיון ידיהם - מדברי התורה, שבשל כך (בסוף פרשה הקודמת לעיל י"ז,ח') בא עמלק להלחם עם ישראל] והן עתה נסעו מבחינה זו והכינו עצמם לעבוד עבודת משא (-לעמול במסירות) בנועם ה' (-מתוך אהבה, שמחה וזריזות), והוא אומרו ויבואו מדבר סיני:

ועניין ב' הוא השפלות והענוה כי אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמשפיל עצמו ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר ויחנו במדבר פירוש לשון שפלות וענוה (שוב לא ציון מקום גאוגרפי - מדבר סיני -אלא) כמדבר (-מקום הפקר) שהכל דורכים עליו:

ועניין ג' הוא בחינת ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד ["לשון יחיד, אחד באחד" (כפרש"י להלן ל',ל"ד) - כל אחד לעצמו] שעליהם אמר הכתוב (ירמיה נ): "חרב אל הבדים" [- "חרב על שונאיהן של תלמידי חכמים (-בלשון סגי נהור) שעוסקין בד בבד בתורה" (ברכות ס"ג א)], אלא יתועדו (-ישבו וילמדו) יחד ויחדדו זה לזה ויסבירו פנים זה לזה, וכנגד זה אמר ויחן שם ישראל לשון יחיד שנעשו כולן יחד כאיש אחד, והן עתה (-לאחר שהתחזקו בשלושת תנאים אלו: זריזות, ענוה ואחדות) - הם ראויים לקבלת התורה!

הצורך באחדות לקיום התורה

"וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר" (י"ט, ב')

"כאיש אחד בלב אחד" (רש"י, מכילתא)

יש לדקדק שהנה שלוש פעמים דיברה התורה בלשון רבים: "ויסעו, ויבואו, ויחנו", ולבסוף אמרה התורה: "ויחן", בלשון יחיד. רש"י הסביר הבדל זה באומרו: "'ויחן שם' – כאיש אחד בלב אחד". יש להוסיף ביאור בעניין זה. התורה ניתנה לנו במדבר סיני, הוא המדבר שבו "נתת ליראיך נס להתנוסס" (תהילים ס', ו'). שם נתגלתה סגולת ישראל, כמו שאנו אומרים בתפילה (לג' רגלים): "אתה בחרתנו מכל העמים וכו' וקרבתנו מלכנו לעבודתך". הטעם שניתנה התורה דווקא במדבר הוא כדי שהאדם ילמד מכך שעליו לשים עצמו כמדבר, היינו שיראה עצמו כאילו הוא לבדו בעולם עובד את ה' יתברך, כאילו אין עוד עבדים לה'. כאשר ירגיש שעול התורה והמצוות מוטלים עליו בלבד, אזי יעבוד את הבורא בלב שלם ובנפש חפצה.

על כן נאמרו עשרת הדיברות בלשון יחיד, כדי שכל אחד ואחד ירגיש שהדברים מתייחסים אליו במיוחד. כאשר אדם חוזר בתשובה לפני קבלת התורה, כשהוא עושה עצמו כמדבר, כעבד בודד בעבודת ה', אזי הוא מגיע לדרגה הנפלאה של "ויחן שם ישראל נגד ההר – כאיש אחד בלב אחד" (י"ט, ב' וברש"י שם).

וידוע הדבר שאין אדם מישראל שיכול לקיים בעצמו את כל התורה כולה. לכהנים יש מצוות כהונה, ללויים מצוות השייכות להם, ישראל שנולדה לו בת ראשונה לא יוכל לקיים את מצות פדיון הבן, וכן על זה הדרך. אם כן אדם פרטי איננו יכול לקיים את כל תרי"ג המצוות בשלמותן, ורק עם ישראל בכללותו יכול לקיים את כל תרי"ג המצוות. כאשר האדם מקבל על עצמו ומקיים את מצות "ואהבת לרעך כמוך", כפי שתיקן האר"י ז"ל לומר בכל יום לפני התפילה, נמצאות המצוות של כל עם ישראל מקושרות ומאוחדות, וכל ישראל שותפים במצוות אלו. מצוה שעושה האחד שייכת גם לשני, וכאילו קיים אותה בעצמו (עיין אור החיים ל"ט, ל"ב).

לכן היה זה מן ההכרח שהחניה קודם מתן תורה תהיה בבחינת "ויחן", כאיש אחד. מפני שעצם מתן התורה אינו יכול להתקיים אלא רק כאשר כל עם ישראל כאיש אחד ממש. אם לא כן – התורה אינה שלימה.

אם כן יוצא שישנם שני צדדים בקבלת התורה: מצד אחד, צריך האדם לחשוב כאילו רק לו ניתנה התורה, ועל כן מחויב הוא לטרוח ולקיימה, כי לכאורה אין זולתו מי שיקיימנה. וכן צריך אדם לחשוב שאם חלילה אין כל עם ישראל מקיימים את דברי התורה אין זה גורע ומפחית מהחיוב שלו לקיים את התורה.

ומצד שני, כולנו כאחד, כאיש אחד ובלב אחד, מצווים ויכולים יחדיו לקיים את כל התורה דבר זה צריך לזכור בכל יום ויום, וכפי שכתב רש"י (י"ט, א'): "שיהיו דברי תורה חדשים עליך, כאילו היום ניתנו". כאשר אדם מתייחס כך למצוות, הרי שליבו נכון לקבלת התורה. אשרי האדם אשר יעשה זאת ויקבל בכל יום ויום את התורה מחדש, באהבת ישראל, בבחינת "ויחן", כביום נתינת התורה!

כך אנו צריכים להתכוון בתפילה באמירת המילים: "וקרבתנו מלכנו" לפני קריאת שמע, כוונה הכוללת: "לקיים מצות עשה, לזכור מעמד הר סיני ונתינת התורה" (כמו שכתבנו בסידור "קול אליהו", עמ' ק"ל).

(מתוך "דברי מרדכי")

שחרית, מוסף ומנחה של שבת- המשך

ברכת "יוצר אור"

טעה בברכת "יוצר אור"

כו - אדם שטעה בברכת "יוצר אור" בשבת, ובמקום לומר: "הכל יודוך" המשיך: "המאיר לארץ" [כמו בנוסח של יום חול], ונזכר לפני שאמר: "ברוך אתה ה'" של "יוצר המאורות" - חוזר ואומר: "עושה שלום ובורא את הכל, הכל יודוך" וכו'. נזכר אחרי שאמר: "ברוך אתה ה'" - אינו חוזר.

נזכר לאחר תיבת "ה'"

כז - נזכר אחרי שאמר מילת "ה" [ואינו חוזר לומר את נוסח השבת בברכת "יוצר אור"] - טוב שיהרהר בליבו את כל מה שהחסיר בברכת "יוצר אור" לפני שמתחיל את ברכת "אהבת עולם".

תפילת ה"עמידה" בשחרית של שבת

"ה' שפתי תפתח"

כח - באמירת "ה' שפתי תפתח" שבשחרית יכוון לתוספת רוח.

"ישמח משה"

כט - בנוסח "ישמח משה" בתפילת שמונה עשרה בשחרית של שבת יש רמזים עמוקים [ראה הערה].

תשלומין לשחרית ביום שמתפללים בו מוסף

ל - טעה ולא התפלל שחרית בשבת או ביו"ט ועבר זמנה - יתפלל מנחה פעמיים, אחת לשם מנחה ואחת תשלומין לשחרית, ואינו מתפלל מוסף פעמיים. והטעם שאת תפילת התשלומין לשחרית משלים במנחה ולא במוסף, משום שיש להתפלל את תפילת התשלומין בתפילה הסמוכה לזו שהחסיר, ומכיון ששחרית ומנחה שתיהן במקום "תמידין", ומוסף הוא קרבן שונה לכן מנחה נקראת ה"סמוכה" לשחרית גם כשיש ביניהן תפילת מוסף.

נוסח תפילת התשלומין

לא - כאשר מתפלל מנחה ב' פעמים (השניה תשלומין לשחרית) - אומר בשתיהן: "אתה אחד" ולא יאמר: "ישמח משה" בתפילת התשלומין.

הפסקה בין קריאת התורה למוסף

לה - מעיקר הדין יש להתפלל תפילת מוסף סמוך לקריאת ס"ת, ואין להפסיק בין קריאת ס"ת לתפילת מוסף.

טעם לדרשה בין קריאת התורה למוסף

לו - טעם המנהג שנהגו רבנים לדרוש בין קריאת ס"ת לתפילת מוסף הנו - משום "עת לעשות לה'".

תפילת מוסף של שבת

זמן תפילת מוסף

לז - לכתחילה יש להתפלל מוסף עד שבע שעות, ובדיעבד - מותר להתפלל עד שקיעת החמה.  (מתוך "מאמר מרדכי"-שבת- פרק כו)

לעילוי נשמת רבנו מרדכי בן מזל (הרב מרדכי אליהו זיע"א)

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933