דבר תורה לפרשת ויגש – על פי הרב מרדכי אליהו זצ”ל

כשהאמת יוצאת לאור

בבת אחת, ברגע אחד, התגלה יוסף לאחיו. באותו רגע ממש, קיבלו האחים הסבר לכל כך הרבה דברים שהיו תמוהים בעיניהם. פתאום הם הבינו את החלומות של יוסף בצעירותו. פתאום הם הבינו למה הם נחשדו כמרגלים ולמה הכסף הושב בפי אמתחותיהם. הם הבינו איך הגביע הגיע לאמתחתו של בנימין. פתאום הם גם הבינו איך ידע “השליט על הארץ” להושיב אותם ליד שולחנו על-פי הסדר, מהבכור ועד הצעיר. לפתע הבינו למה בכל פעם מחדש הם נשאלו על אביהם, ולמה היה כל כך חשוב ל”משביר לכל עם הארץ” לראות את בנימין אחיהם הקטן. פתאום, ברגע אחד קטן, ללא כל הכנה מראש, הכול התברר. הוסרו כל הספקות והאמת יצאה לאור.

מסופר בגמרא במסכת חגיגה, שכאשר רבי אלעזר היה מגיע לפרשה הזאת בקריאת התורה, הוא לא היה יכול להתאפק והיה בוכה כמו יוסף. ולמה? היה אומר רבי אלעזר, שההבנה הזאת של אחי יוסף היא מעין ההבנה שנבין כשנגיע אחרי מאה-ועשרים לבית-דין של מעלה.

פתאום יתבררו לנו שם כל השאלות שהיו לנו על העולם ועל הנהגת אלוקים. כל השאלות ייפתרו ברגע אחד קטן. פתאום יתבררו לנו התשובות. ואז, כשתהיה לנו התובנה הזאת, באותו רגע ממש נגיב כמו האחים של יוסף “ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נִבהלו מִפניו”. פתאום אנחנו נתבייש על כל הדברים שעשינו בגלל קוצר הבנתנו, או משום שוויתרנו לעצמנו. פתאום, כשנראה את המציאות כמות שהיא, ניבהל כל כך, לפחות כמו אחי יוסף. שהרי אם תוכחה של בשר ודם כל כך עוצמתית היא, של הקדוש-ברוך-הוא – לא כל שכן?

אך אם נתבונן בכל המהלך של הקשר בין יוסף לאחיו, נראה כי למען האמת אין כאן שום תוכחה. מה שיש כאן זה רק אהבה. אנחנו רואים כי לאורך כל הדרך יוסף שומר על כבוד האחים שלו במאוד מאוד. וכך, גם כשהוא מתגלה אליהם – “ולא יָכֹל יוסף להתאפק לכל הנִצָבים עליו” – “לא היה יכול לסבול שיהיו מצרים נצבים עליו ושומעין שאחיו מתביישין” (רש”י), והוא קורא: “הוציאו כל איש מעָלָי”. הוא נותן את קולו בבכי מרוב אחווה. בכי חזק כל כך – “וַיִשְׁמְעוּ מִצרַיִם וַיִשְׁמַע בית פַרְעה”. הוא אומר לאחיו: “גשו נא אלַי”. אני אוהב אתכם. אני אח שלכם. “אני יוסף אחיכם!”. אל תעצבו, “לא אתם שלחתם אֹתי הֵנה, כי האלקים”. זה אלוקים ששלח אותי לפניכם, “לָשׂוּם לכם שארית בארץ וּלהחֲיות לכם לפליטה גדֹלה”. אילו עוד מילים של אהבה הוא יכול לומר להם בשביל שיחושו בה?

כל העניין הוא שאין פה בכלל תוכחה, אלא רק אהבת אחים. אהבה שהיא בעצם התוכחה הכי גדולה שיש. פתאום מתברר שיוסף לא חטא בגאווה והמציא להם חלומות של גדלות, אלא הוא חלם חלומות אמת. זה הם שהתכחשו עד כה לאמת וברגע אחד פתאום הם הבינו זאת, ועל כן התביישו כל כך. האח שלהם אהב אותם כל כך, איך בתחילה הם יכלו לסלוד ממנו עד לכדי “וישנאו אֹתו ולא יכלו דַבְּרוֹ לשָׁלֹם” (לז ד)? איך הם לא הבחינו באהבה הזאת? לבסוף כיסתה את פניהם בושה כל כך גדולה, עד לכדי – “ולא יכלו אחיו לענות אתו כי נבהלו מפניו”.

עתה, אחרי שהתבררה לאחים האמת, בוודאי הם שאלו את עצמם: איך לא ראינו את זה קודם? הרי יוסף דיבר על כך שהוא יהיה מלך. הוא אף כל כך מיוחד במראהו, כל כך שונה מהמצרים המכוערים (רש”י, יב יא). אבא הראה לנו שהוא חביב עליו כל כך. כל כך הרבה סימנים היו לנו. איך לא ראינו?

כנראה שזה מה שקורה למי שלא רוצה לראות. כך אומר רבי אלעזר, שגם עתה, מי שלא רוצה לראות את השגחתו הפרטית של ה’, לעתיד לבוא גם הוא יחוש בושה כל כך גדולה. כשנראה שאלוקים אהב אותנו כל כך הרבה זמן, מיום הלידה ועד יום הפטירה, נתבייש כל כך. כשנראה שלאורך כל הדרך הייתה לו סבלנות לכל מה שעשינו, גם אם זה לא בדיוק עשה לו נחת רוח, לא יהיה לנו פה להשיב ובוודאי שלא יהיה לנו מצח להרים ראש. כשנראה פתאום כמה טוב הוא השפיע עלינו, לא נוכל שלא לשאול את עצמנו: איזה סומים היינו? איך יכולנו להיות כאלה חשדנים? איך המצאנו משפט כמו “בשִׂנאת ה’ אֹתנו הוציאנו מארץ מצרים”? והרי הכול היה אהבה גמורה. אהבת עולם!           (מתוך “אביהם של ישראל” על התורה)    

דבר הלכה בדרך

“אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ” (מ”ה, כ”ד)

“אל תתעסקו בדבר הלכה, שלא תרגז עליכם הדרך” (רש”י עפ”י הגמ’ תענית י’ ע”א)

הפשט בדברי חז”ל שהביאם רש”י הוא שיוסף מבקש מאחיו שלא יריבו כלל בדרך, גם לא בדבר הלכה. אולם ניתן להסביר באופן אחר מדוע הדגיש יוסף דווקא את העיסוק בדבר הלכה. אומרים חז”ל (ברכות ל”א, ע”א): “אל יפטר מחבירו אלא מתוך דבר הלכה”. יוסף הצדיק קיים את כל התורה כולה, ולכן: “וישלח את אחיו וילכו” – שילח אותם מתוך דבר הלכה. לכן הוסיף יוסף ואמר לאחים: אמנם נפרדנו בדבר הלכה, אך ‘אל תרגזו בדרך’ בהלכה. המתעסקים בדבר הלכה עלולים להתווכח בסברה ובגמרא, ומתוך כך יטעו בדרך חלילה.

ואמנם מצות תלמוד תורה שייכת גם בזמן ההליכה בדרך, ככתוב (דברים ו’, ז’; י”א, י”ט): “ובלכתך בדרך”; אך כבר הסבירו הפוסקים (עיין משנ”ב סי’ ק”י ס”ק כ’; כה”ח שם ס”ק מ’), שיש הבדל בין הלכה פסוקה לבין פלפול. בפלפול אין להתעסק בדרך, שמא יטעה בדרך בהיותו טרוד בפלפול ההלכה. מה שאמרו חז”ל שיש להיפטר מחבירו מתוך דבר הלכה הוא דווקא בהלכה פסוקה.

עגלה ורמזיה

“וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם” (מ”ה, כ”ו)

“סימן מסר להם במה היה עוסק כשפרש ממנו – בפרשת עגלה ערופה, זהו שנאמר (מ”ה, ז”ך): ‘וירא את העגלות אשר שלח יוסף’, ולא נאמר אשר שלח פרעה” (רש”י עפ”י בראשית רבה צ”ד, ג’; תנחומא ויגש י”א)

אמר לו יוסף לאביו: אמנם ירדתי למצרים, שהיא “עגלה יפיפיה מצרים” (ירמיה מ”ו, כ’), ממעשיה לא למדתי ולא נכשלתי ביופיה. בדברי תורה עמלתי, ובפרשת עגלה ערופה הייתי עוסק. ואז, בשמוע יעקב את הדברים הללו – “ותחי רוח יעקב אביהם” (מ”ה, ז”ך).

ועוד רמז לו יוסף לאביו: על הזקנים המביאים עגלה ערופה נאמר שהם צריכים להתוודות ולומר (דברים א”ך, ז’): “ידינו לא שפכו את הדם הזה”, על אשר לא ליוו את הנהרג בדרכו. אך אתה, אבי, ליווית אותי ושלחת אותי מתוך דבר הלכה. לכן אין אתה שותף לדבר המכירה.

שריפת העגלות

“וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף” (מ”ה, כ”ז)

הפסוק מדייק: יעקב רואה את העגלות ששלח יוסף – ולא את העגלות ששלח פרעה. הסיבה מובאת במדרש (ילקוט שמעוני בראשית רמז קנ”ב), לפיה יהודה שרף את כל העגלות ששלח פרעה כיון שהיו מוקדשות לעבודה זרה. המצריים דווקא התפארו בעגלות אלו, וקראו עליהן: “עגלה יפיפיה מצרים” (ירמיה מ”ו, כ’). צריך לומר, אפוא, שיחד עם העגלות ששלח פרעה הוסיף יוסף לשלוח גם עגלות משלו, ואותן ראה יעקב, כפי שמדוייק בלשון הכתוב.

ועוד אפשר לומר, שגם אם יוסף לא צירף עגלות משלו ויהודה שרף את כל העגלות, אכן ראה יעקב את ה”עגלות”; אך אין הכוונה לעגלות גשמיות, אלא לעגלות רוחניות, כפי שמביא רש”י בשם המדרש, שהיה בזה רמז לפרשת עגלה ערופה.

מדוע שרף יהודה את העגלות? ידע יהודה שאביו, יעקב אבינו, הוא איש של תורה ותפילה, וכיצד יתפלל מול עבודה זרה? לכן יהודה שרף את אותן העגלות.

יש להיזהר מאוד שלא להתפלל מול עבודה זרה. הדבר שכיח בטיולים או כשנמצאים בירושלים. לדוגמה: חיילים שנמצאים באזור לטרון לא יתפללו מול המנזר שנמצא שם, ויעמדו לכיוון אחר, אפילו אם הוא אינו מכֻון מול ירושלים. ויהי רצון שתיעקר עבודה זרה מארצנו, ו”בית גאים יסח ה'” (משלי ט”ו, כ”ה). בחורבנן אומר: “אל נקמות ה'” (תהילים צ”ד, א’), כפי שנפסקה ההלכה בשו”ע (או”ח רכ”ד, י”א).

(מתוך “דברי מרדכי”)

איך אפשר לחוש צער על חורבן עתיק?

ישנה תחושה שאופפת רבים, כי קשה להתאבל ולהזיל דמעה על חורבן שאירע לפני שנים כה רבות. התחושה הזאת נובעת ממקום אחד, והוא חוסר ההתחברות. חוסר חיבור לבית המקדש. חוסר חיבור למקום שבו השרה הקב”ה שכינתו וממנו לא זזה שכינה מעולם.

ובאמת, איך אפשר להתחבר למקום שכזה, בזמן שאין בו עבודת כוהנים ולוויים? איך אפשר להתחבר למקום שכף רגלנו לא דרכה בו מעולם?

אלא שהחיבור אינו נחלת חוש המישוש והראייה בלבד. אפשר להתחבר על-ידי השגת המקום במודעות. אם נתבונן במהלכי ההיסטוריה, נראה כי כל האומות רצו את מקום המקדש, על אף שלאו דווקא ראו בבניינו. אם בימי הנוצרים ואם בימי המוסלמים שאף לבסוף כבשוהו, ואף קודם לאלו. ומה גרם להם להשתוקק כל כך למקום הזה? הרי לא היו היהודים שם בעלי כוח בכדי לאיים עליהם עד לכדי כיבוש המקום! הגורם לכך הוא קדושת המקום, ערכו, עוצמתו, שער השמיים, פתחי עולם, “אבן השתייה” הנמצאת שם, עליה מושתת כל העולם וממנה ברא הקב”ה את העולם.

אם נביט בתנ”ך, נראה את האירועים שהתחוללו במקום המקדש. אם זה יצחק אבינו שנעקד שם, יעקב אבינו שהגיע אף הוא לשם, אחר כך דוד שהתאווה לבנות שם מקדש, מקום להשראת השכינה, ובנו שלמה שאף זכה לעשות זאת, ידע להשתמש בכוח שטמון באבן השתייה.

כך שלמה המלך החליט לנטוע עצי פרי ופרדסים שמקור גידולם הוא רק בקצה העולם, כגון הודו וכדו’, וגידל אותם בהצלחה בארץ ישראל. איך הוא עשה זאת? הוא ידע שלאותו גידול מסוים יש מקור שנותן לו כוח לגדול דווקא באותה ארץ רחוקה. והוא ידע שהכוח הזה נובע מאבן השתייה, מקור החיים של כל העולם. בחכמתו הרבה ידע שלמה המלך להסב את הכוח הזה אל גינתו ופרדסיו, וכך הצליח גם הוא לגדל את העצים של אותן ארצות (עיין רש”י קהלת ב ה. ממדרש תנחומא וילקוט שמעוני).

ושמא נאמר, מה לנו ולזה? הרי היום אפשר להביא כל פירות שבעולם בקלות מסוף העולם! אלא שאנו צריכים לדעת כי מתוך הדבר הזה ניתן להבין במקצת את סוד הכוח הטמון במקום המקדש. עלינו להבין כי כל כלכלת העולם טמונה במקום הזה. כל העולם ניזון מהמקום הזה. כל זמן שהיינו שולטים במקום זה, שלא היינו בגלות – כל העמים ניזונו מאתנו. כל זמן שזה תחת ידם, שאנו בגלות – אנחנו תלויים בהם. וכך יש גם כוחות אחרים בעולם שתלויים במקום הזה, כגון נפט וכדו’, שמושפעים גם הם מאבן השתייה.

כל העניין הוא שאבן השתייה עדיין נמצאת על הר הבית. אפילו המוסלמים נזהרים שלא לחלל את קדושתה. הם יודעים היטב שאם כוח זה יהיה בידינו – ייסגר אצלם הכול. כל המדינות שלהם יקרסו. כל הכלכלה והנפט שלהם ייעלמו כלא היו. הם יהיו אבודים. הדבר הזה הוא שהנחה את כל האומות שניסו לשלוט במקום הזה, ועל אף שהן לא היו תמיד מודעות לכך, המלאך והשר שלהן ידע זאת מאז ומתמיד ועשה כל מאמץ למנוע זאת מעמנו, עד היום.

ידוע הוא כי כל האומות, בכל מקום שהן, לא יסכימו לעולם לתת אפילו רצועה קטנה מהמדינה שלהם לזולתם, אפילו שאין בידם חבל ארץ כשלנו. מקום השראת שכינה כשלנו. ומה אנו, שיש בידינו את אלו, כיצד אנו יכולים בכלל להרהר בשאלה אם למסור חלקים מארצנו או חלילה וחס את מקום מקדשנו לידיים נוכריות? לעזוב מרצון את נחלתו של הקב”ה ולתת אותה לאחרים?

ויהי רצון שירחם עלינו הקב”ה ויהפוך לנו את ימי הצום והלחץ לימי ששון ושמחה וימים טובים. אמן, כן יהי רצון.

(מתוך “אביהם של ישראל” על התורה)

מה רב טובך אשר צפנת ליראיך

 “וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת” (מ”ה, כ”ח)

 למרות שיעקב אבינו שמע את דברי בניו על כי יוסף עודנו חי, וגם ראה את העגלות והסימנים המיוחדים ששלח לו יוסף, בכל זאת אין ליבו שלם בהכרה שיוסף חי. הוא רוצה לראות את יוסף במו עיניו כדי להאמין בכך.

הסיבה שבגללה היה קשה כל כך ליעקב אבינו להאמין כי חי בנו נעוצה בעבר. אחר שנמכר יוסף, כאשר ראה יעקב את הכתונת מוכתמת בדם, קרע את שמלותיו (ל”ז, ל”ד) – “ויתאבל על בנו ימים רבים”. התורה מספרת (שם, ל”ה): “ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו, וימאן להתנחם”. מדוע כל בניו ובנותיו – אפילו הקטנים – קמו לנחמו? מסביר זאת הגאון המקובל הרב אברהם אזולאי בעל ה”חסד לאברהם” בשם תלמיד האר”י הקדוש. יעקב אבינו הצטער מאוד, שהרי “סימן זה היה מסור מפי הגבורה: אם לא ימות אחד מבניי מובטח אני שאיני רואה גיהנם” (רש”י ל”ז, ל”ה בשם מדרש אגדה). בכה יעקב שלא יזכה ל”מה רב טובך אשר צפנת ליראיך” (תהלים ל”א, כ’). אמרו לו בניו: סבא, הרי “כל המתקשה על מתו יותר מדאי – על מת אחר הוא בוכה” (מועד קטן ז”ך ע”ב; יורה דעה סי’ שצ”ד סע’ א’). חוס ורחם עלינו! לכן באו כל בניו ובנותיו, גדולים וקטנים, לנחמו. כדי למנוע מילדיו עגמת נפש, הסביר להם יעקב שאין הוא בוכה על המת, אלא על חיי העולם הבא שעלול הוא להפסיד.

והנה עתה, כאשר מספרים לו הבנים (מ”ה, כ”ו): “עוד יוסף חי וכי הוא מֹשֵל בכל ארץ מצרים” – מתקשה יעקב להאמין להם. הרי עיקר דאגתו וצערו היה על חיי העולם הבא, על החיים הרוחניים. לא דאג יעקב על חיי העולם הזה, על החיים הגשמיים. ועכשיו, כאשר נודע לו שיוסף נמצא במצרים רבתה דאגתו: אכן, מבחינה גשמית התברר לו שיוסף חי; אך האם הוא עדיין חי מבחינה רוחנית? אם מושל הוא בכל ארץ מצרים, הייתכן שנשאר בו צלם יהדות?! חיים גשמיים כאלו, שאין בהם טיפת רוחניות, משולים אצל יעקב למיתה.

לכן אמר (מ”ה, כ”ח): “אלכה ואראנו”, וכדברי ‘אור החיים’ הקדוש (מ”ו, ל’): “על כן לא היתה שמחתו שלמה מספק זה, עד וירא אליו והכיר בו בפניו, כי הכרת הפנים תענה באיש. וכמו כן מצינו לצדיקים שלמים וכן רבים שהכירו ברושם הפנים מעשה אדם, ומכל שכן יעקב אבינו שיכיר”. יעקב רוצה לראות את יוסף במו עיניו, כדי להבחין אם חי הוא מבחינה רוחנית, או שמא איבד את מדרגתו בהיותו במצרים. בשל דאגתו של יעקב למצבו הרוחני של יוסף, הוא שולח לפניו את יהודה: “ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גושנה”, ומדרשו (בראשית רבה צ”ה, ג’; תנחומא ויגש י”א): “לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה”. קשה היה ליעקב להאמין שיוסף הקים שם בית תלמוד.

אפילו כאשר כבר נפגש יעקב עם יוסף, עדיין ניקר בו הספק. יוסף, מצידו, מתרגש מהמפגש. הוא קם השכם כדי להקביל את פני אביו, ובעצמו אוסר את מרכבתו, משום כבוד אבא. כאשר הם נפגשים, יוסף נופל על צווארי אביו ובוכה. אבל באותה שעה יעקב קורא קריאת שמע. כאשר אומר יעקב (דברים ו’, ה’): “ואהבת את ה’ אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך”, הוא מבקש לבחון את יוסף: האם אוהב הוא את ה’ בכל לבבו, נפשו ומאודו?

רק כאשר נשלמה הבחינה, באמצעות קריאת שמע ובראיית תואר פני יוסף – נרגע יעקב. רק עכשיו הוא יודע, ש”רב עוד יוסף בני חי” – דהיינו: יש לו “מה רב טובך אשר צפנת ליראיך”. ואם כך, הרי ש”אמותה הפעם אחרי ראותי פניך”. בוא וראה את מעלתו של יעקב! צער הפרידה מבנו האהוב היה קשה עליו ביותר, ובכל זאת אין הוא מוכן לחבקו ולנשקו ולגלות את אהבת לבבו אליו בטרם ידע כי יוסף לא רק “מֹשֵל בכל ארץ מצרים” (מ”ה, כ”ו), אלא גם מושל ביצרו, כנאמר (משלי ט”ז, ל”ב): “טוב ארך אפים מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר” (וראה עוד לראש ישיבת ‘פורת יוסף’, דודי הגר”י צדקה זצ”ל, ב’קול יהודה’, שפירש בדרך זו והרחיב).  (מתוך “דברי מרדכי”)

מתוך העלון “עטרת מרדכי”
שע”י בית תורה וחסד “עטרת מרדכי אליהו”
רחובות
08-9397933