דבר תורה לפרשת ויגש - על פי "דרך הבעל שם טוב"

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900

לתגובות ולקבלת דבר תורה של "דרך הבעש"ט" למייל ([email protected]) ולקבלה בוואטצפ 058-3139000

אשת חיל מקבלת את השבח: "הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ"-

היא מביאה את הלחם שלה ממרחקים.

זה פלא עצום- מה השבח כאן?

בד"כ משבחים את האישה כשהיא אופה חלות בבית, כשהיא מבשלת בבית, פרגונים זה כשהכל נעשה בבית.

לא ברור מה השבח פה?

היה עדיף שהיא תאפה ושתכין את הלחם בבית, איזה שבח זה:

"מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ"?

וממשיכים הלאה, עוד שבח לאשת החיל:

"וַתָּקֹם בְּעוֹד לַיְלָה וַתִּתֵּן טֶרֶף לְבֵיתָהּ וְחֹק לְנַעֲרֹתֶיהָ"- שמעתם?

היא קמה בלילה והיא מביאה אוכל לילדים...

איזוֹ מן אישה זאת שהיא מעירה את הילדים שלה בלילה בשביל להביא להם אוכל?

היה עדיף שהיא תיתן להם לישון בלילה ותיתן להם לאכול בבוקר...

איזו­­ֹ אשת חיל זאת?

מי שמתבונן רואה שבפרשה שלנו יש איזשהו ויכוח מאוד רציני בין יוסף ליהודה.

יהודה בא אל יוסף ואומר לו: "תביא לי בבקשה את בנימין, אתה לא תיקח אותו! אני אהיה במקומו..."

הויכוח שם היה מאוד רציני!

בואו תראו מה כתוב במדרש תנחומא על הויכוח הזה:

"דאמר ר' שמואל בר נחמן, אמר ר יהונתן: בשעה שהיו יהודה ויוסף מתווכחים זה עם זה, אמרו מלאכי השרת זה לזה: בואו ונרד למטה ונראה שור וארי מתנגחים זה עם זה".

יוסף נקרא שור ויהודה נקרא אריה.

שור ואריה מתנגחים זה עם זה ומלאכי השרת אומרים: "בואו נרד לראות את זה".

ממשיך המדרש ואומר:

"בנוהג שבעולם שור מתיירא מפני אריה, ועכשיו שור ואריה מתנגחים וקנאה שׁוררת ביניהם עד שיבוא משיח".

אומר המדרש שהויכוח בין יוסף ויהודה יהיה כל הזמן עד שיבוא המשיח.

זאת אומרת שזה לא סיפור של פעם, אלא גם היום עדיין יש מלחמה בין יוסף ליהודה, עדיין לא הגיע משיח, ואם במדרש כתוב שזה עד שיבוא משיח, אז סימן שהויכוח הזה עדיין קיים ושייך גם עכשיו.

השאלה היא על איזה ויכוח מדובר?

דבר נוסף, שימו לב, שור ואריה מתנגחים.

למה ממשילים את יוסף לשור שמתנגח עם יהודה האריה?

מה המשל הזה של שור ואריה בא ללמד אותנו על עצם הויכוח של יוסף ויהודה?

שאלה נוספת: אפילו שיש ויכוח בין שור ואריה- למה מלאכי השרת צריכים לרדת לראות את זה? מה זה מעניין את מלאכי השרת?

משמע שיש כאן ויכוח רוחני מאוד עמוק ואנחנו רוצים להבין מה היה הויכוח.

שאלה נוספת,

אנחנו מוצאים איזשהו שינוי אצל יעקב אבינו בין תחילת הדרך לבין סוף הדרך:

בתחילת הדרך כתוב: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו"-

יעקב מעדיף את יוסף משאר הילדים – "כי בן זקונים הוא לו".

אומרים חז"ל שהוא לימד אותו את כל התורה שהוא למד אצל שֶם ועֶבֶר במשך 14 שנה.

כשמגיעים למצרים, יעקב יורד עם ילדיו- שבטי ישראל- למצרים.

בפרשה כתוב כך: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח ... לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה"-

יעקב שולח את יהודה לבנות לו בית הוראה, ישיבה- שמשם תצא הוראה לישראל.

את מי יעקב ממנה להיות ראש ישיבה? את יהודה.

מה קרה?

בהתחלה אמרת אין כמו יוסף, אין על יוסף, רק יוסף,

"וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו" - מסרת לו את התורה, את כל מה שלמדת אצל שֶם ועֶבֶר, אז למה כאן כשיורדים למצרים: "יהודה תפתח ישיבה".

רגע, אבל מה עם יוסף?

אתה העברת לו את התורה, אז ההיגיון אומר  שיוסף יפתח ישיבה.

שאלה נוספת,

אנחנו מוצאים בהפטרה של השבוע נבואה בנביא יחזקאל.

יש שם נבואה מאוד מיוחדת.

הנביא יחזקאל מקבל הוראה מהקב"ה לקחת עץ אחד ולכתוב עליו 'שבט יהודה',

לקחת עוד עץ ולכתוב עליו 'שבט יוסף', ולאחר מכן אומר הקב"ה לנביא יחזקאל לקחת את שני העצים הללו ולעשות אותם לעץ אחד, ואם עַם ישראל ישאלו אותו מה זה הדברים הללו שהוא עושה- לוקח 2 גזרי עצים ומאחד אותם-אז שיענה להם:

"כֹּה אַמַר ה'..."

הוא לוקח את בית יוסף ולוקח את בית יהודה ומאחד אותם לעץ אחד,

מה הדבר הזה בא להגיד לנו?

היום אנחנו רוצים להגיד יסוד שהוא מובא פה בפרשה בספר "עבודת ישראל" של המגיד מקוזניץ, שהיה תלמיד- חבר של רבי לוי יצחק מברדיטשוב , הוא גם למד אצל ה"נועם אלימלך"-  הוא היה אחד מגדולי החסידות.

לפני שאומר את היסוד שלו אני רוצה להביא מדרש פשוט מבהיל:

כתוב שיהודה ניגש לדבר עם יוסף וביקש ממנו להביא לו את בנימין- יוסף התנגד ולא הסכים, אז יהודה התחיל לכעוס וכתוב: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה".

"וַיִּגַּשׁ "- הגשה זה לשון מלחמה.

אומר המדרש: "אמר רבי יודן כשהייתה חמתו של יהודה עולה- היו 2 שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו".

כשיהודה היה כועס- היו 2 שערות יוצאות מתוך לבו וקורעות את בגדיו, מהגבורה שלו 2 שערות יוצאות מלבו וחותכות לו את הבגדים.

במדרש אחר כתוב שהיו חמישה בגדים ליהודה והשערות היו קורעות לו את כל חמשת הבגדים.

ממשיך המדרש:

"וכשהיה מבקש שתעלה חמתו - היה ממלא אפונדתו באפונים ונוטל מהן ומקשקש בשיניו עד שהיה עושה אותם אבק וחמתו עולה..."- כשהיה רוצה שהכעס שלו ילך ויגדל אז הוא היה ממלא את החגורה שלו באפונים- כמו אבנים קטנות של נחושת וטוחן אותם עם השיניים שלו כדי שחמתו תעלה.

מה זה הדברים הללו?

אותנו לימדו לעבוד על הכעס.

תעבוד, תירגע, תנשום אויר, מה קורה לך?

מה זה הדברים הללו? מי מתנהג ככה?

יש אנשים שכשהם מתעצבנים אז אתה רואה אותם עושים עם השיניים שלהם ככה בכעס...

אבל לקחת אבנים מנחושת ולטחון אותם עד שיהפכו לאבק בשביל שהכעס יעלה-

איפה ראינו כזאת התנהגות?

ועוד המדרש אומר: "ראה גבורתו של יהודה"- פששש... תראה איזו גבורה הייתה לו...

ואני שואל: זאת גבורה?!  ככה עובדים על מידת הכעס?!

אז בואו תשמעו משהו, יסוד מאוד חשוב שאומר אותו המגיד מקוזניץ:

שימו לב טוב לדברים, כי זה נושא מאוד מעניין!

המגיד מקוזניץ אומר ככה: ישנם 2 דרכים בעבודת ה'.

דרך אחת אומרת שלעבוד את הקב"ה אפשר רק בתורה ותפילה- ותו לא!

כל שאר העניינים הגשמיים אין בהם עבודת ה'.

צריך לאכול- כי חייבים לאכול, אבל אין בזה כלום.

צריך לישון- כי אחרת הבן אדם ימות, אבל אין בזה כלום.

צריך לעזור לאישה כדי שהיא לא תזרוק אותך מהבית, אבל אין בזה כלום.

ובכלל- כל הדברים הללו אין בהם עבודת ה'.

אתה רוצה לעבוד את ה'?

לך תלמד! תלך לכולל תפתח את הגמרא ותלמד.

זה נקרא קדושה, זה נקרא עבודת ה'.

לאכול, לשתות, לצאת לגינה, לטייל עם הגברת- צריך לעשות את זה אבל אין בזה שום עבודת ה'.

לכן תשתדל כמה שפחות לעשות דברים כאלו, ואם אתה יכול להתרחק מזה

לגמרי- עדיף.

דרך שניה בעבודת ה' אומרת שאפשר לעבוד את ה' בתורה ובתפילה ובנוסף אפשר לעבוד את ה' גם בכל העניינים הגשמיים: אכילה, שתייה, שינה, דיבור- כל מה שה' מזמן לך ומביא אותך למצב שאתה צריך לעשות- גם שם יש את ה'.

אין לך דבר שאין בו את ה'.

אם צריך להחליף טיטול לילד- זוֹ עכשיו עבודת ה' ויש בזה קדושה.

אומר המגיד מקוזניץ:

"והעבודה הזאת היא פי אלף יותר גדולה מהעבודה הראשונה".

פי אלף!! למה?

כי הרבה יותר קשה למצוא את ה' בתוך העניינים הגשמיים מאשר למצוא את ה' בתוך הרמב"ם, הגמרא ורש"י.

הכי קל זה למצוא את ה' בתוך הגמרא, בתוך הש"ס...

אבל למצוא את ה' בעניינים הגשמיים זה כבר פי אלף יותר גדול.

2 דרכים בעבודת ה'...

יש אנשים שהולכים בדרך הראשונה: "עזוב אותי, מה אני צריך בלבולי מוח, תן ללמוד תורה בשקט..."

בואו תשמעו סיפור:

היה לי תלמיד לפני כמה שנים שנפגש פגישת שידוכין, והוא בא אליי אחרי 3 פגישות ואמר לי: "הרב, משהו משהו!! הכול טוב- צנועה, עדינה, מוכנה שאשב ואלמד, מוכנה להתמסר, באה ממשפחה טובה. הכל טוב ויפה אבל יש בעיה אחת- היא מופנמת, לא מדברת.

אני שואל אותה על כל מיני דברים: 'מה את חושבת על זה? מה את רוצה?'

'לא יודעת..לא משנה לי...' כך היא עונה לי.

אני שואל: 'את אוהבת לצאת לטייל או שאת אוהבת להישאר בבית? מה הסגנון שלך?'

'בבית'... היא עונה.

תסבירי מה, מי נגד מי, תפרטי מה הסגנון שלך, מה חשוב לך, תפתחי את השיחה...

אין פיתוחים ואין כלום :כן או לא. ככה עונה על כל מה ששואלים אותה ולא מרחיבה יותר מדי... כל שיחה מסתיימת בתשובה קצרה מצידה וזהו...

מה עושים הרב?" כך שאל אותי הבחור.

אז אמרתי לו: "תראה, לפני שאני אענה לך בוא נשאל איזה רב אחד".

שלחתי אותו לאיזה רב, והבחור אמר לו:

"הרב היא עדינה, צנועה, יש לה יראת שמיים, מוכנה שאשב ואלמד- אבל היא מופנמת,

מה הרב אומר?"

השיב לו הרב:

"תחטוף! תחטוף! יהיה לך שקט בבית... לא תבלבל לך את המוח, אתה תוכל לשבת וללמוד, תנצל את זה, לא יהיו לך הפרעות, הלוואי וכל הנכדות שלי היו כאלו".

הוא עוד איחל לעצמו שהנכדות שלו יהיו כאלה.

למה?    שקט...שקט...

מה יש בדיבורים עם האישה? כלום! אין שם כלום ולכן כמה שפחות יותר טוב.

ככה אמר.

חזר אליי עם התשובה של הרב.

הייתי בטוח שלא יענה ככה, אבל כך הוא ענה לו.

אז הוא חזר אליי ואני אמרתי לו: "בשום פנים ואופן לא, אל תמשיך..."

שואל אותי הבחור: "למה?"

אז עניתי לו:

"מתחתנים כדי שיהיה משא ומתן, דיבורים, חיזוקים, עידודים, תמיכה הדדית.

אישה היא החבר שלך לכל החיים לעבודת ה'.

'שָֹמֵח תֶשָֹמַח רעים האהובים'.

אישה היא הדבר שאתה צריך לפתוח לפניו את הכאבים, את הלבטים, את הבעיות- כדי שהיא תתמוך, תעודד, תחזק..."

אם היא לא יודעת לעודד ולחזק אז כשהוא יגיד לה:

"אל תשאלי אשתי, את יודעת מה קרה לי היום?

היום לא היה לי חשק ללמוד, הייתי בנפילה, בדעיכה..."

והיא שותקת.

אז הוא אומר לה: "נו, תגידי משהו..."

"מה אני אגיד? ה' יעזור לך...", היא עונה.

זה מה שיש לך להגיד ?

תגידי לו: "מה קרה צדיק שלי? אל תדאג, יהיה בסדר, ה' איתך..."

תתענייני, את רואה שהוא בנפילה. תני חיזוק!

לא. אם היא מופנמת- אין עם מי לדבר!

אז תשאלו למה הרב ההוא ענה ככה?

התשובה היא: כי לפי הדרך הראשונה כל ענייני הגשמיות אין בהם כלום.

אם תדבר איתה שעה, שעתיים ושלוש- חבל על הזמן! יכולת במקום זה ללמוד שעתיים גמרא- לא חבל על הזמן?

אבל לפי הדרך השנייה צריך, רצוי, כדאי וחובה למצוא את ה' בכל מה שהוא מביא לך.

אם צריך לדבר עם האישה- אז עכשיו זוֹ עבודת ה' שלך, אז תמצא שם את ה'.

אתה צריך למצוא את ה' בכל דבר- "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך".

גם בדברים הגשמיים יש את בורא עולם, יש קדושה ויש ניצוצות בלי סוף, והעבודה הזאת היא פי אלף יותר גבוהה מהעבודה הראשונה.

אומר המגיד מקוזניץ שזה היה הויכוח בין יוסף ליהודה.

יוסף הוא קודקוד נזיר אחיו- יוסף הוא הפרוש מהאחים.

הדרך שבה אחז יוסף שצריך להנחיל לעם ישראל זו דרך של להתרחק מכל הדברים הגשמיים. אתה רוצה להיות צדיק? תתרחק מהתענוגות, תתרחק מכל הדברים, תיכנס לבית מדרש שלא יראו אותך, סגור חלונות, תתנתק, תתנתק מהעולם... אל תתחיל ואל תתעסק עם העולם הזה- כמה שפחות.

אם יש לך אפשרות לאכול מרק תימני או לֶבֶן- תאכל לֶבֶן, כמה שפחות גשמיות.

ככה אומר יוסף.

אומר יהודה: "סליחה? מה פתאום! יש דרך נוספת".

אם עכשיו הקב"ה מזמן לך שצריכים את העזרה שלך בבית,

אתה באמצע לימוד ואשתך אומרת: "בעלי סליחה, אתה יכול אולי לתת יד?"

מה אתה צריך לעשות?

עכשיו ה' מביא לך את האפשרות לעבוד אותו דרך עזרה בבית- אז שם תמצא את ה'- בעזרה לאשתך!

אתם יודעים שיש נשים ששמחות רק באירועים מיוחדים:

"היום עשינו הפרשת חלה", "היום לבן שלי יש יום הולדת",

וואו... אבל באותו יום היא גם עשתה מקלחת לילדים, עשתה שטיפה בבית, בישלה...

למה מזה היא לא מתלהבת?

בורא עולם נמצא רק בהפרשת חלה?

בא יהודה ואומר: "מה פתאום!".

יהודה זה אותיות  י- ה- ו- ה  ובפנים יש גם את האות ד'....

מה המשמעות?

תמצא את ה' גם בתוך ד' – בתוך הדברים הדלים, בדברים השפלים שנראים לך מוזנחים, שנראים לך גשמיים- תמצא שם את ה'.

זה הויכוח בין יוסף ליהודה.

לכן שימו לב, יהודה נקרא אריה ויוסף נקרא שור.

שור- האוכל שלו נמצא במקום, עשב, הוא מוריד את הראש שלו ואוכל עשב.

שור לא צריך לחפש אוכל במרחקים, שור אוכל במקום עשב.

האריה אוהב לאכול זברות, איילים... הוא צריך להביא אותם ממרחקים, הוא לא יכול לאכול עשב, הוא צריך בשר.

ממקום רחוק הוא מביא את האוכל אליו.

זה בעצם יהודה.

יהודה אומר שהאוכל נמצא לא רק בדברים הקרובים, זה נמצא גם בדברים הרחוקים, בעניינים הגשמיים. גם בדברים שנראים לך כביכול רחוקים מהקדושה-

גם שם יש את ה'.

מספרים על בעל התניא שהיה באמצע לימוד עם הבן שלו, הבן שלו היה בדבקות גדולה באותו רגע, ותוך כדי לימוד פתאום שמעו שאיזה תינוק נפל מהמיטה.

בעל התניא שמע את זה, מיד סגר את הגמרא ורץ לתינוק להרים אותו.

הבן שלו היה שקוע בדבקות בלימוד, לא שמע כלום, מנותק לגמרי.

אז כשאבא שלו, בעל התניא חזר, הוא שאל אותו:

"אבא, איך הפסקת מהדבקות שלך בלימוד? איך?"

אז הוא השיב לו: "יש לך טעות... אנחנו נמצאים בדבקות זהה בלימוד ובהרמת הילד.  אנחנו מוצאים את ה' גם בתוך הטיפול בילד. אנחנו כל הזמן מוצאים את ה', לא רק פה בלימוד גמרא שלנו".

אומר המדרש תנחומא שהויכוח ביניהם יהיה עד שיבוא משיח צדקנו. עד שיבוא משיח תמיד יהיו 2 "מפלגות".

יהיו אנשים שיטענו: "עזוב אותך, כמה שפחות דיבורים, תיקח מופנמת, מה אתה צריך... עזוב..."

לעומת זאת יהיו כאלו שהולכים בדגל יהודה ומוצאים את ה' בתוך העניינים הרוחניים וגם בעניינים הגשמיים- הם בכל מקום מוצאים את ה'.

עכשיו נשים לב, נפלא מה שכתוב בנביא יחזקאל .

אומר ה' לנביא יחזקאל: קח עץ אחד ותכתוב עליו שבט יוסף, קח עץ שני ותכתוב עליו שבט יהודה, תיקח את שני העצים הללו ותעשה אותם אחד.

אומר הקב"ה לנביא יחזקאל שלעתיד לבוא, כשיבוא המשיח, הוא ידאג שזה לא יהיה שני שיטות, אלא הוא יראה לכולם שזו שיטה אחת.

איך שיטה אחת?

ההתחלה שלה זה יוסף  והסוף זה יהודה.

יוסף זה שלב א', יהודה זה שלב ב'.

נסביר על ידי דוגמא.

מה קורה כשאימא הולכת לשיעור לאחר שהשאירה את בעלה עם הילדים:

"שים לב, שטפתי את הבית, אני מבקשת שהילדים לא יצאו מהחדר, תהיה איתם בחדר הזה כי הבית שטוף, אני מתחננת אליך שים עין על הילדים, אני עבדתי קשה, אני כבר לא אשטוף עוד פעם לכבוד שבת. שהילדים לא יסתובבו עם שוקולד ולא יעשו פה פירורים, אתה יודע שזה דביק ושזה נמרח וזה לא יוצא בקלות, אז אני מבקשת".

היא חזרה מהשיעור והיא רואה איזה שמר ואיזה נעליים... הבן אדם פתח ספר, ריחף. הילדים לכלכו את הבית, מרחו שוקולד על הארונות במטבח, לכלכו את הסלון, חלק מהילדים מרחו שוקולד על הקירות... וואייי  וואייי  מה שהיא רואה...

נו מה עכשיו? עכשיו עולה לה הכעס, עולה לה הכעס לשיא...

"אפילו ללכת לשיעור אני לא יכולה?"

וואי וואי וואי התחיל הבלאגן.

מה עושים עכשיו? מה עכשיו העבודה?

שימו לב, העבודה מתחלקת כאן ל-2 שלבים.

שלב ראשון: יוסף- מעצור, איפוק. "ויתאפק יוסף".

דבר ראשון תעצור את הכעס שלך, תעצור את עצמך.

לא להוציא אותו על הבעל או על הילדים. שתיקה, איפוק.

אבל עדיין הכעס נשאר בפנים, הוא בוער.

עכשיו מגיע חלק ב'- יהודה:

למצוא את ה' בתוך הכעס.

איך? ע"י תפילה.

"אבא, תזכה אותי ללמוד מהכעס שיש לי את הכעס של השכינה".

או: "אבא, תזכה אותי ללמוד מהכעס שלי כמה אני חסרת אונים בלעדיך".

מה קורה כשאתה לומד מהכעס את השפלות שלך?

הכעס הזה הולך ונהיה קודש קודשים. הופך להתלהבות בעבודת ה'.

הכעס, כשעושים איתו עבודה- אז החלק החיצוני שלו מתפזר לצדדים ואתה זוכה לגלות את הפנים שלו, הפנימיות של הכעס זה כעס ה', התלהבות ושמחה בעבודת ה'.

אז יוצא שיש לנו 2 שלבים.

ניתן דוגמא נוספת.

בן אדם חוזר רעב מהעבודה לאחר שעבד כל היום, והוא לא לקח איתו סנדוויץ' ולא  כלום, מגיע הביתה.

אשתו מודיעה לו בטלפון: "תשמע בעלי היקר, לרגל יום ההולדת שלך אפיתי לך עוגה".

הבן אדם הגיע הביתה ורואה עוגה כמו שהובטח לו והוא רעב, עכשיו הרצון שלו זה לחסל את העוגה הזאת.

מה העבודה שלו?

2 שלבים: יוסף ואח"כ יהודה.

שלב א': יוסף- איפוק!

בא לך עכשיו לאכול את העוגה? דווקא לא!

לך תעשה משהו אחר, לך תקלח את אחד הילדים, איפוק.

לך תעשה משהו אחר.

דקה, שתיים, שלוש, ארבע דקות- תתאפק, כמה שאתה יכול.

האיפוק נותן לך שליטה במצב.

עבודת מידות זה קודם כל מעצור, תפוס שליטה על המצב, איפוק!

עכשיו אחרי שהתאפקת אתה רוצה לאכול את העוגה?

אין בעיה- לך לאכול .

ועכשיו מגיע שלב ב': תמצא את ה' בתוך העוגה...

איך?

קח לך חתיכת עוגה ותתפלל: "אבא, תזכה אותי ללמוד מהאהבה שיש לי לעוגה, מהמשיכה שיש לי לעוגה... שככה אזכה להימשך אחריך, שככה אזכה לאהוב אותך".

והוא אוכל ונלחם עם עצמו שהמחשבה תעבור מאהבת העוגה לאהבת ה'.

אתה הופך תאווה גשמית לתאווה רוחנית, מעלה אותה לרוחניות!

זה שלב ב' של יהודה: למצוא את ה' בתוך כל הדברים הגשמיים.

ככה צריכה להיות העבודה שלנו.

כל פעם יש לך רצון, בא אליך עוד איזה כעס, עוד איזו תאווה...

והתפקיד שלך זה לעבוד על זה ולמצוא בתוך זה את ה'.

קודם כל איפוק, כשאיפוק זה: "ולמקללי נפשי תידום..."

ושלב ב' זה למצוא את ה' בתוך זה, לעלות את זה לקדושה או להגיע מזה לשפלות:  "ונפשי כעפר לכל תהיה".

שימו לב יש לנו 2 ברכות בברכות השחר:

"ברוך אתה ה' ... אוזר ישראל בגבורה".

"ברוך אתה ה'... עוטר ישראל בתפארה".

מה זה?

זה 2 השלבים.

שלב ראשון: אוזר ישראל בגבורה, התגברות- איפוק, זה יוסף.

שלב שני: עוטר ישראל בתפארה- שתגיע מהדבר הזה לתפארת ה', תגלה את ה' בתוך זה. אין לך דבר שאי אפשר לגלות בו את ה'.

למשל: כשהאישה רואה ג'וק או לטאה בבית, היא נתקפת בפחד...

אז יש כאן עבודה ב-2 שלבים:

לפני הזעקת הבעל, בשלב שעדיין היא מרגישה פחד, לא להתקשר ישר "תבוא מהר..."- דבר ראשון איפוק.

שלב שני למצוא  בתוך הפחד את ה'- ע"י תפילה: "אבא, תזכה אותי ללמוד מהפחד שיש לי מהג'וק שככה אני אפחד ממך...", וכך זוכים ליראת שמיים.

זה עוטר ישראל בתפארה. וכעת תתקשרי לבעלך!

מהפחד הגשמי להגיע לפחד ה'- זה השילוב של יוסף ויהודה וככה אנחנו עושים שהם יהיו עץ אחד, רק שאחד זה התחלה ואחד זה הסוף.

ועכשיו אנחנו יכולים להבין מה שקורה עם יעקב:

בתחילת הדרך- הוא מקרב את יוסף: "וישראל אהב את יוסף מכל בניו",

כי יוסף זוֹ ההתחלה- סמל האיפוק, מעצור.

אבל בסוף, שלב ב'... "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח ... לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה",

הסוף צריך להיות עם יהודה, שהוא הסמל למי שמוצא את ה' בכל הדברים הגשמיים וזה גם השבח הגדול של אשת החיל.

"הָיְתָה כָּאֳנִיּוֹת סוֹחֵר מִמֶּרְחָק תָּבִיא לַחְמָהּ"-

אשת החיל מוצאת את הקב"ה לא רק בהפרשת חלה, לא רק באמירת תהילים, לא רק בתפילה... אלא "ממרחק"- גם בדברים רחוקים היא מוצאת את ה'.

היא מוצאת את ה' בכל תחום: בשטיפה בבית, בחלה שהיא אופה, בתוך העוגות שהיא אופה- בכל דבר היא מוצאת את ה'.

איך?  ע"י תפילה, היא מתפללת לה': "ה', תזכה אותי להכיר שאתה הוא זה שעוזר לי לאפות את החלה".

וכשהיא פתאום רואה שזה נתקע לה והבצק לא עולה:

"אבא, בלעדיך הבצק לא יעלה, תרחם עליי. תזכה אותי להבין כמה אני חסרת אונים בלעדיך".

וככה היא כל פעם מוצאת את ה' בכל דבר שקורה לה.

לא חסר דוגמאות ולא חסר סיפורים.

עכשיו אנחנו יכולים להבין נפלא מה שהיה עם יהודה.

"אמר רבי יודן כשהייתה חמתו של יהודה עולה"- לא שהוא היה רוצה להתעצבן, אלא הכוונה היא שהוא רצה לעלות את זה לקדושה.

מה קרה כשהוא העלה את זה לקדושה?

היו 2 שערות עולות מתוך לבו וקורעות את בגדיו.

קודם כל לקרוע את הבגד, את הלבוש החיצוני: "אבא תזכה אותי להכיר שזה לא בעלי מרגיז אותי, אלא זה אתה קורא לי..."

תוריד את הלבוש החיצוני ותיכנס לפנימיות!

"אבא, תזכה אותי להבין שזה לא השכן מכעיס אותי..."

"זוֹ לא הבוסית בעבודה עושה לי בעיות, זה אתה קורא לי..."

זה השלב הראשון.

השלב השני הוא: "וכשהיה מבקש שתעלה חמתו"- שתעלה למעלה לקדושה, מה היה עושה?

היה ממלא חגורתו חתיכות של נחושת ומקשקש בשיניו עד שהיה עושה אותם אבק-

הוא היה עובד עם עצמו. עובד ועובד עד שהיה מגיע למצב של אבק!

ללמוד מהמצב את האפסיות שלי, ללמוד כמה אני חסר אונים בלי אבא.

ואז המדרש אומר: "ראה גבורתו של יהודה".

תראה איזה גיבור הוא היה, איך הוא העלה את המידות שלו אל ה'.

הוא היה לומד מכל נקודה ונקודה.

ופה רבותי אני רוצה להגיד נקודה מאד חשובה...

הרבה פעמים קורה שבשיעור אני מספר סיפורים על עצמי, על הפאשלות שלי וכל מיני שטויות שאני עושה.

יש כאלו שיגידו עלי: "תשמע, זה באמת רב דפוק, דפוק לגמרי..."

או  "תשמע, זה רב על הפנים, איפה יש כאלה? לא נורמלי הבן אדם הזה..."

אבל לא זאת הכוונה שלי, אני לא מתכוון להגיד שרק אני כזה.

התכוונתי להגיד שכולנו כאלה!  כולנו!

זאת מציאות האדם. זה לא אני! זה לא הוא!-  זה האדם!

אם אתה תשמע מישהו שיגיד לך: "מה פתאום, אני לא כזה...", אז הוא מדומיין, מסכן.

פעם אחת הייתי באיזוֹ דרשה ואיזה רב אמר שם שכסף מגעיל אותו.

הוא אמר: "כסף לא מדבר אלי, בא לי להקיא עליו, המילה כסף מגעילה אותי..."

אז אנשים ששמעו את הדרשה התפעלו מהדיבורים הללו...

להגיד לכם את האמת? מסכן, רחמנות, מדומיין.

מה כסף לא מדבר אליך? מה מגעיל פה? אתה פשוט לא מכיר את האמת שלך שאתה חולה על זה.

למה לא מלמדים: "תכיר את האמת שלך, תהיה על הקרקע, תהיה מציאותי..."

על זה אנחנו צריכים לעבוד, להכיר את האמת שלנו, וכשנכיר שאנחנו אוהבים כסף-

מה יצא לנו מזה? נמצא באהבה הזאת את אהבת ה'.

"אבא, תזכה אותי להכיר שכמו שאני אוהב כסף שככה אזכה לאהוב אותך".

אבל אם אתה אומר שאתה לא אוהב כסף- אז גם אין לך מה להעלות לאהבת ה'.

הבנתם?

אדם שאומר "אני לא אוהב אוכל, אני אוכל בכוח רק כדי להחיות את הגוף".

זה אדם מסכן עלי אדמות, מה זה אתה לא אוהב אוכל? אז איך אתה מגיע לאהבת ה'?

אדם שאוהב אוכל ומתפלל "אבא תזכה אותי…" - יוצא שמאהבת האוכל הוא זוכה להגיע לאהבת תורה, לאהבת ה'.

הבנתם? זה היסוד !

כשאני בא ומספר על עצמי, כל אחד צריך ללמוד מזה על עצמו!

אני אתן דוגמא נוספת.

הרבה פעמים קורה שאחד הילדים מזעיק את אמא:

"אמא…"

היא עונה: "מה?"

"התינוק לא נקי..."  הוא עונה לה.

מה המחשבה הראשונה שעוברת לאמא בראש?

"יאוו...יאוו... אוף, עכשיו גם כן זה..." – זאת המחשבה הראשונה!

מאיפה אני יודע את זה?

מעצמי, אצלי ככה זה עובד: קודם כל המחשבה הראשונה- זה אוף.

מה זה מראה? זה מראה על עצלות! תכיר את העצלות שלך!

וזה אומר שכולנו כאלה, כולנו!

ומי שיגיד שבאותה סיטואציה הוא היה קופץ משמחה, אלו שטויות!

איזוֹ שמחה? מה משמח פה?

קודם כל זה מעצבן, יש עצלות, לא בא לי.

עכשיו אחרי שאתה לומד שאתה עצלן ולא בא לך- אז תילחם- ותטפל בילד כפי הצורך.

וכשהילד ברוך ה' חוזר נקי למיטה אז האמא אומרת:

"איזה אשת חיל אני"-

לא, לא, רגע, תעצרי. תזכרי את המחשבה הראשונה שגילתה לך שאת עצלנית.

אבל אם את עצלנית אז איך זה שבסופו של דבר זז פה משהו והילד ברוך ה' חזר כמו נסיך למיטה?- אלו רחמים של ה'.

הנה מצאנו את הרחמים של ה' עם הטיפול בתינוק.

ככה הבן אדם מוצא את ה'... אך ורק

 

לאחר שהוא מגלה את האמת שלו.

אבל יש כאלו שלא מכירים את האמת שלהם ואוחזים שהם אוהבים לבשל, אוהבים לנקות, אוהבים הכל. הם מסכנים.

אם הם אוהבים לעשות הכל אז איפה הבורא עולם?

לכן קודם כל תגלה את האמת שלך: שאתה לא רוצה, לא מעוניין, זוֹ האמת שלי ושל כולנו, לגלות שאנחנו עצלנים, שאנחנו לא רוצים לעשות כלום, רוצים רק לשכב במיטה עם כוס תה... זה אני!

אני לא עושה את זה, זה לא בגללי- זה כי ה' מרחם עלי. הוא מציל אותי.

אם הוא לא היה איתי אוי ואבוי לנשמתי!

מציאות האדם מחייבת את הימצאות ה'.

ואני חייב להגיד משפט לסיום:

יש כאלו ששומעים את השיחות פה, וכל פעם אנחנו מדברים אותו דבר, את הדרך של הבעל שם טוב- זה הדיבורים שלנו כאן, אבל הם לא קולטים מה מדברים פה.

אתם יודעים למה?

כי מתערבב להם השכל.

הם הולכים ושומעים עוד דיבורים אחרים. אמרו שם בהרצאה את המילה: "בורא עולם", אז הם מבינים שזה אותו דבר בגלל שהוא אמר בורא עולם.

 

הם לא מבינים ולא קולטים את ההבדל. הבעל שם טוב אומר שזה הכל הבורא עולם, אבל תכיר כמה אתה לא הולך עם הבורא עולם ואתה צריך להתפלל: "ה', תוליך אותי איתך, תקרב אותי אליך".

אל תבלבלו בין הדיבורים שאתם שומעים פה לבין מקומות אחרים שאומרים שם:

"אתה הולך עם הבורא עולם, אתה חי איתו, אתה מאמין גדול  ואתה ירא שמיים ענק..."

לשים לב ולא לומר אח"כ: "הרב, זה לא עובד..."

נכון, כי עצרת באמצע הדרך עם כל מיני דברים אחרים.

אתה לא יכול גם להיות גדול ולשאוב מכיוונים אחרים וגם ללכת כמו שמדברים פה.

זוֹ הדרך של הבעל שם טוב- תעבוד איתה, תראה ישועות!

בלי סוף רואים ישועות!

יש לי תלמיד בישיבה שאני מלמד, מסכן. עני ממש.

הוא סיפר לאח שלו: "אתה יודע, יש לנו רב בישיבה שאומר כל פעם שיש לך צער תעלה את הצער אל ה'..."

הוא שאל: "איך מעלים?"

הוא ענה לו: "תתפלל, תתפלל אל ה' שיזכה אותך".

האח אומר לו: "טוב, טוב, אני רוצה לראות את השיטה שלו. נו, איך מעלים?"

הבחור עונה  לו: "איזה צער יש לך?"

האח אמר לו: "יש לי צער שאין לי שקל על הנשמה..."

ענה לו: "אתה רציני? תעלה את זה לה', תעלה את זה..."

"ואם אני אעלה את הצער יבוא לי מאה שקל? אם אני אעלה מאיפה יבוא לי כסף?"

הוא אמר כלא מאמין...

הבחור אמר לו: "תעלה, מה אכפת לך, תגיד: אבא, תזכה אותי ללמוד מהצער הזה שאין לי שקל על הנשמה את הצער של השכינה".

הוא ניסה ואמר: "טוב, אני אנסה".

התחיל להתפלל ופתאום שומעים דפיקות בדלת.

אצל השכן עושים שבע ברכות ומחפשים עשירי. האח הזה אמר: "אני בלי אוכל כבר מהבוקר, נלך נאכל שם משהו..."

כשסיים לאכול בעל הבית ניגש ואמר: "תודה רבה שבאת והקדשת מזמנך היקר-

קח 100 שקל..."

התלמיד אמר לי: "הרב, זה היה קידוש ה' אחד על אחד. הוא קיבל 100 שקל פלוס ארוחה חגיגית".

זה מגיע עם בונוס מבורא עולם, לא סתם...זה מגיע עם סעודה...

רבותי, זו עבודה אמיתית.

שה' יזכה אותנו ללכת בדרך האמת אמן כן יהי רצון.

ניתן להאזין לשיעורי "דרך הבעל שם טוב" בעלות שיחה רגילה בטלפון 03-3090900