דבר תורה לפרשת משפטים - לומדים תורה למרגלות הר סיני

משפטי נצח

"וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם" (כ"א, א')

הרמב"ן עומד על סמיכות מתן תורה לפרשת משפטים. לכאורה היה מקום לסמוך למתן תורה את פרשת "שמע ישראל", המורה על קבלת עול מלכות שמים, או את פרשת "והיה אם שמוע", המורה על קבלת עול תורה ומצוות, או אחד מי"ג העיקרים. מדוע סמכה התורה דווקא את פרשת משפטים למתן תורה?
ביותר צריך ביאור, שהרי במתן תורה אמרו ישראל (כ"ד, ז'): "נעשה ונשמע". העם היה אז במדרגה גבוהה מאד, עד שעליה אמר הקב"ה (דברים ה', כ"ו): "מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי כל הימים". מן הראוי היה, אפוא, ללמד אותם הלכות ודינים הקשורים למצוות שבין אדם למקום, ולא פרטים בהתנהגויות שבין אדם לחברו! יש ליישב את העניין כך: דוד המלך, בהתייחסו לנתינת התורה לישראל, אומר (תהלים קמ"ז, י"ט – כ'): "מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום, הללויה". ויש להבין: האמנם אין להן לאומות העולם חוקים ומשפטים? וכי אין להם שופטים וסדרי משפט? אכן יש להם שופטים ויש להם משפטים וחוקים, שנועדו לדון בין אדם לחבירו; אך חוקים אלו נחקקו על ידי בני אדם, לפי תנאי המצב. החוקים משתנים ממדינה למדינה ומארץ לארץ. פעמים שהשופט מחליט על פי הגיונו ושכלו, ופעמים שהשופט משנה את החוקים עקב שיקולים וחשבונות אישיים. כל אלו גורמים למשפטי העמים שלא יהיו משפטים ישרים. זהו שאמר הכתוב (תהילים קמ"ז, כ'): "ומשפטים בל ידעום". זאת ועוד, חוקי העמים עקומים הם, ואין בהם ישרות. אדרבה: יש בהם עניינים המעוררים צחוק וגיחוך. למשל, בדת הנוצרית ישנו חוק שאדם הרוצה להתנצר בא לפני הכומר, הוא שופך עליו מעט מים ואומר לו: "עד עתה היית יהודי – מעתה אתה נוצרי!"
מסופר על יהודי אחד שהיה במצוקה כלכלית קשה. בא אליו נציג של הנוצרים ופיתה אותו להתנצר תמורת עושר רב. אותו יהודי חשב להתנצר רק למראית עין בלבד, אך הכומר שהרגיש בכך אמר לו שהוא ינצר אותו בתנאי שלא יאכל חמין ולא דג בשבת, וזה יהיה הסימן שהוא מתנצר בלב שלם. הסכים היהודי לדבריו. כאשר הגיע יום השבת, רצה הכומר לבדוק אם היהודי מקיים את התנאי, והלך לביתו. והנה לתדהמתו הוא רואה את היהודי אוכל סעודת מלכים, דגים וחמין כבכל שבת! כעס הכומר ואמר לו: הכיצד לא שמרת את הבטחתך? אמר לו היהודי: כלל לא אכלתי דג, כי לפני שהניחו את הדג על השולחן לקחתי מעט מים, שפכתי עליו ואמרתי לו: "עד עכשיו היית דג, מעתה אתה לא דג אלא תפוח אדמה"...
אבל אצל ישראל – החוקים והמשפטים שניתנו לנו הם חוקיו ומשפטיו של בורא העולם. שכל אנושי אינו יכול להעריך את גודל מעלתם וקדושתם של משפטי התורה. נותן התורה הוא נצחי, ועל כן חוקיו ומשפטיו הם נצחיים וקיימים לעולם. ממתן תורה ועד היום הזה לא חל כל שינוי בהם, הן בחוקים ובמשפטים שבין אדם לחבירו, והן בחוקים ובמשפטים שבין אדם למקום.
כאשר הדיין דן דין תורה עליו לירא את בוראו, ולפסוק רק על פי חוקי התורה, אשר הם "משפטי ה' אמת, צדקו יחדיו".
דבר זה נרמז בעשרת הדיברות, שניתנו בשני לוחות, ולא בלוח אחד. ללמדנו שגם המצוות שבין אדם למקום, הכתובות על גבי לוח אחד, וגם המצוות שבין אדם לחבירו, הכתובות על גבי הלוח השני – "צדקו יחדיו", וכולם נאמרו למשה רבנו מפי הגבורה.
זהו שכתב רש"י (כ"א, א'): "אשר תשים לפניהם - ולא לפני עובדי כוכבים ומזלות, ואפילו ידעת בדין אחד שהם דנים אותו כדיני ישראל – אל תביאהו בערכאות שלהם, שהמביא דיני ישראל לפני עובדי כוכבים ומזלות מחלל את השם ומייקר את שם האלילים להחשיבה". אדם שהולך לפני עכו"ם למשפט מורד בחוקי התורה ומזלזל במצוות שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום (רמב"ם הל' תשובה פ"ב ה"ט).
ולכן, אדם שעבר עבירה שבין אדם לחברו חייב לפייסו ולהשיב לו את הגזלה וגם חייב להתוודות לפני הקב"ה ולחזור בתשובה על חטאתו.
ועל פי זה מובן מדוע סמכה התורה את עשרת הדיברות לפרשת משפטים. בפרשה זו מובאות מצוות שבין אדם לחבירו, והצמדתן למתן תורה מלמדנו שהן חלק מתורת אמת.

(מתוך "דברי מרדכי")

התקדשות באכילה

"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (כ"ב, ל')

מכאן שצריך להיות מקודשים ופרושים להקב"ה. יש להיזהר שלא לאכול מאכל שיש בו אפילו ספק לגבי כשרותו, שאז פוגם בציווי של "ואנשי קודש תהיון לי". אדם שאוכל מאכל כשר, הקב"ה מחזיק אותו כוודאי שלו, "תהיון לי"; אך אם אוכל דבר שאינו כשר, הקב"ה אומר שאינו נכלל בגדר "תהיון לי" חלילה, וממילא גם כשאוכל דבר שהוא ספק כשר, הרי שהקב"ה מחזיק ממנו ב"ספק תהיון לי".
ידוע, שהמתרחק מתאוותיו לשם שמים, יכול אפילו ב"שב ואל תעשה" להגיע למדרגות עצומות.

המקפיד בעבודת ה' זוכה לבריאות ופרנסה

"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (כ"ג, כ"ה)

על ידי עבודת ה' בתמימות זוכים לבריאות. התורה מבטיחה לעובד ה' שיתרפא מכל סוגי המחלות אפילו מהמחלות הפנימיות אשר לרפואה אין תרופה בעבורן, כגון בחדרי הלב או המוח וכדומה. לכן הדגיש הפסוק: "וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" – מקרבך ממש. עוד יש לבאר, שמה שכתוב "ועבדתם את ה'" – הכוונה היא לתפילה, כלשון הרמב"ם בהלכות תפילה (פרק א' הלכה א'): "מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר: 'ועבדתם את ה' אלוקיכם'; מפי השמועה למדו שעבודה זו תפילה, שנאמר: 'ולעבדו בכל לבבכם'. אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה". פעמים רבות מתרשל האדם בעבודת התפילה, פעמים הוא מתעצל לקום לתפילה בבוקר וטוען שהקור עז, והוא חושש לחלות, או שפוטר את עצמו מן התפילה בטענה שמכיוון שהוא צריך לעבוד לפרנסתו אין לו זמן להתפלל. על כך אומרת התורה, שאין לו לאדם לדאוג מחולי מחמת השכמתו לתפילה, או לחשוש שתחסר לו פרנסה בשל כך, אלא: "ועבדתם את ה'" – אם תעבדו את ה' בתפילה – "והסירותי מחלה מקרבך". כמו כן: "וברך את לחמך ואת מימיך" – אם אדם עובד את ה' בעבודת הלב, שהיא התפילה, אזי ישמרהו ה' מחולי וידאג לו לפרנסתו, ולא יינזק כלל בשל זהירותו בתפילה.
מספרים על ה"חפץ חיים" זיע"א שפעם הגיע אליו היצר הרע בעיצומו של חורף קר בחודש טבת, ואמר לו: רבי ישראל מאיר, הרי אתה זקן ולשם מה אתה צריך לטרוח ולקום כל כך מוקדם? ענה לו החפץ חיים: אתה אומר לי שאני זקן, והרי אתה זקן יותר ממני, שהרי אתה קיים כבר מששת ימי בראשית; אך בכל בוקר אתה בא אלי בזריזות, כאדם צעיר, על מנת לעצור אותי בעבודת בוראי. ממך אלמד להתגבר אף אני, למרות גילי המופלג, בעבודת ה'.
יראה חכם ויחכם מהמעשה הזה.

דרכים בעבודת ה'

"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" (כ"ג, כ"ה)

פסוק זה פותח בלשון רבים: "ועבדתם את ה'" וכו', אך המשכו לגבי השכר על עבודת ה' כתוב בלשון יחיד: "והסירותי מחלה מקרבך". דבר זה בא לרמוז לנו ששכר המצוות הינו מיוחד לכל אחד לפי מדרגתו ולפי השתדלותו. לדוגמא: שני בני אדם הלומדים תורה. האחד מתקשה בלימודו, ולשני קל יותר. אף ששניהם עובדים את ה' – כלשון הפסוק, בלשון רבים – הרי ששכרם יהיה שונה, כי למתקשה יינתן שכר רב יותר, "לפום צערא אגרא" (אבות ה', כ"ג), מאשר לשני – ועל כן נקט הפסוק המתאר את שכרו של עובד ה' בלשון יחיד.
הגמרא במסכת בבא מציעא (דף ק"ז:) אומרת, כתיב: "ועבדתם את ה' אלהיכם" – זו קריאת שמע ותפילה, "וברך את לחמך ואת מימיך" – זה פת במלח וקיתון של מים, מכאן ואילך: "והסרתי מחלה מקרבך". פירשו המפרשים, שבתחילה יקבל עליו עול מלכות שמים, עול מצוות והכנעה לפני בורא עולם, ואחר כך יסתפק במועט. מתוך כך יזכה לבריאות הנפש והגוף. זהו שנאמר: "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך" – כאשר האוכל בריא והמים בריאים אזי אין מחלות; אך כש"המים רעים" אזי "והארץ משכלת" (ראה מלכים ב', ב' בענין יריחו). עוד רמוז כאן, כי עיקר עבודת ה' בתפילה ובלימוד התורה היא בציבור. לכך נאמר "ועבדתם" בלשון רבים; אך לעומת עבודת ה', עיקר מאכלו של האדם – טוב שיהיה ביחיד. זה רמוז בכך שמאכלו של האדם מוזכר בלשון יחיד "לחמך", "מימך" כי לפעמים כאשר אוכלים בחבורה יוצאים מכך קלקולים (עיין כלי יקר).ועוד יש כאן ברכה מושלמת, שלאדם יהיה אוכל ויוכל לאוכלו. ישנם אשר יש להם לחם ומים, אך אינם יכולים לאכול את לחמם מחמת מחלה. לכן "וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך".
(מתוך "דברי מרדכי")

מתוך העלון "עטרת מרדכי"
שע"י בית תורה וחסד "עטרת מרדכי אליהו"
רחובות
08-9397933