שולחן ערוך, אורח חיים של״א: דין מילה בשבת. ובו י' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין מילה בשבת. ובו י' סעיפים:
עושים כל צרכי מילה בשבת מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליו כמון:

ב

כל זמן שלא סילק ידו מן המילה חוזר אפילו על ציצין שאינם מעכבים סילק ידו אינו חוזר אלא על ציצין המעכבין ואלו הם המעכבין בשר החופה אפי' רוב גובה של עטרה במקום א':

ג

בן ח' אם נגמרו שערו וצפרניו מלין אותו בשבת ואם לא גמרו אפי' אם הוא ספק בן ז' ספק בן ח' אין מלין אותו ואין צריך לומר בן ח' ודאי ואם הוא בן שבע ודאי אפי' לא גמרו שערו וצפרניו מלין אותו [ועיין בי"ד סי' רס"ו]:

ד

מילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת:

ה

אנדרוגינוס ונולד בין השמשות ונולד כשהוא מהול ויוצא דופן ועכו"ם שילדה ואח"כ נתגיירה ומי שיש לו שתי ערלות אין מילתן דוחה שבת:

ו

מכשירי מילה שאפשר לעשותם מערב שבת אינם דוחים את השבת לפיכך אם לא הביא איזמל למילה מערב שבת לא יביאנו בשבת אפי' במקום שאין בו אלא איסור דרבנן שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת ולומר לעכו"ם לעשותה אם היא דבר שאם עשהו ישראל אין בו איסור אלא מדרבנן אומר לעכו"ם ועושהו ואם הוא דבר שאסור לישראל לעשות מן התורה לא יאמר לעכו"ם לעשותו (ועיין לעיל סי' ש"ז):

ז

לא היה לו כמון שחוק מע"ש לא ישחקנו אלא לועס בשיניו אם לא עירב מאתמול יין ושמן ליתן עליהם לא יערבם היום אלא יתן כל א' לבדו:

ח

אין עושין לה חלוק אלא כורך עליה סמרטוט ואם אין לו כורך על אצבעו דרך מלבוש לשנות מדרך הוצאה בחול ומביא דרך חצר אחרת אפי' לא נשתתפו יחד:

ט

בזמן חכמי הגמ' אם לא היו רוחצים את הולד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל ודינו לרחוץ בשבת אם רצו כדין רחיצת כל אדם: הגה ובמדינות אלו נוהגים לרחצו לפני המילה בחמין שהוחמו מאתמול ולאחר המילה במוצאי שבת וכן אם היה יום ג' למילתו בשבת ורואים שיש צורך לרחצו מכינים חמין מבעוד יום ורוחצים אותו בשבת וכל זה מן הסתם אבל אם רואים שיש לחוש לסכנה אם לא ירחצו אותו אחר המילה בודאי מותר לרחצו ולחלל עליו שבת מידי דהוי אשאר חולי שיש בו סכנה:

י

אדם שלא מל מעולם לא ימול בשבת אבל אם מל כבר פעם אחת מותר למול בשבת ואפילו אם הוא אבי הבן: הגה ועיין עוד דיני מילה טור יורה דעה סי' רס"ז:

א

בין השמשות. עיין מ"א שהעלה דאם נולד רביע שעה קודם צאת הכוכבים הוי ספק ואם נולד קודם לכן מוהלין ביום ו'. ואם נולד בשבת רביעית שעה קודם הלילה מוהלין בשבת ע"ש ובהרדב"ז סי' רפ"ב כתב תינוק שנולד ע"ש אחר שקיעת החמה קודם שנראו ג' כוכבים בינונים אם הדבר ספק אם נולד קודם הסוף שקיעה או אחר סוף השקיעה וקודם שנראו ג' כוכבים כיון דאיכא תלתא ספיקא ידחה לעשירי ע"ש ועיין בסוף ספר דרכי נועם קונטרס גדול ממלחמות מצוה בכל פרטי דינים וחלוקים רבים באורך. ועיין בשו"ת הב"ח סי' קנ"ד. ומהרמ"ש סי' מ"א:

ב

כשהוא מהול. צ"ע למה לא נהגו עתה לראות אחר זה. ונ"ל כמ"ש הב"ח ביו"ד סי' רס"ד דצריך שיראה מהול אפילו שלא בשעת קישוי ע"ש. וה"נ אם לא נראה מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשבת. וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לחלל שבת החמור מ"א. (ועיין בש"ך ליו"ד ס"ס רס"ד ועיין יו"ד סי' רס"ג דאם יש ערלה כבושה פי' העור נדבק מאד בבשר דוחה שבת ובתשובת מבי"ט ח"א סי' פ"ט כתב דאם יש בו ציצין המעכבין המילה דוחה. ובאגודה פרק ר"א דמילה כ' נולד מהול בשבת טוב למולו ביום שלאחריו ע"כ משמע דס"ל דלא הוי איסורא כשמל בשבת אך צ"ע דהא ש"ס ערוכה בשבת קל"ה שאין דוחה שבת ודוחק גדול לפרש האגודה בענין אחר ע"ש ורי"ף מסופק בו וכ"כ מהרי"ל עיין בס' אליהו רבה):

ג

איזמל. עמ"ש בסי' ש"י ס"ג אם יש לטלטל האיזמל לאחר המילה ועיין מ"א:

ד

אומר לעכו"ם. עיין סי' רס"ו ס"ו מש"ש מדין הוצאת התינוק ועיין מ"א:

ה

לא יערבם. כתב הב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב ע"ש:

ו

ורוחצים. ולא ישרו סדין דהוה כיבוס או ישים עכו"ם הסדין תוך המים ואם נשפך החמין יאמר לעכו"ם להביא מים שהוחמו בשביל עכו"ם ולא יאמר לעכו"ם להחם בשבילו כתב בי"ד ססי' רס"ז משום הרשב"ץ דתינוק שהיה חולה ולא נימול בזמנו ונתרפא לא ימולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת ביום שלישי למילתו וגם ביום ו' נהגו איסור ע"ש ועיין מש"ש הש"ך והט"ז ועיין בכנה"ג. וכתב המ"א ול"נ דבזמן הזה שאין רוחצין אותו ליכא למיחש לזה דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת לכך אין להתרשל בדבר מצוה ע"ש:

ז

לא ימול. ונ"ל דה"ה אם מל ולא פרע מעולם אסור לפרוע בשבת וטעם אחד להם מ"א. ועיין בתשובת חות יאיר סימן קנ"ח. מוהל שבא למול בשבת ואמר שכבר מל פעם א' בחול נאמן וא"צ להביא ראיה. נאמן שמואל סי' י"ט. ועיין בי"ד סי' רס"ו שלא ימולו ב' מוהלין מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע ועיין מש"ש הט"ז בס"ק י"א. ונוהגין כפסק הש"ע ועיין דבר שמואל סי' ס"ד:

א

שבת קל"ג משנה

ב

שם ברייתא

ג

שם קל"ב משנה וגמרא

ד

שם קל"ה ברייתא וגמ'

ה

הרי"ף והרא"ש

ו

שם במשנה וברייתא קל"ב

ז

שם קל"ה ברייתא וכת"ק

ח

שם פלוגתא דאמוראי ופסקו הפוסקים לחומרא

ט

פירוש הולד היוצא מהאשה שפתחו בטנה רש"י)

י

שם קל"ו משנה וכר"ע

יא

שם בגמרא

יב

הרי"ף והרא"ש שם

יג

הרמב"ם בפ"ב מהלכות מילה

יד

שם קל"ג משנה

טו

שם במשנה

טז

דברי עצמו

יז

מרדכי בפ"ג דחולין בשם רבינו שמחה ותרומת הדשן שם

א

ס"ג בן ח' אם כו'. ע"ש קל"ה א' קל"ו א' ופ"ח דיבמות פ' א' ב' והנה תוס' שם ושם כ' דרשב"ג ורבנן בתרתי פליגי בודאי בן שמונה דלרבנן ודאי נפל הוא ואינו יוצא מידי נפל עד עשרים שנה לר' אבהו ובספק וסתם ולדות ס"ל דודאי של קיימא הוא דהלך אחר רוב נשים כמ"ש שם ל"ז א' אי לימא כו' ולרשב"ג בשניהם ספק נפל עד שלשים יום ולאחר שלשים יום ה"ז ודאי בן קיימא בשניהם דסוגיא דיבמות מ' דפליגי בודאי בן ח' ובסוגיא דשבת ובש"מ מ' דבספק פליגי כמ"ש וכ"כ כל הפוסקים וכ' הרמב"ן ביבמות שם דבין לרבנן בין לרשב"ג אין חילוק כלל בין גמרו או לא וכן מ' שם ושם שלא הזכירו גמרו כלל אלא רבי בלבד רק בבן שמנה ודאי דהוא לרשב"ג ספק דוקא בגמרו הא לא גמרו הוי ודאי נפל דאל"כ ודאי נפל שיהא כאבן כו' לרשב"ג לא משכחת לה ורבי ס"ל דבגמרו יוצא מתורת ודאי אבל מתורת ספק לא ואינו ידוע זמנו לרבי שיצא מתורת ספק ודעת רבי הוא ס' שלישית וכ"כ הריב"ש בסי' תמ"ו אלא שכ' דלרבי בגמרו הוא ודאי בן קיימא ואין נ"מ בזה לדינא דאין הלכה כרבי כמ"ש ביבמות שם כמאן כרבי כו' וג"כ כ' הריב"ש דלרבנן בספק לא הוי בן קיימא עד שגמרו ובזה נראין דברי הרמב"ן דאין חילוק כנ"ל ונ"מ בזה לאשת כהן דסמכינן ארבנן כמש"ש ל"ז א' באשת כהן כיון דלא אפשר כו' ובשבת קל"ו א' אמר אביי פיהק ומת דכ"ע ל"פ נו' וא"כ בפיהק לכ"ע נפל ואפי' באשת כהן חולצת וה"ה חלה לדעת קצת מפרשים כמ"ש הר' יונה והרא"ש אלא שהרב אלפס השמיט הא דאביי וכן הרמב"ם וש"ע ופסקו דכל ספק בן ט' אינה חולצת באשת כהן דס"ל דרבא דקאמר אם אשת כהן כו' ולא חילק בין פיהק פליג אאביי והלכה כרבא ובכלו חדשיו בודאי כגון שבעל ופירש אפי' רשב"ג מודה דמיד הוי בן קיימא כמ"ש בשבת שם ובנדה מ"ד ב' וכלו חדשיו להרמב"ם דוקא בן ט' חדשים גמורים וכ"פ בש"ע וכמש"ש ל"ח א' ב' אמר שמואל אין אשה כו' כחסידים הראשונים אמר מר זוטרא כו' אמר מר זוטרא אפי' כו' מ' דכולהו ס"ל כן וכן סוגיא דיבמות ל"ו א' מ' כן אע"ג דהרמב"ן חולק עליו ופ' כר' יהודה בנדה שם אלא שריטב"א פ' דעכשיו נשתנה הטבע ורואים שהוא בן קיימא ויולדות אפי' יום א' בחודש התשיעי וכ"כ ב"ה בא"ע סי' קנ"ו ס"ד וכמ"ש תוס' בבהמה שנשתנו עכשיו דאמרינן בבכורות י"ט ב' פרה וחמור כו' נמצא בכלו חדשיו לכ"ע בן קיימא הוא ובן ח' ודאי או ספק לרשב"ג עד שלשים יום ספק רק בן ח' ודאי ולא גמרו הוי ודאי נפל ואם שהה שלשים יום בכ"ע ודאי בן קיימא בין בן ח' או ספק בין גמרו או לא ובשבת קל"ו א' איפסק הלכתא כרשב"ג ומפרשים אף לענין בן ח' ודאי בכ"ע הלכה כמותו אלא דבאשת כהן סמכינן ארבנן דס"ל דודאי בן קיימא בין גמרו או לא אבל בבן ח' לעולם חולצת וז"ל הרמב"ן ביבמות בקוצר כלו חדשיו ולד מעליא הוא לא כלו ולא גמרו נפל גמור גמרו ספק אינו ידוע אם כלו בין גמרו בין לא גמרו הוא ספק שהה למ"ד יום לעולם כחתן שלם לכ"ד ובאשת כהן כו' כמש"ל וע' במ"מ פ"א מה' יבום הביא דבריו אבל הרמב"ם אחז לו שיטה אחרת דבפ"א מה' מילה כ' בן ח' אם שלם בשערו וצפרניו ה"ז ולד שלם בן ז' הוא אלא שנשתהא ומותר לטלטלו ואינו כאבן ומלין אותו בשבת ואם אינו שלם הרי זה בן ח' ודאי וה"ה כאבן ואסור לטלטלו ואעפ"כ אם שהה ה"ה כשאר הנולדים לכ"ד דכל ששהה ל' יום אינו נפל בן ז' אם נולד שלם ה"ז של קיימא ומלין אותו בשבת ספק בן ז' ספק בן ח' מלין אותו בשבת ממ"נ כו' ופסק בשניהם לקולא כרבי וכרשב"ג ומ"ש בן ז' שלם כ' דל"ד וע' בטי"ד וב"י סי' רס"ו. אבל בשאר מקומות לא הזכיר כלל הא דרבי וג"כ בשאר דברים נראין כסותרין דבריו שבפ"ב מה' רוצח כ' דנולד לפחות מט' חדשים ההורגו פטור עד ששהה ל' יום. ופ"א מה' יבום כ' אם לא נודע שכלו חדשיו עד ל' יום ה"ז ספק ואם שהה ל' יום ה"ז בן קיימא ופטורה כו'. ובפ"א מה' שמחות כ' הנפלים אין מתאבלין עליהם וכל שלא שהה ל' יום ה"ז נפל אם אינו ידוע שכלו חדשיו בן שמנה אף לאחר ל' יום ה"ז נפל ואין כו'. ובפ"א מה' נחלות כ' אפי' קטן בן יומו ולא כלו חדשיו ה"ז נוחל ומנחיל הואיל וחי שעה אחת: והענין הוא כמ"ש בפ"א מה' יבום מן התורה אם יצא הולד חי לאויר העולם אפי' מת בשעה שנולד פטורה כו' אבל מד"ס עד שיודע בודאי שכלו חדשיו או שישהה שלשים יום ואם לאו ה"ז ספק וצריכה חליצה מד"ס לכן בדין נחלות אוקמוהו אדין תורה דבדיני ממונות קולא לזה וחומרא לזה ובשאר מקומות פ' כרשב"ג רק באבל דקי"ל הלכה כדברי המיקל באבל פ' בודאי כרבנן דאף לאחר ל' יום הרי זה נפל ובמילה כיון דחומרא בעלמא דממ"נ מלין אותו רק משום טלטול פסק כדברי רבי ורשב"ג לקולא וס"ל דדברי רבי לא אתמר אלא לענין מילה כמ"ש ביבמות שם ולכן לא הזכיר דבריו בשאר מקומות ופ' כרשב"ג אף ברוצח וע' מ"מ פ"א מה' יבום ובב"י ח"מ סי' רע"ו ולמד הרמב"ם מדאמרינן באשת כהן דאינה חולצת ושרינן איסורא דאורייתא ויותר היה נראה להתיר חליצה לבעלה שהוא דרבנן ולמד מזה שמדין תורה א"צ חליצה וע' בתוס' שם ובש"ע פסק כהרמב"ם שבח"מ סי' רע"ו פ' שם כדבריו בהל' נחלות ובא"ע סי' קנ"ו ס"ד העתיק דברי רמב"ם בפ"א מהל' יבום ובש"ע י"ד סי' שע"ד ס"ח כ' ג"כ כדברי הרמב"ם פ"א שם והוסיף שעד ל' יום אפי' גמרו שערו וצפרניו כו' והוא מדברי הרמב"ן יטי"ד שם וכשיטתו כנ"ל וענ"י ביבמות שם וט"ס שם וגם הרמב"ם יודה בזה כנ"ל אבל במילה כ' שדעת הרי"ף ורא"ש שלא כתב הא דרב אדא דאמר מלין אותו ממה נפשך שמע מינה דלא סבירא ליה הא דרב אדא וקושיית הגמ' מימהל היכי מהלינן בשגמרו דמש"ה מהלינן כמ"ש ביבמות וכ"כ הרי"ף שם ורב אדא הוא דאצטריך לדחוקי כך אבל אנן דס"ל כאוקימתא דיבמות וז"ש כאן אפי' אם הוא ספק כו' וכ"כ בי"ד סי' רס"ו אבל ב"ה כ' שם כדעת הרמב"ם וטור דאפי' לא גמרו מלין אותו ממ"נ בספק בן ח' ובגמרו אפי' ודאי בן ח' סמכינן ארבי אבל מ"ש בסי' ש"ל ס"ז דבגמרו בין ספק בין ודאי מחללין עליו שבת צ"ע ואפשר משום דספק נפשות להקל וסמכינן ארבי אלא דא"כ בספק אפי' לא גמרו הל"ל דמחללין כמו באשת כהן דסמכינן ארבנן וא"ל דס"ל כדעת הריב"ש דבלא גמרו אף רבנן מודו דא"כ הל"ל באשת כהן ג"כ דוקא גמרו וע' ספ"ק דערכין דאף על הספק מחללין וע' ר"ן פ' בתרא דיומא ומ"ש מ"א שם משום דאיכא ריעותא דלא גמרו מש"ה אין מחללין לדעת הרמב"ן וכ"פ בש"ע א"ה סי' קס"ד ס"ז דבאשת כהן לעולם אין חולצת ולא חילק בין גמרו או לא ה"ה כאן ואף לרשב"ג כיון דספק הוא מחללין כנ"ל ובספק נפשות מקילינן יותר מבכ"מ. וגם דברי הטוא"ה וב"ה בסי' קנ"ו ס"ד צ"ע דכ' דאפי' בסתם ולדות אין פוטר עד שיהיה בן שלשים יום וגמרו שערו וצפרניו דזהו דלא כחד ואף לדעת התו' שכ' ביבמות שם ובשבת שם דרבי ורשב"ג ל"פ אלא דשניהם בעינן ל' יום וגמרו היינו בודאי בן ח' אבל בספק כ' דא"צ וע"ש בתו' דשבת ד"ה מימהל. וא"ת היכי פשיט כו' וי"ל דא"כ הל"ל כו' ומדנקט רשב"ג ש"מ דבסתם כו':

א

ס"ה ונולד כשהוא מהול. כרבה שם דאמר חיישינן כו' דהל' כרבה נגד רב יוסף:

ב

ויוצא דופן ונכרית כו' ומי כו'. דמספקא לן כמאן משום דרב אסי דלא כת"ק ומספקא לן אי שמיע ליה וס"ל דלא כת"ק או לא שמיע ליה הברייתא ואי הוה שמיע כו':

א

ס"ו לפיכך. שם במתני':

ב

אפי' במקום. גמ' שם ב' כשם כו' ונ"מ אף לר"ש בכלים ששבתו בבית ע' רי"ף שם:

ג

שהעמידו. רש"י שם וגמ' פסחים צ"ב א':

ד

ולומר לא"י. עירובין ס"ז ס"ח וע' רי"ף ורא"ש בשבת שם:

א

ס"ט לפני המילה ולאחר המילה וביום. שבת קל"ד ב' במתני' וכמ"ש שם בגמ' הלכה כראב"ע וסובר כדעת הרמב"ם דראב"ע דוקא יום שלישי נקט אבל יום שני אין רוחצין:

ב

לפני המילה בחמין. זהו ג"כ דינא דגמ':

ג

אבל אם. שם בין בחמין כו' מפני שסכנה כו':

ד

מידי דהוי. יומא פ"ד ב' מחמין כו':

א

ס"י אדם כו'. כמ"ש בפ"ד די"ט מפני שצריך לבודקו. מרדכי ס"פ כיסוי הדם סי' תתר"ס:

ב

אבל אם כו'. ממש"ש הכא ברעפים חדשים כו'. דוקא חדשים שלא נתבשל מעולם וא"צ לאחזוקי ג"פ ול"ד לשחיטה דבעינן אחזוקי ג"פ. ת"ה סי' רס"ה:

ג

ואפי' אם כו'. תה"ד שם דלא כטוי"ד סי' רס"ו בשם ראבי"ה דאוסר אם איכא אחר ממ"ש בשבת קל"ג א' ואם איכא אחר כו' אבל הוא חלק עליו וכ' דל"ד לשם דאב מתכוין לקוץ בהרתו משא"כ באחר אבל כאן תרווייהו מכווני לתיקון המילה ועוד דסוגיא דשם לס"ד אבל הא אמרינן שם דאביי גופא סבר דפסיק רישיה כו' ואע"ג דפסיק רישיה דלא ניחא ליה פטור כמש"ש ק"ג א' וע' בתוס' שם ד"ה א"צ כו' מ"מ כאן דחייב משום מקלקל בחבורה אפי' כה"ג חייב דא"צ מלאכת מחשבת כמ"ש תוס' בכתובות ה' ב' בד"ה את"ל כו' ע"ש שהאריך בזה:

א

ופורעין ומוצצין – עיין בתשו' בנין ציון סימן כ"ג וכ"ד דהמציצה דוקא בפה ולא ע"י דבר אחר שהמציאו הרופאים החדשים ובתשובת יד אליעזר סי' מתיר למצוץ בספוג דבדוקה דיותר טוב ממציצה בפה ואפילו בשבת יש להתיר בספוג ע"ש [פ"ת על או"ח]:

א

בין השמשות – עיין במ"ב מה שהעתקתי בשם הרדב"ז ולא הוי ספק ספיקא ספק יום ספק ביה"ש וביה"ש גופא הוי ספק כתב הפמ"ג דאפשר משום דאוקי אחזקת מעוברת [נ"ל מה שכתב בלשון שאפשר משום דס"ל דאותה חזקה לא אלימא כ"כ לענין דחית שבת ונ"מ לענין אם נולד ולד בשבת ואין אנו יודעין אם ביום ע"ש או בלילה ואין לנו ממי לשאול כגון שמתה האשה וכה"ג לא אמרינן דמסתמא השתא הוא דילדה ואפילו בחול יש לעיין ועיין מה שכתבנו לקמיה] ועוד אפשר לומר משום דשם ספק חד הוא וכ"כ בספר מנחת כהן ועיין בסימן רצ"ג ס"ג בהג"ה וכבר עמד שם בזה בחידושי רע"א ע"ש ואגב דאיירינן בההוא ענינא דבין השמשות אמרתי להזכיר איזה דברים נחוצים לדינא והוא ביורה דעה סימן רס"ב ס"ו אם לאלתר כשהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור נראו ג' כוכבים בינונים וכו' קשה לי הא קי"ל בשבת ל"ד דהלכה כר' יוסי לענין תרומה ור' יוסי ס"ל דשני כוכבים הוי בין השמשות וכהרף עין אח"כ יוצאין ג' כוכבים וא"כ בתוך כך שאחד יוצא מבית היולדת לחוץ לראות אם הוא לילה מאי הוי אפילו אם הוא רואה ג' כוכבים בינונים שמא השתא הוא דיצא וכהרף עין מקודם לא היו רק שנים ולא הוי רק ביה"ש ולא יצוייר דין השו"ע רק אם בעת הלידה ממש רואה שיש ג' כוכבים כגון שהחלון פתוח בבית ויושב אצל החלון וכששמע שהילד הוציא ראשו הביט תיכף דרך החלון וראה ג' כוכבים בינונים ודוחק. אמנם אם רואה לאלתר כוכבים קטנים מסתברא דיש לסמוך דמקודם בשעת הלידה היו בינונים דקטנים נראין אחר שכבר הוא לילה כדאיתא שם גמרא. ואף זה אין ברור כ"כ דלמא הם בינונים ומקודם היו גדולים הנראים ביום אם לא שיש הרבה כוכבים קטנים אז בודאי יש לסמוך ע"ז עוד אמרתי להעיר במה שכתב בעל דה"ח בדיני מילה וז"ל אם הוציא ראשו חוץ לפרוזדור ונשתהה קצת עד שנולד כולו ואח"כ כשנולד כולו ראו שלשה כוכבים בינונים אם לפי השיהוי נראה להם שהיה יום בהוצאת הראש אין להם אלא מה שעיניהם רואות ויהא נמול לשמונה אפילו אם יארע בשבת היינו אם נולד במו"ש עכ"ל וזה נובע משו"ע יורה דעה בסימן רס"ב ע"ש אך מה שמסיק שם וכתב דאם אינן יכולין לידע אזלינן בתר חזקה דהשתא הוא דנולד ואם הוא בע"ש מותר למולו בשבת וכו' וציין ע"ז ש"ך סימן רס"ו סק"ט הוא תמוה כיון דאיירי דנשתהא קצת א"כ יש לספק בודאי שבעת הוצאת הראש לא היו כ"א שני כוכבים או אולי כוכב אחד ומה דציין לש"ך הנ"ל אין ענין לזה דהסמ"ק מיירי שאין אנו יודעין כלל אם היה שום שיהוי מעת הוצאת ראש הולד חוץ לפרוזדור עד הלידה והלידה הלא היתה בודאי בלילה לכך כתב דאם אינן יודעות יש לילך אחר חזקה ור"ל דמחזקינן לה בחזקת מעוברת עד השתא ולא מספקינן דהיה שיהוי בין יציאת הראש ללידת הגוף או דמיירי הסמ"ק שנולד הולד זמן הרבה אחר צאת הכוכבים משא"כ בנידון דידיה דמיירי שהיה שיהוי קצת בין לידת הראש להגוף ולאחר שנשלם הלידה ראו ג' כוכבים בינונים וא"כ לא נוכל לאוקמה אחזקתה לומר דעד השתא היתה מעוברת דמן התורה ע"י הראש חשיב לידה מי יאמר שלא היו מתחלה שנים ועיקר סברתו מה שכתב דאזלינן בתר חזקה דהשתא הוא דנולד לא שייך בזה דע"כ מה שכתב דהשתא הוא לאו דוקא דהא מיירי דאשתהי קצת אלא ע"כ כונתו דחזקה דבלילה נולד ומסתמא היו השלשה כוכבים מתחלה ג"כ ובאמת לא שייך ע"ז חזקה וצ"ע אח"כ מצאתי בעז"ה בספר סדרי טהרה שמכריע לדינא כדברינו דאם יודע שהיה קצת שיהוי בן לידת הראש להגוף יש להחמיר ולומר דשמא היה אז בין השמשות עי"ש:

א

אפילו במקום וכו' – עיין בשו"ת חתם סופר חאו"ח סימן ע"א שכתב אודות תיקון צפורן של מוהל בשבת שיש בזה איסור דאורייתא וחייב חטאת כיון שעושה כלי ולא דמי לנטילת צפרני הנדה לטבילה וכ"כ בעטרת חכמים סימן כ"ו אף אם אין מוהל אחר רק אחד וצפרנו נסדק אפ"ה אסור לתקן:

ב

וע"ל סימן ש"ז – עיין במ"ב במש"כ דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא היינו כגון שנתקלקל הסכין וצריך לתקנו ודעת המגן אברהם דיש לסמוך עלייהו לענין מילה ועיין בתשובת כתב סופר דהיינו דוקא בדליכא מוהל אחר אבל אם איכא מוהל אחר שיש לו סכין מתוקן הגם שאין רצונו להשאילו אין להתיר ואפילו בדליכא מוהל אחר רוב הפוסקים ס"ל דאסור ע"י א"י מ"מ כבר הורה המגן אברהם אבל בתנאי שהיה מאתמול הסכין מתוקן אבל אם פשע ולא הכין מאתמול גם המגן אברהם בעצמו אינו מתיר לתקן הסכין ע"י א"י. ולענין להעביר דרך ר"ה שרי אפילו בר"ה דאורייתא כשלא פשע ולהביא דרך כרמלית דרבנן אפילו הוא פושע שלא הביא מאתמול למקום הראוי שרי ע"י א"י לכו"ע ע"ש באריכות:

א

לא יערבם היום וכו' – עיין במ"ב והנה כ"ז הוא לדעת הב"י דפסק כת"ק אולם לא ברירא ד"ז כ"כ דהנה באו"ז ובמאירי ובר"ן ובמגיד משנה פ"ב מהלכות שבת דין יו"ד משמע דדעתם לפסוק כר"מ אכן ברשב"א ורמב"ן מוכח שדעתם דהלכה כת"ק וכן נלענ"ד שזה הוא דעת הרי"ף והרא"ש מדהעתיקו המשנה דנותן זה בפ"ע וזה בפ"ע כצורתה ולא העתיקו ע"ז מה שתירצו שם גמרא דהיינו בלא ליכא משמע דס"ל כמ"ש הב"י דזהו דוקא לר"מ דבשאר חולה ג"כ מותר עירוב בלא ליכא משא"כ לרבנן דבשאר חולה אסור עירוב גם לענין מילה אסור עירוב לגמרי ונשארה המשנה כצורתה [וקצ"ע על המ"מ שכתב בהיפוך זה על ההלכות] אמנם ע"י שינוי לכו"ע שרי ע"ש במ"מ בשם הרמב"ן:

א

חלוק – עיין במ"ב והוא מרש"י והעתיקו במגן אברהם ולפ"ז אינו בכלל סכנה בחסרון החלוק רק שיצטרך עי"ז למולו פעם שנית מדרבנן אבל מרשב"א ושארי ראשונים משמע דהוא בכלל סכנה ונ"מ מזה לאחר המילה אם מותר להביאו דרך ר"ה כשאין לו עצה אחרת:

א

במג"א ס"ק א'. עיין ח"ס או"ח סימן פ':

א

סעיף א' עושין כל צרכי מילה בשבת וכו'. נ"ב הנה בדין אם להיות רק ב' מוהלים או ג' הנה הישועות יעקב בסימן זה כתב שהיא טעות אך אני בתשובה שכתבתי לק"ק בארזאן קנה מקומה בחבורי בהשמטות על ש"ס נדה דף י"ט דרך אגב הארכתי שם בזה בעזה"י בטעם הדבר ע"ש בדף קי"ג ודו"ק: &והנה בנידון פלוגתת הבעה"מ והרמב"ן הובא בהר"ן פרק ר"א דמילה בדין אם השתפך החמין לצורך המילה אם אזלינן בתר בסוף או בתר השתא עיין בתשובתי ללבוב קנה מקומה בהשמטות השניות בהלכות שבועות בסימן רל"ט שם הארכתי בזה בעזה"י ודו"ק וע"ש בהר"ן מה שהביאו ראיה מביצה ע"ש. והנה יש כדמות ראיה לזה מן הש"ס נדה דף ל"ח בחסידים הראשונים שלא היו משמשין מטותיהם מיום ד' ואילך שלא יבואו לידי חילול שבת ומ"ט לא נימא דהשתא בהיתר הוא משמש ואח"כ הפקוח נפש שהוא דוחה את השבת א"ו כיון שידענו שאח"כ יבוא לידי חילול שבת אסורים לעשות כן מעיקרא. ואין לומר דהם היו מחמירים על נפשם דזה אינו דבשלמא אם הוי ידענו שיהיה כן ויבוא לידי חילול שבת היו אסורים לעשות כן מדינא לכך שוב כיון שחסידים הם היו מחמירין אף על ספק פן יזדמן כן אבל אם נימא דאף אם הוי ידענו שיהיה כן הוי היתר ברור ואין חשש איסור כלל א"כ ניהו דהם רצו להחמיר על עצמם היה די להחמיר בודאי אבל לא היה להם להחמיר עוד בספק כיון דאף יהיה ודאי הוי היתר א"כ לא היה להם להחמיר בספק כיון דאף אם היה כן היה היתר גמור מדינא. לכן נראה דאם היה כן בודאי היה אסור מדינא לכך החמירו אף בספק ודו"ק. ובגוף ראיות הרז"ה משחיטה ביו"ט היה נראה דהרמב"ן יסבור כהסוברים דפקוח נפש הותר אצל חולה ולא דחויה ולכך אתי שפיר דבשלמא בכיסוי דהתם לאחר ששחט אין לו היתר לכסות רק מכח עשה שדוחה ל"ת וכיון דהוי רק דרך דחויה ולכך עתה שעדיין לא שחט ואפשר שלא יצטרך לידי דחויה מחוייב לעשות כן אבל בפקוח נפש דהיתר ממש הוא בשבת ולכך שפיר אזלינן בתר השתא ומל שפיר כדין ואח"כ פקוח נפש הוא דדוחה שבת והרז"ה ס"ל דפקוח נפש דחויה אצל חולה לכך מביא שפיר ראיה מכיסוי בי"ט ואכ"מ להאריך יותר בזה ודו"ק ועיין בחידושי לפרק ה' דיומא במה"ת דף נ"ה ע"ב בתוס' ד"ה השולח שם הוכחתי דהתוס' ס"ל כדעת המתירין שהביא הר"ן דבתר השתא אזלינן ודבריהם מוכרחים בש"ס כדיעה זו ע"ש ודו"ק. ועיין מ"ש בזה בתשובה ליו"ד סימן שע"ג בטומאת כהן ועיין לעיל סימן רמ"ד ובסימן רמ"ח גבי הפלגת ספינה מוכח נמי דבתר השתא אזלינן ועיין בחיבורי לע"ז עבודת עבודה דף י' ע"ב שם כתבתי ראיה מן התוס' שם ג"כ לדעת המתירין דבתר השתא אזלינן ע"ש ודו"ק. והנה המעיין שם בר"ן מוכח דס"ל להר"ן כדעת הסוברים דלא אזלינן בתר השתא רק בתר בסוף ע"ש רק שמחלק בין מילה דהוי קבוע בשבת משא"כ בשחיטה ביו"ט ולכאורה קשה דדבריו סותרין א"ע מה שכתב בנדרים דף ט"ז בחליפי איסורי הנאה גבי לוה ובע"ח באין ונפרעין דמשמע שם דלכתחלה מותרין ללוות ואין כאן הנאה ואח"כ כשבע"ח באין ונפרעין הוי דיעבד ומותר בדיעבד ע"ש. וא"כ מוכח לכאורה דלא אזלינן בתר בסוף רק בתר השתא וכיון דהשתא ליכא איסורא מותר לעשות אף שידעינן שסוף סוף אח"כ מיהו נעשה האיסור לא קפדינן על זה כיון דאח"כ יהיה בהיתר כיון דהוי כדיעבד וא"כ סתרו דברי הר"ן אהדדי וצריך לחלק בין דאורייתא לדרבנן דבנדרים מיירי רק מאיסור דרבנן כמ"ש הר"ן דאיסור החילופין בזה הוי רק דרבנן ובדרבנן אזלינן בתר השתא. אך במסכת שבת דמיירי מאיסור תורה וכן בשחיטה ביו"ט היכי שצריך למלאכה דאורייתא אנו אזלינן בתר בסוף אבל היכי דהוי רק איסור דרבנן אזלינן בתר השתא כדמוכח מדברי הר"ן הנ"ל בנדרים והיות שזה כלל גדול במקומות רבות לזה כתבתי כאן כל זה. ואולי יזכני ד' בזמן אחר לפרש יותר בזה ועיין בט"ז יו"ד סימן קי"ז גבי נחירת תישים שם מוכח גם כן דס"ל כדעת הסוברים דבתר השתא אזלינן ולא הדגיש בכל הדברים הנ"ל ולא בפלוגתא שהביא הר"ן הנ"ל ולפמ"ש לעיל יש להחזיק כל דבריו להסוברים דאיסור סחורה בנבילות הוא רק דרבנן ויש ראיה לדבריו מן הר"ן הנ"ל ועיין מ"ש שם בחידושי ליו"ד ודו"ק היטב:
והנה מ"ש בש"ע עושין כל צרכי מילה בשבת נ"ב ז"ל הרמב"ם בפ"ב מהלכות שגגות הלכה ח' וכן מי שהי' לו ב' תינוקות אחד למול בשבת ואחד למול בע"ש או באחד בשבת ושכח ומל שניהם בשבת פטור מחטאת שהרי יש לו רשות למול אחד מהם בשבת ושבת דחוייה היא אצלו ומצוה עשה אע"פ שהם ב' גופין כיון שזמנו בהול וכו' עכ"ל. והנה מה שהאריך בלשונו לומר שבת דחוייה היא אצלו אין לו הבנה דהוא אך למותר כיון דכבר כתב שיש לו רשות למול אחד בשבת היה די לו לומר ומצוה עשה ול"ל להאריך ולומר דשבת דחויה היא אצלו וגם תיבת הוא אך למותר והיה לו לומר ושבת דחוייה אצלו. ונראה לי לפרש כוונתו דהנה בטומאה קי"ל דטומאה דחוייה היא בצבור וכן קי"ל שבת דחוייה היא אצל חולה כמ"ש הרמב"ם בהלכות שבת אבל בקרבנות שבת הוי שבת הותרה כדאיתא ביומא דף מ"ו. והנה יש לעיין במילה בשבת אם נחשב דחוייה או הותרה והנה מלשון הרמב"ם כאן נראה דשבת הוי דחויה אצל מילה דהרי כתב שבת דחוייה היא אצלו ולא כתב היתר היא אצלו או הותרה אצלו. הן אמת דיש לומר דלשון הש"ס נקיט דקאמר דניתן שבת לדחות אצלו. אך בש"ס גופא יש לדייק כן ויותר מוכח כן מלשון הרמב"ם שכתב שבת דחוייה היא אצלו מלשון הוא משמע דעל עצם איסור שבת קאמר דדחויה היא ולא על שבת זה וכלשון הש"ס טומאה דחוייה היא בצבור. והטעם הנכון דלמה טומאה דחוייה וכן בשבת לחולה ולקרבן צבור הותרה. אך הענין הוא מה דאפשר לקיים זה בחול ואין לו שייכות לשבת דוקא רק ע"ד מקרה והזדמנות הוי שאירע כן בשבת וכן שאירע כן בטומאה זה הוי רק דחויה ולא הותרה דהרי טומאה אפשר הוא שלא יהיה טמא וכן חולה אפשר שלא יהיה מסוכן בשבת לכן אם אירע טומאה או חולה בשבת הוי רק דחויה אבל קרבנות צבור יש קרבנות דשייכין רק בשבת או דהחיוב בכל יום ושבת בכלל זה כיון דכתיב תמיד ומוכרח להיות בשבת ג"כ בזה הוה הותרה. וא"כ מילה כיון דאפשר שלא יזדמן מילה בשבת הוי רק דחויה [אמר בן המחבר כוון רבינו לדעת קדוש ד' הרמב"ן ז"ל בספר תורת האדם ועיין בס' עט"ח להגאון מלייפניק ז"ל חאו"ח מ"ש בזה] ובזה יהיה אתי שפיר לשון הרמב"ם הנ"ל כיון דבזבחים פ"ב דף ל"ב מסיק רבא דהואיל ואדחי אדחי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן וא"כ ה"נ ניהו דהואיל ואדחי אדחי לא אמרינן רק בחד מעשה ולא בב' מעשים מכל מקום היינו לכתחלה אבל לענין דיעבד ובפרט בטעה בדבר מצוה ועשה מצוה שפיר אמרינן דהואיל ואדחי אדחי לאיסור זה ופטור מחטאת [ועיין כעין ראיה לזה במס' פסחים דף צ"ח ע"ב גבי דחקו טמאי מתים ונכנסו להיכל דמשמע שם אף דלכתחלה לא מהני לומר כיון דאדחי אדחי בב' מקומות מ"מ בדיעבד פטורין וא"כ י"ל ה"ה בזה ודו"ק] ומיושב קושית הלח"מ מה דהקשה על הרמב"ם דדבריו סתרי אהדדי מקרבנות ולפמ"ש דבקרבנות כיון דקרבנות הותרה בצבור וכיון דאישתרי אישתרי לא אמרינן אפילו בחד מעשה ממילא מכל שכן בב' לא אמרינן כיון דאישתרי אישתרי לכך אינו פטור מכח טעה בדבר מצוה ועשה מצוה אבל במילה כיון דדחוייה היא שבת אצלו ואם הוי חד מעשה הוי מותר אפילו לכתחלה לומר כיון דאידחי אידחי לכך ניהו דהוי ב' מעשים ולא אמרינן כן לכתחלה מ"מ מהני זה בדיעבד לפטרו מחטאת והש"ס דפריך מתינוקות אאימורים ומשני בע"א היינו דאזיל לשיטת המ"ד דטומאה הותרה בציבור ולדידיה גם שבת הותרה ולכך אין חילוק בין מילה לקרבנות או דאזיל לדעת אביי בזבחים דף ל"ב דס"ל כיון דאשתרי אשתרי אמרינן טפי וא"כ פריך מכח ק"ו דאימורים לכך מוכרח לחלק בין קדם ומל וכו'. אבל לדידן דקיי"ל טומאה דחויה בציבור ושבת נמי דחויה אצל חולה וממילא מילה נמי דחויה בלא"ה לא דמי כלל מילה לאימורים גם קי"ל כרבא דהואיל ואדחי אדחי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי לא אמרינן לכך לא דמי כלל אהדדי ומיושב קושית הלח"מ הנ"ל. לכך דייק הרמב"ם כיון דאיכא תרתי למעליותא דיש לו רשות למול בשבת וגם שבת דחויה היא אצלו ולא הותרה וגם מצוה עשה לכך פטור בכל ענין ודו"ק היטב. כן נראה לי נכון כוונת הרמב"ם לפי שעה זו אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר בזה ואני תפלתי שגורה בפי להיות אמרינו לרצון לפני אדון כל ולא יהיה יגיעי לריק ח"ו אמן:

ב

שם סעיף ו' מכשירי מילה שאפשר לעשותן מע"ש אין דוחין את השבת וכו'. נ"ב עיין במג"א סק"ה מ"ש וכ"מ ממ"ש בסימן תרנ"א בשם הירושלמי. הנה כוונתו למ"ש שם בשם הירושלמי דאם הניח הלולב עג"ק אסור לטלטלו ע"ש. ובמחכ"ת נעלם ממנו דברי התוס' בסוף פרק לולב וערבה ד"ה טלטול בעלמא היא שכתבו דאף דחזי למצותו הוי מוקצה כיון דאין לו שם כלי ע"ש וא"כ מוכח דאף אם היה הדין שמותר ליטלו בשבת הוי נחשב מוקצה אף בעודו משתמש בו כיון דאינו כלי רק דפריך הש"ס כיון דטלטול בעלמא היא ראוי שהמצוה ידחה איסור זה וא"כ לק"מ מה שהקשה בסימן תרנ"א דהרי אין מוקצה לחצי שבת דזה לא נאמר רק באם בעודו מותר להשתמש בו אזל וחלף לו המוקצה לגמרי לכך כשחזר המוקצה אין מוקצה לחצי שבת אבל בלולב לא אזיל ליה המוקצה רק אף בהיותו משתמש בו יש לו דין מוקצה וחל עליו מוקצה תמיד [ולכן נראה בלילה או ביום שלא לצורך מצוה אין לטלטלו] רק כל זמן שנוטלו דוחה המצוה המוקצה כדפריך הש"ס שבת שטלטול בעלמא הוא ולדחי שבת רק מכח טעם אחר אסור בשבת ויו"ט דהוי רק מוקצה דוחה המצוה לטלטול אבל כשחלף לו המצוה נשאר המוקצה במקומו ולא שייך אין מוקצה לחצי שבת דכל השבת הוי מוקצה כיון דאינו כלי וממילא אין ראיה לסכין דהתם הוי כלי ממש דשם כלי עליו רק מכח דהוי מחמת חסרון כיס חש מלהשתמש בו אבל כשהכינו לתשמיש אחד אינו מוקצה כלל באחת וחלף לו המוקצה ולכך אף אחר השימוש לא חל המוקצה דאין מוקצה לחצי שבת ועיין בחיבורי החדש על או"ח סי' תרנ"ח מ"ש בזה ודו"ק היטב כי הם דברים ברורים בעזה"י:

ג

שם סעיף ט' בזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצין את הולד וכו'. נ"ב הנה בדין אם נשפכו החמין שיש לו לרחצו אחר המילה אם מותר למולו אז יצטרכו לחלל שבת אח"כ עבור החמין הנה בזה פליגי בעל המאור והרמב"ן והובא דבריהם בהר"ן פרק ר"א דמילה ובב"י כאן דהבעה"מ סובר דאין מלין אותו והרמב"ן ס"ל דבתר השתא אזלינן והמצוה עושה בהכשר ואח"כ הפ"נ דוחה שבת לא המילה וכבר כתבנו לעיל הרבה מזה. והנה הבעה"מ הביא ראיה מפ"ק דביצה דס"ל לב"ש שם דישחוט ויחפור בדקר וב"ה ס"ל דלא ישחוט אלא א"כ היה לו עפר מוכן מבעוד יום ומודים שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ומ"ט לא ישחוט בהיתר ואח"כ יחפור בדקר דהכיסוי דדחה לה לחפירה לא השחיטה אלא ודאי דלא אמרינן כן וה"ה במילה. והר"ן נדחק לדחות ראיה זו. ובאמת נראה לפענ"ד דלק"מ על הרמב"ן דפלוגתתם יהיה תלוי במה דפליגי הפוסקים בסימן שכ"ח הובא בב"י אם שבת הותרה אצל חולה או דחויה. והנה אני בחידושי תמהתי על הב"י בזה והוכחתי מיומא דף מ"ו דשבת שאני מטומאה ושבת הותרה בציבור וה"ה חולה ע"ש. ולכך אתי שפיר כיון דזה הוי החילוק בין הותרה לדחויה דאם טומאה הותרה בציבור א"צ להדר אהיתירא כלל אבל אם הוי דחויה צריך למיהדר אהיתירא א"כ ה"נ בזה דהרמב"ן ס"ל דשבת הותרה אצל חולה ולכך שפיר אזלינן כעת בתר השתא ומהלינן ואם אח"כ יצטרך לדחות השבת עבור החמין מה בכך זה הוי בהיתר ממש כיון דיהיה פקוח נפש הוי היתר ממש ולכך אין ראיה מיו"ט דהתם גבי כיסוי אף אם ישחוט מה שמותר לחפור בדקר הוי רק מכח דמ"ע של כיסוי דוחה לאיסור זה של יו"ט והתם בעשה דוחה ל"ת הוי רק דחויה לא הותרה וזה גלוי וידוע שהרי אם אפשר לקיים שתיהן צריך לקיים שתיהן ושם ודאי הוי רק דחויה לא הותרה לכך כל מה דאפשר למיהדר אהיתירא מהדרינן לכך לא ישחוט כיון דסופו להצטרך לדחות יו"ט אבל בפקוח נפש דהוי היתר ממש ואף דגם בזה אם הוי משכחת לה דרך היתר לא יעשה איסור כבר כתבנו שם דזה הוי מטעם אחר דפ"נ הותר בשבת אבל כיון שיש דרך היתר שוב לא נקרא פקוח נפש כלל וכל דלא הוי פקוח נפש לא הותר אבל בעשה דוחה ל"ת אטו אם יש דרך היתר לא נחשב שם העשה לעשה הרי סוף כל סוף מצוה היא ואעפ"כ אסור לו לעשות דרך איסור מוכח דהוי רק דחויה לכך אסור שם לשחוט אבל במילה מותר כיון שאח"כ יעשה דרך היתר ממש והבעה"מ יסבור דשבת דחויה היא אצל חולה לא הותרה א"כ כל מה דאפשר למעבד בהיתר עבדינן לכך ס"ל דאסור למול בשבת ושפיר מביא ראיה מיו"ט דאסור לשחוט ואתי שפיר כנלפע"ד נכון ודו"ק היטב:

א

[א] הוא ספק וכו'. קשה בלבוש יו"ד סימן רס"ו מביא יש אומרים דמלין מספק ובספרי שם יתבאר כל הדינים אלו ועיין בתשובת ר' יום טוב צהלון סימן נ"ח ובספר לחם חמודות פרק ר' אליעזר דמילה כתב המנהג למול ספיקות:

ב

[ב] [לבוש] בין השמשות וכו'. פירשו אחרונים דוקא כשנולד רביעית שעה סמוך לצאת הכוכבים אבל נולד קודם רביעית שעה מצאת הכוכבים מלין ביום ו' וכן אם נולד בשבת רביעית שעה קודם לילה מלין בשבת. כתב בתשובת רדב"ז דאף ספק נולד תוך רביעית שעה או קודם בערב שבת מלין ביום ראשון ולא אמרינן דמלין ביום שבת מספק ספיקא:

ג

[ג] נולד מהול וכו'. מצאתי כתוב וצריך עיון למה לא נהגו עתה לראות אחר זה וצריך לומר כמו שכתב הב"ח אם לא נראה מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשבת, עד כאן, וצריך עיון אם יש לסמוך על זה לחלל שבת החמור (מגן אברהם), ועיין בשפתי כהן ליו"ד סוף סימן רע"ד ועיין יו"ד סימן רס"ג דאם יש ערלה כבושה פירוש שעור הנדבק מאוד בבשר דוחה שבת ובתשובת מבי"ט חלק א' סימן פ"ט דאם יש בו ציצין המעכבין המילה דוחה ועיו"ד סימן רס"ד סעיף ה' ובאגודה בפרק ר' אליעזר דמילה כתב נולד מהול בשבת טוב למולו ביום שלאחריו, עד כאן, משמע דסבירא ליה דלאו איסורא כשמל בשבת, אך צריך עיון דהא ש"ס ערוכה בשבת קל"ה שאין דוחה שבת ודוחק גדול לפרש אגודה בענין אחר עיין שם, ורי"ף כתב דנולד מהול ספק אם מחללין שבת וכן כתב מהרי"ל שתי ערלות פירש רש"י שתי עורות זה על גבי זה ויש אומרים שתי גידין וכן כתב בלבוש יו"ד:

ד

[ד] יוצא דופן וכו'. פירוש שפתחו רחמה על ידי סם והוציאוהו לחוץ ונתרפאות (משאת בנימין):

ה

[ה] לא הביא איזמל וכו'. הקשה עולת שבת יביא התינוק לאיזמל דליכא איסור שבת כלל דחי נושא עצמו, ולא קשה מידי שהרי בקטן שאין יכול לילך לא אמרינן חי וכו' כמו שכתב הוא גופיה סימן ש"ח סעיף מ"א. ולענין טילטול סכין לאחר המילה האריך הט"ז יו"ד סימן רס"ו ולעיל סימן ש"ט דאסור אלא להצניע באותו חדר מותר כדי שלא יאבד והתירו סופו משום תחילתו שלא ימנע למול, ומגן אברהם מתיר כל זמן שהוא בידו לטלטל לאיזה מקום שירצה אבל לאחר שהניחו מידו אסור לטלטלו, עד כאן, ולפי זה כשיש מוהל אחד ועל כרחך צריך להניח הסכין כדי שיפרע אסור לטלטלן, לכן טוב שיתן ליד אדם אחר וכהאי גוונא איתא בירושלמי פרק לולב הגזול דמותר ליקח אחר כך מיד חבירו ולטלטל הלולב, גם נראה לי להקל כשיש חשש שיאבד ואז כיון שחזר ונטל בידו מתירין לו אפילו לשאת לביתו כדלעיל סימן ש"ח סעיף ב' בשאר מוקצה, ועוד הא רמ"א ביו"ד משמע דבכל ענין מותר לטלטל משום דלא הוקצה לבין השמשות מאחר דהיה צריך לו באותו שבת, וראיות שהביאו ט"ז ומגן אברהם לאיסור מעלי ומשפוד יש לדחותן דשאני סכין שמוכן לטלטלו זה וידוע מאתמול שצריך בודאי לכך ודו"ק וכן בספר נקודת כסף שם משמע דמקיל בכל ענין ועיין סימן תרנ"ג לרחוץ סכין מילה אסור (מלבושי יום טוב):

ו

[ו] אומר לכותים וכו'. כתב מגן אברהם עיין סימן רע"ו סעיף ב' דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא, ונראה לי דבמילה יש לסמוך עלייהו אם אי אפשר בענין אחר, עד כאן, וקשה הא כתב שם דוקא שגופו נהנה ממנו וכו' והכא אין גופו נהנה מיהו שדיתי שם בו נרגא, ומכל מקום נתבאר שם דלא קיימא לן כיש מקילין. כתב מגן אברהם דפשוט דאסור להביא התינוק לבית הכנסת דרך חצר שאינה מעורבת אפילו על ידי כותים דהא יכולים למולו בביתו והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה, עד כאן, וצריך לומר דמיירי שסכין בבית התינוק, ונראה לי במקום שנוהגין להקל סומכים על סימן שכ"ה סעיף י' דמתירין לומר לכותים להביא שכר מטעם שאפשר לילך שם בעצמו ומכל שכן הכא דגדול כבוד הבריות למול בבית הכנסת ואין דנין אפשר משאי אפשר, והט"ז סימן שמ"ט כתב בשנושאין תינוק למול יוציא כותים התינוק מן הבית וכן יכניסו כותים לבית הכנסת רק ברחוב יושיטו ישראל זה לזה בפחות מארבע אמות:

ז

[ז] לועסו בשיניו וכו'. הא דמצריך לעשות בשינוי היינו קודם המילה אבל לאחר המילה מותר בלא שינוי (ב"ח) וכן הדין בסעיף ח' ועיין בית יוסף:

ח

[ח] חצר אחרת וכו'. אבל דרך רשות הרבים אסור (מגן אברהם), משמע דמותר דרך כרמלית וכן משמע קצת בבית יוסף אבל בסימן ש"א הבאתי בשם מהר"ש דאסור אפילו בכרמלית ומסתבר לו היתר וכן משמע בכלבו דף ל"א, גם ראיה קצת מסימן ש"ב שי"ב סעיף א' דמשוינן כל איסורא דרבנן:

ט

[ט] ובמדינות אלו וכו'. באגודה פרק הדר לרחוץ בלא סדין דשרייתו הוא כיבוסו או כותים תשים הסדין במים ואם נשפך החמין או נתקלקל טוב לומר לכותים להביא חמין ממרחץ או מאופה שהוחם כבר בשבילו ולא יאמר לכותים להחם בשבת, עד כאן, גם יש ליזהר מסחיטה:

י

[י] [לבוש] תינוק שהיה חולה ונתרפא. אוסר התשב"ץ למולו ביום חמישי דשמא יצטרכו לחלל שבת ביום שלישי וש"ך סוף סימן רס"ו מתיר וכן הסכים מגן אברהם ובסימן רמ"ח ס"ק ה' הבאתי סייעתא להתיר:

יא

[יא] שלא מל וכו'. הוא הדין מל ולא פרע מעולם אסור לפרוע (מגן אברהם):

יב

[יב] [לבוש] ויש מתירין וכו'. וכן נוהגין וכן הסכימו אחרונים ביו"ד סימן רס"ו:

א

מוהלין. ואם האב כופר בתורת משה אפי' הכי מילת בנו דוחה שבת ת' ז"א סי' נ"ט:

ב

ביה"ש. ע' באר הטיב ס"ק א' וע' בתוס' בי"ד קי"ד:

ג

לעכו"ם. ומה"ט התיר בת' בית יהודה סי' כ"ח לומר לעכו"ם עם חשיכה לאפות פת ולהורידהו אפילו לא נגמר כמאכל ב"ד קודם שבת וע"ש:

ד

בשבת. מילה ביום ב' יו"ט של בגליות בא"י אם נמצא מוהל אורח מח"ל מספקא ליה בתשו' נ"ב סימן ה' אי מותר למול. שאפשר למול על ידי מוהל תושב דהוי חול גבייהו

א

א) [סעיף א'] עושין כל צרכי מילה וכו' והא דלא גזרו במילה שמא יעביר התינוק או האיזמל ד"א בר"ה כמו בשופר ולולב משום דחמירה שכן נכרתו עליה י"ג בריתות וגם אין אדם מל אלא א"כ הוא בקי דסכנה יש בדבר תו' מגילה ד' ע"ב:

א

ב) שם. עושין כל צרכי מילה וכו' מילה דוחה שבת ונגעים אף דכי הדדי נינהו דהתינוק נגוע וחלה מילתו בשבת. הרב כנה"ג בתשו' הנדפסות א"ח ח"ב סי' ס"ו יעוש"ב. ברכ"י או' א':

א

ג) שם. מוהלין וכו' בגמ' ילפינן מדכתיב וביום השמיני דקרא יתירא הוא דאי בא ללמד ביום דוקא מוהלין ולא בלילה הא מבן שמונת ימים נפקא אלא לומר לך ביום ואפי' בשבת. עו"ש או' א':

א

ד) שם. מוהלין וכו' ואם האב כופר בתורת משה אפ"ה מילת בנו דוחה שבת. תשו' זקן אהרן סי' כ"ט. ועיין ביו"ד סי' רס"ו סעי' י"ב וי"ג:

א

ה) ממזר מלין אותו בשבת. בד"ה שם. והביאו ש"ך שם ס"ק י"ז. וכתב שכ"ה במהרי"ל. וכ"כ כס"א בזה הסי' או' א'. ולענין הקראין כתב הש"כ שם בשם תשו' רבינו בצלאל אשכנזי ססי' ג' דהקראין שבזה"ז שאין מודים בפריעה אסור למול בניהם בשבת יעו"ש וכ"כ הפתה"ד בזה הסי' או' א' בשם כמה פו' וכתב ואעפ"י שבזה"ז עינינו הרואות שעושין פריעה וגם מברכין בזמן המילה אפשר מפני שהם כפופים לנו שאין להם מוהל מהקראים אבל ביניהם לבין עצמם לא עושין פריעה ולא מברכים יעו"ש:

א

ו) שם. ופורעין. הוא פריעת העור המכסה ראש הגיד למטה תחת הערלה. עו"ש או' א'. ועיין ביו"ד סי' רס"ד סעי' ג':

א

ז) שם. ופורעין. שהפריעה היא מכלל המילה. ר"ז או' א':

א

ח) שם. ומוצצין פי' מוצץ הדם ממקום חיבורו ואע"ג דהיא עשיית חבורה שאין הדם ניתק ממקומו אלא ע"י המציצה אפ"ה שרי משום סכנה רש"י במשנה שם ובגמ' ועיין ביו"ד שם סעי' הנז' מוהל בשבת שהיה לו חטטין בפיו ולא יכול לעשות המציצה ובא רעהו ועשו המציצה שפיר עביד והמוהל שידע שאינו יכול למצוץ ומל צריך לכפרה. אדמת קודש א"ח סי' ו'. זכ"ל ח"ג חי"ד או' ק"ל. ועיין לקמן או' י"ב

א

ט) שם. ומוצצין. עיין בתשו' בנין ציון סי' כ"ג וכ"ד שכתב דהמציצה דוקא בפה ולא ע"י דבר אחר שהמציאו הרופאים החדשים ובתשו' יד אליעזר סי' יו"ד מתיר למצוץ בספוג דבדוקה דיותר טוב ממציצה בפה ואפי' בשבת יש להתיר יעו"ש ולפי מה שאומרים הרופאים עכשיו אדרבא ע"י המציצה אפשר שיסתכן אין לנו אלא דברי חז"ל ואעפ"י כן נ"ל שלא ימצוץ כ"כ בחוזק מאד בשבת. גם יזה בפיו אחר המציצה על החבורה מחומץ שלוקח בפיו תפארת ישראל על המשניות. חטא אדה"ר היה בשליחות ידים כי בידים לקח ובפה אכל גם בזאת המצוה בידים נימולים ובפה מוצצים לתקן חטא זה. חס"ל מעין ב' נהר נ"א, פת"ע או' ב':

א

י) שם. ונותנין עליו כמון ואספלנית (הוא כמו משיחה עבה ונקראת בערבי מרה"ם. הרמב"ם בפי' המשנה) או רטיה או אבק סמים העוצרים הדם יו"ד שם. והטעם שאם לא יתנם יבא הולד לידי סכנה. לבוש. ואם לא היה לו כמון שחוק מבע"י עיין לקמן סעי' ו'. ואודות האבק ששופכין אחר המילה לרפואה נראה דאין קפידא לפזר כמה פעמים או יותר טוב ליתן בפעם אחת. א"ח או' א' בשם א"א מהגה"ק. ובענין העפר שנותנין בו הערלה צריך להזמינו מבע"י כמ"ש ביו"ד סי' רס"ה סעי' יו"ד יעו"ש. ואם לא הזמין מבע"י יש לזרקה במקום שיש עפר תיחוח או ליקח מעפר אם יש לו מזומן מבע"י לדבר אחר כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ל"ח ולקמן סי' תצ"ח יעו"ש:

א

יא) [סעיף ב'] כל זמן שלא סילק ידו וכו' דכיון שהותרה המילה בשבת הותרה כמצותה ויכול לעשותה כמצותה מן המובחר ולחתוך אפי' עור שאם לא חתך אותו לא היה מעכב את המילה. לבוש סעי' א'

א

יב) שם. כל זמן שלא סילק ידו מן החיתוך והתחיל לפרוע מקרי עדיין לא סילק ידו מן המילה דמילה ופריעה חדא מילתא היא חידושי הר"ן. אך כשהוא עוסק במציצה מסתפק שם אם מוחר לחזור לציצין שאינם מעכבין יעו"ש ולפ"ז פשוט דאפי' אם הפורע הוא אחר כ"ז שהוא עוסק במצותה מותר לו לראשון לחזור ולגמור את הציצין שאינם מעכבין כיון דעדיין לא נגמרה מצות מילה מ"ב או' ד' וזהו לדעת מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד לססי' רס"ו אבל לדעת הש"ע שם אין לעשות כן בשבת אלא המל הוא עצמו יפרע וגם מור"ם ז"ל סיים שם דטוב להחמיר לכתחלה יעו"ש מיהו באחרונים רבו הדעות בזה יש אוסרים ויש מתירין וגם במציצה יש אוסרים להיות ע"י אחר אלא הוא הפורע הוא המוצץ ויש מתירין דהיינו אפי' אחד למול ואחד לפרוע ואחד למצוץ כמ"ש בא"ח או' יו"ד יעו"ש אמנם אנחנו אין לנו אלא דברי מרן ומור"ם ז"ל שכתב דטוב להחמיר ורק במקום שכבר נהגו אין למחות מאחר שיש מתירין:

א

יג) שם. חוזר אפי' על ציצין. ציצין הם רצועות של בשר שנשארו מן הערלה רש"י שבת קל"ז ע"א:

א

יד) שם. חוזר אפי' על ציצין וכו' דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לדחות אצלה. רש"י שבת קל"ג ע"ב:

א

טו) שם. סילק ידו אינו חוזר וכו' דהוי כהתחלה בפני עצמה. רש"י:

א

טז) שם. אלא על ציצין המעכבין. שהרי הן כמילה עצמה רש"י:

א

טוב) שם. אפי' רוב גובהה של עטרה וכו' וכ"ש רוב היקפה ב"י בשם רש"י. וכ"כ הש"ך ביו"ד סי' רס"ד סק"ט עו"ש או' ב'. והעטרה אינו ראש הגיד אלא שפה גבוה המקפת את הגיד סביב וממנה משפע ויורד. ב"י בשם רש"י:

א

חי) [סעיף ג'] בן ח' אם נגמרו שערו וכו' דאמרינן האי בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי, מ"א סק"א תו"ש או' ה'.

א

יט) שם. ואם לא גמרו וכו' אין מלין אותו ואע"ג דאי נפל הוא אין כאן איסור תורה שהרי מחתך בשר בעלמא הוא לא רצו חכמים להתיר טלטול במקום שקרוב לודאי שאינו בן קיימא. ב"י. מיהו הטור כתב דמלין אותו בשבת דאי חי הוא שפיר מהיל ואי מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא. והביאו מור"ם ז"ל ביו"ד סי' רס"ו סעי' י"א בהגה יעו"ש. וכ"כ א"ר או' א' אבל הב"ח הסכים לדברי הש"ע דאין מלין אותו. וכן הסכים הט"ז שם סק"ז יעו"ש. בל"י שם או' ה' עצ"ל שם ר"ז בזה הסי' או' ג' ובסי' ש"ל סוף או' ז':

א

כ) שם. אין מלין אותו. משמע דבחול מלין אותו ביום ת' אמנם המנהג שלא למולו עד עבור ל' יום מיום לידתו דשמא נפל הוא בין נולד לח' בן ספק בן ז' ספק בן ח' מטעם דחוששין לסכנת הולד דמסתמא הנולדים באופן זה הם חלושים וחולים. בית יהודה בסוף הספר דף ק"ט ע"ג יעו"ש:

א

כא) שם. אין מלין אותו. ולפקח ולחלל שבת עליו ודאי אין מחללין בספק בן ז' או ח' ולא גמרו שערו וצפרניו אבל שבות דרבנן מחללין. מש"ז או' א' ועיין לעיל סי' ש"ל או' מ"ח:

א

כב) תינוק דאינו שלם באיבריו דאין לו חיך ואזניו דבוקות אין מלין אותו בשבת. שכנה"ג ביו"ד סי' רס"ו בהגב"י או' י"ב. זכ"ל ה"ש או' מ':

א

כג) שם. וא"צ לומר בן ח' ודאי כגון שפירש ממנה אחר שבעל. ב"י:

א

כד) שם. ואם הוא בן ז' ודאי וכו' מלין אותו דסתמו הוא בן קיימא, לבוש:

א

כה) [סעיף ד'] מילה שלא בזמנה וכו' כגון קטן חולה והמתינו לו עד שיבריא רש"י טור:

א

כו) שם. אינה דוחה שבת. דכי כתיב וביום קאי אשמיני דוקא תו"ש או' ח' ועיין לעיל או' ג'.

א

כז) ואם עבר ומל בשבת שלא בזמנה מהני וא"צ להטיף דם ברית אחר שבת. שו"ת רעק"א סי' קע"ד והביאו פ"ת ביו"ד סי' רס"ו או' א' יעו"ש:

א

כח) שם. אינה דוחה שבת. ועד א' נאמן לומר שנולד בשבת ומלין אותו בשבת. שה"ג בפ"ב דכתובות בשם הירוש' והוא בפ' אמר להם הממונה. כס"א או' ב':

א

כט) שם. אינה דוחה שבת. וכן אינה דוחה אפי' יו"ט שני של גליות. כ"פ מרן ז"ל ביו"ד סי' רס"ו סעי' ח' וכן הסכים הרשב"ץ בתשו' ח"ג סי' רפ"ד. וזוהי דעת הרא"ש בתשו' כלל כ"ו אבל הרמב"ם מתיר ביו"ט שני של גליות וכתב הש"ך ביו"ד שם דהעיקר כהרמב"ם להתיר דהסמ"ג, והכלבו ור' עובדיה קיימי כוותיה. ומהריק"ש בהגהו' שם ביו"ד כתב דיש לסמוך על הרמב"ם ודעמיה ונהרא נהרא ופשטיה. והנוב"י חא"ח סי' ל' כתב דנראין דברי הרא"ש אלא דהסומך על הרמב"ם ודעמיה להקל לא הפסיד יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ד' וסיים דראוי להורות כמו שפסק הש"ע וכתב וגם הבל"י שם ביו"ד סי' רס"ו אחר שהביא דברי הש"ך כתב שנהגו כהש"ע יעו"ש. וכן בתשו' חת"ם סי' ר"ן האריך בענין זה והעלה להחמיר כהרא"ש וכהסכמת התשב"ץ יעו"ש. ובסי' רנ"ב כתב דאפי' בספק אם המילה זמנה היום אינה דוחה יו"ט ב' של גליות יעו"ש והב"ד פ"ת ביו"ד סי' רס"ו סעי' ז' יעו"ש. ומ"מ נראה דכיון דרבו הדעות בזה שב וא"ת עדיף וכן עמא דבר.

א

ל) מילה בזמנה באחת ערי א"י ביו"ט שני שהוא חול לבני א"י ונמצא שם אורח מוהל מחו"ל דלדידיה הוא יו"ט כתב בשו"ת נחפה בכסף סי' ה' דלא ימול האורח אם יש מוהל בן עיר דלדידיה הוא חול אבל בסוף ספר שבט יהודה למהרי"ע ז"ל דף מ"א ע"א דלדידיה יש להתיר בפשיטות למוהל האורח. תושב חו"ל שימול ביו"ט שני שלו יעו"ש. מחב"ר או' ו' שע"ת או' ו':

א

לא) וכתב מרן ז"ל בבד"ה ליו"ד סי' רס"ח בשם תשו' הרשב"ץ דאסור לימול הגר ביום ה' כדי שלא יבא ג' למילה בשבת ויצטרך לחלל עליו שבת. וכן תינוק שחלה ונתרפא ביום ה' בשבת ממתינין לו עד למחר עכ"ל. וכ"כ הכנה"ג בסי' זה בהגה"ט אלא שכתב שהמנהג שאין מלין אף ביום ו' מילה שלא בזמנה יעו"ש. מיהו הש"ך ביו"ד ססי' רס"ו השיג על תשו' הרשב"ץ הנז' ודעתו להקל יעו"ש. וכ"ה דעת המ"א בסי' זה סק"ט וא"ר או' יו"ד יעו"ש. אמנם מהרי"ע ז"ל בסוף ס' בית יהודה דף ק"ט ע"ג כתב כיון דמרן ז"ל העתיק זה הכי קי"ל הלכה למעשה ולזה הסכים הרב מורו ז"ל וגם עי"ש מ"ש בשם מורו להשיב על השגת הש"ך יעו"ש וכ"כ הברכ"י שם ביו"ד סי' רס"ב או' ב' דנקטינן להחמיר שאין למול ביום ה' וביום ו' כמנהג שכתב הכנה"ג יעו"ש. וכ"כ הרב עדות ביעקב סי' ט" והב"ד הזכ"ל ח"א או' מ' וח"ג או' קנ"ב יעו"ש. וכ"פ החס"ל בסי' זה או' ג'. מיהו אם יחול יום ג' ביו"ט שני שרי ברכ"י ביו"ד סי' רס"ו בשיו"ב או' ח". וה"ה אם יחול יום ג' ביו"ט א' שרי. זכ"ל ח"ג חי"ד או' קל"א משם הנז' יעו"ש. ובן ספק ח' ספק ט' כגון שנולד ביה"ש מלין ביום ה' או ביום ו' כיון שהוא ספיקא דאו':

א

לב) וכתב שם הכנה"ג דלפי המנהג שנהגו שלא לעול תינוק שהבריא ביום ו' ה"ה דאין מלין גר ביום ששי. וכ"כ החס"ל שם.

א

לג) [סעיף ה'] אנדרוגינוס. והוא הילוד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה. הרמב"ם פ"א מה' מילה דין ז'. ותיבה זו היא כלולה מג' מילות בל' פרסי אן דו ג'ינוס. אן ר"ל זה. דו שנים. גינוס מינים. ור"ל זה שני מינים.

א

לד) שם. אנדרוגינוס ונולד ביה"ש וכו' דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו מיעוט ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ולא אנדרוגינוס ולא נולד ביה"ש ולא נולד כשהוא מהול. גמ' ופירש"י שם.

א

לה) שם. ונולד ביה"ש. כל שנראה שמש אפי' משהו אפי' בראש הדבר הגבוה יותר שיש בעיר מונין מאותו יום וכשאין נראה השמש כלל בשום דבר מונין להבא הרב ב"ד א"ח סי' קכ"ו. וכן נתפשט המנהג בעיר קדשנו ירושת"ו ועיר עז לנו חברון ת"ו מזמן גאוני הדורות שלפני דורנו. ברכ"י או' ז'. וכ"כ בספרו מחב"ר או' ה' דהנכון כמנהג א"י וכהוראת הרב ב"ד וכן מוכח מדברי מורי הרב ז"ל בס' גט מקושר דף ק"ח יעו"ש. ומיהו מ"ש וכשאין השמש נראה כלל מונין להבא היינו בחול דמלין הנולד ביה"ש בט' שהוא ספק ח' כמ"ש ביו"ד סי' רס"ו סעי' ח' יעו"ש אבל בע"ש כל שאין עוד השמש נראית אפי' על דבר גבוה אז מתחיל ביה"ש כמ"ש לעיל רס"י רס"א מכמה פו' יעו"ש וא"כ ה"ה לענין מילה וכ"כ החס"ל בסי' זה או' ד' יעו"ש. ולפ"ז מי שנולד בע"ש בזמן שאין עוד השמש נראית על הארץ אז הוי נולד ביה"ש ואין מילתו דוחה שבת וכמ"ש בש"ע כאן וביו"ד שם אלא מלין אותו ביום א' ואין מלין בשבת אלא א"כ נולד אחר צאת ג' כוכבים בינונים דאז הוי לילה ודאי כמ"ש רס"י תקס"ב ובכ"מ וזמנם הוא כמו שני שלישי שעה אחר שאין השמש נראית עוד על הארץ כמ"ש לעיל רס"י רס"א יעו"ש.

א

לו) ביום המעונן ואמרו אנשים דקיימא להו שעתא הדלושי"ם שלפי הדילו"ש יש שמש אם לא היה מעונן אין לחוש שמא יטעו אצטגניני ועושים מעשה על פיהם. הרב ב"ד שם. ברכ"י או' ח'.

א

לז) בתולה הרה הלכה למ"א והולידה שם בן זכר ובאתה ביום ב' לעיר עם בנה כדי למול ואמרה כי בש"ק נולד נאמנת הן לענין מילה הן לענין פדה"ב ולאבילות ב"מ. שו"ת מחנה חיים ח"ב סי' י"ז. א"ח או' ב'.

א

לח) שם. ונולד כשהוא מהול. מ"כ צ"ע למה לא נהגו עתה לראות אחר זה. ונ"ל כמ"ש הב"ח ביו"ד סי' רס"ד דצריך שיראה מהול אפי' שלא בשעת קישוי עי"ש וה"נ אם לא נראה מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשבת עכ"ל. וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לחלל שבת החמור. מ"א סק"ג. וכ"כ הר"ז או' ו' דאפי' אינו נראה מהול אלא בעת קישוי אינו דוחה שבת יעו"ש. מיהו בס' בית מאיר ובתשו' חת"ס חי"ד סי' רמ"ח כתבו דכשאין נראה מהול רק כשיתקשה מילתו דוחה שבת יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ט"ו. ועיין ביו"ד סי' רס"ג סעי' ד' ובש"ך שם סק"ג שכתב בשם הב"ח דאם היה ודאי ערלה ערלה כבושה (פי' שהעור דבוק בבשר רש"י) דוחה את השבת אבל ספק אינה דוחה יעו"ש.

א

לט) שם ויוצא דופן. פי' שפתחו רחמה ע"י סם והוציאוהו לחוץ ונתרפאת. מ"ב א"ר או' ד'.

א

מ) שם. ומי שיש לו שתי ערלות. שני עורות זה ע"ג זה. ואמרי לה שני גידין רש"י שבת קל"ה ע"ב. ועיין כ"מ פ"א מה' מילה סוף דין ז' שכתב שמדברי הרמב"ם נראה קצת שנוטה לפי' השני שהם שני גידים יעו"ש. ונ"מ דיש לחוש לשני הפירושים.

א

מא) שם. ומי שיש לו שתי ערלות וכו' והעולם נכשלים וראוי להזהיר למוהלים כשרואים ב' עורות זה על זה שלא יפרעו עוד בשבת. פמ"א ח"ב סי' ל"ד. ברכ"י או' ט' כס"א או' ג' פתה"ד או' ב' חס"ל או' ד'.

א

מב) וכתב שם הכס"א דבודאי צריך לחזור ולפרוע כשיתרפא הולד וצריך לברך על המילה וגם להכניסו בבריתו וכו' ושהחיינו ואשר קידש ידיד וכו' דכיון דק"ל מל ולא פרע כאלו לא מל צריך לברך את הכל. וזה מוטל על המוהל דתכף בראותו שיש לו שני עורות להזהיר למברך שלא יברך אשר קידש ידיד וכו' וגם להזהיר את אבי הולד לבלתי יברך שהחיינו יעו"ש.

א

מג) שם. שתי ערלות וכו' וענין ב' ערלות הוא כשיש ב' עורות עבים חוץ מהקרום הרך שלמטה מעור הערלה שעושין בו הפריעה וזה ידוע כשחותכין הערלה ובאין לפרוע ע"י מישוש היד נראה וניכר אם הוא עור עב או קרום ואם הוא עור עב שצריך לחזור למול ולחתוך יסלק ידו. חס"ל שם. ועיין מחה"ש סק"ד.

א

מד) שם. אין מילתן דוחה שבת. וה"ה יו"ט דאינה דוחה. מש"ז. ועיין לעיל או' כ"ט.

א

מה) [סעיף ו'] מכשירי מילה וכו' כגון תיקון האיזמל והבאתו אצל התינוק (במקום שאין עירוב) ושחיקת סמנין ותיקון החלוק. ר"ז או' ז' ועיין ביו"ד סי' רס"ו סעי' ב':

א

מו) שם. אינם דוחים את השבת. אפי' אם נאנס ולא עשאם או שעשאם ונאבדו. ר"ז שם. והיינו אם נאבדו קודם המילה אבל אם מלו את התינוק ואח"כ נתפזרו הסמנים עושין לו בשבת מפני סכנה היא לו כמ"ש ביו"ד סי' רס"ו סעי' ד' ועיין בש"ך שם סק"ו ודוק. ועוד עיין לקמן או' ס':

א

מז) שם. אינם דוחים את השבת. וכן אינם דוחים את יו"ט חוץ ממה ששוחקין לה כמון ביו"ט הואיל וראויין לקדרה וטורפין לה יין ושמן. יו"ד שם בסעי' ו':

א

מח) מי שהיה לו בן למול בשבת ואין שם רק מוהל א' והמוהל תיקן צפרניו מע"ש ובשבת נסדק אם מותר לתקנו. עיין בס' הר אבל ענף י"ד מה שהאריך בזה ודעתו להתיר גם ע"י עצמו יעו"ש. מיהו בס' יד דוד במס' שבת פ"י כחב בשם חתנו להתיר ע"י עכו"ם אבל הוא עצמו סיים שיש לעיין בזה אם יש להתיר ע"י עכו"ם יעו"ש. וכ"כ בחת"ס סי' ע"א דאין להתיר בשום אופן אפי' ע"י עכו"ם כי הוא מלאכה דאו' יעו"ש. א"ח או' ו':

א

מט) ואם האיזמל הוא פגום וצריך תיקון למול בו אם מותר לתקנו ע"י עכו"ם עיין בכתב סופר סי' מ"ט שכתב דאם אין מוהל אחר וגם סכין אחרת יש לסמוך בדוחק להתיר ע"י עכו"ם אבל כשיש סכין אחרת או מוהל אחר במקומו אין להתיר לכתחלה יעו"ש. א"ת שם. והיינו לדעת המ"א לקמן או" נ"ז דמתיר ע"י עכו"ם אפי' מלאכה דאו' אם א"א בע"א יעו"ש:

א

נ) שם. אם לא הביא איזמל וכו' והא דאין מביאין תינוק אצל האיזמל משום דבקטן לא אמרינן חי נושא את עצמו כמ"ש לעיל סי' ש"ח או' רמ"ט יעו"ש:

א

נא) שם. אם לא הביא איזמל וכו'. ואם מותר לטלטל האיזמל אחר המילה עיין מ"א סק"ה וכבר כתבנו בזה לעיל סי' ש"ח או' ז' ואו' ח' קחנו משם:

א

בנ) כתב ב"י דאם עומד התינוק בבית בחצר שיש בה דיורין ולא עירבו אסור להוציא התינוק מבית לחצר אל האיזמל או להכניס האיזמל מחצר לבית אל התינוק והביאו מ"א סק"ה וכתב דע"י עכו"ם שרי כיון דליכא ר"ה עכ"ל ור"ל כיון דמבית לחצר ליכא ר"ה אלא איסור דרבנן שלא עירבו ע"י עכו"ם שרי דהו"ל שבות דשבות במקום מצוה וכמ"ש בש"ע דאיסור דרבנן עושין ע"י עכו"ם. ומיהו כתב המחה"ש דמ"מ טוב להביא האיזמל אצל התינוק דאם יביא התינוק אצל האיזמל יהיה צריך אחר המילה להתיר שבות דשבות להחזיר התינוק אצל האם ואז ודאי ליכא למימר חי נושא את עצמו משא"כ כשיביא האיזמל אל התינוק יניחנו שם עד אחר שבת עכ"ד:

א

גנ) וכתב עו"ש המ"א ופשוט דאסור להביא התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינו מעורבת אפי' ע"י עכו"ם דהא יכולין למולו בביתו והרבה פעמים מלים בבית כשיש צינה עכ"ד. וצ"ל דמיירי שהסכין בבית התינוק. ונ"ל במקום שנוהגין להקל סומכים על סי' שכ"ה סעי' יו"ד דמתירין לומר לעכו"ם להביא שכר מטעם שאפשר לילך שם בעצמו ומכ"ש הכא דגדול כבוד הבריות למול בבהכ"נ ואין דנין אפשר משאי אפשר. והט"ז ס"י שמ"ט כתב (וכ"כ בסי' רס"ו סק"ד) כשנושאין תינוק למול יוציא עכו"ם התינוק מן הבית וכן יכניס עכו"ם לבהכ"נ ורק ברחוב יושיטו ישראל זה לזה בפחות מד"א. א"ר או' ו' וכתב המחה"ש סק"ה דכשהגוי מוציא התינוק מן הבית לא יתננו ישראל לגוי דא"כ עביד ישראל העקירה אלא הגוי בעצמו יטול התינוק ממקום שהוא מונח. וכן כשמכניסו לבהכ"נ יניחנו הגוי על מקום אחד ולא יטלנו ישראל מיד גוי דא"כ עביד ישראל ההנחה והיינו בדאי אפשר למול תוך הבית יעו"ש, וכ"כ לעיל סי' רס"ו או' ל"ב יעו"ש ועיין לקמן או' ז"ן:

א

דנ) ואם א"א להוציא מהבית ע"י גוי עיין באבן העוזר סי' שמ"ט שכתב עוד תקנה דאותן שעומדין בחוץ יושיטו ידיהם לתוך הבית וחברתה שבתוך הבית מניחה התינוק לתוך הידים ואח"כ נוטלת בידים לחוץ ואז הוי זה עוקר וזה מניח דבר"ה פטור אבל אסור ובכרמלית שרי ואפי' לדעת האוסרים כאן במקום מצוה שרי יעו"ש. מיהו הר"ז או' ז' כתב לאסור בזה אלא יעשה ע"י עכו"ם יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל דכ"ז אם א"א למול בבית:

א

הנ) שם. במקום כרת. היינו שיש בו צד כרת כגון גדול שלא מל אבל בקטן אין בו אלא עשה לאב. ולהרמב"ם אפי' גדול שלא מל אינו עובר אלא בעשה אבל כרת אינו חייב עד שימות והוא ערל במזיד. אבל להראב"ד בכל יום עומד באיסור כרת וכ"ה דעת הטור ביו"ד סי' ר"ס יעו"ש. תו"ש או' י"ד. ועיין שם בש"ע סי' ר"ס ורס"א.

א

ונ) שם. אומר לעכו"ם ועושהו. דהוי שבות דשבות דשרי במקום מצוה כמ"ש סי' ש"ז סעי' ה' תו"ש או" ט"ו. ר"ז או' ז'.

א

זנ) שם. אומר לעכו"ם ועושהו. ועיין סי' רע"ו סעי' ב' דיש מקילין אפי' במלאכה דאורייתא. ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם א"א בענין אחר. מ"א שם. תו"ש או' י"ג ר"ז שם. וכ"כ בס' שלחן עצי שטים. ועיין לעיל או' מ"ט:

א

חנ) שם. הגה. ועיין לעיל סי' ש"ז. סעי' ה'.

א

נט) [סעיף ז'] לא ישחקנו וכו' משום דמכשירי מילה אינם דוחין את השבת כמ"ש בסעי' הקודם.

א

ס) שם. אלא לועס בשיניו וכו' והא דמצריך לעשות בשינוי היינו לפני המילה אבל לאחר המילה מותר בלא שינוי. ב"ח. וכן הדין בסעי' ח' א"ר או' ז' ועיין לעיל או' מ"ו. ומ"מ גם לאחר המילה אם אפשר לעשות ע"י שינוי בלא דיחוי ואיחור עושים כמ"ש לעיל סי' שכ"ח סעי' י"ב בהגה יעו"ש.

א

סא) שם לא יערבם היום וכו' כתב ב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב יעו"ש. מ"א סק"ו.

א

סב) [סעיף ח'] אין עושין לה חלוק פירש"י חלוק כעין כיס דחוק היו עושין ומכסין את ראש הגיד עד העטרה וקושר שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד ב"י מ"א סק"ז. ויש אוחזין (הערלה) בצבת ובשבת אין הצבת מוקצה דראוי ליטול בו דברים אחרים ולא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כמו סכין. א"א או' ז':

א

סג) שם. דרך חצר אחרת וכו' אבל לא דרך ר"ה משום דאין דרך מלבוש בכך. ב"י עו"ש או' ח' מ"א סק"ח. ומשמע דדרך כרמלית מותר. א"ר או' ח' א"א או' ח' ר"ז או' ט'.

א

סד) שם. דרך חצר אחרת וכו' משמע דקודם המילה מיירי ולכך לא שרי אלא בדבר שהוא משום שבות וגם ע"י שינוי אבל לאחר המילה אפי' דרך ר"ה מותר וכ"מ ממ"ש לעיל או' ס' וכ"כ הב"ח ביו"ד סי' רס"ו בהדיא יעו"ש. אבל י"א דגם לאחר המילה אסור דרך ר"ה משום דליכא סכנה בזה אם לא יכרכו עליה סמרטוט ויש לחוש לדבריהם.

א

סה) [סעיף ט'] והאידנא לא נהגו ברחיצה וכו' דאשכחן כמה דברים שנשתנו מזמן חכמי הש"ס לזמנינו בענין הרפואות וטבע בני אדם. נה"ש או' ב' ועיין בס' כנסת יחזקאל סי' ט"ז שכתב שיש מקום שנוהגין כדין התלמוד ע"פ הרופאים שאומרים שיש סכנה אם לא יעשו כך לפי שינוי האויר הארץ ההוא ונסתפק שם אם יש לסמוך על הרופאים על ענין זה וכתב דבמקום דאין רק שבות יש לסמוך על הרופאין יעו"ש.

א

סו) שם הגה. ובמדינות אלו וכו' ובאגודה פ' הדר כתב שנוהגין להטמין חמין לרחצו ולא ישרו סדין דהוי כיבוס או ישים עכו"ם הסדין לתוך המים ואם נשפך החמין יאמר לעכו"ם להביא מים שהוחמו בשביל עכו"ם ולא יאמר לעכו"ם להחם בשבילו. מ"א סק"ט. ר"ז או' י"ב. חס"ל או' ו'.

א

סז) ליתן למים ווי'נדלין ושאר דברים שרייתו זהו כיבוסו וגם ביו"ט אסור וע"י עכו"ם יש מתירין במלאכה ד"ת ואפשר הואיל וי"א דרך ליכלוך שרייתו לא זו כיבוסו מתירין ע"י עכו"ם. א"א או' ט':

א

סח) שם. בהגה. מכינין חמין מבע"י וכו' משמע דאם לא הכינו אסור להחם ע"י עכו"ם דאין מחזיקין אותו בסתמא לחולה רק למצטער קצת אך אם הרופא אומר שצריך בודאי אין להחמיר בזה. מ"ב או' ל"ד. ומ"ש אין להחמיר בזה ר"ל ולעשוח ע"י עכו"ם. ועיין לעיל או' ס"ה.

א

סט) [סעיף יוד'] אדם שלא מל וכו' דחיישינן שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת ב"י. לבוש.

א

ע) מוהל שבא למול בשבת ואמר שכבר מל פעם אחת בחול נאמן וא"צ להביא ראיה. נאמן שמואל סי' י"ט.

א

עא) שם. אדם שלא מל וכו' וה"ה אם מל ולא פרע מעולם אסור לפרוע בשבת וטעם אחד להם. מ"א סק"י. א"ר או' י"א. תו"ש או' כ"ג. ר"ז או' י"ג ולענין אם יכול אחד למול ואחד לפרוע כתבנו לעיל או' י"ב יעו"ש.

א

עב) שם. אדם שלא מל וכו' ואפי' אם עומד אצלו מוהל מומחה ומשגיח במעשיו בדקדוק אפ"ה לא שרי למול בשבת. ברכ"י ביו"ד סי' רס"ו בשיו"ב או' ב'.

א

עג) שם. לא ימול בשבת. וה"ה ביו"ט אך ביו"ט שני יש להקל אם יש שם מוהל מומחה לעיין עליו. ברכ"י בשיו"ב שם.

א

עד) שם. לא ימול בשבת. בשו"ת שבו"י סי' כ"ה כתב שאם אין מוהל אחר ויודע בעצמו שיכול למול שרי יעו"ש. אבל הרב רפאל ישעיה אזולאי בתשו' כי באה בס' חיים שאל סי' נ"ח כתב דאפי' בחול מעכבין על ידו שלא ימול אם לא יש מומחה עומד ע"ג משום סכנה ואפי' אם יעבור יום ח' יעו"ש והסכים ע"י הרב מור אביו שם בסי' נ"ט יעו"ש. והב"ד בשיו"ב שם או' ג' זכ"ל ח"ג חי"ד או' קכ"ט.

א

עה) שם. לא ימול בשבת. ומי שמחלל שבת בפרהסיא אם מותר להיות מוהל עיין בשו"ת מחנה חיים סי' ך' שכתב שהוא איסור גמור ואם מל איש כזה הוי התינוק כמי שלא נימול רק ע"י עכו"ם ומי שמניח לו למול בשבת עובר על לפ"ע כי המומר לא עשה מצוה והוא חילול שבת וצריך להודיע כן ברבים יעו"ש. ועיין ביו"ד סי' רס"ד סעי' א' ובהגה שם בדין מומר ודוק:

א

עו) שם. אבל אם מל פעם אחת וכו' ולא בעינן אתחזק ג' זמני. ב"י. ועיין לקמן או' ע"ח:

א

עז) שם. ואפי' אם הוא אבי הבן. ואע"ג דגבי אבי הבן יש לאסור משום דמילה הוא פסיק רישיה גבי דידיה דהא מכוין לתקן את בנו אבל לגבי אחר לא מיקרי תיקון אפ"ה המנהג להתיר. הגהת הלבוש. תו"ש או' כ"ב:

א

עח) שם. ואפי' אם הוא אבי הבן. ואע"ג דלא מל רק פעם אחת ואיכא אחר דמל זימני טובא אפ"ה שרי. ב"י. עו"ש או' ט' תו"ש שם:

א

אם נגמרו וכו'. דאמרינן האי בר ז' הוא ואשהויי אשתהי:

ב

בין השמשות. כתב ב"ח ובי"ד סי' רס"ו כתבתי דאם נולד שעה אחד מכ"ד קודם יציאת ג' כוכבים בינונים נימול ביום ו' ולאחר מכאן ספקא הוי ונמול ביו' א' ואף על גב דבסי' רס"א כתבתי דיש להחמיר לקבל שבת מסוף שעה כ"ב לענין מילה אינו כן עכ"ל הב"ח וצ"ע דהוא בעצמו פסק בי"ד ג' רביעי מיל קודם צ"ה הוי ב"ה וידוע דהם פחות מרביעית שעה כמ"ש סי' תנ"ט ואפשר ששגג לפום ריהטא וסבר שהוא ג' מיל והעיקר כמ"ש סי' רס"ו ס"ט בי"ד דמשתשקע החמה הוי ספק והיינו סוף השקיעה והוא ג' רביעי מיל כמש"ל סימן רס"א והוא לערך רביעית שעה קודם צ"ה ואם נולד קודם לכן מוהלין ביום ו' דהא אפי' לענין מלאכה דהוי איסור סקילה פסקינן הכי כמש"ל וכ"פ בס' מ"כ במ"ה מ"ב פ"ה וכ"כ רדב"ז ח"א רפ"ב ואם נולד בשבת שעה רביעית קודם הליל' כתב דנ"ל להלכה למולו בשבת אבל לא למעשה אא"כ יסכימו בזה רוב חכמי ישראל כי איני רוצה לסמוך על דעתי בענין חילול שבת החמורה ומשמע מדבריו דספק שלו לפי שנהגו כל ישראל במקומו לקבל שבת משתשקע החמה א"כ ה"ה לענין מ"ש אבל במדינתינו לפעמים אין מקבלין שבת עד סמוך לרביעית שעה לצ"ה כמ"ש סי' רס"א א"כ ה"ה לענין מילה יש לסמוך על זה למולו בשבת דהא כל גדולי הפוסקים סוברין כן:

ג

ונולד כשהוא מהול. מ"כ צ"ע למה לא נהגו עתה לראות אחר זה וצ"ל כמ"ש הב"ח בי"ד סי' רס"ד דצריך שירא' מהול אפי' שלא בשעת קישוי ע"ש וה"נ אם לא נרא' מהול שלא בשעת קישוי מוהלין בשב' עכ"ל וצ"ע אם יש לסמוך ע"ז לחלל שבת החמור:

ד

שתי ערלות. ב' עורות זעג"ז (רש"י ורמב"ם):

ה

איזמל מע"ש כו'. כתו' בי"ד סי' רס"ו דמות' לטלטל הסכין לאחר המילה וכו' והוא מרי"ו נ"א ח"ב וז"ל מותר לטלטל הסכין להחזירו לאחר המילה דמאחר שטלטל הכלי בהיתר מחזירו לאיזו מקו' שירצ' וכ"כ הרמב"ן עכ"ל, כוונתו דקי"ל דכל מוקצ' שהוא בידו מטלטלו לאיזו מקום שירצה וכמ"ש סי' ש"ח ס"ג אבל לאחר שהניחו מידו אסור לטלטלו כמ"ש רסי' ש"ח וכ"כ מהרי"ל וכ"כ רש"ל בתשובה וביש"ש בביצ' פ"ג בשם מהר"א מפראג אלא שהוא חולק עליו וסובר אין מוקצ' לחצי שבת ע"ש ול"נ להחמיר וכ"מ ססי' תצ"ט דהא עלי הוי מוקצה מחמת חסרון כיס כדאי' בגמ' דף קכ"ג ומותר לטלטלו לקצב עליו בשר לצורך י"ט ואח"כ אסו' לטלטלו ה"נ ל"ש וכ"מ ממ"ש סס"י תרנ"א בשם הירוש' והא דקי"ל דאין מוקצה לחצי שבת היינו בדברים שאסורים מחמת שהקצה אותם מדעתו אמרינן כיון שהיה דעתו עליהם ב"ה שרי היכא דהדר ואחזו כמ"ש סי' ש"י אבל הכא לאחר שמל בו חזר לאיסורו דמוקצה מחמת חסרון כיס הוא והוי כפירות שהיו ראוין ב"ה ועכשיו אינם ראוי' דאסור לטלטל' ה"נ כן וכן כלי שמלאכתו לאיסו' שנשתמש בו היתר אסו' אח"כ לטלטל' מחמה לצל מהאי טעמא דיש לו דין כלי שמלאכתו לאיסור, וכן משמע בהדיא ממ"ש סי' תקכ"ו ס"ו בשם הרמב"ן ה"נ אף על פי שנשתמש בו להיתר מ"מ ה"ל דין כלי שמוקצ' מחמת חסרון כיס, וכ' המבי"ט ח"ג סימן פ"ט מי שרחץ הסכין אחר המילה איכא איסורא כיון שאינו לצורך שבת (עסי' שכ"ג ס"ו) אבל מוקצה ליכא כיון שעודו בידו עכ"ל לכן יש להחמי' שלא יניחנו מידו עד שיוליכנו לביתו להצניעו, כ' ב"י אסור להוצי' התינוק מביתו לחצר אל האזמל ועסי' ש"ח סמ"א דע"י עכו"ם שרי כיון דליכא ר"ה, ופשוט דאסור להביא התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינו מעורבת אפי' ע"י עכו"ם דהא יכולין למולו בביתו, והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה (עסי' תרכ"א ס"ב) ועסי' רע"ו ס"ב דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא: ונ"ל דבמילה יש לסמוך עלייהו אם א"א בע"א:

ו

לא יערבם. כתב ב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב ע"ש:

ז

חלוק. כעין כיס דחוק שעושים ומכסים ראש הגיד עד העטרה וקושר שם שלא יחזיר העור לכסות הגיד:

ח

חצר אחרת. אבל דרך ר"ה אסור עססי' ש"א:

ט

ובמדינות אלו וכו'. ובאגודה פ' הדר כתב שנוהגין להטמין חמין לרחצו ולא ישרו סדין דהוי כבוס או ישים עכו"ם הסדין תוך המים ואם נשפך החמין יאמר לעכו"ם להביא מים שהוחמו בשביל עכו"ם ולא יאמר לעכו"ם להחם בשבילו, כ' ב"י בי"ד סי' רס"ד בשם רשב"ץ שתינוק שהיה חולה ונתרפא לא ימולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת ביום ג' כמ"ש סי' רמ"ח גבי ספינה וכתב ראב"ח דלדבריו אף ביום ד' אסור ול"נ דשרי וכן המנהג פשוט בקונשטנטינא אבל ביום ה' וביום ו' נוהגין איסור עכ"ל כ"ה וע' בש"ך ובט"ז שם ול"נ דבזמן הזה שאין רוחצין אותו ליכא למיחש לזה דלא שכיח כלל שיחללו עליו שבת וגם ראב"ח מהסס בדין זה לכן אין להתרשל בדבר מצוה ולא ידעתי למה כתב לדבריו אף ביום ד' אסור דהא כשמלין ביום ד' חל יום רביעי בשבת ליכא למיחש אבל בספינה לעולם איכא למיחש לסכנה:

י

שלא מל. ונ"ל דה"ה אם מל ולא פרע לעולם אסור לפרוע בשבת וטעם אחד להם:

א

(א) בשבת – דכתיב וביום השמיני ימול ביום ואפילו בשבת [גמרא]:

ב

(ב) ומוצצין – אע"ג דע"י המציצה הדם ניתק מחיבורו והויא ליה חובל אעפ"כ מוצצין משום דסכנה לולד כשלא ימוץ הדם [גמרא]:

ג

(ג) כמון – היה דרכם לתת מין בשמים שחוק לרפואה וה"ה לתת אספלנית [תחבושת] על המילה [משנה שם] ועיין לקמן בס"ז אם לא היה לו כמון שחוק מע"ש:

ד

(ד) חוזר וכו' – דאף דגמר לחתוך הערלה ובדיעבד יצא ידי מצות מילה אפילו בלא אלו הציצין מ"מ כל זמן שלא סילק ידו מן המילה מקרי כלכתחלה וכולה חדא מלתא היא דנתנה שבת לדחות אצלה ועיין בחידושי הר"ן שכתב דאפילו כבר סילק ידו מן החתוך והתחיל לפרוע מקרי עדיין לא סילק ידו מן המילה דמילה ופריעה חדא מילתא היא [אך כשהוא עוסק במציצה מסתפק שם אם מותר בשבת לחזור לציצין שאינם מעכבין דדלמא המציצה מקרי רק רפואה ולא צורך מילה עי"ש] ולפ"ז פשוט דאפילו אם הפורע הוא אחר כ"ז שהוא עוסק במצותה מותר לו לראשון לחזור ולגמור את הציצין שאינם מעכבין דלא משגחינן במה שהוא סילק ידו כיון דעדיין לא נגמרה מצות מילה:

ה

(ה) אפילו על ציצין וכו' – היינו רצועות של בשר שנשארו בין מהערלה ובין מעור שפורע:

ו

(ו) המעכבין – ג"כ בין במילה ובין בפריעה וכנ"ל:

ז

(ז) אפילו רוב גובהה – וכ"ש רוב הקיפה של העטרה אע"פ שאינה רוב גובהה (ועיין ביו"ד סימן רס"ד בב"י ובש"ך) וע"ש באחרונים שנבתאר מה נקרא עטרה:

ח

(ח) אם גמרו וכו' – דאף דבן חי"ת בעלמא לאו בר קיימא הוא בזה שגמרו אמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי אשתהי הולד בבטן אמו [מ"א]:

ט

(ט) ספק בן זיי"ן וכו' – וה"ה ספק בן חי"ת ספק בן טי"ת והטעם בכל זה דלא מחללינן שבת מספיקא:

י

(י) בן ז' ודאי – היינו שבעל אותה ופירש עד שהוכר עוברה אבל לא סמכינן לומר דמסתמא נתעברה אחר ליל טבילה או משעה שפסקה לראות דם דאין זה הוכחה ברורה:

יא

(יא) ועיין ביו"ד וכו' – דשם מבואר דעת רמ"א דספק בן חי"ת או בן זיי"ן אפילו לא נגמר שערו וצפרניו מלין בשבת ממ"נ דאי בר מילה הוא שפיר מהיל ואי לא מחתך בבשר בעלמא הוא ואין בזה משום חבורה כיון דהוי נפל. והנה בב"ח וט"ז דעתם לפסוק כהשו"ע אבל בא"ר הביא בשם ספר לח"מ שהמנהג למול ספיקות וגם במאירי כתב שכן דעת כל הגאונים וכ"כ הרדב"ז סימן ל"ב ונהרא נהרא ופשטיה:

יב

(יב) אינה דוחה – דכי כתיב וביום אשמיני קאי:

יג

(יג) אנדרוגינוס – הוא ילד שיש לו זכרות כזכר ונקבות כנקבה [רמב"ם פ"א מהלכות מילה]:

יד

(יד) ונולד ביה"ש – בין ביה"ש דע"ש ובין ביה"ש דמו"ש בשניהם אין מילתן דוחה שבת ונדחה ליום א' ומה הוא ביה"ש י"א דקרוב לרבע שעה [הוא שעה זמניית כן בארנו לעיל בסימן רס"א בבה"ל ד"ה שהוא ע"ש] קודם ליציאת ג' כוכבים בינונים הוי ספק לילה ורביע שעה יוצא מכלל ספק ואם נולד אז בשבת מונין אותו לשבת הבאה אבל כמה פוסקים מחמירין בזה וס"ל דמעת שנתכסה החמה מעינינו עד יציאת ג' כוכבים בינונים הוא הכל בכלל ביה"ש וכ"כ הברכי יוסף דנתפשט כן המנהג בכל ערי א"י וכ"כ בספר זכור לאברהם ובספר סדר זמנים ואפילו אם ספק לו אם נולד קודם ביה"ש או בזמן ביה"ש ג"כ פסק הרדב"ז להחמיר דנדחה ליום א' והביאוהו האחרונים ועיין בבה"ל:

טו

(טו) ונולד כשהוא מהול – פי' שאפילו בלא קישוי נראה מהול אבל כשאין נראה מהול רק כשיתקשה מילתו דוחה שבת:

טז

(טז) ויוצא דופן – שנתקשה אמו בלידתה והוציאוהו לאורך הבטן ע"י סם:

יז

(יז) שתי ערלות – פירוש שני גידין וי"א שיש בו שתי עורות זה ע"ג זה:

יח

(יח) אין מילתן דוחה שבת – וטעם כל אלה הוא משום ספק כגון גבי אנדרוגינוס הוא משום דאינו זכר ודאי וכמו כן נולד בין השמשות שמא הוא שלא בזמנה ונולד כשהוא מהול אפשר דליכא כאן ערלה כבושה והוא מהול ממש וכן מי שיש לו שתי ערלות דהיינו שני גידים הוא נמי משום דאין אנו יודעין איזה ערלה עיקרית ולסברא ב' דמיירי בשתי עורות זה ע"ג זה נמי טעמא דאין אנו יודעין כוונת התורה בזה חוץ מיוצא דופן וא"י שילדה התם הטעם משום דאין טמאים בטומאת לידה ולכמה תנאי בעינן כסדר האמור בפרשת תזריע דאשה כשהיא טמאה לידה בנה נמול לשמונה:

יט

(יט) איזמל וכו' – ולענין טלטול האיזמל אחר המילה עיין לעיל בסימן ש"י סקט"ו ובמ"ב מה שכתבנו שם:

כ

(כ) אומר לא"י ועושהו – דהוי שבות דשבות במקום מצוה ושרי כדלעיל בסימן ש"ז ס"ה. ומ"מ אסור להביא התינוק לבהכ"נ דרך חצר שאינה מעורבת אפילו ע"י א"י דהא יכולין למולו בביתו והרבה פעמים מלין בבית כשיש צינה. וכשצריך להוציא התינוק מביתו לחצר שאינה מעורבת אל האיזמל המונח שם מותר ע"י א"י כיון דליכא ר"ה [מ"א שם] ומ"מ טוב יותר להביא האיזמל ע"י א"י לתינוק דאם יביא התינוק אל האיזמל יהיה צריך אחר המילה להתיר עוד הפעם שבות דשבות להחזיר התינוק אצל האם משא"כ כשיביא האיזמל אל התינוק יניחנו שם עד אחר השבת [מחצית השקל] ועיין בסימן שמ"ט מה שכתבנו בזה:

כא

(כא) לא יאמר וכו' – דגם אמירה לא"י בדבר שאסור מן התורה הוי כשאר שבות והעמידו חכמים דבריהם וכנ"ל:

כב

(כב) וע"ל סימן ש"ז – ס"ה בהג"ה דשם הביא רמ"א דיש מקילין אפילו במלאכה דאורייתא לומר לא"י במקום מצוה ואף דרוב פוסקים חולקים על סברא זו והעיקר כדבריהם וכמ"ש בסימן רע"ו מ"מ לענין מילה המיקל וסומך על דבריהם לא הפסיד אם א"א בענין אחר ומכ"ש לענין הוצאה והכנסה דלהרבה פוסקים אין לנו בזה"ז ר"ה ועיין בבה"ל:

כג

(כג) כמון שחוק וכו' – ועדיין הוא קודם המילה וכמו שיתבאר:

כד

(כד) לא ישחקנו – דמכשירי מילה אינם דוחים את השבת וע"כ אם א"א לו ללועסו בשיניו תדחה המילה ולאו דוקא שחיקה שהיא מלאכה אלא אפילו להביא כמון דרך מבוי שאין משותף נמי אסור וכדלעיל סעיף ו'. וכן לא יאמר אמול אותו ולכשיצטרך אח"כ לסממנין משום סכנה אשחוק דהא פקו"נ דוחה את השבת דכיון דעכשיו יודע שא"א לו בלא סממנין אחר המילה מוטב תדחה המילה ולא יביא עצמו לידי חלול שבת כיון שהיה אפשר להכין מאתמול. ודע דאם נתוודע לו לאחר המילה שאין לו כמון בודאי מותר להביא אף דרך ר"ה ולשחוק ומ"מ אם אפשר לו לשנות בכל זה מבלי שיגיע מזה היזק לחולה צריך לשנות וכמו שנתבאר בסימן שכ"ח סי"ב:

כה

(כה) ליתן עליה – כך היו רגילין והיא רפואה שמערבין וטורפין בקערה יין ושמן כדרך שטורפין ביצה בקערה [רש"י]:

כו

(כו) לא יערבם וכו' אלא וכו' – פי' דאסור לערבם בקערה אלא נותנים זה בפ"ע על מקום המכה וזה בפ"ע על מקום המכה ועוד יש לפרש דתרוייהו בקערה אלא דנותנים זה בפ"ע ולא יערבם בידים אלא אם יתערבו יתערבו [כ"מ ממאירי] ועיין בה"ל:

כז

(כז) כל אחד לבדו – כתב ב"י דלשאר חולים נמי אסור לערב [מ"א] ועיין בבה"ל דע"י שינוי לכו"ע שרי:

כח

(כח) חלוק – כעין כיס דחוק שעושים ומכסים ראש הגיד עד העטרה וקושר שם שלא יחזור העור לכסות הגיד:

כט

(כט) ואם וכו' – אפי' נודע זה קודם המילה אין דוחין המילה מפני זה [כ"מ ביו"ד רס"ו בהגר"א ע"ש]:

ל

(ל) חצר אחרת – אבל דרך ר"ה אסור כיון שאינו דרך מלבוש ממש ודרך כרמלית מצדד הא"ר להתיר ע"ש:

לא

(לא) לא נהגו – דנשתנו הטבעים:

לב

(לב) ובמדינות אלו – כלומר דבמקומותינו אף כי אין הולד מסוכן כ"כ כמו בימיהם אכן עכ"פ צורך גדול יש בדבר לפיכך על רחיצה שקודם המילה הניחו על דינא דגמרא שמותר לרחצו בחמין שהוחמו מאתמול ולאחר המילה אין קפידא אם ימתינו עד מו"ש:

לג

(לג) נוהגים לרחצו – ויזהר שלא ישרה סדין במים דשרייתו היא כיבוסו וע"י א"י אפשר שיש להקל וגם יזהר מסחיטת הסדין ואם נשפך החמין יכול לומר לא"י להביא מים שהוחמו בשביל א"י אבל לא יאמר לא"י להחם לכתחלה. תינוק שהיה חולה ונתרפא אוסר התשב"ץ למולו ביום ה' דשמא יצטרכו לחלל שבת עליו ביום ג' למילתו אבל הש"ך ביו"ד סוף סימן רס"ו והמ"א מתירין וכן הסכים הא"ר להתיר ואין מחמיצין את המצוה:

לד

(לד) מכינים חמין וכו' – משמע דאם לא הכינו אסור להחם ע"י א"י דאין מחזיקין אותו בסתמא לחולה רק למצטער קצת אך אם הרופא אומר שצריך בודאי אין להחמיר בזה:

לה

(לה) ולחלל עליו שבת – היינו אפילו להחם בעצמו:

לו

(לו) לא ימול – דחיישינן שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת שלא במקום מצוה וה"ה אם לא פרע מעולם אסור לפרוע בשבת ג"כ מטעם זה. מוהל שבא ואמר שכבר מל פ"א בחול נאמן וא"צ להביא ראיה. ביו"ד סוף סימן רס"ו כתב בהג"ה שטוב להחמיר לכתחלה שלא ימולו שני מוהלין מילה אחת בשבת שזה ימול וזה יפרע אלא המל הוא עצמו יפרע אבל הרבה אחרונים כתבו שיש להקל בזה וכן המנהג בכל מדינת פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת ובחכמת אדם כלל קמ"ט כתב דעכ"פ לא יכבד שלשה בני אדם אלא הפורע יהיה המוצץ אבל בישועות יעקב דחה זה וכתב דהמציצה יכול להיות באחר דהוא ענין בפ"ע:

לז

(לז) בשבת – ולענין יו"ט אם הוא יו"ט שני של גליות בודאי יש להקל וביו"ט ראשון יש דעות בין האחרונים אך אם הוא יודע בעצמו שיכול למול ואין מוהל אחר בודאי אין להחמיר:

לח

(לח) מותר למול בשבת – ואפילו איכא אחר דמל זמנין טובא:

לט

(לט) אפילו וכו' – פי' לאפוקי ממאן דס"ל דאב בעצמו לא ימול בשבת היכא דאיכא אחרינא משום דלגבי דידיה הוי פסיק רישא דניחא ליה שהרי הוא מתקן את בנו קמ"ל דלא אמרינן הכי דגם לגבי אחרינא פסיק רישא דניחא ליה הוא שהרי הוא רוצה למולו ולזה קאתי ואפ"ה התירה התורה [תה"ד]:

א

(מ"א ס"ק ה'.) כוונתו דקיי"לן. נ"ב וצ"ע דאם כוונתו כפירושו אין שייך זה נתינת טעם דמאחר שטלטל בהיתר אף כי טלטל באיסור בעוד המוקצה בידו מטלטלו לאיזו מקום שירצה ע"כ נראה דה"פ דמאחר שטלטול הכלי בהיתר לצורך מצות מילה שדוחה שבת מחזירו כדתנן בעירובין דף מ"ה כל היוצאין להציל נתנו להם רשות לחלל שבת חוזרין למקומן הראשון והא דאמרינן התם שהיו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה היינו טעמא דלפעמים יש רה"ר וחייב חטאת. משא"כ באיסור מוקצה כל עת שיש בידו מותר להחזירו לאיזה מקום שירצה אולם אם הניח פעם א' בבה"כ במקום משומר אז אין רשאי לטלטלו וכן הסכים רמ"א בי"ד סימן רס"ו וט"ז וש"ך ומהרש"ל בתשו' ובפ' אין צדין סימן ט"ז וכן עמא דבר:

ב

(שם) בשם הרמב"ן. נ"ב ע"ש במ"א יען ראיתי שהביא ב"י שם בשם הרמב"ן טעם שלא יגנבו גבי כלי צרכי קבורה מהאי טעם איזמל ג"כ מותר:

א

סעיף י' אדם שלא מל מעולם מסתפקנא אם גם ביו"ט הדין כן או ביו"ט שרי. דמקור הדין דלמד כן מסוגי' דביצה מפני שצריך לבדקן ולכאורה למה דפסקי' סי' תצ"ח ס"ח איבעי' דעוף שנדרס לקולא וממילא הטעם בלבון הרעפים משום חסום א"כ ליתא לראיית המרדכי. ולזה י"ל הטעם דפסקי' האיבעי' לקולא ע"כ משום דביו"ט שרי מדאורייתא משום מתוך והוי ס' דרבנן וא"כ י"ל מש"ה גבי מילה בשבת מחמרינן מספיקא דאיבעי' דהוי ס' דאורייתא. וא"כ יש לדון ביו"ט דחבורה לצורך שרי מותר למול דדיינינן האיבעי' לקולא דבלבון רעפים משום חסום נגע בה ופרט דנראה מתוס' מגילה ד' ד"ה ויעבירנה דכתבו וגם אין אדם מל אא"כ בקי וכו' משמע דאין דרך בכך אבל איסורא ליכא וכן בהר"ן פ"ק דטרח ליתן טעם במה דל"ג במילה בשבת שמא ילך אצל בקי. משמע לכאורה דלא ס"ל לדינא דהמרדכי וא"כ יש לסמוך על זה ביו"ט דאינו מפורש לאיסור בש"ע:

א

ורוחצים. עבה"ט ועיין בכנסת יחזקאל סי' ט"ז בענין נשפכו המים ולפ"ד הרופאים צריך לרחוץ התינוק פשוט שיש להתיר ע"י עכו"ם ובלא אמירת רופאים כתבו שאם העכו"ם עשה מעצמו מותר ואם אומר לו לעשות בשביל הקטן יש מחלוקת הפוסקים ע"ש:

ב

לא ימול. עבה"ט ועיין בשבות יעקב ה"ג סי' כ"ה שאם אין מוחל אחר ויודע כעצמו שיכול למולו שרי ומ"ש בה"ט בשני מוהלים כו' עיין בשאגת ארי' סימן נ"ט שהאריך ודעתו שבשבת אסור למוהל לסלק ידיו משהתחיל למול עד שיגמור הפריעה אבל אם אירע שסילק ידיו מותר גם לאחר לגומרו ושבת וי"ט שוים בזה ע"ש ובשו"ת נ"ב מ"ת סי' כ"ב כ' שהו' מחמיר לעצמו וז"ל אינני מקבל להיות מוהל בשבת מחמת שאיני פורע אבל לעצמי אני מחמיר וח"ו להורות לאחרים והביא שם דברי היש"ש יבמו' שמחמיר בזה וכתב לדחות ומסיק וז"ל פיק חזי מה עמא דבר בכל מדינות פולין תמיד הם שני מוהלים זה חותך וזה פורע בין בחול ובין בשבת עכ"ל וע' בתשובת הרמ"א וע' באשל אברהם ובמח"ב באורח מח"ל שנמצא בא"י בעת שיש מילה בי"ט ב' של גליות בנחפה בכסף כ' שאסור למול האורח שאצלו י"ט כשיש בן עיר שאצלו הוא יום חול ובמטה יהודה מתיר ע"ש ובענין מילה שלא בזמנה בי"ט ב' של גליות ע' בנ"ב סי' למד ויבואר אי"ה בהלכות י"ט וע' בתפארת צבי סימן ז' כתב גם כן להתיר בזה שע"י שנים נעשה יותר זהירות וזריזות שהחותך מתעכב בהנחת הסכין וכדומה כו' וכה"ג התירו בקצירת כו' ע"ש:

א

אם נגמרו שערו וכו'. עמ"ש בי"ד סי' רס"ו בזה דאין כאן סוגיות חלוקות כמ"ש ב"י בזה: