שולחן ערוך, אורח חיים ש״ל: דיני יולדת בשבת. ובו יא סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני יולדת בשבת. ובו יא סעיפים:
יולדת היא כחולה שיש בו סכנה ומחללין עליה השבת לכל מה שצריכה קוראין לה חכמה ממקום למקום ומילדין [אותה] ומדליקין לה נר אפי' היא סומ' ומ"מ בכל מה שיכולין לשנות משנין כגון אם צריכים להביא לה כלי מביאו לה חברתה תלוי בשערה וכן כל כיוצא בזה:

ב

עכו"ם אין מילדין אותה בשבת אפי' בדבר שאין בו חילול שבת :

ג

נקראת יולדת לחלל עליה שבת משתשב על המשבר או משעה שהדם שותת ויורד או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כח להלוך כיון שנראה א' מאלו מחללין עליה את השבת:

ד

כל שלשה ימים הראשונים אפילו אמרה אינה צריכה מחללין עליה את השבת משלשה ועד ז' אמרה אינה צריכה אין מחללין מכאן ואילך אפילו אמרה צריכה אני אין מחללין עליה אלא הרי היא עד שלשים יום כחולה שאין בו סכנה:

ה

היושבת על המשבר ומתה מביאים סכין בשבת אפי' דרך רשות הרבים וקורעים בטנה ומוציאים הולד שמא ימצא חי: הגה ומה שאין נוהגין עכשיו כן אפילו בחול משום דאין בקיאין להכיר במיתת האם בקרוב כל כך שאפשר לולד לחיות: (איסור והיתר):

ו

עושין מדורה ליולדת כל שלשים יום ואפילו בתקופת תמוז (ואם מותרים אחרים להתחמם כנגד המדורה ע"ל סי' רע"ו):

ז

הולד שנולד עושין לו כל צרכיו ומרחיצין אותו ומולחין אותו וטומנין השליא כדי שיחם הולד וחותכין את הטבור והני מילי בנולד לט' או לז' אבל נולד לח' או ספק בן ז' או בן ח' אין מחללין עליו אלא אם כן נגמרו שערו וצפרניו:

ח

נולד לח' או ספק בן ז' בן ח' שלא גמרו שעריו וצפרניו אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה וכן היא בעצמה יכולה להוצי' בידה החלב המצער אותה:

ט

מיישרין אברי הולד שנתפרקו מחמת צער הלידה:

י

מותר לכרכו בבגדיו שלא יתעקמו איבריו:

יא

אם נפלה ערלת גרון הולד מותר לשום אצבע לתוך פיו ולסלק הערלה למקומה אע"פ שפעמים שמקיא:

א

ומחללין. ולכן כשתגיע לחדש ט' תזמין הכל מע"ש שלא יחללו שבת ס"ח סי' (תתכ"ח) [תתנ"ה]:

ב

ומדליקין. וכתבו התוס' דהכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביו"כ דהכא יותר יכולה היולדת להסתכן על ידי פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה מרעב:

ג

תלוי. ואם צריכה לשמן תביא בכלי תלויה בשערה דמוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף איסור סחיטה. ב"י:

ד

עכו"ם. אפילו ישמעאלים שאינן עע"א מיהו קראי"ם מותר כיון דמנטרי שבת כנה"ג מ"א. אבל בגנת ורדים חא"ח כלל ג' סי' א' כתב דאין הוראה זו נכונה ע"ש באורך:

ה

שבת. דליכא איבה דיכלי לומר דמי שאינו משמר שבת אין מחללין עליו גמרא משמע דאי איכא למיחש לאיבה שרי אם אין חילול שבת. מ"א:

ו

א' מאלו. נ"ל שזהו לענין הדברים אשר אפשר לעשות כאן בלי עיכוב ע"כ אין מחללין שבת בזה כ"א אחר שיהיה א' מאלו אבל לענין קריאת חכמה לא שייכי שיעורים הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפי' בספק מותר בקריאתה. ט"ז:

ז

מחללין. ואם חכמה ורופא אומרים שא"צ שומעין להם שהרבה יולדות שאין עושין להן חמין בכל יום וכן נוהגים עכשיו שאוכלים חמין של אתמול ב"י רמ"א ואם חברותיה אומרות שצריכה וליכא חכמה ורופא אפי' אוכלת מאכל בני אדם אמרינן שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן תסתכן. רשב"א מ"א:

ח

ומתה. עיין מ"א וביד אהרן:

ט

יום. דכל למ"ד יום יש סכנה לחיה בצנה. ואם אי אפשר ע"י עכו"ם עושים ישראל כיון דאיכא סכנה בדבר:

י

לטלטלו. ובאגודה כתב דוקא כשבעל ופירש אבל מספיקא מטלטלים כל תינוק וכ"כ הב"י. מ"א ע"ש:

יא

שנתפרקו. ודוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור. טור ואחרונים ע"ש:

יב

יתעקמו. וברא"ש פי"ז כתב ואפי' לכרכו ליישר איבריו שרי לעולם. ומשמע דבתינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו איבריו אסור לכרכו בשבת. מ"א:

א

שבת קכ"ח משנה

ב

שם בגמרא בפירוש הברייתא

ג

שם בגמ'

ד

ע"ז כ"ו

ה

טור מדברי התוספות שם

ו

לפי ב"י)

ז

שבת קכ"ט וככולהו אמוראי להקל טור בשם הרמב"ן בספ' תורת האדם

ח

שם בשבת

ט

עירובין וכתב' הרמב"ם בפי"ב מהל' שבת

י

שבת קכ"ט

יא

שם

יב

שם קכ"ח משנה וכרבי יוסי

יג

שם קל"ה ברייתא

יד

שם בתוספות והרא"ש

טו

שם ברייתא ושם

טז

שם תוספות ורא"ש ור"י בחלק ט'

יז

שם קכ"ג וכרב ששת וכפירוש רש"י

יח

שם קמ"ז

יט

כפירוש ר"ח להא דרב ששת לעיל

א

ס"ב אפילו בדבר. דבלא"ה לא היה ס"ד לרבי יוסף להתיר. תוס' שם:

א

ס"ד כל. כגי' הרי"ף:

א

ס"ז וחותכין כמו שפ' ר"נ קכ"ט ב' ושם ואר"נ כו' כל האמור כו':

ב

אא"כ. כרבי יבמות פ' ב' וצ"ע דמ' שם דאין הלכה כרבי אא"כ שהה שלשים יום דסמכינן ארשב"ג ג"כ ועבש"ע אה"ע ס"ד בהגה"ה וי"א דוקא כו' והוא כמ"ש דלא סמכינן אלא אשניהם כמ"ש כרבים עביד ודברי הטור וב"ה שם צ"ע דבסתם ולדות ליכא מ"ד דצריך גמרו ועמ"ש לקמן בסי' של"א ס"ג והרמב"ם וש"ע ס"ל דע"כ לא אמרו שם אלא בודאי בן שמנה כמש"ש אבל בסתם סמכינן ארשב"ג לחוד כמ"ש בשבת קל"ו א' דהלכה כרשב"ג בסתם וולדות וע' תוס' שם ושם ונ"ל דאף תוס' ורא"ש ל"ק אלא לטלטלו ולמולו דמילה אין איסור כמ"ש שם רק משום טלטול בהא סמכינן ארבי לחוד וצ"ע:

ג

או ספק. בגמ' קל"ה א' ובתוס' שם ד"ה בן כת' דמותר בכה"ג:

א

ס"ח וכן היא. אף בודאי בן ח' משום צערא כמו מפיס מורסא:

א

ס"ט מיישרין. כפי' רש"י קכ"ג א' וכרב ששת וכ"כ תוס' שם ד"ה אסובי דלאו היינו לפופי דר"נ גופא שרי שם קכ"ט ב' וכ"כ רש"י שם ד"ה מלפפין וע"כ אינו ג"כ חומרי שדרה שנתפרקה אחת מהן דהא תנן אין מעצבין אלא כמ"ש כאן בש"ע ולא חילקו רש"י ותוס' שם ושם בין יום לידה או אח"כ ושם קמ"ז ב' ד"ה בחומרי כ' רש"י דמיירי לאחר יום לידה דאי ביום לידה אמרי' שם קכ"ט כל האמור כו' וצ"ל שחזר בו רש"י ממ"ש בסוף מפנין דלאו היינו אסובי דהא ר"נ אמר דהא ביום לידה אפי' מעצבין מותר וכ"כ הרא"ש בר"פ כל הכלים דאסובי היינו לפופי ולאחר זמן כו' ובסוף חבית כ' ג"כ כמ"ש רש"י שם דביום לידה הכל שרי וא"כ לפופי לעולם מותר כרב ששת ומיישרין דהיינו מעצבין דוקא ביום לידה ועט"ז וב"ח ומ"א. וש"ע פ' כתוס' וכפרש"י בפ' כ"ה ופ' מפנין ומיישרין לעולם מותר דאסובי לאו היינו לפופי וז"ש כאן מיישרין כו' ובס"י כ' מותר כו' ואין חילוק ביניהם וכ"מ לכאורה בגמ' מדקאמר אסובי ול"ק לפופי כמ"ש בשאר מקומות והא דאין מעצבין לא כ' כלל משום שנסתפק דלתוס' אין חילוק בין יום לידה או אח"כ דלעולם אסור ולרא"ש ביום לידה מותר וכמ"ש רש"י בסוף חבית וכ"כ הר"ן ומדברי הרמב"ם דלא חילק מ' דלעולם אסור כתוס' ומ"מ אף לדעת הרא"ש מותר לפופי אף ליישר אבריו וזהו אסובי דשרי לעולם ועמ"א ס"ק י"ט:

א

ומדליקין וכו' – עיין מ"ש במ"ב בשם ת"י דיומא ולפ"ז הא דאמרינן בש"ס אם היתה צריכה לנר אין כונת הש"ס אם המילדת אומרת או שהיא אומרת רק שהגיעה לילה ובודאי צריכה לנר ליתובי דעתא וכ"כ הב"ח בריש הסימן ע"ש אלא דלפ"ז לא הויא דומיא הך דצריכה לנר להך דצריכה לשמן דהתם בודאי משמע כשהחכמה אומרת שנצרך לה שמן ודוחק אך מדברי הר"ן שילהי יומא ד"ה ואין עושין ודברים האלה הובאו ג"כ בת"ה להרמב"ן משמע דהם מפרשים כפשטיה דהיינו שהמילדת אומרת שצריכה לנר ויש לדחות דקושיתם שם מסיפא דאם היתה צריכה לשמן. והנה מהרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"א משמע שהוא מבאר הברייתא באופן אחר שיהיה הכל מתורץ דהיינו בסתם חולה שיש בו סכנה או ביולדת משעת פתיחת הקבר בודאי מדליקין לה את הנר ולא צריכינן לשום פרט רק הברייתא מיירי קודם פתיחת הקבר ואך שצועקת בחבליה ולהכי תלינן באם היתה צריכה לנר דהיינו שאומרת שצריכה ולהכי בתחלת הפרק בהלכה ב' קסתם ותני ומדליקין את הנר משום דבודאי מסתמא צריך לנר בעת שאיננו ישן ואלו הכא כתב כשהיא צריכה לנר בשעה שהיא צועקת בחבליה ובהלכה י"ג מתחיל שם לבאר הדין בחיה משיתחיל הדם להיות שותת:

ב

נר – והכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביוה"כ דהכא יותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שיסתכן החולה ברעב [תוספות]:

א

עכו"ם – וה"ה ישמעאלית. וגר תושב מילדין אותו מפני שאנו מצווין להחיותו ודוקא בדברים שאינם חילול ואפשר דאפילו באיסור דרבנן דחינן דבכגון זה דמצווין אנו להחיותו לא גזרו [עיין פמ"ג] ולענין קראים עיין במגן אברהם ובה"ט ומשמע מהפמ"ג דבדבר שיש בו חילול שבת לכו"ע אין מחללין ואפילו בשכר ואפילו אם החילול הוא ג"כ איסור דרבנן מצדד שם להחמיר ויש להאריך בזה הרבה עיין בספר בית מאיר ובחידושי רע"א ואכ"מ לזה:

א

כיון שנראה אחת מאלה – והרמב"ם כתב בחיבורו השיעור משעה שהדם שותת וכתבו כולם דטעמיה דס"ל דדם שותת הוא קודם ישיבת המשבר כדברי ר"ח ורי"ף ופסק לקולא בסכנת נפשות ועיקר יסודם דהדם שותת הוא קודם דאל"כ הו"ל למימר עד שיתחיל הדם להיות שותת אבל המעיין בפירוש המשנה להרמב"ם יראה להדיא שסובר דדם שותת הוא אחר ישיבת המשבר ובלי ספק כן הוא דעתו גם בחיבורו ופסק כר"ה בריה דרב יהושע משום דבתרא הוא ומאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ולדינא נקטינן כהשו"ע:

א

כל שלשה ימים – ומאימתי חשבינן ג' ימים כתב הלח"מ פ"ב דמגמרא משמע לכאורה דמשעת פתיחת קבר חשבינן הנך ג' ימים אכן מלשון הרמב"ם בהלכה י"ג משמע דמשעת לידה חשבינן לג' ימים וכתב דכן משמע דאל"כ כשיקרה שני ימים שותת דם היאך הדין עי"ש בלח"מ שהאריך אכן בפירוש המשניות להרמב"ם מבואר להדיא דמשעת פתיחת הקבר מנינן וז"ל אין מתחילין בחילול שבת עד שתשב על המשבר ויתחיל הדם להיות שותת ומאותה שעה לתשלום ג' ימים מחללין וכו' עכ"ל ולענ"ד שפירוש דברי הרמב"ם כן הוא חיה משיתחיל הדם להיות שותת עד שתלד מחללין וכמו כן אחרי הלידה נמי מחללין וכל אלה החילולים נמשך עד ג' ימים ומתאים דבריו שבהלכה עם דבריו שבפירושו. ולפ"ז אה"נ אם נמשך ישיבתה על המשבר יום א' לא מחללינן עליה כ"א ב' ימים אחרי הלידה ואעפ"כ אם נמשך קרוב לג' ימים ולא ילדה אינו בכלל זה דבאמת כוונת הש"ס על לידה כאורחא דרובא דנשי אבל כשתקשה הרבה בלידתה נעשית חולה בשאר אברי גופה וזה ידוע דכל אלו השיעורים הנאמרים בגמרא לא נאמרו כ"א בדלית לה מחלה אחרת מלבד שהיא יולדת כמו שכתבו הראשונים דאל"כ לא שייכי כלל הני שיעורי. ולמעשה צ"ע בכל זה:

א

כל שלשים – מקור דברי המחבר הם דברי הרה"מ שם עי"ש ובאמת המגיד בעצמו כתב מתחלה לדבר פשוט דדין מדורה הוא כמו כל צרכי החיה ועל כל צרכיה אסקינן דג' זמנים יש לה וא"כ מאי עדיפותא דמדורה מכל שאר צרכי החיה רק אח"כ הוציא מדברי הראב"ד דדעתו דעד ל' יום מסוכנת היא למדורה עי"ש ובאמת כ"ז הוא רק לפירוש הראב"ד בדברי הרמב"ם דהא דלא התיר מדורה לחולה מיירי בחולי שאב"ס וממילא כנגד זה התירא דחיה מיירי ג"כ לאחר זיי"ן דדינה ג"כ כחולה שאין בו סכנה ואעפ"כ רשאים ג"כ לעשות לה מדורה וע"כ משום דגבי מדורה לעולם מסוכנת היא אבל ע"פ האמת קשה מאד לפרש כן דברי הגמרא דהא דקאמר סבור מינה לחיה אין לחולה לא הוא בחולה שאין בו סכנה דא"כ לרוב הפוסקים דסברי דלמסקנת הגמרא ה"ה לחולה יהיה מותר לעשות מדורה אפילו לחולה שאין בו סכנה וזה לא נשמע לשום פוסק שיקיל בזה [וא"ל דכונת הגמרא הוא ע"י עו"ג דוקא דזה אינו דהא מביא ע"ז ראיה מהקיז דם ונצטנן והתם בודאי אפילו ע"י ישראל כדמוכח בכל הפוסקים וחולה עדיף מזה לשיטתם וכמו שפירש רש"י] וגם לישנא דהרמב"ם אין מדוקדק לפ"ז דאמאי קא מדייק וקאמר אבל אין עושין לחולה כדי שיתחמם אפילו כדי להתרפאות אסור דהא הוא חולי שאין בו סכנה אם לא שנדחוק דכונתו דאפילו ע"י עו"ג אין עושין וזה אין במשמע בשטחות לשונו עי"ש וגם בשלטי הגבורים פרק מפנין מבואר דס"ל דמיירי הרמב"ם בחולה שיש בו סכנה וכן נמצא בחידושי הרמב"ם המובאים בשמן רוקח שדעת הרמב"ם שאין עושין מדורה לחולה מיירי אפילו בחולה שיש בו סכנה והוא מספר הבתים עי"ש וממילא אין צריך לדחוק דמיירי בחיה תוך ל' ושפיר מיירי בתוך זיי"ן או בתוך ג' וכן משמע ג"כ קצת בירושלמי דמימרא דשמואל דעושין לה מדורה קאי על זמן שמחללין עליה את השבת דאיתא בירושלמי פרק מפנין על המשנה דמחללין עליה את השבת אמר שמואל עושין לה מדורה אפילו בתקופת תמוז משמע דקאי על זמן דקודם זיי"ן וגם לפי מה שהבין רבינו חננאל בפרק הדר גבי ינוקא דאשתפוך חמימיה דאמרינן התם ליחם ליה ע"י עו"ג אגב אמו ופריך אמו הא קאכלה תמרי ומשני תונבא הוא דנקט לה ופי' שם הר"ח קור אחזה וכו' עי"ש ולפ"ז בודאי צריכה לחמים לרחוץ ולשתות לחמם גופה ואפ"ה לא התירו כ"א ע"י עו"ג משום דמיירי ביום חי"ת ואין לחלק בין מדורה לרחיצה דהא הראב"ד בעצמו אינו מחלק עי"ש בדבריו [וגם בגמרא דקאמר שמואל חיה עד ל' לא מצא הגמרא לאשכוחי כ"א לטבילה ולא קאמר למדורה ויש לדחות דא"כ תרתי דשמואל ל"ל] אך יען כי הרב המגיד כתב שמבטל דעתו מפני דעת הראב"ד ע"כ חפשתי עוד ומצאתי ראיה לדברינו מראשון לראשונים והוא רב אחאי גאון אשר בודאי אם ראה הראב"ד לדבריו אפשר ג"כ שהיה מבטל דעתו מלפניו וז"ל בפרשת שמות ואלו אשה שילדה בשבת ואפילו חל ג' שלה בשבת אע"ג דהיא אמרה בריאה אני ולא צריכנא מדורה וחמין וכו' ההוא בריותא לאו בריותא היא ועבדינן לה מדורה וחמין וכו' וכל צרכין דעבדין לחיה וכו' הרי דגם מדורה כלל בג' וז' ול' ומביאו הרמב"ן בת"ה עי"ש וכ"כ רבינו ירוחם בראש ספרו וז"ל ועושין לה מדורה לחיה בשבת באותם ימים שאמרנו שמחללין ע"י ישראל ובאותם שאמרנו אין מחללין עושין ע"י עו"ג עכ"ל ומאחר שלא מצינו שום משמעות לאיזה פוסק לבד מהראב"ד שיאמר שדין המדורה חמירא מכל צרכי החיה וכולם העתיקו להקדמת דינים האלה מימרא דנהרדעי שאמרו חיה ג' וז' ול' קשה מאד להקל לעשות מדורה ע"י ישראל עד ל' וצ"ע למעשה:

א

הולד שנולד וכו' – המג"א כתב דבכולהו יש להו צער וכיון דכל אלה אינם מלאכה לא גזרו בהו רבנן והוא מתוספות שילהי פרק מפנין ובשאלתות דרב אחאי פרשת שמות משמע דמניעת חתוך הטבור יכול להיות סכנה לולד דז"ל שם מהו לחתוך טבור בשבת וכו' כי קא מיבעי לי בחד ולד מי אמרינן אפשר לאזדהורי [היינו בקשירת הטבור לבד] ולא אתי לידי סכנה או דילמא זימנין דלאו אדעתיה ואתי לידי סכנה או דלמא הלכה כר' יוסי דמסתבר טעמיה דזמנין דמנתח והוי ספק נפשות וס"נ להקל ופשיט ממימרא דר"נ דהלכה כר' יוסי וכ"כ חידושי הר"ן שם במתניתין דאם לא יחתכנו איכא סכנתא עי"ש וכ"כ המאירי במשנה שם וברמב"ם פ"ב מהלכות שבת מבואר ביותר מזה שהוא כלל בסכנה את כל אלו הדברים אם ימנע מהולד שאחר שחשב בהלכה י"א הדברים שעושין לולד סיים ע"ז מפני שסכנה הוא לו אם לא יעשו לו כל אלה ולפ"ז דבר פשוט הוא דאפילו במלאכה דאורייתא מחללינן היכי דא"א בענין אחר ואין כונת הש"ס בהני מלאכות מפני שהם מדרבנן דבאמת עושים אותם ביום שנולד אפילו היכא דקעביד איסור דאורייתא על ידם כגון להחם חמין כדי לרחוץ או כדי לשחק הסימנין הצריכין לו למליחה או גבי מלפפים לחתך בגד לעשות חותלות או להביא סכין דרך ר"ה לחתוך הטבור [חוץ מטמינת שליא דאסור לטמון בארץ משום דאינו אלא סגולה וכמו שכתב המאירי והרמב"ם השמיטה בחבורו] וכונת הרמב"ם שם במה שכתב בחמין שהוחמו בשבת היינו אפילו אם הוחמו ע"י ישראל [עיין בפ"ב מהלכות מילה בשאלת חכמי לוניל ובתשובתו שם] [הג"ה ודע דבדברי הרמב"ם אלו דמשמע מיניה דללפף להולד יש חשש סכנתא אם ימנעו מזה יתיישב מאד מימרא דר"נ דקאמר מכאן שמלפפים להולד הנולד והלא קאמר בדף ס"ו לפופי ינוקי בשבתא שפיר דמי הרי דבכל שבת שרי [ועיין לקמן מה שכתבנו ע"ז בשם שארי ראשונים] ואין בזה משום שבות כלל ומאי רבותא הכא אבל לפי הרמב"ם ניחא דשם אשמעינן הגמרא דמשום דיהיה בזה צער אם ימנע לכך לא גזרו רבנן וכן דייק הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת דין ל"א עי"ש וכאן אשמועינן הגמרא דביום שנולד הליפוף הוא מכלל שאר צרכי הכרח להולד ונ"מ דמותר לעבור אמלאכה דאורייתא בשביל זה] ועכ"פ נראה פשוט דיש להקל לכתחלה להחם חמין ע"י עו"ג כדי לרחוץ התינוק וכמו שכתבתי במ"ב ואח"כ מצאתי בספר נזר ישראל בשם שו"ת שו"מ שכתב ג"כ הכי:

ב

או ספק בן זיין – דין זה העתיק המחבר מהטור וכפי הנראה הוא כמו שכתב הב"י דמקורו הוא מהא דשבת קל"ה בברייתא בן שבעה מחללים עליו וכו' ובן ח' אין מחללין עליו ספק בן זיי"ן או בן חי"ת אין מחללים בן חי"ת הרי הוא כאבן וכו' ומפרש הטור דכונת הברייתא לענין חילול שבת ממש לרפאותו ולהחיותו דאם היה מפרש דהברייתא מיירי לענין למולו בשבת לא היה מדייק מזה דאין מחללין דמילה לא מהלינן מספיקא ביום השבת אבל חילול שבת לרפואה מחללינן מספיקא כדקי"ל בנפל גל ספק חי ספק מת מפקחין ולכאורה הלא בגמרא שם מוכח דהברייתא אמילה קאי וכן פירש"י שם וי"ל דגם הטור מודה לזה אלא דסובר דברייתא כוללת שניהם מדקאמר שם לישנא דסתם חלול ואין להקשות בדף ל"ו דקמותיב מהאי ברייתא לימהליה ממ"נ והוצרך לאוקמי' במכשירי מילה ואליבא דר"א יותר הו"ל לאוקמיה לענין חלול שבת ממש לבד וכפשטיה דלישנא דברייתא א"ו דס"ל להגמרא דהברייתא לענין מילה מתנייא וי"ל דאי הוה מתרץ ליה כן הוי מקשה ליה מברייתא קמייתא דאמר שם ערלתו ודאי דוחה את השבת ולא ספק דוחה את השבת אכן מדברי הרמב"ם שלא העתיק דין זה רק בהלכות מילה משמע דסובר דברייתא זו רק לענין מילה מתנייא והנה בבה"ג הלכות מילה לענין ספק בן חי"ת כתב בהדיא ולענין אחולי שבתא מחללינן מספיקא דקאמרינן כל ספק נפשות להקל וגם העיטור בהלכות מילה מביא דבריו לפסק הלכה וכפי הנראה שם גם רב האי גאון כתב כן והעיטור לא פליג עליו שם כ"א הוסיף דהיכי דגמרו צפרניו אפילו פירש ממנה תיכף גם זה בכלל ספק דאמרינן אשתהויי אשתהי וכן המאירי שם בדף קל"ו כתב ג"כ ככל דברי בה"ג וכתב אמנם לענין לחלל שבת כו"ע מודו דמחללין עי"ש וכן בספר האשכול כשהעתיק הברייתא דספק בן זיי"ן אין מחללים כתב ע"ז וז"ל פי' למולו ור"ל דלא נטעה לפרש דקאי על כל חלול ואולם יש לדחות דאפשר דהם מיירי היכי דגמרו שערו וצפרניו [וכן משמע קצת בעיטור שם עי"ש] אבל היכא דלא גמרו יותר מסתבר לומר דהוא בן חי"ת. והנה מסוגיא דערכין בישבה על המשבר ומתה והובא בס"ה דמקילינן מספיקא להביא סכין דרך ר"ה תירץ המגן אברהם דהתם מיירי שידעינן שכלו חדשיו והנה עוד מביא המגן אברהם שתלוי זה בשני תירוצים שהובא בתה"א להרמב"ן לענין עוברה שהריחה דלתירוץ א' שהם דברי הבה"ג מבואר שגם בולד קודם מ' יום דמיא בעלמא הוא אעפ"כ מחללים וא"כ כ"ש בנולד לאויר העולם והוא ספק דמחללין אך לפי מה שביאר שם הרמב"ן הטעם ביושבת על המשבר דחשוב כילוד ורק הדלת ננעל בפניו א"כ עכ"פ נאמר דדוקא דכלו לו חדשיו עי"ש [והנה לפי דברי המגן אברהם זה ממילא נדחה הראיה שהבאנו לעיל מבה"ג דאפשר דהוא אזיל לשיטתיה בזה דסבר דמחללין אפילו על עוברין וכ"ש שם] ולענ"ד לא תלוי כלל זה בזה דאפילו לפי תירוץ זה לא קאמר שם הרמב"ן רק דבעוברין לא מחללין משום דישראל אינו מצווה על העוברין ויושבת על המשבר לא מיקרי עוברין וכנולד דמיא משא"כ בנולד אפשר דגם הרמב"ן מודה דאע"ג דאין נהרגין עליו מספיקא משום ושפטו העדה וגו' אעפ"כ מחללין מספיקא דספק נפשות להקל ולהיפך ג"כ קצת יש לדחות דהתם אם נאכיל לאמו ביוה"כ מסתמא לבסוף תלד בן קיימא וישמור שבתות הרבה ולכך התירה התורה וכמש"כ הר"ן משא"כ בזה שכבר נולד וחזינן שלא גמרו שערו וצפרניו מסתברא שהוא בן חי"ת ולא יחיה ולמה נחלל שבת עליה. ודע דלדברי המגן אברהם הנ"ל דתלוי זה בשני התירוצים ממילא לפי מה שפסק הריטב"א בחידושי נדה ד' מ"ד כדעת הבה"ג דאפילו על עובר מחללינן ממילא מחללינן גם על ספק בן חי"ת:

א

שלא יתעקמו – כתב הב"ח דבחומרי שדרה שנתפרק אפי' אין מישבין בידים ממש אלא ע"י ליפוף בגדים נמי אסור ובמאירי פ' כל הכלים משמע דבליפוף בגדים בכל גוונא שרי:

א

שם במג"א ס"ק ג' וע' ס"ס ש"כ, נ"ב וצ"ל סימן ש"ב סי"א:

ב

במחבר רסי' ב' עכו"ם נ"ב עיין תשובות ח"ס יו"ד סימן קל"א [שם נשאל שבארץ תוגר פקד השר על אנשי העיירות והכפרים להשכיר להם מילדות בקיאה אשר למדה בבית מדרשיהם ואפי' יש להם חיות פקחות מ"מ צריכות דוקא להשכיר להם אותה שעמדה בנסיון לפני חכמי הרופאים והנה באיזה כפרים לא מצאו לפי שעה כי אם ישראלית אם רשאית להשכיר עצמה להם בין בחול בין בשבת. ובסוף תשובתו כתכ וז"ל מכל מקום להלכתא נראה לי דיש לסמוך על הרמב"ן דעביד עובדא בנפשיה הלכה למעשה וא"כ מותר אפי' בשבת במאי דלית ביה חילול שבת דהיינו ביושבת על המשבר דכבר נעקר הולד וכמ"ש המג"א סימן ש"ל סק"ו. ואמנם לחתוך הטבור שהוא מלאכה דאורייתא תצוה נכרית הבריאה העומדת על צדה לחתוך ואם יש באיבה זו חשש סכנת נפשות יש להתיר אפילו מלאכה דאורייתא אע"ג דמלשון המג"א ס"ס של"ד משמע דוקא כיבוי דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה הותר ולא מלאכה גמורה מיהו עיין בעירובין דף מ"ד ע"ב במתני' ומ"ש השלטי הגבורים שם יראה להדיא דאפי' מלאכה דאורייתא הותר אם אי אפשר בלעדה]:

א

סעיף ב' עכו"ם אין מילדין אותה בשבת וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק ד' מ"ש דלקראים מותר כיון דמנטרי שבת וכו'. ונראה דהיינו דוקא היכי דלא הוי איסור תורה כענין שכתבו התוס' הביאם המג"א לקמן סעיף כ"ז דאז כיון דהיא רק איסור דרבנן מותר משום איבה כיון דלא שייך בהו הטעם שנתן הש"ס כיון דגם הם מנטרי שבת אבל היכי דהוי איסור תורה דלא מהני היתר איבה כמ"ש התו' אז נראה דגם לקראים אסור לחלל שבת כיון דאין להם דין ישראל והרי הם מן המורידין ולא מעלין ומכ"ש דאין לחלל שבת עבורם. כן נראה כוונת הכ"ה. אך גם זה צ"ע דנראה דלא שייך איבה רק בעכו"ם שהמה מרובים נגדינו ואנחנו מסורים בידם בזה שייך איבה אבל בקראים שהמה מועטים ואין אנו מסורים בידם לא שייך בזה חשש איבה כלל. והנה לכאורה היה נראה להוכיח דמותר לחלל שבת עבור הקראים אף במלאכה דאורייתא מלשון המשנה דנקט בת ישראל לא תיילד לנכרית משמע הא לכותית שרי כדפריך בסוף פ"ק גבי לא ישכיר אדם מרחץ לנכרי הא לכותי שרי כן ה"נ יש לדייק כן. ומיהו זה אינו חדא דהמשנה בחול מיירי ולא בשבת. ועוד י"ל דהמשנה רבותא קמ"ל דלא מבעיא בכותי דהדין דמורידין ולא מעלין ודאי דלא תיילד אלא אף גם בנכרי דהדין דלא מורידין ולא מעלין נמי לא תיילד מכח שמילדת בן לע"ז. גם י"ל דנקט כן בשביל סיפא דאבל נכרית מיילדת בת ישראל לאשמועינן דאף נכרית לא חשידי בכהאי גווני על שפיכות דמים מכ"ש בכותית ואף דכותי חשוד נמי על ש"ד כמ"ש לעיל דף ט"ו ע"ב מכל מקום נכרית גרע מכותית והוי רבותא טפי. ולכך נראה דאין לחלל שבת עבור קראים ודו"ק. שוב ראיתי בדין הראשון שכתבתי דמיירי באין בו חילול שבת כוונתי לדברי הא"ר שמפורש בו כן. אך ביתר דברינו לא הרגיש. והנה להמעיין שם בסוגיא דמס' ע"ז דף כ"ו ע"ב יש להוכיח דלאו דוקא נקט שם נכרית אלא דאף לכותית אסור דאם נימא לכותית שרי קשה בהצריכותא שם למה ליה למעבד הצריכותא שם איפכא בהחכמים הו"ל לעשות הצריכותא בדברי ר"מ לבד דאי תני מניקה הו"א בזה אוסר ר"י דשייפא לי סמא מאבראי אבל במילדת מודה ר"מ דמותר ואם הוי תני במילדת הוי ס"ד בזה נכרית אסורה אבל כותית שרי אבל במניקה הוי ס"ד דאף כותית אסורה קמ"ל דאף במניקה נכרית אסורה אבל כותית שריא ומזה מוכח דס"ל להש"ס דשם אין חילוק בין כותית לנכרית ודו"ק. והנה בגוף דברי התוס' דמיירי בנעקר כבר הולד ובלא"ה הוי ליה מלאכה דאורייתא צל"ע. ולפענ"ד נרא' דאין כאן חיוב ד"ת כיון דקיי"ל מלאכה שאצל"ג פטור עליה א"כ בשלמא הש"ס שהביאו התוס' ממנו לראיה שם מיירי שהיה כוונתו ותכליתו עבור גוף המעשה זו לתלוש הולד מהבהמה לכך חייב משום תולש אבל המיילדת הנכרית אין כוונתה לעקור הולד מגידוליו רק להציל את האם ואם היה אפשר שישהה הולד במעיה עוד הוי ניחה לה וא"כ דומה לכיבוי הנר בשביל החולה שישן או חופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה וכן מכבה פחמין של עץ שלא יזיק דכל אלו הוי לי' משאצ"ל ופטור עליו להסוברים דמשאצ"ל פטור כן ה"נ אם אין כוונתה ליטול הולד רק להציל לאם הו"ל מלאכה שא"צ לגופה ופטור עלי' לכך אסורה משום איבה. ובזה עמדתי ע"ד הש"ס דקאמר קסבר רב יוסף למימר אולודי ינוקא בשבתא בשכר שרי משום איבה וכו' וקשה למה שייך בשבת בשכר איבה יותר מבחנם בשלמא בחול פירש"י שפיר דבחנם יכולה לו' לשכר מזונותי אני צריך והיינו דאם לא תיילד אותה תעשה מלאכה אחרת ותרויח אבל בשבת דבלא"ה אינה רשאי לעשות מלאכה וגם שכר שבת אסור א"כ אינה יכולה לומר לשכר מזונותי אני צריך וא"כ למה שייך בשכר איבה יותר מבחנם נימא דגם בחנם שייך בזה איבה. ולכאורה י"ל דבחנם כיון דבחול אסור דלא שייך בזה איבה לכך גזרו שבת אטו חול. גם י"ל דהוי זילותא לשבת שיאמרו דבחול אסור ובשבת שרי והוי זילותא לשבת כעין שכתב הבעה"מ בריש ביצה ע"ש. אך יותר נראה לפענ"ד דלכאורה הי' נראה לו' דכל העושה מלאכה בשבת בשכר יהיה פטור מן התורה כיון דאין שליח לדבר עבירה א"כ אין החיוב להמשלח רק להשליח והשליח אינו מכוין לגוף המלאכה רק לקבל שכר והוי מלאכה שאצל"ג שפטור. אך נראה דניהו דאשלד"ע מכל מקום כיון דהשליח עושה ע"ד המשלחו והמשלח צריך לגוף המלאכה ניהו דאשלד"ע מ"מ נחשב מלאכת מחשבת וא"כ י"ל ה"נ בזה דדעת המיילדת יתכן להיות כדי להוליד הולד והוה כוונתה על הולד אבל האם שהיא בסכנה ודאי הוי כוונתה יותר על הצלת עצמה מתולדת הולד לכך אם מיילדת בחנם דאז עושית המיילדת ע"ד דנפשה יתכן להיות דהוי כוונתה על הולד והוה כאן מלאכה של תורה ולא מהני איבה ואף אם אינה מכוונת רק להצלת האם בזה גזרינן הא אטו הא אבל בשכר אם עושית אז ממ"נ אם עושית אדעתא דנפשה בין נתכוונת להציל האם ובין מתכוונית על הולד ליכא מלאכה של תורה כיון דכוונתה ליטול שכר הוי לגבה משאצל"ג ואם נאמר דכוונתה על דעת השוכרה הרי דעת האם הנכרית ודאי להציל עצמה יותר והוה נמי משאצ"ל והוי ממ"נ משאצ"ל לכך הוי רק דרבנן ודרבנן התירו משום איבה כן י"ל בזה אם אין סברא זו נכונה בעיני המעיין זה נראה עכ"פ נכון דזה הוי משאצ"ל והוי הכל דרבנן וא"ש ודו"ק. ועיין מ"ש בדינים הללו בחיבורי עבודת עבודה למסכת ע"ז ח"ב בק"א סי' קנ"נ בתשובה לק"ק סקאליט בעזה"י ע"ש ודו"ק:

ב

שם סעיף ה' היושבת על המשבר וכו'. נ"ב עיין במג"א ס"ק י' דכתב מדסתם הרמב"ם והמחבר משמע דס"ל דבכל ענין הוי ספק ועיין מ"ש אני בחיבורי לחו"מ מ"ג סימן רס"ה בהלכות נחלות סי' רע"ו שם הוכחתי מן הרמב"ם להיפוך דיש לומר דס"ל כדעת התוס' והסמ"ע ע"ש ודו"ק:

א

דבריו מגומגמין קצת והן אמת דזה שפיר מוכח מדברי הרמב"ן שאפי' ידוע שכלו חדשיו אין מחללין שבת בשביל הוולד אפי' ישבה על המשבר אם אמו בחיי' שהרי אפי' כלו חדשיו מותר להורגו דהיינו לחתכו אבר אבר כל זמן שלא יצא ראשו אבל במתה אמו דתו לאו ירך אמו הוה יכול להיות שאף בספק כלו לו חדשיו מחללין עליו השבת:

א

[א] ומחללין וכו'. לכן כשמגיע לחודש תשיעי יזמין הכל מערב שבת שלא יחללו (ספר חסידים):

ב

[ב] [לבוש] ואפילו אין הנשים וכו'. צריך עיון הא צריכין להדליק נר לראות מה שצריכה (מגן אברהם), וכמו שכתב הלבוש נתיישב שאין צריך לראות גם מה שהקשה יאמרו בפניה שהדליקו הנר ותתיישב דעתה לא קשה מידי דכשעושין לה מה שצריכה תרגיש במשמושין:

ג

[ג] כלי וכו'. אפילו שמן תביא בכלי תלוי ולא תשים שמן בשערה ותסחוט אחר כך (בית יוסף):

ד

[ד] [לבוש] דנטרי וכו'. לכך מילדין לקראים דמנטרי שבתא (כנסת הגדולה), ונראה דוקא בדבר שאין חילול שבת כגון שיושבת על המשבר דכבר נעקר הולד לצאת דקודם זה חייב משום עוקר דבר מגידולו:

ה

[ה] לחלל וכו'. דוקא בדברים שאפשר לעשותן כאן בלי עיכוב אבל לענין קריאת חכמה משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה (ט"ז):

ו

[ו] כל שלושה ימים וכו'. ולא חשבינן מעת לעת כמו שכתב סימן תרי"ז (מגן אברהם), ומאיסור והיתר הארוך ריש כלל נ"ט לא משמע הכי ולקמן יתבאר:

ז

[ז] [לבוש] אם נראה וכו'. משמע דמסתמא אין מחללין ומשולחן ערוך לא משמע הכי ואולי לא כתב הלבוש אלא לאפוקי גם חברותיה אמרינן שאינה צריכה דאין מחללין אבל כשחברותיה אין יודעין מחללין ודלא כנחלת צבי וכן כשחברותיה אומרים שאינה צריכה והיא שותקת מחללין וכן פסק הב"ח:

ח

[ח] [לבוש] סתמא מחללין וכו'. אפילו חברותיה אינן יודעין אבל כשאומרים שאינה צריכה אין מחללין כיון שהיא שותקת וכשהיא אומרת שאינה צריכה ורופא אומר שצריכין אין מחללין כן כתב הב"ח ובשלטי גיבורים פרק מפנין מסופק גם בזה לכן יש להקל וכן משמע בתשובת רדב"ז סימן ס"ו דמחללין, וגדולה מזו נראה לי דאפילו אוכלת מאכל בני אדם אומרים אינה מרגשת לשעתה ואף דרשב"א בבית יוסף כתבו על דין דתוך שלושה אימר דמעשה כך היה, ועוד דהב"ח מייתי ראיה גמורה מעירובין דף ס"ח דאימור תונבא פירוש שאינה יודעת מה אוכלת והתם היה אחר שלושה כמו שכתב הט"ז, ובאמת לא דק הט"ז דרש"י פירש התם דמיירי אפילו אחר ז' ולחמם על ידי כותים, ומה שכתב הט"ז כשדעתה צלולה היא מועיל אם אוכלה צונן לא משמע הכי בש"ס וכן בב"ח ור"ן בשם רמב"ן פרק מפנין אלא דבכל הנשים מתירין מטעם זה. ופשוט דאם היולדת חולה אפילו אחר ז' לא גרעה משאר חולה:

ט

[ט] ליולדת וכו'. ולחולה על ידי כותים מותר אפילו לאין סכנה אם צריך למדורה וליש סכנה אם אומר שצריך מותר אפילו על ידי ישראל בשאי אפשר בכותים (ב"ח):

י

[י] ספק וכו'. הקשה עולת שבת הא ספק נפשות להקל כדלעיל סעיף ה' ותירץ דהכא מיירי בדברים שאינם אלא צערא דינוקא אבל במקום סכנה אף בספק ז' מחללין, עד כאן, וצריך עיון ביו"ד סימן רס"ו סעיף י"א משמע אף בסכנה אין מחללין וכמו שכתב בש"ס שם, ועיקר תמיהתו נראה לי כיון שלא גמרו שערו חזקה שהוא בן שמונה ועיין סימן של"א סעיף ג', ומגן אברהם תירץ דלעיל מיירי כשכלו חדשיו:

יא

[יא] או ספק וכו'. דוקא שטבלה והיה בעלה עמה פעם אחת והלך לו דאי לאו הכי הוי ספק ומותר הלכך נהגינן לטלטל כל תינוק (אגודה פרק ר' אליעזר), המצער אותה וכו'. ודוקא שלא לתוך כוס או קדירה כדלעיל סימן שכ"ח סעיף ל"ד:

יב

[יב] [לבוש] ודוקא וכו'. וכן פסקו אחרונים וכן פסק מלבושי יום טוב ושכן משמע מהרא"ש סוף פרק חבית ועיין ב"ח ושיירי כנסת הגדולה:

יג

[יג] לכורכו וכו'. מיהו תינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו איבריו אסור לכרכו בשבת:

יד

[יד] [לבוש] הכא הוי וכו'. קשה דביד אפילו במתכוין מותר כדלעיל סעיף ל"ט וכן מפורש בר"ן פרק כל הכלים וצריך עיון אמאי לא משני ש"ס [שבת] דף קכ"ג הכי ואפשר שהוא בכלל התם לאו אורחיה ודו"ק:

א

חכמה ממקום. אפי' רחוק מי"ב מיל ומ"מ מה שאפשר לשנות משנין ולכן טוב הדבר כשתגיע לחודש ט' להזמין צרכיה מע"ש ודע דהמפלת לאחר מ"ם יום דינה כילדה לענין חילול שבת ויה"כ ת' מ"א ענף ט':

ב

יולדת. ולענין קריאת מילדת ממקום למקום אע"ג דלית בה מהנך שיעורין מותר וע' ת' מ"א ענף ז' ח' וט' הרבה חלוקי דינים:

ג

ג"י. הנך שיעורין מונין משעת הנידה ומונין לפי סדר הימים ולא מעת לעת ת' מ"א ענף יו"ד וי"א:

ד

אין מחללין. והא דאמרה צ"א מחללין והו' דיולדת יודעת ששבת היום. ת' מ"א ענף י"ב:

ה

אפילו. דוקא שאומרת צ"א מחמת לידה וכשחברותיה אומרות צריכה מחמת לידה מחללין ת' מ"א ענף י"ג וי"ד:

ו

ומוציאין. ע' ת' רמ"א סי' ה' והרי"ט ח"א סימן צ"ד באשה שנהרגת בסייף והיה ולד' מפרכס והתירו לחתוך בטנ' ביום שבת ואפי' אם נמצא אח"כ שמת יפה עשו וה"ה זריז ונשכר ומכ"ש דא"צ כפרה:

א

א) [סעיף א'] ומחללין עליה השבת וכו' ולכן כשתגיע לחודש ט' יזמין הכל מע"ש כדי שלא יחללו שבת. ס"ח סי' תתנ"ה מ"א סק"א. ויזהרו שידליקו לה הנר בע"ש שיהיה בו שמן הרבה שיספיק עד אור הבוקר. בן א"ח פ' תצוה או' י"ד.

א

ב) שם. ומחללין עליה השבת וכו' ודע דהמפלת לאחר מ' יום דינה כיולדת לענין חילול שבת ויוה"כ. תשו' מ"א ענף ט' א"א או' א'.

א

ג) שם. קוראין לה חכמה וכו' אפי' רחוק מג' פרסאות וחולה שא"י לילך נישאין אותה לחכמה כי ספק פ"נ דוחה שבת. מש"ז או' ב' וחכמה היא האשה המקבלת הולד וקוראין אותה בלשון עברית מילדת, הרמב"ם בפי' המשנה.

א

ד) שם. קוראין לה חכמה וכו' אם יש מילדת כאן ורק דזו חכמה ביותר אפ"ה שרי. תפארת ישראל. פת"ע או' א' בת ישראל המילדת בנות ישראל בשבת נוטלת שכר ויוצאה בדיינים תשו' מהר"י ברונא סי' קי"ד ואם נולדו תאומים ותובעת ב' שכירות אם נולדו תוך כדי דיבור נותנים לה רק תוספת ואם בשתי לידות אפי' ביום א' נוטלת ב' שכירות ואם כל א' תכ"ד ועדיין פתיחת הקבר כבראשונה לוקחת שכר חצי לידה שנייה שם סי' קט"ו. ועיין לעיל סי' ש"ו או" ל"ו:

א

ה) שם. ומדליקין לה נר ואפי' א"צ לשום דבר כדי להשתמש לאור הנר אלא רק מפני שיהיה לה נחת רוח והא דקתני בברייתא אם היתה צריכה לנר לאו למימרא שאם א"צ לנר שאין מדליקין אלא ר"ל לאפוקי אם היה יום שא"צ נר או לילה מקום שיש שם נר אבל כל שהיתה מגנא בבית אפל או בלילה בכל ענין מדליקין אם אין שם שום אור לא אור הנר ולא אור הלבנה. בית יהודה סי' נ"ט ועי"ש והמדליק נר ליולדת א"צ להתענות כמ"ש לעיל סי' שכ"ט או' כ"ה:

א

ו) שם. אפי' היא סומא ואפי' אין הנשים המתעסקות עמה צריכות לנר שהיו יכולות להתעסק עמה כל צרכה בלא נר אפ"ה מדליקין נר בשבילה שאעפ"י שהיא אינה רואה מתיישב לבה יותר כשיודעת שיש כאן נר שאומרת אם יש דבר הצריך לי חברתי רואה ועושה לבוש. ומיהו כשיש עכו"ם יותר יש לעשות ע"י עכו"ם דיולדת קיל יותר מחולה אחר אע"ג לכמה דברים חמיר. א"א או' ב' ועיין לקמן או' ח':

א

ז) וכתבו התו' דהכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביוה"כ דיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שנסתכן החולה ברעב. ט"ז סק"א:

א

ח) שם. משנין. ואפי' למ"ד בסי' שכ"ח סעי' י"ב דלא בעיא שינוי הכא שאני מפני שכאב היולדת דברים טבעיים הם ואין א' מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו לשנות. מ"מ פ"ב דין י"א מ"א סק"ג:

א

ט) ואם צריכה לשמן לא תשים שמן בשערה ותבוא אצלה ותסחט אותו אלא תביא בכלי תלוי בשערה דמוטב לעשות הוצאה ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף איסור סחיטה. ב"י. מ"א שם. ועיין לעיל סי' ש"ך או' ק"י מ"ש בדין סחיטת שער עו"ש:

א

י) שם. משנין. והוא שלא יתאחר צרכו של חולה כלל בשינוי זה. מ"מ שם. וכ"ה לעיל סי' שכ"ח סעי' י"ב בהגה:

א

יא) שם. תלוי בשערה וכו' כלומר כיון דאין דרך הוצאה בכך ליכא שם איסורא דאורייתא. עו"ש או' ב':

א

יב) שם. תלוי בשערה וכו' ולדידן די"א לית לן ר"ה [עיין סי' שמ"ה סעי' ז'] אי א"א להביא בשער כ"א בגד בשמן דרך מלבוש ותסחוט שם טוב להביא בכלי ביד שזה דרבנן וזה ד"ת א"א או' ג':

א

יג) שם וכן כל כיוצא בזה ואם א"א מביאה כדרכה. הרמב"ם פ"ב דין י"א.

א

יד) [סעיף ב'] עכו"ם אין מילדין אותה וכו' ואע"ג דמותר בחול לילד עכו"ם בשכר משום איבה מ"מ בשבת אסור דליכא איבה דיכלה למימר לה דידן דמינטרא שבתא מחללינן עלייהו דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן גמ' משמע דאי איכא למיחש לאיבה שרי אם אין חילול שבת מ"א סק"ה תו"ש או' ה' ער"ה או' ג' וכ"כ הא"א או' ה' דהיכא דעכו"ם יודעי שזה אין חילול שבת וליכא להשמט שרי בשכר אם אין חילול שבת ואם יש לחוש לאיבה בין או"ה מתירין שבות ממש וכ"ש מראית עין יעו"ש ועיין בתשו' עה"ג סי' קס"ג שכתב דזה התנצלות שאמר הגמ' ה"ד לאינש דעלמא אבל לגבי מושל גדול אין זה התנצלות ויש לחוש לאיבה יעו"ש ואם יש באיבה חשש סכנת נפשות מותר לעשות אפי' מלאכה דאורייתא תשו' חת"ס חי"ד ססי' קל"א יעו"ש.

א

טו) שם. עכו"ם אין מילדין וכו' אפי' ישמעאלים שאין עובדין ע"ז ומיהו לקראים מותר כיון דמינטרי שבתא. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ד א"ר או' ד' תו"ש או' ד' ונראה דוקא בדבר שאין חילול שבת כגון שיושבת על המשבר דכבר נעקר הולד לצאת דקודם זה חייב משום עוקר דבר מגידולו. א"ר שם ואפי' שבות דרבנן אין מחללין. א"א או' ד' ואסור ליקח שכר משום דהוי שכר שבת אלא בהבלעה. מחה"ש:

א

טז) שם. עכו"ם אין מילדין וכו' אבל מילדין את בת גר תושב (היינו שקיבל עליו ז' מצות בני נח ע"ז ס"ד ע"ב) מפני שאנו מצווין להחיותו ואין מחללין עליה את השבת. הרמב"ם פ"ב דין י"ב.

א

טוב) אשת איש שהרתה לזנונים ובאו לה חבלי יולדה בשבת מחללין עליה שבת. פתה"ד או' ב' ועיין לעיל סי' שכ"ט או' י"ב.

א

חי) שם. אפי' בדבר שאין בו וכו' כגון שיושבת על המשבר דכבר נעקר הולד לצאת. מ"א ס"קו תו"ש או' ו' וכל שאינה יושבת על המשבר הוי ספק תורה ואפי' בשכר ואיכא איבה אסור א"א או' ו' ולדידן מנהג עה"ק ירושת"ו שאין יושבין על המשבר אלא מילדין כשהן מושכבין על המטה צריך לשער שודאי נעקר הולד ממקום גידולו והמילדות הבקיאות יודעים זה ואח"כ הוי שבות דרבנן ומחללין משום איבה כמ"ש לעיל או' י"ד יעו"ש:

א

יט) [סעיף ג'] נקראת יולדת לחלל וכו' נ"ל שזהו לענין הדברים אשר אפשר לעשותן כאן בלא עיכוב וע"כ אין מחללין שבת בזה כ"א אחר שיהיה א' מאלו אבל לענין קריאת חכמה לא שייכי שיעורים הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפי' בספק מותר בקריאתה. ט"ז סק"ב. א"ר או' ה' תו"ש או' ז' ר"ז או' ב' ח"א כלל ס"ח או' ט"ז:

א

כ) [סעיף ד'] כל ג' ימים וכו' הנך שיעורין מונין משעת הלידה, תשו' מ"א ענף יו"ד וי"א, א"א או' ג' וכ"מ מדברי הרמב"ם פ"ב דין י"ג. וכ"כ הלח"מ שם:

א

כא) שם. כל ג' ימים וכו' ולא חשבינן מעת לעת כמ"ש סי' תרי"ז מ"א סק"ז. תו"ש או' ז'. ר"ז או' ה' ח"א כלל ס"ח או' י"ז. ור"ל דאם ילדה בד' בשבת סמוך לערב הרי כשמגיע. תחלת ליל שבת הוא כבר יום ד' ללידתה אעפ"י שלא כלו ג' מעת לעת עד סמוך לערב בשבת וכן לענין ז' ושלושים. ר"ז שם ומחה"ש. אמנם בשו"ת הרא"ש כלל כ"ו כתב דג' ימים מעת לעת מחללין יעו"ש וכ"כ באו"ה כלל נ"ט, ועיין בס' כורת הברית סי' זה בנחל ברית או' י"א ובסוה"ס בקו' אבי הנחל שכתב וז"ל בהרשב"א שבת ק"ל ע"ב ובתשו' הרא"ש כלל כ"ו ואו"ה כלל נ"ט וריטב"א עירובין ס"ח ומהרש"א שם ובשבת קכ"ט בתר ד"ה רבא דבעינן מעל"ע ועיין בערוך לנר לנדה ל"ח שהוכיח מהר"ן בחידושיו שם להיפך והעיקר כרוב פו' ובפרט בספק פ"נ עכ"ל. וכ"כ בס' האשכול ובנח"א שבס' האשכול הל' מילה בשם הגאון ר"נ אדלער לענין תענית יוה"כ ביולדת דהני ז' ימים מעל"ע נינהו יעו"ש, וכן בשו"ת בנין ציון סי' כ"ה הביא בשם הריטב"א דז' ימים ליולדת חשבינן מעל"ע ולכן כתב דהמיקל בספק נפשות לא הפסיד יעו"ש והב"ד א"ח או' ו' וכ"כ קיצור ש"ע סי' צ"ג או' ג' דאם יש קצת חשש סכנה שהאשה חלושה בטבעה המקיל למנות ימים אלו מעל"ע לא הפסיד:

א

כב) שם. אפי' אמרה א"צ מחללין וכו' היינו אם חברותיה אומרים שצריכה. ואפי' ליכא חכמה ורופא עושין לה שהדברים שעושין לחיה בחול ידועין הם. טור בשם הרמב"ן. ואפי' אוכלת מאכל בני אדם אמרינן שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן תסתכן. ב"י בשם הרשב"א. אבל חכמה ורופא אומרים שא"צ שומעים לה ולהם שהרבה יולדות שאין עושין להם מדורה וחמין בכל יום. מ"מ פ"ב דין י"ג וב"י, וכן נוהגין עכשיו שאוכלין חמין של אתמול. מ"א סק"ח. תו"ש או' ח' ר"ז או' ג':

א

כג) שם. מג' ועד ז' אמרה א"צ אין מחללין. פי' אעפ"י שחברותיה אומרים שצריכה אבל כשרופא אומר צריכה פשיטא דמחללין כמ"ש סי' תרי"ח. מ"א סק"ט. תו"ש או' ט' א"א או' ט' ר"ז או' ד' ח"א כלל ס"ח או' י"ז, אלא שהתו"ש והא"א הגיהו בדברי המ"א הנז' אבל כשחכמה ורופא אומרים וכו' ונראה דר"ל כשחכמה או רופא אומרים וכו' וכמ"ש הר"ז. וכ"כ האחרונים:

א

כד) וכ"ז כשהיא אומרת א"צ אבל בסתם שהיא אינה אומרת כלום וחברותיה אינן יודעות מחללין, אבל אם חברותיה אומרות שא"צ אין מחללין אלא א"כ היא אומרת צריכה אני שאז אפי' מאה רופאים אומרים שא"צ מחללין כי לב יודע מרת נפשו וכמ"ש סי' תרי"ח לענין שאר חולים, ר"ז שם. ומ"מ כל מה שיוכלו לעשות אחר הלידה מג' ועד ז' ע"י ארמאי יעשו. בנימין זאב סי' רי"ד. כנה"ג בהגה"ט. ועיין לעיל סוף או' ו':

א

כה) ואם היא אומרת שא"צ ורופא אומר שצריכה הב"ח כתב דאין מחללין אבל הא"ר או' ח' הוכיח דמחללין יעו"ש:

א

כו) שם. אמרה א"צ אין מחללין, והא דאמרה צריכה אני מחללין הוא דהיולדת יודעת ששבת היום, תשו' מ"א ענף י"ב, א"א או' ד':

א

כז) שם. אפי' אמרה צריכה אני וכו' דוקא שאומרת צריכה אני מחמת לידה. וכשחברותיה אומרות צריכה מחמת לידה מחללין, תשו' מ"א ענף י"ג וי"ד. א"א או' ה':

א

כח) שם. כחולה שאין בו סכנה, שצרכיו נעשין ע"י עכו"ם. ר"ז שם, ח"א שם.

א

כט) שם. כחולה שאין בו סכנה. אבל כשרופא אומר שנתחדש לה חולי והוא רופא מומחה י"ל שמחללין עליה שבת, א"א או' ט' והיינו אם אומר הרופא שהוא חולי של סכנה ואז מחללין:

א

ל) [סעיף ה'] היושבת על המשבר וכו' מדסתם הרמב"ם והמחבר משמע דס"ל כמ"ש רש"י ספ"ק דערכין דלעולם קורעין דלפעמים יכול לחיות וכ"מ מדסתמו הפו' בח"מ סי' רע"ו דלא כסמ"ע שהביא דעת התו' דיש חילוק בין נהרגת למתה או בין נעקר הולד דמסתימת הפו' משמע דאין חילוק. מ"א סק"י יעו"ש. תו"ש או' יו"ד:

א

לא) נשים שמתות מחמת לידה והילד מפרפר בבטנה והנשים מכות בבטנה לקרב מיתתו אפי' בחול אסור, הרדב"ז בתשו' החדשות ח"ב סי' תרצ"ה. י"א מ"ב בהגה"ט או' יו"ד.

א

לב) שם. מביאין סכין וכו' דבלא הבאת סכין מר"ה אין רבותא דליכא חילול שבת בקריעת הבטן המתה דמחתך בשר בעלמא הוא. גמ':

א

לג) שם. שמא ימצא חי. וספק נפשות להקל, ואשמעינן רבותא. דאפי' ספק כזה דלא היה כאן חזקת חיים אפ"ה מחללין שבת מספק. גמ' עו"ש או' ה'.

א

לד) שם. בהגה. משום דאין אנו בקיאין וכו' כלומר דאין אנו בקיאין אם מעולפת היא או מתה ולפיכך צריך להמתין זמן גדול שמא מעולפת ובזמן רב כזאת ודאי אין הולד חי. עו"ש שם, מ"א ס"ק י"א, וא"ל דאכתי ניחוש דלמא נתעלפה עד עתה ועכשיו הוא שמתה והולד עדיין חי י"ל דכיון שרואין שמתה מסתמא כבר מתה מתחלה ותו לא אפשר לולד לחיות עד הנה, תו"ש או' י"א, ועיין מחה"ש שכתב תירוץ אחר יעו"ש:

א

לה) אשה מעוברת שהתיזו ראשה בסייף ביום שבת וראו ולדה מפרכס בה ובא אחד וחתך בטנה בשבת כדי להציל הולד ונמצא הולד מת יפה עשה ואפי' למי שכתב דבזה"ז אין נוהגין כן אפי' בחול משום דאין בקיאין במיתת האם בקרוב הכא יודו ולפ"ז א"צ כפרה זה שחתך בטן האשה כיון שהוא עשה כן כדי להציל אעפ"י שלא הציל מה בכך ואם אתה מצריכו כפרה נמצא מכשילו לעת"ל, שבו"י ח"א סי' י"ג, מטה אשר דק"ך ע"א י"א מ"ב בהגה"ע או' י"א.

א

לו) [סעיף ו'] עושין מדורה ליולדת וכו' או לשאר חולה ואפי' למי שהקיז דם ונצטנן ואפי' בתקופת תמוז, טור, וכ"ה דעת הרי"ף והרא"ש אבל הרמב"ם כתב בפ"ב דאין עושין מדורה לחולה בשבת להתחמם בה, וכתב המ"מ שהיה סובר לפרש דברי הרמב"ם אפי' בחולה שיב"ס משום דאפשר בבגדים אלא שמדברי הראב"ד נראה שהוא מפרש כשאין בו סכנה שצרכיו נעשים ע"י עכו"ם ואין לומר לעכו"ם לעשות לו מדורה וכתב שהוא מבטל דעתו מפני דעת הראב"ד אבל הב"י כתב דמשמע מדברי רש"י דכל שאין במניעת אותו דבר סכנה אין מחללין עליו את השבת ואפשר שהרמב"ם סובר כן ומיירי בחולה שיב"ס וכמו שהיה סובר המ"מ יעו"ש וכתב הב"ח דבש"ע השמיט דין תולה דמספקא ליה אם הגון להחמיר כהרמב"ם ונראה דבחולה שאב"ס פשיטה דיש להתיר אמירה לעכו"ם לעשות לו מדורה אפי' בימות החמה אם צריך למדורה כגון שנצטנן אבל בחולה שיב"ס אין לישראל לעשות לו מדורה אם אפשר ע"י עכו"ם ואם א"א ע"י עכו"ם ורופא אומר צריך למדורה כדאי הם רש"י והרי"ף והרא"ש והטור לסמוך עליהם להקל בספק נפשות עכ"ד. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י או' ד' א"ר או' ט'. ועיין לעיל סי' שכ"ח או' קי"ז:

א

לז) שם. כל שלושים יום וכו' פי' אעפ"י דק"ל דמשבעה ועד ל' דינה כחולה שאב"ס מ"מ לענין מדורה דינה כמו חולה שיב"ס דקרירות סכנה לה מאד עו"ש או' ו' מ"א או' י"ב, ומשמע מפשט דברי הפו' דאם לא אפשר ע"י עכו"ם עושים ע"י ישראל וכן הדין נותן כיון דאיכא סכנה בדבר. עו"ש שם. ועיין לעיל סוף או' ו' ומיהו דעת הרבה מהראשונים סוברים דחיה אחר ז' דינה לענין מדורה ג"כ כשאר חולה שאין בו סכנה. מ"ב או' כ"א ועי"ש בב"א מה שהאריך בזה יעו"ש וע"כ יש ליזהר לעשות דוקא ע"י עכו"ם:

א

לח) שם. בהגה. עיין לעיל סי' רע"ו סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד. ואם מותר לחמם איזה משקין או תבשיל כנגד המדורה עיין לעיל סי' שי"ח סעי' י"ד וט"ו ובדברינו לשם בס"ד:

א

לט) [סעיף ז'] הולד שנולד עושין לו כל צרכיו. דבכלהו יש לו צער אם אין עושין וכיון דלית בהו מלאכה דאו' שרו רבנן. תו' מ"א ס"ק י"ג. תו"ש או' י"ג ר"ז או' ז' מיהו ברמב"ם פ"ב דין י"ד כתב שסכנה היא לו אם לא יעשו לו כל אלו וא"כ משמע דאפי' היכא שצריך מלאכה דאו' כגון להחם חמין או להביא סכין דרך ר"ה כדי לחתוך הטיבור שרי ע"י ישראל ומ"מ אין להקל ע"י ישראל כיון שיש אוסרין ובפרט ברחיצת חמין שלא יש סכנה בזה"ז אם לא ירחצו דהרבה מקומות יש שאין נוהגין לרחוץ:

א

מ) שם. ומרחיצין אותו. וכתב בשו"ת שו"מ מה"ת ח"א סי' פ"ט באמצע התשו' ובח"ד סי' נ"ח דמותר להחם מים חמין בשבת ע"י עכו"ם לרחוץ התינוק שנולד בשבת יעו"ש. וכ"כ בשו"ת מגדל השן סי' פ"ג יעו"ש. א"ח או' ח' ואם מותר לרוחצו בבורית עיין לעיל סי' שכ"ו סעי' יו"ד בהגה ובדברינו לשם או' מ"ג ואפשר דבילד הנולד בשבת אין למחות ביד שנוהגין לרחצו בבורית בשעת הלידה כיון דיש להם סמוכות:

א

מא) שם. ומרחיצין אותו. היינו אחר שחותכין את טיבורו. הרמב"ם שם:

א

מב) שם. ומולחין אותו. שיתקשה הבשר, רש"י. מ"א ס"ק י"ד, ואין עיבוד כה"ג באדם וכל שבות שרי מפני צערא. א"א או' י"ד. וזהו למ"ש לעיל או' ט"ל בשם התו' דליכא בזה אלא צערא אבל לדברי הרמב"ם יש סכנה יעו"ש. ומ"מ בזה"ז לא ראינו ולא שמענו שנוהגין למלוח וע"כ פשיטא דאין לחלל שבת על זה כגון להביא דרך ר"ה וכדומה אפי' אם נמצא מקום שנוהגין כן כיון דאיכא פלוגתא בזה וגם כיון דרוב העולם אין נוהגין כן בזה"ז אפשר שאינו מזיק אף במקום שנהגו:

א

מג) שם. וטומנין השליא וכו' בשבת עשירין טומנין אותה בשמן והעניים בתבן. ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ כדי ליתן ערבון בארץ. ר"ח בשם הירוש':

א

מד) שם. וחותכין את הטבור. הטור כתב בשם אביו הרא"ש ז"ל שאין חותכין אותו אלא א"כ הם תאומים וטבורם דבוקים זה בזה אבל בשם הרמב"ם כתב. דמותר לחתוך אף באחד, וכ"כ ב"י וכתב וכן עמא דבר וכך הם דבריו כאן בש"ע דאפי' באחד שרי וכ"פ הב"ח. וכ"ה דעת האחרונים.

א

מה) שם. וחותכין את הטיבור. ומנקין אותו ונותנין עליו אבק ההדס ודומה לו וכורכין אותו בבגדים. הרמב"ם בפי' המשנה:

א

מו) שם. או ספק בן ז' וכו' והא דבסעי' ה' קורעין בטנה אפי' בספק שם איירי דיודעין שכלו לו חדשיו והכא איירי דאין יודעין שכלו חדשיו וכיון דאיכא רעותא דלא גמרו שערו וצפרניו חוששין מספק וזוהי דעת הרמב"ן אבל להרא"ש אפי' בספק מחללין. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' י"ד והא"ר או' יו"ד תירץ כיון שלא גמרו שערו חזקה שהוא בן ח' יעו"ש:

א

מז) שם. אלא א"כ גמרו שערו וכו' ואז אפי' ידוע שהוא בן ח' כגון שפירש ממנה אחר שבעל מותר לטלטלו ולמולו בשבת דאמרינן האי בר ז' הוא ואשתהויי אשתהי. ב"י בשם התו' והרא"ש. עו"ש או' ז'. תו"ש או' ט"ו. ר"ז או' ז'. אבל אם היה שערו לקוי ואין צפרניו שלימין כברייתן אפי' הוא ספק בן ח' דינו כודאי בן ח' לכל דבר ר"ז שם. וכ"ה בטור יו"ד סי' רס"ו:

א

מח) [סעיף ח'] נולד לח' או ספק וכו' ובאגודה כתב דוקא כשבעל ופירש אבל מספיקא מטלטלין כל תינוק. וכ"מ בגמ' ובפו' וכ"כ ב"י מ"א ס"ק ט"ז א"ר או' י"א תו"ש או' ט"ז א"א או' ט"ז ולענין הלכה בד"ס הלך אחר המיקל ולכן המיקל בטלטול כסברא זו לא הפסיד. ר"ז שם וכ"ה דעת האחרונים ועיין לקמן סי' של"א או' ך'.

א

מט) שם. יכולה להוציא בידה החלב וכו' מידי דהוה אמפיס מורסא בשבת דשרי. ב"י מ"א ס"ק י"ז והטעם דאעפ"י דהוצאת החלב הוא תולדה דדישה מ"מ כיון שהיא א"צ לחלב ואינה עושה כן אלא להשקיט צערא הו"ל מלאכה שא"צ לגופה ומותרת לכתחלה במקום צערא. עו"ש או' ח' וכ"כ לעיל סי' שכ"ח או' ק"ע הטעם לגבי מורסא יעו"ש:

א

נ) שם. יכולה להוציא בידה וכו' וה"ד לחלוב ע"ג קרקע שרי אבל לתוך כלי אסור דהוי מפרק ותולדה דדש ב"י בשם המרדכי עו"ש שם וכ"כ בש"ע לעיל סי שכ"ח סעי' ל"ד ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

נא) [סעיף ט'] מיישרין אברי הולד וכו' דוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור. טור. ט"ז סק"ו. מ"א ס"ק ח"י תו"ש או' י"ט. ר"ז או' ט':

א

בנ) שם. שנתפרקו מחמת צער הלידה. אבל לאחר יום שנולד אם נתפרק איזה אבר אסור להחזירו משום דנראה כבונה ובין בידו ובין ע"י שיכרוך אותו ברצועה רחבה כדי שיבא האבר על מקומו אסור. עו"ש או' ט' ועיין לקמן או' ה"ן שיש מתירין ע"י כריכת בגדים יעו"ש:

א

גנ) שם. שנתפרק מחמת צער לידה. וע"י עכו"ם מותר בכל תינוק אפי' לא ביום הלידה. ס' כלכלת שבת.

א

דנ) [סעיף יוד'] מותר לכורכו בבגדיו וכו' ולאו דוקא ביום לידה אלא לעולם שרי. טור.

א

הנ) שם. שלא יתעקמו איבריו. משמע דאם כבר נתעקם וכורך כדי שיחזור למקומו אסור והיינו מיום שני ואילך. מיהו מדברי הר"ן נראה שמחלק בין שמתקן האבר ביד דאסור אבל לכרוך בבגדים והאיברים מתישבים מאליהם מותר. עו"ש או' ע' וכ"כ הרא"ש פי"ז דאפי' לכרכו ליישר אבריו שרי לעולם. ומשמע דבתינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו איבריו אסור לכורכו בשבת. מ"א ס"ק י"ע א"ר או' י"ג. תו"ש או' ך' א"א או" י"ט. ר"ז או' ע' וע"י עכו"ם שרי כמ"ש לעיל או' ג"ן.

א

ונ) [סעיף יא'] אם נפלה ערלת הגרון וכו' והטעם דמותר משום דביד קעביד וליכא למיגזר משום שחיקת סמנים. עו"ש או' יו"ד. ועיין לעיל סי' שכ"ח סעי' ט"ל.

א

זנ) אשה שהתחילה להניק את בנה תתחיל להניקו בדדה של שמאל. צוואת ר"י החסיד או' ס"ט.

א

ומחללין עלי' השבת. ולכן כשתגיע לחדש ט' יזמין הכל מע"ש שלא יחללו שבת (ס"ח סי' תתכ"ח):

ב

אפי' היא סומא. מהו דתימא כיון דלא חזיא אסור קמ"ל יתובי מיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזי' חבירתה ועבדת לי (גמ') וקשה יאמרו בפני' שהדליקו הנר ותתישב' דעתה ואפשר דמ"מ היא רואה מרא' נר א"נ תוכל לנסות להראות להם אצבע או ב' אם ידעו ומ"מ צ"ע ל"ל טעמא דמיתב' דעתא הלא צריכים להדלקת הנר לראות מה שצריכה:

ג

משנין. ואפי' למ"ד בסי' שכ"ח סי"ב דלא בעי' שינוי הכא שאני מפני שכאב היולדת דברי טבעי הם ואין א' מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו לשנות (מ"מ) ואם צריכה לשמן לא תשים שמן בשער' ותבא אצלה ותסחט אותה אלא תביא בכלי תלוי בשער' דמוטב לעשות הוצא' ע"י שינוי מבלי איסור אחר מלהוסיף איסור סחיטה (ב"י) ועססי' ש"כ:

ד

עכו"ם אין מילדין. אפי' ישמעאלי' שאין עע"א (וכ"מ ברמב"ם פב) ומיהו לקראי' מות' כיון דמנטרי שבתא (כ"ה):

ה

אין מילדין. דליכא איבה דיכלו לומר דמי שאינו משמר שבת אין מחללין עליו משמע דאי איכא למיחש לאיבה שרי אם אין חילול שבת:

ו

שאין בו חילול. כגון שיושבת על המשבר דכבר נעקר הולד לצאת דהא אמרינן הושיט ידו למעי אשה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו א"נ כיון דכלו לו חדשיו כבר נפסקו גדולי' [תוס'] ואנן לא בקיאין בכלו חדשיו כמ"ש בא"ע ועי"ד ססי' ט"ו:

ז

ג' ימים. ולא חשבי' מע"ל כמ"ש סי' תרי"ז (ת"ה):

ח

אמרה אינה צריכה. דהיינו אם חברותיה אומרים שצריכה אפי' ליכא חכמה ורופא עושין לה שהדברים שעושין לחיה בחול ידועים הם (רמב"ן טור) אפי' אוכלת מאכל בני אדם אמרי' שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן תסתכן (רשב"א) אבל אם חכמה ורופא אומרים שא"צ שומעין להם שהרבה יולדות שאין עושין להם חמין בכל יום (ב"י מ"מ) וכן נוהגין עכשיו שאוכלין חמין של אתמול:

ט

אין מחללין. פי' אף על פי שחברותיה אומרים שצריכה אבל כשרופא אומר צריכה פשיט' דמחללין כמ"ש סי' תריח:

י

היושבת על המשבר. דנעקר הולד לצאת אבל אם לא נעקר הולד איהו מיית ברישא אף ע"פ שמפרכס אין בו חיות מ"ד אזנב הלטאה שמפרכס וע' בב"ב דף קמב ע"ב ובתשו' רמ"א סימן מ' משמע דלעולם קורעין אותה דבפ"נ אזלינן לקולא אבל מהר"א שטיי"ן פסק כמ"ש וכ"כ התו' בנדה ד' מד וע' רי"ט ח"א צ"ז וצ"ט מיהו מדסתם הרמב"ם והמחבר משמע דס"ל כמ"ש רש"י ספ"ק דערכין דלעולם קורעין דלפעמים יכול לחיות ובהכי מתרצי כל קושיות התו' בב"ב ובנדה וכ"מ מדסתמו הפוסקים בח"מ סי' רע"ו ע"ש בב"י דלא כסמ"ע שהביא דעת התו' דיש חילוק בין נהרגה למתה או בין נעקר הולד דמסתימ' הפוסקים משמע דאין חילוק כיון דהוי מיעוט' דמיעוטא אוקי הנחלה בחזקת יורשי האם כנ"ל וכמ"ש שם סי' ר"פ:

יא

דאין בקיאין. דשמא נתעלפה ואם יחתכוהו תמות וצריכי' להמתין ואדהכי והכי מיית הולד:

יב

כל ל'. דכל ל' יום יש סכנה לחיה בצנה (מ"מ):

יג

כל צרכיו. דבכולהו יש לו צער אם אין עושין וכיון דלית בהו מלאכה דאורייתא שרו רבנן (תו'):

יד

ומולחין. שיתקשה הבשר:

טו

או ספק וכו'. הקשה הע"ש דהא בס"ה איתא דאפי' ספק שלא הי' לו חזקת חיים מעולם כגון יושב על המשבר מחללין עליו השבת וא"כ למה פסק כאן וכו' ע"ש ואין זו קושיא דלעיל מיירי שכלו לו חדשיו ונ"ל דזה תליא בפלוגתא שכתבו הרא"ש והר"ן פ"ב דיומא בעוברה שהריח' אי לא אכלה מתעקרה ולדה אף על גב דספק בן קיימא הוא ספק נפל ש"ד ליתן ומביא ראי' מההיא דיושבת על המשבר וכו' דאי' בספ"ק דערכין דעל ספקא מחללין שבת והרמב"ן כ' דאין מחללין משום נפלים וההיא דיושבת על המשבר טעמא אחרינא הוא דהוה כילוד דתו לאו ירך אמו הוא כיון שמתה אלא חי הוא ודלת נעולה בפניו וליכא חששא אלא דלא ה"ל חזקה דחיותא עכ"ל משמע דלהרמב"ן עכ"פ צריך שידעו שכלו לו חדשיו אפי' ביושבת על המשבר דהא מייתי ראי' מדמותר להורגו ע"ש בספר תה"א ובר"ן ביומא והכא כיון דאיכא ריעותא שלא גמרו שערו וצפרניו חיישי' מספק וע' בתוס' נדה ד"ה וההורגו וע' בא"ע סי' קנ"ו ובב"י בח"מ סי' רע"ו:

טז

או ספק. ובאגודה כתב דוקא כשבעל ופירש אבל מספיקא מטלטלין כל תינוק וכ"מ בגמ' והפוסקים וכ"כ הב"י:

יז

להוציא בידה. מ"ד אמפיס מורסא עמ"ש סי' שכ"ח סל"ד:

יח

מיישרין. דוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור (טור) וכ"ה בגמ' סוף פרק חבית דמיחזי כבונה:

יט

שלא יתעקמו. וברא"ש פי"ז כתבו דאפי' לכרכו ליישר אבריו שרי לעולם וברמזים איתא ליישב אבריו וקאמרינן בגמרא טעמא משום דאורחא בהכי והוי כמאכילו ומשקהו ומשמע דבתינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו איבריו אסור לכרכו בשבת:

א

(א) ומחללין – ולכן מן הראוי לאשה שהגיעה לחודש טי"ת להזמין בכל ע"ש כל הדברים הנצרכים לה דשמא יזדמן לידתה בשבת ולא תצטרך לחלל שבת [ס"ח סימן תתנ"ה]:

ב

(ב) ממקום למקום – ואפילו מחוץ לתחום:

ג

(ג) נר – אם הוא לילה ואע"פ שחברותיה יודעות לעשות לה כל הדברים הנצרכים לה אעפ"כ קים להו לחכמים דלא מיתבא דעתא דיולדת כששרויה בחשך וכתבו בתוספות ישנים שלהי יומא דמשו"ה אפילו אינה אומרת כלום וגם החכמה אינה אומרת כלום נמי מדליקין ועיין בבה"ל:

ד

(ד) סומא – אע"פ שבזה לא שייך טעמא הנ"ל דבלא"ה שרויה בחושך אעפ"כ מיתבא דעתה בנר דלוק דקאמרה אי צריכנא מידי חזיא חברותיה ועבדי לי ואע"פ דהדלקת הנר עיקרה אינה לרפואה אעפ"כ מחללין דקים להו לרבנן דיתובי דעתא דיולדת הוא מילתא דמסתכנא בה בלא"ה:

ה

(ה) משנין – ואפילו למ"ד בסימן שכ"ח סי"ד דגבי פקוח נפש לא בעיא שינוי הכא שאני מפני שכאב היולדת דבר טבעי הוא ואין אחת מאלף מתה מחמת לידה לפיכך החמירו בה לשנות [מ"א בשם המ"מ וכ"כ המאירי] וכ"ז בדליכא עיכוב לחולה אבל אם אינו נעשה בזריזות בשינוי כמו בלא שינוי מצוה לעשות בלא שינוי למהר הדבר בכל כחו [חידושי הר"ן בשם ר' יהונתן והה"מ וכן מבואר בשכ"ח כמה פעמים]:

ו

(ו) להביא לה כלי – עם שמן וכה"ג:

ז

(ז) תלוי בשערה – שלא כדרך המוציאין דאינו כ"א שבות בעלמא וזה עדיף מאם תסוך השמן בשערה ותביא אצלה ותסחוט את השער דהתם איכא עוד איסורא דסחיטה דאע"פ דאין סחיטה בשער לחיוב מ"מ בודאי אסור משום שבות ומיהו אם מספקת לה ממה שתביא השמן בידה זה יותר עדיף מכל הני דלעיל [כ"מ בגמרא]:

ח

(ח) עכו"ם אין מילדין – ואפילו בשכר דבחול מילדין משום איבה כמבואר ביו"ד סימן קנ"ד הכא אסור משום דיכולה להשתמט ולומר דאין מחללין שבת כ"א לההוא דמנטר שבתא וכתב המג"א ובמקום דאיכא למיחש לאיבה גם בכה"ג שרי אם אין בה חלול. ודע דהרופאים בזמנינו אפי' היותר כשרים אינם נזהרים בזה כלל דמעשים בכל שבת שנוסעים כמה פרסאות לרפאות עובדי כוכבים וכותבין ושוחקין סממנים בעצמן ואין להם על מה שיסמוכו דאפילו אם נימא דמותר לחלל שבת באיסור דרבנן משום איבה בין העו"ג [אף דג"ז אינו ברור עיין בפמ"ג] איסור דאורייתא בודאי אסור לכו"ע ומחללי שבת גמורים הם במזיד השם ישמרנו:

ט

(ט) אחד מאלו – ודוקא לענין הדברים אשר אפשר לעשותן בלי איחור ועיכוב להכי צריך להמתין עד שנראה אחד מג' סימנים האלה אבל לענין קריאת חכמה ממקום רחוק וכדומה שאם נמתין עד שיעורים האלה תתאחר החכמה לבוא ע"כ משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה ואפילו היא רחוקה ג' פרסאות:

י

(י) שלשה ימים – ולא חשבינן מעת לעת כמ"ש סימן תרי"ז לגבי יוה"כ וע"כ אם הולידה ביום ד' קודם בין השמשות שוב אסור לחלל עליה שבת אם לא אמרה צריכה אני כ"כ המ"א ועיין בסימן תרי"ז שמגמגם הגר"א מאד שם וכתב דמלשון הרא"ש בפרק מרובה משמע שסובר כן בפשיטות דכונת הגמרא הוא מעל"ע ולא רק לתרוצי לדברי בה"ג קאתי וכן מוכח כדברי הגר"א בהדיא בתשובת הרא"ש כלל כ"ו סימן ג' שסובר כן בפשיטות ע"ש וכן משמע מדברי הריטב"א בפרק ר"א דמילה ועיין בא"ר שכתב דמדברי האו"ה ג"כ משמע דבעינן ג' ימים שלמים והיינו מעל"ע אח"כ מצאתי בספר נזר ישראל בשם תשובת בית אפרים שג"כ כתב כדברינו ונמצא לפ"ז דבין לענין מלאכת שבת ובין לענין יוה"כ עד ג' מעל"ע חשבינן לה למסוכנת ומותר אפילו לא אמרה צריכה אני ומג' עד ז' מעל"ע כשאמרה צריכה אני ונראה דלענין יוה"כ בודאי יש לצדד להקל דספק נפשות הוא ואפילו לענין שבת ג"כ אם לא נזדמן לו אז עו"ג לעשות על ידו שרי ע"י ישראל:

יא

(יא) הראשונים – מגמר לידה [לחם משנה] ועיין בה"ל:

יב

(יב) אפילו אמרה אינה צריכה – והם דברים שחברותיה אומרות שדבר זה עושים לחיה וכל חיה צריכה לכך ואין כאן רופא או מילדת חכמה לראות אם החיה הזאת צריכה לכך:

יג

(יג) מחללין – דכיון דכל היולדות צריכות לכך אע"פ שאין אנו יודעין על זו ואפשר דיכולה להמתין עד ערב מחללים מספיקא ואין שומעין לה דדילמא חולשת הדעת נקטא לה שממאסת כל האוכלין או שאינה מרגישה לשעתה [הרמב"ן] וזה לשון הרשב"א על יולדת תוך ג' שאוכלת מאכל ב"א ואומרת שאינה צריכה שיבשלו עבורה בשבת והשיב דכמסוכנת אנו חושבין ליולדת מפני שאבריה מתפרקין ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה ואם תאכל צונן או שאר דברים שאין המסוכנת אוכל אותם יביאוה לידי סכנה ולפיכך כל שאין לה דברים המחזיקים ומאכלים הבריאים מחללים עליה את השבת עכ"ל ומ"מ היכי דאיכא חכמה או רופא ואומרים ג"כ שא"צ שומעין להם שהרבה חיות שאין עושין להם חמין בכל יום וכתב המג"א שעכשיו נוהגות היולדות שאוכלות חמין של אתמול בשבת עכ"ל ומ"מ נראה דהכל לפי החולה:

יד

(יד) מג' ועד ז' אמרה אינה צריכה – לפי שאינה בחזקת מסוכנת לאותן הדברים שרגילות חברותיה לעשות לה ועוד שיכולה להמתין לפיכך סומכין עליה כשאומרת א"צ וכ"ז כשאמרה בפירוש אבל בסתמא מחללין דמ"מ איכא חשש סכנה ואם אומר רופא או חכמה שצריכה פשיטא דמחללין אפילו החיה אומרת אינה צריכה אבל אם שאר חברותיה אומרות שצריכה אין שומעין להם להכחיש את החיה. ודע עוד דאם החיה אומרת צריכה אפילו מאה רופאים אומרים א"צ שומעין לה דלב יודע מרת נפשו וכמו שנתבאר בסימן תרי"ח:

טו

(טו) מכאן ואילך וכו' – כיון שאנו יודעים שאין לה חולי אחר ואף היא אינה אומרת כן הכל בקיאים דמשום לידה אין לה סכנה לחמים ולשאר צרכי היולדת ופשיטא דיכולה להמתין עד הערב [רמב"ן בחידושיו]:

טז

(טז) כחולה שאין וכו' – שאומר לעו"ג ועושה [גמרא]:

יז

(יז) אפילו דרך ר"ה – דבלא הבאת סכין אין רבותא דליכא חלול שבת כלל בקריעת בטן מתה דמחתך בשר בעלמא הוא וליכא משום חבורה [גמרא]:

יח

(יח) שמא ימצא חי – ואשמועינן שאפילו ספק פיקוח נפש זה שלא היה עדיין בחזקת חי לעולם אפ"ה דוחה שבת [גמרא]:

יט

(יט) משום דאין וכו' – ושמא רק נתעלפה ואם יחתכוה ימיתוה וצריכין אנו להמתין ואדהכי מיית הולד [מ"א]:

כ

(כ) מדורה – וה"ה בזמנינו להחם התנור:

כא

(כא) כל ל' – אם יש לה צער צנה דס"ל דיש סכנה לחיה כל ל' בצנה ולפיכך אם א"א ע"י עו"ג עושין ע"י ישראל [ממ"א וש"א] ולשאר חולה ע"י עו"ג מותר אפילו לאין סכנה אם צריך למדורה וליש סכנה אם אומר שצריך מותר אפילו ע"י ישראל בשא"א בעו"ג [ב"ח וא"ר] ועיין בבה"ל שהבאתי דעת הרבה גדולי הראשונים שסוברין דחיה אחר שבעה דינה לענין מדורה ג"כ כשאר חולה שאין בו סכנה:

כב

(כב) עושים לו כל צרכיו – היינו הא דמבואר לקמיה:

כג

(כג) ומרחיצין – אינו לפי הסדר המבואר בש"ס ומפיק מקרא ושם איתא דחותכין הטבור ואח"כ רוחצין אותו וכ"כ הרמב"ם בפ"ב מהלכות שבת. ודע דממה שהביא המ"א בשם התוספות מוכח דאין עושין מלאכה דאורייתא בשביל דברים אלו דאין במניעתם סכנה אלא צערא בעלמא וא"כ לפ"ז אם אין לו סכין לחתוך הטבור וצריך להביאו דרך ר"ה אסור להביאו אלא יקשרנו לע"ע וה"ה בשארי דברים המוזכרים כאן ובבאור הלכה הבאתי דעת ראשונים דמותר לחלל במלאכה דאורייתא בשביל זה ע"ש ועכ"פ להביאו ע"י עו"ג או להחם חמין על ידו לרחוץ הולד בודאי מותר:

כד

(כד) ומולחין אותו – כדי שיתקשה הבשר [רש"י] ומשמע מזה דהמליחה תהיה במלח [עפמ"ג] ובפירוש המשנה להרמב"ם כתוב ונותנין עליו אבק ההדס והדומה לו וכ"מ בערוך ערך לף ע"ש:

כה

(כה) וטומנין השליא – ולא בקרקע דמשום זה לכו"ע לא מחללינן שבתא אלא כך היה מנהגם כשחל בשבת עשירות טומנין אותה בספלים של שמן או בספוגין של צמר ועניות במוכין או בתבן ובחול אלו ואלו טומנין אותה בארץ [ירושלמי]:

כו

(כו) כדי שיחם הולד – והיה זה מדרך סגולה אצלם:

כז

(כז) וחותכין – אחר שקושרין אותו ועיין במג"א שחתיכת הטבור בעלמא אינו כ"א שבות ובספר קובץ להרמב"ם כתב בשם ספר שושנים לדוד שהוכיח דיש בזה איסורא דאורייתא ורק הכא מותר ע"ש:

כח

(כח) אבל נולד לח' – דודאי לא חיי:

כט

(כט) אין מחללים – דכיון דמספקא לן אם היה בן קיימא מעולם לא מחללינן ולא דמי להא דיושבת על המשבר בסעיף ה' דהתם מיירי דכלו לו חדשיו [מ"א] ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:

ל

(ל) אא"כ גמרו וכו' – קאי גם אבן ח' כדאיתא בב"י והטעם דאמרינן שהוא בן שבעה ואשתהויי הוא דאשתהי ועיין בבאור הגר"א שנשאר בדין השו"ע בצ"ע ודעתו דלענין חלול שבת לא סמכינן אגמרו לחוד כ"א דוקא כששהה ג"כ שלשים יום ורק לענין טלטול התינוק נוכל לסמוך אסימנא דגמרו לחוד:

לא

(לא) או ספק וכו' – והאחרונים הסכימו דדוקא כשידוע שהוא בן חי"ת כגון שבעל ופירש אבל מספק מטלטלינן כל תינוק:

לב

(לב) להוציא בידה – על הארץ דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד ועוד דהוי מלאכה שאצ"ל דפטור ומשום צערא ל"ג כמו מפיס מורסא:

לג

(לג) מישרים – בידים:

לד

(לד) מחמת צער הלידה – כתב המ"א ודוקא ביום הלידה אבל אח"כ אסור אבל באמת מהרבה פוסקים משמע דאין חילוק בזה ואפילו לאחר חודש או ב' חדשים מותר ועיין בבאור הגר"א שכתב שכן ג"כ דעת השו"ע להקל בזה כמותם וע"כ אין להחמיר בזה ומ"מ אם נתפרקה חוליא של שדרה ממקומה לכו"ע אסור ליישב בידו חוליות של שדרה אחת על חברתה דמחזי כבונה אם לא ביום הלידה דאז יש לצדד להקל אף בזה:

לה

(לה) שלא יתעקמו אבריו – וברא"ש פי"ז משמע דאפילו לכרכו כדי לישר אבריו ג"כ שרי לעולם והטעם בגמרא משום דאורחיה תמיד בהכי ולא הוי כמתקן ומשמע דאם היה תינוק שאין כורכין אותו בחול ונתעקמו אבריו אסור לכרכו בשבת:

לו

(לו) מותר – ולא גזרינן בזה משום רפואה דאורחיה דתינוק ליפול ערלת לשונו ולא מחזי כרפואה:

א

(מ"א ס"ק ט'.) אין מחללין אבל על פי חברותיה שאומרים צריכה כצ"ל:

ב

(מ"א ס"ק י"ז.) אמפיס מורסה אבל לתוך הקדירה או לתוך הכלי אסו' כצ"ל:

א

מ"א ס"ק ה' דליכא איבה דיכלי לומר. ע' ת' עה"ג סי' קכ"ג דוקא לגבי איניש דעלמא אבל גבי מושל גדול אין זה התנצלות ואיכא משום איבה:

ב

סעיף ה' בהג"ה דאין בקיאי'. ובפסקו ראשה ל"ש כן וקורעים בטנה. שבו"י סי"ג. ופשוט:

ג

מג"א ס"ק י' וצ"ע מיהו מדסתם הרמב"ם. בתשו' שב"וי ח"א סי' י"ג העלה לעיקר כמהר"א שטיי"ן ואדרבא להכי דקדק הרמב"ם והמחבר למנקט יושבת על המשבר:

ד

מג"א ס"ק ט"ו משמע דלהרמב"ן. לי העני בדעת נפלאו דברים אלו דזה אינו נוגע כלל להרמב"ן דמחלק רק דעובר לא מקרי נפש מדשרי להורגו מש"ה אין מתירים איסור בשביל עובר אבל יושבת על המשבר דכמנח בקופסא הוא ומקרי נפש אלא דהוא ס' נפל י"ל דמספק מחללים שבת כמו כל ס' פקוח נפש:

א

ומחללין ועיין תשובת בית יעקב סי' נ"ט בענין חילול שבת ביולדת או גוסס ומה שכתב בזה בשבות יעקב ח"א סי' י"ג ע"ש:

ב

(בש"ע סעיף ה') היושבת כו' ומ"ש באשל אברהם באשה שנהרגה כו' הוא מדברי הש"י ח"א סי' י"ג ע"ש:

א

אפי' היא סומא. דמיתבא דעתה סברה אי איכא מידי חזיא חבירתה ועבדה לה וכתבו התוס' דהכא א"צ מומחה כמו שצריך בחולה ביה"כ דיותר יכולה היולדת להסתכן ע"י פחד שתתפחד שמא אין עושין יפה מה שהיא צריכה ממה שנסתכן החולה ברעב:

ב

נקראת יולדת לחלל. נ"ל שזהו לענין הדברי' אשר אפשר לעשותן כאן בלי עיכוב ע"כ אין מחללין שבת בזה כ"א אחר שיהיה א' מאלו אבל לענין קריאת חכמה לא שייכי שיעורי' הללו דהם קרובים ללידה יותר משיעור ביאת החכמה אלא משעה שמרגשת קצת אפילו בספק מותר בקריאתה כנ"ל מצד הסברא וא"צ לראייה בזה:

ג

או משעה שהדם שותת כו'. בטור כתוב תחלה משתשב על המשבר והדם שותת ויורד והוא דעת הרי"ף וקשה על הרי"ף דהוא כתב וכאביי עבדינן ואביי לא זכר רק שתשב על המשבר אלא דרב הונא זכר אח"כ משעה שהדם יורד ופליג על אביי ומיקל טפי ממנו אבל מ"מ לאביי לא קפדינן על הדם ונ"ל דהרי"ף ס"ל דהנך תרי סימנים דהיינו משבר וחברותיה נושאות אותה אינו שיעור מבורר לסמוך עלייהו כי הרבה פעמים שהאשה טועה ויושבת על המשבר ועדיין לא הגיעה העת ללדת וכן בחברותיה נושאות אותה לפעמים יש לה חולשה ואף שלא הגיעה זמן לידה עדיין אלא הנהו סימנים מועילי' אחר ירידת הדם דאז הם סימן טוב להלידה ואביי סבירא לי' דתרתי בעי' דם ומשבר וכן ס"ל להרי"ף:

ד

או משעה שחברותיה כו'. היינו דעת הרמב"ן כמבואר בב"י וקשה על הטור שלא הביא בשם הרמב"ן הך דחברותיה כו' רק דם ומשבר ונ"ל דהטור ס"ל דחברותיה כו'. הוא נלמד בכ"ש מירידת דם דהוא סי' קרוב ללידה טפי מדם:

ה

אפי' אמרה א"צ כו'. ב"י בשם תשו' רשב"א כ' כמסוכנת אנו חושבין ליולדת מפני שאיבריה מתפרקי' ומרוסקת היא אלא שאינה מרגשת לשעתה אם תאכל צונן או דברים שאין המסוכנת אוכלת אותם יביאוה לידי סכנה עכ"ל וק"ל מפ' הדר (עירובין דף ס"ח) ההוא ינוקא דאשתפיך חמימי' א"ל רבא נשיילי' לאימיה אי צריכה נחים לי' עכו"ם אגב אימיה א"ל רב משרשי' אימי' הא קא אכלה תמרי פירש"י כיון דאוכלת צונן אין צריך חמין א"ל אימור תונבא בעלמא הוא דנקיט לה פירש"י תונבא אשטרדי"שון ואוכלת ואינה יודעת מה משמע דאי היתה צלולה בשכלה הי' מועיל אם אכלה צונן וי"ל דהתם מיירי לאחר ג' שאין היתר מצד מסוכנת רק מצד שאמרה צריכה אני:

ו

מיישרין איברי הולד כו'. בטור כתוב אסובי ינוקא פי' שמיישרין כו' ביאור דבריו דבס"פ חבית תנן אין מעצבין את הקטן ומוקמי' בחומרי שדרה ומשום דמחזי כבונה ופרש"י חוליות שדרה שנתפרק אחד מהם זו היא שכתב הטור דאסובי ינוקא בזה האופן שזכרנו אסור אחר יום לידה דאילו ביום לידה מותר הכל דאסמכוהו אקרא דיחזקאל ומ"ש אח"כ אבל לכרכו בבגדיו כו' היינו פלוגתא דר"נ ור"ש בפ' כל הכלים באסובי ינוקא והיינו לפופי ינוקא דס"פ חבית ואע"ג דשם הכל מודים דשרי היינו ביום לידה אבל אח"כ פליגי ר"נ ור"ש והלכה כר"ש דשרי אפילו אחר כך וזהו שיטת הרא"ש ולא כדכתבו התוס' בפ' כ"ה דאסובי ינוקא לאו היינו לפופי ינוקא וא"כ מ"ש כאן בש"ע מיישרין איברי הולד כו' היינו ביום לידה דוקא כנ"ל:

א

מ"א ס"ק יו"ד דלפעמים יכול לחיות כו' ר"ל ולפ"יז גם בנעקר י"ל דאינו אלא רק מיעוטא שהוא חי ובין נעקר ובין לא נעקר רובא מיית הולד תחלה ומ"מ קורעים דשמא ימצא הולד חי דבפ"נ הולכים אחר הרוב ולכן כתב אח"כ דלא כהסמ"ע שכ' דבנעקר נוחל ומנחיל דמהפוסקים משמע דאין חילוק ואפי' בנעקר אינו ודאי שהיא מתה תחלה רק מיעוטא וכי היכי דלא תקשי מדאמרי' דאין מנחיל כלל ליורשי האב מוכח דודאי אינו יכול לחיות לזה כתב כיון דהוי מיעוטא דמיעוטא אוקי בחזקת יורשי האם וה"ה אם היה ספק השקול כמ"ש בסי' ר"פ אלא דהכי קושטא דמלתא דלא הוי רק מיעוטא לבד. ומ"ש מיעוטא דמיעוטא נראה דנקט הכי עפ"י לשון הרמ"א בתשו' הנ"ל שכ' דלפעמים רחוקים כו' ע"ש. ואפשר דתיבת דמיעוטא הוא ט"ס:

ב

ס"ק ט"ו ע"ש בספר תה"א ובר"ן ביומא ולדיעה קמייתא שם אף ספק אם כלו מחללין כההיא דסעיף ה' והכא כיון כו' כצ"ל. ומ"ש בריש ס"ק זה הקשה הע"ש וכו' דלעיל מיירי שכלו חדשיו כו' לכאורה צ"ע דהא אכתי הוי ספיקא דלמא הולד מיית ברישא רק דמחללים שמא ימצא חי כמבואר שם וכמ"ש לפי מ"ש המ"א ס"ק י"ד דלעולם קורעים אף אם לא נעקר אע"ג דהוי מיעוטא וא"כ מה בין ס' זה לס' נפל. ונ"ל דודאי לענין ס' שמא לא ימצא חי לא חיישי' כמו בכל ס' נפשות דמחללים משום דעכ"פ כבר הוא בכלל חי והא דאמרינן בעירובין מהו דתימא ה"מ היכא דאית ליה חזקת חיותא כו' קמ"ל הכי קאמר דגם זה חזקת חיותא מיקרי ואין כאן רק ס' שמא מת בריש' ה"ז כשאר אדם דמחללים על ספק משא"כ ספק נפל דכל שהוא נפל אינו בכלל אדם חי כלל וכיון שהספק הוא שמא לא נכנס בגדר בעל חי כלל בכה"ג אין מחללין ולכן ספק בן ז' או בן ח' אין מחללי' ולכן ביושבת על המשבר וכלו חדשיו שפיר מחללין דהא כבר הוא בגדר החי רק שיש ס' דלמא איהו מיית ברישא ובכה"ג שפיר מחללין.
ומ"ש וי"ל דתליא בפלוגתא כו' לכאורה צ"ע למעיין בדברי הרמב"ן דסובר בעובר לית ביה משום הצלת נפשות ואפי' כלו חדשיו דעובר ירך אמו הוא וכן משמע מהא דמייתי מנדה דדוקא בן יום א' ההורגו חייב אבל עובר לא והא דבן יום א' נמי בכלו חדשיו דוקא כמבואר שם מכלל דעובר כה"ג נמי לא רק ביושבת על המשבר שמתה אמרי' דלאו ירך אמו הוא והוי כשאר אדם. (והא דאמרינן בש"ס ספק בן ז' או בן ח' אין מחללים היינו לענין מילה כמ"ש בע"ש ע"ש) וא"כ מ"ש המג"א משמע דלהרמב"ן עכ"פ צריך שידעו כו' אפי' ביושבת על המשבר צ"ע מנ"ל הא ומ"ש דהא מייתי ראיה מדמותר להורגו (ור"ל דהתם מייתי מהא דאשה המקשה וכו' ולא יצא ראשו חותכים אותו כו') אין זה ענין לזה דאמו כעת חי' ולא הוי כלידה דבלידה דידה תלוי וה"ל ירך אמו ובכה"ג אפי' כלו חדשיו מותר להורגו משום הצלת אמו דעובר לית ביה משום הצלת נפשות משא"כ ביושבת על המשבר שמתה כיון שמתה תו לא הוי ירך אמו וכיולד הוא ובכה"ג י"ל דאף באינו ידוע אם כ"ח מחללין ומ"ש הרמב"ן שאין מחללים על נפלים לאו דוקא נקט נפלים דהא אפי' ידוע שכלו כיון דהאם חי' לית בעובר משום הצלת נפשות דאכתי ירך אמו מיקרי ומ"מ במתה דהוי כילוד מצינן שפיר למימר דאף בס' כלו מחללים ומצאתי בספר דגול מרבבה שהק' כן על המ"א ע"ש בקצרה וגם מ"ש המג"א והכא כיון דאיכא ריעותא וכו' הוא תמוה וסותר למ"ש בתחלה דאף בלא ריעותא צריך לידע דווקא אם כלו ואפשר לומר דט"ס במג"א וצ"ל וכ"ש הכא כיון דאיכא ריעותא ויותר נראה שחסר כאן וצ"ל ולדיעה קמייתא שם אף בספק אם כלו מחללים כההיא דסעיף ה' והכא כיון דאיכא כו' אבל מ"מ אכתי לא מתורצא מ"ש דהא מייתי ראיה מדמותר להורגו דאין מזה ראיה כלל דצריך לידע שכלו ביושבת על המשבר שמתה וכדכתיבנא ואפשר שגם בזה יש חסדון בפנים וצ"ל משמע דלהרמב"ן כו' אפי' ביושבת על המשבר שמתה ואם לא מתה אף בידוע שכלו אין מחללים דהא מייתי ראיה וכו' וכוונת דבריו דמלשון הרמב"ם שכ' וליכא חששא אלא דלא הו"ל חזקה דחיותא משמע דאין כאן עוד ספק דמעיקרא שמא נפל היא רק הך ספק דלמא איהו מיית ברישא כיון דלית ליה חזקה דחיותא. אך דלא תימא א"כ היאך מחלק הרמב"ן בין מתה או לא מתה דבלא מתה וכלו נמי מחללין וא"כ מאי עדיפותא דמתה והו"ל לחלק בפשיטות דוקא בכלו מחללים הא לא כלו לא לכן כ' המג"א דאם לא מתה אף בכלו אין מחללים כדמייתי ראיה מהא דמותר להורגו וההיא אפי' בכלו מיירי כמש"ל וטעמא דידיה דלית ביה משום הצלת נפשות דאכתי ירך אמו הוא ולכך שפיר מתפרשים דברי הרמב"ן ביושבת על המשבר שמתה בכלו איירי דליכא חששא רק מה דלא הו"ל חזקה דחיותא וסד"א דחיישי' דלמא איהו מיית ברישא קמ"ל דעכ"פ מחללין ומ"מ דוקא כשמתה אבל אי לא מתה אף בשכלו אין מחללים שהרי הוא ירך אמו. ואם נרצה לקיים דברי המג"א בזה כפי הנוסחא שלפנינו צ"ל דס"ל דודאי הא מלתא גופא טעמא בעי דנימא דעל עובר אין מחללין דמה בכך שספק הוא דהא כל ספק נפשות מחללין ומכ"ש לפי מ"ש דס"ל דאף בידוע אין מחללין וטעמא משום דירך אמו הוא אינו מספיק והא מ"מ סופו לקיים המצות וכמ"ש הרמב"ן בשיטת בה"ג שם שהוא דיעה קמייתא ע"ש ולכן צ"ל דס"ל דהך טעמא שסופו לקיים המצות ואמרינן מוטב שיחלל וכו' אינו אלא כשכבר נכנס ודאי בגדר חי וכמש"ל וכל שהוא בכלל ס' נפל לא נכנס בגדר החי כלל לחלל עליו מס' שמא יהיה בגדר החי. ולכן אף בידוע שכלו כיון שעדיין הוא צריך לאמו שיהא נפטר רחמה לצאת חי לאויר העולם ויכול להיות שבעת צאתו מרחם אמו לא נותר בו עוד נשמה ויהיה כנפל שלא ראה אור עולם לכן עדיין לא נכנס כלל בגדר החי לחלל עליו ובזה א"ש לישנא דהרמב"ן שדייקתי לעיל שכ' דאין מחללים על נפלים משום דגם בידוע שכלו דאין מחללין הוי טעמא משום דאין מחללים על ספק נפלים ואף דהשתא אית ביה חיותא הך חיותא שיש בו כירך אמו הוא רק כשמתה דלאו בדידה תלוי וגופא אחרינא הוא וחי הוא רק שהדלת ננעל בפניו כו' ולפ"ז ע"כ דגם במתה צריך שיהיה ידוע דכלו שאל"כ אכתי לא פלטי' מספיקא שמא נפל הוא מעיקרא דהא אפי' שידוע שכלו אם אמו תי' נכנס לכלל ספק נפל מחמת שצריך ללידת אמו ושמא יצא מת ומכ"ש בס' שמא כל חיותו אינו רק כחיות נפל בן ח' ואף שמתה אמו וא"צ ללידתה מ"מ ספק נפל הוא מצד עצמו והשתא א"ש מ"ש המג"א מדמייתי ראיה דמותר להרגו ואף דהתם באמו חי' מיירי מ"מ כיון דהתם מותר להורגו ולית ביה משום הצ"נ אף שי"ל דלמא כלו ומכ"ש לפי מ"ש י"ל דמיירי אף בודאי כלו ומתירים להורגו לכתחלה משום הצלת נפש אמו מכלל דבכה"ג שי"ל שלא יבא לאויר העולם חי אינו בגדר חי עדיין וא"כ אפי בישבה על המשבר שמתה אם אינו ידוע שכלו דאיכא לאסתפוקי ביה שמא אינו בגדר החי עדיין אין מחללין ולפי"ז י"ל דגם מ"ש המג"א אח"כ והכא כיון דאיכא ריעותא א"ש כפשוטו דאף שהכריע דמשמעות הרמב"ן דבעי' כלו אף ביושבת על המשבר שמתה מ"מ היכא שנולד ממש אף שהיא ספק כלו שפיר הוה בגדר החי והספק בו כספק בבעל חי ולכן כ' והכא כיון דאיכא ריעותא אבל לא מחוור כיון שלהרמב"ן מתה כילוד דמי ואפ"ה אמרי' דבספק כלו הוי כספק אם נכנס בגדר החי א"כ אף בנולד ממש כיון שספק אם כלו הרי יש כאן ספק אם נכנס מעולם לגדר החי ומחוורתא כדכתיבנא דהך והכ' כו' אדיעה קמייתא דהתם קאי דגם לדידהו א"ש אף דלדידהו ובהך דיושבת על המשבר מחללים אף בספק כלו מ"מ הכא גרע משום ריעותא וראיתי בהג"ה שבסוף ס' מקור חיים שתפס הדברים כפשטן וכ' דטעמא דלהרמב"ן צריך שידעו כו' הוא משום דבלא ילדה לא שייך רוב יולדת אין מפילות משא"כ הכא דילדה לכן צריך ריעותא שלא גמרו כו' עכ"ל ולא מחוור דאי מהאי טעמא אתינא עלה לפי דליכא רובא במיעוטא נמי סגי דהא לא הלכו בפ"נ אחר הרוב וגם דאף דליכא רובא מ"מ מיעוטא נמי לא הוי רק ספק השקול אלא ודאי אי בעי' כלו לענין לחלל עליו' הוא מטעמא דכתיבנא דאין סיפק זה דומה לספק אחר דהכא ספק שמא אין עליו שם חי כיון שהוא ספק נפל ואם נפשך לומר דמ"מ בילדה איכא רובא ואית לן למיזל בתרה ולזה הוצרך לו' מטעם ריעותא זה אינו דאין זה ענין למ"ש לפניו והו"ל למינקט מלתא באנפי נפשיה דהא לא אזלינן בתר רובא היינו משום ריעותא וע' באבן העזר סי' תנ"ו אך לענ"ד בלא"ה לא שייך למיזל בזה בתר רוב יולדת אין מפילות דזה דוקא אם יולדת לט' אבל בכאן דמיירי ספק בן ז' או בן ח' אזדא ליה רובא דהא רובא לתשעה יולדן כמבואר ביבמות: