שיחות עבודת לוי מ׳

א

פרשת משפטים

ב

מאמר מ' – חומר העבירה

ג

א) חומר עבירה שבני אדם מזלזלים בה

ד

ומכה אביו ואמו מות יומת וגו', ומקלל אביו ואמו מות יומת (משפטים כ"א, ט"ו-י"ז). והנה התורה כתבה את הדין של מכה אביו ואמו ואת הדין של מקלל אביו ואמו סמוכים זה לזה כיון שהם דומים זה לזה, שבשניהם הבן מזלזל בכבודם של הוריו. אלא שיש להעיר על הבדל גדול שביניהם, שהמכה אביו ואמו חייב חנק (כדאיתא בסנהדרין פ"ד ב') שהיא המיתה הקלה שבארבע מיתות בית דין, ואילו המקלל אביו ואמו חייב סקילה (כדאיתא בסנהדרין נ"ג א') שהיא המיתה החמורה. וצריך ביאור, למה החמירה תורה במקלל יותר ממכה?

ה

והרמב"ן כתב בביאור דבר זה, "והחמיר במיתת המקלל יותר ממיתת המכה, מפני שחטא הקללה מצוי יותר, שהכסיל כאשר יכעוס והתקצף וקלל במלכו ובאביו ואמו תמיד כל היום, והעבירה כפי מציאותה תמיד צריכה ייסור גדול".

ו

ומבואר מדברי הרמב"ן שבני אדם אינם מחשיבים קללה לחטא כל כך כמו מכה מאחר שקללה היא רק דיבור בעלמא ולכן בני אדם מזלזלים בה. מטעם זה החמירה התורה בעונש מקלל יותר מבמכה כדי שבני אדם יקחו מוסר וילמדו להזהר גם במקלל כמו במכה.

ז

יסוד זה שהתורה החמירה בחטאים שבני אדם מקילים בה יש ללמוד ג"כ מדברי רבינו יונה בשערי תשובה (שער ג' אות קמ"א) שכתב, "ועוד אמרו (בבא מציעא נ"ט א') המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא, ומה שלא אמרו כן על הרוצח שאין לו חלק לעולם הבא, כי המלבין פני חבירו איננו מכיר גודל חטאו, ואין נפשו מרה לו על עוונו כמו הרוצח, על כן הוא רחוק מן התשובה".

ח

ומבואר מדברי רבינו יונה שבאמת הרוצח בידים חמור ממלבין פני חבירו, ואעפ"כ חז"ל אמרו שאין לו חלק לעולם הבא רק על מי שמלבין פני חבירו ברבים, שמאחר שבני אדם מזלזלים באיסור זה כיון שהוא רק דיבור בעלמא, לכן עונשו של מלבין פני חבירו חמור.

ט

וכשם שהתורה החמירה בחטא שבני אדם מזלזלים בו, כמו כן החמירו החכמים בחטא שבני אדם מזלזלים בו. ונראה שזהו הביאור בהא דאיתא בסנהדרין (מ"ו א'), "ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך". ונראה שמה שאמרה הגמ' "שהשעה צריכה לכך" רוצה לומר שבני אדם חשבו שרכיבה על גבי בהמה בשבת אינה חמורה כל כך מפני שהיא רק איסור מדרבנן, לכן הוצרכו החכמים שבאותו הדור להרוג אדם שחילל שבת ע"י איסור רכיבה להראות לכל את חומר האיסור.

י

ועלינו לדעת, שמה שבני אדם חושבים שעבירות מסויימות הן קלות ומזלזלים בהן היינו משום שהם משועבדים לרצונותיהם, שרצון האדם ללכת אחר יצרו מפתה אותו לחשוב שהעבירות אינן חמורות כל כך. ולכן, העצה היעוצה לזה היא להרגיל את עצמו לשעבד את רצונותיו לרצון התורה.

יא

ב) הכנת האדם לעבירה גרועה יותר מעבירה עצמה

יב

והנה יש נקודה נוספת בחומר העבירה, והיא הכנת האדם לעבירה, שאין דמיון בין עבירה שנעשית בלי הכנה לעבירה שנעשית בהכנה, שהרי אם עבר עבירה בלי מחשבה תחילה אז הוא קרוב לתשובה, אבל אם הוא מכין את עצמו לעבירה וחושב עליה הרבה לפני שהוא עובר את העבירה אז הוא כבר שקוע בעבירה אפילו לפני עשיית העבירה, ותוצאות הכנת העבירה גרועות מהעבירה עצמה, וכמו שאמרו חז"ל במס' יומא (כ"ט א') ש"הרהורי עבירה קשו מעבירה".

יג

ובספר חכמה ומוסר מהסבא מקעלם (חלק א' מאמר ע"ד) ביאר בזה את דברי הברייתא במס' שבת (דף ע"ה ב'), "תנו רבנן, כתב אות אחת גדולה ויש במקומה לכתוב שתים פטור, מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב, אמר רבי מנחם ברבי יוסי וזה חומר במוחק מבכותב", שיש לתמוה מה חידש רבי מנחם ברבי יוסי, והלא אנו רואים בעצמנו שבזה מוחק חמור מכותב. וביאר הסבא מקעלם שמלאכת מחיקה אסורה מדאורייתא רק אם היא על מנת לכתוב [כמבואר במשנה במס' שבת (בדף ע"ג א'), "הכותב שתי אותיות והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות"], ונמצא שמלאכת מחיקה היא הכנה למלאכת כתיבה, ומטעם זה אם מחק אות אחת על מנת לכתוב במקומה שתי אותיות חייב, שאע"פ שהמלאכה בעצמה היא רק אות אחת שהיא חצי שיעור, אבל היא הכנה לשיעור שלם של כתיבת שתי אותיות, ונמצא שבאופן זה ההכנה חמורה מהעבירה. וזהו כוונת רבי מנחם ברבי יוסי שאמר "וזה חומר במוחק מבכותב", שמהלכה זו יש ללמוד את חומר הענין של הכנה לעבירה שלפעמים היא חמורה מהעבירה עצמה.