שיחות עבודת לוי כ״ט

א

פרשת שמות

ב

מאמר כ"ט – שלח נא ביד תשלח – זהירות בכבוד חבירו

ג

א) משה רבינו מיאן להיות הגואל בשביל כבודו של אהרן אחיו

ד

ויאמר בי ה' שלח נא ביד תשלח (שמות ד', י"ג). ופירש רש"י, "ביד תשלח, ביד מי שאתה רגיל לשלוח, והוא אהרן".

ה

והנה דברי רש"י מבוארים היטב בילקוט שמעוני (פ' שמות רמז קע"ב), "'שלח נא ביד תשלח', את סבור שמא עיכב משה שלא ילך, לא עשה אלא כמכבד אהרן, אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן אחי מתנבא להם שמונים שנה וכו', אמר כל השנים הללו היה אהרן מתנבא להם עכשיו אני בא לתחומו של אחי שיהיה מצר, לכך לא בקש משה לילך וכו'". ומבואר מהמדרש שמשה רבינו לא רצה להיות שלוחו של הקב"ה להוציא את בני ישראל ממצרים מפני שחשש פן יפגע בכבודו של אהרן שהיה נביאם של ישראל עד הנה.

ו

וקשה טובא, שאם הקב"ה צוהו להוציאם ממצרים א"כ בודאי הוא ראוי לתפקיד זה יותר מאהרן, וא"כ איך שייך שמשה מיאן להיות מושיעם של ישראל?

ז

וביאר הסבא מסלבודקא שמכאן מבואר החומר של פגיעה בכבוד חבירו, שאע"פ שקבלת התפקיד של "מושיעם של ישראל" היא לטובת כלל ישראל והקב"ה בעצמו ביקש ממנו שיקבל עליו תפקיד זה, מכל מקום אינו כדאי לעשות כן אם על ידי זה יפגע בכבודו של חבירו. והרבה פעמים שמעתי מהסבא מסלבודקא שהיה מדגיש החומר של פגיעה בכבוד חבירו.

ח

ב) מאה קולות בר"ה מקבילות למאה בכיות של אם סיסרא

ט

כתב הערוך (בערך ערב, ומובא בתוס' ר"ה ל"ג ב' ד"ה שיעור), "והני דמחמרי ועבדי ל' כדיתבי ול' בלחש ול' על הסדר כנגד מאה פועיות דפעתא אימיה דסיסרא, ואלו י' אינון כשגומרים כל התפלה קל תקועייא דיחידאה מתבעי למהוי י', תשר"ת תש"ת תר"ת, ואלו הן ק'".

י

ומבואר מהערוך שמה שנוהגים לתקוע מאה קולות בראש השנה הוא כנגד המאה קולות של בכייה של אמו של סיסרא שבכתה כשבנה לא חזר ממלחמתו נגד בני ישראל [וכמו שכתוב "ותיבב אם סיסרא" (שופטים ה', כ"ח)]. וקשה טובא, מה השייכות בין הבכיות של אם סיסרא ותקיעת שופר בראש השנה?

יא

ונראה לומר בזה, שבני ישראל צריכים כפרה מאחר שגרמו צער לאמו של סיסרא כיון שבנה נהרג מחמתם, ולכן המאה קולות בראש השנה [שהם בקול של בכי כמבואר בראש השנה (ל"ג ב')] מתקנים מה שפגמו בעולמות העליונים ע"י שגרמו לאם סיסרא לבכות כשבנה לא חזר ממלחמה.

יב

ומכאן יש ללמוד עד היכן הדברים מגיעים, שאע"פ שאם סיסרא היתה נכרית, וכלל ישראל לחמו נגד סיסרא כדי להגן על עצמם, מכל מקום יש טענה על כלל ישראל במה שגרמו לה צער, וממילא צריכים לתקן דבר זה ע"י קול השופר בראש השנה.

יג

ג) זהירות בכל מילה ומילה

יד

יש ללמוד את גודל הענין של זהירות בכבוד חבירו גם מדברי הילקוט שמעוני, שהנה כתוב בספר שמואל (שמואל א' ט', ה'), "המה באו בארץ צוף ושאול אמר לנערו אשר עמו לכה ונשובה פן יחדל אבי מן האתונות ודאג לנו". וכוונת הפסוק היא ששאול ועבדו היו מחפשים את האתונות של אביו שנאבדו, ושאול אמר לנערו שהגיע זמן לשוב לבית אביו כדי שלא ידאג אביו אודותיהם. עוד כתוב שם (בפרק י' פסוק ב') ששמואל אמר לשאול, "והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני".

טו

ואיתא בילקוט שמעוני (שמואל א' רמז ק"ח), "מפני מה זכה שאול למלכות מפני הענוה דכתיב 'ודאג לנו' שקל עבדו כיוצא בו, אבל שמואל לא אמר כן אלא 'והנה נטש אביך את דברי האתונות ודאג לכם לאמר מה אעשה לבני'". וכוונת המדרש היא ששאול מתוך ענוותנותו היתירה דקדק מאד להזהר בכבוד עבדו ואמר שאביו דואג לשניהם, ולא רק שאביו דואג בשביל בנו, אבל שמואל לא דקדק בזה והוא אמר שאביו דואג רק בשביל בנו. בזכות זה זכה שאול למלכות.

טז

והנה כל זה היה רק בזכות מילה אחת, ששאול אמר "לנו" ולא אמר "לי", ומכאן יש ללמוד עד כמה שאנו צריכים להזהר בכבוד הבריות שלא לומר אפילו מילה אחת של זלזול לחבירו.

יז

ד) נבוכדנצר קיבל שכר על זהירותו בכבודו של הקב"ה

יח

יש ללמוד את החשיבות של כל מילה ומילה גם מהמעשה שמסופר במס' סנהדרין (צ"ו א') אודות נבוכדנצר, "הני ארבע פסיעות מאי היא, דכתיב (ישעיה ל"ט, א') 'בעת ההיא שלח מראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל ספרים ומנחה אל חזקיהו וישמע כי חלה ויחזק', משום כי חלה חזקיהו ויחזק שדר ליה ספרים ומנחה, אין, 'לדרוש המופת אשר היה בארץ' (דברי הימים ב' ל"ב, ל"א), דאמר רבי יוחנן אותו היום שמת בו אחז שתי שעות היה, וכי חלה חזקיהו ואיתפח אהדרינהו קודשא בריך הוא להנך עשר שעי ניהליה, דכתיב (ישעיה ל"ח, ח') 'הנני משיב את צל המעלות אשר ירדה במעלות אחז בשמש אחרנית עשר מעלות ותשב השמש עשר מעלות במעלות אשר ירדה', אמר להו מאי האי (מרודך אמר להם מה זה), אמרו ליה חזקיהו חלש ואיתפח, אמר איכא גברא כי האי ולא בעינא לשדורי ליה שלמא, כתבו ליה שלמא למלכא חזקיה שלם לקרתא דירושלם שלם לאלקא רבא, נבוכדנאצר ספריה דבלאדן הוה, ההיא שעתא לא הוה התם, כי אתא אמר להו היכי כתביתו, אמרו ליה הכי כתבינן, אמר להו קריתו ליה אלקא רבא וכתביתו ליה לבסוף?! אמר אלא הכי כתובו שלם לאלקא רבא שלם לקרתא דירושלם שלם למלכא חזקיה, אמרי ליה קריינא דאיגרתא איהו ליהוי פרוונקא, רהט בתריה (נבוכדנצר רץ אחר השליח שהיה נושא את האגרת), כדרהיט ארבע פסיעות, אתא גבריאל ואוקמיה, אמר רבי יוחנן אילמלא בא גבריאל והעמידו לא היה תקנה לשונאיהם של ישראל".

יט

רואים אנו מדברי הגמ', שנבוכדנצר הקפיד לכבד את הקב"ה באגרת שנשלחה לחזקיה המלך, וגם רץ אחר השליח כדי לתקן את האגרת, ובגלל זה זכה להרבה שכר בעולם הזה. והנה קפידת נבוכדנצר היתה רק ששמו של הקב"ה יכתב בראש ולא בסוף, ודבר זה הוא רק זהירות בכבודו של הקב"ה. ויש ללמוד מכאן עד כמה יש להזהר בכל מילה ומילה שלא יהיה בדבריו שום זלזול ופגיעה בכבודם של אחרים.