שיחות עבודת לוי ד׳

א

פרשת נח

ב

מאמר ד' – והלכת בדרכיו

ג

א) עיקר הליכה בדרכי ה' הוא ע"י גמילות חסדים

ד

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח (נח ו', ט'). וכתב הספורנו, "את האלקים התהלך נח, הלך בדרכיו להטיב לזולתו והוכיח בני דורו כדברי רז"ל". ומבואר מהספורנו ש"הילוך עם האלקים" היינו הטבה לזולתו.

ה

וכן מבואר מדברי הספורנו על הפסוק, "ויתהלך חנוך את האלקים" (בראשית ה', כ"ב), שכתב הספורנו, "ויתהלך חנוך את האלקים, התהלך בדרכיו להיטיב לזולתו בצדקה ותוכחת". ויש לימוד נוסף מדברי הספורנו שההטבה לבני אדם היא בשני דרכים, בגשמיות [צדקה] וברוחניות [תוכחה].

ו

והנה זה פשוט שהילוך עם האלקים הוא מדרגה גבוהה מאד, ומסתמא אם היינו נשאלים מה הדרך להשיג "הילוך עם אלקים" היינו משיבים שצריך להשיג את סודות הבריאה ורזי התורה, אבל מדברי הספורנו מבואר שכל אדם יכול להשיג מדרגת הילוך עם אלקים ע"י הטבה לבני אדם ברוחניות וגשמיות.

ז

כעין לימוד זה מצינו גם בדברי חז"ל. כתוב בפ' עקב (י', יב), "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך ללכת בכל דרכיו וגו'", ואיתא שם בספרי (פיסקא מ"ט), "ללכת בכל דרכיו, אלו הן דרכי המקום וכו', אלא נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון וכו'". ומבואר שהליכה בדרך ה' היא גמילות חסדים. וכן מבואר בסוטה (י"ד א'), "מאי דכתיב 'אחרי ה' אלקיכם תלכו' (ראה י"ג, ה'), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה וכו', אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבור מתים". [וברמב"ם (סה"מ מ"ע ד' והל' דעות פ"א הל' ה'-ו') מבואר שזהו ג"כ ביאור הפסוק של "והלכת בדרכיו" (כי תבוא כ"ח, ט').]

ח

ומבואר שהליכה בדרכי ה' אינה מחייבת את האדם להבין מחשבות רוחניות וכדומה, אלא היא מחייבת את האדם לעסוק בגמילות חסדים ולהטיב לחבירו בין בגשמיות ובין ברוחניות.

ט

ב) ביאור תואר צדיק

י

נח היה מוכתר גם בתואר של צדיק, וכמו שכתוב "נח איש צדיק". גם תואר זה רגילים להבין שהוא שייך רק לאדם שעוסק כל היום בעניני רוחניות. אבל מדברי חז"ל יש ללמוד שתואר זה הוענק למי שמטיב עם אחרים ודואג לטובתו של כל אחד ואחד וכמו שיתבאר.

יא

איתא במדרש תנחומא (נח סי' ה'), "איש צדיק, על שזן בריותיו של הקדוש ברוך הוא נקרא צדיק, שני בני אדם נקראו צדיקים על שזנו את הבריות, נח ויוסף, שכך כתיב בו 'על מכרם בכסף צדיק' (עמוס ב', ו'), וכתיב בו 'ויכלכל יוסף' (ויגש מ"ז, י"ב)". דברי חז"ל ברור מללו שנח ויוסף זכו לתואר "צדיק" על שעסקו בפרנסת העולם.

יב

ונראה שזהו ביאור הפסוקים בתהלים (קמ"ה, ט"ז-י"ז), "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון, צדיק ה' בכל דרכיו וגו'", ומבואר שהקב"ה בעצמו נקרא צדיק על שהוא משביע לכל חי רצון.

יג

והנה חז"ל תיארו היטב את גודל הטירחה שסבל נח בתיבה. איתא בתנחומא (סימן ב'), "כל אחד ואחד מכל מין ומין האכילם מה שלמד, הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם מה שלמד היה אוכל וכו', יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחד ביום ויש בשתים ויש בשלש ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר, אמרו רבותינו י"ב חדש בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו". [וכעין זה איתא בקיצור בסנהדרין (ק"ח ב').]

יד

ויעוין ברמב"ן על הפסוק "ומכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך" (נח ו', י"ט) שכתב, "צוהו שיתעסק ויעזור אותם הוא בכניסתם בתיבה, וישתדל בהם שיחיו, כאשר ישתדל בנפשו". דברי הרמב"ן הם תיאור מדוייק של דרך הצדיק שהוא משתדל להטיב לאחרים כאשר ישתדל בנפשו.

טו

כתוב, "עשה לך תיבת עצי גפר קנים תעשה את התבה וכפרת אתה מבית ומחוץ בכפר" (נח ו', י"ד), ופירש רש"י, "עשה לך תיבת, הרבה ריוח והצלה לפניו, ולמה הטריחו בבנין זה, כדי שיראוהו אנשי דור המבול עוסק בה מאה ועשרים שנה ושואלין אותו מה זאת לך, והוא אומר להם עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם, אולי ישובו". ונראה שגם זה תפקידו של נח בהיותו צדיק הדור, שישתדל להציל את העולם מהמבול על ידי שיוכיחם לעשות תשובה כדי להצילם מהמבול.

טז

ומכל זה למדנו עד כמה יש לאדם להשתדל בכל כחו לעסוק בגמילות חסדים ולעשות כל מה שביכולתו כדי להטיב לאחרים בין ברוחניות ובין בגשמיות, ובזה ילך בדרכי ה' ויזכה לתואר של צדיק.

יז

ג) מי שאינו מרגיש בצרת חבירו נקרא אכזר

יח

ויש להוסיף נקודה נוספת בענין זה, שהנה כתב הרמב"ם בהל' תעניות (פרק א' הל' ג'), "אבל אם לא יזעקו ולא יריעו אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו וצרה זו נקרה נקרית הרי זו דרך אכזריות וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים ותוסיף הצרה צרות אחרות". ומבואר מדברי הרמב"ם שמי שאינו מתפלל בעת צרה נקרא אכזר.

יט

ודבר זה תמוה הוא, שהרי לכאורה זה הוא חסרון באמונה, שהוא אינו מאמין שהצרה היא עונש מהקב"ה על מעשינו הרעים, וא"כ ראוי יותר לקוראו מקטני אמנה ולא לקוראו אכזר.

כ

אולם היישוב לזה הוא שהרי כשבאה צרה על אדם פרטי אותו אדם אינו מתעלם מהצרה כלל אלא הוא מתפלל בכל כוחו להעביר את הגזירה הרעה, אלא רק כשהצרה היא על אדם אחר אז אינו זועק. וממילא אין זה חסרון באמונה אלא הוא חסרון בהרגשתו, שהוא אינו מרגיש כשבאה צרה על אדם אחר, וממילא הוא נקרא אכזר, שאם לא היה אכזר איך לא ירגיש בצרת חבירו. ויש ללמוד מזה עד כמה אנו צריכים לפתוח את הלב כדי שלא נהיו אכזרים כשבאות צרות ח"ו.