שיחות עבודת לוי ג׳

א

מאמר ג' – בזעת אפיך תאכל לחם

ב

א) ביאור קללת הנחש

ג

ויאמר ה' אלקים אל הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה על גחנך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך (בראשית ג', י"ד). והנה אם נדמה קללת הנחש לקללת אדם הראשון היה נראה שקללת אדם הראשון חמורה מקללת הנחש, שהרי פרנסת הנחש מזומנת לו בלי שום יגיעה [ואין לומר שעפר אינו מאכל נחשים והנחש נתקלל לאכול עפר נגד טבעו, שהרי כתוב בפירוש "ונחש עפר לחמו" (ישעיה ס"ה, כ"ה)], ואילו האדם נתקלל שלא ישיג את מאכלו בלי יגיעה וכדכתיב "בזעת אפיך תאכל לחם" (בראשית ג', י"ט). ולכאורה, מאחר שהנחש הוא שהחטיא את האדם, ראוי הוא שקללת הנחש תהיה חמורה מקללת האדם.

ד

ונראה לומר בזה, שבאמת קללת הנחש חמורה, שהרי אי אפשר להרגיש סיפוק הנפש ממה שמקבלים בחנם בלי שום יגיעה ועמילות. ולכן, אע"פ שהאדם צריך לעמול בזיעת אפים להשיג את פרנסתו, מכל מקום הוא מרגיש סיפוק הנפש במה שהוא אוכל מיגיע כפיו, אבל הנחש אינו מרגיש שום סיפוק הנפש ממאכלו מאחר שאינו צריך לעמול בשבילו כלל.

ה

ב) מעלת העמילות

ו

מעלת העמילות מבוארת בדברי הגמ' בסנהדרין (צ"ט ב'), "אמר רבי אלעזר, כל אדם לעמל נברא, שנאמר (איוב ה', ז') 'כי אדם לעמל יולד', איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' הוי אומר לעמל פה נברא, ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר (יהושע א', ח') 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' הוי אומר לעמל תורה נברא, והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (כל הגופין לעמל נבראו וכו', אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה, רש"י)".

ז

וחזינן שכל עמילות היא מעלה לאדם, וחז"ל מלמדנו שאשרי מי שזוכה שעמלו בתורה. והביאור בזה הוא כנ"ל, שבלי עמילות אי אפשר להרגיש סיפוק בחיים. [ובס' דעת תבונות לרמח"ל ביאר שמטעם זה אנו צריכים לעמול כדי לקבל שכר בעולם הבא כדי שהשכר יהיה יגיע כפינו ולא יהיה נהמא דכיסופא, וציין לדברי הירושלמי בערלה (פ"א ה"ג) "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאיסתכולי באפיה".]