שולחן ערוך, אורח חיים תל״ז: המשכיר בית לחבירו על מי חל חובת ביעור ובו ד"ס: – עם 21 מפרשים

א

המשכיר בית לחבירו על מי חל חובת ביעור ובו ד"ס:
המשכיר בית לחבירו לצורך י"ד וממנו ואילך וקנהו באחת מהדרכים ששכירות קרקע נקנה בו אם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד על המשכיר לבדוק ואם משמסר לו המפתח חל י"ד על השוכר לבדוק:

ב

השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק אם הוא בעיר שואלו אם בדקו ואם אינו בעיר חזקתו בדוק ומבטלו בלבו ודיו:

ג

המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק ונמצא שאינו בדוק על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות ואפי' במקום שבודקים בשכר שהרי מצוה הוא עושה: הגה וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה הואיל והתנה בהדיא שיהיה בדוק: (המגיד פ"ב ומשמע לעיל סי' י"ד):

ד

בית שהוחזק שלא בדקו המשכיר ואמרו אשה או עבד או קטן אנו בדקנוהו הרי אלו נאמנים והוא שיהא קטן שיש בו דעת לבדוק:

א

המשכיר בית כו' וי"א דמיירי אפי' שלא החזיק בו עדיין ולא קנאו באחד מהדרכים שהקרקע נקנית בו (תוספות והטור) מיהו אם מפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אינו חייב הנפקד לבדקו ודוק' כשרוצ' להחזיק בביתו ולקנאו (ב"י בשם הר"ן) אבל אם החזיר השוכר המפתח ליד המשכיר צ"ע לדינא דודאי אם החזיר לו ביום י"ג פשיטא דעל המשכיר לבדוק כיון דבתחלת ליל י"ד זמן חיוב בדיק' היה המפתח בידו אלא אם החזיר לו ביום י"ד איכא לספוקי אבל דעתי נוטה דעל המשכיר לבדוק כיון דחמץ שלו והמפתח בידו (כך נ"ל משו"ת משפטי שמואל):

ב

וי"א דצריך כו' משמע דלא אמרינן ניחא ליה למיעבד מצו' היכא דחסרי' ממונא ויש מי שפסק דאין להוציא מיד המוחזק (מורי בב"ח):

א

וקנהו. אבל כשעדיין לא קנאו אע"פ שהמפתח ביד השוכר אין צריך לבדוק דהוה ליה כמי שהפקיד מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק. מ"א ח"י:

ב

שלא מסר לו המפתח. (ומסירת מפתח לבד לא מהני כלל דהוי כאלו מסרו לשמרו ד"מ בשם ר"ן) ואף אם מסר המפתח לשוכר וחזר והפקיד למשכיר על המשכיר לבדוק כיון שהחמץ שלו והמפתח בידו אבל במפקיד ביד אחר אין עליו חיוב בדיקה לכולי עלמא ובית שאינו נעול אם כבר החזיק בה השוכר עליו לבערו. ח"י:

ג

על המשכיר לבדוק. ואפש' דלדעת י"א בסעיף ג' דבמקום שנותנים שכר על הבדיקה צריך לשלם למשכי' שכר הבדיקה כיון שהשוכר קנהו והחזיק בו. ח"י:

ד

על השוכר לבדוק. גם יבטל אף שאין החמץ שלו רק של משכיר מ"מ מסתמא הוי כמו הפקירו המשכיר והשוכר שזוכה בה צריך לבטל. ומ"מ המשכיר יבטל ג"כ מ"א בשם תוס'. והח"י כת' עליו שלא ראיתי שום משמעות בתוספות ע"ש:

ה

שאלו. וה"ה אם אשתו או בני ביתו בעיר יוכל למשאל להו דהרי הם נאמנים אפי' נגד החזקה כמ"ש ס"ד:

ו

וי"א דצריך להחזיר. והב"ח פסק כדיע' א' דאין להוציא ממון מיד מוחזק עיין בתש"א סי' ב' וע' בפר"ח ובח"י:

ז

שהוחזק שלא בדקו. משמע דוקא כה"ג שהוא בחזקת שאינו בדוק אבל אם הוא מוחזק שיש בו ודאי חמץ ואמרו אנו בדקנוהו וביערנו אפשר דאינם נאמנים ונסתלק בזה תמיהת המ"א על רמ"א ע"ש ח"י. (ובסא"ר הוכיח דאפילו בודאי חמץ נאמנים ע"ש):

ח

אנו בדקנוהו. ע"ל סי' תל"ב ס"ק ו' כתבתי דלכתחל' אין לסמוך אלא אאנשים בני מצות:

ט

שיש בו דעת. היינו שהגיע לחינוך:

א

ברייתא דפסחים ד' וכפירוש הר"ן

ב

ב"י וכ"כ ה"ה פ"ב מהלכות חמץ ומצה:

ג

שם בגמרא

ד

בעי' שם כדפשט רב נחמן בר יצחק אף על גב דדחי לה בגמרא וכ"כ הרמב"ם בפ"ב ורא"ש כיון דמדרבנן הוא דמדאוריי' בביטול בעלמא סגי

ה

שם בעיא ונפשטא

ו

שם בגמרא

ז

טור בשם הרמב"ם

א

ס"א לצורך י"ד כו'. הר"ן ור"ל דקאמר שם המשכיר בית לחבירו בי"ד ואין לומר בי"ד ממש דהא קאמר אם עד שלא כו' ואם משמסר כו' וע' ב"ח:

ב

וקנהו באחד כו' ר"ן ומ"מ דמסירת מפתח אינה קונה כמ"ש בפ"ה דב"ק אלא בכה"ג וע' מ"א ס"ק ב' וכ"כ הר"ן שם וע"כ בהחזיק בדרכי הקניה קאמר מדפשיט ממזוזה ושם כבר החזיק השוכר:

א

ס"ב אם הוא בעיר כו'. מדקאמר שם למנ"מ לישייליה והא נ"מ דא"צ לשאלו אלא דאם יכול לשאלו אע"ג דחזקתו בדוק צריך לשאלו וכן אמרינן בפ"ק דחולין כולהו כרבינא לא אמרי כו' רוב מצויין כו' להך לישנא כו' לעלופי לא חיישינן ודקדקו מדאמרינן במומחין רוב מצויין כו' ובעלופי אמרו לא חיישינן ש"מ דשם צריך לשאלו אם ישנו וכ"פ כל הגאונים ורמב"ם וש"ע וכ"כ תוס' בפסחים שם ד"ה לא. ותימא מאי ס"ד דחזקתו בדוק ל"ל לאמירה דידהו וי"ל דכיון דאיתא בעיר צריך לשואלו ולהא מהני אמירה דידהו כו' ע"ש:

ב

ואם אינו כו'. כיון שמבטלו הוי דרבנן. וכמש"ש ד' ב' י' א' וספיקא דרבנן לקולא:

ג

ומבטלו בלבו. דבלבו סגי כמ"ש בגמ' ז' א' ח' א"ב ל"א ב' מ"ט א' וכ"כ הרמב"ם וטוש"ע כאן וכ"כ רש"י ד' ב' ח' א' וש"מ ובסי' תל"ח ס"ב וסי' תל"ג סז"ח וסי' תמ"ב ס"ח וש"מ דלא כהר"ן בשם י"מ דבלבו ל"ד אלא צריך להוציאו בשפתיו וליתא:

א

ס"ג וי"א דצריך. דבפ"ב דב"מ אמרינן מ"ד ניחא לאינש דליעבד כו' וע"כ צ"ל דוקא בדבר שאין בו חסרון כיס וכמש"ל סי' י"ד ע"ש החילוק שבין תפילין לספרים אבל ממ"ש המ"מ ובהג"ה הואיל והתנה בהדיא אינו ענין לזה דבהא א"א לומר דניחא כיון שאומר בפירוש ומתנה ודאי צריך שישלם וקושיא הנ"ל כבר תירצו תוס' ומרדכי שם והג"מ בפ"ג בהלכות חמץ ומצה דוקא מדעתו ניחא ליה משא"כ שלא מדעתו וע' בגמרא דבכורות בפ' מעשר בהמה ע"ש. וע' מ"מ שמ"ש הואיל והתנה הוא תחלת דבריו אבל מסיים שם ופשט אביי דניחא כו' כיון דס"ס אתי לאשתלומי מיניה הא לא"ה לא אמרינן לה"ט משמע אפי' בסתמא ור"ל בזה קושיות המפרשים מפ"ב דב"מ דלא אמרינן ניחא כו' וכנ"ל אבל הר"ן חולק על כל זה וס"ל דאין חייב לשלם ע"ש וזהו דעת הש"ע שסתם:

ב

הואיל והתנה כו'. סברתו בזה דע"כ מיירי בכה"ג' דאל"כ לא הוי ס"ד דגמ' דהוי מקח טעות כיון שאינו בגוף המקח כמ"ש בח"מ סי' רל"ב ס"ה ועמ"א וז"ל תחלת דברי המ"מ דלא אבעיא להו אי חייב כו' ע"ש:

א

ס"ד והוא שיהא קטן כו'. ממש"ש תינוק נכנס כו' ואם איתא נשייליה וכ"ש לפי מאי דקי"ל חזקתו בדוק אפי' בשל קטן כמש"ש ועמ"א סי' תל"ח:

א

על המשכיר לבדוק – ומ"מ אם אינו בעיר על השוכר לבדוק וכדמוכח לקמן ס"ב וס"ד. אחרונים:

א

שואלו אם בדקו – ונראה לכאורה דהכא כשאומר לו שבדקו אין צריך שוב לבטל דכיון דקי"ל הבודק צריך שיבטל מסתמא עשה כן ומדוקדק בזה לשון המחבר שכתב דהשאלה אם בדקו ולא אם בטלו אבל באמת זה אינו מוכרח דלכתחלה צריך לשאול ע"ז פן לא קיים כדין דומיא שצריך לשאלו על הבדיקה אף שחזקתו בדוק מן הדין ומ"מ בדיעבד אם לא שאלו על הביטול וליתיה עוד קמן דלישייליה נראה דיכול לסמוך ולומר דמסתמא בטלו וכנ"ל דכיון שבדק תו הביטול הוי מדרבנן וכמ"ש הר"ן בריש פ"ק ויש לסמוך להקל ולהכי לא הזכיר המחבר השאלה על הביטול משום דאינו כ"כ לעיכובא וכנ"ל:

ב

ומבטלו וכו' – דבגמרא הוא בעיא דלא איפשטא לענין בדיקה ולהכי כתב הרא"ש דיבטל בלבו כדי שיצא ידי חובתו מדאורייתא דתו הוי הבדיקה רק מדרבנן וסומכין להקל בספיקא ועיין בפמ"ג שמפקפק לענין ביטול אכן באמת נמצא זה עוד גם בחידושי מהר"ם חלאווא וברבינו מנוח:

ג

בלבו – הנה ידוע שיש דעות אי ביטול סגי בלב או דוקא בפה ועיין בביאור הגר"א שהסכים להלכה כלשון המחבר דבלב סגי:

א

וי"א דצריך להחזיר וכו' – עיין בפר"ח שכתב דהמחבר וגם הג"ה לא מיירי כ"א בסתמא או שאמר המשכיר שהוא בדוק והשוכר שתק אבל אם התנה השוכר עמו בהדיא ע"מ שיהא בדוק הוי בטול מקח לכו"ע ומה שכתב בהג"ה שהוא מדברי הרה"מ בשם הרמב"ן הואיל והתנה עמו בהדיא ל"ד קאמר אלא ר"ל שהמשכיר אמר שהוא בדוק ומסתמא גם דעת השוכר היה באופן זה לשכור והנה כוון בזה לחדושי מהר"ם חלאווא (שהיה מתלמידי הרשב"א) שכתב בהדיא כדבריו לדינא אכן בפירוש דברי הרמב"ן שהעתיק הרה"מ ראיתי בחדושי הריטב"א (שהעתיק שם ג"כ דברי הרמב"ן בארוכה) שהרמב"ן מפרש הסוגיא בהתנה השוכר ואפ"ה לא הוי מקח טעות דאמרינן דאין זה קפידא גמירא הואיל והוא מלתא דמצוה ולבסוף משלם לו ע"ש שוב מצאתי במקור חיים שכתב בפשיטות דהעיקר לדינא כפר"ח דאם התנה תנאי גמור הוי בטול מקח וע"כ צ"ע לדינא:

א

במג"א בס"ק ד' שואלו, נ"ב אבל הר"ן פ"ק דחולין דף רנ"ז ע"ב כתב דצריך לשואלו משום מיעוט המצוי והיינו טעמא דריא' והיינו טעמא דשוחט בי"ד סי' א' ע"ש ודלא כהמג"א כאן:

ב

שם בס"ק הנ"ל דלא כהב"ח. עיין ש"ך יו"ד סי' פ"ג ס"ק י"א ועיין מ"ש על הגליון לעיל סימן י"ח במג"א ס"ק י"ב:

ג

שם ס"ק ה' במג"א תי' סי' ע"ו כ"ח. נמחק ע"ו ונ"ב מ"ו ומיושב בזה קושית הד"מ מטלית אבל מספרים אינו מיושב. וצ"ל כמ"ש המג"א לעיל סימן י"ד סק"י דהפ"מ שאני ועיין בתשובות ח"מ או"ח סימן ב':

א

סעיף ב' אם הוא בעיר שואלו וכו' נ"ב כן היא דעת הר"ן דאף דהוה בחזקת בדוק צריך לשואלו כיון דאיכא לברורי וכו' אבל דעת הב"ח הוי כיון דחזקתו בדוק א"צ לשואלו. והנה נראה לי ראיה להר"ן מפ"ק דגיטין [דף ב'] דקאמר שם מאי איכא בין רבה לרבא וכו' וקשה הרי רש"י פירש שם למ"ד דהטעם מכח לשמה דממילא שיילינן ליה אם הוא נכתב לשמה וא"כ קשה למה לא קאמר דנ"מ אם צריך לשואלו על לשמה או לא דלרבה צריך לשאלו ולרבא א"צ לשאלו. ואפשר דהרגישו בזה הספרים ואין בידי לעיין אם הרגישו בזה. אך נראה דאדרבא לרבא ס"ל דניהו דרוב בקיאים הן מ"מ בולם אין בקיאין גם בא"י וא"כ כיון דהוי רק רוב והיכי דאיכא לברורי מבררינן לכך גם בא"י עצמו צריך לשואלו ומכ"ש כשיבואו מח"ל אבל רבא ס"ל סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ועדיף מרוב וא"כ בא"י א"צ לשאלו לכך תקנו במביא בחו"ל לו' בפ"נ וממילא יזכירו לשאלו וא"כ בין לרבה בין לרבא במביא בחו"ל צריך לשאלו ומה דלא קאמר הש"ס דנ"מ להיפוך דלרבא בא"י צריך לשאלו ולרבה בא"י א"צ לשאלו זה אינו דיש לו' דפליגי בע"א דלרבא א"צ לשאלו ולרבה צריך לשאלו וא"כ כיון די"ל דלרבה לחומרא ולרבא לקולא וי"ל להיפוך דלרבא לחומרא דאף בא"י צריך לשאלו ולרבה לקולא לכך לא נקט הש"ס הך נ"מ ואתי שפיר ודוק אולי יזכני ה' בזמן אחר לפרש יותר בזה:

ב

(שם סעיף ג' בהג"ה) וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה וכו' נ"ב עיין בחיבורי ליו"ד מהדורא ז' הלכות בכור סי' ש"כ בחבורי סי' מג מ"ש ראיה לזה מן הש"ס בכורות ע"ש בעזה"י וכעת נראה לי ראיה להיפוך ממס' בכורות [דף מח] דקאמר שם ואע"ג דתנן עד שלא הגיע הגורן מותר לשחוט ולמכור מכל מקום ניחא ליה לאיניש לקיים מצוה בממוניה ע"ש והרי התם אם יעשה אחד קודש הוי מחוסר ממוניה ואף דמעשר לבעלים מכל מקום הרי האימורים לגבוה סלקי ואולי ימצא טרפה וצריך בכורה ותדע דאין לו' דאין בזה הפסד ממון דא"כ איך אמרינן בבכורות [דף לה] אמר רב קטינא ספק בכור שנולד בישראל צריך ב' מן השוק להעיד עליו ר"נ אמר בעלים מעידין עליו דאי לא תימא הכי מעשר לר"מ מי מעיד עליו מעשר ודאי מהימן דאי בעי שדי מומא ככולא עדרא ע"ש ולמ"ל לו' שיעשה כולם בעלי מומין הרי י"ל בלא"ה בשלמא בכור ודאי הוי הפסד ממון דמוכרח ליתן לכהן אותו לכך א"נ אבל במעשר דהוי לבעלים ואין לו הפסד לכך נאמן ובע"כ מוכח דגם במעשר הוי הפסד ממון כנ"ל ואעפ"כ אמרינן דניחא ליה לקיים מצוה בממוניה אף דיש לו הפסד אך הנה מלשון רש"י שם שכתב וז"ל דניחא ליה לקיים המצוה בממוניה דלתעשר ולעשר והנה כוונתו אין לפרש דהכוונה דהוי ב' מצות דלתעשר כולא עדרו ולעשר את העשירי ולמה לו זה להאריך כולי האי דאין לו' דכוונתו דקשה לכאורה מה שייך בזה ניחא ליה לקיים המצוה בממוניה הרי בידו למכור תחלה הכל ולהקדיש אחד לשלמים וכדומה לכך כתב דניחא ליה שיעשה ב' מצות דמה קושיא היא זו הרי י"ל דבשלמים יצטרך ליתן חזה ושוק לכהנים ובמעשר לא יצטרך ליתן כלל וכיון דאפשר לו לקיים המצוה בלי הפסד ממון לא ניחא ליה להפסיד ממון ומי דחקו לרש"י לכתוב דניחא ליה דלתעשר ולעשר לכך נראה דכוונתו כיון דאמרו חז"ל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר וזה הוי כוונת רש"י דלכך ניחא ליה לקיים המצוה בממוניה ולעשר כדי להתעשר שיהיה נעשה עשיר ומה בעי בזה ובע"כ דס"ל כדעת הסוברים דהיכי דהוי הפסד ממון לא אמרינן דניחא ליה לקיים המצוה בממוניה ולכך הוי קשה לו למה כאן ניחא ליה ולכך מפרש דמעשר שאני דנתעשר בזה ולא נחשב הפסד ממון ומוכח מרש"י כדעת הסוברים דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה ודוק:

א

[א] על המשכיר לבדוק וכו'. ואפשר דלדעת רמ"א בסעיף ג' דבמקום שנותנין שכר על הבדיקה צריך לשלם למשכיר שכר הבדיקה כיון שהשוכר קנאו (חק יעקב), ויותר נראה דאינו נותן כיון דחיוב על המשכיר, גם איהו דאפסיד אנפשיה שלא מסר המפתח וגם לקמן לא פסק הב"ח כיש אומרים:

ב

[ב] [לבוש] יכול לבטלו וכו'. ומכל מקום המשכיר יבטל גם כן כפוסקים וכן משמע בתוס', מגן אברהם, והיינו בתוס' פסחים דף ד' ד"ה על וכו' כיון דשלו הוא וכו' ויש לדחות, ועיין ס"ק ה':

ג

[ג] [לבוש] ויש אומרים וכו'. בשולחן ערוך לא הזכיר סברא זו וצריך עיון הא בכסף משנה פסקו, וכן משמע בספר א"ו דף ל"ח:

ד

[ד] [לבוש] אם הפקיד וכו'. אבל השוכר שהפקיד למשכיר, על המשכיר לבדוק (אחרונים):

ה

[ה] ומבטלו וכו'. לא ידעתי למה יבטל כיון שהחמץ אינו שלו מה מועיל ביטולו (עולת שבת), ואישתמיטתיה דברי לבוש סעיף א' דאף שאין החמץ שלו יכול לבטלו דהוי כמו שלוחו. אך קשה על הלבוש מנא ליה הא דילמא באמת אין מועיל ביטולו כדמשמע מתוס' ד"ה על וכו', ועוד קשה הא כתבתי בסוף סימן תל"ד דיש פוסקים דאין שליח יכול לבטלו, והנראה לעניות דעתי דאמרינן דמסתמא ביטל המשכיר אף דאינו בודק משום טירחא מכל מקום מבטל או דהוא כמו הפקר כיון שיצא, כדלעיל סוף סימן תל"ו אלא דאחר הביטול או הפקר זוכה בה השוכר דביתו קונה לו כמו שכתב בחושן משפט סימן ר"ס לכך בעינן ביטול של השוכר ומהני כנ"ל:

ו

[ו] [לבוש] בלילה וכו'. משמע דוקא בשחרית אבל בלילה לא, וכן משמע בפירוש רש"י דף ד', אבל בעולת שבת כתב דהוא הדין בליל י"ד אחר שכבר עבר זמן הבדיקה, וכן משמע ברמזים וריא"ז בשלטי גיבורים:

ז

[ז] [לבוש] ואם הוא וכו'. והוא הדין אשתו ובניו:

ח

[ח] ויש אומרים וכו'. וסברא ראשונה עיקר דאין להוציא ממון מספיקא (ב"ח), ולא דמי לסימן י"ד בטלית דהכא דבר מועט הוא, מגן אברהם שם:

ט

[ט] שהוחזק וכו'. בספרי ליורה דעה סוף סימן קכ"ז הוכחתי באריכות, דאף בהוחזק בודאי חמץ נאמנים כיון שהוא דרבנן וכן מבואר בהגהות אשרי ריש חולין ומרדכי, וכן משמע בבית יוסף ליורה דעה סימן ק"כ בטבילת כלים שהם ודאי טמאים דנאמנים למאן דאמר שהם דרבנן וכמו שכתב מגן אברהם, ובספר חק יעקב לא כתב כן. ומה שתמה מגן אברהם מדברי רמ"א דהכא אהתם, נראה לי דאפשר דהתם מיירי מקטן שמעיד שאחר בדקו וכמו שכתב בסוף סימן תל"ב ודו"ק אבל כשהוא עצמו בודק מודה דנאמן:

י

[י] [לבוש] מידי דרבנן וכו'. דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ש"ס. משמע דאם לא ביטלו ונזכר אחר שש דאז הבדיקה דאורייתא אינן נאמנים (עולת שבת), וקצת צריך עיון ממה שכתבו תוס' ריש פרק כל שעה דכל כמה דלא משכחת לא עבר בבל יראה:

יא

[יא] שיש בו דעת וכו'. היינו שהגיע לחינוך:

א

לצורך י"ד. אף הל' אבעיא בש"ס הוא בי"ד ל"ד קאמר ודלא כמשמעות תוספות ד'. וכ"ד מ"מ ועיין ב"ח:

ב

אם בדקו. דכל שאפשר לאברור לא סמכינן אחזקה. והא דאמרינן נשחטה הותרה דשם מעולם לא היה חזקת טרפה אבל בית בחזקת חמץ כל השנה. ודומה להא דבהמה בחזקת אמ"ה עומדת עד שיודע במה נשחטה:

א

א) [סעיף א'] המשכיר בית לחבירו לצורך י"ד וכו' ר"ל שהשכיר לו בי"ג לצורך י"ד וממנו ואילך. ח"י או' א' חמ"מ או' א' ר"ז או' א':

א

ב) שם. וקנאו באחת מהדרכים וכו' היינו בכסף ובשטר ובחזקה ובקנין סודר (ר"ל או בכסף או בשטר וכו' כמבואר בח"מ סי' ק"ץ וקצ"א וקצ"ב יעו"ש) אבל כשעדיין לא קנאו אעפ"י שהמפתח ביד השוכר א"צ לבדוק דהו"ל כמי שהפקיד מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק, מ"א סק"א פר"ח. ח"י או' א' וכ"ז לדברי הש"ע שפסק כפי' הר"ן והמ"מ אבל התו' פירשו כיון שהמפתח ביד השוכר אעפ"י שעדיין לא קנאו השוכר חייב לבדוק, וכ"פ בכ"מ פ"ב דין ח"י. וכן הלבוש הביא סברה זו של התו' בשם י"א. וכתב הח"י שם דראוי לחוש לחומרת ב' הפירושים. וכ"כ חק יוסף סוף או' א' דכן מסתבר להחמיר כדעת התו' אמנם כפר"ח הסכים לפסק הש"ע. וכ"פ מהר"ם גאלאנטי והביאו י"א בהגב"י. וכ"פ הר"ז או' א' ח"א כלל קי"ט או' ח"י. וכ"נ דעת הגר"א.

א

ג) ומיהו אם הפקיד אדם מפתח ביתו אצל אדם אחר אף לדעת התו' אינו חייב הנפקד לבודקו אלא דוקא כשרוצה להחזיק בבית ולקנותו כמבואר בתו' שם והביאו ב"י והאחרונים. ונראה דאם הפקיד הבית ביד אחר צריך לבדוק כיון שמסר לו המפתח וכל שמירת הבית. חקת הפסח או' ב.

א

ד) ואם קנה אותו בי"ג באחת מהדרכים ששכירות הקרקע נקנה בהם ועדיין המפתח ביד המשכיר כתב הב"ח דלדעת התו' השוכר חייב וכ"כ חק יוסף שם אבל הפר"ח כתב דגם לדעת התו' המשכיר חייב כיון שהמפתח בידו יעו"ש. וכ"כ ח"י שם.

א

ה) שם. וקנאו באחת וכו' ודוקא במשכיר כיון שגוף הבית של המשכיר לכן אם המפתח בידו עליו מוטל לבדוק משא"כ במכר והחזיק הלוקח כיון שאין למוכר שום זכייה בקרקע אף שהמפתח בידו החיוב מוטל על הלוקח. ח"י שם. מק"ח או' א'. ר"ז או' ד'. ח"א כלל קי"ט או' ח"י.

א

ו) שם. אם עד שלא מסר לו המפתח וכו' ואף אם מסר המפתח ליד השוכר וחזר והפקיד למשכיר על המשכיר לבדוק, משפטי שמואל סי' א'. והפר"ח כתב דמסתברא דעל השוכר לבדוק ובעי לאהדורי השוכר על המפתח יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ב'. אבל דעת הח"י או' ג' כדברי משפטי שמואל דעל המשכיר לבדוק. וכ"כ א"ר או' ד' מק"ח או' ב' ח"א כלל קי"ט או' ח"י.

א

ז) שם. אם עד שלא מסר וכו' ובית שאינו נעול אם ציבר החזיק בה השוכר עליו לבערו. ח"י או' ד' מק"ח שם. ח"א שם.

א

ח) שם. אם עד שלא מסר וכו' והמשכיר בית לעכו"ם חייב המשכיר לבדוק אעפ"י שמסר המפתח בי"ג. מק"ח או' ד' ח"א שם.

א

ט) שם. על המשכיר לבדוק. הואיל והחמץ שלו ועדיין הבית מעכב אצלי. מ"א סק"ב.

א

י) שם. על המשכיר לבדוק. ואפשר דלדעת י"א בסעי' ג'. דבמקום שנותנים שכר על הבדיקה צריך לשלם למשכיר שכר הבדיקה כיון שהשוכר קנהו והחזיק בי. ח"י או' ה' ויותר נראה דאינו נותן כיון דחיוב על המשכיר וגם איהו דאפסיד אנפשיה שלא מסר המפתח וגם לקמן לא פסק הב"ח כי"א. א"ר או' א' וחק יוסף או' ב' כתב דהתם שאני כיון שהתנה אלא שכתכ דאם המשכיר מוחזק מצי למימר קים לי כדעת התו' וסייעתם דבהחזיק השוכר מחוייב לבדוק אף שהמפתח ביד המשכיר ומחויב לשלם שכר הבדיקה במקום שנותנים שכר עכ"ל. ועיין לעיל או' ב'.

א

יא) ובענין דין קים לי בדיני ממונות אם יכול המוחזק לומר קים לי כסברה פלונית, בארץ ישראל כולם ובארץ מצרים וגלילותיה אין נוהגין לומר קים לי נגד פסק מרן ז"ל בש"ע ובב"י כמ"ש הברכ"י בח"מ סי' כ"ה או' כ"ו ואו' כ"ז ואו' כ"ח בשם כמה פו' יעו"ש וכתב הרב רב פעלים ח"ב בח"מ סי' ב' כ' ב"ה נמי מנהג בגדא"ד (בארץ בבל) יע"א ואגפיה ובכמה מקומות דאין אומרים קים לי נגד פסק מרן ז"ל ומוציאין ממון מיד המוחזק ע"ע הוראת מרן ז"ל ואע"ג דאיכא כמה רבוותא דפליגי בזה יעו"ש. ואם ג"כ הדין נמי מה שפסק מרן ז"ל בתשו' עי"ש בתשו' הנז' שהביא פלוגתא בזה ופסק דיכול לומר קים לי נגד תשו' מרן ז"ל יעו"ש. ועיין שו"ת הלק"ט ח"א סי' קפ"ב ושער המים ססי' ט' ובעי חיי ח"מ ח"א סי' ע"ג ויוסף אומץ סי' ס"ט ודוק.

א

יב) ונראה דה"ה בערי הודו ופרס דאין יכול לומר בע"ד קים לי נגד פסק מרן ז"ל בש"ע וב"י כיון שהם הולכים אחר מנהג בני בבל.

א

יג) בארץ תימן לא מצי שום בע"ד לומר קים לי כפלוני גאון נגד דברי הרמב"ם ז"ל וכן שמעתי שדנין בארץ המערב. ברכ"י שם או' כ"ו.

א

יד) אם הנתבע הוא מאתרא דנהיגי לומר קים לי אף שהתובע מא"י מצי הנתבע לומר קים לי נגד מרן ז"ל כ"כ גי"ר ח"מ כלל ה' סי' ע"ז. ברכ"י שם או' ל' ועי"ש עוד כמה פרטים בדיני קים לי יעו"ש.

א

טו) שם. על השוכר לבדוק. ואעפ"י שאין דעתו לכנוס לדור שם עד אחר הפסח. אחרונים.

א

טז) שם. על השוכר לבדוק. ויבטל ג"כ ואעפ"י שהחמץ של משכיר מ"מ מסתמא הפקירו כשיצא ממנו כמ"ש הטור ססי' תל"ו ומ"מ המשכיר יבטל ג"כ בפי' מ"א סק"ג. א"א או' ג' חק יוסף או' ד' מק"ח או' ד' חמ"מ או' ג' ח"א כלל קי"ט או' ח"י, ומה שהקשה ח"י או' ו' וא"ר או' ב' על המ"א שכתב שכ"מ בתו' עיין בחק יוסף שם ובחמ"מ שם שמיישבין דברי המ"א יעו"ש.

א

טוב) [סעיף ב'] השוכר בית מחבירו ב"ד. פי' או ביום י"ד או בלילה אחר שכבר עבר זמן הבדיקה. עו"ש או' ב' א"ר או' ו' חמ"מ או' ב' ר"ז או' ה' ועיין לקמן או' כ"א.

א

חי) שם. אם הוא בעיר שואלו וכו' ולא סמכינן אחזקה דכל היכא דאפשר לברורי מילתא מבררינן. ב"י בשם הר"ן. ט"ז סק"ג. מ"א סק"ד.

א

יט) שם. אם הוא בעיר שואלו וכו' וה"ה אם אשתו או בלי ביתו בעיר יכול למשאל להו דהרי הם נאמנים אפי' נגד החזקה כמ"ש סעי' ד' ח"י או' ז' א"ר או' ז' מק"ח או' ה' חמ"מ שם. ר"ז שם. ח"א שם ואף אם הוא ג"כ בעיר יכול לסמוך על אמירתם. חמ"מ שם.

א

ך) שם. אזקתו בדוק. כיון דמצוה מדרבנן היא דמדאורייתא ביטול סגי. ב"י בשם הר"ן. פרישה או' ה' ודוקא היכא דאינו ידוע אם הוא בדור אם לאו אמרינן דחזקתו בדוק אבל לא היכא דמחזיק לן דלא בדק. ב"ח.

א

כא) שם חזקתו בדוק. ואף שעדיין הוא ליל י"ד כיון שכבר עבר זמן הבדיקה חזקתו בדוק. ח"י או' ח'.

א

כב) שם. חזקתו בדוק. ואף דמצי למטרח ומרדף אבתריה כיון דאיכא טרחא חשוב כדיעבד. שמ"ח ביו"ד סי' א' או' ג' ברכ"י או' ד'.

א

כג) שם. חזקתו בדוק. וספק אם בדק בי"ד או לא צריך לחזור ולבדוק דמחמרינן בספק בדיקה משום דעיקר הבדיקה על ספק נתקנה ועוד דאין ספק מוציא מידי ודאי ער"ה או' ב.

א

כד) שם. ומבטלו בלבו ודיו. והגם דהחמץ של המשכיר מסתמא כיון דהשכירו ויצא ממנו הפקירו וקנהו השוכר עם הבית ולכן צריך לבטל וכמ"ש לעיל או' ט"ז. וכ"כ חק יוסף או' ו' ומאמ"ר או' ב'.

א

כה) שם. ומבטלו בלבו ודיו. משמע הא אם בדקו המשכיר א"צ לבטל דמסתמא ביטל ג"כ כיון דתיקנו חז"ל ביטול אחר הבדיקה ומ"מ כתבו האחרונים דלכתחלה יש לשאלו גם על הביעול.

א

כו) [סעיף ג'] המשכיר בית לחבירו בחזקת בדוק. התו' כתבו דמיירי בי"ג והר"ן חולק וכתב דמיירי בי"ד כמ"ש בב"י. והב"ח כתב דמיירי בין בי"ג ובין בי"ד אלא שכתב שמלשון רש"י משמע דאיירי בי"ג יעו"ש. אמנם לשון הש"ע הוא כדברי הר"ן, וכ"כ העו"ש או' ג' דמיירי אפי' בי"ד. ואע"ג דכבר נתבאר דאם היה ביד המשכיר בליל י"ד דעל המשכיר לבדוק מ"מ אם לא בדק לא אמרינן דמקח טעות הוא יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ז'.

א

כז) שם. ואינו מקח טעות. ואעפ"י שהתנה עמו בהדיא שיהא בדוק ונמצא שאינו בדוק לא הוי מקח טעות. כ"מ מדברי מור"ם ז"ל בהגה. וכ"כ מ"א סק"ז. ר"ז שם.

א

כח) שם. ואינו מקח טעות. פי' בודאי מצוה על המשכיר רמיא אך אם אמר המשכיר לא בעינא למיעבד מצוה או שהלך לדרכו אינו מקח טעות דמסתמא ניחא לאינש דליעבד מצוה בין בגופיה בין בממוניה והאי דקא בעי הדר שמא מפני דבר אחר הוא. מ"א סק"ה. ודוקא בהפסד ממון הצריך לעשיית המצוה אבל לאחר עשיית המצוה לא. תומת ישרים סי' ט"ו. כנה"ג בהגב"י. מ"א שם.

א

כט) שם. ואינו מקח טעות. ראובן השכיר לשמעון בית בי"ג בניסן בחזקת שאינו בדוק ואח"כ אור לי"ד אמר לשמעון שכבר בדק הבית ויצא לטעון שטעון דהוי מקח טעות שלקח זה הבית כדי לקיים מצות בדיקה והוא באופן שאינו יכול להביא עצמו לידי חיוב בדיקה. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות שאם בעיניו יראה שתכלית שכירות בית זה הוא לדירה אין כאן מקח טעות ואם ברור שתכליתו היה לקיים מצות בדיקה ודאי דהוי מקח טעות ואם ספק מה היתה כוונתו המע"ה. שו"ת נחפה בכסף ח"מ סי' א' ועי"ש שצידד כמה צדדין. ברכ"י או' ה'.

א

ל) שם. וי"א דצריך להחזיר וכו' דס"ל הא דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה היינו בדבר שאין בו היזק כגון לברך על טלית שלו אבל בחסרון כיס לא כמ"ש סי' י"ד. מ"א סק"ו. ר"ז או' ז'.

א

לא) שם הגה. וי"א דצריך להחזיר וכו' זוהי סברת הרמב"ן שהביא המ"מ פ"ב והר"ן חלק עליו כמ"ש בב"י יעו"ש. וכתב הפר"ח דעיקר כדברי הר"ן דלא מצי תבע שוכר למשכיר יעו"ש. וכ"פ הב"ח דאין להוציא מיד המוחזק. וכ"ה דעת ח"י או' י"א. א"ר או' ח' חק יוסף או' ט' מק"ח או' ו' ר"ז או' ז' ובהשכיר בי"ג לכ"ע א"צ להחזיר שכר בדיקה. מק"ח שם. ועיין לעיל או' י"א.

א

לב) [סעיף ד'] בית שהוחזק שלא בדקו המשכיר וכו' משמע דוקא כה"ג שהוא בחזקת שאינו בדוק אבל אם הוא מוחזק שיש בו ודאי חמץ ואמרו אנחנו בדקנו וביערנו אפשר דאינם נאמנים. ח"י או' י"א. אבל הפר"ח כתב דאף בהוחזק בודאי חמץ נאמנים כיון שבדיקת חמץ דרבנן. וכ"כ א"ר או' ט' חקת הפסח או' י"א. ועיין לקמן או' ל"ה.

א

לג) שם. ואמרו אשה או עבד וכו' דהכל נאמנים על ביעור חמץ אפי' נשים אפי' עבדים אפי' קטנים משום דבדיקת חמץ דרבנן. פסחים דף ד' ופסקו הרמב"ם פ"ב דין י"ז והטור. וכתב הטור ואפי' ידענו שלא בדק בעה"ב והם אומרים בדקנוהו נאמנים עכ"ל. וכתב עליו הב"ח נראה שסובר דאפי' לכתחלה נאמנים הנשים וכ"מ מהרמב"ם סוף פ"ב ודלא כהירושלמי שהביא הרא"ש דתלמודא דידן עיקר וכ"כ רי"ו עכ"ל. וכ"כ הפר"ח דמשמע בגמ' דאפי' לכתחלה מצו למיבדק. מיהו המ"א סק"ח כתב דאין לסמוך לכתחלה על נשים. וכ"כ ח"י או' י"ב דלכתחלה אין לסמוך אלא האנשים בני מצות. ועיין לעיל סי' תל"ב או' כ"ד.

א

לד) וכתב עו"ש המ"א דהתו' בעירובין כתבו דבבית שלהם נאמנים אבל השולח אותן לעשות דבר אין נאמנים אפי' מדרבנן וכמ"ש סי' ת"ט סעי' ח' ובפסחים כתבו דמה שבידם נאמנים אפי' בדאורייתא אלא כיון דבדיקת חמץ הוא טורח גדול אלו היה דאורייתא לא היו נאמנים ועיין ביו"ד סי' ק"ך שפסק לענין טבילת כלים דקטן אין נאמן עכ"ל המ"א. וכ"כ חק יוסף או' יו"ד. ר"ז או' ו' ועיין באו'. שאח"ז.

א

לה) שם. הרי אלו נאמנים. וכתב מור"ם ז"ל ביו"ד ססי' קכ"ז דדוקא בבדיקת חמץ דלא אתחזק איסורא מהימני אבל אי אתחזק איסורא לא. מיהו הפר"ח בסי' זה חלק ע"ז. וכן הרב מהרי"ש בספרו הנקרא חידושי מהרי"ש בשו"ת שבסופו סי' ד' העלה כהפר"ח וכמשמעות מ"א בססי' זה דגם בשאר איסורי דרבנן אע"ג דאתחזק איסורא נאמנים יעוש"ב. מחב"ר או' ג'.

א

לו) שם. הרי אלו נאמנים. ואם הוא לאחר זמן איסורו ועדיין לא ביטלו ואינהו אמרי אנחנו בדקנו אינן נאמנים דכיון דאז מדאורייתא הוא באיסור דאו' במקום דצריך בדיקה ודקדוק גדול אין נאמנים משום דאינון עצלנים הם. עו"ש או' ד' חמ"מ או' ד' מק"ח או' ז' ר"ז או' ו' וכתב שם הר"ז וחייב הוא לחזור ולבדוק בכל החדרים הצריכים בדיקה מן התורה. ודוקא בודאי חמץ אבל אם לא בדקו מספק חמץ ואמרו אלו אחר זמן איסורו אנו בדקנוהו נאמנים. חמ"מ שם. ועיין א"א או' ח'.

א

לז) וביורש שירש בית אינן נאמנים אפי' קודם שש וביטל חמצו. מק"ח שם.

א

לח) ובמשכיר בי"ד שחזקתו בדוק ואמרו הני שאינו בדוק נאמנים. מק"ח שם.

א

טל) שם. שיש בו דעת לבדוק. והיינו שהגיע לחינוך. כל בו. ח"י או' י"ד. א"ר או' י"א. מק"ח אר ט'.

א

וקנאו. היינו בכסף ובשטר ובחזקה ובק"ס אבל כשעדיין לא קנאו אף על פי שהמפתח ביד השוכר א"צ לבדוק דה"ל כמי שהפקיד מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק (כ"מ בד"מ לדעת הר"ן והמ"מ):

ב

על המשכיר לבדוק. הואיל והחמץ שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו:

ג

על השוכר לבדוק. ויבטל ג"כ אף על פי שהחמץ של המשכיר מ"מ מסתמא הפקירו כשיצ' ממנו כמ"ש הטור ססי' תל"ו ומ"מ המשכיר יבטל ג"כ בפי' וכ"מ בתו':

ד

שואלו. דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי כמ"ש בי"ד סי' א' ול"ד לבדיק' דלא בדקי' אחר כל י"ח טריפות וסמכינן אחזקה דהתם לא היה לו מעולם חזקת טרפו' אבל הכא כל השנ' הי' בחזק' חמץ ובחזקת בדוק אתה בא להוציאו מחזקת חמץ לא סמכי' עלי' לכתחלה דומיא דשחיטה דבהמה בחיי' בחזקת איסור אבר מן החי עומדת ע"ש כנ"ל בפי' דברי הרב"י דלא כב"ח ועמ"ש ססי' תל"ז:

ה

ואינו מקח טעות. פי' בודאי מצוה על המשכיר רמי' אך אם אמר המשכיר לא בעינא למיעבד מצו' או שהלך לדרכו אינו מקח טעו' דמסתמא ניחא לאינש דליעבד מצו' בין בגופיה בין בממוני' והאי דקא בעי הדר ביה שמא מפני דבר אחר הוא ודוקא בהפסד ממון לענין המצוה אבל הפסד הבא אחר עשיית מצוה לא ניחא ליה (ת"י סי' ע"ו כ"ה) ע' בבכורות דף נ"ח:

ו

דצריך להחזיר. דס"ל הא דניחא ליה למיעבד מצו' בממוני' היינו בדבר שאין בו היזק כגון לברך על טלית שלו אבל בחסרון כיס לא כמ"ש סי' י"ד והע"ש לא ע"ש וצ"ע דבי"ד סי' רצ"א לענין מזוזה סתם רמ"א ולא כתב דצריך להחזיר לו הדמים וי"ל דשם אין בו חסרון כיס שהמזוזה היא שוה הדמים שנתן בעדה:

ז

הואיל והתנה בהדיא וכו'. וק"ק דבח"מ סי' רל"ב ס"ה פסק דכל מום שאינו בגוף המקח מנכה לו מן הדמים ומקח קיים וא"כ מה צריך כאן הגמר' לו' דניחא ליה במצוה הלא בכל דבר הדין כן וי"ל דהתם מיירי בלא התנה והכא אפי' התנה המקח קיים:

ח

נאמנים. כיון דבדיקת חמץ דרבנן ועמ"ש סי' תל"ו דאין לסמוך לכתחלה על נשים וכ"מ במהרי"ל והתו' בעירובין כתבו דבבית שלהם נאמנים אבל השולח אותן לעשות דבר אין נאמנים אפי' מדרבנן וכמ"ש סי' ת"ט ס"ח ובפסחים כתבו דמה שבידם נאמנים אפי' בדאורייתא אלא כיון דבדיקת חמץ הוא טורח גדול אלו היה דאורייתא לא היו נאמנים ועבי"ד סי' ק"ך שפסק לענין טבילת כלים דקטן אין נאמן: וצ"ע על רמ"א שכ' בי"ד סי' קכ"ז דחמץ לא אתחזק איסורא ולפיכך נאמנין דהא חמץ אתחזק איסורא וכמ"ש הריב"ש בהדיא בסי' רמ"ה אלא יש נאמנין משום שהוא בידם ע"ש וכ"מ בי"ד סי' ק"ך בבית יוסף בשם ת"ה דלמ"ד טבילת כלים דרבנן נאמנים אף על גב דאתחזק איסורא ועיין בת"ח כלל מ"ו:

א

(א) לצורך י"ד – ר"ל שהשכיר לו בי"ג לצורך י"ד:

ב

(ב) וקנהו – היינו בכסף או בשטר או בחזקה או בקנ"ס אבל כשעדיין לא קנאו באחד מהקנינים אע"פ שהמפתח ביד השוכר אין צריך לבדוק דהו"ל כמו שהפקיד מפתחו ביד אחר דאין הנפקד צריך לבדוק אלא חיוב בדיקה הוא על המשכיר. ודע דהמחבר סתם דבריו כדעת הר"ן והרה"מ דלא מחייבינן לשוכר לבדוק אא"כ יש בו תרתי לטיבותא דהיינו שקנהו באחד מהקנינים קודם התחלת י"ד וגם מסירת מפתח ודעת התוס' וסייעתם דבמסירת מפתח לבד קודם התחלת י"ד חל חובת הבדיקה על השוכר משום דאין המשכיר יכול לכנוס בו שאין המפתח בידו ולכן הטילו החיוב על השוכר ויש מאחרונים שכתבו שנכון להחמיר כשניהם וא"כ חיוב בדיקה בזה על השוכר והמשכיר והפר"ח כתב דעיקר כדעה הראשונה מיהו לכו"ע יכול האחד לעשות שליח לחבירו ויוצא ידי הכל:

ג

(ג) אם עד וכו' חל י"ד – ר"ל שבתחלת ליל י"ד שהוא אז זמן חיוב הבדיקה היה הבית סגור והמפתח ביד המשכיר חל עליו חובת הבדיקה כיון שהחמץ שלו והבית עדיין מעוכב אצלו ואפילו אם השוכר נכנס לדור בה בתוך הלילה. ודוקא במשכיר שגוף הבית עדיין שלו לכן אם גם המפתח בידו עליו מוטל לבדוק משא"כ במכר והחזיק הלוקח כיון שאין למוכר שום זכיה בקרקע אף שהמפתח בידו אינו אלא כמופקד אצל אחר והחיוב מוטל על הלוקח:

ד

(ד) על המשכיר לבדוק – ואם הבית אין לו מנעול על השוכר לבדוק כיון שהחזיק בו באחד מדרכי הקנין והוא פתוח לפניו לכנוס בו [אחרונים ועיין בפמ"ג]:

ה

(ה) ואם משמסר וכו' – דהיינו שמסר לו ביום י"ג ואם חזר והפקידו אצל המשכיר על המשכיר לבדוק כיון שעכ"פ בתחלת ליל י"ד היה בידו והפר"ח כתב דעל השוכר לבדוק כיון שהמשכיר כבר מסר לו המפתח ובידו לחזור וליטול מידו:

ו

(ו) על השוכר לבדוק – אף שאין דעתו לכנוס לדור שם עד אחר הפסח וכתבו האחרונים דצריך לבטל ג"כ דהמשכיר הפקיר חמצו כשיצא מן הבית וזכה בו השוכר ומ"מ המשכיר יבטל ג"כ בהדיא:

ז

(ז) השוכר בית מחבירו בי"ד – ר"ל ביום י"ד או בתוך ליל י"ד לאחר שכבר עבר זמן שהיה יכול המשכיר לבדוק ביתו באותו זמן:

ח

(ח) אם הוא בעיר – וה"ה אם אשתו וב"ב בעיר יכול למשאל להו דהרי הם נאמנים אפילו נגד החזקה כמ"ש ס"ד:

ט

(ט) שואלו אם בדקו – דאע"פ שדרך הכשרים לבדוק בתחלת ליל י"ד כתיקון חכמים וכל אחד מישראל בחזקת כשר הוא ומן הסתם בדק כבר אעפ"כ צריך לשאלו לפי שכל השנה היה הבית בחזקת שיש בו חמץ ובחזקה זו שמן הסתם בדקו אתה בא להוציאו מחזקת חמץ אין אנו סומכין על החזקה לכתחלה במקום שאפשר לברר:

י

(י) ומבטלו בלבו – דאע"פ שהחמץ אינו שלו מסתמא הפקירו המשכיר כשיצא ממנו וזכה בו השוכר וכמ"ש למעלה:

יא

(יא) בחזקת בדוק – היינו בי"ד שמסתמא היא בחזקת בדוקה וכנ"ל וה"ה כשאמר לו המשכיר בפירוש שהיא בדוקה:

יב

(יב) על השוכר לבדוק ואינו מקח טעות – אף דבודאי ביום י"ד החיוב על המשכיר לבדוק מ"מ אי ליתא קמן מוטל על השוכר לבדוק ולא אמרינן דהוא טעות במקח דהא שכרו בחזקת בדוק משום דניחא ליה לאינש להתעביד מצוה בממונו ואמרינן דאפילו הוי ידע שאין הבית בדוק והוא מקום שדרך לשכור לבדוק אפ"ה היה קונה הבית ומה שהוא מצוח עתה הוא מחמת דבר אחר דאשכח ביתא דשפירא מזה וכה"ג:

יג

(יג) שהרי מצוה הוא עושה – ולדעה זו אין צריך המשכיר להחזיר לו הדמים שהוציא בעד הבדיקה שהרי לא ההנהו למשכיר כלל דמצוה בלחוד הוא דרמיא עליה וליכא חיובא דממונא עליה כלל [ר"ן]:

יד

(יד) וי"א דצריך להחזיר וכו' – היינו במקום שבודקין בשכר והוציא מעות ע"ז וגם לדעה זו לא הוי מקח טעות אפילו כשהתנה בהדיא שיהא בדוק ואינו בדוק אלא דס"ל דאף שדעתו היה שאפילו אם לא יהיה בדוק לא יתבטל המקח מ"מ לא היה בדעתו למחול על המעות שיוציא על הבדיקה:

טו

(טו) הואיל והתנה וכו' – אבל בסתמא אף בשכרו ביום י"ד שחזקתו בדוק לכו"ע אינו צריך לשלם לו. ולדינא פסקו האחרונים כדעה קמייתא דבכל גווני אינו צריך לשלם לו דיכול לומר לו קים לי כדעה זו והמוציא מחבירו עליו הראיה:

טז

(טז) בית וכו' – קאי אדלעיל שהשכירו לאחר שכבר נכנס יום י"ד דהחיוב על המשכיר לבדוק אלא שידוע לנו שלא בדק כגון שהלך לדרכו ואינו בעיר ואמרו אחד מב"ב כגון עבד או אשה או קטן שהם בדקוהו נאמנים וא"צ השוכר שוב לבדוק והטעם משום דבדיקת חמץ דרבנן דמן התורה בבטול סגי וע"כ האמינום חכמים גם לאלו. ולפ"ז אין להקל בזה אלא קודם שהגיע שעה ששית שיכול השוכר לבטל אבל לאחר שהגיע שעה ששית שאין בידו לבטל שוב אין לסמוך על אלו וצריך לבדוק:

יז

(יז) שהוחזק שלא בדקו – ואפילו היה שם ודאי חמץ ג"כ נאמנים אלו שאמרו שבדקו וביערו אותם:

יח

(יח) הרי אלו נאמנים – ואף דבדיעבד אם אמרו שבדקו א"צ לחזור ולבדוק מ"מ לכתחלה אין נכון לצוות לאלו לבדוק שהבדיקה יש בה טורח גדול ויש לחוש שמא יתעצלו:

יט

(יט) דעת – היינו שהגיע לחינוך:

א

מג"א סק"ה אין נאמנים אפי' בדרבנן. דברי תוס' שם לענין קטן. אבל עבד ואשה י"ל דהכא מהימני. ומ"ש המג"יא אח"כ ובפסחים כתבו דמה שבידם נאמנים אפי' בדאורייתא וכו'. זהו רק בנשים ועבדים אבל לא הקטנים דמה"ט דבטבילת כלים אין קטנים נאמנים ע' בתה"ד סי' רנ"ז דדקדק הכי מלישנא דמסכת פסחים דרק נשים ועבדים מהמני בדאורייתא אבל לא קטנים. וזהו כוונת המג"א שכ' תחלה דברי תוס' פסחים וכ' עלה. וע' ביו"ד סימן ק"כ ר"ל דמשם נשמע דדברי תוס' רק בנשים ועבדים ולא בקטנים. ומדברי התה"ד הנ"ל שכ' דקטנים א"נ בטבילת כלים דהוי דאוריי' משמע לכאורה דמדרבנן הוא מהימני ונ"מ בכלי זכוכית דהוי דרבנן מהימני לכאור' משמע דלא ס"ל להלכה כדברי תוס' עירובין דבמידי דשליחות אף בדרבנן קטנים לא מהימני:

א

וי"א. עבה"ט ועיין בשו"ת ח"י בהשמטות דף רסג מ"ש בענין זה דניחא ליה לאינש כו' ע"ש: בש"ע סעיף ד' הניח חמץ כו' ועיין ביד אפרים מ"ש מדברי אא"ז בבכור שור והאבן עוזר. ועתה מצאתי בדגול מרבבה שהשיג ג"כ על אבן העוזר ועיין בשו"ת נ"ב מ"ת סי' מה שהשיב לנו בזה על תשובת עגונה האמורה עם הספר בית אפרים חלק אבן העזר סי' מ"א ע"ש:

א

המשכיר בית לחבירו. בגמר' ד"ד ע"א איתא ב"מ מרנב"י המשכיר בית לחבירו בי"ד על מי לבדוק על המשכיר לבדוק דחמירא דידיה היא או דלמא על השוכר לבדוק דאיסורא ברשותי' קאי ת"ש המשכי' בית לחבירו על השוכר לעשות מזוזה א"כ ה"נ על השוכר לבדוק ופריך התם הא אמר רב משרשיא מזוזה חובת הדר היא הכא מאי ארנב"י תנינ' המשכי' בית לחבירו עד שלא מסר המפתח כו' ע"כ הגמרא ובתוספת ד"ה על המשכי' לבדוק כתבו וז"ל אין לומר הטעם משום דכיון דחמץ שלו הוא ואין אדם יכול לבטלו אלא הוא חייב לבדוק דא"כ אמאי נקט משכיר לחבירו בי"ד אפי' בי"ג יתחייב המשכיר מהאי טעמא לבדוק לכך מפרש ר"י דחמיר' דידיה היא וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה ומייתי ראיה ממזוזה דאע"פ שחל החיוב קודם שהשכיר אפ"ה על השוכר לעשות מזוזה ודחי דמזוזה חובת הדר היא כלומר אפי' לא היה משכירה היה יכול לפטור ממזוזה שלא היה דר ומשתמש בבית אבל גבי חמץ אפי' לא ישכירה לאחר יצטרך לבדוק עכ"ל ובמסקנא באידך ד"ה אם משמסר המפתח כו' ומפרש ר"י דהכא שמסר לו המפתח ולא החזיק ומי שיש בידו המפתח כשחל י"ד חייב לבדוק כו' עכ"ל התם ונראה לכאורה שכונת התוס' היה בזה שר"ל שהשכירות לא היה עד ליל י"ד בניסן כי כן נראה ממ"ש וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה וזה א"א דא"כ מאי פשיט רנב"י אהא אם מר שלא חל י"ד מסר לו המפתח קודם י"ד דהא אין לומר שעדיין לא השכירו דזה פשוט דלא מהני דעדיין השוכר אצלו כאיש נכרי אלא ע"כ דמיירי שהשכירו לו ג"כ קודם י"ד וא"כ מאי קא פשיט רנב"י אדלעיל דהא מיירי שחל על המשכיר שעה א' קודם שהשכיר' וא"ל שהשכירה לו לצורך י"ד כמ"ש הר"ן דא"כ לא שייך לומר בזה הלשון שחל על המשכיר שעה א' קודם שהשכירו דמשמע דעדיין לא השכיר לו כלל ע"כ נראה דפי' התוס' הוא כך דמה שמזכיר בגמרא באיבעי' ובברייתא מענין המשכיר ר"ל שזהו הקנין עצמו דלא אכפת לן כלל בדברים בעלמא שהיה ביניהם ומיירי שהשכיר לו דהיינו שהקנ' לו כל הבית ליל י"ד ועדיין בשעה שנכנס השוכר לא עבר כל זמן הבדיקה אלא קצת מהבדיקה שהוא מזמן תחילת ליל י"ד ואח"כ נכנס השוכר לאותו בית גם המשכיר יצא מבית זה כבר מקודם תחלת ליל י"ד והבית היה פנוי בינו לבינו באותו מקצת בליל י"ד שהיא מקצת מזמן הבדיקה ולהכי קמבעיא ליה אי אמרי' דבאותו זמן שהי' פנוי היה חל הבדיקה על המשכיר משום דבאותו זמן עדיין לא נכנס השוכר לבית זה כלל ולא קנאה ולהכי אף לאחר שנכנס השוכר נמי א"צ לבדוק כיון שהתחלת הבדיקה כבר חלה על המשכיר או דילמא כיון שהיה לשוכר בידו לקנותו ולזכות באותו בית מיד בהכנסת ליל י"ד אז נרמיי' אדידיה חובת הבדיקה וזה כוונת' באמרם בלשונם וחל עליו חיוב הבדיקה שעה א' קודם שהשכירה ר"ל קודם שהקנה לו ולפ"ז נתיישב שפיר מ"ש ע"ז ומייתי ראיה ממזוזה כו' דחובת הדר הוא כו' לפי שהיה קשה להם לפ"ז מאי דחייה בגמרא שאני מזוזה דחובת הדר הוא הא לאו דחייה היא ושפיר נפשטה לן ממזוזה דבשלמא אי הוה הפרכא משום דחמץ הוא אינו שלו לכן יש פטור על השוכר ורמינן החיוב על מי שהחמץ שלו שהוא המשכיר וזה אינו שייך לומר במזוזה שהוא חובת הדר לכן חייב השוכר ולכן הוי דחייה גמורה אבל לפ"ז קשה מאי דחייה הא גם הבעיין ידע מזה דגבי חמץ גם כן חובת הדר היא אלא שנסתפק לו מפני שי"ל כיון שהתחלת הבדיקה היה חל על המשכיר לכן גם כשנכנס לשם ג"כ יהא פטור מהבדיקה ואם כן יש ראיה גמורה ממזוזה דלא אזלינן בתר אתחלתא והשוכר חייב במזוזה ה"ה כאן א"כ מאי דחייה הוא לכן פי' דהתם המשכיר היה פטור מעת שיצא משם לפי שחובת הדר היא והוא אינו דר שם באות' זמן לכן כשיכנס שם השוכר חייב. במזוזה משא"כ גבי חמץ ואפי' לא ידור שם יצטרך לבדוק וא"כ הוי שפיר דחייה ופשט רנב"י דלא תיזיל בתר הסברא לפטור השוכר משום שהקנין לא היה עד שעבר הזמן התחלת הבדיקה על המשכיר וגם לא תיזיל בתר איפכא למה שחייב השוכר כיון שהיה בידו לקנות מיד בהתחלת ליל י"ד אלא דאנו רואין אם עד שלא חל י"ד מסר המפתח אף שהקנין היה משעברה קצת מהבדיקה אפ"ה נרמי' החיוב על השוכר ואם עד שלא מסר לו המפתח חל י"ד שקצת הבדיקה עברה על המשכיר וגם המפתח היה אצל המשכיר אז נרמיי' החיוב על המשכיר אבל אם כבר נעשה הקנין דהיינו קודם שעברה מקצת מהבדיקה אע"פ שעדיין לא מסר לו המפתח השוכר נתחייב בבדיקה ולא מהני מסירת המפתח אלא דוקא באותו עת שהבית פנוי מאיש כמ"ש כנ"ל כוונת התו' בזה וכן נתפרש דעת הטור בזה שכתב מי שהוא המפתח בידו מתחילת ליל י"ד שהוא התחלת זמן חיוב הבדיקה עליו מוטל לבדוק כו' שהוא ממש כמ"ש אלא שהר"ן פי' בזה דמיירי שהקנין לא היה כלל כמ"ש אלא שהקנין כבר נעשה בי"ג בא' משאר דברים שקרקע נקנית בה אלא שהותנ' ביניהם לצורך י"ד שיכנס בה ביום י"ד וברירה היה ביד השוכר מיד בהתחל' זמן הבדיקה לכנס באותו בית אלא שהמשכיר עיכב עליו מחמת שלא מסר לו המפתח לכן חלה חיוב הבדיקה על המשכיר וזה שא' כאן בש"ע לצורך ארבעה עשר כו' היינו כדעת הר"ן כנ"ל:

ב

השוכר בית מחבירו בי"ד ואינו יודע אם הוא בדוק כו'. זהו נמי לפי' התו' דהיינו דמיירי שהקנין דהיינו החזקה לא היה בתחלת ליל י"ד אלא אחר כניסת מקצת מזמן הבדיקה נכנס השוכר לתוכו במקצת זמן מהבדיקה וקודם לזה היה המפתח ביד המשכי' ולכן חל עליו הבדיקה ומסתמא בדק לכן אם אינו בעיר מבטלו בלבו ודיו ולהר"ן מיירי שהקנה לו ביום י"ג לצורך י"ד והמפתח היה ביד המשכיר ובחנם דחק מו"ח ז"ל שלהר"ן אינם שוים הך י"ד להמשכיר בי"ד דלעיל דהתם פי' בי"ג לצורך י"ד וכאן א"א לו' כן משום דא"כ קשה אמאי חזקתו בדוק כו' אלא פי' בי"ד שחרית כו' ע"ש ובאמת הם שוים ומה שפירש"י כאן בי"ד שחרית לפי דאם הי' נכנס השוכר במקצת זמן מהבדיק' מן הליל' היה צריך השוכ' לבדוק לפי שסמך עצמו המשכי' ע"ז שהשוכ' יבדקנו משא"כ לעיל לא פי' כן משו' שהמפתח היה בידו א"כ אפי' בא לבית במקצת זמן מהבדיקה לא סמך המשכי' שיבדקנו השוכר כנ"ל:

ג

אם הוא בעיר כו'. בגמ' ב"מ מרבנ"י המשכיר בית לחבירו בי"ד חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק ופריך למנ"מ נשיילי' ומשני דלית' קמן דנישיילי' כו' כ' הר"ן על האי דפריך נשיילי' פי' דאם הוא בעיר אף אם יהי' חזקתו בדוק צריך לשאלו כו' ע"ש והקש' מו"ח ז"ל ע"ז דלמא מאי דפריך למנ"מ נשיילי' פי' היינו בהיו' שהי' מסופק בעל הבעיין אם חזקתו בדוק או לאו ולכן הי' קשה לו מאי תיבעי לך אם יש לך ספק נישיילי' אבל לפי מאי דמסקי' דחזקתו בדוק א"צ לשאלו ע"ש ול"נ דאם הי' הפי' כן הי' צריך להורות לן התנא מהאי בעי' דיש לו ספק ולכן יש לשאלו אלא כפי' הר"ן הוא עיקר דמ"מ צריך לשאלו דלא סמכינן אחזקה היכא דאיכא לברורי כדאיתא בי"ד סי' א' ע"ש כנ"ל:

א

לצורך י"ד. כן הוא לשון הר"ן אף דבש"ס קאמר בתחלת האבעיא המשכיר בית לחבירו בארבע עשר על מי לבדוק משמע דוקא בארבע עשר פי' הר"ן דלצורך י"ד קאמר שהשכיר לו בי"ג והוא פי' נכון לפי מסקנת הש"ס דקתני אם משמסר לו המפתח חל ארבע עשר משמע דכבר נשכר לו וזהו דעת הרמב"ם ורי"ו והאגודה ושאר פוסקים דנקטו סתמא ואף התוספות שכתבו ריש פסחים דף ד' דדעת הבעל האבעיא דוקא היכי שהשכיר' בי"ד שבשע' שחל חיוב בדיקה היה קודם שהשכיר' משא"כ בהשכיר בי"ג לא קא מבעיא ליה דעל השוכר לבדוק מ"מ י"ל דלפי המסקנא דקפשוט דהכל תלוי במסירת המפתח אין נפקותא בזה בין השכיר בי"ג או בי"ד וכרי"ף והרא"ש והטור העתיקו לישנא דש"ס המשכיר בית בי"ד אין הכרע בדבריהם ואפשר לפרש ג"כ כוונתם כפי' הר"ן בדברי הרי"ף וכן מבואר בדעת הטור להדיא בקיצור פסקי הרא"ש שכת' המשכיר בית בי"ג או בי"ד וכן דעת המ"מ וכן עיקר ודלא כב"ח שתופס עיקר כדעת התוספת דדוקא בי"ד מיירי וכת' שכן דעת הרי"ף והרא"ש והטור דלא כר"ן ובאמת אין הכרע כלל בדבריהם:

ב

וקנהו בא' מהדרכים ששכירות קרקע נקנה. משמע דוקא היכי שקנאו השוכר בדין הקנין אבל אם לא קנהו השוכר עדיין אף שהמפתח בידו אין עליו בדיקה כלל וכ"כ הר"ן להדיא וז"ל ונהי דהשוכר קנאו אפ"ה כיון שהבית של משכיר והחמץ שלו ועדיין הבית מעוכב אצלו שאין השוכר נכנס שם מפני שהמפתח בידו של משכיר על המשכיר לבדוק ואם מסר לו מפתח קודם י"ד כיון שקנאו כדינו ובידו להיות יוצא ונכנס על השוכר לבדוק עכ"ל הר"ן. הרי להדיא מבואר מתוך דבריו דדוקא היכי שקנאו כדינו אז על השוכר לבדוק אם המפתח בידו אבל אם לא קנה כדינו אין חיוב עליו לבדוק אף שמפתח בידו דהוי כאלו הפקידו לו המפתח וכן דעת המ"מ פ"ב מה' חמץ ומשמע עוד מדבריהם דדוקא במשכיר כיון שהגוף הבית של המשכיר לכן אם המפתח בידו עליו מוטל לבדוק משא"כ במכר והחזיק הלוקח כיון שאין למוכר שום זכיה בקרקע אף שמפתח בידו החיוב מוטל על הלוקח כל זה לדעת הר"ן אכן שיטת התוס' בזה דמיירי אף בלא החזיק בו ומ"מ כיון שרוצה לקנותו ובידו המפתח עליו מוטל לבדוק וה"ה במוכר ג"כ דינא הכי וכן משמעות תוס' בב"ק דף כ"ב ע"א להדיא ע"ש והיכי שאין בידו המפתח אף שקנהו על המשכי' לבדקו ע"ש וזהו פשוט דעת התוספות וכ"פ בנ"ץ ודלא כהב"ח שהבין בדעת התוספת דמיירי דוקא בלא החזיק בה מסא"כ בהחזיק בה אף שאין המפתח בידו על השוכר לבדוק. וכן משמע קצת בכ"מ לכן מדחיק לתרץ לדעת התוס' סוגיא דש"ס ע"ש ובאמת לא ק"מ דודאי הבעל האיבעיא מבעיא בהחזיק בה וכדאמר להדיא או דלמא על השוכר לבדוק כיון דאיסורא ברשותיה קאי ואי לא החזיק בה עדיין לא קמה ברשותיה (ודוחק לומר דה"ק דאיסורא ברשותיה קאי כשיקנה אח"כ בתוך זמן איסורא וק"ל) אך האי ברייתא דתליא הדבר במסירת המפתח שוב אין חילוק בין החזיק ללא החזיק לדעת התוספות והוא ברור ולענין הלכתא כת' הב"ח דדעת התוספת עיקר וכן כת' הב"י בכ"מ עצמו ומכל מקום סתם כאן כדעת הר"ן ובלבוש הביא שני הדעות וכן נראה לי דראוי לחוש לחומ' ב' הפירושים:

ג

שלא מסר המפתח. ואף אם מסר המפתח ליד השוכר וחזר והפקיד למשכי' על המשכי' לבדוק כ"פ בתשובה מ"ש סי' א' וכ"פ בר"ן כיון שהחמץ שלו והמפתח בידו אבל בהפקיד ביד אחר אין עליו חיוב בדיקה לכ"ע וכמ"ש התוס' וכן הוא להדיא בירושלמי פרק כל שעה הלכה ב':

ד

המפתח. ובית שאינו נעול אם כבר החזיק בה השוכר עליו לבערו כמשמעות ל' הר"ן והתוספות:

ה

על המשכיר לבדוק. ואפשר דלדעת י"א בסעיף ג' דבמקום שנותנים שכר על הבדיקה צריך לשלם למשכיר שכר הבדיקה כיון שהשוכר קנהו והחזיק בו:

ו

על השוכר לבדוק. גם יבטל אף שאין החמץ שלו רק של משכיר מ"מ מסתמא הוי כמו הפקירו המשכיר והשוכר שזוכה בה צריך לבטל והאחרונים שסיים במ"א שגם המשכיר יבטל ושכן משמע בתוס' ולא ראיתי שום משמעות בתוס' שם:

ז

אם הוא בעיר שואלו. וה"ה אם אשתו או בני ביתו בעיר יכול למשאל להו דהרי הם נאמנים אפילו נגד החזקה כמבואר בסמוך ס"ד:

ח

חזקתו בדוק. אף שעדיין הוא ליל י"ד כיון שכבר עבר זמן בדיקה חזקתו בדוק. אחרונים:

ט

שהרי מצוה הוא עושה. ועיין בתומת ישרים סי' ע"ו ובמ"א ועוד נ"ל לחלק עוד דדווקא לענין לבטל המקח אין לבטל בשביל זה כיון שכבר נעשה המקח ואין להוציא ממון אבל להשתמש לכתחלה בפקדון לדבר מצוה מטעם דניחא ליה למיעבד מצוה בממוניה לא אמרינן ובאמת זה המשכיר ג"כ עשה איסור ורמאות:

י

וי"א דצריך להחזיר לו שכר הבדיקה. בבית הילל בי"ד סימן רצ"א סעיף א' מתמיה הרב שלא הגיה כן שם בהשוכר בית בחזקת שיש לו מזוזה ואין לו שצריך לשלם לו הדמים והניח בצ"ע ועיין במ"א שמחלק דשאני התם שהמזוזה עצמו שוה לו הדמים עכ"פ אחר זמן השכירות מה שנתן בעדה והב"ח פסק כדעה ראשונה דאין להוציא ממון מיד מוחזק גם בע"ש מפקפק על דין זה דהרי אמרו ניחא לאינש למיעבד מצוה בממוניה משמע דאין צריך להחזיר כלום אף שבמ"א מדחיק לחלק מכל מקום דבריו דחוקים:

יא

שהוחזק שלא בדקו. משמע דוקא כה"ג שהוא בחזקת שאינו בדוק אבל אם הוא מוחזק שיש בו ודאי חמץ ואמרו אנו בדקנוהו וביערנו אפשר דאינם נאמנים וזה נראה דעת רמ"א בי"ד ס"ס קכ"ז שכת' ואם מעיד על איסור דרבנן להקל ולא איתחזק איסורא כגון בדיקת חמץ נאמן דהימנוהו רבנן בדרבנן עכ"ל וכאן סתם דנאמן אפילו היכא דאתחזק שאינו בדוק אלא ודאי דכוונתו כמ"ש ונסתלק תמיהת המ"א על רמ"א בזו:

יב

אנו בדקנוהו. ע"ל ס"ס תל"ו כתבתי בשם קצת פוסקים דלכתחלה אין לסמוך אלא לאנשים בי מצוה:

יג

הרי אלו נאמנים. הכל בו סי' מ"ו ע"ד כת' דדוקא אם אמרו ראינו שבדק נאמנים אבל הם עצמם אינן נאמנים והוא נגד משמעות הש"ס והפוסקים וע"ל סי' תל"ב ס"ק י':

יד

והוא שיהא קטן שיש בו דעת. והיינו שהגיע לחינוך כ"כ הכל בו