שולחן ערוך, אורח חיים שמ״ט: דין ארבע אמות ברשות הרבים ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין ארבע אמות ברשות הרבים ובו ה סעיפים:
כל אדם יש לו ארבע אמות ברשות הרבי' שיכול לטלטל בהם ומודדים לו באמה שלו ואם אמתו קטנה נותנים לו ארבע אמות בינוניות של כל אדם שכל אחת מהן ששה טפחים [וע"ל סי' שצ"ו]:

ב

ארבע אמות שאמרו הן ואלכסונן שנמצ' שהם חמשה אמות ושלשה חומשין ויש מי שאומר שמארבע אמות עד חמשה ושלש חומשים פטור אבל אסור:

ג

מותר לו לאדם לעקור חפץ מרשות הרבים וליתנו לחבירו שאצלו בתוך ארבע אמותיו וחבירו לחבירו שאצלו אף על פי שהחפץ הולך כמה מילין ברשות הרבים ובלבד שלא יוציאנו חוץ מתחום שלו ויש מי שאוסר [ועיין לעיל סי' ש"א סעיף מ"ב]:

ד

היו שנים מקצת אמותיו של זה בתוך אמותיו של זה כגון שיש ביניהם ו' אמות מביאין ואוכלין באמצע ובלבד שלא יוציא כל אחד מתוך שלו לתוך של חבירו היו שלשה והאמצעי מובלע ביניהם כגון שבין שנים החיצוני' שמונה אמות האמצעי מותר עם כל א' מהחיצונים במה שארבע אמותיו מובלעים בתוך שלו ושנים החיצונים אסורים זה עם זה:

ה

אסור להוליך חפץ פחות פחות מארבע אמות ואפי' בין השמשות ואפי' בכרמלית:

א

ד"א. מצומצמות גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט בה ידיו ורגליו עב"י:

ב

באמה שלו. היינו הזרוע:

ג

קטנה. והוא גדול נמצא שלא יספיקו לו ד"א:

ד

לחבירו. והיינו דוקא בתוך ר"ה או בתוך רה"י או בתוך כרמלית אבל להוציא מכרמלית לרה"י או מרה"י לכרמלית ודאי אסור. יד אהרן וכ"כ הט"ז וז"ל פשוט שזה אינו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד' אמות בר"ה או בכרמלית אבל להוציא מרה"י לכרמלית ודאי אסור וע"כ קראתי תגר על מה שראיתי באיזה קהלות בשבת שנותנין ספר תורה לבית הכנסת והולכין דרך הרחוב שהוא עכ"פ כרמלית ונושאין על ידי הושטה מאחד לחבירו בפחות מד' אמות ועושין איסור במה שמוציאין אותה מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה וע"י עכו"ם ודאי אסור להוציאה מן הבית וה"ל מצוה הבאה בעבירה לפי דעתי וכשנושאין בשבת תינוק לימול יש להתיר שיוציא עכו"ם התינוק מן הבית דלא להוציא מרה"י לכרמלית ואחר כך יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד"א וכן כשיכניסוהו לבית הכנסת צריך שיכניסו עכו"ם דהוה מכניס מכרמלית לרה"י כל זה נראה ברור וה' יכפר בעד השוגגים לזה עכ"ל. והמ"א בסימן של"א ס"ק ה' כתב ופשוט דאסור להביא התינוק לבה"כ דרך חצר שאינה מעורבת אפי' ע"י עכו"ם דהא יכולין למול בביתו. ואח"כ כתב דכיון דיש מקילין אפי' במלאכה דאורייתא במילה יש לסמוך עלייהו. ע"ש ועיין מה שכתוב בסימן רע"ו ס"ז (ובס' אבן העוזר העלה תקנה גם לזה דאותן שעומדים בחוץ יושיטו ידיהם לתוך הבית וחבירתה שתוך הבית מניחה התינוק לתוך הידים ואחר כך נוטלת בידים לחוץ ואז הוי זה עוקר וזה מניח דברה"ר פטור אבל אסור וא"כ בכרמלית לא גזרו כו' ע"ש באריכות בס' מגיני ארץ ד' פרופס):

ה

מתחום שלו. ובחפצי הפקר שרי עיין סי' ת"א:

ו

להוליך. ואם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך וחייב אא"כ עמד לפוש מ"א. ועיין בתשובת עבודת הגרשוני סימן ק"ד מה שתמה בזה ועיין יד אהרן סימן שמ"ז בהגהת הטור:

א

פשוט מבערובין מ"ח

ב

שם מסקנת הגמרא

ג

שם כ"א כפירש"י וכן כ' התו' והרא"ש שם כפי' ר"ת ורמב"ם בפרק י"ב

ד

ה"ה שם בשם הראב"ד

ה

משנה שם נ"ה וכרבי יהודה רמב"ם בפ"ג מהלכות שבת

ו

ה"ה בשם הראב"ד והרז"ה וכן כ' הרא"ש בשמו

ז

הרי"ף לדעת הרז"ה וה"ה שם בפרק י"ב בשם הרמב"ן

ח

משנה שם מ"ה

ט

ר"י בח"ו בשם מר שר שלום והכל בו מהא דקוץ בר"ה שבת מ"ב ומהא דגדשו סאה שם קנ"ג

י

תוספות והמר' בפ"ג דעירובין

א

ס"א כל אדם. ר"ל לאפוקי מדעת הראב"ד שכ' דדוקא ליוצא חוץ לתחום וחלקו עליו ממ"ש בפ"י עומד אדם ברה"י כו' ובלבד שלא יוציא חוץ לד"א ובפ"ק דשבת ח' א' וכן בגומא מאי לאו אסיפא אלמא דמותר לטלטל מר"ה לר"ה בתוך ד"א וכן שם ע"ב אלא לאו בבור כו' אלמא כו'. והראב"ד דחק דההיא דבור משום דשבת שם יש לו ד"א לטלטל וההיא דעומד כו' היינו לטלטל למעלה מעשרה דוקא דאיכא תרתי לפטורה ואפ"ה חוץ לד"א חייב ודחקו כ"ז משום דלא מצינו שהתירו אלא במי שהחשיך עוד אחרת כו' ובמוצא תפילין והם חלקו עליו דשם משום דפחות פחות מד"א כמ"ש בס"ה:

ב

בינונית כו': שם ד' ב':

א

ס"ב ד"א שאמרו. כפרש"י שם כן כתבו. ואינו כן דלרש"י דוקא בהעברה דא"א לומר פיאות אבל כאן דאפשר בפיאות אין לו אלא ד"א מרובעות וכדעת הרמב"ם וכן פירש"י במתני' מ"ה א' ד"ה היו כו' שש אמות כו' אלא דעת ר"ת וז"ש בטור ומיהו פרש"י כו' ור"ת פי' כו':

ב

ויש מי. ונתן המ"מ טעם לדבריו מדאמרי' אינו חייב עד כו' אבל לאיסור לא בעינן אלכסון ול"נ מדקאמר שם מחלוקת להלוך אבל כו' מ' דלטלטל דומיא דלהלך וכ"ש לדידיה שפ' כר"י כמ"ש בסי' שצ"ו ס"א ובסי' ת"ה ס"א ובהילוך ודאי בלא אלכסון כמש"ש נ' ב' הב"ע כגון כו' ועוד נראה שגם להרמב"ם מותר עם אלכסון רק לא לכל צד רק בריבוע כמש"ש הלכה ט"ו י"ח ולאיזה צד שבורר לו הד"א שם מודדין לו ביושר ועושין אותו ריבוע כנ"ל שטלטול שוה להילוך וכמו בהילוך שפ' כר"י שאם בירר כו' ומודדין הד"א עם זויותיהן וכמ"ש בסי' ת"ח ס"א בהג"ה רק ברוחב ד"א עם זויותיהן כו' ומודדין הריבוע באיזה צד שבירר הד"א ביושר הראשונה כנ"ל שפ' כר' יהודה והיינו בטלטול אבל מעביר ד"א א"א לומר כן שהוא באקראי וכפי' רש"י ד"ה הן וגבי העברה כו' וגם בטלטול בקביעות אבל מי שמטלטל באקראי ודאי בלא אלכסון שזהו ד"א הראשון שבירר וזש"ש ה' י"ט נמצא כאן כו' ובכה"ג כנ"ל:

א

ס"ג מותר. דאף רבנן ל"פ עליה דר"י אלא חוץ לתחום וכ"ש לתי' דרב אשי שם דהלכה כר"י כמש"ש מ"ו א':

ב

ובלבד. כרבנן שם דאף ר"י ל"פ אלא בחפצי הפקר וכמש"ש ול"ל לר"י כו':

ג

ויש. דלית הל' כותייהו אלא כת"ק שם דאף בתפילין כה"ג אסור וז"ש ועיין כו' דשם פ' כס' ראשונה ודלא כת"ק בהא ור"י כ' ממ"ש ל"ב בשדה אין עירובו עירוב ע"ש:

א

ס"ד כגון שיש כו'. כגון שבין. הכל לפי דעת הר"ח וכן רש"י כנ"ל:

א

ס"ה אסור. שבת י"ז ב' וערש"י ד"ה נותן ועבה"ג וע"ש מ"ב א' ולא התירו אלא למי שהחשיך וליכא נכרי וכל הני שם ובמוצא תפילין:

ב

ואפי' בה"ש. עירובין ל"ד א' וע"ש בתוס' ד"ה ואמאי: ועוד נראה דלר"י כו' וד"ה ה"נ לתי' הראשון ולהכי במגדל כו' וכן צ"ל לרש"י ג"כ כפי' הראשון ד"ה ל"א שמעתי ועיקר נתכוין כו' אבל לפי' הב' א"כ כו' א"צ לזה וכ"ד רש"י להדיא שם ד"ה למטה מי' כו' ול"ג א' ד"ה והוא כו':

ג

ואפי'. שם צ"ז וכן בנו בשדה והוא בכרמלית כמ"ש בפ"ק דשבת ו' א ב' ואמר שם דאע"ג דקשיא כו' ע"ש דלא אמרו בפ"ק דשבת ופ' בתרא דעירובין דלא גזרינן גזירה אלא דוקא שאינו אסור אלא משום גזירה אבל דבר שאסור בר"ה משום שבות ה"ה שאסור בכרמלית וז"ש בשבת צ"ד ב' אימור דפטר ר"ש ואע"ג דלכרמלית הוא. שם בסה"ת:

א

הן ואלכסונן – עיין במ"ב מש"כ דאפילו אם טלטל לריבוע העולם נמי דינא הכי כן הוא דעת ר"ת וסתם המחבר כוותי' ואף דלדעת הרשב"ם יש נ"מ בזה וכן משמע בתוספות ורא"ש שמפקפקים על דברי ר"ת מ"מ סתם המחבר כוותיה ולא חילק בזה שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם ורש"י ורשב"א וריטב"א:

ב

שמד' אמות עד וכו' – הנה המעיין בלשון הרמב"ם שממנו מקור דין זה משמע דארבע אמות בשוה מותר לכתחלה וצ"ע בטעמו אי גזר שלא באלכסון אטו אלכסון גם בד' אמות היה לנו לאסור:

א

וליתנו לחבירו שאצלו וכו' – עיין במ"ב מש"כ בשם הט"ז שדעתו שאסור להוציא ס"ת מרה"י לכרמלית אפילו ע"י עכו"ם דהוי מצוה הבאה בעברה וקשיא דהא הוי שבות דשבת לצורך מצוה ונראה דהט"ז אזיל לשיטתו דס"ל בסימן ש"ז סוף סק"ד דלא התירו ע"י עכו"ם רק להביא דרך חצר שלא עירבו אבל לא דרך כרמלית דאתי לאחלופי בר"ה עי"ש אבל לפי מה שכתב א"ר שם בשם כמה פוסקים דמותר אף בכרמלית [והעתקנוהו שם בבה"ל עי"ש] ממילא מותר אף בזה:

ב

וחבירו לחבירו שאצלו – מלשון זה משמע דדוקא ע"י הרבה בני אדם שכל אחד מוליך פחות מד"א ובפמ"ג סימן רס"ו משמע דס"ל דאפילו ע"י שני בני אדם נמי שרי [דהיינו שאחד מוליך מתחלה פחות מד"א ונותנו לחבירו שיוליך גם הוא פחות מד"א ואח"כ לוקחו ממנו ומוליך עוד פחות מד"א ונותנו לחברו וחוזר עוד חלילה] אבל אינו יודע מנין לו שאפשר דכיון שזה האדם מוליך כמה פעמים פחות מד"א הרי הוא בכלל גזירת חז"ל שאסרו להוליך פחות מד"א אם לא למי שהחשיך לו בדרך המבואר בסימן רס"ו:

א

ואפילו בין השמשות – עיין בב"י שמקורו נובע מדברי התוספות עירובין ועיין שם בתוספות וברא"ש דלשיטתם ה"ה דאין להתיר בין השמשות זה עוקר וזה מניח דג"כ שבות חמור הוא שקרוב לבוא לידי מלאכה דאורייתא והנה מדברי התוספות משמע דשבות של פחות פחות מד"א חמור משבות של הוצאה מכרמלית לר"ה דהוצאה מכרמלית לר"ה [וה"ה לרה"י] מוכח שם ברש"י ותוספות דמותר בין השמשות לענין עירוב ולענין פחות מד"א ס"ל להתוספות וסייעתם דאסור בבין השמשות ולפי זה במקום דמתירין פחות פחות מד"א אפילו בר"ה כגון מי שהחשיך לו בדרך ואין עמו נכרי וכו' כ"ש דיש לנו להתיר הוצאה מכרמלית לאיזה רשות וקשה דבסימן רס"ו כתב שם הט"ז [וכמה אחרונים וכמה שהעתקתי שם במ"ב] דאינו מותר רק בטלטול פחות מד"א אבל לא בהוצאה מרשות לרשות אפילו לכרמלית וצ"ע:

ב

ואפילו בכרמלית – יש מאחרונים שמפקפקין ע"ד השו"ע בזה ומש"כ הט"ז דהוא נובע מדברי הכלבו באמת לא נזכר זה בדברי הכלבו דהוא קאי על מי שאינו מפסיק בישיבה בינתים דהוא חשוב לדידיה כמהלך ד"א בבת אחת כ"כ המאמר מרדכי ונהר שלום וס"ל דהוי גזירה לגזירה אכן הט"ז אסבר לן דכמו דמחמרינן בפחות פחות מד"א לענין ביה"ש משום דהוא קרוב שיוציא ד"א כן ה"ה לענין כרמלית ולפ"ז אם נסבור כרש"י דבביה"ש מותר פחות פחות מד"א נקיל גם בכרמלית אבל לפי טעם הגר"א שהעתקנו במ"ב דכל דבר שאסרו משום שבות בר"ה ה"ה דאסרו גם בכרמלית ממילא גם בזה אסור וגם הגר"א הביא מקור לדברי השו"ע שאסור פחות פחות מד"א אף בכרמלית וגם בתשב"ץ ח"ב סימן רפ"א כתב בפשיטות דפחות פחות מד"א אסור אף בכרמלית והביאו בחידושי רע"א ועי"ש עוד בחידושיו שהביא דמרש"י שבת קכ"ז ד"ה ועימר משמע דס"ל דבכרמלית מותר בפחות פחות מד"א. אמנם באמת אפילו לרש"י אינו מוכח אלא דוקא לדבר מצוה כמו שהיה שם במעשה דרבי עי"ש ואפשר דרש"י אזיל לשיטתו דס"ל דבביה"ש ג"כ מותר בפחות פחות מד"א אבל לדברי התוספות וסייעתם דס"ל דאף בין השמשות אסור בפחות פחות מד"א ושם איירי לענין עירוב דקי"ל דאין מערבין אלא לדבר מצוה לכאורה מסתברה דה"ה דאסור בכגון זה אף בכרמלית אבל מהסוגיא דשבת קכ"ז משמע דשרי וכנ"ל ואפשר דאף לדברי התוספות מקרי כרמלית בפחות פחות מד"א שבות דשבות ושרי לצורך מצוה וצ"ע:

א

בט"ז ס"ק א' וע"כ קראתי תגר וכו' והולכים דרך רחוב נ"ב וכן מבואר ברש"י בשבת דף קכ"ז ע"א ד"ה ועימר דבמקום מצוה ביטול בית המדרש מותר פחות מד' אמות בכרמלית והתם בהס"ד דרבי בעצמו עימר ולא הי' ע"י שנים זה עוקר וזה מניח ואפ"ה מותר במקום מצוה ועיין באבן העוזר בסי' זה:

א

[א] יש לו ארבע אמות וכו'. עיין סימן שצ"ו דמרווחת וכן פסק הב"ח כאן וקשה על המגן אברהם שסתם הכא דמצומצמת, ונראה לי דסבירא ליה להחמיר להעביר ברשות הרבים, ובסימן שצ"ו לענין תחומין נאמר וראיה לזה מדלא כתב רמ"א ולבוש הכא, ועוד דבית יוסף מפרש דרמב"ם סובר דבעינן מצומצמת הב"ח כתב ותימא דאם כן היה לפרש, עד כאן, ותימא לתמיהותו דכיון שכמדת אורך אדם כשיפשוט ידו ורגלו ומדה זו הוא מצומצמת כדפירשו רש"י הרי"ף והרא"ש ועוד דהא הבית יוסף ראיה גדולה מדפסק הרמב"ם כרבי מאיר נגד רבי יהודה עיין שם:

ב

[ב] [לבוש] יש איבריו גדולים וכו'. כן כתב הטור ולא הבינותי שאם איבריו גדולים אם כן אמתו גדולה ולשון הש"ס וטור סימן שצ"ו ננס באיבריו ופירש רש"י גדול ואיבריו קטנים:

ג

[ג] [לבוש] ויש אומרים וכו'. וכן הסכימו ב"ח ונחלת צבי:

ד

[ד] וליתנו וכו'. פשוט שזה אינו מועיל אלא לענין טילטול חוץ לארבע אמות ברשות הרבים או בכרמלית אבל להוציא מרשות היחיד לכרמלית לא מהני וכן כתב רש"ל בתשובת סימן נ"א והביא הוכחה לזה, ולי תמוה שהוא פשוט ומשנה מפורשת פרק קמא דשבת עד כאן לשון ט"ז, ולא דק שפיר בתשובת רש"ל דזה פשיטא ליה ולא הביא הוכחה אלא לאסור להוציא מרשות שאינו מעורב עירובי חצירות אפילו מרשות היחיד לרשות הרבים. כתב הט"ז קהילות שנותנין ספר תורה בשבת לבית הכנסת ונושאין אותה על ידי הושטה מאחד לחבירו בפחות מארבע אמות ועושין איסור במה שמוציאין אותה מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה ועל ידי כותים אסור דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה, ועיין סימן של"א ס"ק ו':

ה

[ה] כמה מילין וכו'. פירוש בחפצי הפקר עיין סימן ת"א:

ו

[ו] שש אמות וכו'. ולפי מה שכתב רמ"א סימן שצ"ו שהוא באמצען אם כן צריך לומר שיש ביניהם שלושה אמות (מגן אברהם), ולפי זה מה שתמה בסימן שצ"ו על הרי"ף לא קשה מידי דהא לא הזכירו שש אמות ועל הטור פשיטא דלא קשה מידי דהא כתב בית יוסף דלא סבירא ליה לטור דהוא באמצע, ועוד נראה לי דמה שכתב הטור שם והוא באמצען שייך לסוף דבריו דיש לו שמונה אמות וכן משמע בט"ז שם וכן מוכחין דברי לבוש שם שהשמיט בתחילה מה שכתב רמ"א והוא באמצען ודו"ק:

ז

[ז] [לבוש] אסרו חכמים וכו'. היינו אם עומד לפוש תוך ארבע אמות אבל אם עמד לתקן משאוי חייב ועיין סימן רס"ו ס"ק י"ד ועיין סימן ש"א סמ"ב דלדבר מצוה התירו חכמים בעומד לפוש:

ח

[ח] ואפילו בכרמלית וכו'. משמע אפילו בין השמשות והוא בכרמלית אסורה (עולת שבת), אבל הט"ז מתיר דהוי תרתי דרבנן ובאמת הכרמלית לחוד צריך עיון מנא ליה לשולחן ערוך והא דאסרו בין השמשות נראה לי דהיינו משום ספק דאורייתא ובקלות יעבור חוץ לארבע ועל כל פנים לא מצינו לשון קדמון שאוסר בפירוש:

א

א) [סעיף א'] כל אדם יש לו ד"א וכו' דכתיב שבו איש תחתיו כתחתיו. וכמה תחתיו גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט ידיו ורגליו דברי ר"מ ר' יהודה אומר גופו ג' אמות ואמה כדי שיטול חפץ מתחת מרגלותיו ומניח תחת מראשותיו מאי בינייהו איכא בינייהו ד"א מצומצמות עכ"ל הגמ' ופירש"י לר"י מצומצמות ולר"מ גדולות דפישוט ידים ורגלים יותר מאמה הוא עכ"ל אבל הרי"פ והרא"ש כתבו לר"י מרווחות וק"ל כר"י כידוע דר"מ ור"י הלכה כר"י וכ"פ הטור. אבל דעת הש"ע שלא העתיק דברי הטור משמע דס"ל כדעת הרמב"ם שכתב בב"י דבהא לא פסק כר"י ואלו ד"א הוו מצומצמות יעו"ש וכ"כ הב"ח דהש"ע נמשך אחר דברי הרמב"ם. וכ"כ המ"א סק"א. וכ"כ התו"ש או' א' אלא שכתב דאנן ק"ל כהטור יעו"ש. אמנם הר"ז או' א' פסק כדעת הש"ע דאלו הד"א מצומצמות וכ"פ ח"א כלל נ"ג או' ח"י. וכ"ה דעת האחרונים. ועיין לקמן או' ז':

א

ב) שם. שיכול לטלטל בהם. היינו שיטול החפץ מכאן ולהניחו בכאן והכל בתוך ד"א אבל להוליכו חוץ לד"א אעפ"י שעושה הנחה בינתים דהיינו שמניחו ונועלו בכל פחות מד"א אסור כמ"ש לקמן סעי' ה':

א

ג) שם. ומודדין לו באמה שלו. דאי לאו הכי עוג מלך הבשן מה תהא עליו. גמ':

א

ד) שם. באמה שלי. הגדול לפי גדלו והקטן לפי קטנו ר"ז או' א' ומי שגופו ארוך יש לו ד"א באמתו הארוכה. רש"י:

א

ה) שם. באמה שלי. היינו הזרוע. מ"א סק"ב. והיינו ממרפוקו עד ראש אצבע הארוכה הנקראת אמה על שם זה. ר"ז או' א':

א

ו) שם. ואם אמתו קטנה וכו' ואיבריו גדולים (ר"ל עבים) שלא יספיקו לו ד' אמותיו. טטר מ"א סק"ג:

א

ז) שם הגה. ועיין לקמן סי' שצ"ו. ר"ל דשם בהגה סעי' א' כתב דאלו ד"א מודדין לו מרווחות יעו"ש. ומיהו עיין א"ר או' א' שכתב דבסי' שצ"ו לענין תחומין נאמר וראיה לזה שלא כתבו רמ"א ולבוש הכא אבל להעביר ברה"ר יש להחמיר ולשער במצומצמות יעו"ש. ועיין לעיל או' א':

א

ח) [סעיף ב'] ד"א שאמרו הן ואלכסונן וכו' דהכי איתא בגמ' המעביר ד"א ברה"ר אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן:

א

ט) שם. הן ואלכסונן וכו' כלומר דשיעור ד"א הוא הם ואלכסונן שאינו חייב אלא אם טלטל כשיעור שעולה אלכסונן של ד"א ולא מיבעיא אם טלטל לאלכסון העולם דפשיטא דאינו חייב מפחות משיעור אלכסון אלא אפי' אם טלטל לרבוע העולם ממזרח למערב או מצפון לדרוס נמי אינו חייב בפחות משיעור אלכסון. עו"ש א' ב':

א

י) שם ויש מי שאומר וכו' הוא דעת הרמב"ם וס"ל דמדקאמר בגמ' אינו חייב עד שמעביר הן ואלכסונן משמע דאיסור מיהא איכא וכ"מ דאם לא כן למה לא עשו חז"ל שום סייג בזה. תו"ש או' ג':

א

יא) שם. ויש מי שאומר וכו' וכן הסכימו הב"ח והנ"ץ. א"ר או' ג' ר"ז או' ב' וכבר כתבנו לעיל סי' י"ג או' ז' דהיכא שסותם הש"ע לקילא ואח"כ מביא י"א לחומרא אעפ"י שדעתו לפסיק כסתם מ"מ חושש לדעת הי"א לכתחלה:

א

יב) שם. פטור אבל אסור. אבל פחות מד"א גם איסורא ליכא. עו"ש או' ב' ומותר לכתחלה אפי' ליטול מתחלת ד' ולהניח בסוף ד' רק שלא יוציא חוץ לד"א. ר"ז שם:

א

יג) שם. פטור אבל אסור. ועיין בבאורי הגר"א שכתב דגם להרמב"ם היכא שבירר לו ד"א לטלטל בהם מותר לטלטל באלכסונן אף שעולה עד ה' אמות וג' חומשין ולא קפליג על סברא ראשונה רק ברוצה לטלטל במישור ולא באלכסונן או שלא ייחד לו מתחלה ד"א לטלטל בהם דאז אין לו לעלטל רק עד ד"א בלא אלכסון יעו"ש:

א

יד) שם פטור אבל אסור. ודע שהמעביר חפץ ד"א ברה"ר הן ואלכסונן דחייב היינו חוץ ממקום הנחת החפץ דהיינו שעקר החפץ ממקומו והעבירו ד"א ואלכסונן והניחו חוץ משיעור זה אבל אם הניחו בתוך שיעור זה ואפי' מקצתו של החפץ פטור דהא לא העביר ד"א ואלכסונן בשלימות כן מוכח מדברי הרמב"ם פי"ב דין י"ט יעו"ש:

א

טו) [סעיף ג'] מותר לו לאדם לעקור חפץ מרה"ר וכו' ופשוט שזה אינו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד"א ברה"ר או בכרמלית אבל לא להוציא מרה"י לכרמלית ט"ז סק"א. א"ר או' ד' י"א בהגה"ט. ר"ז או' ה' וע"כ קראתי תגר על מה שראיתי באיזה קהילות בשבת שנותנין ס"ת לבהכ"נ והולכין דרך הרחוב שהיא עכ"פ כרמלית ונושאין אותה ע"י הושטה מאחד לחבירו בפחות מד"א ועושין איסור במה שמוציאין אותה מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה וע"י עכו"ם ודאי אסור להוציאה מן הבית והו"ל מצוה הבאה בעבירה לדעתי. ט"ז שם. מיהו המו"ק חולק עליו ומתיר בפשיטות יעו"ש, אבל הרשב"ץ בתשו ח"ב סי' רפ"א כתב לומר לעכו"ם להביא חפצים מבית לבית בלא עירוב אסור אפי' לדבר מצוה ואפי' אמרו לו קודם שבת יעו"ש. והב"ד המחב"ר או' ג' ואו' ד' וכ"כ לעיל סי' שכ"ה או' קי"ח יעו"ש. וע"כ הנכון הוא במקום שאין עירוב שיוליכו הס"ת לבהכ"נ מע"ש כדי להנצל מחשש איסור:

א

טז) וכתב עו"ש הט"ז דכשנושאין בשבת תינוק למול יש להתיר שיוציא עכו"ם התינוק מן הבית דלא להוציאו מרה"י לכרמלית ואח"כ יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד"א וכן כשיכניסוהו לבהכ"נ צריך שיכניסו עכו"ם דהוה מכניס מכרמלית לרה"י עכ"ל וכבר כתבנו בזה לעיל סי' של"א או' ג"ן ואו' ד"ן קחנו משם:

א

טוב) וכתב הכנה"ג ביו"ד סי' רפ"ב בהגה"ט או' י"ד בשם תשו' הרדב"ז כ"י וז"ל מקום שנוהגים להוציא הס"ת לקראת ההגמון אם אפשר לדחות הדבר או לרצות במעות שלא להוציאו בשבת או להוליכו פחות פחות מד"א ולהוליכו אנשים הרבה זה נותנו לחבירו וזה לחבירו מוטב ואם א"א בכל אלה רואה אני להוליכו ע"י עכו"ם ולא על ידי ישראל שאין כבודו של הס"ת שיחללו עליו את השבת עכ"ל יעו"ש. ומ"מ ספרי הסידורים וחומשים דהם מדפוס והטליתות נהגו קולא על ידי גוי אי דיש קולא לפי מ"ש מהרשד"ם והרב בני חיי כנודע ואי מצד דלא סגי בלא"ה. רו"ח:

א

חי) שם. וחבירו לחבירו וכו' משמע שצריך לטלטלו ע"י הרבה בני אדם כל אחד פחות מד"א אמנם המש"ז בסי' רס"ו או' ד' כתב דלאו דוקא הרבה כ"א שני בנ"א יכולין לעשות זה והבאנו דבריו לעיל סי' רס"ו או' ל"ב יעו"ש. ואפשר דדוקא התם דאיירי ברחוב שהוא כרמלית די בב' בנ"א אבל ברה"ר יש להחמיר:

א

יט) שם. וחבירו לחבירו שאצלו וכו' וכשנותן אחד לחבירו בפחות מד"א א"צ לישב או לפוש שום אחד מהם דבכל אחד ואחד הוה מעשה חדש כמ"ש לעיל סי' רס"ו או' ל"ד ועי"ש או' ל"ג:

א

ך) שם. ובלבד שלא יוציאנו חוץ מתחום שלו. פי' לא יוציא החפץ שיש לו בעלים מתחום שלו ממקום שקנה שביתה דהיינו במקום שבעליו קנו שביתה שם וא"כ מאה מילין לאו דוקא קאמר או בחפץ של הפקר שאין לו תחום לפי שאינו קונה שביתה כלל דהשתה אפי' מאה מילין דוקא וה"ה יותר. ב"ח. והיינו כשלא נתכוון לזכית בהם דאל"כ הו"ל כרגלי הזוכה תחלה. תו' עירובין צ"ז ע"ב. תו"ש או' ה' ועיין לקמן סי' ת"א:

א

כא) שם. ויש מי שאוסר. הוא דעת הרמב"ן (הביאו ב"י) דס"ל דאסור לעשות כן מדרבנן משום דאוושא מילתא טפי וקילא גדולה היא ואתי להעביר ד"א ברה"ר להדיא. תו"ש או' ו' והא דלעיל סי' ש"א סעי' מ"ב סתם להתיר לטלטל בפחות פחות מד"א בהמוצא תפילין התם לצורך מצוה והכא מיירי לדבר הרשות. עו"ש או' ג' וכן בסי' רס"ו סעי' ז' התירו למי שהחשיך בדרך לטלטל כיסו פחות פחות מד"א התם נמי משום דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו וחיישינן דילמא אתי לאייתוי. ד"א ברה"ר וכמ"ש שם או' ל"א לא כן הכא דמיירי בדבר שאינו חושש לו כל כך כתב היש מי שאוסר כדי לחוש לו לכתחלה. וז"ש בהגה ועיין לעיל סי' ש"א סעי' מ"ב ר"ל דשם סתם להתיר כדיעה ראשונה משום צורך מצוה ודוק:

א

כב) [סעיף ד'] כגון שיש ביניהם ששה אמות וכו' היינו למ"ד שד"א שיש לו לאדם יכול לברור לאיזה רוח שירצה כמ"ש לקמן סי' שצ"ו ולכן כשיש ביניהם ו' אמות הרי שני אמות שבאמצע של שניהם ולפיכך יכולין כל אחד להביא הא כל מתוך ד"א שלו באותן ב' אמות שבאמצע ולאכול. ועיין מחה"ש סק"ה ומ"א רס"י שצ"ו ובדברינו לשם בס"ד:

א

כג) שם. כגון שיש ביניהם ו' אמות וכו' ולפי מ"ש רמ"א סי' שצ"ו דד"א שיש לו לאדם הוא באמצען ב' מכל צד צ"ל דמיירי שיש ביניהם ג' אמות ואז באמה האמצעית שניהם רשאים לטלטל דשם שניהם מובלעים. מ"א סק"ה ומחה"ש:

א

כד) שם. ובלבד שלא יוציא וכו' דחפציו כרגליו. דתנן הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וכל ד"א דכל אחד שוינהו רבנן לגביה כרה"י ואסור להכניס ולהוציא מחוצה להן. רש"י.

א

כה) שם. והאמצעי מובלע ביניהם וכו' שהוא עומד באמצע השמונה אמות ואם ירצה יכול לטלטל ב' אמות מצד זה:

א

כו) [סעיף ה'] אסור להוליך חפץ וכו' דחיישינן שמא יבא להוליך ד"א דזימנין דלאו אדעתיה ואתי לאייתינהו ד"א ברה"ר והוא אחת מי"ח דברים שגזרו בעליית חנניה בן חזקיה כמ"ש פ"ק דשבת וכתבו התוס' (עירובין ל"ד ע"א) דאפי' ביה"ש גזרו. ומיהו ה"ד לדבר הרשות אבל לדבר מצוה כגון אם מצא תפילין מוטלין בבזיון דמותר לטלטל פחות מד"א כמ"ש לעיל סי' ש"א סעי' מ"ב וה"ה מי שבא בדרך ועמו כיס של מעות כמ"ש לעיל סי' רס"ו וה"ה אם מצא קיץ ברה"ר בשביל היזק רבים כמ"ש סי' ש"ח סעי' ח"י. עו"ש או' ד':

א

כז) שם. אסור להוליך חפץ וכו' ואם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך וחייב אלא א"כ עמד לפוש. מ"א סק"ו. ואפי' לא עמד לפוש כ"א להתיר ההליכה שלא יהא ד"א בפעם אחת מ"מ אין בזה חיוב. מחה"ש ומיהו דעת רי"ו שהביא בב"י שאם לא ישב בכל פחות מד"א אעפ"י שעמד חייב יעו"ש והיינו אם עמד כדי שלא יעשה איסור אבל מתכוין באמת לעמוד לפוש גם לרי"ו מהני. תו"ש או' ט' וכבר כתבנו ע"ז לעיל סי' רס"ו או' ל"ג יעו"ש:

א

כח) שם. פחות פחות מד"א. ה"ד אם רוצה להוליכו יותר מד"א אבל בתוך ד"א שרי ליטול החפץ מכאן ולהניחו בכאן כמ"ש לעיל או' ב' וכתב בא"א מהגה"ק שאם היה תחלה דעתו שלא לטלטל רק תוך ד"א ועשה הנחה ואח"כ נמלך בדעתו ובוחר לטלטל עוד פחות מד"א שרי דאז הו"ל כמתחיל בטלטול יעו"ש. והביאו א"ח או' ב':

א

כט) שם. ואפי' ביה"ש ואפי' בכרמלית. משמע מדברי הש"ע דאפי' ביה"ש והוא בכרמלית אסרו עו"ש שם. וכ"כ התו"ש או' יו"ד. ברכ"י או' ב' והט"ז סק"א כתב דבתרתי לטיבותא דהיינו ביה"ש ובכרמלית לא החמירו כ"כ דהוי תרתי דרבנן. והביאו א"ר או' ח' והתו"ש שם כתב עליו דאין דבריו מוכרחים די"ל דלא חלקו חז"ל אבל הר"ז או' ג' פסק כדברי הע"ז. ומיהו מ"ש שם הא"ר דעיקר איסור זה דאסור לטלטל בכרמלית פחות פחות מד"א שלא מצא בשום פוסק קדמון עיין בברכ"י שם שכתב שכן ראה להרשב"ץ ח"ב סי' רפ"א שכתב בפשיטות דלטלטל במבוי שאין בו עירוב פחות פחות מד"א אינו מותר שלא התירו אלא למי שהחשיך וכו' יעו"ש. והישי"ע או' ג' כתב הרי הוא מבואר בש"ס דעירובין גבי כותל שבין ב' חצרות דהחמירו יותר ברשיות דרבנן דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יעו"ש:

א

ד' אמות מצומצמו'. גופו ג' אמות ואמה כדי לפשוט בו ידיו ורגליו כ"מ מדעת הרב"י והרמב"ם:

ב

באמה שלו. היינו הזרוע:

ג

אמתו קטנה. והוא גדול נמצא שלא יספיקו לו ד"א:

ד

חוץ מתחו'. ובחפצי הפקר שרי ע' סי' ת"א:

ה

ו' אמו'. ולפמ"ש רמ"א סי' שצ"ו שהוא באמצען א"כ צ"ל שיש ביניהם ג"א:

ו

אסור להוליך. ואם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך וחייב אא"כ עמד לפוש:

א

(א) כל אדם יש לו וכו' – הטעם דכתיב שבו איש תחתיו והכונה ישיבת כל איש ביום השבת יהיה כשיעור תחתיו דהיינו כשיעור אורך כל גופו ושיערו חז"ל דאורך האדם שהוא שיעור תחתיו הוי ג' אמות ועוד אמה כדי לפשוט ידיו ורגליו ובשיעור זה יכול אדם לטלטל חפצים מכאן לכאן:

ב

(ב) ארבע אמות – מצומצמות [מ"א] והיינו שימדוד אותן בצמצום ועיין בס"ב דארבע אמות שאמרו הן ואלכסונן:

ג

(ג) באמה שלו – דהיינו אם האיש הזה הוא ארוך ביותר מודדין לו הד' אמות בזרוע שלו ונמצא שד' אמות שלו יהיו גדולין מד' אמות של שאר בני אדם:

ד

(ד) אמתו קטנה – ר"ל שגופו בינוני כשאר כל אדם וזרוע שלו קצרה משאר בני אדם ואם ימדדו ד' אמותיו בזרוע שלו יהיו קצרות לפי צורך גופו והתורה אמרה שבו איש תחתיו ע"כ נותנים לו ד"א בינוניות של כל אדם:

ה

(ה) סימן שצ"ו – ר"ל דשם בהג"ה מבואר לענין יוצא חוץ לתחום דהארבע אמות מודדין מרווחות אכן בכאן לענין טלטול ד"א בר"ה יש להחמיר דוקא מצומצמות וכנ"ל בסק"ב:

ו

(ו) הן ואלכסונן – כלומר דשיעור ד' אמות הוא הם ואלכסונן שאינו חייב אלא אם טלטל כשיעור שעולה האלכסון של ד"א ולא מיבעיא אם טלטל לאלכסון העולם דאינו חייב בפחות משיעור אלכסון של ד"א אלא אפילו אם טלטל בריבוע העולם ממזרח למערב או מצפון לדרום נמי אינו חייב בפחות מכשיעור אלכסון:

ז

(ז) ויש מי שאומר וכו' – וכן הסכימו האחרונים:

ח

(ח) שמארבע אמות וכו' – ובפחות מד"א גם לדעה זו מותר לכתחלה וכנ"ל בס"א:

ט

(ט) פטור אבל אסור – זו היא דעת הרמב"ם ועיין בביאור הגר"א שכתב דגם הרמב"ם מודה דהיכא שבירר לו ד"א לטלטל בהם ורוצה לטלטל באלכסונן של הד"א מותר לטלטל בהם אף שעולה עד ה' אמות וג' חומשין ולא קפליג על דעה ראשונה רק ברוצה לטלטל במישור ולא באלכסון או שלא ייחד לו מתחלה הד"א לטלטל בהם דלדידיה אין לו בכל זה היתר הטלטול רק עד ארבע אמות בלא אלכסון ודע דמה דקי"ל דאם העביר חפץ בר"ה ד"א הן ואלכסונן חייב דוקא כשהיה שיעור זה בין מקום עקירת החפץ להנחתו דהיינו שהניח החפץ מחוץ לשיעור זה אבל אם היה מקום הנחת החפץ בתוך שיעור זה ואפילו רק מקצתו של החפץ פטור דהרי לא העביר החפץ ד"א הן ואלכסונן בשלימות כן מוכח מרמב"ם פי"ב הלכה י"ט עי"ש:

י

(י) מותר וכו' – דאע"ג דלקמן ס"ה איתא דאדם אחד אסור להוליך חפץ פחות פחות מד"א דשמא יעבירנו ד"א בבת אחת הכא כיון שהוא ע"י הרבה בני אדם שכ"א אינו מוליך כ"א פחות מד"א אף דע"י כולם נתטלטל החפץ שטח רב לית לן בה:

יא

(יא) ובלבד שלא יוציאנו וכו' – פירוש לא יוציא את החפץ שיש לו בעלים מתחום שלו ממקום שקנה שביתה דהיינו במקום שבעליו קנו שביתה שם וא"כ מאה מילין לאו דוקא קאמר או דמיירי בחפצי הפקר שאין להם בעלים וקי"ל דלא קנו שביתה ולכן יכול להוליכן כמה דבעי וכתבו האחרונים דבעי שלא יתכוין שום אדם לזכות בהן בהגבהתן דאי נתכוין לזכות בהן הרי הוא רק כרגלי הזוכה:

יב

(יב) ויש מי שאוסר – ולדעה זו אף במקום שהתירו לטלטל פחות מד"א כגון מי שהחשיך לו בדרך המוזכר בסי' רס"ו ס"ט או במוצא תפילין המוזכר בסימן ש"א סמ"ב ע"י כמה אנשים אסור דגרע משום דאיכא זילותא דשבת:

יג

(יג) וע"ל סימן ש"א – ר"ל דשם סתם המחבר כדעה הראשונה להקל ומ"מ לדבר הרשות טוב לחוש לדעת האוסרים. ודע דמה שהתיר המחבר ההולכה ע"י הרבה בני אדם אינו מועיל כ"א לענין ההולכה בר"ה או בכרמלית אבל לא להוציא מרה"י לכרמלית וע"כ לא יפה עושין איזה קהלות בשבת שנותנים ס"ת לבהכ"נ והולכין דרך הרחוב שהיא עכ"פ כרמלית ע"י הושטה מאחד לחבירו בפחות מד"א ועושין איסור במה שמוציאין מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה ועיין בט"ז שדעתו דאף ע"י עכו"ם אסור להוציאה מן הבית ועיין בביאור הלכה מש"כ בזה ולענין מילה עיין במה שכתבתי בסימן של"א סק"כ במ"ב:

יד

(יד) היו שנים וכו' – היינו שאחד יש לו דבר מאכל ומונח אצלו בתחלת ד' אמותיו וכן השני יש לו דבר מאכל ומונח אצלו ג"כ בתחלת ד' אמותיו וביניהם יש הפסק שש אמות נמצא דשתי אמות השניות של כל אחד ואחד מובלעים זה בתוך זה לכן מותרים שניהם להביא האוכל בתוך השתי אמות האמצעיות שהם עדיין בתוך ד' אמות של כל אחד ואחד:

טו

(טו) והאמצעי מובלע ביניהם – שהוא עומד באמצע השמונה ואצלו מונח דבר מאכל ונמצא שארבע אמותיו מובלעין בתוך שניהם שאם ירצה יכול לטלטל שנים מצד זה ושנים מצד זה וזה שכתב האמצעי מותר עם כל אחד מהחיצונים:

טז

(טז) אסור להוליך וכו' – דחיישינן שמא יבוא להוליך ארבע אמות בבת אחת דזמנין דלאו אדעתיה ואתי לידי איסור דאורייתא [ויש פעמים שהתירו פחות פחות מד"א (אבל פעם אחת פחות מד"א) עיין לעיל בסימן רס"ו ס"ט וסימן ש"א סמ"ב וסימן ש"ח סי"ח עי"ש] ודוקא כשמוליך כמה פעמים פחות מד"א אבל פעם אחת פחות מד"א מותר וכמש"כ בריש הסימן:

יז

(יז) פחות פחות וכו' – מקרי פחות ע"י שעמד לפוש בינתים דהוי כמו שמניח החפץ לארץ אבל אם עמד תוך ד"א לתקן משאוי הוי כמהלך כל הד"א בבת אחת וחיובא נמי יש בזה:

יח

(יח) ואפילו בין השמשות – אף דלענין פחות מד"א הוא ספיקא דרבנן והקילו בכגון זה בסימן שמ"ב עי"ש כיון דהוא קרוב לבוא עי"ז לידי מלאכה דאורייתא גזרו בהם טפי:

יט

(יט) ואפי' בכרמלית – הטעם דאם נקיל בזה קרוב הדבר שיוליך ד"א בבת אחת [ט"ז] ובביאור הגר"א כתב הטעם דכל דבר שאסרו בר"ה משום שבות ה"ה שאסור בכרמלית ואם הוא בה"ש ג"כ דהוי תרתי לטיבותא דעת הט"ז וא"ר להקל בזה אך לפי המבואר לעיל בסימן שמ"ב דלא התירו שבות בין השמשות כ"א לצורך מצוה או במקום הדחק אפשר דהכא נמי אין להקל אלא בכגון זה:

א

סעיף ה' ואפי' בכרמלית בתשב"ץ ח"ב סי' רפ"א וטלטול במבוי שלא עירב פחות פחות מד"א אינו מותר וכו':

א

ואפי' בכרמלית. בב"י בשם הכל בו למד כן מדאמרי' בפ' כירה (שבת דף מ"ב) דקוץ ברה"ר מוליכו פחות פחות מד"א ופי' רש"י עד שיסלקנו לצדדים של ר"ה דאיסור דרבנן הוא עכ"ל משמע שאסור לכתחלה פחות פחות מד"א והחמירו בזה אפי' בבין השמשות דשאר שבותים שרי כדלעיל מ"מ כאן יעבור בקלות ויוציא חוץ לד' וע"כ החמירו אפי' בכרמלית כי קרוב הוא שיוציא חוץ לד' ומ"מ נ"ל דבתרתי לטיבותא דהיינו בין השמשות ובכרמלית לא החמירו כ"כ דהוי תרתי דרבנן וההיתר שזכר בס"ג שנותן לחבירו שאצלו כו' היא אפי' שכל א' הולך פחות מד"א אין איסור דשם לא גזרי' שיוציא חוץ לד"א דכל א' ודאי נזהר וכן פרש"י בהדיא שכ"א מטלטל תוך ד"א שלו ופשוט שזה אינו מועיל אלא לענין טלטול חוץ לד"א בר"ה או בכרמלית אבל לא להוציא מרה"י לכרמלית וכ"כ רש"ל בתשובה סי' נ"א והביא הוכח' לזה ולי תמוה שהוא פשוט דהא משנ' מפורשת לענין מרה"י לר"ה במשנ' ראשונ' דשבת וה"ה לענין כרמלית מדרבנן וע"כ קראתי תגר על מה שראיתי באיזה קהילות בשבת שנותנין ס"ת לבהכ"נ והולכין דרך הרחוב שהיא עכ"פ כרמלית נושאין אות' ע"י הושטה מאחד לחבירו בפחות מד"א ועושין איסור במה שמוציאין אותה מן הבית לרחוב דלזה לא מהני הושטה וע"י עכו"ם ודאי אסור להוציאה מן הבית וה"ל מצוה הבאה בעבירה לפי דעתי וכשנושאין בשבת תינוק נמול יש להתיר שיוציא עכו"ם התינוק מן הבית דלא להוציא מרה"י לכרמלית ואחר כך יטלטלוהו ישראל בפחות פחות מד"א וכן כשיכניסוהו לביהכ"נ צריך שיכניסו עכו"ם דהוה מכניס מכרמלית לרשות היחיד כל זה נראה ברור וה' יכפר בעד השוגגים: