שולחן ערוך, אורח חיים שמ״ב: בין השמשות מותר לעשות דברים שאסרו חז"ל משום גזירה. ובו סעיף אחד: – עם 21 מפרשים

א

בין השמשות מותר לעשות דברים שאסרו חז"ל משום גזירה. ובו סעיף אחד:
כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות (וע"ל סי' רס"א וס"ס ש"ז) והוא שיהא שם דבר מצוה או דוחק כיצד מותר לו בין השמשות לעלות באילן או לשוט על פני המים להביא לולב או שופר וכן מוריד מהאילן או מוציא מהכרמלית עירוב שעשה וכן אם היה טרוד ונחפז לדבר שהוא משום שבות מותר בין השמשות ומטעם זה מותר לומר בין השמשות לעכו"ם להדליק לו נר לשבת:

א

ונחפז. ואם לא יעשה כן יהיה לו צער כה"ג התירו לו שבות בה"ש וכתב רש"ל בתשובה סימן מ"ו בשם גדול אחד שהורה לומר לעכו"ם בה"ש להדליק נר של יאר צייט דהמנהג שנזהרים באותו נר והוה ליה כצורך גדול ועיין סי' רס"א ס"א מש"ש וכתב המ"א וצ"ע אם בה"ש במ"ש נמי לא גזרו משום שבות דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה ע"ש:

א

עירובין ל"ג ומוקמינן מתני' כר' דס"ל הכי

ב

מהא דעירובין דאין מערבין תחומין אלא לדבר מצוה וכ"כ ה"ה בפרק כ"ד בשם המפרש

ג

עירובין שם

ד

הרמב"ם שם:

א

בין השמשות – עיין מ"ב בספיקא דמ"א ובספר בית מאיר הוכיח דאין חילוק בזה עי"ש ומה שהביא המגן אברהם מסימן שפ"ו דמחמרינן באפוקי יומא כתב דאין ראיה דהתם דוקא בקונם והקדש שאיסורו דאורייתא התם אמרינן דבהכנסת היום מספיקא לא חלה קדושה אבל באפוקי יומא מספיקא לא פקעה אבל באיסור דרבנן מקילינן לעולם ומהא דסימן תקס"ב לענין תענית אין ראיה דהתם האיסור רק משום מנהגא דהחמירו ביה"ש משום דאין בקיאין בו אבל לא מעצם הדין [ובהגר"א וכן בספר קרבן נתנאל דעתם דמדינא הכי הוא משום דהא קי"ל דלחומרא הלכה כר' יוסי וא"כ לדידיה לא הוי אפילו ספק לילה קודם ותרי קולי לא מקילינן לומר דספיקא מותר והלכה כר' יהודה דגם זה הוא ספק] ע"כ עיקר דברי הבית מאיר. ובאמת גם ברמב"ם משמע כן דביה"ש דמו"ש נמי מותר דז"ל כל הדברים שאסורין משום שבות לא גזרו עליהן ביה"ש אלא בעצמו של יום אסורין אבל ביה"ש מותרין והוא שיהיה שם דבר מצוה וכו' ומדדייק בלשונו בעצמו של יום הרי מפורש דרק בעצמו של יום דאיסורו ודאי גזרו על השבותין וכן הביא בספר ברכי יוסף בשם הרשב"א על עירובין כת"י [ודע דלדעת השו"ע לעיל בסימן רס"א כל זמן ביה"ש היינו אפילו אם נקיל גם בביה"ש דר' יהודה הוא רק לערך י"ג מינוט קודם צאת הכוכבים] אך כ"ז בידוע לנו שכבר הגיע זמן ביה"ש אבל בספק אם הגיע זמן ביה"ש בודאי אסור [דספק חסרון ידיעה לאו ספק הוא כמ"ש הפמ"ג בסימן רס"א] והנה לפי המבואר בגמרא והעתקנו לעיל בסימן רס"א ביה"ש דר' יהודה מתחיל אחר השקיעה וביה"ש דר' יוסי מתחיל אחר ביה"ש דר' יהודה והוא זמן מועט מאד וסמוך לצה"כ ממש ועיין לעיל בסימן רס"א בבה"ל שנסתפקנו דנהי שאנו מקילינן בשבותין ביה"ש מאן יאמר שאנו נקיל תרי קולות בהדי הדדי שנתפוס כר' יהודה דאחר שקיעה הוא ביה"ש ואח"כ נתפוס כר' דלא גזרו אז על שבות דלמא לא מקילינן במו"ש אלא בביה"ש דר' יוסי אבל הלא מקודם ס"ל לר' יוסי דיום ודאי הוא והלא מוכח שם בגמרא ל"ד דצריך למיזל לחומרא ואפילו לענין תרומה דרבנן כמ"ש התוס' שם וכעין מה שכתב הגר"א והק"נ לענין תענית ואולי דשבותין קילא מזה וצ"ע וע"כ נראה דבמו"ש יש להחמיר עד סמוך לצה"כ שאז הוא ביה"ש דר' יוסי זמן מועט מאד מאד וכן בספר בית מאיר גופא מסיים דמ"מ יש להחמיר עד ציה"כ משום דאין אנו בקיאין בזמן ביה"ש [ומה שלא הזכיר הביה"ש דר' יוסי משום דהוא זמן מועט מאד כמבואר לעיל ברס"א בבה"ל ע"כ לא חש להזכירו]:

ב

מותר לו ביה"ש – עיין בפמ"ג שנתקשה מ"ט מותר כ"ז בין השמשות בע"ש למה לא יהיה אסור בו מעט משום תוספת שצריך להוסיף מחול על הקודש למ"ד דהוא מדאורייתא ע"ש ואולי דבאמת לא כל ביה"ש התירו אלא מעט הסמוך ללילה אסור משום תוספת:

ג

וכן אם היה טרוד ונחפז וכו' – זה הלשון הוא מועתק מהרמב"ם ושם איתא טרוד ונחפז ונצרך לדבר שהוא משום שבות ועיין באחרונים ובמ"ב את באור דבריו ובאמת אחר כ"ז אין הלשון מדוקדק יפה והנכון שפירושו הוא כמו שרמז ע"ז הגר"א בסימן רס"א ס"ב שהרמב"ם כיון בזה למה שמבואר בסימן תט"ו ס"א [ושם הוא ג"כ מועתק מלשון הרמב"ם פ"ו מהלכות עירובין] שאין מערבין אלא לדבר מצוה או אם הוצרך לברוח מפני עו"ג וכו' והמשנה נקט דינא דרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש אלא לענין עירוב ש"מ דדוקא באופן זה מקילינן:

ד

מותר בין השמשות – דע דלקמן סימן תט"ו ס"א בהג"ה מוכח דדבר שהוא צורך שבת אף שאפשר לו בלעדם ורק שיתוסף לו עונג חשיב צורך מצוה וממילא מותר כאן בדבר שבות בין השמשות דדין אחד הוא לענין עירוב לדבר מצוה עם עניננו וכמבואר במ"מ פרק כ"ד מהלכות שבת הלכה יו"ד ועיין בב"ח והנלע"ד כתבתי:

א

סעיף א' כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות וכו'. נ"ב הנה דעת הרע"ב במס' עירובין דבשני שבותין גזרו אף בין השמשות וקשה לי עליו מן הש"ס דעירובין פרק יו"ד דף צ"ח דפריך שם ואי אמרת באסקופה הנדרסת מה לי תוך ד' אמות מה לי חוץ לד' אמות ע"ש. וקשה מאי פריך נימא אה"נ דניהו דהתירו שבות כדקאמר שם ר"ש במשנה שאין לך שבות עומד מפני כתבי קודש דלמא היינו דוקא שבות אחד דהיינו מרה"ר לרה"י כיון דליכא הנחה הוי רק שבות כדמוכח שם אבל באם הוי חוץ לד"א דהוי ב' שבותים ד"א ברה"ר ומר"ה לרה"י בזה החמירו גם בכתבי קודש ומה פריך ובע"כ מוכח דאין לחלק בין שבות אחד לשני שבותים. אך לפמ"ש בספר ישועות יעקב הלכות שבת סי' ש"ז בשם השערי אפרים דדוקא באם הוי ב' שבותים ביחד אוסר הרע"ב אבל אם הוי בזה אחר זה דינו כשבות אחד י"ל זה דכאן אינו ביחד דתחלה מעבירו ד' אמות ואח"כ מרה"ר לרה"י לכך הוי רק כחד שבות ודו"ק וא"ש:
והנה בהא דאמרו בש"ע כל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות וכו'. נ"ב עיין במג"א שמסופק אם גם באפוקי יומא אמרי' לא גזרו על שבות בין השמשות או לא. ולכאורה היה נראה להביא ראיה לזה ממ"ש התוספות בפ"ק דר"ה דף י"ב ע"ב ד"ה משתבא עליו השמש וז"ל בירושלמי מוקי לה בנכרי עכ"ל. והנה כוונתם בע"כ דהוי קשה להו היאך ליקט ביו"ט ולכך כתבו דבירושלמי מוקי לה בנכרי. והנה לכאורה הדבר תמוה דאכתי הרי אמירה לנכרי הוה שבות ואכתי היאך אמר לנכרי ללקוט. ואין לו' דמיירי בעבר וצוה לו שלא כדין דא"כ אין צריך לו' בנכרי רק דהוא עצמו עבר וקצר. ואין לומר דהכוונה דהנכרי קצר שלא מדעת ישראל דאכתי קשה מה השמיענו התוס' בזה דבאמת המעיין בירושלמי יראה דלא בתור' קושיא ותירוץ מוקי לה בנכרי רק דגוף הברייתא נקטה הך גוונא וז"ל הירושלמי לירקות כיצד ליקט ישראל עד שלא חשכה ונכרי ליקט משחשיכה אין תורמין ומעשרין מזה על זה עכ"ל. א"כ הברייתא גופא נקטה הך דהנכרי ליקט משחשיכה והיינו דודאי משכחת לה עוד הרבה גווגי כגון שהישראל שכח שהיום יו"ט וליקט או שעבר וליקט ולא חשש על יו"ט דסוף סוף בכל גווני הוי הדין דלענין מעשר הוי מן החדש על הישן רק דהירושלמי שם נקט חדא גוונא בנכרי דשכיח יותר משכח או עבר וליקט וזה שייך בגוף הירושלמי דנקט חד גוונא אבל הש"ס דילן דנקט סתמא וחזר וליקט קשה טובא על התוס' מה קמ"ל בהך דיבור שכתבו דבירושלמי מוקי לה בנכרי ומי לא ידע כל זה דלישראל אסור ללקוט ביו"ט ובע"כ דמיירי או בנכרי או בשכח או בעבר וליקט וא"כ מה חידוש השמיענו התוס' דמיירי בנכרי דפשיטא הוא דע"י מי שיהיה הלקיטה נקרא מן החדש על הישן ומה ענין דין חדש וישן להיות תולה בגוף הליקוט ומה קמ"ל התוס' בזה דהתם מוקי לה בנכרי ואטו לולא זה לא משכחת דין זה. ולכאורה צ"ע. ולכך היה נראה דהתוס' ס"ל מה דקאמר הירושלמי אין הכוונה שלא מדעת ישראל דא"כ הוי מפרש לה שלא מדעתו או כיון דבאמת משכחת לה בעבר או שכח למ"ל לפרש בנכרי והו"ל למיתני בקיצור וליקט משחשיכה וממילא נדע דמיירי בחד מהני גווני ובע"כ דהירושלמי רוצה לאשמעינן חידושא דאף אם ליקט הנכרי מדעת ישראל נמי משכחת דין זה דרך היתר והיינו דמיירי שחזר הנכרי וליקט בין השמשו' של ר"ה ואתיא כרבי דס"ל דלא גזרו על שבות בין השמשות ולכך כיון דאמירה לנכרי הוי רק שבות הוי מותר לו' לנכרי ללקוט אף מדעתו. אך מכל מקום לענין מעשר נקרא מן הישן על החדש אף דמעשר ירק דרבנן נמי והוי נמי ספק דרבנן וממ"נ אם לענין בה"ש הוי ספק יום לקולא להיות מותר לו' לנכרי ללקוט ומחזקי' ליה ליום יהיה נחשב נמי יום לענין מעשר ירק ויהיה נחשב כולו כישן. אך בע"כ דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא ודוקא היכא דלא אתחזיק איסורא מודה רבי דהוי ספק בין השמשות לחומרא ולכך ה"נ בשלמא לענין שבות דלקיטה דהוי עיולי יומא והוה ספק דרבנן להקל ומותר לו' לו ללקוט אבל לענין מעשר לענין לתרום מזה על זה כיון דבודאי נתחייב במעשר וספק אם יש לפוטרו בישן או בחדש הוי ספק דרבנן באיתחזיק איסורא ובזה הוי לחומרא וטובא קמ"ל התו' מן הירושלמי הזה דמוכח ממנו דלענין אמירה לנכרי הוי בין השמשות לקולא ולענין לתרום מן החדש על הישן הוי בין השמשות לחומרא ואתי שפיר. ונפשט מזה ספיקו של המג"א כנלפע"ד כעת אולי יזכני ה' בזמן אחר לבאר יותר ודו"ק:

א

[א] בין השמשות וכו'. כל זה נתבאר בסימן רס"א:

א

בין השמשות. ומטעם זה פ' בתשובה בי"ד סימן נ"ג דאם שכחו להפריש חלה יפרישנה בה"ש ע"ש:

א

א) [סעיף א'] כל הדברים שהם אסורים מד"ס וכו' וכ"כ לעיל סי' ש"ז סעי' כ"ב ולקמן סי' ת"ט סעי' ב' והטעם כתב רש"י בעירובין ל"ב ע"א דכיון דביה"ש ספיקא הוא ושבות דרבנן הוא לא גזור. ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' ה' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ב) שם. כל הדברים שהם אסורים מד"ס וכו' מ"ש כל הדברים הוא ל"ד שיש שהם מד"ס וגזרו עליהם ביה"ש אפי' לצורך מצוה כמ"ש לקמן סי' ת"ט סעי' ג' יעו"ש:

א

ג) שם לא גזרו עליהם ביה"ש. והיינו אם עדיין לא קבל עליו שבת אבל אם קבל שבת אפי' מבע"י אסור בכל השבותים כמ"ש לעיל סי' רס"א סעי' ד' יעו"ש. אלא דאם לא קבל עליו שבת אעפ"י שקבלו הקהל אם לא ענה ברכו שניהם מותר בכל השבותים כמ"ש שם בסי' רס"א או' ע"ט יעו"ש:

א

ד) מקום שנהגו בו איסור לאסור השבותין אפי' ביה"ש לדעת רוב המפ' אם נהגו בו איסור אעפ"י שהיו יודעין שהדבר מותר מן הדין אי אתה רשאי להתירן בפניהם ואפ"ה כל שלא נהגו כן בפני ת"ח ות"ח עמהם מנהג גרוע הוא והנכנס מעיר אחרת לתוכה אפי' אין דעתו לחזור רשאי לנהוג בו היתר שלא בפני ע"ה ואפי' בפני ת"ח שבעיר ואפי' לע"ה רשאי להתירו בחרטה אבל אם נהגו כן בטעות שהיו סבורים שהוא אסור מן הדין אפי' נהגו כן ע"פ ת"ח ות"ח עמהם רשאי להתירו להם אפי' שלא בחרטה ואפי' הם כותאי וע"ה ואפי' לדעת הר"ן ז"ל ה"ד כשאין מצויין ביניהם ת"ח אבל אם מצויין ביניהם ת"ח רשאי להתירו בפניהם דא"צ שיהיו כל בני המקום בני תורה. הר"א ן' נחמייאש ז"ל בתשו' כ"י. כנה"ג בהגה"ט:

א

ה) שם. לא גזרו עליהם ביה"ש. וזמן ביה"ש כבר כתבנו לעיל רס"י רס"א קחנו משם:

א

ו) שם. לא גזרו עליהם ביה"ש. ומלאכה שא"צ לגופא אסור ע"י ישראל די"א (הוא דעת הרמב"ם) דהוי ד"ת ואף למ"ד דרבנן חמיר הוא משאר איסור דרבנן וע"י עכו"ם לומר לכבות נר ביה"ש כל שאין מצוה ולא טרוד ונחפז י"ל דאסור. א"א:

א

ז) נשאלין לנדרים ביה"ש אבל לא מפירין דשמא לילה הוא. א"א. ור"ל ועבר זמן ההפרה דאינו יכול להפר אלא עד שתחשך כמ"ש לעיל סי' שמ"א או' י"ב יעו"ש. ואם מותר להפריש חלה ביה"ש עיין לעיל סי' רס"א או' ד':

א

ח) שם. לא גזרו עליהם ביה"ש. עיין במ"א שנסתפק אם בביה"ש של מו"ש נמי לא גזרו או דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה כמ"ש סס"י שפ"ו יעו"ש והישי"ע כתב להחמיר. וכ"כ הח"מ לאסור השבותים ביה"ש של מו"ש יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ח' או' ח' אבל התו"ש כתב על דברי המ"א הנז' דאישתמיט ליה דברי התו' בעירובין ל"ד ע"א דמוכח מדבריהם להדיא דגם במו"ש לא גזרו בביה"ש וכתב שכן מוכח נמי מפירש"י שבת ח' ע"ב יעו"ש. והר"ב נתיב חיים כתב לדייק ממתני' דקתני ספק חשיכה ספק אינה חשיכה הכפל אתי להורות ביה"ש של מו"ש וכ"כ הברכ"י או ב' בשם תי' הרשב"א שכתב בפי' דגם במו"ש ביה"ש לא גזרו משום שבות יעו"ש. וכ"כ בספרו מחב"ר או' ב' וכ"כ הכס"א ושש"א. וכ"ה דעת הר"ז. וכן הסכים הפתה"ד או' א' והשיג על הח"מ שכתב לאסור בביה"ש של מו"ש ובאר ב' הביא כמה פו' דסברי הכי דאין לחלק ביה"ש של ע"ש למו"ש יעו"ש וכ"כ בתפארת ישראל על המשניות בקו' כלכלת שבת בדין אמירה לעכו"ם יעו"ש. וכ"כ בשו"ת בשמים רא"ש ובשו"ת גור אריה חא"ח סי' ק' יעו"ש והגם דיש ג"כ מחמירין מ"מ דעת גדולי הפו' והרוב דאין לחלק כנז' ולפ"ז מותר לומר לעכו"ם ביה"ש של מו"ש להדליק נר לצורך מצוה כגון אם נמשכה סעודה ג' עד ביה"ש או אם נצרכו להתפלל בעת ההיא וצריכים לאורה וכדומה. ועיין א"א סי' רע"ו או' ע' ובדברינו לשם או' ל"ג:

א

ט) שם. לא גזרו עליהם ביה"ש. כתב ב"י דאפי' ודאי שרי לעשר ואפי' שלא לצורך שבת אם הוא טרוד ונחפז לדידן דק"ל דלא גזרו על שבות ביה"ש בשעת הדחק והא דתנן אין מעשרין את הודאי אתיה כמ"ד גזרו על שבות ביה"ש וכמו שפירש"י שם יעו"ש אבל הב"ח השיג עליו וכתב דאפי' לצורך שבת אין מעשרין את הודאי ביה"ש אלא א"כ היה טרוד ונחפז אליו דאם לא היה מגיע לידו היה מצטער בשבת יעו"ש והביאו הט"ז וכתב דכ"ה דעת הטור יעו"ש. ועיין לעיל רסי' רס"א ובדברינו לשם או' ג':

א

י) שם. והוא שיהיה שם דבר מצוה וכו' אבל אם לא היה שם דוחק ולא דבר מצוה אסור. הרמב"ם פכ"ד דין יו"ד. והביאו ב"י, וכל שבות שהתירו משום צורך מצוה שרי נמי לצורך אורחים כמ"ש לעיל סי' של"ג סעי' א' בהגה יעו"ש:

א

יא) שם. וכן מוריד מהאילן וכו' כגון שהניחו למעלה מג' טפחים דאסור ליטלו משם בשבת כמ"ש לעיל סי' של"ו וע"כ רוצה עתה להורידו. או שהניחו בכרמלית ורוצה עתה להוליכו לרה"ר או לרה"י כדי שיהיה הוא ועירובו במקום אחד כמ"ש סי' ת"ט סעי' ב'. ומ"ש עירוב שטעה כמ"ש לקמן סי' תט"ו סעי' ב' וכ"ה לעיל רסי' רס"א יעו"ש. וקורא אותו דבר מצוה לפי שאין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה כמ"ש שם בסי' תט"ו:

א

יב) שם. וכן אם היה טרוד ונחפז וכו' פי' דבר שאם לא יעשה אותו יצטער בשבת:

א

יג) שם. וכן אם היה טרוד וכו' ולבי נוקף להחמיר ולומר אפי' בכה"ג שהוא נחפז לדבר אם לא שהוא צורך קצת כגון מענין אכילה ושתיה או לצורך מלבוש ללבוש באותה שבת או נר לכבוד שבת והוא בהול לו כל כה"ג הוא דשרי אבל אם הוא עסק גמור לחול שאין בו צורך שבת אסור ומ"מ נראה בעיני שלצורך גמור והפסד מרובה שרי בכל ענין. רש"ל בתשו' סי' מ"ו. כנה"ג בהגב"י:

א

יד) וכתב רש"ל בתשו' שם שלצורך גדול והפסד מרובה שרינן אמירה לעכו"ם ביה"ש שהרי אפי' בשבת עצמו הקילו בהפסד מרובה לומר כל המציל אינו מפסיד וע"כ ביה"ש לא גזרו כלל בזה וכתב שכן שמע מזקן שהורה לומר ביה"ש לעכו"ם שידליק נר של יא"ר צייט ששכח להדליקו מבע"י יעו"ש. וכ"נ כוונת הרמב"ם שכתב והוא שיש שם דבר מצוה או דוחק כמו שהעתיק הש"ע כאן דמשמע דוחק אפי' בדבר הרשות. ט"ז וכ"כ הר"ז דאפי' לדבר הרשות אם הוא צורך גדול או הפסד מרובה שרי שבות אפי' לדבר הרשות. וכ"כ ח"א כלל ה' או' ו' ועיין לעיל רסי' רס"א ובדברינו לשם או' יו"ד:

א

טו) שם. להדליק לו נר לשבת. ומטעם זה דדחוק וטרוד ונחפז ויצטער שרי נמי אף שאין לצורך סעודה כ"א בחדר לישן שם אצל נר וכדומה. כן צידד המש"ז. והיינו דוקא אם מדליק העכו"ם בביה"ש עצמה אבל להדליק לו בשבת אפי' אם אומר לו מבע"י אסור כמ"ש לעיל סי' ש"ז סעי' ב' ועיין בדברינו לשם או' ט"ל.

א

(א) כל הדברים וכו' – לישנא דכל לאו דוקא דיש דברים שאיסורן מדברי סופרים וגזרו עליהן ביה"ש אף לצורך מצוה כגון המבואר לקמן בסימן ת"ט ס"ג בשו"ע וכן להעביר פחות פחות מד"א וכמו שמובא שם במ"א בשם הרה"מ והטעם משום דהם קרובים לבוא לידי מלאכה גמורה דאורייתא גזרו בהם טפי וכן הרבה פוסקים סוברים דאין מערבין עירובי תחומין ביה"ש אף שהוא לצורך מצוה וכן מלאכה שאינו צריך לגופה חמור משאר איסור דרבנן ואסור בכל גווני ביה"ש אף אם נימא דעצם איסורו הוא דרבנן וכ"ש דלהרמב"ם הוא דאורייתא. ודע דכל סעיף זה לא מיירי כשקבל עליו שבת אבל אם קבל עליו שבת [כגון ע"י מזמור שיר ליום השבת או לכה דודי בזמנינו] מבואר לעיל בסימן רס"א שאפילו הוא מבע"י ואפילו אם רק הצבור קבלו עליו שאז חל עליו שבת בע"כ אסור לו לעשות כל שבות בעצמו אפילו לדבר מצוה אם לא ע"י עו"ג:

ב

(ב) בין השמשות – וזמנה מבואר לעיל בסימן רס"א עי"ש ועיין במ"א שנסתפק בבין השמשות של מוצאי שבת דאפשר דהשו"ע מיירי רק בע"ש ושאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקעה קדושה ובח"א כתב להחמיר ועיין בה"ל שהבאנו דהבית מאיר הכריע דמדינא אין חילוק ואף במו"ש ביה"ש מותר שבות לצורך מצוה [וכן בברכי יוסף כתב כן בשם רשב"א כת"י דעירובין דשוה ביה"ש של מו"ש עם ביה"ש דע"ש] ומ"מ למעשה כתב דיש להחמיר במו"ש משום דאין אנו בקיאין בזמן ביה"ש מתי מתחיל הזמן שאיננו ודאי יום ועיין בה"ל:

ג

(ג) וכן מוריד מהאילן וכו' – וחשיב צורך מצוה אף שא"צ לזה עתה כ"כ בשבת משום דמתחלה אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה ואם יהיה אסור להורידו ולהביאו אצלו לא יחול עירובו והלכך צורך מצוה היא:

ד

(ד) או מוציא מהכרמלית וכו' – ר"ל והוא התכוין לקנות שביתה ברה"ר או ברה"י הסמוך אצל הכרמלית ואם לא יהיה רשאי ביה"ש שהוא זמן חלות עירוב להוציא מהכרמלית להביאו אצלו לא יחול עירובו ולכן שרי:

ה

(ה) וכן אם היה טרוד וכו' – בא לפרש בזה האי או דוחק שכתב לעיל דהיינו אם היה טרוד ונחפז לזה דאז מן הסתם נצרך לו צורך הרבה ושעת הדחק הוא ולכן התירו לו ועיין בבאור הגר"א סימן רס"א שמשמע מיניה שמה שמתיר הרמב"ם מפני שהוא טרוד ונחפז היינו כשהוא שעת הדחק גדול כגון שרוצה לערב מפני שהוא טרוד ונחפז לברוח מפני כותי בזה שוה הענין לדבר מצוה והתירו שבות בין השמשות דהיינו אפילו כשהעירוב מונח על האילן או בכרמלית:

ו

(ו) ונחפז – עיין מה שכתבנו בסימן רס"א במ"ב סקט"ז בשם רש"ל:

ז

(ז) נר בשבת – האי בשבת ר"ל שידליק תיכף ביה"ש לצורך שבת אבל אם מבקשו שידליק אח"כ בשבת גופא זה אסור אפילו אם בקשו מבע"י וכמבואר לעיל בסימן ש"ז ס"ב. ולאו דוקא לצורך סעודה מתיר המחבר דה"ה אם מבקשו שידליק בחדר שישן שם ג"כ יש להקל:

א

להביא לולב. בטור כתוב או שהי' טרוד והוצרך לעשר פירות ב"ה והקשה ב"י אי בדמאי מיירי אפי' בלא טרוד נמי דהא תנן אבל מעשרין את הדמאי ואי בודאי ל"מ טרוד דהא תנן אין מעשרין את הודאי ומסיק ב"י דמיירי בודאי ואפ"ה מותר אפי' שלא לצורך שבת כיון שאין בו אלא שבות והוא היה טרוד והא דתנן אין מעשרין הודאי אתיא כמ"ד כל שהוא משום שבות גזרו אפי' ב"ה וכפירש"י שם וקשה ע"ז שהרי כתב הטור והוצרך לעשר כו' משמע שיש צורך שבת ומו"ח ז"ל פירש דדוקא לצורך שבת מיירי ואפ"ה בעי' שיהיה טרוד דלא הוה מצוה כ"כ כיון דאפשר להיות בלעדו ואינו דומה ללולב ע"כ בעי' כאן עוד לטיבותא שיהיה טרוד ובסמ"ג כתוב והוא שיש בו צורך מצוה או דוחק כגון שהיה טרוד ונחפז לדבר זה עכ"ל. משמע כל דבר שהיה נחפז עליו ואם לא יעשה כן יהיה צער כה"ג התירו לו השבות ב"ה ונל"ל גם דברי הטור כן ומ"ש והוצרך לעשר פירותיו הוה כמו או הוצרך ומיירי בדמאי נמצא דמ"ש שהיה טרוד קאי אשאר מילי וכדעת סמ"ג וכתב רש"ל בתשו' סי' מ"ו שלצורך גדול והפסד מרובה שרינן אמירה לעכו"ם ב"ה שהרי אפי' בשבת עצמו הקילו בהפסד מרוב' לו' כל המציל אינו מפסיד ע"כ ב"ה לא גזרו כלל בזה וכתב שכן שמע מזקן שהורה לו' ב"ה לעכו"ם שידליק נר של יא"ר צייט ששכח להדליקו מבע"י ע"כ וכ"נ כוונת הרמב"ם שכתב והוא שיש שם דבר מצוה או דוחק כמו שהעתיק הש"ע כאן דמשמע דוחק אפי' בדבר הרשות: