שולחן ערוך, אורח חיים שכ״ג: דיני השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותיקונן וטבילתן בשבת ובו י סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני השאלה וקנין צרכי שבת והדחת הכלים ותיקונן וטבילתן בשבת ובו י סעיפים:
מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה אפילו הוא מיוחד למדה והני מילי כשנוטל הלוקח מדה של מוכר ומוליכה לביתו וא"צ לומר אם מביא הלוקח מתוך ביתו ואומר לו מלא לי כלי זה אבל למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אסור: הגה ויש מקילין לומר דכל שאינו מכוין למדה לגמרי שממעט או מוסיף מעט שרי [הגהות אשירי ומרדכי פרק אין צדין] וכן המנהג פשוט למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לכליו של לוקח ועוד יתבאר לך בסמוך טעם המקילין: דין הלואת שבת דינו כמו בי"ט וע"ל סי' תקכ"ה ולעיל סי' ש"ז סעיף י"א:

ב

מותר לומר לחבירו מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו [אבל לא יאמר תן לי מדה פלונית] [טור]:

ג

מותר לומר לחבירו תן לי ביצים ואגוזים במנין:

ד

מותר לומר לחנוני תן לי ד' ביצים וה' רמונים ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין לומר הרי שיש לך בידי חמשים אגוזים תן לי חמשים אחרים והרי יש לך בידי מאה: הגה וכן בסכום דמים אינו אסור אלא בכה"ג שאומר תן לי בכך וכך דמים ויהיה לך בידי כך וכך אבל בלא"ה שרי וכן בסכום מדה דוקא בכה"ג אסור אבל בלא"ה שרי ואע"ג דאסור להזכיר דמים כלל היינו בדבר שאין מקחו ידוע אבל בדבר שידוע רק שאומר לו כמה צריך שרי אם לא שמזכיר לו סכום [א"ז והגהות אשירי פ' אין צדין] ואע"ג שיש מחמירין בדבר זה כבר פשט המנהג במדינות אלו להקל וכסברא הנזכרת:

ה

המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה כדרך חול אלא יביאם לפניו או על כתיפו וכיוצא בזה שישנה מדרך חול אפי' אין בשינוי קלות במשא ואם אי אפשר לו לשנות כגון שזימן אורחים הרבה וצריך למהר להביאו לפניהם מותר ויש אומרים דלמעט בהילוך עדיף ויותר טוב להביאם בסל ובקופה בפעם א' מלהביא כל אחת ואחת בפני עצמה:

ו

מדיחים כלים לצורך היום כגון שנשאר לו עדיין סעודה לאכול אבל לאחר סעודה שלישית אין מדיחין וכלי שתייה מדיחין כל היום שכל היום ראוי לשתיה:

ז

מותר להטביל כלי חדש הטעון טבילה ויש אוסרים וירא שמים יצא את כולם ויתן הכלי לעכו"ם במתנה ויחזור וישאלנו ממנו ואינו צריך טבילה: הגה ואם היא כלי שראוי למלאות בו מים ימלאנו מים מן המקוה ועלתה לו טבילה [המגיד פרק ד' מהלכות יום טוב והגהות מיימוני פרק כ"ג מהלכות שבת]:

ח

כוס ששתה בו עכו"ם מותר להדיחו לדברי הכל:

ט

מותר לשפשף הכלים בכל דבר חוץ מכלי כסף בגרתקן שהוא שמרי יין כשנתייבשו ונתקשו מפני שהוא ממחק לכלי כסף שהוא רך:

י

אין חופפין כלים במלח לפי שהמלח נמחה כשחופף בחזקה:

א

למדה. פי' שרגיל למדוד למכור בו:

ב

שממעט. ואין בו משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך ביו"ט. ולכן נהגו להטיל טבעת במדה מרדכי יש"ש ד"מ. וזהו ההיתר למוכר ועיין ס"ד:

ג

בסכום. אבל מלשון הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר שם דמים כלל אפי' בלא סכום וחשבון. מ"א:

ד

מקחו ידוע. שאין לו קצבה ומחוסר פסיקא אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפילו נוטל מה שנותן לו דאז אין לומר שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין ידוע מה יתן לו. וכתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דוקא כשאומר ד"מ תן לי מדה אגוזים או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו וא"כ אין כוונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כוונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי וזהו ההיתר ללוקח וההיתר למוכר עיין ס"א. וצ"ע למה לא נהגו עתה כן. וכתב בש"ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע"ש עכ"ל עיין מ"א. ועיין ט"ז שהאריך ומחמיר בדברים אלו ע"ש. מה שנוהגין שכותבין פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות כמ"ש סימן ש"ז סי"ב ב"י בשם הרא"ש ומשמע דאסור גם כן לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר. וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים. מ"א וע"ש:

ה

דלמעט. עיין סי' תק"י ס"ח בהגה"ה דפסק כי"א:

ו

מדיחים. יו"ד כוסות שאם יצטרך באחד שותה וה"ה שמציעין י' מטות. רוקח:

ז

שנשאר. משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח. מ"א וכ"כ מהרי"ל:

ח

אוסרים. ואם עבר וטבל יש להקל בדיעבד עיין מ"א:

ט

במתנה. כיון שצורך שבת הוא ועיין סימן רס"א סעיף א':

י

טבילה. אבל ביום א' יטביל בלא ברכה. ט"ז:

יא

ימלאנה. ונראה לי דלא יברך דאז אינו מוכיח שעושה לשם טבילה. מ"א בשם התשב"ץ:

יב

להדיחו. דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אוסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי. ומשמע בשבת דף מ"ז בתוספת דאפילו יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו"ם מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לדבר איסור דבטילי לגבי כוס עיין סימן ש"ח סעיף כ"ז. אסור לבטל איסור בשבת או ביום טוב דאין לך תיקון גדול מזה כמ"ש בי"ד סימן צ"ט סעיף ו' והיכא דמקלי קלי אסורא שרי כמ"ש סימן תק"ז סעיף ב'. אבל מותר לשער ששים אפילו נתערב בערב שבת ולא נודע לו עד בשבת ת"ה סימן נ"ד. ונראה לי דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עיין בי"ד סימן ק"ט. מ"א:

יג

בכל דבר. ואפילו בחול ואע"ג דזמנין דגריד מכל מקום דבר שאין מתכוין הוא. אבל בגרתקון הוי פסיק רישיה וכתב מהרי"ל שהרא"ש אוסר לשטוף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו ע"ש וכתב המ"א וצ"ע למה ואפשר דס"ל דדוקא להדיח שרי אבל להצהיר אסור עיין סי' של"ו סי"א:

יד

במלח. והדחה בעלמא שרי דנמחה ממילא וכמ"ש סימן ש"כ סעיף ט' מ"א ועיין סי' ש"כ ס"ק ט"ז מש"ש בשם הט"ז ועיין סי' שכ"ו סעיף יו"ד:

א

ביצה כ"ט משנה וכת"ק וכדמפרש לה רבה שם

ב

ר"ן שם ושכן נראין דברי רמב"ם בפ"ד מהי"ט

ג

ה"ה בפ"ט מהי"ט בשם הירושלמי

ד

ביצה כ"ט משנה

ה

שם בברייתא

ו

פלוגתא דת"ק ורשב"א ויש שם חילופי גרסאות וכ' הרא"ש שיש ליזהר בשניהם וכ"כ הרמב"ם שם

ז

שם במשנה

ח

שם בגמרא ל'

ט

תוספת שם

י

שבת ק"ח בברייתא

יא

כן הוכיח הרא"ש מדברי הרי"ף וכן משמע מדברי רמב"ם בפ"ד מהי"ט

יב

רא"ש וה"ה שם בשם הרשב"א

יג

ב"י

יד

ר"י בת"ח

טו

שבת נ' ברייתא

טז

שם ופירש"י מפני שהוא פסיק רישא דמודה ביה ר"ש

יז

מרדכי בשם ספר המצות:

א

ס"א מותר. כרבא דבתראה הוא. רא"ש ורמב"ם דלא כרי"ף:

ב

וה"מ. כמ"ש מלא לי כלי זה דמ' מדה דלוקח וכן במדה של מוכר כמש"ש דעבידי אינשי כו':

ג

אבל למדוד. כמ"ש במתני' שהיה ממלא מדותיו מעי"ט כו'. ר"ן:

ד

ויש. כמש"ש לר' יהודה שלא ימלאנה וה"ה לדידן בכה"ג:

א

ס"ב מותר. ירושל' ר"א אמר לר' מנא מלא לי הדין מנא ולמחר אנן מכילין יתיה:

ב

אבל. גמ' שם:

א

ס"ד שם דמים. כגי' הרי"ף בת"ק סכום מקח וכמ"ש הר"ן דל"ד סכום וכמש"ש כ"ז ב' אין פוסקין דמים כו' וכמ"ש רש"י בד"ה סכום מקח דמים וכ' תוס' שם ד"ה שלא. וקשה כו':

ב

ולא סכום מדה. כגי' רש"י בדברי ת"ק סכום מדה:

ג

ולא סכום מנין. כגי' ר"ח בת"ק סכום מנין: לומר הרי כו'. תוס' שם ונקט הטור כולהו פירושים להחמיר וכ"כ הרא"ש ונ"ל דט"ס בטוש"ע וצ"ל שם מדה וכמ"ש רש"י בד"ה סכום מדה כו' וכ"כ הרמב"ם שלא יזכיר לו שם מדה ולא סכום מנין וכ"כ הטור למעלה אסור להזכיר לו שם מדה כו' וכמ"ש רבא בגמ' וכ"מ מדסיים לומר הרי כו' ולא כ"כ במדה:

ד

וכן בסכום דמים. הג"א שמפרשים סכום מקח כמ"ש בסכום מנין:

ה

וכן בסכום מדה. כ"כ ד"מ ולמד מדברי הג"א שה"ה לסכום מדה:

ו

ואע"ג. כמ"ש אין פוסקין כו' כנ"ל:

ז

היינו כו'. דבהמה אין מקחו ידוע הג"א שם ולמד ד"מ כן לענין מדה שא"ר שם ג"כ בכה"ג:

א

וכיוצא בזה. שם בגמ' אתקין רבא כו':

ב

אפי' אין. רש"י שם ד"ה דדרו באגרא כו':

ג

כגון. רש"י:

ד

וי"א. כמ"ש בשבת קכ"ז א' וחילקו תוס' בפ"ד די"ט בין שבת לי"ט דבשבת כיון שאין מטלטל אלא מזויות לזיות מותר ולא הוי כעובדא דחול ולכן למעוטי בהילוך עדיף משא"כ בי"ט שמוליכו לחוץ וס' ראשונה הוא הטור ס"ל שאין לחלק משום דכשנותן הכדים בקופה הוא עובדין דחול כמ"ש הר"ן ובסי' תק"י ס"ח פ' בהג"ה כי"א אלו:

א

מותר להטביל. כ"מ מדברי הרי"ף בפ"ב די"ט י"ח א' שהביא תי' דר' יוסף ורב ביבי:

ב

ויש אוסרים. הרא"ש וכ' דתי' דרבה ורבא עיקר ע"ש:

ג

וי"א. ויתן במתנה כו'. דמותר כה"ג כמו שמקנין לולב בי"ט א' של חג ומקנה קמחו לאחרים וקונין מש"מ אפי' בשבת מרד' פ"ב די"ט:

ד

ויחזור. כמ"ש בע"ז ע"ה ב':

ה

ואם הוא. פ"ב די"ט שם מדלין בדלי ול"ד דלי כמ"ש בירו' שם תני ר' הושעיא ממלא אדם כלי טמא מן הבור ומערים עליו ומטבילו:

א

מ"ט כוס. מדאמרי' שם כ"א ב' ונטלטלינהו אגב כסא ש"מ שהכוס עצמו ראוי:

ב

ס"י אין. כמ"ש סי' ש"ך סי"ב:

א

אבל למדוד בכלי וכו' – ומינקת שקורין ליווע"ר המיוחד למדה ומחזיק קווארט מותר לומר מלא לי כלי זה ושופך לכלי של לוקח [פמ"ג]:

א

מותר לומר וכו' – כדי להבין היטב דבר המחבר והרמ"א אקדים בכאן הקדמה קצרה והוא כי יש ג' דברים והם ששה היינו דמים ומדה ומנין שהם סכום דמים וסכום מדה וסכום מנין והנה במנין כבר נפסק הדין בפשיטות דמנין מותר כגון לומר תן לי אגוזים במנין אבל לעשות עמו חשבון הכולל בזה כגון כמה אגוזים יש לך בידי מכבר חמשים תן לי עוד חמשים ויהיה ביחד ק' זהו סכום מנין ואסור דדמי למקח וממכר ובמדה ג"כ סכום מדה וסכום דמים דהיינו שיאמר כמה דמים אני חייב מכבר כך וכך תן לי עוד כך וכך ואתחייב לך ביחד ס"ה כך וכך וכן כה"ג במדה כמה מדות אני חייב לך מכבר כך וכך תן לי עוד מדה פלונית ואתחייב לך בס"ה כך וכך זהו אסור לכו"ע דדמי למקח וממכר אך במדה או בדמים גופא דהיינו שיאמר תן לי אגוזים בפשוט א' או בב' פשוטים דעת המחבר דאסור דהא מוכח בגמרא דאסור לפסוק דמים וכן אסור להזכיר שם מדה ורמ"א הביא בהג"ה דעת הגהת אשר"י דס"ל דמותר בדמים כהאי גוונא דאמרינן דלסימנא בעלמא הזכיר בפשוט להודיעו כמה אגוזים הוא צריך ואינו אלא כאומר לו מנין אגוזים ונמצא שלא הוזכר כאן לשון מכירה בדמים אלא נתינה בעלמא כמה יתן ומה שהוזכר בגמרא דאסור לפסוק דמים היינו בדבר שאין מקחו ידוע שאין לדבר ההוא קצבה ופסיקת דמים שאז לא נוכל לומר שמה שהזכיר לו דמים הוא רק להודיע לו כמה צריך ולא לפסוק לו דמים בעד המקח שהרי אינו יודע כמה יתן לו בעד שיעור זה הדמים וכתב הרמ"א בד"מ דלדעת הגהת אשר"י הזה נוכל לומר אף במדה כה"ג דלא אסור להזכיר לו שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע דהיינו שאומר תן לי מדה אגוזים או דבר אחר שאין רגילים למדדו דאז לא נוכל לומר שכונתו רק לסימנא להודיע לו כמה הוא צריך שאינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו וע"כ מה שהזכיר לו המדה היינו שימדדנו דוקא אבל ביין ושכר וכיו"ב שרגילים למדדו כוונתו רק להודיעו כמה הוא צריך ולא שימדדנו דוקא וע"כ שרי ועפ"ז כתב כאן בהג"ה וכן בסכום מדה וכו':

א

לחנוני תן לי וכו' – היינו הך דס"ג ואפשר דלרבותא נקט חנוני אף דכונתו בודאי למכירה אפ"ה שרי כיון שלא הזכיר בפירוש וכן משמע בלבוש ובגמרא איתא חנוני הרגיל אצלו ופירש רש"י דמשום שהוא רגיל אצלו מאמינו בלא פסיקת דמים:

ב

וכן בסכום דמים וכו' – הלשון אינו מדויק כ"כ והכונה דמה שכתוב בדברי המחבר שם דמים היינו דוקא סכום דמים אבל דמים בעלמא שרי:

א

מותר להטביל וכו' ויש אוסרים וכו' – טעם אלו הב' דעות הוא דבמסכת ביצה דף י"ח אמרינן דלכו"ע אסור להטביל כלי טמא אפילו ביו"ט ונתן רבה הטעם גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וגזירה יו"ט אטו שבת ורב יוסף אמר הטעם שמא יסחוט וגזרינן כלים דלאו בני סחיטה אטו כלים דבני סחיטה ורב ביבי נתן טעם שמא ישהה הכלי מלטבלו עד זמן יו"ט ושבת שהוא פנוי לו ממלאכה ויבוא לידי תקלה שישכח וישתמש בו תרומה קודם הטבילה ורבא נתן טעם דנראה כמתקן כלי והרי"ף הביא רק טעם רב יוסף וטעם רב ביבי וממילא לפי אלו השני טעמים מותר להטביל כלי חדש דלשמא יסחוט ליכא למיגזר דהא לא משכחת כלי חדש דצריך טבילה ויהיה שייך בו סחיטה דיהיה שייך למיגזר אטו כלים דבני סחיטה וגם שמא ישהה ליכא למימר דדוקא בכלי טמא אם ישהנו וישתמש בו תרומה ויאכלנו עביד איסורא שאכל תרומה טמאה משא"כ בכלי חדש גם אם ישתמש בו בלי טבילה אין המאכל נאסר ואע"ג דעביד איסורא במה שמשתמש בו בלי טבילה אפ"ה משום זה לא גזרינן שמא ישהה כיון דעכ"פ אינו אוכל איסור וגם אין איסור זה כ"א מדרבנן אפילו לדעת הסוברים דהטבילה הוא מה"ת ולכן להרי"ף מותר להטביל כלי חדש אבל הרא"ש פסק כטעמא דרבה ורבא וזה הטעם שייך גם בכלי חדש הנקח מן הא"י שצריך טבילה ואפילו כלי זכוכית דטבילתה לכו"ע הוא רק מדרבנן ג"כ אסור להיש אוסרים הזה כ"כ האחרונים ואע"ג דקי"ל דכלי שנטמא בטומאה דרבנן שרי לטבלו בשבת ויו"ט שאני התם דהוא לא מיקרי מתקן כ"כ כיון דגם בטומאתו היה ראוי להשתמש בו דברים טמאים אבל כלים חדשים דלא היה ראוי להשתמש בו קודם טבילה כלל שפיר הוי מתקן. והנה מדעת המחבר משמע דמסכים לדינא לדעה קמייתא ועיין בפמ"ג דנשאר בקושיא על המחבר למה הוא סותם להקל אף בכלי מתכת והלא ביורה דעה סימן ק"כ סי"ד סותם דהוא דאורייתא ולפי דעת הר"מ בפכ"ג דשבת דאוסר טבילת כלים שנטמאו בטומאה דאורייתא משום מתקן גם בזה יהיה אסור משום מתקן ולענ"ד אפשר דס"ל דבזה לא שייך מתקן כיון דאף אם ישתמש בהכלי בלי טבילה ג"כ אין המאכל נאסר בדיעבד לכו"ע ודמי זה למה דאיתא שם דמטבילין מגב לגב ופירש שם הרמב"ם בפי' המשנה דכלי שטבלו לשם חולין דקי"ל דאסור להשתמש בה תרומה עד שיטבילנו לשם תרומה אפ"ה מותר להטביל טבילה זו ביו"ט כיון דבעצם הכלי זו טהורה ואינה להסיר הטומאה כ"א בשביל תוספת טהרה ע"כ לא מיקרי זו בשם מתקן וה"נ הטבילה בכלים חדשים איננה להסיר הטומאה כי לא נטמאה ורק בשביל שיצאה מרשות א"י ובאה לקדושת ישראל הצריכה התורה טבילה וכדאיתא בירושלמי דע"ג ומן התורה אין שום איסור להשתמש בה ואפילו רבנן שאסרו להשתמש בה עד שיטבילוה עכ"פ אין המאכל נאסר לכו"ע ע"כ לא מיקרי זה בשם מתקן כנלענ"ד להטעים סברת השו"ע מפני חומר הקושיא ובזה ממילא מיושב הקושיא שהקשה היש"ש על הב"י וכמו שמובא בשמו בט"ז ואף דדברי הב"י עדיין מוקשים קצת מ"מ דברי השו"ע עכ"פ אינה נדחים מהלכה ואפשר דבשעה שכתב את דבריו שבב"י היה סובר לדינא דטבילת כל הכלים הוא מדרבנן:

ב

ימלאנו מים – עיין במ"ב מש"כ דאינו מברך הוא ממ"א וקשה לי דא"כ באשה נדה דקי"ל ביורה דעה סימן קצ"ז דמותרת לטבול בשבת והטעם משום דנראה כמיקר ואין אחד מן הפוסקים שיאמר דוקא בלי ברכה אח"כ מצאתי קושיא זו בספר ישועות יעקב ויישב משום דמנהגנו לברך אחר הטבילה ע"כ בשעת הטבילה לא מינכר אבל זה דוחק דתינח לרמ"א בסימן ר' ביורה דעה אבל להמחבר שם דסתם כשיטת רוב הראשונים וכמעט כולם דס"ל דבכל טבילה מברך קודם הטבילה לבד מטבילת גר משום דאכתי גברא לא חזי היה לו להזכיר בסימן קצ"ז בב"י שלו דלא תברך וגם אעיקרא דדינא קשיא לי האיך התירו למלאות מים על סמך זה מי עדיף מערום דתנן בתרומות פ"א דאינו תורם משום דאינו יכול לברך אך אפשר לדחוק דמיירי דצריך בשבת ואין לו אחר אבל קושיא ראשונה קשה. ולולא דמסתפינא הייתי אומר דמותר לברך בעת שמשקע הכלי בתוך המים ומטבילו וה"ה לענין נדה דמותרת לטבול אף בברכה מקודם לדעת המחבר והטעם משום דכיון דבעצם הטבילה לא מנכר מילתא כלל משום דנראה כרוצה למלאות מים או בנדה משום דנראה כמיקר שוב ממילא לא גזרו רבנן על טבילה כזו וממילא מותר לברך ג"כ משא"כ בכל הני דפריך שם הגמרא בביצה י"ח תינח מים יפים וכו' תינח בימות החמה וכו' עי"ש בכל הני ההיכר בטבילה גופא דלא נראה כמיקר משא"כ בזה. שוב התבוננתי בעז"ה דדין זה דמ"א תלוי באשלי רברבי דתוספות ס"ל כסברת המגן אברהם והרמב"ם ס"ל כסברתנו. והוא דהתוספות כתבו ביבמות מ"ו ע"ב ד"ה תקוני גברא וכו' ואע"ג דלענין טומאה שרי לטבול משום דאדם נראה כמיקר שאני הכא דבעי שני ת"ח לעמוד אצלו שם בשעת טבילה להודיעו המצות וכו' הרי דס"ל כסברת המגן אברהם דהיכא דמינכר מאיזה טעם שהוא לא אמרינן דנראה כמיקר ובטוי"ד סימן רס"ז הביא שם הב"י לשון הרמב"ם שכתב הואיל והדבר צריך ב"ד אין מטבילין אותו בשבת וכתב שם הב"י דלהכי לא קאמר הרמב"ם משום דנראה כתיקוני גברא כדאיתא בגמרא משום דס"ל דלמאי דמסיק בביצה דאדם נראה כמיקר שוב אזדא האי טעמא ואע"ג דצריכין שני ת"ח לעמוד אצלו וכו' מ"מ מכדי מחזי כמיקר לא נפיק וע"כ כסברתנו הנ"ל והמחבר העתיק שם בשלחנו הטהור לשון הרמב"ם הרי דס"ל כוותיה ובהכי מתורץ קושיתנו הנ"ל על מה שלא חילק הב"י בנדה לענין ברכה. ואולם לדינא למעשה צ"ע משום דבתשב"ץ כתוב כהמג"א וגם התוספות ס"ל כוותיה:

א

מותר לשפשף הכלים בכל דבר – עיין במ"ב דמותר בנתר ומלח וכ"ש דמותר לשפשף במורסן עיין בתוספתא פ"ד דביצה והובאה בב"י דמורסן קיל מנתר וחול וכיון דאנן קי"ל דחופפין כלים אפילו בנתר וחול כ"ש דבמורסן שרי. ואך בתנאי שיהיה המורסן מגובל מע"ש או שיקח אותם בידים רטובות וכדלקמן בסימן שכ"ו ס"י ובמגן אברהם שם:

א

אין חופפין כלים במלח – עיין בביאור הגר"א לקמן בסימן שכ"ו סעיף יו"ד ד"ה ואסור שמקשה על דין זה:

א

במג"א ס"ק יד בד"ה אסור לבטל. נ"ב צ"ע בתוס' פסחים דף מו ע"א ד"ה עד שתאפה ובר"ן שם ואולי כיון דאי עבר ובטלה מבוטל אמרינן הואיל וצ"ע ועיין תשובות ח"ס חלק ששי סי' לג וח"ס יו"ד סי' שיט [וז"ל בח"ס חלק ששי סי' לג בתוס' כתבו שיבטלו ברוב והרי"ף לא כתב תקנתא ונדחק הר"ן שלא רצה לגלותה ולפענ"ד דס"ל כתה"ד סי' נד דאין לבטל איסור ביו"ט והתוס' ס"ל כיון שיכול ליתנה לכהן קטן לא הוה תיקון כל כך והא דלא כתב תיקון לתת לכהן גדול שכבר העריב שמשו וזה לא מיתרץ בדברי המלחמות ור"ן ע"ש דבהערב שמשו כגון שטבל מבעוד יום לקריו וי"ל דס"ל כמ"ש המג"א סי' תרו ססק"ח דאי אחר טבילה ראה מים חלוקים או עכורים צריך לחזור ולטבול ועיין במשנה ריש פרק יוצא דופן ועיין סברת ר"א בר צדוק בנדה דף יג ע"ב ועיין ברמב"ם פז מהלכות תרומות הלכה ד' ה' ובכ"מ שם הלכה ח' והשתא אין אנו בקיאים בשמיר' טהרה וצריך שתהיה טבילה סמוכה לאכילה ממש נמצא בשעת אפייה היה מחוסר מעשה ולא אמרינן הואיל ולא דמי לבימי חכמי הש"ס שהיו בקיאי' בשמירת טהרה ולא היה צריך טבילה סמוך לאכיל' ממש ועוד הארכתי וכל הדברים ויותר מהמה מצאתי עתה בשער המלך פ"ב מהלכות יו"ט הלכה ו' ד"ה ובהתווכחי וכו' ע"ש] ולפענ"ד ליישב התם בפסחי' כיון שקודם ביטול נמי מותר לכהן קטן אחר ביטול נמי אינו מותר אלא לכהן גדול זה לא מקרי תיקון:

ב

(שם) אסור לבטל איסור בשבת נ"ב עיין צל"ח ביצה דף מ' ע"ב ד"ה שם שנים ומצא שלשה דצידד להתיר לבטל ביום טוב דלאוכל נפש מותר התיקון ביו"ט ע"ש [מהגאון כ"ס]:

א

היינו לדעת ש"ע שם בי"ד אבל לדעת רמ"א אפי' בחול אסור לבטל לכתחלה אפי' איסור דרבנן היכי דלא מיקלי קלי איסורא ואפי' באיסור דרבנן אסור משום מתקן משום דקודם ביטול לא חזי כלל ועיין במג"א ס"ק י"א אלא דאם המג"א קאי לדעת הש"ע שם א"כ אין חילוק בין קלי איסורא או לא שהרי הרשב"א שמתיר להוסיף על איסור דרבנן לבטלו יליף מן העצים שנשרו מן הדקל והרא"ש שאוסר סובר דשאני עצים דמקלי קלי איסורא וא"כ איך מסיים המג"א והיכי דמקלי קלי וכו' וממ"נ לדעת הרשב"א כל איסור דרבנן דמקלי מותר גם ביום טוב ולדעת הרא"ש היכי דלא קלי איסור אף בחול אסור לבטלו:

א

[א] בכלי המיוחד וכו'. פירוש שמודדין ומוכרין בו:

ב

[ב] [לבוש] אך לא ראיתי וכו'. ובהגהות אשירי כתב דנהגו להטיל טבעת או דבר שאין מוקצה במדה:

ג

[ג] [לבוש] שם מדה וכו'. בים של שלמה ושל"ה הזהירו בזה להוכיח העם בזה וכן הט"ז, ואני אומר שיש כמה טעמים להקל כמו שכתב סעיף ז' ואף לירא שמים יש להחמיר בזה מכל מקום העם יש להם על מי שיסמכו לא יאמר לשון תמכור לי (שלטי גיבורים):

ד

[ד] [לבוש] כגון שיאמר קב וכו'. ולפי זה מה שכתב אחר כך אבל בלאו הכי שרי מותר להזכיר שם מדה אם אין מזכיר סכום שהיה לו כבר, וכן נראה לי פירוש רמ"א וטעמא כמו שסיים כיון שמדתן ידוע, אבל עולת שבת פירש דמיירי באומר מלא לי כלי זה אבל להזכיר שם מדה אסור וכן פסק בנחלת צבי ולא ירדתי לסוף דעתם, ומה שכתב בנחלת צבי שכן פירש הב"ח לא דק דהב"ח פירש כן בטור דסבירא ליה דאין חילוק בין ממכרן ידוע אבל לרמ"א ודאי מותר, שוב נדפס ספר מגן אברהם וכתב כן להדיא בשם דרכי משה:

ה

[ה] [לבוש] במדת הלח וכו'. רמ"א לא הזכיר מלח ויבש ובאמת עתה גם במשקין מדתן וממכרן ידוע וכן כתב ברמב"ם ועל זה סמכו העולם להקל, והט"ז האריך לתמוה מגמרא דלא יזכיר שם מדה אלמא דמיד שיזכיר שם מדה אסור, ונראה לי דלא קשה מידי דיש לומר דמיירי באין מדתו וממכרן ידוע גם שאר ראיות אפשר לדחות ומכל מקום יש לירא שמים להחמיר כדלעיל ועיין סימן ש"ד ס"ק ל"א:

ו

[ו] ואפילו אין. זה לשון עולת שבת כן כתב הטור אבל הר"ן כתב לא יביאם בסל לתת שלושה או ארבעה אבל יביאם על כתיפו אחד או שנים משמע מדבריו דוקא כדי להקל במשאוי יעשה כן, עד כאן, ולא דק שגם הטור סימן תק"י כתב כר"ן, אלא נראה לי דהכי פירושו דהיכא דאפשר לשנות להקל למשאוי יעשה והיכא דאי אפשר לשנות כגון חביות או שק מלא פירות ישנה כמו שכתב שם סעיף י' שדרכן לישא אותו על הכתף ישא אותן לפניו כוונתם כמו שכתבתי וכיוצא בזה שישנה וכו', ובזה נדמה נמי מה שתמה בסוף סימן תק"י ודו"ק:

ז

[ז] ויש אומרים וכו'. הוא מתוס' ריש פרק המביא ומבואר שם דוקא בבית שאין רואין אבל בחוץ במקום שמותר לשאת ויש רואין אסור וכן כתב בספר עבודת הקודש:

ח

[ח] לצורך היום וכו'. משמע דאפילו בליל שבת מותר להדיח לצורך סעודת שחרית או גם לסעודה שלישית. וכתב רוקח מדיחין עשרה כוסות שאם יצטרך באחד שותה:

ט

[ט] שכל היום וכו'. ואם ברי לו שלא ישתה עוד אסור (מהרי"ל):

י

[י] ויש אוסרים וכו'. דעת הב"ח אפילו לצורך שבת אסור להטביל ודלא כלבוש (עולת שבת), ותמיהני שגם מלבוש מבואר כן ולא התיר לצורך שבת אלא בבין השמשות כדלעיל סימן רס"א:

יא

[יא] ימלאנו וכו'. ולא יברך דאז אינו מוכרח שעושה לשם טבילה:

יב

[יב] [לבוש] וזה לא שייך וכו'. ורש"ל כתב דחיישינן שישהא וישתמש בו ואם השתמש בו בלא טבילה עיין יו"ד סוף סימן קי"ט דמותר ואם עבר וטבלן בשבת מותר להשתמש בו (מגן אברהם):

יג

[יג] מותר להדיחו וכו'. אפילו יש בכוס פירורי הפת מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לדבר אחר דבטלי לגבי כוס מותר לשער וכו' אפילו נתערב בערב שבת ולא נודע לו עד בשבת (תרומת הדשן סימן נ"ד). יבש ביבש שנתערב מותר להשליך אחד בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עיין יו"ד סימן ק"ט, מגן אברהם:

יד

[יד] בכל דבר וכו'. אפילו בנתר וחול כשייחד להם מקום מבעוד יום שאינו מוקצה (רבינו ירוחם), במהרי"ל דאסור לשטוף הזכוכית על ידי שיבולת שועל להצהירו וצריך עיון:

טו

[טו] [לבוש] שהכסף וכו'. משמע בשאר כלים מותר אפילו:

טז

[טז] בחזקה וכו'. אבל ליתן למים שמדיח בהם כלים שרי כיון דאין חופף בחזקה ועיין סימן שכ"ו סעיף י':

א

ויחזור. ובת' הרשב"א סי' תפ"ח חוכך בהיתר זה דהוי כהערמה ואסור ע"ש:

א

א) [סעיף א'] מותר לומר לחבירו מלא לי וכו' דוקא לומר מלא כלי זה מותר אבל להזכיר שם מדה אסור אליבא דכ"ע וכ"כ המחבר (סעי' ד') בסמוך. עו"ש או' א' אבל מותר לומר לו מלא לי כלי זה משקה פלוני ואשלם לך אחר השבת. ר"ז או' אי ועיין לעיל סי' ש"ז סעי' י"א:

א

ב) שם. אפי' הוא מיוחד למדה. פי' שרגיל למדוד למכור בו. מ"א סק"א. א"ר או' א' תו"ש או' א' מיהו מדת המלך וכדומה שאין רגיל למדוד למכור בו כ"א בשטה שקונה יי"ש וכדומה או כשבא אחד ואומר שימדוד בו דוקא כי היא מדה אמיתית וכדומה ויש לו כלי מדות אחרות אסור לומר מלא לי כלי זה דוקא דהוי מזכיר סכום מדה ונראית הערמה. א"א או' א':

א

ג) גזברי המדרשים שיש להם פנקס חלק שכותבים בו שמות יחידי המד"ק כל שם בדף בפ"ע וכשקונה בשבת איזה יחיד אמירת קדיש וכיוצא בכו"כ דרכו של הגזבר שמניח בתוך הדף ששם היחיד ההוא כתוב בו חתיכות של קרטי"ן שרשומים בו נקודות גדולות ומצרף בחשבון מספר נקודות עד סכום דמי קניית הקדיש וצוברן בתוכו ולמחר מוציא במספר ויודע בו כמה דמי הקדיש וכותבו במקומו וכן עושה בשמות המסייעים אותו כדי שלא ישכח ויפסיד המדרש. עיין פתה"ד או' א' מה שהאריך בזה וכתב שאין למחות בידם שיש לכם על מה שיסמוכו מטעם דחשיב חשבונות של מצוה אך כשאין מכירות רבות ואפשר למיהב דעתייהו ולזכור מי התנדב וכמה התנדב טוב שימנעו מזה יעו"ש. ועיין לקמן או' ח':

א

ד) מוכרי כבשים הנקרא בערבי ערוש"י נוהגין שכל הבא ליקח ממנו בשבת טרוש"י אינו נותן לו אלא א"כ מניח לו משכון כגון ריז"ה או מאנדי"ל ובעל הטרוש"י קושר בו קשרים כמספר הטרושי"ם שלקח לא ב' קשרים זה ע"ג זה אלא כל קשר בפ"ע במקום מיוחד כדי שלמחר יגבה מספרי טרושי"ם כמספר הקשרים שבמשכון נראה דאין בזה איסור כלל דאי מצד המשכון ליכא איסורא וכמ"ש מור"ם ז"ל לעיל סי' ש"ז סעי' י"א ואי משום הקשרים הרי הזו קשר כאינו של קיימא ואינו מעשה אומן דמותר לקשרו לכתחלה כמ"ש לעיל סי' שי"ז סעי' א' פתה"ד או' ב' יעו"ש:

א

ה) שם. ומוליכה לביתו. ויש בזה שינוי מעובדא דחול ואין בזה חששא דמקח וממכר. תו"ש או' ב':

א

ו) שם. ואומר לו מלא לי כלי זה. והמוכר ממלאהו. מכלי אחר שאינו במדה זו. ר"ז או' א':

א

ז) שם. אבל למדוד בכלי המיוחד למדה וכו' מפני שבזה ניכר שהוא מתכוין למדידה ויש בו משום עובדין דחול. ר"ז שם:

א

ח) שם הגה. ויש מקילין לומר וכו' כתב הרא"ש בתשו' כלל כ"ב מה שנוהגין במקומך שמודדין יין בשבת וכותבין מע"ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר כשמודדין היין לוקח בעל היין מחט ועושה נקבים כמנין המדות שמוליך דע כי שתים רעות המה עושים חדא המדידה כדתנן אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא במדה ומפרש בגמ' אבל לא בכלי המיוחד למדה. ועוד דאסור להסתכל באותו כתב כדתנן מונה אדם את אורחיו ואת פרפרותיו מפיו אבל לא מן הכתב ומפרש בגמ' מאי טעמא רב ביבי אמר גזירה שמא ימחוק אביי אמר שמא יקרא בשטרי הדיוטות עכ"ל. והביאו ב"י והעו"ש או' ב' ומ"א סק"ה וכתב שם העו"ש דה"ה דיש לאסור לפ"ז הצייכי"ן בלשון אשכנז שעושין מכתב מה שחייב ליתן לו מן המשקה וכן הצייכי"ן שעושין מאבר ג"כ אסור לפי מ"ש המחבר לעיל סיי ש"ז סעי' י"ב דבטבלא ובפנקס אפי' אם הוא חקוק אסור לקרותו עכ"ל. והמ"א שם כתב דמשמע מתשו' הרא"ש הנז דאסור ג"כ לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גירעין לסי' או שאר דבר. וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות כמ"ש בסי' ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים עכ"ל. ור"ל שנותן גרעין במקום ששם האיש כתוב גרעין א' לכל מדה. מחה"ש:

א

ט) שם בהגה. שממעט או מוסיף וכו' ואין בו משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילין בכך ביו"ט וכן נהגו להטיל טבעת במדה. מרדכי יש"ש ד"מ. וזה ההיתר למוכר. מ"א סק"ב. תו"ס או' ג' ר"ז או' א' ומ"ש וזה ההיתר למוכר ר"ל שלא יעבור על שמודד בשבת ויו"ט אם אינו מצמצם כ"כ ההיתר ללוקח מבואר בסעי' ד' בהגה יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז:

א

י) שם בהגה. וכן המנהג פשוט וכו' היינו לבני אשכנז אבל לבני ספרד שקבלו פסוק דעת הש"ע צריך להחמיר שלא למדוד בכלי המיוחד למדה ולשפוך לתוך כליו של לוקח אעפ"י שממעט או מוסיף רק במקום שכבר נהגו להקל כדברי מור"ם ז"ל איך למחות והדבר ברור דלנוהגין כיש מקילין שכתב מור"ם ז"ל שרי לומר מלא לי פעם אחרת כלומר כפעם ראשונה דהוא ממעט או מוסיף ובסגנון זה מצי אמר כמה זמני ברכ"י בשיו"ב או' א':

א

יא) שם בהגה. וכן המנהג פשוט למדוד בכלי המיוחד וכו' אך לא ראיתי נזהרין שלא לכוין המדה ואפשר משום דכל משקה א"א שלא ירתיח מעט וע"י כך א"א שיכוין המדה שוה בשוה. לבוש. אבל התו"ש שם כתב עליו דמה יושיענו זה כיין דגם בחול הדרך לעשות כן למדוד בשפיכה וברתיחה וא"כ הרי כך הוא המדה והוי ממש דרך מקח וממכר ואולי ס"ל דבחול דרך להמתין עד שינוחו מרתיחתן וחוזר ושופך לתוכו למלאות מדתו ובשבת אינו עושה כן אך דא"כ ודאי פשיטא דשרי באופן זה עכ"ד. ומיהו מ"ש ואולי ס"ל דבחול דרך להמתין וכו' ודאי שכך הוא הדין דצריך להמתין עד שינוחו וחוזר ושופך למלאות כמ"ש בח"מ סי' רל"א סעי' ו' יעו"ש:

א

יב) שם בהגה. ועוד יתבאר לך בסמוך וכו' ר"ל בסעי' ד' בהגה ששם כתב איזה קולא ללוקח ויתבאר ג"כ בדברינו לשם בס"ד:

א

יג) והוי יודע כל כלי המדה אם ראויים לקיבול ואין מקפיד עליהם שרי לטלטל מחמה לצל ואם אין מקבלים כמו מדות אמה וכיוצא ממוקצה שמלאכתו לאיסור ומדת הלח ליי"נ וכדומה אם מקפוד עליהם הוי מוקצה מחמת חסרון כיס (ועיין דינם לעיל רס"י ש"ח) ומינקת שמיוחד למדה כמו שנוהגין עתה שקורין היב"ר ומחזיק קוואר"ט מותר לומר מלא לי כלי זה ושופך לכלי של לוקח כי א"א ליקח המינקת ולהוליך לבית הלוקח ולא נראה כמזכיר סכום המדה בפירוש. מש"ז או' א':

א

יד) [סעיף ב'] מותר לומר לחבירו וכו'. ר"ל אעפ"י שהמדידה אסורה בשבת ויו"ט כמ"ש לעיל סי' ש"ו סעי' ז' ולקמן רסי' תק"ו מ"מ שרי להזכיר שם מדידה והטעם כיון שעכשיו אין מדתו ידוע אין זה כדרך מקח וממכר שבחול. ר"ז או' ב':

א

טו) שם הגה. אבל לא יאמר תן לי וכו' פי' אפי' הלוקח נוטל הכלי של מוכר ומוליכה לביתו אסור להזכיר שם מדה עו"ש או' ג':

א

טז) שם בהגה. אבל לא יאמר וכו' ואפי' אינו קונה ממנו כלל אלא שואל ממנו ואומר לו השאילני עדה פלונית אסור משום עובדין דחול ר"ז או' א':

א

יז) שם בהגה. מדה פלונית. או חציה או רביעית. לבוש אבל מותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות. שה"ג. מ"א סק"ה והיינו לדעת הש"ע סעי' א' צריך ליקח הכל. עצמו לביתו של לוקח ולדעת המקילין שכתב בהגה שם אפי' לשפוך לתוך כליו של לוקח שרי אם מוסיף או ממעט:

א

חי) [סעיף ג'] מותר לומר לחבירו וכו' והיינו בחבירו ישראל וחנוני ישראל אבל בעכו"ם אסור דשמא הביצים נולדו היום. ב"ח וכ"ה לקמן רסי' תקי"ז יעו"ש:

א

יט) שם. ביצים ואגוזים במנין. היינו שאומר לו תן לי עשרה או עשרים שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו לידע כמה הוא נוטל שלא יטול אלא לפי הצורך משנה וגמר' שם מ"א סק"ג:

א

ך) [סעיף ד'] מותר לומר לחנוני וכו' ר"ל אפי' לחנוני יכול לומר תן לי ד' ביצים וכו' לבוש:

א

כא) שם. ובלבד שלא יזכיר לו שם דמים. פי' בין אומר לו סתם תן לי בדינר כסף פירות או שאומר תן לי פירות ויהיה לך בידי שתי כסף עם מה שכבר נתחייבתי ואעפ"י שאינו מזכיר בכמה הוא לוקח עכשיו אפ"ה אסור. וכ"כ הר"ן בס"פ אין צדין עו"ש או' ה':

א

כב) שם. ולא סכום מדה. נ"ל דט"ס בש"ע וצ"ל שם מדה וכמ"ש רש"י בד"ה סכום מדה וכו' וכ"כ הרמב"ם שלא יזכיר לו שם מדה ולא סכום מנין וכ"כ הטור למעלה מזה אסור להזכיר לו שם מדה וכו' וכמ"ש רבא בגמ' וכ"מ מלשון הש"ע מדסיים לומר הרי שיש לך וכו' ולא כתב כן במדה. ביאורי הגר"א. ור"ל שלא יזכיר לו שם מדה לומר תן לי מדה פלונית וכמ"ש סעי' ב' בהגה ועי"ש הטעם. אבל מותר לומר מלא לי ד' או ה' כלים אלו ולמחר נמדוד אותם דזה הוי כמו תן לי ד' ביצים וה' רמונים דשרי:

א

כג) שם. ולא סכום מדה. ובאבא שאול שהיה ממלא מדותיו מערב יו"ט אף שהיה שופך לכליו של לוקח ביו"ט שפיר דמי ואין איסור לא על המוכר ולא על הלוקח א"א או' ב':

א

כד) אם יש לעכו"ם יין כשר מחותם וישראל רוצה לקנות ליין קידוש בשבת בלילה אם א"א כ"א שיזכיר לו סכום מדה או דמים שאין עכו"ם רוצה בע"א אפשר דשרי. ואותיות החותם העכו"ם שובר ובדידיה קטרח ועוד דשבירת אותיות בדבר שאין מתקיים או הכל משעוה דרבנן ושבות דשבות במקום מצוה שרי. א"א שם:

א

כה) שם. ולא סכום מנין וכו' דוקא כשנותנין ק' אגוזים בפרוטה אז אסור דאי חשבון של ק' לא שייך לצמצום דמים אין נראה שיהא אסור. תו' מציעא ע"ה ע"א ד"ה משום. ער"ה או' א':

א

כו) שם. לומר הרי שיש לך בידי וכו' שזהו דרך מקח וממכר. לבוש. ואפי' אומר בפי' השאילני אסור. ר"ז או' ג':

א

כז) שם הגה. וכן בסכום דמים אינו אסור וכו' אבל מלשון הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר דמים כלל שכתב שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום ענין משמע דדמים אפי' בלא סכום וחשבון אסור. מ"א סק"ד תו"ש או' ה' וא"כ הו"ל למימר בהגה וי"א אלא שכן דרכו במקום שאינו מבורר להדיא שדעת הש"ע אינו כן אינו כותב י"א. תו"ש שם ומחה"ש:

א

כח) שם בהגה. וכן בסכום מדה דוקא בכה"ג אסור וכו' ביש"ש ושל"ה הזהירו להוכיח העם בזה וכן הט"ז. ואני אומר שיש כמה טעמים להקל ואך לירא שמים יש להחמיר בזה אבל העם יש להם על מי שיסמוכו א"ר או' ג':

א

כט) שם בהגה. וכן בסכום מדה וכו' אבל לא יזכור לו שם מדה לומר תמדוד לי או שם מקח שיאמר תמכור לי. שה"ג א"ר שם:

א

ל) שם בהגה. היינו בדבר שאין מקחו ידוע. פי' שאין לו קצבה ומחוסר פסיקה אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפי' נוטל מה שנותן לו דאז אין לומר שאין כוונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין יודע מה יתן לו מ"א סק"ה תו"ש או' ו':

א

לא) כתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדת וידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דדוקא כשאומר דרך משל תן לי מדה אגוזים או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו וא"כ אין כוונתו לומר כמה הוא צריך אסור אבל בשכר וכיוצא בו כוונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי. מ"א שם. תו"ש שם וכן פי' הא"ר או' ד' דברי מור"ם ז"ל והשיג על העו"ש והנ"ץ יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' א' וזה ההיתר (ר"ל מ"ש בהגה) ללוקח והיתר המוכר עיין סעי' א' מ"א שם. ור"ל כמ"ש שם בהגה שממעט או מוסיף מעט יעו"ש:

א

לב) שם בהגה. כבר פשט המנהג במדינות אלו וכו' היינו במדינות אשכנז אבל במדינות ספרד צריך להחמיר כפסק הש"ע שלא להזכיר שם דמים כלל ולא שם מדה פלונית כלל וגם במקום שנהגו להקל כל ירא שמים יחמיר לעצמו וכמ"ש לעיל או' כ"ח יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ל"ח או' ז' וכ"כ האחרונים:

א

לג) [סעיף ה'] המביא כדי יין לסעודה ממקום למקום דרך מבוי המעורב. ר"ז או' ד':

א

לד) שם. לא יביאם בסל ובקופה וכו' לתת שלש וארבע בתוך קופה וישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת משאות. אבל מביא על כתיפו אחת או שתים דמוכח דלצורך יו"ט או לפניו בידו. רש"י ביצה כ"ט ע"ב. כ"כ ב"י בשם הר"ן. וזהו לדעת הטור והר"ן שאין לחלק בזה בין שבת ליו"ט אבל סברת י"א שמביא אח"כ בש"ע הוא דעת התו' כמ"ש בב"י ולקמן או' ל"ו:

א

לה) שם. אפי' אין בשינוי קלות במשא. כמו חביות וכדומה משנה מעובדין דחול א"א או' ו' ועיין לקמן סי' תק"י סעי' יוד:

א

לו) שם. וי"א דלמעט בהילוך וכו' כ"כ שם התו' דה"מ ביו"ט שהוא מוציא לחוץ והרואה אומר לצורך חול מביא אותם אבל בשבת שאינו מטלטל אלא מזוית לזוית למעוטי בהליכה עדיף ויותר טוב להביאם בסל ובקופה בפעם אחת מלהביאן כל אחד בפ"ע. ב"י ט"ז סק"ד:

א

לז) שם. וי"א דלמעט בהילוך עדיף וכו' מוכח בתו' ר"פ המביא דמזוית לזוית הוא דשרי אבל בחוץ דאיכא רואין ממעט במשאוי עדיף וביו"ט אף בבית אסור כיון דיכול להוציא לחוץ וכ"כ התי"ט ודלא כהמט"י יעו"ש. אבל מפרש"י נראה דביו"ט נמי אינו אסור אלא במקום הרואים יעו"ש. ער"ה או' ה':

א

לח) שם. וי"א דלממעט בהילוך וכו' הרב מהרי"ל ואלי בהגהו' כ"י נסתפק בדעת הש"ע אי דעתו לפסוק בסתם הש"ע לפי הכלל המפורסם או כי"א לפי שבב"י כתב בלשון אבל. אבל התו' כתבו וכו' וכשכותב בלשון אבל דעתו לפסוק ההוא. והביאו הברב"י בשיו"ב או' ב' וכתב דאין כאן מקום להסתפק דודאי דעת מרן להלכה ולמעשה לפסוק כסברא שקבעה בלשון סתם דאלים האי כללא וכו' והכי נקטינן יעו"ש. ועיין לעיל סי' י"ג או' ז' ודוק:

א

טל) [סעיף ו'] מדיחין כלים לצורך היום וכו' משמע דאפי' בליל שבת מותר להדיח לצורך סעודת שחרית או לסעודה שלישית. עו"ש או' י"א א"ר או' ח' ומיהו אם יש לו עוד כלים אחרים נקיים טוב שלא להדיחם בשבת כלל והטעם משום טורח. תו"ש או' ח':

א

מ) שם. מדיחין כלים לצורך היום וכו' ואפי' עשרה כוסות שאם יצטרך באחד שותה וה"ה שמציעין עשרה מטות. רוקח. מ"א סק"ח. א"ר שם. תו"ש או' יו"ד. ומשמע דאפי' יודע שלא יצטרך לכולם מ"מ מותר להדיח כל העשרה כיון דעכ"פ כל אחד ואחד ראוי לו. מחה"ש ועיין לעיל סי' ש"ב או' כ"ג:

א

מא) שם. כגון שנשאר לו עדיין סעודה וכו' משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח וכמ"ש סי' ש"ב סעי' ג' וכ"כ מהרי"ל שלהאוסרים לשתות בין מנחה למעריב אסור להדיח הכוס. מ"א סק"ט. א"ר או' ט' תו"ש שם. ר"ז או' ו' ועיין לעיל סי' רצ"א סעי' ב' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

מב) שם. אבל לאחר סעודה ג' אין מדיחין. היינו בסתם בני אדם שאין אוכלין אחר סעודה ג' אבל אם רוצה לאכול עוד אחר סעודה ג' או שיבוא לו אורחים פשיטא דשרי להדיח.

א

מג) שם. וכלי שתיה מדיחין כל היום וכו' היינו אם אפשר שיצטרך לו אבל אם יודע בבירור שלא יצטרך עוד ביום לאלו הכלים אסור כמ"ש לעיל או' מ"א

א

מד) [סעיף ז'] מותר להטביל כלי חדש וכו' אפי' היה לו קודם יו"ט. רלב"ח סי' ט"ז. מ"א סק"י. תו"ש או' י"א. ר"ז או' ח' והיינו לסברה זו שהוא דעת המתירין. ועיין בשאגת אריה סי' נ"ו ונ"ז מה שהאריך בזה והעלה דבשבת ויו"ט אסור להטביל אבל ביה"ש של ע"ש ויו"ט אין להטביל כלי מתכות שצריך טבילה מן התורה אבל כלי זכוכית שהוא מדרבנן מותר אבל ביה"ש דשבת ויו"ט גופייהו אפי' כלי זכוכית של ד"ס אין מטבילין אותם משום דהו"ל טבילה זו שלא לצורך היום אלא לצורך חול ואסור יעו"ש. והביאו השע"ת. ועיין לעיל סי' רס"א או' ג' ואוי יו"ד וכתבנו שם שהמטביל ביה"ש יברך ג"כ יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' ח"ן:

א

מה) שם. ויש אוסרין. ואע"ג דכלי שנטמא בטומאה דרבנן מותר להטבילו וי"א דטבילת כלי חדש דרבנן שאני התם דעכ"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים משא"כ כלי חדש דלא חזי כלל קודם טבילה מיחזי כמתקן. מ"מ פ"ד מה' יו"ט. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' י"ב. ולדיעה זו אף שנתן לו העכו"ם הכלי במתנה בשבת אפ"ה אסור דמתקן. א"א או' יו"ד:

א

מו) שם. ויש אוסרין. ואם עבר והטביל כלים (היינו במזיד אבל בשוגג גם הרמב"ם מתיר) לא ישתמש בהם כמ"ש סי' שי"ח. הרמב"ם פכ"ג מה"ש. ואפשר דיש להקל בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחלה. מ"א שם. א"ר או' י"ב. תו"ש שם. ער"ה סוף או' ו' ר"ז או' ח' ח"א כלל מ"ד או' י"ז. ואם נתערב הכלי באחרים יש צדדים יותר להקל א"א או' י"א:

א

מז) שם. ויש אוסרין. ואם עבר והשתמש בלא טבילה לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבילנו עוד. מור"ם ז"ל בהגה ביו"ד הסי' ק"ך בשם הטור. ואם נסתפק לו אם הטבילו נ"ל דאם הוא כלי זכוכית או מצופה אבר דטבילתו דרבנן לכ"ע מותר להשתמש בו דספיקא דרבנן לקולא אבל בחול יש להטבילו על צד היותר טוב, ואם הוא כלי מתכות יש להטבילו אפי' בשבת משום ספק הפיקא דאף את"ל שלא הוטבל שמא הלכה כהמתירין ובפרט שכן סתם הש"ע. והיינו בא"א לעשות התקנה הכתובה בש"ע ובהגה:

א

מח) שם. ויתן הכלי לעכו"ם במתנה וכו' עיין בשו"ת מהר"ש בן הרשב"ץ בסי' קס"א מה שערער על מורה א' שהורה כן יעוש"ב ואשתמיט ליה שכן כתב להדיא המרדכי ופסקו מרן ז"ל גם ביו"ד סי' ק"ך. ועיין לו עו"ש למהר"ש ז"ל שאסר לתת במתנה לעבדו או לשפחתו ולא למשרת גוי יעו"ש. ואמת שצריך ליזהר בזה כמ"ש הרב ז"ל. כס"א או' ב' וכ"כ הער"ה ביו"ד סי' ק"ך או טו"ב:

א

מט) שם. ויתן הכלי לעכו"ם במתנה וכו' ואע"ג דאסור ליתן מתנה בשבת כמ"ש המ"א סי' ש"ו ס"ק ט"ו בשם המרדכי יעו"ש כתב המ"א ס"ק י"ב דהכא שרי כיון שצורך שבת הוא. וכ"כ הר"ז או' ח' ומה שהקשה התו"ש על דברי מ"א הנז' עיין מה שתירץ המחה"ש:

א

נ) שם, ויחזור וישאלנו ממנו וכו' נ"ל דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה דהיינו לאותו שבת או בחול כל זמן שאין לו מקוה אבל לאחר השבת או שיזדמן לו מקוה כיון שישתקע עולמית ביד ישראל ודאי הוי כלקוח בידו וצריך טבילה אלא שיש להעבילו עם כלי אחר או בלי ברכה. ט"ז ביו"ד סי' ק"ך ס"ק ח"י ובסי' זה סק"ו. והגם דהכנה"ג שם בהגב"י או' ס"ב חלק על דברי הט"ז הנז' וכתב דא"צ טבילה כלל כ"ז שהוא שאול בידו מ"מ סיים דלהטבילו עם כלים אחרים אין חשש ומהיות טוב אל תקרי רע יעו"ש. וכ"כ הבל"י שם או' כ"ט. קה"י שם בסוף הסי' ואע"ג שהפר"ח שם כתב דיטבילנו בברכה והביאו הלה"פ שם בסוף הסי' מ"מ ק"ל סב"ל:

א

נא) שם הגה. ואם הוא כלי שראוי וכו' והטעם משום דאינו נראה כמו שרוצה להטביל אלא שרוצה לדלות בו מים לצרכו. עו"ש או' י"ד ר"ז או' ח':

א

בנ) שם הגה. ואם הוא כלי שראוי וכו' וכ"כ האחרונים בסי' זה וביו"ד ססי' ק"ך. וזה התיקון יותר טוב משיתן למתנה לגוי כי במתנה יש איזה פקפוק כמ"ש לעיל או' מ"ח ומ"ט יעו"ש:

א

גנ) שם בהגה. ימלאנו מים מן המקוה וכו' ויטבול ידיו תחלה ואח"כ ישקע כל הכלי במים ואין לעשות כן אלא אם הוא צריך לו. מהר"ש שער אריה בהגהו' כ"י ברכ"י בשיו"ב או' ד' חס"ל או' ג':

א

דנ) שם בהגה. ימלאנו מים מן המקוה וכו' או נהר במקום שיש עירוב. ח"א כלל מ"ד או' י"ז:

א

הנ) שם בהגה. ימלאנו מים מן המקוה וכו' ואם הוא כלי שאין ראוי למלאות כמו סכין וכדומה ירחצנו במקוה אם הוא צריך רחיצה וממילא עלתה לו טבילה:

א

ונ) שם בהגה. ימלאנו מים מן המקוה וכו' ולא יברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה. וכ"כ בתשב"ץ. מ"א ס"ק י"ג. א"ר או' י"א. תו"ש או' י"ד. ר"ז או' ח' ח"א שם. ולאחר שבת ג"כ לא יברך א"א או' י"ג ואם א"א לו באחד מאופנים הללו ויתבטל עי"ז מאכילת שבת כדאי הוא הב"י (ר"ל סתם הש"ע) לסמוך עליו ומותר להטביל לכתחלה. ח"א שם. וכ"כ בספרו חכ"א כלל ע"ג או' כ"ג:

א

זנ) ואם עשה לו עכו"ם כלי מכסף מקנתו מותר להטבילו בשבת אפי' מי שהוא בעל נפש יתירה כיון דלדעת רוב פו' והמחבר מכללם כלי זו א"צ טבילה כדאיתא ביו"ד סי' ק"ך אלא דהרב רמ"א כתב שם שיש להחמיר לטובלו בלא ברכה ובכה"ג שפיר יש לסמוך על דיעה ראשונה שהתירו טבילה בשבת ובפרט לדעת הב"ח שם דכלי כזו א"צ טבילה לד"ה יעו"ש. תו"ש או' י"ג:

א

חנ) וכתב הער"ה ביו"ד סי' ק"ך או' טו"ב דכלי זכוכית או כלי חרס דמצופה אבר אע"ג דטבילתן דרבנן לכ"ע אסור להטבילו בשבת אבל ביו"ט דעת קצת אחרונים לא אסרו משום מתקן אלא גזירה שמא ישהה ובכלים חדשים לא חיישינן יעו"ש. ורש"ל פ"ב דביצה סי' י"ט נשא ונתן בדין זה והעלה דלכ"ע אסור להטביל כלים חדשים ביו"ט אלא שאם באו ליד ישראל ביו"ט היה מותר להטבילם אלא שאין ראוי לעשות כן בפני ההמון שלא יבואו להטביל שאר כלים שהם לא ידעו חילוק זה וגם לא ידעו שהיום באו ליד ישראל ע"כ יותר טוב שאר תיקונים והערמה יעו"ש. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ג' וכ"כ המ"א בסי' תק"ט ס"ק י"ד דאם לא היה אפשר להטבילו מעיו"ט שרי אלא דאין מורין כן כמ"ש בהגה שם סעי' א' לגבי מכשירין יעו"ש. וכ"כ א"ר שם או' ט"ז ר"ז שם או' ט"ו ח"א כל צ"ד או' י"ג:

א

טנ) שם בהגה. ימלאנו מים מן המקוה וכו' עיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ק"ו שלמד מדין זה דמותר לבדוק כלי שתייה בשבת אם שלימים או נקובים בזה האופן שימלאנו לשתות בו וממילא הוא נבדק אם נקוב או לא יעו"ש. א"ח או' ו':

א

ס) [סעיף ח'] כוס ששתה בו עכו"ם וכו' כ"כ רי"ו בח"ח בשם הרא"ש וכתב שם הטעם דלא דמי לטבילה דהתם האיסור בגוף הכלי מיחזי כמתקן והכא גוף הכלי היתר והיין אוסרו וכשמדיח אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי עכ"ל והביאו ב"י ומ"א ס"ק י"ד וכתב שם המ"א (בשם תו' שבת מ"ז) דאפי' יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו"ם מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לדבר אסור דבטלי לגבי כוס. וכ"כ א"ר או' י"ג. תו"ש או' ט"ו. ר"ז או' ט' ואי אית בהו כזית לא בטלי ואסור לטלטלו חמ"ד או' ג':

א

סא) שם. מותר להדיחו וכו' והיינו לצורך היום וכמ"ש לעיל סעי ו' יעו"ש:

א

סב) אסור לבטל איסור בשבת ויו"ט דאין לך תיקון גדול מזה. תה"ד סי' כ"ד והביאו מ"א שם. והיינו לדעת הש"ע ביו"ד סי' צ"ט סעי' ו' דמבטלין בשבת אסור אבל לדעת מור"ם שם דאין מבטלין לא נפקא מידי דאפי' בחול אין מבטלין כיעו"ש וכ"כ שם בתה"ד. והתו"ש או' ט"ו כתב דנ"מ גם לדעת מור"ם ז"ל ביבש ביבש שנתערב חד בתרי דבחול יכול להוסיף עליו עד ס' כדי לבשלו אח"כ כדאיתא ביו"ד סי' ק"ט בשבת (נ"ל דל"ד וצ"ל ביו"ט) אסור משום מתקן, גם יש נ"מ לענין מים שלנו בסי' תנ"ה דכתב המ"א שם דמותר לבטל מים שלא לנו במים שלנו אף לכתחלה בשבת (ל"ד וצ"ל ביו"ט) אסור לעשות כן עכ"ל. והיכא דמקלי (נשרף) קלי איסורא שרי (כמ"ש סי' תק"ז סעי' ב') אבל מותר לשער ס' אפי' נתערב בע"ש ולא נודע לו עד בשבת. תה"ד שם. ונ"ל דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך אחד בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא ולא הוי כמתקן עיין ביו"ד סי' ק"ט. מ"א שם. א"ר או' י"ג. תו"ש או' ט"ו. וכן מותר להורות כל הוראה להתיר ואינו חשוב כמתקן שהרי דבר זה היה מתוקן מאליו אלא שלא היה ידוע להשואל עד שבא המורה והורה לו. ר"ז או' יו"ד. והיינו רק לשער בדעת ומראה עיניו הא למדוד לא ואע"ג דמדידה דמצוה שרי הכא נראה כמתקן בעושה מעשה בידים. א"א או' י"ד:

א

סג) סכין טריפה לחתוך בה לחם וכדומה בצונן דבעי הדחה ומשמע דבעי הדחה שפשוף היטב לא הדחה בעלמא אסור בשבת דהוי כמתקן. מש"ז או' ז':

א

סד) [סעיף ט'] מותר לשפשף הכלים בכל דבר וכו' ואפי' בנתר וחול. גמ' ופרש"י דאע"ג דנתר ותול זימנין דגריד כיון דלא מתכוין שרי אבל גרתקן ודאי גריד לכלי כסף שהוא רך והו"ל ממחק וכיון דפסיק רישיה הוא מודה ביה ר"ש. וכתב רי"ו בחי"ג דהא דשרי בנתר וחול לחוף בשייחד להם מקום מבע"י שאם לא כן אסור לטלטלם ודבר פשוט הוא. ב"י ולפי מ"ש לעיל סי' שכ"א או' צ"ב דדעת האחרונים יש גיבול בחול צ"ל ג"כ מגובל מבע"י או לשפשף בו כך כמו שהוא יבש בלתי גיבול במים או ליתן מעט במים הרבה בענין דלא שייך גיבול:

א

סה) שם. מותר לשפשף הכלים וכו' מהר"ש היה אוסר בשבת לשטוף כלי זכוכית עם שבולת שועל כדי להצהירו, דרשות מהרי"ל. שכנה"ג בהגה"ט או' ג' מ"א ס"ק ט"ו, תו"ש או' ט"ז, וה"ה להצהיר הסכינים אסור אבל בשאר כלים שרי אם עושה משום נקיות לחוד. א"א או' ט"ו:

א

סו) שם. מותר לשפשף הכלים וכו' ואע"ג כשחופף כלי שנדבק בו שומן אז נימס השומן על ידו והוי מוליד כיון דלא מכיון לזה אינו אוסר משום נולד. ט"ז סי' שכ"ו סק"ג. תו"ש בזה הסי' או' ט"ז:

א

סז) שם. מפני שהוא ממחק לכלי כסף וכו' משמע אבל בשאר כלים מותר אפי' בגרתקן. א"ר או' ט"ו וכ"כ האחרונים:

א

סח) [סעיף יוד'] אין חופפין כלים במלח וכו' דוקא לחפף אסור דהוי כמרסק שלג וברד דאסור אבל ליתן מלח לתוך המים המדיח בהם הכלים מותר דהוי כנותן שלג וברד לתוך הכוס דמותר. עו"ש או' ח"י. מ"א ס"ק ט"ז א"ר או' ט"ז. תו"ש או' י"ז. ר"ז או' י"ב. ולחוף במלח בלא מים אסור. תמ"ד או' ו' ועיין לעיל סי שכ"א סעי' ב' באיזו אופן מותר ליתן מים במלח:

א

סט) שם. לפי שהמלח נמחה וכו'. השחזת הסכין בשבת אף שלא ברחיים רק בעץ וכדומה אסור שדומה לממחק. מש"ז או' ח':

א

מיוחד למדה. פי' שרגיל למדוד למכור בו:

ב

מעט שרי. ואין בו משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך בי"ט וכן נהגו להטיל טבעת במדה (מרדכי וש"ש ד"מ) וזה ההיתר למוכר ועס"ד:

ג

במנין. שכן דרך בע"ה להיות מונה בתוך ביתו לידע כמה הוא נוטל שלא יטול אלא כפי הצורך:

ד

וכן בסכום דמים. אבל מל' הטור והש"ע משמע דאסור להזכיר דמים כלל שכתב שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין משמע דדמים אפי' בלא סכום וחשבון אסור:

ה

שאין מקחו ידוע. פי' שאין לו קצבה ומחוסר פסיק' אז אסור לומר תן לי בפשוט או בב' אפי' נוטל מה שנותן לו דאז א"ל שאין כונתו אלא לומר מה שצריך שהרי אין יודע מה יתן לו, כתב ד"מ ונ"ל דה"ה לענין מדה לא אסרו להזכיר שם מדה אלא בדבר שאין מדתו ידוע אבל בדבר שמדתו ידוע רק שמודיע לחנוני כמה צריך שרי עכ"ל פי' דדוקא כשאומר ד"מ תן לי מדה אגוזי' או דבר שאין רגילין למדוד דאז אינו יודע כמה מחזיק המדה ואינו יודע אם יהיה צריך יותר או לאו ואם כן אין כונתו לומר כמה הוא צריך אבל בשכר וכיוצא בו כונתו להודיע כמה הוא צריך ושרי [והע"ש לא ע' בד"מ] וזה ההיתר ללוקח והיתר המוכר עס"א, וצ"ע למה לא נהגו עתה כן וכת' בש"ג דמותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות ע"ש: מה שנוהגין שכותבין פ' הניח כך וכך מעות ופ' כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח מחט ועושה נקבים כמנין היין שלוקח אסור דאסור להסתכל באותו כתב שכתוב בו סכום המעות כמ"ש סי' ש"ז סי"ב (ב"י בשם הרא"ש כלל כ"ב) ומשמע דאסור ג"כ לכתוב בפתקאות סכום מעות וכשלוקח היין מניח הפתק במקום ששם האיש כתוב דאסור לקרות בפתקאות האלו דהוי שטרי הדיוטות ולכן נהגו ליקח גרעין לסימן או שאר דבר: וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות כמ"ש סי' ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכן נהגו הקדמונים ומשמע דאם כתב שם האיש לבדו מותר לקרות ולעשות נקבים דלא מקרי שטרי הדיוטות אלא שטר שכתוב בו איזהו עסק ומ"מ צ"ע על הרא"ש דהרי משמע פ' הבונה דאפי' רשימה בעלמא אסור לעשות לסי' וכ"כ הרמב"ם ספי"א הרושם רשמים בכותל חייב ואם כן כ"ש דאסור לעשות נקב לסימן ועסי' שכ"ה:

ו

בשינוי קלות. ע' בע"ש ודבריו סתומים:

ז

וי"א דלמעט. צ"ע דמשמע דכ"ע מודין בזה כמ"ש סימן של"ג ס"ב ותלמוד ערוך הוא ומ"ש הטור ולמעט במשוי עדיף מיירי שמוליכין דרך מבוי המעורבת דשכיחי בו רבים וכמ"ש סי' תק"י ס"ח מיהו בר"ן משמע דכשנותן כדים בקופה הוי כעובדא דחול וע"ש בהג"ה דפסק כי"א ע"ש:

ח

מדיחין. ואפי' י' כוסות שאם יצטרך באחד שותה וה"ה שמציעין י' מטות [רוקח]:

ט

כגון שנשאר. משמע דאם יודע שלא יצטרך עוד אסור להדיח וכמ"ש סי' שי"ב ס"ג וכ"כ מהרי"ל שלהאוסרים לשתות בין מנחה למעריב אסור להדיח הכוס:

י

כלי חדש. אפי' היה לו קודם י"ט [רלב"ח סי' ט"ז]:

יא

ויש אוסרין. ואף על גב דכלי שנטמא בטומאה דרבנן מותר להטבילו וי"א דטבילת כלי חדש דרבנן שאני התם דעכ"פ היה ראוי להשתמש בו בדברים טמאים משא"כ כלי חדש דלא חזי כלל קודם טבילה מיחזי כמתקן [מ"מ פ"ד מי"ט] ואם עבר והטביל כלים לא ישתמש בהם כמ"ש סימן שי"ח [רמב"ם] ואפשר דיש להקל בדיעבד מאחר דיש מתירין לכתחלה עמ"ש סי' ת"ה ס"ט:

יב

במתנה. כיון שצורך שבת הוא ועמ"ש סי' ש"ז:

יג

ימלאנו מים. ונ"ל דלא יברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה וכ"כ בתשב"ץ קלף:

יד

מותר להדיחו. דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי ומשמע בשבת דף מ"ז בתוס' דאפי' יש בכוס פרורי פת ששרה בו העכו"ם מותר לטלטלו ולא הוי בסיס לד"א דבטלי לגבי כוס עסי' ש"ח סכ"ז: אסור לבטל איסור בשבת או בי"ט דאין לך תיקון גדול מזה כמ"ש בי"ד סימן צ"ט ס"ו והיכא דמקלי קלי אסורא שרי כמ"ש סי' תק"ז ס"ב אבל מותר לשער ששים אפי' נתערב בע"ש ולא נודע לו עד בשבת [ת"ה סי' נ"ד] עסי' תצ"ח ס"ט נ"ל דיבש ביבש שנתערב מותר להשליך א' בשבת דאינו אלא חומרא בעלמא לא הוי כמתקן עבי"ד סימן ק"ט וכ"מ ריש פרק נוטל:

טו

בכל דבר. אפי' בחול אף על גב דזמנין דגריד מ"מ דבר שאין מתכוין הוא אבל בגרתקן הוי פ"ר וכת' מהרי"ל שהרא"ש אוסר לשטף הזכוכית עם שבולת שועל להצהירו ע"כ וצ"ע למה ואפשר דס"ל דדוקא להדיח שרי אבל להצהיר אסור עסי' של"ו סי"א:

טז

כשחופף בחזקה. אבל בעלמא שרי דנמחה ממילא וכמ"ש סי' ש"ך ס"ט:

א

(א) מותר וכו' – היינו אף דמקח וממכר אסור בשבת ויו"ט ואחד המוכר בפה או במסירה ומשיכה וכן מדידה שאינה של מצוה ג"כ אסור וכנ"ל בסימן ש"ו אפ"ה מותר לומר בלשון זה שאינו אומר בלשון מכירה מכור לי ואינו מזכיר שם מדה רק כלי זה סתם:

ב

(ב) מיוחד למדה – פי' שרגיל למדוד ולמכור בו:

ג

(ג) ומוליכה לביתו – שאין זה דרך מקח וממכר וגם לא מחזי כעובדין דחול שאף המשקה את חבירו בדרך מתנה דרכו ג"כ לפעמים להשקות בכלי המיוחד למדה:

ד

(ד) אבל למדוד וכו' – מפני שזהו דרך מקח וממכר של חול:

ה

(ה) ויש מקילין וכו' – היינו דעי"ז אין איסור על המוכר למדוד בכלי מדה שלו ולשפוך לתוך כליו של לוקח:

ו

(ו) שממעט וכו' – ואין בזה משום גזל שידוע לבעליו שהכל רגילים בכך וכן נהגו להטיל טבעת במדה וזה ההיתר למוכר [מ"א]:

ז

(ז) יתבאר בסמוך – היינו שמצא סמך שלפעמים מותר להזכיר אף שם מדה ועי"ש מה שכתבנו בזה:

ח

(ח) מותר וכו' – היינו אף שהמדידה אסור בשבת ויו"ט מ"מ מותר להזכירו ועיין לעיל סימן ש"ז ס"ח דאסור לומר דבר פלוני אעשה למחר מה שאסור לעשות היום ואולי משום שהוא לצורך שבת התירו [פמ"ג]:

ט

(ט) אבל לא יאמר וכו' – ואפילו אין קונה ממנו כלל אלא שואל ממנו ואומר השאילני מדה פלונית ג"כ אסור משום מדידה דהוי כעובדין דחול וכנ"ל בסימן ש"ו:

י

(י) מדה פלוני – או חציה או רביעית כיון שמזכיר שם מדה אבל מותר לומר מלא לי כלי זה עד השנתות:

יא

(יא) במנין – היינו שאומר לו עשרה או עשרים שכן דרך בעה"ב להיות מונה בתוך ביתו לידע כמה הוא נוטל שלא יטול אלא כפי הצורך הלכך לא מוכח דמשום דמים הוא דמדכר ליה אלא להודיע כמה צריך:

יב

(יב) לומר לחנוני וכו' – דוקא חנוני ישראל אבל אינו יהודי אסור ליקח ממנו ביצים שמא נולדו היום ומוקצה הוא וכן ברמונים שמא נלקטו היום מן המחובר [לקמן סי' תקי"ז ס"א]:

יג

(יג) שם דמים – כגון שאומר תן לי בעד כך וכך פשוטים וכ"ש כשמזכיר לו סכום דמים דהיינו שעושה עמו חשבון הכולל גם ממה שנתחייב לו מכבר פשיטא דאסור:

יד

(יד) ולא סכום מדה – עיין בבאור הגר"א שכתב דט"ס הוא וצ"ל ולא שם מדה דהיינו שמזכיר לו תן לי מדה פלונית וכ"ש סכום מדה דהיינו שעושה עמו חשבון הכולל מכמה מדות שלקח ממנו מכבר:

טו

(טו) ולא סכום מנין וכו' – דבאופן זה הוא דרך מקח וממכר אבל מנין בעלמא כבר מבואר מקודם דשרי:

טז

(טז) וכן בסכום דמים וכו' – הוא פליג על המחבר דס"ל דסתם שם דמים אסור למדכר והוא ס"ל דכמו במנין דוקא סכום מנין אסור ומנין בעלמא שרי למדכר כן הדין לענין דמים והו"ל למימר ויש אומרים אלא שכן דרכו לפעמים:

יז

(יז) וכן בסכום מדה וכו' – ר"ל דוקא סכום מדה שעושה עמו חשבון הכולל גם ממדותיו שנתחייב לו מכבר אבל שם מדה בעלמא ס"ל להג"ה דמותר למדכר דהא שהזכיר מדה הוא רק לסימנא בעלמא להודיע לו כמה הוא צריך ולא שימדדו דוקא והא דאסר בגמרא להזכיר שם מדה היינו בדבר שאין העולם רגילים למדוד אותו במדה שאז אין אומרים דלסימנא בעלמא נקטיה והמחבר לעיל דלא חילק בזה ס"ל דבכל גוונא אסור גם בזה:

יח

(יח) אבל בלא"ה שרי – וזה הקולא הוא רק ללוקח שאינו עובר איסור במה שמזכיר שם מדה וכנ"ל והיתר למוכר שיהיה מותר למדדו וליתנו בכליו של לוקח מבואר לעיל בס"א שיוסיף או ימעט מעט:

יט

(יט) ואע"ג דאסור וכו' – חוזר אתחלת הג"ה וקאמר דהא דקי"ל דאסור להזכיר דמים כלל הוא בדבר שאין מקחו ידוע והיינו שאין לדבר ההוא קצבה ופסיקת דמים שאז לא נוכל לומר שמה שהזכיר לו בפשוט הוא רק להודיע לו כמה הוא צריך ולא לפסוק לו דמים בעד המקח שהרי אינו יודע כמה יתן לו בעד שעור זה הדמים אבל דבר שידוע מקחו אמרינן דלסימנא בעלמא נקטיה להודיעו כמה הוא צריך ונמצא שלא הוזכר כאן מכירה בדמים אלא נתינה בעלמא כמה יתן:

כ

(כ) כבר פשט וכו' – והנה יש כמה אחרונים שסוברין שיש ליזהר מדינא שלא להזכיר שם דמים וכ"ש שם מדה בכל גוונא וכדעת המחבר ומ"מ אין למחות ביד הנוהג להקל דיש לו ע"מ לסמוך אבל ראוי ונכון מאד להחמיר בדבר שלא להזכיר שם מדה או דמים ובפרט שיכול לעשות בהיתר שיכול לומר מלא לי כלי זה ולמחר נמדוד אותו ובדבר ששייך בו מנין יוכל לומר דרך מנין תן לי כך וכך ולא יזכיר שם דמים כלל ולא יבואו לחשבון עד למחר. מה שנוהגין שכותבין מע"ש פלוני הניח כך וכך מעות ופלוני כך וכך ולמחר בשבת כשנותן היין לוקח המוכר מחט ועושה נקבים בנייר כמנין היין שלוקח אסור לעשות כן דהא אסור להסתכל באותו כתב שכתב בו סכום המעות דהוי שטרי הדיוטות. גם עשיית הנקבים בנייר ג"כ אין נכון לכתחלה וה"ה דאסור לכתוב בפתקאות מע"ש סכום מעות ולמחר בשבת כשלוקח היין מניח המוכר את הפתקא במקום ששם האיש כתוב אצלו מכבר דאסור לקרות בפתקאות הללו וכנ"ל ולכן נהגו ליתן גרעין או שאר דבר על שם האיש לסימן וגבאי צדקה אפשר דמותרין בפתקאות ליתן על שם האיש לזכרון משום דהוי חפצי שמים וכמ"ש בסימן ש"ז ומ"מ טוב להחמיר היכא דאפשר בגרעין וכיוצא בזה וכן נהגו הקדמונים [אחרונים]:

כא

(כא) לא יביאם – ליתן ג' וד' כדים בתוך קופה לישאם משום דנראה כמעשה דחול לשאת משאות:

כב

(כב) לפניו – בידו:

כג

(כג) או על כתפו – אחד או שנים דמוכח דלצורך שבת הוא:

כד

(כד) וכיו"ב שישנה וכו' – בטור סימן תק"י איתא בזה"ל וכן כל כי"ב ישנה מדרך חול וכו' וזה הלשון מתוקן יותר:

כה

(כה) וי"א דלמעט וכו' – עיין סימן תק"י ס"ח בהג"ה דפסק כהי"א אלו וכ"ז במקום שאין רואין אבל כשנושא אותם דרך מבוי המעורבת דשכיחי בה רבים ואוושא מלתא טובא ויאמרו דלצורך חול הוא מביאם לכו"ע למעט במשא עדיף:

כו

(כו) מדיחים – אפילו עשר כוסות וא"צ אלא לאחת רשאי להדיח כולן דהואיל וראוי לו כ"א הותרו כולן וה"ה שמציעין יו"ד מטות:

כז

(כז) לצורך היום – היינו אפי' בליל שבת מותר להדיח לצורך מחר או לצורך סעודה ג':

כח

(כח) כגון שנשאר – ואם יודע שלא יצטרך עוד לאלו הכלים אסור להדיחן משום טורח ולהיפך אם יודע שיצטרך להן כגון שרוצה לאכול עוד פ"א אפילו לאחר סעודה ג' ג"כ מותר רק הכא איירינן בסתמא:

כט

(כט) כל היום – ואם ברור לו שלא ישתה עוד שוב אסור להדיח הכוס:

ל

(ל) מותר וכו' – אפילו היה לו הכלי קודם שבת ויו"ט ולדעת האוסרים אפילו הגיע לו הכלי בשבת שנתן לו הא"י במתנה אפ"ה אסור מפני שנראה כמתקן הכלי ע"י הטבילה דמתחלה היה אסור להשתמש בה ולכך אסור מדרבנן:

לא

(לא) כלי חדש – הנקח מן הא"י. והמחבר סתם ולא הזכיר באיזה כלי מיירי ומשמע דאפילו כלי מתכת דהרבה פוסקים ס"ל דטבילתה הוא מן התורה וגם המחבר סתם כן ביו"ד סימן ק"כ סעיף י"ד ג"כ מותר להטביל ועיין בבה"ל:

לב

(לב) ויש אוסרים – היינו אפילו בכלי זכוכית ואפילו הוא לצורך שבת [ע"ת וא"ר]:

לג

(לג) וי"ש וכו' – משמע דמצד הדין מסכים לדעה הראשונה ועיין בד"מ שכתב דמדינא יש לפסוק כדעת היש אוסרים וכן פסק בתשובת שאגת אריה סימן נ"ו ומ"מ אם עבר וטבל אפשר דמותר להשתמש בו כיון דיש מתירין אפילו לכתחלה. ואם יש לו ספק על הכלי אם היא צריכה טבילה נ"ל דיש לסמוך על דעה הראשונה ולהטבילה לכתחלה כשא"א לו לעשות בנקל העצות המבוארות בשו"ע:

לד

(לד) במתנה וכו' – ואע"ג דאסור ליתן מתנה בשבת כמ"ש בסי' ש"ו הכא שרי משום צורך שבת:

לה

(לה) ויחזור וישאלנו – ומ"מ לאחר השבת צריך להטבילו כיון דלבסוף יהיה נשקע הכלי תחת ידו הוא כשלו כ"כ הט"ז והביא ראיה לזה ומ"מ יטבילנו בלי ברכה או יטביל כלי אחר עמו ויברך על שניהם:

לו

(לו) ימלאנו מים – ואינו מברך דאז אינו מוכח שעושה לשם טבילה ופשוט דזה דוקא אם אין לו כלי אחר לצורך שבת דאל"ה אסור מפני שמפסיד הברכה בידים:

לז

(לז) ששתה בו וכו' – יין אף שבלא הדחה אסור להשתמש בו אפ"ה לא מקרי מתקן עי"ז דהא גוף הכלי היתר הוא והיין אוסרו וכשמסירו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו דבר המאוס ואם יודע שלא ישתמש בו היום אסור להדיחו וכנ"ל בס"ו במ"ב ואפ"ה מותר לטלטל הכוס אף בלא הדחה ואפילו יש בכוס פרורי פת ששרה בו הא"י בהיין אפ"ה מותר לטלטל להכוס ולא הוי בסיס לדבר אסור דהפירורים בטלים לגבי הפת. כתב בתרומת הדשן דאין לבטל איסור בשבת דאין לך תיקון גדול מזה ואף דביו"ד סימן צ"ט ס"ו בהג"ה ס"ל דאף בחול אין לבטל שום איסור להוסיף עליו עד ששים אפילו אם הוא איסור דרבנן מ"מ נפקא מיניה לענין יבש ביבש שנתערב חד בתרי דבחול יכול להוסיף עליו עד ששים כדי לבטלו אח"כ כדאיתא ביו"ד סימן ק"ט ובשבת ויו"ט אסור משום דמקרי מתקן והיכא דמקלי קלי איסורא שרי כמ"ש בסימן תק"ז ס"ב. ומותר לשער ששים אפילו נתערב בע"ש ולא נודע לו עד שבת. ודוקא לשער בדעת ובמראה עיניו הא למדוד לא אע"ג דמדידה דמצוה שרי הכא נראה כמתקן בעושה מעשה בידים [פמ"ג]. כתב המג"א דיבש ביבש שנתערב חד בתרי מותר להשליך אחד מהן להתיר האחרים דכיון דאינו אלא חומרא בעלמא דמדינא כל שאין נאכל לאדם אחד שרי ע"כ לא הוי זה כמתקן. סכין טריפה אם רוצה לחתוך בו לחם וכדומה בצונן דבעי הדחה דמשמע שפשוף היטב לא הדחה בעלמא אין לעשות זה בשבת דהוי כמתקן [פמ"ג עי"ש עוד]:

לח

(לח) בכל דבר – ואפילו בנתר וחול כשייחד להם מקום מבעוד יום שאינו מוקצה [ונראה דדוקא כשהיה החול מגובל במים מע"ש או שלוקח עתה החול בלי תערובות מים או להיפך כשנותן הרבה מים שלא יתדבק כלל החול אחד לחבירו דאל"ה יש בזה משום חשש לישה לכמה פוסקים כמבואר לעיל בסימן שכ"א במ"ב ועיין לקמן בסוף סימן שכ"ו דיוכל ליקח החול בידים רטובות] ואע"פ שאפשר דגריר והוי ממחק מ"מ הוי דבר שאין מתכוין ושרי אבל גרתקן הוי פסיק רישיה ומהרי"ל היה אוסר לשטוף את הזכוכית בשבולת שועל להצהירו וצריך טעם למה ואפשר דס"ל דדוקא להדיח הכלים שיהיו נקיים שרי אבל לא להצהירו ודוחק:

לט

(לט) חוץ מכלי כסף וכו' – ושאר כלים אפילו בגרתקון נמי שרי:

מ

(מ) מפני שהוא ממחק – וע"כ אסור להשחיז הסכין בשבת אף שלא בריחיים רק בעץ וכדומה דדומה לממחק [פמ"ג]:

מא

(מא) שהמלח נמחה – והוא דומה לריסוק השלג והברד המבואר בסימן ש"כ ס"ט ע"ש הטעם במ"ב וע"כ כתבו הפוסקים דדוקא לחוף בהמלח אסור אבל מותר ליתן המלח להמים שמדיח בהם כלים ואע"ג דנמחה ממילא כמו שם דמותר ליתן השלג לתוך המים אע"פ שנמחה ממילא ואינו חושש:

א

(ט"ז סק"ב) וא"כ תימא רבה על רמ"א. נ"ב ואני אבוא אחריו למלאות דבריו דאי כדברי הרמ"א מאי הא קשיא להו לתו' פירש"י פשיטא דאסור ואמאי פליג רשב"א הא תנינן לעיל במתני' אומר אדם לחבירו מלא לי כלי זה אבל לא יזכירו לו שם מדה התם איירי בשאין מדתו ידוע וכאן מדתו ידוע ומש"ה פליג הרשב"א וכמו שהביא המ"א חילוק זה בשם ד"מ וע"ק אמאי צריך תוס' להגיה בת"ק סכום מנין ה"ל להגיה גי' רש"י סכום מדה ודוקא סכום מדה אסור אבל שם מדה כיון דמקחו ידוע מותר להזכיר. אלא ש"מ דראב"י לא מחלק בכך אלא לענין שם דמים ולא בשם מדה. עם כל זאת ראוי להחמיר שלא להזכיר בשבת וי"ט שם מדה אלא מלא לי כלי זה אבל מה שהשיג הט"ז בזה דה"ל לתוס' להניח גי' רש"י שם מדה וכפי סבר' ראב"י אין בו השגה כלל דהא לשיטתו כפי הגהת מהד"מ איכא למימר דלא ס"ל תוס' הך סברת ראב"י אפי' לעניו שם דמים אבל מאן דאית ליה הך סברא אית לן למימר נמי לענין מדה אבל לשיטת מהרש"א ס"ל לתוס' סברת ראב"ד מוכח שפיר דלא ס"ל לתוספות הך דינא דהרמ"א ודוק:

ב

(ט"ז סק"ה) תמהתי ע"ז דהא. נ"ב ולק"מ די"ט ושבת חד גזיר' היא כמ"ש תוס' ד"ה י"ט וכו' ביצה דף י"ח מאי אית לך למימר דלא נגזור בור בחצירו אטו בור בר"ה ע"ז מייתי הרא"ש ראיה אלימתא הלא כמו כן מצינו בלולב ושופר ולא נאמר דבשבת חייב בתקיעת שופר כשיש לו שופר בביתו או לולב אע"כ דגזרי' אטו ר"ה:

א

(בש"ע ס"ז) מותר להטביל כלי חדש כו' ועיין בשאגת אריה סימן נ"ו וסמן נ"ז שהאריך בזה והעלה דבשבת ויו"ט אסור אבל בין השמשות של ע"ש ויו"ט אין מטבילין כלי מתכות שצריך טבילה מה"ת אבל כלי זכוכית שהוא מדרבנן מותר אבל בהש"מ דשבת ויו"ט גופייהו אפי' כלי זכוכית שלד"ה אין מטבילין אותם משום דהו"ל טבילה זו שלא לצורך היום אלא לצורך חול ואסור ועיין בשו"ת בית אפרים מ"ש בדין זה על דברי אא"ז מהרש"א והש"א שהקשו על הרמב"ם בזה:

א

וכן המנהג פשוט כו'. איני יודע לכוין המנהג למ"ש תחלה ההיתר במה שממעט או מוסיף ולפי המנהג מדקדקים הרבה ורש"ל כתב בפ' אין צדין והאידנא בעוה"ר שנהגו להקל במדות שאומרים להדיא תן מדה א' של יין או חצי מדה ואין מי ששם על לב להוכיח עכ"ל ומ"ש רמ"א ועוד יתבאר לך בסמוך טעם המקילים ר"ל במ"ש בסעיף ד' וכן בסכום מדה דוקא כו' והוא תמוה מאוד כמ"ש וכאן במדה הלכה ערוכה על פי משנה שלימה אומר אדם מלא לי כלי זה אבל לא במדה ואפילו לרבא דמיקל בכלי המיוחד למדה מ"מ כשמזכיר שם מדה תכף עושה איסור ולא הוזכר בזה סכום לומר דוקא אם היה נוטל כבר מדה לא יאמר הרי יהיה לך אצלי בעד ב' מדות זה לא היה ולא נברא ואפי' למאן דמקיל בסמוך במנין ומקח וכמ"ש בסמוך:

ב

ולא סכום מדה כו'. ס"פ א"צ בברייתא אמרינן הולך אדם לחנוני וא"ל תן לי כ' בצים וכו' ובלבד שלא יזכיר לו סכום מדה רשב"א אומר בלבד שלא יזכיר לו סכום מקח כתבו התוספות פירש"י סכום מדה קב או קביים וסכום מקח שלא יאמר תן לי אגוזים בדינר א' או ב' וקשה פשיטא דאסור ועוד אמאי אמר סכום מדה הל"ל מדה ותו לא לכן נ"ל כגירסת ר"ח דגרס סכום מנין וה"פ שלא יאמר תן לי י' אגוזים וכבר נתת לי ל' וא"כ אני חייב מ' בין הכל אבל רשב"א אומר ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שלא יאמר לו תן לי אגוזים בו' פשיטים וכבר נתת לי כך וא"כ אני חייב מהכל י"ב פשיטים אבל סכום מנין שרי עכ"ל ודבריהם תמוהי' וא"א לישבם דתחלה הקשו פשיט' דאסור כשמזכיר דינר א' או ב' ואח"כ כתבו דוקא אם אומר תן לי אגוזים בששה פשיטים וכבר נתת לי כו' דמשמע דבלאו וכבר נתת אין כאן איסור ובאשר"י כתוב ענין זה בלשון אחר סכום מקח שלא יאמר לו טול כך וכך להשלים דינר וזה עיקר וכן בפ' שואל (שבת דף ק"ן) כתבו התוס' עצמן כן וז"ל ובלבד שלא יזכיר לו סכום מקח שאם היו נותנים ק' אגוזים בדינר ולקח כבר צ' לא יאמר תן לי כ' אגוזים שאתחייב לך י' אגוזים שנראה שעושה להשלים המקח אלא יאמר סתם תן לי כ' אגוזים עכ"ל וא"כ דברי התוספות עצמן סותרים עצמם במקומן ושלא במקומן ונ"ל שיש ט"ס בדבריהם בפ' א"צ וצ"ל תן לי אגוזים וכבר נתת לי כך כו' וכן ראיתי שהגיה מהר"ם מלובלין בזה והרי"ף כתב סכום מקח כגון שיש לו עליו כסף לא יאמר תן לי בכסף ויש לך עלי כסף הרי לך בידי ב' כספים ותמה הר"ן עליו ואם אמר תן לי בכסף פשיטא דאסור אף בלא עשה חשבון דהיינו מקח וממכר ותיקן דברי הרי"ף דלאו דוקא אמר בכסף אלא ה"ק בכדי שיהיו לך בידי ב' כספים כו' ורש"ל בפ' א"צ כתב דפירוש הר"ן דחוק והדברים כפשטן וכך כתב בהג"א פ' אין צדין דלא הוה סכום מקח אלא אם בתחילה היה חייב פשוט ואומר תן עתה בפשוט והרי לך בידי ב"פ זהו סכום מקח ואסור והא דאמרינן לעיל אין פוסקים דמים בי"ט והיינו דוקא בדבר שאין ידוע שיעור ממכרו עכ"ל וכתב רש"ל ראיה ע"ז מתו' פ' א"צ שהבאתי למעלה ותמוה לי שלא דקדק בתחלת דבריהם דסוברים דפשיטא לאיסור כקושית הר"ן וכמש"ל דע"כ צ"ל דט"ס שם וע"פ הג"ה זו כת' רמ"א ליישב המנהג שזוכרין סכום דמים עכשיו בשבת כיון דאינם באים לחשבון וצריך לתרץ לדעתו של הג"א דאע"ג דבמדה אסור אפי' בלא סכום דהיינו חשבון כסוגיא שלימה דלעיל שאני התם דבשעה שמודד ומראה הצמצום עושה איסור תכף משא"כ כאן אע"ג דאמר תן לי אגוזים בפשוט לסימנא בעלמא אמר כן כמה הוא צריך ליתן והוה כאומר מנין אגוזים כיון דידוע שיעור המכר שלהם ונמצא שלא הוזכר כאן לשון מכירה אלא נתינה בעלמא כמה יתן וע"ד כן הוא נותן וזה לא שייך במדה דהמדידה עצמה עבירה כנ"ל לתרץ ע"פ הג"א אבל כבר זכרנו דעת התוס' דפשיט' שאסור בהזכרת דמים ובמדה פשיטא דאסור לכ"ע כמו ששנינו בפי' במשנה גם הרי"ף לא גרס רק סכום מנין וסכום מקח ולא זכר סכום מדה דכבר הלכה היא אפי' במדה בלא חשבון אסור ומטעם זה לא גרס גם ר"ח מדה בברייתא ורש"י דגרס סכום מדה אינו מפרש על חשבון זה שלא יזכיר כלל מדה וכן מבוא' בדברי הטור שכ' כאן כלשון הש"ע בסעיף זה שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום מדה ולא סכום מנין לומר כך וכך יש לך בידי תן לי כך וכך כו' משמע דאמנין קאי שיתן לו ע"פ המנין דאי אמדה מאי כך וכך לשון כפל אלא היה לו לומר כך יש לך וכך תתן לי וכ"ש בלשון הש"ע שסיים כאן לומר שיש לך נ' אגוזים כו' הרי שהתחיל בסכום מדה ושבקי' ומפרש בסכום מנין בנ' אגוזים ולא פי' בסכום מדה כך אלא ודאי דסכום מדה אין פי' אלא הזכרת קב כרש"י וכמ"ש בפי' ברמזים וז"ל שלא יזכיר לו שם דמים ולא סכום קב או קביים ולא סכום מנין לומר כך יש לך בידי תן לי שנים ויהי' כך עכ"ל הרי מבואר כמ"ש וא"כ תימא רבה על רמ"א שצירף לזה סכום מדה לומר דג"כ אין איסור אלא בעושה חשבון וזה לא עלה על דעת שום פוסק ראשון או אחרון לסתור מה שמפורש במשנה וגמרא גם רש"ל שהביא לקולא זו של הג"א גבי מקח ומנין מ"מ גבי מדה כת' שבעו"ה אין מוחה בדבר שמזכירין שם מדה ע"כ נלע"ד דנהי דא"א למחות בדבר הזה להזכיר שם מדה דכבר נשתקעו בזה ורמ"א אינו מספיק ליישב המנהג אפי' לדעתו דכבר אנו רואין בכל שבת מנהג הרע שעושה חשבון עמו כמה לקח כבר וכמה עכשיו וכן מדקדקים הרבה במדיד' שלא יחסר לו אפי' כל שהוא וא"כ אין ראייה מהמנהג הזה ומוטב יהיו שוגגין כו' אבל חיוב יש בדבר שלא להזכיר כלל מדה אלא מלא לי כלי זה כמשמעות המשנ' ובענין הזכרת דמים גם בזה יש מנהג הרע שחושבין כמה לקח וכמה לוקח עכשיו וצדיקים אל ילכו בה להזכיר כלל דמים כי זהו עיקר מקח וממכר וכמ"ש התוס' והרא"ש והר"ן והטו' וש"ע והג"א יחידי בדב' זה ודי בזה להציל מעונש מאן דמזכי' שם דמי' אבל אין לעשות כן דהא אפשר לעשות בהיתר שיוכל לומר דרך מנין תן לי כך וכך ולא יבואו לחשבון עד מחר ובמידי דאין בו מנין כגון בשר יוכל לומר תן לי חתיכה ומחר נשים אותם כמ"ש בסעיף ב' כנלע"ד:

ג

היינו בדבר שאין ידוע כו'. בהג"א כ' חילוק זה על הזכרת דמים אלא שרמ"א ס"ל דהן שוין וע"כ כ"כ על מדה ובאמת חלוקים הן כמו שהוכחנו נמצא דבמדה אסו' אפי' בדבר ידוע אפי' לדעת הג"א וזה ברור בעיני:

ד

וי"א דלמעט כו'. פי' בשבת שאינו מטלטל אלא מזויות לזויות טוב למעט בהילוך ולא אמרו בגמרא דצריך שלא יביא בסל כו' היינו בי"ט שהוא מוצי' אותם לחוץ והרואה אומר לצורך חול מביאם:

ה

מותר להטביל כלי חדש. הב"י כ"כ בשם הרי"ף דלא כת' רק טעם רב יוסף ורב ביבי ולא הביא תי' רבא ורבה וכ' הרא"ש דלפי הטעמים שהביא הרי"ף מותר להטביל כלים חדשים בי"ט הלכך נראה דטעמא דרבה עיקר דהלכתא כותיה לגבי רב יוסף וכן מצינו זה הטעם גבי שופר ולולב במגילה וכן רבא בתראה הוא ומאלו ב' הטעמים אסור להטביל כלים חדשים בי"ט עכ"ל ותמהתי על פה קדוש דהרא"ש בזה דמ"ש דהלכתא כרבה לגבי רב יוסף אין זה קושיא דהכא רב ביבי נמי פליג על רבה ומ"ש עוד דטעמא דרבה איתיה גבי שופר ולולב כו' תמהתי ע"ז דשם מותר בי"ט אלא דבשבת גזרו כן אבל כאן דגם בי"ט אסרו כן כדאיתא בגמ' וס"ל לרבה גזירה י"ט אטו שבת בזה לא ס"ל לרב ביבי כן דלית ליה שום גזירה כמ"ש הרב המגיד שם ותו נ"ל דגם לרבא אין מוכח איסור בכלים חדשים מכאן דאדרבא מדאנו מתירין בברייתא שם ולד הטומאה להטביל בשבת כיון דהוא דרבנן וכלים חדשים נמי טבילתן מדרבנן כמ"ש הרב המגיד בפ"ד מי"ט בשם הרמב"ם ופ"ז דמ"א וא"כ טבילת כלים חדשים נמי מותר ואף שהרב המגיד כת' שם שי"ל ג"כ איפכא דטבילת כלים חדשים גרעי מכלים טמאים ואפי' מאן דלא חייש לטעמא דרבא משום מתקן היינו בכלים שגם קודם היו ראוים לטמא משא"כ בכלים חדשים שלא היו ראוים כלל תחלה וה"ל אסור משום מתקן מ"מ אין כאן הוכחה מטעמ' דרבא שאמר מתקן היאך הוא סובר בכלים חדשים דאפשר שהוא מודה ששם מותר כיון שהם דרבנן נמצאו דברי הרי"ף מחוורים דלא הביא הך דרבא דלדידיה יש סברא לאיסור ולהיתר בכלים חדשים ולהנך טעמי דרב יוסף ורב ביבי הוי ודאי להיתר כיון דלא ס"ל כלל חשש דמתקן ונ"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן להיתר בכלים חדשים מדכתב בפרק כ"ג דשבת אסור לטבול כלים טמאים בשבת מפני שהוא מתקן כלי כו' מדנקט כלים טמאים משמע טמאים גמורים באב הטומא' דזה הוה מתקן גמור משא"כ בכלים חדשים שהטבילה מדרבנן זה נכלל במ"ש בפ"ד די"ט נטמא הכלי במשקין טמאים שהם ולד הטומא' מטבילין אותו לפי שהוא טהור מן התורה כו' וא"כ ה"נ בכלים חדשים דמותר ואע"ג דה' המגיד נסתפק בכלים חדשים לדעת הרמב"ם כמ"ש בפ"ד די"ט מ"מ נראים הדברים שתופס להיתר מדלא נקט בפכ"ג דשבת כלים סתם דהוה נכלל הכל אלא סמך עצמו על מ"ש בפ"ד די"ט דדוקא טמאים דאורייתא אסורים נמצא דהרמב"ם ס"ל שפיר גם כתי' דרבא משום מתקן ולא הביאו משום שלא תטעה לומר אף בכלים חדשים הוה כן וכסברת הרא"ש ע"כ לא הביאו כלל וסמך על מ"ש בשבת נמצא דשפיר כת' ב"י דלרי"ף ורמב"ם מותר טבילת כלים חדשים בי"ט וראיתי להרב רש"ל שכת' בפ"ב די"ט סי"ט וז"ל הקאר"ו כת' דכיון דלהרי"ף ורמב"ם משמע דשרי לטבול כלים חדשים בי"ט הכי נהגינן וטעה טעות גדולה דהא כת' הרמב"ם בפכ"ג דשבת דאין מטבילין כלים משום דמתקן ולפ"ז כלים חדשים נמי אסורים וכן יש לתמוה על ה' המגיד שנראה כמסופק בדברי הרמב"ם אם סובר טעם דמתקן ולא עיין בפכ"ג דשבת עכ"ל וגברא רבא חזינא אבל תיובתא לא חזינן כלל וכ"ש שלא היה לו להקל בכבוד רבינו הגדול הב"י וה' המגיד לייחס עליהם טעות כזה שלא עיינו בפכ"ג דשבת וזה היה חסרון אין לייחסו כ"א על הקטנים אבל לא על גדולי ישראל כמותם דודאי ראו וראו וה' המגיד עצמו כת' בפכ"ג דדעתו לכתוב דין טבילת כלים חדשים פ"ד די"ט אלא ודאי דיפה כתבו להרמב"ם כיון דנקט כלים טמאים משמע דאורייתא בזה נסתפק ה' המגיד בכלים חדשים אבל לא נסתפק אם ס"ל לרמב"ם טעמא דמתקן דודאי ס"ל כמ"ש בשבת בכלים טמאים אלא דבכלים חדשים נסתפק ה' המגיד אם ניזל בתר דאורייתא או ניזל בתר היכא דשייך טפי תיקון וא"כ אפי' למ"ד דל"ח למתקן בטומאה מודה בהא כיון דלא הי' ראוי כלל תחלה וכ"ש למאן דס"ל טעם דמתקן והב"י ניחא ליה בהך גיסא דדוקא דאורייתא אבל כלים חדשים שהם מדרבנן דינם כמו ולד הטומאה דמותר בי"ט כ"ז נראה ברור ופשוט לע"ד אחר העיון:

ו

ויחזור וישאלנו. בי"ד סי' ק"כ סט"ז כתבתי שצריך לטובלו ביום א' בברכה אלא כיון שאינו נמצא מפורש לא יברך אבל הטבילה אח"כ הוא חיובא ע"ש:

ז

מותר להדיחו. הרא"ש נתן טעם לזה דל"ד דטבילה דהתם האיסור בגוף הכלי מיחזי כמתקן והכא גוף הכלי היתר והיין אוסרו וכשמדיחו אינו מתקנו אלא כמסיר ממנו גרף של רעי עכ"ל ולכאורה קשה למה לא כת' בש"ע כוס ששתה בו עכו"ם יין ולק"מ דממ"נ נלמוד היתר דאי מיירי בשאר משקין פשיטא דמותר להדיחו שהרי לא נאסר ואי ביין שנאסר מ"מ מותר מטעם שזכרנו:

ח

אין חופפין כלים במלח. עמ"ש סי' שכ"ו ס"י: