שולחן ערוך, אורח חיים שכ״א: דיני תולש בשבת ודין טוחן ודין תיקוני מאכל או מעבד ולש. ובו יט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני תולש בשבת ודין טוחן ודין תיקוני מאכל או מעבד ולש. ובו יט סעיפים:
חבילי פאה אזוב וקורנית [פירוש מין עשב] הכניסן לעצים אין מסתפקין מהם הכניסן למאכל בהמה קוטם ואוכל ביד אבל לא בכלי ומולל בראשי אצבעותיו:

ב

אין עושין מי מלח הרבה ביחד לתת לתוך הכבשים משום דדמי לעיבוד אבל יכול לעשות ממנו מעט לתת לתוך התבשיל ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח אסור לעשות ממנו אפילו מעט:

ג

אסור למלוח חתיכות צנון ד' או ה' ביחד מפני שנראה ככובש כבשין והכובש אסור מפני שהוא כמבשל אלא מטבל כל אחת לבדה ואוכלה אבל בצים מותר למלחן:

ד

יש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות צנון אחת אחת לבדה ולהניחם יחד לפניו כדי לאכלם מיד זו אחר זו:

ה

אסור למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת להניחה:

ו

אין למלוח ביחד הרבה פולין ועדשים שנתבשלו בקליפתן:

ז

מותר לדוך פלפלין אפילו הרבה יחד והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה:

ח

אין כותתין מלח במדוך של עץ אבל מרסק הוא ביד של סכין ובעץ הפרור ואינו חושש: הגה ודוקא מלח הגס אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין מותר לחתכן בסכין כמו שחותך הפת [כל בו]:

ט

מותר לחתוך בשר מבושל או צלי דק דק בסכין: הגה אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי לפני העופות הואיל ואינן יכולים לאכלו בלא חיתוך קמשוי לה אוכל [תה"ד סי' כ"ז] [ועיין לעיל סי' שכ"ד ס"ז]:

י

אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ בעל פיפיות שקורין ראלי"ו:

יא

מותר להשקות את התלוש כדי שלא יכמוש:

יב

המחתך הירק דק דק חייב משום טוחן. הגה וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וחרובים לפני זקנים [ב"י בשם תוספתא] ודוקא פירות וכדומה לזה אסור אבל מותר לפרר לחם לפני התרנגולים דהואיל וכבר נטחן אין לחוש דאין טוחן אחר טוחן [הגה"מ פרק כ"א ומרדכי ור"ן פרק כלל גדול וסמ"ג] וכל זה לא מיירי אלא לחותך ומניח אבל אם לאכלו מיד הכל שרי מידי דהוי אבורר לאכול מיד דשרי [תשובת הרשב"א והר"ן פרק כלל גדול] כדלעיל סי' שי"ט:

יג

אסור לרדות דבש מהכורת [פי' הקן שהדבורים עושים בו הדבש] מפני שדומה לתולש: הגה ודוקא אם דבוקים בכוורת [המגיד פרק כ"א] אבל אם נתלשו מבעוד יום או שנתרסקו מבעוד יום והדבש צף בכוורת מותר לרדותו בשבת [ב"י]:

יד

אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח נקרא גיבול) קמח קלי הרבה שמא יבא ללוש קמח שאינו קלוי ומותר לגבל את הקלי מעט מעט אבל תבואה שלא הביאה שליש שקלו אותה ואח"כ טחנו אותה טחינה גסה שהרי הוא כחול והיא הנקראת שתיתא מותר לגבל ממנה בחומץ וכיוצא בו הרבה בבת אחת והוא שיהי' רך אבל קשה אסור מפני שנראה כלש (ואפי' ברך) צריך לשנות כיצד נותן את השתיתא ואח"כ נותן את החומץ:

טו

חרדל שלשו מע"ש למחר יכול לערבו הן ביד הן בכלי ונותן לתוכו דבש ולא יטרוף לערבו בכח אלא מערבו מעט מעט:

טז

שחלים [פי' שחלים בערבי תכא לשאר ובלע"ז קרישין] שהכן מערב שבת למחר נותן יין וחומץ ולא יטרוף אלא מערב וכן שום שדכו מע"ש למחר נותן פול וגריסין ולא יטרוף אלא מערב: הגה וי"א דלא יערב בכף אלא ביד [אור זרוע ומרדכי סוף פרק תולין] ויש אומרים דהא דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום הכתושים משום לש: הגה ואם נתן האוכל תחלה ואח"כ החומץ או היין ומערבו באצבעו שרי דהוי שינוי כמו בשתיתא דלעיל וכן נוהגין להתיר ע"י שינוי ומקום שדרכו לעשות כך בחול יתן בשבת החומץ תחלה ואח"כ האוכל:

יז

מותר לעשות יינומלין שהוא יין ישן דבש ופלפלין מפני שהוא לשתיה ואין עושין אלונתית שהוא יין ישן ומים צלולים ושמן אפרסמון שהוא לרפואה:

יח

אין שורין את החלתית לא בפושרין ולא בצוננין שדרך לשרותו לרפואה אבל נותנו לתוך החומץ ומטבל בו פתו היה שרוי מאתמול מותר לשתותו בשבת ואם שתה ממנו יום חמישי ויום ששי וצריך לשתותו גם בשבת מותר שכך הוא דרך רפואתו לשתותו שבעה ימים זה אחר זה הילכך מותר לשרותו בצונן וליתנו בחמה מפני שהוא סכנה אם לא ישתה ממנו:

יט

שום בוסר ומלילות שריסקן מערב שבת מחוסרים דיכה אסור לגמור דיכתן בשבת ואם אין מחוסרים אלא שחיקה מותר לגמור בשבת לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות בעץ פרור בקדירה בשבת אחר שמורידין אותה מעל האש: הגה ומותר להחליק האוכל בשבת ולא הוי בזה משום ממחק הואיל ואפשר לאכלו בלא זה ומ"מ המחמיר במאכל של תפוחים וכדומה שדרכו בכך תע"ב [מרדכי ר"פ כלל גדול] אסור לקלוף שומים ובצלים כשקולף להניח אבל לאכול לאלתר שרי ועיין לקמן סימן שי"ט [סמ"ג הגה"מ סי' כ"ב וב"י בשם סמ"ק ותה"ד ורבינו ירוחם]:

א

למאכל. וסתמא הוו כהכניסן למאכל בהמה תוס' דף קכ"ח:

ב

ומולל. מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן. רש"י:

ג

מי מלח. וה"ה בכל המשקין. הגהות סמ"ק:

ד

מעט. לצורך טיבול אותה סעודה. ר"ן:

ה

צנון. וה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו. ועיין בט"ז שהאריך והעלה דהענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. הא' הטעם שוהא הרבה כדי שיצא מרירתו אחר שיזיע כדרכו ובזה אפילו כי מטבל חדא חדא ומניח קצת זמן אסור. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפילו אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד. אבל כל שמולח ביחידות כל א' מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תיכף אין איסור כלל אלא שאי אפשר ליזהר אם מפזר מלח על כל אחד בפ"ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו ע"כ צריך לטבול כל א' בפ"ע ולאכול תיכף. ולאו דוקא תיכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה. והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל א' במלח ואוכל ועדיין צ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפי' אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כל א' בפ"ע. ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל"ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטין ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח עכ"ל הט"ז וכן העלה המ"א שלא למלוח הצנון כלל רק מטביל כל אחד במלח ואוכל. אבל כתב בשם הש"ג שמותר ליתן מלח על השלאטי"ן ואח"כ שמן וחומץ ע"ש:

ו

ככובש. ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוי ככבוש דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ. ט"ז ועיין יד אהרן:

ז

בצים. שאין המלח מועיל להם כ"כ מ"א ע"ש:

ח

ולהניחם. עיין ס"ק ה' כתבתי בשם האחרונים שמנהג שלא לשהות כלל במלח אלא מטבל ואוכל מיד ע"ש:

ט

להניחה. משמע אפי' להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפי' לצורך אותה סעודה אסור (אבל בספר אליהו רבה מסופק בו) וכתב הט"ז נראה דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יכול למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום נמצא לפי זה שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אחר כך כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר עכ"ל. ועיין בתשובת פנים מאירות סי' ט"ז. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סי' י"ב. וכתב המ"א ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגערק"ס חיין דהא רגילין לעשות מהן כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה"ה כל כיוצא בזה. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' י"ב שהורה פנים להיתר. ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי. בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח עיין סוף סי' ת"ק דמשמע אפי' במקום הפסד אסור ב"י בשם ש"ל. והתוס' והרא"ש בחולין דף י"ד כתבו דאפי' רוצה לאכלו כך חי אסור למלחו ואע"ג דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סוף סי' ת"ק מ"מ אסור דמיחזי כעיבוד לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי. ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ"ש בי"ד סוף סי' ס"ז. ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאוכלו כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי. ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסור לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ"ש סי' שכ"ג ס"ו. ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל דליכא פסידא כ"כ דיכול לאכלו צלי. מ"א ע"ש:

י

ועדשים. משמע אפי' לאוכלם לאלתר וכיון דהמליחה מועלת הוי כצנון דנראה ככובש כבשים:

יא

ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור. אבל במכתשת או לחותכם בסכין אסור וה"ה בכל תבלין ועסי"ב. ונ"ל דאין לשים הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהא מוליד ריחא. ט"ז:

יב

במורג. בל"א קורין רי"ב אייזי"ן דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור ריב"ש. וא"כ אפי' לאכול מיד אסור. ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאוד העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש ס"ט. ונ"ל דאפי' הוא קשה מאוד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה כדאיתא במשנה פי"ז. ודבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ"מ ברש"י דף קל"ג ועיין סי' של"א ס"ז. מ"א:

יג

התלוש. כיון דירקות הללו ראוין לאכילה ביומן מותר להשקותן. מ"א ע"ש:

יד

פירות. שהם גדולי קרקע ושייך במינו טחינה:

טו

לאכלו. או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך ר"ן ב"י. ומזה היתר לעשות מזריע"ה דהיינו שחותכין הצנון דק דק. ועכ"פ אסור לעשות עד אחר יציאת בה"כ דבעי סמוך לסעודה ממש כמ"ש סי' שי"ט אחרונים:

טז

נתלשו. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"כ ס"ב בזתים וענבים ועיין מ"א. (ועיין בס' אליהו רבה במה שמסיק בזה):

יז

שאינו קלי. ובזה אפי' מעט מעט אסור:

יח

כלש. ונ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול מ"א עי' סי' ש"ך סי"ד וכתב הט"ז נ"ל ללמוד דין א' חדש דהיינו שהקמח שעושין מטחינת מצה אפויה שקורין מצה מע"ל ורגילים לערבו עם יין או מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפי' ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה וכו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשינוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסור בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה עכ"ל. ובסי' תע"ג ס"ק ס"ו כתבתי דהח"י חולק עליו ע"ש:

יט

ביד. ואם נתן המשקה מע"ש מערבו בכף. מרדכי. מ"א:

כ

בחרדל. וה"ה בקמח קלי עי' סי' שכ"ד ס"ג מ"א. ופשוט הוא דאם נתנו קצת המשקה לתוכו בע"ש שנראה בו קצת גיבול מותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה ט"ז ע"ש. ומ"א אוסר אפילו נתן מעט משקה מע"ש דלא חשיב כמגבל ע"י כך ע"ש ועיין סי' תע"ג ס"ה:

כא

שינוי. ודוקא ברכה אבל בעבה לא מהני שינוי ולכן כתב רמ"א כמו בשתיתא וגם כתב באצבעו כלומר ולא בכף. וכל זה אפי' לצורך אותה סעודה אסור מ"א ע"ש. ועי' ט"ז שהעלה דמי ששכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחילה ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו וצ"ע לדעת רמ"א דמצריך שינוי באוכל במה שנוהגין לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגערק"ס דק דק ושופכין אח"כ חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי ונראה שכאן לא החמירו כמו בקרי"ן כיון דא"א לעשות זה בע"ש דיתקלקל טעמו של צנון ע"כ לא הצריכו שינוי כיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא וא"כ צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח או ע"י הכלי כמ"ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי כנלע"ד דברים אלו. ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל ששמע להקל בחרדל וקרי"ן שאנו עושין כי בזמניהם היו עושין אותה כמו עיסה משא"כ במדינתינו שאין שרייתו גיבולו וכתב מו"ח ע"ז שאין להקל מאומד הדעת ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כי אינו נכנס בכלל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק כנלע"ד בדברים אלו עכ"ל ט"ז ועס"ק ט"ו מש"ש ועס"ק כ' מש"ש:

כב

יינומלי"ן. ולא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותקון גדול הוא זה ב"י ססי' שי"ט ש"ל. כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות בצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי עכ"ל וכתב המ"א וצ"ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינמולין דשרי. ומעט שרי לד"ה כמ"ש ס"ב. אסור לטרוף בצים מגולגלים בקערה דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה רש"י דף ק"ט. מ"א:

כג

מאתמול. דבלאו רפואה נמי משקה הוא. ר"ן:

כד

בחמה. ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה:

כה

בלא זה. הא אי אפשר לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן והמחליק הוי כממחק. ומותר למרח התפוחים על הלחם עיין מ"א:

כו

לקלוף. משום בורר וא"כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ"ש סי' שי"ט ס"ג:

א

ציינתיו בסי' שי"ט ס"ו

ב

שבת ק"ח במשנה וכת"ק וכדמפרש לה שמואל שם בגמ'

ג

שם

ד

שם

ה

רמב"ם בפכ"ג

ו

שם בגמ'

ז

שם כחזקיה משמיה דאביי

ח

ת"ה ובשם א"ז וכן כתבו משמו בהגהות בפ"ב ומביא ראיה מהירושלמי

ט

שבלי הלקט בשם הגאונים

י

טור בשם הרב ר"ש

יא

שבת קמ"ח וכרבא הרי"ף ורא"ש ורמב"ם בפכ"א מה"ש

יב

ה"ה שם בשם תוספתא

יג

תוספת פ"ד

יד

ריב"ש בתשובה

טו

הרשב"א בתשובה

טז

שבת פ"ד וכפי' הרשב"ם הביאו בפכ"ח וסמ"ג והר"ן ומרדכי שם

יז

שם צ"ה ברייתא וכחכמים

יח

שם קכ"ה בברייתא וכרבי יוסי ברבי יהודה הרי"ף ר"ש ורמב"ם בפכ"א

יט

שם ברמב"ם לפי גרסתו

כ

שם ק"מ מסקנא דגמרא

כא

שם

כב

טור בשם בעל התרומות:

כג

שבת קל"ט משנה אם מותר לסנן ע' ס"ס י"ט

כד

שם ק"מ ברייתא

כה

שם ברייתא וכת"ק ומתניתין יחידאה היא רבי יוסי

כו

שם בגמרא

כז

ציינתיו לעיל בסי' רנ"ב

כח

טור בשם רמב"ם בפכ"א מה"ש וכן כתב בתשובה:

א

ס"ב אפי' מעט. ר"ן וטור דאל"כ בלא"ה אסו':

א

ס"ג ד' או. ל' רש"י וטור:

ב

כ"א. טור:

א

ס"ד יש. מדקאמר מימלח כו'. ורש"י כ' בתחלה ד' או ה' משמע דטבולי מותר אף בכה"ג ובהג"מ כ' מותר להניח' עד שעה קטכה כמ"ש בירושלמי פ"ז דשבת ר' זעירא אמר צנון במלח ובלבד שלא ישהה וז"ש כדי לאכלם כו':

א

ס"ה אסור. ע"ח ב' ועתוס' שם ד"ה אין כו' וכפרש"י בההיא דצנון כ"כ משום עיבוד ע"ש ק"ח ב':

ב

להניחה. דמליחה דשם ע"ח ב' בכה"ג:

א

ס"ו אין. עמ"א:

א

ס"ז מותר. כפי' תוס' ורי"ף וש"פ דאשבת קאי דבי"ט מותר כדרכו וכמ"ש בתוספת' הפלפלין כתבלין וע"כ ל"פ רא"בע וחכמי' בספ"ב די"ט אלא ברחיים שלהן משום עובד' דחול ועוד דהא אף מלח נידוך במדוך של עץ וכ"ש פלפלין דמפיג ולא ידע כו' ומה שדחקו לר"ח ושאלתות לפ' אי"ט דק"ל לפרש להתיר דיכה בשבת וליתא דהכי תני' נמי במלח בתוספ' וכמש"ל בס"ח וע' רשב"א:

ב

ובקערה. עט"ז. ולמד הרמב"ם ממ"ש בסוף פ"ב די"ט אין שוחקין כו' ופי' תוס' שם י"ד ושבת קמ"א א' משום עובדא דחול וערש"י בשבת שם ד"ה דקמשני ואע"ג דבמלח לא הצריך בקערה פלפלין חמור יותר בשבת מדר"י דאמר חדא חדא דווק' משא"כ במלח ובשבת הוי מכתשת ג"כ עובדא דחול:

א

ס"ח אין. תוספתא ס"פ ט"ו והוא מתני' בפ"ק די"ט ואף ב"ה ל"פ אלא בי"ט וכמ"ש סי' ש"ח סי"ט וע' תוס' שם ושבת קמ"א א' ד"ה הני:

א

ס"ט מותר. דאין טחינה אלא בגדולי קרקע כמ"ש בעימור שם ע"ג ב' וה"ה לכל מלאכת הקרקע כמ"שש ע"ה א':

ב

אבל אסור. לשון תה"ד דיש לנו ליגע ביה משום איסור שוויה אוכלא לבהמ' ומשום מטרח באוכלין בבהמה כההיא דפ' מי שהחשיך. ר"ל לר"ה ולר"י לכל חד כדאית ליה אבל לפסק ש"ע שפ' בסי' שכ"ד כר"י צ"ע ועט"ז ואעפ"י שכ' בתחלה שם עוד טעמא משום דאין ראוי לכוס אסור לבסוף לא סמך על טעם זה שכ' ותו דיש כו' וכ"כ ב"ה:

א

ס"י אסור. כמו פלפלין ברחיים שלהם כנ"ל וכמש"ש בשבת האי מאן דפרים סילקא כו' ואף להרשב"א שכ' דלאלתר מותר כמו בורר לאלתר וכמ"ש בסי"ב בהג"ה היינו דוקא ביד כמו בורר או כלי שאינו מיוחד לכך אבל מורג חרוץ שמיוחד לכך הוי כמו נפה וכברה דאסור אפי' לאלתר וכמ"ש בפלפלין בשבת קמ"א א' דוקא בקתא דסכינא מותר בשבת וע' בריב"ש סי' קפ"ד:

א

סיא מותר להשקות. עפ"ג דסוכ' מ"ב א' ועמ"א כיון דירקו' כו'. כ"כ הרשב"א ור"ל דל"ת דשם אין מותר אלא להחזור:

א

סי"ב המחתך כו' וה"ה דאסור. הרמב"ם וכפי' ומ"ש דאסו' כו' תוספתא בפט"ו דשבת אין מרסקין דבילה וגרוגרות וחרובין לפני זקנים בשבת כו' וכן ל' הרמב"ם ופי' רש"י בשבת קכ"ה א' במתני' אין מרסקין אין מחתכין. דלא כמ"א שנדחק:

ב

ודוקא כו' דאין. תוספתא שם מוללין את המלול כו' וה"ה לכל מלאכה כמ"ש שם:

ג

וכ"ז כו'. כמ"ש קנ"ה א' מרסקין כו' ושם בגמ' משום דמטרח באוכלא הלא"ה מות' כו':

א

ס"יג ודוקא. מדאמרי' שם מ"ג ב' דחשיב עלייהו וע' תו' שם וכ"מ דקאמר הרודה. ב"ח:

א

ס"יד אין כו'. אבל קשה. כגי' והתניא אין גובלין:

א

ס"טו בכך. צ"ל בכף וכ"ה ברש"י:

א

סט"ז וי"א. וכ"ה ברש"י כנ"ל ור"ל זה מ"ש ולא יטרוף כו':

ב

וי"א. כמ"ש בירושלמי פ"ז האי מאן דשחיק תומא כד מופריך ברישיי' חייב משו' דש כד מברר בקלופיית' משום בורר כד שחיק במדוכת' משום טוחן כד יהיב משקין משום לש כד גמיר מלאכתן משום מכה בפטיש ומ"ש בגמ' שלנו היינו שנתן המשקה מע"ש וס' ראשונה ס"ל דגמ' דידן פליג אירושלמי הג"מ וע' מרדכי וט"ס שם וצ"ל אם נתן המשקה כו' כמ"ש בהג"ה וי"א דלא כו' דלא כמ"א ס"ק כ"א:

א

סי"ח שבעה. צ"ל שלשה כמ"ש בגמ' וטור:

א

ס"יט לפיכך. שאין מחוסרין אלא שחיק' מעט. תשו' הרמב"ם:

ב

ומותר כו' ומ"מ. שבת ע"ה ב' אין עיבוד באוכלין. ל' המרד' מכאן שאותן טרטר"ש של תפוחים מותר להחליקן ואין בזה משום ממחק ומ"מ אין ראיה מכאן כמ"ש תוס' ד"ה אין כו' אכן מ"מ יש להתיר משום דנאכלת כמו שהן בלא חליקה והמחמי' תע"ב. וז"ש הואיל ואפשר כו' וכמש"ש ק"ט א' זעירי לטעמי' כו':

ג

אסור לקלוף. ירושלמי כנ"ל:

ד

כשקולף כו'. עסי"ב:

א

אבל יכול לעשות ממנו מעט – עיין במ"ב והנה המגן אברהם הביא ראיה לדבריו דלסעודה אחרת אפילו מעט אסור מס"ה דאסר שם למלוח ביצה להניחה לצורך סעודה אחרת ואזיל לשיטתיה בסק"ז והא"ר השיג עליו ועיין בשע"צ ואין הנידון דומה כ"כ דהתם הוא משום חשש עיבוד כמו שכ' בביאור הגר"א משא"כ בזה וראיה ברורה לענ"ד דהלא הדין דלהניחו אסור למלוח הוא משבולי הלקט והוא בעצמו העתיק מספר התרומה דמי מלח מועטין לצורך יומו שרי לעשות ע"ש:

א

אסור למלוח וכו' – עיין במ"ב שכתבנו דכן מוכח מביאור הגר"א הוא ממה שכתב מקור לדין זה דלהניחו משום דמליחה דשם ע"ה ע"ב מיירי בכה"ג והרי שם מוכח בגמרא דמימרא דרבה בר ר"ה דיש מליחה באוכלין [ונקטינן כוותיה לענין איסורא כמ"ש הגר"א מקודם בשם התוספות] מיירי שמלחה לזמן רב שבאופן זה מצוי שמולח הרבה אבל לא מסעודה לסעודה וכ"כ בפיר"ח בהדיא דרבה בר ר"ה מיירי דוקא כשכונתו לצאת בו לדרך או לאכלו אחר כמה ימים אבל לאכלו ביומו לא ע"ש:

א

דהואיל וכו' – עיין במ"ב מש"כ והוא מדברי המגן אברהם וא"ר וכונו בזה לתרץ קושית הט"ז לקמן בסימן שכ"ד ס"ז דפסק שם המחבר דשווי אוכלא מותר בשבת ולפיכך כתבו דהאיסור בזה משום טוחן וכמו שביארנו ולשון דקמשוי ליה אוכל שכתב רמ"א אינו מדוקדק כ"כ לפירושם:

ב

ואינן וכו' – ואם יכולין לאכלו ע"פ הדחק בלי חתוך צ"ע קצת [פמ"ג] והנה השו"ע מיירי בדעתו להאכילם לאח"ז וכמו שכתבתי במ"ב אף דהפמ"ג בסימן זה נסתפק בזה דאפשר דלא התירו כ"א בדבר הראוי למאכל אדם לקמן בסימן שכ"ד סובר כמו שכתבתי וכן משמע בביאור הגר"א דמביא ראיה להא דהרשב"א מהא דמשמע בשבת קנ"ה דשחת וחרובין היה מותר לחתוך לפני בהמה אי לאו משום מיטרח באוכלא אלמא דאף בשחת שהוא מאכל בהמה מותר:

א

המחתך הירק דק דק – בגמרא איתא אר"פ האי מאן דפריס סילקא חייב משום טוחן ופירש רש"י פריס מחתכו דק דק וכ"כ התוספות דמיירי בחתיכות קטנות כעין טחינה אבל בחתיכות גדולות קצת אין דרך הטחינה בכך וכ"כ הרמב"ם דק דק אך כ"ז לענין חיוב אבל לענין איסור יש ליזהר מאד בזה דכבר כתב בספר יראים להרא"מ דשיעור דקותן לא נודע לנו וכן משמע בב"י דהצריך לענין היתר אישלאנד"א שיעשה חתיכות גדולות במקצת וגם יהיה סמוך לסעודה עי"ש:

ב

לפני זקנים – עיין במגן אברהם שכתב דמשמע דלפני מי שיכול ללעסו כך שרי ולענ"ד אין דבריו מוכרחין דנקט לפני זקנים משום אורחא דמילתא שהם אינם יכולין לאכול אם לא יחתכום דק דק אבל לעולם בדבר שהוא משום גדולי קרקע שייך בו טחינה בכל גווני וכן נראה מדברי הגר"א בביאורו שכתב מקור לדברי הרשב"א דלאלתר שרי מהא דאיתא אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין לפני הבהמה משום מטרח באוכלא משמע דאל"ה שרי והיינו משום דמיירי בלאוכלו לאלתר ע"כ לא שייך בו לאסור משום טחינה כמו דאסרו לענין ריסוק חרובין והרי הגמרא מיירי שם דהבהמה יכולה לאכול כך דאל"ה היה שווי אוכלא ושרי ואפ"ה היה שייך בו טחינה אם היה מתקנו לאח"ז וע"כ דס"ל כמו שכתבנו. ודע דאפילו לדעת המגן אברהם שמתיר לחתוך לפני מי שיכול ללעסו כך היינו דוקא בגרוגרות וחרובין שאין לו צורך לחתוך אבל מה שחותכין ירק דק דק שקורין מזרי"ע וכדומה בעינן דוקא באותה סעודה גם לדידיה [פמ"ג]:

ג

לפרר לחם – ואפילו בסכין מותר אם לא בכלי המיוחדת לכתישה כגון לכתוש מצה במכתשת אסור כמו גבינה על רי"ב אייזי"ן וכנ"ל וכתב בספר תוספת ירושלים דאפילו ליתן מים עם הלחם ג"כ שרי ובלבד שלא יגבלם עם המים ע"ש:

ד

מידי דהוי אבורר – ולכאורה הלא בבורר לא התירו כ"א ביד ולא בכלי דאז חשיב בורר בכל גווני וא"כ היה לנו לאסור בעניננו כשמחתך בכלי כ"א במפרר ביד ועיין בריב"ש סימן קפ"ד שמעורר שם ג"כ בזה אבל מכל דברי הפוסקים משמע דבעניננו אפילו כשמחתך בסכין שרי והטעם כתב הפמ"ג דכמו בבורר דרך אכילה הוא כשבורר בידו לאכול לאלתר ה"נ בעניננו דרך אכילה הוא אפילו כשמחתך בסכין לאכול לאלתר דדרך אכילה הוא בסכין אם לא כשמחתך בכלי המיוחדת לטחינה כמו לגרור גבינה על רי"ב אייזי"ן וכיו"ב [אך שמפקפקים בזה משום דאינו גידולי קרקע] דאז דמי לנפה וכברה דשייך שם בורר אפילו בלאלתר. ויש לעיין אם חותך הבצלים והצנון דק דק בסכין גדול המיוחד לזה [שקורין בלשוננו הא"ק מעסע"ר] אולי עכ"פ דומה לקנון ותמחוי דאינו מיוחד כ"כ כמו נפה וכברה ואפ"ה אסרו רבנן לכתחלה כיון דמיוחד קצת לברירה וכנ"ל בריש סימן שי"ט ע"ש ואפשר דה"ה בעניננו:

א

אבל אם נתלשו מבע"י – עיין מ"ב שהעתקתי דברי מ"א שהסכימו עליו האחרונים אף שהשמטתי ממנו מה שכתב או לסחט לתוך האוכל דלפי מה שכתב אח"כ דהוי כבורר אוכל מן הפסולת תו אין להקל בזה לשיטת ר"ת האוסר בבוסר לעיל בסימן ש"כ ס"ה ע"ש וכן משמע בש"ע הגר"ז:

ב

שנתרסקו מבע"י – היינו דכיון שכבר נתרסקו תו ליכא למיגזר על משקין היוצאין משום שמא ירסק ולא גזרו על מרוסק אטו שאינו מרוסק [רש"י במשנה] ועיין לעיל בסימן ש"כ ס"ב בבה"ל לענין זיתים וענבים שנתרסקו דלדעת הטור וסייעתו בעינן דוקא שיהיה מרוסק יפה שלא יהא מחוסר דיכה ואז מותר משקין היוצאין בשבת ומסתברא דה"ה כאן אע"ג דאפשר לחלק קצת משום דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא עיין שבת י"ט ע"ב. ודע דאם יודע שהדבש הזה צף מבע"י אפילו לא ריסקן להחלות כלל מותר ליקח אותו הדבש כן משמע בב"י:

א

אין מגבלין וכו' – עיין מה שכ' במ"ב דדעת בעה"ת לפסוק כרבי דתיכף משנתן בו מים חייב וזו היא דעת הי"א הנזכר פה בסט"ז ובסימן שכ"ד ס"ג. ודע דנ"ל ברור דאפילו לדעת בעה"ת הזה דנתינת מים נקרא גיבול ונתן בו מים מע"ש מ"מ אם גבל אח"כ בשבת חייב ולא אמרינן דזה מקרי לישה אחר לישה וראיה מדאיתא בירושלמי פרק כלל גדול [הובא ברוקח ואו"ז] הלש והעורך והמקטף חייב משום לש והנה מלאכת העריכה היא אחר לישה אלמא דאף שכבר נילוש העיסה מ"מ יש בזה עוד משום לישה והיינו משום דע"י העריכה מתיפה הלישה יותר וכ"ש בזה דמעיקרא בחול לא היה אלא נתינת מים לבד אף דס"ל דזהו גיבולו מ"מ אם מגבל אח"כ עושה לישה גמורה בשבת וחייב ואין להקשות ע"ז מהא דכתב הרא"ש בפ"ד דביצה סימן טי"ת על מה שאמר שם וקיטמא שרי דמיירי שנתן בו מים מעיו"ט ונתינתו זהו גיבולו וכבר נתגבל מעיו"ט ור"ל דלכן מותר ללוש אח"כ הקיטמא ולטוח על התנור אלמא דלרבי משנתן מים תו אין חייב משום לישה אפילו לש אח"כ זה אינו דשם דאיירי באפר שהוא דבר שאינו בר גיבול בעצם אלא דחשבינן לרבי נתינת מים כמו לישה ע"כ ליכא למיחייביה תו עוד משום לש כשמערב האפר בהמים אחרי דעצם לישה גם עתה אין כאן והעירוב שמערב עתה האפר בהמים הלא לרבי נחשב עירוב מעת תחלת נתינת המים משא"כ בעניננו דעושה אח"כ לישה גמורה בודאי חייב אח"כ משום לש אף לרבי ובע"כ צריך לחלק כן דלא תקשה על הרא"ש מירושלמי דעורך ומקטף הנ"ל:

ב

שמא יבוא – הנה בגמרא איתא דברייתא דמתיר גיבול ע"י שינוי ע"כ ר' יוסי ב"ר יהודה היא דאינו מחייב בנתינת מים [דאל"ה מנתינת מים ליחייב דבנתינת מים לא שייך שינוי] וכתב בפמ"ג דלדעת התוספות בשבת י"ח דס"ל דבדבר דלאו בר גיבול לכו"ע חייב בנתינת מים ע"כ דקמח קלי בר גיבול הוא והותר הגיבול ע"י שינוי דמעט מעט וכתב דלפ"ז גם בקמח שאינו קלי מותר ע"י שינוי דמעט מעט לתרנגולים ע"ש וראיתי בספר נשמת אדם שהשיג עליו בזה וכתב דלפי מאי דקיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בודאי גם במעט מעט אסור מן התורה [דאין לומר משום דיש לו עיסה גדולה ללוש ועושהו במעט מעט חשיב שינוי דהא קי"ל בשבת ק"ג ע"ב דאפילו יש לו אריגה על כל הבגד וארג ב' חוטין חייב ולא מתחשיב שינוי בזה וא"כ ה"ה באורג חוט אחד או בלישה פחות מגרוגרת יש עכ"פ איסור תורה בזה וכי משום דלש עוד פחות מכשיעור יתבטל האיסור מן הלישה הראשונה והיינו אפילו אם התרנגולים אכלו המעט הראשון שגבל קודם שגבל עוד מעט דאל"ה מיצטרפי להדדי ויש בהם חיוב חטאת עיין שבת דף פ' ע"א] ולא הותר זה כ"א בקמח קלי דלאו בר גיבול הוא ולדעת התוספות וסייעתם דס"ל דקמח קלי בר גיבול הוא מפרש מה שאמר הגמרא על יד על יד דהיינו ע"י שינוי דכלאחר יד ונסתייע בזה מדברי רש"י אבל באמת חלילה לנטות בזה מדברי הראשונים היינו הרי"ף כתב בהדיא דפירושו מעט מעט וכן בפירוש ר"ח וכן כתב בערוך ערך יד וכן משמע מהרמב"ם וכן בגמרא ע"ג י"ט וקובץ על יד ירבה דהתם מוכח שפירושו מעט מעט וכן רש"י גופא בביצה י"ב מפרש על יד על יד מעט מעט וגם בכאן מה שכתב מעיקרא דהאי גובלין הוא כלאחר יד ג"כ הכונה דלפי שהוא ע"י שינוי דמעט מעט כדמפרש ר"ח לכך קראו כלאחר יד אך לפ"ז חזרה קושייתו על מקומה דהא קיי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [ולכאורה רציתי לתרץ דבגמרא איתא האי מימרא זו דעל יד על יד בשם ר"ח ונוכל לומר דהוא אזיל לשיטתו בדף ע"ד דס"ל שם דמותר לברור פחות מכשיעור ולאכול ומשום דדרך אכילה הוא בכך וכמו שכתבו התוס' שם וה"ה בלישת קמח קלי אבל באמת זה אינו דא"כ לפי מאי דמסיק הגמרא שם לאסור לא היה להו להפוסקים הרי"ף והרמב"ם להעתיק דבר זה לדינא]. ונ"ל דבאמת הדין עם הנשמת אדם דקמח בעלמא יש איסור מן התורה אף בחצי שיעור ולא הותר בקמח קלי משום זה וגם דא"כ הי"ל לר"ח לומר פחות מכשיעור כמו דאמר לעיל בדף ע"ד ולמה נקט לישנא דעל יד על יד אלא ודאי דאף אם היה כגרוגרת ג"כ מותר בקמח קלי דגרוגרת הוא ג"כ מעט ושום פוסק לא ראיתי שיזכיר דדוקא פחות מכשיעור וכן משמע בספר נתיב חיים דאפילו כשיעור גרוגרת ג"כ מותר וטעם ההיתר נ"ל לדעת התוספות משום דע"י מה שמיבשין הקליות בתנור ועושין אותן שיהיו ראוין לאכילה הוא חשיב כמו דבר שנאפה ונתבשל ולכך אף דע"י נתינת מים שנותנין בתוכו אח"כ הוא מתגבל אין זה חשיב כמו מלאכת לישה אלא כמו תיקון אוכל בעלמא דדרך אכילתו בכך והוא חשיב כמו רוטב שנותנין בתבשיל ואין זה מלאכה דאורייתא ולכך הותר מעט מעט דחשיב קצת שינוי א"נ דכוונת הגמרא מעט מעט הוא ג"כ דוקא בעת האכילה ומשום דדרך אכילה בכך ודומיא דמאי דסבר ר"ח לעיל בדף ע"ד בהתירא דפחות מכשיעור משום דדרך אכילה בכך וה"נ בזה ואף דהגמרא לא ס"ל למסקנתו שם סברתו הכא בזה בקלי שאני וכמו שכתבנו דהוי כמו רוטב בתוך התבשיל [ומה שאמר שם בגמרא הא מני ר"י ב"ר יהודה משום דלרבי יש בזה עכ"פ איסור משום נתינת מים ובע"כ צריך לפרש הכי לפירוש הרמב"ם דס"ל דקמח קלי לאו בר גיבול הוא] אבל בסתם קמח אין טעם להתיר לישה לתרנגולים אפילו בפחות מכשיעור משום דקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה בכל מלאכות וכמו שכתבנו בסימן ש"מ בבה"ל ע"ש ולא הותר בלישה לתרנגולים כ"א באופן המבואר במורסן בסימן שכ"ד ס"ג עי"ש. ודע דבפירוש ר"ח הנדפס מחדש על שבת ראיתי דבר חדש שכתב דהא דמתירין בשתיתא ובקלי דוקא ע"י ניעור שתי וערב בלבד ולא גיבול ממש אבל מכל הפוסקים לא משמע כן:

ג

שהרי היא כחול – משמע מזה דבחול אין שייך לישה והרמב"ם לשיטתו אזיל שכתב ספ"ח אין גיבול באפר ולא בחול הגס וכו' והראב"ד חולק וכתב ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב וכן דעת האחרונים [מ"א בשם המ"מ]:

ד

ואפילו ברך וכו' – עיין במ"ב שכתבנו בשם הט"ז לאסור טחינת מצה אפויה ליתן לתוך היין או מי דבש והא"ר חולק עליו והנה בתוספתא איתא מפרפרין גלוסקין לפני החולה ובלבד שלא יגבל הא"ר יפרש דמיירי כשהיא עבה והוא עושה הרבה:

א

יכול לערבו – עיין במ"ב שכתב אפילו אם לא נתערבו וכו' כ"כ הא"ר ופמ"ג לדעה זו וכן הוא פשוט בפירוש השו"ע דאם נתערב מבעוד יום היינו היש אומרים שבסעיף ט"ז ועיין בב"י באורך דמוכח כן בפשיטות ומשמע דאפילו לעשות בשבת בלילה עבה התירו ג"כ באופן זה שאין טורף בכח ובאמת צע"ג בזה האיך התירו חז"ל עצם הגיבול דהוא איסור דאורייתא ע"י השינוי המועט הזה דהיינו שאינו טורף בכח וגם מרמב"ם פכ"ב משמע דאם יטרוף לא הוי כ"א איסור דרבנן שחשבהו שם בההוא פרקא דמיירי מעניני השבותין [ואולי דזהו כונת הטור והמחבר שכתבו אלא מערבו מעט מעט והוא כעין מה שהתירו בקמח קלי על יד על יד אבל מן הב"י ויתר הפוסקים לא משמע כן גם בגמרא לא נזכר דזהו דוקא על יד על יד] ואם נאמר שהוא דבר שאינו בר גיבול יהיה יותר קשה לשיטת הרבה מהראשונים והרא"ש גופא בפ"ד דביצה סובר כן דבמידי דלאו בר גיבול נתינת מים זהו גיבולו והכא כתב הטור דהרא"ש הסכים לדעה ראשונה דאפילו לא נתן בו משקה מבעוד יום ג"כ מותר ליתן בו בשבת גם יקשה מאד הא בגמרא איתא חרדל שלשו ואיך יתהוה לישה בלא משקה ומה שתירץ הפמ"ג דאיירי שנילושה מתמצית לחותה הוא דוחק גדול. ולולא דמסתפינא הו"א כפשוטו דמיירי שהחרדל נילוש מבעוד יום וכן במה שאמר שחלים ששחקן מיירי ג"כ שנילוש מבעוד יום ומה שממחו עתה בשבת אין עושה מעשה לישה כלל דהא כבר נילוש ואין מיפה בהמיחוי להלישה אלא ע"י המיחוי שממחהו להחרדל עושה את החרדל רכה מאד שיהא ראוי לשתיה ואין דבר זה מקרי לישה אלא כשהוא טורף יפה בכף יש בזה איסורא דדמי ללישה. וכ"ז שכתבנו מוכח דזהו שיטת הרמב"ם דז"ל בפ"ח הלכה י"ד חרדל שלשו מע"ש למחר ממחה ושותה בין ביד בין בכלי ומשמע דכל עשייתו בשבת הוא רק לעשותו רכה שיהא ראוי לשתיה ולכך אין זה בכלל לישה כלל ואף דגם בשתיתא שהיא רכה צריך שינוי ליתן האוכל תחלה התם שאני דמערב קמח במים ולכן אף שהיא רכה דמי ללישה מדרבנן וצריך שינוי אבל בזה הוא להיפוך ע"י המיחוי במים הוא מפריד את החלקים שנדבקו ע"י הלישה ולכך אין איסור בזה כלל אם לא כשהוא טורף בכח דמי קצת ללישה ולכן כתבה הרמב"ם בפרק כ"ב בין השבותין והנה קצת מדברי רמוזים במה שהביא בב"י בשם ספר שבולי הלקט בשם רבינו יאשיה ע"ש. היוצא מדברינו שלפי דעת הרמב"ם אפילו נתן מים מבעוד יום כ"ז שלא לש אין יכול ללוש אח"כ בשבת וחמיר דעתו מדעת הי"א שהובא בסט"ז:

א

וי"א דלא יערב וכו' – עיין במ"ב מה שכ' ודוקא כשנתן המשקה בשבת וכו' הוא מדברי המגן אברהם בשם המרדכי ובביאור הגר"א כתב שט"ס הוא במרדכי וצ"ל אם נתן וכו' ור"ל דדוקא אם נתן מע"ש מותר ביד אבל אם לא נתן המשקה בע"ש גם ביד אסור דהא כל דברי המרדכי קאי אליבא דמאן דס"ל נתינת מים זהו גיבולו ע"ש ולדידיה בודאי אפילו ביד אסור מפני נתינת המים שמתחלה ומפני זה הגיה הגר"א במרדכי דצ"ל אם נתן המשקה וכו' ומ"מ לא רציתי לנטות מדברי המגן אברהם שבב"י וד"מ הארוך משמע ג"כ כהמגן אברהם ובאמת קושיא זו כבר הקשה בב"י על המרדכי ונשאר בצ"ע והיא קושיא חמורה מאד ועיין בדמשק אליעזר שנתקשה מאד אף לפי הגהת הגר"א. והנה על האור זרוע שהביא ג"כ הלשון הזה הכתוב במרדכי אין תימה כלל דהוא ס"ל שם בעצמו דנתינת מים לא זהו גיבולו ע"כ מותר ליתן המשקה בשבת אך על המרדכי קשה ואולי יש לומר דצ"ל במרדכי ובאור זרוע כתב אם לא וכו' ובזה יהיה ניחא קושית הב"י אבל מ"מ דברי המגן אברהם עדיין אינו מתורץ היטב דבודאי לשיטת הא"ז ה"ה אם נתן המים מבעוד יום ג"כ אסור בשבת לטרוף בכף והאי דנקט אם לא נתן לרבותא דאפילו בזה מותר לערב בו מים ויין בשבת כשמערב באצבעו:

ב

דוקא שנתנו – עיין במ"ב מש"כ בזה והוא מדברי הט"ז וכ"כ הא"ר ואף שהמגן אברהם כתב דאם נתן בו קצת משקה מבעוד יום לא חשיב כמגובל עי"ז כונתו מעט מן המעט שכן מורה לשון התה"ד עי"ש ועוד דלמה לן לעשות פלוגתא בין המגן אברהם ובין הט"ז ועיין באה"ט והנלענ"ד כתבתי:

ג

אבל בשבת אסור וכו' – ובדיעבד אין לאסור כי הרבה פוסקים מקילין כסברא הראשונה [א"ר] ומשמע בפשיטות דאם עשה לישה גמורה בשבת בלי שינוי אסור אפילו דיעבד וכן משמע משמע בסימן שי"ח ס"א ע"ש:

א

שהוא לרפואה – ר"ל שאינו מאכל בריאים שהוא עשוי רק לצנן לאדם מחום בית המרחץ [גמרא ק"מ ע"ש]:

א

שדרך לשרותו לרפואה – בגמרא איתא הטעם שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ונ"מ דאפילו אם הוא מתכוין בשרייתו לשתיה בעלמא אסור מטעם זה:

ב

פתו – ואין כאן היכר שהוא לרפואה שכל השנה אדם נוהג בטבול [מאירי] ומשמע מזה דאפילו הוא מתכוין לרפואה ג"כ שרי:

א

ואם אין וכו' מותר לגמור – היינו אפילו בידים וכדמוכח ממה שסיים לפיכך וכו' ועיין לעיל בסימן רנ"ב בט"ז סק"ו שרצה לדחוק עצמו בפי' דברי הטור דאין הכונה לגמור בידים ובאמת זה אינו כמו שכתבנו דבטור העתיק ג"כ לשון הרמב"ם דמותר לגמור שחיקת הריפות אח"כ מצאתי שכבר השיגו הא"ר ודחה דבריו:

ב

במאכל וכו' – איני יודע מה מלמדנו דמתחלה מיירי נמי במאכל של תפוח כדאיתא במרדכי ואפשר דבא הרמ"א להורות דהמחמיר אין לו להחמיר רק במאכל של תפוח [וה"ה בתפוחי אדמה] וכדומה שדרך הוא ליפות ולהחליק המאכל ע"י המירוח ומחזי כממרח אבל בשאר דבר מאכל אין לו להחמיר כלל והוא כעין מה שהקיל המגן אברהם בממרח על הלחם אך המגן אברהם הקיל מטעם אחר כמו שנכתוב לקמיה:

ג

תבוא עליו ברכה – עיין במ"ב ועיין במגן אברהם שכתב בשם הגהת סמ"ק דמותר למרח התפוחים גם למקום הריקן וסיים המגן אברהם דה"ה על הלחם וכדי לבאר דברי המגן אברהם אעתיק לשון הגהת הסמ"ק בעצמו דז"ל שם אחר שהביא מתחלה דיש ממחק באוכלין מדרבנן כתב שם דמותר למרח התפוחים מבושלות שבתוך הפשטיד"א כיון שאינו עושה אלא כדי לשימם במקום שאין שם עכ"ל ור"ל שאין כונתו בהמירוח לעצם המירוח רק למלא במקום הריקן ואף דהוא פסיק רישא והסכים המגן אברהם לעיל בסימן שי"ד דאף במלתא דרבנן אסור הכא כיון דבלא"ה יש להקל מטעם דאפשר לאכול בלא זה אין לו להחמיר כלל. ודע דאף דמשמע דלכו"ע מדאורייתא אין ממחק באוכלין היינו אם ממרח האוכל בעצמו אבל אם סותם בו פי נקב החבית וממרחו מלמעלה שייך בו שם ממחק וכמו שכתב הא"ר בסימן שי"ד בשם הראב"ן דחלב ושומן דינו כשעוה:

ד

לקלוף וכו' – עיין במ"ב והוא מהב"י בשם הירושלמי דיש בזה משום מלאכת בורר ומה שכתב הרמ"א אסור לקלוף לאו דוקא א"נ משום דרצה לאשמועינן דלאלתר אפילו לכתחלה שרי. ולכאורה יש לדקדק דכיון דקולף בכלל בורר הוא ליתסר אפילו לאכול לאלתר דהא מי שקולף תפוחים ושומים ובצלים נוטל הפסולת ומניח האוכל וכבר נתבאר לעיל בסימן שי"ט דפסולת מתוך אוכל אפילו לאלתר חייב ונראה דכיון דא"א בענין אחר ודרך אכילתו בכך לא מקרי פסולת מתוך אוכל שאינו אלא לאכול התוך וכל שהוא לאלתר שרי אבל להניח אסור דלא עדיף מאוכל מתוך פסולת [מאמר מרדכי] ואין להקשות על דברי הראשונים [הלא המה התרומה והסמ"ג והמרדכי] שהעתיקו דברי הירושלמי הנ"ל דקולף חייב משום בורר להלכה מהא דאיתא בביצה י"ג ע"ב רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי וזה לא מסתבר לחלק בין קליפת שעורים לקליפת שומים ובצלים י"ל דשם מיירי בדעתו לאכול לאלתר אך לפלא על הרמב"ם שהשמיט האי דינא דירושלמי לגמרי ולא הזכירו כלל ולולא דברי קדשם של הראשונים הנ"ל היה נ"ל ליישב דברי הירושלמי הנ"ל באופן נאות וממילא היה ניחא דעת הרמב"ם שהשמיטו והוא בהקדם מאי דאיתא בגמרא הנ"ל המקלף שעורים מקלף אחת אחת ואוכל [דהוי אכילת עראי ופטור ממעשר] ואם קלף ונתן לתוך ידו חייב א"ר אלעזר וכן לשבת איני והא רב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי אלא כי איתמר דר"א אסיפא איתמר המולל מלילות של חטים מנפח על יד על יד ואוכל וכו' מתקיף לה ר' אבא בר ממל ורישא למעשר אין לשבת לא ומי איכא מידי וכו' ומתרץ שם במסקנא את קושיתו דכמו דמעמיד ערימה בביתו פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה [היינו מלאכת אומנות] ה"נ לענין קולף הרי דס"ד דגמרא וכן ס"ל לר"א בר ממל דקולף הוא בכלל מלאכה כמו לענין מעשר ובודאי דאין לחלק לפ"ז בין לאלתר לאחר זמן ונוכל לומר דזה היה דעת הירושלמי ויהיה הטעם משום בורר ושלא כדברי רש"י דהוא משום דש וע' בתוס' אבל לפי המסקנא דבבלי דקולף פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה לא הוי ע"ז שם מלאכה כלל ואפילו בדעתו לאכול לאחר זמן דומיא דמעמיד ערימה בבית דפטור בכל גווני מטעם זה וכן בכל מקום דאיתא בש"ס פטור משום מלאכת מחשבת ודאי דבכל גווני פטור דלא הוי מלאכה כלל וא"כ ה"ה בעניננו לענין קולף ובעלמא בורר פסולת מן האוכל שאני דמקרי מלאכת מחשבת דבורר מין אחד מחבירו ומה דשרי שם לאלתר דדרך אכילה בכך כנלע"ד לולא דברי הראשונים הנ"ל. ודע דדברי רבינו פרץ המובא בב"י שכתב דדוקא מעט מעט אבל קיבוץ גדול נראה כבורר מוקשה מאד מהא דסוגיא הנ"ל דרב מקלפא ליה דביתהו כסי כסי ודוחק לומר דכסי כסי הוא ג"כ בכלל מעט מעט ואפשר דמטעם זה השמיטו הרמ"א ולא העתיקו להלכה:

ה

לאלתר שרי – וכ"כ המגן אברהם לעיל בסק"ח ע"ש וע"ש בחידושי רע"א שהקשה לפ"ז על מה שפירש"י בדף ע"ד בד"ה וליחשב נמי כותש ונשאר בקושיא ולענ"ד י"ל בפשיטות דהגמרא איירי דקולף ביד והתם דכותש במכתשת דהוא בכלי חשיבא כמו דש דעד כאן לא פטרינן בקולף כ"א משום דבעינן מלאכת מחשבת לענין שבת כמו לענין משכן וכמו שמסיק שם בגמרא והלא מלאכת כותש היה במשכן וכמו שפירש"י. ולא אאמין שיצא זה מפי הגאון רע"א רק מאיזה תלמיד טועה:

א

במג"א ס"ק ז' בד"ה ומ"כ שגאון.נ"ב ובספר א"ר סי' שח סק"ו הסכים לפסק הגאון הלז וכתוב בספר דגול מרבבה דעכ"פ באווזא פטומה שיש בה שומן דאין תקנה בצלייה מותר אפי' על ידי ישראל אם אי אפשר ע"י גוי וכן נראה דאין להחמיר כלל בזה ונוהגים להורות ליטול ידיו על גבי הבשר:

א

ולפי זה בעופות והוא מין דרכיך מותר ע"ש במ"א סי' ש"ח ס"ק נ"ז ואולי כיון שעכ"פ אין דרך לאכלו כך לא דמי לירקות וע"כ באווזות פטומות שאם יצלם מפסיד כל השומן מותר ע"י עכו"ם ואם אין עכו"ם והוא הפסד גדול מותר לישראל לשפוך עליהם מים שוב מצאתי בא"ר סי' ש"ח ס"ק ע' שחולק על המג"א:

ב

לא ידעתי מה קשה לו דודאי גרע מפירות העומדים לאכילה כי הם אין עומדים לסחיטה אבל דבש עומד לסחוט מן החלות הרי הוא ממש כביצה שכתבו תוספת במס' שבת דף קמ"ג ע"ב ד"ה הלכה כר"י וכו' לפי שעומדת לסחוט מהתרנגולת היא בכלל גזירת משקין שזבו יותר משאר פירות:

א

[א] אבל הכניסן וכו'. וסתמא כמי שהכניסן למאכל בהמה (תוס') פירוש כשראויים למאכל בהמה ועיין סימן שי"ט סעיף ו' ד':

ב

[ב] מי מלח וכו'. פירוש מים במלח או ביין וחומץ או שאר משקה (סמ"ג וסמ"ג):

ג

[ג] הרבה וכו'. פירוש אז אסור אפילו לתוך התבשיל אפילו לסעודה זו דנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל אבל לעשות מותר כל שצריך לשבת זה אף שלא לסעודה זו ור"ן פרק שמונה שרצים דנקיט לסעודה זו אורחא דמילתא נקט דכיון שאין עושה אלא לאותו הסעודה עושה מעט וכן משמע ברמב"ם פרק כ"ב ורבינו ירוחם דף ע"ז ודו"ק וכן מצאתי מבואר בספר שבלי הלקט סימן ד' מותר לעשות מי מלח מועטין בשבת לצורך יומו, עד כאן, וכן משמע בספר תניא ודלא כעולת שבת ומגן אברהם. כתב עולת שבת דבש"ס מבואר דאם נותן שמן לכתחילה לתוך המים או לתוך המלח מותר אפילו במרובין, ולא ידעתי למה השמיט השולחן ערוך, עד כאן, ולעניות דעתי יפה כיוון השולחן ערוך כי נראה לי דרבנן פליגי אר' יוסי ואסרו אף בשמן לכתחילה וכן משמע ברמב"ם פרק כ"ב ורבינו ירוחם שם ומרדכי ושלטי גיבורים שם ודו"ק:

ד

[ד] לתוך התבשיל וכו'. והוא הדין דמותר לשפוך על נתחי עוף ודג צלוי ומכל שכן כשנותן מלח לחוד בו ואחר כך המשקה דאפילו לר' יוסי מותר דשומן ממתיק המלח כמו שמן (תוס' שם וספר התרומות וסמ"ג). מהר"ש התיר להוסיף חומץ במוריס שכמעט נתייבשה לגמרי ומהרי"ל אוסר לתת קידה בחומץ להטביל במקום מוריס וכן לעשות ביצים קשים מבושלים עם פיטרלין בחומץ שדומה להילמי, וכתב מגן אברהם ס"ק [כ"ה] צריך עיון זה דמי ליינמולין דשרי ומעט שרי לדברי הכל:

ה

[ה] ארבע או חמישה וכו'. והב"ח כתב דנהגו עלמא שלא למלחן כלל אלא כל אחד מטבל במלח כשרוצה לאכול, עד כאן, וכן כתב במהרי"ל הלכות יום טוב וכן נראה לי פירוש הש"ס דלמלוח אפילו אחד אסור דדמי למעבד וכן משמע ברמב"ם וכן מצאתי בראב"ן סימן שנ"ב. כתב בשלטי גיבורים דמותר ליתן מלח על השלטן ואחר כך שמן וחומץ, עד כאן. כתב הט"ז ראיתי שמשהין אותו כך עד שיסנן המים ואחר כך נותן שמן וחומץ זה איסור גמור ודמי למעבד (ט"ז), ואולי דמי לביצים סעיף ד' מיהו בצלים ושומן דינם כצנון וכתב מגן אברהם אוגרקוס חיין דינן כצנון אם לא כשנותן שמן תיכף, עד כאן, ועיין ס"ק ג':

ו

[ו] שנראה ככובש וכו'. לכך אסור לשפוך בשבת יין או שאר משקים בכלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ דהוי ככובש (ט"ז):

ז

[ז] [לבוש] ויש אומרים וכו'. כבר כתבתי שנוהגין להחמיר:

ח

[ח] [לבוש] שאין וכו'. ועוד שאין המלח מועיל להם (מגן אברהם):

ט

[ט] להניחה וכו'. משמע אפילו להניח מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפילו לצורך אותה סעודה אסור (מגן אברהם), ואינו מוכרח ועיין ס"ק ג' ועוד הא כתב רבינו ירוחם דף ע"ז זה לשונו, מותר למלוח בשר שראוי לאכול באותו יום כגון מבושל או חי אם רוצה לאכלו כך, עד כאן, הרי דאם רק ראוי לבו ביום מותר אף שלא לאותו הסעודה ומשמע בשבלי הלקט שהביא בית יוסף דכל שיש הפסד לבשר אם לא ימלחנו מותר למולחו ולהערים שיאכלנה וחוזר ונמלך ואינו אוכלו בשבת והט"ז הבין דוקא כשיאכל בשבת והנראה לעניות דעתי כתבתי, מיהו בדבר שאין ראוי לאכול בשבת לא שייך הערמה ואסור למלוח אף שיסריח ויפסיד, והנה מגן אברהם מביא בשם תוס' והרא"ש והרשב"א ור"ן דאסור למלוח בשר אף שרוצה לאכול בשבת דמתקן הוא ומדברי רבינו ירוחם ושבלי הלקט שהבאתי מבואר דמותר, ונראה לי דבמבושל אפשר דלכולי עלמא מותר. כתב מגן אברהם הרשב"א כתב בית ג' שער ג' המולח בשר להצניע לדרך חייב חטאת צריך עיון דבגמרא משמע דהלכה כרבא דפטור דבתרא הוא וכן פסק הרמב"ם פרק י"א, עד כאן. ונראה לי דאפשר כיון דרב אשי דף ע"ה מפרש לדברי רבה הלכה כוותיה ודו"ק ומצאתי בביאורי רש"ל לסמ"ג ז"ל אין עיבוד באוכלין כתב לקמן בדף מ"ו עד מי שמלח בשר בשבת להוליך לדרך רחוקה חייב משום מעבד, עד כאן, וזה תמוה דרבא דקאמר דף ע"ה אין עיבוד באוכלין גם לדרך רחוקה פטור ונראה לי דבדף מ"ו לא כתבו אלא לענין דבעינן מלח הרבה אבל לענין חיובא בשבת סמך על מה שכתב בהלכות שבת דאין עיבוד באוכלין ובזה יש ליישב נמי דעת הרשב"א דלעיל ודו"ק:

י

[י] פולין וכו'. כיון דהמליחה מועלת לה הוי כצנון (אחרונים):

יא

[יא] מותר וכו'. לשון הרמב"ם פרק כ"א הצריך לדוך פלפלין וכיוצא ליתן לתוך המאכל בשבת כותש ביד הסכין ובקערה אבל לא במכתשת, עד כאן, ופירש מגן אברהם או בקערה שידוכם בשולי הקערה, ובמשמעות דברי רמב"ם לא משמע הכי אלא תרתי בעי שידוך ביד הסכין ובתוך הקערה וכן פירש הבית יוסף, ובגמרא דנקט ביד הסכין לחוד צריך לומר דמסתמא אז אינו כותש במכתשת וכן משמע בסמ"ק דין הטוחן ובר"ן פרק תולין, ונראה לי ראיה ממה שכתב הכלבו דף ל"ג שמלח הגס מותר לפזר על השולחן ולהדקא בקתא דסכינא, עד כאן, ומשמע דוקא על השולחן ומסיק שם דמלח ותבלין שוין הם וכן משמע עוד שם והיינו דמסיים הרמב"ם אבל לא במכתשת ובאמת כשמדוך בשולי הקערה הוי שינוי כמו ביד הסכין רק שידוך בתוך הקערה האחרת וכיוצא בו לאפוקי במכתשת וזהו כוונת האגור ודו"ק. כתב הט"ז אין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דמוליד ריחא עיין סימן תקי"א:

יב

[יב] מותר לחתכו וכו'. מזה ראיה למה שכתב מגן אברהם דאסור לחתוך בסכין פלפלין וכל תבלין דהא דוקא במלח שהיא דק מותר מיהו לפררו ביד פשיטא דמותר ואפילו בסכין משמע קצת במגן אברהם דמותר כשחותך לאכול מיד עיין סעיף י"ב וצריך עיון:

יג

[יג] קמשוי אוכל וכו'. כן כתב רמ"א ולאו דוקא נקטו אלא עיקר איסור משום טוחן כיון שחתכו דק דק וכן נראה דעת מגן אברהם ובזה מתורץ תמיהת ט"ז כאן וסימן שכ"ד סעיף ז':

יד

[יד] במורג וכו'. שקורין רי"ב אייז"ן דכיון שמיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת (ריב"ש קמ"ז), ועולת שבת שהקשה הא גבינה אינו גידולי קרקע כמו בשר לא קשה מידי דאסור משום דדמי למכתשת אבל באמת מותר לחתכו דק דק בסכין ואפילו הוא קשה מתיר מגן אברהם והוא הדין דמותר לחתכו בקרדום או במגירה. דבר שאינו חפץ לאכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה (מגן אברהם), עיין סימן של"א סעיף ז':

טו

[טו] אבל אם לאכלו מיד וכו'. או שהתרנגולים יאכלו מיד (ר"ן) עיין סעיף ט'. כתב מגן אברהם בשלטי גיבורים מפקפק על היתר זה גם בבית יוסף כתב ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת אבל במדינתנו נוהגין לחתוך הצנון דק דק מאוד ואף על פי כן אסור לעשות עד יציאת מבית הכנסת דבעי סמוך לסעודה ממש כמו שכתב ריש סימן שי"ט, עד כאן, ושם ביארתי דאין צריך להמתין:

טז

[טז] נתלשו מבעוד יום או שנתרסקו וכו'. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ריש פרק כ"ב איתא דבעי ריסוק כמו שכתב סימן ש"כ סעיף ב' בזיתים וענבים לכן נראה לי דהכי פירושו כשנתלשו יכול לרדות החלות מהכוורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גביו מסביב או לסחטו לתוך האוכל או שנתרסקו וכו' (מגן אברהם) והוא דחוק, אבל נראה לעניות דעתי דבמה שהקשה הוא גופיה אחר כך כיון דבגמרא קאמר דבש מעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא אם כן למה יגרע מפירות העומדין לאכילה דמותר לסחטן כיון שאין שם משקה עליו וסיים וצריך עיון ליישב, ולעניות דעתי דמיושב היטב דקושיא ראשונה מתרצת חברתא דבאמת אם נתלשו מבעוד יום לא בעי ריסוק ומותר לסחטו בכל ענין כיון שאין שם משקה עליו והא דבעינן ריסוק בחלות דבש היינו כשלא נתלשו דדומה לתולש אבל בזיתים וענבים מעיקרא אוכל והשתא משקה לכך אף בתלושין אסור שלא יסחוט והוא נכון ברור:

יז

[יז] מותר לרדותו. פירוש מותר ליקח הדבש הצף אבל אסור ליקח החלות ועיין בתוס' דף מ"ג ריש ע"ב (מגן אברהם), והוא תמוה דמשמעות רמ"א ולבוש דגם החלות מותר לרדות וכן מבואר מכלל דברי דלעיל ודו"ק, וכן נראה לי דמתוס' שם אין ראיה דמיירי שלא נתרסק אבל בריסוק מותר וכן מבית יוסף משמע דתוס' מיירי בלא נתרסק שהרי כתב עליהם דדבש הצף דמותר היינו כשזב מערב שבת אבל כשזב בשבת אסור אלא אם כן ריסק מערב שבת ודו"ק:

יח

[יח] [לבוש] ותבואה וכו'. כן כתב הרמב"ם ולכל הפוסקים שיטה אחרת כמו שכתב בבית יוסף (מלבושי יום טוב), וכן משמע בט"ז ואני אוסיף דהבית יוסף סיים דרבינו ירוחם חלק ט' פירש כרמב"ם אלא שנראה מדבריו דזיתים המיצרי היינו שתית נגד הגמרא, עד כאן, ותמה אני דבית יוסף שם מבואר דפירש דשתית היינו קלי כפירוש רש"י ופוסקים רק שמכניס בין הדברים דין דזיתום המצרי כמו שהוא בש"ס והרא"ש אבל לא עלה על דעתו כלל שיהא שתית דזיתים המצרי ומכל מקום אשתמיט למלבושי יום טוב שהמגיד פרק כ"א הסכים להרמב"ם ובכנסת הגדולה שכ"א כרי"ף והרא"ש:

יט

[יט] אבל קשה וכו'. הקשה בשלטי גיבורים דלמה יהא לעולם אסור בקשה והרי שתית קל מקלי ומותר בקשה ולי נראה דבקלי נמי בקשה אסור וסמוך לעיל אדהכי במכל שכן (מלבושי יום טוב), והוא דחוק למעיין ברמב"ם גופיה וכן הב"ח פירש בפשיטות דרמב"ם מותר בקלי מעט אף בעבה גם בגמרא דוקא בשתית מחלק בין רכה לעבה ולא בקלי ועוד הא לשאר פוסקים פשיטא דמותר וכבר נודע דכל מה דנוכל למעט במחלוקת ממעטינן וכן נראה לי להיפך דרמב"ם מתיר בקלי מעט דסבירא ליה דגם בשתית מותר בעבה מעט והא דאוסר בקשה היינו בהרבה, ובזה ניחא לי קושית (לתו"מ) [לחם משנה] זה לשונו לרמב"ם דשתית וקלי שני דברים היכא אמר בגמרא כתיב אפינקסים דלוי וכו' ולית חילא בידא למיסר מר' יוסי בר יהודא הא ר' יוסי בר יהודא לא מיירי אלא בקלי ואינהו הוי גבלין שתיתא עבה, עד כאן, ולפי מה שכתבתי מיושב דמיירי בשתית עבה ומועט דלא גרע מקלי כדלעיל:

כ

[כ] [לבוש] תחילה. אני תמה דיש אוסרים שבסימן שכ"ד סעיף ג' הוה ליה לכתבן גם כאן (מלבושי יום טוב), ולא קשה מידי דיש אומרים שבסעיף ט"ז קאי אכל הנך דלעיל וכן משמע במגן אברהם אבל בפרישה מחלק בקמח קלי דשייך גיבול יותר פסקו כולי עלמא כר' יוסי בר ר' יהודה דנתינת מים לא הוי גיבול והאריך בהוכחות. הנה הט"ז למד דין חדש דאסור לערב בשבת של פסח קמח שעושין מטחינת מצה אפויה שנותנין ביין או מי דבש דדמי לשתות שהוא טחינה גסה ואף דמותר ברכה היינו על ידי שינוי אבל בקמח זה אין ידוע מה נותן תחילה בחול כדי לידע מה השינוי, עד כאן, ולעניות דעתי משמע בתרומת הדשן סימן נ"ג דאם אין ידוע נעשה שינוי דמפרש הגמרא שיתן המאכל ואחר כך המשקה ועוד דכבר כתבתי דמעט מותר בעבה ואפילו בלא שינוי, גם בתוס' [שבת] סימן (תע"ג) [שכ"א ס"ק ל'] כתב שאין דבריו מוכרחים:

כא

[כא] [לבוש] יש בו וכו'. ובשחלים כתב דאין בו משום לש וצריך עיון דמשמע דמיירי הכא שלא נתן בחרדל משקה מבעוד יום מדכתב לקמן ויש אומרים דהא דשרי לערב חרדל וכו' ואם כן דין אחד לחרדל ושחלים דנקט גבי חרדל לש ובשחלים שחקן נראה לי:

כב

[כב] אלא ביד וכו'. או בכלי עצמו (ת"כ סימן נ"ג) וכן נראה כוונת הלבוש במה שכתב מערב באצבעו ואם נתן המשקה מערב שבת מערבו בכף (מרדכי) כמו בשתית וכו', פירוש דוקא ברכה כדלעיל וכן פירש מלבושי יום טוב ומגן אברהם וכל זה אפילו לצורך אותו סעודה אסור מסקנת הט"ז אם שכח לשפוך חומץ בערב שבת לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ ואחר כך הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או עושה בכלי עצמו ומנענע אותו ובירק הנקרא שלאטין אין לדקדק בכל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק אבל למה שחותכין צנון ואוגרקס דק דק טוב להחמיר שיתן החומץ תחילה ובכל זה אם כבר נתן קצת המשקה מערב שבת מותר להוסיף בכל ענין אבל במעט טיפין לא מהני ואפילו נתן בתחילה בשבת נראה לי דאין לאסרו בדיעבד כי הרבה פוסקים מקילין. כתב מגן אברהם נראה לי דאסור להשתין על טיט ועפר משום גיבול וכן משמע בספר יראים גבי מורסין אסור לטרוף ביצים מגולגלים בקערה דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדירה:

כג

[כג] יינומלין וכו'. דוקא שלהם מותר אבל לטרוף אותם יפה ולסנן כמו שעושין היום אסורים (שלטי גיבורים ואחרונים):

כד

[כד] חילתית. כך שמה בערבי ונוהגין לאכלה במקומות הקרים (ברטנורה):

כה

[כה] אם שתה ממנו וכו'. באליהו זוטא כתבתי שיש טעות סופר וצריך לומר ואם שתה וכו' כמו שכתבו השולחן ערוך ועולת תמיד וצריך לומר דבכוונה שינה הלבוש דסבירא ליה דוקא משום סכנה מותר לשתות אבל כשאין סכנה אף ששרה מאתמול אסור לשתות, ומה שכתב במה דברים אמורים לשתותו בחמין וכו' הכי פירושו במה דברים אמורים דאין היתר לשתות אלא במה שכבר שרה מערב שבת אבל בשבת אסור לשרות היינו לשרות בחמין אבל בצונן מותר לשרות בשבת אם אין לו מה ששרה מערב שבת כיון שהוא לו סכנה ומכל מקום צריך עיון דמטור ושולחן ערוך משמע דמותר לשתות אף בלא סכנה מה ששרוי מאתמול וכן מבואר ברי"ף והרא"ש פרק תולין ורבינו ירוחם חלק ט' וכן משמע ברש"י דף קמ"ו ור"ן שכתבו דבלאו רפואה נמי משקה ואפשר דמיירי במקום שאין דרך לשתות כי אם לרפואה לכך אין היתר אלא בסכנה וראיה לזה נראה לי מרמב"ם פרק כ"א דין כ"ב, ועיין מה שמגיה המגיד שם ובכלל דברי אפשר לפרשו בלא הגה ודו"ק:

כו

[כו] וליתנו בחמה וכו'. ואי ליכא חמה אפילו באור שרי מפני הסכנה ואי ליכא אור מותר לשרות בחמין:

כז

[כז] [לבוש] שבע ימים וכו'. כן כתב בטור ושולחן ערוך ותימא דבגמרא [שבת] דף ק"מ איתא בהדיא שלושה ימים וכן כתב בספר צידה לדרך ודוחק לומר שיש טעות סופר בטור ושולחן ערוך ולבוש:

כח

[כח] בעץ פרור וכו'. דוקא בנחת ולא בכח (ב"ח) וכתב בעל הלכות גדולות דכן הדין באותן שמהתכין ביצי דגים לחים בשבת על ידי שמן וחומץ או לימוניס ועיין ט"ז ועיין סימן שי"ח סעיף י"ח:

כט

[כט] המחמיר וכו'. ומותר למרח התפוחין גם למקום הריקן והוא הדין על הלחם (מגן אברהם):

ל

[ל] [לבוש] משום בורר וכו'. ואם כן אף התפוחין אסור לקלוף להניח ועיין סימן שי"ט סעיף ג':

לא

[לא] לאכול לאלתר וכו'. דוקא מעט מעט אבל קילוף גדול יחד נראה כבורר (רבינו ירוחם ואחרונים):

א

א) [סעיף א'] חבילי פיאה אזוב וקורנית וכו' מיני עשבים הם ראוים להסקה וראוים למאכל בהמה לפיכך הכל הולך אחר מחשבתו וכן בשאר מיני תבלין שהן כיוצא באלו. מ"מ פכ"ו דין ח"י:

א

ב) שם הכניסן לעצים וכו' ואם הכניסן סתם הוי כהכניסן למאכל בהמה חו' ב"ח. מ"א סק"א, ר"ז או' א' ונראה דהיינו באין מנהג אבל כשיש מנהג הולכין אחר המנהג:

א

ג) שם אין מסתפקין מהן דמקצה דעתו מנייהו והו"ל מוקצה:

א

ד) שם. אבל לא בכלי. כדרך חול. רש"י. לבוש:

א

ה) שם. ומולל בראשי אצבעותיו. מפרק השרביטין לאכול הזרע שבתוכן. רש"י. מ"א סק"ב:

א

ו) שם. בראשי אצבעותיו. ובלבד שלא ימלול בידו הרבה כדרך שהוא עושה בחול. גמ' וכתב רש"י אבל בכולי ידו אסור. ועיין לעיל סי' שי"ט סעי' ז' שכתב שם מור"ם ז"ל בהגה דיש מחמירן וכתב שם הב"ח דודאי דגם דעת מוהר"מ ז"ל להלכה כדעת המתירין ע"י שינוי אלא דס"ל שטוב להחמיר והכי נקטינן וכ"כ בסי' זה יעו"ש ובדברינו לשם אבל התו"ש או' ג' בסי' זה כתב דדעת הרז"ה לחלק בין מלילות של תבואה לפיאה וקורנית וס"ל דבפיאה וקורנית שרי אף לפרך האוכל וכתב ונראה שזהו דעת מור"ם ז"ל שסתם כאן כדברי הש"ע ולכך יש להקל בזה יעו"ש. ונראה דכ"ה דעת האחרונים שלא הביאו כאן דעת המחמירין של שם:

א

ז) [סעיף ב'] אין עושין מי מלח וכו' פי' מים במלח או ביין וחומץ או בשאר משקה. סמ"ג וסמ"ק. א"ר או' ב':

א

ח) שם. אין עושין מי מלח הרבה וכו' משמע דוקא לתת לתוך הכבשים אסור אבל אם ירצה לעשות מי מלח הרבה לאכול מיד ולתת בתוך התבשיל מותר אבל ממ"ש בסופה אבל יכול לעשות וכו' יש לדייק אפכא דמרובה אפי' ליתן לתוך התבשיל אסור. ונ"ל דהש"ע אורחא דמלתא נקט דדרך העולם הוא שעושין מרובה לכבשים ומועט לתוך התבשיל ובאמת אסור מרובה אפי' עושה ליתן לתוך התבשיל דלא פליג רבנן. עו"ש או' א' וכ"כ א"ר או' ג' דבעושה הרבה אסור לתת אפי' לתוך התבשיל ואפי' לסעודה זו דנראה כעושה מלאכה ממלאכת התבשיל עכ"ד. וכ"כ השש"א וכתב ודלא כהתו"ש יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ג' בן א"ח פ' בא או' י"ט:

א

ט) שם. אין עושין מי מלח הרבה וכו' ואם נתן שמן תחלה לתוך המים ואח"כ נתן המלח או נתן שמן תחלה לתוך המלח ואח"כ נתן המים כתב העו"ש שם דמותר לעשית הרבה. וכ"כ התו"ש או' ז' יעו"ש. אבל הא"ר או' ג' כתב דגם אם נתן שמן תחלה אסור לעשות הרבה יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' ב' וכ"כ הר"ז שם. ועיין א"א או' ד' שכתב שכ"מ מדברי הש"ע יעו"ש. וע"כ נראה דיש להחמיר:

א

י) שם. לתת לתוך הכבשים. דהיינו מיני ירקות או שאר דברים שכובשים להתקיים ואפי' אם יאכל מהם לאלתר שאינו טורח בשביל החול לבד אסור ר"ז שם:

א

יא) שם. אבל יכול לעשות ממנו מעט וכו' היינו לצורך טבול אותה סעודה. ר"ן. משמע דלצורך סעודה אחרת אפי' מעט אסור. מ"א סק"ד. וכ"כ העו"ש שם. ר"ז שם. בן א"ח שם. אבל הא"ר או' ג' כתב דמותר לעשות כל שצריך לשבת זה אף שלא לסעודה זו ור"ן דנקט לסעודה זו ארחא דמלתא נקט דכיון דאינו עושה אלא לאותה סעודה עושה מעט וכתב שכ"ע בהרמב"ם פכ"ב ור"י דף ע"ז וכן מבואר בשה"ל סי' ד' וכ"מ בס' תניא ודלא כעו"ש ומ"א יעו"ש. וכן מצדד הנה"ש. וכ"כ הפתה"ד או' ב' דכל שהן מועטין לא נכנס בסוג מלאכה ולהכי שרי אפי' לסעודה אחרת דבו ביום משא"כ גבי בורר דאיתיה לאיסוריה אפי' לבו ביום יעו"ש. ומ"מ כיון דאיכא פלוגתה בזה נכון לזהר לעשותו סמוך לסעודה:

א

יב) שם. מעט לתת לתוך התבשיל. משמע אבל לתת לתוך הכבשים אפי' מעט אסור ומ"ש ברישא אין עושין מי מלח הרבה לתת לתוך הכבשים ארחא דמלתא נקט דהדרך לעשות הרבה לתת לתוך הכבשים וכמ"ש לעיל או' ח' אבל לענין דינא אפי' מעט אסור משום דהכבישה עצמה אסור בשבת וכמ"ש לקמן סעי' ג' יעו"ש:

א

יג) שם. לתוך התבשיל. וה"ה דמותר לשפוך על נתחי עוף ודג צלוי ומכ"ש כשנותן מלח לחוד בו ואח"כ המשקה דאפי' לר' יוסי מותר דשומן ממתיק המלח כמו שמן. תו' שם. וסה"ת וסמ"ג. א"ר או' ד' ועיין לקמן או' ל"ב:

א

יד) שם. ואם נתן לתוכו שני שלישי מלח. ושליש מים או שאר משקין. ר"ז או ג' ועיין בס' יסוד יוסף שכתב דה"ה דאסור לעשות שני שלישים צוקר ושליש מים יעו"ש:

א

טו) שם. אסור לעשות ממנו אפי' מעט. והטעם כתב הרמב"ם בכ"ב דין יו"ד מפני שנראה כעושה מורייס. וכתב ב"י דסתם מורייס עבדי ליה לזמן מרובה לכבוש בו דגים ומשום דמיחזי ככובש כבשין אסור. וכתב א"ר או' ד' בשם מהר"ש דמותר להוסיף חומץ במורייס אחר שנתייבשה. והביאוהו האחרונים:

א

טז) שם. אפי' מעט. לצורך טיבול סעודה זו אסור. ר"ז שם:

א

טוב) [סעיף ג'] אסור למלוח חתיכות צנון וכו'. ובהרמב"ם פכ"ב דין יו"ד כתב צנון וכיוצא בו מפני שנראה ככובש כבשים וכו' ור"ל דכל דבר שדרך לעשות ממנו כבשים אסור למלחו בשבת מפני שנראה ככובש כבשים ולא דוקא דבר שרגילין לעשות ממנו כבשים אלא ה"ה כל דבר שהמלח מועיל בו שממתקו ממרותו אסור. וכ"כ הט"ז סק"ב דלאו דוקא צנון דה"ה כל דבר שצריך מליחה (ר"ל שמועלת בו המליחה לרככו או להקשותו או להפיג מרירתו. ר"ז או' ד') כגון בצלים ושומים. וכ"כ א"ר או' ה' ר"ז או' ד' אבל דבר שאין דרכו לכבוש וגם אין המליחה מועלת בו שרי כמ"ש לקמן או' כ"ד. וה"ד לאותה סעודה כמ"ש לקמן או' כ"ה:

א

חי) שם ד' או' ה' ביחד וכו' זהו לשון הטור. ומ"ש בסעי' שאת"ז יש מי שכתב שמותר לטבול כמה חתיכות וכו' היא מדברי תה"ד שהביא בב"י ואע"ג דמשמע בב"י דהתה"ד אינו חולק על הטור אלא מפרש דבריו וא"כ למה כתב בש"ע דברי התה"ד בשם יש מי שכתב. כתב השכנה"ג בהגב"י או' א' נראה שרבינו המחבר נסתפק בהבנת כוונת הטור מה כוונתו דאפשר דכוונתו כמ"ש התה"ד דדוקא ביחד אסירי הא כל א' וא' לבדה שרי אפי ד' או ה' חתיכות או אפשר לומר דדעתו דכל שנמלחו פעם א' אעפ"י שכל א' וא' נמלחה לבדה אסור ולכן הביא דברי הטור ככתבם וכלשונם לומר שדבריו סובלים שני הפירושים ואח"כ כתב סברת תה"ד בשם יש מי שכתב לומר דהתה"ד הסכים לפרש כן יעו"ש. ול"נ הטעם הא דכתב זה הש"ע בשם יש שכתב משום דהתה"ד עצמו כתב זה בדרך אפשר כאשר יעויין דבריו בב"י ודוק:

א

יט) שם. ד' או' ה' ביחד וכו' וצ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו והא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפי' אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כל א' בפני עצמו. ונראה דהטעם כיון דאין מניחין אותו כלל להזיעו אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלטין ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמיא טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח. ט"ז סוף סק"א. ובשה"ג פ"ח שרצים כתב דמותר לעשות המלוח מירקות בשבת שנותנין המלח על הירקות ואח"כ השמן ואח"כ החומץ וכן כל כיוצא בזה. והביאו כנה"ג בהגה"ט ומ"א סק"ו. וצ"ל דמיירי שנותן השמן והחומץ על הירקות תיכף אחר שנתן המלח דאם משהה אותה במלח עד שיזיעו ואח"כ נותן השמן והחומץ אסור כנ"ז בשם הט"ז, וכ"כ הנה"ש או' ג' ר"ז או' ד ת"א כלל ל"ב או' י"א. בן א"ח פ' כ"א או' י"ז. ועיין לקמן או' ס"ז.

ב

יט) ועל כן העושין סלאט"ה ביום שבת מקשואין או ירקות וכיוצא שחותכין אותם לחתיכות קטנות ונותנין עליהם מלח צריך שתיכף שנתן עליהם המלח יתן החומץ מיד וגם אסור לסחטן במלח כדי לרככן והגם דלעיל בסי' ש"ך סעי' ז' התיר לסחוט כבשיה כדי לרככם שאני התם דכיון שהיו מלוחים מקודם שבת אין הסחיטה מועלת בהם אבל הכא שעתה בא למלחם אם סוחט אותם במלח המלח פועל בהם בשבת ע"י הסחיטה והוי ככובש כבשים אלא אם רוצה לסחטם כדי לרככם יסחוט אותם בלא מלח עד שיתרככו ואח"כ יתן עליהם המלח ותיכף יתן החומץ. והיותר טוב שיעשה אותה מע"ש אם אפשר.

א

כ) והוי יודע דאסור ליתן ירק חי לתוך חומץ חזק כשיעור שיתן על האור וירתיח (והוא שיעור ח"י מניטין ס' כלכלת שבת) דהוי כבוש כמ"ש ביו"ד סי' ק"ה סעי' א' מש"ז או' ג' וכן הסכים בן א"ח פ' בא או' ח"י יעו"ש. ואימתי נקרא חזק עיין בדברינו לעיל סי' ר"ד או' כ"ב.

א

כא) שם. מפני שנראה ככובש וכו' טעם זה הוא מהרמב"ם כמ"ש לעיל או' טו"ב, ורש"י פי' מפני שהמלח מעבדן ונעשין קשין והוי תיקון. והב"ד ב"י והט"ז סק"ג, ודע דבכל זה לא שרי אפי' לצורך אותה סעודה דלא דמי למי מלח דשרי לצורך איתה סעודה. תו"ש או' י"ב. ועיין לקמן או' ל'.

א

כב) שם. מפני שנראה ככובש וכו' ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקין לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוה ככובש כבשיה דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ. ט"ז שם. א"ר או' ו' תו"ש או' יו"ד. ח"א כלל ל"ב או' ח' והי"א בהגב"י כתב לאסור מטעם אחר משום דמחזי כעובדא דחול יעו"ש. ולכן אותם שיש להם חבית שעושין בו חומץ וכשיהיה להם תמרים או תאנים מתולעים או צימוקין אחר שלקחו מימיהן זורקין אותם שם כדי שיהיו גם הם חומץ אסור לזרוק שם בשבת משום דהוי ככובש כבשים או דמחזי כעובדא דחול.

א

כג) שם. והכובש אסור מפני שהוא כמבשל. ור"ל דדומה למבשל אבל לא מבשל ממש דהא הרמב"ם פ"ב דין יו"ד לא כתב בו חיוב אלא אסור משמע דאינו אלא איסור מדרבנן.

א

כד) שם. אבל ביצים מותר למלחם. ד' או' ה' או יותר מה שצריך ביחד שאין דרך לכבשן. לבוש. ול"נ הטעם מפני שאין המלח מועיל להם כל כך. מ"א סק"ה. תו"ש או' י"א. אלא שהוא נותן בו טעם בלבד. ר"ז או' ה'. וא"כ דבר שאין דרכו לכבוש וגם אין המליחה מועלת בו לשנות טבעו אלא רק ליתן טעם לכ"ע שרי. וה"ד לאותה סעודה כמ"ש באו' שאח"ז.

א

כה) שם. אבל ביצים מותר למלחם. והיינו דוקא לאותה סעודה אבל למלחם ולהניחם לסעודה אחרת אסור כמ"ש לקמן סעי' ה' יעו"ש.

א

כו) [סעיף ד'] יש מי שכתב וכו' הא דכתב הש"ע זה הדין בשם יש מי שכתב כבר נתבאר לעיל או' ח"י יעו"ש. וע"כ יש להחמיר ואין לטבל כ"א כל אחת לבדה ולאוכלה כמ"ש בסעי' הקודם. וכ"כ הב"ח דאסיר למלוח יותר מב' ואף בב' יש להחמיר והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל אחת במלת ואוכל יעו"ש. והביאו מ"א סק"ו. וכ"כ א"ר או' ה' ר"ז או' ד' ח"א כלל ל"ב או' ז' חס"ל או' א'.

א

כז) שם כדי לאכלם מיד וכו' אבל מתחלת סעודה עד אחר העודה אסור ב"י בשם תה"ד לדעת רש"י. עו"ש או' ג' ר"ז שם. וכתב שם הר"ז דאפי' בחתיכה א' לבדה אסור והיינו לסברת התה"ד שהוא יש מי שכתב שכתוב בש"ע אבל לדעת האוסרים שכתבנו באו' הקודם אסור להשהות במלח כלל אפי' שעה מועטת ואפי' חתיכה א' לבדה אלא מטבל אחת אחת ואוכלה לאלתר. וכ"כ הר"ז שם. וכן הדין בכל דבר שהמלח מועיל לו. ר"ז שם:

א

כח) מקום שדרכם להביא על השלחן קערה מלאה גרגרי רמונים חמוצים ומניחים עליהם מלח למתקם מחמיצותם צריכין ליזהר שלא יעשו כן בשבת מפני שכל דבר שהמלח מועיל לתקנו אסור למלוח ולהניח לפניו מיהו אם ירצה ליקח חתיכת רמונים שיש בה כמה גרגרים ולטבלה במלח ולאכלה כולה מיד שרי. בן א"ח פ' בא או' י"ד:

א

כט) [סעיף ה'] אסור למלוח בשר מבושל וכו' וז"ל השה"ל מותר למלוח בשר מבושל או ביצה מבושלת לאכלה לאלתר אבל למלחה ולהניחה אסור וכן מצאתי בתשו' הגאונים משום דמליחה אב מלאכה היא וכו' ע"כ. ומביאו ב"י. והא דכתב בסעי' ג' אבל ביצים מותר למולחם מיירי כשרוצה לאכול מיד וקמשמע לן דמותר למלוח הרבה ביחד. עו"ש או' ד' ועיין באו' שאח"ז:

א

ל) שם. או ביצה מבושלת להניחה. משמע אפי' להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפי' לצורך אותה סעודה אסור. מ"א סק"ז מיהו מ"ש המ"א בבשר ובצים דאפי' להניח מסעודה לסעודה אסור כתב עליו הא"ר או' ט' דאינו מוכרח ודעתו להתיר אפי שלא לאותה סעודה יעו"ש אבל התו"ש או' י"ג כתב כדברי מ"א וכ"מ מדברי העו"ש שכתבנו באו' הקודם. וכ"נ דעת הא"א או' ז'. וכ"פ ח"א כלל ל"ב או' ז' חס"ל או' א' בן א"ח שם או' ט"ו. מיהו בט"ז סוף סק"ה כתב שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר יעו"ש. והביאו הר"ז או' ה' וכתב דיש לסמוך על דבריו להקל אם צריך לכך. וכ"כ בן א"ח שם דאין לסמוך על זה אלא לצורך גדול. ועיין שע"ת או' ט' מ"ש בשם פמ"א ומ"מ כיון דהאחרונים מתירין לצורך גדול הכי נקטינן:

א

לא) ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגרקי"ס (מיני קשואין. ר"ז או' ד') חיין דהא רגילין לעשות מהם בבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון. וה"ה כל כיוצא בזה ומיהו כשנותן שמן תכף שרי. מ"א שם. א"ר או' ה' תו"ש שם. ר"ז או' ד' ח"א שם. ועיין לעיל או' י"ט:

א

לב) ומותר לתת מלח על נתחי העוף או דגים ואח"כ נותן עליו מים או יין. הג"מ פכ"ב בשם סה"ת. מ"א שם תו"ש שם. ועיין לעיל או' י"ג:

א

לג) וכתב ב"י בשם השה"ל דבשר חי או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח דבשבת לא שייך לאערומי כמו ביו"ט דהא לא ניתן לצלות ולבשל בשבת ע"כ. והביאו מ"א סק"ז וכתב דאפי' במקום הפסד אסור ואפי' אם כבר נמלח והוכשר מדמו. ר"ז או' ב') ואפי' רוצה לאכלו כך חי אסור למלחו (אם עדיין לא נמלח להכשירו מדמו. ר"ז שם) ואע"ג דאין עיבוד באוכלין כמ"ש סס"י ת"ק מ"מ אסור דמחזי כעיבוד יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' י"ג ר"ז שם. ח"א שם או' יו"ד. וכן שאר דברים אסור למלוח בשבת כדי שיתקיימו אפי' במקום הפסד מרובה. ר"ז שם ולענין טלטול בשר חי והדחתו עיין לעיל סי' ש"ח סעי' ל"א ובדברינו לשם בס"ד:

א

לד) ונ"ל דמותר לתח הבשר לחוך החומץ כדי לאכלו כמ"ש ביו"ד סס"י ס"ז. מ"א שם. ומשמע דאפי' בכדי שיתן על האור וירתיח בחומץ חזק נמי שרי ואף דהוי כבוש ממש אבל ראוי לאסור לדעת הש"ע בסעי' ג' דפסק כהרמב"ם דנראה ככובש כבשים. א"א או' ז' ועיין לעיל או' ך':

א

לה) [סעיף ו'] אין למלוח הרבה פולין וכו' ואפי' לאוכלם לאלתר דהם דומים לצנון שהמלח מרכך הקושי שיש בהם מצד קליפתן ודומה לעיבור. ט"ז סק"ו. וכ"כ המ"א סק"ח. א"ר או' יו"ד. תו"ש או' י"ד ר"ז או' ד' ח"א כלל ל"ב או' ט' וע"כ מקום שדרכן לבשל פולין בקליפתן אם שכחו להניח בהם מלח בעת בישול אסור להניח עליהם מלח בקערה ולהניח לפניהם וכן ה"ה בפרי שקורין רוביא אם לא נתנו בהם מלח בבישול אסור להניח עליהם אחר שהניחם בקערה דכל אלו המלח מועיל לרכך קליפתן אלא מטבל אחת אתת במלח ואוכל וזה הפרי שקורין רוביא יש בו איסור יותר מפני שיש מקומות שעושין מהם כבשין. בן א"ח פ' בא או' ט"ז:

א

לו) שם שנתבשלו בקליפתן. עיין שבת ע"ו ב' וחולין קי"ז ב' דסתם קליפתן היינו מה שיש קליפה על כל עדשה עצמה ולכן יש ליזהר באוכל עדשים שלא ימלחם בקערה אפי' לאכול מיד אלא מעט מעט בידו כמו בצנון. א"ח או' ו':

א

לז) [סעיף ז'] מותר לדוך פלפלין אפי' הרבה ביחד. ומשמע מדברי הרמב"ם (פכ"א דין ך') דוקא לצורך לאכול (ר"ל לאותה סעודה) יעו"ש אבל מסתימת המחבר משמע אף לצורך כל יום השבת לסעודה מש"ז או ז' אמנם העו"ש או ו' כתב דאפשר דגם דעת המחבר כהרמב"ם והא דכתב אפי' הרבה יחד כלומר לאפוקי דלא צריך לדוך כל חדא וחדא יעו"ש וכ"ה דעת האחרונים להחמיר דוקא לצורך אותה סעודה.

א

לח) שם. והוא שידוכם בקתא וכו' אבל לא במכתשת מפני שהוא טוחן. הרמב"ם שם. ואפי' לדוך אחת במכתשת אסור משום טוחן דחצי שיעור אסור מה"ת. כ"כ האחרונים.

א

טל) שם. והוא שידוכם בקתא וכו' דבמדוך של אבן (וה"ה של מתכת) הוי טוחן גמור וחייב חטאת ובמדוך של עץ הוי שנוי קצת ופטור אבל אסור ובקתא הוי שינוי גמור ומותר אפי' לכתחלה. תו"ש או' ט"ו.

א

מ) שם. והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה. משמע דבעינן תרי שנויים שהוא הקתא של הסכין וגם הקערה וכ"כ בהדיא בב"י וז"ל והא דשרי למידך פלפלי בקתא דסכינא דוקא בקערה אבל לא במכתשת כ"כ הרמב"ם פכ"א עכ"ל אלא דבשם האגור כתב ב"י יש מי שמתיר לדוך מלח בשבת בקתא דסכינא או בשולי הקערה וה"ה לפלפלין עכ"ל ולכאורה משמש דדי בשינוי אחד או בקתא דסכינא או בשולי הקערה. וכ"כ המ"א סק"ט יעו"ש. אמנם המט"י או' ב' כתב על דברי האגור הנז' דלאו למימרא דבשינוי חד סגי דאין כוונתו אלא על דבר שדכין בו שיהא בסכין או בתחתית הקערה ולא מיירי באיזה מקום נידוכין ואין ה"נ דמודה דמקום הדיכה אסור להיות במכתשת אלא ע"ג קרקע או לתוך הקערה וכיוצא מקומות שאין מיוחדין לדיכה וכתב ודלא כדברי מ"א יעו"ש. וכ"מ מדברי הלבוש והט"ז סק"ז דבעינן שני שנויים בקתא וגם בקערה. וכ"כ העו"ש או' ו' א"ר או' י"א והשיג על המ"א יעו"ש. ח"א כלל י"ז או' א' ביאורי הגר"א. בן א"ח פ' משפטים או' ד'

א

מא) שם. והוא שידוכם בקתא של סכין ובקערה ואנן לא נהגינן הכי דלא בקיאינן לדוך בקתא דסכינא פלפלין כתושין יפה וגם שמא ישבור הקערה ולפחות אתי לאיסורא דרבנן. מהר"ש שער אריה בהגהו' כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ב'. אבל הבי"מ או' כ"א כתב על דברי הנ"ז דאין בחששה זו דשמא ישבר הקערה כלום דאינו מוכרח שישתבר ואפשר שלא ישתבר וכיון שכן גם דישתבר לא עביד איסור אפי' דרבנן כלל דהו"ל דבר שאין מתכוין דמותר לכתחלה כמו דשרי לגרור מטה ושלחן אע"ג דאפשר דיעשה חריץ וע"כ אין לחוש כלל ושרי לכתוש בקתא דסכינא בקערה בלי מיחוש כלל עכ"ד. והרב בן א"ח שם כתב ויזהר שתהי הקערה עבה שלא תשבר מפני שהפלפלין קשין הם.

א

מב) שם. והוא שידוכם בקתא וכו' ומשמע דלחותכם בסכין אסור וה"ה לכל תבלין. מ"א סק"ט. א"ר או' י"ב, והיינו בתבלין שאין דרך לאוכלם אלא ע"י תערובת, ואפי' כדי לאכול מיד אסור. ר"ז או' ז' ועיין לקמן סעי' י"ב.

א

מג) שם. והוא שידוכם בקתא וכו' אבל אין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהוי מוליד ריחא דומיא למ"ש בסי' תקי"א סעי' ד' בהגה. ט"ז סק"ה. וכ"ה דעת המ"א בסי' תרנ"ח סק"ב. א"ר או' י"א. תו"ש או' ט"ז. ר"ז שם. אמנם בסי' תקי"א בט"ז סק"ח משמע דחזר בו מזה והסכים למהרש"ל דשרי משום דאינו מכוין לזה יעו"ש וכ"ה דעת המט"י או' א' להתיר יעו"ש.

א

מד) [סעיף ח'] אין כותתין מלח במדוך של עץ. וכ"ש במדוך של אבן או של מתכת שמיוחד לדיכה דאסור כמ"ש לעיל או' ט"ל יעו"ש. ואפי' אם דעתו ליתן מיד לתוך התבשיל אסור כמ"ש לעיל או' מ"ב:

א

מה) שם. אבל מרסק הוא ביד של סכין וכו' ובתוך הקערה כמ"ש בסעי' הקודם גבי פלפלין. עו"ש או' ח' א"ר או' י"א. מט"י או' ב' ח"א כלל י"ז או' א' וכן הסכים הרב בן א"ח פ' משפטים או' ד' וכתב והגם דהגר"א לחלק יצא בין מלח לפלפלין העיקר הוא כהפו' הנז' דאין לחלק יעו"ש:

א

מו) שם. אבל מרסק הוא ביד של סכין וכו' משמע דוקא לרסק ביד של סכין הוא דשרי אבל לחתוך דק דק בחרפיה דסכין אסור וכ"מ מדברי מור"ם ז"ל בהגה שכתב במלח המבושל מותר לחתכו בסכין משמע אבל באינו מבושל אסור. ואח"כ ראיתי שכ"כ הר"ז או' י"ב.

א

מז) שם. ואינו חושש. וה"ה דמותר לפררו בידו. כ"מ בב"י בשם שה"ל. וכ"כ א"ר או' י"ב:

א

מח) שם. בהגה מותר לחתכו בסכין וכו' היינו אפי' דק דק כמו שמותר בפת משום שאין טוחן אחר טוחן, ר"ז או' י"ב:

א

מט) שם. בהגה. מותר לחתכו בסכין וכו' אבל לכתוש במדוך אסור. עו"ש או' א':

א

נ) שם. בהגה מותר לחתכו בסכין וכו' וצוקר דינו כמו מלח זה. מש"ז סוף או' יו"ד.

א

נא) [סעיף ט'] מותר לחתוך בשר וכו' משום דאין גידולו מן הארץ לא שייך ביה טחינה ואפי' למי שאינו יכול ללעוס אלא א"כ יחתוך שרי דאזלינן בתר רובא דעלמא. ב"י בשם תה"ד סי' נ"ו. ט"ז סק"ח. מ"א סק"י. והגם דכתב שם המ"א בשם השה"ג דאינו מוכרח דהא בשר חשיב גידולי קרקע כמ"ש התו' (דף ע"ג ע"ב) והר"ן לענין מפרק תולדה דדש מ"מ אנן ק"ל כדעת הש"ע דפסק כהת"הד וכ"ה דעת האחרונים. ר"ז או' ח' ח"א כלל י"ז או' ג' בן א"ח פ' משפטים או' ג':

א

בנ) שם. מותר לחתוך בשר וכו' הרבה דעות יש בדיני טחינה דלדעת התו' אין טחינה באוכלין הראוין לאכילה אלא דוקא גבי סלקא שייך טחינה כדאיתא בש"ס. ולר"ח והרא"ש גם בסלקא שרי והא דאסרינן בש"ס שם מיירי בעצי דקלים דכשמפרק הנימין יוצא כמו קמח דק ממנו. והרמב"ם (פכ"א דין ח"י) מחלק בין אם חותך הירק כדי לאוכלו חי דאז שרי וכשמחתך את הירק כדי לבשלו אז חייב עליה אעפ"י שראוי לאכלו חי   והרשב"ם והרא"ם ס"ל דבכל אוכלים שייך טחינה. תו"ש או' י"ז והוא מב"י יעו"ש. ולענין דינא אנן ק"ל כפסק הש"ע ומור"ם ז"ל דדוקא בדבר שאין גידולו מן הארץ כמו בשר מבושל כנ"ז או שכבר נטחן כמו פת שאין טוחן אחר טוחן כמ"ש לקמן סעי' י"ב בהגה אין בו איסור משום טוחן וכמ"ש לקמן. ועיין בנ"א כלל י"ז או' ב' שהאריך וכתב דבטחון ממש א"צ גידולי קרקע כמו בבישול וכיוצא בו רק בדבר שאינו טוחן ממש בעינן גידולי קרקע וכן הדין בכל המלאכות דבמלאכה ממש לא בעינן גידולי קרקע רק בדומה למלאכה יעו"ש.

א

גנ) שם מותר לחתוך בשר וכו' אפי' שלא לאכול מיד. ר"ז שם. ואפי' בבקר לצורך סעודת בין הערבים. בן א"ח שם.

א

דנ) שם. דק דק בסכין. כלומר לא מיבעיא ביד בלא כלי דפשיטא דשרי אלא אפי' בכלי מותר. עו"ש או' י"א.

א

הנ) שם הגה. אבל אסור לחתוך דק דק בשר חי וכו' ויש להסתפק אם לאחר זמן דוקא הא מיד שרי דאין טוחן לאלתר או דלמא כל שאין אוכל אדם אסור לעופות לאלתר. מש"ז או' יו"ד. מיהו לקמן סי' שכ"ד בא"א או' ג' כתב בפשיטות דלאלתר שרי אף לעופות יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ל"ג. ועיין לקמן או' נ"ט.

א

ונ) שם בהגה. אבל אסור לחתוך דק דק וכו' משמע אבל לחתיכות גדולות מותר.

א

זנ) שם בהגה. אבל אסור לחתוך דק וכו' ולהיתך ביצי דגים מותר דאין בהם משום טחינה משום דראוי לאכול כמו שהוא חי ולא קמשוי ליה אוכל. תשו' אגורה באהלך דף ח' פ"ת. ועיין לקמן או' קי"ח.

א

חנ) שם בהגה. קמשוי ליה אוכל. מיהו דעת הט"ז בסי' שכ"ד סק"ד להקל' וכ"נ דעת הגר"א, ועיין בדברינו לשם או' כ"ט.

א

נט) שם בהגה. ועיין לקמן סי' שכ"ד סעי' ז' דמוכח שם דכל שהוא קשה ביותר מותר לחתכו. מ"א ס"ק י"א. דשווייה אוכלא מותר ואינו אסור רק למטרח באוכלא כמבואר שם. תו"ש או' ח"י. והיינו חתיכות גדולות הא קטנות אסור ודוקא לאחר זמן הא לאלתר שרי אף לעופות. א"א שם או' ג' ועיין לקמן או' ע"ה.

א

ס) [סעיף יוד'] אסור לגרור הגבינה בשבת במורג חרוץ וכו' ובל"א קורין רי"ב אייזי"ן. דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור. ריב"ש סי' קמ"ז. ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאר העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא. מ"א ס"ק י"ב. ר"ז או' ח'

א

סא) שם. אסור לגרור הגבינה בשבת וכו' ואפי' כדי לאכיל מיד אסור. מ"א שם תו"ש או' י"ט. ר"ז שם. בן א"ח פ' משפטים או' ג'

א

סב) שם. במורג חרוץ וכו' אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש סעי' ט' ואפי' הוא קשה מאד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי. וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגרה אעפ"י שקשה קצת כדאיתא פי"ז במשנה. מ"א שם. א"ר או' י"ד. ר"ז שם. וכתב שם הר"ז דאפי' שלא לאכול מיד מותר לחתכו דק דק בסכין או בקרדום. וכ"כ בן א"ח שם, אבל הח"א כלל י"ז או' ג' כתב דוקא בשעת אכילה מותר לחתכו בסכין דק דק.

א

סג) דבר שאינו חפץ לאוכלו (ולא להאכילו לתינוק לאלתר ר"ז או' י"ג) אסור ללועסו בשיניו משום טחינה. מ"א שם. וראיה מהא דאיתא סי' של"א סעי' ז' והיינו בגידולי קרקע. והלבוש כתב ביו"ד סי' רס"ו דאסור מדרבנן. תו"ש או' י"ט.

א

סד) שם במורג חרוץ וכו' וה"ה דאסור לגרור צינון שקורין רעטטי"ג בכלי הזה ולא הוצרכתי לכותבו אלא שידעתי כמה נוהגין היתר ואינם עושין כדין אבל מושקיטנו"ס יש להתיר לגרור בסכין תוך השכר. כר"ש.

א

סה) [סעיף יא'] מותר להשקות את התלוש וכו' דכיון דירקות הללו ראויות לאכילה ביומן מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן. ב"י בשם תשו' הרשב"א. מ"א ס"ק י"ג. אבל אם אינם ראויין ביומן אסור להשקותן עו"ש או' ט"ו. מ"א שם. תו"ש או' ך' ר"ז או' ו' ועיין לקמן סי' של"ו סעי' י"א בהגה ובדברינו לשם בס"ד.

א

סו) [סעיף יב'] המחתך הירק דק דק וכו' היינו ירק התלוש מבע"י. ומדסתם משמע דאפי' בירקות שראוי לאכלם חיים יש בהם משום טוחן. כ"כ האחרונים. ועיין לעיל או' בן.

א

סז) שם. המחתך הירק דק דק וכו' והיינו דוקא במחתך כדי לאכלו למחר או לאחר שעה אבל לאכלו מיד שרי שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו חתיכות גדולות או קטנות. ב"י בשם הרשב"א. וכתב הב"י נמצינו למדין דמותר לחתוך בשבת קיבוץ ירקות שקורין אינשאלד"ה והוא שיאכל לאלתר לדברי הרשב"א. ואפי' אם אחד מחתך לצורך כל בני הסעודה שרי. ומשמע דליכא מאן דפליג עליה דרשב"א בהא וכו'. ומ"מ נכון הדבר להזהיר שיחתכום לחתיכות גדולות קצת ושיאכלו לאלתר וכל בכה"ג נראה דלית ביה בית מיחוש לד"ה יעו"ש. וכן הב"ח הביא דברי הרשב"א הנ"ז וכתב דעל זה סומכין בסעודות גדולות לחתוך הירק דק דק ולהשים בהן תבלין וראזינ"י ושמן זית   כדרך שמתקנין החזרת והעולשין שקורין סלאט"א וכן נראה עיקר דכיון דאשכחן בדברים שאסרו חכמים משום בורר דשרי לאלתר באותה סעודה ה"נ בדבר שאסרו משום טוחן שרי לאלתר באותה סעודה דמאי שנא הא מהא עכ"ל. וכ"ה דעת מור"ם ז"ל בהגה ססעי' זה. ומ"מ יש ליזהר לחתכם לחתיכות גדולות קצת וכמ"ש מרן ב"י. וכ"כ ח"א כלל י"ז או' ב' ועיין לעיל או' י"ט.

א

סח) שם. המחתך הירק דק דק וכו' והמפרר חתיכת עץ שנרקב ועושה ממנו פולווע"ר וכן המפרר צרור עפר חייב משום טוחן. שבת ע"ד. ח"א שם או' ה' ור"ל מפרש"י שם ע"ב. ועיין לעיל סי' ש"ב ססע"י ז' ובדברינו לשם בס"ד.

א

סט) אבק הטוטון ששואפין אותו בחוטם ולפעמים יתיבש בכלי שלו ונעשה כמו רגבים מדובקים וא"א לשאוף אותו אלא א"כ מפררין אותו דק דק מותר לרסקו ולטחנו בין אצבעותיו בשבת ואין כאן משום טוחן מפני שכבר נטחן מקודם ע"י אדם ואין טוחן אחר טוחן אך לא התירו לרסקו ע"י כלי אלא רק בראשי אצבעותיו דהוי שינוי גמור. בן א"ח פ' משפטים או' ז' יעו"ש. וכ"כ הרו"ח סי' שי"ב. ועיין לקמן סי' שכ"ד או' ט"ו. וסי' שכ"ח או' רי"ג.

א

ע) שם הגה. וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וכו' כלומר דלא תימא דוקא מיני ירקות הוא דאסור אבל שאר פירות מותר וכדעת הרמב"ם לפי קצת נוסחאות קמשמע לן דאפי' בשאר פירות שייך משום טחינה. עו"ש או' י"ז:

א

עא) שם הגה. וה"ה דאסור לחתוך גרוגרות וכו' ולענין דיכה דינם כמלח דבעינן תרי שנוין ולא סגי בשינוי אחד שכ"מ מדברי התוספתא דשבת וביצה שהביא הרב המגיד ז"ל בפכ"א מה"ש דין ג' יעו"ש. בן א"ח שם או' ה' אלא שכתב דבעי"ת בגדא"ד יע"א נוהגין לדוך תמרים ואגוזים ולוזים ואפונים קלוים במכתשת (של מתכת) שדכין בה בחול ורק עושים שינוי קצת להפוך יד המכתשת לדוך בראש הדק ולא בראש הרחב ולפי האמור גם בשאר פירות בעינן תרי שנויים וכאן אין עושין אלא שינוי אחד. והאריך בזה וסיים דהיפוך המכתשת דלא ניחא תשמישיה חשיב כלאחר יד ושינוי קצת הוא ולכן במלח דלכ"ע יש איסור תורה בדיכתו לא מהני היפוך המכתשת אבל בכתישת פירות דאיכא בזה פלוגתא (כמ"ש לעיל או' ב"ן) דאית דס"ל דהוא איסור דרבנן אין למחות ביד העושים כן להפוך יד המכתשת וכתב שגם בעה"ק ירושת"ו נוהגין כן כמו בג'דאד יע"א להפך יד המכתשת ולדוך בו בשבת יעו"ש ומיהו הגם דאין למחות ביד המקילין מ"מ כל בעל נפש יחמיר לעצמו לעשות בשני שינויים כדי לצאת אליבא דכ"ע. והגם דהתמרים ע"י הדיכה נעשים כמו עיסה כיון שהוא ע"י שינוי ורוצה לאכול מיד שרי כמו בורר לעיל רסי' שי"ט יעו"ש.

א

עב) שם בהגה. לפני הזקנים. ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי. מ"א ס"ק י"ד. תו"ש או' כ"ב. א"א או' י"ד. ולא דמי למ"ש סעי' ט' דשרי אף למי שאינו יכול ללועסו דשאני התם שאינו גידולי קרקע משא"כ כאן. תו"ש שם. א"א שם. והיינו דלפני זקנים אסור לחתוך ולהניח לאחר זמן ולפני מי שיוכל לאכול כך שרי אף להניח לאחר זמן והיינו באין לו צורך לחתוך אבל מה שחותכין ירק דק כמו צינון שקורין מאורי"ע וכדומה בעינן באותה סעודה. א"א שם:

א

עג) שם בהגה. ודוקא פירות וכו' דכל שהוא גידולי קרקע יש בו משום טחינה. לבוש:

א

עד) שם בהגה. אבל מותר לפרר לחם וכו' היינו אפי' דק דק ולהניח לאחר זמן. מיהו הח"א כלל י"ז או' ד' כתב דיש ליזהר דוקא לאכול לאלתר דלמקצת פו' גם בזה חייב ויעו"ש בנ"א או' ג':

א

עה) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך ר"ן מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' ט"ו. תו"ש או' כ"ד. ר"ז או' יו"ד. וה"ה לעכו"ם שיאכל מיד שרי. א"א רסי' שכ"ה:

א

עו) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' וכן מותר לפרך הדס כדי שיהא ריחו נודף להריח מיד. שו"ת בית יהודה ח"א א"ח סי' כ"ו. ברכ"י או' א' ועיין לקמן סי' שכ"ב או' כ"ה:

א

עז) שם בהגה, אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' פי' לאותה סעודה כמו בבורר ואע"ג דמכין קודם הסעודה לאוכלו תוך הסעודה קרוי לאלתר. ט"ז סק"י:

א

עח) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' ובשה"ג מפקפק בהיתר זה וגם הרב"י כתב ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת יעו"ש, אבל במדינתינו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד ויש להם על מה שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש רסי' שי"ט וכ"מ בר"ן ס"פ ט"ו, מ"א שם, תו"ש שם ר"ז שם. ומיהו הגם שיש להם על מי לסמוך החותכים דק דק כנז' מ"מ כל בעל נפש יתוש לעצמו לסברת האוסרים ויזהר לחתוך חתיכות גדולות קצת כמ"ש הרב"י ועיין לעיל או' ס"ז:

א

עט) שם בהגה. אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' והחותכים הבצלים והצנון דק דק שעה או שתים קודם הסעודה קרוב הדבר לומר שחייב והבצלים אסורים באכילה וגם דאז אסור משום בורר, ח"א כלל י"ז או' ב'

א

פ) שם בהגה אבל לאכלו מיד הכל שרי וכו' וכל זה לחתוך דק דק בסכין אבל לדוך במדוך אפי' של עץ אסור אפי' כדי לאכול מיד ואפי' אוכל גמור כמו גרוגרות וחרובין לפני זקנים וכן שום ושחליים וכיוצא בהם מאוכלים הנידוכין אסור לדוך אותם אפי' לאכול מיד אבל מותר לרסקן בשינוי גדול כגון בעץ הפרור או ביד של סכין וכיוצא בו כמו שנת' בפלפלין, ר"ז או' י"א, ועיין לעיל או' ע"א מ"ש שיש מקילין לדוך בשינוי קצת וה"ד כדי לאכול מיד אבל לאכול לאחר זמן פשיטא דאין להתיר כלל:

א

פא) [סעיף יג'] אסור לרדות דבש וכו' פי' שאסור מדרבנן מפני שדומה לתולש דהלכתא כחכמים בפ' במצניע דף צ"ה ולא כר' אליעזר דמחייב חטאת, ב"י עו"ש או' י"ט:

א

פב) שם בהגה, ודוקא אם דבוקה בכוורת, כלומר דאז נראה כתולש אבל אם אינו דבוק שאז אין נראה כלל כתולש לפיכך מותר אפי' לכתחלה, עו"ש או' ך'

א

פג) שם בהגה, אבל אם נתלשו מבע"י או שנתרסקו מבע"י וכו' משמע דבתלושים מבע"י לא בעי ריסוק אבל בגמ' ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"ך סעי' ב' בזיתים וענבים וכ"כ הרמב"ם פכ"ד דין ט"ז יעו"ש ולכן צ"ל דה"פ כשנתלשו החלות מבע"י יכול לרדות החלות מהכוורת כדי לאכול הדבש הדבוק ע"ג מסביב או לסחטו לתוך האוכל. או שנתרסקו מבע"י וכו' פי' מותר ליקח דבש הצף אבל אסור ליקח החלות. מ"א ס"ק ט"ז. אבל הא"ר או' ט"ז כתב דאם נתלשו מבע"י לא בעי ריסוק ומותר לסחוט בכל ענין כיון שאין שם משקה עליו והא דבעינן ריסוק בחלות דבש היינו כשלא נתלשו מבע"י דדומה לתולש אבל בזתים וענבים מעיקרא אוכל והשתא משקה לכך אף בתלושים אסור שלא יסחוט יעו"ש. וכן העלה בתשו' פ"י ת"ב חא"ח סי' י"ג להתיר בנתלשו מבע"י אף שאינם מרוסקות יעו"ש. אמנם הא"א או' ט"ז כתב על דברי הא"ר הנז' דבש"ס וברמב"ם שם לא משמע כן יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש או' כ"ה כהמ"א. וכ"פ הר"ז או' י"ד. ח"א כלל י"ד או' יו"ד. חס"ל או' ו' וכ"כ האחרונים:

א

פד) שם בהגה. או שנתרסקו מבע"י וכו' דכיון שכבר נתרסקו שוב ליכא למיחש שמא יסחוט דאף אם יסחוט ליכא איסורא דאורייתא כיון דאתי ממילא כמ"ש סי' רנ"ב סעי' ה' תו"ש או' כ"ו:

א

פה) שם בהגה. והדבש צף וכו' פי' כשנתרסק מע"ש אז אפי' הדבש זב ממנו בשבת מותר. אבל כשלא ריסק מע"ש והדבש צף שם אז יש חילוק אם זב הדבש מע"ש מותר לאכול ממנו בשבת אבל אם בשבת זב ממנו אפי' הוא זב ממילא אסור וכדלעיל סי' ש"ך. עו"ש או' כ"א. ר"ז או' י"ד:

א

פו) שם בהגה. מותר לרדותו בשבת. פי' מותר ליקח דבש הצף אבל אסור ליקח החלות. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' כ"ה. מיהו הא"ר או' י"ז כתב דגם החלות מותר לרדות יעו"ש אבל הח"א כלל י"ד או' יו"ד פסק כדברי המ"א. וכ"פ מ"ב או' מ"ע. וכ"נ דעת האחרונים. ועיין לעיל או' פ"ג:

א

פז) [סעיף יד'] אין מגבלין (פי' נתינת מים בקמח וכו' טעות הוא דהא לקמן סי' שכ"ד סעי' ג' תני אין גובלין מורסן ונתינת מים מותר אלא הכא קרי גיבול מה שמתערב ולש. נתיב חיים. וכ"כ בנ"א כלל י"ט או' א' על הגה זו דתלמיד טועה כתב זה דהא הש"ע פסק כהרמב"ם וכר' יוסי ב"ר יהודה דנותנין מים למורסן וה"ה קמח קלי כיון שאינו בר גיבול יעו"ש. ועיין ב"י וב"ח והוא פשוט. ועוד עיין לקמן או' ז':

א

חפ) שם. שמא יבא ללוש וכו' כלומר אע"ג דבקמח קלי דהיינו שקולין אותו בתחלה בתנור ליכא משום גיבול מ"מ אסור ללוש הרבה משום גזירת לישת קמח שאינו קלוי דאיכא בו משום לישה מדאורייתא. עו"ש או' כ"ב:

א

טפ) שם. שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי. ובזה אפי' מעט מעט אסור. מ"א ס"ק י"ז. ולאו דוקא אסור אלא אפי' חייב אם הוא כגרוגרת ומ"מ לא גזרינן במעט מעט בקלוי כיון דמשני. נתיב חיים. וכ"כ בנ"א שם. ועי"ש במה שהשיג על התו"ש או' כ"ח שכתב דלישת קמח מעט מעט אינו אלא מדרבנן יעו"ש:

א

צ) שם. ומותר לגבל את הקלי וכו' דס"ל דנותן מים לקמח אינו חייב עד שיגבל ולפיכך הכא כי משנה בגיבול שרי כיון דלאו בר גיבול הוא. מ"א ס"ק ח"י. ור"ל דבב"י הביא פלוגתא דלר' נתינת מים בקמח חשוב גיבול ולר' יוסי ב"ר יהודה נתינת מים לחוד לא חשיב גיבול עד שיגבל וכ"ה דעת רוב הפו' כר"י ב"ר יהודה וע"כ הכא בקמח קלי שאינו בר גיבול כי משני לגבל מעט מעט שרי. אמנם לקמן בסעי' ט"ז וסי' שכ"ד סעי' ג' הביא הש"ע סברת סה"ת דפוסק כרבי בשם י"א ויש לחוש לדבריהם כאשר יבואר שם:

א

צא) שם. ומותר לגבל את הקלי מעט מעט. ומשמע דאי חילוק בין רכה לעבה. וכ"כ א"ר או' י"ט. ר"ז או' ט"ז. ומיהו לדעת י"א שמביא הש"ע בסעי' ט"ז צריך לעשות בלילה רכה וע"י שינוי כאשר יבואר שם:

א

צב) שם. שהרי הוא כחול. הרמב"ם לשיטתיה אזיל שכתב ספ"ח המגבל בעפר הרי זה תולדת לש ואין גיבול לא באפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן. והראב"ד חולק וכתב דאינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבד חייב ע"כ. וכ"כ התו' בשבת ח"י ע"א יעו"ש. וכתב המ"מ שם דכ"ה דעת האחרונים והביאו מ"א ס"ק י"ט. וכ"כ ח"א כלל י"ט או' א' דק"ל לחומרא כיון שהוא מידי דאורייתא יעו"ש. ועיין עוד לקמן סי' שכ"ד סעי' ג' וססי' תק"ז:

א

צג) שם. שהרי הוא כחול. זה שיטת הרמב"ם אבל הטור יש לו שיטת אחרת ע"פ פרש"י. וכתב הרב המגיד שכן הסכים הרמב"ן והרשב"א ולדידהו אפי' ברישא דהיינו קמח קלי יש חילוק בין עבה לרכה דבעבה אסור בהרבה וברכה מותר בהרבה וע"י שינוי. ונראה דלא חש בש"ע להביא זה כיון דלא מצוי בינינו. אבל נראה לי ללמוד דין א' חדש משיטת הרמב"ם דהיינו הקמח שעושין מטחינת מצה אפויה שקורין מצ"ה מע"ל ורגילין לערבו עם יין או עם מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפי' ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה וכו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשינוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מהו השינוי וע"כ אסור בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה. ט"ז ס"ק י"א. אמנם בס' חק יעקב סי' תע"ג או' כ"ו כתב על דברי הט"ז הנ"ז דאין דבריו מוכרחים יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ך' דמשמע בתה"ד סי' נ"ג דאם אין ידוע לנו מנהג בחול נעשה שינוי דמפרש בגמ' שיתן המאכל ואח"כ המשקה יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' ל' וכתב ואולי דאישתמיט מיניה להט"ז דברי התה"ד הנ"ז מדלא הביאו יעו"ש. וכ"כ בנ"א כלל י"ט או' ב' ובח"א שם או' ג' כתב וז"ל כשנותנין מצה כתושה בקמח במשקה מע"ד יזהר שלא יהיה בלילתו עבה אלא רכה ויתן הקמח תחלה ואח"כ המשקה ולא להיפך דמסתמא בחול היו עושין להיפך ליתן הקמח לתוך המשקה והכל לפי מנהג המקום ישנה בשבת וגם לא יערב בכף אלא באצבעו או שמנענע הכלי עד שיתערב עכ"ד:

א

צד) שם. אבל קשה אסור וכו' זהו ל' הרמב"ם. והיינו הרבה אבל מעט מעט שרי דזהו קיל מקלי ולא חמור ממנו ודלא כשה"ג שהבין דמחמיר בקשה אפי' מעט מעט לא ולכן הניח דברי הרמב"ם בצ"ע וזה אינו. ח"מ או' ג' וכ"כ הר"ז או' ט"ז. וזהו לסתם הש"ע דפסק כהרמב"ם אבל לס' י"א בסעי' ט"ז אפי' מעט אין להתיר כ"א בלילתו רכה וע"י שינוי כמ"ש שם:

א

צה) שם. מפני שנראה כלש. ונ"ל דאסור להשתין על טיט (ועפר כ"ה בא"ר) משום גיבול. מ"א ס"ק י"ט. א"ר או' כ"ב. ואע"ג דר"י בר"י ס"ל דאינו חייב עד שיגבל מ"מ איסורא מיהו איכא אם אין לו צורך בזה. תו"ט או' ל'. ונ"ל דה"ה כשמכסה מי רגלים בחול ואפר וכשיתן מעט יהיה מתערב במ"ר והוי כמו לישה ומנתינת המים חייב לי"א ולכן יתן הרבה אפר וחול ואז לא ניכר כלל הלישה ח"א שם או' ד' וכלי שרוקק בו ורוחץ פי"ו בשבת. צ"ע בזה באפר ואף בחול הדק או גס לתו' והראב"ד פ"ר דלא ניחא גם זה צ"ע. א"א או' י"ט. ומשמע אבל בעפר פשיטא דאסור וכ"כ הברכ"י ביו"ד סי' רס"ה או' ט"ז דאסור לרוק דם המציצה דמילה אל העפר בשבת יעו"ש. ולכן יש ליזהר מלרוק בשבת באפר או בעפר אלא בארץ ויתן עליו עפר הרבה בב"א אם ירצה ליתן עליו עפר כדי שלא תהא ניכר הלישה כנז' והא דשרי ליתן עליו אפר או עפר כגון שיש לו מזומן מבע"י כידוע:

א

צו) ואם היא במדבר דכל הקרקע הוא עפר תיחוח והוצרך להשתין מותר דדמי להא דאסרו להשתין בשלג ועכ"ז התירו להשתין במקום שכל הארץ מלאה שלג דכל כה"ג שא"א לא גזרו חכמים. כן א"ח פ' משפטים או' ט"ז. ועיין לעיל סי' ש"ך סעי' י"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

צז) [סעיף טו'] חרדל שלשו מע"ש וכו' והיינו בלא משקין (רק מתמצית גופו וכדומה מש"ז או' י"ג) אפ"ה כיון שכבר לשו מע"ש שרי לערבו בשבת וליתן בו דבש אבל אם עדיין לא נילוש מע"ש לא סגי ליה בדיכה כמו שחליים ושום שבסמוך סעי' ט"ז כמ"ש השה"ל בשם הר"ר יאשיהו והביאו ב"י תו"ש או' ל"א:

א

צח) שם. הן ביד הן בכלי. סתם הש"ע מוכיח דפי' כלי היינו כף וכן מערב דגבי שחליים ושום הנז' בסמוך סעי' ט"ז פי' בין ביד בין בכלי דהוא כף והגה דפליג וכתב דלא יערב בכף מפרש פי' בכלי הנז' בש"ס להיתר היינו שמנערו בכלי עצמו והיא סברת התה"ד שהביא ב"י ומה שסיים הג"ה אלא ביד לאו למימרא דכלי אסור אלא דכף לבד הוא שאסור אבל מה שמנענע בכלי עצמו פשיטא דמותר ולא הוצרך להזכירו וכן פי' הט"ז כוונת ההג"ה יעו"ש. מט"י או' ד':

א

צט) שם. ולא יטרוף לערבו בכח. כ"ה הגירסא בטור. וכ"ה בש"ע הישן משנת שכ"ז. וכ"ה בש"ע הנדפס עם המט"י והתו"ש. וכ"ה בלבוש:

א

ק) שם. ולא יטרוף לערבו בכח. לפי שדומה ללישה. לבוש. תו"ש או' ל"ב. אלא מערבו מעט מעט ר"ל בנחת:

א

קא) שם. ולא יטרוף לערבו בכח וכו' מפני שצריך לעשות קצת שיטי כדי שלא יהא נראה כלש בשבת. וכ"ז הוא לדעת הרי"פ דפסק דבנתינת משקה לבד אינו חייב משום מגבל אבל למאן דפסק דעל נתינת מים לבד חייב משום מגבל אסור לעשות כן בשבת דמאי יועיל השינוי שעושה בשעת גיבול לנתינת המים שכבר היו עו"ש או' כ"ד. ועיין לקמן או' ק"א:

א

קב) [סעיף טז'] ולא יטרוף אלא מערב. ר"ל שלא יטרוף לערבו בכח אלא מערבו בנחת וכמ"ש בסעי' הקודם. ועיין לעיל או' צ"ח:

א

קג) שם. וכן שום שדכו מע"ש וכו' וברמב"ם (פכ"ב דין י"ב) כתב שום שרסקו וכו' ולא ישחוק. וכתב המ"מ פ"ג דמיירי במחוסר דיכה או שאסור שחיקתו מפני תערובות הגריסין. מ"א סק"ך. ועיין לקמן סעי' י"ט:

א

קד) שם הגה. וי"א שלא יערב בכף וכו' זהו מדברי התה"ד סי' נ"ג שהביא ב"י דבעינן שינוי בשעת לישה יעו"ש. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ב. ואם נתן המשקה מע"ש מותר לערבו אף בכף. כ"כ המרדכי וכ"מ בא"ז ואפשר שגם התה"ד מודה לזה. מ"א ס"ק כ"א. א"ר או' כ"ב. תו"ש או' ל"ג:

א

קה) שם בהגה. אלא ביד. או בכלי עצמו. ט"ז ס"ק י"ב בשם התה"ד. א"ר שם. וכ"כ לעיל או' צ"ח:

א

קו) שם. וי"א דהא דשרי לערב וכו' זוהי סברת בעל סה"ת שהביא הטור דפוסק כרבי דבנתינת מים לחוד חייב משום מגבל כמ"ש התה"ד סי' נ"ג ומביאו ב"י יעו"ש. ועיין לעיל או' ץ':

א

קז) שם. וי"א דהא דשרי לערב משקה בחרדל וכו' וה"ה בקמח קלי. מ"א ס"ק כ"ב. וכ"כ התו"ש או ל"ד דבין בקלי ובין בשום וחרדל אין ליתן משקה בשבת לסברא זו אבל בשתיתא גם לרבי שרי כמבואר בש"ס יעו"ש. אבל הר"ז או' ט"ז כתב דגם בשתיתא אסור. ועיין לקמן או' קי"א:

א

קח) שם. דוקא שנתנו מבע"י וכו' ורש"ל כתב דבמדינתינו לא שייך לישה בשום וחרדל כ"א בארן ספרד ולועז שעושין אותו עב כמין עיסה וכן עושין התמכא שהוא קרי"ן שמדבקין אותו ועושין בתחילה עגול כעין כדור ולפיכך השרייה שאח"כ היא גיבולו ע"כ. והביאו הב"ח וכתב עליו דלא נהירא כלל להקל יעו"ש. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ג:

א

קט) שם. אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל וכו' וה"ה לכל מיני טיבולים ושלש"ן שרגילין עתה לעשות ע"י גיבול משקים. ב"י בשם תה"ד סי' נ"ג מ"א שם. ומיהו בירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כיון שאין חותכין דק דק. ט"ז ס"ק י"ב א"ר או' כ"ב. מתה"ש ס"ק כ"ג. אבל מה שחותכין צנון ואוגרקו"ס דק דק טוב להחמיר שיתן החומץ תחלה. א"ר שם. וגם יעשה בלילתו רכה כמ"ש לקטן או' קי"א:

א

קי) שם. אבל בשבת אסור לתת משקא בחרדל וכו' ונראה דאפי' אם נתן בהם מעט משקה כמו שרגילין לתת מעט טיפין דלא מהני מידי דנתינת משקה מבע"י מהני משום דחשיב מגובל בחול והדבר ידוע דבמעט טיפין לא חשיב מגובל. ב"י בשם הנז' מ"א שם. ופשוט דאם נתן קצת המשקה לתוכו בע"ש שנראה בו קצת גיבול דמותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה ורק במעט טיפין אסר התה"ד דלא חשיב גיבול כלל. ט"ז ס"ק י"ג. א"ר או' כ"ב.

א

קיא) שם. אבל בשבת אסור לתת משקה וכו' ונראה למצוא היתר לכ"ע אפי' אי לא יהיה כלל משקה מבע"י כגון שיעשה הבלילה רכה וגם ע"י שינוי שיתן המאכל תחלה בכלי ואח"כ המשקה ואף לדידן דבחול אין לנו מנהג קבוע אי זה מהם ליתן תחלה מ"מ סגי לן בהאי שינוי. ועוד נראה דאפי' בבלילה רכה צריך אח"כ לערב בכלי עצמו או באצבעו דאליבא דמ"ד דנתינת מים לא חשיב גיבול א"כ לא מהני דעביד שינוי בנתינת המאכל בתחלה דאכתי לא עביד מלאכה עד שיגבל ובעינן שינוי בגיבול. ב"י בשם הנז' ועיין לקמן או' קי"ג:

א

קיב) שם. אסור לתת משקה וכו' ואם נתן נ"ל דאין לאסרו בדיעבד כי הרבה פו' מקילין. א"ר שם.

א

קיג) שם הגה. ואם נתן האוכל תחלה ואח"כ החומץ וכו' ודוקא ברכה אבל בעבה לא מהני שינוי. תה"ד וב"ח. מ"א ס"ק כ"ד. א"ר שם. ח"א כלל י"ט או' ב' וכן הסכים נתיב חיים יעו"ש. וגם בקלי שרי בכה"ג. תו"ש או' ל"ה. נה"ש או' ח' וכ"כ הר"ז או' ט"ז בין קלי בין שתיתא אסור ליתן בהם המשקה בשבת אפי' בשינוי מדרך חול אלא א"כ הוא גיבול רך שאז מותר ליתן בשינוי דהיינו ליתן השתיתא תחלה ואח"כ החומץ במקום שזהו שינוי או להפך במקום שההפך הוא שינוי וכשנותן בשינוי מותר לגבל אפי' הרבה בבת אחת כיון שהוא גיבול רך אבל גיבול עב אסור בכל ענין משום לש אלא א"כ נתן המשקה כבר מבע"י אזי מותר לגבל בשבת מעט מעט בין בקלי בין בשתיתא עכ"ד. ובלילה רכה היינו שנותן משקה הרבה בפעם אחת באופן שתהיה מתחלתה רכה:

א

קיד) שם בהגה. ומערבו באצבעו וכו' כלומר ולא בכף. מ"א שם. תו"ש שם. ח"א שם. וכ"ז אפי' לצורך אותה סעודה אסור. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:

א

קטו) אסור לטרוף ביצים מגולגלים בקערה דמחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה. וה"ה לכל דבר אסור לטרוף. מ"א שם. תו"ש שם. ח"א כלל ך' או' כ"א. והא דאסור לטרוף היינו דוקא לטרוף בכח כמו שדרך שטורפין ביצים ליתן בקדרה או לעשות פאנקוכי"ן אבל אם מערב עם מעט משקה כדרך שעושין לשתות עם קאוו"ע מותר ובלבד שיזהר שלא ישפוך על החלמון מכ"ר דאז הוי בישול ופי' בכ"ש צריך ליזהר וכ"ש ביצים שבחימום קל מתבשל ולכך צריך ליזהר שיהיה רק פושרין. ח"א שם. ועיין לעיל סי' שי"ח או' פ"ב:

א

קטז) שם בהגה. דהוי שינוי וכו' ומי ששכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחלה ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו. ומה שנוהגין לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק דק ושופכין אח"ז חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי נראה דכאן לא החמירו כמו בקרי"ן כיון שא"א לעשות זה בע"ש דיתקלקל טעמו של צנון וע"כ לא הצריכו שינוי וכיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא דק"ל כר"י ב"ר יהודה וא"כ צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח או ע"י הכלי כמ"ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי ט"ז ס"ק י"ב. א"ר שם. תו"ש שם ועיין לעיל או' ק"ט שכתבנו שצריך ליזהר לעשות ג"כ בלילתו רכה יעו"ש ובאו' שאח"ז:

א

קיז) כשחל פסח בשבת יערב החרוסת מבע"י. מהרי"ו סי' קצ"ג. כנה"ג בהגה"ט. וע"י שינוי מותר לתת המשקה בשבת דהיינו שיתן המשקה תחלה ואח"כ יניח לתוכו החרוסת. מ"א סי' תע"ג ס"ק ט"ז. וכתב שם המחה"ש דדוקא ברך אבל בעב לא מהני שינוי יעו"ש. והשה"ג פ"ח שרצים כתב שמותר לערב מלח וחומץ כדי לעשות בו טיבול ראשון. וכן המנהג. כנה"ג שם.

א

קיח) הרב שכנה"ג בהגב"י או' ו' ערער על מה שנוהגין לתוך ביצי דגים לחים הנקרא חאבייאר"י בשבת ע"י שמן וחומץ או לימוני"ס יעו"ש אבל הרה"ג מהר"י אסקאפה בתשו' הביאה הרב י"א בסי' זה שרי יעו"ש. מחב"ר או' א' ועיין לעיל או' ז"ן: קיט)

ב

קיח) [סעיף יז'] מותר לעשות יינמולין וכו' ומורינו זרחיה הלוי מתיר אפי' לסננו במסננת. ולי נראה שלא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותיקון גדול הוא זה והרי נאסר לטרוף אפי' בחרדל הנילוש נכר עכ"ל השה"ג. וכ"כ ב"י הסי' שי"ט בשם השה"ל מ"א ס"ק כ"ה א"ר או' כ"ג תו"ש או' ל"ו:

א

קך) כתב בדרשות מהרי"ל דאסור לתת קדה לחוך חומץ לעשות טיבול במקום מורייס. וכן מה שנוהגין במדינת רינוס לאכול ביצים מבושלים קשים עם פטרילי"ן בחומץ דומה בעיני להילמי דאסור לעשותו בשבת עכ"ל והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ח' מיהו המ"א שם כתב עליו צ"ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינמולין דשרי ומעט שרי לד"ה כמ"ש סעי' ב' עכ"ד והביאו התו"ש שם:

א

קכא) שם. מותר לעשות יינמולין וכו' עיין שבת קל"ט ע"ב במשנה דאיכא פלוגתא כמה עושין וכתב הרמב"ם שם בפי' המשנה דהלכה כת"ק שיעשה מ' היינמולין כל מה שירצה יעו"ש. וכ"כ הרע"מ בפי' המשנה שם וכ"מ מסתמיות לשון הש"ע:

א

קכב) שם. שהוא לרפואה כשהוא יוצא מהמרחץ שותהו שבת ק"מ ע"א:

א

קכג) שם. שהוא לרפואה כלומר דכיון שעושין לרפואה אסור לעשות בשבת דכל דבר שעושין משום רפואה אסרו חז"ל משוה גזירת שחיקת סמנים. עו"ש או' כ"ט וא"כ אפי' אם עשוי מע"ש אסור לשתותו ועיין לקמן סי שכ"ח סעי' ל"ז ודוק:

א

קכד) אין שורין את החלתית וכו' כך שמה בערבי והיא חמה ונוהגין לאכלה במקומות הקרים ואין שורין בשבת דמחזי כמעשה חול. ברטנורה בפי' המשנה ורש"י פירש חלטי"ש בלשון ישמעאל ובלע"ז לזרי"א ושורין אותה בפושרין ושותין אותן המים לרפואה עכ"ל ואמרו שם בגמ' דעבדי ליה ליוקרא דליבא ופירש"י שלבו כבד עליו:

א

קכה) שם. שדרך לשרותו לרפואה. בטור איתא שדרך לשרותו ולשתותו לרפואה וכ"ה בלבוש:

א

קכו) שם. היה שרוי מאתמול מותר וכו' דבלאו רפואה נמי משקה הוא ר"ן. מ"א ס"ק כ"ו תו"ש או' ל"ז ור"ל כיון דמשקה הוא לבריאים מותר לשתותו אפי' לרפואה כמ"ש לקמן סי' שכ"ח סעי' ל"ז יעו"ש:

א

קכז) שם. גם בשבת מותר וכו' פי' מותר לשרות דאלו לשתות מותר בכל ענין כדאיתא בגמ' דף ק"מ ולפ"ז מה שסיים הש"ע הילכך מותר לשרותו וכו' אינו מדוקדק דהיינו רישא (גם בשבת מותר) ולשון הרמב"ם פכ"א מדוקדקים יעו"ש מט"י או' ה':

א

קכח) שם. לשתותו שבעה ימים וכו' בגמ' דף ק"מ ע"א איתא בהדיא תלתא יומי וכ"ה בטור ואפשר דט"ס נפל בש"ע ואח"כ ראיתי שכ"כ הגר"א דצ"ל שלושה כמ"ש בגמ' וטור:

א

קכט) שם. וליתנו בחמה. ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה מ"א ס"ק כ"ז א"ר או' כ"ו תו"ש או' ל"ח ואי ליכא אור מותר לשרות בחמין א"ר שם:

א

קל) שם. מפני שהוא סכנה וכו' ואז מותר אפי' במקום שלא נהגו הבריאים לשתות ממנו כמ"ש לקמן סי' שכ"ח סעי' ל"ז יעו"ש:

א

קלא) [סעיף יט'] שום ובוסר ומלילות וכו' דג' דברים יש באלו ריסוק ודיכה ושחיקה ולכך קאמר דאם נתרסקו לבד ומחוסרים דיכה ושחיקה אסור אבל אם נתרסקו ונידוכו היטב ואין מחוסרין אלא שחיקה מותר לגמור בשבת ולענין דיכת השום בשבת עיין להרב אדמת קודש ח"ב סי' ד' ה' דמסיק דהנכון דמע"ש יפרק השיניים מהשום ובשבת ידוך כל שן בפ"ע בקתא דסכינא ובקערה או ע"ג דף יעו"ש וכן בס' שדה הארץ ח"ג סי' ח"י הביא סעד למנהג שדכין בשבת ע"י שינוי יעו"ש וכן בס' טל אורות דל"ו ע"ב וג' מתיר ע"י שינוי כגון ביד הסכין ולענין תערובת המשקה ג"כ ישנה כי בחול המנהג שכותשין השומין ונותנין החומץ בתוכן ובשבת ישנה לתת השומין הכתושין בתוך החומץ והשמן יעו"ש. והב"ד הזבכ"ל ח"א ה"ש או' ד' וח"ג או' קנ"ו יעו"ש:

א

קלב) שם. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות וכו' ואין איסור משום מגיס דהוא כמבשל דהא נתבשל כבר כל צרכה. ב"י ט"ז ס"ק י"ד ומיהו עיין לעיל סי' שי"ח סעי' ח"י בהגה ובדברינו לשם או' קמ"ז שיש מחמירין בהגסה יעו"ש:

א

קלג) שם. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות וכו' והוא מעשה דייסא. לבוש פרישה או' י"א:

א

קלד) שם. לפיכך מותר לגמור שחיקת הריפות וכו' וכתב ב"י בשם תשו' הרמב"ם שמכניסין בה עץ הפרור ומגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה כולה גוף אחד ופעמים מסירין מים מעל פניה ואח"כ מערבין אותה ופעמים מוסיפין לה מים חמין לפי מה שהיא צריכה וכל אלו המעשים מותר יעו"ש. וכתב ע"ז הב"ח מבואר שהתיר אף לטרוף בכח וצ"ע מאי שנא מחרדל ושחליים שאוסר לטרוף בכח ואפשר שחזר בו מתשו' זו בחיבורו ולכן כתב בחיבורו (פכ"א) בסתם לגמור שחיקת הריפות בעץ הפרור ור"ל ג"כ שלא יטרוף בכח עכ"ל. וכ"כ המ"א ס"ק כ"ח דבכונה השמיט הרב"י תשו' זו משום דאסור לטרוף בכח כמ"ש סעי' ט"ז מיהו הט"ז ס"ק י"ד כתב דשאני חרדל ושחליים דאסור לטרוף בכח משום דלא היה בהם משקה תחלה קודם שבת משא"כ הכא שכבר נתבשלו כ"צ קודם שמערב אותם יעו"ש אבל דעת הא"ר או' כ"ח נראה כהב"ח וכ"פ ח"א כלל ך' או' כ"א וכ"נ דיש להחמיר ובלאו הכי יש מחמירין בהגסה בכל ענין אפי' בנחת כ"ז שהיס"ב כמ"ש לעיל סי' שי"ח או' קע"ז אבל הכא יש להחמיר לטרוף בכח אפי' בנצטנן משום דדמי ללישה כמ"ש סעי' ט"ו:

א

קלה) שם. אחר שמורידין אותה מעל האש. דבעודה על האש יש בו משום מבטל כשמגיס לבוש ועיין לעיל סי' שי"ח או' קע"א:

א

קלו) שם הגה. ומותר להחליק האוכל בשבת וכו' פרי שקורין בערבי משמ"ש שנתיבשו הרבה ודרכם לשרותם במים ומשפשפים אותם בידים זב"ז עד שנמחים לגמרי ויהיו מים ולא ישארו אלא הגרעינין בלבד ליכא בזה משום ממחק כיון דאחר שנשרו אפשר לאכלם בלא זה וכמ"ש כאן בהגה אמנם מצד השרייה אם הם יבשים הרבה שא"א לאכלם בלא שרייה יש לפקפק בזה ממ"ש מור"ם ז"ל בהגה סי' שי"ח סעי' ד' וע"כ יש ליזהר שלא לשרותם בשבת יעו"ש ועיין בדברינו לשם או' ע"ה ובסי' ש"ך או' קט"ו:

א

קלז) שם בהגה. הואיל ואפשר וכו' הא אם א"א לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמ"ש סעי' ה' והמחליק הוי כממחק מ"א ס"ק כ"ט. תו"ש או' מ' ואפשר אף לאותה סעודה אסור א"א או' כ"ט:

א

קלח) שם בהגה. ומ"מ המחמיר במאכל של תפוחין וכו' ומיהו מותר למרח התפוחים גם למקום הריקן הגהת סמ"ק וה"ה על הלחם. מ"א שם א"ר או' כ"ט תו"ש שם:

א

קלט) שם בהגה. אסור לקלוף שומים וכו' דאיתא בירושלמי פ' כלל גדול האי מאן דשחיק תומא (פי' שכותש שומים) כד מפרך ברישיה (פי' שמפרר ראשי השומים) חייב משום דש. כד מברר בקליפייתא (פי' שנוטל אותם מן הקליפות) חייב משום בורר ע"כ. והביאה ב"י וכתב בשם כמה פו' דאינו אוסר בירושלמי אלא כרי להניח אבל לאכול לאלתר שרי יעו"ש:

א

קמ) שם בהגה. אסור לקלוף שומים וכו' וכן כל מיני פירות כגון אגוזים ושקדים וכיוצא בהם אלא מה שצריך לאותה סעודה אבל לסעודה אחרת אסור. ח"א כלל ט"ז או' י"ג:

א

קמא) שם בהגה. אסור לקלוף שומים וכו' משום בורר וא"כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ"ש סי' שי"ט סעי' ג' מ"א סק"ל, א"ר או' ל' תו"ש או' מ"א מיהו הא"א או' ל' כתב כיון דקליפת תפוחים רוב העולם אוכלין אותו כך בלא דחק אפי' להניח י"ל דשרי ואם פותח פלומי"ן וזורק הגרעינין הקשים שבהם לאחר זמן הוי בורר ובתפוחין כה"ג י"ל ג"כ אסור אבל מיד ל"מ נותן לפה שרי אלא אף לאותה סעודה שרי. א"א שם:

א

קמב) שם. בהגה. אבל לאכול לאלתר שרי. דוקא מעט מעט אבל לקלוף קבוץ גדול יחד נראה כבורר ואסור ב"י בשם רי"ו א"ר או' ל"א תו"ש שם. ולכן כשמטמינין רגלי בהמה שקורי"ן פיסנאגע"ש ובשחרית כשהם עדיין חמין מתקנין בשום ומלח כדי לאכול במנחה אסור לקלוף השומים רק מה שצריך לאכול שחרית דהוי בורר ואם הם חמים כ"כ שהיד סולדת בו אסור משום מבשל. ח"א שם:

א

הכניסן למאכל בהמה. וסתמא הוי כהכניסן למאכל בהמה (תו'):

ב

ומולל. מפרך השרביטין לאכול הזרע שבתוכן (רש"י):

ג

מי מלח. וה"ה בכל המשקין (הגהות סמ"ק):

ד

מעט. לצורך טיבול אותו סעודה [ר"ן] משמע דלצורך סעודה אחרת אפילו מעט אסור אפי' נותן שמן אסור כנ"ל וכ"מ ס"ה ועסי' שי"ט ס"א:

ה

בצים מותר למלחן. מפני שאין דרך לעשות מהם כבשים [לבוש] ול"נ הטעם שאין המלח מועיל להם כ"כ וכ"כ בת"ה סי' פ' על דגים בי"ט וכ"מ בגמרא גבי צנון דהיכא דהמלח אין מועיל לו שרי:

ו

יש מי שכתב. וא' מהגדולים הורה דאין איסור אלא לתת הרבה חתיכות ולפזר עלייהו מלח ולזורקו ולנערו כדרך שעושים לדגים במליחתן דדמי לעיבוד אבל בע"א שרי אבל בסמ"ג וסמ"ק משמע דאין להקל אלא לטבל וכו' (ת"ה) והב"ח כתב דלפמ"ש בס"ג הטעם שנרא' ככובש כבשים אז בשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים אבל כל הפוסקים סוברין כרש"י דהטעם משום שהמלח מעבדן והוי תיקון א"כ אסור למלוח יותר מב' ואף בב' יש להחמיר והכי נהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטביל כל א' במלח ואוכל ע' בש"ג שמותר ליתן מלח על השלאטין ואחר כך שמן וחומץ:

ז

להניחה. משמע להניחה מסעודה לסעודה אסור אבל צנון אפילו לצורך אותה סעודה אסור ונ"ל דה"ה דאסור למלוח אוגרק"ס חיין דהא רגילים לעשות מהם כבשים ועוד דהמליחה מועלת להן והוי כצנון וה"ה לכל כיוצא בזה ומיהו כשנותן שמן תיכף שרי כמו לרבי יוסי ומותר לתת מלח על נתחי העוף או דגים ואחר כך נותן עליו מים או יין (הג"מ פכ"ב בשם ס"ה), בשר או דג חי אסור למלחו בשבת כדי שלא יסריח עססי' ת"ק דמשמע אפילו במקום הפסד אסור (ב"י בשם ש"ל ע"ש) והתוס' והרא"ש בחולין דף י"ד כתבו דאפילו רוצה לאוכלו כך חי אסור למלחו ואף על גב דאין עיבוד באוכלין כמ"ש ססי' ת"ק מ"מ אסור דמיחזי כעיבוד וכ"כ הר"ן בחולין לפי שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו כדאמרי' גבי פוגלא וכ"ש דאיכא למיסר מליחת בשר חי דהא מתקן ליה וכ"ש אי אסרת ליה בלא מליחה דהוי תיקון טפי [ועמ"ש רסי' שי"ד] עכ"ל וכ"כ הרשב"א בית ג' ש"ג וע"ש שכתבו דמולח בשר להצניעו לדרך חייב חטאת וצ"ע דבגמרא משמע דהלכה כרבא דפטור דבתרא הוא וכ"פ הרמב"ם פי"א: ונ"ל דמותר לתת הבשר לתוך החומץ כדי לאוכלו כמ"ש בי"ד ססי' ס"ז ומבואר מדבריהם שמותר להדיח הבשר כדי לאכלו והקשה בספר פורת יוסף מ"ש מטבילת כלים שאסור משום שמתקן כלי כמ"ש סי' שכ"ג ס"ז וה"נ ליתסר ונדחק בישובו ולא ראה מ"ש שם ס"ח דמותר להדיח הכוס וה"נ כיון שאין האיסור בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו שרי ונראה דאסור להדיח בשר שחל יום ג' להיות בשבת כדי שלא יאסר לבישול דכיון שאינו רוצה לאכלו בו ביום אסור להדיחו כמ"ש סי' שכ"ג ס"ו וסי' ש"ב ס"ג וכ"ה רפ"ז דפסחים דאפי' בפסח לא התירו להדיח הקרביים כיון שאינו צורך היום: ומ"כ שגאון אחד התיר כמ"ש סי"א גבי ירקות דכיון דראוים לאכילה ביומן מותר להשקותן כדרך שמותר לטלטלן ול"נ דאסור דמתקן הבשר שיתרכך וכמש"ל בשם הר"ן אבל גבי ירקות אינו מתקן כלום ועוד לפמ"ש סי' ש"ח סל"א דבשר אסור לטלטלה א"כ ה"ה דאסור ליתן מים עליו ועוד דאפי' הכנה בעלמא אסור לצורך חול כגון להביא יין למ"ש וכ"ש כה"ג ול"ד לירקות דאפשר דאכיל מינייהו ביומיה משא"כ בבשר דמוכח מילתא דלצורך חול הוא לכן אין להקל ועסי' תצ"ז ס"ב ואפי' ע"י עכו"ם אין להקל דליכא פסידא כ"כ דיכול לאוכלו צלי עסי' ש"ז ס"ה ובמהרי"ל ה' פסח כתב וז"ל ואלולי דרבוותא גמגמו בדבר ה"א דשרי להדיחם דהוי צורך קצת שלא יחמץ ויפסד הכלי דאפילו למוקצה עושין תקנה כגון כופין עליו כלי כו' אך לא מלאני לבי להקל לכן טוב להדיחם ע"י עכו"ם עכ"ל ועסי' תנ"ט ומ"מ הכא לא הוי פסידא דאפשר לאכלו צלי:

ח

אין למלוח. כיון דהמליחה מועלת הוי כצנון דנראה ככובש כבשים:

ט

ובקערה. פי' או בקערה שידוכם בשולי הקערה דהוי שינוי גמור כנ"ל פי' הרמב"ם דא"ל דבעינן תרי שינוים קשה דהא בגמר' לא הזכיר אלא חד שינוי דהיינו בסכין וכ"ה בתוספ' עב"י בשם האגור ומשמע דלחותכ' בסכין אסור וה"ה לכל תבלין ועסי"ב:

י

מותר לחתוך. דהרי התו' והרא"ש כתבו דאין טחינה באוכלין ואף שקצת ס"ל דיש טחינה כמ"ש סי"ב דוק' בג"ק אבל בשר דאין גדולו מן הארץ ל"ש בו טחינה ודוקא צלי דאי בעי אכיל ליה שלם ולועסו בין שיניו לכן אפילו מי שאינו יכול ללעוס שרי לחותכו דאזלינן בתר רובא דעלמא אבל בשר חי הואיל ואין ראוי אלא לכוס אותו דלא כאורחי' אסור לחתכו דק דק לפני העופות ואף על גב דחזי לכלבים ולחיות לאו להכי קיימי רק לעופות משום חשיבותו ולכך אין להתיר ותו דיש ליגע בו משום איסור שווי אוכל לבהמה ומשו' מטרח אוכל' [ת"ה] ובש"ג כת' דאינו מוכרח דהא בשר חשיב ג"ק כמ"ש התוס' והר"ן לענין מפרק תולדה דדש:

יא

ועסי' שכ"ד ס"ז. מ"ש שם ומוכח שם דכל שהוא קשה ביותר מותר לחתכו וכ"מ בגמ' דלא כע"ש:

יב

שקורין ראלי"ו. בל"א רי"ב אייזן דכיון שהכלי מיוחד לכך הוי כשחיקת תבלין במכתשת דאסור [ריב"ש] וא"כ אפי' לאכול מיד אסור ונ"ל דה"ה בכלי קטן מאד העשוי כזה אסור דעכ"פ כלי הוא אבל מותר לחתכו בסכין דק דק כמ"ש ס"ט נ"ל דאפי' הוא קשה מאד שרי כיון דאי בעי לועסו בקושי וה"ה דמותר לחתכו בקורדם או במגירה אף ע"פ שקשה קצת כדאיתא פי"ז במשנה, דבר שאינו חפץ לאוכלו אסור ללועסו בשיניו משום טחינה כ"מ דף קל"ג ברש"י ועסי' של"א ס"ז:

יג

מותר להשקות. כיון דירקות הללו ראוים לאכילה ביומן מותר להשקות' כדרך שמות' לטלטלן משא"כ בדבר שאינו ראוי לאכילה ועסי' תרנ"ד ותימא דבגמ' דף קנ"א ע"ב איתא סכין ומדיחין המת ופריך והא אסור להדיח קרקע [ופירש"י אלמא דבר האסור לטלטל אסו' לסוך] ומשני התם משום אשויי גומות אלמא דדבר האסור בטלטול מותר לסוך ולהדיח וצ"ל דהיינו דוקא כשהוא צורך היום דומיא דקרקע ומת משום כבודו אבל הירקות לית בהן צורך היום ואסור:

יד

דאסו' לחתוך. מ"ש כאן בשם התוספת' זה אינו דהא קתני בתוספתא אין מרסקים גרוגרות וכו' אבל מרסק הוא ביד של סכין ואי אמרינן דמרסק היינו חותך קשה היאך אפשר לחתוך ביד של סכין לכן נ"ל דמרסק היינו כותש בקורה כמ"ש סי' ש"ך ס"ב דאסור אלא מרסקו ביד של סכין וכן קתני בתוספת' בריש' גבי מלח ע"ש וכמ"ש ס"ח ומ"מ נ"ל שהדין אמת דאסו' לחתוך גרוגרת כיון שהוא ג"ק, וכמ"ש ס"ט ומשמע דלפני מי שיכול ללועסו כך שרי:

טו

לאכול מיד. או שהתרנגולים יאכלו מיד שרי לחתוך [ר"ן] שלא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך [ב"י] ובש"ג מפקפק על היתר זה וגם הרב"י כת' ליזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת ע"ש אבל במדינתנו נהגו לחתוך הצנון דק דק מאד ויש להם על מי שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בה"כ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש ריש סי' שי"ט וכ"מ בר"ן ס"פ ט"ו:

טז

נתלשו מבע"י או שנתרסקו וכו'. משמע דבתלושין לא בעי ריסוק אבל בגמרא ר"פ כ"ב איתא דבעי ריסוק כמ"ש סי' ש"כ ס"ב בזתי' וענבים וכ"כ הרמב"ם פכ"א די"ו וע"ש ולכן נ"ל דה"פ כשנתלשו החלות מבע"י יכול לרדות החלות מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק ע"ג מסביב או לסחטו לתוך האוכל או שנתרסקו וכו' מותר לרדותו פי' מות' ליקח דבש הצף אבל אסור ליקח החלות ועיין בתו' דף מ"ג ריש ע"ב ואמרינן בגמרא דדבש מעיקרא אוכל' ולבסוף אוכל' וצ"ע דאם כן למה יגרע מפירות העומדים לאכילה דמותר לסחטן כיון שאין שם משקה עליו וצ"ל כיון דהשעוה אינו ראוי לאכילה ה"ל כבורר אוכל מפסולת כמ"ש סי' ש"כ ס"ה אבל לדברי המתיר שם צ"ע לישבו:

יז

קמח שאינו קלי. ובזה אפילו מעט מעט אסור:

יח

ומותר לגבל וכו'. דס"ל דנותן מים לקמח אינו חייב עד שיגבל ולפיכך הכא כי משנ' בגיבול שרי כיון דלאו בר גיבול הוא:

יט

שהרי היא כחול. הרמב"ם לשיטתי' אזיל שכתב ספ"ח המגבל באפר ה"ז תולדת לש ואין גיבול בעפר ולא בחול הגס ולא במורסן ולא בכיוצא בהן והראב"ד חולק וכ' ואינו כן שלא אמרו אפר אינו בר גיבול אלא שאינו מחוסר גיבול ובנתינת מים לבדו חייב ע"כ וכ"ד האחרונים [מ"מ] עססי' תק"ז וסימן ש"מ סי"ב: ונ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול עסי' ש"ך סי"ד:

כ

שום כו' ולא יטרוף. וברמב"ם כתב שום שריסקו וכו' ולא ישחוק וכת' המ"מ פ"ג דמיירי במחוסר דיכא או שאסור שחיקתו מפני תערובות הגריסין ועסי"ט וסי' רנ"ב:

כא

וי"א דלא וכו. ואם נתן המשקה מע"ש מערבו בכף כ"כ המרדכי וכ"מ בא"ז ואפשר שגם ת"ה מודה לזה וע"ש:

כב

בחרדל. וה"ה בקמח קלי עסי' שכ"ד ס"ג:

כג

אסור לתת משקה. ורש"ל כתב במדינתנו לא שייך לישה בשום וחרדל כ"א בארץ לועז שעושין אותו עב כעין עיסה וכן עושין התמכא שקורין קרי"ן שמדבקין אותו כעין כדור לפיכך כששורין אותו זהו גבולו עכ"ל ול"נ כלל להקל (ב"ח) וגם בת"ה כתב דה"ה שלטי"ן ושאר מיני טיבול אסור ואפי' נתן מעט משקה מע"ש ל"מ מידי דלא חשיב כמגבל ע"י כך וכ"כ רי"ו ועמ"ש סימן תע"ג ס"ה:

כד

דהוי שינוי כמו בשתית'. ודוקא ברכה אבל בעבה ל"מ שינוי (ת"ה וב"ח) ולכן כ' רמ"א כמו בשתית' וגם כ' באצבעו כלומר ולא בכף והע"ש לא דק בל' רמ"א וכל זה אפי' לצורך אותה סעודה אסור: אסור לטרוף בצים מגולגלים בקערה דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה (רש"י דף ק"מ) ובהג"מ פכ"ב כתב וז"ל ויין זיגר"א אין להכותו בשבת כו' משמע דכל דבר אסור לטרוף כמ"ש סי"ז עסי"ט:

כה

יינומלין. ומז"ה מתיר אפי' לסננו במסננת ול"נ שלא הותר אלא לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן אסור שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותקון גדול הוא זה והרי נאסר לטרוף אפי' בחרדל הנילוש כבר עכ"ל (ש"ג) וכ"כ ב"י ססי' ש"ט בשם ש"ל, כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות בצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי עכ"ל וצ"ע דהילמי אסור מפני שהוא ככובש כבשים אבל זה דמי ליינומלין דשרי ומעט שרי לד"ה כמ"ש ס"ב:

כו

מאתמול מותר. דבלאו רפואה נמי משקה היא (ר"ן):

כז

וליתנו בחמה. ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה:

כח

מותר לגמור. כ' ב"י בשם הרמב"ם המגיסין בה הרבה ומערבין אותה ומכין אותה בעץ הפרור עם צדדי הקדרה או בתוך הקערה עד שמתערב הבשר והריפות והמים ותסמך ותעשה כולם גוף א' ופעמים מוסיפין לה מים חמין עכ"ל ונ"ל דבכוונה השמיטם הרב"י דאסור לטרוף כמ"ש סי"ו ועסי' רנ"ג ס"ד ועסי' שי"ח ססי"ח:

כט

הואיל ואפשר. הא אם א"א לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמ"ש ס"ה והמחליק הוי כממחק ומותר למרח התפוחים שישיבו גם למקום הריקן (הגהת סמ"ק) וה"ה על הלחם:

ל

אסור לקלוף. משום בורר וא"כ אף תפוחים אסור לקלוף להניח כמ"ש סי' שי"ט ס"ג:

א

(א) פירוש מין עשב – צ"ל מיני עשבים הם. וראוים להסקה וראוים למאכל בהמה לפיכך הכל הולך אחר מחשבתו [מ"מ]:

ב

(ב) לעצים – ליבשן ואם הכניסן סתמא נעשה כמי שהכניסן למאכל בהמה:

ג

(ג) מהן – דמקצה דעתו מינייהו והו"ל מוקצה:

ד

(ד) קוטם ואוכל – דקצת ראוים ג"כ למאכל אדם:

ה

(ה) אבל לא בכלי – כדרך חול:

ו

(ו) ומולל – היינו מפרק השרביטין לאכול הזרע שבתוכן:

ז

(ז) בראשי אצבעותיו – ולא בכל היד כדרך שהוא עושה בחול:

ח

(ח) מי מלח – וה"ה אם נותן יין וחומץ ושאר משקין במלח:

ט

(ט) הכבשים – ירק שכובשין אותו כדי להתקיים שכיון שנותן מי המלח כדי להתקיים דמי לעיבוד העור שהמלח מקיימו ואע"ג דקי"ל אין עיבוד באוכלין מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהו אסור כמו שכתבו הפוסקים וכתב בספר תוספת שבת דוקא אם כונתו לתת לתוך הכבשים אבל אם אין כונתו לזה [והיינו שדעתו לחלקם לתוך התבשילין] אפילו הרבה מותר אבל א"ר אוסר וכן משמע במאירי שכתב דרק במעט התירו מפני שניכר שאין עושה רק לצורך שעה משא"כ בהרבה יסברו שעושה לצורך חול ע"ש:

י

(י) משום דדמי לעיבוד – ואפילו אם נותן שמן לתוך מי המלח להטעים ג"כ אסור. ואם נותן שמן להמים קודם שנותן המלח לתוכו או בהמלח קודם שנותן המים לתוכו יש מקילין בזה משום שהשמן מחליש את כח המלח מלהיות עז ואין עליו שם מי מלח והא דאסרו אם הוא נותן שמן לבסוף משום דבשעה שהוא נותן מים ומלח יחד הוא נראה כמעבד:

יא

(יא) התבשיל – או לטבול בהן פתו וכן מותר לשפוך על נתחי עוף ודג צלוי ובין אם הוא עושה לצורך סעודה זו או לצורך אחרת אבל אסור לעשות לצורך חול:

יב

(יב) אפילו מעט – מפני שנראה כעושה מורייס לכבוש בו דגים שכן דרך לעשות מורייס. כתב א"ר בשם מהר"ש שמותר להוסיף חומץ במורייס אחר שכבר נתיבשה:

יג

(יג) צנון – וה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ואוגערקעס חיין [מ"א בסק"ז] ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו ומ"מ נראה דדבר שאין דרכו לכבוש שרי [פמ"ג]:

יד

(יד) ד' או ה' ביחד – דכשכל חתיכה מונחת לבדה אין בזה משום כובש כבשים וגם לא מיחזי כמעבד אבל כשמולחם ביחד אפילו דעתו לאכלם תיכף ולא להשהותם במלחם עד שיצא מרירותם מזיעה כדרכם ג"כ אסור. ואם משהה אותם במלחם עד שיזועו כדרכם אפילו מולח או מטבל חתיכת צנון חדא אסור מדינא כן העלה הט"ז וכן בא"ר כתב דלמלוח צנון אסור אפילו חתיכה אחת ובמ"א בסק"ו בשם הב"ח כתב ג"כ דנהוג עלמא שלא למלחן כלל אלא מטבל כל אחד במלח ואוכל. ומנהגנו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלין אותו ולכאורה הוא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור מדינא אפילו אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כ"א בפני עצמה ונראה דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים לא דמי לעיבוד וכ"ש אם שופכין שם שמן תיכף שהשמן מחליש כח המלח ובקצת מקומות עושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחין הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואח"כ מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמי טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל המלח היטב:

טו

(טו) ככובש כבשים וכו' – זה הטעם הוא מרמב"ם ורש"י נתן טעם שע"י המלח מתקשים והוי תיקון ודמי למעבד. וכתב הט"ז דמטעם השו"ע יש ללמוד דאסור לשפוך יין ושאר משקים לכלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ דדומה לכובש כבשים דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויעשה חומץ. וביד אהרן כתב דאסור משום דמחזי כעובדא דחול ע"ש ואם עושה זאת כדי להחליש כח החומץ בלבד פשוט דשרי לכו"ע. וליתן אוגערקעס חיין בתוך הכבושים שיתחמץ ג"כ פשוט דאסור לכו"ע:

טז

(טז) מפני שהוא וכו' – אע"ג דבודאי אין בו חיוב שאינו תולדת האור מ"מ אסור מדרבנן:

יז

(יז) ואוכלה – תיכף ולאו דוקא תיכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה [ט"ז]:

יח

(יח) ביצים מותר למלחן – מפני שאין דרך לעשות מהן כבשים וגם אין המלח מועיל להם כ"כ:

יט

(יט) אחת אחת לבדה – דבזה אין נראה ככובש כבשים ומה שכתב להניחם יחד לפניו היינו שיהיו מוכנים לפניו לאכול אבל יזהר שלא יהיו נוגעות זו בזו:

כ

(כ) מיד זו אחר זו – היינו שלא ישהה אותם זמן ארוך אפילו באותה סעודה עצמה כגון מתחלת הסעודה עד סופה כדי שיזיעו הרבה שזה דומה לעיבוד אבל אם הן משתהין שעה מועטת ומזיעין קצת אין בכך כלום [ט"ז] וכ"ז לדעת השו"ע אבל המנהג שלא להשהות כלל במלח אלא מטבל ואוכל במלח [אחרונים]:

כא

(כא) אסור למלוח וכו' – דהא דמתירין לעיל בביצה למלחה היינו לצורך אותה סעודה אבל למלוח הבשר וביצה כדי להניח לאחר זמן דמי לעיבוד וכבישה והנה דעת המ"א וט"ז דאפילו דעתו לאכול ביומו אם הוא לצורך סעודה אחרת יש ליזהר בזה [והיינו כשהסעודה אחרת נמשך זמן רב אחר סעודה ראשונה] אבל הא"ר מצדד דאין לאסור רק אם בדעתו להניח לאחר שבת וכן משמע מביאור הגר"א ובפרט אם העת חם והוא עושה כן כדי שלא יסריח בודאי יש להקל לצורך סעודה אחרת דגם הט"ז מתיר בזה – בשר או דג חי אסור למולחו בשבת כדי שלא יסריח ואפילו במקום הפסד אסור ואפילו רוצה למלחו כדי לאכלו אחר מליחתו חי אסור דאע"ג דאין עיבוד באוכלין מדאורייתא מ"מ אסור דמתחזי כעיבוד שהמלח מכשיר האוכל ומתקנו אבל מותר להדיח הבשר כדי לאכלו אח"כ חי ואין זה מקרי תיקון שאין התיקון בגוף הבשר אלא שמדיחו משום דם בעין שעליו. ומ"מ נראה דאסור להדיח הבשר שלא נמלח כשחל יום ג' להיות בשבת וכדי שלא יאסר אח"כ לבישול כיון שאין רוצה לאכול היום וגם אין דרך לאכול חי ניכר שעושה לצורך חול ואפילו ע"י א"י אסור להדיח שאין כאן הפסד כ"כ אם לא ידיחנו שיוכל לאכול צלי כ"כ המג"א ומיירי ביחיד בביתו אבל בקצב המוכר לאחרים בודאי יש הפסד בזה ויכול לעשות ע"י א"י וכן באווזות פטומות שיפסיד השומן אם יצלם גם להמ"א מותר ע"י א"י אפי' יחיד בביתו. ואפי' בבשר בהמה הסכימו הרבה אחרונים דיש להקל להדיח ע"י א"י ודלא כמ"א ועיין בא"ר ובתשובת נודע ביהודה שכתבו דאם אי אפשר ע"י א"י מותר גם ע"י ישראל אך אם מונח הבשר בכלי טוב שירחוץ ידיו עליו עד שיהיה שרוי הבשר במים:

כב

(כב) בקליפתן – דהמליחה מועילה להם והוי ככבישה ועיבוד:

כג

(כג) מותר וכו' – ואם הוא שוחק פלפלין ושאר תבלין במכתשת כדרכו ואפי' גרגר אחד יש בו איסור דאורייתא משום טוחן:

כד

(כד) אפילו הרבה יחד – ודוקא מה שצריך לו לאותה שבת:

כה

(כה) ובקערה – פי' אבל לא ידוך בקתא של סכינא במכתשת אף דשינה במה שדך בקתא של סכינא מ"מ במכתשת מיחזי כעובדא דחול וה"ה דדך בקתא ע"ג שלחן או בשולי כלי ע"ג שלחן דהוי תרי שינויי אבל בבוכנא המיוחדת לכתישה אפי' ע"ג שלחן או בתוך הקערה אסור. כתב הט"ז בסימן זה אין לשום הפלפלין תוך הבגד ולכתוש בסכין עליו דהוא מוליד ריחא אמנם בסימן תקי"א אות חי"ת בט"ז משמע דחזר מזה והסכים למהרש"ל דשרי משום דאינו מכוין לזה עי"ש. כתבו האחרונים דדוקא בקתא דסכינא הוא דהתירו לדוך הפלפלין אבל לחתוך אותם בסכין דק דק אסור וכמו בירק לקמן בסעיף י"ב וה"ה לכל תבלין:

כו

(כו) של עץ – וכ"ש במדוך של אבן דהוא מיוחד יותר לדיכה ואפי' דעתו ליתן לאלתר המלח לתבשיל ג"כ אסור בשניהם כיון דהם מיוחדים לדיכה:

כז

(כז) ביד וכו' – אבל לחתכו דק דק בחורפא דסכינא אסור:

כח

(כח) של סכין – וירסק בקערה או ע"ג שלחן אבל לא במדוך ומכתשת וכנ"ל גבי פלפלין [אחרונים]:

כט

(כט) ואינו חושש – וכ"ש דמותר לפרר המלח והפלפלין בידיו:

ל

(ל) לחתכו בסכין – היינו אפי' דק דק כמו לענין חתיכת הפת ומשום דאין טוחן אחר טוחן ומ"מ במכתשת אף מלח זה אסור לכתוש [עו"ש ע"ש] וכתב הפמ"ג דצוקע"ר ג"כ דינו כמו מלח זה:

לא

(לא) מותר לחתוך – דאין טחינה אלא בגידולי קרקע ואפי' להפוסקים דס"ל דבהמה נמי מקרי גידולי קרקע לפי שהיא ניזונת מן הקרקע מ"מ אין לאסור בזה דבלא"ה יש פוסקים דס"ל דאין שייך טחינה באוכלין וע"כ מותר לחתוך אפי' דעתו להניחו לאחר זמן:

לב

(לב) או צלי – ואפילו מי שאינו יכול ללעסו מחמת שהוא קשה וע"י חתיכתו מתקנו לאכילה ג"כ שרי לחותכו דאזלינן בתר רובא דעלמא:

לג

(לג) דהואיל וכו' – ר"ל דאיכא למימר דטעם הפוסקים דס"ל דאין טחינה באוכלין היינו משום דאין צריך טחינה דאי בעי אכיל ליה כמות שהוא שלם משא"כ בזה דאין יכולין לאכלו כלל בלי חיתוך החיתוך משוי ליה אוכל ושייך בו טחינה ומיירי בחותך ומניח שיאכלו העופות לאחר שעה אבל בחותך לפניהם שיאכלו מיד לד"ה שרי וכדלקמיה בסי"ב בהג"ה:

לד

(לד) קמשוי ליה אוכל – ויש מקילין בזה:

לה

(לה) וע"ל סי' שכ"ד – ס"ז והיינו דשם מבואר דשווי אוכלא שרי בשבת ומיירי בשאין חותך דק דק [מ"א לקמן]:

לו

(לו) שקורין ראליי"ו – בל"א רי"ב אייזי"ן דכיון שהכלי מיוחד לכך ה"ז דרך חול ודמי לשחיקת תבלין במכתשת וה"ה בכלי אחר המיוחד לכך וא"כ אפי' לאכול מיד אסור אבל מותר לחתכו בסכין דק דק וכמו לעיל בס"ט לענין בשר דגם זה אינו גידולי קרקע ואפי' קשה מאד שרי כיון דיכולין ללעסה בקושי ושם אוכל עליה וה"ה דמותר לחתכו בקרדום או במגירה שאף שהם כלים שמלאכתם לאיסור מותר לטלטלם לצורך גופם כמו שנתבאר בסימן ש"ח [מעולת שבת ומ"א]. דבר שאינו חפץ לאכלו ולטועמו ולא להאכילו לתינוק אסור ללעסו בשיניו כדי לשחקו משום טחינה דאע"ג דמשנה מ"מ מדרבנן אסור דדוקא לגבי מילה התירו כעין זה לקמן בשל"א ס"ז [אחרונים]:

לז

(לז) את התלוש – היינו ירקות תלושין והטעם כיון דהם ראויות לאכילה ביומן מותר להשקותן משא"כ בדבר שאינו ראוי לאכילה אסור לטרוח בשבילם ועיין לקמן בסימן של"ו סי"א בהג"ה ובמה שכתבנו שם במשנה ברורה. ולהשקות את המחובר יש בו איסור תורה וכלי חרס עם עשבי בושם בבית ג"כ אסור להשקותן בשבת [פמ"ג לקמן בסימן של"ו ע"ש]:

לח

(לח) המחתך הירק – תלוש ומדסתם משמע דאפי' בירקות שראוי לאכלן חיין ג"כ ס"ל דיש טחינה באוכלין:

לט

(לט) לפני זקנים – שאין יכולין ללעסו אם לא יחתכנו דק דק ולא אזלינן בתר רובא דעלמא כדלעיל בס"ט לענין בשר צלי דכיון שהוא גידולי קרקע חמור יותר דעיקר טחינה בגידולי קרקע הוא:

מ

(מ) לפרר לחם – היינו אפי' להכין להם שיאכלו לאחר זמן וכדלקמיה:

מא

(מא) דהואיל – ולפ"ז לפרר תפוחי אדמה וירקות לפניהם דק דק כמו שנוהגין לפני בהמה ועופות גדולות אסור אלא א"כ נזהר שיהיה דבר זה סמוך לאכילתם ממש וכדלקמיה ומ"מ טוב ונכון ליזהר שלא יחתוך דק דק אלא חתיכות גדולות קצת ובפרט לפני בהמה בודאי יש ליזהר בזה וכדלקמן בסי' שכ"ד ס"ז דאין לטרוח בדבר שראוי לאכול בלא זה:

מב

(מב) וכ"ז לא מיירי – קאי גם על חתוך ירק דק דק המוזכר בריש הסעיף:

מג

(מג) לאכלו מיד – וה"ה דאחד יכול לחתוך לצורך אחרים והם יאכלו מיד וכדאמרינן לעיל אצל בורר [ב"י]:

מד

(מד) הכל וכו' – הטעם דלא שייך שם טחינה כשמחתך בסכין אלא בטוחן להניח אבל כדי לאכול מיד ודאי דשרי שהרי לא אסרו על האדם לאכול מאכלו בחתיכות גדולות או קטנות א"כ הוי דרך אכילתו בכך וה"ה אם מכין הירק דק דק לפני התרנגולין שיאכלו מיד ג"כ שרי הואיל ומזונותן עליך:

מה

(מה) שרי – ויש מפקפקין על היתר זה וגם בב"י כתב שאף מי שמכוין לאכול מיד ג"כ יזהר לחתוך לחתיכות גדולות קצת ומטעם זה כתבו כמה אחרונים ג"כ דנכון להתנהג כמו שכתב הב"י ומ"מ הנוהגין לחתוך הבצלים והצנון דק דק אין למחות בידם דיש להם על מי שיסמוכו ועכ"פ אסור לעשות עד יציאת בהכ"נ דבעינן סמוך לסעודה ממש כמ"ש בסימן שי"ט לענין בורר. והחותכים הבצלים והצנון דק דק שעה או שתים קודם הסעודה קרוב הדבר לומר שחייב חטאת והבצלים אסורים באכילה וגם דאז אסור משום בורר עיין בסוף הסימן בהג"ה [כ"כ בח"א]. ועיין בבה"ל דההיתר שזכר בהג"ה היינו כשחותכו בסכין אבל כשחותכו בכלי המיוחד לכך נראה דאסור בכל גוונא כשחותכו דק דק דגם בבורר גופא אם בכלי המיוחד לברירה בכ"ג חייב וכדלעיל בשי"ט ולפ"ז מסתברא דיש ליזהר במה שנוהגין לחתוך בצלים דק דק עם דג מלוח וכיוצא שלא יחתכם בכלי [שקורין האק מעסער] דאפשר דחשיב ככלי המיוחד רק בסכין בעלמא וגם בלא"ה אסור משום עובדא דחול וכנ"ל בסעיף יו"ד. המפרר חתיכת עץ שנרקב ועושה ממנו פולווער וכן המפרר צרור עפר חייב משום טוחן [שבת ע"ד]. וכן הנוסר עצים ליהנות בנסורת שלהן או השף לשון של מתכת [שקורין פיילי"ן בל"א] חייב משישוף בכל שהוא. והמחתך עצים דק ועושה אותן קטנים אם דקדק מהן כדי לבשל כגרוגרת מביצה חייב [רמב"ם ומ"א בסימן שי"ד]. ואם הוא חותך לחתיכות גדולות והוא מקפיד על המדה לחתכה בכוונה בזה המקום כדרך שנוהגין חוטבי עצים חייב משום מלאכת מחתך כמבואר ברמב"ם פי"א מהלכות שבת:

מו

(מו) דבש מהכורת – היינו אפי' לא ירצה לברור הדבש מן השעוה דזהו בכלל מפרק אלא יקח החלות עצמם מן הכורת:

מז

(מז) שדומה לתולש – כי מקום גידול הדבש הוא בכורת וחשבוהו חכמים כמחובר:

מח

(מח) אם נתלשו – היינו שהחלות נתלשו ממקום חבורן בכורת ומונחין כך בתוכה ולא שייך תו עליהן שם מחובר ע"כ יכול לרדותן מהכורת כדי לאכול הדבש הדבוק על גבם מסביב אבל מ"מ אסור לרסקן ולהוציא הדבש מן השעוה דזהו בכלל מפרק [דדמי למוציא התבואה מקשיה] ואפי' יצא הדבש מעצמו אסור עד לערב גזירה שמא ירסק בידים:

מט

(מט) שנתרסקו מבעוד יום – היינו שריסקן להחלות ועדיין הם מחוברים בהכורת אלא שהדבש זב מהם בשבת ע"י ריסוקן מותר ליקח זה הדבש הצף דתו אין שייך להכורת אבל אסור לרדות החלות גופא כיון שעדיין מחוברים הם בכורת:

נ

(נ) אין מגבלין – הנה קודם שנבוא לבאר דברי השו"ע נבאר קצת ענין לישה. לישה היא אחת מל"ט אבות מלאכות ואיננו דוקא ע"י מים דה"ה בדבש ושומן אווז וכל מיני משקה שנילוש ונדבק על ידם. הנה בענין לישה תניא בברייתא בגמרא דאם אחד נותן קמח ואחד נותן מים האחרון חייב דברי רבי ור' יוסי ב"ר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל ופסקו רוב הפוסקים כר' יוסי ב"ר יהודה אך דעת בעל התרומות וסייעתו לפסוק כרבי דע"י נתינת מים נקרא גיבול וכ"ז בקמח או עפר וטיט וחול הדק דהוא בר גיבול וכל כיוצא בהן אבל בדבר דהוא לאו בר גיבול כגון אפר וחול הגס דעת הרמב"ם וסייעתו דאף אם גבלו פטור מחטאת ורק איסורא איכא ודעת הרבה ראשונים להיפך דבדבר דלאו בר גיבול אף לר' יוסי ב"ר יהודה לא בעי גיבול ומשנתן בו מים חייב דזהו גיבולו. ועתה נבוא לבאר דברי השו"ע:

נא

(נא) נתינת מים – האי לישנא לאו דוקא דהמחבר איירי פה בלישה גמורה שנותן המים ומגבל:

נב

(נב) שמא יבוא – כ"ז הסעיף הוא לשון הרמב"ם וס"ל דקמח קלי לאו בר גיבול הוא ודבר דלאו בר גיבול אינו חייב אף כשגבלו ואינו אסור אלא מדרבנן שמא יבא ללוש קמח שאינו קלי ולפיכך התירו ע"י שינוי דמעט מעט ואפי' לשאר פוסקים דס"ל דקמח קלי בר גיבול הוא וחייב מן התורה כשגבלו מ"מ גם הם מודו דע"י שינוי דמעט מעט שרי בקמח קלי. ודע דלהי"א המובא לקמן בסט"ז גם בענין זה אסור לגבל אפי' מעט מעט אא"כ נתן על הקמח מים מבעוד יום:

נג

(נג) קמח שאינו קלי – ובזה אפי' מעט מעט אסור [מ"א]:

נד

(נד) מעט מעט – ולא הרבה בין אם עושה בלילה רכה או קשה ושיעורא דמעט מעט לא ביארו הפוסקים ונראה דאפי' יש בו כשיעור גרוגרת ועיין בבה"ל:

נה

(נה) טחינה גסה – ר"ל דלא שייך למיגזר דלא ליתי למיחלף בלישת קמח שאינו קלי דאינו בכלל קמח לפיכך התירו בזה ברכה אפילו הרבה:

נו

(נו) קשה אסור – ר"ל הרבה אבל מעט מעט מותר וכמו לעיל בקמח קלי:

נז

(נז) ואפי' ברך וכו' – עיין בט"ז שכתב דאסור לערוב בשבת של פסח קמח שעושין מטחינת מצה אפויה ליתנן ביין או במי דבש אף דדמי לשתיתא שהוא טחינה גסה ושם מותר ברכה היינו ע"י שינוי אבל בקמח זה אין ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסור אם עושה הרבה ובא"ר כתב דאם אין ידוע יעשה שינוי דמפרש בגמרא שיתן המאכל תחלה ואח"כ המשקה וכן בחק יעקב בסימן תע"ג מצדד להקל בזה וטוב להחמיר שלא לערב בכף רק מנענע הכלי עד שיתערב וכ"ז אם עושה הרבה אבל אם עושה מעט מעט מותר אפי' בעבה ובלי שינוי לדעה זו דלהי"א לקמן בסט"ז אסור בעבה בכל גווני. כתב המ"א נ"ל דאסור להשתין על טיט משום גיבול וכונתו אפי' לרוב הפוסקים דס"ל דבדבר שהוא בר גיבול אינו חייב עד שיגבל מ"מ איסורא מיהו איכא וה"ה בעפר תיחוח ובחול ואף דהוא אין מכוין ללישה מ"מ פסיק רישא הוא וכלי שרוקק בו או רוחץ בו פיו בשבת ותחתיו יש חול הדק או גס יש לעיין אם הוא אסור או מותר דאולי הוי פסיק רישא דלא ניחא ליה ומצאתי בספר בית מאיר דמתיר מטעם זה במקום הצורך אפי' להשתין על טיט ונראה דיש לסמוך ע"ז במקום שהטיט אינו שלו דאז בודאי לא ניחא ליה בלישתה. כתב הח"א כשמכסה מי רגלים בחול ואפר וכשיתן מעט יהיה מתערב במי רגלים והוי כמו לישה ומנתינת מים חייב להרבה פוסקים ולכן יתן הרבה אפר וחול ואז לא ניכר כלל הלישה:

נח

(נח) יכול לערבו – במים או ביין ואפילו אם לא נתערב מים בהחרדל קודם השבת ונילוש החרדל רק מתמצית לחותה אפ"ה שרי עכשיו לערב בה המשקה דע"י הנתינה לא חשיב לישה לדעה זו עד שיגבלה והא דהתיר לערב בין ביד בין בכלי אין גיבול בזה משום דדרך הגיבול בחרדל וכן בשחלים ושום הוא ע"י טריפה דהיינו שמערב בכח וכאן הוא מערב בנחת וזהו שסיים מערב מעט מעט:

נט

(נט) בכך – צ"ל בכח:

ס

(ס) נותן יין וכו' ולא יטרוף – ג"כ ר"ל בכח והטעם הכל כנ"ל וכן לענין שום וברמב"ם כתוב שום שריסקו וכו' ולא ישחוק ומיירי במחוסר דיכה או שאוסר שחיקתו מפני תערובות הגריסין ועיין סעיף י"ט ובמש"כ שם:

סא

(סא) למחר נותן פול וכו' – וברמב"ם איתא נותן לתוך פול וגריסין ע"ש. ואם הם חמים עיין לעיל בסימן שי"ח ס"י וי"ט ובמ"ב שם:

סב

(סב) וי"א וכו' – קאי גם על סעיף ט"ו ודוקא כשנותן המשקה בשבת אבל אם נתן המשקה מע"ש מותר לערב בכף מעט מעט אף לדעה זו:

סג

(סג) אלא ביד – או שינענע הכלי עצמו [א"ר]:

סד

(סד) וי"א דהא דשרי וכו' – קאי גם על שחלים ושום וקמח קלי הנזכר לעיל בסי"ד והטעם דס"ל דנתינת המשקה גופא זהו בכלל גיבול ומשו"ה דוקא כשנותנו מבעוד יום ומפני שעי"ז הוי כבר כמגובל ע"כ מותר לגבל בשבת וגם להוסיף עוד משקה בשבת ולערב אך שיעשה בשינוי דהיינו בקלי שיגבל מעט מעט ובאלו הדברים שלא יטרוף בכח או שיערב ביד לדעת ההג"ה וכנ"ל:

סה

(סה) דוקא שנתנו – ואם נתן קצת משקה מע"ש מותר להוסיף בשבת לכו"ע אבל במעט טיפין לא דלא חשיב כמגובל עי"ז:

סו

(סו) משום לש – ודוקא בלילה עבה אבל בלילה רכה לא שייך בזה לישה ומ"מ צריך שיעשה השינוי המבואר בהג"ה דהיינו שיתן האוכל תחלה ואח"כ המשקה וכן כתבו האחרונים דההג"ה מיירי דוקא בבלילה רכה ולזה סיים כמו בשתיתא דשם התירו דוקא ברכה וכנ"ל ובכל זה אין חילוק בין לאותה סעודה או לסעודה אחרת [מ"א]:

סז

(סז) וכן נוהגין וכו' – היינו בחרדל ושום וה"ה בשאר מיני טיבול כשעושין אותן דק דק ומערבין אותן ביחד:

סח

(סח) ומקום שדרכו וכו' – וע"כ אם שכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ויאחוז בכלי עצמו וינענע אותו ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק אבל מה שחותכין צנון וקשואין שקורין אוגערקע"ס דק דק ושופכין חומץ או שאר דבר לח לתוכן ומערבין אותן ביחד צריכין ליזהר שלא לערב בכף בכח או ינענע בכלי עצמו וטוב להחמיר ג"כ שיתן החומץ ואח"כ המאכל. וכשחל פסח בשבת ושכח מבעוד יום ליתן המשקה לתוך החרוסת לדעה קמייתא מותר ליתן המשקה בשבת ולא יטרוף בכף אלא באצבע ולדעת הי"א גם זה אסור אם לא שיעשה אותה ג"כ רכה. אסור לטרוף ביצים בקערה מפני מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשלם בקדרה ואם היו טרופות מע"ש אפשר דיש להקל ליתנם לתוך בארש"ט בכלי שני לגוון ואם היה הבארש"ט מחומץ הרבה יש להחמיר גם בזה משום בשול:

סט

(סט) יינומלין – היינו לערבן ולאכלן כמות שהן אבל לטרוף אותן יפה ולסננן שזה טורח יותר ואומנות גדולה ותיקון גדול הוא זה וכמו לעיל בחרדל בסט"ו דאסור לטרוף. כתב מהרי"ל אסור לתת קידה לתוך חומץ לעשות טיבול וכן לעשות ביצים קשים עם פיטרזיל"ן בחומץ אסור דדמי להילמי [הוא מי מלח המבואר לעיל בס"ב] והמ"א משיג עליו ומצדד להקל בזה וכ"ז במרובה אבל במעט שרי אפי' למהרי"ל וכמבואר לעיל בס"ב:

ע

(ע) שהוא לרפואה – וכל דבר שהוא משום רפואה אסרו חז"ל לעשות גזירה משום שחיקת סממנים ולכן אפי' היה עשוי מע"ש אסור לשתותו:

עא

(עא) לשרותו לרפואה – ששותין מי השריה ליוקרא דלבא [גמרא]:

עב

(עב) לשרותו – צ"ל לשתותו והטעם דזהו מאכל קצת בריאים ולא מנכר מילתא שהוא לרפואה [עו"ש] ואם הוא במקום שאין מנהג בריאים כלל בזה משמע מהרמב"ם דאסור [א"ר]:

עג

(עג) מותר – ר"ל אפי' לשרותו וכדלקמיה:

עד

(עד) שבעה ימים – צ"ל שלשה כדאיתא בגמרא [הגר"א וש"א]:

עה

(עה) בחמה – ואי ליכא חמה אפי' באור שרי מפני הסכנה:

עו

(עו) שריסקן וכו' – דשלשה דברים יש בדברים הנידוכין להוציא מהן שמנן ריסוק ודיכה ושחיקה ושחיקה הוא יותר מדיכה ולכך קאמר דאם נידוכו היטב מבעוד יום ואינו מחוסר אלא שחיקה כנגמר מלאכתו מבעוד יום דמי ומותר לשחקו בשבת:

עז

(עז) לפיכך מותר וכו' – ומ"מ יש ליזהר שלא לטרוף בכח [ב"ח ומ"א וא"ר דלא כט"ז]:

עח

(עח) הריפות – מעשה דייסא והטעם כיון שכבר דכו אותם במדוכה ונתבשלו כל צרכן ואין מחוסר אלא שחיקה מעט:

עט

(עט) אחר שמורידין – ובעודה על האש י"א דיש בזה משום מגיס דהוי כמבשל ועיין לעיל בסימן שי"ח סי"ח ובמה שכתבנו שם:

פ

(פ) משום ממחק – היינו דשעוה וזפת וכיוצא בהן מדברים המתמרחין הממרח ומחליק פניהם יש בזה משום מלאכת ממחק וכמו שכתבנו לעיל בסימן שי"ד:

פא

(פא) בלא זה – ע"כ לאו מידי קעביד הא אם אי אפשר לאכול בלא זה אסור דיש עיבוד באוכלין מדרבנן כמש"כ בסעיף ה' וה"ה דיש בהם ממחק מדרבנן ואפשר דאפי' לאותה סעודה אסור [פמ"ג]:

פב

(פב) תבוא עליו ברכה – ולמרח תפוחים מבושלים על הלחם וה"ה שומן וחמאה בודאי שרי:

פג

(פג) לקלוף וכו' – משום בורר וכשם שבבורר מקילינן לעיל כשבורר אוכל מן הפסולת והוא סמוך לסעודה כן ה"ה בזה:

פד

(פד) שומים ובצלים – וה"ה תפוחים ואגוזים ושקדים וכיוצא בזה ואם פותח פלוימי"ן וזורק הגרעינים הקשים להניח לאחר זמן הוי בורר ובתפוחים כה"ג י"ל ג"כ דאסור אבל מיד לפה שרי ליתן ואפשר אף לאותה סעודה שרי [פמ"ג]:

א

(מ"א ס"ק י'.) לא שייך בו טחינה. נ"ב איכא למימר הא דהתירו תוס' לטחון אוכלין היינו משום דאין צריך טחינה:

ב

(שם) ותו דיש ליגע. נ"ב הרמ"א ס"ל דהשתא חזר בעל ת"ה מסברא קמייתא אלא דבכל מקום אין טחינה באוכלין ואינו אסור אלא מטע' שיווי אוכלין בקשי' או משום אוכלים ברכים וע"ז השיג הרמ"א בקשין:

ג

(מ"א סקי"ז) מעט מעט אסור נ"ב לאו דוקא אפי' אם הוא כגרוגרת חייב ומ"מ לא גזרי' במעט מעט בקלוי כיון דמשני:

ד

(שם סקכ"א) ואם נתן המשקה נ"ב דלא כט"ז ס"ק י"ב:

ה

(ש"ע סעיף י"ד) פירוש נתינת מים וכו' נמחק הפי'. ונ"ב טעות הוא דהא לקמן סי' כ"ד תני אין גובלין מורסן ונתינת מים מותר אלא הכא קרי גיבול מה שמתערב ולש:

ו

(ט"ז סקי"ב.) פ"ק דשבת דף י"ח תניא וכו' דהא שם בפרק מי שהחשיך אמרו כצ"ל ע"ל סי' שכ"ד סק"ד מ"ש:

ז

(מ"א סקכ"ד) ולכן כ' הרמ"א נ"ב ובזה תי' כל מה שהקשה הט"ז סקי"ג. ודברי מ"א מוכרחי' ונכונים למעיינים:

א

מ"א ס"ק ז' א"כ הו"ה דאסו' ליתן מים עליו. ע' ת' נ"ב ח"ב חא"ח סי' כ"ז:

ב

סעיף י"ט בהג"ה אבל לאכול לאלתר שרי. ומפרק לא הוי דהקליפה בטילה להפרי. וכמ"ש המג"א לעיל סי' שי"ט סק"ז דכשנתפרקו השבלים מן הדגן מע"ש מותר לקלפו. אשל אברהם לעיל סי' שי"ט סק"ז:

א

להניחה עבה"ט ומ"ש בשם הט"ז ע"ז כתב בשו"ת פמ"א דאדרבה היכא שטוב לו שימלח עתה ומשביח עי"ז טפי יש לאסור ע"ש ועיין בשבו"י שאף שצידד להתיר כתב להניחם לקצת זמן אסור במלח וכן בשלאטין וכן אם מולחין בקליפתן המר' אך אם נותן מתחלה מעט שמן יש להתיר. ומ"ש הבה"ט בשם המג"א דאסור להדיח בשר שחל ביום ג' ע"ל סי' ש"ח כ' בשם אליה זוטא בשם זקינו להתיר ועיין בג"ב מ"ת סימן כ"ז אווזות פטומות שעיקרם הוא בשביל השומן ובצלי השומן כלה ואיכא פסידא שרי לתת מים על הבשר ע"י עכו"ם ולא מיבעיא אווזות דרכיך וחזי לאומצא אלא אפילו בשר בהמה ואם א"א בעכו"ם מותר לעשות ע"י ישראל ובפרט אם בלא"ה צריך לרחוץ ידיו ע"ש וכ"כ בדגול מרבבה וסיים בה שוב מצאתי בא"ר סי' ש"ח שחולק על המג"א ע"ש ובשבות יעקב ח"ג סי' ך"ב כתב דהמג"א דמחמיר דוקא יחיד בביתו אבל בקצב המוכר לאחרים מודה שיכול לעשות ע"י עכו"ם (ולפ"ז גם באווזות פטומות שיש פסידא דשומן) והמחמיר יאמר לעכו"ם לצוות לעכו"ם דהוי שבות דשבות ע"ש (ועיין בפר"ה ס"ס ת"ח לענין יו"ט ובנ"ב סימן ל"ב כתב להתיר ביו"ט וע"ש בפירוש דברי המג"א שכתב משום מתקן דהיינו שהוא מרכך) ועיין בחו"י סימן מ"ד הובא לעיל סי' ש"ז ובשבות יעקב ח"ב סימן מ"ד:

א

אסור למלוח חתיכות צנון כו'. כדי לברר דין זה נעתיק הסוגיא ונפרשה כיד ה' הטובה עלינו בפ' ח' שרצים תניא רי"א אין מולחין צנון וביצה בשבת פירש"י ג' וד' חתיכות יחד שהמלח מעבדן ונעשים קשים והוה תקון רב חזקיה אמר צנון אסור וביצה מותר והכי קי"ל אר"נ מריש הוה מלחנא פוגלי בשבת פי' צנון אמינא קא מפסידנא ליה דאמר שמואל פוגל' חורפא מעלי כיון דשמענא להא דאמר עולא במערבא מליחי כשרי כשרי (פירש"י תלי תלין גבוהין) ממלח לא מלחנא (פירש"י שתים יחד) טבול ודאי מטבילנא (פירש"י בשעת אכילה מטבילנא ואכילנ') וכ' בת"ה סי' נ"ה יראה דשרי לטבל כמה חתיכות צנון במלח ולהניח לפניו כדי לאכול זו אחר זו בלי שיהוי כ"כ דהכי משמע לשון רש"י והס"ת דעיקר קפידא בנמלח ב' או ג' ביחד והא דכתב אבל מטבלין בשעת אכילה דמשמע דלא שרי להטבילו אלא דוקא בשעה שבא לאכול החתיכה י"ל דר"ל בשעת אכילה לאפוקי אם היה רוצה לשהות זמן ארוך כגון מתחילת הסעודה עד לאחר גמר הסעודה אבל לאוכלו מיד זו אחר זו אין קפידא וכ"כ בא"ז וז"ל ומותר לטבול הצנון שעה קטנה בשבת ואין ר"ל דוקא חתיכה א' דהא כתב סמ"ג וסמ"ק וז"ל צנון אסור למלוח כדי לשהותו במלח יותר מחתיכה א' אבל לטבול פעם אחת שרי כר"נ משמע דבחתיכה א' אין קפידא אפי' לשהות טובא עכ"ל לכאורה דברי הרב תמוהין מאד בזה דבאיסור מליחה כ' דתלוי בנמלחו ג' או ד' ביחד משמע דבמליח' יחיד שרי אפי' במליחה לזמן רב ובהיתר הטבילה כתב לפי שהוא לשעה מועטת אבל לזמן רב באותה סעודה אסור אפי' ביחידי וא"כ האי מאמר דר"נ שאמר לא מליחנא אלא מטבילנ' לאו רישיה סיפא ולאו סיפא רישיה דהיה לו לחלק בין יחיד לרבים או בין שעה מועטת למרובים ותו דמחלק בין אכיל' זו אחר זו ובין תחילת הסעודה לסופה מה חילוק יש בזה מ"ש מההיא דלעיל לענין בוסר דאמרי' כל מה שתוך אותה סעודה קרוי לאלתר ותו נזכיר מה שי"ל בדברי רש"י שתלה האיסור במליחת הרבה ביחד מנ"ל הא כיון דסתמא אסרינן מליחת הצנון וכן הרמב"ם לא זכר אלא סתם צנון וכן בא"ז שהביא ת"ה ותו קשה למה כתב רש"י תחלה ג' או ד' ואח"כ כתב שתים ביחד ומכח זה הקושיא נכנס מו"ח ז"ל לחילוקים בין שתים לג' ואין הדעת סובלת לחלק בזה ותו דבטור נא נקט ג' או ד' אלא ד' או ה' והנלע"ד לפרש דברי רש"י שיהיו מוסכמים עם דברי הסמ"ג וסמ"ק שמביא ת"ה ויפה פסק לדינא דיש היתר בנדון שכתב הוא אף שדעת הא"ז נראה שאינו כן כמ"ש בסמוך והענין בזה הוא דתרי תנאי יש באיסור מליחה בזה במה שדומה לעיבוד. האחד מטעם שהוא שוהא הרבה כדי שיצא מרירותו אחר שיזיע כדרכו דבזה אפי' כי מטבל חדא חדא ומניח לקצת זמן אסור כנ"ל. שנית מטעם שמולח הרבה ביחד ואז אפי' אינו שוהא אסור דגם בזה דומה לעיבוד ובזה טיבול חדא חדא מותר ע"כ תחלה כתב הטעם לאיסור במ"ש אין למלוח צנון ושם לא נזכר היתר טיבול ע"כ פירש"י הטעם מפני שהוא שוהא דהיינו כשמולחין הרבה חתיכות מסתמא עושין כן להכין לצורך אכילה שיאכלו אחר כך ובזה אפילו דרך טיבול דהיינו חדא חדא גם כן אסור כיון שיהיה איזה זמן בזה ואחר כך כשאמר ממלח לא מלחנ' אלא טבולא מטבלנא בא כאן לחלק בין היתר מליחה לטבילה והוא זה דמיירי בשעה שהוא אוכל ואז מותר חדא חדא ויותר מחדא אסור ע"כ נקט רש"י כאן שני חתיכות יחד לאיסור דהיינו הפוכא דהיתר טבילה שאין שם אלא אחד והוא בשעת אכילה וכל שמולח ביחידות כל אחד מכל מה שלפניו ורוצה לאכול תכף אין איסור כלל אלא שא"א למלוח דהיינו לפזר מלח על כל אחת בפ"ע שלא יבא גם על חבירו המונח בקרוב לו אלא צריך לטבול כל א' בפ"ע ולאכול תכף וא"כ יפה כתב הסמ"ק דאסור למלוח צנון כדי להשהותו במלח יותר מחתיכה א' דאלו חתיכה א' פי' הן א' לחוד הן שיש לפניו הרבה ורוצה למלוח כל אחת בפ"ע מותר אם יאכל תכף אלא שא"א ליזהר בזה כמ"ש אם ימלח על ידי פיזור כדרך המולחין ע"כ סיים אלא יטבול ויאכל תכף כדרך המטבלין ומ"ש הא"ז מותר למלוח הצנון במלח להניח שעה קטנה דהיינו כדי שיאכלנו לזמן מועט והיינו בחתיכה אחת דאלו הרבה אפילו לזמן מועט אסור כמ"ש אלא ודאי דהוא לא ס"ל כסמ"ק דבחד אפילו למלוח ולשהות הרבה מותר ולהא"ז אפילו אחת אסור למלוח כדי להשהות גם דברי הטור מתפרשים שפיר במ"ש לשיטת רש"י דכתב אסור למלוח חתיכת צנון ד' או ה' ביחד אלא מטבל כל אחד ואחד לבדה ואוכל מבואר כמ"ש דתרי תנאים בעי הא' כל אחת בפ"ע השני שיאכל תכף ולאו דוקא תכף ממש אלא שעה מועטת שיזיע קצת לא הרבה שיזיע הרבה ודומה לעיבוד ומ"ש הטור ואוכלה אין פי' שיאכל כ"א תכף אחר טבולו אלא ר"ל בשעת אכילה כנלע"ד דלדינא יפה פסק בעל ת"ה אלא שבביאור דברי הגמרא והפוסקים ביארנו קצת בדרך אחר ועדיין צ"ע במנהגינו שחותכין בשבת צנון דק דק ונותנין אותו בקערה ומולחין אותו ושופכין עליו חומץ ואוכלים אותו הא דמיא זה להרבה חתיכות דאסור אפילו אם אוכל מיד ואין היתר אלא דרך טיבול כ"א בפ"ע ונראה דהטעם דכיון דאין מניחין אותו כלל להזיע אלא שופכין שם החומץ וגם מינים אחרים ל"ד לעיבוד אלא שראיתי לקצת שעושין ירק שקורין שלאטי"ן ומולחים הירק בפ"ע תחלה ומשהין אותו כך ומסננין המים שיוצאין ממנו ואחר כך מערבין אותו עם שמן זית וחומץ וזה איסור גמור ודמיא טפי לעיבוד כיון שהוא ממתין עד שיקבל היטב המלח כנ"ל:

ב

צנון ד' או ה' כו'. לאו דוקא צנון דה"ה כל דבר שצריך מליחה כגון בצלים ושומים ובהדיא כתב הרמב"ם צנון וכיוצא בו:

ג

מפני שנראה ככובש כבשין כו'. רש"י לא נתן טעם זה אלא שע"י המלח נתקשים והוה תיקון וטעם זה הוא מרמב"ם. ונ"ל ללמוד מזה דין חדש דאסור לשפוך בשבת יין או שאר משקים לתוך כלי שיש בו חומץ כדי שגם זה יהיה חומץ אח"כ דזה הוה ככובש כבשים דהא מתכוין שאותו המעט ששופך שם יהיה נכבש ויתחמץ כנ"ל:

ד

לאוכלן מיד. כתב מהרי"ל בה' י"ט שנהג שלא לשהות במלח אלא מטבל ואוכל מיד:

ה

אסור למלוח בשר כו'. נראה דבאלו אין הטעם משום דדומה לעיבוד כי אין המלח משנה את טבעה של אלו כמו שהוא משנה את הצנון ושאר דבר שהוא חריף או מר אבל באלו אינו אלא ליתן טעם בהם ע"כ אין איסור אלא כשמניח' כנ"ל לדעת רש"י שזכרתי בסמוך אבל לרמב"ם שתלוי במה שדרכו לכבוש איני יודע למה יש איסור באלו שאין דרכו לכבוש ע"כ נ"ל דמרי דדין זה לא ס"ל כרמב"ם וא"כ קשה על הש"ע שהעתיק כרמב"ם ואוסר בזה וכתב ב"י בשם ש"ל הטעם דמליחה אב מלאכה הוא במשנה גבי צבי ואע"ג דההיא אינה מליחת בשר ועוד שיוכל לו' אמלח חתיכה ואוכלנה ואח"כ נמלך כו' אפ"ה אין לעשות כן במבושל הואיל ואין הבשר נפסד בלא מלח עכ"ל משמע לפי המסקנא שלו דאין איסור ברור בזה אפי' מדבריהם אלא מצד שא"צ לזה ולמה יטריח עצמו בחנם בשבת דהלא יוכל למלוח בסעודה אחרת שיאכל בו ביום וכ"כ ב"י בשם תשובת רשב"א בתשובה ס"ה דכל דבר שדרכו לעשות דק דק בשעת בישולו ומניחו לאחר שעה אסור וה"נ כאן במליחה לדיעה זאת נמצא לפ"ז שאם יש איזה צד שטוב לו שימלח עכשיו ממה שימלח אח"כ כגון שהוא עכשיו קצת חם ויקבל טפי המלח אין איסור בדבר כנלע"ד:

ו

הרבה פולין כו'. משמע אפי' לאכלם לאלתר ונ"ל דהם דומים לצנון פי' המלח מרכך הקושי' שיש בהם מצד קליפתן ודומה לעיבוד:

ז

ובקערה. פי' אבל לא במכתשת דהוה דומי' דחול ונ"ל דאין לשום הפלפלין תוך בגד ולכתוש בסכין עליו דהוא מוליד ריח' דומי' למ"ש בסי' תקי"א דאסור לסחוף כוס מבושם על הבגדי' ואע"ג דלא מיכוון לזה כמ"ש שם בס"ד וראיה ממ"ש בסימן ש"כ ס"כ דלא יגע בידיו צבועות בבגד משום צובע ואע"ג דלא מכוין לצבוע ה"נ כן הוא:

ח

בשר מבושל כו'. דזה אין גדולי קרקע ואין במינו טחינה:

ט

קא משוי לה אוכל. מאוד תמוה פסק זה כמ"ש סימן שכ"ד ס"ט ע"ש:

י

אם לאוכלו מיד. פי' לאותה סעודה כמו בבורר ואע"ג דמכין קודם הסעודה לאכלו תוך הסעודה קרוי לאלתר:

יא

טחינה גסה שהרי הוא כחול. זה שיטת הרמב"ם והטור יש לו שיטה אחרת על פי פי' רש"י וכת' הרב המגיד שכן הסכים הרמב"ן ורשב"א ולדידהו אפילו ברישא דהיינו קמח קלי יש חילוק בין עבה לרכה דבעבה אסור בהרבה וברכה מותר בהרבה וע"י שינוי ונראה דלא חש בש"ע להביא זה כיון דלא מצוי בינינו אבל נ"ל ללמוד דין א' חדש משיטת הרמב"ם דהיינו שהקמח שעושים מטחינת מצה אפוייה שקורין מצ"ה מע"ל ורגילים לערבו עם יין או מי דבש שקורין מע"ד שזה אסור לעשותו בשבת אפילו ברכה דלפי הנראה דין קמח זה כקמח הנזכר כאן טחינה גסה כו' וכאן דמותר ברכה הוא ע"י שינוי שבחול דרך ליתן החומץ תחלה ובשבת נותן הקמח תחלה נמצא שהשנוי הוא גלוי לכל אבל בקמח של מצה אין דרך ידוע מה נותן תחלה בחול כדי לידע מה הוא השינוי ע"כ אסו' בשבת בכל גווני שרוצה לערב בסכין או בכף הקמח של מצה עם המשקה כנלע"ד:

יב

ונותן לתוכו דבש. בפ' תולין תניא א' נותן הקמח ואחד נותן המים אחרון חייב דברי רבי ר"י בר יהודה אומר אינו חייב עד שיגבל הרי דפליגי בענין חיוב דלש דלרבי הוה החיוב בנתינת המים אע"פ שלא גיבל עדיין ולר"י בר יהודה עד שיגבל והנה הדיעה דכאן בסעיף זה ובסעיף שאחריו שהתירו לתת משקה בשבת הוא דעת הרי"ף ורמב"ם והרא"ש פוסקים כר"י בר יהודה וע"כ אין צריך שינוי בנתינת המשקה רק בגיבול שהוא העירוב וע"כ הצריך שלא יטרוף בכח אלא מערבו מעט מעט ובת"ה מצריך עוד שינוי בעירוב שלא יטרפנו בכלי כגון בכף אלא בידו או יאחז הכלי עצמו וינענע אותו כדי שיתערב מה שבתוכו וזהו הי"א שמביא רמ"א והא דנקט אלא ביד ה"ה נמי בכלי עצמו כמ"ש אלא דחדא נקט והי"א שמביא הש"ע בסעיף שאח"ז הוא בעה"ת שפוסק כרבי דבנתינת המשקה הוה האיסור א"כ לא מהני השינוי שיעשה בעירוב אלא דק"ל דהא שם בפרק תולין אמרו אליבא דר' הא בעבה הא ברכה פירוש דבעבה לא מהני שינוי וברכה מהני השינוי דהיינו שנותן אוכל תחלה כו' ורמ"א העתיק השינוי לחוד ולא זכר בלילתו רכה דוקא ובת"ה כת' באמת בזה דצריך בלילתו רכה ובטור כת' וז"ל ובעה"ת כת' כל מה דשרי לערב משקה בחרדל דוקא שנתנו מבע"י אבל בשבת אסור לתת משקה בחרדל או בשום שכתשו מבע"י עכ"ל משמע דשינוי לא מהני דאל"כ הי' לו לכתו' ההיתר ע"י שינוי כמ"ש היתר השינוי לפי דיעה הראשונה שם אלא ודאי דלא מהני שינוי ואפי' בבלילתו רכה ונראה טעמו דהוא ע"פ הירושלמי שמביא ב"י כד יהיב משקה חייב משום לש ולא פליג אתלמודא דמהני שינוי ברכה דיש חילוק בין מידי דבר גיבול הוא או לאו וכמ"ש בת"ה בשם התוס' פ"ק דשבת דהוכיחו הוכחה גמורה דמידי דלאו בר גיבול הוא שייך ביה טפי נתינת מים זה גיבולו עכ"ל וכ"כ ב"י סימן שכ"ד בשם התו' והראב"ד והאחרונים ותו דשם מבואר בהר' המגיד דעכ"פ יש איסור לגבל במידי דלאו בר גיבול ע"ש בדברינו וע"כ אסר בירושלמי בכל ענין לתת משקה בשבת בחרדל ושחליים דהם לאו בני גיבול ולא מהני שינוי וא"כ קשה גם על ת"ה דמהני לדידי' שינוי בזה בבלילתו רכה. ונ"ל דאותן שנוהגין היתר ע"י שינוי נתינת האוכל שזכר רמ"א ס"ל הלכה כר"י בר יהודה וכדיעה קמייתא שהם הרוב דהיינו הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור וה"ה בספ"ח ומן הדין א"צ שינוי רק במה שאינו מערב בכח אלא דלרווחא דמילתא מצריכים עוד שינוי בנתינ' האוכל תחלה וע"כ לא הוצרכו כאן בלילתו רכה אבל לפי ע"ד נראה דיש לעשות גם בלילתו רכה נמצא מי ששכח לשפוך חומץ בע"ש לתוך הקרי"ן צריך שיעשה בשבת בלילה רכה ונותן החומץ תחלה ואח"כ הקרי"ן שלא כדרך שעושין בחול ולא יערב בכח או אוחז בכלי עצמו ומנענע אותו ואם כן צ"ע אפי' לדעת רמ"א דמצריך עכ"פ שינוי באוכל תחלה במה שנוהגים לעשות בשבת צנון דק דק עם קשואין שקורין אוגרק"ס דק דק ושופכין אחר זה חומץ לתוכו ואין עושין שום שינוי ונראה דכאן לא החמירו כמו בקרי"ן כיון דא"א לעשות זה בע"ש דיתקלקל טעמו של צנון ע"כ לא הצריכו שינוי כיון דעיקר עשייתו בשבת שבקוהו אעיקר הלכתא דקי"ל כר"י בר יהודה וא"כ צריך עכ"פ שלא יערבנו בכח או ע"י הכלי כמ"ש ומן המובחר שישים תחלה החומץ בכלי כנלע"ד בדברים אלו. ומו"ח ז"ל הביא בשם רש"ל ששמע להקל בחרדל וקרי"ן שאנו עושין כי בזמניהן היו עושין כמו עיסה משא"כ במדינתינו שאין שרייתו גיבולו וכתב מו"ח ע"ז שאין להקל מאומד הדעת ובירק הנקרא שלאטי"ן אין לדקדק בכל זה כי אינו נכנס בכלל זה כיון שאין חותכין אותו דק דק כנ"ל בדברים אלו:

יג

אבל בשבת אסור כו'. ופשוט הוא דאם נתנו קצת המשקה לתוכו בע"ש שנראה בו קצת גיבול מותר להוסיף עליו בשבת כפי שירצה רק במעט טיפין חסר בת"ה דלא חשיב גיבול כלל וכל דברי סעיף זה עם ההג"ה נתבארו בסמוך בס"ד:

יד

לפיכך מותר לגמור כו' בעץ פרור. ואין איסור משום מגיס דהוא כמבשל דהא נתבשל כבר כל צרכו כ"כ ב"י על דברי הרמב"ם אלו והביא עוד מתשובת הרמב"ם דאפי' בכח יכול להכות שם בכף כדי לערבו היטב וא"ל ממ"ש הרמב"ם גבי חרדל ושחליים דלא יטרוף בכח דהתם לא היה משקה תחלה קודם שבת משא"כ הכא שכבר נתבשלו כ"צ קודם שמערב אותם ובחנם כתב מו"ח ז"ל דהרמב"ם חזר בו בחבורו ממ"ש בתשובה מחמת קושיא זאת שזכרנו: