שולחן ערוך, אורח חיים שי״ח: דין המבשל בשבת. ובו יט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין המבשל בשבת. ובו יט סעיפים:
המבשל בשבת [או שעשה א' משאר מלאכות] [טור] במזיד אסור לו לעולם ולאחרים מותר למ"ש מיד ובשוגג אסור בו ביום גם לאחרים ולערב מותר גם לו מיד [ואם אמר לעכו"ם לעשות מלאכה בשבת ע"ל סי' ש"ז סעיף כ']:

ב

השוחט בשבת לחולה בין שחלה מאתמול בין שחלה היום מותר הבריא לאכול ממנו חי (בשבת) אבל המבשל (או שעשה שאר מלאכה) לחולה אסור (בשבת) לבריא או לחולה שאין בו סכנה דחיישינן שמא ירבה בשבילו: הגה ואפי' בישל ע"י עכו"ם אסור בשבת (תוס' פ"ק דגיטין ור"נ פ' אין מעמידין) ואם קצץ פירות מן המחובר לחולה בשבת אפי' היה חולה מבעוד יום אסור לבריא בשבת משום שגדל והולך בשבת ויש בו משום מוקצה (ב"י בשם אורחות חיים):

ג

כשם שאסור לבשל באור כך אסור לבשל בתולדות האור כגון ליתן ביצה בצד קדרה או לשברה על סודר שהוחם באור כדי שתצלה ואפילו בתולדות חמה כגון בסודר שהוחם בחמה אסור גזרה אטו תולדות האור וכן אסור להטמינה בחול או באבק דרכים שהוחמו מכח חמה אבל בחמה עצמה כגון ליתן ביצה בחמה או ליתן מים בחמה כדי שיוחמו מותר:

ד

תבשיל שנתבשל כל צרכו יש בו משום בישול אם נצטנן: הגה וי"א דוקא אם מצטמק ויפה לו [רבי ירוחם ח"ג] ואם לא נתבשל כל צרכו ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול אפי' בעודו רותח וה"מ שיש בו בישול אחר בישול בתבשיל שיש בו מרק אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש מותר לשרותו בחמין בשבת ואם הוא דבר יבש שלא נתבשל מלפני השבת אין שורין אותו בחמין בשבת אבל מדיחים אותו בחמין בשבת חוץ מן המליח הישן ומן הדג שנקרא קולייס האספנין שאינם צריכים בישול אלא מעט והדחתן היא גמר מלאכתן: הגה וה"ה כל דבר קשה שאינו ראוי לאכול כלל בלא שרייה דאסור לשרותו בשבת דהוי גמר מלאכה [הגהות מרדכי]:

ה

יש מי שאומר דדבר שנאפה או נצלה אם בשלו אחר כך במשקה יש בו משום בישול ואסור ליתן פת [אפי'] בכלי שני שהיד סולדת בו ויש מתירין: הגה בכלי שני ויש מקילין אפי' בכלי ראשון ונהגו ליזהר לכתחילה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו:

ו

כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו מותר להניחו בשבת על גבי קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול אבל אין מניחין כלי שיש בו דבר שאינו חם כל כך על גבי קדירה שהיא חמה כל כך שהעליון יכול להתחמם מחומה עד שתהא היד סולדת בו:

ז

יש מפרשים דהא דשרי להניח כלי שיש בו דבר חם על גבי קדירה הטמונה אפי' כלי התחתון על האש שרי ויש מפרשים שאם כלי התחתון על האש לעולם אסור:

ח

להניח דבר קר שנתבשל כל צרכו על גבי מיחם שעל האש י"א שדינו כמניחו כנגד המדורה וכל דבר שמותר להניחו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת בו כגון שיבש מותר להניחו ע"ג מיחם שעל גבי האש וי"א דהוי כמניח על גבי כירה לכתחלה ואסור אפי' אם נתבשל כל צרכו ואפי' אם מצטמק ורע לו אפי' אם נותנו שם לשמור חומו וראשון נראה עיקר ומ"מ אם הוא תבשיל שיש בו רוטב ומצטמק ויפה לו אסור לדברי הכל:

ט

כלי ראשון (פי' הכלי שמשתמש בו על האש) אפי' לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל כל זמן שהיד סולדת בו לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין אבל מלח מותר ליתן לתוכו כיון שהעבירו מעל האש דצריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי זה בשר מליח אפי' הוא של שור: הגה ונ"ל דבלא מליח נמי אסור אלא דנקט מליח דבלאו הכי אסור משום דם שבו ויש אוסרים לתת מלח אפי' בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו והמחמיר תבא עליו ברכה: (תוס' ומרדכי פרק כירה) ואם עבר ונתן מלח אפי' בכלי ראשון אפי' הוא על האש שעבד איסורא מותר המאכל דהמלח בטל על גבי המאכל (ב"י בשם שבולי הלקט):

י

אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהם מכלי ראשון:

יא

אמבטי [פי' כלי שרוחץ בו] של מרחץ שהיא מלאה מים חמין [אע"פ שהוא כלי שני] [תוס' והרא"ש וטור] אין נותנין לה מים צונן שהרי מחממין הרבה אבל נותן הוא ממים חמין שבזה האמבטי לתוך אמבטי אחר של צונן:

יב

מיחם שפינה ממנו מים חמין מותר ליתן לתוכו מים צונן [מרובים] כדי להפשירן ומותר לצוק מים חמין לתוך מים צונן או צונן לתוך חמין והוא שלא יהיו בכלי ראשון מפני שמחממין הרבה: הגה ואם המים מרובים כל כך שאי אפשר שיתבשלו רק שיפיגו צינתן אפי' בכלי ראשון שרי רק שלא יהיה על האש [טור]:

יג

מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים בכלי שני שיש בו מים חמין אבל בכלי ראשון אסור:

יד

מותר ליתן קיתון של מים או של שאר משקים כנגד האש להפיג צינתן ובלבד שיתנם רחוק מהאש בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת [פירוש מתחממת ונכוית] בו דהיינו שכריסו של תינוק נכוית בו אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו ואפי' להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתן אסור כיון שיכול להתבשל שם: הגה וה"ה בפירות או שאר דברים הנאכלין כמות שהן חיין (מרדכי פ' כירה וע"ל סי' רנ"ד):

טו

דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו: הגה ואפי' נצטנן כבר אבל אם הוא רותח אפי' בדבר שיש בו מרק מותר ויש מקילין לומר דכל שאינו נותנו על גבי האש או הכירה ממש רק סמוך לו אפילו נצטנן מותר [המגיד פכ"ב] ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי וכמו שכתבתי לעיל סי' רנ"ג:

טז

מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף ע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח: הגה וכל שכן קדירה שיש בו רוטב שנקרש שכשהשומן נימוח אינו בעין דשרי (ר' ירוחם ח"ג) ויש מחמירין (ר"ן פרק במה טומנין) ונהגו להחמיר מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה:

יז

אסור ליתן צונן (על המיחם) אפי' להפשיר כל שהמיחם חם כל כך שאלו היה מניחו שם הרבה היה בא לידי בישול דהיינו שיהיה היד סולדת בו שדין מניח על גבי מיחם כדין מניח כנגד המדורה ואם אינו חם כל כך מותר:

יח

האלפס והקדירה שהעבירן רותחין מעל גבי האור אם לא נתבשל כל צרכו אין מוציאין בכף מהם שנמצא מגיס ואיכא משום מבשל ואם נתבשל כל צרכו מותר אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין אסור להגיס בו [פי' לנענע אותו בכף]: הגה ולכתחילה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין: [פסקי מהרי"ו]:

יט

אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה אפילו נצלה הצלי מבעוד יום דמכל מקום יתבשל השום והשמן:

א

במזיד. ומשמע ברשב"א סי' קע"ה שהקדרה אסורה ג"כ ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה כ"כ הרשב"א שם עיין בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' נ"א וגדולה מזו כתב שאפי' היתה קדירה חדשה שציוו כן הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ"ה מותר הקדרה ועיין רש"י בפ"ק דחולין שכתב דלדעת ר"מ בשוגג יאכל בו ביום אפי' הוא עצמו ובמזיד אסור אפילו לאחרים בו ביום ולמ"ש מותר אפילו לו ע"ש ובפרק אלו נערות פי' להפך בדעת ר"מ דס"ל בשוגג יאכל אפילו בו ביום במזיד לא יאכל לעולם אבל אחרים ישראלים אוכלים הרי שכתב דלר"מ במזיד לא יאכל הוא לעולם וזהו הפך ממה שפירש בפ"ק דחולין וצ"ע ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם פ"ב דתרומות ודו"ק:

ב

למו"ש מיד. דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשו דחיישינן שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו תוס' חולין דף ט"ו ואם היה מו"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט. לקוטי מהרי"ו סי' ב' ואם נתערב אותו דבר באחרים עיין מ"א:

ג

ובשוגג. אם עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח. כנה"ג רד"ך:

ד

חי. ובלא מליחה טור ועיין בי"ד סי' ס"ז ס"ב דהדחה מיהא בעי ועיין סי' שכ"ה סי"א:

ה

בשבת. אבל במ"ש מותר מיד ש"ך וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשה מ"א ועיין בי"ד סי' קי"ג ס"ק יו"ד כתבתי בשם האחרונים דאסור אפילו לחולה עצמו במו"ש ע"ש:

ו

והולך. ומיירי בפרי שלא נגמר בישולו ב"י אבל בנגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך. מ"א ע"ש:

ז

להטמינה. אפי' מבע"י עיין סי' רנ"ז ס"ג. וכתב רש"ל בתשובה סי' ס"א דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע"ש וכתב המ"א דדבריו אינם מוכרחים וגם בס' טל אורות חולק עליו ובירושלמי איתא בהדיא דאסור. כתב הרמב"ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא אבל מע"ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג:

ח

בישול. והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סוף סי' רנ"ג. מ"א:

ט

וי"א. והב"ח פסק כסברא ראשונה ועיין ס"ח מ"ש:

י

לשרותו. אפי' בכ"ר כמ"ש סעיף ט"ו דאין בישול אחר בישול. משמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין. מ"א:

יא

מדיחים. היינו שמערין עליו מכלי שני אבל אסור לשרותו אפי' בכ"ש דמחזי כמבשל ב"ח. ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ"א:

יב

המליח. משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ הב"י בסוף סי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינ"א. ט"ז:

יג

קשה. וה"ה דבר מלוח שאין יכולים לאכלו כלל בלא הדחה ב"י ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:

יד

בישול. אע"ג דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב פסקי רקנט"י אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד מ"א. משקה בני ארץ ישראל שמרתיחין מים ומערבין קאוו"י בתוכה ופעמים שאין נותנין בו כל צרכו בעודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפין ונותנין על הכוס משחיקת הקאוו"י כדי לבשמו ולתקנו אם יעשה כן בשבת אסור להוסיף ולתת מן הקאוו"י בכוסות והעושה כן לכשיבנה בית המקדש חייב להביא חטאת שמנה מהר"א הלוי בתשובת גינת ורדים חא"ח כלל ג' סי' ב' וע"ש עד סי' ט' מה שהאריכו בזה חכמי א"י וכתבו דהמיקל יש לו על מה לסמוך והמחמיר תע"ב ועיין בס' זרע אברהם חא"ח סימן א' ועיין בתשובת פנים מאירות סימן פ"ד ובשבות יעקב ח"א הלכות שבת:

טו

אפילו בכ"ש. הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ"ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכ"ש אלא במלח לחד לישנא בס"ט ולא מידי אחרינא וכתב המ"א לפי מה שכתבתי בס"ד בשם ב"ח יש להחמיר בכ"ש דמחזי כמבשל. (אבל בספר אליהו רבה מביא בשם תשוב' מ"ב דמותר בכלי שני):

טז

בכ"ר. כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפיה:

יז

שהיס"ב. פי' שאין נותנים לחם במרק כל זמן שהיס"ב ונ"ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוי כמלח ללשון א' דמתבשל כמ"ש בס"ט ע"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת בו במרק. ט"ז:

יח

סולדת. אפי' לא נתבשל כל צרכו מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור ט"ז ע"ש ועיין סט"ו:

יט

בבצק. אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סי"א ועי' ט"ז:

כ

חם. ובדבר יבש שרי עס"ח:

כא

אסור. דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה בשבת רי"ו. וא"כ לפי מ"ש סי' רנ"ג ס"ב אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדרה ע"ש. מ"א:

כב

כירה. דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה:

כג

עיקר. כיון שהקדירה מפסקת ל"ד לכירה דהתם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש. מ"מ פכ"ב. ועיין מ"א:

כד

סולדת. עיין מ"א ועיין בי"ד סי' צ"ד ס"ק ב' מש"ש בשם רש"ל:

כה

של שור. נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל. טור:

כו

דם. ומיירי שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין הוא אסור משום הדם שבמלח. ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול עיין מ"א:

כז

מלח. כבר כתבתי בס"ק י"ז דגם בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפים ממהרים להתבשל ועינינו רואות דכשנותנים אותם בכ"ש רותח מתמתקים ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה. ט"ז:

כח

בטל. עיין ט"ז שחולק והעלה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד לאחר השבת ע"ש ועיין מ"א. ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול. מ"א:

כט

מכ"ר. ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת ועי' במ"א:

ל

חמין. ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכו אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים לתוכה גמ' ועיין ט"ז:

לא

ממים חמין. ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננין דהתחתון גובר על העליון ומצננו טור. ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש ס"י דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין. ונ"ל דאסור ליתן תתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מתבשל כדי קליפה וכ"מ בי"ד סי' צ"א ס"ד. מ"א ע"ש:

לב

מרובים. ולא אמרינן דמצטרף הכלי דדבר שאין מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ע"ש ועיין מ"א:

לג

בכלי שני. ועיין בי"ד סי' צ"ב ס"ק מ"ה כתבתי בשם הט"ז דאם שואב בכלי ריקן מן הכלי ראשון דאותו הכלי ששואב יש לו דין כ"ר לחומרא ע"ש דלא כמהרי"ל ולעיל סי' רנ"ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכלי שני דא"כ ה"ל הטמנה אלא צריך להיות מגולה למעלה. ט"ז עיין שם:

לד

שהן חיין. פי' אעפ"כ אסור ליתנן סמוך לאש אבל רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי ולפ"ז אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כ"כ שיוכל להתיך שם או לשרוף עמ"ש המ"א ס"ק יו"ד בשם הרמב"ם ויש לדחות דכאן לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוין. מ"א ע"ש:

לה

נצטנן מותר. דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן:

לו

שהיד סולדת. כתב הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול ונ"ל דל"ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סט"ו ועיין סי' רנ"ג ס"ה דאי' בהדיא כך. ט"ז ומ"א:

לז

ונימוח. דלא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה:

לח

דשרי. מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרים כמ"ש סט"ו:

לט

ויש מחמירין. משום דהשמן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר. ומשמע דאפילו בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ פשטיד"א עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י ואכתוב בסמוך. ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטיד"א ונאסרה כמ"ש בי"ד סי' קי"ג ס"ג. ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א. ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש סוף סי' רנ"ג דאפילו בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפי' אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות על ידי עכו"ם. כתב הב"י נראה אפילו למאן דמחמיר מותר להחם בשבת חתיכות בשר שמן אעפ"י שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי לכ"ע עכ"ל וכתב א"ז דמותר להשים כד של יין שיש בו קרח על התנור כדי לפשר הקרח. כתב הרמב"ם פ"ט אחד נתן האור ואחד העצים ואחד הקדרה ואחד המים ואחד הבשר ואחד הגיס כולם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול ה"ז מבשל אבל נתן אחד הקדרה ואחד המים ואחד האור ואחד העצים ואחד הגיס ב' האחרונים חייבים. אבל נותן האור לא מתחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים אבל ברישא מיירי שהביאו שניהם האור והעצים ביחד כ"מ בשם ר"י בי רב. וצ"ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר. ורש"י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר ועיין ר"ל בן חביב סי' כ"א. וכתב המ"מ ויש אומרים שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל ופטור וכ"ד הרמב"ן והרשב"א. ובודאי לד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון מבושלת כל צרכו אין בהגסתו חיוב עכ"ל. וב"י סי' רנ"ג כתב בשם הכלבו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדרה מבושלת כל צרכו כל זמן שהיא על האש ע"ש:

מ

אסור. דבזה יש משום צובע:

מא

ולכתחלה וכו'. והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותו בכף כיון דא"א בענין אחר ויש להם על מי שיסמוכו עיין מ"ש סי' רנ"ג סעיף ד' מ"א. וט"ז כתב נלע"ד דהוצאה בעלמא בלי שום היפך בקדירה אלא ליקח חתיכה אין כאן זהירות אף ע"פ שלא נתבשל כל צרכו אסור אפילו בהוצאה שנמצא מגיס מ"מ בנגמר כל צרכו אין להחמיר בהוצאה רק שיחמיר להפוך בקדרה הרוצה להחמיר ועיין סוף סי' שכ"א ועיין בפנים מאירות סי' פ"ד:

מב

המדורה. וה"ה במעבירו מהאש כל זמן שהוא רותח שהיס"ב אסור לטוח עליו שום דהא עדיין כ"ר הוא וכ"כ הפוסקים ביו"ד סי' צ"ד ס"ק כ"ה בדבר שהוא גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ע"ש והרבה אין יודעים להזהר כשצולין אווזא וכשמוציאין אותה בעודה רותחת מושחין עליה שום וזהו איסור כל זמן שהיס"ב ט"ז. וכתב המ"א ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כמ"ש סי"ו ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו ואפשר דזהו מיקרי בעין מידי דהוי אקדירה שיש בה רוטב וצ"ע עכ"ל ומכאן ראיה שמותר לטוח שומן אווזא שנקפה ע"ג מיני קמחים וקטניות כגון לאקשי"ן ערביזי"ן היר"ז שנותנים ע"ג קערה. א"ז בשם דרישה (ובספר אליהו רבה הניח קצת בצ"ע ע"ש):

א

חולין ט"ו וכתובות ל"ד ובבא קמא ע"א וכרבי יהודה הרי"ף והגאון ורמב"ם בפרק ו' והרא"ש וש"פ

ב

חולין ט"ו וכרב דימי

ג

שבת צ"ח במשנה כתנא קמא דרבי יוסי הרי"ף ורמב"ם פרק ט'

ד

שם ל"ט

ה

שם קמ"ו במשנה

ו

טור ורא"ש מדברי רש"י בפירש"י שמא ירתיח ל"ד

ז

לדעת הטור וכן משמע מדברי רמב"ם בפרק ט'

ח

שם קמ"ה במשנה ומפרש לה בגמרא כגון תרנגולתא דרבי אבהו

ט

שם במשנה

י

טור בשם ר' אליעזר ממיץ וסמ"ג מהא דקיימ' לן שאין יוצאין במבושל אחר אפייה בפסחים מ"א

יא

מרדכי בפרק ג' דשבת בשם ראבי"ה

יב

שבת נ"א בבריייתא ורמב"ם ברפ"ד מה"ש וכפי שפירשו הרב המגיד שם והביאו הב"י בסי' רנג

יג

ר"י בה"ג הביא לשני הדיעות ולא הכריע

יד

שם בשם הגדולים שכ"כ הרא"ש

טו

שם

טז

שם

יז

שבת מ"ב במשנה ובגמרא שם

יח

שם בגמרא וכלישנא בתרא הרי"ף ורא"ש והרמב"ם בפרק כב והתוס'

יט

טור התוס' כתבו המחמיר תבוא עליו ברכה

כ

ר"ת וכן נוטין דברי הרא"ש וכן דעת ה"ה בפרק כב

כא

שבת מ"ב ברייתא וכתבו רמב"ם בפרק כב

כב

שם מ"א במשנה ובגמ'

כג

שם בתוס'

כד

שבת מ' בעובדא דרבי יצחק בר אבדימי

כה

שם מ' בברייתא

כו

שם בגמ'

כז

הר"ן שם בשם הירושלמי ובשם ר"י ושאר פוסקים

כח

בהסכמת כל הפוסקים אפי' המחמירים בדבר שיש בו מרק

כט

רמב"ם וסמ"ג וסמ"ק ורבי' ירוחם וכ"כ ה"ה בפרק כ"א לדעת הרשב"א

ל

תו' בשבת מ"ח עובדא דרבה ורבי זירא בבי ריש גלותא והר"ן שם

לא

הר"ן בפ"ק דשבת י"ח אוקימתא דיורה עקורה וטוח'

לב

כל בו

א

ס"א המבשל בשבת כו'. פסק כר"י ולא כר"מ משום דסתמא דחולין כוותיה אבל התוס' וסייעתם פסקו כר"מ וראייתם ברורה מאד ומה שכתבו דסתמא דחולין כר"י משום הא לא אריא דסתמא דפ"ב דתרומות כר"מ וכן סוגיא דרפ"ג דשבת נפק ודרש כו' כוותיה וכן רב אורי כר"מ כו' ומה שדחה הרמב"ן והר"ן ז"ל משום דרב לטעמיה דס"ל מטין כר"י אבל אנן קי"ל כר' יוחנן דס"ל הלכה. ליתא בגמ' שלנו אדרבה דר' יוחנן ס"ל בפ' הכותב מטין אלא דשם קי"ל כרשב"ל אלא דט"ס הוא בדבריהם וצ"ל דרב לטעמיה דל"ל להני כללי עירובין מ"ז א' אבל אנן קי"ל כר' יוחנן אבל מ"מ אין נראין דבריהם דא"כ למה פסק הרי"ף וש"פ כר"ש במניח את ביתו והלך כו' הואיל ורב ס"ל כוותיה אלא כמש"ש היכא דאיתמר איתמר ואפילו אם תדחוק דשאני כאן דלא פסק הלכה בהדיא אלא אורי מ"מ לא נראה לדחוק ובר מינה דהאי כללא ליתא כאן דאף אם יסבור להלכה כר"י מ"מ כאן הלכה כר"מ דהא המחלוקת בברייתא וסתם במתניתין כמ"ש בפ"ד דיבמות מ"ב ב' וכמ"ש הרי"ף בפ' כל הכלים אע"ג דההיא דחולין נמי סתמא ההיא דיוקא היא שבת דומיא די"כ ואע"פ שמתחייב כו' ולא שבקינן פשטא דמתני' וכל הראיות שהביא הרמב"ן ממ"ש בפ' תולין ק"מ א' דביתהו דזעירי כו' אימיה דאביי עבדא כו' והני שוגגין נינהו וכן מספ"ק דיו"ט ר"פ איקלע לבי רבה כו' אייתי ליה כו' כל אלו מוכרחין להיפך דהא ר"מ בדרבנן קניס ור"י לא קניס וכל אלו דרבנן הן אלא שיש ליישב דברי הרי"ף בזה מדאמרינן בירושלמי פ"ג דערלה והביאו תוס' בגיטין נד א' ד"ה נפלו כו' טעמא דר"מ כו' טעמא דר"י דר' אבהו א"ר יוחנן כל האיסורין שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור כו' אלמא ס"ל לר' יוחנן כר' יהודה ור' יוסי וזהו דברי הרמב"ן דר' יוחנן פליג ארב ואולי לשיטתייהו כנ"ל בהאי כללא דר"מ ור"י כו' ור' יוחנן סתמא אחרינא אשכח ספ"ה דתרומות סאה תרומה כו' ואח"כ כו' אם שוגג מותר כו' והשתא אתי ג"כ שפיר אע"ג דסתמא כר"מ מ"מ כיון דסתמא אחרינא כר' יהודה הדרינן לכללא ר"מ ור"י ורב לשיטתיה ור' יוחנן לשיטתיה כנ"ל וכ"ה בזבחים ע"ד ונפלה דוקא נפל מעצמו כמש"ש בתוס' דרב לשיטתיה כנ"ל אבל לר' יוחנן אפי' הפילה ודברי ש"ע שם אינם נכונים אף אם תוס' ס"ל כן להלכה כמ"ש ב"י. וגם מה שהשיג הרז"ה על הרי"ף בפ"ג דשבת על מה שכתב הרי"ף וש"מ דליתא לדר"י הסנדלר הילכך הלכה כר"י והרמב"ן נדחק ליישבו והרא"ש כ' בפ' מרובה סי' ה' וקצרה דעתי מהבין דבריו דהא הני אמוראי פליגי אליבא דר"י הסנדלר והיאך כ' וש"מ דליתא כו' ולא קשה מידי שדבריו מבוארים היטב מסוגיא דגמ' שם ע"א א' דכל הס"ד של הרי"ף לפסוק כר"י הסנדלר נגד כללא דר"מ ור"י אינו אלא משום דמסקנא דגמ' דמאן חכמים ר"ש וס"ל כר"י הסנדלר וא"כ מדרבנן ס"ל כוותיה הלכתא כוותיה אבל למ"ד מעשה שבת דרבנן מסקנא דגמ' שם דחכמים פוטרין אשארא קאי אבל בשחיטת שבת מחייבי רבנן וסלקא לה הכרחא לאוקמי רבנן כר"י הסנדלר וא"כ לדידן דהלכה כמ"ד מעשה שבת דרבנן ליתא הכרחא דרבנן ס"ל כר"י הסנדלר אלא הדרינן לכללא דר"מ ור"י וכו' ופלוגתא דר"א ורבינא נ"מ לפי' דמתני' אי קאי וחכמים פוטרין אשארא או לא כנ"ל וז"ש הלכך הלכה כו'. ומ"מ דברי התוס' עיקר להלכה וכן יש להביא ראיה לדידהו ממ"ש בירושלמי פ"ג די"ט וז"ל של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין ברחיים שלהן אר"א ב"צ פ"א אכל אבא אצל ר"ג והביאו לפניו אניגרין ובתוכו פלפלין שחוקין כיון שטעמן משך ידיו מהן א"ל אל תחוש להן מעי"ט הן שחוקין ושאלו שם ויעשה ר"ג אצל ר"צ כשוגג ויאכל אלא שלא להתיר מלאכה ע"י ר"ג ולפ"ז הראיה להיפך אלא שבמלחמות רפ"ג שם כתב כיון דלא שאלו בגמ' שלנו ליתא אבל אין לדחות דבריו המפורשים בירושלמי וגם י"ל כמ"ש ברפ"ג שאני מבשל דחמיר אבל האי כו' וכן כל ראיותיו נדחו כנ"ל ועוד דבהדיא אמר בירושלמי פ"ב דתרומות בעון קומי ר' יוחנן את מה את אמר א"ל אין לי אלא משנה המעשר והמבשל בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל. וא"כ הלכה כר"מ דבשוגג יאכל כו' וגם בדרבנן לא קניס כדאמר ר' יוחנן הנ"ל ומ"ש שם ר' אבהו בשם ר"י כל האסורין כו' היינו בין דאורייתא בין דרבנן ולכן סתם רבי בתרומות שם המעשר והמבשל שהמעשר הוא דרבנן וכן המטביל כלים כו' והמבשל הוא מן התורה וכסתם זה פסק ר' יוחנן כנ"ל ומ"ש הגאונים וכן הר"ן והרמב"ן דלהכי יש לפסוק כר"י משים דנפישי ע"ה גבן כו' וכ"כ הרא"ש ספ"ק דחולין ליתא דכבר כתבו תוס' בפ"ק די"ט וש"מ דאנן חשיבי בני תורה וראיה מבישולי עו"ג וכ"ש לאחמורי בהוראה דרב מורי כר"מ וכ"ש דסוגיא דפ"כ דשבת כוותיה וכל אמוראי שם וכן עיקר להלכה:

ב

או שעשה כו'. הרמב"ם בפכ"ג פ' המעשר והמטביל כלים כר"מ וכסתם מתני' דפ"ב דתרומות וטעמו דר"י ל"פ אלא בדאורייתא כמ"ש בגיטין נג נד וכן קי"ל בהא דמטמא כו' וכן נפלי ונתפצעו וכמ"ש בי"ד סי' צט ק"א ק"י ואף דבשבת פ"ג קי"ל בשוכח לאיסורא התם משום דאתי לאיערומי כמש"ש וכמ"ש בהא דנתפצעו לר' יהודה אף דלא קי"ל כוותיה מ"מ יותר אתי לאיערומי ומשום גזירה כמש"ש וכ"מ בגיטין נד א' ברש"י ד"ה ואנן כו' ובתוס' ד"ה המעשר כו' ע"ש ועי"ד סי' ק"י ס"ז ומש"ש ובח"מ סי' כה ס"א ומש"ש וא"כ מ"ש או שעשה היינו בדאורייתא אבל בדרבנן כר"מ וזהו אף לשיטת הש"ע כנ"ל אבל לפמש"ל לא קניס ר"מ כלל לא בדאורייתא ולא בדרבנן כדמוכחא סוגיא דירושלמי וסתמי דמתני' כנ"ל:

ג

מיד. דלא כרש"י בחולין טו א' ובה"ג שפירשו בכדי שיעשו ואזלי לשיטתייהו שפי' שלא יהנה אבל תוס' בפ"ג די"ט חולקין עלייהו והרא"ש כ' דאף לשיטת רש"י א"צ כאן בכדי שיעשו דמילתא דלא שכיחא ועתוס' בחולין טו א' ד"ה מורי:

א

ס"ב בין כו'. כמסקנא דשם דלא ס"ל מש"ש ע"כ לא קשרי ר"מ כו' אלא כמש"ש תחלה ודלמא שאני התם דדחייה כו' וכן ס"ל לסוגיא דפ"ק די"ט ו' ב' השתא מוכן לאדם כו' וע"ש בתוס' שדחקו הרבה מאד ועתוס' דשבת קנז ח' ד"ה לבר כו' וע' ר"ן ר"פ חבית בתי' הראשון בשם הרמב"ן ועיין תוס' יבמות מד א' ד"ה לא הוי כו' ואע"ג כו' אבל הרשב"א בחולין שם כתב בשם הר"ר יונה דסוגיא דהתם פליגא אההיא דקאמר אימור דשמעת לר"מ כו' ומשמע שם דאפי' ר"ש מודה בזה ואפי' למר בריה דר"י דחלוק אפי' בבע"ח שמתו ס"ל דוקא שמתו אבל שוחט לא אסיק אדעתיה אבל סוגיא די"ט שם ס"ל דאפי' לר"י הוא מוכן לאדם וכן הא דפריך שם ב' ב' שבת דעלמא תשתרי אע"ג שהתרנגולת הוקצה לאכילה מחמת איסור שחיטה ואפילו את"ל דגמ' פריך לדידן דקי"ל כר"ש מ"מ שמעי' דקי"ל כר"ש בזה אבל שיטת רש"י ותוס' ורמב"ן ור"ן דדוקא בחולה מבע"י אבל מדברי רי"ף ורמב"ם מ' כדברי הר"ר יונה והרא"ש דבכ"ע מותר והרשב"א שם הביא ב' הדיעות ועסי' ש"י ס"ב וע' שבת מ"ה ב':

ב

או עשה. משום טעם זה גופא שאמרו בשוחט שדוקא משום שא"א כו':

ג

או לחולה. רשב"א משום טעם זה ג"כ דמלאכת ישראל אין חילוק בינו לבריא:

ד

ואפ'. תוס' בגיטין דמ"ש בעירובין פו ניחום ליה נכרי אגב אימיה דוקא במילה התירו:

ה

בשבת. לאפוקי במ"ש ואין בו משום בישולי נכרים כיון דלא שכיחי אין בו משום חתנות:

ו

ואם כו' אפי' כו'. חולין שם כגון שקצץ דלעת. ור"ל אפי' לחולה מבע"י דומיא דרישא בשוחט דלא כרש"י שם דלפי' אצ"ל בדלעת אלא בשחט היום אלא כנ"ל ולא אמרינן דגידולין בטלין ברוב העיקר משום דהוי דבר שיל"מ כמ"ש תוס' דב"ק ס"ט א' אבל לפי מ"ש בסי' ש"כ ס"ב ובי"ד סי' קב ס"ד בהג"ה מותר ועמ"א:

ז

משום שגדל כו'. משא"כ בבהמה דלא חששו לזה ועתוס' י"ט לז ב':

א

או לשברה כו' ואפי' כו' אבל. ג' חילוקים בביצה שם ב' ב' וערש"י שם:

א

ס"ד תבשיל. ל"ד א' שמא ירתיח ערש"י שם ואפילו נתבשל כ"צ וכמ"ש תוס' מ"ז ב' ד"ה במה. בסתם קדירות כו':

ב

וי"א. כן משמע ממ"ש בסוף ס"ח בשם רי"ו אבל ממ"ש בסי' רנז ס"ז כל היכא כו' ואפי' כו' מ' דאסור בכ"ע והרי"ו אפשר דלא ס"ל ג"כ בהטמנה במצטמק ורע לו:

ג

ואם לא. מדאמרינן בפ"ד די"ט ל"ד א' ואחד מגיס בה:

ד

ואפילו. דלא כרא"ש וטור ורמב"ם ועתוס' לט א' ד"ה כל:

ה

וה"ה. נלמד מהנ"ל והדחתן כו' וכמ"ש בפ' כירה גלגל מאי כו' אף אנן כו' אלמא דה"ה בכל דבר שהוא גמר מלאכה:

א

ס"ה יש מי. כר' יוסי פסחים מ"א א' וכן בפסח צלאו כו':

ב

אפילו בכלי שני. שבת מב ב' ואפילו ללישנא בתרא משום דמילחא צריכה כו' אבל שאר דברים מודה ללישנא קמא:

ג

ויש. כמש"ש מ' ב' ושם מ"א וללישנא בתרא אידחי לישנא קמא:

ד

וי"מ. עיין תוס' דפסחים שם ד"ה עולא כו' ואנן קי"ל בברכות שם דשלקות בפה"א ובפסח כתי' דעולא בפסחים ואפילו לר"י למסקנא דברכות כמ"ש תוס' הנ"ל:

א

ס"ו אם יש. רש"י שם:

ב

אבל. שם ולא שיחומו וכמ"ש תוס' מח א' ד"ה מ"ש כו':

א

ס"ז י"מ כו' וי"מ. שהכלל כ"ד שאין בו משום בישול מותר נגד המדורה כמ"ש מ' ב' למ"ד שמן אין בו משום בישול מותר נגד המדורה וכן בתולדות האור כגון ע"ג מיחם כמ"ש בס"ו או בחמין כמ"ש בס"ד אבל ע"ג כירה ודאי אסור דלא התירו אלא חזרה ובתנאים שנתבארו בסי' רנג ס"ב וכ"ש ע"ג האש ולא התירו אלא נגד המדורה שהוא כסומך. מ"מ פכ"ב ור"ן פ' כירה אהא דמניח קיתון של מים נגד המדורה דלא כרא"ש שם שדחה סברא זו דסומך שאמר דל"ד לסמוך לכירה וכן תוס' לד א' ד"ה ת"ש וכמ"ש בס"ח וסט"ו וכ"כ הרמב"ן ורשב"א ודבר שאין בו משום בישול הוא דבר שנתבשל כ"צ ויבש אפילו נצטנן או רוטב ורותח כמ"ש ס"ד ועתה לס' ראשונה דס"ל דאפילו המיחם ע"ג האש אינו כעל האש וע"ג כירה מותר באלו ב' דברים ולס' שניה שהוא כעל גבי האש אסור ובס"ז כ' דבר חם ובס"ח כ' דבר קר והוא יבש דחד דינא אית להו ועמ"א ס"ק כד בשם רי"ו וס"ק כו בשם מ"מ והמ"מ והר"ן פ' כס' ראשונה בפשיטות וכן כ' רי"ו וש"ע ס"ח וראשון כו' וכ"פ בש"ע סי' רנג ס"ג דלא כמ"א ס"ק כו שרוצה לחלק שלא מ' כן בהר"ן ומ"מ:

א

ס"ח וכ"ד שמותר כו'. כנ"ל שנלמד משמן:

ב

אפי' אם. כמ"ש בסי' רנג דאם לא נתבשל כ"צ אסור חזרה כמ"ש שם ס"ב ומצטמק ורע לו נלמד מחמין כמש"ש וכן לשמור חומו וכמ"ש ל"ח ב':

ג

ומצטמק. לשיטתו כמ"ש בס"ד בהגה"ה ועמ"א:

א

ס"ט אסור לד"ה. ר"ל אף לס' ראשונה וכ"ז לדעת הרא"ש וש"ע ס"ד אבל לדעת המ"מ ור"ן בהג"ה בסט"ו שאפילו דבר שיש בו רוטב ונצטנן אין בו משום בשול כאן גם כן מותר:

ב

כ"ז שהיד. דאם אין היד סולדת אין בו משום בישול כמ"ש מ' ב' וע"ש תוס' ד"ה וש"מ כו' וז"ש כאן בכל הסי' יד סולדת ואפילו בתוך הכירה ותנור מותר אם אין יד סולדת בו כמ"ש בסי' רנג וכ"ה בירושלמי ר"פ כירה בתנור ע"ש. ומ"ש מ"א בס"ק כח בשם הירושלמי להיפך לא דק שכן איתא שם פ"ג סוף הלכה ב' ר' זעירא בשם רב יהודא מותר להפשיר במקום שהיד שולטת ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת במקום שאין היד שולטת עד איכן עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית הכל מודים בכלי שני שהוא מותר מה בין כלי ראשון לכלי שני א"ר יוסי כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת א"ר יונה כאן וכאן אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני ור"ל ואע"ג שבכלי ראשון שנותן רק להפשיר מ"מ עשו הרחקה כדי שלא יתן שם עד שיחם כמ"ש הרא"ש בפ"ג ס"י ובר"ן ומ"מ וקורא הירוש' אין היד שולטת מ"ש בגמ' יד סולדת בו:

ג

כיון שהעבירוהו. רש"י שם ד"ה דבכלי:

ד

ויש. הרא"ש שם ועט"ז בשם הרא"ש והטור לא הזכיר מלוח וז"ש בהג"ה ונ"ל כו':

ה

ויש אוסרין. כלישנא קמא:

ו

והמחמיר. תוס' שם:

ז

אפילו הוא כו'. דע"ג האש אפילו לפסק ש"ע אסור כנ"ל:

ח

דהמלח. עמ"א. ומ"ש דמידי דעביד ע' בחולין צז ב' ובע"ז ס"ט א'. ומ"ש דהוי זוז"ג. עיין בפסחים כו וכ"ז ושאור נמי לטעמא עביד. ומ"ש דדש"ילמ עבפ"ק די"ט ג' ד' ומ"ש כיון שנתבטל. ע' סי' ש"כ ס"ב:

א

ס"י אסור. ירושלמי שם הביאו תוס' ורא"ש שם ולמד ממש"ש בזבחים צה ובפסחים עו דעירוי מבשל כדי קליפה:

א

ס"יא אמבטי. אלו ב' ס' סי"א וסי"ב ל' ש"ע הוא לשון הרמב"ם וכמ"ש הרי"ף דר"ש ב"מ ארישא קאי ואין הלכה כמותו ועברא"ש:

ב

אע"פ. תוס' שם דבור המתחיל אבל מדשביק מיחם ונקט אמבטי ועוד מדקאמר ספל אינו כאמבטי ונראה שגם הרמב"ם סובר כן מדאמר שהוא מחממן הרבה אע"ג שבב"י דחה ראיה זו ועוד מדאמר בסי"ב והוא שלא כו' ולא ביאר אם חמין לתוך צונן. וא"ל שסמך אמ"ש באמבטי דא"כ למה חזר ושנה שם ועוד מדלא כ' הדין ומותר לצוק אצל אמבטי והפסיק במיחם אלא שבאמבטי אפילו בכ"ש אסור ולכן לא ביאר דין דכ"ר כמש"ש:

א

ס"יב מיחם שפינה. נקט תי' דרב אדא דרב ושמואל ס"ל כוותיה:

ב

ומותר לצוק. שם מב א' כב"ה וכמסקנ' דגמ' חזינא ליה לרבא כו':

ג

והוא שלא. דייק מדקתני בד"א בכוס. וכוס כלי שני הוא ולכן לא ביאר אם חמין לתוך צונן או צונן כו' משום שאין מבואר בגמ' רק לתירוץ דאביי במתני' והוא נקט תי' דרב אדא וכן לא הזכיר היתר דמים מרובים משום טעם זה:

ד

ואם המים. טור ופ' כאביי ולא כ' שחמין לתוך צונן ג"כ מותר שסמך על מה שכ' בסי"א בהג"ה אע"פ שהוא כ"ש דמ' דגם בכ"ר הדין כמ"ש תוס' בד"ה נותן כו' ע"ש ומ"מ אף לתי' שאביי מודה לתי' דר"א דאביי לא קאמר אלא לר"י כמ"ש בגמ' ולכן כ' שניהם:

א

ס"יג מותר. שם:

ב

או. מ"א ב':

ג

אבל. שם:

א

ס"יד אבל אסור כו'. ואפילו ירושלמי כנ"ל ובגמ' כגי' הגאונים וש"מ הפשרו לא זהו בישולו ואפ"ה אסור ושם מ"ח א' וכפי' התוס' ד"ה מ"ש:

ב

וה"ה. נלמד מהנ"ל:

א

ס"טו דבר. נלמד משמן למ"ד אין בו משום בישול וע' ס"ד וס"ח:

ב

ואפי' כו' אבל. כמ"ש ס"ד:

ג

ויש מקילין. עמ"א. שמפ' מתני' כל שבא בחמין אפי' ברוטב ונצטנן ועיין בר"ן ומ"מ ובתוספתא ס"פ ט"ו ואופין את האפוי ומבשלין את המבושל והא דאמרינן בפ"ב שמא ירתיח מפ' כפי' הרי"ף ורמב"ם דקאי אמבע"י בדבר המוסיף הבל ור"ל שמא תרתח הקדירה ויגלה מבע"י ויכסה משתחשך וכן פי' הראב"ד אלא שפי' קושיא א"ה אפילו קאי אדבר שא"מ הבל וזה אינו סותר לגירסתינו לדינא:

א

ס"טז מותר. ול"ד למ"ש בסוד פ"ד אין מרסקין כו' דשם הטעם משום שמא יסחוט פירות העומדין למשקין כמ"ש בר"ן ומ"מ:

ב

וכ"ש קדירה. שאף לפי' רש"י משום נולד מותר כמש"ש אבל נותן כו':

ג

ויש מחמירין. דס"ל כפרש"י ואף בקדירה משום שהשומן צף והוא בעין ועס"ז ועיין בע"ש:

א

ס"יח אם לא. כמ"ש בס"ד:

ב

ואם. דאז אין בו משום בישול מדמותר חזרה וכמ"ש בתוספתא כנ"ל:

ג

אבל צמר. תוס' שם ד"ה דלמא:

ד

אע"פ. וכן מוכח בירושלמי ר"ן. ולכן סתמו במתני' וב"ה מתירין ולא חילקו בין עקורה וטוחה דבלא"ה מודה לב"ש משום דבלא"ה לא היו ב"ש מתירין משקלט העין:

א

ס"יט אסור. ערש"י ק"ש א' ד"ה שדיקא:

א

המבשל בשבת או שעשה וכו' – ואם הוא מלאכה דרבנן עיין בפמ"ג שכתב דחד דינא אית להו ובשוגג צריך להמתין עד מו"ש ע"ש דראיתו משבת ל"ח ע"א דאמר שם מבשל הוא דקעביד מעשה אבל האי דלא קעביד מעשה וכו' ולא אמר משום דהוא דרבנן ולפלא דשם רצה הגמרא לומר דאפילו במזיד מותר בו ביום מטעם זה כדאיתא שם בהדיא ומזיד אין שום אחד מהפוסקים שיקל בו ביום אפילו באיסורא דרבנן ולכן הוצרך הגמרא לטעם זה וחפשתי ומצאתי בביאור הגר"א שכתב ומסיק להלכה דאפילו לדעת השו"ע שפסק כר' יהודה היינו בדאורייתא אבל במלאכה דרבנן הוא סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד והביא לזה סוגיות מפורשות וכן פסק הרמב"ם דהמטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהן במזיד אל ישתמש בהן עד מו"ש [אך זה צריך לעיין דכתב שם הגר"א דבמלאכה דרבנן ר"י סבר כר"מ ומשמע שם דבין לענין שוגג ובין לענין מזיד וכן משמע מהרמב"ם שפסק במטביל דבמזיד לא ישתמש בהן עד מו"ש ומשמע דבמו"ש מותר אפילו לו ואמאי הא לדברי הרמב"ם דפסק כר"י דבמלאכה דאורייתא במזיד אסור לעולם גם בדרבנן צריך להיות במזיד כן דהא ר"י סובר דלא קנסו שוגג אטו מזיד בדרבנן אבל במזיד גופא לא מצינו בגמרא שיחלוק ר"י בין דרבנן לדאורייתא וצ"ע] שוב מצאתי שגם בח"א כתב דנ"ל דבשוגג באיסור דרבנן מותר אפילו לו בו ביום וכבר קדמו הגר"א בביאורו:

ב

אחת משאר מלאכות – כתב בח"א כלל ט' דוקא בדבר שנעשה מעשה בגוף הדבר שנשתנה מכמות שהיה כמבשל וכיו"ב אבל המוציא מרשות לרשות שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה אם בשוגג מותר אפילו לו ואפילו בו ביום ואם במזיד אסור אפילו לאחרים עד מו"ש מיד ומ"מ יש להחמיר בכל איסורי תורה כמו מבשל עכ"ל. ודע דלדעת השו"ע דפסק כר"י דבשוגג מותר ליהנות במו"ש זהו בכל מלאכות דמנכר הקנס שקנסו חז"ל שלא ליהנות בו ביום עד מו"ש אבל בנוטע בשבת וה"ה בזורע דבלא"ה אין יכול ליהנות לאלתר שוגג שוה למזיד דבשניהם צריך לעקור הנטיעה כן איתא בהדיא בגיטין נ"ד ע"ב בדעת ר' יהודה ע"ש:

א

ואפילו בתולדת חמה וכו' – עיין במ"ב דלהשהות על תולדת חמה מותר ובחידושי רע"א מצדד דגם על תולדת אור מותר להשהות דלא גרע מכירה גרופה דמותר כיון דלא שייך שמא יחתה:

ב

להטמינה בחול – עיין בפמ"ג דאפילו אם הביצה צלויה כ"צ ג"כ אסור להטמינה דאיסור הטמנה הוא אפילו במבושל כל צרכה כמ"ש בסימן רנ"ז ס"ז:

א

יש בו משום בישול וכו' – הנה דין זה אף דסתם המחבר מ"מ יש בזה פלוגתא דרבוותא דדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן דשוב אין בו משום בישול אפילו נצטנן לגמרי אך דהמחבר סתם להחמיר כדעת רש"י ורבינו יונה והרא"ש והטור ועיין בסימן רנ"ג בביאור הגר"א שלא הכריע בין השיטות וכ"ז לענין להעמידו נגד המדורה אבל להעמידו על האש ממש או לתנור שאינו גרוף לכו"ע אסור עכ"פ מדרבנן אפילו רותח ממש:

ב

אם נצטנן – עיין במ"ב דהיינו שאין היד סולדת בו ואם הורק לכלי שני אף אם היה עדיין יד סולדת בו יש לומר דדינו כמו נצטנן ויש בו עתה משום בישול [מפמ"ג]:

ג

שייך בו בישול – ואף דהיה יכול לאכול ע"י הדחק מתחלה את התבשיל וחייב על שיעור כמאב"ד משום מבשל וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ט הלכה ה' מ"מ המסייע לגמור כל צרכי בישולו גם הוא בשם מבשל יקרא מן התורה ולפ"ז אם נטל בשבת הקדרה מן הכירה וספק לו אם כבר נתבשל כ"צ אסור לו להחזירו אף שהוא עודו בידו והכירה גרופה כל שיש חום בכירה שיוכל להתבשל יותר ע"י עמידתו שם:

ד

אפילו בעודו רותח – כן הוא דעת הרמב"ם וטור [וכן משמע בתוספות ל"ט ד"ה כל ע"ש אך בתוספות ריש פרק כירה ד"ה חמין ותבשיל משמע דכל שנתבשל כמאב"ד מותר להחזיר]. והנה לפלא היה בעיני מתחלה על פסק המחבר שסתם כדעת הרמב"ם דהלא הרבה ראשונים חולקין ע"ז והם הרמב"ן בחידושיו ורבינו יונה והרשב"א והרא"ש והר"ן והמאירי כולם פוסקין דמכיון שנתבשל כמאב"ד שוב אין בו משום בישול ומותר להחזיר בשבת לתנור גרוף מן הגחלים אף שהוא חם ויכול לגמור הבישול עי"ז אמנם מצאתי אח"כ דגם דעת הרמב"ם לאו דעת יחידאה היא דהרבה מן הראשונים שסוברין כמותו והוא האור זרוע הגדול מצדד ג"כ כן ע"ש במלאכת אופה וגם מביא שם כן בסוף דבריו בשם פירוש הריב"א ועוד מצאתי חבל ראשונים דקיימי בחדא שיטתא דעד שנגמר בישולו כל צרכו יש בו משום בשול והוא ספר התרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ שכתבו שיזהר שלא יוסיף כיסוי משתחשך על הקדרה שלא נגמר בישולה כל צרכה מפני שממהר בישולה עי"ז והעתיקם הטוש"ע לעיל בסימן רנ"ז סעיף ד' וע"כ דסבירא להו דיש בזה איסור דאורייתא דאם אין בו איסור דאורייתא יהא מותר לגמרי וכמו שכתב בב"י בסימן זה וכן משמע מפירוש הגר"א שכתב שם הטעם מהא דמגיס אלמא דס"ל דיש בזה איסור דאורייתא [אך ק"ק על הרא"ש בפרק במה טומנין בתחלתו שהעתיק ג"כ הדין שלא יוסיף כיסוי אף דהוא בעצמו ס"ל דחזרה מותר בשנתבשל כמאב"ד ויש ליישב דדבריו אינם רק לענין כירות אבל לא לענין קדרה גופא אבל על יתר הפוסקים הנ"ל לא נוכל ליישב זה דהם כתבו בהדיא על הקדרה ע"ש] וכן לדעת רש"י ע"כ דס"ל ג"כ דיש בזה משום בישול עיין ברא"ש פרק כירה סימן יו"ד ובק"נ שם. היוצא מדברינו דהרמב"ם ורש"י והתרומה והסמ"ג והסמ"ק והגה"מ ואור זרוע והריב"א והטור כולם סוברים דיש בזה משום בישול וע"כ אין לזוז למעשה מפסק השו"ע ובפרט דהוא דאורייתא ומ"מ נראה דבדיעבד אם החזיר הישראל הקדירה במקום חם דהיינו לתנור גרוף [דאל"ה אסור משום חזרה לכו"ע וכנ"ל בסימן רנ"ג] אין לאסור התבשיל בדיעבד וכמו שכתב הפמ"ג בס"ק יו"ד דכל שיש ספק פלוגתא אי הוי בישול אין לאסור בזה בדיעבד:

ה

חוץ וכו' – עיין מ"ב מש"כ בשם הט"ז ואף דיש לומר דכונת הט"ז לאסור בחמין הוא דוקא אם מלוח הרבה שאינו יכול לאכול בלי הדחה בחמין מדסמכיה לענין מליח הישן שאינו נאכל בלי הדחה בחמין כמבואר בדברי רש"י מ"מ אין להקל דמסוף דבריו דמסתייע להא מילתא מהא דטונינא שהובא בב"י שמותר להדיחו בצונן ושם הלא ראוי לאכול אף בלא הדחת חמין כמבואר שם ואפ"ה אינו מותר אלא בצונן לפי הבנת הב"י בדברי הפרדס [ועיין במחה"ש דכן מפרש הט"ז] ובאמת קשה מאד להקל לענין דג מלוח שבמקומנו [שנקרא הערינ"ג] אחד דלפעמים הוא משל שנה שעברה ואולי הוא בכלל מליח הישן שנזכר במשנה ואפילו אם ידוע שהוא של שנה זו הלא ידוע שהוא דג שהיה נקרא בלשונם טונינא כמו שכתב בספר שלחן עצי שטים [עי"ש שכתב שזה היה בהעלם דעת הט"ז] וא"כ אף אם נפרש דעת הפרדס בטונינא להקל להדיחו אף בחמין וכמו שביארו הא"ר בשם הפרישה והתו"ש וקולייס האיספנין שאסרו במשנה להדיחו בחמין מין דג אחר הוא מ"מ להלכה אין בנו כח להכריע כן דהרבה ראשונים מפרשין דקולייס הוא טונינא ראשון לכל הערוך בערך אספנין בשם י"א ורש"י בפרק כירה (שבת דף ל"ט) והר"ן שם וכן בחידושיו כולם כתבו בהדיא דהוא טונינא [ואף דרש"י בעצמו בפרק חבית כתב דהוא שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין משמע דבלא הדחה בחמין לא היה נאכל וא"כ אין זה טונינא דהלא על טרית שאמרו חז"ל שנאכל חי מחמת מלחו כתב רש"י בברכות דף מ"ד דהוא טונינא ע"כ אנו מוכרחין לומר דרש"י גופא ספוקי מספקא ליה בזה כי היא מחלוקת ישנה וכשתי דעות המובא בערוך] והרמב"ם בפ"ו דמסכת מכשירין פירש בזה פירוש אחר עי"ש א"כ משמע מזה דהוא מחלוקת קדומה בין הראשונים בפירוש קולייס ומי יוכל להכריע ולהתיר בענין חיוב חטאת ומה שהקשה הפרדס דהלא טונינא ראוי לאכול אף בלי הדחה בחמין ואמאי נחייב אהדחה משום בישול יש לתרץ דהוא כמו שאר דברים שנאכלין כמות שהן חיין ואפ"ה חייב בבישולן וכמו שנכתוב לקמן והטעם דמשתבחין יותר ע"י הבישול ובזה נמי קים להו לחז"ל דבהדחה מועטת בחמין נגמר בישולן ונשתבחו לאכילה כמו בבישול גמור וחייב חטאת וע"כ יש ליזהר בזה מאד שלא להדיחו בחמין ואפילו בעירוי מכלי שני:

ו

וקולייס האיספנין וכו' – ולאו דוקא אלו דה"ה לכל כיוצא בזה דבר דק ורך ביותר [רמב"ם פ"ט]:

ז

והדחתן וכו' – עיין במ"ב שבצונן מותר כן משמע בב"י וכ"כ בא"ר בשם הפרישה ובתו"ש ובספר מעשה רוקח ושארי אחרונים וראיתי בפמ"ג שרוצה לחדש דבר דמשום שאינו יכול לאכול כלל בלי הדחה חיובו הוא משום מכה בפטיש ומשום זה מקשה על הב"י והפרדס דאמאי מותר בצונן ונשאר בקושיא והנה בלבוש ג"כ ראיתי שכתב לענין שריית דבר קשה דחיובו הוא משום מכה בפטיש אבל באמת לא נהירא דבר זה כלל וכבר תפש עליו בא"ר דברש"י ורמב"ם מבואר להדיא דחיובו הוא משום בישול ור"ל שאמאי לא חייבוהו שם משום מכה בפטיש א"ו דבאלו הענינים לא שייך מכה בפטיש וממילא דבצונן דלא שייך בו משום בישול מותר וכדברי הרמב"ם ורש"י מוכח להדיא בדף ל"ט ע"א בגמרא דאמר שם רב יוסף גלגל הביצה חייב חטאת וע"ז אמר מר בריה דרבינא אף אנן נמי תנינא כל שבא וכו' חוץ מקולייס האיספנין שהדחתן זו היא גמר מלאכתן אלמא דבזה חיובא נמי משום מבשל וממילא דוקא בחמין וכן איתא להדיא בספר יראים לרא"מ והרי"ו והאור זרוע והכל בו והמאירי והר"ן שמכולם משמע להדיא דחיובא דוקא בחמין ומשום מבשל וגם לדעתם של הלבוש ופמ"ג דכל דבר שנגמר תיקונו לאכילה ע"י איזה פעולה אף אם לא נוכל לחייבו משום מבשל נחייבנו משום מכה בפטיש א"כ אמאי אמר שם בגמרא דביצה שצלה אותה בחול ובאבק דרכים הוא רק איסור דרבנן דאינו תולדת האור נחייבנו משום מכה בפטיש ועוד אמאי אמר שם בדף קנ"ה והובא לקמן בסימן שכ"ד שוויי אוכלא משוינן נחייב אותו משום מכה בפטיש כיון שהוא השוה דבר זה לאוכל א"ו דבענינים אלו של אוכל לא שייך שם מכה בפטיש והנה הפמ"ג תולה עצמו בספר הפרדס ואומר שזה הוא דעתו דדבר שאינו יכול לאכול בלי הדחה חיובו הוא משום מכה בפטיש ואיך שהוא הלא הפרדס בעצמו כותב דבצונן מותר וגם יש בזה אריכות דברים בביאור דברי הפרדס ואכ"מ אח"כ מצאתי בספר נשמת אדם שגם הוא רוצה לצדד דדבר שאין יכול לאכול בלי הדחה דחיובו הוא משום מכה בפטיש והקשה בעצמו מה שהקשיתי מדף ל"ט דאמר שם אף אנן נמי תנינא וכנ"ל ודחה דבעינן מליח הישן וקולייס האיספנין היה יכול לאכול מתחלה ע"י הדחק לכך לא נוכל לחייב אח"כ משום מכה בפטיש אבל ז"א דגם מליח הישן מתחלה אינו נאכל כלל וע"י הדחה הוא נאכל ע"י הדחק כדאיתא בחידושי הר"ן וכ"כ בא"ז דמליח הישן מתחלה אינו נאכל כלל וא"כ כי היכי דשם חיובו הוא רק משום מבשל ולא משום מכה בפטיש ה"ה לכל דבר שאינו יכול לאכול מחמת מלחו או לשריית דבר קשה שחיובו הוא ג"כ משום מבשל ולא משום מכה בפטיש וממילא דוקא בחמין וכן משמע בביאור הגר"א שטעם אחד הוא לשניהן ע"ש. היוצא מדברינו דענין מכה בפטיש בדבר אוכל הוא דבר חדש שלא נמצא בפוסקים ואדרבה יש כמה סתירות לזה וכמו שכתבנו למעלה וע"כ אין להחמיר בהדחת צונן בשום גוונא כנלענ"ד בעז"ה:

ח

היא גמר מלאכתן – לכאורה נראה שגם בזה הוא דוקא כשהיד סולדת בו דדומיא דמדיחין דרישא דבודאי מותר אפילו בחמין שהיד סולדת בהן וע"ז קאמר שם במשנה חוץ ממליח הישן וקולייס האיספנין שהדחתן היא גמר מלאכתן משמע דאיירי באופן אחד והט"ז וש"א לא הזכירו היתר רק צונן וצריך טעם למה וצ"ע למעשה:

ט

וה"ה כל דבר קשה – עיין במ"ב שהקשה למה צריך לסיים דהוי גמר מלאכה עיי"ש א"נ יש לומר דהגהת מרדכי סובר כדעת המרדכי שפירש בסימן ש"ב דהאי מדיחין הוי אפילו בכלי ראשון ולהכי אסור בו שרייה דבכלי שני אפילו שרייה שרי ולהכי קאמר דבדבר קשה שהשריה מרככו שיהא ראוי לאכול אסור השריה בו בכל גוונא ואין נ"מ בין אלו השני תירוצים רק בביאור דבריו ומביאור הגר"א משמע יותר כפירוש הראשון:

י

דהוי גמר מלאכה – עיין מ"ב מש"כ אודות בישול הטיי"א ועיין בסה"ד שכתבנו שיתן העסענ"ס הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו החמין לתוכה ועיין בס' בית מאיר שכתב דמ"מ אין למחות ביד אחרים שנותנים העסענ"ס הצונן מקודם ואח"כ מערה מכ"ר אף שהוא יד סולדת בו כיון שהוא מבושל מיהו כל בעל נפש יחוש לעצמו שלא לערות מכלי ראשון כ"ז שהיד סולדת בו ע"ש ולכן יעצנו שיתן החמין מקודם:

א

יש מי שאומר וכו' משום בישול – עיין מ"ב דה"ה דיש צלי אחר בישול ועיין בפמ"ג שהביא מפסחים מ"א דלא נתבטל שם בישול הראשון והוליד מזה דמותר לשרותו בחמין בשבת [ר"ל אם עשה צלי אחר בישול בע"ש] כשאר דבר מבושל ונראה דה"ה לדידיה בבישול אחר צלי דמותר בשבת להניחו בלי רוטב בתנור אף שיצלה דלא נתבטל שם צלי ראשון ממנו דהא רבינו אליעזר ממיץ משוה אותם להדדי אך לענ"ד אין דין הפמ"ג מוכרח דנהי דמוכח שם דלא נתבטל שם הראשון הרי שם השני בודאי קיים ושפיר יש לומר דמקרי עתה בשול אחר צלי. אך זה נלענ"ד בבשלו ואח"כ צלאו בע"ש דמותר להניחו בתנור בשבת דפעולה אחרונה נקבע בו יותר ומקרי צלי אחר צלי:

א

ויכול לטוח פיו בבצק – משמע מזה דבצק מותר להניח ע"ג כלי חם שהיד סולדת בו ולא חיישינן שיבוא לקצת אפיה כדי קרימת פנים [עיין לעיל ברנ"ד ס"ה דזהו השיעור לגבי הפת]:

ב

עד שתהא היד סולדת בו – אבל אם לא יוכל לבוא לשיעור זה מותר להניח אפילו קר לגמרי אף שיתחמם קצת:

א

וי"א דהוי כמניח ע"ג הכירה – ולדעה זו אפילו יבש והיה רותח ג"כ אסור:

ב

ומצטמק וכו' אסור לדברי הכל – ר"ל אף לסברא ראשונה וכ"ז לדעת הרא"ש ושו"ע ס"ד אבל לדעת המ"מ המובא בסט"ו בהג"ה שאפילו דבר שיש בו רוטב ונצטנן אין בו משום בשול כאן ג"כ מותר [הגר"א בביאורו]:

א

ואם עבר ונתן מלח וכו' – ובתבלין כשנתנו לכלי ראשון אף שנתן ג"כ קצת מע"ש יש לעיין בדיעבד לענין התבשיל דהא הוי דבר שיש לו מתירין דבמלח מתיר רבינו שמחה משום דנימוח מיד ואין מתבשל דצריכא מילחא בישולא וכו' ומתבטל מקודם שנאסר משא"כ בתבלין ואפשר דגם בכאן מתבטל קודם שנתבשל וצ"ע:

א

אסור ליתן תבלין וכו' – הנה בשארי דברים חוץ ממים ושמן כבר מבואר לעיל בס"ה דיש ליזהר לכתחלה אף בכלי שני אך לענין דיעבד אין להחמיר בכלי שני ובעירוי מכלי ראשון נראה דינן כמו לענין תבלין וכ"ז בדבר שלא נצלה ונאפה אבל בדבר שנצלה או נאפה אין לאסור בדיעבד אפילו הניח אותם בכלי ראשון דיש לסמוך אפוסקים החולקין על ר"א ממיץ וס"ל דאין בישול אחר אפיה וצליה וכנ"ל בס"ה בהג"ה [ותמיה על הח"א שכתב דאם עירה מכ"ר על בשר צלי או על לחם צריך לקלוף ע"ש]:

א

אמבטי של מרחץ – ומיירי שרוצה ליכנס לשם ליטול מעט מים חמין ולרחוץ בהן אח"כ פניו ידיו ורגליו דמותר אם הוחמו מע"ש וכדלקמן בסימן שכ"ו ע"ש:

ב

אבל נותן וכו' – עיין במ"ב מש"כ אם הם מרובין על החמין כן משמע במגן אברהם ונ"ל דאם עתה אין היד סולדת בהן אפילו לא היו בתחלה המים צוננין מרובין כ"כ ג"כ שרי דאף שבתוספות מ"ב ע"א ד"ה נותן איתא כשהם מרובין דבר ההוה נקטו דכשהם מרובין אז מתבטל חמימות החמין אבל אם אירע שלא היו החמין חמין כ"כ ונעשו פושרין שלא ע"י הרבה מים צוננין ג"כ שרי ותדע דאפילו בצונן לתוך חמין משמע בגמרא דאם הם מרובין כ"כ שיש בהן כדי להפשיר ג"כ שרי וכן משמע מהג"ה בסמוך:

ג

שבזה האמבטי וכו' – עיין במ"ב דבעינן שיהיו הצוננים מרובין אם האמבטי הוא כ"ר ואם היה כ"ש משמע מט"ז דלכו"ע מותר אפילו אם הצונן מועטין והפמ"ג מפקפק בזה לדעת הטור ע"ש:

א

והוא שלא יהיו בכלי ראשון – עיין מ"ב דחמין לתוך צונן בעינן ג"כ שיהיו מרובים כ"כ המגן אברהם והפמ"ג ומשמע ממ"א דגם דעת הטור הוא כן [וכדעת התוספות שכתבו כן בהדיא ד"ה נותן ע"ש במסקנת דבריהם] והט"ז כתב דדעת הטור להקל בחמין לתוך צונן אפילו בצונן מועטים אך הרמב"ם מחמיר בזה עי"ש ועיין בספר בית מאיר שהאריך בזה הרבה ומסיק דדעת הטור להקל וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א והר"ן וטעמם דזה לא חשיב עירוי כיון שמתערבין זה בזה וממילא חשיב החמין שנשפך לתוך הצונן ככלי שני ואין יכול הצונן המועט להתבשל ע"י החמין ומ"מ מסיק דלדינא אין להקל בזה נגד דעת התוספות דנוגע באיסור דאורייתא וז"ל לכן נלענ"ד לדינא כמו המורגל האידנא שעושין משקה שקורין פאנ"ש דהיינו שסוחטין מבע"י לימוני"ס הרבה למימהן ומערבין לתוכו צוק"ר ומשקה [שקורין ארא"ק] וביום שבת או בליל שבת מערין על תערובות זה מים חמין הרבה שנתבשלו בשבת בהיתר בעניותנו בודאי צריכים לחוש לדעת התוספות ולאסור מכלי ראשון אא"כ אין היד סולדת בם כי הוא נוגע באיסור דאורייתא דמבשל בשבת אך בדיעבד נראה לענ"ד דיש לסמוך על הרשב"א והר"ן שמתירין להדיא ועל משמעות פשטות לשון הרמב"ם וטור שחמין לתוך צונן שרי אפילו בחמין מרובין אף שסברת טעמם קשה עלינו להשיג. ומה שנוהגין נמי הכי במשקה קאפ"ע או טיי"א שמבשלין קודם שבת מעט מים עם קאפ"ע וטיי"א באופן שהוא חזק מאד בטעמו וביום השבת מערין עליהם מים חמין הרבה שנתבשלו בהיתר בזה יש עוד סעד להתיר מטעם היש מקילין המבואר בסט"ו והוא דעת הרשב"א ודעמיה דס"ל דאף בלח שנצטנן אין בישול אחר בישול וכו' עי"ש לכן אין למחות ביד אחרים העושים אבל לעצמו כל בעל נפש יחוש אף בזה שלא לערות מכלי ראשון כ"ז שהיד סולדת בו עכ"ל וכן דעת הגר"א ג"כ משמע שחושש לדעת התוספות הנ"ל:

א

אבל בכלי ראשון אסור – נראה שאם הצוננין שבכלי עליון מרובים כ"כ שא"א שיתבשל שרי דלא גרע היכא דמפסיק כלי מהיכא שנתערבו ממש כמבואר בגמרא [מס' בית מאיר]:

א

להפיג צינתן – ואפילו כדי להפשיר נמי מותר כיון שלא יוכל להגיע לשיעור יס"ב [תוס' בדף מ"ח ע"א]:

א

והוא יבש וכו' כנגד המדורה – צ"ע הא לעיל בס"ה מביא דעת הרא"ם וע"ש במגן אברהם דלדעתו ה"ה דיש צלי אחר בישול ואיך מתיר הכא בסתם [מס' בית מאיר על או"ח וכן הקשה בספר מאמר מרדכי ע"ש שנדחק ליישב]:

א

שנמצא מגיס וכו' – עיין במ"ב דכ"ש בהגסה ממש ועיין בא"א בסימן רנ"ג ס"ד שכתב דבדיעבד אם עשה הגסה בלא נתבשל כ"צ אסור התבשיל כדין המבשל בשבת ולא נהירא דמאחר דדעת הרמב"ן והרשב"א והר"ן והרא"ש דאחר שנתבשל כמאב"ד תו אין בו משום בשול וממילא דכ"ש דאין בו משום הגסה אפילו לכתחלה ונהי דאנן נקטינן להלכה בס"ד כדעת הרמב"ם דבלא נתבשל כ"צ יש בו משום בשול מ"מ לענין לאסור בדיעבד יש לסמוך על דעת הראשונים הנ"ל שלא לאסור ואפילו אם נאמר דאף לדעתם יש בו משום בשול עכ"פ מדרבנן וכדעת איזו אחרונים דס"ל לעיל הכי בס"ד הלא בדרבנן כתב הגר"א לעיל דאפילו לדעת השו"ע הלכה כר"מ דבשוגג יאכל. ובלא"ה הלא דעת הגר"א לעיל בס"א דאף בדאורייתא קי"ל בשוגג יאכל ואומר מותר נמי שוגג הוא ולדעתו אם הגיס בתבשיל אפילו בלא נתבשל כמאב"ד ג"כ בשוגג יאכל וכ"ש בנתבשל כמאכל בן דרוסאי בודאי אין להחמיר בהגסה בדיעבד לאסור התבשיל אפילו בעומדת הקדרה על האש כנ"ל ברור:

ב

אף בקדרה וכו' – עיין במ"ב במ"ש בשם האחרונים והם הט"ז וא"ר והח"א והגר"ז [ולפלא שראיתי בפמ"ג שכתב דהגסה ממש במבושל כ"צ יש בו איסור דרבנן והמעיין בט"ז יראה להדיא דאין בו איסור כמבואר לקמן בסוף סימן שכ"א אלא הרחקה יתירה כתב הרמ"א הכא אבל אין בו חשש איסור וכן ראיתי בכמה אחרונים שסתמו כן] ומשמע דכל המינים שוים להקל בזה ובמגן אברהם משמע דבשאר מינים חוץ מן קטניות שיכול לשפוך בקל מן הקדרה לקערה ישפוך ולא יוציא בכף לכתחלה אבל אין העולם נוהגין כן:

א

במג"א ס"ק ב' בד"ה אם היה וצ"ע דאין הנדון. נ"ב עיין תוס' שבת דמיישב היטב שיטת הרמ"ה ורי"ו ע"ש ולפ"ז אינהו ס"ל כשיטת הר"ש פ"ב דביכורים ולשיטה זו מיושב קושית התוס' ביבמות ד' פ"ב ע"א ד"ה משום וכו' ומיהו קשה וכו' ע"ש דיש לומר התם אין הכהן בעליו טמא משא"כ בחטאת מיירי שבעליו טמא ע"ש בתוס' שבת והרמב"ם דל"ל כפירוש הר"ש דביכורים מפרש דברי רבה ביבמות כפירש"י שם ולא מיירי מטומאת הגוף וא"כ לא שייך לומר דרב אשי קאי אטומאת הגוף כיון שלא הוזכר מזה שם ע"כ שפיר קאמר דרב אשי בדותא היא אמנם ניהו דדברי הפוסקים מיושבים לפי דברי התוס' שבת הנ"ל ובהוספ' נופך משל הנ"ל מכל מקום דברי הרמ"א אינם מיושבים שהחליט להקל נגד הרמב"ם ורש"י ותוס' ע"כ נראה לי להוסי' עוד דהכא כ"ע מודים דהנה ודאי בשאר איסורים איכא למימר ניהו דהעיקר דלמי שאין לו מתירין יתבטל מכל מקום כיון דלמי שיש לו מתירין אסור משום עד שתאכלנו באיסור אכול בהיתר משום הכי אסורים נמי משום לא פלוג למי שאין לו מתירין וכדתנן בביכורים אסורים אף לזרים וכדפירש הרע"ב שם. אף הכא מכיון שנאמר שמעיקר הדין הותר למבשל בעצמו שאין לו מתירין איך נאמר שאסור לכל העולם הלא לא נאסר להם אלא משום קנסא דהמבשל וכיון שהותר לו איך נאסר לשאר אינשי אלא מכיון שבטל לזה בטל לכולי עלמא והדין דין אמת לפענ"ד ובתוס' יומא דף מז ע"ב סוף ד"ה הדר וכו' דמנחה קודם קמיצה לא בטל בחולין משום לתא דטבל דיש לו מתירין בקמיצה וצ"ל עד שתאכלנו בשתי איסורים לזר ובלא קמיצה אוכלהו אחר קמיצ' ובאיסור א' וכמ"ש בתשובות צמח צדק סוף סי' ס"ט בביצת טריפה שנולדה ביו"ט ע"ש ואף ע"ג דקודם קמיצה ליכא לאו דזרות מכל מקום איסור איכא ועיין ברמב"ם:

ב

(שם) באותו ס"ק ובחיבורו פ"ב מביכורים ומיהו הראש נמחק האל"ף וצ"ל הר"ש:

ג

(שם) ס"ק ג' וה"ה בשוכח נ"ב עיין מג"א לקמן סי' תקכ"ז ס"ק ו':

ד

(שם) במג"א ססק"ח ועיין ש"ך ס"ב ובמס' ביצה נ"ב עיין שער המלך ספ"ה מהלכות יו"ט:

ה

(שם) במחבר סעיף ג' כגון ליתן ביצה נ"ב ובש"ס ל"ח אם גלגל חייב חטאת ע"ש אף ע"ג דיכול לגומעה חיה ומינה לכל הנאכלים כמות שהן חיה אם בשל חייב חטאת ומבשל מים חייב וכ"כ בספר חיי אדם ריש כלל כ' בפשיטות ומ"ש הרמב"ם פ"ט הלכה ג' דבר שאינו צריך בישול כלל פטור ע"ש היינו כמו שמן שכתב ה"ה שם אך מצאתי בשו"ת רדב"ז חלק ראשון מח"ב סי' רי"ג כתב דמבשל דבר שנאכל כמות שהוא חי פטור דהוה כמו מאכל בן דרוסאי וצ"ע לפענ"ד ועיין ט"ז יו"ד סי' קי"ג ס"ק יד ע"ש:

ו

(שם) במג"א ס"ק י' ד"ה כתב הרמב"ם בחצי בישולו לדעת הראב"ד. נ"ב לשון זה צע"ג והמעיין בפנים ברמב"ם וכ"מ בשם רמ"ך יראה כי יש כאן ט"ס:

ז

(שם) סס"ק זה ויש לחלק נ"ב וכבר ישבו בלח"מ ומיהו מלשון רש"י בשבת דף ע"ד ע"ב ד"ה דשרי סיכתא וכו' ובד"ה דמרפי דפי וכו' משמע שאין בישול אלא ע"י משקין ע"ש:

ח

(שם) ס"ק כו ע"ג כירה וכו' אבל מבושל וכו' על גבי קדירה דעדיף מכירה. נ"ב נמחק תיבת כירה והמוסגר נמחק ונ"ב מצאן על כירה קדירה דעדיף מכירה ת"ש וע"ש כצ"ל:

ט

(שם) ס"ק כח אפילו אין היד סולדת בו וכמ"ש הערוך בערך סלד דשולטת בירושלמי כמו סולדת וכ"כ תשובות בית יעקב סי' כ' דלא כש"ך יו"ד סי' קה מיהו נראה לי מירושלמי דלענין שבת עשו הרחקה לכלי ראשון אפי' אין היד סולדת כל זמן שהוא חם וגם לכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו וכדמייתי ראיה מההיא פינכא דארוזא וכל זה לענין שבת אבל לענין או"ה לא מיירי דהתם הכל תליא ביד סולדת בו בין כלי ראשון בין כלי שני ומזה לא מיירי המג"א וא"כ מכל מקום לדינא דברי הש"ך נכונים שוב מצאתי בחידושי הרמב"ן סוף מס' ע"ז שפירש בהדיא יד שולטת דירושלמי כהש"ך דלא כהערוך הנ"ל ודלא כהמג"א כאן:

י

(שם) במחבר סעי' י' אסור נ"ב לשפוך רותחין על קאפ"ע כתוש עיין תשובות ח"ס או"ח סי' עד [ע"ד מה שנוהגין בק"ק האמבורג לשפוך ביום ש"ק רותחין מכלי ראשון על קאפפע כתוש שכבר נשפך עליו רותחין מע"ש והורק המים ועתה חוזרי' ושופכים עליו ושותין אותו כך וכתב בסוף התשובה דאין כח למחות ביד הנוהגים היתר לשפוך על ידי גוי אבל רק על קאפפע שהוא יבש לגמרי ואין בו שום לחלוחי' מים קרים וכו' ומ"מ אשרי הנזהר וע"ש היט' בכל דבריו ז"ל]:

יא

(שם) במג"א ס"ק מ"ה בי"ד.נ"ב עיין ש"ך סי' קה סק"ח ואמנם מתשובות מנחת יעקב סוף כלל ס"א מוכח דלכ"ע אינו מבשל לענין בב"ח מריש פרק כל הכשר סוף סוף כלי שני הוא ע"ש ולכאורה ה"ה לענין שבת ונראה לי דלענין שבת מקרי שפיר בישול דהיינו כצלי בלא רוטב וחייב אבל בב"ח פטור דהוא טיגון ולא בשול וכמו שכ' הר"ן סוף פרק כל הבשר וראיה מש"ס סנהדרין דף ד' ע"ב ובתוס' ד"ה דרך וכו' וק"ל ועיין ש"ך ריש סי' צב:

א

סעיף א' המבשל בשבת. נ"ב הנה הרי"ף כתב כיון דבפלוגתא ר"א ורבינא הלכה כדברי המיקל ממילא אין הלכה כר"י הסנדלר והרא"ש בפ"ז רב"ק בסוגיא דטובח ע"י אחר תמה עליו דמה ענין זה לזה והנה הגאון החסיד מוהר"א מווילנא זצ"ל מתרץ דברי הרי"ף דכוונתו דמ"ט הוי ראוי לומר דהלכה כר"י הסנדלר היינו מכח דרבנן ס"ל כוותיה כמו דמוקי לה שם הש"ס וכיון דאנן קיי"ל כהמיקל דהוי רק דרבנן א"כ בע"כ לא יתורץ בזה הברייתא ונצרך לתרץ אשארא א"כ אין כאן ראיה דרבנן ס"ל כן וכיון דרבנן לא ס"ל כן ממילא אין הלכה כדברי ר"י הסנדלר עכת"ד. ואחרי המחילה דבריו תמוהין דלשיטת הרי"ף אי אפשר לפרש כן שהרי הרי"ף העתיק הך אוקימתא דטובח ע"י אחר על המשנה דגנב וטבח ביוה"כ דזה מיירי בטובח ע"י אחר א"כ קשה א"ה גנב וטבח בשבת נמי ולמה תני בסיפא דפטור ובע"כ כדמתרץ הרא"ש דהמשנה אתיא כר"י הסנדלר וא"כ קשה אם המשנה אתיא לדידן כר"י הסנדלר הו"ל לפסוק כר"י הסנדלד מכח דסתם משנה כוותיה ואם הוי משמע ליה דהלכה כר"י הסנדלר מכח דרבנן ס"ל כוותיה מכ"ש דראוי להיות הלכה כמותו מחמת דסתם משנה כוותיה והלכה כסתם משנה ובע"כ אין לנטות בדברי הרי"ף רק כמ"ש הרא"ש דלכך בסיפא פטור כר"י הסנדלר. ומה דקשה כיון דהרי"ף והרא"ש פסקו דהוי דרבנן אכתי אף לר"י הסנדלר הוי שחיטה ראויה כדמפורש בש"ס זה היא קושיא בפני עצמה על הרי"ף והרא"ש ובחידושי הארכתי בזה. אך עכ"פ הרי"ף והרא"ש בע"כ ס"ל דהמשנה כר"י הסנדלר וכדמפרש הרא"ש להדיא א"כ יפה תמה הרא"ש דאי אפשר לפרש כוונת הרי"ף כפירוש הגאון הנ"ל זצ"ל דא"כ אכתי המשנה הוי כר"י הסנדלר ויהיה הלכה כוותיה ובע"כ אין זה כוונת הרי"ף. ובגוף דברי הרי"ף עיין בחידושי שם בארוכה ודו"ק: &והנה בדין אם ח"ש אסור בשבת כמו באכילה עיין במל"מ מ"ש בזה ודעת הח"ץ הוי להיפוך וכבר כתבנו מזה בכמה דוכתין וכעת נראה לי סייעתא לומר דח"ש מותר בשבת והוא ממה דגרסינן בפ"ק דברכות דף י"א ע"א ר"א אומר בערב אתה זובח וכבוא השמש אתה אוכל מועד צאתך ממצרים אתה שורף ר"ע אומר וכו' ועוד אימתי אתה אוכל עד מועד צאתך וכו'. והנה הדבר תמוה איך אמר תחלה מועד צאתך ממצרים אתה שורף הרי אין שורפין קדשים ביו"ט וכבר הרגיש רש"י בזה ונדחק לפרש דהכוונה שהגיע זמן שריפה אבל אינו שורפו עד מוצאי יו"ט והוא דוחק דלשון הש"ס אתה שורף משמע שריפה ממש ולכך נראה דאתי שפיר דהנה חיוב מצות שריפת נותר הוי בכזית דומיא דאכילתו כמו דאמרינן בפ"ק דביצה גבי חמץ דילפינן ביעור מאכילה ולב"ש דלא ילפינן ביעור מאכילה הוי שיעור הביעור יותר מכזית וכן מוכח בפ"ג דפסחים גבי וכן בבשר קודש עד כמה הוא חוזר נראה משם דהוי שיעור מן התורה לחיוב שריפה אבל פחות מכשיעור אין מחוייב לשורפו [דבעשה ל"ש חצי שיעור כמ"ש בספר אור חדש להסתפק כן ויהיה מוכח מזה דבעשה לא שייך חצי שיעור כמ"ש בחיבורי ספר החיים בטעמו ע"ש ודו"ק] ולפ"ז אם יש לו נותר כשיעור שחייב שריפה ודאי אסור לשורפו ביו"ט דממ"נ לשורפו יחד הוי מתקן דהרי הוא עושה מצוה ולשרוף פחות פחות מכשיעור ממ"נ אם אינו מצוה הרי מבטל מצות שריפה דבעי שיעור אכל אם לא נשאר לו רק פחות מכשיעור א"כ כיון דאין בו חיוב במצות שריפה יכול לשורפו ביו"ט דניהו דהבערה הוי בשיעורו בכ"ש מכל מקום הרי מקלקל פטור רק דצורך מצוה חשוב תיקון ולכך אין שורפין קדשים ביו"ט וא"כ תינח היכי דהוי מצוה אבל היכי דלא הוי מצוה שוב הוי מקלקל ומותר לשורפו. לכך שפיר אמר כבוא השמש אתה שורף דהיינו אתה רשאי לשורפו דהיינו פחות מכשיעור כגון אם נשאר לו רק פחות מכשעור ולכך לא כתב בהדיא שריפה דאז הוי משמע דמחויב לשורפו ואם הוי מחוייב שוב הוי אסור לשורפו דהוי תיקון וחייב משום מבעיר אפי' בכ"ש ולכך לא כתיב שריפה בהדיא לרמז דאינו חיוב רק רשות. ובזה אבין טעם פלוגתתם דהמעיין בש"ס בשבת דף ק"ז ע"א דלר"י דמחייב מלאכה שאצל"ג פוטר מקלקל בהבערה ואינו מחייב רק במתקן או צורך מצוה הוי תיקון כמ"ש שם בתו' ולר"ש דפוטר במלאכה שאצל"ג מחייב במקלקל בהעברה ע"ש. ולכך אתי שפיר דר"א יסבור מקלקל בהבערה פטור ואינו חייב רק במתקן ולכך מפרש וכבוא השמש אתה שורף ואף דאין שורפין קדשים ביו"ט משכחת לה בה"ש וליכא תיקון אבל ר"י יסבור כר"ש ובפרט ר"ע דהוי רבו דר"ש ואמרינן בכמה דוכתי דר"ש בשיטת ר"ע רבו אמרה וא"כ ה"נ כיון דס"ל לר"ש מלאכה שאצל"ג פטור עלי' בע"כ ר"ע רבו נמי ס"ל כן א"כ מקלקל בחבורה חייב וא"כ אף חצי שיעור אסור לשורפו ביו"ט כיון דהבערה הוי בכ"ש כמ"ש הרמב"ם בהלכות שבת. לכך מפרש דכבוא השמש מועד צאתך הוי הכוונה דעד מתי אתה אוכל עד מועד צאתך וכו'. ובהכי הונח לי עוד מה דקשה לי בפירש"י דמפרש דמועד צאתך הכוונ' דאז נעשה(נותר)והוי זמן שריפה וקשה הרי כיון דלדידי' הוי זמן אכילתו רק עד חצות וא"כ תיכף אחר חצות נעשה נותר והיאך אמר דבבוקר וכו' ואף דבלילה אין שורפין קדשים הרי ביו"ט נמי אין שורפין קדשים ולמה קאמר דבבוקר נעשה נותר ולא מיד בלילה אחרי חצות. אך לפמ"ש אתי שפיר די"ל דודאי בכל איסורין אסור חצי שיעור מן התורה אבל במלאכת שבת ויו"ט כיון דרק מלאכת מחשבת אסרה תורה ולזה מותר ח"ש. ולכך אתי שפיר דבלילה כיון דהתורה אסרה לשרוף קדשים בלילה אף חצי שיעור אסור לשרפו דחזי לאצטרופי אבל באיסור יו"ט מותר חצי שיעור מן התורה ולכך בבוקר יכול לשורפו אם נשאר לו רק חצי שיעור ואתי שפיר ודו"ק. ומצינו דוגמא לסברתינו הנ"ל בין שבת לשאר איסורים ביו"ד סי' רל"ח בנשבע סתם שלא לאכול אף דאינו חייב רק בכזית כשיעור אכילה מכל מקום אסור חצי שיעור מן התורה אבל בנשבע בפירוש שלא יאכל כזית מותר בחצי שיעור אף דסוף כל סוף אם יאכל כחצי שיעור ועוד חצי שיעור יצטרפו מכל מקום כל שלא אכל רק חצי שיעור מותר כיון דפירש רק אכזית כן ה"נ בשבת שלא אסרה התורה רק מלאכת מחשבת וא"כ הוי כמו התם דפירש כזית ומותר בו חצי שיעור אבל שאר איסורים שלא פירשה התורה מלאכת מחשבת אף דבעינן שיעור מכל מקום חצי שיעור אסור מן התורה כמו באכילה ודו"ק ואתי שפיר דברינו בעזה"י: &והנה במה דאיתא בש"ע המבשל בשבת וכו' עיין בפרי מגדים שם במשבצות מ"ש בשם הלבוש לחלק בין דרבנן דחמיר טפי ועיין מ"ש בחידושי למס' ביצה דף כ' ע"ב בסוגיא דכבשי עצרת במהדודא תניינא מ"ש ראיה להלבוש מפירש"י ומ"ש בדברי הב"ח שהביא המג"א כאן ע"ש ועיין בסי' תקכ"ז מ"ש בזה עוד בדברי הסוברים דבעינן גם במזיד בכדי שיעשה גם בסוגיא הנ"ל דברנו מזה ע"ש ודו"ק היטב:

א

לא ידעתי למה הוצרך לו' דהלכה כרבה דאף לר' יוסף אסור לגלגל והב"ח שכתב דקיי"ל כרבה לפי שתמה על מה שהשמיט הטור דאסור אפילו מבע"י ע"ש אבל לענין איסור גלגול אדרבה לר' יוסף יותר יש לאסור משום שמא יזיז עפר וצריך לומר דגם המג"א כוונתו להקשות מה שהשמיט הטור דאסור אפילו מבע"י אלא דבין על המג"א ובין על הב"ח קשה למה הוצרך להקדים דקי"ל כרבה דהרי מבע"י גם לר' יוסף גזרינן שמא יטמין ברמץ וכמבואר בתוס' דף לט ע"א בד"ה אלא למ"ד עיין שם ועוד מתני' היא בריש פ' במה טומנין ולא בחול ועוד שלא השמיט הטור דין זה והרי כתבו כבר בריש סי' רנז ואם כן בין הב"ח ובין המג"א תמהו רק על מה שהשמיט שאסור לגלגלו על גבי החול וא"כ צ"ע למה הוצרכו להקדים דהלכה כרבה:

ב

(מג"א ס"ק כ"ו) צ"ל ולמה הכריע הרב"י בסי' זה להתירא דהא הוא בעצמו לא כ"כ בסי' רנג ס"ג וי"ל וכו'. כאשר הגהתי כצ"ל וכוונתו דשם בסי' רנג כתב ויזהר שלא ישים קדירתו על גבי קרקע ושתהיה רותחת ע' בסי' רנג ס"ה מ"ש לעיל:

ג

ע' בלח"מ שם שהאריך בזה אבל לדברי המ"א שכ' כן גם גבי מיחם כשאר קושיית הלח"מ למה הוצרכו בגמ' לאוקמי כר"ש והלא גם לר"י מותר ועוד קשה דהא בהדיא אמרינן שם באוקימתא דאביי ולר"י אפילו מים מועטין אסור מפני שמצרף ע' בפ' כירה דף מא ע"ב וצ"ע וצ"ל דגם המג"א לא הביא דברי המ"מ לענין מיחם רק לשאר דברים ובמיחם צ"ל שאינו מצרף בו בודאי וכמ"ש המ"מ בעצמו שם:

א

[א] אסור לו וכו'. אפילו הקדירה (רשב"א קע"ה), מי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר כיון שאינו שלו ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו (מגן אברהם):

ב

[ב] [לבוש] מן התורה וכו'. טעמא דר' יוחנן הסנדלר אבל אנן דמספקינן כר"י נראה דאף במזיד אין בו איסור אלא מדרבנן (מלבושי יום טוב), ומהרא"ש פרק מרובה ור"ן פרק כירה מבואר דאף לר' יוחנן הסנדלר הוא דרבנן דהא פליגי רב אחא ורבינא אליביה והלכה כדברי המקיל:

ג

[ג] [לבוש] ולפי מה שכתבתי מותר וכו'. ואם היה יום טוב אסור דאין שבת מכין ליום טוב (מהרי"ו ב'). אם נתערב אותו דבר בהיתר בשבת הוי דבר שיש לו מתירין לאחרים ולא בטילי, ולפי מה שכתבתי בטל ומותר גם לו (מגן אברהם), ועיין בספרי ליו"ד סוף סימן ק"ב ובס"ק י"א שם כתבתי לתרץ שלא יהיה דברי לבוש דהתם סותרים להכא:

ד

[ד] [לבוש] דלא אמרו וכו'. צריך עיון דבתוס' והרא"ש ור"ן משמע דאף באיסור דרבנן לא מחזקינן שיעשה ישראל ולא בעינן כדי שיעשו אלא כשנעשה על ידי כותים, ואפשר דלבוש הכריע כן מסברא דנפשיה כיון דבית יוסף הביא הרבה פירושים דלעולם בעינן כדי שיעשו שלא יהנה ממעשה בשבת וכן ראיתי בים של שלמה פרק קמא דחולין סימן כ"ה ובדק הבית לרא"ה דף י"ח וריא"ז בשלטי גיבורים פרק כירה וכן משמע בב"ח, ומה שהשיג מגן אברהם מתוס' חולין דבמילתא דלא שכיחי לא גזרו רבנן, ולא קשה מידי דמבואר בחידושי רשב"א שם דרש"י לא סבירא ליה הכי ובים של שלמה פרק אלו טריפות סימן ה' דהוא הדין נמי דאף שאינו שכיח מכל מקום גנאי ליהנות ממעשה שבת עיין שם:

ה

[ה] ובשוגג וכו'. שיכחה שוגג מיקרי (ר"מ מינץ כ"ח), וכן כשעשה על פי חכם שוגג מיקרי (רד"ך), אין לדמות אונס לשוגג (בנימין זאב ק"ל):

ו

[ו] אם חלה דיום וכו'. ורש"ל פרק קמא דחולין סימן ל' אוסר בחלה היום משום מוקצה:

ז

[ז] [לבוש] הא לא דחייה בידים וכו'. שלא הקצה הוא אותן אלא איסורא הוא דרכיב עליהו וכל שיסתלק האיסור ושלא בעבירה חזר להכשרו (משמרת הבית דף י"ט), ובזה יתבאר לך שכל מה שהאריך הט"ז לתמוה כאן ובריש סימן ש"י הוא לחינם:

ח

[ח] [לבוש] שהפרי גדול והולך וכו'. מיירי בפרי שלא נגמר בישולו אבל נגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך (בית יוסף ומגן אברהם):

ט

[ט] להטמינו בחול וכו'. אפילו גילגול על גבי חול אסור (הרא"ש והר"י), גג שיש בה עפר אפילו כבר צלויים ועושה כדי לשמור חומו אסור ואפילו מבעוד יום כמו בחול ואבק אבל גג שאין בו עפר מתיר רש"ל בתשובת סימן ס"א, ודעת יש"א ומגן אברהם לאסור ונחלת צבי ולחם משנה פרק כירה פסקו כרש"ל. כתב הר"ן אסור להעמיד מאכל על גבי חמי טבריא אבל מערב שבת מותר ולהניח בתוכו אסור כמו שכתב סימן שכ"ו סעיף ג'. כתב הרמב"ם פרק ט' הניח בשר על גבי גחלים אם נצלה בו כגרוגרת חייב אפילו בחצי בישולו לדעת הראב"ד ולהרמב"ם אינו חייב בחצי בישולו בנתבשל מקצתו עד שנתבשלו כל הבשר חצי בישול (מגן אברהם), וצריך עיון דמשמע דראב"ד מודה לרמב"ם ולא כתב אלא דחצי בישול הוא כמאכל בן דרוסאי לאפוקי מרש"י שכתב שהוא שליש בישולו. כתב הרמב"ם שם המתיך אחד ממיני מתכות או המחמם המתכת עד שנעשה גחלת וכן הממיס שעוה או החלב או הזפת והגפרית או המבשל כלי אדמה עד שנעשה כלי חרס חייב דהוא תולדה דבישול וכללא דמילתא בין שריפה גוף קשה או שהקשה גוף רך חייב:

י

[י] [לבוש] יש בו אחר כך וכו'. ויש אומרים דוקא אם מצטמק ורע לו (רמ"א), והלבוש השמיטו נראה דסבירא ליה כב"ח שדחה סברא זו דאפילו במצטמק ורע לו אסור מיהו יש לומר דסמך אמה שכתב סעיף ח' מיהו וכו' ומצטמק ויפה לו וכו' וכן בט"ז ומגן אברהם נראה שהסכימו לזה וכן משמע בספר מנחת כהן אלא שסיים שראוי להחמיר מפני שאין אנו בקיאין בכמה דברים אם מצטמק ויפה לו ואין להקל אלא אם כן ידוע בבירור שרע לו כגון לפת ותמרי ודייסא וכיוצא בו וכן מים אחר שנתבשל כל צורכו ודוקא נגד מדורה אבל אצל אש ממש אפילו במצטמק ורע לו אסור (ט"ז), ועיין סעיף ו' בהג"ה דאם אין היד סולדת מיקרי נצטנן אף שעדיין חם ועיין סוף סימן ט"ו:

יא

[יא] שנתבשל כבר וכו'. כל צורכו עיין סעיף ט"ו, ומה שכתב והוא יבש פירש משאת בנימין שהרוב הוא דבר יבש ואם רוב רוטב נידון לדבר לח וצריך עיון:

יב

[יב] לשרותו בחמין אפילו בכלי ראשון וכו' מלבושי יום טוב ומגן אברהם דלא כב"ח וכן עיקר וכן פסקו תוס' ור"ן ור"י ומרדכי פרק כירה, וב"ח שהחמיר משום דבהגהות מיימוני מסתפק יחידאה הוא נמי גדולים הנזכרים לעיל דדוקא בלא נתבשל מערב שבת רק בנשרה בחמין מסתפק ודו"ק שהוא נכון. כתב מגן אברהם ומשמע מלשון השולחן ערוך דאם לא נתבשל מערב שבת רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין, עד כאן, ומלשון הלבוש לא משמע הכי ובפוסקים נראה עיקר כמגן אברהם, ומכל מקום בכלי שני נראה להקל ולסמוך על הרמב"ם ודו"ק:

יג

[יג] מדיחין וכו'. מכלי שני על ידי עירוי ואפשר דשרייה בכלי שני נמי שרי ומשום סיפא נקיט מדיחין (מלבושי יום טוב), והוא לחד תירוצא בתוס' כירה דף ל"ט, אבל מגן אברהם וב"ח פסקו כאידך תירוצא דאסור לשרות בכלי שני דמיחזי כמבשל אם לא תבלין בסעיף ט' וכן משמע מר"י והגהות מרדכי:

יד

[יד] [לבוש] אפילו להדיחן וכו'. עיין בבית יוסף במה שכתב שדברי הפרדס מגומגמין ומתרץ הדרישה זה לשונו, הצעת דבריו שיש מפרשים מליח ישן טרית הוא והוא שנאכל חי אפילו לא הודח בחמין אלא בקרים על זה כתב דאינו דכיון דאין צריך לתיקונו חמין וזה פשוט דבצונן מותר וכיון שראוי אפילו על ידי קרים הוא הדין נמי דמותר על ידי חמין, ומה שכתב שהיו אומרים דאסור לאכול טרית וכו' הכי קאמר האוסרים בטרית כאילו אסרו בהדחת כוסות וזה אינו עד כאן לשונו, מבואר מזה דכל שאי אפשר לאכול אפילו על ידי הדחת קרים אם לא בחמים אסור בחמין ומכל מקום בקרים מותר אבל מה שאפשר בקרין מותר אף בחמין:

טו

[טו] בלא שרייה וכו'. וכן נמי אם לא בהדחה אין ראוי לאסור הדיח נראה לי (מלבושי יום טוב) וכן משמע במגן אברהם, ולכאורה קשה הא זה ממש דין דמליח ישן הנזכר לעיל:

טז

[טז] [לבוש] שאינו מבשל. תימא דרש"י דף קמ"ה ודף ל"ט פירש דמבשל וכן כתב הרמב"ם פירוש המשנה פרק חביות כיון דמכשרתה לאכילה וכן כתב בפרק ט' ור"ן:

יז

[יז] משום בישול וכו'. והוא הדין שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב (פסקי רקנט"י בשם רא"ש וסמ"ג, מגן אברהם), אבל בשלטי גיבורים פרק חביות כתב שדעת הטור דאין צלי אחר בישול אף דסבירא ליה דיש בישול אחר צלי והיה תמוה לי כי נראה מספר יראים דף ל"ח ופוסקים הנזכרים לעיל דשוין הן ומבואר נמי שם דיש אפיה אחר בישול כגון שאופה אחר שחלטו, אך מצאתי קצת ראיה לדבריו בכלבו דף כ"ד וצריך עיון הכלבו שם וכן מצאתי בספר משאת בנימין שפסק כן אלא שהאריך בקושית שם ואישתמיטתיה שלטי גיבורים וכלבו שם הנזכר לעיל. ועוד כתב שלטי גיבורים אין אפיה אחר אפיה וצלוי אחר צלוי ואין צלי אחר אפיה ואפיה אחר צלי. כתב מגן אברהם לכולי עלמא אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנה אצל האש אפילו נצטנן והוא הדין האפוי עד כאן לשונו, וצריך עיון ממה שכתב הלבוש בסעיף הקודם מיהו לחממו על גבי האש אסור מדרבנן ודוחק לומר דהתם מיירי שחיממו על גבי האש ברוטב דגרע טפי ומשמע דבהכי מיירי דאי בלא רוטב הוא דין דצלי אחר בישול או יש לומר דסבירא ליה כשלטי גיבורים הנזכר לעיל ועיין מגן אברהם ס"ק כ"ו וצריך עיון. אך יש לומר דמגן אברהם מישרי ליתן אצל אש במקום שיד סולדת אבל על גבי אש ממש מודה דאסור:

יח

[יח] שלא ליתן פת וכו'. והוא הדין שאר דברים כדמסיק ובזה מתורץ תמיהת פרי חדש בסימן ס"ח ס"ק כ' על הגמרא דאסור ליתן תרנגולת בכלי שני עיין שם, ועיין סעיף ט' דיש אומרים דמלח מבשל בכלי שני וכן אותן שנותנין בצלים צילאט כתב הט"ז דאין ליתן בקערה כל זמן שיד סולדת ברוטב ודעת מגן אברהם להתיר בבצלים שהן כתבלין סעיף ט', ויראה להקל דהא כתב בשלטי גיבורים דנהגו עלמא לתת אפוי אפילו בכלי ראשון ואין נזהרים כלל והיינו כיש מקילין הנזכר לעיל, ובספר משאת בנימין כתב דכבר ראו לנהוג איסור אבל בכלי שני אין צריך ליזהר ליתן פת:

יט

[יט] בבצק. אבל בדבר המתמרח אסור כמו שכתב סימן שי"ד סעיף י"א מגן אברהם, אבל הט"ז כתב דבצק הוא כמו שעוה דטיחה היינו ממרח אלא דהכא מיירי שאינו רוצה לסתום פיו כל כך הרבה אלא שלא יהיה מגולה לגמרי ואם כן אינו מדבק הרבה בכלי:

כ

[כ] להתחמם וכו'. אפילו לא נתבשל כל צרכו כיון שאינו אלא לשמור חומו ואי אפשר לבוא לידי בישול גמור (ט"ז):

כא

[כא] אפילו הכלי וכו'. כיון שהקדירה מפסקת וכן עיקר כדמשמע בסעיף ח' ואפילו ליש אומרים אם נטלו מערב מחשיכה שרי ליתנו על גבי כירה כמו שכתב בסימן רנ"ג סעיף ב':

כב

[כב] לאחר שהעבירוהו וכו'. הבית יוסף הביא הגהות מרדכי שקרוב הדבר דלא מיקרי כלי ראשון אלא עם סילוקו מן האש מיד אבל וכו' ודחהו ט"ז והוסיף זה לשונו, תמהתי מאוד הא משנה מפורשת פרק כירה האלפס והקדירה שהעבירן (פירש רש"י מן האור) מרותחין לא יתן לתוכן תבלין פירש רש"י העבירו בין השמשות לא יתן משתחשך דכלי ראשון כל זמן שהיא רותח מבשל עד כאן לשונו, ותימא לתמיהותו וכי גברא אגברא קרמית דיש לומר דהגהות מרדכי לא סבירא ליה כפירוש רש"י אלא פירש דמיד כשהעבירו לא יתן גם איך קרי זה משנה מפורשת, ויותר תימא דלא עיין בהגהות מרדכי פרק כירה גופיה זה לשונו, והלשון מוכיח דקתני האלפס והקדירה שהעבירם מרותחין עד כאן לשונו, הרי אדרבה מייתי ראיה ממשנה זו דמשמע מיד בשעת העברה מאש לא יתן ולא סבירא ליה כפירוש רש"י, אך קשה על בית יוסף סימן תנ"א דמייתי שם דין זה ממשנה ופירוש רש"י הנזכר לעיל והכא מייתי מנתינת קיתון כנגד המדורה וצריך עיון:

כג

[כג] כל זמן שהיד סולדת בו וכו'. מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכלי ראשון אף שאין היד סולדת בו וכן כתב תשב"ץ ועיין ביו"ד סימן צ"ד בט"ז (מגן אברהם), ושם מבואר דוקא בכלי ראשון שעומד אצל האש וגם בזה מקיל ועיין בתשב"ץ סימן ק"ז דאין ראיה משם וכן הש"ך סימן ק"ה ס"ק ד' דחה לגמרי דירושלמי מיירי ביד סולדת בו דוקא וכן כתב פרי חדש סימן ס"ח ס"ק י"א:

כד

[כד] דהמלח בטל וכו'. אף דמידי דלטעמא לא בטיל שאני הכא דהוי זה וזה גורם דמסתמא נמלח גם בערב שבת (בית יוסף בשם שבלי הלקט), והאריך הט"ז לחלוק ולתמוה מאוד דעל כרחך לא מצינו זה וזה גורם רק שאם היה מתערבין קודם שבאו לקדירה דאז נותנים טעם ביחד כמו בשאור מה שאין כן דנתבשל במלח היתר רק שאינו מספיק לטעמא ואחר כך על ידי מלח איסור בא לו טוב טעם האיסור גרם לחוד, עד כאן, ואינו נכון דבמתניתין פרק ב' דערלה בין שנפל שאור של איסור בתחילה בין בסוף לעולם אינו אוסר עד שיהא כדי לחמץ דזה וזה גורם מותר ודוחק לומר דמיירי מתניתין שנפל איסור מיד אחר ההיתר קודם שיעשה שום פעולה דסתמא קתני בין בסוף גם מתנא קמא שם משמע דמיירי אף אחר שעשה פעולתה וכמבואר בברטנורה שם וממשנה הנזכר לעיל מבואר דאם יש במלח הניתן לתוכו כדי ליתן טעם זולת המלח שנתן בערב שבת בכל ענין אסור עד כאן דבריו סוף סימן פ"ז אלא מיירי שאין בו כדי ליתן טעם אלא עם המלח שאתמול. כתב מגן אברהם ונראה לי דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול עיין מה שכתבתי סעיף ט"ז עד כאן, ואף דבסעיף ד' בנצטנן יש בו משום בישול צריך לומר דמלח מיקרי יבש ואם כן אין היתר אלא ליתן בכלי ראשון שאין אצל אש דהוי כשורה בחמין שם, שוב מצאתי דברי מגן אברהם במרדכי ואגודה פרק כירה ומשמע שם קצת דטוב להחמיר:

כה

[כה] ולערות וכו'. ואם עירה אזי הקליפה אסורה (מלבושי יום טוב ומגן אברהם), ועיין יו"ד סימן ס"ח ושם סעיף י' כתב רמ"א דבנפסק הקילוח שרי ובש"ך סימן ק"ה שם דאף למאן דאמר דאסור היינו שמבליע אבל אינו מבליע ומפליט כאחד, ומזה פשוט דלענין בישול בשבת דאין חשש כלל ועולת שבת לא דק כלל בזה:

כו

[כו] מים חמין וכו'. אפילו בחמי טבריא (מגן אברהם):

כז

[כז] ואף על פי שהוא כלי שני וכו'. כן כתב רמ"א ונחלת צבי חולק דמותר אם הוא כלי שני ודבריו ארוכים בסוגיא זו וכן הב"ח וט"ז האריכו עיין שם:

כח

[כח] [לבוש] ועוד וכו' הרבה וכו'. הרכיב פירוש תוס' עם פירוש רש"י ואינו נכון דלפירוש רש"י אפילו אין מרובים והרמב"ם גם כן לא אסר מרובים והטור סתם כפירוש רש"י דתתאה גבר, והיה נראה לי לתפוס לדברי הר"ן דמחלק מחמת שהעירוי המתערב מצטנן לגמרי וכו' (מלבושי יום טוב). כתב מגן אברהם נראה לי דאסור ליתן חתיכות בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה וכן משמע ביו"ד סימן צ"א סעיף ד':

כט

[כט] [לבוש] הרבה מים וכו'. שכך דרך לשפוך מהמועט למרובה:

ל

[ל] מים וכו' מרובים וכו'. ולא אמרינן דמצרף הכלי וכו' דדבר שאין מתכוין הוא ולא הוי פסיק רישיה דאפשר שלא יגיע לצירוף, ומגיד כתב כל שהוא מפני התיקון כלי מי שאינו מכוין לתקנו פטור:

לא

[לא] אפילו בכלי ראשון וכו'. ולדעת מלבושי יום טוב הנזכר לעיל אפשר לאסור בזה ועיין סעיף י':

לב

[לב] בכלי שני וכו'. היד סולדת בו תוס' פרק כירה אבל בכלי ראשון עיין סעיף ט' ואם שואב בכלי ריקן מכלי ראשון פסק הט"ז ביו"ד סוף סימן צ"ב להחמיר הוי ככלי ראשון, ואם שהא בתוכו עד שמעלה רתיחה שם פשיטא שהוא ככלי ראשון ועיין סוף סימן רנ"ח:

לג

[לג] דהיינו מקום וכו'. מכאן תשובה למורה הוראה דשואלין אם היד סולדת בתבשיל ומשערין באצבע וזה אינו אלא שכריסו של תינוק וכו' (דרישה):

לד

[לד] והוא הדין בפירות וכו'. ומכל מקום מותר ליתן אלונטית וכלי עופרת סמוך לאש לחממו אף שהוא קרוב כל כך שיכול להתיך שם או לשרוף דלא ניחא ליה והוי דבר שאין מתכוין:

לה

[לה] אפלו נצטנן וכו'. דסבירא ליה דאין בישול אחר בישול אפילו ברוטב ונצטנן ועיין סעיף ד' וצריך עיון ממה שכתב בהג"ה סעיף ה' סתם אפילו בנצטנן קצת אסור:

לו

[לו] ויש מחמירין וכו'. ואם שפך לחוץ המים והשומן שבתוכו מותר לחמם הפשטידא אף דעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ולא חשיב ושרי ולכך מותר לחמם לכולי עלמא חתיכות בשר שמן אף שמקצתו זב (בית יוסף), וזה לשון מלבושי יום טוב כתב בדרשות מהר"ש שהתיר להשים כד של יין שהיה בו קרח הרבה על התנור כדי לפשר הקרח, עד כאן, וצריך עיון דמהר"ש נראה דסבירא ליה כהמתירין דלעיל אבל למחמירין הוה ליה נולד ואפשר דכיון שיש בו יין ואינו ניכר הקרח כשנימוח מותר וכן צריך לומר בסימן ש"כ סעיף ט' אם הניחם בחמין וכו' אבל בקרח לבד או אינפאנדה וקדירה הנזכר לעיל אף שנימוח בחמה הוי נולד למחמירין ואפילו בדיעבד אסור השומן בשבת מיהו הפשטידא עצמה מותר וכתב מגן אברהם דמותר ליתן הפשטידא קודם שהוסק התנור כמו שכתב סוף סימן רנ"ג אך אין להקל בפני עם הארץ ויש לעשות על ידי כותים:

לז

[לז] [לבוש] נראה לי שטעות וכו'. דשמן יש בו בישול וכו' הט"ז האריך לתמוה על בית יוסף ולבוש דלא ראו בש"ס דר' שמעון בן גמליאל אומר אשה סכה ידה וכו' דכיון דהוא על ידי שינוי ליכא בישול דאין איסור אלא כשהשמן בעין בפני עצמו והוא הדין בשומן שעל גבי אנפדה דמותר אפילו ביד סולדת בו אנפדה מיד, עד כאן, ודבריו תמוהין דודאי ראו דר' שמעון בן גמליאל דהא מייתי לה אלא דסבירא ליה דלמסקנא לא קיימא לן כר' שמעון בן גמליאל אלא אסור אף על ידי שינוי ועוד דשומן אנפדה שזב ממנו הוי בעין ממש כמו שכתב בית יוסף ועיין מה שכתבתי ס"ק מ"א, גם מה שכתב הט"ז דהך מקום שיד סולדת בו מיירי על כל פנים שאינו יכול להתבשל דאם לא כן אסור לכולי עלמא כמו שכתב בסעיף י"ד במקום שיכול להתבשל אסור ולא זכר שם במקום שיד סולדת בו וכו', ולא ירדתי לסוף דעתו שהרי מפורש שם במקום שיד סולדת בו גם פשוט בש"ס ופוסקים דיד סולדת בו הוא מקום שיכול להתבשל ומבואר נמי כן בסעיף י"ד ודו"ק וכן בסעיף שאחר זה, ואי נתרץ קושיות בית יוסף ולבוש נאמר שיש חילוק לענין בישול בין שמן בין אינפדה שכבר נתבשל שאין בו בישול אחר בישול כמבואר בסעיף ט"ו וכן כתב בספר משאת בנימין ומגן אברהם ודרישה, ומכל מקום יפה כתב הלבוש כי בתשב"ץ והג"ה סמ"ק וכלבו כתבו נמי להחמיר במקום שיד סולדת בו ובתנור משמע אף שאין יד סולדת בו אסור אם לא על גבי נסרים העשוין על גבי תנור ונראה להחמיר בזה לכתחילה אף לעת הצורך:

לח

[לח] [לבוש] ויפשירו זהו בישולו וכו'. כן הוא לפי גירסת רש"י דף מ' אבל הר"ן ור"י ורמב"ם ופוסקים גרסינן הפשרו לא זהו בישולו וכן פסק בספר משאת בנימין, מיהו ביד סולדת בו אף בסכה ידיו שמן או מים אסור וכן משמע ברמב"ם פרק ט' וכלבו דף ל"ב ורבינו ירוחם חלק ג':

לט

[לט] שהעבירו מרותחין וכו'. כן כתבו הטור ור"ן וכן פירש בית יוסף דברי רמב"ם פרק ג' אבל בלחם משנה שם ראיתי שפירש דוקא על האש אסור והא דצמר ביורה דאסור אפילו העבירו טעמיה משום צובע וכן מצאתי בכלבו דף ל"ב ע"א (ע"ד) [עיין שם] שפירש כן להדיא דברי רמב"ם ובהכי ניחא נמי מה שכתב הטור ושולחן ערוך בסוף סימן שכ"א בשם הרמב"ם להתיר דמיירי התם בנסתלקה מהאש וכן משמע במרדכי ואגודה פרק קמא דשבת, ואפשר לי להשוות דעת הפוסקים יחד דכשהוא על האש אפילו בנתבשל כל צרכו אסור וכשאין על האש מותר בנתבשל כל צרכו אלא דבמגיד משמע דאף שהוא על האש מותר בנתבשל כל צרכו וכן משמע בב"ח ריש סימן רנ"ב, גם אפשר דמודין כל הפוסקים דמותר בנתבשל כל צרכו והא דכלבו ומרדכי ואגודה שכתבו קדירה מבושלת אבל לא מיירי בכל צרכו וצריך עיון, ומגן אברהם העתיק לשון הכלבו כל צרכו וליתא שם:

מ

[מ] [לבוש] ויש אומרים דלכתחילה וכו'. היינו משום הרחקה כמו שכתבו הב"ח וט"ז ומכל מקום כשהוא על האש הראיתי פנים שהוא מדינא. כתב מגן אברהם העולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאן בכף כיון דאי אפשר בענין אחר וכו' ודעת ט"ז לחלק בין הוצאה למגיס ומהפך בו דהוצאה בעלמא אין כאן זהירות וכן משמע לי במגיד שם זה לשונו, כתב כל שהם בהגסה ממש חיוב הכנסת המגרפה מותר וכל שכן בהגסה חייב אסור להכניסה עד כאן לשונו, דלכאורה תמוה ונראה לי להגיה כל שאין בהגסה וכו' והיינו דבהוצאה קיל דכל שאין חיוב בהגסה ממש מותר הוצאה, מיהו כשהוא על האש ודאי יש לאסור הוצאה וזה לשון שלטי גיבורים דף ק"ע אין ליקח מן החמין כדי לתת לתינוק משנכנס שבת לא בלילה ולא למחרתו דילמא מגיס ומבשל, עד כאן:

מא

[מא] שמן ושום וכו'. ונראה לי דבשומן מותר לטוחן דאין בו משום בישול כמו שכתב בסעיף ט"ז ומשום נולד ליכא כיון דאין בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאיליו ואפשר דזהו מיקרי בעין מידי דהוי אקדירה שיש בה רוטב וצריך עיון (מגן אברהם), אבל בדרישה מצאתי זה לשונו מכאן נראה לי ראיה שמותר לטוח שמן אווזא שנקפה על גבי מיני קמחים וקיטניות כגון לאקשין רכין או הירז שנותנין על גבי קערה בשבת שאף שהניחה [שנמחה] על גבו הואיל ואינה מתבשל על גבו מותר דהרי שום ושמן גם כן נקרש קצת ונמחה אצל האש ואף על גב דאין מרסקין הברד והשלג בידים שאני הכא שהיא נמחה כבר ועדיין אינו קפוי כל כך כמו בקושי כמו הגלד ואף דבפשטידא יש אוסרים לעיל שאני התם שהשומן נמחה הוא והוא בעין וגם מתחילה בטל אצל האוכל ועכשיו נעשה משקה מה שאין כן בזה עד כאן לשונו, מבואר דפשיטא ליה דזהו מיקרי אינו בעין גם משמע דמותר לרסקו בידים ועוד הא בסימן ש"כ ס"ק י"ג הביא מגן אברהם הרבה פוסקים דמותר לרסק גלד לתוך הכוס ונראה דהוא הדין בזה, אך צריך עיון מסימן שכ"ח סעיף כ"ב ובתניא דף כ"ז ובכלבו דף ל"ב ע"א בשם ספר התרומות זה לשונו, סכין לאדם דוקא בשמן אבל בחלב או בשומן אסור לפי שהוא נתך ונמס על ידו ונעשה נולד, עד כאן, ודוחק לומר דעל גבי ידו מיקרי בעין יותר מעל גבי דבר מאכל חם שנבלע ועיין ס"ק ל"ד, (והג"ה) [והנה] מדברי דרישה משמע לכאורה דוקא בכלי שני מתיר מדנקט קערה ויש לומר דאורחא דמילתא נקט ועוד דבדבר גוש יש אומרים דאף כלי שני דין כלי ראשון יש לו עיין יו"ד סימן ק"ה:

מב

[מב] כנגד המדורה וכו'. לאו דוקא דהוא הדין כשהעבירו ויד סולדת בו כמו שכתב בסעיף ט' (ט"ז ומגן אברהם), וצריך עיון בכלבו מקור דין זה:

א

ויש מתירין. ביום שבת לא מצאו הקווע מבושם כל צרכו וא"א לתקנו בלא"ה התיר בעל גינת ורדים להוסיף על הכוס משחיקת הקווע ועיין ת' דבר משה סי' לח ות' ז"א ס"ח:

א

א) [סעיף א'] המבשל בשבת וכו' כתב בטור המבשל בשבת חייב וכתב ב"י פשוט בפ' כלל גדול (שבת ע"ג ע"א) שהוא אחד מאבות מלאכות עכ"ל ונראה דזהו הטעם שלא כתבו בש"ע מפני שהוא פשוט דחייב:

א

ב) שם, המבשל בשבת וכו' אחד האופה את הפת או המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים הכל ענין אחד הוא, ושיעור המחמם את המים כדי לרחוץ בהן אבר קטן, ושיעור מבשל סממנים כדי שיהיו ראוין לדבר שמבשלין אותן לו. הרמב"ם פ"ט דין א' וכן המתוך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל וכן המחמם את הדונג (שעוה) או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם ה"ז תולדות מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל, הרמב"ם שם דין ו' והביאו מ"א סק"י:

א

ג) הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה בו כגרוגרת (שהוא שליש ביצה כמ"ש לקמן סי' שס"ח סעי' ג' יעו"ש) אפי' בשנים וג' מקומות חייב לא נצלה בו כגרוגרת אבל נתבשל כולו חצי בישול (עיין לעיל סי' רנ"ג או' כ"ח) חייב נתבשל חצי בישול מצד אחד פטור עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדין, הרמב"ם שם דין ה' והביאו מ"א שם, ומה שהביא שם המ"א בשם הראב"ד כבר השיגו א"ר או' ט' וכתב דגם הראב"ד מודה להרמב"ם בזה יעו"ש, וכ"ז הוא לענין חיוב חטאת אבל איסורא איכא בכל גוונא דק"ל חצי שיעור הוא אסור מה"ת כדאיתא במס' שבת דף ע"ד ע"א ופרש"י שם וכ"ה במס' יומא דף ע"ד ע"א פלוגתא דר"י ור"ל וק"ל כר"י וכן הוכיח הכנה"ג בהגב"י ביו"ד סי' צ"ח או' ס"ז מכמה סגיות וכו' דהלכה כר"י דאמר חצי שיעור אסור מה"ת יעו"ש:

א

ד) שם. המבשל בשבת וכו' אם היה קדירה על האש ולא היה ראוי להתבשל עד שעה ושתים והיפך בגחלים שעי"ז מתבשל במוקדם כתב הריטב"א דאפשר דחייב. פת"ע או' א' ונראה דר"ל דחייב משום מבשל חוץ מאיסור מכבה ומבעיר:

א

ה) שם. המבשל בשבת וכו' וכל שיש ספק פלוגתא אם הוא בישול או לאו בזה ספק דרבנן לקולא, א"א או' יו"ד, ור"ל דכ"ז שאסרו במבשל או בשאר מלאכות לעושה במזיד או בשוגג הוא משום קנס והוא מדרבנן לפיכך הולכין בספיקא לקולא ועיין לקמן או' ח':

א

ו) שם הגה, או שעשה א' משאר מלאכות, עיין נתיב חיים שכתב על הגה זו משנה שאינה צריכה היא דכן כתב הטור אליבא דר"מ אבל לדידן דק"ל כר' יהודה פשיטה דאין לחלק בין מבשל לשאר מלאכות יעו"ש, וכ"כ המש"ז או' א':

א

ז) שם בהגה, או שעשה א' משאר מלאכות, ואם היא מלאכה דרבנן כתב המש"ז או' א' דבו ביום אסור אפי' בשוגג ומלאכה דרבנן יעו"ש, אמנם בביאור הגר"א האריך להוכיח דלכ"ע אם עשה מלאכה דרבנן בשוגג דאין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה בו ביום יעו"ש, וכ"כ ח"א כלל ט' או' י"א, אבל אם עשה במזיד אסור אפי' לאחרים עד מו"ש מיד, ח"א שם, ומיהו אם הוציא פירות חוץ לתחום והחזירם אפי' במזיד מותרין באכילה באותו היום ואפי' למי שהחזירם משום דלא נעשה האיסור בגוף הפירות ולא נשתנו מכמות שהיו כמבואר לקמן סי' ת"ה סעי' ט' יעו"ש:

א

ח) שם. במזיד אסור לו לעולם. היינו ליהנות מאותה מלאכה עצמה דקנסוהו רבנן אבל מותר לו ליהנות מדמיה של אותה מלאכה כדאיתא במס' בבא קמא דף ע"א ע"א וכתובות ל"ד ע"א וגם פשיטא לה לגמ' במס' חולין ריש דף קט"ו ופרש"י שם דאינו אלא משום קנס יעו"ש וצ"ע על הלבוש שכתב במזיד אסור לו מה"ת יעו"ש ועיין א"ר או' ב' ופתה"ד או' א' ודוק ומיהו מה שמותר ליהנות מדמי אותה מלאכה נראה דהיינו שיוכל למוכרה רק בכדי מה שהיה שוה אותו דבר קודם שיעשה בו מלאכה כדי שלא יהנה ממלאכת שבת דאם לא כן מה אהני קנסא דרבנן:

א

ט) שם. במזיד אסור לו לעולם, ומשמע ברשב"א סי' קע"ה דהקדירה אסורה (דהא לגבי דידית בלוע מאיסור מחה"ש) ג"כ, מ"א סק"א, א"ר או' א' תו"ש או' א' ומיהו עיין מט"י או' א' שחלק על דברי המ"א הנ"ז והסכים להתיר הקדרה וכן הער"ה או' א' הגם שהשיג על המט"י מ"מ לענין דינא הסכים להתיר מטעם אחר יעו"ש, אמנם הר"ז או' א' פסק לאסור כדברי המ"א, וכ"פ בן א"ח פ' בא או' א' וכ"כ האחרונים, ומיהו מהני הגעלה אפי' לכלי חרס ואם בישל בלא הגעלה צריך ס' נגד הבלוע דחמור מבישולי עכו"ם, א"א או' א' ליקוטי רמ"א על נז"י סי' ו' או' ב' בן א"ח שם והא דמהני הגעלה בכאן לכלי חרס מ"מ צריך ג"פ כמ"ש ביו"ד סי' קי"ג סעי' ט"ז יעו"ש:

א

י) ומיהו אם בישל ישראל לחולה שיש בו סכנה לכ"ע הקדירה מותרת' הרשב"א שם, מט"י שם, י"א בהגה"ט ואפי' אם היתה הקדרה חדשה כי כן צוו הרופאים שיעשו התבשיל בכלי חדש אפ"ה הקדרה מותרת שבות יעקב. ח"ב סי' כ"א יעו"ש:

א

יא) שם. במזיד אסור לו לעולם, וה"ה לבני ביתו, נה"ש או' א' ואם מת קנסו לבנו אחריו, מ"א ססי' תקל"ח, תו"ש בזה הסי' או" א':

א

יב) שם אסור לו לעולם, ומי שנתבשל בשבילו דינו כמו אחר כיון שאינו שלו ולא חיישינן שיצוה לישראל אחר לבשלו דאין אדם חוטא ולא לו, מ"א סק"ב א"ר או' א' ר"ז או' א' מיהו הנה"ש סוף או' ב' כתכ דראוי לאסור גם למי שנתבשל בשבילי יעו"ש, אמנם כ"ז דוקא במבשל במקרה אבל בפונדק ישראל שמבשל בקביעות מדי שבת בשבתו ודאי אסור למי שנתבשל בדעתו ורצונו ועוד אפי' למי שלא נתבשל בשבילו כלל אין ליקח ממנו משום לפני עור לת"מ ומשום מסייע ידי עוברי עבירה, כתב סופר א"ח סי' ן' יעו"ש:

א

יג) שם. ולאחרים מותר למו"ש מיד, דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל משום דקל בעיניו ויבוא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא. ב"י, ט"ז סק"א, מ"א שם, ומיהו אם בישל עכו"ם מים בשבת ונצטנן דלא נהנה כלל ממלאכת שבת י"ל דא"צ למו"ש כדי שיעשו שאף לטעם שלא יאמר לו דהא שותה צונן אבל בו ביום אסור לכ"ע דאיתעביד איסורא, א"א או' ב' ומ"מ נראה דבמקום ששותין מי בורות ומרתיחין אותו כדי שלא יזיק ואח"כ שותין אותו צריך להמתין במו"ש בכדי שיעשו דהא אהנו מעשה עכו"ם:

א

יד) שם. מותר למו"ש מיד. ואם היה מו"ש יו"ט אסור דאין שבת מכין ליו"ט ליקוטי מהרי"ו סי' ב' כנה"ג בהגה"ט. מ"א שם. א"ר או' ג' תו"ש או' ב' ער"ה או' ד' וי"א שאין הכנה שייך בזה ויש לחוש לסברא הראשונה. ר"ז או' ג' וכן אם בישל לחולה בשבת ומו"ש יו"ט אסור לבריא. ודוקא בדבר שאינו נאכל כמות שהוא חי. א"א שם ואם היה יו"ט ביום א' וביום ב' יום ב' מותר כמ"ש סי' תקי"ג סעי' ה' בהגה יעו"ש. ומים שהוחמו בשבת אם נצטננו למו"ש והוא יו"ט ודאי לא שייך הכנה. א"א שם. ולנוהגין שלא לשתות מים כ"א מרתיחין אותו וכמ"ש באו' הקודם נראה דשייך הכנה ואין לשתותו במו"ש אם הוא יו"ט:

א

טו) שם. מותר למו"ש מיד. וכתב מור"ם ז"ל ביו"ד סס"י ק"ב בהגה דאם נתערב ה"ז מתבטל ולא אמרינן דחשיב דבר שיש לו מתירין ולא בטיל משום דמותר לאחרים אחר שבת אלא כיון דלזה אסור לעולם לא חשיב דבר שיש לו מתירין ומתבטל. וכתב שם הרב כו"פ ז"ל דזה דוקא למבשל אבל לאחרים אפי' אם נתערב אינו בטל דחשיב לדידהו דבר שיש לו מתירין. וכ"כ שם החו"ד יעו"ש אמנם המ"א סק"ב כתב דגם למבשל אסור אם נתערב בו ביום דלא בטיל הואיל דלגבי אחרים הוי דבר שיש לו מתירין שמותר במו"ש אלא א"כ נתערב אחר השבת שאז בטל ומותר גם להמבשל יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ג' ר"ז או' ד' וכתב דהביטול הוא ברוב יעו"ש. ועיין בשו"ת רב פעלים ח"א סי' י"ז מה דשקיל וטרי בהאי עניינא והעלה לאסור כהמ"א והיינו כוותיה ולא מטעמיה יעו"ש וכ"כ בספרו' בן א"ח פ' בא א' ב' יעו"ש. וכתב שם הר"ז דאם נתערב בשבת אסור התערובות להמבשל במזיד לעולם אבל לפי הטעמים שכתב רכ פעלים שם משמע שאין לאסור להמבשל אלא כמו האחרים וכ"נ עיקר כיון דבלא"ה מור"ם ז"ל וכמה מן האחרונים מתירים התערובת למבשל אפי' בו ביום כנז"ל וא"כ די לנו להחמיר רק באותו יום ולמו"ש שרי ליה התערובות כמו האחרים ודוק ואח"כ ראיתי שכ"כ בחידושי רעק"א דמותר לאחר שבת יעו"ש:

ב

טו) ואם היה יו"ט במו"ש ואם ימתין עד מיו"ט יתקלקל המאכל י"ל אף בשוגג בו ביום מותר אם נתבטל. א"א שם:

א

טז) שם. ובשוגג אסור בו ביום וכו' שכיון שעשה אסור של תורה החמירו לקנוס בו ביום כמו במזיד שאסור גם לאחרים גזירה שמא יבשל במזיד ויאמר שוגג הייתי. ר"ז או' א':

א

טוב) שם. ובשוגג אסור בו ביום וכו' כל שעשה ע"פ חכם שהורה לו שוגג מיקרי ולאו בר עונשין הוא. הרד"ך בית כ"ו ח"ב. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ג א"ר או' ה' תו"ש או' ג' ר"ז או' ב':

א

חי) שכחה שוגג מקרי. מהר"מ מינץ סי' כ"ח. כנה"ג שם מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם. ר"ז. שם ער"ה או' ג' וכ"כ בספרו ליו"ד סי' צ"ט או' יוד יעו"ש בין ששכח שהוא שבת או שהיא מלאכה ר"ז שם:

א

יט) וכן האומר מותר שוגג הוא. מ"א סי' ק"ד סק"ו וכן הוכיח הפתה"ד שם או ג' בכמה ראיות מש"ס ופו' יעו"ש. וכ"כ הער"ה שם ואעפ"י שהביא פלוגתא בזה מ"מ ביו"ד שם הביא כמה פו' דס"ל הכי וכתב דכן עיקר יעו"ש. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' כ"א:

א

ך) איך לדמות אונס לשוגג. בנימין זאב סי' ק"ל. כנה"ג שם. א"ר שם. ור"ל דאנוס קיל משוגג דאנוס רחמנא פטריה:

א

כא) ישראל אחד נתן במזיד ביצים בתוך קדירתו של חבירו ונתבשלו. הביצים עצמן ודאי אסורין אבל התבשיל נ"ל דשרי אע"ג דדבר שיל"מ הוא ולא בטיל מ"מ לא מיתסר התבשיל דכיון שהיא אינה קלופה אינה נותנת טעם דמיא דביעי מיא בעלמא הוא ודמי לביצת נבילה וטריפה דאינה אוסרת התבשיל אם אינה קלופה ודוקא ביצה שיש בה אפרוח או דם הוא דאוסרת כדאיתא בפ' ג"ה דצ"ח ובטוש"ע יו"ד סי' פ"ו יעו"ש. שש"א או' ד':

א

כב) ועיין בשו"ת זית רענן ח"ב סי' ה' שנשאל בענין משרתת א' שהביאה לבית האופה תבשיל של שבת בטרם ביאת השמש של עש"ק והמשרת של האופה היה טרוד בתבשילין של אחרים להורידם לתנור עד כי אחר הנער והוריד את התבשיל לתנור בביה"ש והם לא ידעו מאומה שיש בזה חטא גדול או קטן רק אברך א' שאל אם צריך להודיעם לבל יאכלו ממנו בש"ק כדין הממשל בשבת בשוגג ומצדד שם להקל לענין התבשיל יעו"ש. א"ח או' ג':

ב

כב) שם בהגה. עיין לעיל סי' ש"ז סעי' ך' ט"ס וצ"ל סעי' י"ט:

א

כג) [סעיף ב'] בין שחלה מאתמול בין שחלה היום וכו' כלומר לא מיבעיא שחלה מאתמול דאמרינן דעתיה עלה היה מאתמול שמא יצטרך לשוחטה אלא אפי' חלה היום דלא הוה דעתיה עליה מאתמול שרי לבריא לאכול ממנו ולית ביה משום איסור מוקצה. והטעם כתב הרא"ש משום דק"ל כר"ש דלית ליה מוקצה מחמת איסור אלא בדאיכא תרתי דחינהו בידים ולא חזו כמו גרוגרות וצימוקים וכדומה והכא לא דחינהו בידים. והב"ד ב"י וב"ח. והא דאית מוקצה במחובר אעפ"י שנשרו הפירות כתב המ"א סק"ד דהתם טעמא שמא יעלה ויתלוש כדאיתא ריש ביצה יעו"ש. אבל שמא ישחוט לא חיישינן דדבר טורח הוא ומידכר ועוד דלא גזרינן אלא בפירות דבעודה בכפיו יבלענה ומתאוה להם. כ"כ שם התו' לב"ש:

א

כד) שם. בין שחלה היום וכו' ורש"ל פ"ק דחולין סי' ל' אוסר בחלה היום משום מוקצה. שכנה"ג בהגב"י או' ב' א"ר או' ו':

א

כה) שם. מותר הבריא לאכול וכו' והטעם כיון דא"א לכזית בשר בלא שחיטה כי קא שחיט אדעתא דחולה קא שחיט, גמ' ופרש"י ז"ל וליכא למיגזר שמא ירבה בשחיטה בשביל בריא דהא משום ההוא זית דחולה בעי למשחט כולה ע"כ. והיכא דדי לחולה בתרנגול קטן אם מותר לשחוט לו תרנגול גדול יתבאר לקמן סי' שכ"ח סעי' ט"ז בס"ד. ולענין כסוי הדם לשוחט בשבת עיין ביו"ד סי' כ"ח סעי' טז:

א

כו) שם. לאכול ממנו חי. ובלא מליחה. טור. וכ"כ התו' והרא"ש פ"ק דחולין והטעם מבואר שם דק"ל המולח חייב משום מעבד. עו"ש או' ד' ומיהו הדחה בעי משום דם שעל הבשר משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא פירש כמ"ש ביו"ד סי' ס"ז סעי' א"ב מ"א סק"ה. ומותר להדיח בשבת כיון שרוצה לאכול עתה מיד. א"א או' ה':

א

כז) שם. אסור בשבת לבריא וכו' ולמ"ש מותר לאלתר ולא בעינן בכדי שיעשו. ב"י:

א

כח) שם. אסור בשבת לבריא וכו' מיהו שרי בטלטול היכא שראוי לכוס והיכא שאינו ראוי לכוס אסור בטלטול לאחרים שלא לצורך החולה. יש"ש פ"ק דחולין סי' ל' שכנה"ג בהגה"ט או' ב':

א

כט) שם. או לחולה שאין בו סכנה וכו' דכל שאסור לעשות לו ע"י ישראל גזרינן שמא ירבה בשבילו דלפעמים לא ימצא לעשות לו ע"י גוי ויבא זה להרבות בשבילו, הרשב"א בתשו' סי' תתי"ד, והביאו ב"י:

א

ל) שם. שמא ירבה בשבילו, והוא איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפי קודם שיתן הקדרה על האש. וי"א שהוא דרבנן, ב"י בסי' זה ובסי' של"א. מ"א סק"ו. ויש נ"מ מזה לענין חולה שאין בו סכנה דישראל שרי לעשות לו שבות ולא מלאכה. כ"כ העו"ש סי' תק"ג או א' יעו"ש. תו"ש או' ח':

א

לא) שם הגה. ואפי' בישל ע"י עכו"ם אסור בשבת. ר"ל אפי' בישל ע"י עכו"ם לחולה בשבת אסור לבריא לאכול ממנו גזירה שמא ירבה בשבילו. וכ"כ הר"ז או' ה' אבל למו"ש מותר מיד אפי' לבריא ואין בו משום בישולי עכו"ם. כ"כ מור"ם ז"ל ביו"ד ססי' קי"ג, בהגה בשם הרא"ה. וכ"ה דעת הש"כ ביו"ד ססי' קכ"ג ובנה"כ ססי' קי"ג. וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו. מ"א סק"ז. אמנם הט"ז ביו"ד סי' קי"ג ס"ק ט"ו כתב בשם הרשב"א בס' משמרת הבית דאפי' לחולה עצמו אסור במו"ש משום בישולי עכו"ם וכ"ש לבריא דלא הותר אפי' לחולה עצמו אלא דוקא בעת הצורך דהיינו בשבת אבל לא למו"ש יעו"ש וכ"כ שכנה"ג בהגב"י סי' זה או' ג' ובכנה"ג הגב"י שם או' ע"ט וכתב שכ"ה דעת מרן ז"ל מדהשמיט סברת הרא"ה בש"ע יעו"ש. וכ"כ הפר"ח שם או' כ"ו, פר"ת שם סוף או' י"ט, מנ"י כלל ע"ה או' כ"ט, בל"י שם או' כ"ב, ער"ה בזה הסי' או' ח' ושם או' כ"ד, ח"א כלל ס"ט או' ט"ז ובספרו חכ"א כלל ס"ו או' י"ב, וכ"נ דעת הברכ"י בסי' זה או' ב' יעו"ש, וכ"פ הנה"ש או' ה' בן א"ח פ' בא או' ד' ומשמע אבל אם בישל העכו"ם לחולה בשבת דבר שאין בו בשולי גוים מותר למו"ש מיד ואפי' לבריא, וכ"כ בן א"ח שם:

א

לב) ולענין הכלים שבישל בהם העכו"ם לחולה בשבת דבר שיש בו איסור משום בשולי עכו"ם כתב הער"ה שם ביו"ד או' כ"ד דיש לסמוך בזה על הרא"ה דא"צ הכשר יעו"ש, וכ"כ חכ"א שם דאחר מעל"ע יש להתיר הכלים אפי' בלא הגעלה יעו"ש, אמנם בספרו ח"א כלל ס"ט או' ט"ז כתב דהכלים צריכים הכשר ואפי' כלי חרס דיו אם מגעילו ג"פ ובדיעבד אם בישל בו (היינו קודם מעל"ע) ויש רוב בתבשיל מותר והמיקל שלא להגעיל כלל לא הפסיד עכ"ד, וכ"כ הברכ"י ביו"ד סי' קי"ג או' ח"י בשם ס' בתי כהונה דלכתחלה ראוי למיחש לחומרא ולהכשירו ובדיעבד אם בשלו בו (והיינו אפי' קודם מעל"ע) קודם הכשר התבשיל מותר יעו"ש, וכ"כ הרב בן א"ח שם דהכלים צריכים הכשר ורק בדיעבד אם בישל בהם ויש רוב בתבשיל מותר יעו"ש, ונראה לענין דינא כיון שרבו הדעות בזה דלכתחלה יש להחמיר להכשירם ובדיעבד אם בישל בהם בלתי הכשר אפי' תוך מעל"ע התבשיל מותר והמיקל שלא להגעילם כלל ולהשתמש בהם אחר מעל"ע לא הפסיד:

א

לג) שם בהגה. משום שגדל והולך וכו' ומיירי בפרי שלא נגמר בישולו. ב"י. אבל בנגמר בישולו לא אמרינן שגדל והולך ומועלת בו הכנה. מ"א סק"ח. א"ר או' ח' ר"ז או' י' מיהו התו"ש או' יו"ד כתב על דברי המ"א הנ"ז דיש לדחות יעו"ש:

א

לד) שם בהגה. ויש בו משום מוקצה. מיהו כל מה שנעשה לחולה מידי דאסור לבריא משום מוקצה או משום שירבה בשבילו מותר לבריא במו"ש מיד ולא בעינן בכדי שיעשו דלא בעינן בכדי שיעשו אלא כשנתחלל שבת או בשוגג או במזיד אבל היכא שנעשה בהיתר ואינו אסור לבריא אלא משום מוקצה או משום שמא ירבה בשבילו לא בעינן בכדי שיעשו דליכא למיגזר מידי לבוש:

א

לה) עכו"ם שבישל לצורך ישראל בריא משקה הקאו"י ושתאו ישראל תולה שאין בו סכנה ונשתייר לו ממנו אסור לו לשתות המותר שכיון שנתרפא נתרפא. ואם מתחלה נעשה ע"י גוי לצורך חולה ישראל והבריא מותר לו. ואם ישראל בישל לצורך חולה והבריא אעפ"י שהרב בית יעקב התיר כיון שבישל בהיתר מ"מ דעת הרב המחבר בלתי הכרע ואין ולאו ורפיא בידיה. נחפה בכסף סי' ג' והביאו עוקרי הד"ט סי' י"ד או' ג' וכתב שם בסוף האות דהר"ף בתשו' שלאחר ליקוטי הפרדס דף כ"ו ע"ד פסק דהמבשל בשבת לחולה והבריא מותר לו לאכול ממנו יעו"ש:

א

לו) [סעיף ג'] כשם שאסור לבשל באור וכו' והמבשל בתולדות. האור חייב. גמ' מ"א סק"ט. תו"ש או' י"א. ולכך. גזרינן תולדות חמה וכו' תולדת האור:

א

לז) שם. כגון ליתן ביצה בצד הקדרה וכו', ואם נצלית שם כמאכל בן דרוסאי חייב משום מבשל כמו בצולה על האור. ר"ז או' ז' וכמה הוא שיעור מאכל בן דרוסאי עיין לעיל סי' רנ"ג או כ"ח:

א

לח) שם. ואפי' בתולדות חמה וכו' פלונתא דר' יוסי ורבנן ופסקו הרי"ף והרמב"ם כרבנן ב"י, וכ"כ ב"ח והאחרונים דק"ל כרבנן דאסרי בתולדת חמה ונ"ל דאפי' בדעבד אסור ומ"מ אפשר דלאחר שבת מותר אף למבשל עצמו וצ"ע לדינא הגרע"א:

א

טל) שם. וכן אסור להטמינה בחול וכו' גזירה שמא יטמיננה ברמץ או שמא יעשה גומא פרישה או' ו':

א

מ) שם. וכן אסור להטמינה בחול וכו' אפי' מבע"י ואפי' לגלגלו ע"ג החול בשביל שתצלה נמי אסור. כ"כ הרא"ש והביאו הב"ח והמ"א סק"י וכ"כ הר"ז או' ז' מיהו בחידשי רע"א הביא בשם הרשב"א דמותר להטמין בו מבע"י יעו"ש. אבל דעת הפו' נראה כהרא"ש. ומ"מ כתב רש"ל בתשו' (סי' ס"א) דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מחלף בתולדות האור יעו"ש והביאו מ"א שם וכתב דאין דבריו מוכרחים וגם בט"א חולק עליו ובירושלמי איתא בהדיא דאסור עכ"ד. ומיהו הנ"ץ ולחם משנה פ' כירה פסקו כרש"ל. א"ר או' ט' אבל התו"ש או' י"ד כתב כדברי המ"א. וכ"נ דעת הנה"ש או' ו' וכ"כ האחרונים:

א

מא) כתב הרמב"ם (פ"ט דין ג') המבשל בחמי טבריה וכיוצא בהם פטור דהוי כתולדות חמה. וכ"ה בגמ' וכ"מ במשנה פ"ט דנגעים. ובסנהדרין (דק"ח ע"א) אמרינן דנשתיירו מהמבול ואפשר דמ"מ הו"ל כתולדת חמה. מ"א שם. תו ש שם. ר"ז או' ח':

א

מב) וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריה אבל מע"ש מותר. ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו סעי' ג'. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם ר"ז שם. ובחידושי רע"א מצדד דגם על תולדות האור מותר להשהות דלא גרע מכירה גרופה דמותר משום דלא שייך שמא יחתה יעו"ש:

א

מג) שם. וכן אסור להטמינה בחול וכו' לאו דוקא חיה כדי שתצלה אלא אפי' היא צלויה כבר ומטמינה שם אפי' מבע"י כדי לשמור חומה אסור. רש"ל בתשו' שם. כנה"ג בהגה"ט. א"ר שם:

א

מד) ואיתא בש"ס נותנין תבשיל לתוך הבור כדי שיהא שמור בתוכו ולא גזרינן שמא יבא להשוות גומות. תו"ש שם. ותמה על הטור וש"ע שלא הביאו דין זה:

א

מה) שם. אבל בחמה עצמה וכו' דאין דרך בישול בכך וחמה באור לא מחלפא דניגזור הא אטו הא. ר"ן. פרישה או' ה' תו"ש או' ט"ו. לב"ש:

א

מו) וכתב בתשו' שער זקנים ח"ב בית מלוא דף פ"ו בד"ה עוד בשם הלק"ט דבאש המתהווה ע"י הזכוכית שמתעגל ניצוץ השמש ונבער בו הוא תולדת החמה והוא דרבנן יעו"ש. והביאו פ"ת. אמנם עיין בשו"ת לב חיים ח"ג סי' ס"ח שנשאל ע"ז. והשיב דכשעשאו בשבת עצמו ודאי עבר אטימרא דרחמנא דלא תבערו אש שכ"כ חו"י דאסור ואף דבס' טל אורות במלאכת המבעיר חלק עליו והתיר זהו רק במדליק נר מטעם שרגא בטיהרא למאי מהניא אבל אם היום קר ועי"ז נעשה מדורה ונתחמם הבית או לבשל וכדומה ודאי חייב. ואפי' אם עשאו מע"ש והודלק בשבת בזריחת השמש נמי אסור מדינא יעו"ש והביאו א"ח סי' רנ"ה או' א':

א

מז) אין מגלגלין ביצה בשבת בסיד רותח מכח האור. יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילין ואינו כלום שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו ולא זז ממנו רתיחה שמכח האור אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי. ומאירי. פת"ע או' יו"ד:

א

מח) מה דק"ל מליח כרותח דצלי הא מד"ת לענין שמבליע כמו כלי אבל ליחשב כמוצלי לענין איסור בישול בשבת או לאסור הפסח שמלחו משום צלי מחמת ד"א לא. נוב"י מה"ת סי' כ"ג יעו"ש. והביאו שעת או' ז' ולפ"ז משמע דהמבשל אחר מליחה חייב. וכ"כ המש"ז או' ו' וכן העלה בס' מנחת פתים יעו"ש:

א

מט) [סעיף ד'] יש בו משום בישול וכו' והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש ססי' רנ"ג. מ"א ס"ק י"א. תו"ש או' ט"ז. ר"ז או' ט' ח"א כלל ך' או' י"א:

א

נ) שם. יש בו משום בישול וכו' וכל שיש בו משום בישול אסור בכל ענין ואף אם בישלו ע"י עכו"ם אסור כבסעי' א' א"א או' י"א:

א

נא) שם. יש בו משום בישול וכו' והוא דעת הרא"ש והטור וכ"מ מפרש"י דאפי' תבשיל שנתבשל כל צורכו ויש בו מרק אם נצטנן וחוזר ומרתיחו יש בו משום בישול וחייב כמ"ש בב"י אבל הרמב"ם פ"ט כתב דהמבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו או דבר שא"צ בישול כלל פטור עכ"ל משמע דאפי' מניחו על האור ליכא אלא איסור דרבנן. וכ"כ המ"מ פכ"ב בשם הרשב"א דלד"ה תבשיל שנתבשל מע"ש ונצטנן מותר לחממו כנגד המדורה אפי' במקום שהיד סולדת בו והוא שלא יתן ע"ג המדורה או ע"ג כירה עכ"ל והביאו ב"י וכתב מדלא חילק בין יש בו מרק לאין בו אלמא בכל גוונא שרי לתתו כנגד המדורה במקום שהיד סולדת וכתב שכ"נ דעת הר"ן בפ' כירה יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל לקמן בהגה סעי' ט"ו ויש מקילין וכו' ונהגו להקל בזה אם לא נצטנן לגמרי. יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ט' ח"א כלל ך' או' י"ג וה"ד למקום שכבר נהגו להקל אבל במקום שלא נהנו יש להחמיר כדעת הש"ע. ומיהו כתב הברכ"י בשיו"ב או' א' דע"י עכו"ם שרי כיון דאיכא מאן דשרי אף ע"י ישראל יעו"ש:

א

בנ) שם. יש בו משום בישול וכו' פי' וחייב עליו חטאת ואפי' לא בישל על האור ממש אלא בתולדות האור. והא דאמרינן כל שבא בחמין מע"ש שורין אותו בחמין בשבת התם איירי בדבר יבש בלתי רוטב וכמ"ש בדברי הש"ע בסמוך. עו"ש או' י"א:

א

גנ) שם. יש בו משום בישול וכו' כתב הב"י וז"ל ומשמע לי כל שהיד סולדת בו מקרי רותח עכ"ל כלומר דאם עשה אח"כ שיהיה הקדירה מרתיח פטור כיון שכבר ג"כ היתה היד סולדת בו ומדלא כתב רבותא יותר דאפי' אין היד סולדת ועדיין חם קצת שאינו חייב אם מרתיח משמע דס"ל דאפי' לא נצטנן לגמרי אלא עדיין חם מעט ואין היד סולדת אם עשה אח"כ שיהא שהיד סולדת בו וכ"ש שיהא מרתיח דחייב משום מבשל וכן מוכח מל' ב"י לעיל סי' רנ"ח יעו"ש. עו"ש או' י"ב. ושיעור יס"ב עיין לקמן סעי' י"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

דנ) שם. אם נצטנן. ואם לא נצטנן אפי' שינה קצת מרתיחתו מותר. ב"י בשם רי"ו. מ"א ס"ק י"ב. והיתר זה עצמו אינו אלא בחמין דומיא דדין דבר יבש דבסמוך דפירושו סמוך למדורה אפי' במקום שהיס"ב וכדלקמן סעי' ט"ו או בחמין של כלי ראשון אחר שהעבירו מעל האש דאלו ע"ג האש ממש לעולם אסור. וממילא מוכח דבנצטנן דיש בו משום בישול הוא אפי' בחמין דכלי ראשון או בסמוך למדורה במקום שהיס"ב אסור. מט"י או' ב':

א

הנ) בכלי ראשון כ"ז שיס"ב אין בישול אחר בישול ואם אין יס"ב אף בכ"ר יש בישול אחר בישול אם מחמם אח"כ שיס"ב ואם הורק לכ"ש אף יס"ב י"ל דיש בישול אם מניחו אח"כ בכ"ר וכדומה. א"א או' י"ב:

א

ונ) שם הגה. וי"א דוקא אם מצטמק וכו' כלומר אבל אם מצטמק ורע לו אינו חייב משום מבשל אפי' אם נצטנן. והש"ע לא חילק בין מצטמק ויפה לו ובין רע לו דס"ל דאין לחלק בזה. וכ"כ הב"ח כדעת הש"ע דלא מצינו לחלק בזה אלא במקום דחיישינן שמא יחתה בגחלים אז אמרינן כיון דמצטמק ורע לו לא יחתה שלא יתקלקל המאכל אבל בכאן שאסור משום בישול ודאי דאין לחלק דמה לי מצטמק ורע לו או יפה לו כיון דמחמם המאכל. עו"ש או' י"ג. ומיהו י"א דגם הש"ע ס"ל כדברי הגה זז כמ"ש לקמן או' ק"ג יעו"ש:

א

זנ) שם בהגה. וי"א דוקא אם מצטמק וכו' הב"ח כתב על הגה זו דליתא דהך סברא דחויה היא אלא אפי' מצטמק ורע לו אסור. והביאו שכנה"ג בהגב"י או' ד' מ"א ס"ק י"ג. וכ"נ דעת הלבוש שהשמיט דברי מור"ם הללו. מיהו הא"ר או' יוד כתב על הלבוש דאפשר דסמך אסעי' ח' וכבר כתבנו באו' הקודם די"א דגם הש"ע ס"ל כדברי הגה זו בסעי' ח' יעו"ש וכתב עו"ש הא"ר וכן הט"ז סק"ד ומ"א ס"ק כ"ז נראה שהסכימו לזה וכ"מ בס' מנחת כהן אלא שסיים (בס' מ"כ) שראוי להחמיר מפני שא"א בקיאין בכמה דברים אם מצטמק ויפה לו ואין להקל אלא א"כ ידוע בבירור שרע לו כגון לפת ותמרי ודייסא וכיוצא בו וכן מים אחר שנתבשל כל צרכו ודוקא נגד המדורהאבל אצל אשממש אפי' במצטמק ורע לו אסור עכ"ד. ועיין מש"ז סי' רנ"ט או' ג' שהביא ג"כ דברי מ"כ הנ"ז ועי"ש:

א

חנ) שם. ואפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי וכו' ר"ל וחיובא נמי איכא אפי' בעודו רותח דאע"ג דמוכח מדברי הרא"ש ז"ל דליכא חיובא אלא בלא הגיע למאכל בן דרוסאי כמ"ש בב"י מ"מ פסק בש"ע כדעת הטור משום דהכי מוכח מברייתא דפ' המביא וכ"ה דעת הרמב"ם כמ"ש בב"י יעו"ש. וכ"כ המט"י או' ב' יעו"ש:

א

נט) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' אבל אם נתבשל כ"צ אפי' מצטמק ויפה לו לית ביה בישול. עו"ש או' י"ד. תו"ש או' י"ט:

א

ס) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' ולענין דבר הנאכל כמו שהוא חי אם יש בו משום בישול. עיין להדרב"ז ח"א סי' רי"ג באמצע התשו' שכתב וז"ל לענין מלקות אינו לוקה אבל אסור מדרבנן ואם נתבשלו מאליהן כגון שהניחם מע"ש מותר לאוכלן בשבת. תדע שהרי דבר שנתבשל כמב"ד אין חייב עליו בשבת וטעמא כיון דאיכא מאן דאכיל ליה הכי שוב לא מחייב על בישולו וכ"ש דברים הנאכלין חיים לכל אדם עכ"ל וא"כ מדקאמר טעמא כמב"ד משמע אבל למאן דאית ליה יש בישול אם נתבשל כמב"ד והוא לדעת הש"ע ודעמיה ה"ה באלו הפירות דיש חיוב אם בשלם בשבת וכ"מ מדברי הש"ע לעיל סי' רנ"ד סעי' ד' ולקמן בהגה סעי' י"ד יעו"ש. וכ"כ הא"ז בה"ש סי' ס"ב בשה הריב"א דיין אין בו משום בישול מי שמחממו לשתיה וירקות הנאכלין חיין וכן פירות כאלו יש בהם בישול כיון שמשתנים לטעם אחר ולא דמי לבישולי עכו"ם דרבנן דהא מים אין בו בישולי עכו"ם וגבי שבת המבשלן חייב. וכתב עליו שם הא"ז דלפ"ז גם בשמן אין בו בישול אבל מ"כ שהריב"א חזר בו מדין יין הכ"ל יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' ו' דפירות חיים יש בהם משום בישול. וכ"כ הברכ"י או' ג' בשם מהר"י מולכו ועי"ש מ"ש על דברי הרדב"ז הנ"ז והניח בצ"ע יעו"ש:

א

סא) שם. ואפי' נתבשל כמב"ד וכו' ושיעור מב"ד עיין בדברינו לעיל סי' רנ"ג או' כ"ח ודוק:

א

סב) שם. ותבשיל שיש בו מרק והיינו שרובו רוטב כמ"ש בב"י סי' רנ"ג ד"ה ומ"ש רבינו כל זמן שהיא רותחת בשם רי"ו שכתב בשם ר"י יעו"ש. וכן כתב א"ר או' י"א בזה הסי' בשם מנחת כהן אלא שכתב וצ"ע אבל במש"ז סי' רנ"ג או' י"ג ובא"א שם או' מ"א נראה שמסכים לזה דהולכין אחר הרוב יעו"ש. וכ"כ במש"ז סי' רנ"ט או' ג' יעו"ש:

א

סג) שם. אבל דבר שנתבשל כבר והוא יבש וכו' היינו שנתבשל כ"צ וכמ"ש סעי' ט"ו. וכ"כ העו"ש או' ט"ו. א"ר או' י"א. מט"י או' ב' ר"ז או' י"א:

א

סד) שם. מותר לשרותו בחמין וכו' ואפי' נצטנן לגמרי לבו"ש. תו"ש או כ"א. ר"ז או' י"א. ח"א כלל ך' או' ו':

א

סה) שם. מותר לשרותו בחמין בשבת. ודע דמשקה הקאוי שמרתיחין מים ומערבין קאוי בתוכו ופעמים שאין נותנים בו כל צרכו בודנו רותח על האש ובעת שנותנין אותו בכוסות מוסיפים ונותנין על הכוס משחיקת הקאוי כדי לבסמו ולתקנו אם מותר לעשות כן בשבת עיין בס' גו"ר כלל ג' מסי' ב' עד סי ט' שנפל בזה מחלוקת גדולה בין הרב גו"ר ובין חביריו כהר' יעקב פראגי ז"ל וכמה"ר משה ן' חביב וכמהר"א יצחקי ז"ל וכמה"ר משה חיון ז"ל דלדעת הגו"ר אסור לפי דעת הש"ע דאסר השרייה בדבר שלא בא בחמין דדוקא מדיחין אבל לא שורין דפי' אפי' בכלי שני דהא הקאוי אעפ"י שנקלה כבר לא חשיב בא בחמין לפי כשטוחנין אותו חזר להיות כדבר שלא בא בחמין דהא לא חזי לכוס אותו ואת"ל דגם לאחר הכתישה חזי למיכל מ"מ יש לחוש למאן דס"ל דיש בישול אחר אפייה ואפי' בכלי שני שהיד סולדת בו והיא הסברא שהביא הש"ע בסמוך סעי' ה' ועוד דאין עפר זה נשתה ונכלל במשקה אלא יוצא שומנו וביסומו במים ונשאר האבק בשולי הכוס כעפרא דארעא ומשליכין אותו לאיבוד ודמיא לבישול הסממים שהיה במשכן יעוש"ב. וחלק עליו כמהר"י פראג"י ז"ל וס"ל דאבק הקאוי חזי למיכל וטעמיה עריב והולכי דרכים מוליכין אותה עמהם כתושה וכשאין להם מקום לבשלה אוכלין ממנה ושותין עליה מים ומעבירין שעתה בזה והמוחש לא יוכחש דהא טעמא עריב ומתהנה ממנה האוכלה והאריך שם בטעם ההיתר. ובתשו' מהר"ם ן' חביב כתב כיון דהכוס הוי כלי שני דעת הש"ע להתיר ואין לחוש לבישול אחר אפייה דהרי בסעי' ה' הביא סברת האוסר לחוש לדבריו לכתחלה וכ"ש לדעת הכנה"ג דס"ל דסברא בתרא היא העיקר ולכך מותר לתת אבק הקאוי לתוך הפנג'אן שהוא כלי שני אפי' היד סולדת בו. וכן כמהר"א יצחקי ז"ל הלך בשיטתו להתיר כס' שנית של המתירין בסעי' ה' אלא דכתב דראוי להחמיר לכתחלה. וכן כמה"ר משה חיון ז"ל התיר בפשיטות יעו"ש בדבריהם בארוכה. והב"ד ממט"י או' ב' וכתב דלדבריהם שומעים כי הם הרבים ומסתבר טעמייהו יעו"ש. וכן בתשו' רב פעלים ח"ג סי' י"א משמע ופשיטא ליה דשרי ורק דשקיל וטרי בענין צביעת המים והסכים דצריך לתת מע"ש מעט קאוי במים שמרתיחין בכדי שיצבע מע"ש ואז ביום שבת כאשר ישפכו המים חמין בפנג"אן שהוא כלי שני אח"כ יתנו בתוכו קאוי כראוי יעו"ש. ועיין עוד לקמן או' פ"ד ודוק:

ב

סה) ובענין הט"ע (שקורין בערבי ש"י) אם בשלו אותו או שרו אותו בחמין מע"ש אי שרי לערות עליו חמין בשבת עיין מ"ש לעיל סי' רנ"ג או' צ"א אבל לפי דעת האוסרים צביעה במשקין אין לו תקנה אלא א"כ יתננה בחמין מע"ש כדי שיתבשל ויצבע המים מע"ש דאי יבשלנו בע"ש ויניחנו יבש ויתן עליו מים חמין בשבת הרי צובע המים בשבת אלא צריך שיתן ט"ע בע"ש בחמין כל צרכו וכן נוהגין פעה"ק ירושת"ו. ולענין הסוכר אם יש בו משום בישול י"ת לקמן או' קי"ח:

א

סו) שם, מותר לשרותו וכו' פי דוקא לשרותו בחמין מותר אבל לחמם אותו על האור אפי' בלתי רוטב אסור לדעת הרמב"ם ז"ל מדרבנן אבל אינו חייב עליו כיון שנתבשל כבר. עו"ש או' ט"ז:

א

סז) שם, מותר לשרותו וכו' אפי' בכ"ר וכמ"ש סעי' ט"ו דאין בישול אחר בישול. וכ"כ התו' והמרדכי והר"ן דלא כב"ח דמחמיר. מ"א ס"ק י"ד. א"ר או' י"ב. תו"ש או כ"א ר"ז או' י' א ח"א כלל ך' או' ו' והא דמותר לשרותו אפי' בכ"ר היינו לאחר שהורד מעל האש דהכי הוא לשון שרייה וכ"כ א"ר או' כ"ד. אבל ליתנו בכ"ר שעל האש אסור וכמ"ש לעיל או' ס"ה יעו"ש:

א

סח) שם, מותר לשרותו וכו' ומשמע מלשון הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין. מ"א שם. אבל מלשון הלבוש לא משמע הכי ובפו' נראה עיקר כמ"א ומ"מ בכלי שני נראה להקל ולסמוך על הרמב"ם. א"ר שם. וכ"כ התו"ש סוף או' כ"ב:

א

סט) שם, אבל מדיחין אותו וכו' ואפי' בדבר לח שרי דאין זה בישול. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש שם. ור"ל דדוקא בשרייה יש לחלק בין לח ליבש אבל בהדחה אפי' דבר לח מותר:

א

ע) שם, אבל מדיחין אותו וכו' כתבו התו' (שבת ל' ע"א) לפי' רשב"א דמפרש דעירוי ככלי שני אתי שפיר הכא דאין שורין אותו בכ"ר אבל מדיחין אותו מכ"ר דרך עירוי אבל לפר"ת דמפררש דעירוי הוי ככ"ר ע"כ מדיחין אותי מכלי שני קאמר וא"ת מאי אריא מדיחין אפי' שורין נמי אומר ר"י דאפי' בכלי שני אין שורין דהואיל דהמים חמין מחזי כמבשל ואע"ג דתנן לקמן (עיין סעי' ט') אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי ה"ד תבלין שהן עשוין למתק את הקדרה ולא מחזי כמבשל א"נ רי"ה שורין אותו כיון דאיירי בכלי שני וכו' יעו"ש. ופסק ב"ח לחומרא כתירוץ א' של התו' דדוקא מדיחין אותו בכלי שני אבל לא שורין אפי' בכלי שני יעו"ש. וכ"כ העו"ש או' י"ז דלפי מה שפסק הש"ע בה פסח דק"ל דעירוי ככ"ר לחומרא ע"כ צ"ל מדיחין בכלי שני. וכ"פ מ"א ס"ק ט"ו. וכ"נ דעת הא"ר או' י"ג. וכ"פ הר"ז או' י"א ח"א כלל ך' או' ו':

א

עא) ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידא לטעמא. מ"א שם. מיהו המחה"ש כתב דיש לאסור דלמא מתבשל וכתב שכן דעת הט"ז סק"ח וס"ק י"ד לאסור בבצלים יעו"ש והיינו אם היד הולדת בו בכלי שני כמ"ש בט"ז שם. אבל הר"ז שם כתב דנהגו להקל בבצלים בכלי שני שהיד סולדת בו כיעו"ש. ויתבאר עוד לקמן או' פ"ו:

א

עב) שם, חוץ מן הטלית הישן וכו' רש"י פירש שהוא דג מליח של שנה שעבר. וקולייס האספנין שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה. ואסור אפי' להדיח שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ואמרינן בגמ' שאם הדיח מליח וקולייס האספנין בחמין חייב חטאת, וכתב בס' הפרדס דוקא שאינו נאכל מחמת מלחו אלא א"כ ידיחנו בחמין אבל אם ראוי לאכול קודם הדחה אין איסור בהדחה יעו"ש. עו"ש או' ח"י. ומ"ש אין איסור בהדחה היינו בצונן וכמ"ש בב"י בשם ס' הנ"ז ועיין באו' שאח"ז:

א

עג) שם, חוץ מן המליח הישן וכו' משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ את הערינג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ ב"י בסי' זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינא. ט"ז סק"ה. ר"ז שם. ח"א שם. ועיין באו' שאח"ז:

א

עד) שם הגה. וה"ה כל דבר קשה וכו' וה"ה דבר מלוח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה. מ"א ס"ק ט"ז ולכאורה קשה מה הוסיף בזה הא היינו ממש דין מליח הישן שכתב הש"ע. אכן נראה דבא לומר דדוקא אם א"א לאכלו כלל בלא חמין הוא דאסור אבל אם אפשר לאכול ג"כ ע"י הדחת צונן שרי ג"כ ע"י חמין ואם א"א לאכול ע"י צונן אסור בחמין ומותר בצונן וכ"ה בנ"י ובס' א"ר נתקשה בזה ולדעתי נראה כמ"ש. תו"ש או כ"ג ולפ"ז מותר להדיח הערינג אפי' במים חמין כיון דאפשר לאכלו ב"י הדחה אבל הט"ז סק"ה לא התיר אלא בצונן. מחה"ש ס"ק ט"ז. וכבר כתבנו באו' הקודם דכ"ה דעת האחרונים דאין להתיר אלא בצונן יעו"ש:

א

עה) שם בהגה. דאסור לשרותו בשבת וכו' הר"ז או' י"א כתב דהיינו בחמין אבל בצונן שרי ואעפ"י שנעשה עי"ז ראוי לאכילם יעו"ש אבל הח"א כלל ך' או' ו' כתב דאפי' בצונן אסור יעו"ש:

א

עו) [סעיף ה'] יש מי שאומר דדבר שנאפה וכו' זהו דעת הרא"ם שהביא הטור דיש בישול אחר צלי בדבר יבש וראייתו מהא דק"ל דאין יוצאין במצה מבושלת (פסחים מ"א ע"א) וגם ק"ל גבי פסח דאם צלאו ואח"כ בשלו חייב דמקרי בישול. והראבי"ה חולק עליו בזה וס"ל דשאני מצה דבעינן טעם מצה וליכא כדאיתא בברכות (ל"ח ע"ב) וגבי פסח הטעם הוא משום דכתיב ובשל מבושל מ"מ כמ"ש בב"י יעו"ש. ופשוט שלדעת הרא"ם אסור אפי' הוא עדיין רותח מחמת צלייה כמו בפסח דאין לחלק בזה. תו"ש או' כ"ד:

א

עז) וכתב הר"פ שבאפייה אחר אפייה וצלייה אחר צלייה י"א שגם זה אסור לדברי הרא"ם אבל הוא כתב שאפי' לדבריו אין אפייה אחר אפייה ולא צלייה אחר צלייה טור. וכ"כ ב"י דלד"ה אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה. וכ"כ העו"ש או' י"ט מ"א ס"ק י"ז. תו"ש שם. ועיין לקמן או' ע"ט:

א

עח) שם. יש בו משום בישול, וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב. פסקי רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג מ"א שם. תו"ש שם והא דיש צלייה אחר בשול כתב בשו"ת אורח לצדיק סי' ו' הוא דוקא במונח בפ"ע אצל האש בלא קדרה אבל בקדרה מותר אפי' בלא רוטב דשם בישול חד הוא. ומזה דן בצלייה אחר צלייה דמותר מ"מ בעינן דוקא שתהא צלייה שנייה כצלייה ראשונה אך אם שנוי ביניהם כגון פרוסת פת אפויה להניחה במקום שהיד סולדת לעשותה לחם ניקודים דאסור לפי שדרך הא' הוא בדרך אפייה והשני אינו בדרך אפייה ועוד אפי' בשניהם דרך אפייה אסור שנהנה במלאכת שבת בטעם חדש כמ"ש הט"ז סק"ו במצטמק ויפה לו יעו"ש. וכן אין להניח פת אפוי שנתקשה לתוך התנור חם שיתחמם ויתרכך דהוי מתקן. שו"ת מלחמות ארי סי' ז' יעו"ש:

א

עט) שם. יש בו משום בישול. אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי (ר"ל דוקא ליתנו אצל האש אבל לשרותו בחמין אסור לסברה זו כמ"ש בש"ע) אבל דבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש סעי' ד'. מ"א שם. ומ"ש מותר ליתנו אצל האש וכו' היינו במקום שהיס"ב אבל ע"ג האש ממש אסור א"ר או' י"ז, ר"ז או' י"ג:

א

פ) שם. יש בו משום בישול. ואם מותר ליתן אבק הקאוי הקלוי מע"ש במים חמין בשבת כבר כתבנו לעיל או' ס"ה קחנו משם:

א

פא) שם. ואסור ליתן פת בכלי שני וכו' כלומר למאן דסבר דיש בישול אחר אפייה סבר דאסור ליתן פת אפי' בכלי שני משום דפת הוא דבר רך ונתבשל בכלי שני. עו"ש או' ך':

א

פב) שם. אפי' בכלי שני וכו' דיש דברים שנתבשלים בו ואין אנו בקיאין וא"כ בשאר דברים יש להחמיר. מ"א ס"ק ח"י, ור"ל דהמחבר לא הזכיר לאיסור כ"א פת דרכיך מ"מ גם בשאר דברים יש להחמיר. מחה"ש. וע"כ יש ליזהר שלא ליתן חלב או ביצים לתוך הקאוי כשמשימים בכ"ש כ"ז שהיס"ב מפני שאלו רכיכים ומתבשלים גם כב"ש אם היס"ב. ועיין ח"א כלל ך' או' כ"א ולקמן סי' שכ"א או' קט"ו:

א

פג) שם. ויש מתירין. הגה. בכלי שני. הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכלי שני אלא במלח לחד לישנא בסעי' ט' ולא מידי אחרינא. ט"ז סק"ז. מ"א ס"ק י"ט. ולפי מ"ש בסעי' ד' בשם התו' (עיין לעיל אוי ע') יש להחמיר דמחזי כמבשל אך היש מתירין סוברין להקל כתירוץ שני של התו' וכ"מ דעת הש"ע ויש להחמיר. מ"א שם:

א

פד) ומה שנוהגין העולם כשעושין חמין מרגלי בהמה לחתוך חתיכות פת בכלי ולערות עליהם המרק של רגלי בהמה ולהרא"ם ז"ל דבר זה אסור ואולי סמכו על החולקים על הרא"ם ומתירין בכלי שני (נראה שצ"ל בכ"ר) ואעפ"י שהרב בהגה כתב שנהגו להזהר לכתחלה אפשר דבמקומו נהגו כן ומ"ש בס' הזכרונת דמהביא הב"י סברת האוסר קודם סברת המתיר שדעתו לאיסור ליתא דאדרבא מדהביא דעת המתיר אחרונה נראה דהכי ס"ל וכבר כתבו מגדולי האחרונים דלישנא בתרא עיקר אף בפו' וכו' כנה"ג בהגה"ט. וסיים ומ"מ המחמיר שלא ליתן פת בתחלה עד שיערה המרק תחלה או להמתין עד שלא תראה היד סולדת תע"ב. וכ"כ המט"י או' ג' וז"ל וממילא מוכח דהש"ע דכתב ויש מתירין וק"ל כוותייהו הוא גם בכ"ר ודלא כמור"ם ז"ל דסיים בכלי שני דליתא לדעת הש"ע דהמתירין הם מתירין אפי' בכ"ר ותדע דגם לסברת האוסר לא אסר בכלי שני אלא מחמת חומרא דיש לחוש לקצת דברים קלים דמתבשלים גם בכלי שני ולא ידעינן להו וכ"נ הבנת מ"א ס"ק י"ט וכ"ה מנהג העולם שאוכלים בפת מן התפונ"ה שעדיין חמה בכדי שהיס"ב והוא כ"ר וק"ל דכ"ר אפי' אחר שהעבירוהו מן האור מבשל ולא ראינו מי שימחה בידם ובודאי דטעמם הוא כדעת ראבי"ה ז"ל דהוא דעת יש מתירין דס"ל דאין חילוק בין בישול אחר בישול ובין בישול שלאחר האפייה ודוק עכ"ל. ועיין באו' שאח"ז:

א

פה) שם בהגה. ויש מקילין אפי' בכ"ר. משום דס"ל דכמו שאין בישול אחר בישול (היינו בדבר יבש כמ"ש סעי' ד') כך אין בישול אחר אפייה אפי' הפת היה צונן דשאני פת משאר תבשיל שנצטנן. מיהו מאן דמחמיר שלא להניח הפת תחלה בקערה אלא אחר שעירה שם המרק תע"ב דהא אנן סבירין דעירוי עכ"ר. וכ"כ בכנה"ג. עו"ש או' כ"א. וכ"כ בס' מנחת כהן דכבר ראו לנהוג איסור בכ"ר אבל בכלי שני א"צ ליזהר ליתן פת. והביאו א"ר או' ח"י:

א

פו) שם בהגה. ונהגו להזהר לכתחלה וכו' פי' שאין נותנין לחם במרק של השאלינ"ט. ונ"ל דאותם שחותכין בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרין כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוה כמלח ללשון אחר דמתבשל כמ"ש סעי' ט' עי"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כל זמן שהיד סולדת במרק. ט"ז סק"ח. וכ"כ בס"ק י"ד. מיהו התו"ש או' ל"ח כתב על דברי הט"ז דאין דבריו מוכרחים וכן הא"ר שם כתב דיש להקל בבצלים יעו"ש. וכ"כ לעיל או' ע"א. וכן לענין ליתן פת בכ"ש כבר כתבנו לעיל דדעת כמה פו' להקל ומ"מ המחמיר שלא ליתן עד שלא תהיה היס"ב תע"ב:

א

פז) [סעיף ו'] כלי שיש בו דבר חם וכו' ואפי' לא נתבשל כ"צ (דאי נתבשל כ"צ גם נגד המדורה שרי בעודו רותח כמ"ש סעי' ד' לב"ש) דאמרינן לעיל בסמוך דיש בו משום בישול אפי' ברותח שאני הכא דא"א לבוא לידי בישול גמור. והא דאמרינן בגמ' ולא בשביל שיוחמו אלא בשביל שישמור תחומו פי' לא יניח צונן כדי שיחם אבל חם כבר מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור. ט"ז סק"ט. א"ר או' ך'. ר"ז או' י"ד. מיהו העו"ש או' כ"ג כתב דאם לא נתבשל כ"צ אסור משום בישול יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' כ"ח. וכ"נ דעת המש"ז או' ט' ואו' י"א. וכן הסכים המאמ"ר אלא שכתב דבנתבשל כ"צ אפי' מצטמק ויפה לו ע"י העמרה זו ג"כ שרי יעו"ש:

א

פח) שם. ע"ג קדרה הטמונה. בבגדים מבעי ואשמעינן דמותר להניח הכלי תחת הבגדים שכסו בהן הקדרה ואף שאין טומנין בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל הכא דעיקר הטמנה היא מבע"י לצורך הקדרה דזה מותר ולכן אם נתגלה הקדרה דמותר לכסותה מותר לכסות דרך אגב גם הכלי שיש בו דבר חם. מ"ב או' נ"א:

א

פט) שם. ויכול לטוח פיו בבצק וכו' והיינו באופן שאינו מוקצה תו"ש או' כ"ז והיינו דצריך הבצק לתרנגולים. א"א או' כ"ב:

א

צ) שם. ויכול לטוח פיו בבצק וכו' אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סעי' י"א מ"א ס"ק נ"ב. אבל הט"ז סק"י כתב דבצק הוא כמו שעוה דטיחה היינו ממרח אלא דהכא מיירי שאינו רוצה לסתום פיו כ"כ הרבה אלא שלא יהא מגולה לגמרי וא"כ אינו מדבק הרבה בכלי. א"ר או' י"ט. וכ"כ התו"ש שם:

א

צא) שם. שאינו חם כ"כ וכו' המחבר אזיל לשיטתיה בסעי' ד' אבל לדעת הרב בהגה בסעי' ט"ו שרי כל שלא נצטנן לגמרי. תו"ש או' כ"ח:

א

צב) שם. שאינו חם כ"כ. עד שתהא היס"ב. ר"ז או' ט"ו:

א

צג) שם. שאינו חם כ"כ וכו' ובדבר יבש שרי. מ"א ס"ק כ"ג. תו"ש שם. ור"ל אפי' נצטנן לגמרי וכמ"ש סעי' ח' וכ"כ א"א או' כ"ג. ר"ז שם. ומיירי בלתי הטמנה דבהטמנה אסור כמ"ש סי' רנ"ג סעי' ה':

א

צד) שם. שהעליון יכול להתחמם וכו' כלומר אפי' שאין כוונתו אלא להפשיר אפ"ה כיון שיכול להתחמם במקום הזה כדי שתהא היס"ב אסור. עו"ש או' כ"ד:

א

צה) [סעיף ז'] אפי' כלי התחתון על האש שרי. והטעם כתב ה' המגיד שכיון שהקדרה מפסקת הרי זה כמחמם נגד המדורה ומותר. ט"ז ס"ק י"א. א"ר או' כ"א תו"ש או' כ"ט. ומ"ש עו"ש הט"ז כבר כתבנו לעיל או' פ"ז דדעת הפו' לאסור אם לא נתבשל כ"צ יעו"ש:

א

צו) שם. לעולם אסור. דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה (דאית ביה חשש חתוי, לב"ש) בשבת. רי"ו וא"כ לפ' מ"ש ס" רנ"ג סעי' ב' בהגה אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדרה יעו"ש. מ"א ס"ק כ"ד. א"ר שם. תו"ש או' ל':

א

צז) שם. לעולם אסור. וסברא ראשונה עיקר כמו שהכריע בסעי' ח' וכ"כ א"ר או' כ"א. וכ"ה דעת המאמ"ר והגר"א:

א

צח) [סעיף ח'] וכל דבר שמותר להניחו וכו' דהיינו כל מה שנת' בסעי' ד' שאין בו בישול כגון ביבש אפי' נצטנן דמותר לשרותו בכ"ר ה"ה דמותר להניחו נגד המדורה רחוק קצת דלא חיישינן לחיתוי וכמבואר בסעי' ט"ו יעו"ש וכ"כ הלבו"ש:

א

צט) שם. מותר להניחו ע"ג מיחם וכו' ר"ל שמניח הדבר שנתבשל בתוך הכלי והכלי מניחו ע"ג מיחם ואעפ"י כן איכא מאן דאסר וס"ל דהוי כמניח ע"ג כירה כיון שהמיחם הוא ע"ג האש אבל אם נותן אותו בתוך הכלי שע"ג האש לכ"ע אסור מט"י או' ד':

א

ק) שם. וי"א דהוי כמניח ע"ג כירה וכו' דאפי בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה. מ"א ס"ק כ"א:

א

קא) שם. וראשון נראה עיקר. כיון שהקדרה מפסקת ל"ד לכירה דהתם הקדרה עומדת ע"ג האש ממש. מ"מ פכ"ב. מ"א ס"ק כ"ו. והלשון אינו מדוקדק כ"כ דהא אף בכירה גרופה וקטומה אסור להניח לכתחלה כמ"ש סי' רנ"ג סעי' ה' בהגה והמ"מ לא כתב בלשון זה אלא ז"ל שם דכיון שהקדרה מפסקת הוי כאלו מניח נגד המדורה דלית ביה חשש חתוי כמ"ש סעי' ט"ו. תו"ש או' ל"א ועי"ש מ"ש עוד על דברי המ"א יעו"ש:

א

קב) שם. ומ"מ אם הוא תבשיל שיש בו רוטב וכו' אע"ג דהרבה חולקים דס"ל דאין חילוק בין דבר יבש לדבר לח דכולהו הוי בכלל כל שבא בחמין מלפני השבת דשורין אותו בחמין בשבת והיא ס' הרמב"ם ז"ל ודעמיה והזכירם מור"ם ז"ל לקמן סעי' ט"ו בשם ויש מקילין וכמ"ש לעיל סעי ד' (ובדברינו לעיל או נ"א) מ"מ נקט הש"ע דברי הכל כלפי הדעות שנזכרו בסעי' זה. מט"י או' ה' וכ"כ א"א או' כ"ז:

א

קג) שם. ומצטמק ויפה לו אסור וכו' ז"ל רי"ו והוא מ"ש רמ"א לעיל בהגה סעי' ד' והא דלא כתבו שם בש"ע ומשמע דאפי' אם מצטמק ורע לו אסור אם נצטנן כתב המ"א ס"ק כ"ז אפשר דסמך על מ"ש כאן יעו"ש. אמנם הרב מנחת כהן בחלק שרשרת השבת שער שני פ"ב ר"ה התנאי השלישי וכו' ובס' ה"ב או' כ"ג ובמאמ"ר או' ו' פשיטא להו כן בדעת מרן ז"ל דבעינן דוקא מצטמק ויפה לו יעו"ש. ומיהו עיין לעיל או' נ"ו ואו' נ"ז שכחבנו שי"א דאין לחלק בזה ואפי' במצטמק ורע לו יש לאסור וגם לדעת המתירין כתבנו דיש להחמיר משום דאין אנו בקיאין ואין להתיר כ"א בדבר הידוע בבירור שמצטמק ורע לו יעו"ש:

א

קד) [סעיף ט'] ראשון וכו' מבשל כל זמן שהיס"ב וכו' ואעפ"י שכלי שני אפי' אם היס"ב אין לו דין כ"ר משום דשאני כ"ר שנתחמם באור עצמו אבל כלי שני אינו מבשל אפי' אם היס"ב מפני שאין דפנותיו חמין והולך ומתקרר. ב"י. וכ"כ בב"י יו"ד סי' ק"ה ועיין בש"ע שם סעי' ב':

א

קה) שם. כל זמן שהיס"ב וכו' ונ"ל דאם אין היס"ב שרי ואע"ג דלענין איסור והיתר יש אוסרין וכמ"ש בת"ח כלל נ"ז היינו משום דמבליע ומפליט וגם יש אוסרין אפי' בכ"ש (כמ"ש בש"ע יו"ד סי' ק"ה סעי' ב') אבל לכ"ע אינו מבשל. מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב וכ"כ התשב"ץ. מ"א ס"ק כ"ח. וכ"כ הט"ז ביו"ד סי' צ"ד סק"א בשם רש"ל דיש להחמיר בכ"ר שאצל האש אפי' שאין היס"ב אבל הוא פסק כדעת הת"ח כלל נ"ז דפסק כהב"י (ביו"ד סי' צ"ה ד"ה ומ"ש רבינו שרחצו וכו') ואו"ה דאפי' בכ"ר שעל האש אינו אוסר אם אין היס"כ יעו"ש. וכ"פ הש"כ ביו"ד ס' ק"ה סק"ה. וכ"פ הפר"ח ביו"ד סי' ס"ח ס"ק ח"י וס"ק כ"ב. וכ"פ הרב זב"צ ביו"ד סי' ק"ה או' י"ט יעו"ש. וכ"כ הגר"א. והגם דהרב בית יעקב סי' ך' כתב דנתווכח עם הש"ך עצמו והודה לו שהעיקר כרש"ל מ"מ כיון שכל האחרונים הנ"ז לא חשו לה אזלינן בתר רובא ורק המחמיר תע"ב:

א

קו) שם אבל מלח מותר ליתן וכו' בש"ס איתא תרי לישני במלח ופסקו הר"יף והרמב"ם פכ"ב והרא"ש כלישנא בתרא לקולא וכ"פ התו' אלא שסיימו התו' וכתבו דהמחמיר כלישנא קמא שלא ליתן מלח בקערה כ"ז שהיס"ב תע"ב והב"ד בב"י יעו"ש. וזהו שכתב מור"ם ז"ל לקמן בהגה ויש אוסרים ליתן מלח אפי' בכ"ש וכו' אבל מרן ז"ל לא חש להך סברא לכותבא בש"ע ומיהו ודאי דהמחמיר תע"ב:

א

קז) שם. כיון שהעבירו מעל האש וכו' דאי ע"ג האור אפי' בשרא דתורא בשלה ביה ופשוט הוא. ב"י בשם הר"ן. עו"ש או' כ"ו:

א

קח) שם. ויש מי שאוסר לתת לתוך כלי בשר מלוח וכו' ואעפ"י שצריך בישול רב ואינו מתבשל מ"מ לחלוחית שבו מתבשל. טור. והיא סברת הרא"ש כמ"ש בב"י ולזה כתב הש"ע סברא זו בשם ויש מי שאוסר ואעפ"י דליכא פלוגתא בזה משום דכן דרכו דסברא יחידית נמי כותב אותה בשם יש מי שאומר כנודע:

א

קט) שם. בשר מלוח וכו' פשט לשון זה משמע דדוקא כשהוא מלוח אז המלח גורם להתבשל הבשר לפי שנתרכך הבשר מחמת המלח מיהו לדעת רמ"א אף בלא מלח נמי יש בו משום בישול דאע"ג דהבשר אינו מתבשל מ"מ הלחלוחית שבתוכה מתבשל כמ"ש הטור. והב"ח הכריע כהרב בהגה. תו"ש או' ל"ו. וכ"ה במ"א סק"ל מיהו הט"ז ס"ק י"ג כתב דגם הש"ע יכול לסבור כך כדברי מור"ם ז"ל דלחלוחית פשיטא דמתבשל אלא אם אין בו לחלוחית כגון שהוא יבש מ"מ כיון שיש מלח עליו הוא מתבשל יעו"ש:

א

קי) שם בהגה, משום דם שבו. ומיירי שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין אסור משום הדם שבמלח. מ"א סק"ל. תו"ש או' ל"ז. ועיין ביו"ד סי' ס"ט סעי' ט' בענין בשר שנמלח ונתבשל בלא הדחה אחרונה יעו"ש:

א

קיא) שם בהגה. ויש אוסרין לתת מלח וכו' הטעם משום דס"ל דהמלח מתבשל אפי' בכלי שני. עו"ש או' כ"ט. ועיין לעיל או' ק"ו מ"ש בזה יעו"ש:

א

קיב) שם בהגה. דהמלח בטל ע"ג המאכל. ולא הוי דבר שיל"מ אחר השבת דאפי' באלף לא בטיל משום דכאן נתבטל קודם שנעשה האיסור דהא מילחא אינו מתבשל אלא כבשרא דתורא ואין לאסור מטעם דלטעמא עביד ולא בטיל כמו בשאור ותבלין דכיון שמסתמא נמלח ג"כ מע"ש אלא שלא נמלח כ"צ הו"ל זה וזה גורם ומותר כמו בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחמצו דק"ל זו"ז גורם מותר. ב"י בשם שה"ל. והביאו הט"ז ס"ק ט"ו וכתב דלדעתו תמוה דלא מצינו זו"ז גורם רק שאם באותו הזמן שגורם האיסור פעולתו אז גורם גם ההיתר פעולתו כההיא דשיאור שזכרנו דשניהם הם מחמצים בפעם א' וכן בכל זו"ז גורם הנ"ז ביו"ד וכמ"ש שם סי' קע"ב (וסעי' ז') משא"כ כאן דנתבשל תחלה במלח של היתר וכבר עשה פעולתו רק שאינו מספיק לטעמא ואח"כ ע"י מלח של איסור בא לו טעם טוב לא הוי זו"ז גורם אלא האיסור הוא הגורם ליתן טעם טוב וכו' וסיים שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד אחר השבת יעו"ש. אמנם העו"ש או' כ"ו כתב על דברי השה"ל הנ"ז דדבריו נכונים. וכ"נ דעת המ"א ס"ק ל"א. וכן הח"מ או' ד' והא"ר או' כ"ד והתו"ש או' ט"ל והנה"ש או' י"ג והמאמ"ר והפרמ"ג ביו"ד בשער התערובת חלק ז' פ"א והפתה"ד או' ז' ועוד כמה פו' כולם השיגו על דברי הט"ז הנ"ז ודעתם להתיר כדברי השה"ל ומור"ם ז"ל שהביאו בהגה. וכ"פ ח"א כלל ך' או' ד' בן א"ח פ' בא או' יו"ד:

א

קיג) שם בהגה. דהמלח בטל וכו' וצ"ל דהמלח שנתן עכשיו לא היה בו כדי ליתן טעם בקדרה זולת המלח של אתמול שאם היה בו כדי ליתן טעם אסיר כמ"ש ביו"ד ססי' פ"ז וכ"ה במשנה פ"ב דערלה ובע"א פ"ה. מ"א שם וכ"כ האחרונים:

א

קיד) וכתב המרדכי פ' כירה והר"ר דן אומר דמלח שלנו דמתקנין אותו ע"י בישול אין לחוש בדתניא כל שבא בחמין לפני השבת וכו' ומ"מ המחמיר תע"ב. ד"מ או' ד' וכ"כ המ"א שם אלא שלא כתב והמחמיר תע"ב והביאו א"ר שם וכתב ואף דבסעי' ד' כתוב בנצטנן יש בו משום בישול צ"ל דמלח מקרי יבש וא"כ אין היתר אלא ליתן בכ"ר שאין אצל האש דהוי כשורה בחמין וסיים דטוב להחמיר יעו"ש. וכ"כ התו"ש שם דהעיקר כמו שסיים הד"מ דהמחמיר תע"ב יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ח"י דהמחמיר בו כמו בשאר מלח תע"ב ועיין לעיל או' ק"ו:

א

קטו) [סעיף י'] אסור ליתן תבלין בקערה ולערות וכו' דק"ל כרש"י ור"ת דעירוי ככ"ר והיינו לחומרא אבל לא לקולא כגון להכשיר כלי שצריך הגעלה ע"י עירוי מכ"ר כמבואר ביו"ד. ט"ז ס"ק ט"ז:

א

קטז) שם. ולערות עליהם וכו' ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת. ופשוט דאפי' למ"ד כלי שני מבליע ומפליט היינו לענין איסור והיתר אבל לענין שבת אינו אסור אלא בדבר שהוא מבשל כדתנן אבל נותן הוא לתוך הקערה. מ"א ס"ק ל"ב. א"ר או' כ"ה. תו"ש או' מ' ר"ז או' י"ט:

א

קיז) שם. ולערות עליהם מכ"ר. אבל אם עירה תחלה מכ"ר לתוך הקערה מותר ליתן אח"כ התבלין לקערה מפני שחום כלי שני אין בו כח לבשל ואעפ"י שהיס"ב, ר"ז או' י"ט, בן א"ח פ' בא או' ט':

א

קיח) שם. ולערות עליהם מכ"ר. לערות קאהב"י מכ"ר על הסוק"ר שבכוסות התיר הרב פנים מאירות ח"א סי' פ"ד אבל הזר"א א"ח סי' ט"ל גמגם בהיתר זה ומסיק דטוב לערות הקאהב"י קודם בכוסות ואח"כ לתת בו הסוק"ר יעו"ש. מחב"ר או' ג' שע"ת או' כ"ח. וכ"כ ח"א כלל ך' או' ז' ופשוט דהיינו דוקא רותח דכ"ר שהיס"ב. שע"ת שם:

א

קיט) [סעיף יא'] שהיא מלאה מים חמין וכו' ואפי' בחמ' טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים בתוכה. גמ' נדא ס"ק ל"ג. א"ר או' כ"ו:

א

קך) גומא בקרקע שהומשך ממעיין חמי טבריה לתוכה הוה אמבטי כ"ר אעפ"י שנפסק אח"כ ממעיין היואיל ובעת משיכה הוה ממעיין הו"ל לאמבטי דין כ"ר שהוסר אח"כ מאש כפרש"י שם ואסור ליתן לתוכו פך שמן בקיתון המפסיק אפי' כלי המפסיק אסור כ"ש ליתן כך לתוכו אף בחמי טבריא אבל לתת לתוך כ"ש בחמי טבריא שרי. והוחמו ע"י אש אסור בהוחמו לרחיצה. א"א או' ל"ג:

א

קכא) שם הגה. אעפ"י שהוא כלי שני דכיון שהם לרחיצה מסתמא הן חמין הרבה ומתבטלין הצוננין שמתערבין בהן. טור. מ"א ס"ק ל"ד. ר"ז או' ך':

א

קכב) שם. אבל נותן הוא ממים חמים וכו' ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננין דהתחתון גובר על העליון ומצננו. טור. ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש בסעי' יו"ד דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננין ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין. ונ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קפליה וכ"מ ביו"ד סי' צ"א סעי' ד' ובגמ' פסחים דף ע"ו. מ"א ס"ק ל"ה. א"ר או' כ"ח. תו"ש סוף או' מ"א. ר"ז או' ך':

א

קכג) [סעיף יב'] מיחם. של נחושת שהעבירו מעל האש. טור:

א

קכד) שם מים צוננין מרובין וכו' אבל לא יתן בו מים צוננין מועטין מפני שהן מתחממין. טור. והיינו אם מתחממין בכדי שהיס"ב. ר"ז או' כ"א:

א

קכה) שם. מים צוננין מרובין וכו' ולא אמרינן דמצרף הכלי דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא. מ"א ס"ק ל"ו. א"ר או' ל' תו"ש או' ע"ב:

א

קכו) וכתב המ"מ פ"כ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר פסיק רישיה הוא ולחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי ודומה לקטימת קיסם (עיין סי' שכ"ב סעי' ד ) שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י (וי"א דחייב לר"' עיין נ"ח ולב"ש) דמחייב בדבר שאינו מתכוין והמתכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאו' וי"א שהוא מדרבנן עכ"ל. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש שם:

א

קכז) שם. כדי להפשירן. פי' אבל כדי לחממם אסור דהיינו שהיסיב אסור ובזה קל הוא המחם מאמבטי דבאמבטי אסור אפי' כדי להפשר. עו"ש א' ל"ד:

א

קכח) שם. ומותר לצוק מים חמין וכו' הטעם משום דכלי שני אינו מבשל. עו"ש או' ל"ה. ולפ"ז אפי' אם הצוננין מועטין וכישפוך יהיו חמין בכדי שהיס"ב שרי כיון דכ"ש אינו מבשל וכמ"ש לעיל או' ק"ד וקי"ז יעו"ש:

א

קכט) שם. או צונן לתוך חמין ונ"ל דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ. ח"א כלל ך' או' ג' וכתב ובזה מסולק תמיהת הב"ח יעו"ש. בן א"ח פ' בא או' י"א:

א

קל) שם והוא שלא יהיו בכ"ר וכו' פי' דקאי על צונן לתוך חמין אבל חמין לתוך צונן מותר אפי' בכ"ר משום דק"ל דתתאה גבר והמים הצוננין התחתונים מקררין המים העליונים. עו"ש או' ל"ו. תו"ש או' מ"ד. והיינו אם הצוננין מרובין שאין מתחממין בכדי שהיס"ב:

א

קלא) שם. בהגה. שא"א שיתבשלו. עד שתהא היס"ב רק שיפיגו צינתן. ר"ז או' כ"ב:

א

קלב) שם בהגה. אפי' בכ"ר שרי. ואפי' צונן לתוך חמין מותר. לבוש. והיינו שישפכם בשפיכה גדולה בפעה אחת כמ"ש לעיל או' קכ"ט יעו"ש:

א

קלג) שם בהגה. רק שלא יהיה על האש. וה"ה שלא יהיה סמוך לאש במקום שיכול להתבשל דהיינו שיהיה היס"ב וכלקמן סעי' י"ד יעו"ש:

א

קלד) [סעיף יג'] בכלי שני וכו' והטעם משום דכ"ש אינו מבשל אעפ"י שהיס"ב שאין דפנותיו חמין והילך ומתקרר ב"י בשם התו' עו"ש או' ל"ח:

א

קלה) שם. בכלי שני וכו' ואם שואב בכלי ריקן מכ"ר פסק הט"ז ביו"ד ססי' צ"ב (ובסי' זה ס"ק י"ט) החמיר דהוי ככ"ר ואם שהה בתוכו עד שמעלה רתיחה שם פשיטא שהוא ככ"ר. א"ר או' ל"ב תו"ש ו' וה':

א

קלו) שם. בכלי שני וכו' ואין להטמין כל הכלי בתוך כלי שני דא"כ הו"ל הטמנה אלא צ"ל מגולה למעלה. טז ס"ק י"ט. מיהו הר"ז או' כ"ג כתב דאפי' להטמינו כולו בתוכו שרי עו"ש ועיין לעיל סי' רנ"ח או' ב':

א

קלז) שם. בכלי שני נראה דבאמבטי שכתוב בסעי' י"א אסור ליתן קיתון של מים אע"ג שהוא כלי שני. חמודי דניאל. פת"ע:

א

קלח) שם. אבל בכ"ר אסור. אפי' להפיג צינתו בלבד גזרה שמא ישכח וישתהא שם עד שתהא היס"ב ואפי' באמבטי שהומשכו לתוכה חמי טבריא מן המעיין אסור להעמידו בתוכה מפני שהוא ככ"ר מד"ס אלא יטול מהאמבטי בכ"ש ויעמידנו בתוכו. ר"ז או' כ"ג ועיין לעיל או' קי"ט:

א

קלט) שם. אבל בכ"ר אסור, נראה דאם הצוננין שבכלי עליון מרובין כ"כ שא"א שיתבשל שרי דלא גרע היכא דמפסיק כלי מהיכא שנתערבו כמבואר בגמ' בית מאיר:

א

קמ) [סעיף יד'] כנגד האש. שהדליק הנכרי בשביל עצמו או בשביל ישראל מפני הצנה וכיוצא בו שהדליק בהיתר. ח"א כלל ך' או' י"א:

א

קמא) שם. להפיג צנתן וכו' ואפי' כדי להפשיר נמי מותר כיון שמניחן במקום שלא יוכל להיות היס"ב, כ"מ בתו' דף מ"ח ד"ה מאי. וכ"מ בב"י:

א

קמב) שם. בענין שאינו יכול להתחמם וכו' אפי' אם ישהה שם זמן מרובה. ר"ז או' כ"ד:

א

קמג) שם. דהיינו מקום שכריסו וכו' וא"ת איך ידע האדם לשער כך בדעתו הנה נקיט האי כללא בידך כל היכא שזה החמין ראוי לשתיה או לאכילה שאין האדם נמנע ממנו מכח רבוי חמימותו ה"ז לא חשיב היס"ב אבל אם נמנע לשתותו או לאכלו מרוב חומו ה"ז נחשב בכלל יס"ב. בן א"ח פ' בא או' ה':

א

קמד) שם. ואפי' להניח בו שעה קטנה וכו' והטעם מבואר בב"י משום דלמא משתלי ואתי להניחם שם עד שיתבשל דהיינו שהיס"ב וזה הוא לדעת הרא"ש וסיעתו ולאפוקי מדעת הרמב"ם ורש"י יעו"ש. עו"ש או' ט"ל:

א

קמה) שם הגה. וה"ה בפירות וכו' כלומר גם בפירות אעפ"י שנאכלין כמו שהן חיין אסור לקרבן אצל האש כדי שתפיג צינתן במקום שיכולין להתחמם כ"ק שתהא היס"ב. עו"ש או' מ' ועיין לעיל או' ס' אבל רחוכ מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי. ולפ"ז אסור ליתן אלונטית (הוא שעוה ויתיו אף במקום שאין היס"ב. וכלי עופרת יש בו דבר יבש מבושל או לח רותח. א"א) או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב. כ"כ שיכול להתיך שם או לשרוף ויש לדחות דכיון דלא ניחה ליה שישרוף או שיתיך הוי דבר שאין מתכוין. מ"א ס"ק ל"ז. גם י"ל דכיון דעיקר הטעם הוא דשמא ישכח מליטול אותו משם קודם שיתבשל א"כ לא חיישינן להכי דודאי יזהר הרבה ליקח אותו משם קודם שיתיך או שישרוף. תו"ש או' מ"ז:

א

קמו) [סעיף טו'] דבר שנתבשל כ"צ והוא יבש וכו' אבל אם לא נתבשל כ"צ אפי' נתבשל כמאכל בן דרוסאי ואפי' הוא עדיין רותח אסור ליתן במקום שיכול להתחמם כדי שתהא היס"ב. ב"י. עו"ש או' מ"א:

א

קמז) שם. והוא יבש וכו' מה שנהגו בקושטא שהשפחות מניחות המילייאנאש והתרנגולות לחמם בתוך התנור בשחרית שבת קודם הסעודה לכ"ע שרי כיון שאין בהם מרק ואין לחלק בין כנגד המדורה ובין תוך התנור דכיון שתנור שלנו פתחו מן הצד כעין בית הוא וכשנותנו שם ואין שם מדורה גרע טפי מכננד המדורה ומנתינה בכלי ראשון ומה שסותמין התנור כדי לשמור חומו עושים כדי שלא יכנס אויר קר ויצנן אותו. מהרימ"ט בתשו' כ"י. ברכ"י או' ד' ובשו"ת מים רבים סי' כ"א מתיר בכה"ג לסמוך אל התנור אף אם יש מעט שומן קרוש אבל מרק הרבה אסור כיון שהתבשיל מצטמק בשבת וגם מבואר לדעתו לאסור אף שנתבשל כ"צ ומצטמק ורע לו להחם תוך התנור או תוך הכירה אפי' גרופה דמחזי כמבשל כיון שכן דרך בישולו ושאני סמוך לאש או נגד המדורה שאין כן דרך בישולו יעו"ש. והביאו שע"ת או' ל"ה וכתב דמנהגם להקל ויש על מי לסמוך יעו"ש:

א

קמח) שם מותר להניחו כנגד המדורה וכו' וכן מותר לתת הקאהב"י שנתבשל כנגד המדורה אפי' ישראל אבל לתתו ע"ג האש אסור אף ע"י עכו"ם ואפי' עושה מעצמו ועל הפטפוט שרגליו נוגעות בארץ לא מלאני לבי להתיר. כנה"ג בתשו' סי' טו"ב. ברכ"י או' ה' שע"ת שם. אמנם הזכ"ל או' ב' כתב על דברי כנה"ג הנז' דלדעת מרן זה אסור וכתב דבס' קול אליהו סי' י"ד נמי השיג עליו יעו"ש. ועיין לעיל סי' רנ"ג או' י"א:

א

קמט) שם. מותר להניחו כנגד המדורה וכו' דאין דרך בישול בכך אבל ע"ג האש ממש אסור כמבואר בב"י וטעמא דק"ל כמ"ד יש בישול אחר בישול וכ"ש שיש בישול אחר אפיה וצליה ואפיה אחר בישול. מהרי"ל ואלי בהגהותיו כ"י. ברכ"י בשיו"ב או' ג':

א

קנ) שם. כנגד המדורה וכו' כלל סעי' זה דכל מה שנתבאר בסעי' ד' דאין בו משום בישול אע"ג דאסור להניחו ע"ג כירא משום חשש חיתוי מ"מ סמוך למדורה שרי דדמי לסמיכה לכירה מטעם שכתב המ"א. לב"ש. ועיין באו' שאח"ז.

א

קנא) שם. כנגד המדורה וכו' דדמי לסמיכה בכירה דשרי ואע"ג שאין דבר מפסיק בינו לבין האש כיון שהצריכו חכמים להרחיק קצת מן המדורה אית ליה היכרא ולא אתי לאחתויי. הרא"ש. מ"א ס"ק ל"ח. תו"ש או' מ"ח:

א

קנב) שם. אפי' במקום שהיס"ב. דבדבר יבש ליכא בישול אחר בישול כמ"ש סעי' ד' תו"ש או' מ"ט:

א

קנג) שם בהגה. אפי' בדבר שיש בו מרק וכו' כלומר ונתבשל כ"צ. עו"ש או' מ"ב:

א

קנד) שם בהגה. אפי' נצטנן מותר. דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן. מ"א ס"ק ט"ל. א"ר או' ל"ה. תו"ש או' ן' ועיין לעיל או' נ"א:

א

קנה) שם. ונהגו להקל אם לא נצטנן וכו' אם נצטנן עד שאין ראוי לאכול אסור דנראה כתיקון קצת. א"א או ט"ל. ואם אינו מניחו שם להיות היס"ב אלא רק כדי להחם קצת י"ל לכ"ע מותר אפי' נצטנן לגמרי ולא גזרינן בזה שמא ישכח ויעמוד שם עד שהיס"ב כיון די"א דאפי' נצטנן לא שייך בישול (כמ"ש לעיל או' נ"א) ויש לסמוך ע"ז כשהוא צורך גדול ובלבד שיזהר מאד שלא יניח לעמוד שם הרבה שלא יבא לידי ספק חטאת אבל להניח כדי שתהיה היס"ב אסור. ח"א כלל ך' או' י"ג:

א

קנו) [סעיף טז'] מותר ליתן אינפדה. פי' פשטיד"א. פרישה או' י"א. והיינו פת כפולה הממולא בחתיכות שומן. אחרונים:

א

קנז) שם מותר ליתן אינפדה וכו' וכ"ה דעת הרמב"ם ורש"י ור"י מפארי"ש ואע"ג דק"ל (סי' ש"ך סעי' ט') דאסור לרסק בשבת לא את השלג ולא את הברד בשביל שיזובו מימיו דהתם אינו אסור אלא בשביל גזרה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין והיינו דוקא היכא דעביד בידים הא אילו הניחם כנגד המדורה או בחמה ונפשרו מאליהן מותרות דלאו נולד הוא ולא דמי למשקין שזבו משום שבעודם קרושים תורת משקה עליהם לכל דבר. וכ"כ ה"ה פכ"א בשם הרשב"א ז"ל. עו"ש או' מ"ג. וכ"ה בב"י:

א

קנח) שם. במקום שהיס"ב. כתב הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול כמ"ש הרב"י גבי שמן יעו"ש אמנם המ"א סק"מ כתב על דברי הלבוש הנז' דלא דמי דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סעי' ט"ו ובסי' רנ"ג סעי' ה' וכתב שכ"מ בגמ' וברש"י דף קמ"ה וכ"מ במרדכי והגהות סמ"ק ושכן כתב בס' מנחת כהן יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"א. וכ"כ הפרישה או ה' על דברי הלבוש הנז' דאינו נכון יעו"ש. וכ"כ הברכ"י או' ו' וכ"ה דעת אחרונים. ומיהו אם השומן זב לחוץ מהפשטיד"א עיין לקמן או' קס"ג דיש מחמירין שלא לאכול השומן משום נולד. ויש מתירין יעו"ש:

א

קנט) שם הגה. וכ"ש קדרה שיש בו רוטב וכו' הטעם משום דמאליו הוא נמחה וכשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר דפשיטא דשרי ודמי להא דאמרינן (סי' ש"ך סעי' ט') אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה משום דאינו ניכר כשנימוח. עו"ש או מ"ה:

א

קס) שם בהגה. וכ"ש קדירה שיש בו רוטב וכו' אבל מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרין כמ"ש סעי' ט"ו מ"א ס"ק מ"א. ור"ל דמה שכתב רמ"א וכ"ש קדירה וכו' היינו לענין איסור נולד דשרי ומיירי במקום שאין היס"ב אבל ביס"ב באמת אסור משום בישול. לב"ש. וכ"כ התו"ש או' נ"ב דלהאוסרין בסעי' ט"ו (היינו דעת הש"ע שאינו מתיר אלא דבר יבש) צריך להניח אותם במקום רחוק שאין היס"ב:

א

קסא) שם בהגה. וכ"ש קדירה שיש בו רוטב וכו' ורוטב קרוש הוה נולד כשנמוח ואפי' באין היס"ב ואסור לד"ה. א"א או' מ' וא"כ צ"ל דהכא מיירי שהשומן נקרש ע"פ הרוטב דאי הרוטב בעצמו נקרש אסור. ס' מנחת פתים. וכ"מ ממ"ש באו' הקודם דהטעם הוא משום כשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר משמע דדוקא השומן לבד הוא שנקרש והמרק נשאר כמו שהוא ולכך כשנימוח השומן מתערב עם המרק ואינו ניכר:

א

קסב) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' פי' אפי' בקדירה ששומן מעורב עם מרק וגם אין היס"ב דלא דמי להא דאמרינן נותן לתוך הכוס משום דהתם אין הברד ניכר כלל אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא והטעם דאסור משום דנולד הוא ואפי' נמחה בחמה. עו"ש או' מ"ו:

א

קסג) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' משום דהשומן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך סעי' ט' דכשנימוח במים אינו ניכר ומשמע דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ הפשטי"ד עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י (עיין באו' שאח"ז) ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטי"ד ונאסר כמ"ש ביו"ד סי' קי"ג סעי' ג' ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א. ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש ס"ס רנ"ג דאפי' בנותן הקדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפי' אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ייש לעשות ע"י עכו"ם. מ"א ס"ק מ"ב. א"ר או' ל"ו. תו"ש או' נ"ג ח"א כלל ך' או' ך' וכן יש ליזהר בדגים שהרוטב ומרק שלהם קרוש לעשות ע"י גוי. מחה"ש. ומיהו מ"ש המ"א דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד וכו' עיין פמ"א סי" פ"ד שחולק על מ"א וס"ל דאפי' במקום שהיס"ב אין איסור בדיעבד ובמקום שאין היס"ב מותר ליתן פשטידא אפי' לכתחלה. ואפי' אם נהגו להחמיר מנהג בטעות הוא יעו"ש והביאו שע"ת או' ט"ל:

א

קסד) שם בהגה. ויש מחמירין וכו' וכתב בעה"ת שאם מע"ש עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה מותר להחם בשבת את הפשטידא. וכתב עליו ב"י ונראה מכאן שאפי, לדעתו (ר"ל דמחמיר) מותר נהחם בשבת חתיכת בשר שמן ואעפ"י שמקצתו זב שאם לא כן אעפ"י ששפך המים והשומן הו"ל לאסור מפני חתיכת בשר שמן שבתוך האנפאד"ה שהם נפשרים וזבים והטעם משום דכיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר לא חשוב ושרי עכ"ל. והביאו הט"ז ס"ק כ"א א"ר שם. תו"ש שם:

א

קסה) וכתב בדרשות מהר"ש. שמותר להשים כד של יין שיש בו קרח הרבה על התנור כדי לפשר הקרח ע"כ. והביאו א"ר שם וכתב הטעם משום דכיון שיש בו יין ואינו ניכר הקרח כשנימוח מותר יעו"ש. ונראה דה"ד שמניחו במקום שלא יוכל לבא שהיס"ב וכמ"ש סעי' י"ד דאל"ה הוי בישול ויש אוסרין בישול ביין כמ"ש לעיל או ס' יעו"ש:

א

קסו) שם בהגה. יש לסמוך אסברא ראשונה. וכן הסכים הב"ח. וכ"כ אחרונים:

א

קסז) [סעיף יז'] אסור ליתן צונן וכו' ולפי מה שמסיק הרמ"א לעיל כסעי' ט"ו בהגה להתיר בלא נצטנן לגמרי ה"ה לכאן אם הוא דבר שנתבשל כ"צ ולא נצטנן לגמרי:

א

קסח) שם. שאלו היה מניח שם הרבה וכו' והטעם דלמא משתלי ויניח אותו עד שיתבשל. תו"ש או' נ"ד. לב"ש:

א

קסט) שם. כדין מניח כנגד המדורה וכו' דלא שייך חשש חיתו' כמ"ש סעי' ט"ו. תו"ש או' נ"ה לב"ש:

א

קע) שם. ואם אינו חם כ"כ מותר. ואפי' אם הצונן הוא דבר שלא נתבשל מעולם כמ"ש לעיל או' קע"ה יעו"ש:

א

קעא) [סעיף חי'] האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין וכו' וחייב ההגסה יש מי שכתב שאין חייב בה אלא בהגסה ראשונה שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל אף המגיס פטור דמאי עבר ולזה נוטה דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל ובודאי לד"ה כשאין בבישולו חיוב אין חיוב בהגסתו. המ"מ פ"ט דין ד' והביאו ב"י ומ"א ס"ק מ"ב. ומשמע דאפי' בעודו על האש אם נתבשל כ"צ המגיס פטור אבל בב"י סי' רנ"ג כתב בשם הכלבו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדרה מבושלת כ"ז שהיא על האש יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק הנז' והתו"ש או' נ"ו:

א

קעב) שם. שהעבירן מרותחין וכו' לרבותא נקט וכ"ש בעודן על האש ולא נתבשלו כ"צ דאסור:

א

קעג) שם. אם לא נתבשל כ"צ וכו' ואם נתבשלו כ"צ ועדיין מונח על האש כתב ב"י בשם המ"מ פ"ג דמותר להכניס המגריפה ולהוציא ממנו יעו"ש. וכ"מ בב"ח רסי' רנ"ב. מיהו הא"ר באו ט"ל הראה פנים לכאן ולכאן אבל באו' מ' מסיק דכשהוא על האש ודאי יש לאסור הוצאה יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ך' או' ט' ועיין לקמן בהגה:

א

קעד) שם. אם לא נתבשל כ"צ וכו' גיקולאט"י שנתבשל מע"ש כ"צ והונח ע"י עכו"ם ביום ש"ק אצל האש יש סמך להתיר להגיסו בעץ הפרור כדי להעריך הגיקואלט"י היטב ואח"כ לתת בתוך הכוסות. שו"ת זר"א א"ח סי' מ' מחב"ר או' ו' ועיין לקמן סי' שכ"א סעי' י"ט:

א

קעה) בשעושין סעודות גדולות שאוכלין ב' ג' שלחנות ביום ש"ק זה אחר זה וחוששין שמא יצטנן המאכל ולכן אין מורידין קדרת המאכל מעל הכירה אלא גורפין במגריפה יש להם על מה שיסמוכו ול"ע מותר אף שאין הגחלים עוממות ואף דע"י המגריפה מתהפך מה שלמעלה למטה ומתקרב אל חמימות הקדרה. הרדב"ז בתשו' שנדפס בפיורדא ח"ג סי תי"א. מחב"ר או' ז':

א

קעו) שם. אבל צמר ליורה וכו' דבזה יש משום צובע א"נ שהצמר צריך הרבה בישול. הרא"ש. ט"ז ס"ק כ"ב. וכתב התו"ש או נ"ז דדעת הש"ע כהאי טעמא נמי דיש בו משום בישול וכמ"ש רסי' רנ"ב ומ"ש המ"א הטעם משום צובע לא דק יעו"ש:

א

קעז) שם הגה. ולכתחלה יש ליזהר וכו' והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותן בכף כיון דא"א בענין אחר ויש להם על מי שיסמוכו. מ"א ס"ק מ"ד. אבל הט"ז סק כ"ג כתב כיון שנתבשל כ"צ אין להחמיר בהוצאה רק שיחמיר שלא להפך בקדרה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ל' וכן מנהג העולם להקל בנתבשל כ"צ ואינו על האש להוציא במגרפה ומ"מ היכא דאפשר בנקל יש להחמיר דהיינו לשפוך מן הקדרה אל הכלי בלתי הוצאה במגרפה. והיינו בעוד שהיס"ב אבל אם אין היס"ב ליכא למיחש. ועיין לקמן סי' שכ"א סעי' י"ט:

א

קעח) [סעיף יט'] בעודו כנגד המדורה. וה"ה במעבירו מהאש כ"ז שהיס"ב אסור לטוח עליו שמן ושום דהא עדיין כ"ר הוא כמ"ש סעי' ט' ט"ז ס"ק כ"ד. מ"א ס"ק מ"ה. תו"ש או' נ"ט. והרבה אין יודעים להזהר כשצולין אווזא וכשמוציאין אותה בעודה רותח מושחין עליה שום וזהו אסיר כ"ז שהיס"ב. ט"ז שם. ואם טחו בשום כ"ז שהיס"ב אוסר כדי נטילה בכחוש ובשמן עד ס' מש"ז או' כ"ד וכתב שם המ"א דדבר שהוא גוש (ר"ל עב) אפי' בכ"ש מבשל כמ"ש הפו' ביו"ד סי' ק"ה וכ"ש צלי יעו"ש. והביאו התו"ש שם. ומיהו בדיעבד אין לאסור דיש לסמיך אפו' דכ"ש אינו מבשל בכל גוונא. מש"ז שם:

א

קעט) שם. בעודו כנגד המדורה. ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו בשול משום כמ"ש סעי' ט"ז ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקנו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו ואפשר דזהו מקרי בעין מידי דהוה אקדרה שיש בה רוטב וצ"ע. מ"א שם. והביאו א"ר או' מ"א ועיין שם מה שמצדד להקל והר"ז או' כ"ח כתב דיש לדמותו לקדרה שקרש שמנוניתה שנוהגין להחמיר לכתחלה עכ"ל ור"ל כמ"ש לעיל ססעי' ט"ז בהגה וכ"כ האחרונים דיש להקל לעת הצורך:

א

קפ) שם. דמ"מ יתבשל השום וכו' מכאן נראה להביא ראיה שמותר לטוח שומן אווזא שנקפה ע"ג מיני קמחים וקטניות כגון לאקשי"ן חמין או היר"ז שנותנין ע"ג הקערה בשבת שאף שנמחה ע"ג והוא בעין מ"מ הואיל ואינו מתבשל ע"ג (ר"ל אלא נכנס בתוכם) מותר. דרישה או' ו' והביאו א"ר שם וכ"כ הר"ז שם להתיר בזה מפני מה שנימוח אינו בעין אלא נכנס בתוכן. וכ"ה דעת האחרונים:

א

ש"ע סעיף א' ואם אמר לעכו"ם לעשות כו'. ע' לקמן ש"ז סעיף יט כצ"ל:

ב

שם במ"א. וע' ביו"ד ססי' ק"ב דאם נתערב אותו דבר כצ"ל ר"ל מה שבישל בשבת ונתערב לא הוי דשיל"מ דלא מיקרי דשיל"מ אא"כ הותר למי שנאסר אבל זה שנשאר לדידי' אסור לעולם אף ע"פ דלמוצאי שבת מותר לאחרים לא מיקרי לדידיה דשיל"מ וראייתו מתרומ' טהור' שנתערב דאמרי' בפרק הערל דלא הוי דשיל"מ משום דלכהן גם עתה שרי ולישראל לעולם אסור:

ג

שם אחר השבת דלאחרים גם עכשיו מותר ולדידיה לעולם אסור:

ד

שם וכנ"ל עיקר ר"ל דנתערב בשבת הוי דשיל"מ ואפי' נתערב אצל המבשל לא אמרי' דבת' דידי' אזלי':

ה

שם כשנתער' לכהן היינו בבכורים:

ו

שם בי"ד סי' צט. לענין עבר וביטל איסור אסור לו ולמי שנתבטל בשבילו:

ז

שם חיישי' שיאמר לנכרי לבטלו כו' כשבישלו נכרי לישראל כצ"ל:(הגה ס"ב) בישל ע"י נכרי בשבת אסור כצ"ל כו' היה חולה. לשון הב"י הקוצר פרי שלא נגמר בישולו לחולה בשבת אסור לברי' משום מוקצה ואפי' חלה מבע"י שאין הכנה במחובר בכיוצא בזה שהוא גדל והולך עכ"ל ור"ל דזה אפי' לר"ש אסור שאינו מוכן כלל עיין בב"י ריש סי' שיד ובט"ז שם:

ח

ט"ז סק"ב ואח"כ כתב כן בשם הרמב"ם כצ"ל:

ט

שם לא אמרינן מיגו. ר"ל דבכל דוכתא אמרינן מיגו דאיתקצאי לבה"ש שוב אין השינוי מועיל משא"כ כאן דליכא שינוי ול"ש לומר מגו דאתקצאי בה"ש שלא ידע שיחלה מש"ה הקצה מדעתו לכולו שבת בהא קיי"ל דאע"ג דהקצה מדעתו שרי כיון דלא דחאה בידים:

י

מ"א סק"ד יעלה ויתלוש. אבל שמא ישחוט ל"ח דדבר טורח הוא ומידכר ועוד דלא גזרי' אלא בפירות דבעוד' בכפיו יבלענה ומתאוה להם כ"כ התוס' שם:

יא

סק"ה ובלא מליחה. דאסור למלוח בשבת והדח' בעי משום דם בעין משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא פירש:

יב

סק"ז וטעמו דכיון דהנכרי בישל כצ"ל:

יג

סק"ח שנדחקו שם. דאיסור מוקצה אינו אלא לר"י ולא לר"ש והל"ל משום שגדל והולך דבזה ר"ש מודה כמו שכתבתי תחלה:

יד

שם ש"ך ס"ב. דאע"ג דהוי דשיל"מ בטל בכה"ג:

טו

ש"ע ס"ג בתולדות חמה. פלוגתא דר' יוסי ורבנן והלכה כרבנן דגזרי תולדות חמה אטו תולדות אור:

טז

בש"ע שם להטמינה בחול. אמרינן בש"ס דר"י מודה בהא והטעם אמר רבה שמא יטמין ברמץ ויכסה בגחלים ורב יוסף אמר שמא יזיז עפר ממקומו ומטלטל לעפר המוקצה וס"ל טילטול מן הצד שמיה טלטול או משום חופר גומא ע"ש:

יז

שם בחמה עצמה. ולא גזרינן חמה אטו אור דחמה באור לא מיחלף:

יח

מ"א סק"י אפי' מבע"י זה כתב ברא"ש אליביה דרבה דהאיסור משום הטמנה מש"ה אסור אפי' מבעו"י כמבואר בר"ס רנז משא"כ לרב יוסף:

יט

שם לגלגלו ע"ג. זה כתב הרא"ש לרב יוסף משום דגזירה שמא יזיז שייך גם בהא משא"כ לרבה לא אסור אלא בהטמנה:

כ

שם השמיטו הטור. אם כוונתו דהשמיט דין גלגול ע"ג חול לא א"ש דאדרבה כיון דהלכה כרבה לכן השמיטו ואולי כוונתו שהשמיט דין דאסור להטמין מבע"י אבל המ"א הבין דקושית הב"ח על דין גלגול ותמה בזה בספר תו"ש ע"ש באורך:

כא

שם אליביה דר"י. ר"ל דהא הוצרך הרא"ש לאסור גלגול מחמת שמא יזיז לרב יוסף דגם ר' יוסי מודה ביה מה"ט דשמא יזיז אבל אנן דקי"ל כרבנן ודאי דבלא"ה אסור משום גזירה דתולדות אור:

כב

שם בתוכו אסור. משום הטמנה בדבר המוסיף הבל:

כג

שם כלי חרס חייב משום מבשל: ט"ז סק"ג מבשלה ושורה ונתיבשה ואח"כ היה תמיד שורה ממנה מעט אבל בתבשיל שיש בו מרק שייך במרק בישול אע"פ שכבר נתבשל:

כד

שם ומרתיחו ומשמע דבבישול. ע"ז כתב הט"ז ע"פ דברי הב"י דהכי משמע מדבריו ע"ש גבי מ"ש וכיון דאפי' בהגיע למב"ד כו' ע"ש ודוק:

כה

שם לטור כרש"י וכ"פ. ונדחק שם בב"י למה פליג הטור אהרא"ש ואח"כ רצה הב"י לומר דגם הרא"ש ס"ל כך כהטור וכדברי הט"ז אח"כ שכ' ונ"ל דגם הרא"ש ס"ל כן כו' וסתר פי' זה מכח ב' קושית חדא דאין לחלק בין איסור לחיוב דכל שאין חיוב אין איסור שנית דמנא ליה להטור לפרש כך בדברי הרא"ש וזהו מה שהביא הט"ז ועוד הקשה דהא הרא"ש כו'. ור"ל אפי' את"ל שיש איזה סברא לחלק בין איסור לחיוב מ"מ לפרש כך בהרא"ש לחלק ביניהם ומסתמא יש לנו לפרש בדעת הרא"ש דכי היכא דהתם גבי שמא ירתיח אין איסור אלא כשנצטנן כפירש"י ה"ה כמב"ד דהא הרא"ש מביא מהתם ראיה למב"ד זהו כוונת הב"י למעיין ובזה תראה דתירוץ הט"ז על קושיא השניה אין לו ביאור כלל במ"ש דהאמת כך הוא דבנצטנן אין חילוק כו' הרי קושית הב"י אינו על נצטנן אלא על עודו רותח וק"ל וצ"ע:

כו

שם ובהדיא כתב ה' המגיד הביא זאת לתרץ קושית ב"י הראשונה ואע"ג דהה"מ באור ממש מיירי ומשום דדמי למבשל ממש כמ"ש בב"י בשם הר"ן ואלו הכא לא מיירי אלא סמוך למדורה כמ"ש הט"ז סס"ק זה מ"מ מייתי ראיה דיש חילוק בין חיוב לאיסור וכן מבואר בב"י בשם בסוף ד"ה מותר ליתן קיתון של מים כו' דכי היכא דמחלקו הפוסקים באור בין איסור לחיוב ה"נ יש סברא לחלק בסמוך למדורה בין איסור לחיוב ע"ש ובחנם נתקשה כאן בפרי מגדים:

כז

שם ואחר שהגיע למב"ד אם נצטנן והרתיחו חייב כצ"ל:

כח

שם לכתחלה והיינו סמוך למדורה. זה ענין בפני עצמו לומר דכל המותר בסעיף זה הותר להרתיחו היינו דוקא סמוך למדורה ע"ד שנזכר בסעיף טו אבל על האש דמי למבשל וגזרינן ביה וע"ש רמ"א בסעיף טו:

כט

מ"א ס"ק יד וכמ"ש סעיף טו. דהא מתיר שם להעמיד סמוך למדורה במקום שהיס"ב וא"כ נעשה כלי ראשון:

ל

שם אסור לשרותו אע"ג דאין כאן תוספת בישול מ"מ כל זמן שלא נתבשל ממש אלא היה בכ"ר ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם ב' בכ"ר וכן לעולם:

לא

ס"ק טו שמערין עליו כ"כ התוספות לפיר"ת דס"ל דעירוי ככלי ראשון דמי א"כ הא דתני במתני' מדיחין ע"כ דהיינו מכ"ש ומוכח דשריי' אפי' בכלי שני לא:

לב

ט"ז סק"ד מותר אפי' סמוך למדורה. תימא דודאי כך הוא האמת דמותר להניחה אפילו סמוך למדורה במקום שהיס"ב ואולי כוונתו לפי דאפי' כי שרינן במקום שהיס"ב מ"מ צריך להרחיק קצת מהמדורה כמ"ש במג"א ס"ק לח אבל אצל האור ממש אסור אך קשה דלמה הקשה כך ארמ"א הא גם על המחבר תלונתו דכתב בנתבשל כל צורכו יש בו משום בישול אם נצטנן משמע דבעודו רותח מותר לבשלו וה"ל לבאר דצריך להרחיק קצת וצ"ע:

לג

מ"א ס"ק טז מלוח. תימא דהיינו דינא דמלוח הישן שכתב המחבר ויש ליישב ועיין באחרונים:

לד

ס"ק יט בשם תוס' היינו בס"ק טו דמיחזי כמבשל אלא דשם בתוס' יש עוד תירוץ ולאותו תירוץ מותר לשרותו בכלי שני עיין שם:

לה

סק"כ יבש משא"כ בלח דאפילו אחר בישול יש בישול בנצטנן בסעיף ד':

לו

ט"ז סק"ט לא נתבשל. דאי נתבשל כ"צ גם נגד המדורה שרי בעודו רותח כמבואר בסעיף ד' דאין בישול אחר בישול ומותר אפי' במקום שיבא לידי' בישול גמור:

לז

מ"א ס"ק כד דאית בשבת ביה חשש חיתוי אבל אם נטלו משחשיכ' שרי דהוי חזרה דמותר ברנ"ג סעיף ב' בהגה ע"ש:

לח

ש"ע ס"ח כנגד המדורה במקום דכל מה שנתבאר בסעי' ד' דאין בו משום בישול כגון ביבש אפי' נצטנן ומותר לשרותו בכלי ראשון ה"ה דמותר להניחו כנגד המדורה כמבואר בסעיף טו דלא חיישינן לחיתוי ע"ש במג"א:

לט

שם מיחם שעל גבי האש. ואע"ג דאפי' בכירה גרופה לא שרי בסי' רנג אלא חזרה אבל להניח לכתחלה אסור כמבואר בסי' רנג סעי' ה' בהגה וא"כ הכא אף ע"פ שהמיחם מפסיק מאי הוי וצ"ל דהפסקת המיחם אפי' באינו גרופה עדיף מכירה גרופה ושרי אף להניח לכתחלה וכן משמע במחבר רנג סעיף ה' בדין בפאנ"דיש דמטעם הפסקת הקדירה שרי להניח באינה גרופה משום דהפסקה עדיף מגרופה ומ"ש המג"א כאן ס"ק כו דהתם הקדירה עומדת ע"ג האש ממש עכ"ל לאו דוקא על גבי האש ממש אלא ר"ל ע"ג מקום האש ודרך בישולו בכך מש"ה אסור אפי' בגרופה שאין בה אש אבל בהפסקת הקדירה דאין דרך בישול בכך ל"ח לחיתוי אף באינה גרופה וכן מבואר מהמג"א ברנ"ג ס"ק לג ע"ש ודוק:

מ

שם רוטב. ר"ל דבה"ג אית ביה בישול בסעיף ד':

מא

מ"א ס"ק כו בסי' רנג ס"ה. וי"ל דוקא צלי כצ"ל ר"ל יבש דאין בו בישול אף כשהיא קר ולית ביה רק גזירה דחיתוי הכריע הב"י להקל ולומר דהפסק הקדירה עדיף מגרופה אבל בסעיף ז' דאיכא חשש חיתוי וגם חשש שמא יתן כשהוא קר דאז אסור משום בישול וכיון דאיכא תרתי גזירות לא הכריע להקל ולכן אין מותר שם אלא חזרה כמ"ש המג"א ס"ק כד מדברי רי"ו וזהו שסיים כאן וכן צ"ל לדברי רי"ו:

מב

שם כירה גרופה כוונתו בהפסקת קדירה דעדיף מכירה גרופה:תבשיל חם. ר"ל דמשמע במ"מ דאפי' לענין תבשיל שיש בו רוטב עדיף הפסקת קדירה מגרופה:

מג

ש"ע ס"ט אבל מלח. עיין מנחת יעקב כלל א' סק"ח:

מד

ט"ז ס"ג יג ומשמע מזה מהא דקאמר צריכה מלחא בישולא כבשרא דתורא:

מה

שם הרא"ש דנקט. משא"כ המחבר דנקט מלוח היינו לענין שבת בעינן דוקא מלוח ופליג רמ"א על המחבר וע"ז סיים הט"ז ונ"ל דגם הש"ע כו':

מו

מ"א ס"ק ל ומיירי ר"ל. הרא"ש מיירי וע"ז כתב דעת הרב"י משמע דלא כרמ"א וכמו שכתבנו באות נ':

מז

שם ולמסקנא. ר"ל אע"ג דכתב הרא"ש תחלה דהמלח גורם שימהר להתבשל מ"מ כשכתב אח"כ אפי' נמלח מחדש כו' ובה"ג לא נתרכך הבשר חזר מדבריו הראשונים לאסור מחמת לחלוחית לבד ומיירי בנמלח והודח וכרמ"א וסיים וכ"מ בטור היינו מדלא הזכיר אלא לחלוחית ולא מלח כמ"ש ס"ק יג:

מח

ט"ז ס"ק טו ונראה שאין להתיר. עיין פמ"ג ליו"ד בשער תערובות חלק ב' פרק א':

מט

ט"ז ס"ק יז להכשיר דבר שצריך הגעלה כצ"ל:

נ

ס"ק יז בטור כ' אבל ספל של מים חמין. לרחיצה אפי' הוא כלי שני אסור ליתן בהם צוננים דכיון שהם לרחיצה סתמא חמין הם הרבה ומתבשלים הצוננים שמערבין בהם אבל לערות מהם לתוך צונן מותר דתתאה גבר וכן הדין בכ"ר והוא לשתיה שמותר לערות ממנו לתוך צוננים ואסור לערות צוננים לתוכו עכ"ל:

נא

שם דאמבטי אמרינן שם. אע"פ שהוא כלי שני מ"מ כיון שהיא לרחיצה דרך לחממו הרבה והרואה סבור שהוא כ"ר:

נב

שם הרי"ף ושאר פוסקים פסקו בפי' כרבא כצ"ל:

נג

מ"א ס"ק לג באמבטי. הוא בגמ' דף ופירש"י שם דאות' אמבטי של חמי טברי' הוא כ"ר ואסרו ליתן בתוכו קיתון כמבואר בסעיף יג מכ"ש ליתן המים בלי קיתון:

נד

ס"ק לד הצוננים. הטור לא משום גזירה אסר כדברי התוס' שהבאתי כבר אלא ס"ל שלרבותן מתבשלים בכ"ש:

נה

ט"ז ס"ק יח וא"כ אין חילוק בין רב אדא לאביי כצ"ל:

נו

שם ומ"ש הרמב"ם כו' צונן לחמים אבל חמים לצונן מותר אפי' בכ"ר כצ"ל:

נז

מ"א ס"ק לו ולא פסיק רישא דאפשר שלא יגיע לצירוף ודברי המ"מ שהעתיק מג"א דאפי' לר"י שרי סותר להש"ס הובא בט"ז ס"ק יח דאסור לר"י מיהו המ"מ לא על דין המיחם כ"כ אלא על גחלת של מתכת והחילוק בין גחלת למיחם ע' חמד משה והמג"א העתיק לשון המ"מ נלמד לדין גחלת:

נח

ש"ע סט"ו כנגד המדורה כלל סעיף זה דכל מה דנתבאר בסעיף ד' דאין בו משום בישול אע"ג דאסור להניחו ע"ג כירה משום חשש חיתוי מ"מ סמוך למדורה שרי דדמי סמיכה לכירה מטעם שכ' המ"א שם סעיף ח' ועיין מה שכתבתי שם:

נט

ט"ז סק"ב הציון על המחבר סעיף י"ו במקום שהיס"ב כו' היש מחמירין דכאן אח"כ כ' ורבינו יחיאל כצ"ל:

ס

שם וז"ל נראה מדבריו דלבעה"ת כצ"ל לא אסור אלא במקום שהיס"ב ס"ל להב"י דמה שסיים המרדכי ומ"מ טוב ליזהר כו' היינו שטוב לעשות כבעה"ת ולא כר' יחיאל א"כ מוכח דלבעה"ת אין אסור אלא במקום שיס"ב ולרב יחיאל אפי' במקום שיס"ב שרי:

סא

שם אלא משום נולד שמוליד המשקה ודמי למלאכה שבורר המשקין שזבין ממנה:

סב

שם לחמם שמן זית הב"י ס"ל דמ"ש המרדכי וטוב ליזהר שלא ליתן במקום שיס"ב קאי נמי אשמן שהזכיר ר' יחיאל ממילא משמע דלר' יחיאל גם בשמן שרי אף במקום שיס"ב:

סג

שם והך מקום שהיס"ב כוונתו דלא תיקשי דכיון דאית ביה משום בישול איך מותר ע"י שינוי לכן תירץ דמיירי שאינו בישול גמור ומש"ה לשון סעיף זה מותר ליתן כו' במקום שהיס"ב ר"ל שהמקום לבד יס"ב אבל אין במקום ההוא כח כ"כ לעשות את האינפאנד"א יס"ב וא"כ אינו בישול גמור לכן מותר ע"י שינוי לכן אפי' המחמירין לא אסרו רק משום נולד משא"כ בסעיף י"ד דמיירי לענין בישול לא זכר שיהיה המקום יס"ב אלא זכר שהמקום יהיה חם כ"כ עד שיעשה את המשקה יס"ב דאז הו"ל בישול א"כ חזינן דאם המקום לבדו יס"ב לא הוי בישול מש"ה זכר כאן בסעיף זה שהמקום יס"ב וק"ל:

סד

מ"א סק"מ הרב"י גבי שמן. ר"ל שהשיג על מה דמשמע מהמרדכי דר' יחיאל מתיר אפילו ביס"ב הובא בט"ז והשגת הב"י ה"ה בשומן דאסור ביס"ב וע"ז תירץ המג"א דשומן אינו כשמן לפי שהוא עתה יבש אין בו מקום בישול אע"פ שנימח אח"כ בעת הבישול ומביא ראיה מרנ"ג סעיף ה' ע"ש במג"א ס"ק נ"ג וסתם אינפד"ה יש בה שומן ואפ"ה אמרינן שם דהוי דבר יבש ואין בו בישול: שם דקאי אשמן והקשה עיין מה שכתבתי באות ס"ז ותבין כאן שמתרץ קושית הב"י דרך טוב ליזהר אפשטי"ד קאי ובהא ודאי שרי להמתירין אפי' יס"ב משום דהוי יבש:

סה

שם לדברי רב ולכן. הוא בעה"ת שאוסר משום נולד:

סו

שם שהיס"ב כדי. כוונתו לתרץ קושיא ראשונה של הב"י הובא בט"ז דלטעם נולד מאי חילוק בין יס"ב או לא ע"ז תי' המג"א דכשיס"ב זב לחוץ מהפשטיד"א וניכר המשקה וה"ל נולד אבל במקום שאין יס"ב אין זב לחוץ אלא נימח השומן אל תוך הפשטיד"א ואין המשקה בעין ולא הוי נולד:

סז

שם דצלי ופשטי"ד שוין. ר"ל דפשטי"דא מיקרי יבש כמו צלי אע"פ שנימוח אחר כך השומן:

סח

ט"ז ס"ק כא סי' ש"ך ס"ט כצ"ל וכו' דלפ"ז אף בחמה ט"ס הוא דהא ודאי להסמ"ג המתיר נגד המדורה כש"כ נגד החמה מקום דברים אלו הם אחר שהביא דעת התרומה והר"ן דאוסרים משום נולד ע"ז כתב דלפ"ז אף בחמה אסור להניח ולאו דוקא במדורה כיון שאין הטעם משום בישול אלא משום נולד וזה שייך גם בחמה:

סט

שם דשומן כיון דלעולם ר"ל דאף כשנימוח מיקרי אוכל א"כ ליכא נולד כלל דהא מה"ט פירות שאין עומדין למשקין מותר לסוחטן בשבת בר"ס ש"ר משום דגם היוצא מהם אוכל הוא וה"נ בהא והיש מחמירין ס"ל כיון דדרך שומן להיות צלול מש"ה אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמי וה"ל נולד ואסור אע"ג דנמחה ממילא דהא משקין שזבו מעצמן ה"ל נולד (וזה ג"כ כוונת המג"א שכ' והוי נולד דדמי למשקין שזבו) והא דהיתר בשלג לתוך הכוס אין הטעם משום דממילא אלא משום שנתערב משא"כ כאן בקדירה ג"כ ניכר השומן כמ"ש מג"א ובמ"ש תבין דברי המג"א:

ע

מ"א סקמ"א מטעם. הוקשה לו לדבריו בס"ק הקודם דהיתרא דאינפד"א אפי' ביס"ב משום דהוי יבש כיון שהשומן קרוש א"כ קשה כאן ברוטב שהוא צלול האיש בו בישול לדיעה ראשונה שבסעיף טו לכן תירץ דמ"ש רמ"א וכ"ש קדירה כו' היינו לענין איסור נולד דשרי ומיירי במקום שאין יס"ב אבל ביס"ב באמת אסור משום בישול ולא מיירי רמ"א הכא אלא לענין איסור נולד דהיינו באין יס"ב:

עא

ס"ק מב ויש לעשות ע"י נכרי כ' הרמב"ם ברייתא הוא בביצה דף לד ע"ש:

עב

ש"ע יז הרבה דחיישינן שמא ישכח ויניחנו שם עד שיתבשל:

עג

שם מיחם כדין מניח כנגד המדורה כצ"ל:

עד

שם ואם אינו חם. ולא חיישינן לחיתוי כמו נגד המדורה בסעיף טו:

עה

שם בט"ז הפשטיד"א. אף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי:

עו

מ"א סקמ"ה כמ"ש סי"ו במ"א סק"מ דהוי יבש:

עז

ש"ע סי"ט כנגד המדורה אפי' נצלה כצ"ל:

א

אסור לו לעולם. משמע ברשב"א סימן קע"א /קע"ה/ דהקדירה אסורה ג"כ:

ב

למ"ש מיד. דדוקא בעכו"ם שעושה בעינן בכדי שיעשה דחיישי' שמא יאמר לו לעשות אבל ישראל לא ישמע לו אף לרש"י שכתב הטעם שלא יהנה ממלאכת שבת כמ"ש סי' תקט"ו מ"מ הכא שרי דבמלתא דלא שכיחא לא גזרו [תו' חולין דף טו] דלא כב"ח: אם היה מ"ש י"ט אסור דאין שבת מכין לי"ט [לקוטי מהרי"ו סי' ב'] ועבי"ד ססי' ק"ב דאם נתערב אותו דבר באחרים בטיל ולא הוי דשיל"מ דומיא דתרומה ע"ש וצ"ע דאין הנידון דומה לראי' דתרומה לא הוי אצל שום אדם דשיל"מ דאי לכהן גם היום מותר ואי לישראל לעולם אסור אבל הכא כיון שחל עליו שם דבר שיל"מ לאחרים אף לדידיה לא בטיל כדאיתא פ"ג דבכורים דאם נתערבו בכורים אסורים אף לזרים אף על גב דלדידהו הוי דשאל"מ כיון דלכהנים הוי דשיל"מ דיכולין לאכלו בירושלים אף לזרי' אסור וכ"כ הרע"ב והרמב"ם בפי' המשניו' ובחבורו פ"ד מבכורים ומיהו הר"ש כתב דלא הוי דשיל"מ כיון דאסורים לזרים ומ"מ יש להחמיר ומ"ש בי"ד ססי' ק"ב אפשר דאיירי כשנתערב אחר השבת דאז הוי ממש דומיא דתרומה וכנ"ל עיקר ואף שבפי' הרמב"ם משמע דדוקא כשנתערב לכהן אז אסור אף לישראל מ"מ בחבורו לא משמע כן וגם דבריו שבפי' י"ל כן, נ"ל דלמי שנתבשל בשבילו הוי ג"כ דינו כמו הוא עצמו כמ"ש בי"ד סי' צ"ט ס"ה דה"נ טעמא משום קנסא ומיהו מדברי הרב"י שם משמע דוקא התם חיישי' שיאמר לעכו"ם לבטלו אבל הכא הא בלא"ה צריך להמתין בכדי שיעשה כשבישלו עכו"ם ולישראל לא חיישינן דאין אדם חוטא ולא לו עסי' רנ"ג ס"א:

ג

ובשוגג. עשה ע"פ הוראת חכם מקרי שוגג וה"ה בשוכח [כ"ה רד"ך בית כ"ו ח"ב]:

ד

שחלה היום. ואף על פי שהבהמה היתה מוקצה מחמת איסור שחיטה מ"מ שרי דקי"ל כר"ש דאין מוקצה מחמת איסור אלא כשדחאו בידים כגון נר שהדליקו עליו [מ"מ פ"ב] וקשה דא"כ מוקצה דמחובר נמי יהא מותר כשנשרו הפירות וי"ל דהתם טעמא שמא יעלה ויתלוש כדאיתא ריש ביצה וע"ש עוד טעם בב"י:

ה

חי בשבת. ובלא מליחה [טור] ועבי"ד סי' ס"ז ס"ב דהדחה מיהא בעי ועמ"ש סי' שכ"ה סי"א:

ו

שמא ירבה. וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו קודם שיתן הקדרה על האש וי"א דהוי דרבנן עב"י:

ז

ואפי' בישל וכו'. אבל במ"ש מותר מיד [ש"כ] וטעמו דכיון דהעכו"ם בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו:

ח

משום שגדל והולך. ומיירי בפירי שלא נגמר בישולו [ב"י] אבל בנגמר בישולו לא אמרי' שגדל והולך דאל"כ למה נצטריך בפ"ק דביצה לאסור מחובר משום שמא יעלה ויתלוש או משום מוקצה וע' בתו' שנדחקו שם והל"ל משום שגדל והולך אלא ע"כ כשנגמר בישולו שוב אינו גדל וא"כ מהני הכנה והכי דייק ל' הא"ח עב"י ע' בתוס' בב"ק דף ס"ט דמה שגדל בטל ברוב ועסי' ש"ך ס"ב ובביצה בתוס' דף ל"ז ע"ב משמע דזה לא הוי מוקצה אפי' לר"י דהא בהמה נמי גדלה והלכה ומותר לשוחטה בי"ט ע"ש בתו':

ט

שאסור לבשל. המבשל בתולדות האור חייב:

י

להטמינה בחול. אפי' מבע"י עסי' רנ"ו ס"ג ואפי' לגלגלו ע"ג החול בשביל שתצלה נמי אסור [כ"כ הרא"ש] וצ"ע למה השמיטו הטור דקי"ל דהלכה כרבה [ב"ח] ונ"ל דהרא"ש כ' אליבא דר"י ע"ש אבל אנן קי"ל כרבנן וא"כ פשיטא דאסור דגזרינן אטו תולדות האור וכ"כ הר"ן ע"ש ומ"מ כתב רש"ל בתשובה דמותר לצלות על גג רותח מחמה דלא מיחלף בתולדות האור ע"ש ודבריו אינם מוכרחים וגם בט"א חולק עליו ובירושלמי איתא להדיא דאסור, כ' הרמב"ם המבשל בחמי טבריא פטור דהוי כתולדות חמה וכ"ה בגמרא וכ"מ במשנה פ"ט דנגעים ובסנהדרין אמרי' דנשתיירו מהמבול ואפשר דמ"מ ה"ל כתולדת חמה וכתב הר"ן דאסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא אבל מע"ש מותר ולהניח בתוכו אסור כמ"ש סי' שכ"ו ס"ג: כתב הרמב"ם פ"ט הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה בו כגרוגרות חייב אפי' בחצי בישולו לדעת הראב"ד ולהרמב"ם אינו חייב בחצי בישול בנתבשל מקצתו עד שיתבשל כל הבשר חצי בישול: המתיך אחד ממיני מתכות או המחמם המתכות עד שנעשה גחלת וכן הממסמס השעוה או החלב או הזפת והגפרית או המבשל כלי אדמה עד שיעשה כלי חרס חייב כללא דמלתא בין שריפה גוף קשה או שהקשה גוף רך חייב וע' ססי' זה וצ"ע דבפי"ב כתב המחמם הברזל כדי לצרפו חייב משום מבעיר והראב"ד כ' משום מבשל והמ"מ יישב דבריו ע"ש ולא זכר שדברי הרמב"ם סתרי אהדדי וצ"ע ויש לחלק:

יא

יש בו משום בישול. והוי יודע שכל דינים דאסורים משום בישול אפי' ליתן על הכירה או התנור קודם היסק אסור כמ"ש סו' סימן רנ"ג:

יב

נצטנן. כב"י ומשמע ליה דכל שהיס"ב מיקרי רותח וכ"מ ס"ו וז"ל רי"ו אם לא נצטנן אפי' שינה קצת מרתיחתו מותר ועסט"ו בהג"ה:

יג

וי"א דוקא כו'. והב"ח פסק כסברא ראשונה ועס"ח מ"ש:

יד

מותר לשרותו. אפילו בכ"ר וכמ"ש סט"ו דאין בישול אחר בישול וכ"כ התוספות והמרדכי ור"ן דלא כב"ח דמחמיר ומשמע מל' הש"ע דאם לא נתבשל מע"ש רק נשרה בחמין אסור לשרותו בחמין בשבת וטוב להחמיר אם היד סולדת בחמין:

טו

מדיחין אותו. היינו שמערין עליו מכלי שני [ועסי"א דאפי' בדבר לח שרי] אבל אסור לשרותו אפי' בכלי שני דמחזי כמבשל ול"ד לתבלין בס"ט דתבלין עשוי למתק הקדירה ולא מחזי כמבשל (תוס' דף ל"ט וש"ג ב"ח) ונ"ל דבצל דינו כתבלין דעבידי לטעמיה ועס"ה:

טז

כל דבר קשה. וה"ה דבר מליח שאין יכולין לאוכלו כלל בלא הדחה (ב"י ל"פ) ואיתא בגמרא דאם הדיח חייב:

יז

משום בישול. אף על גב דאין בישול אחר בישול מ"מ יש בישול אחר צלי וה"ה שיש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב (פסקי רקנ"ט בשם רא"ם וסמ"ג) אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפי' נצטנן וה"ה האפוי ודבר שנתבשל מותר לשרותו בחמין כמ"ש ס"ד:

יח

אפי' בכלי שני. דיש דברים שמתבשלים בו ואין אנו בקיאין ואם כן בשאר דברים נמי יש להחמיר עס"ט:

יט

מתירים בכ"ש. דס"ל דאין כ"ש מבשל ולפי מ"ש ס"ד בשם תוס' יש להחמיר דמיחזי כמבשל אך היש מתירים סוברים להקל כתירוץ שני של התו' וכ"מ דעת הש"ע ויש להחמיר:

כ

אפי' בכ"ר. כיון שהוא יבש אין בישול לאחר אפייה:

כא

שהיס"ב. עמ"ש ס"ד וסט"ו בהג"ה וא"צ לדברי הע"ש:

כב

בבצק. אבל בדבר המתמרח אסור כמ"ש סי' שי"ד סי"ד סי"א:

כג

אין מניחין וכו'. ובדבר יבש שרי עס"ח:

כד

לעולם אסור. דהוי כמניח ע"ג כירה לכתחלה בשבת (רי"ו) וא"כ לפמ"ש סי' רנ"ג ס"ב אם נטלו מע"ג כירה משחשיכה שרי ליתנו ע"ג קדירה ע"ש:

כה

כמניח ע"ג כירה. דאפי' בדבר שאין בו משום בישול אסור להניחו ע"ג כירה דגזרינן שמא יחתה:

כו

וראשון נראה עיקר. כיון שהקדירה מפסקת ל"ד לכירה דהתם הקדיר' עומדת ע"ג האש ממש (מ"מ פכ"ב) וצ"ע למה לא הכריע הרב"י בס"ז להתיר דהא הוא בעצמו כ"כ בסי' רנ"ג ס"ג וי"ל דוקא צלי מותר ליתנו לכתחלה ע"ג כירה גרופה אבל מבושל אסור ליתנו ע"ג (קדירה דעדיף מכירה, ת"ש) כירה אפי' הוא חם שאין בו משום בישול דגזרינן שמא יתן עליו כשהוא קר ואין מותר אלא חזרה וכן צ"ל לדברי רי"ו ומ"מ יש להקל דמשמע במ"מ דכיון דהקדירה מפסקת עדיף מכירה גרופה ושרי ליתן עליה תבשיל חם:

כז

ומצטמק ויפה לו. ז"ל רי"ו והוא מ"ש רמ"א בהג"ה ס"ד וצ"ע מאחר שהרב"י סתם בס"ד דלא כוותיה משמע דס"ל דאפי' מצטמק ורע לו יש בו בישול אם נצטנן וא"כ אסור להניחו ע"ג מיחם ולמה כתב כאן מצטמק ויפה לו וצ"ע, ואפשר דסמך על מ"ש כאן:

כח

כ"ז שהיס"ב. ונ"ל דאם אין היס"ב שרי אף על גב דלענין איסור והיתר יש אוסרין וכמ"ש בת"ח כלל נ"ז היינו משום דמבליע ומפליט וגם יש אוסרין אפי' בכ"ש אבל לכ"ע אינו מבשל מיהו בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב וכ"כ בתשב"ץ ועבי"ד רסי' צ"ד בט"ז בשם רש"ל:

כט

של שור. נהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל (טור):

ל

דם שבו. ומיירי כגון שהודח אחר המליחה דאל"כ עדיין אסור משום הדם שבמלח ולא כמ"ש בב"ח ומ"מ פשט דעת הרב"י משמע דדוקא כשהוא עדיין מלוח אז המלח מסייע לבישול וכמ"ש הב"ח בשם רי"ו ועבי"ד סי' ס"ח והב"ח הכריע כרמ"א ולמסקנא דכתב הרא"ש ואפי' נמלח מחדש וכו' חזר מדבריו הראשונים [ב"ח] וכ"מ ברמזים ובטור וע' בת"ח כלל א' וכלל ב':

לא

דהמלח בטל בס'. ואף על גב דמידי דעביד לטעמא לא בטיל ש"ה דהוי זוז"ג דמסתמא נמלח גם בע"ש ואף על גב דדשיל"מ לא בטיל כיון שנתבטל מקודם שנאסר בטל דנימוח מיד ואין נתבשל מיד דבעי בישולא כבשרא דתורא (שם) וצ"ל דהמלח שנתן עכשיו לא היה בו כדי ליתן טעם בקדירה זולת המלח של אתמול שאם היה בו כדי ליתן טעם אסור כמ"ש בי"ד ססי' פ"ז וכן הובא במשנה פרק ב' דערלה ובע"א פ"ה: ונ"ל דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם אין בו משום בישול דאין בישול אחר בישול ועמ"ש סי"ו:

לב

אסור ליתן כו'. ואם עירה אזי הקליפה אסורה דנתבשלה בשבת דהא ר"ת דייק זה מהמשנה דשבת עיין בתו' ופשוט דאפי' למ"ד כ"ש מבליע ומפליט היינו לענין איסור והיתר אבל לענין שבת אינו אסור אלא בדבר שהוא מבשל כדתנן אבל נותן לתוך הקערה עבי"ד סי' ס"ח:

לג

מלאה מים חמין. ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננין באמבטי שהומשכה מן המעיין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואחר כך יתן המים לתוכה [גמרא]:

לד

שהוא כלי שני. דכיון שהם לרחיצה מסתמא הן חמין הרבה ומתבשלין הצונני' שמתערבים בהן [טור] וכ"ד המ"מ כמ"ש הב"ח וכ"כ במ"מ דלא כב"י ע"ש:

לה

אבל נותן. ואפי' מכ"ר מותר לערות לתוך מים צוננים דהתחתון גובר על העליון ומצננו [טור] ואף על גב דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככ"ר הכא שאני שמתערבין החמין עם הצוננים ומתבטל חמימותן כיון שהצוננין מרובין ועיין בתוס' שבת דמ"ב ר"ן ותו' פסחים דף מ' ע"ב ונ"ל דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה וכ"מ בי"ד סי' צ"א ס"ד ובגמרא פסחים דף ע"ו:

לו

מרובים. ולא אמרי' דמצרף הכלי דדבר שאין מתכוין הוא ולאו פסיק רישיה הוא וכת' המ"מ וז"ל נראה שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומ' פסיק רישיה וליחייב מפני שכשהוא מתכוין עושה מלאכה וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי דומה לקטימת קיסם שכל שאינו קוטמו לחצוץ בו שיניו פטור שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור ואפי' לר"י דמחייב בדבר שאינו מתכוין והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן עכ"ל פ"כ ועססי' של"ד וסי' תק"י ס"ג:

לז

הנאכלין כמות שהן חיין. פירוש אף על פי כן אסור ליתנן סמוך לאש אבל רחוק מהאש אפילו דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי ולפי זה אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו אם הוא קרוב כל כך שיכול להתיך שם או לשרוף עיין מה שכתוב סס"ג ויש לדחות דהתם לא ניחא ליה שישרוף או שיתיך והוי דבר שאין מתכוין:

לח

מותר להניחו כנגד המדורה. דדמי לסמיכה בכירה דשרי ואף על גב שאין דבר מפסיק בינו לבין האש כיון שהצריכו החכמים להרחיק קצת מן המדורה אית ליה היכרא ולא אתו לאחתויי, הרא"ש:

לט

אפי' נצטנן מותר. דס"ל דאין בישול אחר בישול אפי' ברוטב ונצטנן:

מ

במקום שהיס"ב. כ' הלבוש שיש ט"ס וצ"ל במקום שאין היס"ב דבמקום שהיס"ב אסור משום בישול כמ"ש הרב"י גבי שמן ול"נ דל"ד דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש אין בו משום בישול כמ"ש סט"ו ועסי' רנ"ג ס"ה דאיתא בהדיא כך, וכ"מ במרדכי דלהמתירין שרי אפי' במקו' שהיס"ב אך כ' דטוב ליזהר שלא ליתן במקום שהיס"ב וקאי אפשטיד"א דלא כמו שהבין הב"י דקאי אשמן והקשה עליו וכ"כ הכל בו בהדיא בשם הר"ם ע"ש וכן מוכח בגמרא וברש"י שכ' דף קמ"ה שורין אותו בחמין שיהא נימוח משמע שאע"פ שנימוח אח"כ יש לו דין דבר יבש וה"ה שומן אלא שהמרדכי והכלבו חששו לדברי ר"ב ולכן כתבו שלא ליתן במקו' שהיס"ב כדי שלא יהיה נימוח כל כך שיזוב לחוץ אלא יתנו מרחוק ואף שנימוח בתוכו ל"ל בה כמ"ש הרב"י וכ"כ בספר מ"כ עיין שם וכן משמע בהגהות סמ"ק דצלי ופשטי"ד שוין:

מא

וכ"ש קדירה שיש וכו' דשרי. אבל מ"מ אסור מטעם בישול להאוסרין כמ"ש סט"ו:

מב

ויש מחמירין. משום דהשומן צף למעלה והוי בעין והוי נולד דדמי למשקין שזבו משא"כ בשלג דשרי כמ"ש סי' ש"ך ס"ט דכשנימוח במים אינו ניכר ומשמע דאפי' בדיעבד אסור לאכול השומן דהוי נולד ומ"מ הפשטי"ד עצמה מותרת דבשומן הבלוע בה אין איסור מידי דהוי אחתיכת בשר שמותר לחמם כמ"ש הרב"י ואפשר דכיון דנאסר השומן בעין חוזר ונבלע בפשטי"ד ונאסר כמ"ש בי"ד סי' קי"ג ס"ג ומ"מ יש להקל בדיעבד כמ"ש רמ"א, ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור כמ"ש ססי' רנ"ג דאפי' בנותן קדירה קודם שהוסק פטור אבל אסור וכ"ש הכא דיש מתירין ליתן אפילו אחר שהוסק לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות ע"י עכו"ם, כ' הרמב"ם פ"ט א' נותן האור וא' העצים וא' הקדירה וא' המים וא' הבשר וא' הגיס כלם חייבים משום מבשל שכל העושה דבר מצרכי הבישול הרי זה מבשל אבל נתן א' הקדרה וא' המים וא' האור וא' העצים וא' הגיס ב' האחרונים חייבים (אבל נותן האור לא מחייב כיון שהאור היה מתכבה ולא היה התבשיל מתבשל אם לא היה השני נותן העצים) אבל ברישא מיירי שנתנו שניהם האור והעצים ביחד [כ"מ בשם ר"י בר רב] וצ"ל דמיירי שלא הצית האש אלא הביאו ממקום אחר ונתנו פה דאלו הציתו חייב משום מבעיר ורש"י פי' דכשמוליך גחלת ממקום למקום היא מתלבה מרוח הליכתו וחייב משום מבעיר וע' ר"ל חביב סי' כ"א וכתב המ"מ וי"א שאין חיוב ההגסה אלא בהגסה ראשונה אבל משהגיס פעם א' דבלא מגיס מתבשל פטור וכ"ד רמב"ן והרשב"א ז"ל [וכ"כ מהרמ"פ בהגהותיו] ובודאי לד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון במבושלת כ"צ אין בהגסתו חיוב עכ"ל וב"י סי' רנ"ג כ' בשם הכל בו דמגיס חייב משום מבשל אפי' בקדירה מבושלת כ"צ כל זמן שהיא על האש ע"ש:

מג

אסור להגיס. משום צובע:

מד

ולכתחלה וכו'. והעולם נהגו היתר במיני קטניות שמוציאין אותן בכף כיון דא"א בע"א ויש להם על מי שיסמכו עמ"ש סי' רנ"ג ס"ד:

מה

כנגד המדור'. לאו דוקא דה"ה אם הוא רותח שיס"ב כמ"ש ס"ה וכ"ט וכ"מ מל' רש"י וכ"כ הפוסקים בי"ד דדבר שהוא גוש אפי' בכ"ש מבשל וכ"ש צלי ונ"ל דבשומן מותר לטוחו דאין בו משום בישול כמ"ש סי"ו ומשום נולד ליכא כיון דאינו בעין ובלבד שלא ירסקו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאיליו ואפש' דזהו מקרי בעין מידי דהוי אקדיר' שיש בה רוטב וצ"ע:

א

(א) המבשל וכו' – אחד המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים [ר"ל אף דמים ראוי לשתיה בלא בישול וה"ה חלב מ"מ חייב כיון דמשתבח ע"י הבישול] ואחד האופה את הפת הכל ענין אחד הוא [דאפיה הוא מענין בישול אלא שאפיה הוא בפת ובישול הוא בשארי דברים]. המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל [שהרי בחימומו הוא מרככו שיהא ראוי לתקנו ולעשות ממנו כלי והרי הוא מרפה דבר הקשה] וכן הממסס את הדונג [שעוה] או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן ה"ז תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל [דקודם שמתחזק הכלי ונצרף בהכבשן ונעשה חרס כראוי מתבשל בה טיט של הכלי] וכן הנותן חתיכת עץ בתנור כדי שיתייבש וידוע שמתחלה הוא מתרפה ויוצא ממנו הלחלוחית חייב משום מבשל כללו של דבר בין שרפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל [רמב"ם בפ"ט] וע"כ יש ליזהר מאד שלא להניח עצים לחים על התנור ליבשן אחר שקיעת החמה דהוא חשש דאורייתא. הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה צליה גמורה כשיעור גרוגרת חייב ואפילו הגרוגרת אינה במקום אחד אלא מתלקט משנים ושלשה מקומות ג"כ חייב ואפילו אם לא היה צליה גמורה רק כמאב"ד ג"כ חייב אלא דבזה שאינו צליה גמורה צריך שיהיה הבשר צלוי משני הצדדים של הבשר דוקא וא"ל פטור [כן כתב הרמב"ם שם בהלכה ה'] וכ"ז הוא לענין חטאת אבל איסורא יש בכל גווני וכן מה שכתב הרמב"ם מתחלה לענין צליה השיעור גרוגרת הוא ג"כ רק לענין חיוב חטאת אבל איסור דאורייתא יש בכל גווני כדקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [שבת ע"ד גמ' ורש"י שם]:

ב

(ב) בשבת – וכל שיש ספק פלוגתא בזה אי הוי בכלל בישול או לאו או בשאר מלאכות כה"ג אין לאסור בדיעבד דכל האיסור הזה הוא רק מדרבנן שקנסוהו וספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג באות יו"ד וכעין זה כתב המג"א בסימן שכ"ג סקי"א ועיין בסקל"ב וצע"ק]:

ג

(ג) אחת משאר מלאכות – ואם היא מלאכה דרבנן עיין בביאור הגר"א שהאריך להוכיח דלכו"ע אם עשה אותה בשוגג אין לאסור בדיעבד ליהנות ממנה ועיין בבה"ל:

ד

(ד) לעולם – ליהנות מאותה מלאכה דקנסוהו רבנן ומ"מ מותר לו ליהנות מדמיה של המלאכה. כתב המג"א בשם הרשב"א דגם הקדירה שבישל בה בשבת אסורה לו לבשל בה מפני שהיא בלועה מדבר האסור לו ודוקא המבשל לבריא אבל המבשל לחולה מותרת הקדרה:

ה

(ה) מותר למו"ש מיד – ואפילו למי שנתבשל בשבילו דלא בעינן להמתין בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י א"י בשביל ישראל משום דקל בעיניו איסור דאמירה לעו"ג ויבוא לעשות כן פעם אחרת כדי שיהיה מוכן לו במו"ש מיד אבל דבר שנעשה ע"י ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דעי"ז שנתיר למו"ש מיד יבא פעם אחרת לומר לישראל לבשל לו בשבת בשביל זה ועוד שהישראל לא ישמע לו דאין אדם חוטא ולא לו. אם היה במו"ש יו"ט אפילו בישל בהיתר כגון שבישל בשבת לחולה מ"מ אסור לבריא גם ביו"ט ראשון דאין שבת מכין ליו"ט. אם נתערב בשבת אותו דבר שנתבשל במזיד באחרים דעת המ"א דאינו מתבטל ואסור לו בשבת ליהנות מזה דכיון דלמו"ש יהיה מותר לאחרים מקרי דבר שיש לו מתירין דאינו בטל אפילו באלף ומה שכתב ביו"ד סוף סימן קי"ב היפוך זה נדחק המ"א לישבו ועיין בחות דעת שם שחולק עליו וכ"ז להמבשל בעצמו אבל לענין אחרים לכו"ע מקרי דבר שיש לו מתירין:

ו

(ו) ובשוגג – שגג בדין או שכח כ"ז בכלל שוגג הוא:

ז

(ז) גם לאחרים – הנה בגמרא פליגי בענין שוגג ומזיד ר"מ ור' יהודה ודעת השו"ע הוא דעת ר' יהודה שכן הסכימו הרי"ף והרמב"ם והגאונים והגר"א הסכים בבאורו לשיטת התוספות וסייעתם דפסקו כר' מאיר דבמזיד אסור בין לו בין לאחרים עד מו"ש ובשוגג מותר גם לו מיד. ובמקום הצורך יש לסמוך על זה בבשול בשוגג:

ח

(ח) שחלה היום – ולא אמרינן דהבהמה היא מוקצה מחמת איסור דאיתקצאי בבה"ש מחמת איסור שחיטה שבאותו פעם לא היה חולה עדיין שיהיה דעתו עליה לשחטה דהא אנן קיי"ל כר' שמעון דלית לו מוקצה אלא היכי דדחיה בידים כגון נר שהדליקו עליו באותו שבת דדחיה בידים שלא להשתמש בו באותה שבת כיון שהדליק בו אבל גבי בהמה לא דחיה בידים ועיין עוד בב"י:

ט

(ט) מותר הבריא וכו' – הטעם כיון דעיקר השחיטה לצורך החולה דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה ולא שייך בזה שמא ירבה בשבילו:

י

(י) חי בשבת – ובלא מליחה דאסור למלוח בשבת והדחה בעי משום דם בעין משא"כ דם הבלוע בו ליכא איסור כ"ז שלא פירש:

יא

(יא) לחולה אסור – אבל במו"ש מותר מיד ולא בעינן לזה בכדי שיעשה. וטעימה אם התבשיל יפה בשביל החולה מותר גם בשבת:

יב

(יב) שאין בו סכנה – דגם הוא כבריא לענין זה שאסור מן התורה לבשל עבורו ע"י ישראל וחיישינן שאם נתירו לאכול מזה שמא ירבו בשבילו:

יג

(יג) שמא ירבה בשבילו – ליתן בשר לתוך הקדרה וזהו איסור דאורייתא כשמרבה בשבילו אפילו הוא מרבה בפעם אחת קודם שיתן הקדירה על האש וי"א דהוי דרבנן כיון שהוא בפעם אחת עיין ב"י [מ"א ועיין בספרי אהבת חסד בפ"ז שביררנו ראיה מהגמרא דהעיקר כדעה הראשונה]:

יד

(יד) אסור בשבת – לבריא ליהנות ממנו אבל במו"ש מותר מיד וטעמו דכיון דהא"י בישל בהיתר לא בעי להמתין בכדי שיעשו וגם לא גזרו בזה משום בישולי א"י [הגר"א]:

טו

(טו) מבעוד יום – ר"ל והיה בדעתו מבע"י לקצוץ הפרי בשבת אפ"ה אסור מפני שאין הכנה מועלת כלל במחובר כיוצא בזה שהוא גדל והולך בשבת אבל פרי שנגמר בשולו ושוב אין גדל והולך מועלת בו הכנה אע"פ שהוא מחובר אבל חולה שנחלה היום אסור בכל גווני ליהנות לבריא משום מוקצה דמחובר:

טז

(טז) שגדל והולך – עיין במ"א שמקשה דליבטל הגידולים בעיקר שהוא הרוב של היתר ויהא מותר לבריא כשנחלה מבע"י ובביאור הגר"א מצדד ג"כ כן להלכה:

יז

(יז) בתולדת האור – והמבשל בו חייב לפיכך המניח פירות או מים על התנור או בתוך [הקאכלין] לאחר שהוסק התנור ונתבשלו שם חייב ומדרבנן אסור להניח אפילו קודם שהוסק וכדלקמיה. וכל דיני בישול הנזכרים בסימן זה שייכים גם בדבר שנתבשל ע"י תולדת האור:

יח

(יח) ואפילו בתולדת חמה – ואפילו בדיעבד אסור ואפשר דלאחר שבת מותר אף למבשל עצמו [חידושי רע"א]:

יט

(יט) להטמינה וכו' – ואפילו מבע"י דחול הוא דבר המוסיף הבל כמבואר לעיל בסימן רנ"ז ס"ג ואסור להטמין בו אפילו מבע"י כמבואר שם [הרא"ש] ובחידושי רע"א הביא בשם הרשב"א דמותר להטמין בו מבע"י דכל שהוחם בע"ש מן החמה מצטנן לגמרי בליל שבת:

כ

(כ) בחול – ואפילו אם לא יטמין אלא יגלגלה בשבת ע"ג חול החם כדי שתצלה נמי אסור דגזירה אטו תולדת האור וע"כ אסור לצלות ביצה על גג רותח מחמה – המבשל בחמי טבריא פטור מחטאת דהוי כתולדת חמה אבל חייב מכת מרדות דאיסור יש בזה הלכך אסור להעמיד מאכל ע"ג חמי טבריא בשבת אבל להשהות עליהן מע"ש מותר ולהניח בתוכן אסור משום הטמנה בדבר המוסיף הבל כמ"ש סימן שכ"ו ס"ג:

כא

(כא) אבל בחמה עצמה – ולא גזרינן אטו אור דחמה באור לא מיחלף:

כב

(כב) יש בו וכו' – וכל דינים האסורין משום בשול אפילו ליתן על הכירה להתנור קודם היסק אסור כמ"ש סימן רנ"ג:

כג

(כג) בשול – וע"כ אסור מן התורה להניח התבשיל הזה בשבת במקום חם שהיד סולדת בו ולערב אותו בתבשיל רותח בכלי שני יש להקל [אחרונים]:

כד

(כד) אם נצטנן – היינו שאין היד סולדת בו אף שהוא קצת חם עדיין אבל אם היד סולדת בו אף שנצטנן מרתיחתו לא שייך בו בישול עוד דבכלל רותח הוא ואין בישול אחר בישול [ודוקא לענין להחזירו לתנור כשהוא גרוף מן הגחלים או שהם עמומין אבל לתנור כשאינו גרוף וכ"ש על האש ממש אסור להחזיר לכו"ע אפילו רותח גמור וכדלעיל ברנ"ג] וכ"ז הוא דעת המחבר אבל הרמ"א לקמן בסט"ו בהג"ה כתב דכל זמן שלא נצטנן לגמרי נהגו להקל דאין בו משום בישול וע"ש:

כה

(כה) ויפה לו – אבל אם מצטמק ורע לו מותר להניח סמוך למדורה אפילו במקום שהיס"ב ועיין בב"ח שפסק כסברא הראשונה דאין חילוק בזה וכן משמע בביאור הגר"א:

כו

(כו) כמאכל ב"ד – וה"ה יותר עד שיגמר בישולו שייך בו בישול מן התורה:

כז

(כז) אפילו בעודו רותח – ופשוט דאפילו ע"י א"י אסור לגמור הבישול ונראה דבדיעבד אין לאסור התבשיל דיש לסמוך על הפוסקים שסוברים דכיון שנתבשל כמאכל ב"ד שוב אין בזה משום בישול:

כח

(כח) והני מילי וכו' – ר"ל הא דאמרן דבנצטנן שייך בישול בכל גוונא:

כט

(כט) מרק – דבדבר לח כיון שאזיל חמימותו ונצטנן בטל ממנו שם בישולו הראשון:

ל

(ל) אבל דבר וכו' – היינו בנתבשל כל צרכו:

לא

(לא) שנתבשל כבר – דוקא שנתבשל אבל אם לא נתבשל אלא נשרה מע"ש בכלי ראשון שהיס"ב אסור לשרותו בחמין שהיס"ב בשבת דאע"ג דאין כאן תוספת בישול מ"מ כ"ז שלא נתבשל ממש אלא היה בכלי ראשון ניתוסף בו קצת בישול כשמניחו פעם שני בחמין ויש מקילין בדבר ודעת הפמ"ג דהמקילין מיירי בדבר שדרכו וטבעו קל להגמר בישולו אף בכלי ראשון שהוסר מן האש אבל דבר שאין דרכו להתבשל לגמרי בכלי ראשון לכו"ע אסור וטוב להחמיר בכל גוונא ע"ש וכ"ז לענין לשרותו בכלי ראשון אבל לשרותו בכ"ש אף שהיס"ב יש להקל בכל גוונא כיון שבע"ש נשרה בחמין שהיס"ב:

לב

(לב) והוא יבש – ר"ל שהריקו המרק ממנו:

לג

(לג) מותר לשרותו – אפילו בכלי ראשון רותח כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח דאין בישול אחר בישול אבל לא יתנו לכ"ר שעומד על גבי האש:

לד

(לד) אותו בחמין – שהיד סולדת בהן ואפילו אם לא יניחו שם עד שיהיה נימוח ואפילו בכלי שני נמי אסור לשרות דמיחזי כמבשל ולא דמי לתבלין בסעיף ט' דלא אסר אלא בכלי ראשון דתבלין עשויין למתק הקדירה ולא מיחזי כמבשל:

לה

(לה) מדיחין אותו – והיינו שמערה עליו מכ"ש דמכ"ר אסור לערות עליו דעירוי ככ"ר ומבשל כדי קליפה כמו שכתוב סעיף יו"ד וה"ה דשרי לערות מכ"ש ע"ג דבר לח צונן דה"ל כהדחה בעלמא [אחרונים]:

לו

(לו) חוץ מן המליח הישן – דג מלוח של שנה שעברה וקולייס האיספנין הוא שם דג שאוכלין אותו מחמת מלחו ע"י הדחה בחמין וע"כ אפילו הדחה נמי לא שזהו גמר מלאכתן והוי בישול ואיתא בגמרא דאם הדיחן בחמין חייב חטאת והנה כמה אחרונים כתבו דטבע של אלו הדברים שאין יכולין לאכלו כ"ז שלא הודח בחמין וע"כ הדחה שלהן חשיבא בישול דמשוי לה אוכל וה"ה שאר דבר מלוח כיוצא בזה שאין יכולין לאכול כלל בלי הדחה אבל דברים שיכולין לאכלן ע"י הדחת מים צוננים אין איסור להדיחן בחמין מכלי שני ולפ"ז דג מלוח שבמקומנו שנקרא הערינ"ג שיכולין לאכול ע"י הדחת צוננים ולפעמים אף בלי הדחה מותר להדיחו אף במים חמין ומהט"ז משמע דיש ליזהר שלא להדיחו בחמין וכן כתב בספר שלחן עצי שטים ובח"א וכן נכון לנהוג למעשה ועיין בה"ל:

לז

(לז) והדחתן וכו' – ר"ל בחמין אבל בצונן מותר להדיחו ואף לשרותו ואפילו בדבר שע"י שריה בצונן נעשה ראוי לאכילה שכל דבר שאינו אוכל מותר לעשותו אוכל בשבת כמ"ש בסימן שכ"ד:

לח

(לח) וה"ה כל דבר קשה – ר"ל דבר שהוא ראוי לאכול חי בלא בישול אך שהוא יבש וקשה מאד עד שאינו ראוי לאכול כלל מחמת זה בלא שריה בחמין דאסור לשרותו ולכאורה למה צריך הרמ"א לסיים דהוי גמר מלאכה תיפוק ליה דכל דבר יבש שלא נתבשל מבעוד יום אסור לשרותו בחמין בשבת וכנ"ל י"ל דרוצה להשמיענו דבזה שהוא גמר מלאכתו יש איסור בשריה מדאורייתא כמו בהדחת מליח הישן ועיין בה"ל:

לט

(לט) דאסור לשרותו – אפילו בכלי שני וה"ה אם הוא דבר שיהיה נעשה ראוי לאכילה ע"י הדחת חמין בעלמא גם ההדחה אסור וכנ"ל לענין דג מליח. ועתה נבאר דין בישול עלי הטיי"א השייך בכמה ענינים לסעיף זה. הנה טיי"א בשבת פשוט בפוסקים דיש בו משום בישול ובמזיד יש בו איסור סקילה ובשוגג חיוב חטאת וע"כ יש ליזהר בו מאד ובעו"ה רבים נכשלים בו ומקילין לעצמן בקולות שאין בהם ממש וע"כ מוכרח אני לבאר אופני ההיתר והאיסור בזה בעזה"י. הנה לערות מכלי ראשון על עלי הטיי"א יש בזה בודאי חשש אב מלאכה דקי"ל דעירוי מבשל כדי קליפה כדלקמן בסעיף יו"ד וכ"ש אם יעמידנו אח"כ על התנור או בתוך הקאכלין עד שיהיה היד סולדת בו בודאי יבוא לכו"ע לידי איסור סקילה עי"ז ואפילו אם ירצה ליתן את עלי הטיי"א לתוך הכלי אחר שיערה החמין לתוכה כדי שיהיה על המים שם כלי שני ג"כ אסור כדקי"ל בסעיף זה דדבר שלא בא בחמין מלפני השבת אין שורין בשבת אפילו בכ"ש וכ"ש לפי מה שמבואר בסעיף זה דיש דברים רכים קלי הבישול שמתבשלים אפילו בהדחה מכלי שני אפשר דיש בהעלים ג"כ חשש איסור דאורייתא אפילו באופן זה וע"כ הסכימו האחרונים דיש לערות עליהם מע"ש רותחין מכלי ראשון כדי שעי"ז יהיה נקרא הטיי"א מבושל במקצת דעירוי מבשל כדי קליפה ויהפך בעת העירוי את הטיי"א היטב בתוך הרותחים מלמעלה למטה ומלמטה למעלה [ויותר טוב שיהיה מבושל ממש ע"י העמדה במקום שמתבשל] ואח"כ יריק את העסענס לכלי אחר כדי שישארו עלי הטיי"א יבשים ויהיה מותר לו לערות אח"כ בשבת עליהם מים חמין מכלי ראשון כיון שכבר נתבשלו מע"ש כדין דבר יבש דקי"ל בסעיף זה דאין בו בישול אחר בישול אפילו אם נצטנן [ואח"כ מותר לו להחזיר גם מי העסענ"ס אלו הצוננים לתוך הכלי זה גופא וכמו שכתבנו לעיל דדבר לח שנצטנן מותר לו ליתנו בתוך כלי שני רותח] דאם ישאר בו משקה העסענ"ס הרי קיי"ל דבלח יש בישול אחר בישול אם נצטנן אם לא שמי העסענס הצוננים הם מרובין שלא יתחממו ע"י המים שמערה עליהן למחר וכן הדין לענין קאוו"י יזהר שלא יערה עליהם מים חמין מכלי ראשון אם לא שעירה עליהם מאתמול והריק את המים מעליהן והטעם ככל הנ"ל [עיין בתשובות חתם סופר סימן ע"ד ובפ"ת על או"ח]. ודע דאף שהתרנו לערות חמין על עלי הטיי"א והקאוו"י אם נתן עליהם מאתמול מים מכ"ר אעפ"כ יזהר שלא יעמיד את הטיי"א והקאוו"י בתנור או בקאכלין אחר ששפך עליהם מים דהא אין עירוי מבשל רק כדי קליפה וא"כ לא נתבשל אתמול רק כדי קליפה ועכשיו ע"י העמדה בתנור יתבשל לגמרי. והנה אופן זה שבארנו אף שאין למחות ביד הנוהגים בו מ"מ כתבו האחרונים עצה המובחרת מזה דהיינו שיתקן העסענס מע"ש לגמרי שלא יצטרך לערות לתוכו עוד רותחין למחר בשבת ולמחר כשיצטרך לשתות יתן העסענס הצונן לתוך הכוס ששותה בו אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כ"ש וה"ה שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כ"ש חלב שנצטנן אבל אסור לערות עליהם מכ"ר וכדלעיל בס"ד וכשהעסענס שלו אינו צונן הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות:

מ

(מ) אם בשלו אח"כ במשקה – ר"ל שנתנו בקדרה כשמתבשלת עם רוטב דאם נותנו במשקים צוננים תיפוק ליה דיש בו משום בישול עבור המשקים:

מא

(מא) משום בישול – דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ יש בישול אחר צלי ואפילו עדיין רותח מחמת הצליה [אחרונים] וה"ה דלשיטה זו יש צלי אחר בישול ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלי רוטב [מ"א] ולאו דוקא אצל האש דה"ה בכל מקום שיוכל להצלות מחום התנור ולכן צריך ליזהר שלא להחזיר בשר מבושל בלי רוטב לתוך התנור במקום החום שהיד סולדת בו ואפילו אם יעמידנו ע"ג קדרה המפסקת אבל לכו"ע אין צלי אחר צלי ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפילו אם נצטנן ובלבד שלא יקרבנו ביותר כדי שלא יבוא לחתות וגם לא יעמידנו על קרקעית התנור אלא ע"י הפסק כלי ריקנית תחתיה כדי שלא יהיה נראה כמבשל ועיין לעיל בסימן רנ"ג ס"ה וה"ה באפיה כה"ג דאין אפיה אחר אפיה:

מב

(מב) ואסור ליתן פת וכו' – הוסיף בזה דין אחר והטעם דסבירא ליה לדעה זו דיש דברים שמתבשלים אפילו בכלי שני מפני שהם רכים ואין אנו בקיאים וע"כ הוסיף לאסור ליתן פת האפוי דהוא רכיך אפילו בכלי שני וה"ה דלדעה זו יש להחמיר נמי בשאר דברים שלא ליתנם בכלי שני ועיין לקמן בס"ט אודות תבלין:

מג

(מג) מתירין בכלי שני – ס"ל דאין כלי שני מבשל בשום דבר:

מד

(מד) אפילו בכלי ראשון – ס"ל דאין שייך שם בישול אחר אפיה או צליה וה"ה להיפך:

מה

(מה) ונהגו ליזהר וכו' – פי' שאין נותנים לחם במרק של הטשאלינ"ט בקערה שהיא כלי שני וכ"ש שיזהר שלא לערות עליהם מכלי ראשון ואותם שחותכים הבצלים ונותנין לתוך המרק בקערה לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בהמרק דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים שצריך ליזהר כי אין אנו בקיאין במידי דמקרי רכיך וכנ"ל וכ"ש לפי מה שנוהגין ליתן הבצלים לתוך התבשיל שהוא דבר גוש בודאי יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברים דדבר גוש שמונח בכלי שני דינו ככ"ר. ואפילו אם ימתין עד שיהיה המרק שבקערה אין היד סולדת בו מ"מ יזהר שלא ישפוך אח"כ על שיורי בצלים שנשאר בקערה מן המרק שבקדרה אם היד סולדת בהן דעירוי מבשל כדי קליפה כדקי"ל בסעיף י' ויש בזה חשש דאורייתא. וכן מה שנוהגין איזה אנשים כשעושין חמין מרגלי בהמה לחתוך חתיכת פת בכלי ולערות עליהם המרק של הרגלים מכ"ר לא יפה הם עושין דאפילו אם לא יתן הפת בתחלה עד שיערה המרק תחלה בכלי כדי שיעשה כ"ש הלא כתב רמ"א דיש ליזהר בזה אלא אם רוצה ליתן פת ימתין עד שלא יהיה היד סולדת במרק או שלכל הפחות ישאב בכף מן הקדרה כדי שתהיה הקערה כלי שלישי וכ"ש אם רוצה ליתן בצלים ושומים לתוך החמין האלו בודאי יזהר מאד לעשות כן דאם יערה עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בהן יש בזה חשש אב מלאכה וכנ"ל:

מו

(מו) לכתחלה וכו' – ובדיעבד אפילו בכ"ר אין לאסור דיש לסמוך איש מקילין:

מז

(מז) אפילו בכ"ש – ובכלי שלישי מצדד הפמ"ג בסקל"ה להקל עי"ש:

מח

(מח) כ"ז שהיד סולדת בו – עיין בח"א שכתב דהיכא שהיד נכוית בו לכו"ע מבשל אפילו בכלי שני:

מט

(מט) דבר חם שהיד סולדת וכו' – המחבר אזיל לשיטתיה בס"ד דאם נצטנן קצת עד שאין היד סולדת בו יש בו עוד משום בישול אבל לפי מה שכתב רמ"א בהג"ה בסט"ו דנוהגים להתיר אם לא נצטנן לגמרי א"כ לא בעינן יד סולדת בו:

נ

(נ) בו – ואפילו לא נתבשל כל צרכו דאמרינן לעיל בס"ד דיש בו משום בישול אפילו ברותח שאני הכא דלא יבוא עי"ז לידי בישול גמור רק שישתמר חומו בתוכו [ט"ז] אבל הרבה אחרונים חולקין עליו וס"ל דאינו מותר רק בנתבשל כל צרכו דיש לחוש שמא יתוסף מעט בישול ע"י החום וכתב בספר מאמר מרדכי דבכל צרכו אפי' יהיה מצטמק ויפה לו ע"י העמדה זו ג"כ שרי:

נא

(נא) להניחו וכו' הטמונה – בבגדים מבע"י ואשמועינן דמותר להניח הכלי תחת הבגדים שכיסו בהן הקדרה ואף שאין טומנין בשבת אפי' בדבר שאינו מוסיף הבל הכא כיון דעיקר הטמנה היה מבע"י לצורך הקדרה דזה מותר ולכן אם נתגלתה הקדרה דמותר לכסותה מותר לכסות דרך אגב גם הכלי שיש בו הדבר חם:

נב

(נב) פיו בבצק – כדי שלא יצא חומו ומיירי בשאינו מוקצה כגון דצריך הבצק לתרנגולין שבביתו. ועיין במ"א דדוקא בבצק שהוא אינו בר מירוח אבל בשעוה וזפת או טיט שהוא דבר המתמרח אסור משום ממרח וכענין דאיתא לעיל בסימן שי"ד סי"א דאסור ליתן שעוה בנקב החבית לסתמו מפני שהוא ממרח והט"ז כתב דבצק נמי בר מירוח הוא אלא הטעם דאין בזה משום מירוח לפי שאין מקפיד עליו לדבק אותו בטוב רק שלא יהיה מגולה לגמרי שלא יתקרר אבל שם גבי נקב החבית קפיד עליה לדבק היטב ולהחליקו סביב הנקב שלא יזוב היין החוצה עכ"ד ולפי זה אף בטיט ושעוה מותר בעניננו אבל להמ"א הנ"ל אסור:

נג

(נג) אבל אין מניחין וכו' – דתבשיל שנצטנן קי"ל בס"ד דיש בישול אחר בישול וע"כ אסור אפילו לא הטמינם כלל בשום דבר וה"מ בדבר לח אבל בדבר יבש אפילו נצטנן לגמרי שרי וכדלקמיה בס"ח:

נד

(נד) שהעליון יכול להתחמם וכו' – היינו אפילו אם אין בדעתו להשהות שם כ"כ חיישינן דילמא מישתלי וכדלקמיה בסי"ד:

נה

(נה) אפילו כלי התחתון וכו' – הטעם דכיון שהקדרה מפסקת איכא היכרא טובא ואינו נראה כמבשל ומיירי שהיה הכלי מבושל כל צרכה:

נו

(נו) על האש וכו' – ס"ל דע"י קדרה המפסקת הוי כמו כירה גרופה דאסור להניח עליה לכתחלה ועיין מה שכתבנו לקמיה דהלכה כדעה הראשונה:

נז

(נז) להניח דבר קר – סעיף זה וסעיף זיי"ן ענין אחד הוא ואלו השתי דעות שבסעיף זה הם עצמן שבסעיף זיי"ן אלא דשם מיירי בדבר לח דאם היה מצטנן יש בו משום בישול לכך כתב כלי שיש בו דבר חם והכא איירי בדבר יבש דאפילו נצטנן אין בו עוד משום בישול וכדלעיל בס"ד:

נח

(נח) וכל דבר שמותר להניחו וכו' – דהיינו כל מה שנתבאר בסעיף ד' דאין בו משום בישול כגון ביבש אפילו נצטנן ומותר לשרותו בכלי ראשון ה"ה דמותר להניחו נגד המדורה רחוק קצת דלא חיישינן לחיתוי וכמבואר בסט"ו:

נט

(נט) מיחם שעל גבי האש – ואע"ג דאפילו בכירה גרופה מן האש לא שרי בסימן רנ"ג אלא חזרה אבל להניח לכתחלה אסור כמבואר שם בס"ה בהג"ה וא"כ הכא אע"פ שהמיחם שלמטה מפסיק בין הכלי ובין האש מאי הוי צ"ל דס"ל לדעה זו דהפסקת המיחם אפי' באינה גרופה עדיף מכירה גרופה דהתם הקדרה עומדת ע"ג כירה שהוא מקום שדרך לבשל תמיד ונראה כמבשל אבל בכאן שעומדת ע"ג קדרה שאין דרך בישול בכך ולכן שרי אף להניח לכתחלה:

ס

(ס) וראשון נראה עיקר – וכן פסק הא"ר והגר"א וקאי גם על הא דסעיף זיי"ן דענין אחד הוא וכמו שכתבנו למעלה:

סא

(סא) רוטב – דכיון שיש בו רוטב כבר פסק המחבר לעיל בס"ד דבנצטנן יש בישול אחר בישול וממילא אסור ליתנו ע"ג מיחם חם אף אם אינו ע"ג האש וכנ"ל בס"ו:

סב

(סב) ומצטמק ויפה לו – דע דכל לשון הסעיף הזה הוא מלשון רי"ו ואזיל לשיטתיה הנזכר לעיל בס"ד בהג"ה דדוקא במצטמק ויפה לו אז יש בישול אחר בישול ולדינא כבר כתבנו לעיל בס"ד דהלכה כשאר פוסקים דאין מחלקין בזה ואף המחבר אפשר דסובר כן כמו שסתם שם אלא דלישנא דרי"ו נקיט ואזיל:

סג

(סג) כל זמן וכו' – היינו אפילו כבר פסק רתיחתו ממנו:

סד

(סד) שהיד סולדת בו – אבל אם אין היד סולדת בו אפילו כלי ראשון אינו מבשל. ואם לא העבירוהו מעל האש אסור ליתן לתוכו תבלין ואפי' מלח בכל גוונא ואפי' דעתו לסלק את הקדרה מהר משם פן ישכח עד שיתבשל וכדלקמן בסי"ד:

סה

(סה) לתוכו תבלין – אבל בכלי שני מותר לתת תבלין אפי' יד סולדת בו דאין מתבשל שם ואם מונח בכלי שני דבר גוש שהיד סולדת בו יש ליזהר בזה דיש פוסקים שסוברין דדבר גוש כ"ז שהיס"ב דינו ככלי ראשון:

סו

(סו) כיון שהעבירו – דעל האש אפי' בישרא דתורא מתבשל:

סז

(סז) כבשרא דתורא – ואף שנימוח אף בכלי שני מיחויו אינו בישולו שאף בצונן אתה רואה כן:

סח

(סח) בשר מלוח – ר"ל בשר שנמלח והודח כדין:

סט

(סט) של שור – דנהי דהבשר אינו מתבשל הלחלוחית שבו מתבשל [טור]:

ע

(ע) דבלא מלוח וכו' – היינו דלא נטעה לומר דהטעם שאוסר הוא משום דהמלח מרכך הבשר ומתבשל אח"כ בכלי ראשון אלא דאפי' בלא נמלח כלל היה אסור לתתנו מפני הלחלוחית וכנ"ל והא דנקט המחבר מלוח דאי לא היה מלוח היה אסור לתתנו מפני איסור דם בכלי רותח בלא איסור שבת:

עא

(עא) ויש אוסרים וכו' – בגמרא איכא תרי לישני בזה ללישנא בתרא הוי מלח לקולא דקשה להתבשל כבישרא דתורא מש"ה מותר אפי' בכלי ראשון כשהעבירוהו מהאש וללישנא קמא הוי מלח לחומרא דאפי' בכלי שני מתבשל ופסקו רוב הפוסקים כלישנא בתרא אלא מפני שיש מחמירין לכן כתב דהמחמיר תבא עליו ברכה. וה"מ במלח שחופרין אבל מלח שעושין ממים שמבשלין אותם אין בו משום בישול לכו"ע דאין בישול אחר בישול וכדלקמן בסט"ו [מ"א וש"א] וכן בצוקע"ר מותר מהאי טעמא ליתנו בכ"ר לאחר שהעבירוהו מן האש ויש שמפקפקין בזה. וטוב ליזהר מכלי ראשון לכתחלה:

עב

(עב) אפילו הוא וכו' – דע"ג האש אפי' לפסק השו"ע אסור וכנ"ל:

עג

(עג) דהמלח בטל – ואע"ג דמידי דעביד לטעמא לא בטיל שאני הכא דהוי זה וזה גורם דהכא מיירי שנמלח ג"כ מכבר בע"ש וגם מיירי דהמלח שנתן עכשיו לא היה בה כדי ליתן טעם בקדרה זולת המלח של אתמול אבל אם היה במלח של עכשיו לבדו כדי ליתן טעם אסור המאכל עד מו"ש אם נתן בהכלי כשעומד על האש וה"מ במלח שנעשה מחפירה אבל במלח שנעשה ממים שמבשלין אין לאסור המאכל וכנ"ל:

עד

(עד) מכלי ראשון – דאף דתבלין אין מתבשל בכ"ש וכנ"ל מ"מ העירוי מכ"ר קי"ל דהוא מבשל כדי קליפה ואפי' בדיעבד אסור אם עירה להדיא עליהן שלא נפסק הקילוח:

עה

(עה) מלאה מים חמין – ואפי' בחמי טבריא אסור ליתן צוננים באמבטי שהומשך מן המעין לתוכה אלא צריך ליטול מהאמבטי בכ"ש ואח"כ יתן המים לתוכה אפילו המים צוננים מועטין מן החמים וכדלקמיה בסי"ב:

עו

(עו) אע"פ שהיא כ"ש – דכיון שהן לרחיצה מסתמא חיממן הרבה ומתבשלין הצוננים שמתערבין בהם אע"פ שהאמבטי היא כ"ש [טור] וזהו שכתב שהרי מחממן הרבה:

עז

(עז) אין נותנים לה מים צונן – עיין באחרונים שכתבו דדוקא מים מועטין שאפשר שיתבשלו שם אבל אם נותן הרבה כ"כ עד שהחמין נעשים פושרים עי"ז שרי וכמו לקמיה בסוף סי"ב ונראה דאם היה האמבטי כלי ראשון יש לחוש לדעת הר"ן ורבינו ירוחם שכתבו דבאמבטי אסור ליתן אפי' צונן מרובים:

עח

(עח) אבל נותן וכו' – ואפי' אם האמבטי הוא כ"ר מותר לערות לתוך מים צוננים אם הם מרובין על החמין ואע"ג דאסור לערות על תבלין כמ"ש בס"י דהוי ככלי ראשון זהו דוקא על דבר גוש אבל הכא שאני שמתערבין החמין עם הצונן ומתבטל חמימותן כיון שהצונן מרובים. וליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן אסור דכיון שאינו מתערב מבשל כדי קליפה [מ"א]:

עט

(עט) לתוך אמבטי אחר – לרבותא נקט דאע"פ שהוא אמבטי לא גזרו וכ"ש לתוך כלי אחר שיש בו צונן:

פ

(פ) מים צונן מרובים וכו' – אבל מועטין שיוכלו להתחמם מחום המיחם עד שתהא היד סולדת בהן אסור אבל מרובין מותר אפי' אם ימלא את כל הכלי במים צוננים וע"י זה יוכל הכלי לבוא לידי צירוף [דהיינו כשהכלי מתכות חם ונותנין לתוכו צונן מחזקים את הכלי וזה הוא גמר מלאכת הצורפין שרתיחת האור מפעפעתו וקרוב להשבר והמים מצרפין פעפועיו] אפ"ה שרי כיון שאין מתכוין לזה ולאו פסיק רישיה הוא דאפשר שלא יגיע הכלי עי"ז לידי צירוף. והמכוין לצרף י"א שהוא חייב מדאורייתא וי"א שהוא מדרבנן:

פא

(פא) לתוך מים צונן או צונן וכו' – ובשניהן אפי' המים צוננים מועטין שעדיין היד סולדת בהן אחר התערובות ג"כ שרי כיון שהוא בכלי שני קי"ל דכלי שני אינו מבשל כדלעיל בס"ט:

פב

(פב) שלא יהיו בכ"ר – דאם החמין הם בכלי ראשון אסור לצוק בתוכם מים צוננים וה"ה דאסור לערות מהם לתוך מים צוננים מועטים שיתבשלו על ידם:

פג

(פג) ואם המים מרובין – קאי אצונן לתוך חמין וכן אם חמין לתוך צונן היה הצונן מרובים שרי. ועין בח"א שכתב דבצונן לחמין דוקא ששופך בשפיכה גדולה הכל בפעם אחת אבל מעט מעט אסור לערות שהרי מבשל תיכף ומה יועיל מה שמצטנן אח"כ:

פד

(פד) רק שיפיגו צינתן – ואפי' חמין קצת כעין פושרין שרי רק שלא יהיה היד סולדת בהן:

פה

(פה) רק שלא יהיה על האש – וה"ה סמוך לאש במקום שיכול להתבשל פן ישכח ויניחנו שם וכדלקמיה בסי"ד:

פו

(פו) קיתון של מים – אף דמים בלבד בלא כלי ג"כ מותר לערב בתוך כלי שני וכנ"ל בסי"ב נקט ע"י כלי משום סיפא לאשמועינן דבכלי ראשון אפי' ע"י הפסקת כלי אסור:

פז

(פז) בכלי שני – כ"ש מיקרי כשעירו מן כלי ראשון שהרתיחו החמין בתוכו לתוך כלי זה ומותר אפי' אם היד סולדת בו אבל אם שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון י"א דדינו ככלי ראשון ובפרט אם משהה הכלי ריקן בתוכו עד שמעלה רתיחה ודאי מקרי כ"ר [אחרונים]:

פח

(פח) בענין שאינו יכול וכו' – היינו שאפי' אם יעמדו שם המים והמשקין זמן מרובה לא יתחממו כ"כ:

פט

(פט) דהיינו מקום שכריסו וכו' – דלא נוכל לשער ביד דיש שסולד מרתיחה מועטת ויש שאינו סולד:

צ

(צ) כיון שיכול וכו' – וחיישינן דילמא מישתלי ליטלו:

צא

(צא) וה"ה בפירות – היינו שאסור להניחן במקום החום להפיג צינתן פן ישכח עד שיצלו ואף שנאכלין כמות שהן חיין ג"כ אסור דשייך בהן שם בישול שהם משתבחין עי"ז אבל ליתנן רחוק מהאש אפי' דבר שאין נאכל כמות שהוא חי שרי. ומ"מ מותר ליתן אלונטית וכלי עופרת סמוך לאש לחממו [היינו שיש בהכלי תבשיל שלא נצטנן ורוצה שיהיה חם] אף אם הוא קרוב כ"כ עד שיוכל הכלי להיות ניתך שם או לשרוף האלונטית דכיון דלא ניחא ליה בהכי הוי דבר שאין מתכוין וגם מסתמא לא ישכח ויזהר הרבה ליקח אותו משם קודם שיתיך או ישרוף:

צב

(צב) דבר שנתבשל וכו' – הטעם דכיון שכבר נתבשל שוב אין בזה משום חשש בישול ומיהו על האש ממש אסור מדרבנן מפני שנראה כמבשל אבל בזה שמעמידו כנגד המדורה שאין דרך בני אדם ברוב פעמים לבשל כך אפי' איסור דרבנן ליכא [הרשב"א] ועיין מה שכתבנו לקמיה בשם הרא"ש שסובר דסמוך למדורה ג"כ אסור אלא צריך להרחיק קצת:

צג

(צג) כל צרכו והוא יבש – דאי לא הוי כל צרכו אפי' אם היה דבר יבש והוא רותח יש בו עוד משום בישול כנ"ל בס"ד וממילא אסור להעמידו במקום שהיס"ב ואי הוי דבר לח אפי' בכל צרכו יש בו עוד משום בישול אם נצטנן לפי מה שפסק המחבר בריש ס"ד:

צד

(צד) כנגד המדורה – נקט נגד המדורה ולא אצל המדורה להורות שצריך להרחיק קצת מן המדורה ולכן לא חיישינן שיבוא לחתות באש דכיון שהצריכו חכמים להרחיק קצת אית ליה הכירא ולא אתי לחתויי [הרא"ש]. וראיתי איזה אחרונים שכתבו דמיירי שהיה עשוי מדורה בפני עצמה אבל כשמדורת עצים הוא בתוך התנור אסור להכניס שם קדירה אפי' אם מרחיק קצת מן המדורה כיון שהוא מקום שהיד סולדת בו ולא גרע ממה שמבואר בסימן רנ"ג דאסור להכניס קדרה לכירה כשאינה גרופה דהוא אפי' אם אינו מעמידו סמוך להאש. אך אם אינו מעמיד את הקדרה על קרקעית התנור כ"א על איזה כלי המפסיק אז יש להקל וכנ"ל בסימן רנ"ג ס"ג:

צה

(צה) ואפי' נצטנן כבר – לפרש דברי המחבר בא דמיירי בנצטנן ולהכי לא התיר אלא ביבש:

צו

(צו) רותח – היינו שהיס"ב:

צז

(צז) ויש מקילין לומר – פליג אמחבר דס"ל דדוקא כשהוא יבש אבל בדבר לח שנצטנן יש בישול אחר בישול ודעה זו ס"ל דאין בישול אחר בישול בכל גווני ואפי' נצטנן לגמרי:

צח

(צח) על גבי האש וכו' – דאם נותן ע"ג ממש אף שאין בו איסור דאורייתא לדידהו עכ"פ אסור מדרבנן מפני שנראה כמבשל וגם דאתי לחתות בגחלים:

צט

(צט) אם לא וכו' – אף דלדעת המחבר כיון שנצטנן מעט מחמימותו ואין היס"ב שוב יש בו משום בישול וכמו שכתבנו לעיל בס"ד המנהג להקל בזה דסומכין בזה איש מקילין כ"ז שלא נצטנן לגמרי:

ק

(ק) אינפאנדא וכו' – הוא פשטיד"א הנזכר בכמה מקומות והוא פת כפולה הממולא בחתיכות שומן ונותנו שם כדי לחממו והטעם שמותר דכיון שהוא יבש אף שנצטנן לא שייך ביה בישול עוד וכמ"ש בסט"ו ואע"פ שהשומן חוזר ונימוח מ"מ מקרי יבש כיון שבשעה שנותנו לחממו לא נמחה עדיין:

קא

(קא) כנגד האש – היינו ע"ג איזה כלי המפסיק דאל"כ אסור וכנ"ל בסימן רנ"ג ס"ג וס"ה:

קב

(קב) ואע"פ וכו' – ולא דמי לריסוק שלג וברד המבואר לקמן בסימן ש"כ ס"ט דאסור מטעם נולד שמוליד המים וה"נ הרי מתחלה היה עב וקפוי ועכשיו נעשה זך וצלול דשאני הכא דלא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה וגבי ברד נמי תניא אבל נותן הוא לתוך הכוס של יין לצננו ואינו חושש ואע"פ שנימוח כיון שהוא ממילא:

קג

(קג) וכ"ש קדירה וכו' – דבזה כשהוא נימוח מתערב השומן עם הרוטב ואינו ניכר ודמי ממש להא דאמרינן אבל נותן לתוך הכוס משום דאינו ניכר כשנימוח הברד לתוכו:

קד

(קד) דשרי – היינו רק לענין איסור נולד דלא שייך בזה אבל לענין איסור בישול הכא חמיר מדלעיל דהא רוטב הוא דבר לח ודבר לח שנצטנן שייך בו בישול כמ"ש המחבר בסט"ו וע"כ אינו מותר הכא רק אם יעמיד הקדרה במקום שאין היד סולדת בו:

קה

(קה) ויש מחמירין – ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא לתוך הכוס דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד או אם השליך לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי. כתבו האחרונים כד של מים או שאר משקין שנקרש מלמעלה שרי לכו"ע להעמידו במקום שלא יגיע ליד סולדת בו דהקרח כשימס יהיה מתערב תיכף תוך המשקים שתחתיו ואינו ניכר:

קו

(קו) להחמיר – ומ"מ קודם שהוסק התנור מותר להניח הפשטיד"א כיון דיש מתירין אפי' אח"כ ואין לעשות כן בפני ע"ה [מ"א וש"א]:

קז

(קז) במקום צורך יש לסמוך – היינו דאז אפי' לכתחלה מותר ובדיעבד בכל בכל גווני אין לאסור:

קח

(קח) אסור ליתן צונן וכו' – לפי מה דמסיק הרמ"א לעיל בסט"ו בהג"ה יש להקל בזה אם היה דבר מבושל ולא נצטנן לגמרי:

קט

(קט) הרבה – דחיישינן שמא ישכח ויניחנו שם עד שיתבשל:

קי

(קי) כדין מניח וכו' – ר"ל ומבואר לעיל בסי"ד דאפילו להפיג צינתו אסור אם יכול לבוא לידי בישול:

קיא

(קיא) ואם אינו וכו' – ואם המיחם עומד ע"ג האש עיין לעיל בס"ח:

קיב

(קיב) מותר – אפי' אם הצונן הוא דבר שלא נתבשל מעולם:

קיג

(קיג) שהעבירן מרותחין – נקט שהעבירן לרבותא דאפי' בזה אסור כשלא נתבשל כל צרכו ובנתבשל כל צרכו אפי' עומד ע"ג האור מותר להוציא בכף כן משמע בב"י אבל בא"ר מסיק דיש לאסור בזה:

קיד

(קיד) שנמצא מגיס וכו' – וכ"ש להגיס ממש דאסור ויש חיוב חטאת בזה לפי מה שפסק השו"ע לעיל בס"ד דבזה מסייע ומקרב להבישול וחשיב כמבשל:

קטו

(קטו) כל צרכו מותר – אפי' להגיס בו דאין בישול אחר בישול וכדלעיל בס"ד:

קטז

(קטז) אסור להגיס בו – משום צובע שכן הוא מלאכת הצביעה להגיס תמיד כדי שלא יתחרך גם ע"י הגסה נקלט הצבע בצמר יותר:

קיז

(קיז) אף בקדירה וכו' – אלא יהפוך הקדירה לקערה ולא יוציא בכף ועיין באחרונים דלא נהיגין להחמיר בזה דבאמת העיקר כמו שכתבנו מתחלה דמבושל כל צרכו אפי' להגיס מותר וכמבואר לקמן בסימן שכ"א סוף סי"ט והרוצה להחמיר יחמיר בהגסה ממש אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש:

קיח

(קיח) כנגד המדורה – לאו דוקא דה"ה במעביר את השפוד שתחוב עליו הצלי מהאש כ"ז שהוא רותח שהיס"ב אסור לטוח עליו ואפילו אם הניח אח"כ על הקערה שהוא כ"ש ג"כ אסור דהא כמה פוסקים סוברים דדבר גוש כ"ז שהיס"ב אפילו בכ"ש מבשל ומ"מ בדיעבד אין לאסור כשהוא מונח בכלי שני דסמכינן על הפוסקים דכלי שני אינו מבשל בכל גווני וכ"ז בשום ושמן דהוא דבר חי שלא נתבשל אבל בשומן שנקפא מותר לטוח אפילו כנגד המדורה דאין בו שוב משום בישול כיון שכבר נתבשל וכמו שכתבנו למעלה בסט"ז דדבר יבש שכבר נתבשל אין בו שוב משום בישול ומשום נולד ליכא כיון דנבלע בהבשר ואינו בעין ובלבד שלא ירסקנו בידים רק יניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו וה"ה דמותר לטוח מטעם זה בשומן אווז שנקפא ע"ג מיני קמחים וקטניות [כגון לאקשי"ן ערביזי"ן היר"ז] שנתנום ע"ג קערה אף שהוא רותח ורק שיניחנו עליו מעט מעט והוא נימוח מאליו וכנ"ל. איתא בתוספתא אחד נתן את האור ואחד נתן את העצים ואחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד את התבלין ובא אחר והגיס כולם חייבים [היינו שהנותן האור חייב משום מבעיר דכשהוא מוליך גחלת ממקום למקום הוא מתלבה מרוח הליכתו והנותן העצים ג"כ חייב משום מבעיר כ"כ רש"י ואידך כולהו משום מבשל וגם מגיס נמי מטעם זה שכל העושה דבר מצרכי בישול ה"ז מבשל וכמו שכתב הרמב"ם והנותן את הקדרה מיירי בחדשה וחייב משום שמתלבן ומתחזק הקדרה ע"י שנותנה על האש. גמרא שם ועיין במגדול עוז] אחד נתן את הקדרה ואחד נתן את המים ואחד נתן את הבשר ואחד נתן את התבלין ואחד נתן את העצים ואחד הביא את האור ובא אחר והגיס שנים האחרונים חייבים [כן הוא הגירסא הנכונה כפי מה שהגיה הגר"א בהגהותיו על התוספתא וכן הוא לפי מה שמצא הב"י מוגה בספרי הרמב"ם וא"צ עתה לשום דוחק שנדחק מהר"י בי רב בהכ"מ ע"ש] וכתב הרב המגיד דלד"ה כל שאין בבישולו חיוב כגון במבושלת כל צרכו אין בהגסתו חיוב וב"י כתב בשם הכלבו דכשהיא על האש חייב בהגסה אפילו במבושל כל צרכו. כלי בישול שלנו שקורין סאמאווא"ר שהוקם מע"ש אסור ליטול ממנו מים בשבת כשאינו גרוף מן הגחלים [כ"כ בספר תוספת ירושלים לעיל בסימן רנ"ג ע"ש שהביא זה בשם ירושלמי דקאמר שם דמוליאר שאינו גרוף אין שותין ממנו בשבת הטעם מפני שהוא עשוי פרקים הוא מתיירא שמא יתאכל פירוקו והוא מוסיף מים] ולפ"ז יש ליזהר כשישב לשתות מן הכלי בישול שלנו קודם שקיעה ובאמצע קידש עליו היום שלא לשתות ממנו עוד:

א

(בהג"ה סעיף א'.) או שעשה. נ"ב בטור כ' כן אליבא דר" מ דלא תימא דלא שרי ר"מ בשוגג בו ביום אלא במבשל דראוי לכוס. כ"ז לר"מ אבל לר"י קשה מהיכי תיתי לחלק בין מבשל לשאר מלאכות א"כ צ"ע על הרמ"א דהוי משנה שאינה צריכה:

ב

(מ"א ס"ק י) ול"נ דהרא"ש כתב אליב' דר"י נ"ב מי שיעיין היטב להבין קושית הב"ח לא יתכן תי' של מ"א דהא מסיים דהלכה כרבא קאי להחזיק קושי' ראשונה לאסור הטמנת ביצה אפילו מבע"י ע"ש:

ג

(מ"א ס"ק לו.) ואפי' לר"י דמחייב ב"ב וביומא דף לד משמע דחייב לר"י ע"ש וצ"ע:

א

סעיף א המבשל בשבת אם היה הקדרה על האש ולא היה ראוי להתבשל עד שעה ושתים והופך בגחלים שעי"ז מתבשל במוקדם כ' הריטב"א בח"י לשבועות דף יז ע"ב ד"ה אמר ר"ה דאפשר דחייב דקרובי בישול מלתא היא כמו בקרובי עבודה ע"ש:

ב

שם בא"ד אסור לו לעולם עיין לקמן סי' תקלח:

ג

מג"א ס"ק ב'. דלדידהו הוי דשאל"מ. דהא גם בירושלים לא יהיה להם היתר בלא ביטול ויהיה מותר להם גם חוץ לירושלים (מזה משמע דלא כמ"ש הצ"צ דטריפה שנולדה ביו"ט דמ"מ איסור י"ט לא בטל) אע"כ כיון דאיסור חוץ לירושלים הוי לכהנים ישל"מ אינו בטל גם לזרים ה"נ במבשל בשבת כיון דלאחרים הך איסור ישל"מ אסור גם להמבשל ואף דתרומה שנתערבה הוי ישל"מ לכהן טמא מ"מ איסור זרות לא הוי ישל"מ ובאמת גם הזר אסור לאכלו בטומאה דהך איסור כיון דישל"מ לכהנים גם לזר לא בטל:

ד

שם בא"ד אפשר דמיירי כשנתערב וה"ה כשנתערב בשבת לאחר שבת מותר דנהי דביום שבת לא נתבטל מכח ישל"מ מכל מקום מתחיל הבטול לאחר שבת:

ה

סעיף ג וחפי' בתולדת חמה ונ"ל דאפי' דיעבד אסור כדמשמע בסוגיין במה דאמרי' מי סברת אסיפא קאי ארישא קאי וכו' ומ"מ אפשר דלאחר שבת מותר אף למבשל עצמו וצ"ע לדינא:

ו

מג"א ס"ק י אפי' מבע"י אבל הרשב"א בחי' כ' להתיר להטמין בחול מבע"י להחם בחמה דכל שהוחם בע"ש מן החמה מצטנו לגמרי בליל שבת והו"ל בשבת דבר שאינו מוסיף הבל אף דחול בעצמותו מקרי מוסיף הבל כדלעיל סי' רנז סעיף ג' היינו בתבשיל רותח אבל לא בתבשיל צונן כדאי' פ"ב דחמימי חיים וקרירי מקרר:

ז

שם בא"ד ובירושלמי איתא בהדי' דאסור וכ"כ להדיא בח"י הרשב"א מההיא דירושלמי:

ח

שם בא"ד אבל מע"ש מותר בח"י הרשב"א כ' וז"ל ומשהה ע"ג תולדת חמה לא מצינו מי שיחמיר עליו לשהות וכ"ש למ"ד להחזיר תנן עכ"ל משמע לצדד להקל דאף מה דאסור להשהות ע"ג כירה מותר להשהות ע"ג תולדת חמה ונלע"ד דיש לדון דגם על תולדת אור מותר דלא גרע מכירה גרופה כיון דל"ש בי' שמא יחתה:

ט

מג"א ס"ק יא אפילו ליתן על הכירה וליתן על הכירה קודם ההיסק תבשיל לח בעודו רותח ואחר שיצטנן יסיק הככרי הכירה י"ל דשרי לכתחילה דהא דא' נותן את המים וא' נותן את האור הראשון אסור מדרבנן כיון דאלו האור שם דאז היה חייב משום מבשל אבל בזה דבעידנא דנותנים שם אף אם היה שם היה מותר דאין בשול אחר בשול ולאחר שיצטנן לא עביד מידי וצ"ע לדינא:

י

סעיף ה אפילו בכלי שכי' ובכלי שלישי עיין אשל אברהם סי' זה סקל"ד:

יא

שם בהג"ה ונהגו ליזהר לכתחלה ליתן ובדיעבד י"ל דאף בכלי ראשון מותר כיון דיש מתירים לגמרי אשל אברהם סי' שכג סקי"א:

יב

מג"א ס"ק לא דאין בשול אחר בשול וכן בצוק"ר מותר מה"ט וכ"כ בתשו' פמ"א ובמרדכי ואגודה סיימי' ומ"מ טוב להחמיר:

יג

סעיף י ולערות עליהם מכלי ראשון באו"ה כלל ל"א סק"א כ' דאין איסור אלא לערות על התבלין עצמן אבל לשפוך בצדן לא עכ"ל ועיין בפמ"ג יו"ד סי' צה בש"ך סקי"ח:

יד

מג"א ס"ק לב ואם עירה אזי הקליפה אסורה אם מותר לקלף הקליפה ולא הוי כמתקן עיין באשל אברהם לקמן סי' שכג סקי"א:

טו

מג"א ס"ק לה ונ"ל דאסור עיין בספר חוות דעת ליו"ד סי' צא באורים סק"ה:

טז

מג"א ס"ק לו וכתב המ"מ. משמע דלדברי הה"מ מיירי הכא אף באיכא פ"ר אולם באמת הה"מ כתב זה רק על גחלת וכמו שביאר היטב הלח"מ שם דבגחלת אין כאן תקון כלי שאינו כלי ואין הצירוף מועיל כלום בחיוב ואין החיוב אלא על הכוונה לעשות ממנו כלי משא"כ במיחקן שיש מיד תקון כלי בשעה שמתחזק אף בלא מתכוין יייב היכא דהוא פ"ר וברור:

יז

סעיף יד כיון שיכול להתבשל שם. ואפי' בתולדת חמה אסור לפשר היכי דיכול להתבשל שם כך מבואר ממ"ש הר"ן בפי' הסוגי' גבי טול בכלי ב' ותן אף דהתם היה בחמי טברי' דהוי תולדת חמה וכ"כ בהדיא בח"י הרשב"א שם ודעת תוס' בדף מח ד"ה מ"ש ממיחם נראה לענ"ד דס"ל דבאור גזרי' שישכח ויניח שם עד שיתבשל אבל בתולדת חמה לא גזרינן דהרי ע"כ אין גרסתם כהר"ן ש"מ הפשירו לא זהו בשולו דא"כ מדלא הניח בכ"ר לפשר מוכח דלפשר במקום שיתבשל אסור וכמ"ש הר"ן א"כ למה כתבו ונראה להרשב"א הא להדיא מוכח כן אע"כ גרסתם כגרסת רש"י הפשירו זהו בשולו מדלא נתן בכ"ר לפשר אלא דשם דאיירי בחמי טברי' והוא תולדת חמה מותר לפשר ולא חיישינן שישכח להניח עד שיתבשל וחידש הרשב"א דבאור אסור לפשר היכי דיכול להתבשל דודאי דוחק לומר דתוס' היה מסופק בהגירסא ודוק:

א

ובשוגג. עבה"ט ומ"ש וה"ה בשוכח הוא מתשו' מהר"מ מינץ סי' כ"ח ועיין בשער אפרים בסימן כ"ח ובשבו"ת יעקב ח"ב סימן קכ"ח ולעיל סימן ק"ח וע' בבר"י:

ב

בשבת עבה"ט שם ובענין הכלים רגילין להורות הכשר לכ"ח ע"י הגעלה ג"פ כמבואר ביו"ד שם:

ג

להטמינה עבה"ט ועיין בנו"ב מ"ת כ"ג דמליח כרותח דצלי הוא מד"ת לענין שמבליע כמו כלי אבל ליחשב כמו צלי לענין איסור בישול בשבת או לאסור הפסח שמלחו משום צלי מחמת ד"א לא ע"ש:

ד

בישול עבה"ט ועיין בנו"ד סי"ט תשובת מהרא"ס חיוון דאם אין בכ"ש אלא מים לבד אסור ליתן קאווי שחוקה לתוכה מפני שמשתנה מראית המים והו"ל כצובע ופ"ר הוא וכ"ש בכ"ר ודאי חוששני לו מחטאת אבל מכיון שיש בקאווי מים די ספוקן אז ודאי בכ"ש אין לאסור כו' ע"ש:

ה

בטל. עבה"ט וע' פמ"א סי' פ"ד אותם שמביאין בשבת מים רותחין בכ"ר מבושלים אם טעה ומערה מכ"ר לתוך הקערות קטנות שיש בהם ציקור אין כאן משום בישול כיון שהציקור כבר נתבשל בבית האומן ואין בישול אחר בישול בדבר יבש אף שהציקור נימוח יש לו דין יבש ומותר ליתן הציקור אף בכ"ר וכמש"כ המג"א לענין המל"ח ע"ש ובמח"ב כתב בשם זרע אמת שמגמגם קצת ומסיק שטוב לערות הקאווי בכוסות ואחר כך לתת בו דציקור ע"ש. ופשוט דהיינו דוקא ברותח דכ"ר ושהיס"ב:

ו

נצטנן ע' בה"ט וע' בר"י בשם מהר"י טראני בתשוב' כת"י מה שנהגו בקושטאנטינא שהשפחות מניחות המילאייני' והתרנול' לחמם תוך התנור בשחרית שבת קודם אכילה ועתה ערערו ממ"ש הב"י סי' רנ"ג נ"ל מאחר שנהגו איסור כו' ונ"ל היתר ממקום אחר כו' אבל אלו המולייאני' ותרנגולת שאין בהם מרק לכ"ע שרי ואין לחלק בין כנגד המדורה לתוך התנור כיון שהתנור שלנו פתחו מן הצד כעין בית הוא ואין שם מדורה גרע טפי מכנגד המדורה ומנתינתה ככלי א' ומה שסותמין התנור כדי לשמור חומו עושין כדי שלא יכנס אויר קר ויצטנן עכ"ל ובשו"ת מים רבים סי' כ"א מתיר בכה"ג לסמוך אל התנור אף אם יש מעט שומן קרוש אבל מרק דרבה אסור כיון שהתבשיל מצטמק בשבת וגם מבואר לדעתו לאסור אף שנתבשל כ"צ ומצטמק ורע לו דחמה תוך התנור או תוך הכירה אפי' גרופה דמחזי כמבשל כיון שכן דרך בישולו ושאינו סמוך לאש או נגד המדורה שאין כן דרך בישולו ע"ש והמנהג להקל ויש לו על מי שיסמוך בפרט במדינתינו שאין דרך לבשל תוך התנור רק הטמנת חמין לבד ומה שנוהגים לתת המרק עם הבשר בשבת שחרית לחמם היינו רחוק מחום התנור סמוך להדף שסותמין בו ששם אינו מתחמם כ"כ שתהיה היס"ב אבל במקום שהיס"ב אסור כיון שיש בו מרק ונצטנן לגמרי ועיין לעיל סימן רנ"ג ס"ק ט"ז בשם הט"ז. ועיין בשו"ת כנה"ג סי' י"ז שמותר לתת הקאווי שנתבשל כנגד המדורה אפילו ישראל אבל לתתו ע"ג האש אסור אפי' ע"י עכו"ם ואפי' עושה מעצמו ע"ש:

ז

ויש מחמירין עבה"ט ועיין סי' פ"ד שחולק על המג"א וס"ל דאפי' במקום שהיס"ב אין איסור בדיעבד ובמקום שאין היס"ב מותר ליתן שם פשטידא אפי' לכתחלה ואפי' אם נהגו להחמיר מנהג בטעות הוא ע"ש:

א

מותר למ"ש מיד. דלא בעינן בכדי שיעשו אלא במלאכה הנעשית ע"י עכו"ם בשביל ישראל משום דקל בעיניו ויבא לעשות כן פעם אחרת אבל דבר שעושה ישראל בידים ודאי ליכא למיחש דאתי לבשולי בהדיא:

ב

בין שחלה היום. ואין אסור משום מוקצה וכ' הב"י בשם הרא"ש דקי"ל כר"ש דאמר אין מוקצה אלא בנר שהדליקו בשבת [נ"ל ט"ס וצ"ל הדולק בשבת וכמ"ש בסי' רע"ט] ובגרוגרות וצמוקים דדחינהו בידי' ואסח דעתיה כו' עכ"ל ואח"כ כ' בשם רמב"ם וה' המגיד דלא כהראב"ד והר"ן שלא התירו בחולה שנחלה בשבת משום מוקצה אפי' לר"ש וקשה ממ"ש ב"י רסי' ש"י דמודה ר"ש במידי דלא חזי לתשמיש היתר כו' דהא כאן ודאי היה על הבהמ' איסור כל שלא נשחטה ואפ"ה מתירין משום מוקצה לר"ש כאן וע"כ הטעם כיון שאח"כ באותה שבת הותרה ונעשית ראוי וכ"כ הב"י שם דבזה דוקא ר"ש מתיר דהיינו שנסתלק איסור וע"ז קשה מאוד דהא בזה לא קי"ל כר"ש ואנו אוסרים נר שהדליקו בה באותה שבת וכבתה דלר"ש מותר ואנן קי"ל לאיסור כמ"ש סי' רע"ט אם כן קשה למה פסק כאן להתיר בבהמה שנשחטה בשבת לחולה כשנחלה בשבת וא"ל דדברי ב"י בסימן ש"י הם אליבא דהראב"ד והר"ן דכאן שמביא ב"י שס"לבשוחט לחולה דמותר לבריא היינו בחולה שנחלה בע"ש אבל בשבת ה"ל מוקצה ואפי' לר"ש זה אינו דמבואר היא דאליבא דהלכתא כ"כ ב"י בסי' ש"י שבא לישב שם שלא תקשה הלכתא אהלכתא וב"י תמה על הר"ן איך לא הרגיש במאי דקי"ל כר"ש דל"ל מוקצה ולפמ"ש יש לתמוה איפכא על המתירין ונ"ל דהא דלא קי"ל כר"ש בהיתר שבא מחמת שנסתלק האיסור היינו דאמרינן כיון דאתקצאי לב"ה איתקצאי לכולי יומא והיינו במידי דבא היתר בשבת מחמת שינוי שנשתנה האיסור מכמות שהיה דהיינו נר שהדליקו באותו שבת אע"פ שכבה אסור לטלטלו אנו אמרינן כיון שהיה דולק ב"ה ה"ל כאלו דולק עדיין ולא משגחי' בהשינוי שנעש' בנר וכן בנוי סוכה שנפלו אמרינן כיון שהיה תלוי' בסוכה ב"ה הוה כאלו תלוים עדיין וכן במעות שעל הכר אנו רואים כאלו מונח עדיין מה שא"כ בשוחט בשבת לחולה דבהמה כמות שהיא וכמו שהיתה ב"ה בחיים כן היא עדיין רק שנתחדש מצד אחר שנחלה אדם א' והתירה לו התורה משום פ"נ ואלו היה ב"ה אותו חולה היה לו ג"כ היתר נמצא לא היה עליה שם מוקצה כלל מצד איסור לא אמרינן מגו דאתקצאי כו' אלא מצד שהאדם מקצה דעתו ממנ' על כל השבת ולא חשיב עליה בזה קי"ל כר"ש דמוקצ' מותר כנ"ל נכון וברור הגם כי לא נמצא מפורש סברא וחילוק זה והראב"ד והר"ן לא ס"ל כן מ"מ המתירים דהיינו הרמב"ם והרא"ש ס"ל שפיר כן כי סבר' טובה היא כנלע"ד:

ג

תבשיל שנתבשל כו'. זה דעת רש"י שפי' במאי דאמרינן בפ"ק דשבת דף י"ח דנותנין צמר ליורה סמוך לשבת וניחוש שמא מגיס בה פי' שמא יהפך ביורה ובמבשל הוי בישול ש"מ דיש בישול אחר בישול ובפרק חבית (שבת דף קמ"ה) תנן כל שבא בחמין פי' שנתבשל בע"ש שורין אותו בשבת פי' בחמין כדי שיהא נימוח אלמא אין בישול אחר בישול וצריך לחלק דההיא דחבית מיירי בדבר יבש כדאמרי' שם בתרנגולת' דר' אבא פי' שהיה מבשלה ושורה אותה ימים רבי' בחמין למחות מאליה ואוכלה לרפואה אבל בתבשיל שיש בו מרק יש בישול אחר בישול וכ' הרא"ש ונ"ל להביא ראי' מדתני' בפרק המביא אחד מביא את האור ואח' מביא את העצים כו' כולם חייבים אע"פ שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל המגיס בה נמי חייב משום מבשל אלמא יש בישול אחר בישול אף ע"פ שלא נצטנני' ואיכא למדחי שעד שלא נתבשל כמב"ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמב"ד אפשר דאין בישול אחר בישול ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל ב"ד כל המקרב בישולו חייב ואחר שנתבשל כמב"ד אם נצטנן והרתיחו חייב כדפי' רש"י בפ"ק דשבת גבי שמא ירתיח דשמא ירתיח קדירה שנצטננה כשירצ' להטמינ' וירתיחנה באור ונמצא מבשל והא דפריך וניחוש שמא מגיס היינו משום צובע משמע מסקנת הרא"ש בהא דכתב ומסתברא וכו' דאחר שהגיע למב"ד אין חיוב אלא א"כ נצטנן ומרתיחו ומשמע דבבישול גמור אין אחריו בישול אפי' נצטנן אבל הטור כתב בזה אפי' עודו רותח שייך בו בישול ובנצטנן ומרתיח אפי' נתבשל כ"צ והיינו כדעת רש"י ומ"ה מביא הטור החילוק בין מרק לדבר יבש דאלו לדעת הרא"ש א"צ לזה דס"ל בבישול גמור אין אחריו בישול ל"ק מההיא דכל שבא בחמין דשם מיירי מנתבשל גמור אלא ודאי דס"ל לטור כרש"י וכ"פ כאן בש"ע ונ"ל דגם הרא"ש ס"ל כך ולא נקט החיוב בנצטנן אלא לדין תורה דכל שנצטנן חייב מה"ת חטאת ואפי' בנתבשל בישול גמור כבר דכיון שהחיוב משום צינון אין שום חילוק ולא נקט כמב"ד אלא משום היפוכה דרישא דקוד שהגיע לזה יש חיוב אפי' בלא נצטנן והטור מיירי מצד האיסור דיש חילוק בין כמב"ד ובין בישול גמור ובהדיא כתב ה' המגיד בפ"ט וז"ל ודעת הרשב"א וקצת מפרשים דכל שנתבשל כמב"ד אין בו משום בישול דבר תורה ומ"מ באור ממש אסור וזה נלמד מדין חזרת מצטמק ורע לו בפ"ג עכ"ל מ"ה כ' הטור דבכדי מב"ד מה"ת פטור כל שהוא רותח אפ"ה מדרבנן אסור כיון שיש תוספ' בישול אבל בנצטנן אסור אפי' בבישול גמור ואז חייב חטאת והב"י לא רצה לפ' כן משום דק"ל דאם אית ביה אסורא איכא נמי חיובא ולק"מ דהא בהדיא כ"כ ה' המגיד כמ"ש ועוד הקשה דהא הרא"ש כ' בסברתו ואחר שהגיע למב"ד אפי' נצטנן והרתיחו חייב כדפי' רש"י גבי שמא ירתיח הרי שלא חילק בין נתבשל כ"צ להגיע למב"ד ומנ"ל לרבינו לחלק ביניהם גם זה ל"ק דודאי האמת הוא כך דבנצטנן אין חילוק גם לדעת הטור כיון שיש איסור דאורייתא רק בעודו רותח יש חילוק דכשהגיע למב"ד פטור אבל אסור ובכל צרכו מותר אפי' לכתחלה והיינו סמוך למדורה אבל אצל האש ממש פשיטא דאסור בכל ענין אפי' במצטמק ורע לו ועססי' זה סט"ו:

ד

וי"א דוקא כו'. אבל במצטמק ורע לו מותר כ"כ הב"י בשם הרי"ו וכ' דבנצטנן ומצטמק ויפה לו אין לו להניחו כ"כ סמוך למדורה במקום שהי"ס בו אפי' בישול כ"צ ממילא במצטמק ורע לו בכה"ג דוקא מותר וכ"כ עוד בשם רבינו יונה א"כ קיצר רמ"א כאן במידי שצריך לבאר דמדכתב סתם משמע דבמצטמק ורע לו מותר אפי' סמוך למדור' ומו"ח ז"ל דחה דיעה זו מהלכה דהקשה לו דע"כ לא מחלקים בין יפה לו או רע לו אלא לענין חשש שמא יחתה אבל לענין חיוב חטאת דמבשל אין חילוק ביה ולמאי דכתבתי בסמוך דלהטור אין חיוב מ"ה אחר מב"ד אלא בדרבנן אסור שפיר יש חילוק בזה ותו נ"ל דיש חילוק זה אפי' במן ה"ת דקי"ל במלאכת שבת דמלאכת מחשבת אסרה תורה והיינו במאי דניחא ליה וזה בא לחמם להפיג צינתו לא שיצטמק עוד דהא רע לו דאי היה טוב לו הי' אסור דחיישינן שמא מתכוין להצטמק משא"כ בזה כנ"ל:

ה

חוץ מן המליח הישן כו'. משמע דבמים צוננים מותר ולכן מותר לרחוץ הערינ"ג בשבת בצוננים אפי' הוא מלוח הרבה וכ"כ ב"י בסימן זה בשם הפרדס בדג שקורין טונינא:

ו

אם בישלו אח"כ כו'. זה כתב הטור בשם הר"א ממיץ דאע"ג דאין בישול אחר בישול בדבר יבש מ"מ יש בישול אחר צלי וראייתו מההיא דפרק כ"ש דף מ"א בקרבן פסח אם צלאו ואח"כ בשלו חייב הא מני ר"י הוא דאמר יוצאין ברקיק השרוי במים בפסח אבל לא במבושל דלאו לחם קרינא ביה אף ע"פ שכבר נאפה בתנור הואיל וחזר ובישלו ביטלו מתורת לחם ה"נ יש בישול לאחר אפייה לענין שבת וראבי"ה חלק עליו דבפ' כ"מ מייתי לההיא דר"י לענין ברכה דשלקות מברכין עליה שהכל ולא בפ"ה כבתחלה כמו במצה לר"י ומסיק עלה דעד כאן לא אמר ר"י אלא דבעינן טעם מצה וליכא וקלסה ב"י לראבי"ה דקושייתו חזקה דהא קיימא לן דברכתו בפ"ה וא"כ ע"כ קיימא הדחי' דבעי' טעם מצה אליבא דהלכתא וכ"כ התו' שם בפרק כל שעה דיש לדחות מחמת טעם מצה בעי' ול"ד לפסח כמו דדחי בפ' כ"מ לענין ברכה. ואני איני כדאי להכריע בין הרים גדולים מ"מ כנלע"ד לתרץ על נכון דברי הרא"מ כדרך זה דס"ל כרי"ו ור"י לעיל בס"א במצטמק ורע לו דאין בו בישול אחר שנתבשל כ"צ. וכבר ביארנו טעמו בסמוך דבמצטמק ויפה לו יש בו משום בישול כיון דנהנה ממלאכת שבת בטעם חדש משא"כ במצטמק ורע לו א"כ נאמר כאן ג"כ סברא זו דאף למאי דבעית למידחי ולפר' ההיא דר"י משום בעינן טעם מצה זה מועיל לדחות ההיא דצלאו לפסח והדר בשלו דשם גזירת הכתוב הוא דצלי בעינן ולא בטעם תליא מילתא ע"כ נוכל לומר דלא נתבטל ממנו שם צלי אבל במצה בעי' טעם מצה דלחם עוני בעינן כן נוכל לדחות ההיא דפסח לפי דעת התוס' אבל כאן לענין שבת לא מהני האי דחיה דכי נמי תימא משום דטעם מצה בעינן ה"נ אזלינן בתר טעם התבשיל וכיון דנשתנה הטעם ע"י בישול אמריצן דנתכוין לזה בשבת ולא עדיף מן מצטמק ויפה לו דיש משום בישול אפי' אחר בישול כ"ש אחר אפיה זה כתבנו לדעת התוס' דס"ל דגם לענין הפסח שייכה הדחייה דבעינן טעם מצה וא"כ צ"ל דבצלי אין שייך לומר טעם צלי בעינן וע"כ צ"ל דיש לימוד אצל מצה דשם דוקא בעינן טעם מצה דהיינו מדכתיב לחם עוני אבל נ"ל דהרא"מ ס"ל דלא שייכא דחי' זו גבי פסח כלל דגם גבי פסח נימא טעם צלי בעי' ומש"ה חייב במבשל אחר הצלייה אבל לענין ברכה שפיר הוה הדחיה בפרק כ"מ דודאי טעם ירק שהיה בו קודם הבישול ישנו ג"כ אח"כ אלא שנשתנה למעליותא ולמה יגרע הברכה ממה שהיה תחלה דהיינו בפ"ה ומ"ה לא דחה בגמרא בפ' כ"ש לשום מ"ד דחיה זו דבעינן טעם מצה וא"כ כאן לענין בישול בשבת פשיטא דליתא לדחיה זו כמ"ש דמלאכת מחשבת אסרה תורה כדאיתא בהרבה דוכתי וק"ו דנימא דאסור מדרבנן מחמת שינוי הטעם ומ"ש כאן אסור לד"ה כנ"ל נכון:

ז

אפי' בכ"ש. הטעם בב"י דלמא פת דרכיך מתבשל אפי' בכ"ש ויש מתירין הוא דעת הטור דס"ל דלא מצינו בישול בכ"ש אלא במלח לחד לישנא בס"ט ולא מידי אחרינ':

ח

ונהגו ליזהר לכתחלה. פי' שאין נותנים לחם במרק של השלינ"ט ונ"ל דאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד ס"ב דבלחם יש קולא מחמת שנאפה כבר ואפ"ה נזהרים כ"ש בבצלים ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכ"ש מ"מ י"ל דשמא הוה כמלח לל' א' דמתבשל כמו שכתב בס"ט ע"ש דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור והיינו כ"ז שהיד סולדת במרק:

ט

דבר חם שהיס"ב. ואפי' לא נתבשל כ"צ דאמרינן לעיל בסמוך דיש בו משום בישול אפי' ברותח שאני הכא שא"א לבוא לידי בישול גמור והא דאמרינן בגמרא ולא בשביל שיוחמו אלא בשביל שישמור חומו פי' לא יניח צונן כדי שיוחם אבל חם כבר מותר שאין כאן אלא שמירת חומו ולא יבא לידי בישול גמור:

י

לטוח פיו בבצק. ק"ל דהא טיחה היינו ממרח דבערוך כתב טיחה ומריחה וסיכה ומשיחה אחת הם וא"כ מ"ש מההיא דפ' חבית הובא בסי' שי"ד סי"ד דלא יתן שעוה בנקב החבית מפני שהוא ממרח וצ"ל דש"ה שרוצה לסתום הנקב ע"כ רוצה לדבק השעוה בדופן הכלי סביב הנקב כדאיתא שם במשנה אר"י מעשה בא לפני ריב"ז ואמר חוששני לו מחטאת פרש"י שמא מירח השעוה לדבקה לשעוה בדופני הכלי סביב הנקב משמע דלאו ודאי הוא שמדבק אלא חיישינן לזה דקפיד שלא יזוב המשקה והכא שאינו רוצה לסתום פיו כ"כ הרבה אלא שלא יהיה מגולה לגמרי שיתקרר וע"כ לא חיישינן שמא ידבק הרבה בכלי כנ"ל:

יא

אפי' כלי התחתון על האש. הטעם כתב ה' המגיד שכיון שהקדירה מפסקת ה"ז כמחמם נגד המדורה ומותר עכ"ל. ונראה דגם זה במקום שא"א לבא לידי בישול גמור דאל"כ הא אפי' ברותח יש בו משום בישול אחר בישול כל שלא נתבשל כ"צ וכאן לא חילק בין נתבשל כל צרכו או לא:

יב

אפי' לאחר שהעבירוהו כו'. בב"י כתב וז"ל כתב בהגמ"ר שקרוב הדבר דלא מקרי כ"ר אלא עם סילוקו מן האש מיד אבל אם הניחו לעמוד להפיג רתיחתו ה"ל כ"ש ולי משמע ממ"ש בפ' כירה גבי נתינת קיתון של מים כנגד המדורה שכל זמן שהיס"ב חשיב כ"ר ואע"פ שגם בכ"ש היס"ב אין לו דין כ"ר דשאני כ"ר שנתחמם באור עצמו וכמ"ש התוס' כו' עכ"ל ואיני יודע מהיכן למד ב"י מגמרא שהביא לענין זה דשם לא מיירי כלל מהעבירוהו מן האש אלא מענין דין יד סולדת אבל תמהתי מאד דהא משנה מפורשת היא בפרק כירה האילפס והקדירה שהעבירן (פרש"י מן האור) מרותחין לא יתן לתוכן תבלין פירש"י מרותחין בין השמשות לא יתן לתוכן תבלין משתחשך דכ"ר כ"ז שהוא רותח מבשל עכ"ל הרי מבואר דלא כהגמ"ר:

יג

בשר מלוח. באשר"י כתב וז"ל משמע דבשר' דתורא לא בשלה בכ"ר ומותר לתת בשר חי בכ"ר שהעבירוהו מן האש ומיהו אם מלוח ישן הוא אפשר דאסור דממהר להתבשל כדאמרינן לעיל ואפי' נמלח מחדש נהי דבשר אינו מתבשל הלחלוחית והדם והמלח שבתוכו מתבשל ונבלע בתוכו ואסור עכ"ל. ומשמע מזה דהמלח הוא הגורם שימהר להתבשל המלח מרכך הבשר כששוהא הרבה במלחו כדרך שמולחין בשר אחר כשרותו מדמו וזהו כששוהה שם אבנ מליחה מחדש אינו מרכך עדיין הבשר אלא דנתן בו טעם אחר לאיסור שבת לפי שהמלח והלחלוחית כו' מתבשל וא"כ אפי' אין בו מלח כלל יש איסור לענין שבת מחמת בישול הלחלוחית ומ"ה לא זכר הטור כאן רק לחלוחית ולא מלח והרא"ש דנקט מלח היינו לכלול בזה עוד איסור בלאו בישול שבת אלא אפי' בחול מחמת הדם וזה כונת רמ"א שכתב ונ"ל דבלא מליח כו' אלא דנקט מלוח ר"ל הרא"ש דנקט מלוח הוא בשביל דבלא"ה כו' ונ"ל דגם הש"ע יכול לסבור כך דלחלוחית פשיטא דמתבשל אלא אם אין בו לחלוחית כגון שהוא יבש מ"מ כיון שיש מלוח עליו אלא שנתייבש עליו הוא מתבשל וע"כ לא כתב רמ"א ל' פלוגת' ולי נראה כו' אלא ונ"ל כו' דאין כאן פלוגתא כיון שמפרש כן בטור דלחלוחית לבד מתבשל ועכי"ד מ"ש עוד מזה לענין איסור דם: ;

יד

ויש אוסרים ליתן מלח. בגמ' איכא ב' לשונות בזה ללישנא בתרא הוה מלח לקולא דקשה להתבשל כבישרא דתורא מ"ה מותר אפי' בכ"ר כשהעבירוהו מהאש וללישנא קמא הוה מלח לחומרא דאפי' בכ"ש מתבשל ופסקו כלישנא בתרא אלא דרמ"א כ' ע"פ התו' דהמחמיר כלישנא קמא תע"ב וכבר זכרנו בס"ד בבצלים דינא הכי כיון שהם חריפי' ממהרי' להתבשל ועינינו רואות דכשנותנין אותם בכ"ש רותח מתמתקי' ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה:

טו

בטל ע"ג המאכל. ולא הוי דשיל"מ אחר השבת דאפי' באלף לא בטיל משום דכאן נתבטל קודם שנעשה האיסור דהא מילחא אינו מתבשל אלא כבישרא דתורא כדלעיל ואין לאסור מטעם דלטעמא עביד ולא בטיל כמו בשאור ותבלין כיון שמסתמא נמלח ג"כ מע"ש אלא שלא נמלח כ"צ ה"ל זה וזה גורם ומותר כמו בשאור של תרומה ושאור של חולין שנפלו לתוך עיסה ונצטרפו וחמצו דקי"ל זוז"ג מותר ע"כ בב"י בשם ש"ל בשם ר"ש. ולעד"נ מאד תמוה דע"כ לא מצינו זוז"ג רק שאם באותו הזמן שגורם האיסור פעולתו אז גורם גם ההיתר פעולתו כההיא דשאור שזכרנו דשניהם הם מחמצים בפעם א' וכן בכל זוז"ג הנזכרים בי"ד כמ"ש שם בסי' קמ"ב הוא כן משא"כ כאן דנתבשל תחלה במלח של היתר וכבר עשה פעולתו רק שאינו מספיק לטעמא ואח"כ ע"י מלח של איסור בא לו טעם טוב לא הוה זוז"ג אלא האיסור הוא הגורם ליתן לו טעם טוב וההפרש מגולה לנו הא למה זה דומה לתבשיל שיש בו תבלין אלא שאינם מספיקין והניח שם תבלין של איסור והשביחו לתבשיל וכי יהיה זה מותר דאין לך אכילת איסור גדול מזה ול"ש זוז"ג אלא אם היו מתערבים קודם נתינת הטעם דהיינו קודם שבאו לקדירה דאז נותנים טעם ביחד משא"כ בנדון זה דהוה כמו נותן תחלה תבלין בשבת בכ"ר דגם כאן מרגישין בפי' טעם האיסור מה שמוסיף על ההיתר כנלע"ד לחלק והבא לסתור חילוק זה עליו הראיה ונראה שאין להתיר אכילה זו בשבת אלא ימתין עד אחר השבת כנ"ל:

טז

ולערות עליהם מכ"ר. דקי"ל כרש"י ור"ת דעירוי ככ"ר היינו לחומרא אבל לא לקולא כגון להכשיר [כלי] שצריך הגעלה ע"י עירוי מכ"ר כמבואר בי"ד:

יז

אמבטי של מרחץ כו'. בטור כתב אבל ספל של מים חמין כו' והוא תמוה מאד דפסק נגד כל ההלכה הנזכר' בתלמוד דהיינו שאמרי' בפי' דאביי הביא ברייתא דספל אינו כאמבטי דאמבטי אמרינן שם דמותר בחמין לתוך צונן ולא להיפך אלא בספל מותר בכל גוני תו אמרי' אח"כ דרבא לא קפיד אמיא דהיינו בספל בין חמים לצונן או אפכא מותר ובכל דוכתי ק"ל כרבא וכ"ש כאן שהרי"ף וש"פ ס"ל בפי' כרבא היאך פסק הטור דלא כרבא. והב"י פי' ב' פירושים וכבודו במקומו מונח דשני כתובים אלו אין מלמדין. הא' הוא מפני שאין ידוע לנו תמונת כלים אלו יש לאסור בכל כלי שני העשוי לרחיצה. ולכן כתב רבינו לאסור אפי' בספל וזה לא ניתן להכתב דא"כ היה לו לרבינו לכתוב דין התלמוד והחילוק שיש בין ספל לאמבטי ואחר כך היה לו לכתוב ועכשיו אין אנו בקיאין יש לאסור כל כלי ולמה פסק רבינו לדינא מה שהוא שקר גמור לדין התלמוד בשביל חסרון הבקיאות ולכל הפחות לא היה להזכיר ספל כלל אלא יכתוב סתם כל כ"ש שיש בו מים חמים לרחיצה כו' ותו מאי בקיאות שייך בין ספל לאמבטי. והפי' הב' דמפרש הטור דספל הוא כלי שלישי והוא נגד כל הסוגיא דאמרי' רבא לא קפיד אמיא בספל ומסתמא קאי אשלפניו דספל הוא כלי שני. ומו"ח ז"ל בחר לו דרך אחרת לפרש הסוגיא אליבא דהטור בענין שפוסק דלא כרבא ועשה פלוגתא בין הברייתות וכל אלו הדרכים לא שערום אבותינו ולעד"נ לדקדק עוד בל' הטור שכתב תחלה מיחם של נחשת לא יתן בו מים חמין ל' יחיד וכן בכוס שכתב אחר כך כתב שיתן הצוננים לתוכו ולא זכר ל' רבים לתוכן דהיינו לתוך המים וכשכתב דין הספל כתב אסור ליתן בהם כו' אבל לערות מהם כו' ל' רבים ואחר כך חזר וכתב ל' יחיד וכן הדין כו' לערות ממנו. ותו קשה דלמה לא זכר דין האמבטי כלל כיון שנזכר בגמרא ויש מקום לטעות ולו' דבאמבטי אסור אפי' ליתן חמין לתוך צונן כמ"ש התו' דאי לאו ב' ברייתות דר"ח הייתי אומר כן לענין ספל ואם ר"ח הוצרך להזהר מזה ק"ו שהיה לו לרבי' הטור להזהר מזה לענין אמבטי בפרט שר"ש בן מנסי' ס"ל באמת דבאמבטי אסור בכל גווני ותו דכתב הטור אח"כ וכן הדין בכ"ר והוא לשתי' כו' דמשמע דלפני זה כ"ר והוא לרחיצה ולא מצינו זה ע"כ נלע"ד דראוי ונכון להגיה בדברי רבינו הטור וכצ"ל אבל ספל שיש בו מים חמין לרחיצה והוא כ"ר או אמבטי כו' אפי' הוא כ"ש ויהיו דבריו מכוונים עם דברי התוס' שכתבו בד"ה אבל באמבטי וז"ל והאי ספל ע"כ כ"ש דאי כ"ר אמאי אינו כאמבטי עכ"ל הרי מבואר דספל כ"ר הוא שוה לאמבטי בכ"ש וע"כ כתב הטור שפיר דספל כ"ר שהוא לרחיצה וכן אמבטי אפי' כ"ש וכו' ועכשיו נכון ל' רבים שכתב הטור לערות מהם דר"ל מן הספל והאמבטי וגם ניחא מ"ש אח"ז וכן הדין בכ"ר והוא לשתיה דר"ל כמו שהוא הדין בכ"ר שהוא לרחיצה שזכר כבר אצל ספל לפי הגהתינו ואל יקשה בעיניך להגיה שהרי גם הב"י מגיה בעסק זה בדברי הרמזים וניחא ליה לרבינו לייחס ט"ס בהעתקה כדי שיהיה מוסכם להלכה עם שאר הפוסקי' ממה שנייחס לו שיטה מיוחדת מה שלא נראה ולא נמצא כנלע"ד ברור כשמש:

יח

של מרחץ. ל' הש"ע בסעיף זה עם סעיף שאחריו הוא ל' הרמב"ם בפ' כ"ב וחזינ' לפע"ד תמוה בפי' שפי' בו הב"י וכ"מ ע"כ נעתיק הסוגיא איתא בפ' כירה מתני' המיחם שפינהו לא יתן לתוכו צונן בשביל שיחמו אבל נותן הוא לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן מאי קאמר א"ר אדא בר מתנ' ה"ק המיחם שפינה ממנו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחממו אבל נותן לתוכן מים מרובים כדי להפשירן והלא מצרף פי' שמחזיק הכלי הרותח ע"י מים צוננין ר"ש הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר מתקיף לה אביי מידי מיחם שפינה ממנו מים קתני מיחם שפינהו קתני דמשמע שפינהו לעצמו מן האור אלא אמר אביי ה"ק המיחם שפינהו ויש בו מים חמין לא יתן לתוכו מים מועטים בשביל שיחומו אבל נותן לתוכו מים מרובי' כדי להפשירן ומיחם שפינה ממנו מים לא יתן לתוכו מים כל עיקר מפני שמצרף ור"י הוא דאמר דבר שאין מתכוין אסור וכתב הרב המגיד דאוקימתא דרב אדא נשארה קיימת לדינא אע"פ שנדחית ואין כאן משום צירוף עכ"ל פי' דבריו דאביי ס"ל ג"כ להלכה כר"א הן במיחם שפינהו הן במיח' שפינה אלא דאביי לא רצה לפ' המשנ' בפינ' מצד הל' שאמר' פינהו ע"כ מוכרח לפ' בפינהו ונמשך מזה מדלא תנא במשנה מיחם שפינה ממילא ס"ל לתנא דבפינה אסור אפילו במרובין משום צירוף ור"י הוא וא"כ לפי מה דקי"ל כר"ש מותר גם בפינה במרובין ואם כן אין חילוק דין בין רב אדא לאביי. ובזה נבא לבאר בס"ד דברי הרמב"ם האלו ונקדים עוד מה שחלקו אח"כ שם בגמ' בין כוס לאמבטי דבכוס שהוא לשתיה והוא כ"ש מותר בין חמין לצונן בין צונן לתמין ובאמבטי מותר דוקא בחמין לצונן ולא איפכא ופירש התוספות האי אמבטי הוא כ"ש ואתי לאיפלוגי בכ"ש בין כוס לשתיה ובין אמבטי שהיא חם הרבה ואיכא למיגזר כו' וכ"ה דעת הרב המגיד שכתב וז"ל ואמבטי זה כלי הוא וכן פירשוהו הגאונים והטעם שאסור לתת צונן לחמין מפני שהמים שבו עומדין לרחיצה ואדם מחממן הרבה וז"ש אמבטי שבמרחץ וכן עיקר עכ"ל ולפי הנרא' שיש כאן ט"ס וחסר תיבת שני וצ"ל ואמבטי זה כ"ש הוא והיינו כמ"ש התו' וע"ז אמר וכ"פ הגאונים ופי' דברי הרמב"ם הם בדרך זה תחלה כ' האמבטי שבמרחץ דהיינו כ"ש דוקא בזה אמרו מותר בחמין לצונן ולא צונן לחמין אבל אם היתה כ"ר אסור אפי' בחמין לצונן ורמ"א שהגיה כאן ואפי' שהוא כ"ש משמע שגם בכ"ר דינא הכי הוא נמשך לדעת הטור כמ"ש בסמוך אבל להרמב"ם אינו כן כמ"ש אלא דוקא בכ"ש מיירי הרמב"ם וקמ"ל שיש חומרא בכ"ש זה כיון שהוא של מרחץ אבל לא הוה ממש ככ"ר דהוא אסור אפי' בחמין לצונן וזהו דין אמבטי שבגמרא אח"כ כתב דין המיחם שזהו לשתיה ואמר תחלה הדין שאם פינה ממנו מים ממילא הוי המיחם עדיין כ"ר ואסור אפי' בחמין לצונן מ"מ יש היתר מצד שאם הם מרובים ואין כח בחום רק להפשיר וממילא נדע ג"כ דין מיחם שפינהו דהוא ג"כ כ"ר דמותר במרובין אלא דקמ"ל בפינה ממנו מים דלא אסרינן משום צירוף להלכה דקיי"ל כר"ש והיינו בין לרבי אדא בין לאביי כמ"ש בסמוך אח"כ כתב דין הכוס של שתיה והוא כ"ש דינו הוא להיתר בין חמין לצונן בין צונן לחמין דכ"ש אינו מבשל וע"ז אמר והוא שלא יהיה בכ"ר פי' דאי בכ"ר אסור אפי' בחמין לצונן אא"כ הן מרובים כמ"ש והב"י וכ"מ הלך בדרך אחר לומר שיש פלוגתא בין אביי לרבי אדא בפינהו דאסור לר' אדא אפי' במרובים ומפרש דברי רמב"ם כר' אדא ומפ' מ"ש שבמרחץ לאו דוקא אלא כ"ר הוא ודינו ככל כ"ר: ומ"ש הרמב"ם דבכ"ר אסור היינו בחד גוונא דהיינו צונן לחמין אבל בחמין לצונן מותר אפי' בכ"ר וכ"ז הוא תמוה דהיאך יפסוק הרמב"ם כר' אדא כיון דלא נשאר בגמרא כן מכח קושית אביי והוא רוצה לדחות קושית אביי ואין זה בכח שום פוסק כלל גם שאר דוחקים שיש בפירושו ולפמ"ש ניחא הכל בס"ד מכל מה שהקשה ב"י על ה' המגיד. ונשאר לנו מחלוקת א' בין הרמב"ם להטור דאלו להרמב"ם אסור בכ"ר אפי' בחמין לצונן אלא א"כ מרובים הצונן ולהטור שכ' אפי' בכ"ש משמע שגם בכ"ר דינא הכי שיש חילוק בין חמין לצונן דמותר ולהיפך אסור כי הוא ס"ל תתאה גבר כמ"ש שם בהדיא אבל בחומרא שיש בכ"ש דמרחץ גם הטור ס"ל כרמב"ם דאסור בצונן לחמין לא כשאר כ"ש דשתיה: ובמ"ש הטור הטעם דתתאה גבר ראוי לתרץ דבריו והלא רש"י פי' טעם זה ודחהו התו' בשם ר"ת דא"כ קשה למ"ד עילאה גבר מכאן ותירצו התו' דהטעם משום שיש בתחתון מים מרובין ע"כ אנו אזלינן בתר התחתון והיאך כתב הטור דלא כהתו' שאין זה דרכו לחלוק על התו' ולא מביא כלל דבריהם ונ"ל דלק"מ דלמ"ד תתאה גבר נשאר הטעם כפשוטו אלא דלמ"ד עילאה גבר צריך להוסיף ולמ"ד דמיירי שהתחתון מרובה מעליון וכיון דקי"ל תתאה גבר פסק כאן שפיר אפילו בלא התחתון מרובה כ"ז נראה נכון מאד בס"ד:

יט

בכ"ש שיש בו מים. בגמרא איתא פ' כירה דא"ל ר' לר"ש בר אבדימי טול בכ"ש ותן וכתבנו בי"ד ס"ס צ"ב ופי' ושם נתבאר דאם שואב בכלי ריקן מן הכ"ר דאותו הכלי ששואב יש לו דין כ"ר לחומרא ולא לקולא ולעיל סי' רנ"ח כתבנו דאין לטמון כל הכלי בתוך הכ"ש דא"כ ס"ל הטמנה אלא צריך להיות מגולה למעלה וכת' המרדכי בפ' כירה אין לתת פירות תוך הקיכלי"ש של התנור בבית החורף כדי שיוצלו דלא גריעי ממים:

כ

במקום שהיס"ב הב"י הבי' שהמרדכי כ' כבעל התרומה דהיינו היש מחמירין דכאן ורבינו יחיאל מפרי"ש היה מביא ראיה להתיר מפ' כירה סכה אשה ידה ומחממה כנגד המדורה וסכה לבנה וסת' שמן זית קרוש הוא ואפ"ה שרי ומ"מ טוב להזהר שלא להשים כ"כ קרוב להאש אלא רחוק כדי שלא יהא יס"ב עכ"ל. וכת' ב"י וז"ל נראה דלבעה"ת לא אסור אלא במקום שהיס"ב ולית' דהא טעמא לאו משו' בישול הוא אלא משום נולד וא"כ אפי' אין י"ס נמי אסור [בב"י יש ט"ס וצ"ל כמ"ש כאן] ועוד דמשמע דלרבינו יחיאל שרי לחמם שמן זית אפי' במקום שהיס"ב ובהדי' אסיקנ' בפ' כירה דשמן יש בו משום בישול והפשרו זה בישולו עכ"ל ולא דק בדברי' אלו דמ"ש תחל' שנרא' מדברי המרדכי דלבעה"ת אסור דוקא ביס"ב הוא סבר מדאסיק המרדכי לחלק בין י"ס או לא שזה כדעת בעה"ת ולית' דבעה"ת מחמיר אפילו באין י"ס מחמת שהוא נולד אלא דהכרעת המרדכי בעצמו הוא לחלק בכך להלכה למעשה לכתחלה להחמיר בי"ס ומ"ש עוד שבפ' כיר' אמרי' שמן יש בו משום בישול כו' תמהתי על גברא רבא דכותיה שראה באפס קצהו שם ולא כולו דא"כ קשה מ"ש רשב"ג סכה אשה ידה כו' והא יש בו משום בישול דהא היא מפשרה עכ"פ ידיה ואפי' מחממתה והא אפי' בהפשר הוה בישול אלא פשוט דכיון דהוה ע"י שינוי שרי ואין כאן בישול גמור ולא אסור אלא כשהשמן בעין בפ"ע כמ"ש רש"י שם דמותר מחמת שינוי וא"כ ה"ה נמי כאן בשומן שהוא על אינפנד"י דמותר לחמם אפי' במקום שי"ס דמ"ש אינפנד"י מידה גבי שמן והך מקום שהי"ס מיירי עכ"פ שאינו יוכל שם להתבשל דאל"כ הוה אסור לד"ה משום בישול לאו משום נולד כמ"ש בסי"ד במקום שיכול להתבשל אסור ולא זכר שם במקום שהיס"ב דודאי יש מקום שיס"ב ואפ"ה אין מתבשל וה"ה נמי גבי שמן לא מצינו היתר אפילו ע"י שינוי אלא באין יוכל להתבשל בישול גמור וע"כ לא אסרו בעה"ת כאן אלא משום נולד מ"ה מביא שפיר ראיה רבי יחיאל לענין נולד דמותר כאן כמו בשמן במקום דהוה שינוי כנ"ל ומ"ה כ' כאן להתיר אפי' ביס"ב כי חזר ממ"ש בב"י לחלוק על המרדכי אלא דלדעת המקילים שהוא רבי' יחיאל והרמב"ן וש"פ שחולקים על סה"ת מותר אפי' בי"ס ובלבוש כ' דנ"ל שטעות יש בש"ע וצ"ל במקום שאין היס"ב דהוא אזיל אחר קושיית ב"י שזכרנו אבל האמת שהב"י חזר בו בש"ע ואין כאן ט"ס בש"ע:

כא

ואע"פ שהשומן כו'. זהו דעת הסמ"ג דאין לאסור משום נולד ודמי לאין מרסקין שלג או ברד כמ"ש סי' ש"כ סי"א דכאן לא עביד כלום בידים אלא ממילא הוא נמחה וגבי ברד נמי תניא אבל נותן הוא לתוך הכוס ואינו חושש ואע"פ שנימוח כיון שהוא ממילא ולפ"ז אף בחמה מותר להניח והרמב"ן מקיל עוד וס"ל דשומן כיון דלעולם אוכל הוא אפי' לרסק ולסחוט מותר והיש מחמירין הוא דעת התרומה והר"ן ס"ל כיון דכל זמן שלא קרש זב וצלול הוא ודרכו בכך אף כשקרש כפירות העומדין למשקין דמי ולפ"ז אף בחמה אסו' והביא ב"י בשם התרומה דאם שפך לחוץ המים והשומן שבתוכה מותר לחמם בשבת הפשטיד"א וכ' ע"ז ונראה מכאן שאפי' למאן דמחמיר מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אעפ"י שמקצתו זב והטעם כיון דדבר מועט הנפשר לא חשיב ושרי עכ"ל:

כב

אבל צמר כו'. דבזה יש משום צובע א"נ שהצמר צריך הרבה בישול כ"כ הרא"ש:

כג

אף בקדירה כו'. שם כ' מהרי"ו שאין להגיס בה בכף דהוה כמבשל כדאמרינן בפ"ק דשבת ביורה עקורה וטוחה וכן ראיתי בבית מהר"י ז"ל עכ"ל. מ"ש מפ"ק דשבת אין ראיה דשם מיירי מצמר ליורה דחמיר טפי כמ"ש בסמוך אבל כאן כבר נתבשל כ"צ מותר וכ"כ בהדיא בססי' שכ"א בעץ פרור בתוך הקדירה דמותר מטעם שכבר נתבשל כ"צ אלא ודאי משום הרחקה יתירה פגע בה וע"כ נלע"ד דהוצא' בעלמא בלי שום היפך בקדירה אלא ליקח חתיכה אין כאן זהירות אעפ"י שלא נתבשל כ"צ אסור אפי' בהוצאה שנמצא מגיס מ"מ בנגמר כ"צ אין להחמיר בהוצאה רק שיחמי' להפוך בקדירה הרוצ' להחמיר דהא בס"ס שכ"א מתיר אפילו לכתחלה ע"ש:

כד

בעודו כנגד המדור'. וה"ה במעבירו מהאש כ"ז שהוא רותח שהי"ס אסור לטוח עליו שום דהא עדיין כ"ר הוא והרבה אין יודעים להזהר כשצולין אווזא וכשמוציאין אותה בעודה רותחת מושחין עליה שום וזה אסור כ"ז שהיס"ב:

א

במ"א ס"ק ה' ועיין מ"ש בסי' שכ"א סעיף ה' כצ"ל ור"ל שם במג"א סק"ז ומ"ש כאן ועיין שכ"ה סעיף יא אין כאן מקומו אלא לקמן אחר ס"ק ז' אחר מ"ש לא בעי להמתין בכדי שיעשו צ"ל ועיין סי' שכ"ה סעיף יא ר"ל במג"א שם ס"ק ק"ח:

ב

במג"א ס"ק י בין @44שריפה@55 גוף כו' כצ"ל הריש נקוד חירק והפא דגושה:

ג

בט"ז ס"ק ד' דלהטור בעודו רותח אין חיוב כו' כצ"ל:

ד

במג"א סקכ"ו וצ"ע למה הכריע הרב"י בסי' זה להיתרא דהא הוא בעצמו לא כ"כ בסי' רנג סעיף ג' כצ"ל וכוונתו דשם בסעיף רנג כתב ליזהר שלא ישים קדרתו ע"ג קרקע ושתהיה רותחת וכ"כ בדגול מרבבה בהגהות ובחדושים שם ועיין בתוס' שבת ופ"מ ומחצית השקל שהאריכו בזה ודעתם להגיה סי' רנג סק"ה ולענ"ד היה נראה שכצ"ל וצ"ע למה לא הכריע הרב"י להיתרא ועוד דהא הוא בעצמו לא כ"כ בסי' רנג סעיף ג' כצ"ל דכיון דכאן מכריע להיתר מבואר דס"ל דאין זה כמניח ע"ג כירה גרופה לכתחלה וא"כ לעיל בסעיף ז' שמבואר טעם האוסר משום דהוי כמניח כו' כמ"ש בסעיף היו לו להתיר ג"כ וגם קשה דהאיך מכריע כאן להתיר אע"פ שהכרעה זו הוא מעתיק מלשון רבינו ירוחם מ"מ הוא עצמו לא כ"כ לעיל סי' רנג סעיף ג שלא התיר שם רק לענין חזרה אבל להניח לכתחלה משמע דגם ע"י קדרה מפסקת אסור ולכן כתב המג"א ליישב שתי הקושיות בחדא מחתא דלענין האיסור להניח לכתחלה ע"ג כירה גרופה יש חילוק בין צלי למבושל והשתא א"ש דהך דהכא שמכריע להתיר מיירי בדבר יבש שאינו רק צלי משא"כ לעיל סעיף ז' מיירי במבושל ובזה מיירי גם בסי' רצ"ג ולכן לא התיר שם רק בחזרה ושוב כ' די"ל דקדרה מפסקת עדיף ושרי אף במבושל כן נראה לפום רהיטא והמעיין יבחר:

ה

ט"ז ס"ק כא אף בחמה מותר להניח כן הגי' בדגול מרבבה. וצ"ע כיון שמותר אפי' נגד האש מהאי טעמא דנמוח מאליו כ"ש בחמה וע' לקמן סי' ש"ך ס"ט דשם איתא וכן אם הניחה בחמה או כנגד המדורה מותרים והוא מלשון הר"ן שכ' לפי דעה קמייתא הא הניחה בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרים. ולפ"ז נראה שצ"ל בדברי הט"ז אף בחמה ונגד המדורה מותר להניח אך בנהר שלום כ' דשייך לקמן אחר סה"ת והר"ן דמחמירין משום דהוי כנולד ע"ז כ' דלפ"ז אף בחמה אסור וכ"כ בהגהות רוקח ע"ש: