א
דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים:
על דבר שאין גידולו מן הארץ כגון בשר בהמה חיה ועוף דגים ביצים חלב גבינה ופת שעיפשה ותבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל ונובלות שהם תמרים שבשלם ושרפם החום ויבשו ועל הגובאי ועל המלח ועל מי מלח ועל המרק ועל כמיהין ופטריות ועל קורא [שהוא] הרך הנתוסף באילן בכל שנה שקורין פלמיטו [טור] ועל לולבי גפנים ועל שקדים מתוקים שאוכלי' אותם כשהם רכים בקליפיהם ועל חזיז והוא שחת ועל קרא חיה ועל קימחא דשערי ועל שכר תמרי' ושכר שעורים ועל מי שעורים שמבשלים לחולה ועל עשבי דדברא שאינם נזרעים ועל שבת שקורין אניט"ו (ר"ל אניס) ועל כמון וכסבור [דלטעמא עבידי ולא לאכילה] ועל החומץ שעירבו במים שראוי לשתות מברך שהכל:
ב
על החומץ לבדו אינו מברך כלום מפני שהוא מזיקו:
ג
ריחיה חלא [פירוש חומץ] וטעמיה חמרא חמרא הוא ומברך עליו בפה"ג:
ד
כל שבני אדם נמנעים לשתותו מפני חמיצותו אין מברכין עליו בורא פרי הגפן [אלא שהכל]:
ה
שמרי יין מברך עליהם בפה"ג נתן בהם מים אם נתן שלשה מדות מים ומצא ארבעה הוה ליה כיין מזוג ומברך בפה"ג ואם מצא פחות אע"פ שיש בו טעם יין קיוהא בעלמא הוא ואינו מברך אלא שהכל והיינו ביינות שלהם שהיו חזקים אבל יינות שלנו שאינן חזקי' כל כך אפי' רמא תלתא ואתא ארבעה אינו מברך עליו בורא פרי הגפן ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום: הגה ובלבד שלא יהא יין אחד מששה במים כי אז ודאי בטל [אגור]:
ו
תמד שעושים מחרצנים שנותנים עליהם מים דינם כשמרים וה"מ כשנעצרו בקורה אבל אם לא נדרכו אלא ברגל אפי' נתן שלשה מדות מים ולא מצא אלא ג' או פחות מברכין עליו בפה"ג שיין הוא והמים נבלעים בזגים ובמה שיוצא יש בו יין מרובה: הגה זגים שנתנו עליהם תאנים לחזק כח היין אע"פ שהזגין הרוב מ"מ כל כח התאנים במשקה ואין לברך בפה"ג [ב"י בשם התשב"ץ]:
ז
השותה מים לצמאו מברך שהכל ולאחריו בנ"ר אבל אם חנקתיה אומצא ושותה מים להעביר האומצא אינו מברך לא לפניו ולא לאחריו:
ח
כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה אם טעמם טוב והחיך נהנה מהם מברך עליו תחלה וסוף: הגה אם אנסוהו לאכול או לשתות אע"ג דהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו הואיל ונאנס על כך. (ב"י בשם אהל מועד והרא"ה):
ט
אכל מאכל או משקה של איסור מפני הסכנה מברך עליו תחלה וסוף:
י
דבש דבורים הרי הוא כשאר דבש ואינו מברך אלא שהכל:
יא
חבושים או גינדא"ש או ורדים ושאר מיני פירות ועשבים שמרקחים בדבש הפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל אפי' הם כתושי' ביותר הלכך מברך על חבושים וגינדא"ש בפה"ע ועל עשבים בורא פרי האדמה ועל של ורדים בורא פרי האדמה: הגה וכל מרקחת שאין בריאים רגילין בו אלא לרפואה מברכין עליו שהכל. [ב"י בשם הרא"ש]:
יב
כל שהוא עיקר ועמו טפיל' מברך על העיק' ופוטר את הטפילה וכל דבר שמערבין אותו לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל ה"ז טפיל' אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובות הרי הוא עיקר לפיכך מיני דבש שמבשלים אותו ונותני' בהם חלב חטה כדי לדבק ועושי' מהם מיני מתיקה אינו מברך במ"מ מפני שהדבש הוא העיקר: הגה ונראה דהא דאם עירב כדי לתת טעם בתערובות שהוא עיקר היינו דוקא שיש שם ממשות מן הדבר הנותן טעם ודבר חשוב אבל בשמים שנותנין לתוך המרקחת אע"פ שהם לנתינת טעם אין מברכין עליהם דבטלים במיעוטן אע"פ שנותנים טעם לכן נוהגין שלא לברך רק על המרקחת ולא על הבשמים שבהן:
יג
כל דבר שהוא מסופק בברכתו יברך שהכל:
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
ופת שעיפשה כו'. דהיינו שנתקלקל לגמרי כיון דלא חזי לאכילה אין מברכין עליו כלל וכן תבשיל שנשתנה צורתו ונתקלקל נמי קצת אבל אם נתקלקל לגמרי עד שאין ראוי לאכילה אין מברכין עליו כלל דאין בו הנאה (ב"י):
ב
ועל המרק פירוש מרק של בשר דמרק של פירות עיין לעיל בסי' ר"ב:
ג
ועל חזיז דוקא חזיז הגדל בדברא אבל גדל בגינה מברך עליו בפה"א [פ"ג דעירובין]:
ד
ריחיה חלא. ולהיפך מברך שהכל (טור) . ובאם נראה עליו קרום לבן בל"א קאני"ק אף ע"פ שמברכין עליו בפה"ג אפ"ה אין מקדשין עליו דכיון שהקרי' פסול לקידוש (מורי בב"ח):
ה
אלא שהכל. אע"ג דלענין יין נסך אין אנו בקיאין מתי קרוי חומץ (שבולי לקט בשם בה"ת):
ו
אכל מאכל כו'. וי"א שלא יברך כלל (הר"י בשם הרמ"ה) וכן משמע בירושלמי וכן עיקר (מורי בב"ח):
באר היטב אורח חיים
ר״ד
א
גבינה. אם בירך על גבינה בפה"א לא יצא. הלק"ט ח"א סי' רל"ח:
ב
ונתקלקל. היינו קצת דאילו נתקלקל לגמרי אין מברכין עליו כלל. ב"י:
ג
ועל המרק. של בשר דמרק של פירות ע"ל סי' ר"ב:
ד
כמהין ופטריות. מן האויר הם גדילים:
ה
ועל קורא. דלא נטעי אינשי האילן אדעתא למיכל הקורא כשהוא רך רק שיתקשה ויעשה עץ ונ"ל דבשרביטין של קטניות שקורין ערבי"ס שוטי"ן יש חילוק דאותם שהם נזרעים בגינה יש לברך בפה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו לאוכלן חיים אבל אותן שזורעים בשדות להניח עד שיתקשה ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א אלא שהכל עד אחר בישולם ט"ז ע"ש ובתשובת פנים מאירות סימן ס"ה חולק וכתב דאין לחלק ועל כולם מברך בפה"א:
ו
שעורים. ועל הקאו"י וט"ע נמי שהכל עיין לעיל סי' ר"ב סעיף קטן י"ט:
ז
עשבי דדברא. דוקא בעשבים אמר כן דאינם חשובים מצד עצמן ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה. אבל פירות טובות כגון יגדע"ס מאלינא"ש יש לברך עליהם כמ"ש בסי' ר"ג ס"ק א':
ח
אני"ס. ואם שלקו מברך על מימיו בפה"א. מ"א ס"ק י"ד ע"ש:
ט
כמון. קימ"ל בל"א:
י
שמזיקו. דוקא בחומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ. אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברכה כמ"ש ס"ד. מ"א:
יא
בפה"ג. אלא בפה"ע. ט"ז. ומ"א כתב שהכל ע"ש:
יב
בנ"ר. עיין בשכנה"ג שכתב משם הרב מהר"ח אבולעפי"א שאין לברך ברכה אחרונה על שתיית הקאוו"י שמחמת חומה רגילים לשתותה לאט לאט ושוהין מתחלת השתיה עד סופה טפי מרביעית. וכן הסכים הר"י רוזאני"ס בס' משנה למלך בפ"ג מה' ברכות ומהר"ם בן חביב ז"ל בחידושיו בפ' יוה"כ דף י"ב ע"ב ומהר"א הלוי בתשוב' גינת ורדים חא"ח כלל א' סי' י"ו. ופר"ח בס' מים חיים סי' א'. אבל מהרי"א אשקאפה ובעל כנה"ג ומהר"א יצחקי ז"ל בתשובתו זרע אברהם חא"ח סי' ב' וסי' ה'. ומהר"ם גלאנטי הסכימו לברך. עיין בהלק"ט ח"א סי' ט' ובס' בני חייא ועתה בזמנינו רובם ככולם אין מברכין לבסוף וראיתי אנשי מעשה שמניחין אותו שיצטנן ואח"כ שותין אותה ומברכין. יד אהרן:
יג
לאחריו. דלית ליה הנאה מיניה אבל השותה שאר משקים להעביר האומצא מברך כמ"ש ס"ח מ"א:
יד
ונאנס. דדמי לאשה שמתחלתה באונס וסופו ברצון דחשבינן ליה אונס. והמ"א וט"ז הניחו דבר זה בצ"ע ועיין בס' גן המלך סי' צ"ז ובהלק"ט סי' קנ"ב:
טו
ביותר. ודוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נפסדה צורתו העצמית מברך שהכל כמ"ש סי' ר"ב ס"ז בהג"ה ועמ"ש שם דדוקא כשנמוחו לגמרי מברכין שהכל. מ"א:
טז
ורדים. היינו רויז"ן בל"א. אע"פ שגדלים על האילן כיון דזרע שלהם עיקר הפרי והעלים הם הפרחים ב"י וכן הלונדר"א מברך בפה"א דעיקר הפרי הם הגודגדניות השחורות. של"ה עיין מ"א:
יז
לרפואה. מיירי שאין טובים לאכול כמ"ש ס"ח מ"א ע"ש:
יח
שמערבין. כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם ופשוט דמיירי דוקא בה' מינים דבהכי איירי כדמסיים ואזיל חלב חטה וכו' אבל בשאר מינים פשוט דאזלינן אחר רוב וכ"מ בגמרא דאמרינן כל שיש בו מחמשה מינים מברכין במ"מ והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות א"כ בשאר מינין אפי' בא ליתן טעם הולכין אחר הרוב והכי מסתבר אטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים מ"א ע"ש. ועיין ט"ז ועיין ע"ת:
יט
המרקחת. השקדים שמחפין אותם בצוקר אף שהפרי חפוי מכל וכל מברך על הפרי ולא על הצוק"ר:
כ
שהכל. מ"מ אם הוא דבר שיכול לפוטרו תוך הסעודה עדיף טפי דאז אין ספק כלל. כתב בספר חכמת מנוח שהכל נהיה בסגו"ל תחת היו"ד שהוא לשון בינוני ולא בקמץ שהוא לשון עבר דרוב ברכות נתקנו בלשון בינוני. ובסי' קס"ז ס"ק ח' כתב המ"א בקמץ ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
ברכות מ' משנה וברייתא
ב
ולא לגמרי בית יוסף.
ג
הטור כ' בענפי הדקל וכן הוא בפירוש רש"י שם ל"ו
ד
שם במשנה לפירוש הרא"ש
ה
הרא"ש מההיא דיומא פ"א
ו
ב"ב צ"ו
ז
ע"ז ס"ו ושבולי הלקט בשם ספר התרומה
ח
ב"ב צ"ו וכת"ק לפירוש התוס'
ט
רבינו יונה שם
י
ר' ירוחם בשם התוס'
יא
רמב"ן
יב
ברכות מ"ד וכת"ק
יג
שם בגמ' ובתוס'
יד
שם בתוס' מההיא דשמן זית באינגרון ל"ו וכ"כ שאר הפוסקים
טו
הרא"ש והגהת מיימוני וב"י אפי' לדעת רמב"ם
טז
טור
יז
טור בשם חביריו וביטל דעתו מפני דעתם
יח
שהזרע שלו הוא העיקר והעלים הם הפרחים כל בו
יט
ולע"ד הטעם משום דהוי פירות האטד וכמ"ש לעיל ריש סי' ר"ג וע"ש)
כ
לשון רמב"ם בפ"ג מהל"ב
כא
הגהת מיימוני' פ"ח בשם התוספות:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
ר״ד:א׳
א
ס"א ונתקלקל. לשון הטור:
ב
שהם תמרים כו'. ע"ל סי' ר"ב ס"ט:
ג
ועל מי מלח. זהו זמית לפי' הטור ובשם רה"ג פי' שהוא הקצף ע"פ הקדירה ורש"י פי' שם ל"ו א' שלמיירא וכן פי' בערוך לחד פי' וכ"כ רש"י ורא"ש ור"ן בנדרים נ"ה ב' וכ' בהגהת סמ"ק שהוא מי מלח:
ד
ועל המרק. כן פי' העריך וכ' שבלשון יון קורין למרק זומין:
ה
ועל קורא כו' ל"ו א':
ו
ועל כו' ועל כו'. תוס' שם ל"ו א' ד"ה לא כו':
ז
ועל חזיז. ערובין כ"ח ב':
ח
ועל קרא כו' ועל כו'. ברכות שם ומ"ש קימחא דשערי מילתא פסיקתא נקט ועסי' ר"ח ס"ה:
ט
ועל שכר כו'. ב"ב צ"ו ב':
י
ועל מי כו'. תשובת הרא"ש ועתוס' ברכות ל"ח א' ד"ה האי. ושכר כו' וד"ה והא כו' ומ"מ כו':
יא
ועל עשבי כו'. טור וא"ח בשם הראב"ד וכמ"ש בסי' ר"ג ס"ד וצ"ע הא כמיהין ופטריות אינן נזרעין ואמרינן בברכות ל"ט ב' שמרבי לא רבו כו' מ' אם היו רבו מארעא היו מברכין עליה בפה"א וכן מ"ש שכמון וכסבור לטעמא עבידא ומברכין שהכל הא אמרינן גבי שבת דלטעמא עבידא ומברכין בפה"א וגם על שבת עצמו צ"ע דא"כ מאי מיבעיא להו שם ל"ט א' מיא דשיבתא כו' וערש"י שם ד"ה למתוקי כו' וכ"כ בש"ג שאפי' על מימיהן מברכין בפה"א ואפשר דוקא במימיהן:
יב
ועל החומץ. מתני' מ' כ'. שעירבו כו'. כמ"ש לענין יה"כ ביומא פ"ב ויה"כ וברכה שוין כמש"ש בברכות ל"ו ב' וז"ש בס"ב על כו'. הרא"ש שם:
ר״ד:ג׳
א
ס"ג ריחיה כו'. עתוס' דב"ב צ"ו א' ד"ה דרומאי כו' וע' סי' ער"ב ס"ג:
ר״ד:ד׳
א
ס"ד כל כו'. שם צ"ה ב' אר"י יין כו' מודה ר"י בפורצמא כו' ואף דקי"ל כר"י ביין הנמכר בחנות כמ"ש בס"ג מ"מ כה"ג מודה ר"י שזהו פורצמא וז"ש ריחיה כו' כר"י כל כו':
ב
שמרי כו'. דע"כ ל"פ שם צ"ו ב' אלא ברמא תלתא כו':
ר״ד:ה׳
א
ס"ה נתן כו'. שם וכת"ק וכמש"ש רבה ור"י כו' ופי' הרמב"ם והטור וש"פ דרישא רמא תלתא ואתא ארבעה דוקא וכ"מ מפי' רשב"ם שם סד"ה פש להו. וחד פלגא כו' ואע"ג דלענין יי"נ קי"ל בששה התם ביין גמור ולמדו מהא דע"ג פ"ה שני כוסות כו' וז"ש בהג"ה ובלבד כו' וקאי איין גמור ועב"י בשם אגור ועמ"ש בסי' ער"ב ס"ז:
ב
והיינו כו' כמ"ש ברפ"ח דשבת יין השירוני לחוד כו' וכ"ש ביינות שלנו כמ"ש בתוס' ורשב"ם בפסחים ק"ח ב' וכמ"ש בסי' ער"ב:
ר״ד:ו׳
א
ס"ו תמר כו'. עתוס' דב"ב שם ד"ה אין כו':
ב
וה"מ כו' אבל כו'. שעדיין כח היין בו ומ"ש אלא ג' שאם מצא ד' ע"כ חלק א' יין ועמ"ש בסי' ער"ב:
ג
זגים כו'. וכ"כ הרא"ש וטוש"ע סי' ר"ה ס"ב אע"פ שהירקותהם הרוב ועמ"א:
ר״ד:ז׳
א
ס"ז השותה כו'. ערש"י מ"ה א' ד"ה מאי כו' ותוס' ד"ה ר"ט כו':
ב
ולאחריו בנ"ר כו'. עתוס' מ"ד ב' ד"ה עבידנא כו':
ג
ושתה מים. דוקא מים וכמ"ש בס"ח רא"ש:
ד
לא כו'. עתוס' מ"ה ד"ה דחנקתיה כו' ור"מ כו' וכן הכריח הרא"ש דהא אינו נהנה ועוד דלר"ע דטעמא משום דאניס מאי קמ"ל:
ר״ד:ח׳
א
ס"ח כל כו'. ל"ו א' ל"ח א' ועתוס' ד"ה כיון כו':
ב
אם אנסוהו כו'. עמ"א דדמי לאשה כו' וכמ"ש בפ"ד דכתובות וה"ה כאן וידוע דיה"כ וברכה שוין כמ"ש בברכות ל"ו ב' וביומא פ"א ב' וכמ"ש הרא"ש אצל חומץ כנ"ל ס"ב ואמרינן בירושלמי ובמ"ר פ' נשא פ' ט' קע"ב ב' ההיא איתתא דאתי' לקמי' דר"י א"ל נבעלתי באונס א"ל ולא ערב לך א"ל אילו טמן א' אצבעו בדבש ביה"כ ונתן לתוך פיך לא ערב ליך והודה לה ר"י: הואיל כו'. כבר תמהו ט"ז ומ"א ע"ז ע"ש:
ר״ד:ט׳
א
ס"ט אכל כו'. דלא שייך בוצע בירך דהא מצוה קעביד כמ"ש וחי בהם והתירא קאכיל ועמ"א ועס"ס תרי"ח:
ר״ד:י׳
א
ס"י דבש כו'. מתני' מ' ב' וכנ"ל ס"א וע' סי' ר"ב ס"ח:
ר״ד:י״א
א
ס"יא חבושים כו'. ערש"י דיומא פ"א ב' ד"ה הימלתא כו' וז"ש אפי' הם כו':
ב
ועל של ורדים. אע"ג דפרי עץ הם כמ"ש בסי' רי"ו ס"ג מ"מ כיון שאינן עיקר הפרי מברך בפה"א כמו בקפריסים משא"כ בריח כמש"ש:
ג
וכל כו'. כמ"ש ל"ח א' בשתיתא אבל ש"ע השמיטו כמ"ש בבד"ה דאין הטעם שם משום רפואה כמ"ש בסי' ר"ח ס"ו ועמ"א:
ר״ד:י״ב
א
ס"יב כל כו'. מתני' מ"ד א' וער"ס רי"ב לא מבעיא כו':
ב
וכ"ד כו' אבל כו'. כמ"ש בסי' ר"ח ס"ב ג' ועמ"א:
ג
ונראה כו' אבל כו'. ע' בפסחים מ"ד א' והתנן המקפה כו' ועסי' ר"ח ס"ז וכבר השיגו מ"א דדוקא בה' מינין אזלינן בתר עיקר אבל בשאר הולכין אחר הרוב:
ר״ד:י״ג
א
ס"יג כ"ד כו'. כנ"ל ס"ס ר"ב וכ"כ תוס' מ"ג א' ד"ה ועל כו' וכ"כ רמב"ם:
ביאור הלכה
ר״ד:א׳
א
ופת שעיפשה – עיין במ"ב ודע דמבואר ברמב"ם דכל אלו שברכתן שהכל ברכה אחרונה שלהם בנ"ר ומוכח שם דגם על הפת שעיפשה קאי ולכאורה כיון דעדיין חזי לאכילה קצת איך יפטר מברכת המזון דבשלמא לענין ברכת המוציא שהיא דרבנן כיון דלא חשיבי אמרו שיברך רק שהכל אבל לענין בהמ"ז שהיא דאורייתא איך נפקע חיובו והלא עכ"פ ע"י הדחק חזי למיכליה והלא בגמרא ל"ו ע"ב מדמי ברכה ליוה"כ ולענין יוה"כ משמע ביומא לכאורה דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה מדאמר שם [פ' ע"ב] דכשאכל לולבי גפנים חייב ומסתברא דלולבי גפנים לאו אכילה גמורה היא אלא ע"י הדחק וכן מוכח בהדיא בסימן ר"ב ס"ב דלענין ברכה שמה אכילה ומברך עליה ברכתה הראוי' לה ובעניננו משום דלא חשיבא גרעו מדרגתה אבל לא מסתברא דמשום הכי יהיה פטור לגמרי ואולי י"ל דדוקא כשלא אכל כדי שביעה דחיוב בהמ"ז שלו הוא מדרבנן בעלמא אבל כשאכל כדי שביעה דבהמ"ז שלו הוא מדאורייתא חייב לברך בהמ"ז כיון דע"י הדחק חזי לאכילה ואף דמתחלה בירך שהכל לית לן בה וכעין מה שפסק השו"ע לענין פת כיסנין בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וצ"ע למעשה:
ר״ד:ד׳
א
כל שבני אדם וכו' – והמגן אברהם כתב דלפי שאין אנו בקיאין בשיעור זה היטב דיש בני אדם שותין ויש שאין שותין לכך מספק ישתה יין ויפטרנו בברכה ראשונה ואחרונה. [ועיין במחה"ש שהשיא דברי המגן אברהם לכונה אחרת דהיינו שטעם סה"ת שממנו מקור דין זה הוא מפני ספק עי"ש אבל לא משמע כן בסה"ת שהביאו הב"י עי"ש וכן מוכח בביאור הגר"א שכתב דהיינו פורצמי שהוזכר בגמרא והלא פורצמי הוא ביאור על יין שהקרים שהוזכר שם מקודם והתם בודאי לא מטעם ספק אלא משום דנשתנה לגריעותא מברכין מתחלה שהכל ואחריו בנ"ר כמו שכתבו הפוסקים אלא דכונת המגן אברהם הוא דחשש לדברי ר"ת עי"ש]:
ר״ד:ו׳
א
אלא ברגל וכו' – עיין בתשב"ץ ח"א סימן פ"ו שמצדד לומר דדין זה דוקא בחרצנים של ענבים אבל בחרצנים של צמוקים אפשר דליתא להאי דינא כלל שאפילו בצמוקים עצמם כתבו הפוסקים דבעינן שיהא בהם דוקא לחלוחית קצת שאפשר לצאת מהם היין ע"י דריכה בלא שרייה [וכדאיתא לקמן בסימן רע"ב ס"ו] וכ"ש שהפסולים של צמוקים לא עדיפא מצמוקים שלמים גרועים עי"ש שמצדד שדינם כדין שמרים דבעינן דוקא רמא תלתא ואתי ארבעה וכנ"ל:
ב
ואין לברך בפה"ג – וכ"ש שאין מקדשין עליו ומיהו לענין הבדלה אם הוא חמר מדינה מבדילין עליו דשכרא הוא ואפילו אם נעשה בלי תאנים מבדילין עליו כל שיש טעם וריח דלאו קיוהא ממש הוא ואפילו הוא מחרצנים של צמוקים [שמפקפק שלא לברך עליו בפה"ג כמו שכתבתי למעלה בשמו] ודבר זה תלוי באומד הדעת בחוזק טעמו וטוב ריחו [תשב"ץ שם]:
ר״ד:ז׳
א
השותה מים לצמאו וכו' – אמרינן בגמרא לאפוקי מאי לאפוקי היכא דחנקתיה אומצא ופי' בחידושי הרא"ה על מה שאמר בגמרא לאפוקי מאי פי' דמיא לא שתי אינשי אלא לצמאו ור"ל דמסתמא לא שתי אינשי מיא אלא לצמאו משום דמים אין לו הנאה מהם בלא זה וכמו שמפרש בעצמו שם אבל אם יודע בעצמו שלא שתה לצמאו שאין לו שום הנאה מהשתיה ושותה מפני איזה סיבה כמו שנצייר לקמן גם הוא מודה דאין מברך דדמי למאן דשתי משום דחנקתיה אומצא וכן מורה לשון הרמב"ם בפ"ח מהלכות ברכות הלכה א' שז"ל השותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו והשמיט מה שאמר הגמרא דחנקתיה אומצא משום דסבר דלאו דוקא הוא אלא אורחא דמלתא נקיט דאל"ה למאי שותה וה"ה כל כיוצא בזה. ומצאתי בעזה"י באדרת אליהו שכתב כן בהדיא וז"ל לצמאו פי' דוקא לצמאו אבל שלא לצמאו אין מברך כלל ומה דאמרו דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא כל שלא לצמאו עכ"ל וכ"כ בספר תו"ש בליקוטיו ולפ"ז אם שתה מים רק כדי להצטרף לבהמ"ז [להמ"א דפסק בסימן קצ"ז דמהני לענין צירוף] או שיש לו ספק בברכה אם מחוייב ברכה אחרונה ורוצה לשתות רביעית מים כדי להתחייב בב"א אם יודע בעצמו שאין לו אז שום הנאה מהמים אין חייב עליהם לברך וממילא גם לענין צירוף לא נחשב צירוף כלל. ועיין מה שכתבנו במ"ב דאם החיך נהנה השתיה בכלל לצמאו הוא. ודע עוד דמשמע מדברי הפוסקים [עיין בסידור רב עמרם ובחידושי רשב"א ברכות מ"א ושארי ראשונים] דאם שותה מים לשרות האכילה שבמעיו מקרי זה שותה לצמאו ואף דאנן פסקינן בסימן קע"ד דבתוך הסעודה אין לברך על מים ששותה נ"מ מזה להיכא דשותה אחר בהמ"ז כדי לשרות:
ב
חנקתיה אומצא וכו' – עיין במ"ב ונראה דה"ה אם שותה מים כדי להוריד המזון למקומו (דפעמים אירע שהמאכל עומד באמצע ונראה לו כמי שדוחק לו כנגד לבו) הוא ג"כ בכלל זה כיון שאינו שותה להנאה:
ר״ד:י״א
א
ועל של ורדים בפה"א – עיין בשע"ת מה שהביא בשם הברכ"י אמנם בדה"ח וח"א וש"א העתיקו כפסק השו"ע ומ"מ אם בא לתקן דבש ונותן בו בשמים כתושים ועיקר אכילתו הוא הדבש אינו מברך כ"א על הדבש והבשמים טפלים לו [ושאני ורדים וחבושים שהם העיקר] אך אם עיקר האכילה היא הבשמים כגון שיש מהם הרבה ומרקחם בדבש פשיטא שמברך כברכת הבשמים והיינו ההיא דר"ג סעיף ז' [ט"ז ופמ"ג]:
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
במג"א ס"ק י"ד עמ"ש סי' קס"ז ס"ב. נ"ב ר"ל שם הסכים להסוברים לומר נהיה בקמ"ץ וכן היא הסכמת שאילת יעב"ץ ח"א סי' ק"ז וכ"כ בסידור שלו וכן שמעתי מאמו"ר הגאון זצ"ל:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
ר״ד
א
סעיף ח' כל האוכלין והמשקין שאדם אוכל ושותה לרפואה. נ"ב עיין מ"ש בזה בחיבורי לאו"ח משנת תר"ד בתשובה סימן קצ"ו לידידי הרב החריף מו"ה צבי הירש הלוי איש הורוויטץ בביאור דינים אלו ובדברי הט"ז ע"ש ודו"ק:
שם באותו סעיף בהג"ה אם אנסוהו לאכול או לשתות. נ"ב עיין במג"א ס"ק כ' בחולה שאכל ביוה"כ ועיין בתשובתי לק"ק לבוב בהשמטות להלכות שבועות סימן רל"ט בהשמטות שניות שם פלפלתי הרבה בדין זה ועשיתי סמוכין לזה מדברי הר"ן רפ"ג דשבועות בנשבע שלא לאכול זיי"ן ימים ע"ש ודו"ק היטב:
ב
שם סעיף ט' אכל מאכל או שתה משקה של איסור מפני הסכנה וכו'. נ"ב והנה בראשונים נמצאו בזה ב' דיעות עיין בזה בט"ז ומג"א. ולפענ"ד להביא ראיה מן הש"ס דחייב לברך עליו תחלה וסוף ממה דגרסינן במס' שבועות דף כ"ו ע"ב בעא מיניה רבינא מרבא נשבע על הככר ומסתכן עליו מהו ופריך שם מסתכן לשריה ליה מר ע"ש בפירש"י. וקשה מה פריך נימא דמיבעיא ליה לענין ברכה דבשאר איסורים כיון דאיסורים דחויים הם אצל חולה ולא הותרה לכך אסור לברך עליו תחלה וסוף. אך בשבועה הרי כת' רש"י ברפ"ג דברכות דדחויה לא שייך רק היכא דלא נאמר בגופו ההיתר מפורש אבל היכא דנאמר ההיתר מפורש גביה לא נחשב דחויה רק הותרה משום דלא נאמר בי' לאו זה כלל ע"ש. א"כ ה"נ כיון דכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס א"כ לא נאמר איסור שבועה גבי אונס כלל א"כ אינה דחויה רק הותרה ולכך מיבעיא ליה אם בנתחדש לו האנוס אח"כ כגון שהוא מסתכן אי נימא דגם זה בכלל אונס שכתבה התורה פרט לאנוס וממילא הוי היתר ממש ובעי ברכה או דלמא התורה לא אמרה פרט לאנוס רק אם בשעת שבועה הוי אונס לבו אנסו אבל אם לא נתחדש לו האונס רק אח"כ אז לא הותרה ואינו רק כשאר איסורים שנדחין מפני הסכנה וממילא לא בעי ברכה ומאי פריך לישרי ליה מר. ובע"כ דכל אוכל איסור במקום סכנה מברך עליו ולכך אין נ"מ לענין ברכה ולכך פריך שפיר לישרי ליה מר. והנה זה אין להרשות דמאי פריך דלמא מבעיא ליה אם מותר לו לאכול כך אי בעי התרה כיון שיוכל לשאול עליו ולכך מיבעיא ליה אם הותרה ממש ולא בעינן למיהדר אהיתירא ולא בעי שאלה או הוי רק דהויה וממילא בעינן שאלה וכן קשה אף לפירש"י דהאבעיא קאי אם צריך קרבן דהוי שב מידיעתו או לא ומאי פריך הא יש לומר דאף דהוי סכנה מכל מקום הוי שב מידיעתו דהוי כידו לשאול עלי'. אך זה לק"מ דממ"נ הסכנה עצמה לא הוה פתח לשאול עלי' דהוה נולד ואם יש לו פתח אחר או מתחרט א"כ בכהאי גונא היכי דאפשר בשאלה אין לספק דודאי בעי שאלה דאף אם נימא דאיסורים הותרו אצל חולה היינו אם יש סכנה אבל היכא דליכא סכנה ודאי לא הותרו וא"כ כיון דאפשר בהיתירא נחשב כאין כאן סכנה ומה"ט מאכילין הקל הקל תחלה ומכ"ש היכא דיש היתר ממש דודאי בשום אופן אין להאכילם איסור מכח דכיון דאפשר כהיתר הוי כאינו סכנה א"כ ה"נ כיון דאפשר בשאלה שוב נחשב כליכא סכנה כלל ובודאי בעי שאלה ואין בזה ספק כללי אך קושייתינו קשה שפיר דנימא נ"מ לענין ברכה ובע"כ מוכרח דבכל איסורים בעי ברכה ודו"ק. מיהו לדעת הש"ך ביו"ד סימן רל"ח דחולה במקום סכנה א"צ התרה כלל נדחה ראיה זו ע"ש. מיהו הש"ך מסיק שם דיש להתיר לו וכן נראה דהרי כל איסורים דחויים הם אצל חולה ולא הותרו ולכך בודאי יש להתיר לו וזה ברור ודו"ק היטב:
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
(טו"ז סק"ב) דברי הט"ז תמוהים ועיין בספר תוס' שבת בלקוטים שבתחלת הספר:
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
[א] הנובלות וכו'. לשון הטור והם מין תמרים שאין מתבשלין על האילן, וכתב הפרישה פירוש על אילן לא נגמר בישולן, אבל בשעת ברכה כבר נגמר וראוי לאכילה שמשימין אותם בקש או מייבשין אותם בחמה והחמה שורפת ומכשירים לאכילה, כדפירש רש"י על בישולי כמרה, והביאו בית יוסף בריש סימן ר"ב, ומה שכתב בית יוסף על רבינו ירוחם שפירש נובלות הוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל דלא דק וכו', רצה לומר דמפירושו משמע דבשעה שרוצה לאוכלו ולברך עליה, עדיין לא נגמר בישולו ומשום הכי מברכין שהכל וזה אינו וכמו שכתב, עד כאן לשונו. משמע שהבין דדברי הטור ושולחן ערוך פירוש אחד הם, אבל הב"ח שם כתב ששני פירושים הם, וכן כתבתי בסימן ר"ב ס"ק י"ג גם דברי לחם משנה שהבאתי לעיל סותרים לזה, וצריך עיון וקיצרתי:
ב
[ב] כמיהין נקרא אותן שמצויין תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ. ופטריות הן מין אחד שגדילין לפעמים בעצים, רבינו יונה. כתב הט"ז שרביטין של קטניות שקורין ערבי"ז שוטי"ן הנזרעים בגינה בורא פרי האדמה, אבל בשדה זורעים להניחם שיתקשו, אף מה שעוקרין כשעודין רטובין מברך שהכל:
ג
[ג] [לבוש] ועיין לעיל סימן ר"ב וכו'. פירוש דשם נאמר דיוצא בדיעבד כשבירך בורא פרי העץ על מים ששרה או בישל בו פירות וצריך לומר דשאני התם שהטעם של הפירות עצמו נרגש בשתייתן, אבל בשכר אין טעם השעורים והתמרים נטעמים ונרגשים בשתייתן כלל, וכן כתב הב"ח:
ד
[ד] [לבוש] דלא זרעי וכו'. כתב עולת תמיד צריך עיון הא תותים הגדילים בסנה בסימן ר"ג סעיף ג' ד' נמי אין נזרעין ואפילו הכי אין מברכין בורא פרי האדמה, עד כאן, ועיין לעיל סימן ר"ג ס"ק ב':
ה
[ה] ועל כמון וכו'. הקשה הב"ח מאי שנא מסימן ר"ב סעיף ט"ז בפלפל וזנגבי"ל וציטב"ר וכו' דנמי לטעמא עבידן ואי אכיל להו בעינייהו אין מברכין עליהם כלום, ומתרץ דאפשר דהכי קאמר הכי עני"ס ואלייאנד"ר וכל הני אפילו הוו ראויין לאוכלין בעינייהו ברטיבתא אין ברכתן אלא שהכל דלטעמא עבידן ולא לאכילה, הילכך עכשיו ביבשתא שאינן ראוין לאכילה בעינייהו אם בשלן בדבש אין מברך אלא שהכל, ולא דמי לבשמים דלאכילה עבידן ברטיבתא, עד כאן. ונראה דעתו שאין מברכין כלל על עני"ס ואליינד"ר וכל הני כשהן בעינייהו, מיהו אפשר כשהם רטובים מודה דמברך שהכל ומספר עולת תמיד לא משמע כן בהעתקתו לדברי הב"ח, ואם נתרקחו נמי יש לפסוק כב"ח ולברך שהכל, מיהו ממגן אברהם משמע דאף בעינייהו מברכין שהכל דמתיקין לחיך, ונראה לי עיקר כב"ח:
ו
[ו] אינו מברך וכו'. ועולת תמיד החמיר שלא לשתות חומץ לבדו משום ספק ברכה, דר"י פסק לברך על חומץ:
ז
[ז] [לבוש] וטעמא חלא וכו'. פירש הב"ח דוקא כשנראה נמי לעין שהחמיץ והיינו שנקרם שקורין בלשון אשכנז קאייני"ג שגדול עליו קרום לבן, אבל בלא נראה קרום לבן אף שטעמו חלא אין מברכין שהכל. והט"ז ריש סימן זה השיג עליו דלא דק דקאני"ק כשר אפילו לקידוש כדאיתא סימן רע"ב ביין שבפי החביות וכו', עד כאן. ותימא עליו שלא ראה בב"ח סימן רע"ב סק"ו שמתרץ זה בעצמו דשם ריחיה וטעמיה חמרא ובפי החביות בלחוד יש בו קימחין מה שאין כן הכא דהיין עצמו רע וטעמיה חלא ומתוך רעתו קמחום לבן:
ח
[ח] וטעמא חמרא וכו'. אף שנקרם היין שקורין בלשון אשכנז קאייני"ק ונראה עליו כמין קרום לבן, אבל לקידוש אסור בזה, ב"ח. וצריך עיון מאי פריך בש"ס בפרק המוכר פירות דף צ"ז למעוטי מאי דילמא למעוטי הא:
ט
[ט] נמנעין וכו'. מיירי שאין נעשה חומץ גמור עד שמזיק בשתייתו רק טעם חומץ בו ונמנעין ממנו דאם לא כן אין מברכין עליו כלל אפילו שהכל, וזה פשוט, ומזה יתבאר דלא כספר אור חדש שכתב וזה לשונו, יין שהחמיץ וכן כל המשקים עד שבני אדם נמנעים וכו' בסימן ר"ד ד' עד כאן לשונו. דליתא דבשאר משקין שמברכין שהכל נשאר ברכתו עד שיהא מזיק בשתייתו, ואפשר דמיירי ממשקין שמברכין עליהם בורא פרי הגפן כדלעיל בסימן ר"ב דאז אין מברכין אלא שהכל. עוד כתב אור חדש זה לשונו, חומץ שמשליכין אותו על הארץ ואינו מרתיח אין לו דין חומץ ומברכין עליו, ב"ח סימן ר"ה, ומשמע כן בהדיא ביו"ד סימן קכ"ג עד כאן לשונו. והוא תמוה דלא נמצא כן בב"ח שם, גם מיו"ד שם מוכח להיפך דטעמא שם משום שאין אנו בקיאין אם הוא חומץ לכן מחמירין ביין נסך עד שירתיח, אבל לענין ברכה אם אין אנו בקיאים ניזול לקולא שלא לברך, ועוד הא מבואר שם דשלושה ימים קודם שירתיח הוי ודאי חומץ גמור ואיך נברך דילמא ירתיח תוך שלושה ימים והיינו שכתב הלבוש ופוסקים כאן השיעור כשמזיקו הוי חומץ גמור ודו"ק, גם מגן אברהם לא דק בזה עיין שם:
י
[י] [לבוש] ובכל מקום וכו'. רמ"א סיים ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים אז ודאי בטלי, עד כאן. וכתב עולת תמיד ונראה דעכשיו אין נוהגין כלל למזוג יינות רפויים במים, אם נתערב מעט מים בו אפילו המים שנתערב בו הוא פחות מיין אפילו הכי אין מברכין עליו בורא פרי הגפן, מיהו למעשה צריך עיון, עד כאן. ונראה דלהכי השמיט הלבוש דברי רמ"א וקל להבין ועיין תשובת ר' יום טוב צהלון סימן כ"ב:
יא
[יא] אלא שהכל. הט"ז משיג דמברך בורא פרי הגפן כמו בתאנים, ולא דק כדמשמע בסימן ר"ב סעיף י"א ועוד דדמי לשכר תמרים סעיף א' וכן פסק מגן אברהם:
יב
[יב] מפני הסכנה וכו'. והב"ח חולק בזה דלא מברך כלל על דברי איסור, וכן כתב הדרישה דאכילת איסור צער הוא לו ולא הנאה כדאיתא בחושן משפט סימן רל"ד, אבל הט"ז ומגן אברהם הסכימו לברך ויש לסמוך עלייהו כיון דלהרבה פוסקים אף באין סכנה מברך, ועוד שאחר דין זה כתב בית יוסף בשם רבינו ירוחם בשם רמ"א ואני דקדקתי בספר אדם וחוה דף קמ"ז ע"ב שלא פסק לתשובת רמ"א אלא לפי מה שסבר דהרא"ש פסק כרמב"ם שאין מברך על דבר איסור אבל לפי האמת דסבירא ליה כראב"ד כמו שכתב הכותב שם לא פסק רבינו ירוחם לתשובת רמ"א:
יג
[יג] [לבוש] אבל מי שאנסוהו וכו'. הט"ז חולק בזה דדמי לאוכל מפני סכנה, ויש לחלק, ומגן אברהם תמה מסימן תע"ה אנסוהו ואכל מצה יצא. ולעניות דעתי דאף דמיקרי הנאה מכל מקום לא מברכין על הנאות אונס:
יד
[יד] כתושים וכו'. עיין לעיל סימן ר"ב סעיף ז' וסעיף י"ג וסימן ר"ה סעיף ד':
טו
[טו] [לבוש] והוורדים וכו'. וכן על הלונדריא בורא פרי האדמה ולא בורא פרי העץ אף שתולין באילן גדול כי אין זה הפרי אלא עיקר הפרי הגדילין בו קורין אותו שוורצי קירשי"ן, ובאשכנזי ובשוואבין עושין מהם פאווידלי, עד כאן:
טז
[טז] [לבוש] דהוורד וכו'. ור"מ כתב לעניות דעתי הטעם משום דהוי פירות האטד, וכמו שכתב ריש סימן ר"ג, עד כאן, ועל הלבוש לא קשה מידי שכתב תירוצא לכולי עלמא ודו"ק:
יז
[יז] כדי ליתן טעם וכו'. דעת מגן אברהם דוקא בחמישה מינים אבל בשאר מינים אפילו בא ליתן טעם הולכין אחר הרוב ועיין לעיל ריש סימן ר"ב. כתב הב"ח כשמבשלים הדבש עם מיני בשמים כתושין ואין משימין בתוכו פירות ולא שום דבר כמנהג סוחרים והולכי דרכים שאוכלים בדבש המטוגנין בבשמים עם לחם לבד ושם הדבש הוא עיקר וכשאוכל ממנו קצת בתחילה בלא לחם מברך שהכל, כן כתב הב"ח. כתב שיירי כנסת הגדולה השקדים שמחפין בצוקר אף שהפרי חפוי מכל וכל מברך על הפרי ולא על הצוקר, עד כאן. ומה שכתב הלבוש מי דבש הוא טעות סופר וצריך לומר מיני דבש, ועיין לקמן סימן ר"ח סעיף ג':
אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
נמנעין. וז"ל אליהו רבה מיירי שאין נעשה חומץ גמור עד שמזיקו רק טעם חומץ בו ונמנעין ממנו דאל"כ אין מברכין עליו כלל כו' עוד כ' א"ח ז"ל חומץ שמשליכין לארץ: ואינו מרתיח אין לו דין חומץ ומברך עליו וליתא דמיו"ד מוכח להיפך דטעמ' שם משום שאין אנו בקיאין אם הוא חומץ לכך מחמירין ביין נסך עד שירתיח אבל לענין ברכה נזיל לקולא שלא לברך. ועוד הא מבואר שם דג' ימים קודם שירתיח הוי ודאי חומץ גמור ואיך יברך דלמא ירתיח תוך ג' ימים כו' גם מ"א לא דק בזה ע"ש:
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
ר״ד:א׳
א
א) [סעיף א'] על דבר שאין גדולו מן הארץ וכו' האוכל חלמון ביצה כמות שהוא חי לצחצח הקול יברך כיון שהוא מזונו ואף שאינו נהנה בטעם אכילתו. אבל אם בירך על שקר בחושבו שהוא מתוק ונמצא מר אינו מועיל אם אוכלו שלא תהיה ברכתו לבטלה דאין נהנה. מחב"ר אות א' שע"ת אות י"ז ולענין ברכה אחרונה של חלמון כבר כתבתי בתשו' סבה"ק באר מים חיים דדינו כאכילה ושיעורו בכזית אבל בחלבון יש להסתפק אם שיעורו בכזית כאוכל או כרביעית כמשקה וע"כ כתבנו שם דיש לאכול פחות מכזית כדי שלא יתחייב בברכה אחרונה או ישתה שיעור רביעית בפעם אחת ויברך ברכה אחרונה ואם אכל שיעור כזית חלמון עם החלבון יש לאכול או לשתות דבר שברכתו אחרונה בנ"ר ויכוין לפוטרם יעו"ש:
ר״ד:ב׳
א
ב) שם. חלב גבינה. ואם בירך על גבינה בפה"א לא יצא הלק"ט ח"א סי' רל"ח. ומיהו עיין במס' עירובין דף כ"ז ע"ב דחשיב הכל גדולי קרקע חוץ ממים ומלח ודגים וכתב הרמב"ם פ"ז מה' מעשר שני דין ה' דה"ה הדבש והביצים והחלב הרי הם בכלל גדולי קרקע דגדולי גדוליה נינהו יעו"ש. וגם על כמהים ופטריות אמרו במס' ברכות דף מ' ע"ב דגדולי קרקע נינהו ופסקו בש"ע יוד סי' רי"ז סעי' כ"ג ועו"ש וע"כ נראה כיון דגדולי קרקע נינהו בדיעבד אם בירך בורא פה"א יצא. וכן אם בירך מיני מזונות על כל דבר יצא דבלשון תורה הכל נקרא מזון חוץ ממים ומלח. ח"א כלל נ"ח אות ג' ובנ"א שם. בן א"ח פ' בלק אות י"ג:
ר״ד:ג׳
א
ג) שם. ונתקלקל. והיינו דוקא בנתקלקל קצת דאילו בנתקלקל לגמרי כיון דלא חזי לאכילה אין מברכין עליו. ב"י ט"ז סק"ב. מ"א סק"א. וה"ה פת שעיפשה עדיין ראוי' קצת. א"א אות א' ח"א כלל מ"ט אות ג:
ר״ד:ד׳
א
ד) שם. ונובלות שהם תמרים וכו'. וב"ח פסק דה"ה אם נפלו מן האילן קודם גמר בישולן מ"א סק"ב ועיין לעיל אות ס"ה וס"ו:
ר״ד:ה׳
א
ה) שם. ועל הגובאי. הוא מין חגב טהור רש"י ברכות מ' ע"ב. דרישה אות ה':
ר״ד:ו׳
א
ו) שם. ועל המלח ועל מי המלח. וכגון שזה המלח ראוי לאכילה קצת שאינו מר ועפוץ ביותר וכן במי המלח כגון שנתן לתוכו מים הרבה בענין שראוי לשתיה דאי לאו הכי אין לברך עליו כלל:
ר״ד:ז׳
א
ז) שם. ועל המרק. הוא מרק של בשר דבמרק של פירות איכא פלוגתא כמ"ש לעיל סי' ר"ב סעי' יו"ד. ל"ח פ' כ"מ אות נ"ב. מ"א סק"ג. והשותה מרק עם מי לימוני"ס לרפואה שהכל. ואם עירב במרק מידי שאוכלו בדרך הנאתו לרפואה אף שהוא מועט והרוב מרק אותו דבר עיקר ומברך עליו ברכה הראויה לו ופוטר המרק שהיא טפלה. ברכ"י בשיו"ב אות א'. שע"ת אות י"ז:
ר״ד:ח׳
א
ח) שם. ועל כמהין ופטריות. כמהין נקראים אותן שנבראים תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ. ופטריות הן מין אחר שגדלין לפעמים בעצים. ר' יונה דרישה אות ח'. א"ר אות ב'. א"א אות ד'. ובארץ בבל אין נוהגין לאכול פטריות ושמעתי הטעם מפני שיש בהם תולעים וע"כ במקום שאוכלים אותם צריך לחקור עליהם שמא יש בהם תולעים:
ר״ד:ט׳
א
ט) שם. ועל קורא. והוא הנתוסף בענפי הדקל ובשנה הראשונה הוא רך וראוי לאכילה ואח"כ מתקשה כעץ. טור. והטעם כתב ב"י משום דכיון דעיקר נטיעת הדקל אינו אלא מפני התמרים לא חשיב קורא פרי והלכך אינו מברך אלא שהכל:
ר״ד:י׳
א
י) ונראה דבשרביטין של קטנית שקורין ערבי"ס שוטי"ן יש חילוק דאותן שהן נזרעים בגנות ע"מ לאוכלן חיין בשרביטיהן יש לברך פה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו אבל אותם שזורעים בשדות להניח עד שיתקשו ויבשלו אותם אין לברך עליהם פה"א אפילו כשעוקרין אותם כשהם רטובים אלא שהכל עד אחר בישולם. ט"ז סק"ד. א"ר אות ב'. סו"ב אות א'. מיהו בתשו' פנים מאירות סי' פ"ה כתב דאין לחלק ועל כולם מברך פה"א יעו"ש. והביאו י"א בהגה"ט. וכ"כ באה"ע אבל על השרביטין כתב לברך שהכל משום דלאו עיקר פרי נינהו רק אם בירך פה"א על הקטניות א"צ לחזור ולברך על השרביטין שהכל יעו"ש ועיין שע"ת אות ה' שכתב דהגם שהיא"ף יישב דברי הט"ז מ"מ עמא דבר כהפמ"א ואה"ע שאין מחלקין. ואותן שרביטין שקורין צוקע"ר ארבי"ס שהרבה כוססין השרביטין עם הקטניות ביחד נראה דכ"ע מודו יעו"ש:
ר״ד:י״א
א
יא) שם. ועל שקדים מתוקים וכו'. והטעם מפני כשהם רכים אוכלים קליפתן החיצונה ולא נטעי להו אדעתא דהכי למיכל להו כשהן רכים כ"א לאכול הגרעינים שלהם כשיתבשלו הלכך מברך עלייהו שהכל. ב"י בשם הרשב"א. ט"ז סק"ה. מ"א סק"י. ועיין לעיל סי' ר"ב סעי' ה' ובדברינו לשם אות מ"ט:
ר״ד:י״ב
א
יב) שם. ועל חזיז וכו'. תבואה שלא הביאה שליש. ומשום דלא גמר פירא מברכין שהכל דנחית חד דרגא. וא"כ ה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פרי שהכל. מ"א סק"ז. אבל פה"ע חשוב הוא ומשיוציא פרי מברכין עליו פה"ע. א"א אות ז'. והיינו כגון שאינו מר ועפוץ וגם נאכל בלא דחק כמ"ש לעיל סי' ר"ב סעיף ב' ובדברינו לשם אות ל"ד יעו"ש:
ר״ד:י״ג
א
יג) שם ועל חזיז וכו' ודוקא חזיז הגדל בדברא אבל הגדל בגינה מברך עליו פה"א. תו' עירובין כ"ח ע"ב ד"ה והאי. עט"ז אות ג':
ר״ד:י״ד
א
יד) שם ועל קרא חיה. אבל כשהיא מבושלת מברך פה"א כמ"ש לקמן רסי' ר"ה:
ר״ד:ט״ו
א
טו) שם ועל קימחא דשערי. וה"ה קימחא דחטי ואפי' קלוי מברך שהכל ולאחריו בנ"ר כמ"ש לקמן סימן ר"ח סעיף ה' והטעם כתב מ"א סק"ח משום דאית ליה עלוייא אחרינא בפת ועדיין לא בא לכלל אכילתו יעו"ש. ועיין לקמן סימן ר"ח אות ל"ג:
ר״ד:ט״ז
א
טז) שם ועל מי שעורים וכו' יש שעושים ממנו עבה שיוצא ממשן של שעורים וע"ז מברכין במ"מ אע"ג דאינו אוכל השעורים ויש שעושים רך כמו מים שאין המים קולטין אלא ריח וטעם השעורים וקרירותו ובזה מברכין שהכל. הרדב"ז סימן תר"ך יעו"ש. ער"ה אות א' ועיין לקמן סימן ר"ח סעיף ו':
ר״ד:י״ז
א
טוב) שם ועל עשבי דדברא וכו' והאר"י ז"ל היה מברך פה"א כמ"ש לעיל סימן ר"ג אות ט"ו. וכ"כ המ"א בזה הסימן סק"י. בן א"ח פ' מטות אות ז':
ר״ד:י״ח
א
חי) שם ועל כמון וכסבר וכו' על הפרישי"ל נראה דמברך פה"א שהוא ממין כרפס. או אפשר דגם הפרישי"ל לטעמא עביד ולא לאכילה ומברך שהכל. מצאתי בהגה כ"י לאחד קדוש. ברכ"י אות א':
ר״ד:י״ט
א
יט) שם ועל כמון וכסבר וכו' עיין ב"ח שכתב דדוקא ברטיבותא או מרקחו בדבש מברך שהכל אבל ביבשים אינו מברך כלים כמו פלפל וזנגביל יעו"ש אבל המ"א ס"ק י"א כתב דדוקא הנך דלא חזו לאכילה בעינייהו אין מברכין דהא האוכלן ביוה"כ פטור משא"כ בכמון וכסבר דמתוקין לחיך מברכין שהכל ואע"ג דלטעמא עבידי יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות ג' ומ"ש הא"ר אות ה' דנראה עיקר כהב"ח כתב עליו המאמ"ר שם דאין דבריו נראין יעו"ש. וכ"נ דעת ה"ב אות ז' ור"ז אות ד':
ר״ד:כ׳
א
כ) שם ועל החומץ וכו' ואעפ"י שעיקר כונתו לאכילת החומץ כגון שהשינים כואבין לו אפ"ה מברך שהכל דברכת החומץ שהכל. מ"א ס"ק י"ב:
ר״ד:כ״א
א
כא) שם מברך שהכל. כתב מ"א ס"ק י"ד בשם חכמת מנוח שי"ל שהכל נהיה בסגו"ל תחת היו"ד שהוא לשון בינוני ולא בקמ"ץ שהוא לשון עבר יעו"ש וכ"כ בסימן קס"ז סק"ח בשם הנז' אלא שדעתו נראה שצ"ל בקמ"ץ יעו"ש וכ"כ הריא"ז שצ"ל בקמץ היו"ד ולא בסיגל והב"ד השה"ג בס"פ כ"מ יעו"ש וכ"כ הברכ"י בסימן זה אות ב' יש מי שכתב שצ"ל נהיה בסגו"ל תחת היו"ד ואינו מחוור אלא העיקר כמנהג העולם וכ"כ בשאלת יעבץ סימן ק"ד וסימן ק"ה עכ"ד והביאו השע"ת אות כ' יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות ח"י דצ"ל היו"ד בקמ"ץ. וכ"כ קיצור ש"ע סימן נ"ב אות ב'. ועיין לעיל סימן ר"ב אות ה':
ר״ד:כ״ב
א
כב) [סעיף ב'] על החומץ לבדו אינו מברך וכו'. דוקא בחומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ וכמ"ש ביו"ד סי' קכ"ג סעי' ו' אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיני' ובעי ברוכי כמ"ש סעי' ד'. מ"א ס"ק י"ג. ר"ז אות ב'. וכ"פ השע"ת אות יו"ד. ודלא כהא"ר אות ט' יעו"ש. וכ"פ החס"ל אות ב'. קיצור ש"ע סי' נ"ב אות י"ג. בן א"ח פ' מטות אות ח':
ר״ד:כ״ג
א
כג) שם. אינו מברך וכו'. ואפילו שותה הרבה אינו מברך כדפ' הרמב"ם וכן העלה הרב ראשון לציון בשיטתו דף ל"ה יעוש"ב. ער"ה אות ג'. אבל הר' יונה כתב לברך על חומץ לבדו. ולכן נראה שלא לשתות חומץ לבדו משום ספק ברכה. עו"ת אות ד'. א"ר אות ו'. ועיין סי' תרי"ב ב"י וב"ח:
ר״ד:כ״ד
א
כד) שם. מפני שהוא מזיקו. וכן אם אוכל נאראנג"ש או לימוני"ש אין מברך עליהם כלל משום דמזיקי אבל אם אכלן עם סוקא"ר מברך עליהם שהכל. מהריק"ש. מיהו הלק"ט ח"א סי' צ"ג לחלק יצא דעל הנארנג"ש יש לברך ברכתם אבל על הלימוני"ש שהוא חמוץ הרבה אין לברך אבל הרב המני"ח שם כתב דעל שניהם אם שתה אותם בפ"ע אין מברך כלום דמזקי רק אם שתה אותם ע"י תערובת צוק"ר וכיוצא יברך שהכל ואם הם מתוקים מברך בפ"ע משום דנטעי להו אדעתא דהכי יעו"ש. והב"ד י"א בהגה"ט. וכ"פ הבי"מ אות א' כדברי מהריק"ש. ונראה דבזה הולכין כפי המקומות דאם הם חמוצין ביותר דאין נאכלין אפי' ע"י הדחק אין לברך עליהם כלל ואם נאכלין ע"י הדחק יש לברך שהכל ואם הם מתוקים פה"ע כמ"ש לעיל סי' ר"ב סעי' ב' ובדברינו לשם אות ל"ד יעו"ש:
ר״ד:כ״ה
א
כה) [סעיף ג'] ריחיה חלא וכו'. אבל ריחיה חמרא וטעמיה חלא שהכל. טור וב"ד וכ"כ האחרונים. וסימניך זיל בתר טעמא. דרישה אות א':
ר״ד:כ״ו
א
כו) [סעיף ד'] וכל שבני אדם נמנעים לשתותו וכו'. היינו שלא נעשה עדיין חומץ גמור. לבוש. ועיין בטור וב"י יו"ד סי' קכ"ג שכתבו בשם ר"ת שאין אנו בקיאין בטיב חומץ כי יש שקצת קורין אותו חומץ וקצת שותין אותו ומקדשין עליו. והביאו מ"א ס"ק י"ד וכתב ולכן מספק ישתה יין ויפטר מברכה ראשונה ואחרונה עכ"ד. וכ"כ ח"א כלל נ"ה. אות א':
ר״ד:כ״ז
א
כז) שם. נמנעים לשתותו וכו'. ואע"ג דמשום דאין אנו בקיאים בשיעור חזקו מתי קרוי חומץ אסור בו מגע כותי לענין ברכה כיון דבני אדם נמנעים לשתות ממנו מחמת חומצו קרוי חומץ ואין מברכין עליו פה"ג. ב"י בשם שה"נ:
ר״ד:כ״ח
א
כח) שם הגה. אלא שהכל. ואם טעה ובירך פה"ג יצא. חס"ל אות ג'. בן א"ח פ' מטות אות ט':
ר״ד:כ״ט
א
כט) [סעיף ה'] שמרי יין וכו' ומיירי דלא רמי בהו מייא. ב"י. לבוש. ט"ז סק"י:
ר״ד:ל׳
א
ל) שם. ואם מצא פחות וכו'. לרשב"א אף בפחות מד' כל שהוא יותר מתלתא ופלגא ראוי לברך פה"ג ולר"ן ארבעה דוקא וא"כ ספק ברכות להקל ומברך שהכל אבל לענין ברכה אחרונה יש לשתות כוס יין ולפטרו. הגרע"א. פת"ע אות י"ט. ואם א"א לו בכוס יין יש לברך אחריו בנ"ר כמ"ש לעיל סי' ר"ב אות ע"ט יעו"ש:
ר״ד:ל״א
א
לא) שם. ונראה שמשערין וכו'. כלומר שמשערין לפי מה שנוהגין שם למזוג אם המזיגה מדה יין במדה מים בשוה אין מברכין אלא אם נתן מדה אחת ומצא שתים אבל ביותר ממה שנוהגין אין מברכין ואם נוהגים למזוג יותר מחד תלת ודאי דאין מברכין עליו שהרי גם בימות הראשונים שהיו היינות חזקים לא היה שכיח חמרא דדרי יותר מחד תלת מיא ומכ"ש עכשיו וע"כ אין לברך עליו פה"ג. עו"ת אות ז'. ומ"ש מור"ם ז"ל בהגה בשם האגור ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים וכו' כתב עליו שם העו"ת היינו משום דלא ס"ל הא דכתב המחבר שמשערין לפי מה שנוהגין למזוג אלא ס"ל דכל שעדיין נרגש טעם היין היטב מברכין עליו פה"ג אטפ"י שנוהגין למוזגו בפחות אבל לדעת המחבר פשיטא שאין מברכין כשהיין הוא רק חלק ששית שלא מצינו מזיגה כזאת גם בימים קדמונים כ"א על חד תלת. וגם לדעת האגור צ"ל דבעי ג"כ שנוהגים בכך לשתות עד"ז אבל בלאו הכי אין מברכין עליו פה"ג יעו"ש:
ר״ד:ל״ב
א
לב) וכתב עו"ש העו"ת נראה דעכשיו שאין נוהגין כלל למזוג היין במים כי היינות שלנו רפויים מאד אם נתערב מעט מים בו אפי' המים שנתערב בו הוא פחות מהיין אפ"ה אין מברכין עליו פה"ג ומיהו למעשה צ"ע עכ"ל. והביאו א"ר אות יו"ד וכתב ונראה דלהכי השמיט הלבוש דברי רמ"א ז"ל. והא"א או' ט"ז כתב דביינות שלנו שאינם חזקים כל שיש רוב מים ראוי לברך שהכל עכ"ל. ומשמע הא אם המים כמו היין מדה כנגד מדה יש לברך פה"ג ונראה כי כן יש לזהר ואין למזוג יותר אפי' בשעת הדחק שאין לו כי אם מעט יין:
ר״ד:ל״ג
א
לג) שם הגה ובלבד שלא יהא יין אחד מששה וכו' כתב הבכ"ש על מס' ב"ב דצ"ז דביין צמוקים צריך ליזהר שלא יתן כ"כ מים שיהו הצמוקים אחר שנתגדלו אחד מששה במים שאז ודאי הוה ברכה לבטלה יעיין שם והביאו שע"ת בריש סי' זה'. ולפי מ"ש לעיל או' ל"א דהיינו דוקא לדברי מורם ז"ל אבל לדברי מרן ז"ל אפי' יותר מחד תלת לא יתן א"כ ה"ה בצמוקין לא יתן מים יותר מחד תלת. ולפי מ"ש באות הקודם דיינות שלנו רפויים ואין ליתן יותר ממדה כנגד מדה א"כ ה"ה בצמוקים אין ליתן מים יותר מכנגד הצמוקים אחר שנתגדלו דכיון שהענבים נתכחשו ואין עושין יין חזק כ"ש הצמוקים ודוק ועיין לעיל סי' ר"ב או' פ"ה:
ר״ד:ל״ד
א
לד) [סעיף ו'] והנ"מ כשנעצרו בקורה וכו'. כלומר קודם שנתן עליהם מים נעצרו בקורה ויצא מהם כל היין אז דינם כשמרים. עו"ת אות ח' ח"א כלל נ"ה אות ב':
ר״ד:ל״ה
א
לה) שם בהגה. ואין לברך פה"ג. אלא שהכל. לבוש. מ"א ס"ק י"ז. א"ר אות י"א. ומ"ש הט"ז ס"ק י"א לברך פה"ע כתב עליו הא"ר שם דלא דק יעו"ש. וכן הסכים המאמ"ר אות ו' והשיג על הט"ז. וכ"פ מהרי"ע בס' לחם יהודה ח"א דכ"ה ע"א. נה"ש אות ד'. ר"ז אות י"ב:
ר״ד:ל״ו
א
לו) ולענין ברכה אחרונה כתב המ"א שם דיש להסתפק וישתה יין ויברך על הגפן ויאכל פרי מז' המינין ויברך על העץ ועל פה"ע דמי התאנים לא פטר להו יין דפרי נינהו לדעת הרא"ש לכן צריך לברך עה"ט. ואפשר דהתמד הזה דין שכר תאנים יש לו ומברך שהכל אפי' להרא"ש ונפטר בברכת היין יעו"ש. וכן הסכים הר"ז שם כסברה אחרונה וכתב דאם שתה שיעור ורוצה לצאת ידי ספק ישתה יין ויפטור להתמד הזה מברכה אחרונה משום דיין פוטר כל מיני משקין בין מברכה א' בין מברכה אחרונה כמ"ש סי' ר"ח סעי' ט"ז יעו"ש. ועיין א"א אות י"ז. וע"כ אם א"א לו לפוטרו גם ביין יש לברך בנ"ר כמ"ש לעיל סי' ר"ב אות ע"ט יעו"ש:
ר״ד:ל״ז
א
לז) [סעיף ז'] השותה מים לצמאו וכו'. וטוב לשפוך מן המים קודם שישתה כמ"ש לעיל סי' זק"ן אות יו"ד יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' ר"ב אות כ"ג מ"ש בענין כוונת ברכת המים יעו"ש:
ב
לז) שם. מברך שהכל. ואם טעה ובירך בנ"ר יצא י"ח מברכה ראשונה ואין לברך עוד לאחריו ברכה אחרונה. ברכ"י אות ג'. וכ"כ בספרו מחב"ר אות ב' ודחה דברי המאמ"ר יעו"ש. ומ"מ טוב להרהר ברכת שהכל בלבו קודם שישתה אם נזכר או בכל עת שלא גמר השתייה וכן לאחר שתייה יש להרהר בלבו ברכת בנ"ר. ועיין לעיל סי' קפ"ה אות ה' ודוק:
ר״ד:ל״ח
א
לח) שם מברך שהכל ולאחריו בנ"ר וכתב בספר הלקוטים פ' עקב דק"ז ע"ד. וז"ל בברכה ראשונה מפורש בה שהכל נהיה בדברו. בסוד על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כי בדבר פי ה' הכל נעשה במעשה בראשית. כי כל דבר שהיה רוצה היה אומר יהיה כן ויהי כן וזה נקרא מוצא פי ה' והרוחניות של האמירה היה מתלבש בכל דבר ודבר ובכח זה הדיבור היו כל הברואים ובכח זה יחיה האדם והבהמה והצומח והדומם וזהו שתקנו בברכת הנהנין שהכל נהיה בדברו כי ק"ל על הכל אם אמר שהכל יצא. כי היא ברכה כוללת ובכח זאת הברכה עולה כל הרוחניות והקדושה למעלה למקומה ויתוקנו מקלקולם בחטאו של אדה"ר. ובברכה האחרונה שהיא בנ"ר וכו' רומז המין האחר לתיקון נפשות המגולגלים בצומח אי בעל חי או במינים האחרים בכח הברכה האומרה בנ"ר מברואיו ובחסרונן צריכין להתגלגל באחד מאלו המינין איש לפי חטאו ולכן צריכין אנחנו בכח זאת הברכה להחיות בהם נפש כל חי אשר ברא והוא שם מגולגל ובכח הברכה שהיא בא בזה התיקון בודאי שברוך הוא חי העולמים שמפליא לעשות דבר גדול כזה עכ"ל:
ב
לח) ובשה"מ פ' הנז' כתב וז"ל וטעם היות בברכה זו כללות כל הנבראים כמ"ש בנ"ר וחסרונן וכן על כל מה שבראת וכו' הטעם הוא כנודע כי מן המים שהם בחסד הם נבראים כל הנפשות בסוד אברהם איש החסד שנאמר בו ואת הנפש אשר עשו בחרן וגם שאר הנבראים נמשכין משם ובפרט כל ענין חסרונן של הנפשות שהוא מזונם אינם נבראים אלא מן המים המגדילין הצמחים והזרעים והתבואות ואפילו הבעל חי צריכין להם כי הם אוכלים הצמחים. ונמצא כי שורש הכל הם המים ולכן כולם נכללו בברכת המים עכ"ל ועיין עוד מ"ש לעיל סימן ר"ב אות כ"ג:
ג
לח) נמצא פי' הברכה לדברי האר"י ז"ל כך הוא. בורא נפשות רבות. וחסרונן ר"ל אם נמצאו חסרון וצריך לבא בגלגול. על כל מה שבראת ר"ל ויתגלגלו בכל מה שבראת ואז עי"ז הברכה להחיות בהם נפש כל חי ר"ל שיתוקנו. ברוך חי העולמים שעושה פלא להחיות העולמים. ולפי' השני שכתב בשה"מ כך הוא. בנ"ר ממדת החסד. וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי ג"כ מהמים שהוא בחי' החסד. וע"כ צריכים אנו לשבחך ברוך חי העולמים:
ר״ד:ל״ט
א
טל) שם ולאחריו בנ"ר. ואם הטיל מים קודם שבירך בנ"ר יברך תחלה אשר יצר ואח"כ בנ"ר כמ"ש לעיל סימן ז' אות א' יעו"ש:
ר״ד:מ׳
א
מ) שם ולאחריו בנ"ר. ובענין שתיית הקאו"י אם שתה כדי רביעית כתב הפר"ח בשו"ת מים חיים סימן א' דאין לברך אחריה ברכת בנ"ר משום שהדרך לשתות אותה כשהיא חמה ושוהין מתחלת השתייה עד סופה יותר מכדי שתיית רביעית והשיג על השכנה"ג בהגה"ט אות ג' שכתב לברך יעו"ש. וכן הסכים משנה למלך פ"ג מה"ב ומהר"ח אבולעפיא בס' עץ חיים ומהר"ם בן חביב בחידושיו בפ' יוה"כ די"ב ע"ב ומהר"א יצחקי בס' זרע אברהם חא"ח סימן ב' וסימן ה' אבל מהר"י אשקאפה והרב החבי"ב ומהר"א הלוי בס' גו"ר חא"ח כלל א' סימן ט"ז וי"ז ומהר"ם גאלנטי הסכימו לברך. והב"ד י"א בהגה"ט. ומיהו עיין בשו"ת בית יהודה חא"ח סימן ז' דשקיל וטרי בהאי עניינא וסיים דנהגו העם שלא לברך ע"פ סברת המקילין וכתב דכן ראוי לעשות מפני חשש ברכה לבטלם יעו"ש. וכ"כ הברכ"י אות ה' דבכל גלילות טורקיא"ה וארץ מצרים וארץ הצבי נקבעה הלכה שלא לברך יעו"ש. וכ"פ ח"א כלל נו"ן אות ט"ו. קיצור ש"ע סימן נ"א אות ו' בן א"ח פ' מסעי אות ט' ועיין עוד מ"ש לעיל סימן ק"ץ אות ח"י ודוק. ומ"מ נראה כיון דאיכא פלוגתא אם אפשר יש לפוטרו בדבר אחר ואם לא אפשר יש להרהר הברכה בלבו:
ב
מ) ומ"ש שם הי"א שראה לאנשי מעשה שמניחין אותה עד שתצטנן ואח"כ שותין אותה ומברכין כתב עליו הברכ"י אות ו' דאנשי מעשה הללו לא עשו כלום דעכ"פ לענין ברכה אמרינן כל כה"ג בטלה דעתם וזה ברור יעו"ש. ועיין מ"ש עליו השע"ת אות י"ב. ומיהו כבר כתבנו לעיל דיש לפוטרו בדבר אחר אם אפשר וא"כ כ"ש אם שתאו קר. אמנם מה שיש בני אדם שמניחין הט"ע עד שיתקרר ושותין אותו לרוות צמאונם במקום המים נראה דלכ"ע יש לברך אחריו בנ"ר אם שתה רביעית בפעם אחת:
ר״ד:מ״א
א
מא) שם. ולאחריו בנ"ר. ומי שבירך על המים בכוונה לצאת י"ח ברכת הקאו"י ואחר ששתה המים שכח ובירך בנ"ר אם צריך לחזור ולברך על הקאו"י כתבנו דינו לעיל סי' ק"ץ אות ח' יעו"ש:
ר״ד:מ״ב
א
מב) אם אמרו לאדם אל תשתה עתה מים כי עתה התקופה נופלת ושמא עתה עת נפילתה וכבר בירך ימתין ואל ידבר עד שידע שעברה התקופה ואז ישתה ואל יברך פעם שנייה. ס"ח סי' תתנ"א. כנה"ג בהגה"ט. ועיין לקמן סי' ר"ו אות מ"ה:
ר״ד:מ״ג
א
מג) הצמא לשתות מים ואוכל אם ידיו מלוכלכות יקנחם ואח"כ יברך וישתה. ס"ח סימן תתנ"ו וסס"י נ"ח. כנה"ג שם. ועיין לעיל סי' קנ"ח אות ג"ן:
ר״ד:מ״ד
א
מד) שם. אבל אם חנקתיה אומצא וכו'. לאו דוקא חנקתיה אומצא אלא כל שאינו שותה לצמאו אינו מברך. הרמב"ם פ"ח מה"ב דין א'. וכ"כ בס' שנות אליהו במשנה השותה מים לצמאו וכו'. והב"ד היפ"ל אות יו"ד יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' מטות אות י"ב:
ר״ד:מ״ה
א
מה) שם. אינו מברך וכו'. לפי שאינו נהנה מן המים אבל בשותה משקה טוב דחיך נהנה ממנו חייב לברך גם בחנקתיה אומצא. תו' ברכות מ"ה ע"א. עו"ת אות ט'. מ"א ס"ק ח"י. סו"ב אות ו'. ר"ז אות י"ג בן א"ח שם:
ר״ד:מ״ו
א
מו) שם. לא לפניו ילא לאחריו. ודלא כרב עמרם שכתב שמברך לאחריו. תו' שם. וטור וב"י. ומ"מ אם שתה שיעור טוב לפוטרו בדבר אחר אם אפשר כדי לצאת אליבא דכ"ע או להרהר הברכה בלבו:
ר״ד:מ״ז
א
מז) [סעיף ח'] כל האוכלין והמשקין וכו'. ומי שאינו נזהר בברכת הנהנין תחלה וסוף פחדים באים עליו. ספר המדות ערך פחד אות י"ד. וכתב בספר החינוך פ' עקב מצוה ת"ל כי ביטל מצות חכמים ופורץ גדר ישכנו נחש. והזהיר בהם יתברך מדה כנגד מדה. יפ"ל אות י"א:
ר״ד:מ״ח
א
מח) שם. אם טעמם טוב וכו'. ואם הם רעים לשתות דלית ליה הנאה מניה א"צ לברך. ב"י בשם התו'. מ"א ס"ק י"ט. ר"ז אות י"ד. ואם אינם טובים ולא רעים לגמרי יש מי שאומר שלעולם מברך עליהם שהכל. ר"ז שם:
ר״ד:מ״ט
א
מט) שם הגה. אם אנסוהו לאכול וכו'. נראה ברור דהכא מיירי אפי' באנסוהו לאכול דברים המותרים ומיירי כגון שהאכילוהו בעל כרחו. מאמ"ר אות ח':
ר״ד:נ׳
א
נ) שם בהגה. אע"ג דהחיך נהנה ממנו וכו'. דהרי הוא כדין אשה שנאנסה דאעפ"י שסופה ברצון חשבינן לה אונס. ב"ו בשם אוהל מועד. מ"א סק"כ. מיהו דעת הט"ז ס"ק י"ב נראה דיש לברך וכ"נ דעת המ"א שם. וכן הסכים הפר"ח דיש לברך יעו"ש. וכן הסכים המט"י וכתב דכן הוא דעת הש"ע לברך יעו"ש. ונראה כיון דאיכא פלוגתא בזה אם יברך והוא יש לו הנאה מן המאכל ההוא יש לו להתרצות בדעתו באכילה ההיא כדי שיוכל לברך אליבא דכ"ע:
ר״ד:נ״א
א
נא) [סעיף ט'] אכל מאכל של איסור וכו'. וכ"כ בש"ע לעיל סי' קצ"ו סעי' ב'. ועיין בדברינו לשם אות ח' מ"ש לענין דינא:
ר״ד:נ״ב
א
נב) [סעיף יוד'] דבש דבורים וכו'. לפי שהוא בכלל דבר שאין גידולי מן הארץ. ב"י. ואעפ"י דלא מימצצי מגופייהו אלא מכניסין לתוכן מי פירות מ"מ אין טעם הפירות נרגשין באכילת הדבש אלא טעם אחר ולכן מברכין עליו שהכל. ב"ח. עו"ת אות י"א:
ר״ד:נ״ג
א
נג) שם. הרי הוא כשאר דבש וכו'. עיין לעיל סי' ר"ב סעי' ח' ובדברינו לשם אות נ"ט ואות ס':
ר״ד:נ״ד
א
נד) [סעיף יא'] אפילו הם כתושים ביותר. משמע דאפי' הם כתושים ביותר ואין צורתן ותאורן ניכרת מברך עליהם ברכה הראויה להם משום דהפירות והעשבים הם עיקר והדבש טפל וכ"מ בב"י יעו"ש. וכ"פ השכנה"ג בהגב"י אות ב' יעו"ש. אמנם השל"ה בשער האותיות דצ"ד ע"ב כלל ו' אות ב' כתב דדוקא אם ניכר מהותו ותוארו אבל אם הוא כתוש ושחוק בענין שהפסיד צורתו העצמית ברכתו שהכל יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק כ"ב. י"א בהגב"י. וכן המנהג כשל"ה משום דחוששין לספק ברכות. מיהו בדיעבד אם בירך עליו ברכה הראויה לו עץ או אדמה יצא כיון דאיכא דסברי דאפי' לכתחלה מברך עליו ברכה הראויה לו אלא דאנן חיישינן לספק ברכות ומברכין לכתחלה שהכל אבל בדיעבד יצא. ועיין לעיל סי' ר"ב אות ז"ן ודוק:
ר״ד:נ״ה
א
נה) השקדים שמחפין אותם בצוק"ר וסולת קלוי אעפ"י שהפרי חפוי מכל וכל ואינו נראה מברכין עליו בפה"ע. שכנה"ג שם אות ג'. א"ר אות י"ז. וכתב א"א אות כ"ה דאף שהצוק"ר הרבה מהפרי כה"ג הפרי עיקר יעו"ש. וכ"כ קיצור הש"ע סי' נ"ב אות י"א. מיהו יש נוהיין להפריד הצוק"ר מהשקדים ולברך שהכל על הצוק"ר ואח"כ עץ על השקדים כדי לצאת מידי ספק. וכ"כ בן א"ח פ' פנחס אות ט"ו. ועיין לעיל סי' ר"ב אות ק"ו:
ר״ד:נ״ו
א
נו) שם בפה"ע. ואם אינו אוכל הפירות אלא הצוק"ר לבדו מברך שהכל אבל אם בירך על הפרי א"צ לברך על הצוק"ר כי נפטר בברכת הפרי ואפי' אם אוכל אח"כ צוק"ר לבדו:
ר״ד:נ״ז
א
נז) שם ועל של ורדים פה"א. ואעפ"י שגדילין על האילן מפני שהזרע שלו עיקר הפרי והעלים הם הפרחים. ב"י בשם הכלבו. מ"א ס"ק כ"ג. אמנם הברכ"י אות ז' כתב בשם מהר"י מולכו בתשו' כ"י סימן ס"ב לברך על מרקחת ורדים שהכל וכ"כ בשם ס' דת ודין סימן ב' דכמה גדולים מברכין על סוק"ר רוזאד"ו שהכל וכ"כ בספרו מחב"ר אות ד' בשם הרשב"ץ יעו"ש. וכן הסכים בס' סמא דחיי חא"ח סימן ד' לברך שהכל יעו"ש. והב"ד י"א מ"ב בהגה"ט אות ד' עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות מ"ב. וכתב החס"ל אות ח' דכן נוהגין:
ר״ד:נ״ח
א
נח) שם בפה"א. וכן הלונדר"א מברך פה"א דעיקר הפרי הם הגדגדניות השחורות. של"ה דצ"ד ע"ב. עו"ת אות י"ב. מ"א שם. א"ר אות ט"ו:
ר״ד:נ״ט
א
נט) שם בהגה. אלא לרפואה וכו' ואע"ג דבסעיף ח' כתב דהאוכל לרפואה אם טעמם טוב מברך עליהם ברכה הראויה להם י"ל דהכא מיירי דאינם טובים לגמרי ולא רעים וע"כ מברך עליהם שהכל וכמ"ש לעיל אות מ"ח יעו"ש:
ר״ד:ס׳
א
ס) [סעיף יב'] וכל דבר שמערבין אותו וכו' כל סעיף זה הוא לשון הרמב"ם פ"ג מה"ב ומשמע בב"י דלאו דוקא בה' מיני דגן אלא בכל דבר הדין כן אם ניתן בו להטעים מברך עליו ואע"ג דהוא המועט אבל המ"א ס"ק כ"ה כתב דמיירי דוקא בה מינים דבהכי איירי כל הפרק אבל בשאר מינים פשוט דאזלינן אחר הרוב דאטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים יעו"ש. והביאו א"ר אות י"ז. והא דאזלינן בתר רובא דוקא בענין שאין ניכר אבל אם כ"א ניכר לעצמו ואינו נעשה לטפל מברך ע"כ אחד ברכתו הראוי לו. ח"א כלל נ"א אות י"ג. קיצור ש"ע סימן נ"ד אות ה' בן א"ח פ' פנחס אות י"ז ועיין לקמן סימן רי"ב בכל דין עיקר וטפל:
ר״ד:ס״א
א
סא) שם מפני שהדבש הוא העיקר. שאין כוונתם לאכול חלב חטה. אבל קדרה של תבשיל שנותנים בה דבש או סוק"ר או פלפל לתת טעם כוונתם לאכול התבשיל והעיקר הוא התבשיל. וכן המלב"ן שעושין מקמח ודבש של ענבים הקמח עיקר שאינו לדבק אלא לאכילה ומברכין עליו במ"מ וברכה מעין ג'. ברכ"י אות ח' מיהו בס' בית יהודה סימן ס"א כתב דהקמח טפל ויין עיקר יעו"ש. וכבר הארכנו בזה לעיל סימן קס"ח אות קכ"ב קחנו משם. ומ"מ נראה באלו הענינים שהם משתנים לפי המקומות והזמנים אך הכלל העולה דכל שהוא דבר מועט ואינו עיקר נעשה טפל ומברך על העיקר ופוטר את הטפל ובזה ידין לכל דבר המתערב וא"צ להאריך בזה:
ר״ד:ס״ב
א
סב) כתב הב"ח דדוקא במרקחים פירות בדבש ונותנים בתוכו בשמים כתושים ליתן טעם במרקחת התם הוא דהפירות הם עיקר אפילו כתושים וכ"ש כשהם שלמים אבל לפעמים מבשלים הדבש עם מיני בשמים כתושים ואין משימים בתוכו פירות ולא שום דבר אלא בשמים כתושים בלחוד כמנהג סוחרים והולכי דרכים שאוכלים הדבש המטוגנים בבשמים עם לחם לבד לשם הדבש הוא העיקר וכשאוכל ממנו קצת בתחלה בלא לחם מברך שהכל עכ"ל. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ה' עו"ת אות י"ג. א"ר אות י"ז. מש"ז אות י"ד:
ר״ד:ס״ג
א
סג) כתב מהר"י קולגן בשורש מ"ג על אודות הענבים שמבשלים אותם עד שיעשו עבים וקורין אותו קונפעט"י דמברכין עליו שהכל ולא דמי לאגוז המטוגן בדבש דשאני התם שהאגוז ניכר במהותו ותוארו אבל בזה שאין עליו שום תואר ענבים ראוי לברך עליו שהכל לכ"ע כיון דאין זה דרך אכילתו וגם דלא נטעי להו אינשי אדעתא דהכי עכ"ל. והביאו ב"י. וכן הסכים העו"ת שם. ועיין לעיל סימן ר"ב אות ט"ז:
ר״ד:ס״ד
א
סד) כתב הרד"א השומשמין מברכין עליהם פה"א טחנן מברכין עליהם שהכל על שמנן ופסולת שלהם מברכין פה"א. והביאו ב"י וכתב עליו ואינו יודע מה טעם יש בפסולת לברך עליו פה"א עכ"ל ומיהו יש לתמוה דלמה על שמנן מברכין פה"א והא הלכתא פסוקא לעיל סימן ר"ב סעיף ח' דע"כ משקין שהכל חוץ מזיתים וענבים יעו"ש. וע"כ נ"ל דט"ס הוא וצ"ל על שמנן ופסולת שלהם מברכין שהכל ואח"כ ראיתי באה"ע סימן ר"ח שגם היא כתב ע"ז ט"ס אלא דמ"ש על אם טחנן ג"כ ט"ס וצ"ל פה"א לא ק"ל הכי כמ"ש לעיל סימן ר"ב אות ז"ן יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' פנחס אות י"ב דעל פסולת שומשמין ועל שומשמין טחונין מברכין שהכל יעו"ש:
ר״ד:ס״ה
א
סה) [סעיף יג'] יברך שהכל. ואפילו לכתחלה. ואע"ג דאם בירך משמע דיעבד כיון שמסופק כדיעבד דמי. ב"י בשם הגמ"י. ומ"מ אם היא דבר שיכול לפוטרו בתוך הסעודה עדיף טפי דאז אין ספק כלל. מ"א ס"ק כ"ו:
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
מ"א סק"ג ליישב דברי הב"י במה השיג דוקא כצ"ל:
ב
(מ"א רס"ק ט"ו) כ"כ הרב"י בשם התוס' כצ"ל:
ג
ש"ע ס"ב כדי ליתן טעם בתערובות עיין מנ"י כלל ע"ד סק"ה:
ד
שם ברמ"א ונראה עיין מנ"י סי' קכ"ט:
מגן אברהם
ר״ד
א
ונתקלקל. קצת דאלו נתקלקל לגמרי אין מברכין עליו כלל (ב"י):
ב
ונובלת וכו'. וב"ח פסק דה"ה אם נפלו מן האילן קודם גמר בישולן:
ג
המרק. של בשר (ל"ח) ועסי' ר"ב סי"א:
ד
כמהין ופטריות. מן האויר הם גדלים:
ה
קורא. לא נטעי אינשי האילן אדעתא למיכל הקורא כשהוא רך רק שיתקשה ויעשה עץ:
ו
בקליפיהם. ל"ד לבוסר שמברכין בפה"א בסי' ר"ב ס"ב דהכא עיקר אכילתם הוא הקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה (רשב"א סימן תכ"ח):
ז
שחת. תבואה שלא הביאה שליש משום דלא גמר פרי מברכין שהכל דנחית חד דרגא ועסי' ר"ב ס"ב וא"כ ה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא שהכל:
ח
קמחא דשערי. בגמרא אמרינן הואיל ואשתני ול"ד לשמן זית דאף על גב דאשתני מברך בורא פרי העץ דהתם לית ליה עלויא אחרינא ועיקר הפרי לכך נטעו מתחלה משא"כ בשעורים דאית ליה עלויא אחרינא בפת הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא מהו דתימא כיון דקשה לתולעים לא לברוך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנא' מיניה בעי ברוכי ועסי' ר"ח סד"ה:
ט
שכר תמרים כו'. קשה מ"ש ממי הפירות שמברך בפה"ע להרא"ש כמ"ש סימן ר"ב ס"ז ואפשר דשאני התם שנרגש טעם הפירות במים משא"כ בשכר אין טעם התמרים והשעורין נרגשין כלל אלא טעם אחר לגמרי (ב"ח) ובתשובת מהר"מ סימן קנ"ד כתב דהתם מיירי שהמים עבים ביותר ויש ממשות מחמת השלקות ועמ"ש סימן ר"ה ס"ב תירוץ אחר, והע"ת כתב ונתבטלו השעורים בששה חלקים ולא דק דדוקא גבי יין אמרינן כן עס"ק ט"ז:
י
עשבי דדברא. לא חשיבי והאר"י בירך על של עץ בפ"הע ועל של אדמה בפ"הא (הכוונות):
יא
דלטעמא עבידי. וצל"ע מ"ש מבשמים יבשים כגון פלפל וזנגביל וציטואר ונעגלי"ך שאם אכיל להו בעינייהו אין מברכין עליהם כלום וכו' (ב"ח) וע"ש שנדחק ולא ידענא היכן דמיוניה די"ל דדוק' הנך דלא חזי לאכילה בעינייהו אין מברכין דהא האוכלן ביה"כ פטור משא"כ אני"ס ואליינד"ר דמתוקין לחיך לכן מברכין שהכל דהא פשיט' דהאוכלן ביה"כ חייב עיין בגמ' וכ"כ ס"ס ר"ב סי"ח גבי פלפלין אף על גב דעבידי לטעמא מברכין בפה"א עמ"ש שם:
יב
שיערבו במים. אף על פי שעיקר כונתו לאכיל' החומץ כגון ששיני' כואבין לו אפ"ה מברך שהכל דברכת החומץ הוא שהכל:
יג
אינו מברך. נ"ל דוקא בחומץ חזק שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ וכמ"ש בי"ד סי' קכ"ג ס"ו אבל בחומץ שאינו חזק כל כך ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כמ"ש ס"ד והא דלא תירץ הרא"ש כן משום דמשמע ליה דמתני' איירי בסתם חומץ שהוא חזק:
יד
כל שבני כו'. עבי"ד סימן קכ"ג דכת' ר"ת שאין אנו בקיאין בטיב חומץ כי יש שקצת קורין אותו חומץ וקצת שותין אותו ומקדשין עליו לכן מספק ישתה יין ויפטר מברכה ראשונה ואחרונה עסי' ר"ב סי"א: האינס"ו ששלקו מברך על מימיו בפה"א אפי' נתן בו שמן (ש"ג פ"ו וכ"ה בגמ' גבי מי שבת), כתוב בחכמת מנוח שי"ל שהכל נהיה בסגול תחת היו"ד שהוא ל' בינוני ולא בקמץ שהוא ל' עבר דרוב הברכות נתקנו בל' בינוני ויש לילך אחר הרוב עכ"ל, עמ"ש סימן קס"ז ס"ב:
טו
שמרי יין. כ"כ הרב"י בשם התוס' ס"פ כ"מ וחפשתי ולא מצאתי, והוא במרדכי בשם ראבי"ה וצ"ע דהא אזוקי מזיק ליה כמ"ש סימן ר"ב ס"ד ואפש' דראוי לשתיה:
טז
ודאי בטל. דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא ואפי' להקל כמ"ש ר"ת מההיא שכ' סימן תנ"ג ס"ב, מ"מ לענין יין במים לא חשיב טעמי חד בשיתא כמ"ש בי"ד סימן קל"ז ס"ה ואם היין יותר מאחד בששה הולכים אחר הטעם אם הוי יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה גדולה כ"כ ושתי ליה אינשי במקום יין ע"י מזיגה זו דלא נימא בטלה דעתו אצל כל אדם עכ"ל מההרי"ל בתשובה סימן קנ"ג, והאגור כתב בשמו קצת לשון אחרת ואינו מדוקדק ולפי מ"ש הט"ז בי"ד סימן קי"ד ס"ק ד' יין בשאר משקין נמי בטל בו' חלקים ע"ש, ול"נ דדוקא מים שמפסידין ופוגמין היין אבל שאר משקין אפשר שאין פוגמין וכ"כ האו"ה ע"ש, ומיהו ביינות שלנו ודאי בטל:
יז
ואין לברך בפ"הג. ז"ל הרב"י בשם הרשב"ץ היה נראה להלך אחר הרוב ויש להרהר בזה משום דתאנים כל כחם במשקה לכן אינו סומך לברך עליו בפה"ג עכ"ל וכ"כ הרב"י בי"ד סי' קכ"ג בשמו לענין יי"נ ולכן מספיקא יברך שהכל אבל בברכה אחרונה יש להסתפק וישתה יין ויברך על הגפן ויאכל פרי מז' המינין ויברך על העץ ועל פרי העץ דמי התאנים לא פטר להו יין דפרי נינהו לדעת הרא"ש כמ"ש רסי' ר"ב סי"א לכן צריך לברך על העץ, ואפשר דהתמד הזה דין שכר תאנים יש לו ומברך שהכל אפי' להרא"ש כיון שיש בו הרבה מים ונפטר בברכת היין וכמ"ש סימן ר"ה ס"ב ולעיל ס"א:
יח
אינו מברך. דלית ליה הנאה מיניה אבל השותה שאר משקין להעביר האומצא מברך וכמ"ש ס"ח:
יט
טעמם טוב. ואם הם רעים לשתות דל"ל הנאה מיניה א"צ לברך (ב"י תוספות ברכת מהר"מ) עסי"א:
כ
הואיל ונאנס. דדמי לאשה שתחלה באונס וסופה ברצון דחשבינן ליה אונס (שם) ובתשובת הרשב"א סי' תשצ"ד כת' וז"ל שאלת חולה שאכל ביה"כ כתב אחד מהאחרונים שאין מברך אף על גב דלא אפשר דלא מתהני ע"י אונס הוא ואין מברכין על כי האי דהוה כאשה שתחלתה באונס וסופה ברצון דחשבינן ליה אונס חשובה וכו' עכ"ל, וידוע דבר פלוגתיה דהרשב"א הוא הרא"ה וא"כ מאחר דקי"ל האוכל ביה"כ חייב לברך אף על פי שהוא באונס א"כ למה פסק רמ"א כאן באנסוהו דפטור ומה לי אנסוהו אחרים או אנסוהו מן השמים ומיהו אפשר לחלק בזה אך קשה דבסי' תע"ה ס"ד פסק אנסוהו ואכל מצה יצא, וכהרב"י שם בשם המ"מ והר"ן הטעם דאמרינן המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה ע"ש וא"כ ש"מ דחשיב הנאה וא"כ למה לא יברך עליו וא"ל דמיירי דנפשו קצה מלאכול והאכילוהו בעל כרחו דא"כ אין החיך נהנה ממנו וצ"ע (וע' ברבה פ' נשא דף רכ"ט ע"ב) ולכן נ"ל שמש"ה השמיט הרב"י דין זה:
כא
הסכנה. ז"ל הג"מ פ"ב חולה שאכל ביה"כ וכו' דבר פשוט הוא והתיר' קאכיל ואדרבה מצוה קעביד עכ"ל, וא"כ ה"ה לאוכל איסור במקום סכנה דמצוה קעביד להציל נפשו דלא כב"ח שנדחק לחלק, ועוד נ"ל דאף רי"ו לא מיירי אלא באוכל דבר לרפואה שאין עושה להנאתו ע"ש:
כב
כתושים ביותר. ודוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נפסדה צורתו העצמי מברך שהכל וכמ"ש סי' ר"ב ס"ז בהג"ה (של"ה) ועמ"ש שם דדוק' כשנימוחו לגמרי מברכין שהכל וכן משמע פה בב"י:
כג
וורדים. היינו רוזין בל"א ואף על פי שגדלי' על האילן כיון דזרע שלהם הוא עיק' הפרי והעלי' הם הפרחי' (ב"י כל בו) ועסי' ר"ב ס"ו וכן הלונדר"א מברך בפ"הא דעיקר הפרי הם הגדגדניות השחורות (של"ה) וא"ת כיון דורדין לא חזיא לאכילה לא חיין ולא מבושלים אא"כ מבושלים עם הדבש א"כ ה"ל דבש עיקר וי"ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם הדבש ה"ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה וה"ל כפירות שאין נאכלין חיין שמברך לאחר בישולם כברכת' הראוים להם (ב"י) ועסי' ר"ה ס"א:
כד
לרפואה. כשתית' דהוי מה' מינים ומברך שהכל ושמן ע"י אניגרון שאני שאף הבריאים רגילים בכך [שם] ובבד"ה כתב ע"ז וז"ל ובסי' ר"ח אכתוב בשם המפורשים דאין הטעם בשתיתא משום רפואה עכ"ל וע"ש ס"ו וא"כ בכונה השמיטו הרב"י פה כיון דרוב הפוסקים חולקים עליו, וצ"ע על רמ"א שכתבו ואפשר דמיירי שאין טובים לאכול וכמ"ש ס"ח:
כה
וכל דבר שמערבין וכו'. כל סעי' זה הוא ל' הרמב"ם פ"ג ופשוט דמיירי דוקא בה' מינים דבהכי איירי כל הפרק וכדסיים ואזיל לפיכך וכו' חל"ב חט"ה, אבל בשאר מינים פשוט דאזלינן אחר הרוב וכ"כ הרא"ש וכ"מ בגמרא דאמרי' כל שיש בו מה' מינים מברכין במ"מ והיינו דוקא כשבא ליתן טעם בתערובות וכמ"ש סי' ר"ח ס"ב א"כ בשאר מינים אפי' בא ליתן טעם הולכין אחר הרוב וכמ"ש שם ס"ז גבי אורז והכי מסתבר דאטו מי שיתן בצלים או חומץ לתוך התבשיל יברך על הבצלים דוק ותשכח כדברי וצ"ע על הרב"י ורמ"א שנדחקו בזה והדבר ברור כמ"ש:
כו
יברך שהכל. ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפטרו תוך הסעודה עדיף טפי דאז אין ספק כלל עסי' קס"ח סי"ג:
משנה ברורה
ר״ד
א
(א) ופת שעיפשה – ונתקלקל קצת עי"ז דאלו נתקלקל לגמרי ולא חזי לאכילת אדם אין מברכין עליו כלל וכדלקמיה לענין תבשיל:
ב
(ב) ונתקלקל – מיירי ג"כ שנתקלקל קצת ולא לגמרי דאל"ה אפילו שהכל לא שייך לברוכי [ב"י]:
ג
(ג) שבשלם ושרפם וכו' – היינו ע"י שריפת החום נתבשלו ונתייבשו ונשתנו לגריעותא ועיין מה שכתבנו לעיל בסי' ר"ב ס"ט במ"ב ובה"ל:
ד
(ד) ועל הגובאי – הוא מין חגב טהור ולאפוקי מר' יהודה דאמר שם במשנה כל שהוא מין קללה [שעל הקללה הם באין] אין מברכין עליו:
ה
(ה) ועל המלח – הואיל ויש לו מזה עכ"פ הנאה קצת כשנותן לתוך פיו:
ו
(ו) ועל המרק – של בשר דאלו של פירות וירקות תליא בפלוגתא עיין בסימן ר"ב סעיף י' וי"א:
ז
(ז) כמהין – אותן שמצויים תחת הקרקע ונבראין משומן הארץ ופטריות גדילים על העצים:
ח
(ח) שהוא הרך – של דקל כשענפיו גדלים בכל שנה ושנה הנוסף בשנה זו רך וחזי לאכילה ובשנה שניה מתקשה ונעשה כעץ:
ט
(ט) הניתוסף וכו' – דאע"ג דגידולו מן הארץ אפ"ה לא מברכינן עליה אפי' בפה"א אלא שהכל דלא נטעי אינשי האילן אדעתיה למיכל את הקורא כשהוא רך דממעט ענפי האילן אלא שיתקשה ויעשה עץ ויגדל פרי. כתב הט"ז דקטניות רטובין בשל גנות שנזרעין ע"ד לאכול חיין מברך בפה"א אפילו על השרביטין לבד דע"מ כן נזרעו אבל של שדות שדרכן להניחן עד שיתייבשו ולאוכלן מבושלין מברך על הקטניות כשהן חיין אפילו כשהן רטובין שהכל ואם בשלן בפה"א ובפמ"ג מפקפק מאד על דבריו וכן דעת הרבה אחרונים דאין לחלק בין קטניות לקטניות ולעולם מברך עליהן כשהן רטובים בפה"א וכן מנהג העולם [שע"ת] אמנם לענין השרביטין יש דעות בין האחרונים כשאוכלן לבדן בלא הקטניות אם יברך עליהן בפה"א או שהכל וע"כ טוב לכתחלה ליזהר שיאכלן עם הקטניות ויברך על הקטניות לבד בפה"א ולא יברך עוד על השרביטין ואם אירע שאוכל השרביטין לבד יברך שהכל:
י
(י) לולבי גפנים – גם בזה הטעם כמו בקורא:
יא
(יא) מתוקים – ושקדים מרים עיין לעיל בסימן ר"ב ס"ה:
יב
(יב) כשהם רכים בקליפיהם – ואף דקיי"ל לעיל בסימן ר"ב ס"ב בשארי כל האילנות דמשיוציאו שום פרי חשיב תיכף פרי שאני התם דהוא נהנה מגוף הפרי שנוטעין אותו מחמתו אבל הכא בשקדים מתוקים בקטנותם אינו נהנה מן הפרי רק מהקליפה החיצונה ולא נטעי להו אינשי אדעתא דקליפה אלא אדעתא דגרעיניהן כשיתבשלו ודמי לקורא הנ"ל:
יג
(יג) שחת – תבואה שלא הביאה שליש וחזי לאכילה ומשום דלא גמר פירא נחית חד דרגא מפה"א לשהכל וה"ה לכל פרי האדמה דלא גמר פירא וחזי לאכילה שהכל [מ"א וש"א]:
יד
(יד) חיה – שהוא טוב מבושל יותר מחי וע"כ כשאוכלה חי נשתנית ברכתו לשהכל וכדלקמן בסימן ר"ה ס"א:
טו
(טו) קימחא דשערי – אפילו הנעשה משבלים שמיבשין דטובים לאכילה קצת ול"ד דשערי דה"ה קמח של כל ה' מיני דגן כמבואר לקמן בסי' ר"ח ס"ה והאי דנקט דשערי דסד"א הואיל וקשה לתולעים שבמעים לא יברך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי [גמרא]:
טז
(טז) ושכר שעורים – הואיל והוא צלול ועומד לשתיה אינו נחשב בכלל תבשיל של ה' מיני דגן שיברך בורא מיני מזונות שאין מברכין במ"מ אלא על מאכל כמ"ש בסימן ר"ח ס"ו ומשמע בתוספות דף ל"ח ד"ה האי דאפילו יש בהן כזית בכדי אכילת פרס ג"כ לא מברכינן עליה אלא שהכל נ"ב:
יז
(יז) ועל מי שעורים וכו' – ג"כ מטעם הנ"ל שלא נעשה כ"א לשתיה:
יח
(יח) עשבי דדברא וכו' – ואפילו הם טובים לאכול כמו עשב שקורין [שצאוו"ע] שהן עלים חמוצים ואפי' לאחר שבשלם שהוא מאכל שרים מברכין שהכל דאינו חשוב כ"כ לפרי אבל על שאלאטען וכיו"ב שנזרעו מברכין בפה"א [ח"א]:
יט
(יט) שאינם נזרעים – ודוקא בעשבים דאינם חשובין מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלא זריעה אבל פירות שהן טובים למאכל אפילו גדלים ביערים מאליהן כמו פזימקע"ס וכדומה יש לברך עליהן בפה"א:
כ
(כ) ועל כמון – קימ"ל. וכסבור אליינדר"י בלעז:
כא
(כא) דלטעמא עבידי וכו' – ומיירי בין ברטובין ובין ביבשין. וכן אם רקחן בדבש נמי שהכל [א"ר ופמ"ג]:
כב
(כב) ולא לאכילה – אכן אם שלק את האני"ס מברך על מימיו בפה"א דלהכי קיימא להטעים דבר המתבשל בו:
כג
(כג) עד שראוי לשתות – דאף דמתחלתו היה יין כיון שנשתנה ונעשה חומץ אבד מעלתו:
כד
(כד) אינו מברך – ודוקא בחומץ חזק שנתחמץ כ"כ שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אבל בחומץ שאינו חזק כ"כ ודאי אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי:
כה
(כה) ריחיה חלא וכו' – סעיף זה וסעיף ד' באו לבאר אודות יין שהתחיל להתקלקל ומטבעו שמתחלה מתקלקל ריחו ואח"כ טעמו:
כו
(כו) כל שבני אדם וכו' – היינו בשלא נעשה עדיין טעמיה חלא גמורה רק שהתחיל טעמיה להתחמץ קצת עד שבני אדם נמנעין לשתותו מפני זה ברכתו שהכל:
כז
(כז) שמרי יין – היינו בשלא נתן עליהם מים אלא שתה אותם גופא ומפני שיש בהם לחלוחית יין מברך בפה"ג. ואף דשמרים אזוקי מזיק אפשר דמיירי שמצץ רק הלחלוחית מהם:
כח
(כח) שלשה מדות וכו' – מיירי בשמרים של ענבים שדרכו אותן שנעשה בלי תערובות מים אבל ביין צמוקים שלנו שנשרה מתחלה הצמוקים עם מים א"כ גם בלחלוחית יין שיש בהשמרים מעורב מתחלתו הרבה מים וכשנותן עוד מים בודאי נתבטל כח היין שהיה בו תחלה:
כט
(כט) ואם מצא פחות וכו' – ודוקא בשמרים ומשום דלחלוחית יין שיש בהן אינו חשוב כ"כ אבל יין גופא שיצא מדריכת ענבים אם שפך עליהם מים אפי' יותר משלשה חלקי' עד קרוב לששה ג"כ יין גמור הוא וכדלקמי' בהג"ה ובעינן רק שיהיה בו טעם יין שראוי לשתיה ע"י מזיגה זו ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו דאל"ה אמרינן דבטלה דעתו אצל כל אדם:
ל
(ל) אלא שהכל – ואחריו ברכת בנ"ר:
לא
(לא) ובלבד שלא יהא וכו' – דברי הג"ה אין לו ביאור דהמחבר הלא בא להחמיר דביינות שלנו לא סגי שיהיה רק רביעית יין ואפילו אם הדרך באותו מקום לעשות מזיגה גדולה הלא פחות מרביעית יין בודאי לא מהני אפילו ביינות שלהם שהיו חזקים ומהרמ"א משמע דמהני עד קרוב לששה חלקים מים ובאמת דדברי האגור לא קאי על שמרים דבשמרים השיעור כמו שכתב המחבר והוא מיירי ביין ענבים גופא כשמוזגו עם מים דעד קרוב לששה שם יין עליו וכנ"ל:
לב
(לב) כי אז וכו' – ואם היין יותר מאחד מששה במים שם יין עליו ובלבד שיהיה בו טעם וריח של יין ודרך בני אדם לשתות יין במזיגה כזו וכנ"ל בסוף סקכ"ט ודע דדברי הג"ה זו מיירי ג"כ ביין חי שנעשה מתחלה בלי תערובת מים ולכך ראוי שיתוסף עליו אח"כ הרבה מים ויהיה שם יין עליו אבל ביין צמוקים שלנו שנתערב מתחלה הצמוקים בהרבה מים אין שייך כלל אח"כ מזיגה כזו ואפילו פחות מזה מתבטל שם יין עי"ז ועיין לקמן בסי' רע"ב במ"ב סקט"ז ששם נתבאר היטב דין זה:
לג
(לג) ודאי בטל – אפילו יש בו טעם יין ואף דבעלמא קי"ל טעם כעיקר דאורייתא הכא לא חשיב טעם דכקיוהא בעלמא דמי. ואם נתערב יין בשאר משקין עיין לעיל בסימן ר"ב ס"א בהג"ה ובמ"ב מש"כ שם:
לד
(לד) שעושים מחרצנים וכו' – היינו לאחר שנסחט היין מהענבים נותנים מים על החרצנים לקלוט טעם היין שנשאר בהם וזהו הנקרא תמד:
לה
(לה) כשנעצרו בקורה – ועי"ז יצא מהענבים כמעט כל הלחלוחית שבהם:
לו
(לו) מברכין עליו בפה"ג – שדינם כצמוקים ומ"מ דוקא כשיש בו טעמו של יין וריחו וכנ"ל בסקל"ב לענין יין שנתערב במים:
לז
(לז) זגים וכו' – ר"ל שאחר שהוציאו היין מן הענבים ונשארו הזגים נתן עליהם תאנים או שאר פירות לחזק כח היין הנשאר בהם ולהוסיף באדמימותו [תשב"ץ]:
לח
(לח) כל כח התאנים וכו' – דהתאנים היה בהם כל כחם שלא נתמצו מקודם והזגים אע"פ שהם הרוב הרי יצא מהם כבר עיקר הלחלוחית. ומסתברא דאפילו רמי תלתא ואתי ד' ויותר ג"כ לא מהני דלעולם אמרינן דעיקר המשקין הוא מהתאנים:
לט
(לט) ואין לברך בפה"ג – אלא שהכל דהוי כשכר תאנים דברכתו שהכל ועיין מ"א דלענין ברכה אחרונה יש להסתפק בזה דהתשב"ץ לא ברירא ליה סברא זו כ"כ ומספיקא פסק דמברך שהכל דיוצא בזה על כל דבר וע"כ לענין ברכה אחרונה יראה לשתות רביעית יין גמור ויברך על הגפן לפטור גם משקה זו:
מ
(מ) לצמאו – נראה דלאו דוקא לצמאו ממש אלא בסתמא כל שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת וצריך לברכה דאם אינו צמא כלל לא היה החיך נהנה ממנו:
מא
(מא) חנקתיה אומצא – שעמד לו דבר אכילה בגרונו:
מב
(מב) ושתה מים – דוקא מים שאין החיך נהנה מהם כ"א כששותה לצמאו אבל כששותה שאר משקים או אוכל חתיכת פת שהחיך נהנה מהם אף שאין שותהו ואוכלו עכשיו כ"א להעביר האומצא חייב לברך עליו בתחלה וסוף כדלקמיה בס"ח. כששותה מים בבוקר לרפואה לא יברך ואם גם לצמאו יברך [סי' ר"י יעב"ץ]:
מג
(מג) אם טעמם טוב וכו' – ר"ל אע"פ שאינו תאב להם כלל ואינו אוכלם אלא מחמת אונס חליו כיון שעכ"פ החיך נהנה מהם ולאפוקי אם הם רעים שאין לו הנאה מזה אע"פ שמתרפא מהם אינו מברך כלל:
מד
(מד) מברך עליהם וכו' – עיין לקמן בסי"א בהג"ה מה שנכתב שם במ"ב:
מה
(מה) אע"ג דהחיך וכו' – ולא דמי למש"כ לקמיה בסעיף ט' באוכל איסור מפני הסכנה דמברך עליו כיון דעכ"פ נהנה אף דגם שם אכילתו ע"י אונס שאני התם דהאונס אינו על האכילה גופא משא"כ הכא שהאכילה גופא הוא ע"י אונס שאונסים אותו לאוכלו לא שייך בזה לחייבו לברך על הנאתו כיון שהוא בע"כ כן היא סברת הרמ"א והסכימו עמו הרבה אחרונים ויש חולקים ע"ז וס"ל דכיון שסוף סוף נהנה גרונו מזה חשיבא אכילה וצריך לברך ע"ז וכההיא דס"ט ועיין בח"א שהכריע דבפת אם אכל כדי שביעה דבהמ"ז שלו הוא מה"ת יברך:
מו
(מו) מפני הסכנה – כגון חולה שצריך לאכול מאכלות אסורות לרפואתו וכ"ש אם אוכל מאכל של היתר בזמן האיסור כגון חולה ביוה"כ דמברכין עליו וכדלקמן בסימן תרי"ח בסופו:
מז
(מז) מברך עליו – דכיון דסכנתא הוא התירא קאכיל ואדרבה מצוה קעביד להציל נפשו ואין זה בכלל שאר דבר איסור דקי"ל לעיל בסימן קצ"ו שאין מברכין עליו:
מח
(מח) תחלה וסוף – דאע"ג שברצונו לא היה אוכל דבר זה כ"א מחמת אונס חליו מ"מ כיון שכבר הוא חולה וחפץ להתרפאות במאכל ומשקה זה חשיבא אכילה שיש בה הנאה. ואם הוא דבר שנפשו קצה בזה א"כ אין החיך נהנה ממנו ואין צריך לברך ע"ז:
מט
(מט) דבש דבורים וכו' – דהוא בכלל דבר שאין גידולו מן הארץ [ב"י]:
נ
(נ) הרי הוא כשאר דבש – דנתבאר בסי' ר"ב ס"ח דמברך עליו שהכל ולסימנא בעלמא נקטיה ובאמת אפילו החולקין בדבש תמרים מודו בדבש דבורים דאע"ג דהדבורים מכניסין מי פירות לתוך גופן ומוצצין מהן ועי"ז נעשה הדבש מ"מ אין טעם הפירות נרגש כלל בהדבש [ב"ח]:
נא
(נא) הם עיקר וכו' – דהדבש אינו אלא הכשר לדבר המרוקח שמכשירו ומתקנו לאכילה. וכן שקדים המחופין בצוקע"ר אף שהם מחופין לגמרי מברך בפה"ע דאף שצוקע"ר הרבה מהפרי הפרי עיקר [פמ"ג]:
נב
(נב) כתושים ביותר – דוקא שניכר מהותו ותארו אבל אם נימוח לגמרי עד שנפסד צורתו העצמי מברך לכתחלה שהכל כמבואר לעיל סי' ר"ב ס"ז בהג"ה ע"ש ועיין לעיל סי' ר"ג ס"ז ובמ"ב שם:
נג
(נג) ורדים בפה"א – היינו רוזי"ן בל"א ואע"ג דפרי עץ הם שגדילים על האילן מ"מ כיון שאינן עיקר הפרי דזרע שלהם הם עיקר הפרי והעלים שמרקחין אותם הם הפרחים ע"כ מברך בפה"א וכן על הלוינדר"א בל"א מברך בפה"א דאע"פ שהלוינדר"א גדילים באילן דעיקר הפרי הם גודגדניות השחורות שגדלים באותו אילן ודומה ממש לדין ורדים [אחרונים] וא"ת כיון דורדים לא חזיא לאכילה לא חיין ולא מבושלין אלא א"כ הם מבושלים עם דבש א"כ הו"ל דבש עיקר וי"ל דאדרבה כיון שעיקר תיקון הורדים לאכילה אינו אלא עם דבש הו"ל דבש טפל שהרי אינו בא אלא להכשיר הורד לאכילה והו"ל כפירות שאין נאכלין חיין שמברך עליהם אחר בישולם ברכה ראויה להם [כדלקמן בריש סימן ר"ה] ואין אנו אומרין שיברך עליהם שהכל מפני שהמים המובלעים בהם הכשירום לאכילה [ב"י]:
נד
(נד) אלא לרפואה וכו' – הטעם דאף דנהנה אין זה עיקר הנאתו כיון שאין הבריאים רגילין לאכול אותו בכך שעומד רק לרפואה:
נה
(נה) מברכין עליו שהכל – ועיין בבדק הבית שכתב שרוב הפוסקים חולקים ע"ז וכן הסכימו האחרונים דצריך לברך עליו ברכה הראויה לו כיון שעכ"פ נהנה:
נו
(נו) על העיקר וכו' – עיין לקמן סימן רי"ב שם מבואר כל פרטי דין עיקר וטפל:
נז
(נז) הרי הוא עיקר – המ"א ושארי האחרונים הסכימו דהוא דוקא בחמשת מיני דגן אמרינן דהיכא דבא ליתן טעם אף שהוא מיעוט הוא העיקר וכדלקמן בסימן ר"ח ס"ב אבל בשארי מינים אזלינן בתר רובא:
נח
(נח) שיש שם ממשות – ולפי הסכמת אחרונים כנ"ל אף ביש ממשות לא אזלינן בתרייהו רק בתר רובא:
נט
(נט) שהוא מסופק וכו' – עיין לעיל סוף סי' ר"ב מ"ב ד"ה ואם:
ס
(ס) יברך שהכל – דבדיעבד יוצא בשהכל על כל דבר וכאן כיון שמסופק כדיעבד דמי [ב"י] ומ"מ אם הוא דבר שיכול לפטרו תוך הסעודה עדיף טפי [מ"א]:
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
(מ"א ס"ק ט"ז) ודאי בטל וכו' ואינו מדוקדק מ"ש הט"ז בי"ד כצ"ל:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
החומץ שעירבו ברא"ש איתא שעירב חומץ הרבה ועיין מג"א סי' ר"ב סי"ט:
ב
מג"א ס"ק יד כ' בחכמת מנוח. עיין תשו' מעיל צדקה סי' מ"ב:
ג
סעיף ה' ואם מצא פחות כפימ"ש הרשב"א בתה"א והובא בב"י יו"ד סי' קס"ג אף בפחות מד' כל שהיא יותר מתלתא ופלגא ראוי לברך בפה"ג אך לשטת הר"ן שם ארבעה דוקא וא"כ ספק ברכות להקל ומברך שהכל אבל לענין ברכה אחרונה יש לשתות כוס יין ולפטרו:
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
ועל קורא. עבה"ט שכ' שבפנים מאירות חולק על הט"ז. וע' באה"ע שגם הוא חולק על הט"ז וע' מ"ש ביד אפרים שאף שיש ליישב דברי הט"ז מ"מ עמא דבר כהפמ"א ואה"ע שאין מחלקין בין קטניות לקטניות ובזה שכ' הט"ז דגם על השרבוטין מברך בפה"א חולקים ג"כ בפמ"א ואה"ע וכתבו דלא פרי הוא ונחתינן חד דרגא לברך שהכל ע' ביד אפרים שעיקר היא כהט"ז. ובשרבוטין מאותן שקורין צוקר ארבי"ס שהרבה כוססין השרבוטין עם הקטניות ביחד נראה דכ"ע מודו ע"ש:
ב
שעורים. עבה"ט ודין זה מתשובת הרא"ש ויש שכתבו שהרמב"ם חולק על דין זה וע' בתשובת פרח מטה אהרן ח"א סי' מ'. וע' ביד אפרים דירקות שמכשלים לחולה לצורך מימיה' מברך על המים כברכת הירקות ודוקא שעורים שאין דרך לבשל לאכילה כ"א לצורך מימיהם בשביל החולה ע"ש ועיין לקמן סי' ר"ח במג"א ואה"ע שם:
ג
שמזיקו עבה"ט ועיין באשל אברהם בשם הא"ר ונראה עיקר כהמג"א כיון דבלא"ה דעת רבינו יונה שהביאו ב"י דס"ל לברך בחומץ וגם אין זה בכלל ספק ברכה שמא ירתיח תוך ג' ימים דמ"מ כיון שעתה אינו חזק כ"כ אינו מזיק ושם ביו"ד י"ל ראין דרך ניסוך בכך רק משום דאין בקיאים מחמירין וע"ש וביד אפרים מ"ש בזה: בש"ע סעיף ה'. בהג"ה ובלבד שלא יהא היין אחד מששה במים וע' בדברי אא"ז בבכ"ש בב"ב כ' וז"ל שמעתי מי שמפקפק על שנוהגין ליתן מים הרבה על הצמוקי' עד שהצמוקין הם א' מששה במים וא"כ היין בטל במים כמ"ש בסי' ר"ד אך במנחות דף נ"ה בגרוגרת אמרינן הואיל ויכול לשלקן ולהחזירן כמות שהי' משתערין לכמות שהיו קודם שנתבשלו א"כ ה"ה לצמוקים הרי אנו רואין שאחר שליקה או שנתמדו במים מתגדלים בכפל או יותר א"כ משתערין כך רק צריך ליזהר שלא יהיו כ"כ מים שיהיו הצמוקים אהר שנתגדלו א' מששה במים שאז ודאי הוה ברכ' לבטלה עכ"ל וע' ביד אפרים מ"ש בזה ולפי זה מ"ש שם בבכ"ש שלא יהיה אחד מששה אחר שנתגדלו לאו דוקא דאפי' פחות מזה ג"כ אין לברך כי עיקר הגידול תלוי בלחלוחית שבצמוקים ע"ש ועיין בשו"ת ח"צ סי' ק"מ לענין לישה ביין צמוקים אם חשוב מי פירות שכ' דבצמוקי' שהוא ע"י מעשה ב"א אין בו כח לשנות עצם המים כו' ע"ש:
ד
בנ"ר עבה"ט וע' בר"י שכ' שהגאון מופת הדור בעל בתי כהונה כ' בגליון היד אהרן שכ' שראה שמניחין עד שתצטנן כו' וז"ל אין דרך שתייתו בכך ולא עבדי ליה כה"ג ואין זה דרך הנאתו ותיקונו ואנשים הללו בטלו דעתם אצל כל אדם וכההיא דכותח דאמרי' אי שרף כו' וע' במנחות דף ע' ובתוס' בבכורות דף כ"ג וברמב"ם פרק י"ד ממ"א ופ' ח' הל' ט"ז ברברי ה"ה דבעינן דרך אכילה כתקונו וע' מ"ש מורי הפר"ח ביו"ד סי' ק"ג ואותם שכ' הרא"ש פרק כל שעה אינו אלא איסור' דרבנן לחומרא ועיין מ"ש במ"ל בפ"ח מהל' מ"א ומורי פר"ח בתשובה סי' יו"ד ומכל הנ"ל עיניך תחזינה משרים דאנשי מעשה הללו לא עשו כלום דעכ"פ לענין ברכה כה"ג בטלה דעתם וזה ברור עכ"ל ולפענ"ד צ"ע דמה בטלה דעתם שייך לענין ברכה אחרונה דבנ"ר אפי' שותה מים לצמאו מברך לאחריו בנ"ר ואם לו' כיון שאין דרך הנאתו בטלה דעתו ולא יברך לפניו שהכל פשיטא דגם הא ליתא דודאי צריך לברך על הנאה כל שהוא אם לא דאוזיקו מזיק ליה הא לא"ה צריך לברך ובמדינתינו אין מקפידין כ"כ לשתות בחמימות ביותר ולא שייך בטלה דעתו ולכן בסוף השתי' שהוא קצת מצונן יכול לשתות רביעית בלא הפסק בכדי שתיית רביעית ושפיר מברך ברכה אחרונה ומכ"ש דדעת הרבה פוסקים דגם בשתיה בעינן הפסק בכדי א"פ וגם די"ל כיון דדרך שתייתה בכך לא חשיב הפסק ועיין לקמן סי' ר"י בט"ז לענין יין שרף וכבר האריכו בזה בספרים שהביאו בבה"ט ושאר ספרים ונראה דאם נסתפק אם הפסיק כדי שיעור רביעית אם לא אף שספק ברכות להקל מ"מ כיון דאפשר לתיקוני ע"י שישתה רביעית או שיאכל דבר שברכה אחרונה שלו בנ"ר ויצא גם בשתיית הקאו"י מידי ברכה אחרונה ועיין בשו"ת שמש צדקה. סימן ב' תשובות בדבר מבעהמ"ח ובנו ובדעתם מסכמת לברך ע"ש באורך:
ה
וורדים. עבה"ט וע' בסוף ספר דת ודין בתשובה סי' ב' דכמה גדולים מברכין על צוקר רוזדאי שהכל וכ"כ בבר"י בשם מהר"י מולכו דבמרקחת וורדים שהכל:
ו
לרפואה. עבה"ט וע' מח"ב האוכל חלמון ביצה כמות שהיא חי לצחצח הקול שאף שאינה נהנה בטעם אכילתו הוא נהנה במזונו ע"ש בשם קונטרס ישן כת"י ובשיורי ברכה כ' השותה מרק עם מי לימונ"ס לרפואה מברך שהכל ואם עירב במרק דבר שאוכלו דרך הנאתו לרפואה אף שהוא מועט והרוב הוא המרק הדבר המעורב עיקר והמרק טפל ומברך ברכה הראויה לאותה דבר ופוטר את הטפלה כ"כ מהר"י ואלי בתשו' כת"י:
ז
שהכל. עבה"ט והמג"א בס"ק י"ד הביא דברי חכמת מנוח והראה מקום לסי' קס"ז ששם חולק עליו וע' ביד אפרים שם וע' במעיל צדקה סי' מ"ב האריך בזה ומסיק דלשון בינוני עדיף לברך בו אבל שמעתי כי גם נהיה בקמץ פירושו בינוני ואדרבה בסגול הוא מלשון בקשה כמו ונהיה אנחנו וצאצאינו כו' ויש לחלק עכ"ל. ועיין בבר"י שכ' יש מ"ש נהיה בסגול וכמ"ש המג"א סי' קס"ז (ז"א שהמג"א חולק רק בשם חכמת מנוח כ"כ) ואינו מחוור אלא העיקר כמנהג העולם וכ"ב שאילת יעבץ סי' ק"ד וסי' ק"ה עכ"ל:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
ופת שעיפשה. בברייתא חשיב עוד ויין שהקרים ופי' בטור דהיינו ריחא חמרא וטעמיה חלא ופי' ב"י דאלו להיפך שטעמו חמרא הא הוה יין גמור ומברך בפה"ג וכמ"ש כאן בס"ג ונר' פשוט דהך שהקרים אין פירושו מה שאנו קורין קאני"ק בל"א דאותו כשר אפי' לקידוש כדאי' סי' ער"ב ביין שבפי החבית אע"פ שיש בו קמחין וכו' והיינו שמסנן אותו כמ"ש רמ"א סי' ער"ב אלא הך הקרים הוא גרע טפי כדאי' בפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ה) דאר"ח חמרא דאקרים ל"ל ופרש"י דהיינו כוססת דמתני' שהוא בעצמו רע ביותר ואותו ודאי פסול לקידוש ואפי' בפה"ג אין מברכין עליו והיינו ריח' חמרא וטעמיה חלא ומו"ח ז"ל כתב דהקרים היינו קאני"ק ופסול לקידוש ולא דק בזה ועמ"ש סי' ער"ב בס"ב:
ב
שנשתנה צורתו ונתקלקל. פי' ב"י דנתקלקל קצת דאלו לגמרי כיון דלא חזי לאכיל' אין מברכין עליו כלל:
ג
ונובלות כו'. אזיל לטעמיה שכ' בב"י בסימן ר"ב וז"ל כ' רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו שהכל עכ"ל. וכתב ב"י ולא דק שהרי אמרו בגמ' דנובלות היינו בושלי כמרא פירש"י כמו שרופי חמה שבישלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם וא"כ אינם ענין לשלא נגמרו בישולם עדיין עכ"ל ב"י. ויש לתמוה עליו מאוד מה חשב בזה להשיג על הר"ר ירוחם טפי מן הטור שכ' כאן ג"כ הכי וז"ל ועל הנובלות והם מין תמרים שאין מתבשלין על האילן עכ"ל. וכ"כ הרמב"ם פ"ח מברכות דנובלות היינו פגים ובכ"מ לא כתב שם כלום וכן כאן בסי' זה בטור אולי שגיאה היא ובאמת לק"מ דבגמרא אמרי' ללישנא קמא דנובלות היינו בושלי כמרי לחד מ"ד ולאידך מ"ד הוי תמרי דזיקא דנפלה ברוח והיינו שלא נתבשלו על האילן ופרכינן להאי לישנא מדאר"י כל שהוא מין קללה אין מברכין עליו ואי תמרי דזיקא מאי מין קללה אשארא פירש"י דר"י לא פליג אנובלות רק אחומץ וגובאי ואח"כ יש עוד ב' לשונות בגמ' וללישנא בתרי אמרי' בשלמא למ"ד תמרי דזיקא היינו כו' אלא למ"ד בושלי כמרי ניתני כו' ואסיקנא ליה בקושיא נמצא דמ"ד תמרי זיקא ניחא במסקנא אליביה ונראה דלא חש האי לישנא למה דמקש' בלישנא קמא מאי מין קללה דהאי לישנא ס"ל דזה המין שאינו יכול להתבשל על האילן ודאי נחשב מין קללה ושפיר חולק ר"י וקי"ל כת"ק וע"כ שפיר פסקו ופירשו דנובלת היינו תמרי דזיקא דהיינו כלישנא בתרא שהוא נראה מסקנת התלמוד ותו דלענין דינא גם ללישנא קמא הוה תמרי דזיקא ברכתו שהכל לדברי שניהם דר"י לא פליג בזה ואין מקום אתי ליישב דברי הב"י במה שהשיג דוקא על הר"ר ירוחם והעיקר באמת כן ומ"ש כאן כמ"ד בושלי כמרי לא דק גם מו"ח ז"ל השיג על הב"י מטעם אחר:
ד
ועל קורא. הטעם דלא נטעי אינשי אדעתא דהכי למיכליה כשהוא רך אלא יניחנו עד שיתקשה ויעשה תמרים לאו פירא הוא. ונ"ל דבשרביטין של קטניות שקורין ערבי"ז שוטין יש חילוק דאותן שהן נזרעים בגנות ע"מ לאוכלן חיים בשרביטיהן יש לברך בפה"א אפי' על השרביטין דע"מ כן נזרעו אבל אותם שזורעים בשדות להניח עד שיתקשו ויבשלו אותם אין לברך עליהם בפה"א מה שעוקרין מהם כשעודם רטובים ולחים דלא נטעי אדעתא דהכי אלא יש לברך עליהם שהכל אפילו אם יתקשו דאז הם טובים במבושלים דוקא ע"כ לא יברך רק שהכל עד אחר בישולם כנלע"ד:
ה
כשהם רכים. אבל לא נטעי אותם אדעתא דהכי אלא שיגדלו ויתקשו ויעשו פרי בתוכם הלכך ברכתם שהכל:
ו
ועל קימחא דשערא. עסי' ר"ח:
ז
ושכר שעורים. וא"ת הלא השעורים עיקר ומשתני' לעלויא וי"ל דאית להו עלויא אחרינא בפת א"נ כיון שהמשקה צלול עיקרו ע"ש המים ול"ד להא דרב ושמואל דכל שיש בו מחמשת המינים לפי שאין כאן אלא טעם בעלמא כ"כ ב"י והתו' והרא"ש ול"ד זה לפירות שבישלם במים דלעיל סימן ר"ב דלהרא"ש מברך עליהם כמו על הפירות כיון שנכנס הטעם בהם דשם נכנס טעם הפירות ממש במימיהן על ידי הבישול מה שא"כ כאן שאין טעם השעורים עצמם בשכר וזה דומה לדבש היוצא מן התמרים דלעיל דהיינו שלא ע"י בישול:
ח
ועל עשבי דדברא. נראה דדוקא בעשבים אמר כן דאותן של השדה אינם חשובים מצד עצמם ולא מצד זריעה דגדלים בלי זריעה אבל פירות טובות כגון יאגדי"ש מלונ"ש יש לברך עליהם בורא פרי האדמה וראי' ממ"ש מהר"מ בברכות שלו וז"ל ועל התותים הגדלים בסנה ובעשבים שקורין ברו"ן בער בל"א ופרי אדום הנקרא ערפ"ר כתוב בתו' שיש לברך בפה"ע. אבל הר"ר יוסף כת' שיש לברך בפה"א כו' עכ"ל ופירות אלו הם אינם נזרעים ואפ"ה הם שייכים למר להעץ ולמר להארץ דשם פרי עליהם ועמ"ש בסי' י"ג ס"א לענין אילן סרק דחד ענינא הוא עם הך דהכא:
ט
ר"ל אני"ס. נ"ל דזנגביל רטיבתא הוא נוח לאכילה טפי מן עני"ס וכמו דהכא דהיינו קימ"ל בל"א וע"כ בזגנביל רטוב אמר לעיל דברכתו בפה"א:
י
שמרי יין. פי' דלא רמי בהו מיא אבל בדרמו מיא מבאר דינו אח"כ:
יא
ואין לברך בפה"ג. נראה שצ"ל [בפה"ע] שכן איתא בב"י בשם הרשב"ץ שכ' בזה היה נרא' להלך אחר הרוב ויש להרהר בזה משום דתאנים כל כחם בהם וכתב שאינו סומך לברך עליו בפה"ג עכ"ל משמע דעכ"פ יברך בפה"ע דממ"נ פרי העץ הוא. ובלבוש ראיתי שכת' ואינו מברך בפה"ג אלא שהכל עכ"ל ואינו נכון לע"ד דשהכל מאי עבידתיה כאן דאלו לא היו התאנים היו מברך בפה"ג ועכשיו למה יגרע מכח התאנים שברכתן בפה"ע אלא פשוט שיברך בפה"ע:
יב
אם אנסוהו כו'. לעיל סי' קצ"ו ס"א ביררנו הדברים דקי"ל כהראב"ד באוכל איסור בשוגג יברך אחריו וכן במקום סכנה יברך תחיל' וסוף כיון שאכילה זו חשוב' לו כהיתר ופסק הרב רמ"א שפסק באנסוהו לאכול דאינו מברך והוא דעת אוהל מועד בב"י ואח"כ פסק הש"ע דהאוכל איסור מפני הסכנ' מברך עליו לא כת' רמ"א ע"ז כלום והוא תמו' מאוד בעיני דדא ודא אחת היא ומאן דאמר הא לפטור לא אמר הא לחיוב כנלע"ד וע"ל סי' קצ"ו:
יג
הרי הוא כשאר דבש. נתבאר לעיל סי' ר"ב ס"ח דאין חילוק בין אם יוצא ממילא או ע"י כתישה והטעם דאין שם טעם התמרי' ול"ד לבשול התמרים או שאר פירות דנתבאר ג"כ שם סי"א:
יד
חבושי' או גינדא"ש כו'. כדי לבאר ענין זה בס"ד ועוד סי"ב נביא דברי הטור וז"ל ועל המורב"א המרוקח בדבש היה נ"ל לברך עליו שהכל בין אם הי' עשוי מחבושי' או מוורדי' או ממיני עשבים מפני שהדבש עיקר אע"ג דכתיבנ' לעיל על אגוז מטוגן בדבש בפה"ע שאני התם שהאגוז שלם וממשו קיים ול"ד להומלתא כו' עד והנני מבטל דעתי מפני דעתם. בגמ' איתא וביומא דף פ"א אמר רבא כס פלפלין או זנגבי"ל בי"כ פטור פירש"י שאין זה דרך אכילתו והאמר ר"נ האי הומלתא דאתי מבי הנדוא' שרי פירש"י שמפטמי' בשמי' כתושים בדבש (וכתב ב"י דהיינו זנגביל מרוקח עסי' ר"ג) שרי משום בישול עכו"ם שנאכל כמות שהוא חי ומברכין עליה בפה"א אלמא נאכלת כשהיא חיה ל"ק הא ברטיבתא הא ביבשתא נמצא לנו דהאי הומלתא מיירי ברטיבתא ואם כן אין לנו ראיה ליבש דמברך עליה בורא פה"א אחר הריקוח בדבש אלא דהוא פשוט שאין חילוק בזה לענין ברכה דכיון שבא לידי אכילה מברך עליה בפה"א כמו שאר דברי' שטובי' יותר אחר הבישול ולא מחלקים בין רטוב ליבש אלא לענין בישול עכו"ם דמותר דוקא ברטוב כיון שנאכל כשהוא חי אבל ביבש אסור משום בישול העכו"ם אא"כ בישלו ישראל ואז מברך עליה בפה"א ובזה נבאר דברי הטור במחלוקותו עם חביריו דזה פשוט אם בא לתקן דבש ונותן בו בשמים כתושים ועיקר אכילתו הוא הדבש שאינו מברך כי אם על הדבש והבשמים טפלים לו ואם עיקר האכילה היא הבשמים כגון שיש מהם הרבה ומרקחם בדבש פשיטא שמברך כברכת הבשמים והיינו הומלתא דבגמרא שזכרנו כי פליגי הטור וחביריו באם עושה אכילה מן וורדים או כיוצא בהם שאין בהם שום טעם אלא אחר הריקוח בדבש דהטור ס"ל שאין זה דומה לאגוז המטוגן בדבש שברכתו בורא פרי העץ דהאגוז הוא שלם דהיינו שלא נכתש ונשאר שמו עליו משא"כ בהנך וורדים שנכתשו ואין תוארם כבתחלה כלל וג"כ ל"ד להומלתא דהיינו בשמים כתושי' דהבשמים הם נותנים טעם בדבש ונרגש הרבה ע"כ ברכתו כבשמים כיון שעיקר אכילתו הם הבשמים משא"כ בוורדים שאין נרגש טעם הוורד בדבש ואינו עשוי רק למאכל ע"י הדבש שהוא עיקר גרם המאכל ע"כ הדבש עיקר וחביריו אומרים שאין חילוק בין וורדים לבשמים כתושים ותרווייהו בכלל הומלת' דבגמרא והדבש הוי טפל אע"ג שהוא גורם המאכל מ"מ הוי כמבשל במים דהמים גורמים המאכל ואפ"ה אין מברכין עליהם כי אם על המאכל עצמו ה"נ יברך על הוורדים בפה"א ואע"ג שהם גדלים על עץ מ"מ הם אינם עיקר הפרי כי יש לאותו עץ פירות אחרים והוורדים הם כמו פרחים שלנו ופסק כאן כן כי הטור עצמו ביטל דעתו נגד חביריו אלא דקי"ל כמ"ש הטור וכ"ש לפי מה שראיתי במקצת גרסאות הומלתא שהכל עכ"ל דלפי גי' זו קשה מאי מוכיח בגמרא דנאכל כמות שהוא חי מדשרי' משום בישול עכו"ם דלמא לא נאכל חי ואפ"ה שרי דהדבש עיקר ולענין בישול עכו"ם אזלינן בתערובות בתר העיקר כמבואר בי"ד סי' קי"ג וע"כ ברכתו שהכל כמו הדבש ולא אזלינן בתר הבשמים הכתושים שהם טפלים לגבי דבש וכמו שסובר הטור לענין וורדים בשלמא לגי' דבפה"א לק"מ דע"כ הבשמים שהם הזנגביל עיקר מדמברכים עלייהו בורא פרי האדמה ממילא צריך אתה לומר דנאכל כמו שהוא חי דאם לא כן היה אסור משום בישול עכו"ם אבל לגי' זו דשהכל ודאי קשה:
טו
של ורדים. נראה דקליפת מראנצי"ן שמרקחין אותו בדבש יש לברך עליה בפה"א וראיה מדאיתא בכ"מ דף ל"ה גבי קפריסין שהוא קליפה של הפרי דמדלערלה לא הוי פרי גבי ברכות נמי לא הוי פרי ולא מברכין עליה בפה"ע אלא בפה"א ואע"ג דהתוספות והרא"ש לא גרסי זה וס"ל דגבי ברכות נמי מברכין בורא פרי העץ הטור כת' לפסוק הגירסא שזכרנו וכ"פ הש"ע דיש לברך בפה"א ואם כן ה"ה נמי בכל הקליפות וא"ל דהא אמרי' שם בגמרא דקפריסין לא הוה שומר לפירי כיון דאי שקלת לה לא מיית הפרי משא"כ בשאר קליפות דאי שקלת לה מיית הפרי ממילא הוה הקליפה שומר לפירי וא"כ קליפת מראנ"ץ נמי אי שקלית לקליפה מיית המרא"נץ והוה שומר לפירא הא לאו מילתא היא דע"כ לא אמרינן שם דשומר הוה כפרי אלא לענין ערלה דיש בה רבוי דאת פריו דמרבינן אפילו הקליפה כדאיתא בי"ד סימן רצ"ד אבל באמת לאו פרי היא מצד עצמה ומ"ה לא שייך בורא פרי העץ אפילו בקליפה שהיא שומר ואע"ג דבגמרא שזכרנו יליף הברכה מדין ערלה היינו לענין לאו פירא דהוה כ"ש בברכם אבל לענין יש פירא אין ללמוד ברכה מערלה וראיה מדברי התוס' שם בהא דתני' קליפי אגוזים וגרעינים חייבים. וכתבו התוס' מכאן שיש לברך על הגרעינים בפה"ע ולא כ"כ על קליפי אגוזים הקודם לגרעינין אלא ע"כ דקליפות חיוב ערלם בהו אע"ג דלאו פירא הם אלא שומר לחוד אסור מכח הרבוי דאת פריו וע"כ ברכתייהו בפה"א משא"כ בגרעינין דהם עכ"פ פירא אע"ג דאינם כ"כ פירא מעליא מכל מקום שם פירא עלייהו מ"ה הוה ברכה וערלה שוין דהוה פירא מ"ה צ"ע על התוס' והרא"ש דס"ל בקפריסין דברכתייהו בורא פרי העץ דהא אפי' קליפי אגוזים דהוה שומר אפ"ה צריך דוקא רבוי דאת פריו הטפל לפריו לענין ערלה משמע דמצד עצמו לא הוי פירא רק מצד הרבוי אסור ולענין ברכה ליכא רבוי ודאי לא הוי פרי והוי כמו נטע רבעי הנזכר בהלכות ערלה סי' רצ"ד דלא הוי פירא כיון דאין שם רבוי דאת וברכת' בפה"א. מכל זה נראה ברור דברכת קליפת המראנ"ץ הוא בפה"א ושמעתי רבים מפלפלים בברכה זו והנלע"ד כתבתי ברור:
טז
לפיכך מיני דבש כו' שמבשלים כו'. זה דברי רמב"ם וזה קאי ארישא דאמר אם אינו עשוי אלא לדבק דלא אזלינן בתריה והא דהקדים לזה אבל אם עירב כדי ליתן טעם שהוא שלא כסדר נראה דנתכוין הרמב"ם בסידורו זה כדי שנבין דבריו במ"ש כדי ליתן טעם דלכאור' הייתי מפרש דעל כל טעם קאמר דאפילו אם נותן קצת בשמים לתבשיל ונותנין טעם בו דיברך על הבשמים וזה אינו דאז הבשמים טפלים וכיון שעיקר האכילה היא התבשיל אלא מיירי שאותו דבר שנותן טעם הוא בעצמו האכילה כגון שנתן חלב חטה בתוך הדבש לא לדבק אלא שרוצה לאכול המאכל שיהיה וע"כ אמר כדי ליתן טעם התערובות פי' ע"י התערובות ב' המינים יהיה לו טעם טוב לאכילת שניהם והיינו ממש הומלתא דבגמ' דמברכין עליו כמין בשמים ונראה דס"ל כמו חבירים של הטור דבכל מילי שנותן לדבש והוא יהיה לאכילה על ידי צירוף שניהם אזלינן בתר העיקר שיהיה לאכילה ואם נותן חלב חטה לדבש ע"מ שיאכל המאכל של חלב חטה אחר שיקבל טעם מהדבש הוא כמו הוורדין דלעיל דמברך על החלב חטה ולזה הקדים הרמב"ם הך בבא דאם עירב ליתן טעם בתערובות דנדע כוונתו ממ"ש אח"ז בחלב חטה אם הוא עושה כדי לדבק ממילא נדע דנתכוין בחלוקה השניה ואם נותן חלב חטה שלא לדבק אלא למאכל ע"י התערובות וזה בעצמו כוונת רמ"א במ"ש ונראה דהא דאם עירב כו' בלי ספק נתכוין למ"ש הגם שראיתי למו"ח ז"ל שהאריך בענינים אלו בדרכים אחרים הנלע"ד נכון כתבתי ועמ"ש בסי' ר"ט ס"ג בענין הלעקי"ך:
יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים
ר״ד
א
בט"ז ס"ק ג'. נובלות כו' ובפנים מאירות ח"א סי' ס"ה כ' ליישב דברי הב"י בקושייתו על רי"ו ע"ש ולפענ"ד גם מ"ש רי"ו שלא נגמר בישולו היינו שלא יוגמר בישולו לעולם על האילן וגרע מבוסר שסופו לגמור ולכך שאר אילנות משיוציאו וכמ"ש להדיא רי"ו פי' נובלות לענין ערלה ע"ש ועיין ביו"ד סי' רצ"ד בש"ך שם בשם הב"ח דמ"ש הרמב"ם פי"ג דמעשר נובלות היינו שלא הטילו שאור פירושו תמרי דזיקא לפ"ז הו"ל להרמב"ם לכתוב אוקמתת הש"ס כשעשאן גורן דאל"כ אף בודאי נמי פטור וע"ש בפנים מאירות שדעתו דאגסים קטנים וכיוצא שאינם מתבשלין על האילן אך כשמניחים אותם בתבן מתבשלים לא חשיבי כלל פירי וראוי לברך שהכל לצאת ידי כל הדיעות ובקונטרסי הנ"ל הארכתי לענין בוסר ובדברי הרמב"ם פ"ט מהל' מעשר ע"ש ועיין בשו"ת שער אפרים סי' ך"ג:
ב
ס"ק ד בעודם רטובים מברך שהכל כו' ובאה"ע השיג ע"ז ע"ש ולענ"ד דעת הט"ז דדמי לפלפלין ומ"ש באה"ע דהתם אף לכשיתייבש לא יאכלם בברכתם כו' אין כן דעת הט"ז דכל שנטעי ליה אדעתא דהכי מה לי עם ברכתן או ברכה אחרת אלא ס"ל החילוק בין פלפלין לבוסר דשם לכשיגיע לתכליתו יהיה ראוי בלא תיקון ד"א וכן אם אוכל פרי אחר גמרו כמו שהיתה תחלת הכוונה בזריעה ונטיעה אף שעדיין לא נגמר התיקון הצריך כגון זיתים וענבים או כוסס החטה אבל היכא שעדיין לא נגמר כל תחלת כוונת הנטיעה וגם כשיוגמר אין ראוי בלא תיקון ד"א א"כ אף שתאמר שחשוב כאלו נגמר מ"מ א"ל שחשיב כנגמר ונתקן ותיקונו בידי אדם אזלינן בתר הכוונה מה שדרך להיות בדעתו בשעה שעוקר דבר מגידולו ולכך בפלפלין שהנטיעה מתחיל' לאוכלן כשיתיבשו ואז אינם רק לתבלין וע"כ דיינינן ליה כמות שהם עתה וכיון דאכתי לא הגיע לכלל תכלית אכילתו שנתכוין ע"ד לאוכלן ביבשות' נחית חד דרגא לברך בפה"א (אך ברשב"א כ' הטעם משום דקצת נטעי ליה אדעתא למיכל ברטיבא ע"ש) וא"כ ה"ה קטניות לכשיתיבשו אינם ראוים רק בתיקון ע"י בישול וכדהשתא דיינינן ליה וכיון דאכתי לא גמר פירא מברך שהכל ובקונטרסי הנ"ל כתבתי בזה ושם הבאתי גם הפמ"א ח"א סי' ס"ה וגם במ"ש האה"ע והפמ"א לחלוק על הט"ז שכתב בנוטע ע"ד לאכול רטובים מברך בפה"א והם כתבו לברך שהכל ואני העליתי כהט"ז בזה ושם כתבתי דבצוקר ארבעס שוטן שדרך לאכול הקטניות וגם השרבוטין טובים למאכל ולפעמים כוססין יחד כ"ע מודו וגם כתבתי שם במין שקורין טירק"ש וייעץ לאוכל החיטים ונשאר הבד ואם רוצה לכוס את הבד למצוץ המתוקות שבו צריך לחזור ולברך שהכל ע"ש:
ג
במ"א סק"ז דנחית חד דרגא צ"ע דל"ל הא ת"ל כיון דלא נטעי ליה אדעתא דהכי אפי' תרי דרגא נחתינן כמ"ש הרשב"א בתשובה לענין פלפלין ובבוסר היינו טעמא דלא נחתינן רק חד דרגא כיון שאוכל גוף הפרי שנטעו מחמתו ע"ש ובקונטרס הנ"ל כתבתי דאפשר דמיירי שכבר הגרעינין בתוך השבלים אלא שלא הביאו ועיין ברש"י דקדושין דף ס"ב וא"כ דמי לבוסר דאמרינן נחית חד דרגא וגם כתבתי שם ליישב ע"פ מ"ש בלקוטי הפר"ח דלמה לא כ' הש"ע דבגנוניתא מברך שהכל ועיין בעט"ז והבאתי שם דברי דודי זקיני הגאון בת"ח ודברי הריטב"א בעירובין והערוך ערך חזין (ועיין במתורגמן שהביא התרגום על נושא אלומותיו שפי' חזין וכ' שלא ידע מהו וגם בערוך לא הביאו עכ"ל ונעלם מעיניו שהערוך כ' פירושא דהש"ס דמחלק בין בדברא וגינונייתא ע"ש) ושם כתבתי בדין הכשות המבואר בעירובין שלא הזכירו הפוסקים ועיין באור חדש על הל' ברכות ולדינא כתבתי דאפשר שכשות שלהם היה ראוי קצת לאכילה משא"כ כשות שלנו אין לברך רק שהכל ושם כתבתי ע"פ דברי הלקוטי פר"ח שכ' להוכיח מהך דכשות לענין קפריסין ע"ש:
ד
ס"ק יג אבל בחומץ שאינו חזק כו' ע' בגינת וורדים כ' דחומץ יין שנתקלקל לא סעיד לבא ואדרבא מזיק הוא לו ודי שיברך שהכל כו' והוא תמוה דהרי מבואר ראש דף מ"ם דדוקא במזוג או ע"י אינגרון אך האר"י כתבו דרביעית או פחות מברך עליו בתחלה שלא יהנה כיון דאמרינן ביומא דביוה"כ אם שתה הרבה חייב מפני שנהנה בשתיה מרובה כו' ובקונטרס הנ"ל כתבתי בזה על דברי הגליון אלפסי והבאתי דברי הע"ת וכאן קצרתי:
ה
בש"ע סעיף ה' בהג"ה ובלבד כו' ע' מ"ש אא"ז בבכ"ש בב"ב דכיון דהצמוקי' מתגדלין במים הו"ל כהא דמנחות בגרוגרות שאם שלקן יחזרו לכמות שהם ע"ש ולענ"ד צ"ע דכאן בצמוקים אין הגדלות של הצמוקים מתגדלים מחמת גוף לחלוחית שבתוכם רק מחמת המים הם בולעים ע"י המשרה או ע"י הכבישה ועי"ז הם נפתחים והך דמנחות שם משתערין בגוף הלחלוחית של הגרוגרת ע"ש ואפשר דכוונתו דגם כאן כיון שעכ"פ מתגדלין הרבה אם נשער גודל הלחלוחית עצמו ג"כ לא יהיה במים ששה נגדם וצ"ע:
ו
בט"ז ס"ק ט"ו בקליפת מראנצין עיין לעיל במג"א סי' ר"ב ס"ק י"ז שדעתו לברך בפה"א והפ"י השיג עליו ע"ש והן הן דברי אבל מ"ש על ראיית המג"א מורדים כו' ע"ש שנראה מדבריו דהמג"א הביא ראיה כמו בורדים מברך בפה"א ה"נ כאן וע"ז השיב דוורדים נטעי כו' וזה ליתא דבוורדים הדין דמברך בפה"א דלאו עיקר פרי הוא רק הזרע כמ"ש במג"א ס"ק ך"ג וכאן ס"ל להמג"א דנחשב כמו גוף הפירי וראייתו מורדי' דלא תימא כיון דלא חזי כ"א ע"י רקוח הדבש עיקר ע"ז הביא' ראיה מורדים דאין הדבש עיקר ע"ש ותמצא שכן כוונתו ועיין במ"א סימן ס"ה שדעתו לברך בפה"ע ובקונטרס הנ"ל כתבתי ג"כ דעות דמברך שהכל ועיין מ"ש הא"ר דלא נטעי ליה אדעתא לאכלו ע"י רקוח ואינו מוכרח וכן נראה מהפ"י וקצרתי כאן:
ז
כמג"א ס"ק כ"ו דתם הוא דבר כו' ובקונ' הנ"ל כתבתי שמ"ש המ"א מסי' קס"ח צ"ע דשם א"א שיפטר בברכת שהכל דאיך יעשה עם ברכת הנטילה וגם בברכה אחרונה ושם הבאתי דברי הע"ת מ"ש בסימן ר"ח בשם התוספות דאם נסתפק בברכה ראשונה יברך שהכל וא"צ להמתין לאכול בתוך הסעודה רק בספק ברכה אחרונה ובאמת אינו בתוספות רק מלשון הרא"ש והטור גבי כוסס את החט' ועיין בהגמ"י ולקמן סי' ר"ח:
מחצית השקל על אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים ר״ד: דיני הברכות ליתר מאכלים ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הלכה
רשיון: Public Domain
מקור: he.wikisource.org
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מגן אברהם
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
משנה ברורה
מקור: he.wikisource.org
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מצווה לשתף את האתר בכל צורה אפשרית! © תשפ"ד כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לעשות נחת רוח ליצרנו ולעשות רצון בוראנו, לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, לעשות נחת להשם יתברך ולהמשיך רחמים וחסדים על כל העולם, לבירור עץ הדעת טוב ורע ולתיקון הדעת של כל בר ישראל, ולקרב את ביאת מלך המשיח צדקנו. בפרט לעילוי נשמת משה בן יוכבד רבנו עליו השלום רבן של כל ישראל, רבי שמעון בן יוחאי מגלה תורת הנסתר בעולם ומחבר הזוהר הקדוש, רבי יצחק לוריא אשכנזי בן שלמה עטרת ראשינו, רבי ישראל הבעל שם טוב בן אליעזר מגלה תורת החסידות בעולם, אדוננו מורנו ורבנו ראש בני ישראל רבנו רבי נחמן בן פייגא זיע"א אור האורות, רבי חיים בן יוסף ויטאל תלמיד רבנו האר"י, וכל הצדיקים והחסידים, הצדיקות והחסידות, האבות הקדושים והאמהות הקדושות, דוד המלך מחבר ספר תהילים הקדוש וכל יוצאי חלציו וכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא חי או מת. ולתיקון של כל ישראל החיים והמתים, ולפדיון של כל ישראל החיים והמתים מכל דין וייסורים שיש עליהם בפרט בעיות רוחניות.