שולחן ערוך, אורח חיים רכ״א: ברכת הודאת הגשמים ובו ב סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

ברכת הודאת הגשמים ובו ב סעיפים:
אם היו בצער מחמת עצירת גשמים וירדו גשמים מברכים עליהם אע"פ שלא ירדו עדיין כדי רביעה משירדו כ"כ שרבו על הארץ שיעלו (עליהם) אבעבועות מן המטר וילכו זה לקראת זה: הגה ומה שאין אנו נוהגים בזמן הזה בברכת הגשמים משום דמדינות אלו תדירים בגשמים ואינן נעצרין כל כך (סמ"ג ואגור וכל בו):

ב

ומה מברך אם אין לו שדה אומר מודים אנחנו לך ה' אלהינו על כל טפה וטפה שהורדת לנו ואילו פינו מלא שירה כים וכו' עד הן הם יודו ויברכו את שמך מלכנו וחותם בא"י אל רוב ההודאות ואם יש לו שדה בשותפות עם אחר מברך הטוב והמטיב ואם אין לו שותף בשדה מברך שהחיינו: הגה ויש אומרים דהשומע שירדו גשמים מברך הטוב והמטיב. (הרשב"א):

א

כל כך. וכתב ב"י דהא פשיטא שאפי' באותן ארצות שרגילין במטר אם נעצרו הגשמים והיה עולם בצער ואח"כ ירדו גשמים שצריך לברך. אם רואה נילוס כשהוא קטן ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראותו מברך שהחיינו אפי' אין לו קרקע אבל הרואה בכל יום לא יברך עיין כנה"ג:

ב

בשותפות. אפי' בשותפות אשתו ובניו. הלק"ט ח"א סי' קצ"ו וכ"כ הש"ך והמ"א חולק עליו ע"ש. אם עכו"ם שותף בשדהו אינו מברך הטוב והמטיב כ"א שהחיינו דטובת עכו"ם אינה טובה. מ"א:

ג

י"א דהשומע. פי' היכא דשמע ולא חזא ואית ליה שדה בשותפות מברך הטוב והמטיב ואם יש לו שדה לבדו מברך שהחיינו דבזה אין חילוק בין רואה לשומע וברכת מודים לא נתקנה אלא ברואה עיין מ"א:

א

ב"י מדברי הכל בו

ב

ברכות נ"ט ותענית ו'

ג

לפירוש רמב"ם בפ"י מה"ב והרי"ו

ד

שם בברכות ושם בתענית:

א

ס"א אם היו כו'. כל בו וכמ"ש בהג"ה ומה כו':

ב

אע"פ כו'. ר"ן וכמש"ו משירדו כו':

ג

שיעלו כו'. כן פי' הרמב"ם והר"ן בפי' הראשון:

א

ס"ב עד הן כו'. כגי' הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וש"פ:

ב

ואם כו'. כפי' הרי"ף והרמב"ם שם אבל הרא"ש מפ' כפרש"י שם ד"ה ה"ג כו' וכמו במת אביו בסי' רכ"ג ס"ב:

ג

י"א כו'. גמ' שם ל"ק כו' וכ' הרשב"א דאף לפי המסקנא כ"ה ועמ"א:

א

אם היו בצער וכו' – הרמב"ם בפ"י מהלכות ברכות סתם ולא הזכיר אם היו בצער ומ"מ מסתברא לכאורה דגם הוא מודה דדוקא באופן זה דהא במשנה איתא על הגשמים ועל בשורות טובות וכו' ואיתא בגמרא דברישא מיירי דחזי מחזי דאי שמע משמע שירדו גשמים היינו בשורות טובות ובודאי מסתברא דבשורה טובה לא נקרא רק כשהיו בצער מתחלה וא"כ מה שאמרה המשנה על הגשמים נמי מיירי באופן זה דוקא ולפ"ז גם הרמב"ם מודה לדברי הג"ה שבסמוך ומה שלא הזכיר הרמב"ם בפירוש אם היו בצער משום דאין דרכו לכתוב דבר שאינו מפורש בתלמוד וגם דבא"י וחברותיה שמצוי שם יובש גדול ועצירה רבה עד שצריכים רחמים על המטר ואין המטר בא רק לפרקים בודאי יש שמחה רבה כשיורד מטר וצריכין להודות ע"ז ואפשר עוד לומר דגם המחבר מודה לזה בא"י ונקט לשון זה משום דרצה לרמז דבמדינות שהם תדירין בגשמים לא יברך ברכת הגשם רק כשהיו בצער מתחלה מחמת עצירותו וכמו שכתב בהג"ה אבל בא"י אפילו בסתמא הוא בכלל זה ששם כל אחד מצפה וממתין על עת הגשמים ומצטער על העדרו ושמח מאד בירידתו. וראיתי בפמ"ג שכתב למלתא דפשיטא דאפילו בא"י כשהשנים מסודרות אין לברך על הגשמים ולענ"ד דבר זה צע"ג לדינא [ומה שכתב בב"י ומשמע דאתא לאשמועינן דכשהשנים כתיקונן א"צ לברך וכו' עי"ש אחו"ל קאי ופירושי קמפרש הב"י להכלבו דהוא קאי רק כשהשנים כתיקונן דאין לומר דקאי הב"י על א"י לא הו"ל לומר ומשמע דאתא לאשמועינן דהא הכלבו אמדינותינו שבחו"ל קאי והו"ל לומר ומינה שמעינן דכשהשנים כתיקונן א"צ לברך וכד דייקת היטב בדברי הכלבו תמצא כדברינו] שלא נמצא זה בשום פוסק אח"כ מצאתי בא"ר שהוא כתב דבא"י צ"ע לדינא וע"כ נראה דיברך בלא שם ומלכות:

ב

מברכים עליהם וכו' משירדו כ"כ וכו' – הוא השיעור דמשיצא חתן לקראת כלה האמור בגמרא. והנה מדברי המחבר מוכח דכל מה שאמור בס"ב הוא אפילו אם לא ירד רק כשיעור זה וכן מוכח ג"כ בטור אכן בגמרא משמע דברכת הטוב והמטיב אין לברך רק כשאתא טובא והוא יותר משיעור זה המבואר בשו"ע כדמוכח שם ברש"י ד"ה דאתא פורתא וצ"ע על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו תירוץ זה ונהי דברכת מודים יש לברך אפילו אתא פורתא דהיינו משיצא חתן וכו' [ומה שתירץ הגמרא ואב"א אידי ואידי דאתא טובא היינו אף דאתא טובא שייך ג"כ ברכת מודים] עכ"פ ברכת הטוב ומטיב אין לברך רק בדאתא טובא בין לתירוצא קמא ובין לתירוצא בתרא אח"כ מצאתי בצל"ח שהקשה ג"כ קושיא זו על הרי"ף והרא"ש [ומה שכתב דהרמב"ם כוון לזה במה שכתב שם בדין ה' ירדו גשמים רבים להורות דצריך לברכת הטוב והמטיב יותר משיעור זה דמשיצא חתן וכו' ודלא כפסק השו"ע לא נהירא כלל דבאמת כונת הרמב"ם הוא רק על מה שכתב שם אח"כ בדין וי"ו משירבו המים על הארץ ועי"ש היטב דמוכח דכולהו ברכות בחדא מחתא מחתינהו וזה נקרא להרמב"ם ירדו גשמים רבים] ובספר ברכת ראש הקשה ג"כ קושיא זו וחידש בזה מלתא חדתא והאמת אתו דהרי"ף והרא"ש מפרשים הסוגיא היפך מפירש"י דרש"י מפרש בתירוצא קמא דאתא פורתא היינו מודים אנחנו לך דמברך שיעור זה על משיצא חתן וא"כ ע"כ דאתא טובא היינו יותר משיעור זה והם יפרשו דאתא טובא היינו שיעור דמשיצא חתן דמברך עליו ברוב ההודאות והיינו בריבוי ההודאות על גשם רב כזה ונותן הודאה על כל טיפה וטיפה שבו ואתא פורתא היינו פחות משיעור זה שמברך עליו ברכת הטוב והמטיב וזהו לתירוצא קמא ולתירוצא בתרא תרווייהו דוקא בדאתא טובא ובפחות משיעור זה אין לברך כלל והכי נקטינן ולהכי יפה עשו שהשמיטו כ"ז וכתב הרי"ף כדכתבינן בתענית ושם מבואר השיעור דמשיצא חתן וכו' והשוו הרי"ף והרא"ש כל הברכות בחדא גווני וניחא השתא פסק השו"ע זהו תמצית דבריו. והנה כד נדייק היטב נראה שכן הוא ג"כ דעת הרמב"ם שמתחלה בדין ה' כתב ירדו גשמים רבים והיינו דאתא טובא האמור בגמרא ואח"כ צייר בדין וי"ו השיעור דמשיצא אלמא דלדידיה זה נקרא דאתא טובא וא"כ ע"כ מה שאמר הגמרא מתחלה דאתא פורתא היינו בפחות משיעור זה ואנן נקטינן כתירוצא בתרא דגמרא כמו שכתב שם בכ"מ והנה לפ"ז קם פסק השו"ע על מקומו. אח"כ מצאתי בשיטה מקובצת על ברכות בסוגיא זו שמפרש כן להדיא בש"ס וכתב ג"כ שכן מוכח מהרמב"ם כמו שכתבנו עי"ש:

א

מברך שהחיינו – ולא הטוב והמטיב דאע"ג דגשם זה הוא טובה ג"כ לכל העולם שהרבה אנשים יש להם שדות מ"מ לא שייך לברוכי הטוב והמטיב דבעינן שיהיו שותפין עמו גופא בטובה זו שהוא מברך עליה:

א

סעיף ב' ואם יש לו שדה בשותפות נ"ב עיין במג"א מ"ש בשם הש"ך דביש לו אשה ובנים נמי מברך הטוב והמג"א תמה עליו דהרי אפשר שלא יתן להם מאותן פירות וגם א"כ מ"ט לא משני הש"ס כן בברכות ודבריו תמוהין חדא מ"ש מ"ט לא משני בש"ס כן הרי הש"ס קאמר רק סתם הא דאית ליה שותפות הא דלית ליה שותפות ויש לומר באמת כן הכוונה דהיינו שיש לו אשה ובנים ונחשב יש לו שותפות וכו'. גם בגוף הדין שלו דכתב דהרי אפשר שלא יתן להם מפירותיו י"ל כיון דמבואר במס' כתובות דף פ' והכי קיי"ל באהע"ז סימן פ"ה דבעל אינו יכול למכור פירות נ"מ לשנים מרובות מכח ריווח ביתא. א"כ מוכח דאף שמפרנסה ממק"א מ"מ נ"מ שייך לה מכח ריווח ביתא א"כ ה"נ הוי לאשתו ובניו טובה בהצלחות פירות השדה מכח ריווח ביתא ואף דנכסי צאן ברזל קיי"ל דיכול למכור ואין כח ביד אשתו למחות מכח ריווח ביתא היינו דמה דאינו שלה אין לה כח להכריחו שיהי' לה ריווח ביתא ודי לה לפרנסה בצמצום. אך כיון דהנאת ריווח ביתא הוה הנאה א"כ ה"נ אם יש לו שדה ועשתה פירות הוי לאשתו ובניו נמי טובה מכח ריווח ביתא ושפיר כתב הש"ך דיש לו אשה ובנים נחשב שותפות ובהכי מיושב קושית המג"א מ"ט לא משני כן בש"ס דיש לומר כיון דשם יש פלוגת' בכתובות ד"פ דאביי לא ס"ל ריוח ביתא רק מכח שמא תכסוף ורבא ס"ל מכח ריווח ביתא א"כ לאביי לא הוי הנאת ריווח ביתא הנאה א"כ לא נחשב אשתו ובניו כשותפין ולכך משני שם אליבא דכ"ע. שיהי' אתי שפיר גם לאביי אבל אנן דקיי"ל כרבא מכח ריוח ביתא שפיר כתב הש"ך דגם באשה ובנים נחשבים לו שותפות ואתי שפיר ודו"ק:

א

[א] תדירין בגשמים וכו'. לשון רמ"א ואין נעצרין כל כך, ופירשו נחלת צבי ועולת תמיד דאף בעצירת גשמים נמי אין מברכין לפי שאין נעצרין כל כך, ומדברי הלבוש משמע דאם נעצרין מברכין, כמו שכתב בית יוסף וכן כתב ט"ז, ובארץ ישראל כשאין הגשמים נעצרין צריך עיון לדינא. כתב תשובת רדב"ז [שי"ט] הרואה נילוס בזמן שהוא חסר ורואה אותו בזמן שהוא גדל ושמח בראותו מברך שהחיינו אפילו אין לו קרקע, ומי שרואה אותו בכל יום לא יברך, ואם רואה מים שבכלי"ג אם כבר ראה המים במקום ובנילוס אין לו לברך, אבל אם לא ראה אלא עתה בכלי"ג מברך:

ב

[ב] [לבוש] אל ההודאות וכו'. תמיהני מה ראה לשנות הנוסחא מלשון השולחן ערוך אל רוב ההודאות, ובאמת שהר"ז הלוי הביאו הר"ן ריש תענית פסק הכי ופירש הש"ס לימרינהו לתרווייהו אמר ר' יהודא וא"ר יוחנן עיין שם, מיהו מדלא הביאו הבית יוסף ודאי דחויא הוא כמו שדחוהו הר"ן בשם הרמב"ן שם, וכן הוא בש"ס דילן להדיא בדף נ"ט ובתענית דף ז', וכן מבואר מפירוש רש"י ותוס' שם, וכן ראיתי בבעל הלכות גדולות ורי"ף ורמב"ם והרא"ש ורשב"א ותוספות הרבינו יונה, והטעם דרוב זה הוא תואר כמו רב, ועוד שכל טיפה וטיפה צריך שבח צריך להזכיר בחתימה לשון ריבוי מעין הפתיחה:

ג

[ג] ואין לו שותף וכו'. כתב הש"ך דאם יש לו אשה ובנים הוי כשותף, וקשה דאם כן מאי דחק הש"ס הוה ליה לשנוייא כגון דאיכא אשה ובנים, אלא על כרחך לא מהני דהוי אין להם חלק בשדה, עד כאן לשון מגן אברהם. ולא קשה מידי דהרי משני אחר כך דאיכא בני חבורא דשתי בהדיה ואפילו הכי פירשו תוס' וכל הפוסקים דהוא הדין אשתו ובניו עמו, ואם כן מאי דמשני הכא הא דאית ליה שותפות, יש לומר נמי דהוא הדין אשתו ובניו. וראיה לזה מה שדקדקתי בשבת בראשית תנ"ב כשכבדוני לדרוש ולחנוך בית הכנסת מייזל כשנתחדשה אחר השריפה פה פראג ודקדקתי על הא דמשני הש"ס [ברכות] דף נ"ט דבנה בית חדש מיירי בדלית ליה שותף, והא דגשמים מברך הטוב והמטיב מיירי בדאית ליה ארעא בשותפות, הא תרי בבא רישא וסיפא נקט מתניתין בסתם מפרש רישא בכך וסיפא בכך, הוה ליה למתניתין לפרש. ופירשתי דרך דרש דאיתא בסוטה דף מ"ד הכן בחוץ מלאכתך זה בית ועתדה בשדה לך זה שדה אחר ובנית ביתך זה אשה, ואם כן לא הוי צריך לפרש דכשבונה הבית על כרחך לית ליה שותפות דהא אין לו עדיין אשה, אבל בגשמים דצריך ליה לשדהו מסתמא כבר נשא אשה כיון שהכין לו שדה, דהא ועתדה לשון הכנה ובדרוש הארכתי בעסק זה. ועוד דהא להרא"ש ורש"י ורשב"א וריא"ז מפרשים דאף דלית לית שותפות כיון דאית ליה ארעא מברך הטוב והמטיב שהרי כל מי שיש לו קרקע שותף עמו בטובה, ואף דלא קיימא לן הכי היינו משום דרי"ף ורמב"ם לא פירשו דצריכין שיהא שותף בקרקע שלו, והבית יוסף לטעמיה דפסק כרי"ף ורמב"ם, אבל לענין זה שיש לו אשה ודאי יש לפסוק כוותייהו. ובענין זה קשיא לי על הרא"ש דגריס בש"ס אידי ואידי דאית להוא לדידה כדי לפרש פירוש זה, ואדרבה אם לא גריס כן נוכל לפרש פירוש זה כדפירשתי שם, ודו"ק. ועוד נראה לי דלגירסא זו קאי על הא דמודים דמיירי בדאית ליה ארעא ולית ליה שותפות מברך בגשמים מודים ולא שהחיינו, ובדאיתא שותפות מברך הטוב. ובזה נראה לי לפרש דברי בעל הלכות גדולות שכתב בדאית ארעא מברך מודים והוא תמוה, אלא גריס כגירסא זו, והיינו דפירש רש"י דלא גרסינן הכי, ומכל מקום על הרא"ש תימא. כתב מגן אברהם דכותים שותף מברך שהחיינו דטובת כותים אינה קרויה טובה, כמו שכתבו תוס' בסנהדרין דף ל"ז:

ד

[ד] שהשומע וכו'. דעת הנחלת צבי דאפילו בדלית ליה ארעא מברך הטוב בשמיעה וכן משמע בעולת תמיד, ודעת מגן אברהם נראה דאין מברך כלל ואפילו מודים בדלית ליה ארעא, ואין מברך בשומע הטוב אלא ביש שדה בשותפות, ומה שתמה הנחלת צבי על הלבוש ממילא מיושב למעיין, עיין שם. ומכל מקום לדינא נראה לי מפשטא דש"ס בנחלת צבי ועולת תמיד דפריך סתמא בפשיטות דשמע משמע היינו בשורות טובות דמברך הטוב, עיין שם. וכן יש לכוין דברי חידושי הרשב"א כמו שכתבתי דלא מברך אבשורות טובות אלא בדאיכא שותפות בהדיא היינו בשאר בשורות אבל בגשמים לעולם איכא שותפות בהדיא דאזיל לשיטתיה כדאמרן. ודברי מגן אברהם קצת תמוהין בזה עיין שם, ואפילו בדלית ליה ארעא, מכל מקום בשמיעה דלא שייך לברך מודים מברך הטוב והמטיב, ואפשר דאפילו הרי"ף ורמב"ם מודים לזה דלא שייך בשמיעה זו לברך שהחיינו כמו שכתב הב"ח סימן רכ"ב וצריך עיון:

א

א) [סעיף א'] אם היו בצער מחמת עצרת גשמים וכו' משמע מדברי מרן ז"ל שאין חילוק בין א"י לשאר ארצות כל ששנים כסדרן אין מברכין וכל שנעצרין וירדן מברכין מיהו בהרמב"ם פ"י מה"ב לא כתב כשהיו בצער וכו' יעו"ש. מש"ז אות א' אמנם דעת האחרונים כמרן ז"ל דאין מברכין אלא א"כ היו בצער לבוש. מאמ"ר אות א' ח"א כלל ס"ה אות ז' חס"ל אות א' קיצור ש"ע סימן ס"א אות ט':

א

ב) שם אעפ"י שלא ירדו כדי רביעה וכו' ואם היו בתענית על הגשמים וירדו שיעור שיצא חתן לקראת כלה ולא ירדו שיעור להפסיק התענית יברכו ברכת הודאה ויתענו סדר תעניות עד שיענו. ברכ"י אות א' וכתב שכ"כ מהר"ם ן' חביב בתשו' כ"י סימן ה' ועיין לקמן סימן תקע"ה סעי' י"א:

א

ג) ואם היו מתענים על גשמי בורות אין לברך ברכת הודאה אם ירדו שיעור שיצא חתן לקראת כלה אלא עד שירדו גשמים שיעור הרבה כדי לשתות מהם לחדש אחד אף שלא נתמלאו הבורות. ברכ"י סימן תקע"ה אות יו"ד בשם הנז':

א

ד) הרואה נילוס בזמן שהוא חסר ורואה אותו בזמן שהוא גדל ושמח בראותו מברך שהחיינו אפילו אין לו קרקע אבל מי שרואה אותו בכל יום לא יברך שהרי מה שגדל בכל יום הוא מתבטל אצל מה שראה אתמול ומה שראה אתמול כבר עברה ברכתו הרדב"ז ח"א סימן ק"ל. כנה"ג. מ"א ריש הסימן א"ר אות א':

א

ה) הרואה מים שבכלי"ג אם כבר ראה את המים בנילוס אין לו לברך על ראיית הכלי"ג אבל אם לא ראה את המים המתברכים בשנה זו אלא עתה בכלי"ג מברך שהחיינו. הרדב"ז שם. כנה"ג שם. מ"א שם. א"ר שם:

א

ו) שם בהגה. דבמדינות אלו תדירים בגשמים וכו' וכתב העו"ת אות א' דאפילו אם אירע פעם אחת שהיו מצערים על הגשמים וירדו הגשמים אינם מברכין ודלא כדמשמע מדברי המחבר וכן המנהג במדינות אשכנז שאין מברכין לעולם על הגשמים אפילו נעצרו הרבה עכ"ל. וכ"כ הנ"ץ. אבל בב"י כתב הא ודאי פשיטא שאפי' באותם ארצות שרגילים במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואח"כ ירד גשמים שצריך לברך עכ"ל. והביאו הט"ז סק"א ומשמע דהכי ס"ל. וכ"כ דעת הלבוש. וכ"כ א"ר אות א' וכ"כ המאמ"ר אות ג' דגם מור"ם ז"ל כמרן ז"ל ס"ל ודלא כהעו"ת יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ס"ה אות ז' קיצור ש"ע סימן ס"א אות ט' מ"ב אות ב' מיהו מי שמברך בלא שם ומלכות במדינות אלו (ר"ל באשכנז) כשהיו שרוים בצער אין גוערין בו. מש"ז אות א':

א

ז) [סעיף ב'] ומה מברך וכו' ואם אירע ירידת גשמים בשבת בשחרית כשעומדים בבהכ"נ ומתפללין והגיעו באותה שעה לומר נשמת כל חי יוצאין ידי חובתן דאגב חדא תרתי. רו"ח אות ד':

א

ח) שם עד הן הם יודו וכו' לא דוקא אלא שאם רוצה להשלים עד אתה אל ואח"כ יסיים ברוב ההודאות וכן אני נוהג ומתחיל מנשמת כל חי ואומר מזמור ס"ה לך דומיה תהלה והללויה כי טוב זמרה ובשוב ה' את שיבת ציון וקדיש בקהל רב. הלק"ט ח"א סימן קצ"ב. וכתב שם המני"ח שכן היה נוהג מהר"ם גאלאנטי י"א בהגה"ט:

א

ט) שם אל רוב ההודאות. בגמרא פריך רוב ההודאות ולא כל ההודאות אמר רבא אימא האל ההודאות א"ר פפא הלכך נימרינהו לתרווייהו רוב ההודאות והאל ההודאות ע"כ. וכ"כ הטור אלא שבב"י כתב בשם הר"ן לומר אל רוב ההודאות שכולל שניהם או לומר מלך רוב ההודאות ואל ההודאות יעו"ש ולכן פסק בש"ע לומר אל רוב ההודאות משום דכן הוא נמי לשון הרמב"ם כמ"ש באות שאח"ז. וכ"נ דעת הא"ר אות ב' וכ"כ המאמ"ר אות ד' יעו"ש ח"א כלל ס"ה אות ז' חס"ל אות א':

א

י) שם אל רוב ההודאות מיהו בהרמב"ם פ"י מה"ב כתב וחותם בא"י אל רוב ההודאות והתשבחות וכתב עליו ב"י דתוספת זה דוהתשבחות לא ידעתי למה עכ"ד. אבל בסמ"ג כתב כלשון הרמב"ם והביאו היפ"ל אות א' וכתב דאין בזה משום אין חותמין בשתים דשירות תישבחות והודאות כחד חשיבא יעו"ש. וכ"כ קיצור ש"ע סימן ס"א אות יו"ד:

א

יא) שם ואם יש לו שדה בשותפות וכו' כתב המ"א סק"א בשם הש"כ דאם יש לו אשה ובנים חשוב שותפות ומברך הטוב והמטיב יעו"ש וכן דעת א"ר אות ג' אבל המ"א שם חלק על דברי הש"כ הנז' וכתב דאשה ובנים לא חשיב שותפות יעו"ש. וכ"כ הלק"ט ח"א סימן קצ"ו דלא סגי בשותפות אשתו ובניו יעו"ש. וכן כתב נה"ש סימן רכ"ב אות א' וכ"פ קיצור ש"ע שם. (ומ"ש הבאה"ט בשם הלק"ט הוא טעות) וכן אם כותי שותף בשדהו אינו מברך הטוב והמטיב כ"א שהחיינו דטובת כותי אינה טובה מ"א בסוף הסי' י"א בהגה"ט א"ר שם. ח"א שם:

א

יב) שם מברך הטוב והמטיב וכו' ויש להסתפק בברכות אלו של הטוב והמטיב ושהחיינו אם דוקא בעצירת גשמים מברך או אפילו בלא עצירה מברך כיון שיש לו שמחה ועוד יש להסתפק במי שיש לו שדה אם די בברכת הטוב והמטיב או שהחיינו בלבד או צריך לברך ברכת מודים ג"כ כמו שאר אדם שאין להם שדות ואח"כ יברך על שדהו המטיב או שהחיינו ומיהו מפשט דברי הש"ע משמע דגם שהחיינו והמטיב אין לברך אלא א"כ היה עצירת גשמים וגם משמע דמי שיש לו שדה מברך רק שהחיינו או המטיב ואין לברך ברכת מודים וכ"מ בהדיא בלבוש יעו"ש:

א

יג) שם יאם אין לו שותף בשדה מברך שחיינו. ואע"ג דמ"מ כל העולם שותפין עמו באותה טובה שהרבה אנשיה יש להם שדות מ"מ בעינן שיהיו שותפין בטובה מה שאין כן הכא שכל אחד יש לו שדה בפ"ע. מ"א סק"א ח"א שם:

א

יד) שם הגה. וי"א דהשומע וכו' והיינו דוקא אם שמע מאדם נאמן. עו"ת אות ב' וכ"כ לקמן רסי' רכ"ב:

א

טו) שם בהגה. וי"א דהשומע וכו' פי' היכא דשמע ולא חזא ואית ליה שדה בשותפות אינו מברך מודים וכו' אלא הטוב והמטיב אבל אם יש לי שדה לבדו מברך שהחיינו דאין לו שותף באותה טובה דבזה אין חילוק בין רואה לשומע וברכת מודים לא נתקנה אלא ברואה. מ"א סק"ב. וכ"כ המאמ"ר אות ו' ותמה על הא"ר שכתב דשומע מברך הטוב והמטיב אע"ג דלית ליה ארעא יעו"ש. וכ"כ ח"א שם דאם אין לו שדה אין מברך כלום. קיצור ש"ע שם. מיהו בשטה מקובצת מסיק דגם שומע מברך ברכת מודים יעו"ש. אמנם אנן ק"ל סב"ל וע"כ אם שמע ולא ראה אין לברך מודים כדעת המ"א והאחרונים:

א

הרואה נילוס כשהוא קטן וחוזר ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראותו מברך שהחיינו אפי' אין לו קרקע אבל הרואה בכל יום לא יברך דקמא קמא בטיל ואם רואה מים שבכלי"ג אם כבר ראה המים במקומם בנילוס אין לו לברך על ראיית הכלי"ג אבל אם לא ראה אלא עתה בכלי"ג מברך (רדב"ז ח"א סימן ק"ל כ"ה): מברך שהחיינו. ואף ע"ג דמ"מ כל העולם שותפין עמו באותה טובה שהרבה אנשים יש להם שדות וכמ"ש הרא"ש מכל מקום בעינן שיהיו שותפין בטובה משא"כ הכא שכל אחד יש לו שדה בפ"ע ועמ"ש סימן קע"ה: כתב הש"כ ואם יש לו אשה ובנים עסי' רכ"ג ס"א כונתו שמברך הטוב והמטיב: וקשה דא"כ מאי דחק בגמרא ה"ל לשנויי כגון דאיכא אשה ובנים אלא ע"כ לא מהני אשה ובנים דהרי אין להם חלק בשדה ושמא לא יתן להם כלום מפירותיה משא"כ בסימן רכ"ג ס"א דיש לה חלק בולד דג' שותפין באדם ומ"ש שם ס"ה נמי שיש להם הנאה שמשתמשין בו מיד ודברי הב"ח בסימן רכ"ב צ"ע:

ב

דהשומע וכו'. פי' היכא דשמע ולא חזא ואית לו שדה בשותפות אינו מברך מודים וכו' אלא הטוב והמטיב אבל אם יש לו שדה לבדו מברך שהחיינו דאין לו שותף באותה טובה דבזה אין חילוק באין רואה לשומע דברכת מודים וכו' לא נתקנה אלא ברואה ועיין בטור סי' רכ"ג שכ' א"ל מת אביו וכו' מברך ועמ"ש ס"א, וכ"מ בחדושי הרשב"א וצ"ע מאי קמ"ל רמ"א בזה וגם למה כתב וי"א וכו', ואפשר שרמ"א לא ראה רק בב"י וסבר שהרשב"א חידש דבשומע אפי' אין לו שותף מברך הטוב והמטיב אבל המעיין בת"ה יראה כמ"ש ומ"ה השמיטו הרב"י, נ"ל דאם עכו"ם שותף בשדהו מברך שהחיינו דטובת עכו"ם אינה טובה כמו שכתבו התוס' בסנהדרין דף ל"ז:

א

(א) אם היו בצער – אפשר דבא"י שמצוי שם יובש גדול וכשבא עת הגשמים והגשם יורד בזמנו כל אחד שמח בו אפילו בסתמא צריך לברך בפעם ראשון כשיורד ונקט לשון זה לאפוקי אם יורד עוד הפעם למחר וליומא אוחרא ומפמ"ג משמע דאפילו בפעם ראשון א"צ לברך כשהשנים מסודרות כתיקונן ועיין בבה"ל:

ב

(ב) ואינן נעצרין כ"כ – ר"ל ואין להם שמחה בירידת הגשמים ואה"נ אפילו באותן ארצות שרגילין במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואח"כ ירדו גשמים שצריך לברך:

ג

(ג) רוב ההודאות – ר"ל בריבוי ההודאות:

ד

(ד) בשותפות וכו' – הטוב והמטיב. שהטיב לו וגם לאחרים עמו דהיינו להשותף ומשמע בהרבה אחרונים דאפילו אם יש לו רק אשה ובנים הם ג"כ בכלל שותפין:

ה

(ה) ואם אין לו וכו' – הרואה נילוס כשהוא קטן וחוזר ורואהו בזמן שהוא גדול ושמח בראיתו מברך שהחיינו אף דאין לו קרקע כיון דהוא בא מזמן לזמן והוא נהנה ושמח בראיתו לא גרע מאדם הרואה את חבירו ושמח בראיתו דמברך שהחיינו אבל הרואה בכל יום אף דביום זה ניתוסף על שלפניו מ"מ לא יברך דקמא קמא בטיל בהנהר. ואם רואה מים שבכלי"ג [הוא חלק מהנילוס שמתפשט בו ג"כ מגודל הנהר] אם כבר ראה המים במקומו בנילוס אין לו לברך על ראית הכלי"ג אבל אם לא ראה אלא עתה בכלי"ג מברך שהחיינו שרגילין העולם לשמוח גם בו:

ו

(ו) מברך שהחיינו – לבד ולא הטוב ומטיב ואפילו יש לו שותף כותי לא מקרי שותף לזה [מ"א ע"ש טעמו]:

ז

(ז) י"א דהשומע שירדו וכו' – ר"ל אף שלא ראה בעצמו רק שמע מאחרים שירדו גשמים בשדה שלו אחר העצירה וכנ"ל ג"כ שייך ברכת הטוב והמטיב והיינו כשהשדה שלו הוא בשותפות וכנ"ל ברואה בעצמו ואם השדה שייך לו לבדו מברך שהחיינו וכנ"ל. ואם אין לו שדה אינו מברך כלל ואפי' ברכת מודים הנ"ל דברכה זו לא נתקנה אלא ברואה בעצמו ולא בשומע [מ"א וח"א] ובשיטה מקובצת מסיק בסוף דבריו דאין חילוק כלל בין רואה לשומע ויכול לברך ברכת מודים אפילו בשומע. ומ"מ נראה דספק ברכות להקל:

א

דמדינות אלו הגשמים תדיר וכו'. וכב"י דהא פשיטא שאפי' באותן ארצות שרגילין במטר אם נעצרו הגשמים והיה העולם בצער ואח"כ ירדו גשמים שצריך לברך: