שולחן ערוך, אורח חיים רי״ח: ברכות הנעשים על הנסים. ובו ט סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

ברכות הנעשים על הנסים. ובו ט סעיפים:
הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל כגון מעברות הים ומעברות הירדן ומעברות נחלי ארנון ואבני אלגביש של בית חורון ואבן שבקש עוג לזרוק על ישראל ואבן שישב עליה משה בעת מלחמת עמלק וחומת יריחו מברך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה ובין ברכה זו ובין שאר ברכות הראיה הרי הם כשאר ברכות וכולם בהזכרת שם ומלכות:

ב

על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן ואפי' נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו:

ג

כל אלו הדברי' אינם אלא כשרואה אותם משלשי' לשלשים יום ואז הם חובה כמו בפעם ראשונה:

ד

הרואה מקום שנעשה נס ליחיד אינו מברך אבל הוא עצמו מברך שעשה לי נס במקום הזה וכל יוצאי יריכו גם כן מברכין שעשה נס לאבי במקום הזה:

ה

מי שנעשו לו נסים הרבה בהגיעו לאחד מכל המקומות שנעשה לו נס צריך להזכיר כל שאר המקומות ויכלול כלם בברכה אחת:

ו

על נס של רבו צריך לברך כשם שהוא מברך על נס של אביו: הגה י"א דה"ה אם רואה האדם שנעשה לו הנס מברך עליו כמו שמברך על המקום שנעשה בו הנס. (אבודרהם):

ז

על נס של אדם מסוים כיואב בן צרויה וחביריו וכן על נס של אדם שנתקדש בו שם שמים כגון דניאל וחביריו מברך לפיכך הרואה גוב אריות של דניאל וכבשן האש של חנניה מישאל ועזריה מברך שעשה נס לצדיקים במקום הזה:

ח

הרואה אשתו של לוט מברך שתים עליה אומר בא"י אמ"ה דיין האמת ועל לוט אומר בא"י אמ"ה זוכר הצדיקים:

ט

יש אומרים שאינו מברך על נס אלא בנס שהוא יוצא ממנהג העולם אבל נס שהוא מנהג העולם ותולדתו כגון שבאו גנבים בלילה ובא לידי סכנה וניצול וכיוצא בזה אינו חייב לברך ויש חולק וטוב לברך בלא הזכרת שם ומלכות:

א

וכל יוצאי יריכו כו'. כל זה אם בן אחד שם אבל אם רבים הם יוצאי חלציו ורואים כ"א המקום ההוא יאמרו ברוך המקום שעשה נס לאבותינו במקום הזה ומל' יום לל' יום חובה עליהם ברכה זו (טור):

א

הים. דוקא הנך שניכר הנס מתוך המקום אבל בלא"ה כגון סביב ירושלים שנפלה מחנה סנחריב אין מברכין מיהו על נס שלו אפי' אינו ניכר מתוך המקום מברך. מ"א:

ב

שבטים. עיין מ"א והיד אהרן הקשה עליו:

ג

לשלשים. וצריך שיהיו ל' יום חוץ מיום שראה בו ויום שעומד בו כגון אם ראה ביום א' צריך שיראה ביום ד' מ"א ע"ש ועיין יד אהרן:

ד

לי נס. משמע בשבת דף ל"ג כשנעשה לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר:

ה

יריכו. אפי' אותן שנולדו קודם לכן מ"א ע"ש. והיד אהרן חולק עליו ופסק דוקא בנולדים אחר הנס חייבים לברך ע"ש ואם רבים הם יוצאי חלציו ורואים כ"א המקום ההוא יאמרו שעשה נס לאבותינו:

ו

המקומות. אבל יוצאי יריכו א"צ להזכיר שאר המקומות. מ"א:

ז

האדם. וה"ה אם רואה הרבים. מ"א:

ח

כיואב. ואין עתה כיוצא בו:

ט

העולם. כגון שנפל עליו אריה או גמלא פריצא:

י

לברך. פי' על הנס אבל הגומל חייב לברך ט"ז עי' סוף סי' רי"ט:

א

ברכות נד

ב

שם בגמ'

ג

שם תוס' בשם ר' שמעי' והרמב"ם בפ"ו מה"ב ורבי יונה והרא"ש והרשב"א בשם הירושלמי

ד

שם בגמ' לפי' ר' יונה

ה

הרא"ש שם

ו

שם בגמ' לגי' הרי"ף ורב האי והרמב"ם שם

ז

טור בשם יש מפרשים והרשב"א

ח

הרא"ש מעובדיה דמר בריה דרבינא שם

ט

ירושלמי לדעת הרא"ש והרמב"ן בס' תורת האדם

י

שם ושם

יא

שם בבלי כ"ד

יב

הרד"א בשם הרא"ש מלוניל

א

ס"א ובין כו'. עתוס' שם ד"ה הרואה כו' והרא"ש שם:

א

ס"ב על נס כו'. תר"י דכל שאינו רוב ישראל יחיד מקרי ועתוס' י"ד א' ד"ה ימים ל"ד כו' ורא"ש שם:

ב

ואפי' כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש נס של שבטים כו' וכתב הרא"ש ופלוגתא כו' וכ"כ הטור ודעתם דבברכות הלכה כדברי המיקל ועמ"א:

א

ס"ג כל כו'. תוס' שם והרא"ש שם בשם הירושלמי וכן בגמ' לפרקים עד כמה כו' ודלא כהראב"ד שכ' דאין חובה רק בפעם ראשון מכאן ואילך אינו אלא רשות וז"ש ואז כו' ולהראב"ד ג"כ יכול לברך קודם שלשים יום וז"ש אינו אלא כו' דלא כותיה ועב"י:

א

ס"ד וכל כו'. כגי' הרי"ף שם הוא ובריה ובר בריה ופי' הרשב"א דל"ד אלא כל יוצאי יריכו:

א

ס"ו על כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם מהו שיברך כו' וכ' בתה"א וכיון דאיפשטא בגמ' שלנו לאביו ה"ה לרבו:

ב

י"א כו'. שם בירושלמי ואם היה מסוים כו' ואדם כו' ומפ' שרואה את האדם:

א

ס"ז על כו'. ירושלמי הנ"ל מהו כו' וחביריו מברך. ופי' ב"י דמ"ש מברך הוא פושט לכולהו שיברך אאביו ורבו ואדם מסויים ואדם שנתקדש כו' אבל הטור מפ' דל"ק אלא אאדם מסויים כו' אבל לפי הגי' שלנו בירושלמי מהו כו' דניאל וחבריו נס של שבטים כו' ול"ג מברך לא נפשט הבעיא בכולהו ועמ"א וצ"ל בירושלמי היה אדם כו' ול"ג ואם היה כו':

ב

לפיכך כו'. גמ' נ"ז ב':

א

ס"ח הרואה כו'. כ"ה ברא"ש וטור וע' ט"ז:

א

ס"ט י"א כו'. שהר"ג בן שלמה כ' שהמברך על הנס אינו מברך הגומל ואמרינן שם ד' צריכין להודות ועסי' רי"ט ס"ט. וכ' ב"י ובסי' רי"ט יתבאר שיש חולקין בזה ר"ל שהריב"ש כ' לברך גם הגומל וע' מ"א שם סק"ט וסובר לפ"ז שה"ה שמברך עכ הנס במקום הגומל ואינו מוכרח גם דבריו תמוהין דא"כ כל חולים ויולדות צריכים תמיד לברך וכן יוצאי יריכן וא"כ כל א' חייב לברך תמיד ועמ"א:

א

כגון מעברות – וכתב בספר כפתור ופרח פ"ז וז"ל מעברות וכו' נראה בפירושו שאין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו בו וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו והכתוב אומר והעם עברו נגד יריחו וכן נחל ארנון. ומיהו בכל מקום שיראה חלק מן הים או מן הירדן ראוי לו להזכיר חסדי ה' והשגחתו עלינו ויודה וישבח כפי כחו [ר"ל שבח בעלמא בלי שם ומלכות] וכן הענין בראותו מקום שהאל יתברך עשה פלא או נס לקצת נביאים כמו בראותו בהר הכרמל מקום שעשה אליהו המזבח וראותו בשונם מקום עלית אלישע וכיו"ב ואין ספק כי ענין אליהו היה פלא ונס לו שהרי המלך היה רודפו אבל של אלישע היה פלא לבן השונמית לתפלת הנביא עכ"ל הנה בעיקר דבריו שצריך לראות דוקא מקום הנס ביחוד משמע כן גם משאר פוסקים וכ"כ רש"י בד"ה מעברות ואף שמלשון הרמב"ם שכתב הרואה מקום שנעשו נסים וכו' כגון ים סוף משמע לכאורה דבראיית ים סוף לחודיה מברך אעפ"כ אינו מוכרח כ"כ מדמסיים או מעברות הירדן ולא כתב או הירדן וע"כ דלאו דוקא ובדין השני בראיית הר הכרמל נראה דכונת כפתור ופרח הוא לשבח שבח בעלמא ואדלעיל קאי שכתב גם ברואה שאר הירדן ג"כ צריך לשבח וע"ז מסיים וכן ברואה הר הכרמל דהברכה לא נתקנה על פלאי הבורא דא"כ היה לנו לברך בראתנו הר סיני מקום שניתנה בו התורה וע"כ דנתקן רק אהצלת אדם מן המיתה בדרך נס ואבן שישב עליו משה היה אז ג"כ ההצלה בדרך נס ע"י תפלתו של משה וכמו שכתוב ה' נסי וא"כ גבי אליהו אף שהיה נס ופלא אעפ"כ מעשה הר הכרמל לא נעשה כדי שינצל אליהו מן המיתה שהרי אליהו היה נחבא ואח"כ הלך אליו בשליחות הש"י שאמר לו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ע"פ האדמה וענין עשיית הפלא בהר הכרמל היה כדי לחזק אמונת ישראל בה' אלא ע"כ כונת כו"פ הוא רק לענין שבח בעלמא וכמו מה שסיים וראותו בשונם וכו' שהוא ודאי לשבח בעלמא כמו שנכריח אח"כ וכמו שמוכח מסוף דבריו בעצמו ולפ"ז מה שסיים שהרי המלך היה רודפו הוא רק לענין להגדיל השבח על הטובה שעשה הש"י עם הנביא שלא המיתו אחאב. [ואולי אפשר עוד לומר דדעת כפתור ופרח הוא דהנס שהיה בהר הכרמל היה ג"כ תועלת להציל אליהו מן המיתה דאף שצוה הש"י ואמר לו לך הראה אל אחאב מ"מ אחאב היה בעל בחירה בענין חיי אליהו (וכענין שמצינו גבי אוריהו מקרית יערים שהיה נביא והמיתו יהויקים על דבר נבואתו כדכתיב בירמיה כ"ו) ומכיון שהיה חמת המלך עליו על שעצר המטר בדברו עד שאמר לו בשביל זה האתה זה עוכר ישראל והנביא השיבו לא עכרתי את ישראל כ"א אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה' ותלכו אחרי הבעלים בודאי היה חייו בסכנה גדולה עד שיכריח כי האמת אתו וע"ז אמר לו ועתה לך קבוץ אלי וגו' וע"י מעשה הר הכרמל נתגלה שהאמת אתו שעצירת המטר היה בעבור הליכתם אחרי הבעלים ותיכף כשעשו תשובה שאמרו ה' הוא האלהים היה מטר על הארץ ועי"ז ראו הכל שאליהו הוא עבד נאמן לה' וכמו שאמר הכתוב היום יודע כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. ונוכל לומר שרמז בזה שעצירת המטר בתחלה שהיה ע"פ אליהו היה ג"כ ע"פ רוח ה' שהיה עליו אז ועי"ז נסתלק ממנו חרון אף המלך ונתרצה אליו אף להמית את כל נביאי הבעל. והנה אף שתרצנו את דברי הכו"פ מ"מ למעשה צ"ע אם יש לברך על ראיית הר הכרמל] וגם בענין בן השונמית ג"כ אין טעם לברך ע"ז שהרי מטעם אלישע שהיה אדם מסויים אין לברך שהרי בו לא קרה שום סכנה וניצל אלא שעשה לאחרים והאי אחר לא היה מסויים. גם מטעם שנתקדש ש"ש ע"י נס זה ג"כ לא ברירא חדא דלא היה ברבים כנס דניאל ועוד דלא ידענא אם תחית המתים בכלל הני שתקנו ברכה דהברכה נתקנה רק על מי שהיה בסכנה וניצל ולא על מי שכבר מת ונביא החיה אותו ויותר טוב לברך בכגון זה ברכת מחיה המתים. ועי"ש בכפתור ופרח נוסח ההודאה שרגילים לומר בראותם הירדן:

ב

ואבן שבקש עוג וכו' – עיין בח"א מש"כ בזה ולפי פשוטו אין תימה כ"כ על איש כזה שהוא היה מבני ענקים ואביו הוא מאותן שאמר עליהם הכתוב ויבואו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם וכדאמרינן בנדה ס"א סיחון ועוג מבני אחיה בן שמחזאי ועי"ש ברש"י שהוא ועזאל הם המלאכים שירדו מן השמים בימי דור אנוש וממילא כח גבורתן היה מעין גבורת מלאכים:

ג

מברך שעשה נסים – ומבואר בפוסקים שאין צריך לפרט ולהזכיר מה היה הנס ודי שאומר שעשה נס במקום הזה עיין בתוס' רבינו יהודה ובתוספי הרא"ש וכן הסכים הט"ז:

ד

במקום הזה – ונראה דאין יכול לברך רק כל זמן שרואהו להמקום אבל אם עבר כבר ואינו רואה אותו הפסיד ברכתו כמו בשמע רעמים לקמן בסימן רכ"ז ס"ג עי"ש וכן יהיה הדין ברואה אדם שנעשה לו נס המבואר בס"ו בהג"ה אם כבר עבר האיש ולא בירך והרחיק ממנו עד שאינו רואהו שוב אינו מברך ואפשר עוד דאפילו ראה את האדם או את המקום בעוד איזה ימים כל שלא עבר שלשים יום מראיה ראשונה אינו מברך אף שלא בירך בפעם ראשון דהרי לענין פרי חדש יש כמה פוסקים שסוברים דמכיון שלא ברך בפעם ראשון כשראהו שוב אינו מברך כמו שכתב המגן אברהם בסימן רכ"ה ס"ק ט'. ואף דאנן לא נהיגין הכי היינו משום דאנן קי"ל דתלוי הדבר באכילה כמו שמוכח שם מביאור הגר"א אבל בזה דודאי הברכה נתקנה על הראיה לחוד שראה מקום הנס וכיון שכבר ראה המקום ואין ד"ז חדש אצלו א"צ לברך עד שיעבור למ"ד יום ואז הוי כראיה חדשה:

א

וכל יוצאי ירכו – ופשוט דאם נעשה נס לאמו או לאם אמו ג"כ מברך שעשה נס לאמי או לאם אמי גם זה פשוט דזולת יוצאי ירכו אין שום אחד רשאי לברך אנס דאידך ואפילו בעל על אשתו או אשה אבעלה ועיין בסימן רי"ט לענין הגומל וכן אין אב רשאי לברך אנס בנו וכ"כ אבודרהם להדיא ע"ש בהלכות ברכות:

א

כמו שמברך על המקום – עיין בשלחן שלמה שכתב דאם רואה אדם שנעשה לו נס בתוך למ"ד יום שכבר בירך אמקום שנעשה לפלוני הנס א"צ לברך דהא כבר בירך אמקום ואז אח"כ כשרואה עוד את האדם בתוך ל' לראיית האדם אינו מברך אע"פ שלא בירך בפעם ראשון ובראיית מקומו שבירך כבר עברו שלשים אפ"ה אינו מברך וה"ה איפכא:

א

על נס של אדם מסויים – עיין במגן אברהם שגמגם בדין זה שהוא בעיא דלא איפשטא בירושלמי והשיגו האחרונים עליו עיין בא"ר ובשארי אחרונים ומ"מ אני תמה דלא השיגו עליו אלא במאי דמצאו לאיזה פוסקים שהעתיקו להאי מימרא דירושלמי לא בתורת בעיא אלא בניחותא אבל מ"מ צדקו דברי המגן אברהם דאפשר דבעינן דוקא דומיא דיואב שיצא טבעו בכל העולם ובאמת משמע ג"כ הכי בפשטות דברי הירוש' גופא מדנקט אדם מסויים כגון יואב ואדם שנתקדש בו ש"ש כגון דניאל וחבריו ומשמע דדניאל וחבריו גופייהו אין מברכין עליהם אלא מטעם שנתקדש ש"ש ע"י הנס שאירע להם אבל אי לא היה נתקדש ש"ש על ידם דהיינו שאירע להם איזה סכנה וניצלו בדרך נס לא היו מברכין כל ישראל עליהם אלמא דגם אנשים כמו אלה לא מיקרי מסויים וכן משמע דיוק זה במחבר גופא שכתב לפיכך הרואה וכו' דמשמע דאי לא היה נתקדש ש"ש על ידי נס שאירע להם לא היו צריכין לברך עליהם אע"ג דהיו מפורסמים לאנשים חשובים בישראל וגם סריסים בהיכל מלך בבל אע"כ דכל שלא יצא טבעו בכל ישראל כמו יואב שנאמר בו ויהי דוד עושה משפט וצדקה ויואב על הצבא אין מברכין עליו וא"כ צדקו דברי המגן אברהם שכתב אין לנו עתה כיוצא בזה. ודברי א"ר שכתב ומ"מ בעינן שיהיה מסויים ביותר אין מספיקין דאם אדם חשוב בעלמא מקרי מסויים א"כ באמת תמוה הלא בנס של שבט נשאר בספק ואין מברכין עליהם אף שבשבט שלם נמצאים כמה אנשים גדולים ומכובדים וע"כ שמכובד בכל ישראל בעינן ובאמת הקשה הע"ת אעיקר דין זה דמסויים מהא דעל שבט שאין מברכין וגם כל שאין רוב ישראל אין מברכין אע"ג דבהרבה שבטים נמצאים מסתמא הרבה גדולים ומכובדים וכתב לתרץ דאפשר דשאני יואב שהלך בשליחות של כל ישראל והרי הוא כמו שאירע לכל ישראל עכ"ל הרי דגם דעתו כהמ"א ועוד עדיפא מניה דדוקא אם הוא משולח מכל ישראל [ואז אם קרה לו נס אע"ג דהנס לא נגע בצרכי כלל ישראל אלא בצרכי גופו אעפ"כ הוא כאלו נגע לכלל ישראל שהרי הוא המוציא והמביא] ואדם כזה אין מצוי בדורות אלו שאנו מפוזרין בכל העולם וע"כ הנכון בודאי למעשה כדעת המגן אברהם דהיום אין נוהג ברכה זו ובפרט דדעת הרא"ה בהלכותיו ג"כ שכל הני בעיות בירושלמי הן בעיא דלא איפשטא:

ב

לפיכך הרואה גוב אריות וכו' – הוא מלשון הטור ומשמע דאם אירע לאדם שנתקדש ש"ש ע"י אח"כ איזה סיבה וניצל בדרך נס אין לאחר לברך עליו אחרי שלא היה בזה קידוש ש"ש ולולי דברי הטור היה נ"ל לכאורה לומר דכונת הירושלמי אחרי שמתחלה נתקדש ש"ש ע"י [כמעשה דדניאל שסיכן עצמו עבור מצות תפלה והצילו הקב"ה בדרך נס] חשיב לכל אדם כרבו וצריך לנהוג בו כבוד ולהודות להש"י על הנס שהזמין לו:

א

ויש חולק – עיין מג"א שתמה איש חולק זה דבודאי אמנהג העולם וטבעו אין לברך שעשה לי נסים וכן הגר"א תמה דא"כ כל יולדת תהא צריכה לברך שעשה לי נסים וכמו כן בניה לעולם ולפי מה שכתב בתשובת רדב"ז ח"ג סי' תקע"ב והובאה בנ"א ניחא קושיתו דבודאי כגון יולדת או חולה ליכא למ"ד שאין זה נס כלל [שרוב חולים ויולדות לחיים] ואנן לכו"ע נס בעינן רק דלשיטה א' בעינן דוקא שהנס של הצלה יהיה דוקא למעלה מדרך הטבע כנסי אבותינו ולשיטה ב' כל דבר שמזמין ה' ברגע זו בדרך התולדה ג"כ מקרי נס כגון שבאו גנבים או גזלנים עליו [ובנ"א משמע דלדעה ראשונה נתמעט רק גנבים ומשום דבאים רק בשביל ממון וליכא חשש סכנה כלל לא נהירא דהא ע"פ הדין מותר להרגו דחזקה בא להרוג וכידוע מדין דמחתרת] וקרוב שיהרגוהו ונזדמנו בני אדם או סיבה אחרת שנתפחדו וברחו מחמת זה אע"פ שלא היה כאן שינוי בטבע מ"מ נס הוא שהזמין הקב"ה לשעה זו:

א

במג"א ס"ק ג' אלא בדברים הנוהגות. נ"ב כ"כ המהרי"ק סוף שורש קס"ח ליישב הקושיא על רש"י ע"ש. אמנם ע"כ מודה הוא דאם יש נפקותא בזמן הזה שפיר הוי בכלל האי פסקא דלא תקשה מרש"י מנחות דף נ"ב ע"א ע"ש. אלא ע"כ התם לא הוי הלכתא למשיחא דנ"מ אי חיישינן ולפשיעותא בכהאי גוונא וק"ל א"כ ה"נ נ"מ לענין ברכת הנס. וליתא להך תירוצא:

א

סעיף ב' על נס שנעשה לקצת ישראל כל זמן שלא נעשה לכל ישראל או רובן ואפילו נעשה לקצת שבטים אין מברכין עליו. נ"ב עיין במג"א מ"ש בזה עד הסוף אבל בפסח לא כתוב קהל וכו' ע"ש. הנה לכאורה מנ"ל להרמב"ם לחלק כן ונראה דלמד כן ממס' יומא דף נ' דקאמר הש"ס שם ומה נ"מ דלא מייתי כהנים פר בהוראה וקשה למה לא קאמר נ"מ אם נטמאו רוב הכהנים אם עושין פסח בטומאה או לא וכגון שיש מיעוט כהנים טהורים ולכך הציבור יכולין לעשות בטהרה והמיעוט יעשוהו ובפרט אם הוי בית אב של אותו השבוע טהורין דעושין בטהרה והכהנים עצמם אם אקרי קהל עושין בטומאה ואם לאו נדחין לשני ולמה לא קאמר נמי הך נ"מ או לומר נ"מ אם מברכין על נס של הכהנים אם אקרי קהל מברכין ואם לאו אין מברכין ומזה הוכיח הרמב"ם דלא קי"ל כר"ש רק בהוראה ולא בפסח וברכה ולכך לא קאמר דנ"מ רק מה שנוגע לדינא אבל מה שאין נ"מ לדידן לא הזכיר ובפרט דהקושיא הוי שם על רבא למה משיג על ר"ע כיון דסוף סוף שפיר מתרץ הקושיא א"כ אין יכול לתרץ דנ"מ לפסח או לנס כיון דלדידן לא קיי"ל בהא כר"ש כיון דאין נ"מ בזה לדינא למה הקשה על ר"ע לכך קאמר דנ"מ לכהנים אם הם מביאים פר בהוראה דבזה קיי"ל כר"ש לכך קאמר הך נ"מ וזה ברור ונכון ויש ראיה מזה להרמב"ם ודו"ק היטב:

א

[א] [לבוש] אין צריך וכו'. צריך עיון דבבית יוסף מבואר דאין רשאי לברך ואולי דכיון דאין צריך לברך ממילא הוי ברכה לבטלה, ועיין לעיל סימן ר"י סק"ב. אי נמי מיירי הלבוש אפילו בלא שם ומלכות דאז אין איסור וכן פסק הב"ח:

ב

[ב] [לבוש] אלא אם כן הפסיק וכו'. משמע דבעינן שיהא שלושים חוץ מיום שראה בו ויום שעומד בו כגון אם ראה ביום ראשון בעינן שיראה ביום רביעי. ולעניות דעתי מלשון ירושלמי פרק הרואה אחד לשלושים יום, וכן כתב בעל הלכות גדולות ואגודה משמע דאף שרואה ביום שלושים צריך לברך, ומזה מבואר נמי דלא כסברת מגן אברהם דאף שרואה ביום שני שהוא יום שלושים מברכין כדלעיל סימן כ' דהכא והתם נקט בש"ס לשון פרקים דליתא דזה הוי שני פעמים בשלושים. וזה נראה לי כוונת תוס' דפרק הרואה דמייתי ראיה מירושלמי ותמה מהרש"א דהא איתא כן בש"ס דילן. ולעניות דעתי דלא קשה מידי דבש"ס קאמר עד שלושים יום ונוכל לפרש עד ועד בכלל ודו"ק, וכן בהרא"ש וסמ"ג וסמ"ק ושאר פוסקים ולחם חמודות מבואר דביום שלושים אינו מברך. ומכל מקום ביום שלושים ואחד נראה דמברך כדפירשתי, ויש לפרש כן גם דברי לבוש דכיון דרואה ביום שלושים ואחד הוי כמו הפסק שלושים יום, ודו"ק:

ג

[ג] [לבוש] דאיכא למאן דאמר וכו'. הב"ח ולחם חמודות דף ס"א תמהו הא בהוריות דף ה' פלוגתא ר' מאיר ור' יהודה הוא והלכה כר' יהודה דשבט אחד מיקרי קהל, וכן פסק הרמב"ם פרק ה' מהלכות שגגות עיין שם, ובאמת בפרק ז' מהלכות פסח לא פסק כן, ומגן אברהם תירץ דדוקא בהוראת בית דין קיימא לן כוותייהו דכתיב בהדיא קהל בקרא, עד כאן. וראיה נראה לי מירושלמי פרק הרואה דלא פסק הכא הלכה, עיין שם ודו"ק, וכמו שכתב בשיירי כנסת הגדולה ודו"ק. אך זה צריך עיון מה שהוכיח לחם חמודות ומעדני מלך שם מתוס' שכתבו שאין מברכין על מקום שנפלה מחנה סנחרב כיון שאין הנס ניכר במקום כי מעברות הים אין מברכין עליו אלא אותו אדם שנעשה לו הנס, ודייק מעדני מלך דסבירא ליה דשבט איקרי קהל, דאי לא תימא הכי תיפוק ליה דלא הוי כל ישראל, עד כאן. אך כד נעיין נראה לי דלזה דקדק תוס' שם וכתבו דלא גרע חזקיה מאדם מסוים, ורצה לומר דבאדם מסוים אף שלא היה רוב ישראל ראוי לברך, וקל להבין. ואם כן אדרבה ראיה מתוספות דשבט לא מיקרי קהל:

ד

[ד] וכל יוצאי יריכו וכו'. אפילו אותן שנולדו קודם לכן כמ"ש ס"ו כנ"ל, עד כאן לשון מגן אברהם. נראה לי פירושו מדכתב השולחן ערוך דמברך אנס דרבו כמו בנס אביו אלמא דאין הטעם משום שותפות אלא משום כבוד, ואם כן אין חילוק בין נולדו קודם כנ"ל. אבל לעניות דעתי אינו נכון דהשולחן ערוך הוציא מהרמב"ן שהביא בית יוסף דלא גריס בש"ס אלא בריה ובר בריה משום דעד כאן רחמי האב על הבן אבל יוצאי יריכו אין מברכין, אבל לרשב"א דפירש נמי יוצאי יריכו משום שותפות, אם כן כיון שכבר נולדו לא שייך שותפות כמו שכתב עולת תמיד, וראיה ברורה לזה ממה שכתב בחידושי רשב"א זה לשונו, ואף על גב דבעיא היא בירושלמי מהו לברך על אניסא דרבים ולא פשטוה, איכא למיפשט מרב חנא דבירך אדר' יהודה רביה, עד כאן. ולכאורה תמוה למה לא פשיטא ליה כדפשיט הרמב"ן מדברך אאביו, אלא על כרחך דאזיל לטעמו דלאו דוקא בר בריה אלא כל יוצאי יריכו, ועל כרחו יש לומר דטעמא משום שותפות ולא יכולין למילף רבו מיניה, וכן נראה לי לדינא, אך בבנו ובן בנו יש להורות דאפילו קודם שנולדו צריכין לברך כי סמכינן על רוב פוסקים דמפרשי רק בבנו ובן בנו ולא יוצאי יריכו, ואם כן אין הטעם משום שותפות, ועוד דאף למאן דאמר דאף יוצאי יריכו משום שותפות, מכל מקום יש לומר בבריה ובר בריה צריכין נמי לברך בלא טעם דשותפות כדאמרן. והשתא ניחא שהאריך השולחן ערוך ותלה דין רבו באביו ולא כתב בסתם דמברך ארבו כדפירשתי. כתב בתשובת ר' יום טוב צהלון [חלק א' סימן] פ"ז נעשה לו נס בעליה והוא דר בבית כשהולך לעליה מברך כשהולך משלושים לשלושים יום:

ה

[ה] [לבוש] לאבותינו וכו'. כתב לחם חמודות אין דעתי נוחה שאפילו הם רבים אינם יכולין לומר אלא לאבינו, עד כאן. ונראה לי דגם הלבוש מודה בזה אלא דמיירי כשיש בנים מאנשים רבים שאירעו להם נס וקל להבין. עוד נראה לי דאם הם שני בני בנים מזקן אחד יכולין לומר לאבותינו כי אביהם הוא בכלל הנס של אבי אביהם כיון שיש בו שותפות, ולפי זה בן הבן לחוד יכול לומר לאבותי, וכן משמע ברמב"ם וסמ"ג וסמ"ק (ונ"י) [ותוספות רבינו יונה] ורמזים דלכאורה דבריהם תמוהים, ובמאי דפרישית מיושב עיין שם כי קיצרתי, ובכלבו סימן פ"ז ראיתי דבן הבן יאמר לזקיני:

ו

[ו] צריך להזכיר וכו'. אבל יוצאי יריכו אין צריך להזכיר שאר מקומות כן נראה לי כמו בנס של רבים עד כאן לשון מגן אברהם. ונראה לי דבנו ובן בנו יזכיר כולם, וכן תלמיד לרב, וכן משמע לי ברמזים. כתב עולת תמיד אם הולך באותו יום למקום אחר שאירע לו הנס צריך עיון לכן לא יברך מספיקא, עד כאן. ולדבריו כל שלושים יום לא יברך בכל המקומות. ולעניות דעתי שיברך אפילו באותו יום כיון שלא ראה תוך שלושים לאותו המקום, ועוד דהא בכסף משנה פרק ט' מהלכות ברכות כתב דלרי"ף ורמב"ם אינו מזכיר כל המקומות ומר בריה דאביי דעשה כן לפנים משורת הדין הוא דעביד, ומזה יש לי תימא על הט"ז שהאריך להקשות על הרא"ש שכתב על עובדא דמר, מכאן משמע שיחיד שנעשה דין זה הוא בשם הרא"ש הא הוא מש"ס עיין שם, איך ישתמיט ליה דברי כסף משנה דרי"ף ורמב"ם לא פסקו לש"ס זה ולזה הוצרך הטור להביא בשם הרא"ש דמשמע ליה דהש"ס חיובא קאמר. גם מה שנדחק לתרץ דקא משמע לן הרא"ש דצריך להזכיר שם המקומות תמוה דחידוש זה לא נזכר בהרא"ש כלל, ויותר הוה ליה לתרץ דקא משמע לן הרא"ש דאפילו בהרבה מקומות דבש"ס לא נזכרו אלא שתים:

ז

[ז] של רבו וכו'. נראה דבניו אין מברכין כלל, ודין אוהביו או קרוביו נתבארו בסימן רי"ט:

ח

[ח] [לבוש] אפילו אינו רבו וכו'. במגן אברהם האריך לחלוק בדין זה דלא מצינו מי שפוסק שיברך על אדם מסוים עיין שם. ואני תמה עליו הא תוס' [ברכות] דף נ"ד ע"ב ומרדכי ורוקח סימן וחידושי רשב"א פרק כיצד מברכין פסקו הכי להדיא, ואין ספק דאישתמיטתיה ומתוך כך לא ידע במחילה שפיר פירוש הירושלמי דמבואר ברשב"א שם דעל אביו ורבו לא פשיט כלל. ומה שסיים הירושלמי אם הוא אדם מסוים הוא ענין חדש ולא קאי למעלה, וזה מוכח כוונת רמב"ן שהבאתי לעיל וכן משמע בהרא"ש, גם הב"ח ובית יוסף ומעדני מלך נדחקו בפירוש הירושלמי והניחו לי מקום, ודו"ק כי קיצרתי, ומכל מקום נראה דבעינן דוקא אדם מסוים ביותר:

ט

[ט] של דניאל וכו'. כתב בשולחן ערוך וכן פסק הב"ח וכתב שנשמט מדברי רמב"ם של דניאל ותמה על רש"ל שפסק בפשיטות דברי רמב"ם דבכל גוב אריות מברך דאם כן מנא ליה לרמב"ם לחלק בכך, עד כאן וכן תמה שיירי כנסת הגדולה. ואני תמה דהא מבואר נמי בפירוש רש"י בברכות דף נ"ז דפירש על כבשן האש חפירה שהוסק בה כבשונם של חנניה מישאל ועזריה, ולא פירש נמי על גוב אריות של דניאל אלמא דבכל גוב אריות מברכין, וטעמא משום גוב אריות אינו מצוי כלל וכל מקום שרואין אותו נתעורר הלב על הנס. וקושיית הב"ח ושיירי כנסת הגדולה מנא ליה לחלק, נראה לי דדייקא הכי דמדנקיט הש"ס גוב אריות בלא ה"א וכבשן האש בה"א הידוע, וכן הוא בלשון הרא"ש וטור ופוסקים וקל להבין. ואף שפירוש רש"י על קירית הארבע דבלשון עברי נכתב ה"א בתיבה השניה מכל מקום כיון דשני ולא כתב נמי ה"א בגוב אריות משמע דדוקא הוא. וראיתי בארחות חיים שכתב בשם סדר ברכות שקיבל דמברכין אפילו על כל כבשן האש וגריס בברכה כבמקום הזה בכ"ף עיין שם, וזה למאי דפירשתי דלא כמאן. ועוד בחידושי רשב"א ואבודרהם מצאתי כדברי השולחן ערוך ולבוש דאפילו בגוב אריות אין מברכין אלא של דניאל, וכן משמע לי מש"ס שם דקאמר הרואה בבל הרשעה מברך חמישה וחשיב אחד מהן גוב אריות וכבשן אש משמע דוקא בשל דניאל וחנניא מישאל ועזריה שהיה בבבל קאמר. ועוד אפשר לי לפרש דגם הרמב"ם ופירוש רש"י מודים לזה ולא הוצרכו לכותבן מרוב פשיטתן, והא דפירשו גבי כבשן האש היינו דלא נטעה דמיירי בכבשן האש שהושלך בו אברהם אבינו, וסבירא ליה דבזה לא הוצרך הש"ס לומר דמברכין דהא כולנו בני אברהם אבינו אנו, אלא מיירי בכבשן חנניא מישאל ועזריה דומיא דגוב אריות של דניאל דמברכים משום דנעשה שם קידוש השם אף שאינו בניו מכל מקום אפשר לברך בשאר גוב אריות בלא שם ומלכות:

י

[י] [לבוש] נראה לי דהלכה וכו'. טעם זה מפורש באבודרהם מקור דין זה וממילא מבואר דאם רואה רבים שנעשה להם הנס מברך. ונוסח הברכה כתב ארחות חיים ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם שעשה נס לאדם הזה:

יא

[יא] [לבוש] שהיה צדיק וכו'. תימא הא פירש רש"י פרשת לך לך על פסוק וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו, וכן פירש רש"י בפרשת וירא אל תביט אחריך אתה הרשעת עמהם ובזכות אברהם אתה ניצול וכו'. ונראה דהלבוש הבין הברכה שאומרים זוכר הצדיקים קאי על לוט, ולכן נפל בטעות, אבל לא עיין בפירוש רש"י הרואה שפירש בהדיא דקאי על אברהם, וכן מבואר ברי"ף, וכדכתיב ויזכור אלקים את אברהם וישלח את לוט וגו'. מיהו יש לדחוק ולפרש כוונת הלבוש שהיה צדיק יותר מאשתו, גם רש"י פירש פרשת וירא ויזכור אלהים את אברהם נזכר שהיה יודע ששרה אשתו של אברהם ולא גילה הדבר שהיה חס עליו לפיכך חס הקב"ה עליו:

יב

[יב] יוצא ממנהג העולם וכו'. כגון נפל עליו אריה וגמלא פריצא. והא דמברכין שעשה ניסים בפורים התם נמי יצא המנהג העולם חדא שביטל כתב המלך והוא היפך דת פרס ומדי ועוד שהרג קרוב לשמונים אלף בשביל אהבת אשה אחת, ר' דוד אבודרהם:

יג

[יג] ויש חולקים וכו'. במגן אברהם תמה דאין מי שחולק להיקרא נס רבה שהוא בדרך הטבע, ומה שכתב בית יוסף בשם הריב"ש היינו לומר כשנעשה לו נס צריך לברך גם הגומל, אבל בדבר שמנהג העולם פשיטא דאין לברך שעשה לי נס, עד כאן. ולעניות דעתי מדכתב הריב"ש וכיוצא בניסים אלו אלמא דגנבא ונפל כותל ניסים קרא להו, ועוד דלמד דין דמברך מיד הגומל מקל וחומר דמברך כשמגיע אחר כך למקום על הניסים, ואם כן כיון דפסק לברך בהו הגומל על כרחך נמי מברך על הניסים דאם לא כן ליכא קל וחומר בהו:

א

א) [סעיף א'] הרואה מקום שנעשו בו נסים וכו' משמע דדוקא כגון הנך שניכר הנס מתוך המקום אבל בלאו הכי כגון סביב ירושלם שנפלה מחנה סנחריב אין מברכין וכמ"ש התו' והמרדכי. מיהו על נס שלו אפי' אינו ניכר מתוך המקום מברך. מ"א סק"א ועיין בס' פדה את אברהם מע' מ"ם אות ך' שכתב בשם ס' קומץ מנחה דהעובר במקומות דאלה מסעי בנ"י חייב לברך ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה יעו"ש. א"ח אות א':

א

ב) שם כגון מעברות הים וכו' מקום שעברו ישראל בים סוף ומעברות הירדן בימי יהושע. רש"י ברכות נ"ד ע"א:

א

ג) שם ומעברות נחלי ארנון וכו' מבואר שם בגמרא שהיה מקום ידוע עומק שבין שני הרים שהיו ישראל צריכים לעבור שם ואמוריים היו נחבאים שם ורצו להורגם ונעשה נס שנדבקו הרים זה בזה ונהרגו כולם. ונס של אבני אלגביש שהושלכו מן השמים אבנים גדולים. ונס של אבן שבקש עוג וכו' אמר מחנה ישראל כמה הוי תלתא פרסי איזיל ואיעקר טורא בר תלתא פרסי ואשדי עלייהו ואקטלינהו אזל עקר טורא בר תלתא פרסי ואייתי על ראשיה. ואייתי קב"ה עליה קמצי ונקבוה ונחית בצואריה היה בעי למשלפה משכי שיניה להאי גיסא ולהאי גיסא ולא מצי למשלפה והיינו דכתיב שני רשעים שברת וכו' וחומת יריחו שנבלע במקומו יעו"ש. עו"ת אות א':

א

ד) ואין המברך מברך עד שיראה בפרט מקום הנס. כמו שהרואה ים סוף לא יברך אם לא ראה מקום שעברו. וכן הרואה הירדן עד שיראה מקום שעברו והכתוב אומר והעם עברו נגד יריחו. וכן נחל ארנון. ומיהו בכל מקום שיראה חלק מן הים ומן הירדן ומן הנחל ראוי להזכיר חסדי השי"ת והשגחתו עלינו ויודה וישבח כפי כוחו וכן בראותו בהר הכרמל מקום שעשה אליהו ז"ל המזבח. ובראותו בשונם מקום עליית אלישע ע"ה וכיוצא בהם. ואנחנו הורגלנו לומר כראותינו הירדן כך. על יד הירדן אברך אהלל אשבח ואודה שמך. בעד עמך בקעת ים סוף. גבול ארצך שפתו והסוף הסוף לאליהו חציתו ובו אלישע היה חלוף חשוף זרוע קדשך קדוש ישראל להושיע עם אביון הטיבה ברצונך את ציון. כפתור ופרח פ"ז ונראה דאם אינו יודע המקום בבירור י"ל ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה בלתי הזכרת שם ומלכות:

א

ה) שם וכולם בהזכרת שם ומלכות. לאפוקי מהראב"ד שסובר דאע"ג דבשאר ברכות בעינן שם ומלכות בברכות הראיה כיון שאינם אלא שבח והודאה בעלמא א"צ שם ומלכות. טור וב"י. ועיין ברכ"י אות א' שהביא סמך לדברי הראב"ד יעו"ש אבל התו' והר"י והרא"ש והרשב"א והמרדכי פ' הרואה כולם הסכימו לדעת הרמב"ם דבברכות הראיה נמי בעינן שם ומלכות וכתבו דבהדיא אמרו כן בירושלמי וכ"כ הרא"ש בתשו' דכל רבותינו כתבו כן וגם נוהגין כן להזכיר שם ומלכות ואין לחוש לדברי הראב"ד בדברים הללו ע"כ והביא כ"ז בב"י יעו"ש. וכן הוא דעת האחרונים לברך בשם ומלכות. ועיין. לעיל סימן י"ז אות ב' ודוק:

א

ו) [סעיף ב'] על נס שנעשה לקצת ישראל וכו' משמע בשבת דף ל"ג ע"ב דכשנעסה לאדם נס יתקן איזהו צרכי רבים בעיר. מ"א סק"ב והטעם נראה ע"פ מ"ש ס"ח מה שנעשה לפעמים לאדם נס שלא כדרך הטבע הוא שגלוי לפניו ית"ש שיבוא על ידו איזו זכייה לרבים. סו"ב אות ב' וכתב הרו"ח בשם ס' אמת ליעקב דה"ה לחבר ולהדפיס ספר בדבר שהוא צורך רבים להאיר עיניהם ועי"ש שכתב דכמה מעלות טובות איכא להמחבר וגם למקדיש להוציאו לאורה יעו"ש. ועוד עיין מזה בסה"ק חקי חיים דרוש י"ג לקניית ס"ת:

א

ז) שם לקצת ישראל וכו' בירושלמי איכא פלוגתא דלמ"ד שבט אחד איקרי קהל מברכין על הנס שנעשה לשבט אחד ולמ"ד דדוקא כל השבטים איקרי קהל אין מברכין אלא על הנס שנעשה לכל השבטים. והביאו הטור ופסק ב"י דאין לברך מספק יעו"ש וכך הם דבריו כאן בש"ע. וע"כ נראה דעל נס שנעשה לשבט א' יש לברך בלא שם ומלכות. ועיין לקמן אות ט"ו:

א

ח) ודע שהצלה שמציל הקב"ה איזה אדם מהצרה הוא ע"י נשמות הצדיקים כמ"ש בזוה"ק פ' מצורע דנ"ה ע"ב בתוספתא במ"ש אצל יעקב ויפגעו בו מלאכי אלהים שאברהם ויצחק הוו דערעי ליעקב כד אשתזיב מלבן ולא דא בלחודוי אלא לכל צדיקייא נשמתהון דצדיקייא מערעין קדמוהי לשיזבותיה ואינון מלאכיא קדישי עילאי יעו"ש. סו"ב אות ב':

א

ט) ונתפשט המנהג וכ"ה בשל"ה שכמה גדולי ישראל שהיו בצרה וניצולו שבכל שנה ושנה באותו היום מתבודדים עצמם בתפילות ושבחות להאל ית"ש על התשועה שהיה להם ע"פ הנס ואח"כ לשמוח קצת עם אוהביו ורעיו כפי השגת ידו והיא לפרסומי ניסא והוא מנהג נכון כי מי יודע אם יזדמן לו להיות באותו המקום שנעשה לו הנס ולברך שם. סו"ב שם. ואני ראיתי בסוף שיטת ר"ה להרמב"ם כ"י שאומר שם שהרמב"ם קיבל עליו להתבודד ביום הצרה בכל שנה וביום שאחריו לשמוח ולשון זה הביאו ס' חרדים יעו"ש. מחב"ר אות ד' שע"ת אות ה' ויש נוהגים שאין ליפול על פניהם באותו היום שנעשה להם הנס. וכן הוא מנהג עי"ת בגדאד יע"א שנעשה להם נס ממצור של טמץ מלך פרס ביום י"א אב וט"ז טבת שאין נופלין על פניהם באותם הימים. ועיין עוד לקמן אות ט"ל:

א

י) שם לכל ישראל או רובן וכו' משמע הא קצת השבטים אף שהם רוב שבטים שבעה כל שאין רוב ישראל לא הוה נס דרבים. א"א אות ג':

א

יא) שם אין מברכין עליו. היינו אחרים שלא היו באותו הנס אבל אותם שנעשה להם הנס מברכין וכמ"ש לקמן סעי' ד':

א

יב) [סעיף ג'] כשרואה אותם משלושים וכו' ואפשר דבעינן שיהיו שלושים יום חוץ מיום שראה בו ויום שעומד בו כגון אם ראה ביום א' בעינן שיראה ביום ד' וכ"מ בלבוש. מ"א סק"ד וכ"כ האחרונים:

א

יג) שם לשלושים יום. וא"ת ברעמים וזועות וריח בושם למה מברך בכל פעם י"ל דהתם אינו רואה אותו הדבר בעצמו. וריח בושם אעפ"י שהוא אותו הדבר מ"מ כיון שהנאתו דומה לאכילה מברך כל פעם. והראב"ן כתב כי ריח אינו הדבר בעצמו כי הריח מוסיף והולך. וכ"כ. הרד"א סוף שער ח' מ"א סק"ה:

א

יד) שם ואז הם חובה וכו' אבל קודם שלושים הוי ברכה לבטלה. וכתב הב"ח דבלא שם ומלכות גם בתוך שלושים יכול לברך וזה פשוט. עו"ת אות ג':

א

טו) [סעיף ד'] הרואה מקום שנעשה נס ליחיד וכו' וכל שלא נעשה לרוב ישראל נקרא ניסא דיחיד. ב"י בשם הר"י. וכ"כ בסעי' ב' ועיין לעיל או' ז':

א

טז) שם מברך שעשה לי נס וכו' וטוב שישתטח ויפול על פניו באותו מקום ויאמר ברוך שעשה לי נס וכו' חס"ל אות ב' וכ"ה בברכ"י בשיו"ב אות א':

א

טוב) שם מברך שעשה לי נס וכו' מי שנעשה לו נס בעלייה והוא דר למטה ואינו עולה בעלייה אם אחר ל' יום עולה לעלייה צריך לברך דמקום מיוחד בעינן אף שגוף העלייה הייה רואה בהיותו דר למטה. מהריט"ץ בתשו' סימן פ"ז. א"ר אות ד' ברכ"י אות ג' שע"ת אות ד':

א

חי) מי שנפל מן הסולם ובשרו עליו יכאב לא יברך הגומל ולא שעשה לי נס אלא בלי שם ומלכות. הרדב"ז ח"ג סימן תקע"ב. מחב"ר אות ב' שע"ת שם:

א

יט) שם וכל יוצאי יריכו וכו' והטעם כתב ב"י בשם הרשב"א משום דכל יוצאי יריכו שותפים באותו הנס עכ"ל משמע הא אותם שנולדו לו קודם הנס אין מברכין וכ"כ העו"ת אות ד' וכן הסכים י"א בהגב"י אבל המ"א סק"ו כתב דאפילו אותן שנולדו קודם לכן מברכין, וכ"ה דעת הברכ"י אות ד' והא"ר אות ד' לחלק יצא דאותם שנולדו אח"כ מברכין כל יוצאי יריכו אבל מה שנולדו מקודם דוקא בריה ובר בריה יעו"ש. והב"ד שע"ת אות ה' וכ"כ א"א אות ו' וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בנולדו קודם הנס יש להם לברך בלא שם ומלכות משום ספק ברכות. ועיין לעיל סימן ח"י אות ז' ודוק:

א

כ) שם שעשה נס לאבי וכו' היינו אם הוא לבדו אבל אם היו שם רבים יוצאי יריכו שרואים את המקום ההוא משמע מדברי הלבוש שיאמרו שעשה נס לאבותינו. וכ"כ העט"ז אות א' מיהו הל"ח כתב שאפילו הם רבים אינם יכולין לומר אלא לאבינו יעו"ש וכ"כ העו"ת אות ד' והא"ר אות ה' כתב דגם הלבוש מודה בזה אלא דמיירי כשיש בני אנשים רבים שאירעו להם נס. וכתב עו"ש הא"ר אם הם שני בני בנים מזקן אחד יכולין לומר לאבותינו כי אביהם הוא בכלל הנס של אבי אביהם כיון שיש בו שותפות. ולפ"ז בן הבן לחוד יכול לומר לאבותי יעו"ש. וכ"כ א"א אות ז' ובכלבו סימן. פ"ז כתב דבן הבן יאמר לזקני. והביאו א"ר שם:

א

כא) [סעיף ה'] צריך להזכיר כל המקומות וכו' אבל יוצאי יריכו א"צ להזכיר שאר המקומות. מ"א סק"ז. והא"ר אות ו' כתב דבנו ובן בנו יזכיר כולם. וכן תלמיד לרב. והביאו א"א אות ז' וכתב דאין כאן חשש ברכה לבטלה כיון דכוללם בברכה אחת יעו"ש:

א

כב) שם צריך להזכיר כל המקומות וכו' ואם הלך באותו יום למקים האחר שאירע לו הנס עיין עו"ת אות ה' שנסתפק בזה וכתב דאין לחזור ולברך משים ספק ברכה. והביאו א"ר אות ו' וכתב דלדבריו כל ל' יום לא יברך בכל המקומות. אלא שהוא חלק עליו וכתב דאפילו באותו יום מברך כיון שלא ראה אותו מקום תוך ל' יום יעו"ש. וכן המאמ"ר אות ד' חלק על דברי עו"ת הנז' אלא שכתב דאפשר דגם העו"ת לא אמר דאין לברך אלא דוקא באותו היום אבל אחר אותו היום פשיטא דיברך יעו"ש:

א

כג) שם צריך להזכיר כל המקומות וכו' וצריך להזכיר הנס של אותו מקום תחלה ואח"כ של שאר מקומות. ברכות נ"ד ע"א ויאמר בא"י וכו' שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני ובמקום פלוני:

א

כד) שם צריך להזכיר כל המקומות וכו' אבל המברך על נס של רבים א"צ לכלול עמו כל הנסים שנעשו לרבים. מ"א סק"ז ומחה"ש:

א

כה) [סעיף ו'] על נס של רבו וכו' והיינו ברבו מובהק שלמד רוב חכמתו ממנו דכמו שצריך לכבדו בכל הדברים הכתובים ביו"ד סימן רמ"ב כן צריך לברך על נסו אבל אם אינו רבו מובהק אין מברך על נסו. ועי"ש ביו"ד סעיף ל' ודוק. ונוסחא ברוך וכו' שעשה נס לרבי במקום הזה:

א

כו) שם צריך לברך וכו' אבל בניו אין מברכין כלל. א"ר אות ז':

א

כז) שם הגה. י"א דה"ה אם רואה האדם וכו' הא דכתב זה בשם י"א לאו משום דאיכא פלוגתא אלא משום דהיא סברה יחידית דסברה זו כתבה בד"מ רק משם הרד"א יעו"ש. וכן הסכימו האחרונים:

א

כח) שם אם רואה האדם וכו' כגון אם הוא אדם מסויים או רבו או אביו וכיוצא בהן. וזהו ג"כ אם רואה אותם מל' יום לל' יים. לבוש ועיין לעיל אות י"ב:

א

כט) שם אם רואה האדם וכו' וה"ה אם רואה הרבים כ"ה בד"מ. וכ"כ מ"א סק"ח. והיינו אם הם רוב ישראל שחייב לברך אניסם וכמ"ש בסעי' א' יעו"ש: ונוסחא ברוך וכו' שעשה נס לאבי. ואם הוא רבו יאמר לרבי. ואם הוא אדם מסויים יאמר לך ואם הם רבים יאמר לכם:

א

ל) [סעיף ז'] על נס של אדם מסויים וכו' אפילו אינו רבו. ב"י. וכ"כ הלבוש. ומ"ש המ"א סק"ט דבעינן תרווייהו עיין מה שתמה עליו הא"ר אות ח' והביא כמה פוסקים דס"ל דמברכין על אדם מסויים אפילו אינו רבו יעו"ש. וכן השיג עליו המאמ"ר אות ו' יעו"ש:

א

לא) שם כיואב בן צרויה וכו' והא דלעיל סעיף ב' פסק דכל נס שלא נעשה לרוב ישראל אין מברכין אפשר לומר דשאני יואב דהיא הלך בשליחות כל ישראל והרי הוא כמו שהורע לכל ישראל. עו"ת אות ו' וכ"כ המ"א שם דבעינן דיקא כיואב שיצא טבעו בכל העולם ובעו"ה אין לנו עתה כיוצא בו עכ"ד. וכ"כ א"ר שם דבעינן דוקא אדם מסויים ביותר:

א

לב) שם הרואה גוב אריות של דניאל וכו' מיהו רש"ל כתב לברך על כל גוב אריות. והביאו הב"ח אלא שכתב דנקטינן כפסק הש"ע שלא לברך על שאר גוב ושאר כבשן דסב"ל יעו"ש. וכן הסכים שכנה"ג בהגב"י אות ב' וכתב וכן עמא דבר. והא"ר אות ט' כתב דיש לברך בשאר גוב אריות בלא שם ומלכות יעו"ש:

א

לג) שם שעשה נס וכו' ובאדם מסויים יאמר שעשה נס לפלוני במקום הזה:

א

לד) [סעיף ח'] הרואה אשתו של לוט וכו' משום דהוי כמו נס שהוא שלא כמנהג העולם מ"א סק"י:

א

לה) שם מברך שתים וכו' ואעפ"י שלא ראה את לוט אלא את אשתו בלבד מברך שתי ברכות. ב"י והטעם כתב בלבוש דאגב שרואה אותה יזכור גם בעלה וכיון שזוכרו יברך עליו, וכ"כ הט"ז סק"ב:

א

לו) שם זוכר הצדיקים. ומשמע שם בגמרא ברכות נ"ד ע"ב דזוכר הצדיקים חוזר על אברהם שניצול לוט בזכותו. וכן פרש"י שם זוכר הצדיקים שזכר את אברהם יעו"ש. וכ"כ פרישה אות י"א מיהו הלבוש כתב ואגב שרואה אותה יזכור גם בעלה שהיה צדיק וכו' עכ"ל משמע דזוכר הצדיקים חוזר על לוט ועיין מ"ש עליו הא"ר אות י"א. וכן הי"א בהגה"ט השיג על דברי הלבוש הנז' יעו"ש:

א

לז) [סעיף ט'] שהוא יוצא ממנהג העולם וכו' כגון שנפל עליו אריה או גמלא פריצא כדאיתא בברכות נ"ד ע"א. מ"א ס"ק י"א א"ר אות י"ב:

א

לח) שם אינו חייב לברך. מיהו ברכת הגומל חייב לברך. ב"ח. וכ"כ הט"ז סק"ג:

ב

לח) והא דמברכים שעשה נסים בפורים התם נמי יצא ממנהג העילם חדא שביטל כתב המלך והוא היפך דת פרס ומדי ועוד שהרג קרוב לשמונים אלף בשביל אהבת אשה א' א"ר שם בשם הרד"א:

א

טל) וכתב בזוה"ק פ' בא רמ"א ע"א וז"ל חובה איהו על בר נש לאשתעי תדיר קמי קב"ה ולפרסומי ניסא בכל אינון נסין דעבד ואי תימא אמאי איהו חובתא והא קב"ה ידע כולא כל מה דהיה ויהוי לבתר דנא ואמאי פרסומא דא קמיה על מה דאיהו עבד ואיהו ידע. אלא ודאי איצטריך בר נש לפרסומי ניסא ולאשתעי קמיה בכל מה דאיהו עבד בגין דאינון מלין סלקין וכל פמליא דלעילא מתכנשין וחמאן לון ואודן כלהו לקב"ה. ואסתלק יקריה עלייהו עילה ותתא עכ"ל. וכתבו האחרוניה מי שנעשה לו נס יש להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הרני נותן זה לצדקה ויהי רצון שתחשב לי במקום קרבן תודה שהייתי חייב להקריב אלו היה בהמ"ק קיים ואח"כ יאמר פ' תודה:

א

מ) שם אינו חייב לברך. מיהו ברכת הגומל חייב לברך. ב"ח. וכן כתב הט"ז סק"ג. אמנם עיין לקמן בש"ע ססי' רי"ט שהביא פלוגתא בזה וכתב דיש לברך בלא שם ומלכות יעו"ש. והכי ק"ל משום ספק ברכות להקל:

א

כגון מעברות הים. משמע לכאורה דדוקא כגון הנך שניכר הנס מתוך המקום אבל בלא"ה כגון סביב ירושלים שנפלה מחנה סנחריב אין מברכין כמ"ש התוס' והמרדכי מיהו על נס שלו אפילו אינו ניכר מתוך המקום מברך:

ב

על נס. משמע בשבת דף ל"ג כשנעש' לאדם נס יתקן איזה צרכי רבים בעיר:

ג

לקצת שבטים וכו'. הקשה הב"ח דהא בירושלמי קאמר דלמ"ד כל שבט אקרי קהל חייב לברך על נס של שבט א' ופלוגת' דר"מ עם ר"י ור"ש היא וכיון דקי"ל כר"י ור"ש וכ"פ הרמב"ם פי"ב משגגות וא"כ למה פסק כאן דאינו מברך ובל"ח תירץ דהאי כללא ליתא אלא בדברים הנוהגים אם כן י"ל דק"ל כר"מ עכ"ל וצ"ע דבתוספות זבחים דף ו' משמע דהאי כללא שייך בכ"מ וצ"ע דמ"מ ר"י ור"ש רבים נינהו ועוד דהא הרמב"ם פסק כוותייהו, ועוד קשה דבפסחים דף פ' אמרינן דלר"י ולר"ש אם נטמא שבט א' עושין בטומאה משום דאקרי קהל והרמב"ם פסק דלא כותייהו משום דסתם מתני' דלא כותייהו וא"כ יהיו דבריו סותרין זה את זה, לכן נ"ל דדוק' בהוראת ב"ד קי"ל כותייהו משום דכתיב בהדיא קהל בקרא אבל בפסח לא כתיב בהדי' קהל והכא לפסח מדמינן לה:

ד

משלשים. וצ"ע אם ראה אותם ביום ל' כגון שראה ביום א' ולבסוף ד' שבועות ראה ביום ב' אם צריך לברך וממ"ש סי' תכ"ב בשם רד"א משמע דא"צ לברך ונ"ל דתליא בפלוגת' שבין הרמב"ם והרא"ש בסי' ק' (בטור) דהתם נמי איתא בגמרא פרקים כמו הכא וא"כ לפי מאי דפסק שם בש"ע צריך לברך ואפשר דהתם פסק לחומרא אבל הכא ספק ברכות להקל ואפשר דבעינן שיהיו ל' יום חוץ מיום שראה בו ויום שעומד בו כגון אם ראה ביום אחד בעינן שירא' ביום ד' וכ"מ בלבוש וברד"א משמע דמברך בזה:

ה

לל' יום. וא"ת ברעמים וזועות וריח בושם למה מברך בכל פעם י"ל דהתם אינו רואה אותו הדבר בעצמו וריח בושם אף על פי שהוא אותו הדבר מ"מ כיון שהנאתו דומה לאכילה מברך כל פעם והראב"ן כתב כי ריח אינו הדבר בעצמו כי הריח מוסיף והולך וכ"כ אבודרהם סוף שער ח' עמ"ש רסי' רי"ז:

ו

יוצאי יריכו. אפילו אותן שנולדו קודם לכן וכמ"ש ס"ז כנ"ל:

ז

צריך להזכיר. אבל יוצאי יריכו א"צ להזכיר שאר המקומות כנ"ל כמו בנס של רבים:

ח

רואה האדם. וה"ה אם רואה הרבים:

ט

אדם מסוים. ז"ל הרמזים וכן על נס שנעשה לרבו מברך אם היה מסוים כיואב בן צרויה עכ"ל משמע דבעי' תרווייהו רבו ומסוים דהירושלמי איבעיא ליה רבו ופשוט שאם היה רבו מסוים מברך אבל רבו ואינו מסוים נשאר בתיקו וספק ברכות להקל וכ"מ ברא"ש אבל הרמב"ן פסק מדחזי' בגמרא דילן שמברך על אביו ה"ה על רבו וכ"מ בטור אבל על אדם מסוים לא מצינו מי שפסק שיברך אלא הרב"י לפי פי' שבירושלמי וצ"ע דהוא היפך כל הפוסקים שלא כתבו שיברך על אדם מסוים ולכן נ"ל דלא יברך דספק ברכות להקל ועוד אפשר דבעינן דוקא כיואב שיצא טבעו בכל העולם ובעו"ה אין אנו עתה כיוצא בו:

י

אשתו של לוט. משום דהוי כמו נס שהוא שלא כמנהג העולם:

יא

ממנהג העולם. כגון שנפל עליו אריה או גמלא פריצא עיין בגמרא עססי' רי"ט:

יב

ויש חולק. לא מצאתי מי שחולק דהיאך יעלה על הדעת להקרא נס דבר שהוא בדרך הטבע ומ"ש הרב"י ס"ס רי"ט בשם הריב"ש היינו לומר כשנעשה לו נס צריך לברך גם הגומל אבל בדבר שמנהג העולם פשיטא דאין לברך שעשה לי נס וכ"מ בב"ח:

א

(א) כגון מעברות הים – מקום שעברו ישראל בים ביבשה:

ב

(ב) ומעברות הירדן – מקום שעברו ישראל בירדן בחרבה בימי יהושע:

ג

(ג) ומעברות נחלי ארנון – מפורש בש"ס שהיו שני הרים ועמק ביניהם שהיו ישראל צריכין לעבור דרך אותו עמק ונחבאו האמוריים במערות שעשו בהרים בצדי העמק כדי שיפלו עליהם פתאום בעברם בעמק ונעשה נס שנדבקו ההרים זה בזה בעבור ארון ברית ה' עליהם ונהרגו כולם שם:

ד

(ד) של בית חורון – שהושלכו מן השמים על האומות שנלחמו עם יהושע כדכתיב בקרא:

ה

(ה) ואבן שבקש וכו' – כדמפורש באגדה שעקר הר בת תלתא פרסא כדי להפילו על ישראל ונעשה נס שלא היה יכול להפילו ע"ש בברכות נ"ד ע"ב ועיין בבה"ל:

ו

(ו) וחומת יריחו – שנבלעה במקומה:

ז

(ז) מברך שעשה נסים – כתב המ"א לכאורה משמע דדוקא הנך וכדומה שניכר הנס מתוך המקום [פי' שבראותנו מעברות הים נזכרים אנחנו שהמים אלו נחצו לגזרים וכן בירדן היה נס במים גופא כדכתיב בקרא וכן אבני אלגביש יודעים אנו שאלו הם האבנים שבהם נעשה הנס] אבל בלא"ה כגון בבואנו סמוך לירושלים שקרה שם נס בעת מלחמת סנחרב שיצא מלאך ה' והמית כל המחנה אין מברכין על כגון זה שעשה נסים שאין הנס ניכר מתוך המקום [פי' אע"ג שאפשר לכוין מקום שנעשה הנס אעפ"כ אין הנס ניכר שהרי לא בגוף האדמה נעשה הנס] מיהו על נס שלו אפי' אין ניכר מתוך המקום כל שמגיע למקום ששם קרה הנס מברך:

ח

(ח) ובין שאר ברכות וכו' – הנזכרים בסימן שאחר זה:

ט

(ט) בהזכרת שם ומלכות – וכן צריך לומר נמי אתה ואלהינו כמו בשאר ברכות גמורות:

י

(י) אין מברכין עליו – אלא אותם שנעשה להם הנס בעצמם:

יא

(יא) משלשים לשלשים – חוץ מיום שראה וחוץ מיום שעומד בו עתה:

יב

(יב) ואז הם וכו' – וקודם לכן אסור וברכתו לבטלה:

יג

(יג) חובה – ואין להקשות מ"ש מברכת רעמים וזועות וברכת בשמים שמברך בכל פעם ואפילו בו ביום [עיין לעיל סימן רי"ז וסימן רכ"ז] דשאני התם שמברך ארעמים וזיקים חדשים וכמו כן ברכת הבושם מברך אריח חדש שנודף תמיד משא"כ הכא שלא נתחדש שום דבר מזמן שבירך ע"כ לא חשיב לברוכי אא"כ עבר זמן מרובה כל' יום:

יד

(יד) שנעשה נס ליחיד – וכבר מבואר בס"ב דכל זמן שלא נעשה נס לרוב ישראל כיחיד דיינינן ליה:

טו

(טו) אבל הוא עצמו וכו' – היינו כשחוזר ומגיע שם אחר שקרא לו הנס ומפעם הראשונה ואילך אינו מברך כשמגיע שם אא"כ עברו שלשים יום מברכה ראשונה וכבסעיף ג':

טז

(טז) וכל יוצאי ירכו – עיין בא"ר שהכריע דבנו ובן בנו צריכין לברך בין שנולדו קודם שקרה הנס ובין שנולדו לאחר מכן משום כבוד אביהם ומנכד ואילך אין מברכין אא"כ נולדו אבותיהם אחר שקרה הנס לאביהם הראשון דבזה הם שותפים כולם באותו הנס:

יז

(יז) שעשה נס לאבי – זה קאי על בן ומבן הבן ואילך יברך שעשה נס לאבותי או לאבי אבא:

יח

(יח) כל שאר המקומות – זהו דוקא ביחיד אבל בנסי רבים שמחוייב כ"א להזכיר לברך כשמגיע למקום הנס א"צ להזכיר כל המקומות שנעשו בהם נסים לישראל וגם ביחיד גופא כתב המ"א דדוקא הוא בעצמו אבל בנו אינו מחויב להזכיר כל הנסים שנעשו לאביו:

יט

(יט) ויכלול כולם – וצריך להזכיר מתחלה מקום שעומד בו ואח"כ יזכיר שארי מקומות. ודע שאף שכלל שארי נסים מ"מ אם פגע אח"כ המקום שנעשו לו שארי נסים מברך עוד הפעם אפילו בו ביום:

כ

(כ) צריך לברך – ונוסחתו ברוך וכו' שעשה נס לרבי במקום הזה ומיירי ברבו מובהק ופשוט דדוקא הוא אבל בניו אינם מחוייבים בכבוד רבו ואין מברכים אניסו:

כא

(כא) אם רואה האדם וכו' – וכגון שמחוייב לברך אניסו כאביו ורבו או אדם מסויים:

כב

(כב) כמו שמברך וכו' – ולפ"ז כל שלשים שלא ראה לאותו האיש כשפוגע בו אח"כ חייב לברך ונוסח הברכה ברוך אתה וכו' שעשה נס לאבי או לרבי ובאדם מסויים יברך שעשה נס לאדם הזה או ברוך שעשה לך נס:

כג

(כג) כיואב בן צרויה – שהיה מפורסם בכל ישראל לראש ולשלטון ועיין בבה"ל:

כד

(כד) שנתקדש בו – ר"ל ע"י הנס לפיכך חשוב נס זה יותר וצריך כל אחד לברך עליו וכדמסיים לפיכך וכו' ועיין בבה"ל:

כה

(כה) שעשה נס לצדיקים – ובאדם מסויים מברך ברוך שעשה נס לפלוני במקום הזה ופורט שמו:

כו

(כו) אשתו של לוט – כשהיא נציב מלח:

כז

(כז) מברך שתים – ואע"פ שאין רואה קברו של לוט דכשרואה אותה נזכר גם מנס בעלה ומש"כ ועל לוט ר"ל בשביל לוט:

כח

(כח) זוכר הצדיקים – שזכר הקב"ה את אברהם כדכתיב ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה וגו' [ומשמע לכאורה דעל קברו של לוט אינו מברך כלל דשם אינו מנכר זכירת הצדיקים רק כשרואה אשתו שנעשה נציב מלח ושם באותו מקום ובאותה שעה בודאי היה כח תוקף הדין ואעפ"כ זכר הש"י את אברהם והציל בעבורו ללוט ושייך לברך ע"ז]:

כט

(כט) שהוא יוצא ממנהג העולם – כגון עובדא דנזכר בש"ס באחד שהלך במדבר והיה בסכנת מיתה מחמת צמא ואיתרחיש ליה ניסא ונפק ליה מעין מים וכיוצא בזה:

ל

(ל) וניצול – ג"כ כדרך מנהג העולם דהיינו שצעק לעזרה או שנזדמנו ב"א שם וברחו:

לא

(לא) אינו חייב לברך – כשיגיע שם בפעם אחר ברכת שעשה לי נסים ומ"מ בשעה שאירע לו ההצלה צריך לברך ברכת הגומל דבברכת הגומל לא קפדינן כולי האי שיהיה נס גמור וכדלקמן בסוף סי' רי"ט בדעה הראשונה דהסכימו עליה הרבה אחרונים:

לב

(לב) ויש חולק – דאפילו היה ההצלה שלא למעלה מדרך הטבע אעפ"כ כיון שהיה בסכנה אם לא נזדמן לו ההצלה נס מקרי וחייב להודות ולשבח לבורא על שהכין והזמין לו ההצלה ברגע זו. אם נפל עליו אבן וכיו"ב או שעבר עליו עגלה טעונה שבדרך הטבע היה שימות עי"ז והוא ניצול ממיתה כשיגיע לאותו מקום משלשים לשלשים צריך לברך ואם נפל אבן סמוך לראשו או נתקע ברזל סמוך לעינו ונעשה לו נס ולא נפל האבן על ראשו ולא נתקע הברזל בעין ממש לדעה ראשונה אין מברכין ולדעה שניה אפשר שמברכים כי כל אדם שקרוב לדבר שיש בו סכנה וניצול מברך וע"כ יברך בלא שם ומלכות ועיין בבה"ל. כתבו האחרונים מי שנעשה לו נס יש לו להפריש לצדקה כפי השגת ידו ויחלק ללומדי תורה ויאמר הריני נותן זה לצדקה ויהי רצון שיהא נחשב במקום תודה שהייתי חייב בזמן המקדש וראוי לומר פרשת תודה. וטוב וראוי לו לתקן איזה צרכי רבים בעיר ובכל שנה ביום הזה יתבודד להודות לה' יתברך ולשמוח ולספר חסדו:

א

מג"א ס"ק ג' כללא שייך בכל מקום. וכך מבואר בפירש"י מנחות דף נ"ב ע"א ד"ה הי מינייהו אחריתא:

ב

מג"א ס"ק ז' וכ"מ בלבוש. וכ"כ בל"ח:

א

לי נס עבה"ט ועיין במהריט"ץ סי' פ"ז מי שנעשה לו נס בעליה והוא דר למטה ואינו עולה בעליה אם לאחר שלשים יום עולה בעליה צריך לברך דמקום מיוחד בעינן אף שגוף העליה היה רואה בהיותו דר למטה. ועיין בר"י בשם פרי הארץ סי' ז' גמגם בזה ובריש צרור הכסף כ' לייש' ע"ש. וע' ברדב"ז ח"ג תקע"ב מי שנפל מן הסולם ובשרו עליו יכאב לא יברך הגומל ולא שעשה לי נס אלא בלא שם ומלכות:

ב

יריכו עיין בה"ט ובא"ר הכריע דבנו ונכדו אפי' נולדו קודם ושאר יוצאי יריכו אפילו נולדו אחר כך ובבר"י הכריע כהמג"א וכן משמע מסתימת הפוסקים שיש מי שכ' נכדו מברך תו לא ובמח"ב הביא בשם המאירי בפסקיו כת"י שכ' הגרסא ברי' ובר ברי' וכן הוא בשאלתות ודוקא בנו ובן בנו מפני שהם בני דורו כו' ע"ש ובא"ר ושאר יוסף וכ' בסולת בלולה מדברי הזוהר ושל"ה מי שנעשה לו נס טוב וראוי שבו ביום יתבודד בכל שנה להודות ולשמוח ולספר קצת מהנס והביאו במח"ב וכ' אני ראיתי בשיטת ר"ה להרמב"ם בסופו ואיתא שם שהרמב"ם קיבל עליו להתבודד ביום הצרה בכל שנה וביום שלאחריו לשמוח ולשון זה הביאו בס' חרידים וכיוצא בזה נמצא שעשה הגאון בעל תוי"ט ועוד גדולים כאשר יצאו מצרה לרווחה:

א

מי שנעשה לו נסים הרבה כו'. דבר זה איתא בגמ' ריש פרק הרואה מר ברי' דרבינא הוה קאזיל בפקת' דערבות היה צמא למים איתעביד ליה ניסא איברא עינא דמיא ואשתי. ותו זימנא חדא הוה קאזיל בריסתקא דמחוזא נפל עליה גמלא פריצא (פי' משוגע) איתפרקא ליה אשיתא שנפלה החומה ונכנס לתוכה מפני הגמל כי מטא לערבות בריך ברוך שעש' לי נס בערבות ובגמלא כי מטא למחוזא אמר ברוך שעשה לי נס בגמל ובערבות. וכתב הרא"ש מכאן משמע שיחיד שנעשו לו נסים הרב' בהגיעו אל אחד מהמקומות יכלול כל שאר נסים עם זה. וקשה מאי הוצרך ללמוד ממשמעות והלא בפי' איתמר כן בגמ'. ותו שהטור כתוב וז"ל כ' א"א מי שנעשו לו כו' כמו שהעתיק כאן. וקשה למה יחס דברים אלו להרא"ש והם מפורשים בגמרא. ונראה לי דהטור הוקש' לו בדברי אביו מ"ש ותירץ על זה דקמ"ל דלא נפרש בגמ' שיכלול הנסים על מקום אחד לא שאר המקומות כדמשמע לכאור' שאמר רבינא בערבות ובגמלא הרי שלא הזכיר מקום הגמל דהיינו מחוז' קמ"ל דודאי צריך להזכיר גם שאר המקומות וגמלא דאמר הוא לשון הגמר' ור"ל מקום הגמל וזה מוכח מדאמר אח"כ בערבות ובגמלא והך בערבו' ע"כ דלא אמר כן דהא שם היה אלא ודאי מקום ערבות קאמר הכא נמי מקום גמלא ע"כ דקדק בטור כל שאר המקומות כו' והיינו שעשה לי נס במקום הזה ובמקום פלוני וגוף הנס אין צריך להזכיר כנ"ל נכון:

ב

ועל לוט. פי' על ידי שרואה אשאו נזכר בבעלה לוט:

ג

אינו חייב לברך. פי' על הנס אבל הגומל חייב לברך כמ"ש סוף סי' רי"ט: