א
דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים:
כשיבא לאכול פת שמברכין עליו המוציא יטול ידיו אפי' אינו יודע להם שום טומאה ויברך על נטילת ידים אבל לפת שאין מברכין עליו המוציא כגון לחמניות (פירוש סטורט"י בלע"ז) דקות או פת הבאה בכסנין (פי' פת עשוי' עם צוקארו ושקדים ואגוזים) ואינו קובע סעודתו עליהם אין צריך נטילת ידים:
ב
יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה יטול ידיו ולא יברך:
ג
אם אוכל פחות מכזית יש מי שאומר שא"צ נטילה:
ד
אם אוכל דבר שטיבולו באחד משבעה משקין שסימנם י"ד שח"ט ד"מ [דהיינו יין דבש שמן חלב טל דם מים] ולא נתנגב ואפי' אין ידיו נוגעות במקום המשקה צריך נטילה בלא ברכה [ואפילו אינו מטבל רק ראש הירק או הפרי אפ"ה יטול בלא ברכה] [ב"י]:
ה
הנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח: הגה ודוקא שנוטלן בתורת חיוב אבל אם נטלן משום נקיות שלא היו ידיו נקיות מותר: [הגהות סמ"ק] ובשר צלי יש מי שנראה מדבריו אף על פי שהמוהל טופח עליו דינו כפירות ותבשיל מחטים והם נגובים דינו כפירות:
ו
השותה אין צריך ליטול אפי' ידו אחת [וע"ל סי' ק"ע]:
ז
נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה ואחר כך רוצה לאכול לחם יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה עולה לו וא"צ לומר אם נטל ידיו שלא לאכול ואח"כ נמלך ואכל: הגה ואם לא הסיח דעתו יטול בלא ברכה [ד"ע] אם נגע באכילתו במקומות המטונפים בגופו יחזור ויטול ידיו [תשובת רשב"א סימן צ"ב וקצ"ג] ועיין לקמן סי' קס"ד: [כפול לקמן ושם נתבאר דצריך ג"כ לחזור ולברך]:
ח
מי שהיה במדבר או במקום סכנה ואין לו מים פטור מנטילת ידים:
ט
צריך ליזהר בנטילת ידים שכל המזלזל בנטילת ידים חייב נידוי ובא לידי עניות ונעקר מן העולם:
י
אע"פ ששיעורם ברביעית [פירוש רביעית הלוג דהיינו שיעור ביצה וחצי] יוסיף ליטול בשפע דאמר רב חסדא אנא משאי מלא חפני מיא ויהבי לי מלא חפני טיבותא:
יא
מברך קודם נטילה שכל המצות מברך עליה' עובר לעשייתן ונהגו שלא לברך עד אחר נטילה משום דפעמים שאין ידיו נקיות ומפני כך מברכין עליהם אחר ששפשף ידיו שכבר ידיו נקיות קודם שיטיל עליהם מים שניים: הגה גם יכול לברך עליהם קודם נגוב שגם הנגוב מן המצוה ומקרי עובר לעשייתן (טור ותו' ורא"ש פרק קמא דפסחים) [הגהות אשירי פרק קמא] ואם שכח לברך עד אחר נגוב מברך אח"כ:
יב
וינגבם היטב קודם שיבצע שהאוכל בלי נגוב ידים כאילו אוכל לחם טמא:
יג
המטביל ידיו יכול לאכול בלא נגוב וה"ה לנוטל ידיו בבת אחת ושופך עליהם רביעי' מים בבת אחת או שנטל ידו אחת ושפך עליה רביעית וכן שפך על חברתה:
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
אבל לפת כו'. וי"א דצריך נ"י רמב"ם סמ"ק סי' קמ"ט והרשב"א מוכח כן מהירושלמי:
ב
אם אוכל פחות מכזית כו'. ונ"ל לכ"ע אין צריך נ"י דאילו לרוקח אפילו בכזית א"צ נ"י:
ג
או הפרי כו'. ולפ"ז ה"ה כשאוכל בסכין צריך נ"י גזירה שמא יגע אבל כשאוכלין מרק ע"י כף אפשר דדינו כשותה משקין דלא עביד דנגע ומ"ש בסעיף ה' ותבשיל מחיטין צריכין נ"י אפשר דמיירי דאוכל בלא כף וע"ל סי' קס"ג ס"א אפי' אינו מטבל רק ראש הירק אפ"ה יטול בלא ברכה. כ' הטור בשם הר"מ מרוטנברוג שאין אנו צריכין בזמן הזה והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיטיל מים וישפשף וכ"כ מהרש"ל בש"ת סי' פ"ו:
ד
שלא היו ידיו נקיות מותר. וי"א אם ידוע שנגע במקום הטנופת צריך ליטול אף לפירות (מרדכי):
ה
אע"פ שהמוהל טופח עליו כו'. ובב"ח כתב להחמיר אבל לע"ד עיקר כדברי ב"י וראיה ממ"ש תו' בחולין דף ל"ג והביא בש"ך בי"ד סי' ס"ט סק"ל אמ"ש בגמרא השוחט ולא יצא דם נאכל בידים מסואבות כתבו התוס' בצלי איירי דלא בעי הדח' עכ"ל מוכח דהמוהל מצלי אין מכשיר וה"ה דא"צ נ"י:
ו
שגם הניגוב מן המצוה כו'. ומיהו אין זה אלא כשאינו שופך רביעית בב"א ופשוט הוא כנ"ל:
באר היטב אורח חיים
קנ״ח
א
ידיו. צריך ליטול יד ימין תחלה כדי שישתמש השמאל לימין רקנט"י פרשת עקב מ"א. והבאר היטב אשר לפני כתב על המ"א שטעה בזה ע"ש. והוא טעה ולא ראה ברקנט"י עצמו ע"ש:
ב
קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יטול בלא ברכה או יאכל פת אחר תחלה של"ה ולבוש. אבל הט"ז ומ"א פסקו שיטול ויברך ענט"י ע"ש ועיין בספר דמשק אליעזר דף שי"ח ע"ב ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' ח"י:
ג
מכזית. הל"ח והמ"א כתבו דכל הסעיף זה הוא בטעות ונוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה עיין שם ועיין ב"ח ובשכנה"ג וביד אהרן ובמטה יוסף ח"ב סי' ח"י:
ד
שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה אין צריך נטילת ידים דבטלה דעתו אצל כל אדם. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה רדב"ז ח"א סי' ע"ח. ועולת תמיד עיין שם. ועיין במטה יוסף ח"ב סי' י"ח:
ה
משקים. שהידים שניות ומטמא משקין להיות תחלה ומשוי להאוכל שני:
ו
יין. וחומץ בכלל יין. מטה יוסף שם:
ז
דבש. היינו של דבורים ולא דבש תמרים עירב אחד מז' משקים הללו עם שאר משקים כגון דבש של דבורים עם דבש תמרים וכיוצא אזלינן בתר רובא אי רובא משאר משקין א"צ נט"י מחצה למחצה צריך נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' י"ח. דבש המרקחת וכן לכל המשקה שנתבשל רבו הדיעות אי הוי משקה או לא. עיין מ"א וט"ז וברכת הזבח ובהרדב"ז ומהרי"ט וביד אהרן. ובתשובת מטה יוסף ח"ב סי' י"ח העלה להלכה דאם הוא מרק צלול בין שנתבשל לבדו בין שנתבשל עם מין אחר צריך נטילה ואם אין כאן מרק אלא שהוא קרוש ויבש הרי הוא אוכל וא"צ נטילה. ואם הוא קרוש אלא שאינו יבש שעדיין הוא ניכר אם חשב עליהם למשקים צריך נט"י ואם לאו א"צ נטילה ובטל ובמים אפילו הם קרושים ויבשים כאבן אם חשב עליהם למשקה צריך נטילה ואם הם מבושלים עם מין אחר ואין שם מרק אלא משקה מובלע בתוך האוכל ונעשה הכל גוף א' אע"פ שיש לחלוחית טופח ע"מ להטפיח א"צ נטילה ומי כבשים פשיטא דהוי משקה וצריכין נטילה ע"כ:
ח
שמן. שמן זית ולא שמן שומשמין גינת ורדים חא"ח כלל (י"א) [א'] סי' כ"ט ומטה יוסף ח"ב סי' ח"י:
ט
חלב. ומי חלב הרי הם כחלב והוא אחר שעושין הגבינה נשאר אחריו חלב מעורב עם אוכל צף מלמעלה ואותו הנשאר נקרא מי חלב מטה יוסף שם. חלב חמוץ הנקרא יגור"ט צריך נט"י מטה יוסף שם. ועיין יד אהרן:
י
דם. כדי נסבה דאסור לאכול דם ודם וחגבים לא מיקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפואה ופקוח נפש. מ"א:
יא
ברכה. שאינו אלא משום נקיות. ובל"ח כתב דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו שהתוס' סוברים כן מ"א ועיין עטרת זקנים. ובמטה יוסף סי' ח"י כתב דהמקיל הוא מכלל המזלזל בנט"י הנעקר מן העולם וחייב נידוי ע"כ ירא שמים יזהר בדבר ואל יחוש למנהג הרע ע"ש:
יב
הירק. וה"ה אם אוכל בכף צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה מיהו אם הטיבול הוא במשקה שהוא מבושל גם למאן דמחמיר ליטול ידיו גם במבושל אם אוכל בכף אין להחמיר דתרי חומרות לא עבדינן. כנה"ג ומטה יוסף שם ע"ת:
יג
מחטים. רש"ל כתב דבכל הני אפי' משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו. וט"ז חולק וכתב דאף מצד לחלוחית עצמו צריך נט"י והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. ועפ"ז נ"ל גם בחטים מבושלים מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צלייה נ"ל דאפי' הודח הבשר במים קודם הצלייה מ"מ בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה. וכתב עוד נ"ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בלשתות א"צ נטילה משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס וכו' ה"נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף מתוך הקערה. אבל אם היא עיסה בטיגון נ"ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה דחמאה בכלל חלב והוא מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א"צ נטילה דלאו מז' משקין הוא עכ"ל. וע"ל ס"ק י"ב:
יד
השותה. הטעם כיון דאינו נוגע במשקה לעולם. לפ"ז השותה מים מנהר בידו צריך נטילה ולא ראינו נוהגין כן כנה"ג. רדב"ז. וכתב המ"א ול"נ כיון דלא גזרו על שותה א"צ נט"י לעולם ע"ש וכתב ט"ז והאוכל דבש צריך נטילה דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול. ועיין הרדב"ז ח"א סי' ע"ח והלק"ט ח"ב סי' קכ"ח ובתשו' פנים מאירות סי' ס"ח ומטה יוסף ח"ב סי' ח"י:
טו
מנט"י. וצריך לכרוך ידיו במפה כמ"ש בסי' קס"ג מטה יוסף ח"ב סי' ס"ו ס"ק ל"ב דלא כמהר"א סמיגו ז"ל ע"ש. וכתב המ"א דאף דיש מים תוך ד' מלין א"צ לחפש אחריהן כיון דהוא במקום סכנה ע"ש:
טז
בנט"י. אפילו בפעם א'. ועיין ברש"י בסוטה שכתב שאוכל תמיד בלי נט"י ועיין במטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ד:
יז
טיבותא. ומ"מ לא יעשה ע"מ להתעשר דה"ל ע"מ לקבל פרס. של"ה:
יח
אח"כ. אבל לא אחר ברכת המוציא. רש"ל מ"א ע"ש וט"ז כתב דאפילו אחר הניגוב לא יברך ע"ש. ובהלק"ט ח"א סי' מ"ו נראה דס"ל דאחר ברכת המוציא יכול לברך על נטילת ידים ע"ש ועיין מטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ז:
יט
ניגוב. משום שהמים שעל ידו לא נטמאו:
כ
רביעית. רש"ל וב"ח וט"ז כתבו דדוקא בטבילה אין צריך ניגוב אבל בנטילה אפילו ברביעית לא מהני מידי ועיין בשכנה"ג. לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה. תשב"ץ מ"א:
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
חולין ק"ה
ב
רמב"ם בפ"י מהל' ברכו'
ג
ממשמעות רמב"ם ור"ש בפ"ק דחלה
ד
רוקח
ה
שם
ו
פסחים קט"ו
ז
ב"י
ח
חולין ק"ו
ט
מדברי הרשב"א שם
י
מרדכי פ"ח דברכות
יא
סמ"ק בסי' קמ"ט
יב
תוספות בפסחים קט"ו מסא"ח
יג
משנה ספ"ק דעירובי'
יד
עדיות פ"ה
טו
שבת ס"ב
טז
סוטה ד'
יז
שבת ס"ב
יח
ב"י בפי' דברי הטור
יט
תו' בברכות נ"ח ובפסחים ז' והרא"ש שם
כ
רבי ירוחם
כא
סוטה ד'
כב
מרדכי פ"ח דברכו'
כג
ב"י
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
קנ״ח:א׳
א
ס"א כשיבא כו'. מתני' דחגיגה וגמ' י"א ב' כאן באכילה דנהמא כו':
ב
שמברכין כו'. כמ"ש בירושלמי ספ"ו דברכות תני סדר סעודה אורחין נכנסין ויושבין על הספסלים ועל הקתדריות עד שכולם מתכנסין הביאו להם יין כ"א מברך לעצמו הביאו להן לידים כאו"א נוטל ידו אחת. וט"ס הוא וצ"ל קודם הביאו להן יין כו' וכן בסיפא וכ"כ בתוספתא וכ"ה בגמ' שלנו שם. הביאו להן פרפרת כאו"א מברך לעצמו עלו והסיבו הביאו להם יין אע"פ שברך על הראשון צריך לברך על השני וא' מברך ע"י כולם הביאו להן לידים אע"פ שנטל ידו א' צריך ליטול שתי ידיו כו' אלמא אין צריך ליטול לפרפרת והוא מיני מזונות כמ"ש תוס' מ"ב א' ד"ה בירך כו' וז"ש אבל לפת כו' ודלא כמ"ש בת"ה דנוטל ידו א' וכב' השיגו הרא"ה ע"ש דמה ענין כ"ז לכאן הא נוגע בהן בשתי ידיו כמו בפת ועתוס' דע"פ קט"ו א' ד"ה כל כו':
ג
אפי' כו'. כמ"ש בפכ"ה משום סרך תרומה ובתרומה סתם *ידים פוסלין כמ"ש בפ"ק דשבת וכן מתני' בפ"ב דחגיגה נוטלין לידים כו' ובסתם ידים איירי מדפריך ורמינהו כו' ובתרומה אפי' סתם ידים כמ"ש בפ"א דשבת וז"ש במתני' ובחטאת אם נטמא ידיו כו' ול"ק בסתם ובחטאת מטביל גופו. וערש"י דחולין ק"ו ב' ד"ה ומתנה כו' ואפ"ה דוקא בתנאי:
ד
ויברך כו'. כמו בשחרית וכמ"ש בפ"ב דשבת דכל המצות אף דרבנן בעי ברוכי:
ה
ואינו כו'. הא קובע שמברך המוציא צריך נט"י. הרשב"א והרא"ה וכ"נ מירושלמי הנ"ל שמסיים צריך ליטול שתי ידיו הביאו להם פרפרת א' מברך ע"י כולם ואין רשות לאורח לכנס אחר ג' פרפראות מ' שג"ז הפרפרת קידם סעודה ונוטל ב' ידים משום שכאן במקום הסיבה וקובע סעודה שלכן אחד מברך לכולן:
קנ״ח:ב׳
א
ס"ב יש כו'. משום ספק. רוקח וספקו משום דבפ"ב דסוכה אמרי' הא כביצה בעי נטילה וברכה וכן בעי למפשט מיניה בפכ"ה לענין מפה אלא די"ל דלמא ר' צדוק לטעמיה דס"ל לענין בהמ"ז כר' יהודה וה"ה לענין נטילה אבל לדידן דקי"ל כר"מ דכזית סגי ה"ה לענין נטילה וכמ"ש בס"ג או י"ל דאף לר"מ משום דאין מטמא בפחות מכביצה ל"ג נט"י ואע"ג דלעצמו מקבל בכ"ש כמ"ש תוס' בסוכה כ"ו ב' ד"ה נטלו כו' ממתני רפ"ב דטהרות מ"מ כיון דמדאורייתא אינו מקבל טומאה כמ"ש בשבת צ"א א' ד"ה אי ובפסחים ל"ג ב' ד"ה לאימת. ומ"ש מ"א שתוס' ור"ן פ"ב דסוכה חולקין ע"ז ור"ל תוס' הנ"ל ד"ה נטלו וכ"כ ר"ן שם ואינו מובן לי דלתרומה ודאי אפי' כ"ש בעי נטילה דידים פוסלין את התרומ' וכמ"ש במתני' רפ"ב דטהרות ופי' הר"ש האשה כו' בסתם ידים איירי כמ"ש בתוספתא ומ"מ נטילה ממש א"צ דאף במפה סגיא כמ"ש שם ובחולין אף מפה ל"צ וכן מ"ש וכ"כ התוי"ט רפ"ב דטהרות הוא דברי תוס' הנ"ל דמקבל טומאה בכ"ש ומפורש במתני' שם ובת"כ והביאו רש"י בפסחים שם וכן בגמ' בכמה מקומות וא"צ לדברי תי"ט וכבר כ' שפסקו משום דמדאורייתא אינו מקבל טומאה ומ"ש מ"א ובתוס' פסחים קט"ז עמ"ש בס"ג:
קנ״ח:ג׳
א
ס"ג אם כו'. עמ"א דט"ס ברוקח וצ"ל פחות מכביצה והוכחתו ממ"ש בפסחים קט"ז ב' נטל ידיו בטיבול כו' ול"ק משום מצה דמצה סגיא בכזית וא"צ נטילה משא"כ טבולו במשקה דמטמא בכ"ש מדאורייתא כמ"ש תוס' שם י"ד א' ד"ה דאיכא ואפי' לפי' ר"ת מ"מ משום המשקין עצמן אבל תוס' שם ד"ה צריך כו' כ' ל"ד כו' וז"ש מ"א ובתוספת פסחים קט"ז. ואינו מוכרח דתוס' לא רצו לדחוק לאוקמי שאינו אוכל בכל הסעוד' כביצה פת אבל העיקר לדינא דשיעור נט"י בכזית כיון דמקבל טומאה בכ"ש אלא דלא גזרו כי אם ע"ד שצריך בהמ"ז כמו של"ג על הפירות ועל הפרפרת אם אינו קובע עליו אלמא דתלוי בבהמ"ז ולכן תלאן בסוכה שם נטילה וברכה ואסמכינהו בספ"ח דברכות מחד קרא ועוד דלס' שמשום טומאה א"כ פת הרבה שאין בכ"א מהן כביצה א"צ נט"י ולמה נצטער ר"ע ה"ל לחלקו וכן לבא בדרך:
קנ״ח:ד׳
א
ס"ד באחד כו'. שהן מטמאין משום משקה כמ"ש בפי"א דתרומות שסימנם כו' פ"ו דמכשירין:
ב
ולא נתנגב כו'. דבלא"ה אע"ג דהוכשר אינו מיטמא בחולין כמ"ש במתני' בפ"ב דחולין השוחט ב' ח' ועוף ולא יצא מהן דם כו' טעמא דלא יצא כו' ובירושלמי בפ"ח דברכות ר"ה אמר אין נט"י אלא לפת בלבד תני ר' הושעיא כ"ד שיש בו לכלוך משקה וכן מוכח בפ' ע"פ דאי משום הכשר מאי קאמר שם ש"מ חרוסת כו' הא מקבל הכשר בכ"ש דאפי' ביד מקבל הכשר כמ"ש בחולין קי"ח ב' לר"י ות"כ וע"כ ל"פ רב אלא ביד ובגמ' שם במאי קמפלגי כו' ושם קכ"ח ב' נשחטה הבהמה כו' ושם קכ"ח א' חלב שחוטה בכפרים כו' ושארי מקומות הרבה:
ג
ואפי' כו' אפילו כו'. פסחים שם:
ד
בלא ברכה. תוס' שם דס"ל דהאידנא א"צ נטילה זו אבל כל הגאונים ורוב הפוסקים הסכימו שגם האידנא נוהג כמו פת וצריך ברכה וכן עיקר וע' טור סי' תע"ג וראיית תוס' דנטילה דהכא לאו משום קדושה אלאשלא תפסל האוכלין והמשקין מדפריך הא לא נגעאינו מכרעת די"ל דס"ד דל"ג אא"כ נוגע במקום המשקה ומ"ש כי ההיא דחולין ל"ג א' ר"ל דאמר הא יצא כו' אמאי ידים שניות כו' הא אם עושה שלישי בחולין הי' צריך נטילה ושם שלא תפסל האוכל ה"נ ועוד הביאו ראיה מסדר הסיבה דפ"ו דברכות דנוטל ידו אחת ושם שלא תפסל המשקה וכ"ז אינה מכרע' וכמ"ש תר"י דמברך וצונו שצונו על הנקיות וכל זה בכלל מצוה לשמוע דברי ראב"ע וק"ו מלחם ששם אינו אלא משום סרך תרומה וכאן א"צ לזה בכלל והתקדשתם אלו מים ראשונים הוא לאכל בטהרה ואף שאין עכשיו טהרה תקנה הראשונה קיימת כמו בלחם אף שאין טהרה ותרומה עכשיו ומההיא דע"פ מוכח איפכא לס"ד דפריך והא לא נגע דס"ד דאינו חייב אא"כ נוגע במשקה ל"ל למימר דצריך נטילה מתני' היא כל הפוסל כו' אלא דקמ"ל דאף האידנא וכן בירושלמי דפליגי אם ללחם בלבד או אף לטבולו במשקה ע"ה אהאידנא קאי דודאי ל"פ אמתני' ובלא"ה שפסק ואמר כ"ד כו' לדורו אמר ואמרינן ברפ"ד דבכורות וכי הזאה כו' ואם הי' עושה שלישי בחולין באמת אף לפירות היה צריך נטילה אף עכשיו דנט"י לא בטלה וכן בשותה כמ"ש למטה וכולהו משום קדושה ומ"ש דלכן חוזר ונוטל שתי ידיו משום דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה למ"ד חולין לא בעי כונה לא אתי שפיר כמ"ש תוס' שם ד"ה אסוחי כו' ועמ"ש בס"ז אלא דטעם אחר בזה כיון דמתחילה לא נטל אלא יד אחת ושני' לא שימר מליגע חיישינן דלמא אסח דעתו ונגע וכמ"ש בפ' ע"פ שם וז"ש אע"פ שנטל כו' והל"ל דעולה הנטילה ליד אחת:
קנ״ח:ה׳
א
ס"ה הנוטל כו'. כר"נ דסוגיא דפ"ב דחגיגה כותיה:
ב
ודוקא כו'. תוס' דחגיגה שם ד"ה הנוטל כו':
ג
ובשר. כו' עתוס' דחולין ק"ז ב' ד"ה כלם כו' וכ"כ הרשב"א ולא אוקמא במוחל טופח עליו ושם ל"ג א' ד"ה ונאכלין כו' ופשוט הוא דמוחל אינו משקה דאף דם התמצית אינו מכשיר אלא דם שחיטה כמ"ש בפ"א דפסחים ובפ"ב דחולין ופ"ו דמכשירין:
ד
ותבשיל כו'. ר"ל דל"ד פירו' אלא כל שאינו פת כמ"ש בס"א: והם נגובים. דוקא ועיין ר"ש פ"ז דמקוואות מתני' ב' בירושלמי ועב"י וס"ל דרוטב הוי משקה וכמ"ש ברפ"ג דטהרות ואע"ג דביומא פ' ח' אמרינן ציר שע"ג כו' מ"ד כו' הא אמרינן בחולין ק"כ א' התם כו' וערש"י שם ד"ה ומשני כו' אבל הכא כו' והוצרך רש"י לזה אע"ג דיוצא מן הבשר כמש"ש ד"ה חלב כו' מ"מ כיון שע"י בשולו במים יוצא הוי משקה כמו זיעה ברפ"ב דמכשירין דלא כט"ז ומ"א שכ' דבמשקה טופח של עצמו לא הוי משקה וצלי הנ"ל משום דא"צ הדחה כלל ודברי רש"י בברכות נ"ב א' סד"ה אין כו' צ"ע גם לפי' המ"א ולדעתו דאטו מי ליכא למיחש לרוטב:
קנ״ח:ו׳
א
ס"ו השותה כו'. ר"ל אע"ג דאמרינן בברכות מ"ג א' הביאו כו' כבר תי' תוס' שם ובחגיגה כנ"ל בס"ה וכן ביומא למ"ד א' ת"ר הלכה כו' אר"ח כו' כבר פי' רש"י שם ד"ה לא כו' ומיהו כו' והרשב"א מצריך ליטול ידו אחת מהנ"ל ואף שביומא שם אמר דבר עם חבירו כו' כבר נזהר מזה בת"ה ואמר דמ"ש ל"ש כו' לא קאי אלא אהשתין ר"ל דלא קאי אלא אסיפא וכשהוא נוטל כו' אבל לעולם אינו נוטל אלא ידו אחת דלא כרא"ה שמצריך ליטול שתי ידיו בשותה בקבע מהנ"ל ותמה על הרשב"א ודבריו אינן מובנים ולכן כ' הרשב"א דזה הברייתא יש לדחות דלכך צריך נטילה משום ניצוצות כיון דקאי אהשתין וכ"ז נראה לרש"י דוחק דרישא דברייתא חלוק מסיפא וכ"ש לומר דסיפא לא קאי אלא אחדא לכן ופי' אתוך הסעודה כנ"ל אבל ההיא דברכות מכרעא כדברי הרשב"א וכ"כ תוס' בע"פ קט"ו ד"ה כל כו' בסדר הסיבה כו' דלפי' התוס' מאי פסקא דידיו אינן נקיית ועוד למה ידו אחת וכן במתני' רפ"ח בש"א מוזגין כו' ל"פ אלא במוזגין אבל לכ"ע בעי נט"י קודם השתי' ובזה ניחא הברייתא הנ"ל דפ"ו דאתי ככ"ע דאמר נט"י קודם דשם השמש מוזגן אלא דצ"ע דהא בהא ד"א תיכף לנט"י סעודה והיאך מפסיק בברכת היין ושתייה ועוד דבירושלמי הנ"ל מפסיק ג"כ בפרפרת וברכתן ועוד ל"ל כלל הנטילה קודם שתיה הא כבר נטל ידו פ"א לכוס ראשון ולכן דברי הרא"ה עיקר דכאן שהוא קובע לשתיה צריך נט"י כדין שתי ידיו ולכן נוטל קודם וא"צ ליטול פ"א לסעודה כי הנטילה ההיא מוציאו וכמ"ש בפ' ע"פ תרי זימני ל"ל ולכן אין הפסק כ"א המזיגה והשתא אתי' הברייתא דיומא כפשטא לשתות ממש ובקבע ואכולה קאי אלא דלכאורה צ"ע דפ' ע"פ דנוטל ידיו לטיבול ראשון ל"ל הא כבר נטל ידיו בקידוש שהיא במקום סעודה וכי ההיא דברכות וכן מ"ש בע"פ הנוטל ידיו לא יקדש ונראה דכוס של קידוש שהיא באה בפ"ע משום קידוש אינו קבע וכן בפסח בד' כוסות צריך ליטול שנית לטיבול אלמא לכוס שני אינו נוטל ב' ידיו ואע"ג דאפסקי באגדת' והלילא ולכן הנוטל ידיו לא יקדש דמראה שקובע לשתות ואינה באה משום קידוש וזש"ש זימנין דחביבא כו' אלמא שמקדש על הפת אע"ג דנט"י קודם וקובע על הפת אלמא ל"ל בה בדיעבד אבל לכתחילה בכה"ג א"צ:
קנ״ח:ז׳
א
ס"ז נטל כו'. תוס' הנ"ל ד"ה כל כו'. מהא דברכות כנ"ל ובד"מ הקשה עליו מהא דע"פ וכמ"ש תוס' שם ד"ה אסוחי כו' וי"ל כו' אף שדבריו בד"מ אינן מובנין וז"ש בהג"ה ואם לא הסיח כו' ופליג אש"ע אלא שחשש לדבריו ופ' דנוטל ידיו בלא ברכה וגם לדברי תוס' הנ"ל היינו לשיטתם דס"ל דנט"י לדבר שטבולו במשקה לאו משום קדושה דמזה הוכיחו סברת' כנ"ל וכ"כ הרש"א אבל לפי מ"ש בס"ד דלא כתוס' לא הל"ל כתו' אף שחשש לס' וכ' בלא ברכה א"כ ה"נ הל"ל כן ומ"מ דין השני קיים בשנטל ידיו שלא לאכול והנה לכאורה דברי תוס' סותרים זא"ז כמו שהקשה בד"מ אבל דברי תוס' נכונים דבד"ה אסוחי כו' וי"ל דס"ד כו' ר"ל דס"ד דחולין לא בעי כוונה אבל גמ' דברכות ס"ל דצריך כוונה והתרצן תי' לו כאן לפי דעת המקשה ופלוגתא היא בפ"ב דחולין ל"א ודעת התוס' לפסוק כר"י דלרב לא גרע מנפלה או הושיט ידיו למי' וכ"פ הרשב"א דהלכה כר"י לגבי רב וכן רבא לגבי ר"נ וכ"פ בהג"א שם וכ"פ הרוקח דבירושלמי ר"ח ס"ל כר"י וה"ל רב יחיד לגבייהו וכמ"ש בהג"ה בי"ד ס"ס קצ"ח אבל הרמב"ם וש"פ פ' ברב וכמ"ש בש"ע שם דסתמא דסוגיא דפ"ב כרב ור"נ ס"ל כותיה וכן הסוגיא בפ"ב דחגיגה מפורש שם דא"צ כונה לנט"י דחולין וכמ"ש למטה אלא דכאן מ"מ נכון הוא לפסק רשב"א דפ' דלנט"י לכ"ע בעי כונה ממ"ש בתוספתא פ"ק דידים הנוטל לידים הנוטל מתכוין והנותן אין מתכוין הנותן מתכוין והנוטל אין מתכוין ידיו טהורות ור' יוסי אומר ידיו טמאות אלמא אף לרבנן כוונת או נוטל או נותן בעי ורב עצמו אמר בפ' כ"ה נוטל אדם ידיו שחרית כו' וע"כ בששימר את ידיו וכמ"ש רש"י והרמב"ם ולקמן רס"י קס"ד דבלא"ה לא מהני וכמ"ש בע"פ שם אמרי כיון דבעי כו' ואפ"ה דוקא במתנה וההיא דחולין שם פירות שנפלו נתוך אמת המים כו' ההיא בנגיעה דחולין ובידים תחלות או בחולין שנעשו על טהרת הקודש וכמש"ש ל"ג ב' אבל באכילה דחולין בפת שהיא משום סרך תרומה דינה כתרומה דלכ"ע צריך כונה כמש"ש. ובזה ניחא גם רישא דנטל לדבר שטבולו במשקה כמ"ש טבל לחולין והוחזק לחולין כו' וע' תו' שם ד"ה כאן לחולין כו' וצ"ע דדבר שטבולו במשקה אינו משום סרך תרומה וכמ"ש תר"י לפי שרוב התרומה מהפת ולכן א"צ נט"י לפירו' אבל דבר שט"ב משום חולין עצמן הוא ותוס' הנ"ל שהוכיחו מהא דברכות דלאו משום קדושה הן אזלי לשיטתייהו שכ' בחגיגה שם ד"ה כאן והקשה כו' ותי' כו' אבל יש לדחות דלא אמרו כל הפוסל כו' אלא דבר הפוסל כמו סתם ידים וכיוצא אבל הרא"ה חולק עליו ואמר דמתוספתא אין ראי' *דבתרומ' מיירי לתרומה וכמ"ש בפ"ב דחגיגה שם ל"ק כאן כו' וכמו רישא דתוספתא שם כל שאינו מטמא במשא כשר ליתן לידים דמיירי לתרומה כמ"ש תוס' בנדה ע"א ב' ד"ה מערה כו' וכמש"ל סי' קנ"ט סי' י"א וט"ס שם בבד"הב וצ"ל בפ' אין דורשין וההיא דנוטל שחרית התנאי הוא שיהא זהיר בשמירתו דבלא"ה כיון דע"י שהות כל היום דלמא אסחי לדעתיה וע' בד"הב שם וע"ל סי' קנ"ט סי"ג וכן עיקר כרא"ה דלא חמירי נט"י מטבילה וכמ"ש השתא כל גופו כו' וההיא דחגיגה מכרעא דאמר שם ל"ק כאן כו' וע"כ לאכילה דמסיק שם דלנגיעה דחולין א"צ נטילת ידים ולא אוקים שם בידים תחלות:
ב
ואם נגע כו'. כמ"ש בע"פ שם דלמא כו' ונגע וערש"י שם ד"ה אסחי כו' ובשבת י"ד א' ד"ה עסקניות כו':
קנ״ח:ח׳
א
ס"ח מי שהיה כו'. למד מספ"ק דערובין ד' דברים כו' ואינו מוכרח כמ"ש ה"ר יהונתן שם דוקא מחנה היוצא למלחמה אפי' רשות אבל שיירא ההולכת ממקום למקום לא שדין שיירא בד' דברים אלו כדין יחיד העומד בביתו ע"כ וכמ"ש בגמ' שם וכמ"ש בתוספתא פ"ק דערובין אהלים שבשיירא חייבין בערוב שבמחנה פטורין מן הערוב ור"ל מחנה היוצאה למלחמה כמ"ש המ"מ פ"א שם ואף לרמב"ן ורשב"א שלא כ' למלחמה מ"מ כתבו דוקא בעשרה וכמ"ש בירושלמי ומ"מ דברי ה"ר יהונתן עיקר ואף להרמב"ם שכ' איפכא שבמחנה חייב ובשיירא פטור כגי' הירושלמי מ"מ ס"ל דהולכי דרך חייבין ולא פטרו אלא במלחמה וכמ"ש בה' מלכים וכן בנט"י כמ"ש בפ"ג דפסחים וש"מ לנט"י ד' מילין כו' ל"ש אלא לפניו ושם להולך בדרך וכמ"ש בירושלמי פ"ח דבברכות לחלה ולנט"י אדם מהלך ד' מילין הד"א לפניו אבל לאחריו כו' ומסיק שם דבביתו דמי כלאחריו ועוד שם ר' אבינא מפקיד לחמרייא הן דאתון משכתון מסתחון מיא נסבין ידיכון ומתני על כל יומא אלא שדעתו דמקום סכנה כמלחמה דמי וכ"כ תוס' בערובין כ"א ב' ד"ה מוטב וז"ש במדבר או כו' וז"ש הטור סי' סס"ו הולכי מדברות פטורין מע"ח דלא כב"י שנדחק שם לפ' דוקא שיירא ע"ש וז"ש מדברות:
קנ״ח:י״א
א
סי"א מברך כו' פסחים ז' ב' וש"מ:
ב
ונהגו כו'. תוס' שם ד"ה על כו' וכטעם ראשון שם וכ"כ בברכות נ"א ד"ה מעיקרא כו' גם כו' כטעם שני שם וכ"כ בסוכה ל"ט א' ד"ה עובר:
ג
ואם כו'. הג"א בריש חולין בד"ה ולא אישתמיט כו' מיהו כו' כדפריש בברכות ור"ל כמ"ש בספ"ק שם בד"ה בדלא כו' וכל היכא כו' אבל הרמב"ם פי"א מהלכות ברכות כ' דאינו מברך אח"כ וכמש"ש נ"א א' ומה שחילק בין ברכת המצות לברכת הנהנין לא מ' שם כן דהא מביא ראיה מטבל ועלה ולא אידחי אלא משום דמעיקרא כו' וראיית הג"א הוא ממ"ש בברכות שם דמברך יוצר אור אחר ק"ש ואינה מכרע' דברכות ק"ש לא על ק"ש נתקנו כמ"ש הרשב"א וכ"ד תוס' בפסחים שם ד"ה בעידנא ובסוכה שם ע"ש אלא דלטעם ראשון יכול לברך וכמ"ש בברכות שם וזה הטעם ג"כ ללולב ועמ"ש בסי' תרנ"א ועמ"א ופ' בהג"ה כשני הטעמים ולקולא:
קנ״ח:י״ב
א
סי"ב היטב כו'. ערש"י שם:
קנ״ח:י״ג
א
סי"ג המטביל כו'. תוספת רפ"ב דידים וכ' ב"י נ"ל הטעם דניגוב משום מים טמאים משא"כ במטביל דאין שם מים טמאים וכמש"ל סי' קס"ב ס"א וז"ש וה"ה כו' וכמש"ש וכן כו' לנוטל כו' והוא ג"כ מה"ט שאין שם מים טמאים כנ"ל וראיה שא"צ מים שניים כמ"ש ברפ"ב דידים נטל לידו כו' עד שיטול מרביעית ופי' תוס' בחולין שם והרא"ש שם דר"ל אפי' אתו משיורי טהרה דלידו א' מהני אם השטיפה כב' שטיפות אבל רביעית מהני לעולם וא"צ ב"פ ע' בסי' קס"ב ס"ד וז"ל התוספתא שם הנוטל ידיו לא יאמר הראשונים הריני נוטל הטמאים ואם עשה כך צריך לנגב את ידיו אבל המטביל את ידיו א"צ לנגב את ידיו וצ"ע ואפשר דצ"ל במקום הטמאין חצאין וכמ"ש הר"ש בריש ידים דהנוטל במים ראשונים חצאין צריך לנגב ידיו תחילה וז"ש אבל המטביל ולכן צ"ע וכ"ש לפרש"י בסוטה ד' ב' אבל העיקר נראה דט"ס בתוספתא וכצ"ל הנוטל ידיו לא יאמר הואיל והראשונים טמאים הריני נוטל בטמאים ואם עשה כן ידיו טמאות הנוטל ידיו צריך לנגבם המטביל את ידיו א"צ לנגבם כו' ור"ל דקמ"ל דל"ת הואיל שאף כשנוטל מים ראשונים במים טהורים נטמאו המים מחמת הידים אלא שהשניים מטהרן א"כ גם לכתחילה יטול במים טמאים ומים השניים יטהרו קמ"ל דאם עשה כן ידיו טמאות מפני שאין המים שניים מטהרין טומאת היד שנטמא מחמת ד"א דהיינו שנטמא היד במים הטמאים שהיו טמאין בתחלה ולא מחמת היד כו' ואח"כ משמיענו חילוקים בין נוטל למטביל לענין ניגוב והגבהת היד כדתניא התם בהדיא ע"ש ועיין בפי' על התוספתא:
ביאור הלכה
קנ״ח:ז׳
א
ואם לא הסיח דעתו וכו' – ואם שהה כמה שעות עד שאכל פת מוכח לקמן בסימן קס"ד ס"א ובהג"ה דצריך מדינא ליטול ידיו שנית [וממילא צריך לברך ג"כ] אף שיודע שלא הסיח דעתו מעת הנטילה כיון שלא התנה בעת הנטילה שיהיה הנטילה זו עולה לו אף לאחר מכן ואף דשם לא מוכח רק שאין הנטילה עולה לו לכל היום מסתברא דה"ה לזמן מרובה אין עולה לו:
ב
יטול בלא ברכה – עיין לקמן בסימן קנ"ט סי"ג במ"ב דכשאין לו מים יש לסמוך על נטילה הראשונה:
קנ״ח:י״א
א
מברך קודם נטילה וכו' – הנה מלשון השו"ע משמע דמי שרוצה לברך קודם הנטילה אם ידיו נקיות יוכל לברך וכ"כ בב"י דלא כדמשמע מלשון הטור דאין לשנות והפמ"ג כתב דקודם הנטילה י"ל דהוי עובר דעובר ע"ש. אמנם באו"ז הביא בשם ספר המקצועות בשם רבינו חננאל וכן בשם רבותיו הגאונים שמברך ואח"כ נוטל ידיו [אלא שאח"כ הביא שם דעת ר"ת שמברך רק אח"כ עי"ש] וכדעת ספר המקצועות משמע גם דעת הרמב"ם שכתב בדין הסדר בפ"ח ה"א מברך ענט"י ונוטל ידיו וכן בהלכה ו' שם מברך ענט"י ונוטל ידיו שניה ומשמע מלשונו כפשוטיה דמברך ואח"כ נוטל ידיו וע"כ מסתברא דהדין עם הב"י דאין למחות ביד מי שירצה לברך קודם הנטילה אם יודע שידיו נקיות ואך שיזהר שיהא המקום נקי שראוי לברך שם:
ב
מברך אח"כ – עיין מ"ב מש"כ בשם הפוסקים דאחר ברכת המוציא שוב אין מברך וכתבו הטעם דעיקר הנטילה משום אכילה וכיון דכבר התחיל לאכול כבר אין שייך ברכת ענט"י [ובש"ע הגר"ז משמע שדעתו דאפילו לא אכל עדיין] ונראה שאם שכח ובירך המוציא קודם הניגוב שיוכל לברך גם אח"כ כיון שלא נגמר הנטילה לגמרי דהאוכל בלא ניגוב כאלו אוכל לחם טמא וכן מוכח לקמן בסימן קס"ז סל"ז ואף דשם מיירי כששמע ברכת המוציא מאחר הלא קי"ל דשומע כעונה:
קנ״ח:י״ב
א
כאילו אוכל לחם טמא – עיין מ"ב מש"כ בשם רש"ל ודע דבפיר"ח בסוטה שם פירש כפשוטו דהוא משום טומאה ממש אבל לא כמ"ש הב"י דהמים טמאים הם אלא משום דמכשירן לטומאה וז"ל שהמים מכשירים האוכלים והפירות לטומאה ואם לא ינגב ידיו בטוב תצא הלחלוחית שבידיו להפת ויוכשר לקבל טומאה [ובדבריו מתורץ מה שהקשו דכיון דשפך מים שניים הלא אין כאן מים טמאים] ומשמע דלדעתו ה"ה בשופך רביעית בבת אחת דמ"ש ורק בטובל משום דלא תקנו בו כל דיני נטילה:
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
במג"א ססק"ב תויו"ט רפ"ב. נ"ב שם העלה דפחות מביצה קבלת טומאתו דרבנן היא ונראה לי דמשום הכי נסתפק ברוקח ודלא כהב"י:
ב
שם במג"א סק"ז. ועיין בב"ב. נ"ב דף פ' ובתוס' שם נ"ב מנחות:
ג
בא"ד שקדשו נ"ב ולפענ"ד חמאה לכ"ע לא הוי משקה אפילו כשנימוחה אח"כ מיד שהקדיש מהקום שהוא חלב בטל ליה שם חלב מיניה וקרא ותפתח נאד החלב ותשקהו דמשמע מיניה דחלב הוי משקה מיירי כברייתו אבל מאחר שהופרשו זה מזה בטל ליה שם משקה מיני'. ובלא"ה נמי העליתי בתשובה כל שהוקדשה החמאה וחזר ונימוחה ע"ד לתתו לתוך אוכל הו"ל משקה הבא לאוכל וכאוכל דמי כיון שתחלת עשייתן הוא לתת אותו לאוכל ודלא כט"ז לקמן ס"ס ק"ט ומג"א סק"י ושם ביארתי באריכות. ועיין מ"ו דמכשירין מ"ה דוקא מי חלב מכשיר בזרעים ולא החמאה ועיין חולין דף קי"ד ע"א:
ד
@11שם ס"ק י' מהרי"ט ח"ב. נ"ב ח"א סי' ע"ו:
ה
שם ס"ק י"ב בד"ה כל שטיבולו. נ"ב ובד"ה אסורי כתבו דס"ד וכו' משום דלמסקנא ס"ל דבעי כוונה כמ"ש מהאי דברכות אלא דעדיפא מיניה משני דאסחי לדעתיה ועוד דלמאן דס"ל דפחות מכביצה לא בעי נטילה א"כ לא קאי הש"ס התם אכילת מצה דסגי רק בכזי' כמ"ש הב"י בשם הרוקח דלא כמ"ש התוס':
ו
שם ד"ה צריך וכו' וא"כ בלאו ה"נ לק"מ קושי' התוס' ד"ה אסוחי ולא צריכין לתירוץ התוס' שם והדרן לכללן דבעי כוונה וכן למ"ד דטיבולו במשקה בעי כוונה נמי לק"מ קושית התוס' וממילא סמכינן אהש"ס דברכות דף מ"ג דבעי כוונה וק"ל:
ז
@11שם ס"ק י"ח דעכ"פ יש בו. נ"ב וכ"כ להדיא הרדב"ז ח"א סי' ט"ו:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
קנ״ח
א
סעיף א' כשיבא לאכול פת שמכרכין עליו המוציא יטול ידיו אפילו אינו יודע להם שום טומאה ויברך על נטילת ידים וכו'. נ"ב נראה דהנה זה כתבו המפורשים דהמזלזל בנטילת ידים מביא לידי עניות דענ"י הוא ר"ת עני. ולדעתי אדרבא זה הוה לטובה דהנה כמו דבקרבנות ראה הקב"ה שמי שיהיה עני ואין בידו להקריב קרבן ריחם עליו הקב"ה להביא קרבן עני עשירית האיפה ונחשב לו יותר מקרבן עשיר. והנה כן הוי באכילת אדם דהרי אחז"ל בזמן שאין בהמ"ק קיים שולחנו מכפר עליו דשלחנו של אדם דומה למזבח. אך תינח מי שיש לו כח ויכול לכוין באכילתו לקרבן. אבל מה יעשה מי שאוכל כבהמה ולא נחשב אכילתו לקרבן לכך תיקן הקב"ה נטילת ידים דהוה ר"ת עני דהוה זה קרבן עני ונחשב לו ית' כקרבן למי שהוא עני בדעת. יהיו נא אמרינו לרצון ויקוים בנו כן אמן ועיין בחיבורי על התורה פרשת חיי משנת תרי"א מ"ש בענין נט"י רמז מן התורה ותועלתו בזה. גם יש לומר קודם נטילה ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה' כי השולחן דומה למזבח ולכך הוי רחיצת ידים סביב לשולחן כמו דהוה נט"י בכהן כשקרב למזבח לעבודה והבן זה ודו"ק:
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
והיינו ביצה בלא קליפתה ועיין ברמב"ם ריש פ"ד מהל' מ"א:
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
[א] [לבוש] ואסמכוה אהאי קרא וכו'. ואם תאמר הא בסוף אלו דברים נפקא לן מוהתקדשתם והייתם קדושים, יש לומר ההיא למברך המוציא ומשום כבוד ברכה, אבל הכא לשאר המסובין, (תורת הבית הארוך דף קנ"ו [ס"ח ע"א]). ולי נראה דהתם כשידוע שידיו מטונפות, אבל הכא לסתם ידים, וכן מבואר בבעל הלכות גדולות דף ט', וכן משמע בחידושי רשב"א דף (קי"ג) [ק"ו] בחולין ובתורת הבית הארוך דף קס"א [ע"ג ע"ב] (ובכ"ג) [וצריך עיון] במשמרת הבית דף קנ"ו שכתב להיפך דקרא מיירי בסתם ידים:
ב
[ב] [לבוש] שיש מצריכים וכו'. אינו מדוקדק דבבית יוסף לא נזכר מחלוקת בזה רק הבית יוסף מסופק מסברא דנפשיה, וגם במה שסיים הבית יוסף אלא שמצאתי לרשב"א וכו' מבואר דמסיק דצריך נטילת ידים מספיקו לא היו אלא קודם שמצא כן בתורת הבית הארוך, וכן מבואר (בשכ"ג) [בשולחן ערוך]. ועוד אני תמה על הבית יוסף שלמד כן ממשמעות תורת הבית הארוך, ואני מצאתי לרשב"א במשמרת הבית דף קנ"ח ע"ב להדיא דאי קובע סעודה עלייהו נוטל שתי ידיו, הילכך אני אומר דאין לספק כלל בזה אלא בעינן נטילת ידים וברכה, שוב נדפסו מגיני ארץ ומצאתי שפסקו נמי כדברי:
ג
[ג] יטול ידיו וכו'. מספיקא, כן כתב הרוקח סימן שכ"ח דמשמע כן בחולין דף ק"ז ובנחלת צבי תמה על הרוקח דאיתא בש"ס מהו לאכול במפה, תא שמע כשנתנו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטל במפה ואכלו חוץ לסוכה מאי לאו הא כביצה בעי נטילה, דילמא הא כביצה בעי סוכה, הרי מבואר אף למאי דבעי למידחא דילמא וכו' דלא בעי נטילה ואי משום שאכל על ידי המפה איכא למישמע שבעי נטילה, אם כן תיקשי לדידיה למה שכתב בסימן רפ"ג, (וס"ל) [וזה לשונו] דעל פחות מכביצה אין צריך נטילה, כדאמרינן בסוכה, עד כאן, הא שם נמי הביא ראיה הש"ס הא דר' צדוק דנטל במפה ובלא זה דבריו סותרים אהדדי דבסימן רפ"ג פסק דאין צריך נטילה ובסימן שכ"ח פסק דצריך נטילה מספק עד כאן דבריו בקצרה. ולעניות דעתי ליישב הכל דיפה דקדק הרוקח דלמאי דדחי בחולין אם כן אף ביותר מכביצה סגי במפה דמפה הוא כמו נטילה דאם לא כן מאי קא משמע לן מתניתין דנטל במפה וכי אתא לאשמועינן שר' צדוק נהג נקיות, אלא דאשמועינן אגב במאי דתנא ונטל במפה דפחות מכביצה צריך נטילה דמפה ונטילה חדא הוא, אבל בסוכה דף כ"ז דקאמר דילמא פחות מכביצה לא בעי נטילה וכו', ואם כן מפה לא מהני במקום נטילה כדפירשו תוס' שם ד"ה הא וכו', אם כן אמרינן דקא משמע לן מתניתין דבפחות מכביצה אין צריך נטילה מדנטל במפה ודו"ק. גם מה שכתב בנחלת צבי ודברי רוקח סותרים, אישתמיטתיה דברי לחם חמודות בחולין דף רכ"ב דבסימן רפ"ג כתב הרוקח לענין חיוב ושיברך על נטילת ידים. אך קשה הא כתב הרוקח שם זה לשונו, בחולין משמע האוכל במפה צריך נטילת ידים, עד כאן, ואם כן מדנטל ר' צדוק במפה פחות מכביצה אלמא דלא בעי נטילת ידים. ואפשר דרוקח מספיקא קאמר דבעי נטילת ידים במפה והכא לחומרא, אלא דקשה דאם כן הוה ליה לפסוק דלא יברך, וגם ממסקנא דחולין משמע דודאי בעי נטילת ידים וכדמשמע לקמן סימן קס"ג בבית יוסף עיין שם. ונראה לי דאפשר דאף אם בפחות מכביצה בעינן נטילת ידים, מכל מקום יש לומר הא דנטל ר' צדוק היינו משום דכהן היה והתירו מפה לאוכלי תרומה כמו שכתבו תוס' שם, והא דנקט פחות מכביצה היינו משום סוכה וברכה, ואף שראיתי בתוס' יומא דף ע"ט ד"ה הא וכו' דלא התירו אלא בתרומה ולא בחולין, נראה לי דהיינו למאי דהוכרח הש"ס בסוכה לומר לאביי ורב יוסף דפחות מכביצה קאי על נטילה, אבל אם אפשר לומר דלא קאי על נטילה עדיף לומר התירו מפה לכהנים אף בחולין. והשתא ניחא לי דלא לסתרו דברי תוס' בחולין שם ד"ה מאי וכו' ותוס' יומא דלכאורה תמוה ודו"ק היטב:
ד
[ד] אין צריך וכו'. לכולי עלמא אין צריך, (לבוש). כן כתב בשיירי כנסת הגדולה, וכתב בלחם חמודות שם שעל ידי טעות העתקתו בבית יוסף נפל בטעות זה בשולחן ערוך דלשון הרוקח סימן רפ"ג דעל פחות מכביצה אין צריך נטילה, עד כאן, ואם כן הן פחות מכזית כמו פחות מכביצה דיטול בלא ברכה, וכן כתבו הנחלת צבי ומגן אברהם. ולעניות דעתי דהשולחן ערוך לא כיוון לזה כלל אלא שדקדק מרוקח שהביא קודם זה שכתב פחות מכביצה יטול ולא יברך ולא אשמועינן דאפילו פחות מכזית יטול ולא יברך אלא דלא בעי נטילה כלל, וכן משמע בב"ח ומשמע שהבין כן דעת השולחן ערוך. ומכל מקום אין זה ראיה כל כך לדינא דאי אשמעינן בפחות מכזית הוה אמינא דפחות מכביצה בעי ברכה. וראיתי בט"ז שכתב דבסוכה מפורש שאין צריך נטילה, עד כאן, ותימא דליתא שם כן וגם מכל גדולים הנזכרים לעיל מבואר דליתא כן בש"ס, גם קצת ראיה מדתליא הרמב"ם והפוסקים דין נטילת ידים בדין ברכת המוציא ולקמן סימן קס"ח קיימא לן דעל פחות מכזית מברכין המוציא, הילכך יש להחמיר ליטול בלא ברכה. ומזה נראה לי נמי קצת ראיה לתשובת רמ"א סימן ח' שפסק באוכל פת למתק השתיה דאין צריך נטילת ידים דהא לא מברכין על המוציא כדלקמן סימן רי"ב, מיהו במטה משה סימן שכ"ז ושל"ה פסקו דבעי נטילת ידים, וכן נראה דעת שיירי כנסת הגדולה:
ה
[ה] דבר שטיבולו וכו'. אבל דבר שאינו דרכו לטבול או להיות עליו משקה אף שמטבלה בטלה דעתו אצל כל אדם, וכן כשתחב אצבעו תוך שמן ודבש ומוצץ אין צריך נטילה, רדב"ז סימן ע"ח, והט"ז כתב האוכל דבש צריך נטילה דהא עביד דנגע בידו בדבש. כתב של"ה דף פ"א ולמרקחת שנעשה מדבש צריך נטילה ובברכת הזבח דף ל"א במנחות כתב דאין צריך ליטול כיון שנקרש, וכן כתב רדב"ז סימן ק"א אפילו נקרש על ידי צינה, אבל אם נתנו בו מעט ועדיין הם ניגרים הוי משקה. ומגן אברהם כתב היתר כיון דעומד לאכילה, והט"ז דחה זה כיון דנעבד בדבש מעשה למשקין אין מחשבה לאכילה מוציא מידי מעשה. ובכנסת הגדולה ושיירי כנסת הגדולה הביאו פוסקים דדבר שטיבולו במשקה מבושל אין צריך נטילה אם לא שמשקה לא היה עליו חי רק שאחר בישול יצא ממנו, ומסיק שהיה אומר לשואלים בדין מבושל אין בידי להכריע עשה מה שלבך חפץ. וכתב עולת תמיד דכבוש כמבושל גם בזה. והנה מבואר דמה שיצא ממנו אחר בישול לכולי עלמא הוה משקה, וזה דלא כרש"ל שהביאו ט"ז ומגן אברהם בס"ק י', מיהו דוקא אם מה שיוצא הוא אחד משבעה משקין. ובדרישה כתב משמע שאינו עדיין במים אלא שעדיין טופח ממי השרויה צריך נטילת ידים, ולפי זה היה צריך ליטול לאוגרק"ס או לשלאטי"ן אפילו אינם במים ובחומץ, אבל לפלומי"ן ובישול הפירות נראה דאפילו הן עדיין במרק שלהן אין צריך נטילה כלל דהא מברכין על המרק בורא פרי העץ נמצא דאין על המרק שם משקין, וכן על מיני מרקחת המטגנין בדבש דאמרינן דהדבש בטל הוא אצל המרקחת ומברכין עליהן בורא פרי האדמה כשם שבטל הדבר לענין ברכה אפשר שבטל נמי לגבי נטילה אם לא שהמרקחת היא שרויה בדבש ונוטל המרקחת מתוך הדבש בידים, אבל כשלוקח בסכין או בכלי אין צריך להחמיר, עד כאן. ושיירי כנסת הגדולה כתב בשם רדב"ז דדבר שטיבולו במשקה אפילו אכלו על ידי כלי צריך נטילה, מיהו במשקה מבושל גם למאן דמחמיר יש להקל בזה וזה מסכים קצת לדרישה. כתב מגן אברהם דמשמע בכסף משנה פרק א' מהלכות טומאת אוכלין שגם שמן ודם חלב שקרשו אינן משקין אפילו חזרו ונימוחו זולת היין, עד כאן, וכן משמע בריש פרק ג' דטהרות, אבל ברמב"ם וברטנורה שם מבואר דגם שמן בשנימוח הוי משקין וכן כתב הרמב"ם פרק ט' מהלכות טומאת אוכלין. ועיין בברכת הזבח מנחות שם, כתב שהרמב"ם פרק א' השלג אינו לא אוכל ולא משקה חישב עליו למשקה מתטמא טומאת משקין. כתב הר"ש פרק ג' דטהרות מים שהגליד אינו משקה, נימוחו חזרו להיות משקה:
ו
[ו] דבש וכו'. היינו דבורים אבל של קנים או של תמרים או שאר מיני פירות אינם צריכים נטילה:
ז
[ז] דם וכו'. כדי נסבה דאסור לאכול בדם, ודם דגים וחגבים לא מיקרי משקה, ואפשר דמיירי שאוכל מפני רפואה:
ח
[ח] [לבוש] מפני שאין דרך וכו'. ואפילו כששותה מים מנהר בידיו לא גזרו עלה (מגן אברהם ס"ק י"א):
ט
[ט] [לבוש] משום טיבול דיצהר וכו'. הט"ז השיג על הלבוש דמקרא נלמד דין זה משקין מיקרי משקה, עיין שם. ולעניות דעתי לא דק דאף דנלמד מקרא דהוי משקה, מכל מקום אין איסור בזה אלא משום סרך תרומה, ותרומה אינו אלא בתירוש ויצהר וקל להבין:
י
[י] ראש ירק וכו'. מה שתמה הט"ז על בית יוסף על שכתב מכאן יש ללמוד וכו' הא הוא ש"ס ערוך לקמיה דבשבעה משקים דיחוי ליה דילמא משקעיא ליה וכו', וכן מבואר בתשובת רדב"ז סימן ע"ח:
יא
[יא] [לבוש] יש ליטול וכו'. והעם נהגו שלא ליטול כלל (מלבושי יום טוב), וכן כתב לחם חמודות. ושיירי כנסת הגדולה כתב שבמדינות אחרות נוהגין ליטול, וכתב במטה משה דהזהיר בה יזכה לרב טוב, וכן בשל"ה דף פ"א הזהיר מאוד לנהגו:
יב
[יב] הנוטל ידיו לפירות וכו'. וכן לבשר וגבינה או ירקות ואם טבלן במשקה או שנשרו במים ועוד המים עליהם צריך נטילה. כלבו דף ט"ז:
יג
[יג] [לבוש] ידיו מטונפת וכו'. והוא הדין כשנגע במקומות המכוסים בגופו (ב"ח):
יד
[יד] [לבוש] או שרוצה וכו'. פירוש כשידוע שהם מטונפות דאז מחויב ליטלן משום נקיות כדי לברך או שאין ידוע דאז אין חיובא דסתם ידיו כשרות לברכות ולתלמוד תורה כמו שכתב הרשב"א סימן תק"ח אלא שרוצה שיהיו נקיות לברכה, ומה שכתב משום הברכה קאי נמי ארישא כן נראה לי, אבל אמר שיברך הרי זה מגסי הרוח, וכן משמע בב"ח ובספר צידה לדרך דף נ"ט, ודלא כעולת תמיד שדקדק מלבוש דאף אחר שבירך מותר:
טו
[טו] אף על פי שמוהל וכו'. כן דייק הבית יוסף מדפירש הרשב"א הא דרב המנונא דאכל צלי בנטילה דפת היה נקמר ולא פירש שהיה מוהל טופח עליו, אלא דאף לח אין צריך נטילה, והב"ח השיג על בית יוסף דכיון דמיירי דאחר נתנו לתוך פיו היה אפשר לחלק בין פת לדבר שטיבול במשקה עיין שם. ולעניות דעתי לא קשה מידי דהא כתב הבית יוסף בסימן קס"ד בשם הרשב"א דדבר שטיבולו במשקה בעי ברכה כמו פת ממש, אם כן הוא הדין באחר נתנו לתוך פיו, וכן מוכח מתוס' פסחים דף קט"ו ד"ה כל כו' דשוין הן למאן דבעי ברכה, לכן אין לזוז מפסק השולחן ערוך בזה, גם הט"ז כתב דפשוט הוא דמוהל לא מיקרי משקה דהא אינו בכלל דם:
טז
[טז] טופח וכו'. פירש הר"ש פרק ג' וברטנורה דטהרות דוקא טופח להטפיח:
יז
[יז] והם נגובים וכו'. פירוש ממים, אבל משקה היוצא ממנו לאו מן שבעה משקין הוא. כתב הרמב"ם פרק ט"ז מהלכות טומאת אוכלין מי פירות שנתערבו בשאר המשקין הולכין אחר הרוב, נתערבו במים כל שהוא הרי הכל משקה ומכשיר ומתטמא. והשיג עליו הראב"ד דבתוס' אמרו חכמים דאפילו מים בטל ברוב, וכסף משנה כתב דאפשר דהרמב"ם היפך התנאים עיין שם. ותמיהני דמצאתי בהר"ש ריש פרק ב' דמכשירין שהביא תוספתא הנזכר לעיל, ומביא עלה ר' אליעזר בן יעקב אומר אפילו בור ציר שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא, נפל לתוכו יין ודבש וחלב הולכין אחר הרוב ואית דגרסי בור סיד מלא פירות שנפל מים וכו', עד כאן, והא קיימא לן דמשנת ר' אליעזר בן יעקב קב ונקי והלכה כמותו. והשתא זכיתי להבין גם דברי הרמב"ם שקודם זה שפסק נמי בציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא שהוציא נמי מתוספתא הנזכר לעיל, וסבירא ליה כשני הגרסאות, וכל אנשי חיל לא מצאו ידיהם בזה, הלא המה הראב"ד וכסף משנה ותוספת יום טוב, שהבינו דרמב"ם למד זה ממשנה פרק ו' דמכשירין, ותמהו עליו דאי אפשר לפרש כן המשנה עיין שם באריכות, והניחו לי מקום. גם מה שנדחק הכסף משנה לפרש דרמב"ם מיירי שהיה בו כבר מים, תימא עליו דאם כן אמאי כתב הרמב"ם נפל לתוכו יין ודבש הולכין אחר הרוב הא אף במים הדין כן. אך קשה מש"ס בכורות דף כ"ב דמבואר דמים בציר בטל במיעוט, וזה קשה על רמב"ם שפסק שם גופיה אחר זה כן, ונראה לי דשם מיירי בקנה ציר מעם הארץ דספיקא אם נתן בה מים לכך מקילין אבל כשידוע שנפל בה מים אפילו כל שהוא הרי הכל משקה ודו"ק. ומזה יש ראיה לקמן סימן תס"ב דמעט מים ביין מחמיץ ואפשר לחלק וצריך עיון:
יח
[יח] ואחר כך נמלך וכו'. ואם לא הסיח דעתו יטול בלא ברכה (רמ"א), והלבוש השמיטו ונראה דסבירא ליה דרמ"א מיירי כשמחשב לאכול אחר שעה ושתים דמסופק אי הוי כמתנה בפירוש לקמן סימן קס"ד, לכן דיטול בלא ברכה, אבל כשאין דעתו לאכול צריך לברך, וכן משמע בב"ח, וסבירא ליה ללבוש דכשמחשב לאכול ודאי דאין צריך לברך, והכא דמיירי שלא היה דעתו לאכול כנזכר לעיל. מיהו בלחם חמודות דף ר"כ משמע בשלא היה דעתו לאכול כלל יטול בלא ברכה שלא הסיח דעתו לפי שנטילת ידים לחולין לא בעי כוונה עיין שם, וכן במגן אברהם השיג על הב"ח. ולעניות דעתי אפשר דלא סמכינן על שמירתו, וכן מצאתי בבדק הבית לרא"ה דף ק"ס זה לשונו, אין סומכין על שמירתו ולכל היום אלא אם כן התנה, עד כאן, ודוחק לפרש דדוקא לכל היום קאמר. ולדינא אפשר להקל בספק ברכות, ועיין לקמן סימן קס"ה ס"ק ג'. ובספר נחלת צבי כתב דלבוש השמיטו משום דדברי רמ"א תמוהים דכיון דבנטילה ראשונה לא בירך למה לא יברך עכשיו, עד כאן. ותימא לתמיהתו הא השיג קודם זה על מה שכתב בית יוסף דמשמע מתוס' פסחים דף קט"ז שאין אותו הנטילה עולה, דמשמע איפכא אותו הנטילה עולה עיין שם, אבל קשה הא סבירא ליה לתוס' שם נטילה לטיבול הוא בלא ברכה. גם השגתו על בית יוסף נראה לי ליישב דזה לשון תוס' ויש לומר דסלקא דעתיה כיון שנטל יועיל אפילו לנהמא וכו', ומפרש בית יוסף דסלקא דעתיה דמקשן הכי, ומתרץ התרצן אפילו למאי דסלקא דעתיה המקשן אבל לפי האמת אינו מועיל ודו"ק כי קיצרתי. ומגן אברהם מתרץ בענין אחר והם תמוהין עיין שם, שוב מצאתי בתשובת צמח צדק סימן פ"ה שמתרץ בכיוצא בזה עיין שם, ויש לכוין דבריו שם לדברי ואין להאריך. גם עיקר תמיהת הנחלת צבי על רמ"א לא קשה מידי דברכות אינן מעכבות, ועיין לקמן סימן קס"ד סעיף ב':
יט
[יט] ואם נגע וכו'. עיין סוף סימן קס"ד מזה:
כ
[כ] פטור מנטילת וכו'. כתב מלבושי יום טוב ונראה לי שיטול ידיו במפה או אוכל על ידי כף דלא עדיף מהא דריש סימן קס"ג, וכן כתב לחם חמודות דף רכ"ג. כתב שיירי כנסת הגדולה אף שיש מים תוך מיל לאחריו ותוך ארבע מילין לפניו פטור מנטילת ידים כמו במלחמה:
כא
[כא] ונעקר וכו'. פירש רש"י בסוטה דף ד' דעובר על דברי חכמים חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש, וכתבו תוס' תימא לר"י על פירוש רש"י מאי איריא נטילת ידים אפילו כל דברי חכמים נמי, ועוד קשיא דאמר הכא דעונשו מיתה, ובפרק במה אשה אמרינן דעונשו עניות ונראה דזילזול שמזלזל בה תמיד עונשו עקירה על ידי עניות דקשה ממיתה על ידי נחש, עד כאן, משמע דכשאין מזלזל תמיד חייב מיתה על ידי נחש וכשמזלזל תמיד עונשו תמיד. ובזה יש לכוין דברי לבוש שכתב וישכנו נחש וסיים ועוד שהוא נעקר מן העולם, ורצה לומר שעל ידי עניות נעקר. ונראה לי לתרץ כל תמיהות תוס' דמאי שתמה ר"י מאי איריא נטילת ידים אפילו כל דברי חכמים תיקנוה רבנן בשביל דהמצוה בעצמה יש בה טעם, אבל מצות נטילת ידים לחולין דאין בה טעם בעצמה, אלא תיקנו שיהא רגיל בנטילה זו אף בחולין כדי שלא יבוא ליגע בתרומה בלי נטילה קא משמע לן דאפילו הכי חייב מיתה, וכהאי גוונא מתרץ הב"ח דברי הטור ולבוש סעיף י"א על שהוצרכו לכתוב הכא דמברכין וצונו כמו שכתב הב"ח עיין שם, מיהו יש לגמגם בזה. ועל קושיא שניה דתוס' נראה לי דהא חייב מיתה מיירי כשלא משא כלל, והא דעניות מיירי במשא ולא משא כמסקנא דש"ס פרק במה אשה עיין שם. עוד יש לומר דבתחילה בא לידי עניות על דרך אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה. איתא בתנא דבי אליהו המזלזל בנטילת ידים סימן רע לו לא יאבה ה' סלוח לו:
כב
[כב] [לבוש] נותנין לו טיבותא וכו'. ומכל מקום לא יעשה על מנת להתעשר דאם כן עובד הוא על מנת לקבל פרס אלא יעשה לכבודו השם יתברך של"ה דף ע':
כג
[כג] שגם הניגוב וכו'. כתב מלבושי יום טוב ואם שכח לברך עד אחר הניגוב מברך אחר כך, ונראה דטעמו דמדמו לה לטבילה לגמרי ואפילו אחר ניגוב, עד כאן, וכן כתב בלחם חמודות דף ס"ד וסיים זה לשונו, וראיתי בהגהות אשר"י פרק ב' דברכות דאין לברך אלא אחר ניגוב, עד כאן וזה ודאי שצריך עיון עד כאן לשונו, וכן במלבושי יום טוב תמה בזה על הגהות אשר"י וכן שיירי כנסת הגדולה. ובמחילה אישתמיט להו דברי מהרי"ל הלכות נטילת ידים שהקשה זה למהר"ש, והשיב לו דמפורש באור זרוע גדול דקאי על מים אחרונים והאי מברך מיירי אברכות המזון. וכתב ים של שלמה פרק כל הבשר סימן ל"ט דדוקא קודם מוציא יכול לברך ולא אחר כך, והט"ז תמה על רש"ל עיין שם, ואשתמיטתיה ספר תניא סימן כ"ב דמבואר כן. עוד כתב ספק אם בירך על נטילת ידים אין מברך. כתב התשב"ץ סימן רפ"ז אינו מנגב ידיו בחלוקו לפי שהוא קשה לשיכחה:
כד
[כד] [לבוש] לחמם וכו'. שמעתי לחמם נטריקו"ן ל"ח מי"ם, מטה משה דף רכ"ה, ואני מצאתי בספר תניא:
כה
[כה] [לבוש] כן נראה לי לפרש וכו'. כתב מלבושי יום טוב כל זה דוחק, גם אין דברי בית יוסף ומרדכי וסמ"ג נראה כן. ולכן נראה לי לפרש דלא הוי מאיסא אלא כשהם טמאים, עד כאן, וכן כתב לחם חמודות שם. אבל רש"ל שם וב"ח סימן קס"ה פסקו דבמטביל אין צריך ניגוב דלא תיקנו ניגוב בטבילה, אבל בנוטל אף ברביעית בבת אחת צריך ניגוב, וכן נראה לי עיקר, וכן הסכימו ט"ז ומגן אברהם:
אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
צריך נטילה. ואם טבלו בשכר שעורים צריך נטיל' ובהמ"ז ת' דבר משה סי' טוב וע' ת' בית יעקב ויד אהרן סי' קנ"ח. תמ"ב. ותמ"ז ות' בית דוד סי' ע"א:
ב
כפירות. מכאן דייק בת' בי"ד סי' ס"ט דבבישול צריך נטילה אם המשקה טופח עליו. ועיין בדברי מהר"י חאגיז בפירוש משניות שלו פ"ק דברכות מ"ב. ומעשרות פ"ק מ"ח ועוד בת' הנ"ל סי' ז'. וע' באר היטב ס"ק ז':
ג
חברתה ואם נטל יד א' בכלי והשני בטבילה עיין ת' ע"ה סי' ד' דיוצא בזה ומברך ענט"י:
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
קנ״ח:א׳
א
א) [סעיף א'] כשיבא לאכול פת וכו' יטול ידיו וכו'. נט"י לחולין מפני סרך תרומה ועוד משום מצוה לשמוע דברי חכמים. חולין ק"ו ע"א. ופי' רש"י ז"ל מפני סרך תרומה הוצרכה שהידים שניות ופוסלות את התרומה אבל חולין לא מהני בהו שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם נוהגת בחולין עכ"ל והביאו הט"ז סק"א. ומשום מצוה לשמוע דברי חכמים פי' התו' שם דתקנו משום נקיות יעו"ש. ויברך על נט"י אעפי שאינה אלא מדרבנן דשייך לומר וצונו בדבר שהוא מדרבנן ואסמכוהו אלאו דלא תסור. טור. וכתב ב"י כלומר דכיון דמלאו דלא תסור נצטוינו לעשות דברי חכמים כשאנו מקיימים דברי חכמים הרי אנו מקיימים מצות השם וזהו טעם כל הברכות שאנו אומרים במצות דרבנן עכ"ד. ועיין הלק"ט ח"א סי' ער"ה שכתב דאפי' תינוק בן יומו גזרו טומאה על ידיו יעו"ש והב"ד לקמן סי' קס"ב או' ל"א יעו"ש:
קנ״ח:ב׳
א
ב) שם יטול ידיו וכו' ה' דברים טעונים נט"י וסי' להם ושבולת שטפתני ש' שמע ט' טיבולו במשקה פ' פת ת' תפלה נ"י נטילת ידים. הרד"א ז"ל בברכת אשר יצר. כנה"ג בהגה"ט:
קנ״ח:ג׳
א
ג) שם יטול ידיו וכו' צריך ליטול יד ימין תחלה כדי שתשמש השמאל לימין רקנ"ט פ' עקב. מ"א ריש הסי' וכ"כ בשה"מ. פ' עקב ונתן טעם בסוד יעו"ש ומשמע דאין חילוק אם נוטל הוא בעצמו או אחרים מטילין לו ומ"ש דב"מ בהגה"ט או' ב' דבסעודה יטול יד שמאל תחלה כדי שיד ימין השמש הנוטל ינטה לשמאל הנוטל ומטו בה ע"ש האר"י ז"ל מדברי שעה"מ הנז' אין נראה כן ואנו אין לנו אלא מ"ש מהרח"ו ז"ל בשה"מ ע"ש האר"י ז"ל ואין עוד וכן עמא דבר וכן צריך ליקח הכלי של מים ביד ימינו תחלה ואח"כ נותנו לשמאלו ויריק משמאלו על ימינו תחלה ואח"כ מימינו על שמאלו כמ"ש לעיל סי' ד' סעי' יו"ד וכ"כ המחה"ש ועיין בדברינו לסי' ד' מאו' ל"ד עד או' ל"ז יעו"ש:
קנ״ח:ד׳
א
ד) שם אפי' אינו יודע להם שום טומאה. כ"כ הרמב"ם בפ"ו מה' ברכות אעפ"י שאין ידיו מלוכלכות ואינו יודע להם טומאה לא יאכל עד שיטול שתי ידיו. והביאו ב"י עו"ת או' ב' ומי שיש בידו אחת מכה ואינו ניטל כ"א יד אחת אפ"ה יברך ענט"י כמש"ל סי' ד' או' ז' וכ"כ הפרמ"ג בא"א סי' זה או' א' בן א"ח פ' תזריע או' י"ג ועיין לקמן סי' קס"ב סעי' יו"ד:
קנ״ח:ה׳
א
ה) שם ויברך ענט"י. נטילה אותיות ט"ל נה"י יכוין להמשיך השפע מג' אותיות העליונות יה"ו העולים במלויים (ר"ל במילוי אלפי"ן) ט"ל לאות ה' אחרונה שהיא המלכות העומדת בנה"י. על נטילת ידים ר"ת ענ"י בגי' ק"ל ה' הויו"ת יכוין להגביר הק"ל על העני ולמתקו בחמשה הויו"ת. הרש"ש ז"ל בס' נה"ש דט"ו ע"ב הנד"מ. ועיין לקמן או' ע"ח ובסי' ק"ס או' פ"ב וסי' קס"ב או' ב':
קנ״ח:ו׳
א
ו) שם ויברך ענט"י. מי שבירך ענט"י ונמלך שלא לאכול לא הויא ברכה לבטלה. הריטב"א בחדושי חולין על דף ק"ו. מחב"ר בק"א או' א' שע"ת או' א' והטעם כתב בשדי חמד אסיפת דינים מע' ברכות או' פ"ט משום דכל שבשעת הברכה כונתו לשם מצוה אף דאח"כ נמלך בתר שעת הברכה אזלינן והיא היתה לצורך שהיה דעתו לאכול אלא שכתב דיש לפקפק דנראה דאין הכל מודים בזה וסיים מ"מ דאין נכון לעשות כן וידחוק עצמו לאכול כדי שלא יכנס בחשש ברכה לבטלם ח"ו וגם הריטב"א אפשר יודה דלכתחלה בלא שום הכרח אין לעשות כן יעו"ש. ועוד עי"ש שהביא פלוגתא בשאר מצות ג"כ אם היתה כוונתו לעשות מצוה ובירך אם יכול לחזור יעו"ש וע"כ צריך לזהר לכתחלה שלא יגרום לעשות ברכתו לבטלה למפרע אם אפשר לו לקיים המצוה:
ב
ו) כתוב בא"ח מים ראשונים מצוה אחרונים חובה למאי נ"מ לבטולי הנך מקמי הנך שאם אכל עכשיו ואין לו מים אחרונים והוא צריך לאכול סעודה אחרת ביום כגון ג' סעודות בשבת מבטל הסעודה אחרת ונוטל ידיו לבה"מ מפני שכבר נתחייב בברכה ואם יש לו שמן ערב או יין מנקה בו ידיו ימברך עכ"ל ב"י עו"ת או' ב' מ"א ריש סי' קפ"א. וכתב שם המ"א משמע מדבריו דאם רוצה לאכול ויש לו רק מים ליטול פ"א נוטל ראשונים ולא אחרונים כיון שאסור לאכול עד שיטול ידיו. וצ"ע א"כ מאי חומרא דאחרונים מראשונים וצ"ל דאסור לו לאכול אא"כ יש לו מים ראשונים ואחרונים לסעודה זו עכ"ל וכ"כ שם הברכ"י או' א' וכתב על דברי הא"ר דאינו מוכרח יעו"ש ועוד עי"ש מ"ש על דברי המ"א יעו"ש. מיהו סיים שם המ"א דעכשיו ראשונים עדיפי אפי' מי שנזהר באחרונים דאינה חובה כ"כ דהא ליכא מלח סדומית. וכ"כ א"ר שם או' א' ומ"ש בא"ח מבטל הסעודה אחרת ונוטל ידיו לבה"מ נ"ל דר"ל מבטל מלעשותה בפת מפני שבדיעבד יכול לעשות סעודה ג' במאכל אחר כמ"ש בסי' רצ"א סעי' ה' אבל לא לגמרי קאמר ועיין סי' קס"ג סעי' מ' ועו"ת בסי' קפ"א או' ו' ודו"ק. ומ"ש עוד בא"ח ואם יש לו שמן ערב וכו' כ"כ בש"ע סי' קפ"א סעי' ט' ועיין בדברינו לשם בס"ד:
קנ״ח:ז׳
א
ז) שם ואינו קובע סעודתו וכו' משמע הא אם קובע סעודתו עליהם שמברך עליהם המוציא כמ"ש לקמן סי' קס"ח ס"ו צריך ליטול ידיו ולברך ענט"י. וכ"מ בב"י שאחר שצדד בזה וכתב סברות לכאן ולכאן מסיק שמדברי הרשב"א משמע דצריך נט"י יעו"ש. מיהו בלבוש כתב דאם קובע סעודתו עליהם יטול ידיו ולא יברך עליהם מספק והיותר טוב דיאכל כביצה פת גמור מתחלה כדי שיטול ידיו ויברך ענט"י ואח"כ יאכל את אלו יעו"ש וכ"כ השל"ה. אבל המ"א בסק"ב הביא דברי השל"ה והלבוש הנז' וכתב עליהם וז"ל ולא ידעתי מי החולק בזה דאע"ג דהרב"י מסתפק בדבר מ"מ כיון שסיים אח"כ בשם הרשב"א שצריך נט"י משמע דפשיטא ליה בתר דמיבעיא ליה וכ"כ הרמב"ם רפ"ו כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא יטול וכו' ובבד"ה ובמשמרת הבית כתבו להדיא דצריך נטילה כשקובע עליו יעו"ש ולכן יברך ענ"י עכ"ל. וכ"כ הט"ז סק"ב א"ר או' ב' מט"י או' ב' א"א או' ב' מטה יוסף ח"ב סי' ח"י או' ה' ברכ"י או' ג' וכתב וכן עיקר לענין דינא יעו"ש. והביאו הזב"ל או' ן' וכ"כ במחב"ר או' ב' ודחה דברי ס' עצי אלמוגים ונתיב חיים והמו"ק שדעתם שלא לברך יעו"ש. וכ"כ ר"ז או' א' הגר"א או' ה' ח"א כלל ל"ו או' ב' חס"ל או' ב' אלא שכתב טוב שיאכל ג"כ כביצה מפת לצאת כל הדיעות אבל אם אין לו או שאינו יכול לאכול פת יטול ויברך יעו"ש. בי"מ בדיני נט"י או' ג' קיצור ש"ע סי' מ"ח או' א' דה"ח או' א' מ"ב או' ח' מיהו המאמ"ר או' ז' כתב דהרוצה להחמיר שלא לברך או לאכול פת עמהם טפי עדיף יעו"ש. נמצא דדבר זה לא נפיק מפלוגתא וא"כ לפי מה דק"ל בסב"ל אפי' כנגד הרוב ואפי' כנגד מרן ז"ל כמ"ש לעיל סי' ח"י או' ז' היה ראוי לפסוק לענין דינא דיטול בלא ברכה אלא שהעולם נוהגין לברך ג"כ כסברת מרן ז"ל ודעמיה וכבר כתבנו לעיל בסי' ז' או' ב' וסי' טו"ב או' ב' דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל ויכולין לברך יעו"ש. אלא דנ"מ דאם ימצא איזה מקום שנהגו שלא לברך אין למחות בידם די"ל נהגו כן משום סב"ל. ושיעור קביעת סעודה לפת הבאה בכסנין יתבאר לקמן סי' קס"ח סעי' ו' בס"ד:
קנ״ח:ח׳
א
ח) [סעיף ב'] יש מי שאומר שאם אינו אוכל אלא פחות מכביצה וכו' והטעם כתב בב"י משום דכיון דפחות מכביצה אינו מקבל טומאת אוכלין איכא למימר דלא הצריכו בו חכמים נטילה. ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא חילקו בין פחות מכביצה ליתר מכביצה הילכך יטול מספק ולא יברך עכ"ל. והביאו הט"ז סק"ג עו"ת או' ג'. ומטעם זה כתב בש"ע דין זה בשם יש מי שאומר משום דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ולא יברך משום סב"ל. וא"כ כיון דהטעם דפחות מכביצה א"צ נטילה משום דאינו מטמא טומאת אוכלים משמע הא כביצה דצריך נטילה הוא כביצה בלא קליפתה דהא טומאת אוכלין שיעורה כביצה בלא קליפתה כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ד מה' טומאת אוכלין יעו"ש. וכ"כ דגמ"ר ועיין בספרו נוב"י חא"ח סי' ל"ח יעו"ש. וכ"כ ר"ז או' ב' מ"ב או' ט' וא"כ לפי מ"ש הח"י בסי' תע"ב או' ח"י בשם מהרי"ל דב' קליפות ביצים יחזיקו מים שיעור ביצה ומחצה עם הקליפה א"כ הוי שיעור ביצה בלא קליפה ג' רבעי ביצה עם הקליפה. וכ"כ הנוב"י שם ולפי מ"ש לעיל סי' פ"א או' ג' בשם הרמב"ם דשיעור ביצה עם הקליפה י"ח דראה"ם מים. א"כ שיעור ביצה בלא קליפה הצריכה נט"י היא י"ג דראהם ומחצה. ולכן יש לאכול כשיעור הזה או יותר אם אפשר כדי שיברך על הנטילה אליבא דכ"ע ולצאת מספק ברכות:
קנ״ח:ט׳
א
ט) שם פחות מכביצה וכו' ואם אוכל כביצה פחות פחות מכשיעור רק בהצטרף יחד בתוך כדי אכילת פרס יהיה כביצה צריך נטילה. שנות חיים סי' רל"ט פת"ע או' ה':
קנ״ח:י׳
א
י) [סעיף ג'] אם אוכל פחות מכזית וכו' כ"כ בש"ע ע"פ מ"ש בב"י בשם הרוקח סי' רפ"ג דעל פחות מכזית א"צ נטילה. מיהו הל"ח בחולין פ' כל הבשר או' ע"ב כתב דטעות נפל בהעתקת ב"י ועפ"ז הטעות כתב להלכה בש"ע אבל זה אינו וצ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה וכתב שכן הוא ברוקח וסיים ולכן יש ליטול בלא ברכה על כל פת הן מעט הן הרבה עד כביצה שאז חייב ג"כ בברכת ענט"י יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ד ר"ז או' ב'. אבל המט"י או' ג' כתב ליישב דברי הש"ע וסיים דאע"ג דהל"ח ומ"א חלקו על הש"ע בדין פחות מכזית וס"ל דדינו כפחות מכביצה דיטול ולא יברך אנו אין לנו אלא פסק הש"ע הלכה למעשה וכ"נ דעת הב"ח ז"ל והרוצה להחמיר תע"ב עכ"ד. וכ"כ הלבוש בפחות מכזית לכ"ע א"צ נטילה. וכ"כ הט"ז סק"ג. י"א בהגב"י. ברכ"י או' ד' וכתב דהכי נקטינן ומיהו הא"ר או' ד' כתב דיש להחמיר וליטול בלא ברכה. וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א או' א' מאמ"ר או' ו' נה"ש או' ב' דה"ח או' ב' אבל הבי"מ בדיני נט"י או' א' כתב כדברי הברכ"י וכתב דהכי נהוג עלמא ודלא כהא"ר והפרמ"ג רק הרוצה להחמיר תע"ב יעו"ש. ונראה כיון דדין זה בפלוגתא שניא אע"ג דכתב הבי"מ דנהוג עלמא דאין ליטול על פחות מכזית נכון להחמיר וליטול כדי לצאת כל הדיעות. ובלאו הכי יש נזהרין מלאכול פחות מכשיעור כדי שלא לאכול בלא ברכה אחרונה וא"כ כ"ש בפת שיש עליו כמה כוו' כמ"ש בסי' הקודם וא"כ מי הוא זה אשר יערב אל לבו לבא לאכול פחות משיעור בלא נט"י ובהמ"ז. ועיין לקמן סי' קס"ח או' ע"ה:
קנ״ח:י״א
א
יא) שם פחות מכזית וכו' אבל אם אוכל יותר מכזית או כזית מכוון יטול ידיו מספק ולא יברך. לבוש סעי' ב' וזהו לפי דעת מרן ז"ל ודעמיה וכבר כתבנו באו' הקודם דדעת האחרונים להחמיר אף בפחות מכזית יעו"ש:
קנ״ח:י״ב
א
יב) שם פחות מכזית. ושיעור כזית הוא כחצי ביצה כמ"ש לקמן סי' תפ"ו. והוא שיעור כלי המחזיק ט' דראה"ם מים כמ"ש לעיל סי' פ"א או' ג' יעו"ש. ואם לשער בכמות או במשקל יתבאר לקמן בס"ד בסי' קס"ח או' מ"ו:
קנ״ח:י״ג
א
יג) [סעיף ד'] אם אוכל דבר שטבולו וכו' דהכי איתא במס' פסחים דקט"ו ע"א. א"ר אלעזר א"ר אושעיא כל שטיבולו במשקה צריך נט"י. ופרש"י ז"ל צריך נט"י משום המשקין שהידים שניות וכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות תחלה. והביאו ב"י וט"ז סק"ד. ועיין לקמן או' כ"ה. ועיין ב"י שהביא פלוגתא אם יברך על נטילה זו וע"כ פסק שלא יברך משום סב"ל וכ"פ כאן בש"ע. וכ"כ האחרונים. ומסתמא משמע דצריך ליזהר בדיני נט"י למשקה ככל דיני נט"י לפת אלא רק שאין לברך על נט"י למשקה משום סב"ל ואי שרי לכרוך ידיו במפה ולטבל עיין לקמן סי' קס"ג סעי' א':
קנ״ח:י״ד
א
יד) שם אם אוכל דבר שטיבולו וכו' מסתברא דלא גזרו אלא כעין נהמא שהוא מילתא דשכיח דהיינו דבר שדרכו לאכול מטובל במשקה או שדרכו להיו' עליו משקה אבל מידי אחרינא שאין דרכו לאכול מטובל במשקה אעפ"י שזה אוכלו בטיבול בטלה דעתו אצל כל אדם וא"צ נטילה. הרדב"ז ח"א סי' ע"ח. כנה"ג בהגה"ט עו"ת או' ה'. מ"א סק"ה א"ר או' ה' מט"י או' ה'. מיהו הברכ"י בשיו"ב סוף או' א' כתב שמצא בתשו' הגאונים כ"י שכתוב וז"ל בירושלמי דברכות משמע אפי' אין דרכו לטבל דתני ר' אושעיא כל דבר שיש בו לכלוך משקה צריך נט"י עכ"ל. וכ"פ הבי"מ שם או' ז' וכתב ודלא כהרדב"ז יעו"ש:
קנ״ח:ט״ו
א
טו) הפושט אצבעו לתוך הדבש או לתוך השמן ומוצץ אותו א"צ נטילה. הרדב"ז שם. כנה"ג שם עו"ת שם מ"א שם. וכן הסכים מטה יוסף ח"ב סי' ח"י וי"ט. י"א בהגה"ט. מט"י שם. ומהר"ר ישראל בנימין בכ"י כתב דבב"י משמע שצריך נטילה והסכימו לדבריו רבני מצרים מיהו אין למחות במי שלא יטול עכ"ד. והאחרונים הסכימו כהרדב"ז. וכן המנהג פשוט. ברכ"י או' י"ג. בי"מ שם או' כ"א. ועיין לקמן או' ס' ואו' ס"א:
קנ״ח:ט״ז
א
טז) שם דבר שטיבולו וכו' מה שנוהגין קצת בני אדם שמשקעין הפירות תוך המים לנקותם ובעודם תוך המים שמים ידם תוך המים ונוטלין ואוכלין חשיב ג"כ טיבולו במשקה. ברכ"י או' ה' בשם מהר"ר זרחיה גוטא בכ"י. וכן ירק שרחצוהו להעביר הליכלוך הוי טיבולו במשקה. ברכ"י שם בשם תשו' כ"י לרב אחד יעו"ש זכ"ל או' ן' שע"ת או' ד' בי"מ שם או' ו' כף החיים סי' כ"ב או' ו' והיינו ביש עליו טופח על מנת להטפיח כמ"ש באו' שאח"ז:
קנ״ח:י״ז
א
טוב) הורה זקן א' שהאוכל חזרת כשהמים טופחין עליה א"צ ליטול ידיו משום טיבולו במשקה וכו'. הרה"ג מר שמואל חכים בר פלוגתיה דמהר"י בי רב ומהרנ"ח בתשו' כ"י והאריך הרבה בענין זה. אבל מדברי מרן לקמן דין ה' שכתב ותבשיל מחטים נגובים וכו' מוכח להיפך וכבר האריכו רבנן בתראי בכל הנז' ופשטה הוראה היפך כל דברי הרב הנז' והלכה רווחת במקומנו ליטול בכל דבר שיש קצת משקה עליו אפי' מבושל כל שהוא טופח ע"מ להטפיח וכן ראוי להורות. ברכ"י בשיו"ב או' א'. ועיין לקמן או' כ"ג ואו' ז"ן:
קנ״ח:י״ח
א
חי) דבר שטיבולו בשכר צריך נט"י. ב"ד סי' ע"א. ברכ"י או' י"א ועיין לקמן או' ל"ז.
קנ״ח:י״ט
א
יט) אם אחר שבירך ברה"מ תכף הביאו לפניו דבר שטיבולו במשקה א"צ ליטול ידיו כיון שלא הסיח דעתו מידיו. ברכ"י או' ו' זכ"ל שם. בי"מ שם או' כ"ג. שע"ת או' י"א כף החיים סי' כ"ב או' ו'. מיהו המט"י בסי' קע"ט סוף או' א' כתב דאם נטל ידיו למים אחרונים אפי' לא בירך ברה"מ אם נמלך לאכול דבר שטיבולו במשקה צריך ליטול ידיו יעו"ש. וכ"מ בער"ה בזה הסי' או' ט' יעו"ש. והב"ד החס"ל או' ו':
קנ״ח:כ׳
א
ך) מדברי מרן ז"ל סי' תע"ג שכתב דיטול בשביל הכרפס ויקח פחות מכזית מוכח דבדבר שטיבולו במשקה יש להחמיר אף בפחות מכזית טפי מאוכל פת פחות מכזית שהביא בסי' זה סעי' ג'. ומיהו דעת הרשב"ץ במאמר חמץ דף ל"ה דבר שטיבולו במשקה ופת פחות מכזית לא בעי נטילה. ברכ"י או' ז'. ונראה דיש להחמיר כדברי מרן ז"ל. וכ"כ החס"ל או' ז' כף החיים שם:
קנ״ח:כ״א
א
כא) הטובל צנון או בשר צלי במלח אפי' אחר שנמחה המלח א"צ נט"י דמלח אע"ג שהוא מתולדות המים לאו משקה מים חשיב אלא כמי פירות הוא ולא מכשיר כדאיתא בתוספתא ופסקו הרמב"ם פ"י מה' טומאת אוכלין דין א' ואפי' במלח שלנו שעשוי ממים וטובל בו אחר שנמחה א"צ נט"י. בי"מ שם או' ט"ו ואו' ט"ז וכתב ודלא כהפרמ"ג בא"א או' ח' יעו"ש וכ"כ היפ"ל או' ג' מיהו הפתה"ד או' ו' כתב על דברי הבי"מ הנז' שאינם מוכרחים יעו"ש וע"כ במלח העשוי ממים אם נמחה יש להחמיר:
קנ״ח:כ״ב
א
כב) האוכל פת למתק השתיה א"צ נטילה. פנים חדשות בשם הרמ"א ז"ל סי' א' כנה"ג בהגה"ט. עו"ת או' א' וכ"כ מט"מ סי' שס"ד בשם רש"ל רבו אלא שהוא ז"ל חלק וכתב דאע"ג דלא בעי ברכת המוציא משום שהוא טפל אבל נטילה בעי דלא אזלי מטומאת אוכלין במה שהוא טפל יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגה"ט או' ב' וכ"כ הפר"ח בססי' רי"ב על תשו' הרמ"א הנז' דליתא יעו"ש. וכ"כ השל"ה דיטול בלא ברכה והב"ד המ"א סי' רי"ב ססק"ג. בי"מ שם או' ב' כף החיים שם או' ט' וכ"כ עיקר. מיהו אם אוכל פחות מכזית שכתבנו לעיל או' יו"ד דיש להחמיר וליטול בכה"ג נראה דיש להקל ועיין לקמן סי' רי"ב או' ג':
קנ״ח:כ״ג
א
כג) שם דבר שטיבולו וכו' כללא דמילתא כל דבר שטיבולו במשקה שבא לאכלו דרך אכילה אפי' ע"י כף צריך נטילה. ולכן יש לזהר כששורין פת ביין שלא לאוכלו בלא נטילה אפי' אם אוכלו ע"י כף ומיהו בדבר המבושל ע"י כף אני נוהג לאוכלו בלא נטילה ואע"ג דלאוכלו ביד אני רגיל ליטול ידי תרי חומרי לא עבדינן. שכנה"ג בהגב"י סוף או' ד' עו"ת או' ה' וכן הסכימו הרב ב"ד סי' ס"ז והרב מטה יוסף ח"ב סי' ח"י והרב פרח שושן כלל א' סי' יו"ד. בי"מ שם או' ט' כף החיים שם או' יו"ד וכתב שם הרב"ד דכל מ"ש דלאכול דבר שטיבולו במשקה בלי נטילה צריך ב' דברים שיהא מבושל וגם ע"י כף ה"ד בתבשיל שדרכו לאכול ביד אבל בדבר שאין דרכו לאכול ביד כגון חטים ואורז וטרי וכל מיני קטנית דקים שמעתי שא"צ נטילה כלל אפי' לא יהא מבושל ואפי' אוכלו ביד יעו"ש. והביאו י"א מ"ב בהגה"ט או' א'. מיהו בסי' קס"ג כתב הי"א במה"ק בהגה"ט דמדברי הרדב"ז ח"א סי' ע"ח נראה דבין דבר שדרכו לאוכלו בכף בין שדרכו לאוכלו ביד ואוכלו בכף צריך נט"י יעו"ש:
קנ״ח:כ״ד
א
כד) שם דבר שטיבולו וכו' שאף שנוגעין בשני נעשו ראשונים ומשוים לאוכל שני. מ"א סק"ו. ור"ל שאף שהמשקין נוגעין בידיו שהם שניות נעשים המשקין ראשונים ומשוים לאוכל שני דראשון עושה שני גם בחולין ולכן צריך נטילה. ועיין לעיל או' י"ג:
קנ״ח:כ״ה
א
כה) שם דבר שטיבולו וכו' הרש"ל פ' כל הבשר סי' י"ח והל"ח פ' כל הבשר או' מ"א האריכו בזה וכתבו רובא דעלמא לא זהירי ליטול ידיהם לדבר שטיבולו במשקה ובכל כי הא איכא למסמך אמנהגא ומיהו המחמיר אינו מן המתמיהין רק שלא יברך יעו"ש והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' ג' ומ"א סק"ח. ומיהו כתב שם השכנה"ג דבמקומות הללו כולהו זהירים ליטול ידיהם אבל אין מברכין כפסק רבינו המחבר ז"ל עכ"ל. וכ"כ מהר"מ פאפירש בס' אור צדיקים סי' כ"ג או' י"ד דצריך לזהר בנט"י לדבר שטיבולו במשקה. וכ"כ של"ה בשער האותיות דף פ"א ע"ב בהגה יעו"ש. וכן הרב מטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק י"ט קרא תגר ע"ז וכתב דהמקיל הוא מן המתמיהין והרי הוא מכלל המזלזל בנט"י דנעקר מן העולם וחייב נידוי. וע"כ ירא שמים יחוש לעצמו ויזהר בדבר ואל יחוש למנהג הרע עכ"ד. והביאו י"א בהגה"ט והבי"מ או' כ"ב. ועיין בשער הגלגולים הקדמה כ"ב שכתב דכשמעלין את האדם במעלות כפי ערך המעלה שמעלין אותו צריך שיזדכך יותר אפי' בדקדוקי מצות כחוט השערה ובכל מדריגה ומדריגה שעולה צריך מירוק מחדש יעו"ש. וא"כ כ"ש בדבר הזה צריך ליזהר דקודם כל עושין חשבון עם האדם אם קיים הדינים הכתובים בש"ע כמ"ש לעיל סי' ה' או' ה' יעו"ש. וע"כ יש חסידים נזהרין לילך אחר דברי המחמיר אע"ג דלפום דינא הוא מותר והוא מפני שבעת העליות מדקדקים עמהם כחוט השערה כנז'. וכל איש כפי גבורתו. וכל אשר נשמתו זכה ביותר תאוה נפשו לעשות חומרות וחסידות ביותר וכל אשר אין נשמתו מתוקנת כ"כ תאוה נפשו לילך אחר הקולות וסימניך בתר עניא אזלא עניותא ובזה יוכל האדם להבחין את עצמו כמ"ש בעלי המוסר ודו"ק:
קנ״ח:כ״ו
א
כו) שם שסימנם י"ד שח"ט ד"מ. בפ"ז דמכשירין מביא רמב"ם ור"ש ת"כ אשר יבא עליו מים אין לי אלא מים הטל והשמן והיין והדבש והחלב מנין. ת"ל וכל משקה אשר ישתה. יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי וכו'. ודבש דבורים לא מיקרי שם לווי דדבש סתם מיקרי והלווי שם דבורים אינו אלא למעט של צרעה. ואלו ז' משקין מתטמאין ומכשירין אבל לא זולתם ויליף להו בברייתא מקרא דאלו נקראו משקה. ולא כלבוש שכתב שהם גזירה משום תירוש ויצהר. ט"ז סק"ה. ומיהו מ"ש הט"ז דלא כלבוש כתב עליו הא"ר או' ט' דלא דק דאף דנלמוד מקרא דהוי משקה מ"מ אין איסור בזה אלא משום סרך תרומה ותרומה אינו אלא בתירוש ויצהר:
קנ״ח:כ״ז
א
כז) שם שסימנם י"ד שח"ט ד"מ. כל המשקין חוץ מהטל והמים שנתעבו ונקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צנה שעמדו זמן רב א"צ נטילה ואם נתקשו ונתעבו מעט ועדיין הם נגרין צריכין נטילה. הרדב"ז ח"א סי' ק"א כנה"ג בהגה"ט. וכ"מ ברמב"ם פ"א מה' טומאת אוכלין והגם דהכ"מ שם בריש פ"ט כתב דבשמן ודבש אפשר לפרש דברי הרמב"ם אע"ג שקפאו הרי הם כמשקין יעו"ש. נראה דלגבי נט"י לא מחמרינן כולי האי לחשבן כמשקין אם הם קפויין כיון דאיכא פלוגתא בזה וגם דברי הרמב"ם יש לפרש כן וכמ"ש בפ"א דין י"ט יעו"ש. וכ"כ הער"ה או' ה' ממ"ש הרמב"ם פ"ט ואח"כ נמוחו נראה דחזר בו מפי' המשנה וס"ל כהר"ש דלא פליגי אלא בחזרו ינמוחו אבל בעודו קרוש לכ"ע לא הוי משקה וק"ל כרבנן וכן דעת הרע"ב והראב"ד בפ"א לפסוק כרבנן יעו"ש עכ"ל וכ"פ המט"י או' ה' ועי"ש מה שהאריך בזה יעו"ש. ומ"ש הרדב"ז חוץ מהטל והמים בהר"ש שם פ"ג דטהרות מ"ב משמע דגם המים אם נקרשו והגלידו לא הוי עליהם תורת משקה בשעה שהם קרושים יעו"ש. והביאו א"ר סוף או' ה' ועיין לקמן או' ל"א:
ב
כז) ואם אחר שנתקשו חזרו ונמוחו חזר להיות להם דין משקין. כ"מ בהרמב"ם פ"ט מה' טומאת אוכלין יעו"ש. ומ"ש המ"א סק"ז דמשמע בכ"מ דאפי' חזרו ונמוחו אינן משקין זולתי היין זהו כתב הכ"מ פ"א מה' טומאת אוכלין דין י"ט ע"פ מ"ש התו' במס' פסחים די"ד ע"ב ד"ה אפי' וגרסי בפ"ג דטהרות משנה א' הרוטב והגריסין וכו' הרי הן תחלה קרשו ואח"כ נמוחו הרי הן שניים יעו"ש אבל במשנה שלפנינו אינו כן אלא קרשו הרי הן שניים ומשמע דדוקא כשהן קרושין הרי הן שניים אבל אם חזרו ונמוחו חזרו להיות תחלה כדין משקין וכדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל וכ"מ ממ"ש לעיל בשם הער"ה והמט"י יעו"ש. וע"כ יש להחמיר דאם חזרו ונימוחו חזר להיות להן דין משקה. מיהו אם נקרשו ע"י בישול ואח"כ נמוחו אם אוכלן ע"י כף א"צ נט"י כמ"ש לעיל או' כ"ג יעו"ש. ועיין באו' שאח"ז:
קנ״ח:כ״ח
א
כח) פירות המרוקחות בדבש וכיוצא בהם אין צריך נטילה כ"כ מהרימ"ט ז"ל ח"ב חי"ד סי' מ"ו בשם מהר"א ן' יעיש ובשם רבו מהר"ש סאגיס ז"ל וטעמם שכיון שהמשקה נתבטל באוכל אין שם משקה עליו אלא שם אוכל אבל הוא ז"ל מפקפק בדבר יעו"ש. והב"ד כנה"ג בהגה"ט. וכ"כ המ"א סק"ז דאין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר דעומד לאכילה לא מיקרי משקין יעו"ש. מיהו הט"ז סק"ז כתב דבמיני מרקחת שלנו הנעשית מדבש שרדיהו מכוורת אע"ג דטגנן ודאי הוה משקה לעולם וצריך נטילה יעו"ש. וכן בתשו' ח"ס סימן מ"ה האריך בזה והעלה דהדין עם הט"ז אם לא שהיה תחלת הריסוק מיד לתוך המאכל יעו"ש וכ"כ ח"א כלל ל"ו או' ה' יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ה ונראה דגם דהט"ז דמצריך נט"י למרקחת היינו אם לא נתקשו כ"כ ויש בהם טופח ע"מ להטפיח אבל אם נתקשו כ"כ עד שאין בהם עוד טופח על מנת להטפיח אין צריך נט"י כמ"ש באות הקודם וכ"כ הת"ס שם. ואם אוכל ע"י כף אע"ג דיש בהם טופח על מנת להטפיח אין צריך נט"י כיון שהם מבושלים ותרי חומרי לא מחמרינן כמ"ש לעיל אות כ"ג יעו"ש:
קנ״ח:כ״ט
א
כט) שם שסימנם י"ד שח"ט ד"מ. אבל כל שאר מיני דבש הקנים או דבש תמרים או שאר מיני פירות אין צריך נטילה. הרדב"ז ח"א סימן פ"ג כנה"ג בהגב"י. עו"ת אות ד' א"ר אות ו' והיינו דוקא דבש הזב מן התמרים עצמן או מן הפירות עצמן אבל אם שרו או בשלו התמרים או הפירות במים ועי"ז נעשה דבש נראה דאלו דינם כמשקין כיון דיצאו ע"י מים וגם המים עתה מעורב בהם וכ"נ ממ"ש לקמן סי' ר"ב סעי' יו"ד פירות ששראן או בשלן במים וכו' אינו מברך על אותם המים אלא שהכל משמע דאזלינן בתר המים וגם להרא"ש שם שכתב אם נכנס טעם הפרי במים מברך בפה"ע י"ל ברכה לחוד ומכשיר לחוד וכ"מ ממ"ש לעיל או' כ"ז בשם פ"ג דטהרות הרוטב והגריסין וכו' הרי הן תחלה וכו' ומשמע דהגם דהרוטב יש בו טעם פירות אזלינן בתר המים ומכשיר ודו"ק. וכ"כ המט"י אות ה' ודלא כהא"ר אות ה' וכן אתם דן בסוקא"ר דאם בשלו אותו במים ועשו ממנו דבש הוה עליה תורת משקה. ועוד עיין לקמן אות מ' ואות מ"א:
קנ״ח:ל׳
א
ל) זתים וענבים שלא הביאו שליש משקין היוצאין מהן אינן מכשירין ולא מקבלין טומאה אלא הרי הן כשאר מי פירות שהן טהורין לעולם. הרמב"ם פ"א מה' טמאת אוכלין דין ה' ער"ה או' ד':
קנ״ח:ל״א
א
לא) השלג אינו אוכל ולא משקה חשב עליו לאוכלין בטלה דעתו. למשקה מתטמא טומאת משקין. הרמב"ם שם דין כ"ב:
קנ״ח:ל״ב
א
לב) שם שסימנם י"ד שח"ט ד"מ. דוקא ז' משקין אלו שמכשירין האוכלין ומקבלין טומאה אבל שאר משקין כיון דאינן מכשירין ולא מקבלין טומאה כמ"ש הרמב"ם ז"ל ריש ה' טומאת אוכלין המטבל בהם דינו כנוטל ידיו לפירות. ודבש הנז' כאן הוא דבש דבורים שהוא נקרא דבש סתם בלשון בני אדם אבל דבש תמרים וכן דבש, צרעין וגזין דינן כמו פירות כדמפו' ברפ"ו דמכשירין וכ"כ הרמב"ם ז"ל יעו"ש. ואפי' דבש דבורים אין עליו תורת משקה אלא כשהופרש מתוך הכוורת אבל בעודו בכוורתו אין לו דין משקה ויש עליו תורת אוכל וכמ"ש הרב מטה יוסף יעו"ש. ושמן הוא דוקא שמן זית אבל שמן שומשמין וכיוצא הוי בכלל מי פירות וכ"כ הרב גו"ר כלל א' סי' כ"ט יעו"ש. וכן החלב דוקא חלב בהמה. ודם דנקטי הכא אשגרת לישן הוא אגב דתנינן ליה גבי הכשר דהא לא משכחת לה שיהא הדם מותר באכילה לטבל בו שום דבר. מט"י אות ה' והמ"א סק"ח כתב אפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפואה ופקוח נפש. והער"ה אות ו' כתב דמיירי בדם אדם דאינו אסור אלא מדרבנן ואינו אוסר תערובתו כמ"ש רמ"א ביו"ד ססי' ס"ו וגם ע"י היכר דומיא דדם דגים כמו שהסכים הפר"ח שם ודם האדם הוי משקה עיין בפ"ו דמכשירין עכ"ל. ועיין בס' זבחי צדק על יו"ד סי' ס"ו אות ל"ג. ומ"ש שם המ"א דדם דגים וחגבים לא מיקרו משקה עיין מט"י שם מ"ש ע"ז והניח בצ"ע. אבל הא"ר אות ז' כתב כדברי המ"א דדם דגים וחגבים לא מקרו משקה. וכ"כ ח"א כלל ל"ו אות ד' ר"ז אות ד':
קנ״ח:ל״ג
א
לג) שם הגה. דהיינו יין וכו' וחומץ פשוט הוא שהוא בכלל יין וכמ"ש רשב"ם בפ' ע"פ וכ"כ מטה יוסף ח"ב סי' ח"י דאע"ג דנשתנה דינו לענין יין נסך ולענין ברכה כיון דאין לו שם לווי הוי דינו כיין והשיג על הרב ראש יוסף בה' פסח סי' תע"ג דס"ל דחומץ אינו מכלל ז' משקין והוי כשאר מי פירות דליתא יעו"ש. מט"י או' ו'. וכ"כ הפתה"ד אות ג' ודחה דברי הרב ראש יוסף ז"ל ממשנה שלימה פ"ג דמכשירין מ"ב יעו"ש. בי"מ שם אות יו"ד. חס"ל אות ח':
קנ״ח:ל״ד
א
לד) וכתב עו"ש הרב מטה יוסף אות י"ד דחלב ומי חלב הרי הם כחלב כדתנן במס' מכשירין פ"ו ומבואר ברמב"ם פ"י מה' טומאת אוכלין. והוא אחר שעושין הגבינה נשאר אחריו חלב מעורב עם אוכל צף מלמעלה ואותו הנשאר נקרא מי חלב ובלשון חז"ל נקרא נסיובי דחלבא וסיים הרב וז"ל דהא דמי חלב נקרא משקה דוקא בעוד שהאוכל הזה הנשאר עם הגבינה מעורב עם מי החלב ולא נקפא עדיין אבל אם קפאו והוציאו האוכל הזה מן המים אותו האוכל אינו משקה כלל דומיא דחלב הנקרש. ואם היא ניגרת אעפ"י שהיא עבה צריך נט"י. ומיהו מי חלב דהיינו המים הנשארים אחר שבישל הנסיובי והוציאו ממנה האוכל הצף מלמעלה לאו משקה הוא יעו"ש. מט"י שם. בי"מ שם. חלב חמוץ הנקרא יגורט צריך נט"י. וכן כותח דהיינו שמערבין חלב עם חטים ועושין אותו כמין חלות יבשות כאבן וכשרוצין לאכול ממנו ממחין אותו במים ומלפתין בו את הפת צריך נט"י. מטה יוסף שם ס"ק י"ב והביאו י"א בהגב"י וכתב בל"ה צריך נט"י משום המים שנתן בתוכו לממחו יעו"ש:
קנ״ח:ל״ה
א
לה) אם אוכל דבר מטוגן בחמאה ויש לחלוחית החמאה על האוכל צריך נט"י כיון דחמאה הוא בכלל חלב והוא אחד מז' משקין, ט"ז סק"ט בי"מ שם או' י"א. וכתב הח"א כלל ל"ו או' ו' דהיינו אם נמוחה החמאה קודם שהניחו אותה באוכל אבל אם נמוחה אחר שהניחו אותה באוכל א"צ נט"י יעו"ש וכ"כ הפתה"ד סוף או' ד' יעו"ש. ר"ז או' ט':
קנ״ח:ל״ו
א
לו) מוהל היוצא מן הזתים הנכבשים במלח דינו כשמן וצריך נטילה ולא מיבעיא זתים שדרכן ליתן עליהם מים בחבית דתיפוק ליה משום המים אלא אפי' זתים שנכבשים במלח שנותנן בחבית בלי שום מים האוכלן צריך נטילה דהא דמשמע פ"ט דטהרות דהמוהל היוצא מהזתים טהור התם מיירי בזתים שדעתו ליתנם בבית הבד ולדורכם דכיון דעדיין לא נגמרה מלאכתן המוהל היוצא מהן קודם דריכה אינו מכשיר משום דלא ניחא ליה בהוצאתו משא"כ באלו הזתים הנכבשין במלח שאין דעת האדם לעשות להן מלאכה אחרת ואדרבא ניחא ליה במשקה היוצא מהן משום שממתקן ומכשירן לאכילה הא ודאי דהוי דין אותו מוהל כשמן גמור וכדמוכח שם משנה ה' וו' יעו"ש. מט"י שם:
קנ״ח:ל״ז
א
לז) שכר שהוא מים שרופים הנקרא עראק"י הדבר פשוט דדינו כמים ממ"ש הריב"ש ז"ל בתשו' סי' רנ"ה לענין יין נסך דזיעה היוצאת מן המשקין החמין הרי היא כמשקין עצמן ופסקו הש"ע ביו"ד וכן הדין לענין חימוץ כתבו האחרונים ז"ל שהוא מחמיץ כמ"ש הפר"ח ז"ל יעו"ש ומינה נלמוד דנקרא משקה ג"כ לענין שצריך נט"י וכן מצאתי בס' דבר משה ח"א סי' י"ז אלא שנסתפק שם בשכר תמרים מפני שיש לו שם ליווי יעו"ש. מט"י שם. וכ"כ בס' ב"ד סי' ע"א דדבר שטבולו בשכר צריך נט"י בין שיהיה השכר עשוי מיין בין שיהיה ממים כגון שכר שעורים וכיוצא יעו"ש. והביאו י"א במ"ב בהגב"י או' ח' ברכ"י אות י"א. בי"מ שם או' י"ד. חס"ל או' ח' ועיין לעיל או' כ"ט:
קנ״ח:ל״ח
א
לח) על דבר שטבולו בארופי א"צ נט"י כיון שאינו נקרא יין אבל על השרבי"ט שברכתו בפה"ג צריך נט"י ב"ד ססי' ס"ז. י"א שם או' ט' ומי כבשים פשיטא דהוו משקה וצריכין נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' ח"י או' ד' י"א בהגה"ט. חס"ל שם.
קנ״ח:ל״ט
א
טל) המטבל אוכל בקאו"י או ט"ע וכיוצא כדרך שנוהגין לטבל בתוכם בשחרית פת הבאה בכסנין וכיוצא צריך נט"י. מאמ"ר או' ז' ואו' ט' רו"ח או' ג' אלא דאם אוכל הדבר הטבול במשקה קאוו"י וכדומה שהוא מבושל ע"י כף יש להקל שלא יהיה צריך נט"י. רו"ח שם. יפ"ל או' ב' וכ"כ לעיל או' כ"ג. וה"ה אם אינו מטבל במשקה הקאוויי או בדבר המבושל אלא דוקא ראש הפת הבב"כ ונזהר שלא ליגע במשקה דא"צ נט"י דהוי כמו אוכל בכף. נו"ש בשו"ת שבסוף הס' סי' יו"ד:
קנ״ח:מ׳
א
מ) אם עירב א' מז' משקין הללו עם שאר משקין כגון דבש דבורים עם דבש תמרים וכיוצא אזלינן בתר רובא אי רובא משאר משקין א"צ נט"י מחצה למחצה צריך נט"י. מטה יוסף ח"ב סי' ח"י סק"י. י"א בהגב"י. בי"מ שם או, י"ג. מיהו המט"י או' ה' כתב דדוקא אם נתערבו ברובא אבל אם נתערבו מחצה למחצה א"צ נט"י יעו"ש. וכתב הרמב"ם בפ' ט"ז מה' טומאת אוכלין דין ד' שאם נתערב מים במי פירות כ"ש הרי הכל משקה ומתטמא טומאת משקין ומכשיר עכ"ל. וכן הסכים הער"ה או' ג' וכתב ודלא כהמט"י שם שהסכים להראב"ד דגם אם נתערבו במים הולכין אחר הרוב יעו"ש. וכן הוכיח א"ר או' י"ז דעיקר כהרמב"ם יעו"ש:
קנ״ח:מ״א
א
מא) והא דאזלינן בתר רובא אינו אלא דוקא בתערובת לח בלח שאין המשקה המכשיר ניכר אבל אם הוא מעורב עם דבר יבש כגון מרק שבקדרה אע"ג דהתבשיל הוי רובא אין המשקה מתבטל כיון דהוא ניכר ונראה. מט"י שם:
קנ״ח:מ״ב
א
מב) צוקער קנדיל שטובלין אותו במשקה שקורין קאווי אף שסופו להתפשר תוך המשקה אין לו דין משקה רק דין אוכל ויש לדון אותו לדבר שטיבולו במשקה לחייבו בנט"י עמק בנימין סי' ג'. והביאו עיקרי הד"ט סי' ט' אות ל'. מיהו המאמ"ר או' ט' דחה דבריו וכתב דא"צ נט"י וכן המנהג יעו"ש. מיהו אם מטבל הצוקר במשקה ואינו מניחו שם להתפשר אלא תופשו בידו ומוצצו נראה דצריך נטילה לכ"ע דהא הו"ל טיבולו במשקה:
קנ״ח:מ״ג
א
מג) ובענין המצות שנלושה במים לבד ונשארה אחר הפסח כתב השכנה"ג בהגב"י או' א' דדינה כלחם גמור וצריכה נט"י והמוציא וברכת המזון יעו"ש. וכן הסכים הרב ב"ד סי' ע' וטעמא טעים כיון שכבר חל עליו חיוב מחמת ימי הפסח תו לא פקע אחר הפסח יעו"ש. והמחב"ר סוף או' ה' כתב דיש לקיים דברי הב"ד אלא דירא שמים לא יאכל מצה אחר הפסח כ"א שקובע עליה יעו"ש. ומה שהשיג בספר עולת שמואל סי' ג' על דברי הב"ד עיין בתשו' חס"ל סי' ט"ו להרב זכ"ל שהשיב על כל מה שהשיג עליו יעו"ש. וכן הרב אהל יצחק חא"ח סי' ד' הורה כהרב"ד יעו"ש. וכן הרב חקת הפסח בסי' תפ"ב או' א' הסכים להרב"ד יעו"ש. ומ"ש הבי"מ בדיני נט"י או' ד' דגם ירא שמים יכול לאכול מצה אחר הפסח בלתי קביעות סעודה ויטול ידיו ולא יברך ענט"י. ויברך עליה בורא מיני מזונות יעו"ש אין דבריו מוכרחים. וגם הוא היפך כל דברי הפו' הנז' ואפ"ל אלו היה רואה כל דברי הפו' הנז' לא היה כותב כן. ומ"מ לענין דינא אע"ג דרבו הפו' דחשבי להו כלחם גמור גם לאחר הפסח מ"מ כיון דעכ"פ יש צדדין לכאן ולכאן ירא שמים יצא את כולם ואין לאכול מצה אחר הפסח אלא בקביעות סעודה ואז יברך ענט"י והמוציא ובה"מ או יאכל כביצה פת ואח"כ יאכל המצה, ושיעור קביעות סעודה יתבאר לקמן סי' קס"ח או' מ"ה בס"ד:
קנ״ח:מ״ד
א
מד) שם ולא נתנגב. ואפי' אם עדיין יש בו קצת לחלוחית ואין בו טופח ע"מ להטפיח מקרי נתנגב. מטה יוסף שם אות ט"ז מט"י. או' ז':
קנ״ח:מ״ה
א
מה) שם ואפי' אין ידיו נוגעות וכו' אפ"ה גזרו עליו נטילה שמא יגע. לבוש.
קנ״ח:מ״ו
א
מו) שם צריך נטילה בלא ברכה. כבר כתבנו הטעם לזה לעיל או' י"ג קחנו משם.
קנ״ח:מ״ז
א
מז) שם הנה. ואפי' אינו מטבל רק ראש הירק וכו' דחיישינן שמא יטבל אותו כולו. ט"ז סק"ז. ומה שתמה שם הט"ז על הב"י עיין א"ר או' יו"ד שמיישב. ולא חשיב זה גזרה לגזרה דכולה גזרה אחת היא שמא יגע במשקה:
קנ״ח:מ״ח
א
מח) שם רק ראש הירק וכו' וה"ה אם אוכל בכף צריך נטילה לדבר שטיבולו במשקה. עו"ת או' ה' וכ"מ לקמן בסי' קס"ג סעי' ב' וכ"כ י"א שם בהגה"ט וכתב דלא כמהריק"ש יעו"ש. וכ"כ לעיל או' כ"ג יעו"ש וה"ה אם מאכילין אותו אחרים דבר שטיבולו במשקה ואינו נוגע במשקה צריך נט"י כמ"ש לקמן בסי' קס"ג סעי' ב' רק אם אותו דבר שמאכילין אותו אחרים הוא דבר מבושל נראה דא"צ נט"י דזה חשיב כמו האוכל במגרפה וכבר כתבנו לעיל או' כ"ג דהאוכל דבר שטיבולו במשקה מבושל ובמגרפה א"צ נט"י משום דתרי חומרי לא עבדינן יעו"ש:
קנ״ח:מ״ט
א
מט) [סעיף ה'] הנוטל ידיו לפירות וכו' דלא גזרו נטילה על הפירות משום שאין תרומתן מן התורה אלא הענבים אחר שעשה מהן יין והזתים אחר שעשה מהן שמן דכתיב ראשית דגנך תירשך ויצהרך. ב"י בשם הר' יונה פ' אלו דברים. לבוש. מ"א סק"ט. ואע"ג שצריך לברך עליהם סתם ידים כשרות לברכה אא"כ יודע שנגע במקום מטונף. מ"א שם. וכ"כ לעיל סי' צ"ב או' כ"ה יעו"ש:
קנ״ח:נ׳
א
נ) שם הנוטל ידיו לפירות וכו' וכן לבשר וגבינה או ירקות. ואם טבלן במשקה או שנשרו במים ועוד המים עליהם צריך נטילה. כלבו א"ר או' י"ב:
קנ״ח:נ״א
א
נא) שם הרי זה מגסי הרוח. ודוקא כשאין ידיו מטונפות הא לאו הכי צריך רחיצת ידים משום ברכה. ב"י בשם הרשב"א. וכ"כ המרדכי דאם ידוע דנגע במקום הטנופת צריך ליטול אף לפירות. והביאו הב"ח וכתב דה"ה בנוגע במקומות המכוסים בגופו דחשיב כמקום הטנופת א"ר או' י"ג:
קנ״ח:נ״ב
א
נב) שם הגה. אבל אם נוטלן משום נקיות וכו' כתב העו"ת אות ז' נראה אפילו כבר בירך שא"צ ליטול משום ברכה אבל הא"ר אות י"ד כתב דאם נוטל אחר שבירך הרי זה מגסי הרוח ודלא כהעו"ת יעו"ש. ואם ידוע שהיו ידיו מטונפות ושכח ובירך ואכל קצת נראה דש"ד לרחוץ ידיו כדי לאכול בטהרה אבל בסתם ידים פשיטא דאין לזה שום טעם וסברא. מאמ"ר סוף או' י"א:
קנ״ח:נ״ג
א
נג) שם משום נקיות וכו' ועיין בזוה"ק פ' בלק דקפ"ו ע"א שכתב מאן דבריך בידים מזוהמות חייב מיתה יעו"ש. וע"כ אעפ"י שאין ידיו מלוכלכות בטנופת אלא בדבר של זוהמא כגון בשמן ודבש וכדומה צריך ליטול ידיו משום ברכה וכן אם אכל דבר מטוגן בחמאה ושמן וכדומה בענין שנתלכלכו ידיו מחמת המאכל צריך ליטול ידיו קודם ברכה אחרונה כדי לברך בידים נקיות. וכ"כ היפ"ל או' ד':
קנ״ח:נ״ד
א
נד) שם ובשר צלי וכו' שאין המוהל שעליו נקרא משקה ודינו כפירות. לבוש. עו"ת או' ח' מיהו הב"ח כתב דיטול ידיו לצלי טופח, אבל העט"ז או' ה' כתב דהעיקר כב"י דא"צ נט"י לצלי טופח וכ"כ הט"ז סק"ח ומ"א סק"י דהמוהל לא נקרא משקה יעו"ש. וכ"כ י"א בהגב"י א"ר אות ט"ו ער"ה אות ז' וכן כתבו האחרונים וכן עיקר:
קנ״ח:נ״ה
א
הנ) שם אעפ"י שהמוהל טופח עליו וכו' ר"ל המוהל היוצא מגוף הבשר בשעת צלייה ואין לחוש למים שהודח בהם הבשר קודם שנצלה באש דאותן המים הרי הן כלין ונשרפין באש קודם צליה מט"י אות ז' וכן כתב הט"ז סק"ט ר"ז אות יוד. מיהו דעת הגר"א דאם הודח במים קודם צלייה אז גם על המוהל היוצא מן הבשר יש שם משקה יעו"ש:
קנ״ח:נ״ו
א
ונ) שם שהמוהל טיפח וכו' ואם משקה טופח ממים שעליו פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח ממים מ"א שם. וכן כתב המט"י שם דאם עדיין המים טופחין עליו חשיב משקה ואפי' יהיו המים מבושלים יעו"ש:
קנ״ח:נ״ז
א
זנ) שם ותבשיל מחטים והם גנובים וכו' ר"ל דאם עדיין עליהן משקה טופח ע"מ להטפיח חייב נטילה. ומכאן למדנו שני דברים אחד דמשקה מבושל לא פקע מניה שם משקה. שנית דלא בעינן עד שיטבל בתוך המשקה אלא אפי' היה משקה טופח עליו הוא נכלל בדבר שטבילו במשקה. מט"י אות י"ב. וכן כתב הרב החסיד מהר"י צמח בהגהותיו לא"ח כ"י וז"ל צמח. מכאן משמע יש לו דין טבולו במשקה וכן הורו גדולי צפת תוב"ב דתבשיל שהוא טופח ע"מ להטפיח צריך נטילה עכ"ל והביאו הברכ"י אות י"ב וכתב דכן הוכיח נמי הב"ד סי' ס"ז יעו"ש. מיהו הרש"ל בפ' כ"ה סי' ח"י חלק ע"ז וכתב דאפי' משקין טופחין על תבשיל אין צריך נט"י דלא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותו במשקה אבל לא בלחלוחית של עצמו יעו"ש. והביאו הט"ז סק"ט ומ"א סק"י וכתב הט"ז שם על דברי הרש"ל הנז' דנעלם ממנו דברי הרשב"א ז"ל דמשמע כדברי הש"ע יעו"ש. וכ"נ דעת המ"א שם. וכן כתב הברכ"י בשיו"ב אות א' דהלכה רווחת במקומנו ליטול בכל דבר שיש קצת משקה עליו אפי' מבושל כל שהוא טופח ע"מ להטפיח וכן ראוי להורות עכ"ל וכ"כ לעיל אות טו"ב:
קנ״ח:נ״ח
א
חנ) שם והם נגובים וכו' פי' ממים אבל משקה היוצא ממנו לאו מז' משקין הוא. א"ר אות י"ז וכן שומן אווז או של בשר אין צריך נט"י דלאו מז' משקין הוא ט"ז סק"ט ומ"ש בתשו' הגאונים שבס"ס נהרות דמשק סי' קצ"ג אם בא אדם אצל חבירו בסעודה ונטל מעל השלחן חתיכה של דג או של בשר עוף וטבל בפלפלין או בשומן שצריך נט"י יעו"ש הנה זה שכתב בפלפלין ע"כ צ"ל שיש בהם משקה וטובל בהן בשר כההיא דלישנא בחרדלא. ומ"ש בשומן ט"ס הוא וצ"ל בשמן והיינו שמן זית דאלו שומן לאו מז' משקין הוא כנז' פתה"ד אות ט':
קנ״ח:נ״ט
א
נט) וכתב שם הט"ז דכמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בשם הר"ן בלשתות לא בעי נטילה משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס וכו' הכי נמי בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף מתוך הקערה עכ"ל. ובל"ה כבר כתבנו לעיל אות כ"ג דאם אוכל בכף דבר מבושל א"צ נט"י יעו"ש. ומ"ש הבי"מ אות י"ט אינו מוכרח וגם אחר המ"ר נראה שסותר דברי עצמו מ"ש באות ט' יעי"ש ודו"ק:
קנ״ח:ס׳
א
ס) [סעיף ו'] השותה אין צריך ליטול וכו' משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס. ב"י בשם הר"ן לבוש מ"א ס"ק י"א. ולפ"ז אסור לשתות בידו מן הנהר או מן המעיין בלא כלי עד שיטול ידיו ומימינו לא ראינו מי שנזהר בזה הרדב"ז ח"א סי' ע"ח. כנה"ג בהגב"י מ"א שם:
קנ״ח:ס״א
א
סא) וכתב הט"ז סק"י דלפי הטעם שכתב ב"י בשם הרן דהשותה א"צ ליטול משום דלא עביד דנגע במשקין שבתוך הכוס האוכל דבש צריך נטילה דהא עביד דנגע בידו לטביל בדבש ולאכול עכ"ל ומשמע מדבריו דגם במשקין ששותה אם נוגע בהם בידיו צריך נטלה וכן כתב המש"ז אות יו"ד. אבל המט"י אות י"ג כתב דבשותה כיון דלא עביד דנגע בתיך המשקין שבכוס לכך לא תקני לו נטילה אפי' בנוגע ומטעם זה הפושט אצבעו לתוך הדבש ומוצץ אין צריך ליטול דאזלינן בתר אורחה דהך מלתא וכן הוא מנהג העולם ודלא כהט"ז והה"נ השותה מן הנהר בידיו ממש כמלוא חפניו אין צריך נטילה כיון דלאי אורחיה הכי יעו"ש. וכן כתב ח"א כלל נ"ו אות יו"ד דהשותה אפי' נוגע במשקין נוהגין שלא ליטול ידיו. ועיין לעיל אות ט"ו. ומ"מ היכא דאפשר יש להחמיר כגון השותה מן הנהר כיון דבל"ה הוא טובל ידיו כדי ליקח המים לשתות יש להטביל ידיו ואח"כ ליקח וכן אם יש איזה דבר במשקין ששותה וצריך להסירו אם אפשר יש להסירו ע"י איזה דבר או על ידי שפיכה ולא יגע בו בידו:
קנ״ח:ס״ב
א
סב) שם השותה אין צריך ליטול וכו' ואפי' קובע עצמו לשתייה לבוש. וכן כתב שכנה"ג בהגב"י אות ה' דהכי נוהגין כהמחבר ואע"ג שיש מחמירין יעו"ש:
קנ״ח:ס״ג
א
סג) שם אין צריך ליטול וכו' וכל המשנה אינו מן המחמירין אלא מן המתמיהין. ב"י מט"י אות י"ג. ועיין לעיל אות ג"ן:
קנ״ח:ס״ד
א
סד) [סעיף ז'] נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה וכו' יש מי שנראה מדבריו שאין אותה נטילה וכו' זהו דעת התו' בפסחים דף קט"ו ע"א בד"ה כל שטיבולו והוכיחו כן מברכות דף מ"ג ע"א דאמרינן אע"ג שנטל ידו אחת לשתיה צריך לחזור וליטול ב' ידיו כיון שמתחלה לא נטל לשם קדושה. מ"א ס"ק י"ב אלא שהב"י כתב על דברי התו' הנז' דצ"ע וע"כ כתב דין זה בש"ע בשם יש מי שנראה וכו' משום דלא ברירא ליה מילתא. מיהו הל"ח פ' כל הבשר אות מ"א כתב על דברי הב"י הנז' דאין כאן מקום עיון כלל דלטעמייהו אזלי שכ"כ שם בהדיא דמשו"ה אינו מועיל דנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה אלא שלא יטמא את המשקין והיינו לפי שטתם שכתבו הכא וא"כ לפי פרש"י ורבינו אה"נ דעלתה לו נטילה יעו"ש. וכ"כ כנה"ג בהגב"י בשם הגה כ"י. וחזר להביא דברי הגה הנז' והל"ח בשכנה"ג הגב"י אות ט' וכתב שם בשכנה"ג דכמו שנראה מדברי התי' כ"כ בשה"ל סי' ל"ו והאגור בסי' ר"ז והביאם בס' מט"מ סי' רע"א יעו"ש. וע"כ לענין דינא כיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל וגם מרן ז"ל בב"י כתב דצ"ע וגם לקמן סי' קנ"ט סעי' י"ג כתב דלא בעינן כוונה לנטילה לאכילה אלא לכתחלה יעו"ש יש לפסוק כדברי מור"ם ז"ל דאם נטל ידיו לדבר שטיבולו במשקה או אם נטל שלא לאכול ואח"כ רוצה לאכול אם לא הסיח דעתו יחזור ליטול בלא ברכה. וכן הסכים הל"ח שם והביאו שכנה"ג שם. וכן כתב ר"ז אות י"ג. ח"א כלל מ' אות יו"ד. בי"מ אות כ"ד ועיין לקמן אות ס"ו. ואם הסיח דעתו משמע דלכ"ע צריך ליטול שנית בברכה. וכן כתב מ"ב אות ל"א. ומ"מ נ"ל דאם עדיין לא ניגב ידו יחזור ליטול לשם אכילה ויברך דממה נפשך צריך לברך כיון דעדיין לא נגמרה מצות נטילה ראשונם ואם ניגב יגע במקומות המטונפות שבגופו ויחזור ליטול בברכה ועיין לקמן או' פ"ה:
קנ״ח:ס״ה
א
סה) שם נטל ידיו שלא לאכול וכו' כגון שהיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול. מ"א ס"ק י"ג. ר"ז שם. ח"א שם:
קנ״ח:ס״ו
א
סו) שם הגה יטול בלא ברכה. משום דלהאומרים דא"צ כוונה עלתה לו נטילה ראשונה ולא שייך לברך עליה כיון שלא כיון כלל לנטילה דומיא לנדה שנפלה למים או שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה דלא שייך לברך. ואפי' נטל לדבר שטיבולו במשקה לדעת התו' אין צריך נטילה כלל וכמ"ש ס"ד ולכן לא יברך. ואף על נטילה של עכשיו לא יברך דדילמא עלתה לי נטילה ראשונה. מ"א שם א"א אות יג. ומ"ש דומיא לנדה וכו' או שזרק סכין וכו' עיין ש"כ יו"ד סי' יט סק"ג ונה"ש אות ו':
קנ״ח:ס״ז
א
סז) שם בהגה. אם נגע באכילתו וכו' וגם בדבר שטיבולו במשקה ניטלין ואין מברכין כמ"ש סעי' ד' מט"י אות ט"ו:
קנ״ח:ס״ח
א
סח) שם בהגה. ושם נתבאר דצריך ג"כ לחזור ולברך. זהו לפי דברי מרן ז"ל שם בסי' קס"ד ס"ב אבל דעת האחרונים שם שלא לברך וכאשר יבואר בדברינו לשם בס"ד:
קנ״ח:ס״ט
א
סט) [סעיף ח'] מי שהי' במדבר וכו' כ"כ ב"י בשם א"ח שלמד ממחנה ההולכים למלחמה שפטורים מנט"י ראשונים אבל במים אחרונים חייבים משום סכנה כמ"ש במס' עירובין דף י"ז ע"ב וכ"כ ב"י ומשמע דה"ה למי שהיה במדבר וכו' דחייבים במים האחרונים כיון דעיקר הלימוד שלהם ממחנה והמחנה חייבים:
קנ״ח:ע׳
א
ע) שם פטיר מנט"י. ומשמע דאפי' אם יש מים לפניו תוך ד' מילין ולאחריו מיל ששאר אדם צריך לילך אחריו כמ"ש בסי' קס"ג ההולך במדבר או במקום סכנה פטור דאל"כ מאי שנא מכל אדם. וכ"כ מ"א ס"ק י"ד א"ר או' ך'. והטעם כתב שם במ"א משום דבמדבר הוי סכנה לחפש אחר מים:
קנ״ח:ע״א
א
עא) שם פטור מנט"י. ומ"מ צריך לכרוך ידיו במפה כמ"ש בסי' קס"ג. וכן כתב מטה יוסף ח"ב סי' ח"י ס"ק ל"ב וכתב ודלא כמהר"א. סמיגו ז"ל יעו"ש. והביאו י"א בהגב"י. וכ"כ א"ר שם בשם מי"ט ול"ח יעו"ש א"א אות י"ד. ח"א כלל מ' אות י"א. חס"ל אות י"ב. מ"ב אות ל"ו ודלא כהבי"מ אות כ"ז. ועיין לקמן סי' קס"ג אות ב':
קנ״ח:ע״ב
א
עב) שם פטור מנט"י. ואם היו המים מזומנים לפניהם פשוט שגם בראשונים חייבין. פרישה אות ח':
קנ״ח:ע״ג
א
עג) שם פטור מנט"י. ואם יש לו מים בצמצום כדי לשתות ורוצה להחמיר על עצמו וליטול ידיו רשאי כדאמרינן בעירובין דף כ"א ע"ב על ר"ע שהיה חבוש בבית האסורים. וכן כתב התוס' שם. לקוטי פר"ח:
קנ״ח:ע״ד
א
עד) [סעיף ט'] שכל המזלזל בנט"י וכו' פי' רש"י ז"ל בסוטה דף ד' ע"ב המזלזל בנטילת ידים שאוכל תמיד בלא נט"י נעקר מן העולם דעובר על דברי חכמים חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר וכו' והא דבשבת ס"ב ע"ב אמרו דעונשו בא לידי עניות כתבו התו' שם בסוטה דזלזול שמזלזל בה תמיד עונשו עקירה על ידי עניות דקשה ממיתה ע"י נחש יעו"ש. ומשמע מדברי התו' כנז' דהם מפרשים דלא כרש"י אלא דכשאינו מזלזל בה תמיד חייב מיתה ע"י נחש ואם מזלזל בה תמיד עונשו יותר שהוא ע"י עניות דקשה ממיתה על ידי נחש ודו"ק. ואח"כ ראיתי שכ"כ המט"י אות ח"י וכתב שם אבל לפי פרש"י ז"ל עקירה מן העולם לחוד ועניות לחוד ותרוייהו שוו למי שמזלזל בה תמיד ור"ל מלבד העונש של עניות גם זאת שיעקר מן העולם למות בלא עתו והש"ע נראה דאזיל בשיטת רש"י דהא והא איתא וכך סידרן בתחלה עניות ואח"כ מיתה. ולשון הש"ע יתפרש כך צריך ליזהר ב"י ר"ל אפי' בפעם אחת שהרי החמירו כ"כ בעונשו למי שמזלזל תמיד. ומינה משמע דגם בפעם אחת אינו ניצול ממקצת העונש דאם אינו עושה כולי עושה מקצתו. ולפ"ז גם חיוב נידוי דכתב הש"ע אינו אלא למי שמזלזל תמיד דהא בחדא מחתא מחתינהו בהדי הנך דבתרא והיינו דתנן פ"ה דעדיות את מי נידו את אליעזר בן חנון שפקפק בנט"י דלשון פקפק שפירושו מזלזל משמע שהיה דרכו כן תמיד ודלא כמ"ש הרב מטה יוסף אות ל"ד דבפעם א' חייב נידוי והנך תרתי עד שיהיה תמיד יעו"ש דליתא. ומיהו נראה דהא דמצרכינן תמיד היינו למי שאינו ניטל מחמת עצלות אבל למי שמתכוין לעבור שאינו חושש לגזירת חכמים זה נקרא מזלזל אפי' בפעם א' וחייב בכל העונשין שאמרו במזלזל עכ"ד בקיצור. ולכן צריך להודיע העונש לנשים שאין נוטלין ידיהם כדי שיזהרו הרבה שאין לאכול בלא נטילת ידים. ועיין לקמן אות ע"ט:
קנ״ח:ע״ה
א
עה) שם שכל המזלזל בנט"י וכו' כתב הרוקח בשם תנא דב"א המזלזל בנט"י סי' רע לו ולא יאבה ה' סלוח לי' מט"י שס' א"ר שם, יפ"ל אות ו' ובס' שבט מוסר פט"ז מביא דבצוואות ר"א הגדול להורקנוס בנו כתב וז"ל בני הוה זהיר בנט"י כי נט"י בכלל הדברים העומדים ברומו של עולם וכל המזלזל בנט"י הר"ז מנודה לשמים וכל שכן שאין לו חלק לעוה"ב עכ"ד, והביאו היפ"ל שם, ובשער הגלגולים הקדמה כ"ב כתב וז"ל המזגזל בנט"י מתגלגל במים וז"ס פ' אזי עבר על נפשנו המים וכו' כי ר"ת נ'תננו ט'רף ל'שניהם ר"ת נטל וז"ס מ"ש ז"ל האוכל בלא נט"י נעקר מן העולם שנדון במים כנז"ל גם ממילא רמז להיפך ואמר ברוך ה' ש'לא נ'תננו ט'רף ל'שניהם ר"ת שנט"ל כי ע"י שנטלנו ידינו לא נתננו טרף לשניהם של המים הזדונים הנז"ל ולכן ברוך ה' שלא עשנו כמו הרשעים שאינם נוטלים ידיהם עכ"ל ולעיל מזה כתב דגם הבא על אשת איש מתגלגל ברחיים של מים ושם נדונים האיש והאישה ההיא בסוד תטחן לאחר אשתי עכ"ד. ונ"ל שז"ס כוונת הגמרא סוטה דף ד' ע"ב כל האוכל לחם בלא נט"י כאלו בא על אשה זונה ואע"ג דהך דרשא דחי לה רבא התם היינו דלא משמע ליה דהך קרא נתכוון לכך אבל מ"מ בגוף החומרא מודה כמ"ש המט"י שם וא"כ מה ענין אשה זונה לאוכל בלא נט"י אבל ע"פ דברי האר"י הנז' ניחא דהא דמדמי להו להדדי משום דעונש גלגולם שוה ששניהם נידונים ע"י המים:
קנ״ח:ע״ו
א
עו) וכתב עו"ש בש' הגלגולים גם מי שאינו מברך ברכת הנהנין ומזלזל בהם גוזל אביו ואמו וחבר הוא לאיש משחית וגם הוא מתגלגל במים ויש שמתגלגים בבעלי חיים עכ"ל, ובשער רוה"ק דף ט' ע"ב כתב וז"ל כי עיקר השגת האדם אל רוה"ק תלויה ע"י כוונת האדם וזהירותו בכל ברכות הנהנין לפי שעל ידם מתבטל כח חותם הקלי' הנאחזות במאכלים החומריים ומתדבקים באדם האוכל אותם וע"י הברכות שעליהם הנאמרות בכוונה הוא מסיר מהם הקלי' ההם ומזכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל קדושה והזהירני מאד בזה עכ"ל וע"כ צריך האדם ניתן דעתו לדברים הללו בכל עת שמברך כדי לברך בכוונה גדולה ומלה במלה בשמחה רבה. ועוד עיין בדברינו לעיל סי' ה' אות א' ואות ב':
קנ״ח:ע״ז
א
עז) שם חייב נידוי' וכתב בזוה"ק פ' פקודי דף ר"ן ע"ב דמי שהוא בנידוי נטירו דמאריה אסתלק מיניה יעו"ש, והביאו היפ"ל אות ו' וכתב ולכך זה שהוא בנידוי נטירו דמאריה בא לידי עניות שבאים לסטים עליו ונוטלין ממונו ועי"ז ג"כ נעקר מן העולם דהמנודה אינו מאריך ימים יעו"ש:
קנ״ח:ע״ח
א
עח) שם ובא לידי עניות. וז"ל הזוה"ק פ' לך לך סוף דף פ"ז ע"ב כל מאן דלא נטיל ידוי כדקא יאות אע"ג דאתענש לעילא אתעניש לתתא ומאי עונשיה לתתא דגריס ליה לגרמיה מסכנותא. כמה דעונשים כך הכי הוא זכי מאן דנטיל ידוי כדקא יאות דגרים לגרמיה ברכאן דלעילא דשראן ברכאן על ידוי כדקא יאות ואתברך בעותרא עכ"ל. ונ"ל שזה נרמז בר"ת ע'ל נ'טילת י'דים שר"ת עני ור"ל שאם אינו נוטל כראוי אז יהיה עני, וגם ענ"י הוא גי' ה' הויו"ת של ה' גבורות וגם הוא כנגד ה' הויו"ת של חסדים ולרמוז שאם נטל כראוי אז הה' הויות של גבורות שהם מספר עני יתמתקו בה' הויו"ת של חסדים שהם ג"כ מספר עני ויהיה עשיר, ונראה שיש לכוין זה באומרו על נטילת ידים שהם גי' ר"ת עני כנגד ה' גבורות ואז יתמתקו ע"י ה' חסדים ויהי' בחי' עשיר, ועיין לעיל אות ה':
קנ״ח:ע״ט
א
עט) [סעיף יוד'] אעפ"י ששעורם ברביעית וכו' משמע דהנוטל ברביעית מצומצם אילו נקרא מזלזל בנט"י ואינו רואה דבר רע אלא שכל המוסיף מוסיפין לו טובה, וכ"כ הב"ח. וכ"כ המט"י אות י"ט וכתב שכ"כ ג"כ מהרח"א בס' מקראי קודש וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל שהשמיט זה בפ"ו דברכות ודלא כהרב מטה יוסף יעו"ש וכ"כ הרב ב"ד סי' ס"ט, דרישה לקמן בסי' ק"ס אות ב' מיהו מדברי מר"ן ב"י שם בסי' ק"ס ד"ה מים שיש לי וכו' משמע דגם אם נוטל ברביעית מצומצם בא לידי עניות יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות י"ד בשם רש"ל פ' כ"ה סי' ט"ז אלא שהוא ז"ל לחלק יצא בין כשיש לו מים הרבה לאין לו יעו"ש, וכ"כ ר"ז אות י"ד דאפי' ניטל ברביעית מצומצם בא לידי עניות. וע"כ יש ליזהר וליתן דעתו בכל עת שנוטל שיטול יותר מרביעית כדי לצאת אליבא דכ"ע, ושיעור רביעית עיין לקמן סי' קנ"ט אות ו' והיא כלי המחזיק כ"ז דרה"ם מים במשקל כמ"ש לקמן סי' ק"ץ אות ט"ז יעו"ש, וכ"פ כן א"ח פ' שמיני אות י"א:
קנ״ח:פ׳
א
פ) שם דאמר רב חסדא וכו' וכ"כ לעיל אות ע"ח בשם הזוה"ק יעו"ש, ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר אפשר שיש מניעה ממקום אחר אבל עכ"פ אעפ"י שאינו מתעשר צריך ליזהר ליטול בשפע כדי שימשך שפע למעלה ויקבל שכר לעתיד שאין לך שום מצוה שאין לה שכר:
קנ״ח:פ״א
א
פא) שם אנא משאי וכו' מ"מ לא יעשה ע"מ להתעשר דא"כ עובד הוא ע"מ לקבל פרס אלא יעשה לכבוד השי"ת. של"ה דף ע' א"ר אות כ"ב, ר"ז שם, מיהו הפתה"ד אות י"ב כתב דדוקא דברים שהוא חייב בהם מדינא אסור לעשות ע"מ לקבל פרס אבל אם הוא מוסיף על החיוב שרי' וכתב דהוא עצמו הרגיל לומר בכל פעם שנוטל לסעודה אומר רבון כה"ע מלא ידי מברכותיך ומברכתיך יבורך בית עבדך לעולם יעו"ש.
קנ״ח:פ״ב
א
פב) [סעיף יא'] משום דפעמים שאין ידיו וכו' כגון היוצא מבה"כ ומפני כך נהגו בכל הנטילות לברך אח"כ ואע"ג דכששופך רביעית א"צ נגוב מ"מ לא פלוג כמ"ש הטור. מ"א ס"ק ט"ו. וכ"כ הט"ז ס"ק י"ב:
קנ״ח:פ״ג
א
פג) שם הגה, גם יכול לברך עליהם קודם ניגוב וכו' וכ"כ הרשב"א בתשו' סי' תק"ח ובתשו' להרמב"ן ז"ל סי' קנ"א, כנה"ג בהגה"ט, וכ"כ בשו"ת הגאונים שבסוף ס' נהרות דמשק סי' קצ"ו, והביאו היפ"ל אות ט' וכ"כ בשה"מ ט' עקב דאחר הנטילה והשפשוף אז תגביה ידיך למעלה ותברך ענ"י, וכן המנהג עכשיו כדברי מור"ם ז"ל ודעמיה לברך קודם נגוב משום דהכי מסכימים דברי האר"י ז"ל, ויתבאר עוד לקמן בסי' קס"ב אות ב' ואות ג' בס"ד:
קנ״ח:פ״ד
א
פד) שם בהגה, מברך אח"כ, ול"ד לשאר ברכות שאינו מברך אח"כ משום דק"ל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה כמ"ש סי' קס"ז ס"ח משא"כ כאן דלא חזי מעיקרא לברכה מותר לברך אח"כ. מ"א ס"ק ט"ז:
קנ״ח:פ״ה
א
פה) שם מברך אח"כ, והיינו דיכול לברך קודם המוציא ולא אח"כ, רש"ל ז"ל פ' כ"ה סי' ט"ל, שכנה"ג בהגב"י אות י"ט, מ"א ס"ק ט"ז, סו"ב אות ג' מט"י אות כ"א, ר"ז אות ט"ז מיהו מדברי הלק"ט ח"א סי מ"ו נראה דס"ל דאחר המוציא יכול לברך, והביאו י"א בהגה"ט סוף הסי' יעו"ש. אבל הט"ז ס"ק י"ב כתב דאחר גמר קיום המצוה דהיינו הנגוב לא יברך יעו"ש, והסכים לדבריו י"א שם, וכ"כ המו"ק לקמן בסי' קנ"ט דנראין דברי הט"ז דאחר נגוב לא יברך יעו"ש, ונראה כיון דיש פלוגתא בזה אם שכח ולא בירך קודם הנגוב יחכך בראשו או יגע במקומות המכוסים בגופו כדי שיתחייב בנטילה אחרת ואז יברך, קודם הנגוב, ועיין לקמן סי' קס"ד ס"ב ואע"ג דהט"ז ומ"א שם כתבו בשם רש"ל דאין לברך על הנטילה בתוך הסעודה אם נגע במקומות המכוסים היינו משום שכבר בירך אבל הכא שעדיין לא בירך וגם קודם הסעודה י"ל גם הרש"ל מודה ועיין ט"ז שם ודו"ק, ואח"כ ראיתי שכ"כ המש"ז אות י"ב יעו"ש, וכ"כ בן א"ח פ' שמיני אות ז':
קנ״ח:פ״ו
א
פו) שם מברך אח"כ, ואם נטל ידיו ואינו יודע אם בירך אינו חוזר ומברך. מט"מ סי' רס"א שכנה"ג בהגב"י סי' ק"ס אות כ"ד, וכ"כ מ"א שם בשם התניא, א"ר אות כ"ג, ונראה דיש להרהר הברכה בלבו, ועיין בדברינו לעיל סי' ז' אות ה':
קנ״ח:פ״ז
א
פז) סעי' י"ב. וינגבם היטב וכו' יש להחמיר לנגב במטפחת דוקא ולא מאליהן כמ"ש הלבוש סעי' י"ג לחד פירושא וכ"כ היפ"ל אות יו"ד ועיין מש"ז אות י"ג. ולא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה, תשב"ץ סי' קל"א, מ"א סק"א י"ז, א"ר אות כ"ג, סו"ב אות ב' וכתב הא"א אות י"ז וז"ל אפשר חלוקו ממש הא שאר בגדים נא או אפשר כל בגדיו במשמע עכ"ל והביאו היפ"ל אות יו"ד וכתב דכפי' הב' משמע בהוריות דף י"ג ע"ב יעו"ש:
קנ״ח:פ״ח
א
פח) שם שהאוכל בלי נגוב וכו' דהכי איתא במס' סוטה דף ד' ע"ב, א"ר אבהו כל האוכל פת בלא נגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנאמר ויאמר ה' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא וכו' ופי' רש"י ז"ל כל האוכל בלא נגוב ידים דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל וכו' אלמא דבר מיאוס קרי טומאה עכ"ל והטור פירש דלחמם טמא בגי' בלא נגוב ידים, וכ"כ בס' שלחן של ד' והב"ד ב"י, והנ"מ בין הטעמים דלטעם הראשון אפי' המטביל או הנוטל ידיו ברביעית בפעם אחת אסור לאכול בלא נגוב ידים משום שהם מאוסים בעודם מטפיחים אבל לטעם השני טומאתם הוא משום מים הראשונים שנטמאו בשפיכתם על הידים אבל אם הטבילם או שפך עליהם רביעית בפעם אחת דליכא טומאת מים ראשונים מותר לאכול בלא נגוב ידים כמ"ש בסעי' שאח"ז, וכמ"ש כ"ז הלבוש יעו"ש, ועיין להרדב"ז ח"א סי' ט"ו שהעלה דגם במטביל צריך נגוב יעו"ש. והסכים לדבריו המט"י סוף אות כ"ב. וכן הסכים הרב בירך את אברהם סי' ב' אות ז' והב"ד היפ"ל אות י"א יעו"ש. וכן הוא מנהג העולם להחמיר כפי' הא' דאפי' אם הטבילו ידם או שפכו עליהם רביעית בפעם אחת אין אוכלין בלי נגוב ידים וכן לענין הברכה של ענ"י אפי' הטבילו או שופכו עליהם רביעית בפעם אחת מברכין דוקא קודם הנגוב אחר השפשוף ולא קודם לכן. ועיין לעיל אות פ"ג:
קנ״ח:פ״ט
א
פט) [סעיף יג'] המטביל ידיו וכו' וה"ה לנוטל ידיו בבת אחת וכו' אבל הב"ח בסי' קס"ה כתב דאינו נכון. ואין ללמוד דין נטילה מדין טבילה ואפי' שפך רביעית בבת אחת צריך נגוב יעו"ש. והביאו מ"א ס"ק ח"י. וכ"מ מדברי רש"ל בפ' כ"ה סי' ט"ל והב"ד שכנה"ג בהגב"י אות ח"י וכתב דמדברי שניהם נלמוד דבטבילה מודים להמחבר שא"צ ניגוב יעו"ש. וכ"כ העו"ת אות י"א. וכ"פ הט"ז ס"ק י"ג. וכן הסכים א"ר אות כ"ד. ר"ז אות י"ז. ומיהו כבר כתבנו באות הקודם שהמנהג להחמיר לנגב אפילו במטביל יעו"ש:
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
ט"ז סק"א אוכלי תרומה ליטול ידיהם נוהגת אף בחולין כצ"ל ואח"כ מתחיל סק"ב אין צריך נט"י אבל אם קבע:
ב
סק"ב נטילה הנהוג' בחולין כצ"ל ור"ל דאלו לתרומה ודאי לא תליא בהכי ובעי נטילה כי סתם ידים פוסלים תרומה ואסור לאכול תרומה טמאה:
ג
שם ממה שכ' ב"י סי' קס"ח כצ"ל:
ד
שם שסופה סופגנין. ר"ל מטוגן בשמן אחר שנילושה כשאר עיסה וזהו תחילת העיסה:
ה
שם וטעון נט"י. ס"ל להט"ז דבעיסה כזו דינה כפת הבא בכסנין דאין מברכין המוציא רק בקבע עלייהו ואפילו הכי פסק הב"י דבעי נטילה ואין חולק עליו מש"ה יש לברך ענ"י וע' סי' קס"ח:
ו
מ"א סק"ד דהא מצה. הב"י הביא בשם רוקח דין דסעיף ב' ואח"כ הביא בשם רוקח הך דסעיף ג' בזה"ל בסדר של פסח יטול ידיו לצורך טיבול שני דאי משום מצה א"צ נט"י דמצה סגי בכזית ואוכל פחות מכזית א"צ נט"י ע"כ. והשיג המ"א דע"כ צ"ל ברוקח פחות מכביצה דהא מצה כזית הוא ואף שהרוקח פסק כבסעיף ב' דצריך נט"י בפחות מכביצה צ"ל דהכי קאמר דליכא למפשט פסק זה דפחות מכביצה צריך נט"י מהך נטילה די"ל דהיא לצורך טיבול ואם כן לדינא בכל פחות מכביצה אין חילוק בין כזית לפחות אלא צריך נט"י בלא ברכה וכל סעיף ג' מיותר כן נ"ל דעת המ"א:
ז
ס"ק ה' דבטלה דעתו דמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן וכן היא הטעם בטובל אצבעו במשקה:
ח
ט"ז סק"ז לא תמצא דבש. ראיה זו אינה רק אחר שהוכיח דלא חילקו בזה לומר דמעשה מבטל מעשה דאל"כ י"ל מה שחשבו בין הז' משקין היינו בריסק ואחר כך לא בשלו דלא עשה מעשה שמבטלו או י"ל דס"ל להט"ז דמה שמבטל האוכל במשקה הוי נמי מעשה שעושה להיות אוכל ודוק:
ט
סק"ט הוצרך הרשב"א לפרש ההוא דבליס וכו' כצ"ל:
י
מ"א סקי"א דלא גזרו. ר"ל כיון דסתם שותה א"צ נט"י לכן גם שותה מהנהר מילתא דלא שכיחי היא לא גזרו רבנן וזהו שסיים עמ"ש ס"ד היינו בסק"ה דמידי דלא שכיחי לא גזרו:
יא
ס"ק י"ב לא הבין. כל דברי המ"א ס"ק זה מבואר באורך בשו"ת צמח צדק ס"י ע"ש:
יב
ס"ק י"ג ואפי' נטל. ר"ל ואם כן שייך שפיר לברך אנטילה ראשונה כיון שכוון עכ"פ לנטילה ועתה שרוצה לאכול יברך על אותה נטילה הראשונה לז"א שאינו כן דהא דעת התוספות הובא בסק"ח שא"צ נטילה כלל ואם כן הוי כאילו לא כיון לנטילה כלל:
יג
ט"ז סק"י לטבול בדבש. לכאורה חולק על המ"א סק"ה במוצץ אצבעו רק י"ל דשאני הכא דאורחא דמלתא הכי והוי מלתא דשכיחי וע' מ"א סקי"א:
יד
ט"ז סס"ק י"ב דבולע המשקין ומברך כצ"ל:
טו
מ"א סקט"ו ואף על גב דכששופך. אין לשונו מדוקדק דלה"ט דפעמים דאין ידיו נקיות ל"ק מידי רק קאי על טעם ב' שכתב רמ"א שהניגוב מן המצוה וע"ז כ' זאת והמשך דבריו כמו דלטעם א' לא פליג ה"נ לטעם ב' ומיושב קושית הט"ז סקי"ב:
מגן אברהם
קנ״ח
א
צריך ליטול יד ימין תחילה כדי שתשמש השמאל לימין (רקנ"ט פ' עקב) ועסי' ד' ס"י וב"י שם: יטול ידיו. אף על גב דידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין מ"מ גזרו ליטול אטו סרך תרומה:
ב
ואינו קובע. ואם קובע סעודתו עליו דצריך לברך המוציא יש מחלוקת אם יטול ולכן יטול בלא ברכה (של"ה) ולבוש כ' שיאכל פת אחר תחלה עכ"ל ולא ידעתי מי החולק בזה דאע"ג דהרב"י מסתפק בדבר מ"מ כיון שסיים אח"כ בשם הרשב"א שצריך נט"י משמע דפשוט ליה בתר דאיבעיא ליה וכ"כ הרמב"ם רפ"ו כל האוכל הפת שמברכין עליו המוציא יטול וכו' ובבד"ה ובמשמרת הבית כתבו להדיא דצריך נטילה כשקובע עליו ע"ש ולכן יברך ענ"י:
ג
פחות מכביצה. כיון דאינו מקבל טומאת אוכלין וע' בתו' ור"ן פ"ב דסוכה שחולקים ע"ז ובתוס' פסחים דף קט"ז וכ"כ התוי"ט רפ"ב דטהרות ע"ש:
ד
פחות מכזית. נוסחא מוטעת נזדמנה להרב"י ברוקח ונוסחא הישרה צ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה כדאמרי' בסוכה ובברכות וכ"מ מתוכו דהא מצה נמי בעי כזית וא"כ כל הסעיף זה ט"ס הוא וכ"כ בל"ח:
ה
דבר שטיבולו. ודבר שאין דרכו לטובלו במשקה א"צ נט"י דבטלה דעתו אצל כל האדם, הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה (רדב"ז ח"א ע"ח):
ו
משקין. שאף שנוגעים בשני נעשו ראשונים ומשויה להאוכל שני עס"ז:
ז
דבש דבורים. ולא דבש תמרים כתב בבה"ז פ"ג דמנחות דף ל"א דקי"ל דדבש קרוש אינו משקה ולכן א"צ ליטול למרקחת עכ"ל וכ"כ הרדב"ז סי' ק"א בין שנקרשו ע"י בישול בין ע"י צינה אבל אם נתעבד מעט ועדיין הם ניגרי' צריך נטילה וברפ"ג דטהרות פי' הר"ש דדוקא כשהוא טופח להטפיח מקרי משקה, ואם נקרש כ"כ שאינו טופח להטפיח מקרי אוכל, עוד מייתי התם תוספתא דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין עכ"ל ואם כן אין חשש כלל בדבש המרקחת מאחר שעומד לאכילה לא מקרי משקה (וכ"פ הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין) וכ"ה בשבת דף י"ט דבש מעיקרא אוכלא והשתא אוכל' וע' בב"ב דף ע"ב ובתוס' שם שגם שמן ודם וחלב שקרשו אינן משקים ומשמע בכ"מ אפי' חזרו ונימוחו זולתי היין ע"ש בשם תוס' פסחים דף י"ד:
ח
דם. כדי נסבה דאסור לאכול הדם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה ואפשר דמיירי שאוכל דם מפני רפוא' ופקוח נפש, כ' הל"ח סמ"א בפכ"ה דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מי שיסמוכו שהתוס' סוברים כן ופוק חזי מאי עמא דבר ועסי' תע"ג:
ט
לפירות. דתרומת פירות דרבנן ולכן לא גזרו בחולין ואף על גב שצריך לברך עליהם סתם ידים כשרות לברכה אלא א"כ יודע שנגע במקום מטונף כמ"ש ססי' ד' (רשב"א קנ"ג) ועסי' צ"ב ס"ה:
י
שהמוהל טופח. נ"ל דכ"ע מודים בזה דהתוספות שכתבו בחולין דף ל"ג ונאכלין בידים מסואבות לצלי מיירי דלא בעי הדחה עכ"ל, משמע דס"ל דהמוהל אינו מכשיר דלא נקרא משקה ועוד פשוט בגמרא דוקא דם שחיטה מכשיר ואם משקה טופח ממים עליו פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח ממים, ורש"ל כתב דאפילו משקים טופחים על תבשיל א"צ נט"י דלא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותו במשקה אבל לא בלחלוחית של עצמו עכ"ל, וכ"כ רי"ט ח"ב סי"ד בשם רבו, שכיון שנתבשל מקרי אוכל והוא מפקפק בדבר עכ"ל כ"ה וברש"י בברכות דף נ"ב סוף ע"א כתב דמשקה תבשיל תורת אוכל עליו ונ"ל דוקא משקה טופח של עצמו אבל רוטב גמור מקרי משקה וכ"מ במשנה רפ"ג דטהרות עמ"ש ר"ש ר"י, והרשב"א כתב בת"ה וז"ל דוקא פירות נגובין ובשר ודגים וכיוצא בהן אין צריך נטילה, אבל כל שיש בהן משקה או שמטבל אותן במשקה צריך כו' עכ"ל וכ"כ בקצרה וז"ל או שנשרו במים ועדיין לחים:
יא
א"צ ליטול. כיון דאינו נוגע במשקה לעולם, ולפ"ז השותה מים מנהר בידו צריך נט"י ולא ראינו נוהגין כן (כ"ה רדב"ז) ול"נ כיון דלא גזרו על שותה א"צ נט"י עמ"ש ס"ד:
יב
יש מי שנראה. זהו דעת התוספות בפסחי' ד' קט"ו בד"ה כל שטבולו והוכיחו כן מברכות דף מ"ג דאמרינן אף על גב שנטל ידו אחד לשתיה צריך לחזור וליטול שתי ידיו כיון שמתחל' לא נטל לשם קדושה והנ"צ לא הבין דברי הרב"י וכתב עליו דברים אשר לא כדת ול' הד"מ אטעיתיה ע"ש ועמ"ש סי' קנ"ט סי"ג:
יג
שלא לאכול. כגון שהיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בנתיים אין נטילה ראשונ' עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל פסק רמ"א דיטול בלא ברכה משום דלהאומרים דא"צ כונה עלתה לו נטילה ראשונה ולא שייך לברך עליה כיון שלא כוון כלל לנטילה דומיא לנדה שנפלה למים או שזרק סכין לנועצה בכותל והלכה ושחטה דלא שייך לברך ואפילו נטל לדבר שטיבולו במשקה לדעת התוס' א"צ נטילה כלל וכמ"ש ס"ד ולכן לא יברך ואף על נטילה של עכשיו לא יברך דדלמ' עלתה לו נטילה ראשונה הוצרכתי להאריך בזה שהב"ח פי' פירוש זר בעיני ולא ידעתי מי דחקו לכך שהדבר פשוט כמ"ש:
יד
במדבר וכו'. דדמי להולכים במלחמה (ב"י א"ח) וא"כ משמע דאף דיש מים תוך ד' מילין וכמ"ש הר"ר יונתן בעירובין ספ"ק, וצ"ל הטעם דבמדבר הוי סכנה לחפש אחר מים עסי' קס"ג:
טו
דפעמים שאין כו'. כגון היוצ' מב"ה ומפני כך נהגו בכל הנטילו' לברך אח"כ ואף על גב דכששופך רביעית א"צ ניגוב מ"מ לא פלוג כמ"ש הטור:
טז
מברך אח"כ. ולא דמי לשאר ברכו' שאינו מברך אח"כ משום דק"ל נרא' ונדח' אינו חוזר ונרא' כמ"ש סי' קס"ז ס"ח משא"כ כאן דלא חזי מעיקרא לברכה מותר לברך אח"כ ועמ"ש סי' תל"ב ס"א, ביש"ש בחולין שאם בירך המוצי' שוב אינו מברך ענ"י, וז"ל התניא נטל ידיו ואינו יודע אם בירך אינו חוזר ומברך ומצאתי בשם רב נטרונאי ר"מ שאם טעה ולא בירך ענ"י ואכל פת לא יברך עכ"ל:
יז
וינגבם. ולא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה (תשב"ץ סי' קנ"א):
יח
בלא ניגוב. נ"ל דעכ"פ יש בו משום מיאוס אם דעתו קצה עליו, ועיין בלבוש וב"ח כ' בסי' קס"ה דוקא במטביל א"צ ניגוב אבל בשופך רביעית צריך ניגוב:
משנה ברורה
קנ״ח
א
(א) כשיבא וכו' – טעם תקנת נטילה הוא משני דברים אחד מפני סרך תרומה והיינו כיון דידים עסקניות הן ונוגעים בכל דבר ובזמן שהיה נוהג טומאה וטהרה והכהנים אכלו תרומה היו צריכין ליטול ידיהם מדברי סופרים קודם אכילת תרומה כדי שלא יטמאוה בנגיעתן וכדי שיהיו רגילין הכהנים בזה גזרו ג"כ על כל איש ישראל האוכל פת שאסור לאכול עד שיטול ידיו וגם עכשיו שאין הכהנים אוכלין תרומה מפני הטומאה לא בטלה תקנה זו כדי שיהיו רגילים בני ישראל כשיבנה בהמ"ק ב"ב לאכול בטהרה ועוד טעם לתקנת נטילה משום נקיות וקדושה וסמכו בגמרא [ברכות נ"א] אקרא דוהתקדשתם והייתם קדושים [סמ"ג]:
ב
(ב) לאכול פת וכו' – לאפוקי על פירות וכדלקמן בס"ה. והטעם לפי שאין רוב התרומה אלא ממיני פת דכתיב ראשית דגנך ואין דרך לאכול מיני דגן אלא אחר שעושין ממנו פת לא גזרו ג"כ נטילה אלא באופן זה [לבוש]:
ג
(ג) שמברכין עליו המוציא וכו' – דלא תקנו אלא בדבר שקובעין סעודה עליו:
ד
(ד) יטול ידיו – שני ידיו ובכלי ואף אם אוכל רק באחת חיישינן שיגע גם בשניה [אחרונים] וכשיטול ידיו טוב שיטול ימין תחלה כדי שהשמאל תשמש לימין:
ה
(ה) אפילו אינו יודע וכו' – וגם אינם מלוכלכות:
ו
(ו) ויברך ענט"י – היינו אשר קדשנו במצותיו וצונו ענט"י ושייך לומר וצונו אף דהוא מדברי סופרים דנצטוינו לשמוע מהם כדכתיב ע"פ התורה אשר יורוך לא תסור וגו' [גמרא]:
ז
(ז) לחמניות דקות וכו' – יתבאר לקמן בסימן קס"ח ס"ו עי"ש וקמ"ל דאף דאלו מחמשת המינים הם כיון שלא קבע סעודה עליהם א"צ נטילה וכ"ש על פת העשוי משאר דברים שאינם מחמשת המינים שאינם צריכים נטילה לעולם:
ח
(ח) ואינו קובע – אבל אם קבע סעודה עליהם צריך נטילה וברכה כמו על הפת דגם המוציא ובהמ"ז צריך על אלו אם קבע סעודה עליהם וכדלקמן בסימן קס"ח ס"ח. ושיעור קביעת סעודה ג"כ יתבאר שם בעזה"י ואם כשהתחיל לאכול לא היה בדעתו לאכול רק מעט ואח"כ נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך נט"י וברכת המוציא וכמו שיבואר שם לקמן בסעיף ו' ע"ש:
ט
(ט) פחות מכביצה וכו' – הטעם משום דלענין טומאה פחות מכביצה אינו מקבל טומאה מדאורייתא ולא יטמא ע"י הידים לכן יש לומר דגם על הנטילה לא גזרו או אפשר כיון דלענין בהמ"ז חשיבא אכילה דהא קי"ל דמברכין בהמ"ז על כזית חשיבא גם לענין נט"י ולא פלוג חכמים בתקנתן ולכן יטול ידיו ולא יברך דברכה אינה מעכבת הנטילה. ודע דאם היה באוכל שיעור כביצה אפילו בלא קליפתה לכו"ע צריך נטילה בברכה [דגול מרבבה וש"א]:
י
(י) פחות מכזית וכו' – דזה לא חשיבי אכילה אף לענין בהמ"ז והנה הט"ז פסק כן לדינא דא"צ נטילה וכן הוא דעת הב"ח וכן הסכים הגר"א והברכי יוסף והביא כן בשם הרשב"ץ ודעת הלחם חמודות והמ"א וא"ר ועוד אחרונים דאף בפחות מכזית דינו כפחות מכביצה ויטול ידיו ולא יברך וע"כ לכתחלה נכון להחמיר בזה. [ודע דשיעור כזית דצריך נטילה לכו"ע הוא אף אם היה מפירורין דקין מצטרפין ואם היה כביצה שלימה מהפירורין צריך לברך על הנטילה ג"כ]. אם אכל מעט פת למתק חריפות השתיה באופן המבואר לקמן סימן רי"ב דא"צ לברך המוציא משום דהוא טפל להשתיה י"א דגם נט"י א"צ אף אם יש בו כביצה וי"א דצריך עיין א"ר ובפחות מכזית נראה שבודאי יש לסמוך שלא להצריך נטילה בזה אף לכתחלה דבלא"ה יש מקילין וכנ"ל אך בכזית או כביצה יטול ידיו ולא יברך על הנטילה מחמת ספק:
יא
(יא) דבר וכו' – היינו אפילו ירק ופירות ובשר ואע"ג דעל פירות לא תקנו נט"י התם הפירות עצמן לא נטמאו מהידים שהידים שניות הן ואין שני עושה שלישי בחולין משא"כ כשטבולין במשקה ובמשקה קי"ל דנגיעה בידים מטמא אותן להיות תחלה תקנו ליטול את הידים שלא יתטמאו המשקין על ידם ויפסלו אח"כ גם האוכל:
יב
(יב) שטיבולו – ואותן ששוקעין פירות או ירק במים לנקותן חשיב טיבולו במשקה ודבר שאין דרכו לטובלו או להיות עליו משקה א"צ נט"י דמלתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן. הטובל אצבעו במשקה ומוצץ א"צ נטילה דלא תקנו נט"י לשתיית משקין וכדלקמיה בס"ו:
יג
(יג) באחד משבעה משקין – אבל שאר מיני משקין הנסחטין מן הפירות אינם חשובין משקין:
יד
(יד) דבש – דבורים ולא של תמרים או של מין אחר. כתבו הפוסקים כל המשקין שנקרשו בין ע"י בישול בין ע"י צינה עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לא חשיבי משקה ודעת התוספות שאפילו חזרו ונימוחו אח"כ זולת יין או מים וה"ה חלב שנקפא כשחזרו ונימוחו חשיבי משקה. ולפ"ז מרקחת המטוגן בדבש אם הדבש שעליהן קרוש עד שאין בהם טופח ע"מ להטפיח לכו"ע מותר לאוכלן בלא נטילה ואם הדבש אינו קרוש דעת הט"ז דחשיב משקה ודעת המ"א דלא חשיב משקה כיון שעומד הדבש הזה לאכילה ולא למשקה שם אוכל עליו והח"א הכריע דיש חילוק בזה דאם קנה הדבש ועדיין הוא מעורב בשעוה והתיכו ע"מ כן כדי לטגן בו אם כן מעולם לא היה עליו שם משקה כיון שהתיכו בשביל אכילה ואין צריך נט"י אבל הקונה דבש שכבר מהותך מן העושים משקה (מעד) וידוע שהם מהתכים כדי לעשות משקה צריך נט"י אע"ג שמטגן בו אוכל. ועיין בדה"ח שכתב דאם אוכל המרקחת ע"י מזלג יש להקל דא"צ נטילה. וכל זה במרקחת המטוגן בדבש אבל המטוגן בצוקער אין צריך נטילה לכו"ע דלא הוי משקה [אחרונים]:
טו
(טו) שמן – היינו שמן זית [ב"י] ומשמע דשאר שמנים אינם בכלל משקה:
טז
(טז) חלב – וה"ה מי חלב או חמאה כשנימוחה ולכן הטובל בהם דבר מאכל צריך ליטול ידיו ואם היה החמאה קרושה א"צ ליטול ידיו דחמאה קרושה הוי כאוכל. והאוכל דבר המטוגן בחמאה כשהיא לחה ע"ג צריך ליטול ידיו ובח"א כתב דדוקא כשנימוח החמאה במחבת בשעת הטיגון קודם שהניח האוכל לתוכו ונעשה עליה שם משקה מקודם אבל כשנימוח אח"כ קי"ל דמשקה הבאה לתקן אוכל הוא והאוכל דבר המטוגן בשומן או במי ביצים לכו"ע לא הוי משקה [אחרונים]:
יז
(יז) דם – כדי נסבה דהא אסור לאכול דם ודם דגים וחגבים לא מקרי משקה. ואולי דמיירי שאוכל המאכל בטבול בדם מפני רפואה ופקוח נפש:
יח
(יח) מים – ומלח העשוי ממים הוי משקה ולכן אם אוכל צנון במלח הוי דבר שטיבולו במשקה וצריך ליטול ידיו [דה"ח]. ונראה דמיירי כשהמלח היה לחה בשעת טיבול דבסתם מלח שהוא קרוש הלא אין שם משקה עליהן וכנ"ל באות י"ד:
יט
(יט) אין ידיו נוגעות – גזרה שמא יגע בו:
כ
(כ) בלא ברכה – כי יש מקצת הראשונים דסברי שלא הצריכו חכמים נט"י לדבר שטיבולו במשקה אלא בימיהם שהיו אוכלים בטהרה משא"כ עכשיו שכולנו טמאי מתים ולכך לא יברך ענט"י שספק ברכות להקל והנה במ"א הביא בשם הל"ח דהעולם נוהגים שלא ליטול ויש להם על מה שיסמוכו היינו על מקצת הראשונים הנ"ל אבל הרבה אחרונים החמירו מאד בדבר וכתבו דהעיקר כרוב הפוסקים דצריך נטילה מדינא אף בזה"ז ועיין בביאור הגר"א שגם דעתו כן והחמיר מאד בזה שאף צריך לברך ע"ז ולכן אף דהעולם אין נוהגין לברך עכ"פ אין להקל לאכול בלי נטילה. וצריך לזה כל דיני נטילה כמו לפת. ומ"מ בפחות מכזית נ"ל פשוט שאין להחמיר בזה כלל דאפי' בפת הרבה אחרונים מקילין וכנ"ל במ"ב:
כא
(כא) אפ"ה יטול וכו' – דחיישינן שמא יטבלנו כולו:
כב
(כב) ה"ז מגסי הרוח – שמראה בעצמו שהוא מדקדק במצות במה שא"צ דמדינא לא תקנו כלל נט"י לפירות וכמש"כ בסק"ב עיי"ש. ודע דמה דאסור בתורת חיוב הוא אפי' אם לא יברך על נטילה זו כיון שנוטלן משום מצות נטילה:
כג
(כג) שלא היו ידיו נקיות – עיין באחרונים שהסכימו דאפילו אם אינו יודע להם שום לכלוך וטומאה רק שרוצה להחמיר ע"ע ליטול ידים משום כבוד הברכה ג"כ מותר והא דנקט הרמ"א ולא היו ידיו נקיות לאשמועינן דאפילו באופן זה דבודאי צריך מדינא לרחוץ ידיו משום הברכה מ"מ אין ליטלן דרך חיוב נטילה כדין רק דרך רחיצה בעלמא:
כד
(כד) יש מי שנראה וכו' – כתבו האחרונים דכו"ע מודים בזה דמוהל היוצא מן הבשר לא חשיב משקה אך אם משקה טופח ממים שעליו שהודח קודם הצליה פשיטא דנקרא משקה אלא שאין דרך צלי להיות טופח מהמים שמתייבש בעת הצליה ודעת הגר"א דאם הודח במים קודם הצליה אז גם על המוהל היוצא מהבשר יש שם משקה:
כה
(כה) והם נגובים – ר"ל שנתנגבו מרוטב שעליהם דאלו הם טופחים מהרוטב הם בכלל דבר שטיבולו במשקה וצריך נט"י:
כו
(כו) דינו כפירות – והאחרונים הסכימו דמיני תבשיל כיון שאין דרך ליגע בו ביד אלא לאכול בכף א"צ נט"י ואפילו אם נוגע בו בדרך מקרה בתוך הכף ג"כ א"צ נטילה וכן נוהגין אבל מה שדרך ליגע בו בידיו אע"פ שאוכל בכלי לא מהני. פירות המבושלים במים יש דעות בין האחרונים אם צריכים נט"י וע"כ נכון להחמיר לאוכלן ע"י כף אם יש משקה טופח עליהן ובכבושים [כגון אוגערקעס וכה"ג] בודאי נכון להחמיר ליטול ידים אם לא שנתנגבו ממים שעליהן. כתב בדה"ח האוכל לעק"ך למתק השתיה וטובל הלעק"ך ביי"ש לא הוי דבר שטיבולו במשקה משום דזיעה הוא מהתבואה והוי מי פירות ואף אם הי"ש מזוג הוא במים מ"מ מועט הוא וא"צ נטילה עכ"ל משמע מזה דאם המים הוא רוב [לפי הגראדי"ן] הוי בכלל משקה. ואם הלעק"ך הוא פחות מכזית נראה דיש להקל וכמש"כ לעיל במ"ב ס"ק י':
כז
(כז) השותה וכו' – דלא עביד דנגע בידו במשקין שבתוך הכלי לכן לא תקנו נטילה לזה ולכן אף אם אירע שנטל המשקין בידו כגון ששאב בידיו מן הנהר ושתה ג"כ א"צ נטילה דלא תקנו נטילה לשתיה [מ"א]:
כח
(כח) יש מי וכו' – היינו לדעת מקצת הפוסקים שזכרתי לעיל באות כ' שס"ל דאין חיוב נטילה לטיבולו במשקה בזמן הזה ולכן אינו יוצא בנטילה זו לאכילת פת דלא נטל לשם נטילה המחוייבת:
כט
(כט) שלא לאכול – כגון שהיו ידיו מלוכלכות ונטלן ולא היה בדעתו לאכול אז ונמלך לאכול ולא הסיח דעתו בינתיים בזה כ"ש דאין נטילה ראשונה עולה לו דלא היתה לשם קדושה כלל:
ל
(ל) ואם וכו' – קאי על כל הסעיף:
לא
(לא) לא הסיח דעתו – דאם הסיח דעתו משמירתן לכו"ע צריך ליטול שנית ובברכה דאז אין נטילה ראשונה עולה לו כלל:
לב
(לב) בלא ברכה – דכמה פוסקים ס"ל דבנט"י לחולין אף אם לא כוון לשם נטילה יצא אם לא הסיח דעתו מעת שנטל ידיו ומבואר דבריהם בב"י סימן קנ"ט ובשו"ע שם סי"ג ע"ש וא"כ יטול בלא ברכה שמא יצא בנטילה הראשונה ועל נטילה ראשונה לא שייך לברך אף דנמלך לאכול סמוך ממש להנטילה כיון שלא היתה לשם נטילה [אחרונים]:
לג
(לג) אם נגע וכו' – היינו אף בדבר שטיבולו במשקה [מטה יהודה וכ"מ בביאור הגר"א עי"ש]:
לד
(לד) במדבר – הוא ג"כ הטעם מפני הסכנה אם ילך ויחפש אחר מים ונקט מדבר בפני עצמו לאשמועינן דסתם מדבר לעולם מקום סכנה הוא:
לה
(לה) ואין לו מים – ואף כשיודע שאם יחזר אחריהם מיל ישיג שם מים ג"כ אין מחוייב:
לו
(לו) פטור מנט"י – מ"מ במפה צריך לכרוך ידיו כדלקמן סימן קס"ג:
לז
(לז) ששיעורם ברביעית – היינו רביעית אחת לשתי ידיו ולקמן בסימן קס"ב ס"ד העתקתי דברי האחרונים שכתבו דלא יפחות מרביעית לכל יד ויד דבנוטל בפחות צריך ליזהר בהרבה דברים ואין הכל בקיאין בהם:
לח
(לח) מלא חפני טיבותא – מ"מ לכתחלה טוב יותר שלא יעשה בשביל זה דהוא ע"מ לקבל פרס אלא יעשה הכל לכבוד הש"י והשכר ממילא יבוא. ומי שזהיר בזה ואינו מתעשר הוא מפני שמעשיו מעכבין [אחרונים]:
לט
(לט) עובר לעשייתן – קודם וסמוך להעשייה [מרש"י]:
מ
(מ) דפעמים שאין ידיו נקיות – כגון שיצא מבהכ"ס או שנגע במקומות המכוסות בגופו שאינו ראוי לברך קודם שנטל ידיו ומפני זה נהגו בכל הנטילות לברך אחר הנטילה:
מא
(מא) מים שניים – הב"י הביא זאת בשם רבינו ירוחם שכתב שכן נהגו רבותיו ובשב"ל הביא בשם רבינו מאיר ז"ל שנהג לברך אחר הנטילה וקודם הניגוב וכדלקמיה וכן נהגו העולם:
מב
(מב) שגם הניגוב וכו' – הוא טעם אחר לאיחור הברכה דגם אחר הנטילה חשיב עוד עובר לעשייתן דגמר הנטילה הוא הניגוב וכדלקמיה בסי"ב:
מג
(מג) ומקרי עובר לעשייתן – ואף בשופך רביעית בב"א דלדעת המחבר א"צ ניגוב כלל כדלקמיה מ"מ לא פלוג [מ"א וש"א]:
מד
(מד) מברך אח"כ – והיינו לפי טעם הראשון שכתב המחבר דלא דמי לשאר ברכות שעל מצוה דקי"ל שאם לא בירך מתחלה שוב אינו מברך אח"כ דהואיל ואדחי אדחי דשאני הכא שלא היה ראוי לברך מקודם משום שפעמים שאין ידיו נקיות ולכן אף אם כבר נגב ידיו יוכל לברך עוד אבל אם כבר בירך המוציא כתבו הפוסקים דשוב אינו מברך על נט"י. והנה הט"ז מחמיר אף לאחר הניגוב ששוב לא יברך ואף דלמעשה אין לנהוג כן דרבו האחרונים שמסכימים עם הרמ"א מ"מ לכתחלה יש ליזהר בזה מאד וע"כ יש ליזהר במה שנוהגין איזה אנשים שאומרים שאו ידיכם וממשיכין הדבר מלומר ענט"י עד לאחר הניגוב שלא כדין עושין כן:
מה
(מה) לחם טמא – כתב הב"י דהיינו משום דמים הראשונים ששופך על ידיו טמאים הם שנטמאו מחמת ידיו כדלקמן בסימן קס"ב ואף דשופך מים שניים לטהר המים כדאיתא שם מ"מ לכתחלה צריך להעביר את הראשונים לגמרי ע"י ניגוב ורש"ל כתב דעיקר הניגוב הוא משום נקיות דכשידיו לחים ממי הניגוב יש בו משום מיאוס וכ"מ ברש"י סוטה דף ד'. כתב המ"א בשם התשב"ץ לא ינגב ידיו בחלוקו שקשה לשכחה ועיין בפמ"ג שמסתפק אם דוקא חלוקו או כל בגדיו במשמע:
מו
(מו) בלא ניגוב וכו' – כן איתא בתוספתא וכתב הב"י דהטעם הוא משום דבמטביל אין כאן מים טמאים כלל ולכן אין צריך ניגוב ולמד מזה דה"ה בשופך רביעית בבת אחת על שתי ידיו או על כל יד ויד בפני עצמו דקי"ל נמי דהמים טהורים הם [כדלקמן בסי' קס"ב] אין צריך ניגוב. ורש"ל חולק על זה דס"ל דעיקר הניגוב שתקנו הוא משום מיאוס וכנ"ל וא"כ מה לי רביעית בבת אחת או לא ורק במטביל אין צריכין ניגוב דטבילת הידים הוא כעין טהרה דאורייתא של טבילת הגוף ושם בודאי אין צריך ניגוב ולכן גם בטבילת ידים לא תקנו בו ניגוב וכדבריו כתב גם הב"ח בסימן קס"ה וכן הסכימו שאר אחרונים. ואף במטביל דא"צ ניגוב מן הדין כתב המ"א דמי שדעתו קצה עליו יש בו משום מיאוס וצריך ניגוב:
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
(במ"א ס"ק ב') וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ו. נ"ב ומלשון הרמב"ם שכתב הפת בה"א הידיעה משמע דוקא אותו הפת שמברכין עליו המוציא. ונ"ל שלא לברך וכן מוכח בגמרא דמשני הא בנהמא הא בפירא וקשה הדיוקא אהדדי אלא ש"מ שיטול ידיו ולא יברך:
ב
(שם ס"ק ד') וכ"כ הל"ח נ"ב פ' כל הבשר ס"ק ע"א:
ג
(שם ס"ק ח') כדי נסבה. נ"ב הקשה בבאר היטב הא יכול למצוא כשמטבל ראש ירק בדם. ולק"מ דהרמ"א למד הדין מגמרא דפסחים דף קט"ו והטעם שמא ישקע כולו בתוכו ע"ש זה ניחא בשאר משקין אבל בדם אסור לאכול כשמטבל ראש ירק דילמא אתי לשקועי כולו:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
סעיף ד' הג"ה יין שמן שמן זית כ"ה בב"י. ועיין תשו' גו"ו ח"א סי' כ"ט:
ב
מג"א ס"ק ח' ודם דגים מה דפשיטא ליה למגן אברהם דדם דגים אינו מכשיר לדידי צ"ע טובא דאף שומן דג מכשיר דדג כולו הוי מים וכדאיתא בזבחים דכ"ב מטבילין בעינו של דג וכן פסק הרמב"ם והש"ע וכיון דנחשב כמים ממילא מכשיר:
ג
סעיף יא הג"ה מברך אחר כך אם ברך ענ"י אחר ברכת המוציא קודם אכילתו נראה דלא הוי הפסק ע' לקמן סי' קס"ז ס"ז ובמג"א:
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
בש"ע ויברך ענט"י. וכתב הריטב"א בחולין דף ק"ו אם בירך ענט"י ונמלך שלא לאכול לא הוי ברכה לבטלה ע"ש והביאו בק"א למח"ב:
ב
שטיבולו עיין באר היטב וכתב בר"י אותם ששוקעים פירות במים לנקותם ונוטלים ואוכלים גם כן חשיב טבולו במשקה וראיה מחרוסת ע"ש בשם מהר"ז גיטה וכ"כ אחד קדוש בתשובה כת"י הירק שרחצוהו להעביר הליכלוך חשיב טבולו במשקה וכן מוכח מתשו' הרדב"ז סי' פ"ג ע"ש:
ג
דבש עבה"ט. ועיין בפנים מאירות ח"ג סי' כ"ג שכתב ראיה משבת דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי וכדברי מג"א ע"ש ועיין בתשובת כנה"ג סי' ס"ז:
ד
שמן עיין בה"ט ועיין בתשובת כנה"ג סי' ס"ח שכ"כ והביא ראיה ממתני' פרק בתרא דתרומות ע"ש:
ה
ברכה עיין בה"ט ועיין בר"י שאם אחר שבירך בהמ"ז תיכף הביאו לפניו דבר שטבולו במשקה א"צ ליטול ידיו וקיימתי' מסברא ושוב מצאתי בשם הרדב"ז כו'. וע"ש שאפי' לא היה יודע שיביאו לפניו ולא נתכוון בשעת נטילה א"צ נט"י פעם אחרת כיון שלא הסיח דעתו מידיו ע"ש. וקצת צ"ע דא"כ לאכול פת נמי ומה בכך שנסתלק מסעודת פת וצ"ל דלענין דבר שטבולו במשקה יש להקל טפי:
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
יטול ידיו. משום סרך תרומה פרש"י שהידים שניות פוסלות את התרומה אבל חולין לא מהניא בהן שני ומפני סרך תרומה שירגילו אוכלי תרומה ליטול ידיהם הנוהגות בחולין:
ב
א"צ נט"י. אבל אם קבע עלייהו כתב ב"י סברות לכאן ולכאן אם צריך נטילה הנהוג' בחולין. ומסיק דמשמע מדברי רשב"א דצריך נט"י וא"כ ודאי צריך לברך ובלבוש כתוב דיטול ולא יברך ול"נ דיברך ויש ראי' ממ"ש ב"י קס"ח קרוב לסופו בשם ר"ש בעיסה שסופה סופגנין ותחילתה עיסה וז"ל ומברך עליה המוציא וטעון נט"י ובהמ"ז עכ"ל. וכאן אין מי שחולק רק שב"י מפלפל בזה ותימ' על שלא הביא זה כאן:
ג
יטול ידיו ולא יברך. הטעם בב"י לפי שאין אוכל פחות מכביצ' מקבל טומאת אוכלין ואיכא למימר דסתם הצריכו נטילה לאוכל פת ולא פלוג ע"כ לא יברך מספק אבל בפחות מכזית מפורש בגמ' בסוכה שא"צ נטילה:
ד
בא' מז' משקין כו'. פירש"י שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה:
ה
י"ד שח"ט ד"ם. בפ"ז דמכשירין מביא רמב"ם ור"ש ת"כ אשר יבוא עליו מים אין לי אלא מים הטל והשמן והיין והדבש והחלב מנין ת"ל וכל משק' אשר ישתה יכול מי תותים ומי רמונים ושאר כל מיני פירות ת"ל אשר יבא עליו מים מה מים מיוחדים שאין להם שם לווי כו' ודבש דבורים לא מקרי שם לוויי דדבש סתם מקרי והלויי שם דבורים אינו אלא למעט של צרעה ואלו ז' משקין מתטמאים ומכשירים אבל לא זולתם ויליף להו בברייתא מקרא דאלו נקראו משקה ולא כלבוש שהם גזירה משום תירוש:
ו
נטילה בלא ברכה. שאינו אלא משום נקיות שלא תקנו נטילה אלא בפת (ב"י בשם רי"ו) ובנוסח הסידור ההגד' כתוב קודם חרוסת צריך לברך על נטילת ידים וכתבו התוספות שהוא טעות הביאם בית יוסף:
ז
רק ראש הירק כו'. זה תלמוד ערוך בפ' ע"פ לפי המסקנא דלמא משקעי ליה פי' דקודם אכילת מרור צריך נטילה לפי שמטבל בחרוסת שהם משקה ואף שאין מטבל רק ראש המרור מ"מ חיישינן שמא ישקע אותו כולו שם. וב"י כתב שיש ללמוד מכאן דין ראש ירק ואיני יודע מה לימוד שייך כאן דזהו דין הגמרא ממש: שמעתי מי שרוצה להקל לאכול מיני מרקחת בדבש בלי נטילה ואומרים שאין כאן משקה דאיתא בתוספתא הביאם הר"ש פ"ב דטהרות דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלים ואם כן הך דבש של מרקחת ודאי חשיב עליה לאוכלין שהרי מטגנן לאכילה אבל הבל יפצה פיהם דאי' בסוף עוקצין חלות דבש מאימתי מטמאות משום משקה בס"א משירסק פי' שירסק החלות להוציא הדבש ובזה ודאי דכל הדבש שלנו מרסקין אותו מן החלות שהם עם שעוה. ובזה הוה משקה אפי' חישב אח"כ עליו לאכילה כיון דעביד בהם מעשה למשקין וכ"מ להדיא מדברי רמב"ם פי"א דטומאת אוכלין וז"ל דבש בכוורתו מטמא טומאת אוכלין שלא במחשבה פי' אפי' לא חישב עליו לאוכלין רדה הדבש מכוורתו משירסק החלות מטמא משום משקה דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלין מטמא טומאת אוכלין הרי שלגבי רדה הדבש לא כתב חילוק דחשב לאוכלין כמ"ש גבי זב אלא ודאי כדפי' בדבש שרדה אותו נעשה במעשה משקה לא יועיל לו אח"כ מחשבה לאוכלין דאין מחשבה מוציא מידי מעשה כדאיתא בדוכתי טובא לענין טומאה משא"כ בזב מאליו יכולה מחשבה להוציא אח"כ ממה שהיה תחלה סתמו למשקה וא"ל כאן כיון שטגנו לדבש הוה עשה בו מעשה זה אינו דלא חילקו בזה לומר דמעשה מבטל מעשה אלא לענין כלים דטומאה שירדה ע"י מעשה שעשאה כלי בזה אמרו דשינוי מעשה שנעשה באותו כלי לבטלו מכלי מהני כמבואר דבר זה סוף פרק כ"ה דכלים אבל בטומאת אוכלים ומשקים לא שייך לו' דאין יוצא מידי טומאתו הראשונה אלא א"כ נפסל מאכילת כלב אבל לעשות ע"י מעשה האוכל למשקה או איפכא זה לא נשמע ולא נראה אלא בזה תליא מילתא דאם נעשה מעשה שהוא משקה אין לו ביטול ע"י שום מעשה להחשב אוכל אלא במידי דהוא סתמו למשק' מהני מחשבה לעשותו אוכל מ"ה במיני מרקחת שלנו הנעשים מדבש שרדוה מכוורת אע"ג דטגנן ודאי הוה משקה לעולם וצריך נטילה וזה מוכח עוד דאם לא כן לא תמצא דבש שיהיה נקרא טיבולו במשקה דנימא כיון שחשיב עליו לאכלו ע"י טיבול הוה אוכל ולמה חשבו התנא בין ז' משקים אלא ודאי כדפרישית כנ"ל ברור:
ח
ובשר צלי כו'. יליף לה מדפירש רשב"א על ההיא דכל הבשר דרב המנונא היה לו צלי והוצרך לנטילה וכתב הרשב"א דפת אכל עמו דאלו צלי לבדו לא היה צריך לנטילת ידים ואדרבא קי"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח עכ"ל וסיים ב"י וצ"ל שהוא סובר דמוהל היוצא מהצלי אין שם משקה עליו כו' דא"ל דמיירי בצלי יבש דא"כ קשה מנ"ל לרשב"א למוקי בפת לוקי בצלי לח ותמהני מהי תיתי לו' דמוהל צלי יהיה משקה דהא דוקא דם נקרא משקה ואלו היה שם דם על המוהל היה אסור ואע"ג דגבי מוהל שמן יש חילוק איזה נקרא משקה כדאיתא פרק חבית דף קנ"ח התם מטעם דאף הוא קרוי שמן משא"כ במוהל בשר דודאי לא שייך לכללו בשם דם:
ט
ותבשיל מחטים כו'. במרדכי כתוב לאו דוקא פירות אלא אפילו כל תבשיל אפילו חטים המבושלים מאחר שאינם פת ואין צריך נטילה הנוטל ה"ז מגסי הרוח ופי' ב"י דהיינו דוקא נגובים דאלו יש משקה טופח צריך נטילה. ורש"ל פ' כ"ה חילק ע"ז וז"ל ול"נ שאפילו משקה טופח עליהם לא נקרא טיבול במשקה אלא בישול קרי להו ולא גזרו אלא במה שצריך לטבול אותה אבל לא בלחלוחית של עצמו ומ"ה אין צריך נטילה לצלי ומ"ה הוצרך הרשב"א ההיא דבליס ליה אומצא עם הפת ולא פי' בטעם טופח המים ולחלוחית המים שהיו עליו קודם צלייה אלא כל כה"ג לא נקרא טיבולו במשקה עכ"ל. ונעלם מעיני הרב דברי הרשב"א בת"ה דף קנ"ט וז"ל הנוטל ידיו לפירות ה"ז מגסי הרוח ומיהו דוקא פירות נגובים ובשר ודגים וכיוצא בהם אבל כל שיש בהם משקה או שמטבל אותם במשקה צריכים נטילה כו' עכ"ל. הרי בהדיא דהרשב"א ס"ל אף מצד לחלוחית עצמו צריך נטילה והיינו מצד המים או שאר משקה מהנך ז' דלעיל שעל הפירות אבל לחלוחית מצד מוהל שלהם לא מהני דהא לא מז' משקים הם. וע"פ זה נ"ל גם בחטים מבושלים שזכר המרדכי מיירי דוקא בנגובים מן המים שנתבשלו בתוכה אבל גבי צליה נ"ל דאפילו הודח הבשר במים קודם הצלייה מכל מקום בשעת הצלייה נתייבש אותו לחלוחית ומן הבשר יוצא מוהל והוא מלחלוחית הבשר ואינו נקרא משקה ומש"ה הוכרח הרשב"א לפרש ההיא דכל הבשר משום פת שעמו. ועוד נ"ל דכשמבשלים מיני עיסה במים אף שיש רוטב שם לא צריך נטילה להעיסה וזה דומה למ"ש ב"י בשם הר"ן בלשתות לא בעי נטילה משום דלא עבד דנגע במשקין שבתוך הכוס כו' ה"נ בזה לא עביד ליגע בעיסה ההיא ביד אלא אוכל בכף בתוך הקערה. אבל אם הוא עיסה בטיגון נ"ל שיש לחלק באם הוא מטוגן בחמאה צריך נטילה כיון דחמאה הוא בכלל חלב והוא א' מז' משקין אבל מטוגן בשומן אווז או של בשר א"צ נטילה דלאו מז' משקין הוא כ"ז נ"ל ברור:
י
השותה כו'. כ"כ הטעם בסמוך וע"כ האוכל דבש צריך נטיל' דהא עביד דנגע בידו לטבול בדבש ולאכול:
יא
ואם לא הסיח וכו'. נ"ל דהוקשה לו דהא קי"ל בסי' קנ"ט ס"ג דלא בעינן כונה אלא לכתחלה וכאן הוה נטילה ראשונה דלא גרע משלא בכונה ע"כ כ' דה"נ כן הוא דיחזור ויטול בלא ברכה כל שלא הסיח דעתו דשפיר מועיל נטילה הראשונ' לענין שלא יברך שנית:
יב
שגם הנגוב וכו'. לפי טעם זה קשה הא יש הרבה נטילות שא"צ ניגוב כמ"ש בסעיף שאחר זה אבל לטעם הא' שכתב הטור משום דאין ידיו נקיות ניחא. ומ"ש רמ"א דאם שכח לברך עד אחר ניגוב מברך אח"כ משמע אבל לא אחר ברכת המוציא. וז"ל רש"ל פ' כ"ה דאם שכח לברך עד אחר ניגוב כתבתי בפ"ק דפסחי' סי' ב' שיכול לברך קודם המוציא ולא אח"כ עכ"ל. הנה ראייתו נעלמה ממני אבל לפי הנראה הרבה יותר לע"ד דאחר גמר קיום המצוה דהיינו הניגוב לא יברך דהא כל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן ודאי במצוה שיש משך זמן לקיימ' אז אף אם שכח לברך קודם העשייה יש עוד זמן שהוא עוסק בה משא"כ באם כלה משך קיומה לא יברך ומ"ה כת' הטור שיברך קודם ניגוב ולא כתב אפי' אחריו וראייה ממ"ש בסי' קס"ז ס"ח דאם לא נזכר עד אחר שגמר סעודתו אינו מברך המוציא וא"ל דשאני הכא כיון שעדיין לא אכל זה אינו דהאכילה אפשר שתהיה בידים טהורות בלא נגיעה כמ"ש ב"י בסי' קס"ד בשם כל בו דאם הניח ידיו בבתי ידים א"צ אח"כ נטילה ותו דא"כ היה לו לברך וציונו לאכול בידים טהורות דמצות נטילה כבר אזלה לה. וא"ל ממ"ש רמ"א סי' קע"ב דפולט המשקין ומברך שאני התם שנזכר בעוד שהמשקין בפיו כמ"ש שם הרא"ש הביאו ב"י ומשם יש ראיה דהא אמרי' שם בגמ' כיון דאידחי אידחי וה"נ כן הוא דאידחי מן קודם ניגוב אידחי' לגמרי:
יג
בלי ניגוב. במרדכי הביאו ב"י כתב המטביל ידיו לחוד ונתן בו הב"י טעם משום שהמים שעל ידו לא נטמאו ומ"ה כתב אם שופך רביעית בבת אחת שאין המים מטמאין שאין צריך ניגוב וכמו שסיים כאן וה"ה לנוטל ידיו כו' ורש"ל כ' ע"ז ולא דיבר נכונה כי הניגוב הוא תיקון חכמים ומשום מיאוס כמ"ש רש"י על לחמם טמא דדבר מיאוס קרוי טמא ולא תקנו אלא בנט"י כמו שתקנו מנא וכח גברא אבל בטבילת ידים שבא מצד טבילת גופו שהיא דאורייתא לא תקנו מידי עכ"ל. ודבריו נראים עיקר דהא אמרי' בגמרא בשם רבי אבהו כל האוכל בלא ניגוב ידים כאלו אוכל לחם טמא שנא' ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא ופירש"י דיליף מקרא דמיאוס נקרא טמא דקרא קאי התם על דבר מיאוס ואם כן מאי מהני נטילה רביעית בבת אחת וא"ל א"כ המטביל ידיו אמאי אין צריך ניגוב דשאני מטביל דיש לו דין טבילת כל גופו וזה פשוט דהטובל כל גופו דנעשה טהור אפי' בעודו לח והפסוק לא מיירי אלא בדבר ששייך לאכילה דהא אמר יאכלו דהיינו נטילת ידים בזה הקפיד על מיאוס. ובלבוש כתוב שיש כאן ב' דיעות אם צריך ניגוב למטביל כיון דגם במטביל שייך מיאוס כיון שהם לחים וזה אינו דא"כ כל ידים לחות אפי' הם טהורים יהא אסור לאכול בהם אלא פשוט דבמקום שתקנו נט"י משום טומאה הקפידו ג"כ שבאותו פעם לא יהיה מיאוס ואסמכו' אקרא דככה יאכלו שמצינו גם כן שהקפידו על מיאוס ואין כאן אלא דיעה אחת דכ"ע מודים דמטביל דברייתא היא כמ"ש ב"י וכ"כ הוא עצמו אלא שכתב שר"א חולק על הברייתא וזה לא ניתן להיכתב שהיאך יחלוק ר"א שהוא אמורא על הברייתא כנ"ל:
יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים
קנ״ח
א
ט"ז סק"א ליטול ידיהם הנהוגה בחולין:
ב
(ס"ק ב') ויש ראיה ממ"ש ב"י סי' קס"ז קרוב כו' כצ"ל: דבריו תמוהים דהא הב"י כתב דמדברי הר"ש משמע גבי שתחלתה עיסה שתלוי בדין המוציא ואעפ"כ כתב להסתפק דשמא דוקא בפת שמברכין עליו לעולם המוציא וההיא דתחילתה עיסה ס"ל להר"ש שם שלעולם מברך המוציא הלכך טעון נמי נט"י. משא"כ פת הבאה בכסנין גמור כיון דאי לא קבעו סעודה אין מברך המוציא אפשר דאין טעון נ"י אף בקבע סעודה וגם על המג"א שהביא ראיה מהרמב"ם צ"ע עיין ב"י:
ג
(מ"א ס"ק ד') דהא במצה בעי כזית ר"ל דהרוקח כתב שם דיטול ידיו לטיבול דאילו למצה שהיה יוצא בכזית לא בעי נטילה דעל פחות מכזית א"צ נטילה ע"ז כתב המג"א דט"ס הוא וצ"ל דעל פחות מכביצה א"צ נטילה:
ד
(ס"ק ו') שאינו אלא משום נקיות כו' ולעיל הביא דברי רש"י שכל הפוסל היינו לפרש טעם הנך פוסקים דס"ל דבעי נ"י כמו לפת והוא שיטת רש"י והרר"י וכאן כתב טעם פוסקים דס"ל דלא בעי ברוכי עיין בב"י שם:
ה
(בש"ע סעיף ה') הר"ז מגסי הרוח והתוס' בברכות דף מ"ג כתבו דידו אחת מותר מפני כבוד הברכה כו' עמ"ש המחבר לקמן סעיף ו' עיין בב"י שלפי"ז ס"ל כהתוס':
ו
(בט"ז סקי"ב) ומ"ה כ' הטור שיברך קודם ולא כ' אפילו אחריו נראה כוונתו דודאי אם נימא שכבר גמר קיו' המצוה בניגוב פשיטא שאין לברך כלל אח"כ אפי' בדיעבד וכדמייתי מסימן קס"ז ואין מקום לומר שיברך אחר ניגוב רק כשתאמ' שהמצוה נמשכת כ"ז שלא אכל וכמ"ש הט"ז אח"כ וא"ל דשאני הכא שלא אכל כו' א"כ אין מקום לחלק בין קודם ניגוב לאחר ניגוב דתרווייהו הם אחר התחלת העשייה טרם גמר עשייתו וא"כ הו"ל להטור לכתוב כיון דקודם אכילה שפיר מיקרי עובר בעשייתן כו' ועוד יש לפרש כוונת הט"ז במ"ש מש"ה כתב הטור אין כוונתו להביא ראיה דהא איכא לידחוי דהטור לכתחלה מיירי ואז בעינן קודם ניגוב משא"כ בשכח קודם ניגוב אפשר דמברך אח"כ. רק דברי ט"ז מתפרשין בניחותא ומש"ה כ' הטור כו' ר"ל לא כמו שאתה סובר שהטור כ' קודם ניגוב לענין לכתחלה מיירי אבל בדיעבד שפיר מברך אף אחר ניגוב אלא אינו כן דאחר ניגוב אף בדיעבד לא יברך ולכך כתב הטור קודם ניגוב כו' משום דאחריו אינו מברך כלל:
ז
(שם) וא"ל דשאני הכא כיון שעדיין לא אכל ז"א דהאכילה אפשר שתהיה בידים טהורות בלא נטילה כו' כצ"ל ור"ל דלכאורה י"ל דכיון דלא אכל א"כ לא נגמרה מצותו שמצוה מוטלת עליו שיאכל בידים טהורות ולכן שפיר מברך לזה אמר דמ"מ אינו ענין לברכת הנטילה דאכיל' בידים טהורות יוכל להיות אף בלא נטילה כמ"ש בסימן קס"ד בשם הכל בו דאם הניח בבתי ידים א"צ נטילה אח"כ ואין כוונת הט"ז להביא משם ראיה דא"צ נטילה דז"א דהתם מיירי שהתנה עליהם שחרית כמבואר שם רק כוונתו להביא משם דמצינו ידים טהורות אף שאינו נוטל אותם עכשיו וא"כ אין האכילה בידים טהורות מכרחת הנטילה כגון אם נטהרו ידיו בנטילת שחרי' בלא תנאי כלל והניח בבתי ידים הרי נשארו בטהרתן אעפ"י שלא נטל אותן וא"כ מחמת שאוכל בטהרת ידים אין לו לברך משום זה על הנטילה (ואפשר מ"ש הט"ז בלא נגיעה ר"ל במקומות המטונפים אחר שכב' נטל שחרית אבל מ"מ נראה כמו שהגהתי) דלא ברוקא חדא כהדדי תפיתו ועוד הקשה הט"ז דאם איתא דעיק' הברכה על מה שמקיים המצוה לאכול בידים טהורות א"כ היה לו לברך וצונו לאכול כו' דהא עכ"פ מצות נטילה אזדה לה ומתחלה הוקשה שאין לו לברך כלל ואח"כ הקשה דעכ"פ היה לו לברך בנוסח אחר:
ח
(מ"א סק"ו ט"ו) כגון היוצא מב"ה כו' ואז לא קפדינן שיהיה עובר לעשייתן כיון דאכתי גברא לא חזי. עיין לעיל סימן חי"ת בט"ז ס"ק ע' ומפני כך נהגו בכל הנטילות לברך קודם שיטול מים שניים לא קודם ניגוב וה"ה ג"כ עובר לעשייתן ואע"ג דכששופך רביעית א"צ ניגוב וגם א"צ מים שניים כדאיתא בסימן קס"ב מ"מ לא פלוג כמ"ש הטור. ובאמת שזה צ"ע דאיך שייך בזה לא פלוג לומר שמשום כך נהגו לקולא שלא לברך עובר לעשייתן ולפי מ"ש הטור שלפעמים אין ידיו נקיות תיקנו שיברך לעולם אח"כ א"ש כיון שתקנת חכמים כך היתה מתחלה. משא"כ לפי מ"ש הב"י שם. דודאי מצד הדין מברך קוד' רק דמהאי טעמא נהגו העולם כן ועפ"ז כ' כאן בש"ע צ"ע וזה כוונת הט"ז ס"ט י"ב שכ' לפי הטעם הא' שכ' הטור שאין ידיו נקיות ניחא ר"ל שהטור שכ' דמהאי טעמא התקינו כך א"ש אבל לפי מ"ש בש"ע דנהגו כן מהאי טעמא וא"כ ע"כ לומר דאף אחר הנטילה מיקרי עובר לעשייתן מחמת שהוא קודם המים שניים או קודם ניגוב דאל"כ איך נהגו נגד הדין. א"כ באותן נטילה שא"צ ניגוב היה צריך לברך קודם הנטילה ולא שייך לא פלוג להקל:
ט
(שם ס"ק טז) צ"ל ודוקא גבי המוציא אם שכח אין מברך אחר האכילה משא"כ כו' כצ"ל. ר"ל דהתם הי' מחויב לברך ממש וכיון שלא עשה כן הואיל ואדחה אדחי משא"כ כאן דלפעמים לא חזי לברכה ובכה"ג נדחת הברכה ממקומה הלכך אף שיש מקום לברך אותם אחר שינקה ידיו ועפ"כ תהיה עובר לעשייתו. מ"מ כיון שא"א ברוב פעמים שתהיה קודם ממש לפי שאין ידיו נקיות תו לא קפדינן בזה כלל שתהיה קודם קצת העשיה טרם גמרה ואף היכא שידיו נקיות לא פלוג. ולפי דברי הטור א"ש טפי סברא זו ג"כ כמש"ל:
י
(מחבר סעיף י"ג) יכול לאכול פת צריך לציין הס"ק י"ג שבט"ז המתחיל בלא ניגוב ולמחוק מסעיף י"ב:
מחצית השקל על אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים ער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תע״ר:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״א:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ב:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים תער״ג:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ד:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ה:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ו:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ז:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ח:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
מגן אברהם תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
משנה ברורה תער״ט:א׳ does not have commentary for שולחן ערוך, אורח חיים קנ״ח: דיני נט"י לסעודה ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עטרת זקנים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הלכה
רשיון: Public Domain
מקור: he.wikisource.org
חתם סופר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
דגול מרבבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אליה רבה על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
אשל אברהם על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כף החיים על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
לבושי שרד על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
מגן אברהם
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
משנה ברורה
מקור: he.wikisource.org
נתיב חיים על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
יד אפרים על שלחן ערוך אורח חיים
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected]
האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח.
כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו'
תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5