שולחן ערוך, אורח חיים קמ״ז: דיני גלילת ספר תורה ובו ח סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני גלילת ספר תורה ובו ח סעיפים:
אסור לאחוז ס"ת ערום בלא מטפחת: הגה וי"א דה"ה שאר כתבי קדש (אגודה ותוס' פ"ק דשבת) ולא נהגו כן וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו ובס"ת אפי' בכהאי גוונא אסור (ד"ע אגודה) גדול שבאותם שקראו בתור' גולל ורגילין לקנותו בדמים יקרים לחבב המצוה: הגה י"א אם המעיל בצד אחד פשתן ומצד א' משי צריך להפך המשי לצד הספר ולגלול (מרדכי סוף מגילה) ולא נהגו כן [ב"י סימן קכ"ג] ואין לגלול במפה הקרוע אם יש לו אחרת [מהרי"ל] ואין לעשות מפות לספר תורה מדברים ישנים שנעשו בהם דבר אחר לצורך הדיוט וע"ל סי' קנ"ג: [אגודה מס' מנחות תשובת מהרי"ל סי' קי"ד וב"י רשב"ץ]:

ב

יכול מי שירצה לקנות להושיט המעילין להגולל ואין הגולל יכול למחות בו כי אף על פי שקנה הגלילה לא קנה ליקח המעילים: [וכן במקומות הנוהגין לקנות הוצאה והכנסה אין הש"ץ יכול למחות כי אין זה שייך לחזנים] [מרדכי סוף מגילה וא"ז:

ג

הגולל ספר תורה יעמידנו כנגד התפר כדי שאם יקרע יקרע התפר:

ד

הגולל ספר תורה גוללו מבחוץ וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים: הגה פירוש כשהספר עומד לפניו יהיה הכתב נגד פניו ויתחיל לגלול מבחוץ ואחר שגמר הגלילה יהדק סוף המטפחת בפנים שכשיבא לקרות בו ימצא ההדוק בפנים ולא יצטרך להפך הס"ת (טור והרא"ש ס"פ בני העיר) ונראה דכל זה מיירי כשאחד עושה כל הגלילה אבל עכשיו שנוהגים שאחד מגביה ואחד גולל יהיה הכתב נגד המגביה וכן נוהגים כי הוא עיקר הגולל והאוחז ס"ת:

ה

מוטב תגלל המטפחת סביב הס"ת ולא יגלול הס"ת כשכורכו במטפחת:

ו

הגולל ס"ת בתוך התיק טועה:

ז

אין המפטיר מתחיל עד שיגמרו לגלול הס"ת כדי שלא יהא הגולל טרוד ויוכל לשמוע ההפטרה:

ח

ביום שיש ב' ספרי תורה לא יפתחו השניה ולא יסירו המפה עד שיגללו הראשון: הגה ואין מסלקין הראשונה עד שכבר הניחו השניה על השלחן שלא יסיחו דעתן מן המצו' ומוציאין ב' הספרים כאחת ותופסין בשניה עד אחר שקראו בראשונה. (אור זרוע בשם הירושלמי):

א

גדול שבאותם שקראו בתורה גולל ורגילין לקנותו אין המנהג שהגדול וגולל אלא הקונה מכבד למי שירצה ומ"מ נכון לגדול היודע ליזהר בדיני גלילה להעמיד' על התפר ולגלול מבחוץ ולהדקו מבפנים ולגלול מטפחת סביב ס"ת ולא אפכא כנ"ל ומי שאינו נזהר בכל זה עון גדול יש בידו ואפי' אין הגדול קרא כלל אין אחר הגון לגלול ס"ת אלא הגדול שבב"ה (כן משמע בטור ע"פ סברת בעל עיטור) ובשעת הגבה' הס"ת ישתחוו כל אחד נגד הכתב דוקא ולומר וזאת התורה וכשמכניסין הס"ת ילך ממקומו בדרום המנורה ללותה לפני ארון הקודש וילכו אחריו ויאמר כל אחד בהולכו אחר ה' אלהיכם תלכו ע"כ:

א

ערום. ב"ח ומ"א כתבו דאפי' בעמודים אסור לאחוז אם לא ע"י מטפחת או ד"א עיין שם והפר"ח והיד אהרן חלקו וכתבו דנהי כשהוא ערום אסור לאחוז בעמודיו אבל כשהוא כרוך במטפחת פשיטא דשרי לאחוז בעמודי ס"ת אפי' בלא המטפחת וכ"כ הט"ז דלא ראינו אפלו מהמדקדקים ליזהר מליגע בעמודי ס"ת בלי הפסק ע"ש ועיין במהר"י מטראני ח"א סי' קל"ו ובתשו' פנים מאירות סי' ע"ו:

ב

קודש. ודוקא כשכתובין אשורית על העור ובדיו וא"כ יפה כתב רמ"א דלא ראה מימיו מי שחשש לזה וספרים שלנו אין כתובים באופן זה ומ"ש כאן וטוב להחמיר הוא מילתא יתירא ומיהו במגילה שכתובה כדינה צריך ליזהר. מ"א ע"ש:

ג

בדמים. והוא קודם להגדול:

ד

הדיוט. דוקא כמות שהן אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי מ"א עיין בחות יאיר סי' קס"א ועמ"א:

ה

מהדקו. בשעת הגלילה יאמר לך ה' הגדולה וגו'. ע"ה מ"א:

ו

הס"ת. פי' שלא יאחוז המפה בידו ויגלול הס"ת סביבו:

ז

ההפטרה. ובב' וה' שאומרים יהי רצון אחר הקריאה א"צ להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג וגם יש בו משום ביטול מלאכה לעם מ"א. מי שנותנים לו להגביה הס"ת ולגלול וא"א לו לעשות שתיהם יגביה ויתן לאחר לגלול דהוא עיקר הגולל עיין מ"א:

ח

השניה. ומניחין הב' על השולחן קודם הקדיש כדי שיאמרו הקדיש על שתיהם. מ"א:

א

מגילה ל"ב

ב

שם

ג

טור בשם מנהג אשכנז

ד

מרדכי שם

ה

שם בגמרא לפי' הרי"ף

ו

שם

ז

שם

ח

ריב"ש בתשו'

ט

סוטה כ"ט

י

מרדכי בסוף הלכות קטנות

א

ס"א וי"א כו'. תו' בשבת י"ד א' ד"ה האוחז כו' וב"ח ומ"א כ' דאף בעמודים אסור דמטמאין את הידים כמ"ש הר"ש ספ"ג דידים בשם תוספ' המשיחו' והרצועות כו' תיק כו' ואינה ראיה דתפילין יוכיחו דמטמאין את הידים כמש"ש במתני' ב' ב' ואפ"ה כ' תוס' בחגיגה כ"ד ב' ד"ה דתנן כו' ותי' הר"י כו' וכ"כ הר"ש במתני' ב' ומ"מ ספר סתם מ' כל כתבי הקודש:

ב

וטוב כו'. דמרדכי כ' דוקא אם לא נטל ידים וכ"מ לכאורה שם מדפריך הי גזור ברישא כו' אבל תוס' שם ד"ה כיון כו' ס"ל אפי' נטל ידיו ע"ש והכריע כאן מדעתו כן:

ג

גדול כו'. רש"י והר"ן ובע"ה לפי' קמא פי' גדול מאותן שבבה"כ אלא דבע"ה לאידך לישנא פי' מאותן שקראו ועשרה היינו ז' שקראו בתורה ומתרגם וש"ץ ומפטיר ופי' קמא עיקר:

ד

ורגילים כו'. ע"ס פ"ג דסוכה ול"ל באלף זוז כו':

ה

י"א כו'. כמ"ש בהיכל ויצף שלמה את הבית מפנימה כו':

ו

ולא נהגו כן. וכן עיקר לדינא דמשם אין ראיה כיון דנראה וראיה מאחר הדלתות שלא היה טוח בזהב כמ"ש בפ"ד דמדות וכן מתפלין ומזוזות דא"צ שרטוט ומסקנא דמזוזה צריכה שרטוט משום דנבדקת פעמים בשבוע משא"כ בתפילין דאינן נבדקין לעולם:

ז

ואין לגלול כו'. כמ"ש בבגדי כהונה בפ"ב דזבחים מקורעין פסולין ועיין רש"י. שם:

ח

ואין לעשות כו'. כמ"ש בסוף זבחים קי"ו ב' מה מזבח שלא כו' ובתוספתא פ"ב דמגילה והביאו מ"א כלים כו' אבנים כו':

א

ס"ב יכול כו'. כמ"ש בפ"ה דפסחים נותנו לחבירו כו' ומאי קמ"ל ברוב עם כו' ואף שזכה בו הראשון כ"ש בכה"ג:

א

פירוש כו'. וכן פי' תוס' שם ד"ה גוללו כו' אלא דהרא"ש מפרש גם לרישא אמטפחת:

א

הגולל כו'. שמ"ש בסוף מגילה גולל מבחוץ פירוש דהיינו חוץ לתיק ריב"ש סי' ל"ב ועט"ז ועריב"ש סי' ז':

א

ביום כו'. שאין עושין מצות חבילות כמ"ש בפ"א דסוטה אין משקין שתי כו' ולכן י"מ הטעם בס' שקדם אין המפטיר כו' משום ה"ט וטעם הנ' בש"ע שם הוא פי' רש"י שם:

ב

ואין מסלקין כו'. כמ"ש מקבל את המלא כו' מהרי"ל ועמ"א:

ג

ומוציאין כו'. ובירושלמי לא כ"כ:

א

וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו ובס"ת אפילו וכו' – וטעם הדבר דהמרדכי בשם הראבי"ה מיקל אפילו בס"ת לאחוז ערום כשנטל ידיו ולא הסיח דעתו משמירתן וכן משמע ברשב"א שבת דף י"ד ודעת התוספות שם ע"ב לאיסור וכן הוא דעת האגודה וכ"כ הריטב"א במגילה דף ז' בהדיא דאף בשאר כתבי קודש אסור לאוחזן ערום ומטמא הידים אף לאחר נטילה לכן בכתבי קודש דבלא"ה אין הדבר ברור שצריך להחמיר בזה דהתוספות שם בדף י"ד ד"ה האוחז כתבו דקצת משמע וכו' [ובשו"ת רדב"ז ח"ב סימן תשע"א מבואר דאין כתבי הקודש בכלל ס"ת לענין זה] ע"כ הכריע הרמ"א דבכתבי קודש וע"י נטילה יש לסמוך אמרדכי וסייעתו להקל [מגן גבורים ע"ש]:

א

במג"א ס"ק ה' ממראות הצובאות. נ"ב עיין חו"י סי' קס"א וסי' קס"ב ומ"ש שם דמשום הכי קיבל מרע"ה כומז בנדבת המשכן מפני שנשתנה על ידי היתוך משא"כ המראות הצובאות. וצ"ע דגם הם הותכו. אבל הרמב"ן ס"פ ויקהל כתב כי הם בטלו ברוב משא"כ המראות הצובאות שלא נתערב עמהם דבר בעשיית הכיור ע"ש ומש"ה לא רצה מרע"ה לקבל ע"א עפ"י הדיבור [ועי' ח"ס או"ח סי' מ' וסי' מ"ב]:

ב

שם במג"א ס"ק י"א בבת אחת בעזרה. נ"ב עיין חמד משה ובס' מחצית השקל דשניהם קראו תימה על דברי המג"א הלא יש. לכהן שני ידים דיוכל להשקות כל אחת ביד א' ודחקו מאוד. ולפענ"ד פשוט דכוונתו דע"כ אינו משקה שתיהן בבת אחת כיון דקודם להשקאה הושבעו דא"א בבת אחת דבודאי אסור לשנות מיחיד לרבים דכתיב יתן ה' אותך וכדומה ואין יכול לומר אתכם הגם דבכל לשון נאמרה כמפורש במתני' ר"פ אלו דברים היינו לתרגם אותו לשון דכתיבה אבל לשנות מיחיד לרבים בודאי אסור וכי כן ממילא אינו משקה בב"א כנ"ל [מהגאון כתב סופר]:

א

סעיף ח' במג"א ס"ק י"א מ"ש ובסוטה דף ל"ה אמרינן וכו'. נ"ב הנה בהיותי בסוגיא זו קשה לי טובא שם במה דפריך שם והא אין עושין מצות חבילות חבילות דתנן אין משקין ב' סוטות כאחת וכו' לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות וכו' וקשה לי מה פריך נימא דהתם אתיא כר"י ובהא פליגי וזה עצמו יהיה הנ"מ בינייהו דלר"ש מפרש הטעם שלא יהיה לבה גס בחברתה א"כ דוקא התם שייך טעם זה אבל בעלמא דלא שייך הך טעמא עושין מצות חבילות חבילות ור"י קאמר לא מן השם הוא זה אלא משום דכתיב אותה לבדה ולא אחרת עמה דאין עושין מצות חבילות חבילות ולכך ילפינן ממנו לכל התורה כולה דאין עושין מצות חבילות חבילות ואתיא הך משנה דאין עושין כר"י וצ"ע בזה ודו"ק:

א

[א] ספר תורה ערום וכו'. ונכון ליזהר הקורא ומגביה והגולל לאחוז אפילו בעמודי ספר תורה על ידי כנף הטלית (ב"ח), וכן כתב בתשובת מהר"י טראני סימן קל"ו והט"ז מקיל בזה, ושכן נוהגין אפילו המדקדקים. אך מגן אברהם הביא ראיה מהא דמטמאין ידים כמו היריעות, ולעניות דעתי נראה לי משום לא פלוג רבנן, גם דמי לתפילין דמטמאין הידים ונוגעין בהם ערומים, וכן אפילו כתבי קודש להרב רמ"א, גם התוס' במגילה דף ז' אינם אלא כמסתפק אם אסור גם בכתבי הקודש. כתב מגן אברהם דוקא כשכותבין אשורית על העור ובדיו כמו מגילת אסתר, אבל ספרים שלנו מותרים, עד כאן, ומשמע אפילו קודם נטילה. ומה שכתב רמ"א ולא נהגו להחמיר בכתבי הקודש יש לומר דקאי אמגילה, דבשאר ספרים שלנו לעולם מותר מיהו דוקא בסתם ידים אבל כשידוע שהם מטונפות יש להחמיר:

ב

[ב] שבאותם וכו'. ורגילין לקנות וכו'. פירוש עכשיו רגילין דבזמן הש"ס היה לגדול בחינם אף שאחר נותן דמים, ומגן אברהם הבין דקאי בזמן הש"ס, ולכן נדחק לפרשו ולא דק בזה. ונוהגין לקנות הוצאה והכנסה מטעם ברוב עם הדרת מלך (מהרי"ל). כתב כנסת הגדולה סימן קנ"ג בשם מהר"י ברונא שנים שקנו מצוות ביחד והיתנו ביניהם מי שאינו בבית הכנסת יטול חבירו במקומו ומת אחד מהם בטל התנאי, עד כאן, ונראה דשייך ליורשיו. וכהאי גוונא כתב שיירי כנסת הגדולה סימן זה דמי שקנה ומת אף שיש בעל החסרונות (רצה לומר כמו שנוהגים במקומותינו לקנות שהיית) שייך ליורשיו, מיהו במקום שיש מנהג הכל לפי מנהג, וסיים דיורשי המת מחויבים להטפל במצוה ולשלם להקהל דמי מצוה שקנה (יורשיהם) [מורישם] או ימכרו המצוה ומה שיחסרו ישלמו להקהל, ואם מכר ביותר הריוח ליורשים, עד כאן. ועולת תמיד סוף סימן קמ"ד כתב דלא נהירא דאין משתכרין במצוות בצדקה אלא הריוח להקהל, עד כאן. ולעניות דעתי לא שייך ענין דאין משתכרין להכא, דהתם טעמא כדאיתא בעשרה יוחסין דבהקדש אין משתכרין משום דאין עניות במקום עשירות ובצדקות דילמא מתרמי להו עניים וליכא למיתבה ליה, וכל הנך טעמים לא שייכי הכא וכיון שקנה המצוה לעצמו ונותן דמי לצדקה הרי היה שלו, וכן מעשים בכל יום שאפילו בעל המצוה עצמו לפעמים מוכרה לאחר כשנצרך לכך ומרויח בה, וכן משמע במגן אברהם סימן ש"ו ס"ק ט"ו. כתב בתשובת נחלת שבעה סימן ד' מעות מצוות עיקרו לעניים ולא לכלי קודש מיהו הגבאים יכולין לשנותן ועיין שם עוד ליתן למס. עמק ברכה סימן ה' דאין רשאין לעכב מעות מצוה לעצמו אלא יתנו לגבאים. כתב בתשובת צמח דוד סימן ע"ב מי שרצה לקנות מצוה בעשרים ואחר נתן שלושים אם אינו בטוח יכול הגבאי לכוף ראשון שיקח בעד עשרים, עד כאן. ובמגן אברהם סוף סימן קנ"ה העתיק דבריו ואחר כך חזר השני וכו' וכתב עלה ולא נוהגין כן. ותמיהני כשחזר מבואר בתשובה גופיה דנוהגין לכוף להאחרון לשלם הכל אלא כזה שאינו בטוח ואין הגבאין רוצין להניח לשני צריך שיקח הראשון בעשרים דשני הוא כמאן דליתא, ואפשר לנהוג הכי. כתב ים של שלמה פרק ה' דביצה, נהגו חסידי איסטרייך מה שאדם מוציא מפיו אף שהשני הוסיף בדמים ונשאר המצוה בידו אפילו הכי נותן לצדקה מה שכבר הוציא מפיו, עד כאן. מי שקנה מצוה לשנה ובתוך השנה גירש המלך ליהודים אם שמע בשעת הקנין הוה ליה להתנות, ועיין מזה בתשובת מנחם עזריה סימן ס"ד ומגן אברהם שם. כתב שיירי כנסת הגדולה במקום שנוהגין לקנות חסירות או מי שקנה המצוה עצמו הולך לעיר אחרת או חלה לא מצי משוי שליח במקומו, ועיין לעיל סימן קל"ג ס"ק י"ב בקדישים:

ג

[ג] יש אומרים אם המעיל וכו'. והוא מהמרדכי, וכתב הטעם דומיא דמזבח הקטורת, וצריך עיון הא אדרבה היה מצופה בזהב בחוץ, ובספר חסידים סימן תקל"ה כתב דומיא דקרשים שהיו מצופים זהב בפנים. ומגן אברהם כתב נראה לי שיש טעות סופר במרדכי וצריך לומר דומיא דארון וכן כתב באגודה סוף מגילה דמעילים דהיינו המפה יהיה המשי לצד הספר תורה ומעיל העליון יעשה המשי לצד חוץ דומיא דארון שהיה מבית ומחוץ בזהב ובאמצעיתו עץ עד כאן לשונו, ודחוק. גם תמיהני ששינה בלשון אגודה שכתב זה לשונו, כשמכסין הספר תורה במפה ויש שם שתים או שלושה מפות יהפוך המפה תחתונה נגד הספר תורה ומפה עליונה היפה מבחוץ, עד כאן. הרי דמיירי כשאין במפה עצמו שינוי אלא שבשני הצדדין שוה, אבל כשיש במפה עצמה שינוי אפשר דלא מהני מעיל עליון. לי היה נראה פירוש המרדכי שמזבח הזהב היה לפנים ומזבח הנחושת היה בחוץ, ומכל מקום אין זה ראיה גמורה למפה שכורכים גם המשי סביב הספר תורה, ואפשר דלכך כתב רמ"א שלא נהגו כן. מיהו מגן אברהם כתב שיש לנהוג כן, ומכל מקום נראה לי דבעל נפש יעשה המפה בשני צדדים בשוה אף שנותן פשתן באמצע. כתב באגודה שם יזהר שלא יהפכו המפות הרגילות להיות מבפנים כדאמרינן בקרשים שהיה רושמים בקרשים:

ד

[ד] מדברים ישנים וכו'. ודוקא בלא שינוי עולת תמיד סוף סימן קנ"ג, וכן כתב מגן אברהם דאם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי דהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות, עד כאן. וקשה דהתם טעמא כדפירש רש"י סוף ויקהל דחביבין המראות מן הכל שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות וכו', ועוד פירשו רמב"ן וגור אריה ודברי דוד דנחושת קלל היה ואף שנעשה כיור לא נשתנה מראיתו עיין שם, ויותר הוה ליה למגן אברהם להביא ראיה מחח ונזם דכתיב קודם. וכתב שיירי כנסת הגדולה דוקא תשמישי קדושה אבל תשמישי מצוה כגון כיס לטלית מותר, ובספר בית הלל בסימן קל"ט כתב דאף טלית גופיה מותר וכן משמע בתשובת ב"ח סימן י"ז. כתב הט"ז ליו"ד סימן רפ"ב כתב בתשובת מהרי"ל אין לעשות תשמישי ספר תורה מבגד שנשתמש בו הדיוט, ויליף לה מדדרשינן מהמזבח וכו' ואותן שנוהגין כן יש למחות, עד כאן. ואני עיינתי בתשובה גופיה סימן קכ"ב ולא כתב שיש למחות אלא זה לשונו, ואף דנהגו עלמא לעשות מבגדים ישנים לאו מר בריה דרבינא חתים עלייהו וכששואלין אמינא להו לקנות חדשים לכך עדיף חדש טפי עד כאן לשונו. משמע שאין למחות אלא כששואלין אמרינן להם שלא לקנותן ואם קנאן אפשר דמותרין, והיינו דסיים עדיף חדש טפי משמע דאין איסור בישנים. ונראה לי דמזה הטעם כללו הלבוש בבבא ראשונה עם מטפחת קרוע דאין איסור בדבר, גם דקדק וכתב ואסמכוהו אקרא, ולא כתב בלשון מהרי"ל ויליף לה וכו' שאינו אלא אסמכתא, ויתבאר עוד סוף סימן קנ"ג. כתב הט"ז שם דוקא תשמישי קדושה לעצמה אבל תשמיש דתשמיש הנזכרים בסימן קנ"ד מותר בישנים, ומגן אברהם הקשה עליו הא פרוכת שלנו הוא תשמיש דתשמיש ואפילו הכי אוסר מהרי"ל, עד כאן. ואפשר דבימי מהרי"ל היו נוהגין להניח לפעמים ספר תורה על הפרוכת כמו שכתב שיירי כנסת הגדולה והוי משמש עצמו. אך קשה מה שכתב המרדכי פירוש ר"י ניהו דלגבי טלית לא היינו אוסרין אם נשתמש בו הדיוט וכו', משמע בקדושה אף תשמיש דתשמיש אסור, ואפשר משום רבותא דסיפא דשל כותים אסור נקט טלית. ואם נעשה כבר תשמיש קדושה ממנה אסור לעשות אחר כך ממנו תשמיש דתשמיש דאף שאנו מחמירין שלא לעשות ממנו תשמיש דקדושה, מכל מקום להקל לא אמרינן דלא נתפס ביה הקדושה ועיין תשובת ב"ח שם. כתב הט"ז שם ס"ק ח' ונראה דאם אומר כסף זה לתשמיש ספר תורה אין בו משום אמירה לגבוה דהאי יכול למכרה, ודוקא גבי צדקה אמרינן כן, עד כאן. וכן מצאתי בתשובת מהרי"ל שם דאף שקנה בגד למפה מצי למיהדר ביה אף שכבר נדר מעיקרו מפה לספר תורה, ומכל מקום צריך לקיים נדרו ולקנות מעיל אחר, ועיין לקמן סימן קנ"ג ס"ק [כ"א]:

ה

[ה] הכתב כנגד המגביה וכו'. וכשאני גולל אני נוהג לכוף עמודי תורה אצלי שתהא בשוה כמו שהיה מונחת עד שנגללו כולו ואז הכתב נגדי ונגד המגביה וסייעתא מצאתי בשיירי כנסת הגדולה ופשוט דאם מכבדין לאחד הגבהה וגלילה שיקח הגבהה ואם כיבדו גלילה והושטת מעילים יקח גלילה. ועיין ביומא דף ע' דמצוה לראות עשיית המצוות משום ברוב עם הדרת מלך, מכל מקום רשאי להניחה ולילך לראות מצוה אחרת כיון שאינו עסוק בה:

ו

[ו] ולא יגלול וכו'. שזה בזיון לתורה וכו' מטעם זה נראה להחמיר שלא יחזיק ברצועות התפילין כדי שיגללו הבתים מרצועות אלא יחזיק התפילין בידו ויגלול הרצועה ממנה, אף דיש קדושה ברצועות מכל מקום בבתים יש קדושה יותר כדלעיל סימן ל"ב ועיין לעיל סימן י':

ז

[ז] המפטיר מתחיל וכו'. הלבוש בברכות הפטרה, אף דבש"ס ושולחן ערוך לא נזכר מברכות אלא מהפטרה סבירא ליה הכי מסתברא דזיל בתר טעמא וכן פסק באר שבע דף נ"ח. כתב מגן אברהם דבשני וחמישי שאומרים יהי רצון אחר הקריאה אין צריך להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג:

ח

[ח] לגלול ספר תורה במטפחתיו. רש"י סוטה דף ל"ט, כתב מטה משה סימן רנ"ד אין להגביה ספר תורה עד שהביא ספר תורה שניה קודם כדי שלא יעמוד החזן בטל בלא מצוה:

ט

[ט] עד שיגלול הראשונה. במפה וכו' (כלבו ומטה משה):

א

ס"ת אבל מגילה ושאר כתבי קודש מותר שב יעקב סי' י"א:

ב

לקנותו. עיין ת' פרי הארץ ח"ב סי' מ':

א

א) [סעיף א'] אסור לאחוז ס"ת וכו' דהכי איתא בסוף מגילה ובשבת דף י"ד ע"א. א"ר פרנך א"ר יוחנן כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום בלא אותה מצוה. דכתבו שם התו' יש מפ' מצות אחיזה וקשה מאי רביתא פשיטא שאין לו שכר כיון שלא עשה המצוה כהוגן לכך פי' ריב"א בלא אותה מצדה שעשה באותה שעה שאם אחז ס"ת ערום וקרא בו אין לו שכר מן הקריאה וכן אחזו לגוללו או להגיהו עכ"ל. וכ"כ התו' בשבת שם. וכ"כ הרא"ש, והב"ד ב"י. ומשמע מדברי הגמ' ופי' ריב"א הנז' דהא דאסור לאחוז ס"ת ערום הוא דוקא אם יש מצוה באחיזה ההיא כגון בשעת הגבהה או הקריאה או הגלילה שאחר הקריאה או אם צריך להגיה בו איזה דבר בעת הקריאה. דהא נקבר ערום בלא אותה מצוה קאמר אבל אם לא אוחזו משום מצוה כגון הניטל ס"ת להניחו במקום אחר או שגוללו קודם הקריאה אל מקום הקריאה או שאוחז יריעות של ס"ת שלא בשעת הקריאה כדי להגיהם וכיוצא בזה אין בזה איסור לאחוז בלא מטפחת כיון שלא יש מצוה באחיזה ההיא וכן כתב מהרש"ו ז"ל בשער הכוו' דף מ"ט ע"ב שאין החיוב הזה אלא בעת קס"ת בציבור שאז מתגלים אורות עליונים כאמור אבל שלא בשעת קס"ת כגון שצריך לתקנו או לענין אחר אין בכך כלום עכ"ל. ומסתברא דר"ל דדוקא בשעת קריאה שיש מצוה וגם שאז האורות מתגלים קאמר אבל אם לא בשעת קריאה או שאין מצוה באחיזה ההיא אין בכך כלום כדמשמע מדברי הגמרא. ועיין בן א"ח פ' תולדות או' ח"י שכתב דאם בשעת שהוא פותח הס"ת להראות הכתב להקהל רואה שאינו פתוח באותה פ' שקורין וצריך לגלול שנים או שלושה דפין צריך לאחוז במטפחת גם לפ"ד מהרש"ו ז"ל יען כי מפורש בשער הכוו' שם דבעת שפותח הס"ת בהיכל כדי לקרות מתגלית הארת התורה הכתיבה בתוכו לחוץ אל כל הקהל וכתב דכן יש ליזהר הש"ץ ג"כ בעת שקורא בצבור ונשלם הדף שצריך למשוך היריעה צריך לאחוז ע"י מטפחת יעו"ש. אמנם לפי מ"ש נראה שאין הכרת לזה מדברי מהרש"ו ז"ל וגם מדברי הגמ' ופי' ריב"א ז"ל שהבאנו לעיל נראה דאין איסור אלא דוקא אם יש מצוה באחיזה ההיא ובענין זה לא יש מצוה ומ"מ יש להחמיר. ועיין בדברינו לעיל סי' קל"ד או' יו"ד:

א

ב) שם אסור לאחוז ס"ת ערום וכו' כתב ב"י דהמרדכי כתב דה"מ בידים סתם אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן ע"כ וכתב ב"י ואפשר שע"ז סומכין האשכנזים שאוחזין ס"ת ערום בשעה שמגביהין אותו להראות הכתב לעם ומיהו מצאתי כתוב בשם אגודה דאפי' סמוך לנטילה קאמר עכ"ל מיהו מור"ם ז"ל בד"מ או' ב' כתב דאני מבני בניהם ולא ראיתי מנהג זה ביניהם אלא אדרבא נזהרין שלא ליגע בס"ת ערום אבל בשאר כתבי קודש אין נזהרין כלל ולא ראיתי מימי מי שחשש לזה בשאר ספרים עכ"ל והב"ח כתב ע"ז דאסור לאחוז ערום וכו' פי' הקורא בתירה צריך לאחוז בעמודי התורה בשעת ברכה וקורא כדלעיל סס"י קל"ט ואסור לו לאחוז בעמודי הספר בלא מטפחת ומנהג שלנו שאין נזהרין בזה סומכין על מ"ש המרדכי ע"ש ראבי"ה בסוף מגילה דה"מ בידים סתם אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן וכו' וסיים דכל ירא שמים לא יאחז בעמודי ס"ת ערום בלי מטפחת וכן ראיתי מן המדקדקים דבין בשעה שקירין בין בשעה שמגביהין אוחזין בעמודי ס"ת ע"י כנף הטלית ושמעתי שכך נוהגין במדינת אשכנז ונכון הוא עכ"ל וכן דעת המ"א בריש הסי' דאפי' בעמודים אסור לאחוז ערום יעו"ש. וכתב הפר"ח או' א' דמדברי הב"ח יראה דאפי' כרוך במטפחת אסור לו לאחוז בעמודי הספר בלא מטפחת או ע"י כנף הטלית וליתא דנהי דכשהוא ערום אסור לאחוז בעמודיו וכמו שדקדק מוהרי"ט ח"א סי' קל"ו מדברי הרמב"ם וכ"נ מדברי הב"י אבל כשהוא כרוך במטפחת פשיטא דשרי לאחיז בעמודי הספר אפי' בלא מטפחת עכ"ל וכ"כ י"א בהגב"י מיהו הנה"ש או' א' כתב דאם הס"ת כרוך במטפחת לכ"ע שרי לאחיז בעמודים בלא מטפחת ומ"ש הב"י שהאשכנזים אוחזים ס"ת ערום בשעה שמגביהין וכו' היינו שהיו אוחזין אותו בלי מטפחת סביבו יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר או' א' דאם הס"ת כרוך במטפחת מותר לאחוז בעמודים בלא מטפחת יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' א' וא"א בריש הסי' יעו"ש. ועיין בתשו' ניב"י חא"ח סי' ז' שכתב דבעמודים ודאי שיש להתיר אחר הנטילה ויפה נהגו בני אשכנז יעו"ש אמנם מה שנראה מדברי הנה"ש שם דגם מה שהתיר הט"ז סק"א לאחוז בעמודים בלא מטפחת היינו אם הס"ת כרוך במטפחת ליתא אלא נראה שהט"ז מתיר אפי' אם אין הס"ת כרוך במטפחת כמובן למעיין וכ"כ המאמ"ר שם. וכ"מ בתשו' שב יעקב סי' י"א דבעמודים מותר לאחוז בלי מטפחת יע"ש והביאו פ"ת וא"ח או' ב' וכ"נ דעת הא"ר או' א' כדעת הט"ז. נמצא דג' מחלוקות בדבר דלדעת הב"ח לפי הבנת הפר"ח אפי' אם הס"ת כרובה במטפחת אסור לאחוז בעמודים בלא מטפחת ולדעת הפר"ח ודעמיה אם הס"ת כרוכה במטפחת מותר לאחוז בעמודים בלא מטפחת ולדעת הט"ז ודעמיה אפי' אין הס"ת כרוכה במטפחת מותר לאחוז בעמודים בלא מטפחת. ועיין בנוב"י שם סי' ח' שכתב דהרוצה להחמיר שלא ליגע בעמוד ס"ת אלא בהפסקת טלית רשאי ובלבד שיהיה בצנעה יעו"ש והביאו מחב"ר או' ג' ובספרו לד"א סי' ג' או' יו"ד ושאר אחרונים מיהו מדברי הב"ח הנ"ז כראה כיון דאיכא בזה פלוגתא הרוצה להחמיר אין בו משום יוהרא ואדרבא נכון לעשות כן וכ"כ לעיל סי' קמ"ו או' כ"ב בשם הפתה"ד יעו"ש. ומנהג הספרדים לעשות תיק לס"ת מעשה עץ ומצופה במשי או בכסף וכשמגביהין הס"ת להראות הכתיבה לעם אוחזין בתיק ומגביהין ובשעת הקריאה אוחזין במטפחת כמ"ש לעיל סי' קל"ט או כ"ד בשם האר"י ז"ל יעו"ש:

א

ג) שם. בלא מטפחת. פי' ולא סגי בנטילת ידים. עו"ת או' ב' והוא ממ"ש בב"י בשם האגודה והבאנו דבריו באו' הקודם דאפי' סמוך לנטילה קאמר דאסור לאחוז ס"ת ערום וכן הוא סברת מור"ם ז"ל בהגה שכתב ובס"ת אפי' בכה"ג אסור ור"ל דלא מהני נט"י. וכ"כ הלבוש, ודעת מר"ן ז"ל גם לאחוז בעמודים לא סגי בנט"י כמ"ש בב"י והבאנו דבריו באו' הקודם שכתב על דברי המרדכי ואפשר שע"ז סומכין האשכנזים שאוחזין ס"ת ערום בשעה שמגביהין וכו' וההגבהה של האשכנזים היא בעמודים מפני שאין נוהגין לעשות תיק של עץ לס"ת כמו שעושק הספרדים ומדקאמר ע"ז סומכיו האשכנזים משמע דלדידיה לא ס"ל הכי וכן דעת הלבוש דגם לאחוז בעמודים לא סגי בנט"י רק אם הס"ת כרוכה במטפחת:

א

ד) שם. ערום בלא מטפחת. ואני שמעתי שיש מפרשים דהאי ערום לא קאי אס"ת אלא על האדם האוחז ס"ת שאם הוא ערום מטלית מצוייץ נקבר ערום. מהר"ט מילדולה ז"ל בספר מים רבים חי"ד סי' נ"ג, י"א מ"ב בהגה"ט או' א' ועוד עיין מאמ"ר או' ב' שכתב שיש שפירשו ערום על האדם דאדם שהוא ערום לא יאחוז בס"ת ודחו דבריהם וכתב דכל הפו' כתבו כדברי מר"ן ז"ל דערום על הס"ת בלא מטפחת יעו"ש. ונ"מ דנכון להחמיר גם לפי יש מפרשים אע"ג דלפום דינא ק"ל כדברי מר"ן ז"ל וכהסכמת כל הפו' דערום קאי אס"ת. וכ"כ היפ"ל או' א' דהני מילי סיועי מסייע' ליה למ"ש הרב מעשה אברהם חא"ח סי' ל"ו דאין לעלות ולקרות בס"ת וגם לעשות שום מצוה הנוגע לס"ת בלתי הדור בלבושו בטלית על ראשו וכו' מיהו כתב שם אבל אין לעכב המצוה בשביל זה יעו"ש:

א

ה) שם הגה. וי"א דה"ה שאר כתבי הקודש. כ"כ התוס' בשבת דף י"ד ע"א דקצת משמע דלאו דוקא ס"ת דהא כל כתבי הקודש תנן במס' ידים (פ"ג) שמטמאין את הידים עכ"ל וכתב המ"א סק"א וא"כ גם רצועות התפילין וכ"ש בתפילין עצמן אסור לאחוז ערום דהרי מטמאין הידים ומיהו בחגיגה דכ"ד ע"ב כתבו התוס' דרצועות של תפילין עם התפילין לא שייך דרבי פרנך וכו' וכ"כ הרא"ש במס' ידים וא"כ משמע דמותר לאוחזן ערום. ומיהו כתבי קידש דוקא כשכתובין אשורית על העור ובדיו כדאיתא במשנה (שם פ"ד) וכ"כ הרמב"ם (פ"ט מהלכות אבות הטומאה) ומיהו במגילה שכתובה כדינה צריך ליזהר דמסתם הרמב"ם ש"מ דלא ק"ל כשמואל (מגילה ז' ע"א) דאמר אסתר אינה מטמאה ידים עכ"ד וכ"כ המו"ק בסי' תרצ"א דמגילת אסתר בעיא מטפחת כדאיתא בחלק דף ק' ע"א. והביאו מחב"ר שם או' ג' וכ"כ בס' האשכול ה' ת"ת סי' י"ב דאסור לאחוז המגילה ערום יעו"ש. מיהו בהרדב"ז ת"ב סי' י"א כתב דזה למאן דמפרש דערום קאי אאדם אבל למאן דמפרש דקאי לס"ת שאר כתבי הקודש מותר לאחזן כשהן ערומים, והביאו כנה"ג בהגב"י וכתב וכן עמא דבר, וכן בתשו' שב יעקב חאו"ח סי' י"א האריך בענין זה ולבסוף מסיק דשאר כתבי הקודש מותר לאוחזן כשהן ערומים וכדברי הרדב"ז ז"ל יעו"ש והביאו י"א במ"ב בהגב"י או' א' ברכ"י או' א' וכ"כ א"ר או' א' דמ"ש רמ"א דלא נהגו להחמיר בכתבי הקודש י"ל דקאי אמגילה דבשאר ספרים שלנו לעולם מותר. וכ"כ בתשו' פנים מאירות ח"א סי' ע"ו דהעולם אין נזהרין לאחוז מגילה ערומה ויש להם על מה שיסמוכו. והביאו מחב"ר או ד' יעו"ש. זכ"ל או' מ' ועיין לקמן או' ז'

א

ו) וכתב עו"ש הרדב"ז דלכל הפירושים תורה שבע"פ מותר לאוחזן בין כשהוא ערום בין כשהם ערומים, והביאו כנה"ג שם. ועיין בא"ר שם שכתב דיש להחמיר אף בספרים שלנו כשידוע שידיו מטונפות. יעו"ש ולפ"ז גם בספרים דתורה שבע"פ יש להחמיר שלא לאוחזן כשידיו מטונפות:

א

ז) שם בהגה. ולא נהגו כן. פי' אף באותן שכתובין אשורית על העור ובדיו כגון מגילה כ"מ מפשטיות דברי רמ"א ז"ל וכ"כ א"ר או' א' והב"ד לעיל או' ה' וכ"כ בתשו' פנים מאירות ח"א סי' ע"ו, וכ"כ בביאור הגר"א, ודלא כמ"א סק"א. והטעם דלא נהגו כן אפשר לומר משום דהתוס' כתבו קצת משמע דל"ד ס"ת כמ"ש לעיל או' ה' והגמרא פ' חלק (סנהדרין דף ק' ע"א) ג"כ אפשר לפרש בענין אחר, ומ"מ כבר כתבנו לעיל או' ה' דיש פלוגתא בזה וע"כ נכון להחמיר לאחוז המגילה בעת הקריאה בבגד או בעמוד שלה או לפחות שלא יסיח דעתו מן הנטילה כמ"ש רמ"א ז"ל ודוקא לגבי שאר כתבי הקודש יש להקל בשלא יסיח דעתו מן הנטילה אבל לאח"ז ס"ת בלא מטפחת אין להקל בנטילה כמ"ש רמ"א ז"ל וכ"כ לעיל או' ג' יעו"ש:

א

ח) שם בהגה. וטוב להחמיר אם לא נטל ידיו. נ"ל בסתם ידים דחיישינן שמא נגע במקום מטונף והטעם דמהני נט"י לשאר כתבי הקודש מפני שהמרדכי מיקל אפי' בס"ת כמ"ש לעיל או' ב' והתוס' כתבו קצת משמע דל"ד ס"ת כמ"ש באו' הקודם וע"כ כתב רמ"א ז"ל בדרך פשרה דלכתבי הקודש די בנטילת ידים אבל לא לס"ת ודו"ק:

א

ט) שם. גדול שבאותם שקראו בתורה גולל. דהכי איתא בסוף מגילה א"ר שפטיה א"ר יוחנן עשרה שקראו בתורה הגדול שבהם גולל ס"ת דא"ר יהושע ב"ל עשרה שקראו בתורה הגולל ס"ת קיבל שכר כנגד כולם ע"כ. והביאו הטור. ופי' רש"י ז"ל עשרה שקראו שנאספו, וקראו הג' או הז' כחוק היום, ולפי שאין קורין בתורה פחות מעשרה נקט עשרה שקראו בתורה עכ"ל. והטור כתב בשם בעל העיטור איכא מ"ד יו"ד ל"ד אלא גדול שבבהכ"נ ואיכא מ"ד יו"ד דוקא ז' שקראו בתורה ומתרגם ומפטיר וש"ץ עכ"ל וכתב ב"י נראה שלדברי הפי' הב' שכתב רבינו בשם העיטור גדול שבקוראים קאמר בדוקא עכ"ל וכך הם דבריו כאן בש"ע שכתב גדול שבאותם שקראו בתורה גולל לאפוקי גדול שבבה"נ, וכ"כ הב"ח דלסברא בתרא דוקא הגדול שבקוראים הוא הגון לגלול ואעפ"י שיש הגון ממנו בבהכ"נ וכך נראה מדברי ב"י עכ"ד:

א

י) שם. גדול שבאותם שקראו בתורה גולל. ופי גולל דקאמר הכא כתב בשה"ג ע"ש רבי' ישעיה אחרון הוא הגולל ס"ת קודם שיתחילו לקרות ומעמיד הס"ת על מקום קריאה וא"כ הוא הממציא הקריאות לקרות בהן ולכך שכרו גדול. וי"מ הוא הגולל אותו לאחר שקראו בה כדי לכרוך אותו במטפחת עכ"ל. והביאו הב"ח וכתב דפי' י"מ הוא הנראה מדברי הטור ובעל העיטור שהביא וכן נראה מדברי כל הפו' יעו"ש, וכ"כ העו"ת אות ג' מאמ"ר אות ד':

א

יא) שם. ורגילין לקנותו בדמים וכו' צ"ע כיון שהגדול גולל מה ענין לקנותו וצ"ל דמ"מ מי שמעלה בדמים יותר הוא קודם להגדול כדי לחבב המצוה מ"א סק"ג והמאמ"ר או' ו' כתב דמילי מילי קאמר ור"ל דמתחלה כתב דין התלמוד דגדול שכולם גולל והדר קאמר מנהגא ואין המנהג חולק בזה על דין התלמוד דמ"ש בש"ס גדול גולל לפי שלא היו נוהגין בקניית המצות כלל אבל במקים שנהגי לקנות המצות גם הגלילה יכולין לקנות. וכ' דגם המ"א י"ל דהבין כן ודלא כהא"ר וסיים דבמקומם אעפ"י שנהגו לקנות כל עולה ועולה לא נהגו לקנות. הגלילה אלא נוהגין שהעילה אחרון הוא הגולל ונהרא נהרא ופשטיה דכיון דנהגו כן כל העולים אדעתא דהכי עולים ויודעים שהאחרון גולל וכאלו האחרון קונה המסיים והגלילה ואין כאן בזיון לגדול שבהם יעו"ש, וכן המנהג פשוט ברוב המקומות דהמסיים גולל או הש"ץ ונהרא נהרא ופשטיה. ועיין לקמן או' ל"א:

א

יב) שם ורגילים לקנותו וכו' קהל שקנו אמירת קדיש בתרא לש"ץ ויום אחד לא התפלל שלא היה שם והתפלל אחר אם כשברכו מי שבירך אמרו שיאמר אותו פלוני הש"ץ כל שלא נמצא הש"ץ שם יאמר אותו בעל החסרונות אבל אם כשברכו המי שבירך אמרו שיאמר אותו הש"ץ ולא פירשוהו בשמו אז כל מי שעומד להתפלל נכנס במקום הש"ץ ואומר הקדיש, שכנה"ג בהגה"ט או' א' אמ"ל הלכות מצות ס"ת או' י"ז. לד"א סי' ב' או' טו"ב:

א

יג) אם קונה הלכות ס"ת בעזרה מתפלל יוצר ולא רצה להפסיק ושלח לאוהבו לעשות המצוה יכול בעל החסרונות לעכב, ואם בעל המצוה יכול לעשותה ואין סיבה מחמתו מונעת יכול לתת המצוה למי שירצה שכנה"ג שם או' ב' אמ"ל שם או' ח' לד"א שם או' ח':

א

יד) מי שקנה מצוה ורוצה להלוך לעיר אחרת מצי משוי שליח במקומו ואפי' כבר יצא ולא עשה שליח מצי משוי שליח, שכנה"ג שם בשם מהר"י מברונא, ובתשו' סי' ח' כתב דיכול ג"כ למכור ואין בעל החסרונות מצי מלעכב על ידו יעו"ש והביאו י"א במ"ב בהגה"ט או' ג' אמ"ל שם או' ה' לד"א שם או' ה' ובספרו ברכ"י סי' קנ"ג או' י"א ואם חלה בעל המצות ואינו יכול לבא לבהכ"נ מצי משוי שליח במקומו אם לא חולה כ"כ דאפי' הווי מייתי לגבי לא הוה מצי לעשות המצוה. שכנה"ג שם בשם הנ"ז וכתב דהיינו כשאין שם מי שקנה חסרונית אמ"ל שם. לד"א שם:

א

טו) מי שקנה מצוה לשנה ועשה מצותו לי' חדשים ומת ויורשיו אינם רוצים לתת דמי המציה אלא לפי הערך או שימכרו המצוה לו' חדשים ומה שיחסר ישלמו ובעל החסרונות ממאן ואומר שהוא נכנס במקום המת אם יש מנהג הכל לפי המנהג ואם אין מנהג שורת הדין אם היורשין רוצין להחזיק במצוה לית דימחי בידייהו ואם אינם חפצים תמכר עד זמן הקצוב וכל מה שיחסר ישלמו היורשין ואין חיוב להקהל להטפל בזה אלא היורשין ואם תמכר ביותר ליורשין שכנה"ג שם או' ג' אמ"ל שם או' ו' לד"א שם או' ו' מיהו העו"ח בסי' קמ"ד או' ו' חלק על הכנה"ג בהיכא דהותירו וכתב דהריוח של הקהל כי אין משתכרין בצדקות והביאו אמ"ל שם אבל הא"ר בסי' זה או' ב' כתב דלא שייך בענין זה אין משתכרין בצדקות וכתב דמעשים בכל יום דלפעמים אפי' קונה המצוה מוכרה ומרויח בה יעו"ש:

א

טז) שנים שקנו מצות ביחד והתנו ביניהם מי שאינו בבהכ"נ יטול חבירו במקומו ומת אחד מהם בטל התנאי. שכנה"ג בהגב"י סי' קנ"ג או' כ"א בשם מהר"י מברונא אמ"ל שם או' ז' לד"א שם אות ז' אבל הא"ר שם כתב נראה דשייך ליורשיו:

א

טוב) מי שזכה באיזה כבוד או מצוה בק"ק אין מעבירין אותה הימנו אם לא שיש טענה נגדי. ואפי' בדבר דמזמן לזמן קאתי אלא א"כ נתברר שמחל ונתיאש. ואפי' אם בא ת"ח לזכות באותה מצוה אין מעבירין אותה ממי שהחזיק בה אפי' אם היא ע"ה מהראנ"ח ח"ב סי' ע' כנה"ג סי' קנ"ג בהגב"י. אמ"ל שם לד"א שם:

א

חי) ואין דין זה אמור אלא ברוצים להעביר המצוה והכבוד לגמרי ממי שיחזיק בו אבל אם בא לזכות במצות וגם הראשון יעמוד במצותו כגון מי שהחזיק שיתפללו בביתו ובא אחר ועשה ביתו בית תפלה שיתפללו, בו אעפ"י שקצת מהאנשים שהיו מתפללים בבית המחזיק הראשון מתפללין בבית המחזיק השני אינו יכול לעכב על ידו. הראנ"ח שם סי' פ"ח. כנה"ג שם. אמ"ל שם. לד"א שם. ועיין לקמן סי' ק"ן או' ז' ובסי' קנ"ג על סעי' י"ז:

א

יט) כתב המרדכי בסוף פ' בני העיר לענין יין הבדלה כל מי שיתן יותר לצדקה הרי הוא זוכה ולא שייך ירושה במצות. והביאו ב"י סס"י קנ"ג. וכתב בס' שלחן מלכים דהא דאין ירושה במצות מיירי כשזכה במצות בלי נתינת מעות אבל מי שקנה המצוה לזמן במעות זוכין בה יורשיו אמ"ל שם לד"א שם. וכ"כ שכנה"ג סי' קנ"ג בהגב"י או' ך' וכן אם קנאה בפי' לו וליורשיו אחריו לא שייך לומר אין ירושה במצות שכנה"ג שם ובאו' ח"י יעו"ש ועיין לעיל או' ט"ו:

א

ך) מקום שנהגו למכור המצות בכל חודש ואעפ"י כן מוכרים אותם ברגלים וחל רגל בשבת קונה המצות ברגל זוכה במצות ס"ת במנחת הרגל שחל בשבת, כ"כ י"א שם או' ב' ואמ"ל בה' מצות ס"ת או' ב' בשם תשו' כנה"ג סי' י"ט אבל הלד"א סי' ב' או' ב' כתב דאין ראיותיו מכריעות ונראה שזכה במצות ס"ת במנחת שבת שהוא רגל קונה המצות בחודש וכתב שכן ראה שנהגו באיזה עיירות:

א

כא) אם יש תקנה שאבי הבן דוחה לבעל המצוה להוליך ס"ת לתיבה וכשיש ב' אבות הבנים הנילד ראשון אביו קודם וראובן קנה המצוה ובתוך זמן מצותו יום ג' נולד בן לשמעון ויום ה' נולד לראובן ראובן קודם ואם יש מנהג יעשו כמנהגם. והנולד בנו ראשון אפי' מילה שלא בזמנה הוא קודם לאבי הבן שנולד לו בן אח"כ והיא מילה בזמנה. תשו' כנה"ג סי' ס"ט י"א שם או' ד' אמ"ל שם או' ט' לד"א שם או' ט':

א

כב) אם לא היה אבי הבן בקהל נהגו לתת המצוה לבנו או לאחיו ואם יש אבי הבן אחר בקהל אף שבנו נולד אח"כ הוא יעשה המצוה. ואם שני הבנים נולדו ברגע א' מי שהוא ראוי יותר לפי חכמתו וכיוצא קודם. וכן אם אין מנהג להקדים לאבי הבן שנולד בנו ראשון כשיש שנים הולכים אחר חשיבות האדם להקדימו. תשו' כנה"ג סי' ך' אמ"ל שם או' יו"ד. לד"א שם או' יו"ד. ועיין לעיל סי' קל"ה או' כ"א ואו' כ"ב. ועוד עיין מדברים אלו בדברינו לסס"י קל"ד. ולקמן בש"ע סס"י קנ"ג:

א

כג) שם הגה. י"א שאם המעיל וכו' ובאגודה סוף מגילה כתב דמעיל התחתון דהיינו המפה יהיה המשי לצד הס"ת ומעיל העליון יעשה המשי לצד חוץ דומיא דארון שהיה מבית ומחוץ בזהב ובאמצעיתו עץ עכ"ל והביאו מ"א סק"ד ועיין ס"ח סי' תתקל"א וא"ר או' ג' וסיים שם בא"ר ומ"מ בעל נפש יעשה המפה בשני צדדים בשוה אף שנותן פשתן באמצע ע"כ וכתב באגודה שם יזהר שלא יתהפכו המפות הרגילות להיות מבפנים כדאמרינן בקרשים שהיה רושמים בקרשים א"ר שם:

א

כד) וכתב בשו"ת שערי צדק חא"ח סי' י"ג דמותר לעשות מעץ חיים של ס"ת לשנות מצד העליון לעשות ממנו צד התחתון, ואין בזה הורדה כלל כי אדרבה יותר נקרא תשמיש קדושה הצד התחתון כי בו אוחזין הס"ת בשעת ברכה ובשעת הגבהת הס"ת יעו"ש וזהו למנהג האשכנזים שאוחזין בעמודין בשעת ההגבהה כמ"ש לעיל אות ג' ועיין בשו"ת מהר"ם חא"ח סי' ע"ה בענין ס"ת שנשבר עץ חיים של ימין ולאחר התיקון נתקטן וא"א ליתנו עוד בימין אי רשאי להחליף של ימין לשמאל ושל שמאל לימין וכתב להתיר יע"ש. א"ת או' ג':

א

כה) שם בהגה. ואין לעשות מפות וכו' וכ"כ בש"ע לקמן סי' קנ"ג סעי' כ"א. וכתב הט"ז ביו"ד סס"י רפ"ב תשמיש דתשמיש שרי יעו"ש, והביאו מ"א סק"ה, וכתב ומיהו בתשו' מהרי"ל סי' קכ"א כתב דאף פרוכת אסור לעשות מדברים ישנים ופרוכת שלנו תשמיש דתשמיש הוא כמ"ש סי' קנ"ד ס"ו, ובתו' פ"ב דמגילה איתא כלים שנעשו מתחלתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה, אבנים וקורות שחצבו מתחלה להדיוק אין בונים אותן בהר הבית וכ"כ הרמב"ם ספ"א מה' ב"ה משמע דאפי' הם חדשים כל שנעשו להדיוט אסור, ומיהו העולם נוהגים לעשות אפי' מישנים וכמ"ש מהרי"ל ונ"ל דס"ל דבה"מ שאני ועוד כ"ל דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן אבל אם שינה צורתן ועשה מהן כלי אחר שרי שהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות עכ"ל. וב"כ העו"ת סי' קנ"ג אות מ"ד דדוקא בלא שינוי הוא דאסור. סו"ב אות ב' וכ"כ חו"י סי' קס"א, דע"י שינוי מותר יעו"ש, ועיין מט"י בסי' קנ"ג אות ד' מה שפקפק בדברי המ"א וכתב דבגד חדש שלא נשתמש בו הדיוט כ"א פעם או פעמים ועדיין הבגד בחידושו יכול לעשות ממנו מפה לס"ת ומה גם שמשנה צורת הבגד ואינו ניכר וכתב שם שהורה כן הלכה למעשה וכן הורו המורים במעשה כזה יעו"ש והביאו מחב"ר בק"א בזה הסי'. וכ"כ בס' בני יהודה דף ס"ז ע"ב דיש חילוק בין בגד חשוב שלא ילבשוהו אלא לפרקים ובין הנלבש בקבע ובין שמשנים צורתו הראשונה ונעשה צורה אחרת בשינוי דלא הדר ויש להתיר וכך נהגו בעיר המהוללה ליוורנו יעו"ש, והביאו ברכ"י בסי' קנ"ג אזת ט' אלא שכתב אבל מהר"י פראג"י בתשו' כ"י סי' צ' לא התיר אלא בתכשיט ולבוש הנעשה לנשים ולא נשתמשו בו דמותר לקורעו ולעשות מפות לס"ת ע"כ. ועיין במו"ק בזה הסי' ובאר יעקב דף ט' שהתירו לעשות מבגד אשה ג"כ והביאו ראיה ממשנה ערוכה פ' כ"ח דכלים משנה ה' יעו"ש, והב"ד מחב"ר סי' קנ"ג אות ח' שע"ת שם אות ל'. וכ"כ הזר"א ח"ג א"ח סי' י"ו וכ"כ הער"ה בסי' קנ"ג אות ז' דאפי' ליכא מעשה ושינוי והם ישנים שרי וחלק על המט"י יעו"ש. ומיהו נראה לענין דינא דבעינן שיהיו נראין עדיין כחדשים מפני כבוד הקדושה וכן אם יש בהם צורת בגד של הדיוט צריך לשנות אותם מפני כבוד הקדושה, ועיין בס' מאורי אור בחלק באר שבע דף ל"ח ע"א שכתב באיסור מעילים מתשמיש הדיוט לכאורה מסתברא דוקא במניח בעין אבל בשינוי מעשה כדידן שרי. אכן המדייק במעשיו יש להחמיר אפי' בשינוי מעשה ואפי' פרוכת שאינו קודש כמעיל יש להרחיק מפני המון קריא נושקין בתינוק ואיכא הרהורא. וה"נ לעשות טלית גדול וקטן מבגד משי של אשה אף דשרי מדינא אסור משום הרהורא וכן שאר בגדיו מלבד באמו ובתו ואשתו כדאשכחן בנדרים מ"ט סוף ע"ב דביתהו דרבי יהודה עבדת גלימא וכו' והוה ר"י מצלי ביה ודו"ק, והביאו א"ח סי' קנ"ג אות כ"א ונראה דהא דאיכא הרהורא הוא דוקא אם ניכר שזה הבגד של אשה אבל אם אינו ניכר שרי, ומפות של קיטל שלובשים ביוה"כ לס"ת אפשר בלא שינוי שרי דקצת תשמיש גבוה הוא שמתפללים בהם בבהכ"נ ובפרט דהעולם נוהגים להקל. א"א אות ה':

א

כו) שם. ואין לעשות מפות וכו' ואם רוצים לעשות לס"ת על עמודי העץ ציפוי לנוי מנחושת שנשתמש לכלי הדיוט ע"י שינוי מותר. מור ואהלות באהל מנירה הטהורה סי' ג' והביאו שדי חמד באסיפת דינים מע' בהכ"נ אות ד' א"ת אות ה':

א

כז) שם ואין לעשוח מפות וכו' ודוקא תשמישי קדושה אסור אבל לא תשמישי מצוה ולכן מותר לעשות מהם כיס הטלית. שכנה"ג סי' קנ"ג בהגב"י או' ט"ו. ובס' בית הלל בסי' קל"ט כתב דאף טלית גופיה מותר. וכ"מ בתשו' ב"ח סי' י"ז א"ר או' ד' ומיהו מתשמיש מגונה מכנסיים וכדומה נראה דאין לעשות. א"א או' ה' ועיין לקמן סי' קנ"ג או' קס"ז:

א

כח) שם ואין לעשות מצות וכו' והיינו דוקא בדבר שהוא תשמיש קדושה עצמו כגון אותם הנזכרים בא"ח סי' קנ"ד אבל תשמיש דתשמיש כגון אותם הנז' שם מותר לעשות מבגד ואם נעשה כבר תשמיש קדושה ממנו אסור לעשות אח"כ ממנו תשמיש דתשמיש דאין מורדים ואעפ"י שאנו מחמירין שלא לעשות ממנו תשמיש דקדושה מ"מ להקל לא אמרינן דלא נתפס ביה הקדושה ט"ז ביו"ד סס"י רפ"ב. א"ר בזה הסי' או' ד'

א

כט) וכתב שם הט"ז סק"ח דהאומר כסף זה לתשמיש ס"ת אין בו משים אמירה לגבוה דהא יכול למוכרה ודוקא גבי צדקה אמרינן כן בסי' רנ"ח סעי' י"ג, ע"כ, והביאו א"ר שם וכתב וכן מצא בתשו' מהרי"ל דאף שקנה בגד למפה מצי למיהדר ביה אף שכבר נדור מעיקרו מפה לס"ת וסיים מ"מ צריך לקיים נדרו ולקנות מעיל אחר:

א

ל) שם ואין לעשות מפות וכו' ואם באו שוללים ושללו מבהכ"נ המלבושים היקרים הכפורת וכדומה ועשו מהפרוכת מכסה למטה שלהם ואח"כ הוחזרו הכלים הנ"ל לבנ"י אפי' לשיטת דאין לעשות מפות לס"ת מדברים ישנים ואין ליקח מעילים שנשתמש בהם הדיוט לתשמיש קדושה היינו אם מתחלקו היה תשמיש חול אבל מי שגנב תשמיש קדושה ועשה בו תשמיש חול בזה לא נתחלל קדושתו ומעולם לא יצא מכת קדושתו ע"י שוללים ובוזזים. מחנה חיים סי' ט"ז, והביאו התו"ח אות ה' א"ח אות ד':

א

לא) [סעיף ב'] יכול מי שירצה לקנות להושיט המעילים וכו' מי שנותנים לו להגביה הס"ת ולגלול וא"א לו לעשות שתיהם יגביה ויתן לאחר לגלול דהוא עיקר הגולל כמ"ש סס"ד אבל כשמכבדין אותו להושיט המעיל הגלילה עדיפא דהיא עיקר המצוה וכדאמרינן ביומא כ"ה אותו שזכה בקטורת אומר לחבירו זכה במחתה מעי' מ"א ס"ק י"א א"ר אות ה' א"א אות ו' ח"א כלל ל"א אות י"ג שע"א שער יו"ד אות כ"ג, וכתב עו"ש השע"א טעם אחר מפני שהיה קודם הגלילה, וזוהי למנהג שעושין ההגבהה אחר הקריאה כמ"ש לעיל סי' קל"ד אות טו"ב ומפטיר אעפ"י שקורא מה שכבר קראו מ"מ כיון שאומר גם הפטרה וברכות עדיף מעולה לתורה בלא ברכות, א"א אות י"א דעיין לעיל סי' קל"ד אות י"ב:

א

לב) כשרואה מצוה רשאי להניחה ולילך לראות מצוה אחרת, מ"א שם, א"ר שם, ועיין לעיל סי' קל"ד סוף אות י"ב:

א

לג) שם בהגה כי אין זה שייך לחזנים. דבשלמא אם לא היה יכול לקרות בתורה אלא הש"ץ הוא היה זוכה בהוצאה אבל מעשים בכל יום שא' מתפלל וא' קורא, מ"א סק"ו בשם המרדכי, מיהו הפר"ח אות ב' כתב משמע דבהולכה שייכא לחזנים מהא דאמרינן בירושלמי פ' בא לו אהא דתנן חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנו לראש הכנסת וראש הכנסת נותנו לסגן והסגן נותנו לכ"ג וכ"ג עומד ומקבל ופרכינן עלה בירושלמי בכל אתר את אמר הולכין אחר התורה והכא את אמר מולכין את התורה אצלן אלמא שראוי הוא שיוליך החזן הס"ת בעצמו ואולי י"ל ליישב המנהג שלא נהגו כן דכיון שהחזן הולך למקום הס"ת ומלוה אותו די בכך ומקרי הולך אחר התורה ע"כ ועיין בדברינו לעיל סי' קל"ד אות יו"ד:

א

לד) [סעיף ג'] הגולל ס"ת יעמידנו כנגד התפב וכו' פי' הגולל ס"ת ורוצה להעמיד הגלילה כדי להדקו יעמיד הגלילה אצל התפר כדי שאם יקרע ע"י ההדוק יקרע התפר, ורש"י פי' ששם ראוי להדקו יפה, והביאו ב"י:

א

לה) [סעיף ד'] הגולל ס"ת וכו' בשעת הגלילה יאמר לך ה' הגדולה וכו' כלבו. מ"א סק"ז סו"ב אות ג' ויש נוהגין לומר יה"ר מלפניך ה' או"א שיגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת טובך ותכנס להם לפנים משורת הדין, סו"ב שם שע"א שער יו"ד אות כ"ד:

א

לו) שם, גוללו מבחוץ וכו' בס"ף בני העיר ופי' רש"י הגולל ס"ת מענין לענין והוא יחיד וס"ת מונח לו על ברכיו גוללו מבחוץ העמוד שהוא חוצה לו גוללו, ויגול מצד חוץ לצד פנים שאם יאחוז עמוד הפנימי ויגול לצד חוץ יתפשט החיצון ויפול לארץ וכשהוא מהדקו כשגמר מלגלול ובא להדקו יאחוז בפנימי ויהדק על החיצון כדי שלא יכסה הכתב בזרועותיו שמצוה להראות את העם כשמהדקו במסכת סופרים, והתו' כתבו פר"ח דקאי אקשר מטפחת, כשקושר מטפחת סביב הס"ת יהא הקשר מבפנים כלפי הכתב שאם יהיה מאחריו כשיפתח הס"ת יהא צריך להפכו על הכתב להתיר הקשר ואין זה דרך כבוד, והר"ן כתב גוללו מבחוץ למי שאוחז אותו קאמר שתהא הכתיבה כלפי הגולל ולא כלפי מי שאוחז ס"ת, וכשהוא מהדקו שמי שאוחז ס"ת מהדק אותו אחר שנגלל כדי שיעמוד הכרך מהודק צריך שתהא הכתיבה כלפי המהדק ולא כלפי הגולל כללו של דבר הכתיבה ראויה שתעמוד כלפי אותו שעוסק בס"ת מפני כבוד התורה, ואחרים פירשו שהיו נוהגים שהיה ס"ת נתון בתיק ומש"ה קאמר שאם רצה לגוללו מצד זה לצד זה שגוללו מבחוץ כלומר שמוציאו מן התיק ואין גוללו מבפנים שמא יקרע וכשהוא מהדקו כלומר שמהדק הכרך אחר שנגלל נותן הספר בתיק ואח"כ מהדקו שם ואינו רשאי להדקו מבחוץ שאין זה כבודו עכ"ל, והב"ד ב"י, ונראה דיש לחוש לכל הפירושים דהיינו אם הגולל הוא יחיד וס"ת מונח על ברכיו יתן הצד שהוא צריך לגלול לצד חוץ ויגלול צד של חוץ דאם יגלול צד של פנים יתפשט הצד של חוץ ויפול לארץ, וכשהס"ת בלא תיק ובא לקשרו במטפחת יהיה הקשר של מטפחת מבפנים כלפי הכתב שאם יהיה מאחריו כשיפתח הס"ת יהא צריך להפכו על הכתב להתיר הקשר ואין זה דרך כבוד, ואם הס"ת נתון בתיק ורוצה לגוללו מצד זה לצד זה מוציאו מן התיק וגילל ואין לגיללו מבפנים שמא יקרע. וכ"כ בש"ע לקמן סעי' ו' ונראה דהא דאין לגלול בתוך התיק הוא דוקא אם רוצה לגלול הרבה דחיישינן שמא ימהר בגלילה ויבא לידי קריעה אבל אם רוצה לגלול ב' ג' דפין בנחת בתוך התיק ליכא חששא וכן מנהג העולם כשנצרכין לגלול מעט ב' ג' דפין גוללין בנחת בתוך התיק ואין מוציאין הס"ת לחוץ:

א

לז) שם בהגה. ויתחיל לגלול מבחוץ וכו' משמע דדוקא קאמר שיתחיל מבחוץ דכשמתחיל לגלול מבפנים יש לחוש ח"ו שתפיל הס"ת לצד חוץ, מ"א סק"ז:

א

לח) [סעיף ה'] מוטב תגלל המטפחת סביב הס"ת ולא יגלול ס"ת וכו' פי' שלא ישים ס"ת בחיקו על המטפחת ויגלול ס"ת כדי שתכרך במטפחת, טור, והמ"א סק"ח פ' שלא יאחוז המפה בידו ויגלול הס"ת סביבו:

א

לט) [סעיף ו'] הגולל ס"ת בתוך התיק טועה, דאם גילל בתוך התיק נוח להקרע' ט"ז סק"ד ועיין לעיל סוף אות ל"ו:

א

מ) [סעיף ז'] אין המפטיר מתחיל וכו' בברכות ההפטרה לבוש, א"ר אות ז' וכ"כ כנה"ג בתשו' א"ח סי' ב' וסי' ג' והביאו הברכ"י אות ב' וכ"כ אמ"ל בדיני קריאת הפטרה אות ד' לד"א סי' ח"י אות ד' ח"א כלל ל"א אות י"ד וכ"כ המחה"ש סק"י דכוונת הש"ע דאין להתחיל אפי' בברכות ההפטרה עד שיגמור כל הגלילה כדי שישמע הגולל גם ברכת ההפטרה עכ"ל ועיין בדברינו לעיל סי' קל"ב אות ו' ד"ה גם:

א

מא) שם אין המפטיר מתחיל וכו' נראה דבב' וה' שאומרים יה"ר אחר הקריאה א"צ להמתין על הגילול דאינו אלא מנהג וגם יש בו משום ביטול מלאכה לעם, מ"א סק"י, א"ר שם:

א

מב) [סעיף ה'] עד שיגללו הראשון במפה שלה: כלבו ומ"מ. א"ר או' ט' וזהו למנהג שאין עושין תיק לס"ת אלא כורכין אותו במפה אבל במקום שעושין תיק לא יפתחו השני עד שיסתמו התיק של הראשון:

א

מג) שם בהג ומוציאן ב' הספרים כאחת. וכ"כ הלבוש אמ"ל בדין הקמת ס"ת או' ח' לד"א סי' ד' או ח' ואעפ"י שי"א שאין להוציא השניה מהארון ער שמחזיר הראשונה לרקומה כמ"ש המ"א ס"ק י"א בשם הירושלמי ומ"ס פי"א וכ"כ הפר"ח או' ח' מ"מ המנהג פשוט גם בק"ק הספרדים כמ"ש מור"ם ז"ל דביום שיש ב' או ג' ספרים מוציאים כולם כאחת והטעם כתב האמ"ל שם מפני כבוד הצבור שלא להטריחם לקום ב' פעמים יעוש. מיהו אם אירע ששכחו הקהל להוציא הס"ת הב' ונזכרו בעוד שהיו קוראין בספר א' סדר היום אין להוציא הס"ת הב' עד אחר גמר קריאת הס"ת בסדר היום דהא מעיקר הדין צ"ל כן אמ"ל שם. לד"א שם:

א

מד) שם בהגה. ומוציאין ב' בספרים כאחת וכו' ובענין הקדיש שאומרים אחר קס"ת הריב"ש כתב בתשו' מנהגים חלוקים בענין קדיש ביום שמוציאין בו ב' ספרים או' ג' ואנו בני ספרד נוהגין לומר קדיש בין ספר א' לשני וחוזרים ואומרים קדיש אחר קריאת ספר שני. ובר"ח טבת שחל להיות בשבת שמוציאין ג' ספרים א"א קדיש אחר ספר ראשון לפי שאין קורין בו אלא ששה וכיון שלא גמרו לקרות חובת היום שהם ז' אין לומר קדיש עד אחר ספר שני וכן חוזרין ואומרים קדיש אחר ספר שלישי והוא דעת הרא"ש פ' הקורא עומד. וכ"כ רי"ו והרד"א בשם גאון וביום אחרון של חג שמוציאין ג' ספרים אעפ"י שקורין בראשון יותר מז' א"א קדיש עד אחר ספר שני שלא לחלק בימים שמוציאין ג' ספרים בין זה לזה. ועוד דכיון דטעמא דקרינן פ' בראשית כדי שלא ליתן פתחון פה לשטן לומר סיימו את התורה ואינם חפצים לקרות עוד אין להפסיק ביניהם כלל. ב"י ססי' רפ"ב. אמ"ל בדין שנים פשוטות ומעוברות או' י"ד. לד"א סי' יו"ד או' י"ד, ובחו"ה של פסח שקורין בספר ראשון ג' גברי אין אומרים עליו קדיש שלא נשלמה עדיין חובת היום עד אחר קריאת ספר שני. וכן ר"ח חנוכה שחל בחול שמוציאין ב' ספרים אין אומרים קדיש עד אחר קריאת ספר שני מטעם הנז' ובמנחת שבת ומנחת תענית צבור א"א קדיש אחר קס"ת דקדיש שאומרים קודם עמידה קאי על קס"ת אמ"ל שם. לד"א שם. וכ"כ בתשו' בסה"ק באר מים חיים יעו"ש:

א

מה) וכל זה למנהג בני ספרד אבל מנהג בני אשכנז ביום שמוציאין ב' ס"ת אין אומרים כ"א קדיש אחד אחר קס"ת הראשונה כמ"ש המ"א ס"ק י"ב דמניחין השניה על השלחן קודם הקדיש כדי שיאמרו הקדיש על שניהן. וכתב עוד שם המ"א נראה דה"ה דביום שיש ג' ס"ת יניחו שלשתן על השלחן בשעת הקדיש כדי לומר קדיש על שלשתן ולא נהגו כן יעו"ש ור"ל דביום שיש ג' ס"ת אין מניחין שלשתן על השלחן בשעת אמירת קדיש אלא ב' וג' ואומרים קדיש אחר השניה והשלישית מונחת אצלה. וכ"כ הא"א או' י"ב כשיש ג' ספרים אומרים קדיש אחר השניה ואין מניחין הראשונה על השלחן, וכ"כ דה"ח או' ב' שע"א שער יו"ד או' י"ב. קיצור ש"ע סי' מ"ט או' א וכ"ז הוא מנהג בני אשכנז בזמן שהספרדים נוהגים לומר ב' קדישים אבל בשאר הזמנים כגון בחו"ה של פסח או ר"ח חנוכה שחל בחול שמוציאין ב' ספרים או במנחת שבת ומנחת יו"ט הם שוים כנז' וכ"כ שע"א שם או' יו"ד ואו' י"א דה"ת שם או' א' ח"א כלל ל"א או' ל"ה. קיצור ש"ע סי' כ"ג או' כ"ו:

א

מ"א כתב ב"י כו' ואפשר דסגי בכל מידי. ר"ל דלהמרדכי דע"י נטילה שרי אפשר דהא נמי שרי:

ב

שם והב"ח מפרש הב"ח מתרץ קושיות הד"מ על הב"י:

ג

שם המשיחות והרצועות עיין בנודע ביהודה סי' ז':

ד

סק"ה ואע"ג דבמזבח. זהו קשיא אשריותא דשינוי דא"ת יכול לשנות צורת העצים ובלא"ה מסתמא נשתנה ממה שהיה:

ה

ט"ז סק"ג פירושו המטפחת. ר"ל דתיבת לגלול פירושו לכרוך המטפחת:

ו

מ"א סק"ז דדוק' קאמר. משום דאהא דמהדק סוף המטפחת בפנים יהיב רמ"א טעמא שלא יצטרך להפך הס"ת ואהא דיתחיל לגלול פי' לכרוך המפה מבחוץ לא יהיב טעמא ה"א דהכי קאמר שמותר לגלול מחוץ אם ירצה משא"כ ההידוק דוקא מבפנים מש"ה כתב המג"א דמשמע דהך נמי דוקא הוא משום חשש שתפול ח"ו:

ז

מ"א סקי"א וההוא דיומא אפשר לומר. פי' דמש"ה ביומ' סליק תחלה דם השעיר משום שהיה נושא הדם בימין כיון שהיתה מלאה ואם הי' נוטל תחלה דם הפר היה צריך ניטול בשמאל ומשאוי הוא לו ליקח בשמאל דהרי שניהם מלאים משא"כ בפסחים מקבל המלא תחלה בימינו והריקן בשמאלי ומיושב מנהגנו:

ח

שם וכתבו התוס' שאסור להעמיד שתיהן בעזרה בב"א דהעמידה בב"א מיחזי עליה כמשאוי אף שהעשיה בזאח"ז אבל בשני כהנים לא שייך כמשאוי מותר העשיה בב"א:

א

כתב ב"י בשם המרדכי דאם נטל ידיו ולא הסיח דעתו מותר לאחוז ערום וע"ז סומכים האשכנזים שאוחזים ס"ת ערום בשעה שמגביהים אותה עכ"ל הב"י וכתב ד"מ ואנו מבני בניהם ולא ראיתי מנהג זה אלא אדרבה נזהרין שלא ליגע בס"ת ערום אבל בכתבי קודש לא ראיתי מימי מי שחשש לזה עכ"ל, ואפשר דסגי בכל מידי דמנקי עססי' ד' והב"ח מפרש דאפי' בעמודים אסור לאחוז אם לא ע"י מטפחת או ד"א וכ"כ רי"ט סי' קל"ו [כ"ה] ובזה מקילין האשכנזים ויש להחמיר עכ"ל, וכ"כ ברמב"ם שכ' פ"ט מהל' אבות הטומאה וז"ל המשיחות והרצועות שתפרן לספר אף על פי שאינו רשאי לקיימן כ"ז שהן מחוברים לספר מטמאין הידים תיק של ספר ותיבה של ספר ומטפחות ספרים בזמן שהם תפורות מטמאין הידים הברכות אף על פי שיש בהם מאותיות של שם אין מטמאין עכ"ל וכ"כ הרא"ש בשם תוספתא א"כ כ"ש בעמודים ובשבת דף י"ט אי' דעיקר הטעם דמטמאות הידים שלא יאחוז אותם ערום ואם כן מוכח דאסור לאחוז אותם ערום אפי' בעמודים וממ"ש הרמב"ם שאינו רשאי לקיימן למדנו דאסור לתפור דבר בגוף הספר אם לא הצריך לשמירתו כגון התיק וכיוצא בו: כתבי קודש. כ"כ התוס' והוכיחו כן מדמטמאין הידים וא"כ גם רצועות התפילין וכ"ש בתפילין עצמן אסור לאחוז ערום דהרי מטמאין הידים ומיהו בחגיגה דף כ"ד כתבו התוס' רצועות של תפילין עם התפילין לא שייך דר' פרנך וכו' וכ"כ הר"ש במס' ידים א"כ משמע דמותר לאוחזן ערום ומיהו כתבי קודש דוקא כשכתובין אשורית על העור ובדיו כדאי' במשנה וכ"כ הרמב"ם וא"כ יפה כתב רמ"א דלא ראה מימיו מי שחשש לזה דספרים שלנו אין כתובים באופן זה ומ"ש כאן וטוב להחמיר היא מילתא יתירת' ומיהו במגילה שכתוב' כדינה צריך ליזהר דמדסתם הרמב"ם שם דלא קי"ל כשמואל דאמר אסתר אינה מטמאה ידים:

ב

שבאותם שקראו. וי"א דהגדול שבבה"כ גולל אף על פי שלא קרא בתורה:

ג

ורגילין לקנותו. צ"ע כיון דהגדול גולל מה ענין לקנותו וצ"ל דמ"מ מי שמעלה בדמים יותר הוא קודם להגדול כדי לחבב המצוה:

ד

המשי לצד הספר. דומי' דמזבח הקטרת (מרדכי) וצ"ע דאדרבה המזבח היה מצופה בזהב מבחוץ ובאגודה סוף מגילה כ' דמעיל התחתון דהיינו המפה יהיה המשי לצד הס"ת ומעיל העליון יעשה המשי לצד חוץ דומיא דארון שהיה מבית ומבחוץ בזהב ובאמצעיתו עץ עכ"ל ונ"ל דט"ס הוא במרדכי וצ"ל דומי' דארון וכן יש לנהוג וכ"כ בס"ח סי' תתקל"ב ומביא ראיה מקרשים שהיו מצופין זהב מבפנים והיריעות מבחוץ:

ה

מדברים ישנים. כתוב בט"ז בי"ד סי' רפ"ג תשמיש דתשמיש שרי עכ"ל ומיהו בתשו' מהרי"ל סי' קכ"א כתב דאף פרוכת אסור לעשות מדברים ישנים ופרוכת שלנו תשמיש דתשמיש הוא כמ"ש סי' קנ"ד ס"ו ובתוס' פ"ב דמגילה אי' כלים שנעשו מתחלתו להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות שחצבו מתחלה להדיוט אין בונין אותן בהר הבית וכתב הרמב"ם ספ"א מה' ב"ה משמע דאפי' הם חדשים כל שנעשו להדיוט אסור ומיהו העולם נוהגים לעשות אפי' מישנים וכמ"ש מהרי"ל ונ"ל דס"ל דבה"מ שאני ועוד נ"ל דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן אבל אם שינה צורתן ועש' מהן כלי אחר שרי דהרי הכיור נעשה ממראות הצובאות ואף על גב דבמזבח בעי' עצים שלא נשתמש בהם הדיוט י"ל דמזבח שאני וכ"מ בגמ' ועיין בילקוט דמגילה ועוד דהרי הקרבנות קרבי' מבהמות שנשתמש בהם הדיוט:

ו

כי אין זה שייך להחזן. בשלמא אם לא היה יכול לקרות בתורה אלא הש"ץ הוא היה זוכה בהוצאה אבל מעשים בכל יום שא' מתפלל וא' קורא וכו' (מרדכי):

ז

ויתחיל לגלול. משמע דדוקא קאמר שיתחיל מבחוץ וצ"ל דהכי עדיף דכשמתחיל לגלול מבפנים יש לחוש ח"ו שתפול הס"ת לצד חוץ עב"י, בשעת הגלילה יאמר לך ה' הגדולה וגומר (ע"ה כלבו):

ח

ולא יגלול. פי' שלא יאחז המפה בידו ויגלול הס"ת סביבו:

ט

בתוך התיק. פי' שאין מוציאו מהתיק וגוללו:

י

עד שיגמרו. נ"ל דבב' וה' שאומרים יה"ר אחר הקריא' א"צ להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג וגם יש בו משום בטול מלאכ' לעם:

יא

לא יפתחו השניה. בירושלמי איתא שאין להוציא השניה מהארון עד שמחזיר הראשונ' למקומה וכ"כ במ"ס פי"א ואנו אין מנהגינו כן אלא מוציאין שניהם בבת א' ואין מסלקין וכו' עכ"ל ד"מ בשם א"ז וצ"ע דמנ"ל למיעבד דלא כירושלמי ועוד דבגמר' דילן ביומ' דף נ"ו איתא ההוא דנחית קמיה דרבא ואמר נטל דם הפר והניח דם השעיר וא"ל אימא הניח דם השעיר ונטל דם הפר אם כן הרי לך דצריך שיניח הראשונה קודם ואחר כך ליטול הב' ובהג"מנ כתב דאין מסלקין וכו' ומבי' ראייה מפ"ח דפסחים דאמרי' מקבל המלא ומחזיר הריקן וכו' וכתב שכ"כ הרא"ש פ"ב דשבת בשם רבינו יונה ואני חפשתי ברא"ש ולא מצאתי כלום וגם הראיה לא הבינותי דאמרינן בגמר' מקבל המלא ומחזיר הריקן אבל איפכא לא דכי מושיט לי' האי מיד בעי לקבולי' מסייע ליה לר"ל דאמר אין מעבירין על המצות מאחר שבאת לידו עכ"ל, משמע דוקא משום דמושיט ליה בעי לקבולי הא לאו הכי א"צ לקבולי דאי איתא דטעמא שלא יהא פנוי א"כ מנ"ל לסייע לר"ל ואפשר לומר דכולהו חדא טעמא היא דלהכי אין מעבירין על המצות שלא יהא פנוי מן המצות ודוחק וההיא דיומא אפשר לומר שאם נטל דם הפר צריך ליטול בשמאל ולכן מוטב להניח דם השעיר תחלה כדי שיטלו בימין וההיא דפסחים צ"ל שהריקן היה תופס בשמאלו והמלא מקבל בימינו משא"כ ביומא ששניהם מלאים וצ"ע: מי שנותנין לו להגביה הס"ת ולגלול וא"א לו לעשות שתיהם יגביה ויתן לאחר לגלול דהוא עיקר הגולל כמ"ש סס"ד אבל כשמכבדין אותו להושיט המעילים גלילה עדיפ' דהיא עיקר המצוה וכדאמרינן אותו שזכה בקטרת אומר לחבירו זכה במחתה עמי וע' ביומא דף ע', כשרואה מצוה רשאי להניחה ולילך לראות מצוה אחרת אף על גב דמצוה לראות עשיית המצוה משום ברוב עם הדרת מלך מ"מ רשאי לעבור ממנה (רש"י) ועיין בתוס' יומא דף ל"ג ע"ב דהיכא דלא עבדינן אלא חדא מצוה אין מחויב לעשות מה שבא לידו ראשונה ע"ש ואינו מוכרח כ"כ ועיין במנחות דף ס"ד ע"ב: ובסוטה דף ח' אמרינן אין משקין ב' סוטות כאחד ואין מטהרין ב' מצורעים ואין רוצעים ב' עבדים ואין עורפין ב' עגלות כא' שאין עושין מצות חבילות חבילות וכתבו התו' שאסור להעמיד שתיהן בעזרה בבת א' אף על פי שאין שותות כא', ותימה וכי היה אוסר בכה"ג להעמיד ב' זבחים כא' בעזרה ולשחוט א' ואח"כ השני וכו' ע"ש, ומסיק בגמרא בכהן א' אין משקין ובב' כהנים משקין וצ"ע על הרמב"ם שפסק סתם ולא חילק, לכן נ"ל שהוא מפרש איפכא דכהן א' ע"כ משקה אות' זאח"ז לכן אף על פי שמעמידין בבת א' בעזרה ש"ד אבל בב' כהנים שמשקין בבת אחת זה אחת זה אחת אסור, ובזה מתורץ קושית התוס' שהקשו משני מצורעים ע"ש, והנה להרמב"ם מותר להביא שני תינוקות בבת אחת ולמול זה ואח"כ זה אבל לעולם בבת א' בשני מוהלים אסור ולהתוספות אסור להביאם בבת א' למולם זאח"ז אבל למולם בבת א' בשני מוהלים שרי וא"כ בשני ס"ת נוהגים כהרמב"ם דלא קפדינן על ההבאה ולהתו' בב"ה של נישואין לא יביאו שני הכוסות לפניו בבת אחת אלא לאחר ב"ה יקח כוס אחד ויברך ז' ברכות, וכ"מ בטור ובש"ע בא"ע סי' ס"ב, ומה שהקשו התוס' משני זבחים י"ל דוקא בב' מצות של חובה הוי חבילות וה"ה בשני קרבנות של חובה אסור להעמיד' כאחד וכ"מ ביומא פרק ה' דתנן הביאו לו השעיר משמע דאין מביאין פר ושעיר כאחד ע"ש:

יב

שלא יסיחו. ומניחין השניה על השלחן קודם הקדיש כדי שיאמר הקדיש על שתיהן, ונראה לי דביום שיש ג' ספרי תורה יניחו שלשתן על השלחן בשעת הקדיש דהא יש מקומות שאומרים על כל אחת קדיש כמ"ש הרד"א ואם כן לדידן צריך לומר קדיש על שלשתן ולא נהגו כן:

א

(א) אסור לאחוז וכו' – בגמרא אמרינן דעבור זה נקבר ערום ממצוה זו דהיינו שאין לו שכר של אותה מצוה והכונה שאם אחז וקרא בו אין לו שכר מקריאה וכן אם אחזו לגוללו או להגיהו. ואפילו נגיעה בעלמא בידו לס"ת ערומה אסור. וכ"ז דוקא כשאין צורך אבל כשיש צורך לתיקון הס"ת לתפור קצת ולדבק בדבק מטלית וכדומה היכא דלא אפשר רשאי [פמ"ג] ומ"מ טוב שיטול ידיו תחלה אבל כשאין צורך אפילו בנטילת ידים יש להחמיר כמו שמסיים הרמ"א:

ב

(ב) ס"ת ערום – אם לא ע"י בגד המפסיק וע"כ בעת שגוללים הס"ת קודם קריאה או בשעת הגבהה שלפעמים נמשכים יריעות הס"ת ובכדי להשוות היריעה אוחזים בראשי היריעות למשוך אותם למעלה או למטה כדי שיהיה שוה מבחוץ אזי צריך ליזהר שלא יאחוז ביריעות ביד ערומה אלא צריך הפסקת טלית או מטפחת להפסיק בין ידיו ליריעות הס"ת ובעמודי הס"ת יכול לאחוז בלא מטפחת ויש מחמירין וכורכין עמודי הס"ת בקצוות הטלית בשעת הגבהה ובמקום שלא נהגו הכל לעשות כן אף מי שרוצה לדקדק בזה יעשה בדעת שלא ירגישו בזה בני אדם משום יוהרא:

ג

(ג) שאר כתבי קודש – ודוקא כשכתובים אשורית על הקלף ובדיו כס"ת אבל ספרים שלנו שאין נכתבים באופן זה לכו"ע מותר ואפילו קודם נטילה ומיהו דוקא בסתם ידים אבל כשידע שנגע במקום הטינופת יש להחמיר:

ד

(ד) ולא נהגו כן – היינו אף באותן שכתובין אשורית ועל הקלף כדין כגון מגילה ג"כ נהגו העולם להקל ומסיים הרמ"א דבזה טוב להחמיר אם לא נטל ידיו ר"ל שהם סתם ידים וחוששין שמא נגע במקום המטונף אבל כשנטל ידיו אין להחמיר בזה ובס"ת אפילו בכה"ג שנטל ידיו ג"כ אסור ליגע בה בלי מטפחת:

ה

(ה) גדול וכו' – ואיתא בגמרא דהגולל [והוא מה שאנו קורין היום הגבהה שהוא עיקר הגולל] נוטל שכר כנגד כולן ולכך כדאי שהגדול יהיה מכובד במצוה זו כדי שהוא יקבל השכר:

ו

(ו) שבאותם שקראו – ויש פוסקים דהגדול שבביהכ"נ גולל אע"פ שלא קרא בתורה [מ"א] וכן פסק הגר"א בביאורו וכן פשט המנהג כהיום שאין מחפשין אחר מי שקרא בתורה:

ז

(ז) גוללו – זהו מעיקר הדין ועכשיו נהגו שלא לדקדק בזה ומכבדים אף לאנשים בינונים משום דרכי שלום. ואם יש שני יא"צ ביום אחד ואחד עלה לתורה יש לכבד השני בהגבהה. ומצות גלילה אף כי רבה היא נהגו לכבד אף לקטנים שיש בהם דעת להבחין ענין דבר שבקדושה בכדי לחנכם במצות. [שערי אפרים] עוד כתב שם שאין הסגן רשאי לכבד במצות הגבהה למי שידיו רותתין הרבה או לזקן ותש כח שידוע שהוא מגביהו לשבת מיד כי אין לו כח להחזיקה זמן מה כלפי העם שיוכלו להסתכל היטב וגם האיש ההוא צריך למנוע נפשו מזה ע"ש:

ח

(ח) ורגילים לקנותו – היינו אף דמצד הדין הגדול קודם למצוה זו כהיום משום חבוב המצוה רגילין לקנותו בדמים יקרים ואין להקפיד בזה והוא קודם להגדול [מ"א ועיין בא"ר מה שכתב בזה] ואם לא נמצא בביהכ"נ מי שקנה והגבאים מכבדים להישר בעיניהם בודאי ראוי להגבאים לכבד לגדול. ונוהגין למכור הוצאות והכנסות משום ברב עם הדרת מלך:

ט

(ט) אם המעיל וכו' – היינו המעיל התחתון שהוא המפה דאלו המעיל העליון לכו"ע אין להפכו וטעם בכ"ז דבעינן לכתחלה לעשות דומיא דארון שהיה מבפנים מצופה זהב:

י

(י) ולא נהגו כן – הנה המ"א כתב דמ"מ לכתחלה טוב לנהוג כן ובביאור הגר"א הסכים להשו"ע דאותה דעה אין לה עיקר וע"כ יש שכתבו דבעל נפש יעשה מפה משני צדדים בשוה ואף שפשתן באמצע נמי שרי דומיא דארון שהיה מצופה זהב מבית ומבחוץ ועץ באמצע. מפות ומטפחות וכן הפרוסות על השלחן אסור מכלאים אבל פרוכות ומה שמניחין בארון ואין יוצא עם הס"ת מותר של כלאים [פמ"ג]:

יא

(יא) במפה הקרועה – וה"ה המעיל שעליה ואפילו הן חדשים דלאו כבוד ותפארת הוא לס"ת:

יב

(יב) ואין לעשות וכו' – שאין זה דרך כבוד אך בדיעבד אם עשאן מצדד הא"ר שאין לאסור ומיהו עכ"פ זה ודאי שאם עשאו ונשתמש בהן לקדושה אסור להוריד ולעשות מהן תשמיש דתשמיש:

יג

(יג) מפות לס"ת – וה"ה לכל תשמישי קדושה שאין נעשין מדברים שנשתמש בהן מתחלה לצורך הדיוט כמבואר לקמן בסימן קנ"ג סכ"א בלשון המחבר וכ"כ האחרונים אבל לתשמישי מצוה כגון כיס לטלית מותר ובספר בית הלל וא"ר הסכימו דאפילו טלית עצמו מותר מיהו מתשמיש מגונה כגון מכנסים וכדומה נראה דאין לעשות [פמ"ג]. כתב הט"ז ביו"ד סימן רפ"ב דוקא תשמיש קדושה אסור אבל תשמיש דתשמיש שרי והמ"א מפקפק בזה ובצירוף עוד סניף בודאי אין להחמיר בזה. כתב המ"א דוקא כמות שהן אסור להשתמש בהן לקדושה אבל אם שינה צורתן ועשה מהן דבר אחר שרי וכ"כ העולת תמיד והחות יאיר ואף דיש מחמירין גם בזה העולם נוהגין להקל:

יד

(יד) מדברים ישנים – משמע מזה דאם עדיין לא נשתמש בהן שרי ואף דבמ"א מצדד דאפילו בחדשים כל שנעשו לצורך הדיוט אסור הנוהג להקל אין למחות בידו דכן משמע מכמה אחרונים:

טו

(טו) כי אין זה וכו' – אבל החזן מוליכו לבימה:

טז

(טז) פי' כשהספר וכו' – היינו דלא נטעה לפרש מה שאמרו גוללו מבחוץ דכשהוא אוחז בעמודי הס"ת להראות הכתב לעם יצמצם לאחזה באופן שיהיה אחוריה נגדו וממילא בעת שירצה לעשות גלילה ג"כ תהיה הגלילה רק מאחורי הספר כי אין הכתב נגד פניו ועל כן קמ"ל דלא כן הוא דאף שמצוה להראות הכתב לעם כדאיתא במסכת סופרים אפ"ה צריך להיות הכתב נגד פניו של האוחז הס"ת כן בעת הגבהה וכן בעת הגלילה דכיון שהוא עוסק בס"ת כבוד התורה הוא להיות הכתב נגד פניו ומה שאמרו גוללו מבחוץ היינו דהתחלת הגלילה יהיה מבחוץ כאשר נבאר בס"ק שאחר זה:

יז

(יז) ויתחיל לגלול – פי' תחלת הנחת המטפחת על הס"ת לגללה יהיה מבחוץ ועיין במחצית השקל שמצדד לומר דזהו דוקא לפי מה שמסיק הרמ"א דמיירי כשבעל ההגבהה עושה ג"כ הגלילה וע"כ חיישינן שאם יתחיל הגלילה מצד פנים יש לחוש ח"ו שתפול הס"ת לצד חוץ [משא"כ כשמתחיל מבחוץ דא"א שתפול לחוץ דהא מחזיקו במפה שמתחיל לגלול סביבו] אבל לפי מנהגנו שאחד מגביה והשני גולל דליכא למיחש כ"כ שתפול דכיון שבעל הגלילה עומד לפני הס"ת א"א שתפול מהרה ולא ירגיש אפשר דאם ירצה יוכל להתחיל לגללה מצד פנים וכן מנהגנו שאין מקפידין בזה:

יח

(יח) ונראה דכ"ז מיירי וכו' – אשמועינן דלא נימא דזה שכתבו שהכתב יהיה נגד פניו והיינו נגד פני הגולל כונתם היכא דאחד מגביה ואחד גולל שצריך להיות הכתב נגד פני הגולל דוקא מחמת שהוא עסוק בה אז [ואחורי הכתב לצד האוחז הס"ת] לזה כתב דלא כן הוא דבזמנם היה המנהג שאחד עשה ההגבהה וגם הגלילה וע"כ איתרמי אז ממילא שהכתב היה נגד פני הגולל אבל באמת היכא דאחד מגביה ואחד גולל יהיה הכתב נגד המגביה לבד כי הוא עיקרו של הגלילה שהוא אוחז הס"ת בידו:

יט

(יט) עיקר הגולל – משמע שהגבהה היא יותר מצוה מגלילה וע"כ מי שנותנין לו ס"ת להגביה ולגלול וא"א לו לעשות שתיהן יגביה ויתן לאחר לגלול אבל אם כיבדו אותו להושטת המעיל ולגלול הגלילה עדיפא דהיא עיקר המצוה ויתן לאחר להושיט:

כ

(כ) ולא יגלול – פי' שלא יאחוז המפה בידו ויגלול הס"ת סביבו דאינו כבוד לתורה:

כא

(כא) בתוך התיק – פי' שאין מוציאו מהתיק וגוללו מבפנים טועה שעי"ז נוח להקרע:

כב

(כב) מתחיל – אפילו לומר ברכת הפטרה אבל בב' וה' שאומרים יה"ר אחר הקריאה א"צ להמתין על הגולל דאינו אלא מנהג:

כג

(כג) לגלול הס"ת – עיין בפמ"ג שכתב דהמנהג להמתין עד עצם גמר גלילת הספר לבד אף שלא כרכו עדיין המפה עליה אך מרש"י לא משמע כן:

כד

(כד) לא יפתחו השניה וכו' – שאין עושין מצות חבילות חבילות:

כה

(כה) עד שיגללו הראשון – במפה שלה:

כו

(כו) ואין מסלקין – מן השלחן:

כז

(כז) שלא יסיחו – ומניחין השניה על השלחן קודם הקדיש כדי שיאמרו הקדיש על שתיהן ואח"כ מגביהין הראשונה וגוללין אותה ואחר גלילתה במפה פותחין השניה כמו שכתב המחבר. וביום שיש ג' ס"ת כגון ר"ח טבת שחל בשבת וכה"ג אזי אחר שגמרו בראשונה מניחין השניה ואין אומרים קדיש רק מגביה הראשונה וגוללין וכו' וכנ"ל ואחר גמר קריאת השניה מניחין השלישית אצלה שהיא לצורך מפטיר וא"צ להניח הראשונה רק אומר חצי קדיש על שני ס"ת אלו ומגביה השניה ופושטין השלישית וקורין לעולה למפטיר [שערי אפרים וש"א]:

כח

(כח) ומוציאין ב' הספרים כאחת – ס"ל דאין בזה משום מצות חבילות ע"י ההוצאה בלחוד:

כט

(כט) ותופסין השניה – דהיינו שמוסרין הספר למי שהוא שם על הבימה להחזיקו עד שיגיע זמן קריאת המפטיר ולא טוב הדבר שנוהגין באיזה מקומות למסרו לנער קטן אלא עכ"פ יש למסרה לבן דעת. גם יזהר האוחז הספר להתרחק קצת מן הצד כדי שלא יחזיק הספר אחורי הקוראים בתורה:

א

אסור לאחוז ס"ת ערום בגמ' אמרי' נקבר ערום שאין לו שכר אותה מצוה וכתבו התו' י"מ מצו' אחיזה וק' פשיטא שאין לו שכר אותו מצוה כיון שלא עשה המצוה כהוגן לכך פי' ריב"א בלא מצוה של אותה שעה שאם אחז וקרא בו אין לו שכר מהקריא' וכן אם אחזו לגוללו או להגביהו. וכב"י וז"ל וכ' המרדכי נ"ל דה"מ בידים סתם אבל נטל ולא הסיח דעתו לא קפדינן ע"כ. ואפשר שע"ז סמכו האשכנזים שאוחזים ס"ת בשעה שמגביהים אותה להראות הכתב לעם ומיהו מ"כ בשם ספר אגודה דאפי' סמוך לנטילה קאמר עכ"ל ב"י וז"ש רמ"א בס"ת אפי' בכה"ג אסור. ונראה דבאוחז בעמודי ס"ת כנהוג אין זה בכלל האוחז ס"ת ערום דהעמודים אינם רק תשמישי ס"ת ותו דפי' רש"י ס"פ בני העיר ס"ת ערום בלא מטפח' סביב ס"ת הרי דאינו מקפיד רק על מה שדרך להיות על ס"ת שהם היריעות ובפי' אמרינן לעיל שצריך לאחוז בעמודים בשעת ברכה וקריאת התורה ולא הזהירו שיקח איזו מטפחת על ידו כדי שלא יגע בעמודים ותו דאמאי כתב ב"י בשעה שמגביהין ולא אמר בשעת קריאה שזהו גם בכל ישראל ולא באשכנזים לבד אלא על הס"ת עצמה הזהירו שלא יאחזו ערום ושכיח הרבה פעמים שבשע' שמגביהים ס"ת נמשכים יריעות ס"ת למטה ואוחזים בראש היריעה למשוך אותה למעל' שיוכל לגלול היטב וזה מצוי בינינו וע"ז קאמר ב"י שראה מהאשכנזים שעושים כן וסומכים על המרדכי דהנטילה מהני ומסיק רמ"א דאסור והיינו בדרך זה שזכרתי ליגע ביריעות עצמן ולא מהני נטילה אלא הפסקת טלית בין ידו לס"ת ובלבוש ומו"ח ז"ל פי' דברי הגמ' על העמודים גם בפי' דברי ב"י הבין כן ונכנס לדחוקים ולא נראה כלל איסור בעמודי ס"ת וכמ"ש כ"נ ברור לע"ד ולא ראינו אפי' מהמדקדקים ליזהר מליגע בעמודי ס"ת בלי הפסק:

ב

גדול שבאותם כו'. בגמ' אמרי' י' שקראו בתורה גדול שבכלם גולל וכתב הטור בשם ב"ה איכא מ"ד י' לאו דוק' אלא גדול שבבה"כ ואיכא מ"ד י' דוקא ז' שקראו בתורה ומתרגם ומפטיר וש"ץ עכ"ל וכב"י ונראה דלפי' הב' גדול שבקוראים דוקא קאמר עכ"ל:

ג

פי' כשהספר עומד לפניו כו'. זהו ל' הטור והביא ב"י הרבה פירושי' והנלע"ד דמה שהזכי' ויתחיל לגלול מבחוץ פירושו על המטפחת דאי על הס"ת היאך כתב אח"כ ואחר שגמר הגלילה יהדק כו' וכן בגמ' אמר וכשהוא מהדק ר"ל מה שנזכר כבר ועדיין לא זכר מן גלילת המטפחת אלא ודאי דעל המטפחת קאמר תחלה וה"פ שבשעה שעומד הספר ביד האוחז והגולל בא לגלול יהפוך פני ס"ת אל עצמו ואחריה אל האוחז שלא כפי מנהגינו בזה ויתחיל לגלול המטפחת בצד שבחוץ של ס"ת ויכרוך הצד ההוא כולה ואח"כ אל מול פני הס"ת דהיינו כנגד הגולל לאפוקי איפכא שירצה לגלול תחלה צד הפנימי כולו ואח"כ צד החיצונה דכל פינות צריכים להיות לימין דהיינו שיתחיל בצד הימין תחלה ויפנה לשמאל כמ"ש בנרות חנוכה ע"ש כנ"ל נכון מילתא בטעמא אלא שמדברי רמ"א שכ' ע"ז דמיירי באחד עושה כל הגלילה משמע שלא פירש כפירושינו והנלע"ד כתבתי:

ד

בתוך התיק טועה. דאם גולל בתוך התיק נוח להקרע:

א

(במ"א ריש סעיף א') ובשב' דף י"ט איתא דעיקר הטעם כו' ר"ל דמשמע בתוס' שם שזה עיקר הטעם שהרי התוס' שם כתבו דלאו דוקא האוחז בס"ת ערום אלא ה"ה בשאר כתבי קודש דהא מטמאין הידים אלמא דטעם טומאת ידים משום דאסור לאחוז ערום. ולפי"ז גם בעמודים מחוברים ג"כ אסור ליגע דאל"כ למה מטמאין אבל לפי מ"ש המג"א לקמן בשם התוס' בחגיגה דברצועות ותפילין לא שייך דר' פרנך וה"ה בכל שאר כתבי קודש ואין הטעם משום דר' פרנך משום דר"פ מטמא אף לתרומה והך דכל כתבי הקודש מטמאין ידים גזרה אחרת הוא ולקודש דוקא אבל לא לתרומה וכן ההיא דרצועות התפילין עם התפילין אע"ג דלא שייך דר"פ מ"מ מטמאין הידים ולקודש דוקא אבל לא לתרומה ע"ש א"כ גם לענין העמודים אין ראיה ממה שמטמאין הידים:

ב

(מ"א ס"ק י"א) ודאמרי' כו' ר"ל דנראה מזה דאע"ג דהמחתה הוא הושט' האש להקטיר עליו קטורת קטורת גופ' עדיפ' ליה אע"ג דעבודת המחתה הוא קודם להקטרה לא אמרינן בכי הא אין מעבירין על המצות כיון שרוצה לעשות עיקר המצוה וה"נ אף על גב דהושט' המעילין היא קודם שיגלול מותר לו לכבד זה לאחר ולהניח לעצמו מצוה המאוחרת לה וזה כוונת המג"א במ"ש מי שנותנין לו להגביה ולגלול כו' אבל כשמכבדים אותו כו' לכאורה הך אבל אינו מובן שאינו דבר והיפוכו ולפי מ"ש נראה כוונתו דבענין הגבהה וגלילה שפיר יש לו לתפוס מצוה הקודמ' דהיינו הגבהה ולא מטעם קדימה רק מטעם שהיא עיקר המצוה אבל מי שמכבדין להושיט כו' גליל' עדיפא אע"פ שהיא מאוחרת כיון שהיא עיקר המצוה אמנם המג"א כתב שאין מוכרח ולכן הוצרך להביא ראיה ממחתה: