שולחן ערוך, אורח חיים קי״ד: דין הזכרת הרוח וגשם וטל. ובו ט' סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין הזכרת הרוח וגשם וטל. ובו ט' סעיפים:
מתחילין לומר בברכה שנייה משיב הרוח ומוריד הגשם בתפלת מוסף של י"ט האחרון של חג ואין פוסקין עד תפלת מוסף של י"ט הראשון של פסח:

ב

אסור להזכיר הגשם עד שיכריז ש"ץ (וי"א שקודם שמתחילין מוסף מכריז השמש משיב הרוח וכו' כדי שהצבור יזכירו בתפלתן וכן נוהגין) (מרדכי רפ"ק דתענית) הלכך אף אם הוא חולה או אנוס לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור לפי שאסור להזכיר עד שיאמר ש"ץ אבל אם יודע שהכריז ש"צ אע"פ שהוא לא שמע מזכיר ומטעם זה הבא לב"ה והציבור התחילו להתפלל יתפלל ויזכיר אע"פ שהוא לא שמע מש"ץ:

ג

אם אמר משיב הרוח [בימות החמה] או לא אמרו בימות הגשמים אין מחזירין אותו וכן בטל אם הזכירו בימות הגשמים או לא הזכירו בימות החמה אין מחזירין אותו: הגה ואנו בני אשכנז לא מזכירין טל לא בימות החמה ולא בימות הגשמים רק אומרים בימות החמה רב להושיע מכלכל חיים וכו' [טור] י"א שש"צ פוסק להזכיר בתפלת מוסף י"ט הראשון של פסח אבל הקהל מזכירין ואין פוסקין עד מנחה ששמעו כבר מש"ץ שפסק בתפלת המוסף וכן נוהגין:

ד

אם אמר מוריד הגשם בימות החמה מחזירין אותו וחוזר לראש הברכה ואם סיים הברכה חוזר לראש התפלה ואפילו במקום שצריכים גשם בימות החמה אם הזכיר גשם במקום טל מחזירין אותו [וכן אם הזכיר גשם וטל נמי מחזירין אותו] [ב"י בשם הרמב"ם והרא"ש והטור]:

ה

בימות הגשמים אם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו וה"מ שלא הזכיר טל אבל אם הזכיר טל אין מחזירין אותו:

ו

בד"א שמחזירין אותו כשלא אמר בימות הגשמים מוריד הגשם היינו כשסיים כל הברכה והתחיל ברכה שאחריה ואז חוזר לראש התפלה אבל אם נזכר קודם שסיים הברכ' יאמר במקום שנזכר ואפי' אם סיים הברכ' ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש אין צריך להחזיר אלא אומר משיב הרוח ומוריד הגשם בלא חתימה: הגה שלשה ברכות הראשונות חשובות כאחת ובכל מקום שטעה בהם חוזר לראש בין שהוא יחיד בין שהוא צבור: [טור]

ז

בכל מקום שאנו אומרים חוזר לברכה שטעה בה ה"מ שטעה בשוגג אבל במזיד ומתכוין חוזר לראש:

ח

בימות החמה אם נסתפק אם הזכיר מוריד הגשם אם לא עד ל' יום בחזקת שהזכיר הגשם וצריך לחזור: הגה וה"ה לדידן דאין מזכירין טל בימות החמה אם נסתפק לו אם אמר מוריד הגשם בימות הגשמים כל ל' יום חוזר דודאי אמר כמו שרגיל והרי לא הזכיר לא טל ולא גשם לאחר ל' יום אינו חוזר [ד"ע]:

ט

אם ביום ראשון של פסח אומר ברכת אתה גבור עד מוריד הטל צ' פעמים כנגד ל' יום שאומר אותה ג' פעמים בכל יום משם ואילך אם אינו זוכר אם הזכיר גשם הרי הוא בחזקת שלא הזכיר גשם ואינו צריך לחזור: הגה וכן לדידן אם אמר עד מכלכל חיים בלא משיב הרוח ומוריד הגשם שמזכירין בימות הגשמים וכן אם אמר בשמיני עצרת צ' פעמים אתה גבור עד מוריד הגשם אם נסתפק אחר כך אם הזכיר או לא חזקה שהזכירו [דעת עצמו]:

א

ברכה שניה אינה פותחת בברוך מפני שהיא ברכה הסמוכה לחברתה וכן כל ברכה עד סוף התפלה ומתחיל אתה גבור לעולם אדני ר"ת שם של אגל"א ובזה השם לא יהרהר בו אדם אא"כ הוא טהור מאוד מכל הטומאות ובבגדים נקיים וכאשר בירך יעקב ליהוד' מסר לו זה השם. אתה יודוך. גור אריה. לא יסור שבט מיהודה. אוסרי לגפן. והשם הזה הוא מבואר לבעלי קבלה כאשר נרמז בתורה והקורא יזהר שיהיה הגימ"ל נדגשה (כ"כ הציוני בפ' ויחי) ויוצא לנו מזה שיש לקרות אתה גבור הג' דגושה (מטה משה):

ב

אסור להזכיר הגשם עד שיזכיר הש"ץ אע"פ שאינו מתפלל בציבור דאי בציבור בכל ימות השנה נמי אסור להקדים תפלתו לתפלת ציבור ודוקא בגשם אסו' להזכיר קודם לש"ץ אבל בטל אם רצה להזכיר יחיד יזכיר (ר"ן ריש תענית) וי"א אף טל אסור להזכיר קודם ש"ץ (ב"י):

ג

אם אמר מוריד הגשם בימות החמה מחזירי' אותו אע"ג דל' יום אחר הפסח אינו מזיק אפ"ה צריך לחזור שכיון שרוב הזמן שפוסק מלהזכיר גשם הוא סימן קללה לא פליג רבנן (ר"ן ריש תענית) בכל דבר שצריך לחזור בשבילו יכוין דעתו וישמע מש"ץ כל י"ח ברכו':

ד

אם ביום ראשון של פסח אמר ברכ' אתה גבור עד מוריד הטל צ' פעמים כנגד ל' יום שאומר אותו ג' פעמים בכל יום הרי בחזקת שלא הזכיר כו' וקשה והא בשבת וי"ט אומרים אותו ד' פעמים בכל יום ואיכא יותר מצ"פ בל' יום וי"ל דהרי בשאלה ג"כ הדין כן ובשאלה איכא פחות מצ"פ דהרי בשבת וי"ט אין שאלה לכך נקטי' מלתא מציעת' צ' פעמים (ד"מ כך כ' הרב רמ"א. בתשו' מ"א):

א

חג. דבערבית לא שאין כולם בבהכ"נ ובשחרית לא משום דצריך להכריז ובשחרית א"א משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ועיין דבר שמואל סי' קמ"ט. בליל יום טוב האחרון של חג אם הזכיר גשם במקום טל אינו חוזר. גן המלך סי' קמ"ו:

ב

ש"צ. כלומר שיאמר הש"ץ בקול רם משיב הרוח בתוך התפלה. ורמ"א סובר שהשמש מכריז קודם התפלה וכ' הב"ח דלדעתו אפי' הזכיר הש"ץ בלחש אסור לציבור להזכיר אם לא הכריזו תחלה בקול רם וכ"מ ס"ג בהג"ה ואיתא בב"י ואפי' המתפלל בביתו אסור להזכיר עד שהזכירו הציבור וכתב המ"א ונ"ל הדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות:

ג

בטל. לפי מנהג ספרדים שאומרים משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה:

ד

אותו. דטל ורוחות אין נעצרין. ואפי' אם עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו. מ"א:

ה

כבר. והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח ומוריד הגשם דנראה כממאנין בגשמים:

ו

אותו. דגשמים קשים לעולם בימות החמה:

ז

טל. לפי מנהג ספרד שאומר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל אומר זה גשם במקום טל:

ח

הגשמים. דאז גשמים סי' ברכה:

ט

טל. ר"ל שאומר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין ועיין סי' קי"ז ס"ד ולענין שאלה דהיינו ותן טל ומטר לא מהני טל אם לא אמר מטר ע"ש:

י

שנזכר. דוקא בדברים שמחזירים אותו אבל בדברים שאין מחזירין אותו לא יאמר. ב"ח מ"א:

יא

קדוש. עיין גן המלך סי' קנ"ב:

יב

לראש. כגון שטעה בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בין ראש השנה ליום כפור אבל טעה באמצע אין בכך כלום. עיין מ"א:

יג

הגשם. משום דרגיל מימי החורף [ואף] שעכשיו אומר ג"כ משיב הרוח ומוריד הטל אפשר דטעה בין טל ובין גשם אבל בימות הגשמים לא שייך לומר נסתפק אם הזכיר הגשם וכו' דאפי' אם אמר בימות הגשמים כימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל לא מחזרינן כמו שכתבתי בסעיף ה' ועל זה כתב רמ"א ולדידן דאין מזכירין טל בימות החמה ממילא דיש להסתפק נמי בימות הגשמים:

יד

למ"ד יום. והא דבשבת ויו"ט אומרים אותו ד"פ בכל יום ואיכא יותר מצ"פ בלמ"ד יום י"ל דהרי בשאלה ג"כ הדין כן ובשאלה איכא פחות מצ"פ דהרי בשבת ויו"ט אין שאלה. לכך נקטינן מילתא מציעתא צ"פ ד"מ. וכן כתב רמ"א בתשובתו סי' פ"ג ע"ש. ומ"א כתב דלא מצינו דקאי נמי אשאלה ע"ש. גם בשכנה"ג נסתפק אם מהני ג"כ בשאלה או לא ע"ש ובע"ת כתב בפשיטות דמהני נמי בשאלה ע"ש. אם שגג או פשע באיזה יום או יומים באלו למ"ד יום ולא התפלל כלל. לא הורע חזקתו ט"ז ע"ש:

טו

גשם. ראייתו היא משור המועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש וה"נ כאן. ט"ז ושל"ה. ובתשובת גינת ורדים כלל א' סי' ק"א דחו דבריו ע"ש. ועיין דבר שמואל סי' רכ"ה ובהלק"ט ח"א סי' רמ"ג ומ"א וב"ח מתרצים ע"ש:

טז

חיים. ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים:

א

ברכות ל"ג ותענית ב'

ב

טור בשם הירו' והראב"ד

ג

טור בשם אבי העזרי

ד

תענית ג'

ה

תעני' ג'

ו

הרא"ש והמרדכי בשם הראב"י

ז

תענית שם

ח

שם

ט

טור בשם ירושלמי והרי"ף

י

טור בשם רא"ש

יא

טור בשם אבי העזרי הגהת מיי' פ"י מה"ת והסמ"ק

יב

טור בשם אבי העזרי

יג

ירושל' פ"ק דתענית

יד

טור בשם הר"מ מרוטנבורג

א

ס"א בתפלת כו'. כ"ה הסכמת כל הפוסקים וכמ"ש שם ד' ב' וכפי' תוס' שם ד"ה הא לן כו' וד"ה והא להו כו' דאשאלה קאי ומ"ש ואנן דאית לן תרי יומי כו' ע"כ אליבא דכ"ע הוא וט"ס שם בתוס' ד"ה הא לן וצ"ל שם פי' לבני בבל אין שואלין עד ז' במרחשון כו' ורש"י דמפרש דאהזכרה קאי נזהר בזה וכתב דלר"י קאמר ולא אליבא דהלכתא וליתא אלא דהלכה כר"י בכ"מ אבל צ"ע דהא לקמן בריש סי' קי"ז פסק בש"ע דבא"י מתחילין לשאול בז' במרחשון וזהו דלא כתוס' ולא כרש"י דאמר שם בגמרא השתא דאתית להכי כו' ועיין רש"י שם ד"ה אלא כו' וע' לח"מ פ"ב ד"ה תפלה וצ"ע ועיין בר"ן ומ"ש לקמן שם:

א

ס"ב אסור כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם וש"פ:

ב

וי"א כו'. מדבריו מ' שסובר דהש"ע ס"ל שיכריז היינו הזכרת הש"ץ בחזרת התפלה ואז יזכירו הצבור במנחה וז"ש כדי כו' ר"ל במוסף וליתא שגם הש"ע ס"ל כן כמ"ששו הלכך כו' ומטעם זה כו' וכן הוא בהדיא ברא"ש וש"פ ומה שפי' מ"א כלומר כו' ליתא חדא מאי לא יקדים כו' אף עמהם אסור להקדים קודם שיזכיר הש"ץ ועוד מאי קאמר ומטעם כו' התחילו כו' מ' מיד בהתחלת התפלה וגם לשון שיכריז וגם לא ראיתי למי שסובר כן אלא ר"ע והגאונים והן סוברין בחזרת הש"ץ כמ"ש בס"ג בהג"ה ועט"ז:

ג

הלכך כו'. ברא"ש ומרדכי שם בשם ראבי"ה:

ד

אבל כו'. ומטעם כו'. ירושלמי שם קמון לצלותא כמי שהזכירו כו' והביאו שם ושם:

א

ס"ג וכן בטל אם כו'. ירושלמי והביאו תוס' שם ד"ה בימות ובברכות כ"ט ב' ד"ה הא כו':

ב

או כו'. גמ' תענית שם תנא כו' ולא עוד כו':

ג

ואני כו'. כ"מ שם תנא בטל כו' אבל בירושלמי הנ"ל היה עומד בטל כו' מ' כס' הראשונה:

ד

י"א כו'. הרא"ש בשם ר"ע ועיין הטעם במ"א ועוד לפי' הר"ן שכל הקושיות שבירושלמי ויזכיר מבערב ובשחרית קאי אטל ולא אגשם כי בגשם כבר פי' כדי שיצאו המועדות בטל וע"ז אמרו אסור להזכיר עד שיזכיר ש"ץ וכפי' ר"ע הנ"ל ופי' מ"א הוא לפי מ"ש הב"ח דאסור להזכיר כו' בין בלחש או בקול רם בחזרתו וערא"ש שם:

א

ס"ד וחוזר לראש הברכה כו'. רא"ש בריש תענית ומרדכי בשם ראבי"ה וצ"ע הא אמרינן בברכות טעה בג"ר חוזר לדאש דג"ר חשובות כאחת ונראה כמ"ש הרמב"ם דלעולם חוזר לראש:

ב

ואם סיים כו'. כמ"ש בברכות ל"ד א' טעה כו':

ג

ואפילו במקום כו'. תר"י בפ"ד דברכות וכמ"ש בספ"ק דתענית שלחו בני נינוה כו' ולא ישנו ממטבע חכמים:

ד

וכן אם כו'. ירושלמי והביאו תוס' שם והתניא בטל כו' ולא דמי כו':

א

ס"ה וה"מ כו'. ירושלמי שם ושם הרי"ף ורא"ש ודלא כפירוש הר"ן בשם הרמב"ן שם בתענית דבכה"ג אין מחזירין ע"ש:

א

ס"ו בד"א כו' אבל כו'. שהרי לא קבעוה חכמים מקום בתוך הברכה אלא אמרו סתם בתחיית המתים רק שנהגו לומר לפני מכלכל שהוא פרנסה כמ"ש בריש תענית גשמים היינו פרנסה אבל עיקר הענין להזכירו בתחיית המתים כמש"ש מתוך ששקולה כו' הלכך באיזה מקום שיזכור סגי:

ב

ואפי' כו'. כמ"ש בברכות מ"ט טעה כו' ל"ש אלא שלא כו':

ג

קודם שהתחיל אתה קדוש כו'. רא"ש שם בשם ראבי"ה ומביא ראיה מהטוב ומטיב ע"ש וקשה הא משם מ' איפכא דאין אומרים שם דאי אומרים שם אמאי הוצרכו לתקן ברכה חדשה ועוד הא הרא"ש עצמו דחה במס' ברכות ראייתו ועוד דאמרינן שם בברכות טעה ולא הזכיר בעבודה חוזר לעבודה וע"כ לא התחיל עדיין מודים דהא אמרינן שם נזכר בהודאה כו':

ד

בלא חתימה. הג"מ ומרדכי כמו בר"ח שם דמספקא להו ומספיקא לא חתים ואע"ג דיותר יש לדמות לשבת ויו"ט כמש"ש משום דחובה הוא י"ל דשם לאחר סיום בהמ"ז הוא משא"כ כאן באמצע י"ח הוי הפסק מ"כ ועט"ז:

ה

שלשה כו'. ל"ז א' וע' תוס' שם:

א

ס"ז בכל כו'. ע"ל סי' ק"ד ס"ו:

א

ס"ח בימות כו' ירושלמי. והביאו תוס' י"ב ב' ד"ה והלכתא כו':

ב

וה"ה כו'. משא"כ לדידהו כמ"ש בס"ה:

א

ס"ט אם ביום כו'. כמ"ש בב"ק כ"ד ריחק נגיחותיו כו' אבל הר"פ חלק עליו דאינו דומה לשם דכאן בהרגל הלשון תלוי והוא דוקא באורך הזמן וראיה לדבריו דאל"כ למה טל ומטר שוה למשיב הרוח הרי שבת וי"ט עודפין ועד"מ שדחק בזה ועוד דר"י פליג אר"מ וקי"ל כוותיה ובפ"ג דתענית כ"א ב' כמאן כר"מ כו':

א

אסור להזכיר וכו' – עיין במ"ב שכתב אפילו הצבור וכו' כן ביארו הרבה אחרונים [הט"ז בסק"ו ופר"ח והגר"א ומ"מ וש"א וכן משמע מלבוש] את דעת המחבר וכן מוכח דעתו בהב"י דלא כהמחה"ש ויד אפרים שצידדו לבאר את דברי המגן אברהם ולומר דהמחבר יסבור כדעת אביה"ע המובא בהרא"ש וכפי מה שביארו הב"ח ע"ש. ולדינא בלא"ה אין נ"מ דאף לדידהו הרמ"א פליג ע"ז והדה"ח וח"א ושולחן שלמה ושארי אחרונים הרבה כולם סתמו כהרמ"א. ודע דאף דהפר"ח חולק על השו"ע והרמ"א וס"ל דדוקא יחיד לא יוכל להתפלל ולהזכיר גשם קודם שהוכרז אבל הצבור והש"ץ שעומדין להתפלל תפלת מוסף ע"ד לומר גשם בתוך התפלה כאלו כבר הוכרז ונתפרסם דמי וא"צ שוב הכרזה אנו אין לנו אלא פסק השו"ע וכמו שפסקו האחרונים הנ"ל דאם לא הכריזו מקודם גם הצבור והש"ץ לא יזכירו גשם בתפלתן בלחש. ודע עוד דמדלא זכרו את העצה שנזכר במ"א שהש"ץ יזכיר בתוך התפלה בקול משיב הרוח ומוה"ג משמע דס"ל דאין נכון לעשות כן ומ"מ משמע מדברי הח"א דבדיעבד מהני עצה זו ואף דלא ידעתי את מקורו דהלא המגן אברהם העתיק את דברי הב"ח דלהרמ"א לא מהני זה מ"מ נ"ל דיש לסמוך עליו דבלא"ה דעת הדה"ח דבדיעבד אף אם הזכיר גשם בליל ש"ע לא יחזור ולהיפך לדעת הראבי"ה והפר"ח שהחזיק בשיטתו אם לא הזכיר עתה גשם לא יצא ידי תפלה:

ב

לא יקדים וכו' – מסתפקנא אם התפללו מנין ותיקין בבהכ"נ זה גופא והכריזו משיב הרוח כנהוג אם מועלת זה למנין שני שיהא מותר ליחיד להקדים וא"ל דכיון דיש הפסק כ"כ לא מיקרי הכרזה דז"א דהרי הביא הרא"ש בשם ר"ע דהזכרה דמוסף מועלת למנחה עי"ש ברא"ש דלא פליג עליה בסברא זו וכעין זה פסק הרמ"א בס"ג ואפשר דכיון דמנין אחר הוא וגם דהלא בשחרית יצטרך לומר משיב הרוח ע"כ לא מהני זה לתפלת מוסף שאח"כ וזה הספק יפול ג"כ במה שפסק הרמ"א בס"ג דנוהגין הקהל להזכיר משיב הרוח ביו"ט א' של פסח במוסף משום דעדיין לא שמעו מש"ץ דפסק לומר משיב הרוח אם באותו בהכ"נ התפללו מנין ראשון וכבר פסק הש"ץ לומר משיב הרוח בחזרת הש"ץ אם מועיל זה שלא יצטרכו שוב לומר משיב הרוח בתפילת המוסף וצ"ע ע"כ נראה שטוב לזהר שלא לעשות מנין ראשון בבהכ"נ ביו"ט א' של פסח:

א

וחוזר לראש הברכה – והגר"א פסק כהרמב"ם דגם בזה חוזר לראש:

ב

ואם סיים הברכה וכו' – ולא דמי להא דס"ו דדוקא אם התחיל הברכה שאחריה דהכא כיון שהזכיר מה שאין ראוי להזכיר גרע וכ"כ בלבוש והב"ח והא"ר פסקו דגם בזה דוקא אם התחיל ברכה שאחריה דאל"ה הוא כמו שעומד עדיין באותה ברכה וחוזר לראש הברכה והפמ"ג הביא את מחלוקתם וסיים וצ"ע וספק ברכות להקל אבל הדה"ח וח"א ושולחן שלמה וש"א פסקו כסתימת השו"ע וכנ"ל למעשה משום דבלא"ה דעת הגר"א כהרמב"ם דאפילו אם נזכר באמצע ברכה חוזר לראש וגם יש כמה מגדולי הפוסקים שחולקים על ראבי"ה דפסק השו"ע בסעיף ו' כוותיה דאומרו בלא חתימה קודם שמתחיל ברכה שאחריו וס"ל דמכיון שסיים אותה ברכה הוי כמו שהתחיל ברכה אחרת ולכן עכ"פ בעניננו דאפשר דראבי"ה ג"כ סובר כשאר פוסקים אין לזוז מסתימת השו"ע דאחר שסיים הברכה אפילו לא התחיל עדיין ברכה שאחריה חוזר לראש התפלה ואח"כ מצאתי בעזה"י בספר מאמר מרדכי שפסק כהשו"ע מכל אלו הטעמים:

ג

ואפילו במקום שצריכים וכו' – עיין בפמ"ג שכתב דאפילו ארץ כולה כאשכנז ודידן אפ"ה גריעא משאלה עי"ש טעמו וכן בח"א כתב דאפילו אם היה עצירת גשמים וכמו שהעתקתי במ"ב ובאמת לא הבנתי דבריהם דהרי טעם השו"ע שם לענין שאלה הוא דלמא הלכתא כהרא"ש דמסתבר טעמיה ע"ש בב"י מהרי"א וט"ז והגר"א ובתשובת הרא"ש מבואר שם בהדיא דה"ה לענין הזכרה וראיה שם מדף ד' ע"ב במסקנת הגמרא דשאלה אינו נמשך יותר מהזכרה וכמו שציין הגר"א שם בסימן קי"ז ס"א ד"ה ושואלין עי"ש ומהשו"ע שכתב אפילו במקום וכו' אינו ראיה דדלמא הוא מיירי באיזה עיירות דבזה גם להרא"ש אין להזכיר גשם דגם לענין שאלה אין לשאול מטר בברכת השנים בזה וכמו שהביא ראיה שם בתשובה מההיא דבני ננוה ועל אופן זה כתב הרמב"ם ג"כ דמקומות שהם צריכים גשם בימות החמה שואל בש"ת וכמו שהביא כ"ז הב"י בשמו שם בסימן קי"ז אבל ארץ אחת כולה דס"ל כהרא"ש לענין דיעבד דאם שינה את נוסח התפלה וקבע השאלה בברכת השנים דיצא וע"כ דס"ל דזה אינו נקרא שינוי ממטבע שטבעו חכמים דכל מדינה ומדינה איקבע זמנה לפי מנהגה א"כ נראה דה"ה לענין הזכרה יצא בדיעבד ועיין בב"י במה שכתב בשם תר"י משמע ג"כ דמיירי בדבר ששם הדין בשומע תפלה אבל לא בדבר ששם הדין בברכת השנים ואפילו אם תאמר דהתר"י לא ס"ל כהרא"ש לענין שאלה ותמיד הדין לדידיה בש"ת עכ"פ אין שום ראיה מהמחבר לדברי הפמ"ג והח"א ואדרבה בהיפך נראה מדברי תשובת הרא"ש הנ"ל וכפי מה דפסקינן כדידיה הלכה לענין דיעבד. וא"כ לפ"ז במדינותינו שצריכין מטר בין פסח לעצרת לכאורה היה ראוי לנו לפסוק בדיעבד דאין חוזר אם הזכיר גשם אבל כיון דבלא"ה המגן אברהם מסתפק בסימן קי"ז סק"ד דדלמא השו"ע לא מסתפק לפסוק כוותיה דהרא"ש רק כשיש עצירת גשמים נראה לכאורה דאין זה ונראה ראיה לזה ג"כ מדברי הרמ"א לקמן בס"ט בהג"ה דהרי במדינותינו היה ואפ"ה מצריך לחזור בודאי הזכיר אך כשיש עצירת גשמים והתפלל והזכיר גשם צ"ע אם חייב לחזור ולהתפלל [וכ"ז ששאל גם מטר דאל"ה ממ"נ אינו יוצא בדיעבד] ויותר נראה דיתפלל בתורת נדבה בכ"ז במדינותינו ועיין בסימן קי"ז בבה"ל ד"ה ושאל מטר:

ד

מחזירין אותו – עיין בחידושי רע"א דמצדד לומר דבליל שבת אם שכח לומר משיב הרוח דאין מחזירין דלא גרע מאם היה מתפלל רק מעין שבע דיצא בדיעבד אף דשם לא הוזכר גשם וסיים דצ"ע:

א

אין מחזירין אותו – ר"ל לאחר שאמר כבר השם של סיום הברכה אבל אם נזכר קודם סיום הברכה יחזור ויזכור גשם [פמ"ג]:

א

במקום שנזכר – כתב הפמ"ג דלענין שאלת מטר אם שכח ונזכר קודם שסיים הברכה יחזור ויאמר ותן טו"מ וגומר שם כסדר ומדברי שולחן שלמה משמע דגם טל ומטר יוכל לאמר אחר ושבענו מטובה אם רוצה אכן לענין על הניסים בחנוכה ופורים אם שכח ונזכר קודם שסיים ברכת הטוב שמך משמע מדברי שניהם דיחזור ויאמר אח"כ ועל כולם יתברך וכו' כסדר. כתבו האחרונים דאם נזכר במקום דלא סליק ענינא כגון תיכף לאחר שאמר ומקיים אמונתו יסיים מקודם לישיני עפר וכל כה"ג:

ב

בלא חתימה – דין זה למעשה לענ"ד יש לעיין טובא דהנה מקור דין זה נובע מראבי"ה שהביאוהו הרא"ש בפ"א דתענית והמרדכי שם ועיין בב"ח שרש"ל פליג על סברא זו ופוסק כדעת הרבינו יונה דס"ל דכיון שסיים אותה ברכה כמו שהתחיל אחרת דמי וחוזר לראש והנה אף שהב"ח והמ"א ושארי אחרונים ס"ל דלהלכה נקטינן כדעת השו"ע דס"ל דמכיון שהביא הרא"ש את דעת הראבי"ה להלכה הכי נקטינן מ"מ צ"ע חדא כי הא"ר נשאר בצ"ע דדברי המרדכי שכתב בשמו דאומר בלי חתימה סותר א"ע למה שכתב בשמו בפ' תפלת השחר דלפי מה שכתב שם יהיה הדין דצריך להתחיל ממשיב הרוח ולגמור עד סוף הברכה [ומה שרצה הפמ"ג לתרץ קצת קושיתו אין לו מקום כלל להמעיין באגודה גופא דכתב שם בפירוש דראבי"ה פסק כתלמודא דידן ודלא כירושלמי וגם דהלא המרדכי איירי בערבית ר"ח] שנית כי בביאור הגר"א נשאר ג"כ בקושיא על פסק השו"ע [ועיין בספר צל"ח שהקשה ג"כ על הראבי"ה ממה שאמר שם בעבודה חוזר לעבודה ויישב קצת] ומשמע דס"ל ג"כ כדעת הרש"ל ולבד כ"ז מצאתי עוד כמה גדולי הראשונים דס"ל דלא כראבי"ה והוא הריא"ז שהובא בש"ג פ' תפלת השחר וגם בספר ברכה משולשת בתוספות ר"י חסיד בשם רבו וכן בהגהת סמ"ק כתב בהדיא דאפילו אם נזכר קודם שהתחיל אתה קדוש חוזר לראש וגם מרמב"ם משמע דלעולם חוזר לראש כמו שהובא בב"י וכן בספר קיצור שו"ע פסק ג"כ דחוזר לראש עי"ש בהג"ה שבסוף ספרו וצ"ע לדינא. והנה אף דלהכריע נגד השו"ע קשה מאוד אחרי דהרבה והרבה מגדולי האחרונים קיימי בשיטת השו"ע ויישבו בדוחק את כל הקושיות שעל השיטה הזו עכ"פ נראה לי דאם אחר שאמר בא"י נזכר ששכח משיב הרוח לא יגמור את הברכה אלא יסיים למדני חוקיך כדי שיהיה כקורא פסוק לבד ויחזור למשיב הרוח ויגמור כסדר וה"ה ביעלה ויבא וכה"ג אם שכח ונזכר אחר שאמר בא"י יסיים למדני חוקיך ויחזור אח"כ ויאמר יעו"י ותחזינה כסדר ולענין טל ומטר ג"כ לפ"ז נראה דאם שכח להזכירו באמצע וסיים ברכת השנים אף שלא התחיל תקע מ"מ שוב לא יאמר כאן טו"מ דהלא יכול לאמרו בשומע תפלה ויצא לכו"ע:

ג

ובכל מקום שטעה בהם – ומה שפסק בס"ד דאם הזכיר גשם חוזר רק לראש הברכה כתבו האחרונים דס"ל דכיון שלא סיים עדיין הברכה אין זה טעות גמור לע"ע שיצטרך עי"ז לחזור לראש ורק חזרה בעלמא בעינן שיחזור הברכה ולא יאמר ועיין לעיל בסימן ק"ד סקכ"א במ"ב במש"כ שם בשם הח"א דה"ה לענין שח או שהזכיר מאורע שאר ימים בתפילה כ"ז שלא סיים אותה ברכה א"צ רק לחזור לתחלתה:

א

אבל במזיד וכו' – עיין לעיל סימן ק"ד ס"ו לענין שיחה דלכאורה סותר להך דהכא ועיין באחרונים שחתרו ליישב זה ובביאור הגר"א שם משמע דלהרשב"א אין לחלק בין שוגג למזיד אבל מדברי שארי כל האחרונים מוכח דתופסים להלכה כמו שסתם הטוש"ע פה. וכתבו הב"ח וא"ר דאפילו אם היה הקלקול באיזה מן הברכות האמצעיות ג"כ חוזר לראש התפלה דכל י"ח ברכות נאמרו כסדר וכולן חשובין כברכה אחת לענין זה:

א

עד ל' יום בחזקת וכו' – עיין במ"ב דיש דיעות בין הפוסקים אם ל' יום ממש או כמנין ל' יום דהיינו צ' תפילות והנה לפוסקים שסוברין דתלוי בל' יום ממש בין להקל ובין להחמיר לכאורה היום הראשון מצטרף ג"כ ליום שלם אף שלא התחילו בו רק במוסף או במנחה אך יש לעיין לענין שאלה דבזה ג"כ השיעור ל' יום כמו לענין הזכרה כמו שכתב הא"ר אם מצטרף ב' ימים ראשונים של פסח ג"כ לזה והנה לפי דעת האחרונים החולקין על הט"ז במש"כ דאם שגג או פשע יום אחד ולא התפלל כלל דמצטרף לענין חזקת ל' יום ודאי דכ"ש בזה דלא מצטרף אך מסתפקנא לדברי הט"ז דאולי הט"ז לא מיירי רק באם דילג באמצע ולא בתחלתו או אולי דגם בזה מכיון שבצירוף השני ימים האלו נשלם ל' יום שלא אמר בהן טל ומטר כבר העתיק עצמו מחזקתו שקודם לכן:

א

אם ביום ראשון ש"פ וכו' ז' פעמים וכו' – עיין בביאור הגר"א שחולק ומסכים לשיטת רבינו פרץ המובא בטור דלא ס"ל כן וגם בט"ז מפקפק בפסק זה ושארי כל האחרונים רובם וכמעט כולם העתיקו את דברי השו"ע להלכה:

א

במחבר סעיף ט' צ' פעמים, נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' כ' [שם נאמר דבירושלמי איתא רפ"ק דתענית המתפלל וא"י מה הזכיר אמר ר"י כל שלשים יום חזקה מה שהוא למוד הוא מזכיר וכו' וכתב הגה"מ בשם מהר"מ מר"ב שהרוצה שלא יחזור על הספק יאמר כ"כ פעמים אתה גבור עד מכלכל חיים כמו שיש בשלשים יום ולא כתב צ' פעמים משום די"ל דדברי ר"י בנויים על מאמר הש"ס בחגיגה דף ט' ע"ב אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד וקאי בפסח ובחו"ל [אע"ג דר"י בא"י היה ועיין שבת דף ט' בתוס' ד"ה הא לן שדרכו היה לו' הלכה להתלמידים מחו"ל] וא"כ הוה מאה פעמים ואחד כי בשלשים יום יש צ' תפלות שחרית מנחה וערבית צא מהם ב' ערבית ושחרית של א' דפסח דאין מזכירין בו אלא ממוסף ואילך הו"ל פ"ח פעמים וח' מוספין דימי הפסח ועוד ג' מוספין של ג' שבתות ובו תפלות מוסף דב' ימים ר"ח אייר הו"ל י"ג וצרף עם פ"ח הנ"ל עולה ק"א תפלות ובטור כ' צ' פעמים ועמ"ש המג"א ס"ק י"ב ואפשר שנתכוין למ"ש. וכן אני מורה ובא לכתחלה לאומרו ק"א פעמים. אמנם מי שאמר רק צ' פעמים ושוב נסתפק אם הזכיר אין בידי לפסוק שיחזור ויתפלל נגד משמעו' הש"ס והרמ"א ע"ש:

א

סעיף א' מתחילין וכו'. נ"ב קשה לי מ"ט השמיטו הפוסקים דין המפורש בש"ס תענית דף ג' ע"א מ"ש שם אפי' אמר מעביר הרוח ומפריח הטל אין מחזירין אותו ולמה השמיטו הפוסקים דין זה וצ"ע כעת ודו"ק: והנה בדין זה דמתחילין לומר בברכה שניה משיב הרוח ומוריד הגשם בתפלת מוסף של יו"ט האחרון של חג וכו' נשאלתי במי שהתפלל מוסף בשמיני עצרת ולא הזכיר משיב הרוח ולא שמע מן הש"ץ שהכריז גם לא ידע כלל שהכריז הש"ץ כן אם מחויב לחזור ולהתפלל או לא והשבתי שנראה ברור שמחוייב לחזור ולהתפלל כיון שכן תקנו חז"ל להתחיל במוסף וכמו שכתבו הרמ"א והט"ז והמג"א שאף המחבר כוונתו כך להתחיל במוסף וא"כ מחויב לשמוע ולזכור ואם לא הזכיר אף שלא שמע מחוייב לחזור ולהתפלל ותדע שאם היה סברא שבדיעבד אינו חוזר ומתפלל הרי קיי"ל כל שעת הדחק כדיעבד דמי ולמה כתב בש"ע דאף אם היה חולה או אנוס לא יקדים תפלתו לציבור וכיון דהוי אנוס או חולה דאין לך שעת הדחק גדול מזה ויתפלל בלא משיב הרוח דהוי כדיעבד אלא ודאי דאף בדיעבד חוזר ומתפלל וצריך להמתין על הכרזה ולהזכיר. ושוב עיינתי בפרי מגדים במשבצות ושם ממרוצת לשונו נמי משמע לי דחוזר ומתפלל כה"ג ואם הזכיר קודם ששמע מן הש"ץ נמי חוזר מה"ט גופא וכן כתבתי בסי' ק"ח בהשמטות וחידושי ע"ש וז"ב ועיקר לפענ"ד ודו"ק:

ב

(סעיף ו' בהג"ה) שלשה ברכות וכו'. נ"ב ע' במג"א ס"ק ט' מ"ש דאבל אם טעה באמצע אין לברך כלום. והנה בסי' קי"ט בס"ק ה' כתב אם טעה או דילג פי' אם דילג הברכה לגמרי או שטעה שלא אמרה כתיקון חז"ל וכו'. והנה לכאורה נראין הדברים כסותרין ואינן סותרין דבסי' קי"ט הכוונה שלא אמר מעין הפתיחה סמוך לחתימה או שחתם או פתח שלא כהוגן אבל אם פתח וחתם והזכיר מעין הפתיחה סמוך לחתימה אף שדילג באמצע א"צ לחזור וכן ציין המג"א לעיין בסי' נ"ט דהכוונה דשם מבואר אפי' אמר באמצע מעריב ערבים יצא ע"ש וז"פ דלא כא"ר שכ' וצ"ע ע"ש ודו"ק:

ג

(סעיף ט') אם ביום ראשון של פסח אומר ברכת אתה גבור עד מוריד הטל צ' פעמים וכו'. נ"ב הטור כתב וזה"ל והר"מ מרוטנבערג היה רגיל בש"ע לומר ברכת אתה גבור וכו' וראייתו מפרק כיצד הרגל דאמרינן גבי שור המועד ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש וכו' והר"פ כתב לא חזינא לרבנן קשישאי דצרפת דעבדי הכי שאין הנדון דומה לראיה דהתם טעמא משום דהוחזק ליגח ואם הוחזק ג' רחוקות כש"כ בג' הקרובות אבל גשם שנתקן בתפלה והדבר תלוי בהרגל לשונו לא אמרינן הכי וכו'. והנה לכאורה היחה נראה לי דכוונת הר"מ מרוטנבערג למ"ש שם בש"ס דאיבעיא לן ליעודי תורא או ליעורי גברא נ"מ דאתו תלתא כיתי סהדי בחד יומא אי אמרת ליעודי תורא מייעד ואי אמרת לייעודי גברא לא מייעד מימר אמר השתא הוא דקא מסהדי בו מהו. וקשה לי היאך ס"ד לו' דהוי לייעודי גברא היאך פליג עלה ר"מ ואמר ק"ו ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש בשלמא אם הוי ליעודי תורא שפיר הוי ק"ו אבל אם הוי ליעודי גברא אין זה ק"ו דבשלשה ימים דבזה נקבע הזכר בלבו שהוא מועד והוי ליה לשומרו אבל ביעדו ביום אחד י"ל ששכח הדבר ויצא מלבו ולכך לא שמרו ובע"כ מוכח דגם בדבר התלוי בזכרון הלב נמי זוכר יותר בקרוב הזמן מרחוק. ומיניה מוכח דה"ה למשיב הרוח הוי כן. מיהו כד דייקינן יש להחזיק דברי הר"פ והוא דקשה על הש"ס למה קאמר נ"מ באתו תלתא כיתות בחד יומא ולא אמר נ"מ נמי להיפוך באתו תלתא כיתי בשלשה יומי אך כולם העידו על שלשה נגיחות דחד יומא כגון שהוא נגח כולם ביום אחד דאז אם הוי ליעודי תורא לא מהני ואם הוי ליעודי גברא מהני, והנה מזה מוכח דאין ספק כלל אם הוי ליעודי נברא לבד רק זה פשוט לו דבעינן שהנגיחות יהיו בשלשה ימים רק דמיבעיא לן אם בעינן ליעודי גברא ג"כ או די בליעודי תורא לבד וכן הוי כוונת הש"ס אם לייעודי תורא לבד או בעינן ליעודי גברא ג"כ א"כ לפ"ז יהיו דברי ר"מ כך דטעמא דר"י דס"ל דליעודי גברא בעינן תלתא יומי היינו כיון דס"ל דליעודי תורא בעינן תלתא יומי א"כ כמשפט השור כך משפט הבעלים וסוף דינו כתחלת דינו וכיון דתחלת דינו בעינן ג' ימים בעינן סוף דינו ג"כ ג' ימים אך אם תחלת דינו לא הוי בעינן ג' ימים מכ"ש בסופן ליעודי בעלים דלא בעינן ג' ימים. ולפ"ז דברי ר"מ לא מבעיא ליה דמיירי בליעודי תורא ולא מספקא ליה רק בדברי ר"י אי מיירי ליעודי תורא לבד או ליעודי גברא ג"כ וא"כ אין לנו ראיה לדברי הר"מ. אך לפ"ז יהיה לנו ראיה להיפוך לדברי הר"מ דקשה על הש"ס גופא למה לא מיבעיא גם להיפוך. אולי אפשר ס"ל לר"י דליעודי גברא לבדו בעינן תלתא יומא אבל בליעודי תורא לא איכפת לן כלל ולמה לא מבעיא לי' להיפוך ג"כ ובע"כ דלא מצי למיבעי כן דא"כ אזיל ליה הק"ו דר"מ דריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש דלענין יעודי גברא התלוי בזכרון אין זה ק"ו דדבר הנעשה יום יום בריבוי הזמן נקבע יותר בלבו ממה שנעשה הרבה בזמן מועט ובע"כ ק"ו דר"מ הוי רק אליעודי תורא וכע"כ דלר"י יעודי תורא בעי בודאי ואין ספק רק אם בעי ליעודי גברא ג"כ ומוכח מזה כדעת הר"פ ודלא כדעת הר"מ מר"ב דלדעת הר"מ קשה אמאי לא מספקא ליה נמי להיפוך אם די ליעודי תורא נמי לבד כנ"ל ודו"ק היטב. עוד נראה לפענ"ד ליישב קושית האחרונים על הר"מ מרוטנבערג הנ"ל מה שהביא ראיה ממה שאמר ר"מ ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש ותמהו על זה דהרי אנן לא קיי"ל כר"מ רק כר"י ע"ש. ונראה לי כך דהנה יש לו' בטעם פלוגתת ר"מ ור"י הוא כך דלכאורה דברי ר"מ ברורים דאם ריחוק הוי חזקה מכ"ש בקירוב. אך נראה דהם יפלגו בפלוגתת הפוסקים אם שכחה הוי אונס או פשיעה. ולפ"ז הנה בפ"ג דכתובות אמרינן דבעדים זוממין לא משכחת התראה דאם נתרו בהו מעיקרא יאמרו אישתלי א"כ ה"נ כיון דחיוב שור המועד הוי כמפורש בקרא והועד בבעליו ולא ישמרנו וא"כ הרי יכול לומר ניהו שהועד בו מכל מקום שכח אח"כ שנעשה מועד ולכך לא שמרו אך הא תינח אם שכחה הוי אונס אבל אם שכחה הוי פשיעה א"כ על זה גופא חייב במה שפשע ובשלמא בעדים זוממין אף אם פשעו אין לחייבם מלקות על הפשיעה רק אם העידו במזיד ממש ולא על הפשיעה אבל תשלומי ממון חייב אף בפשיעה. לכך יש לו' דבהא פליגי דודאי לענין להחזיק גוף השור לנגחן הוי ק"ו דר"מ נכון דאם ריחק נגיחותיו חייב מכ"ש קירב נגיחותיו. אבל לענין הבעלים שלא יכלו לומר אשתלי הוי להיפוך אם הועד בו ג' ימים כסדר אינו עשוי לשכוח אבל אם הועדו כולם ביום אחד עשוי לשכוח ויכול לומר אשתלי. לכך ר"מ סובר דשכחה הוי פשיעה לכך העיקר תלוי באם גוף השור הוחזק לנגחן ובזה שפיר למד ק"ו אם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש. אבל ר"י דס"ל דשכחה הוי אונס א"כ ניהו דהשור נעשה נגחן מ"מ הבעלים יכולין לומר כיון דכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו יכולין לו' אשתלי ולכך בעינן שיהי' בשלשה ימים ואז בריבוי הימים ודאי הוי פשיעה אם שכח ובזה לכ"ע הוי שכחה פשיעה ולכך בשלשה ימים הוה פשיעה אם שכח אבל ביום אחד אינו פשיעה אם שכח ויכול לומר אשתלי ואף אם העידו לי' בג' ימים כיון דהנגיחה היה ביום אחד ובעדות בעינן שיהי' ראוי להעיד מיד אבל אם אינו ראוי להעיד מיד לא מהני אם מעיד אח"כ דהוה תחלתו בפיסול וסופו בכשרות כן ה"נ אם נגח כולם ביום אחד א"כ אם יעידו כולם היום לא נחשב מועד וכיון דאין ראוים להעיד היום לא מהני אם יעידו אח"כ בכמה ימים. ולכך אתי שפיר דהתם במועד בבעלים תלוי ויכול לומר אשתלי לכך בזה עדיף בג' ימים מיום אחד אבל להתחזק לומר משיב הרוח הוא עצמו הוחזק להיות מוחזק לומר כמו שהורגל וזה אינו תלוי בדעתו רק מה שמורגל בפיו כעין דקיי"ל בספק ק"ש דאם התחיל בלמען ירבו ימיכם אז ודאי גומר והיה אם שמוע דסירכיה נקיט ואזיל א"כ חזינן דסומכין על מה שהורגל בזה ודאי יליף ק"ו משור דהוא עצמו ודאי הוי ק"ו אם בריחוק הוי כך מכ"ש בקירוב ואתי שפיר דברי הר"מ מרוטנבערג על נכון בעזה"י ואף אם הר"מ לא כוון לכך מכל מקום כבר כתוב האו"ת בקיצור ת"כ סימן כ"ה דרוח ד' נוססה בם ע"ש ותבין ודו"ק:

א

[א] בברכה שניה וכו'. הא דמזכיר שלוש פעמים תחיית המתים בברכה זו, כתב ר' דוד אבודרהם, אחת, כשאדם ניעור ממטתו שמחזיר נשמתו, שתים, מחיה מתים ברחמים בגשמים השקולה כתחיית המתים, שלוש, שאנו חותמין ברוך אתה ה' מחיה המתים והוא תחיית המתים לעתיד לבוא. ובזה מתורץ קושיות תוס' בבבא מציעא דף פ"ה ד"ה כי מטא וכו' למחיה המתים וכו' עיין שם ודו"ק. עוד יש לומר דחשבינן עוד שנים כגון ומקיים אמונתו לישיני עפר יו"ד בשב"א דהיינו תחיית המתים שהם ישינים כדכתיב ורבים מישני עפר יקיצו, ומלך ממית ומחיה הווין חמישה דהיינו דמצינו ארבעה חשובין כמתים והחמישה תחיית מתים ממש דלעולם חשבינן השבח ממטה למעלה. ודע דתחיית מתים נגד יצחק בשעת עקידה כמו שכתב ר' דוד אבודרהם, והא דמזכירין גשם באתה גיבור משום שנקרא גבורת גשמים שכל טיפה וטיפה יורדת ממקום גבוה ואין הרוח מפזרן אלא למקום שהקב"ה חפץ וזאת היא הגבורה שאין כמוה. כתב מטה משה הג' של אתה גיבור צריך לקרות דגושה. בטור משמע דמרומז מה שאין נמסר ביד שליח בברכה זו וסימן מפת"ח מטר פרנסה תחיית המתים חיה. כתב הפרישה דחיים מרומז במתיר אסורים שהולד והאם היו אסורים, ומטעם זה תיקנו בברכת מילה הודו לה' וכו' דארבע צריכין להודות ואחד מהן שיצא מבית האסורין ויש לכוין זה באמרו מתיר אסורים:

ב

[ב] בתפילת מוסף וכו'. כתב הלבוש הא דהתחילו דוקא במוסף ולא במעריב מפני דאין כל העם מצויין בזה בערב ולכך אין מתחילין ומפסיקין בשחרית דיטעו אותן שלא היה אתמול בבית הכנסת שאומרים אותן במעריב ויטעה לשנה הבאה, עד כאן. וקשה הא מבואר בבית יוסף בשם ירושלמי שאין טעם זה שייך אלא בראשון של פסח שטרודין במלאכה או במצה ומרור, אבל בחול המועד דסוכות דאסור במלאכה בחול המועד הכל באים לבית הכנסת בערב וכן כתב ר' דוד אבודרהם, אלא טעמא כדי שיצאו כל המועדים בטל. גם מה שמתחילין ומפסיקין באותן הימים הוא מטעם זה כמבואר בבית יוסף בשם הירושלמי אלא שהלבוש שינה וכתב הטעם משום דקשה יום הגשמים. ונראה דכתב כן למנהגינו שאין אומרים בימות החמה מוריד הטל, ומכל מקום מטעם זה דקשה הגשמים לא תיקנוה ביום טוב, נראה לי דלכך אין מתחילין בערבית דשמיני דסוכות ודו"ק. עוד טעם דמזכירין דאמרינן בירושלמי הקשיבה רנתי זו תורה האזינה תפילתי זו תפילה, בלא שפתי מרמה זו מוסף ומה כתיב בתריה מלפניך משפטי יצא אלמא תפילת מוספין עיקר:

ג

[ג] [לבוש] אונס ואינו בבית הכנסת. פירוש דאם אינו חולה או אנוס או הוא בבית הכנסת אסור בלאו הכי להקדים תפילתו לתפילת הציבור כדלעיל סימן צ' סעיף י'. הדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהילות:

ד

[ד] ששמעו כבר וכו'. הא דאין מכריזין קודם מוסף שלא יאמרו דהוי כמבזין הגשמים:

ה

[ה] וחוזר לראש וכו'. אף שאין מתקן כלום משכבר אמרו מכל מקום מגלה דעתו בחזירתו שאין מבקש, לבוש, וכתב מלבושי יום טוב וקמיא שמיא גליה והוי כחוזר דיבור דמהני בכל הדברים אף על פי דבמגדף לא מהני הכא נמי מהני אפילו שלא בתוך כדי דיבור, וכן כתב מעדני מלך דף ל"ג:

ו

[ו] סיים וכו'. אף על פי שלא התחיל אתה קדוש וכו' ואף דבסעיף ז' אמרינן דכל שלא התחיל אתה קדוש אומר משיב הרוח נראה דהתם כמו שכתב הלבוש טעמא דהוי כחתימה אריכתא, אבל הכא דכבר גמר החתימה ונגמרה הברכה צריך לחזור לראש. אבל הב"ח כתב דגם הכא מיירי דוקא כשהתחיל אתה קדוש כמו התם, ונראה דסבירא ליה הטעם התם משום דכל שהתחיל אתה קדוש הוי כלא נגמר הברכה, והכא נמי כל שלא התחיל באתה קדוש אינו חוזר אלא לאתה גיבור, והטור ושולחן ערוך סתמו בזה גם אחרונים לא העירו בזה מחלוקת ולדינא מסתבר לי כב"ח:

ז

[ז] אם סיים וכו'. דהכל כחתימה אריכתא ואין זה חותמין בשתיים דגשמים שקולה כתחיית המתים, ולפי זה דוקא כשאמרו בלי הפסק הוא דמהני אבל לטעם שכתבתי לעיל אפילו שהה קצת בין משיב הרוח לברוך אתה ה' מחיה המתים נמי אומרה. כתב בטור וכן בשאלה אם נזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומר שם ותן טל ומטר דמטר כלול בברכת השנים, והשתא ניחא בסימן קפ"ח בשבת ויום טוב שנזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב דצריך לומר ברוך שנתן וכו' דשם אינם כלולים בברכה שלפניה (לבוש). משמע בדברים שמחזירין אבל בדברים שאין מחזירין כגון יעלה ויבוא בליל ראש חודש ועל הניסים, וענינו אף דלא התחיל לברכה שלאחריה אינו מזכיר וכן כתבו הבית יוסף וב"ח וט"ז ומגן אברהם וכן כתב הב"ח בסימן תרפ"ב, וקשה דבסימן קי"ט פסק הב"ח גופיה בענינו דכל שלא התחיל רצה אומרה, וצריך עיון כי ראיתי במעדני מלך דף ל"ה, ופסקי תוס' חולקים על הבית יוסף באריכות דבכל דברים שאין מחזירין אם לא התחיל וכו' אומרה וצריך עיון על אחרונים, גם ראיה ברורה מטור סימן קפ"ח בשם ר' יוסף עיין שם. שוב מצאתי בחידושי רשב"א פרק תפילת השחר שאוסר ושכן כתבו התוס' דהוי הפסק וכן משמע לי בהרא"ש ומרדכי שם מדכתבו טעמא משום הפסק וכן אומר אני בזה שב ואל תעשה עדיף:

ח

[ח] בלא חתימה וכו'. תימא לי על המרדכי בריש תענית שכתב בשם ראבי"ה דאינו חותם הא בסוף פרק תפילת השחר כתב המרדכי ואגודה בשם ראבי"ה דחותם, וכן כתב בשלטי גיבורים דף כ"ב בשם המרדכי גבי אתה חונן וצריך עיון, והבית יוסף וכל אחרונים הביאו הך בריש תענית להאריכו לפלפול למה לא יחתום עיין שם, ולא הרגישו בתמיה זו. גם בזה נדחה כל מה שהאריך הט"ז כאן ועיין באליהו זוטא:

ט

[ט] שטעה בהם וכו'. דוקא בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בעשרת ימי תשובה, אבל טעה באמצע אין בכך כלום, מגן אברהם ס"ק ט' וצריך עיון לקמן סימן קי"ט ס"ק ד':

י

[י] חוזר לראש וכו'. משמע אפילו בברכות האמצעות וכן כתב הב"ח ועיין לעיל סימן ק"ד:

יא

[יא] וצריך לחזור וכו'. הקשה הב"ח בסימן תקכ"ב ועולת תמיד על רמ"א שכתב בסימן תכ"ב בספק אם אמר יעלה ויבוא בראש חודש דאין צריך לחזור, ועולת תמיד סיים זה לשונו אף על גב דליכא שלושים יום מראש חודש לראש חודש מכל מקום איכא תשעים תפילות שלא אמר יעלה ויבוא עד כאן לשונו. ולא דק דודאי ליכא תשעים תפילות מראש חודש לראש חודש דהא ליכא בינייהו אלא עשרים ושמונה ימים, ואף דנחשוב נמי ארבעה מוספי שבתות חסרי ליה תרי. מיהו לפי זה בחול המועד סוכות דמפסיק ליה חול המועד בראש חודש תשרי שלא אמר יעלה ויבוא בעבודה, וכן בראש חודש תמוז דמפסיק לה תרי מוספי דעצרת הוי לה תשעים, וכן בשאר ימות השנה כשמתפלל בתורת נדבה כדלעיל סימן ק"ז, או בטעה וחזר והתפלל. ובזה יש לתרץ כל קושיות בית יוסף ולחם חמודות דף ל"ה דלא סתרי ש"ס הירושלמי אהדדי ודו"ק. ולדינא נראה דעת הלחם חמודות וב"ח ונחלת צבי דחוזר בכל ראש חודש וחול המועד וטעם נראה דשאני משיב הרוח ותן טל ומטר שהורגל בו ביותר שאמרו כחצי שנה בלי הפסק, ולכך בעינן תשעים תפילות להוציא מהרגל אבל יעלה ויבוא שלא הורגל בו אפילו בפחות מתשעים תפילות מוציאו מהרגלו:

יב

[יב] תשעים פעמים אתה גיבור וכו'. משמע דמתחילין דוקא מאתה גיבור, אבל בהגהות סמ"ק סימן י"א משמע דאומר רק ורב להושיע משיב הרוח ומוריד הגשם:

יג

[יג] נגד שלושים יום וכו'. הקשה בדרכי משה הא בשלושים יום יש יותר מתשעים תפילות, דשבתות יש ביניהם ומתפללין מוספין, ואם נאמר דירושלמי קאי אשאלה אם כן שלושים יום עולין תשעים פעמים דהא בשבתות אין מתפללין אלא שבע. ותירץ דבירושלמי קאי אשתיהן ושלושים יום לאו דוקא קאמר ולא נקטו אלא להורות על מנין התפילות שמתפללין בשלושים יום שאין בהם מוסף, דהיינו תשעים תפילות בשתיהן, עד כאן. מבואר מזה דדין ותן טל ומטר כדין משיב הרוח וכן מצאתי בשבלי לקט סימן ט' ותשב"ץ סימן תכ"ו בשם ירושלמי להדיא, ולאפוקי משיירי כנסת הגדולה דתשעים פעמים לאו דוקא אלא תפילות משלושים יום בעיא, וליתא אלא כמפורש בדרכי משה שהזכרתי וכן כתב בפרישה וכן משמע מב"ח ושל"ה דף רנ"א בהג"ה:

יד

[יד] וכן לדידן וכו'. בלא משיב הרוח וכו' אבל של"ה דף רנ"ה כתב דדוקא בעשייה דהיינו עקימת שפתיו שאומר תשעים פעמים משיב הרוח בשמונה עשרה מסתבר כן, אמנם בשב ואל תעשה, דהיינו לומר אתה גיבור תשעים פעמים בפסח ולדלג משיב הרוח זה אינו כלום, עד כאן. ולא הזכיר מדברי רמ"א ולבוש דפסקו גם לענין דילוג הכי. ומכל מקום העליתי באליהו זוטא לדינא כדברי של"ה. גם נראה לי סמך ראיה לדבריו דעדיף עשייה להחזיק משב ואל תעשה, מש"ס בבא קמא דף כ"ג דנעשה מועד בשלושה ימים ותם אינן נעשה בשלושה ימים אלא כל שיהיו התינוקות ממשמש בו ואינו נוגח. ועוד הא בעיקר דין זה דלמדו תשעים פעמים ביום מהני מקל וחומר משלושים יום. צריך עיון בש"ס, הא לא קיימא לן כר' מאיר דאמר ריחק נגיחותיו חייב, קירב נגיחותיו לא כל שכן ודוחק ליישב. כתב הלבוש ברכה שלישית אתה קדוש נגד יעקב שהקדיש שמו יתברך, עד כאן, ואבודרהם כתב על שם שהיתה מטתו שלימה וקדושה שלא יצא ממנו זרע פסול, עד כאן. המון עם אינם אומרים כי אל מלך גדול וקדוש אתה, ובספרי הגאונים ישנו ונכון לאומרו, מהטעם שהחתימת שלוש ברכות ראשונות רומזות לאבות ולחשיבתן מזכירין מלך, וחתימת מלך אוהב צדקה ומשפט רומזת לדוד והוא שנאמר לדוד ועשיתי לך שם כשם הגדולים אשר בארץ, עד כאן. וזה דלא כטור שכתב דיש י"ז תיבות בברכות אתה קדוש נגד פסוק וקרא זה אל זה, מיהו אבודרהם לטעמו שכתב בית יוסף בשמו בסוף סימן קי"ג דמנין התיבות אינו מועיל כלל עיין שם. ואם התפלל בשאר ימות השנה המלך הקדוש אין צריך לחזור, כנסת הגדולה, ועיין לעיל סוף סימן ק"ח:

א

א) [סעיף א'] מתחילין לומר בברכה שניה משיב הרוח וכו' וטעמא משום שכשם שתחיית המתים חיים לעולם כך גשמים חיים לעולם, טור, לבוש, ט"ז סק"א, עו"ת א' ר"ז אות א':

א

ב) שם, מתחילין לומר בברכה שניה וכו' והא דאינה פותחת בברוך מפני שסמוכה לחברתה, טור, וכן כל הברכות עד סוף התפלה, לבוש, עט"ז או' א' ר"ז שם, ועיין לעיל ריש סי' קי"ג:

א

ג) יש לקרות אתה גבור הגימל דגושה, מטה משה סי' קכ"ה בשם הציוני שכנה"ג בהגה"ט אות א' עו"ת שם, עט"ז שם, א"ר אות א' ש"ץ דף קט"ו ע"ד כף החיים סי' ט"ו אות כ"ב, ובספר עיני העדה דכ"ח. ע"א כתב דיכוין בברכת אתה גבור לשם אגל"א דהוא סגולה להצלחה ולחן יעו"ש, רו"ח אות ג' בן א"ח פ' בשלח אות י"ג:

א

ד) שם בתפילת מוסף של יו"ט האחרון של חג וכו' פי' שמתחילין להזכיר בתפלת מוסף של יום א' מיו"ט האחרון של חג ואין פוסקין עד תפלת שחרית של יום א' של פסח ותפלת שחרית בכלל שמזכירין בה, טור, לבוש:

א

ה) שם בתפילת מוסף של יו"ט האחרון וכו' והא דאין מתחילין בערבית מפני שאין כולם בבה"כ ויעשו אגודות אגודות זה מזכיר וזה אינו מזכיר, והאי דאין מתחילין בשחרית מפני שלא יהיה סבור שמבערב הזכירו ולשנה הבאה יזכיר בערב ועוד טעם אחר למה לא מתחילין בשחרית דא"ר חגי בר פדת אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"צ פי' שצריך שיאמר הש"ץ קודם התפילה משיב הרוח בקול רם וזה א"א בשחרית לפי שצריך להסמיך גאלה לתפלה. כ"ב הרא"ש ע"ף הירושלמי והביאו ב"י, דרישה או' א' ט"ז סק"ב. מ"א סק"א. ר"ז שם. ועוד מפרש בירושלמי טעם אחר. רבי אבין בשם רבי יוחנן טעמא דרבי יהודה כדי שיצאו המועדות בטל מפני שהטל יפה לעולם ופי' הרא"ש והאי טעמא קאי אהזכרה ולא אהפסקה כי ביו"ט הכל באים לבהכ"נ בערב כי אין עושין מלאכה בחו"ה ולכן אין מספיק טעם הראשון ולכך מפריש כדי שיזכיר טל במועדות גם בערבית ושחרית עכ"ל, והביאו ב"י ודרישה שם, ועיין באות שאח"ז ואות ז':

א

ו) במקצת מדינות שנוהגים להזכיר הגשם ביום הו"ר לא יאות עבדי אך אם מכריזין ביום הו"ר משיב הרוח וכו' כדי שיתחילו להזכיר בליל ש"ע יש קצת סמך למנהגם, הרדב"ז ח"א סי' ר"מ, כנה"ג בהגה"ט, מ"א סק"א, אמנם מדברי הרב ז"ל בשער הכוו' בדרוש ט' דסוכות ופרע"ח שער הלולב פ"ח נראה דזמן אמירת משיב הרוח ומוריד הגשם הוא מתחיל דוקא מתפילת מוסף של שמיני עצרת ואילך ולא מקודם לכן כיעו"ש טעם בסוד, ועוד עיין באות שאח"ז:

א

ז) בליל יו"ט האחרון של חג אם הזכיר גשם במקום טל כתב גן המלך סי' קמ"ו דאינו חוזר והביאו י"א בהגה"ט, מיהו הער"ה אות א' כתב דזהו דוקא לפי טעם ראשון שכתב הרא"ש בשם הירושלמי דראוי היה להזכיר בערבית אי לאו כדי שלא יתערבבו הצבור אבל לפי טעם השני שכתב הרא"ש בשם הירושלמי כדי שיצאו המועדות בטל אם הזכיר גשם בליל יו"ט האחרון של חג צריך לחזור, ואף בליל יו"ט א' של פסח דאין מפסיקין בערבית כדי שלא יהיו אגודות אפשר דאם לא הזכיר גשם צריך לחזור כיון דתקנת חכמים שלא להזכיר אלא במוסף הו"ל ערבית ושחרית כשאר ימים דחוזר דמשנה מטבע הוא ולא דמי להך דסי' קי"ז יעו"ש, אמנם הש"ץ דף קכ"א ע"ג פסק כס' גן המלך דאינו חוזר, וכ"פ החיד"א בקש"ג סי' י"ד אות י"ד, סידור בי"ע בדיני טל וגשם אות ו' וכ"כ סי' דרך החיים אוח ג' דאם טעה והזכיר משיב הרוח וכו' במעריב של ש"ע או בשחרית אינו חוזר, מ"ב אות ב' וכן אם טעה במעריב של פסח או בשחרית או במוסף (היינו לבני אשכנז שאומרים במוסף משיב הרוח וכו' כמ"ש ס"ג בהג"ה) ולא הזכיר משיב הרוח אינו חוזר דה"ח אות ח' מ"ב אות ג':

א

ח) [סעיף ב'] אסור להזכיר הגשם וכו' משמע אבל בטל אין איסור אם מזכיר קודם שיזכיר הש"ץ לא שנא יחיד ולא שנא רבים וכמ"ש בב"י בשם הירושלמי והר"ן ודלא כמ"ש הטור בשם הראב"ד דאף בטל אסור להזכיר עד שיזכיר הש"ץ, וכ"כ הפר"ח אות כ' ומאמ"ר אות ג' ומיהו נכון להזהר אף בטל לחוש לסברת הראב"ד והטור, וכן הוא המנהגו כמ"ש לקמן אות י"ד, ועיין ב"ח וט"ז סק"ד:

א

ט) שם, עד שיכריז הש"ץ פי' אעפ"י שאינו מתפלל בציבור דאי בצבור בכל ימות השנה נמי אסור להקדים תפלתו לתפלת הצבור כמ"ש בסי' ץ' סעי' יו"ד. וכ"כ בב"י מ"א סק"ב, עט"ז אות ב' ועיין לקמן אות ט"ו:

א

י) שם עד שיכריז הש"ץ, וכ"כ האחרונים, ודלא כהפר"ח שם שכתב שא"צ להכריז כלל מקודם וכיון שקדמו להתפלל ביחד עם הש"ץ די בזה והוי כמו שהזכיר הש"ץ יעו"ש:

א

יא) שם עד שיכריז ש"ץ הגה וי"א שקודם שמתחילין מוסף מכריז השמש וכו' כתב העו"ת אות ג' דכוונת המחבר שהצבור והש"ץ מתחילין להתפלל בשוה תפלת מוסף ואין אחד מן הצבור מזכיר אלא עד שיגיע ש"ץ למשיב הרוח ואז מרים קולו ואומר בקול רם משיב הרוח וכו' ואז מזכירין גם הצבור וכו' וכ"נ מדברי הרב בהג"ה וכו' וכ"כ המ"א סק"ב, וזהו תימה שאיך יפרשו דברי הש"ע היפך דבריו שהרי בהדיא כתב בסס"י תרס"ח וז"ל ומחזיר הספרים ואומר קדיש ומכריז משיב הרוח ומוריד הגשם עכ"ל הרי בהדיא כתב דהכרזה היא אחר הקדיש קודם התפלה וגם תימה על הרמ"א דהיאך יכתוב י"א דמשמע דפליג כיון שנוכל לפרש דבריו כמו סי' תרס"ח דהכרזה זו קודם תפלה וע"כ נראה עיקר כדברי הלבוש שכתב פי' שקודם שיתחילו להתפלל מוסף יכריז השמש וכו' ומשמע דלא גרים בדברי רמ"א וי"א אלא גריס פי' ור"ל דהרמ"א ז"ל מבאר דברי מרן ז"ל, וכ"כ הט"ז סק"ו דמלת וי"א דכתב רמ"א ט"ס הוא וצ"ל פי' שקודם וכו' וחזר ממ"ש סק"ד יעו"ש, וכן הסכים המאמר אות ד' יעו"ש, ועיין נתיב חיים מ"ש על דברי הט"ז ומ"א יעו"ש:

א

יב) שם עד שיכריז ש"ץ, והדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות מ"א סק"ב א"ר אות ג' סו"ב אות א' ר"ז סוף אות א' ש"ץ דקי"ז ע"א:

א

יג) שם. עד שיכריז ש"ץ, וצריך להכריז מושיב הרוח ומוריד הגשם ולא כמו שנוהגים שמכריזין רק משיב הרוח שזה לא נקרא הכרזה שהרי ביש מקומות אומרים גם בימות החמה מושיב הרוח. ח"א כלל כ"ד אות ד' וכתב עוד שם שאם לא הכריזו אסור לצבור להזכיר עד שישמעו מן הש"ץ חזרת התפלה עכ"ד, ומיהו לפי מש"ל אות ו' שע"פ הסוד צ"ל בתפילת מוסף דוקא משיב הרוח וכו' נראה דאם שכחו ולא הכריזו קודם התפלה וגם הש"ץ לא אמר בקול רם בתוך התפלה דלחש משיב הרוח וכו' דמזכירין הצבור משיב הרוח וכו' ועוד שהרי הפר"ת ס"ל אם קמו להתפלל ביחד חשיב כמו שהכריז ש"ץ כנז' אות יו"ד ואע"ג דלא ק"ל הכי מ"מ לענין דיעבד מהני. ועוד נ"ל דאפי' אם יחיד שכח והתחיל להתפלל מוסף קודם הכרזה דיזכיר משיב הרוח וכו' כיון שכך צ"ל ע"פ הסוד:

א

יד) שם בהגה. שקודם שמתחילין מוסף מכריז השמש וכו' ועכשיו נוהגים שאחר קריאת ס"ת וההפטרה על יום א' מיו"ט אחרון של חג אומרים פיוטים שיש בהם הזכרת משיב הרוח ומוריד הגשם כדי שידעו הכל דבא זמן הגשם ויזכרו משיב הרוח וכו' בתפלת מוסף. וכן עושים ביום א' דפסח כדי להזכיר טל כמ"ש בסידורים. ועיין לקמן אות כ"ד:

א

טו) שם. הילכך אף אם הוא חולה או אנוס. ואינו בבהכ"נ, לבוש. פי' דאם אינו חולה או אנוס או הוא בבהכ"נ אסור בל"ה להקדים תפלתו לתפלה הצבור כדלעיל סי' צ' סעי' יו"ד, א"ר או' ג'

א

טז) [סעיף ג'] אם אמר משיב הרוח וכו' פי' דאמרינן בגמרא שרוח וטל אינן נעצרין לעולם אבל גשמים נעצרין ובימות החמה אין הגשמים טובים בימות הקציר כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא לאלהים ויתן קולות ומטר. והוה אמינא אם אמר משיב הרוח בימות החמה מחזירין אותו לפי שהרוח הוא שייך לגשם ואין לאומרו קמ"ל דאין מחזירין אותו דהא אמירתו אינו מועיל לרוח דבל"ה אינו נעצר. וכן הוה אמינא דאם לא אמר משיב הרוח בימות הגשמים דמחזירין אותו כיון שצריך אז לרוח קמ"ל דאין מחזירין אותו דהא לא נעצר אף אם לא יאמר אותו, ט"ז סק"ז.

א

טוב) שם. אם אמר משיב הרוח בימות החמה וכו' אין מחזירין אותו. משמע בהדיא מלשון זה דדוקא בדיעבד אם אמר משיב הרוח בימות החמה אין מחזירין אותו אבל לכתחלה אין לומר כ"א מוריד הטל בלבד וכן מבואר בדברי מרן ז"ל בב"י ובדברי הר"ן שהביא ב"י דאף לפי מנהג ספרד אין לומר כ"א מוריד הטל בלבד ולא משיב הרוח כיעו"ש. וכן הוא בהדיא בהרמב"ם בנוסח התפלה, וכ"כ הלבוש יש מקומות שאומרים בימות החמה מוריד הטל לבדו ואין אומרים משיב הרוח וכו' והוא על מנהג בני ספרד דבני אשכנז אין אומרים מוריד הטל בימות החמה כ"א רב להושיע מכלכל חיים וכו' כמ"ש הטור ומור"ם בהגה והלבוש. וכן הוא המנהג פשוט בספרד שאין אומרים כ"א רק מוריד הטל בלבד, ומן התימה על הב"ח ומ"א סק"ג ובאה"ט סק"ג שכתבו דמנהג ספרד לומר משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה. ואח"כ ראיתי שכן הקשה המאמ"ר או' ז' ויפ"ל או' ב' ועיין לב"ש ומחה"ש.

א

חי) שם. אין מחזירין אותו. ואפי' עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו מ"א סק"ד ואפי' לא אמר ה' א"א או' ד'

א

יט) שם הגהה ואנו בני אשכנז לא מזכירין טל וכו' וטעם המנהג דאין צריך להזכיר טל דהא לא נעצר, ומה שמזכירין אותו בשאלה היינו שיהיה לברכה דאיתא בפ"ק דתענית שיש טל שאינו לברכה ע"כ אנו מבקשים שיהיה אותו טל של ברכה אבל בהזכרה אין שייך זה. ומה שמזכירין רוח אעפ"י שאינו נעצר כיון דמזכיר גשם שהוא שייך לברכת אתה גבור כדתנן גבורות גשמים מזכירין נמי רוח דהוא שייך לגשם. ט"ז סק"ח.

א

ך) שם בהגהה, י"א שש"ץ פוסק להזכיר בתפלת מוסף וכו' היינו בחזרה דמוסף אבל בלחש דמוסף מזכיר משיב הרוח וכו' כמו הצבור, לבוש, א"א או' ה' ר"ז או' ב'

א

כא) שם. י"א שש"ץ פוסק להזכיר בתפלת מוסף וכו' והיינו דוקא בהפסקה אבל בהתחלה מתחילין להזכיר הצבור וגם הש"ץ בתפלת מוסף של יו"ט האחרון של חג כמ"ש בהגהה לעיל ס"ב, וכ"כ הלבוש. ומן התימה על השכנה"ג בהגב"י או' ד' שכתב על דברי מור"ם הללו דנקט דינו בטל וכ"ש גשם יעו"ש ועיין מ"ש עליו המאמ"ר או' ח'

א

כב) שם. ואין פוסקים עד מנחה ששמעו כבר מש"ץ שפסק וכו' והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח וכו' דנראה כממאנין בגשמים ע"ד שאמרו חז"ל בתענית כ"ב אין מתפללין על רוב טובה, כ"כ הלבוש לישב המנהג. והביאו מ"א סק"ה. א"ר או' ד'

א

כג) שם, ששמעו כבר מש"ץ שפסק וכו' ואם יחיד איחר תפלתו עד אחר שהתפלל ש"ץ מוסף לא יאמר משיב הרוח כיון שכבר פסק ש"ץ, מ"א סי' תפ"ח סק"ד, א"א בזה הסי' אות ה' ח"א כלל כ"ד אות ג' קיצור ש"ע סי' י"ט אות א' ולפ"ז יחיד הדר בישוב ימהר להתפלל מוסף קודם הקהלות דלא להפליג נפשיה מצבור דכפי הנראה בש"ץ תלוי אעפ"י שלא שמע ממש, א"א שם, קיצור ש"ע שם:

א

כד) שם, ששמעו כבר מש"ץ שפסק וכו' ואם טעה היחיד ולא הזכיר במוסף של פסח א"צ לחזור דהא לדעת הב"י אפי' לכתחלה אין מזכירין, ח"א שם, וכ"ז שכתבנו מאו' י"ט עד כאן הוא לפי מנהג האשכנזים שכתב מורם ז"ל אבל מנהג בני ספרד נוהגין להכריז גם ביום א' של פסח קודם תפלת מוסף ואומרים בלחש דמוסף הצבור עם הש"ץ מוריד הטל כנז"ל או' י"ד, ברם הנ"מ דאפי' במקום שנוהגים לומר מוריד הטל במוסף יום ראשון דפסח אם שכח ואמר במוסף מוריד הגשם א"צ לחזור כיון שרבים נוהגים שאין מפסיקין עד המנחה, וכ"כ פת"ע אות ז':

א

כה) [סעיף ד'] אם אמר מוריד הגשם וכו' ואע"ג דאינו סי' קללה אא"כ יצא ניסן מ"מ כיון שרוב הזמן שפוסק מלהזכיר גשם הוא סי' קללה לא פלוג רבנן ואמרו שמשעה שפוסק מלהזכיר גשם אם הזכיר מחזירין אותו. הר"ן בריש תענית, ב"י, לבוש עט"ז, ר"ז אות ה':

א

כו) שם, וחוזר לראש הברכה, היינו שחוזר מן אתה גבור, מיהו אם אירע שלא חזר מתחלה אלא לרב להושיע וכו' וסיים ברכתו לא מהדרינן ליה, ש"ץ דף קי"ז ע"ב, שע"ת אות ו' ח"א כלל כ"ד אות ו' מ"ב אות י"ט:

ב

כו) ודע דזה שאמרו דחוזר לראש הברכה היינו כשהזכיר גשם דוקא אבל אם אמר משיב הרוח ומוריד וקודם שיאמר הגשם נזכר תכף או כי כן בעודנו אומר ג' תיבות גערו הקהל בש"ץ יכול לסיים ולומר הטל, וכמ"ש מרן ז"ל אם אמר משיב הרוח בימות החמה או לא אמרו בימות הגשמים אין מחזירין אותו, ש"ץ שם, קש"ג סי' י"ד אות ג':

א

כז) שם, ואם סיים הברכה חוזר לראש התפלה, ואעפ"י שלא התחיל אתה קדוש חוזר לראש התפלה דג' ראשונות חשובות כאחת, לבוש, אבל הב"ח כתב דאינו חוזר לראש אלא דוקא אם התחיל אתה קדוש כמו לקמן סעי' ו' אבל כל שלא התחיל אתה קדוש אינו חוזר אלא לאתה גבור והביאו א"ר אות ו' וכתב דלדינא מסתבר כהב"ח יעו"ש, וכ"כ החס"ל אות ג' ונראה דכן נוטה דעת הפרמ"ג בא"א אות יו"ד שאחר שהביא דברי הלבוש והא"ר כתב וז"ל ולדינא צ"ע די"ל ספק ברכות לקולא ואין תקנא בספק פלוגתא דיתחיל ויתנה דאין נדבה לחצאין כבסי' ק"ז יעו"ש עכ"ל, מיהו המאמ"ר אות יו"ד כתב על דברי הא"ר הנ"ז דלא נראה לו הכרעתו והסכים לדברי הלבוש יעו"ש, וכ"כ סי' דרך החיים אות ט' אמנם לפי מה דק"ל סב"ל נראה דיש לפסוק כהב"ח והא"ר והחס"ל, ועיין בדברינו לעיל סי' ח"י אות ז' וסי' ק"ד אות ז' ודו"ק:

א

כח) שם, ואם סיים הברכה וכו' כתב הפרמ"ג שם דכ"מ שאמרו סיים הברכה היינו שאמר השם יעו"ש. אבל הש"ץ דף קי"ז ע"ג כתב בשם הריטב"א ריש פ"ק דתענית דבכל מקום שמחזירין אותו אם לא נזכר עד שאמר בא"י יסיים ויאמר למדני חקיך וחוזר לראש הברכה ולא לראש התפלה יעו"ש, וכ"כ הקש"ג שם או' ו' ח"א שם או' ח' שע"ת שם חס"ל או' ד' מ"כ או' ך':

א

כט) שם, חוזר לראש התפלה, וכל מי שדינו לחזור לראש התפלה אין צ"ל ה' שפתי תפתח. ש"ץ שם בשם הנז' קש"ג שם אות ז' ער"ה אות ב' שע"ת שם. מ"ב אות כ"א, ודוקא אם טעה בשוגג אבל במזיד ובמתכוין שכתוב בסעי' ז' שצריך לחזור לראש צ"ל ג"כ ה' שפתי תפתח. ש"ץ שם. שע"ת אות יו"ד:

א

ל) שם. ואפי' במקום שצריכין גשם וכו' שאם הם צריכים לגשמים ישאל אותם בשומע תפלה ולא ישנה ממטבע חכמים וכדאמרינן בפ"ק דתענית גבי בני נינוה. ב"י בשם הר' יונה, עו"ת אות ו' וכ"כ לקמן בש"ע סי' קי"ז ס"ב:

א

לא) שם. אם הזכיר גשם במקום טל וכו' היינו לפי מנהג בני ספרד שאומרים בימות החמה מוריד הטל אם אמר גשם במקום טל מחזירין אותו. וה"ה לבני אשכנז שאין אומרים בימות החמה טל אם אמר גשם מחזירין אותו:

א

לב) שם. מחזירין אותו. ואע"ג דלענין שאלה כתוב לקמן בסי' קי"ז ס"ב דבכה"ג אם שאל מטר בברכת השנים אין מחזירין אותו כיעו"ש הזכרה שאני דשבח הוא ואין שייך להזכיר שבחו של מקום בדבר שהוא קללה בשאר מקומות. ח"א כלל כ"ד אות ו' ואות י"ד וכ"כ המחה"ש סק"ו מ"ב אות כ"ד:

א

לג) שם הגה. וכן אם הזכיר גשם וטל וכו' וכ"פ מרן ז"ל בב"י ודלא כמסקנת הר"ן בפי' הירושלמי שכתב דאם הזכיר שניהם טל ומטר בימות החמה דאין מחזירין אותו, וכ"פ הב"ח דלא כהר"ן. וכ"פ הלבוש, דה"ת אות ט':

א

לד) [סעיף ה'] בימות הגשמים אם לא אמי וכו' אפי' בתפלה ראשונה והוא במוסף של יו"ט האחרון של חג שנוהגין להכריז משיב הרוח ומוריד הגשם קודם מוסף ומתחילין להזכיר במוסף בין הספרדים ובין האשכנזים כמ"ש ס"א וס"ב ובדברינו לעיל אות כ"א. וכ"כ מ"ב אות כ"ה:

א

לה) שם. אם לא אמר מוריד הגשם מחזירין אותו. והא שאינו יכול לאומרה בשומע תפלה כשאלה מפני שברכה זו אינה אלא שבח שאנו משבחין לבורא שהוא מחיה מתים ומוריד הגשם ואינו יכול לומר שבח בשומע תפלה שהיא תחנונים אבל כשטעה ולא הזכיר שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו כיון דהשאלה היא תחנונים שאנו מבקשים מהבורא שיתן גשמים לברכה על פני האדמה יכול לאומרה בש"ת שהיא ג"כ תחנונים. רבינו יונה בפ' תה"ש. וכ"כ הר"ן בפ"ק דתענית. וכ"כ הטור בסי' זה:

א

לו) שם. אבל אם הזכיר ט"ל וכו' ואע"ג דבטל ורוחות לא חייבו חכמים להזכיר וא"כ היאך הזכרת הטל עולה במקום מה שחייב להזכיר גשם תירץ הב"י שכיון שבגבורות אין אנו שואלים אלא מזכירים לשבח להקב"ה נהי דלכתחלה צריך לשבחו שהוא מוריד הגשם דבר הנעצר וצריך להתפלל עליו מ"מ בדיעבד אם שבחו בטל אעפ"י שמתוך שאינו נעצר א"צ להתפלל עליו מאחר ששבח מיהא בדבר שהוא צורך העולם אין מחזירין אותו אבל כשלא שבח לא בטל ולא במטר מחזירין אותו עכ"ד. והביאו העו"ת אות ז':

א

לז) שם. אבל אם הזכיר טל וכו' ואם הזכיר רוח שאמר רק משיב הרוח ולא אמר לא מוריד הגשם ולא מוריד הטל כתב המש"ז אות י"א דלהט"ז בודאי חוזר כי טל וגשם שייכים אהדדי מענין תחייה משא"כ רוח, ולב"י יש ספק בזה עכ"ד. והר"ז או' ו' כתב דחוזר וכ"כ מ"ב או' כ"ו:

ב

לז) שם אין מחזירין אותו ואם גמר תפלתי ונזכר שטעה וחזר להתפלל ובעודו מתפלל נזכר הדין שאין צריך לחזור תכף שנזכר יפסיק באמצע ברכה. ש"ץ דף קכ"ב ע"א. קש"ג סי' י"ד אות ך' שע"ת אות ט' בי"ע אות י"ז:

א

לח) שם. אין מחזירין אותי, ומ"מ אם נזכר קודם שסיים הברכה כתב העו"ת אות ח' דיאמר שם משיב הרוח ומוריד הגשם. אלא שכתב דבב"י לא כ"ב יעו"ש. והביאו הזכ"ל בה"ת סי' קי"ד. וכ"פ המאמ"ר אות י"ג וקיצור ש"ע סי' י"ט אות ג' כדעת העו"ת דה"ח או' ד' ב"ה. ועין לקמן סי' תרפ"ב ס"א, ולקמן או' מ':

א

טל) [סעיף ו'] והתחיל ברכה שאחריה וכו' אפי' תיבת אתה לבד כדלקמן ריש סי' תכ"ב. מ"ב אות כ"ח. וכן אם לא נזכר עד שהתחיל נקדישך ונעריצך חוזר לראש. ג"ה סי' קנ"ב ועיש"ב. י"א בהגה"ט. ש"ץ דף קכ"ב ע"ב. זכ"ל שם. חס"ל אות ד' שע"ת אות י"א:

א

מ) שם. ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש א"צ לחזור וכו' ואע"ג דבסי' רצ"ד ס"ד וסי' תרפ"ב ס"א כתב דכל שסיים הברכה אעפ"י שלא התחיל בברכה שאחריה אינו חוזר ההיא בדברים שאין מתזירין אותו אבל בדברים שמחזירין אותו סיום הברכה לא הוי כטעות ויאמר אותם שם. ב"י. ב"ח. ט"ז ס"ק י"ב. מ"א סק"ח (והציון של מ"א הוא בטעות כמ"ש המחה"ש והנה"ש יעו"ש פר"ח אות ו' א"ר אות ז' ה"ב אות א' ר"ז אות ז' זכ"ל שם. חס"ל שם:

א

מא) שם. ונזכר קודם שהתחיל אתה קדוש וכו' ואפי' אם שהה קצת אחר סיום הברכה ונזכר קודם שיאמר ברכה שאחריה יכול לאומרה. ודלא כדמשמע מדברי הלבוש שצריך לאומרה תיכף אחר מחיה המתים. ט"ז שם. א"ר שם. זכ"ל שם. שת"ז אות י"ד אך נכון כשנזכר יאמר מיד ולא ימתין לאחר תכ"ד. דה"ח או' ה' מ"ב אות ל"א.

א

מב) שם. אלא אומר משיב הרוח ומוריד הגשם בלא חתימה. ואם נזכר כשאמר השם קודם שאמר מחיה המתים יאמר מקודם מחיה המתים ותוך כ"ד ימהר ויאמר משיב הרוח וכו' וכן כל היכא שנזכר היכא דלא סליק ענינא דיסיים לענין ואח"כ יאמר משיב הרוח וכו' כגון שנזכר לאחר שאמר ומקיים אמונתו קודם שאמר לישני עפר יאמר קודם לישני עפר ואח"כ משיב הרוח וכו' דה"ח אות ה' והביאו פת"ע אות י"ז. וכ"כ קיצור ש"ע סי' י"ט אות ב' ואם נזכר לאחר שאמר ונאמן אתה להחיות מתום צריך לחזור ולומר ונאמן אתה להחיות מתים דבעינן מעין חתימה סמוך לחתימה. מ"ב אות ל' ועיין לקמן אות מ"ה:

א

מג) שם. הגה שלושה ברכות ראשונות חשובות כא' וכו' וכן שלשה אחרונות. כמ"ש בברכות ל"ד ע"א ותו' שם ד"ה אמצעיות. וב"י ססי' זה ועיין לעיל סי' ק"ד סעי' ה':

א

מד) שם בהגה. ובכ"מ שטעה וכו' כגון שטעה בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בין ר"ה ליוה"כ אבל טעה באמצען אין בכך כלים. מ"א סק"ט. א"ר אות ט':

א

מה) כתב בתשו' שואל ומשיב ח"ג סי' ק"ע בעת ריבוי הגשמים שאמר הש"ץ יה"ר על הגשמים ואחר היה"ר סיים הברכה ולא אמר כי אתה שומע תפלת וכו' דא"צ לחזור דלא מסתברא דמשום מעין חתימה סמוך לחתימה שיצטרך לחזור לראש ודינו כאמצע הברכה שא"צ לחזור יעו"ש דהביאו פתחי תשובה בזה הסי' ס"ו, פת"ע או' י"ט:

א

מו) [סעיף ז'] אבל במזיד ובמתכוין וכו' מ"ש הב"ח דאפי' הפסיק באמצעיות חוזר לראש התפלה וכו' והביאו העו"ת אות יו"ד וא"ר אות יו"ד כבר כתבנו ע"ז לעיל בסי' ק"ד אות ל"ג קתנו משם. וזה שעשה במזיד ובמתכוין שחוזר לראש צ"ל ג"כ ה' שפתי תפתח כמ"ש לעיל אות כ"ט:

א

מז) שם אבל במזיד ובמתכוין וכו' מי שהזכיר גשם בימות החמה ולא נזכר עד האל הקדוש וידע שדינו לחזור לראש ולא חזר ואמר שיסמוך על הש"ץ וכן עשה וסמך על הש"ץ וכיון דעתו יפה יפה יצא, ולכתחלה ג"כ יש לסמוך שיכוין עם הש"ץ אמנם ידוע דצריך כונה גדולה וגם שהש"ץ יהיה הגון וירא ה' שיתפלל כראוי, ברכ"י סי' קכ"ד והר' יעב"ץ בסידורו וכן עיקר אף שהרב המגיה בש"ץ האריך הרבה בזה שם דקי"ז והוא מסופק קצת בדין זה, קש"ג סי' י"ד אות יו"ד, בי"ע אות ט"ו, ויתבאר עוד מזה בסי' קכ"ג אות ט"ו וסי' קכ"ד סעי' יו"ד בס"ד:

א

מח) [סעיף ח'] בימות החמה אם נסתפק וכו' אבל אם נסתפק בימות הגשמים אם הזכיר מוריד הגשם אם לאו אינו חוזר למנהג בני ספרד כיון שמזכירין טל בימות החמה ואפי' אם לא הזכיר גשם הרי הוא מזכיר טל דרך לימודו והמזכיר טל בימות הגשמים אינו חוזר כמ"ש סעי' ה' רק לבני אשכנז שאין מזכירין טל בימות החמה אם נסתפק לו גם בימות הגשמים אם הזכיר גשם או לאו צריך לחזור כמ"ש בהגה:

ב

מח) וכתב המו"ק דאין נקרא ספק אלא כששם אל לבו הספק תיכף במקום שהו"ל להזכיר בעודו עומד שם באותו ברכה או לפחות שנפל בספק עודנו עומד באותה תפלה שהו"ל להזכיר בה אבל אם אחר התפלה וכ"ש אם אחר זמן מופלג נכנס ספק בלבו א"צ לחזור יעו"ש:

א

מט) שם אם נסתפק אם הזכיר מוריד הגשם וכו' וכן אם נסתפק בשאילת מטר כל ל' יום הולך אחר הרגל לשונו, ב"י בשם אהל מועד ד"מ אות ב' לבוש, ט"ז ס"ק י"ג, מ"א ס"ק י"ב, א"ר אות י"ג בי"ד סי' מ"ז ש"ץ דקכ"ט ע"ב קש"ג סי' ט"ז אות ז' זכ"ל אות ת' בי"ע אות ג' חס"ל אות י"ב:

א

נ) וכתב שם הט"ז דאם שגג או פשע ביום או יומים באלו הל' יום ולא התפלל לא הורע חזקתו לחייבו לחזור אחר ל' יום. וכ"כ הש"ץ דף קכ"א ע"ד יכתב ודלא כהמאמ"ר אות ט"ו שפקפק בדברי הט"ז יעו"ש. וכ"פ החיד"א בקש"ג סי' י"ד אות טו"ב. בי"ע אות ח' ר"ז או' יו"ד, ודלא כדה"ח אות י"ב, ומזה תבין דלגבי שאלה נמי די בל' יום לבד אע"ג דלא יש בהם צ' פעמים דבתפילות שבת לא יש שאלה דכך יש לפרש דברי חכמים או ל' יום או צ"פ ועיין לקמן אות ז' ודו"ק ודלא כמי שכתב להיפך ובפרט שיש ספק ברכות:

א

נא) שם עד שלושים יום בחזקת שהזכיר וכו' מי שהוא ש"ץ קבוע ומחזיר התפלה שחרית ומנחה כל שעברו י"ח יום א"צ לחזור ולהתפלל שהרי בתוך י"ח יום התפלל ץ' תפילות כמנין תפילות של ל' יום, ואם חיסר ש"ץ זה איזה תפילות שלא היה הוא ש"ץ אז נוסיף לו יום או יומים להשלים מנין התפילות שחיסר עד שיעלה לחשבון ץ' מאמ"ר אות ט"ו. ש"ץ שם קש"ג שם אות ח"י בי"ע אות י"ב:

א

בנ) שם עד שלושים יום בחזקת שהזכיר וכו' כתב הב"ד סי' מ"ז יש להסתפק מי שטעה ביום הל' והזכיר גשם וחזר והתפלל בלא הזכרת גשם כפי הדין ואח"כ ביום ל"א נסתפק אם הזכיר גשם או לא מה דינו מי אמרינן כיון שכבר התפלל ל' יום בלא גשם הוחזק ואמרינן דהוא בחזקה שלא הזכיר או דילמא דלא אמרינן שהוא בחזקה שלא הזכיר אלא כשהתפלל ל' יום רצופים בלא הפסק אבל כשהפסיק תוך ל' סתר ימים ראשונים וצריך ל' אחרים מיום הטעות ואילך עכ"ל, ולע"ד נראה דמוכרח הוא כצד הראשון שהרי אמרו ז"ל המתפלל ואינו יודע אם הזכיר אם לאו קודם ל' יום חזקה מה שהוא למוד מזכיר מכאן ואילך מה שצריך מזכיר כדאיתא בטור וב"י וא"כ משמע בהדיא דאפי' כשהוא בתוך ל' חזקתו להזכיר לאחר שלושים אמרינן מה שצריך הוא מזכיר וא"כ ה"ה בנידון זה אע"ג דביום ל' טעה ביום ל"א אמרינן מה שצריך הוא הזכיר ומן התימה על הבי"ע אות ט' שכתב היפך מזה כצד השני ביעו"ש, אח"כ ראיתי להרב פתה"ד ז"ל אות ו' שגם הוא הקשה על הרב בי"ע ז"ל ופסק כמו שכתבתי וכתב שכן פסק ג"כ הרב אהל יצחק חא"ח סי' א' ומוהרח"א בס' נשמת חיים סי' ז' וגם כתב דלא כהרב עיקרי הד"ט סי' ה' אות ב"ן שכתב דבטעה איזה ימים מהרגלו הא' שלא יעלו בידו וישלים הימים שטעה בהם אלא מיד אחר ל' מהזכרה בחזקת שאמר כהוגן יעו"ש, וכן מה שנסתפק שם ב"ד במי שמכיר בעצמו שאחר ל' לא הוחזק עדיין כתב שם הפתה"ד דמדברי הט"ז מוכח כדעת הרב אהל יצחק ז"ל דבל' יום תלייא מלתא בכל גוונא ודלא כהרב עיקרי הד"ט ובי"ע ז"ל שכתבו דחוזר יעו"ש, אכן מה שנסתפק עוד שם הב"ד במי שיודע בעצמו שכבר הוחזק תוך ל' אם ידון כמוחזק או לא, כתב שם הפתה"ד דלדברי אהל יצחק ולשמת חיים ל' יום לעיכובא ובתוך ל' אם נסתפק חוזר אלא דהרב בי"ע ז"ל כתב דסומך על חזרת הש"ץ ואם הוא ביחיד יתפלל נדבה ויתנה והרב עיקרי הד"ט שם פשיטא ליה בהא נמי דבדידיה משערינן וכיון שראה בעצמו דסגי ליה להרגיל לשונו בציר מל' יום אם נסתפק שוב אינו חוזר יעו"ש:

א

גנ) [סעיף ט'] אם ביום א' של פסח וכו' וכ"פ הלבוש, ב"ח, שכנה"ג בהגה"ט אות ב' עו"ת סוף אות י"ב, מ"א ס"ק י"ג, א"ר אות י"ד, נוב"י חא"ח סי' כ"ו, מטה משה, פרח שושן, ש"ץ דף קכ"א ע"ג, קש"ג סי' י"ד אות ט"ז, סי' בי"ע אות י"ג, חס"ל אות א' ר"ז אות י"א, ח"א כלל כ"ד אות ט' והגם דהט"ז ס"ק י"ג והגו"ר כלל א' סי' כ"א והלק"ט ח"א סי' רס"ג חולקים בזה כיון דכן פסק מרן ז"ל וכן דעת כל הפוסקים הנז' דסברי מרנן כוותיה הכי נקטינן:

א

דנ) שם אם ביום א' של פסח וכו' וכן ביום שמיני חג עצרת אף שלדידן שמזכרין טל בימות החמה אם הוא מסופק בימות הגשמים א"צ לחזור מ"מ מהיות טוב דבר בעתו מה טוב ועל כגון זה אמרו יש זריז ונזכר או יכפול שם הדף על הספר. וכן יעשה לענין יעלה ויבא באופן שבהגיעו שם זכור יזכיר. חס"ל סוף אות א':

א

הנ) שם אומר ברכת אתה גבור וכו' משמע דמתחילין דוקא מאתה גבור. אבל בהגהת סמ"ק סי' י"א משמע דאומר רק רב להושיע משיב הרוח וכו' א"ר או' י"ב. זכ"ל ה"ת על סי' קי"ד. ועיין ב"ח שכתב דאם אומר אתה גבור לעולם ה' עובר על לא תשא והביאו הזכ"ל שם. והחס"ל אות א' כתב דיאמר אתה גבור לעולם עד מוריד הטל ולא יזכיר ה' וכ"כ היפ"ל אות ד' ומ"ש שאילת יעב"ץ סי' פ"א שיזכיר גם ה' והביאו בי"ע או' י"ג עיין עיקרי הד"ט סי' ה' או' כ"א מ"ש על שאילת יעב"ץ הנז' והביאו היפ"ל שם ותמה על הבי"ע שהביא שאילת יעב"ץ ולא זכר מ"ש עליו עיקרי הר"ט יעו"ש ובשלחן שלמה כתב דיתחיל מן מחיה מתים אתה ולא מן אתה גבור שלא יאמר השם לבטלה ואם יבא לשנות הזכרת השם ניחוש שיבא לשנות אח"כ מפני ההרגל גם בתפלה עכ"ד, והביאו מ"ב או' ט"ל. וכ"נ לעשות מי שר"ל צ"ף:

א

ונ) שם. עד מוריד הטל, ועד בכלל, מ"א ס"ק י"א ואחרונים והוא פשוט. וזהו לפי מנהג ספרד אבל לפי מנהג אשכנז שאין מזכירין טל בימות החמה צ"ל עד מכלכל חיים בסחד ועד בכלל כמ"ש בהג"ה, ועיין בדברינו לשם או' ס"א ואו' ס"ב:

א

זנ) שם. ל' פעמים וכו' כתב הד"מ או' ב' וז"ל ויש להקשות היכן למד הר"מ דצ' פעמים יועיל כמו ל' יום שאמר בירושלמי דהרי בל' יום איכא יותר מצ' תפילות דבשבתות שיש ביניהם מתפללים מוספים ואם נאמר דבירושלמי לאו דוקא לענין הזכרה קאי אלא קאי לענין שאלה א"כ ל' יום אינם עולים צ"ע דהא בשבתות אינם מתפללים רק שבע ואפשר ליישב ולומר דבירושלמי קאי אשתיהן ולכך למד הר"ס דל' יום ל"ד קאמר דא"כ בהזכרה הוה יותר מצ' ובשאלה הוי פחות מצ' ולכן סובר הר"מ ז"ל דנקט ל' יום להורות על מנין התפילות שמתפללים כל יום שאין בהם מוסף דהיינו צ' תפילות בשתיהן וכן נ"ל עכ"ל. והביאו מ"א ס"ק י"ב והאחרונים ועיין בדברינו לעיל אות ן':

א

חנ) שם. צ' פעמים וכו' והרב ח"ס חא"ח סי' ך' כתב דלכתחלה י"ל ק"א ע"ד מ"ש בחגיגה ט' ע"ב אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו ק"א יעו"ש. והחס"ל אות א' כתב דטוב לומר ק"ג פעמים. צ"פ עד ל' יום ג' תפילות בכל יום. וח' ימי הפסח ח' מוספין וג' מוספין של שלוש שבתות ושני מוספי ר"ח אייר הרי ק"ג עכ"ד. וכ"כ היפ"ל אות ד':

א

נט) שם. צ' פעמים וכו' ואם ביום א' של פסח הרגיל עצמו במקצת דרך משל שאמר מ"ה פעמים מוריד הטל שהם כנגד ט"ו יום הנה אחר עבור ט"ו יום א"צ לחזור אם נסתפק, וכן אם אחר שעברו ט"ו יום אמר המ"ה פעמים שוב א"צ לחזור אם נסתפק ש"צ דף קכ"א ע"ג. קש"ג סי' י"ד אות ט"ז. בי"ע אות י"ד שע"ת אות י"ד. מ"ב אות מ"ב:

א

ס) שם. צ' פעמים וכו' וה"ה גם לענין שאלת ותן טל ומטר דאם אמר צ' פעמים בחזקה שהזכיר, עו"ת אות י"ב. ונראה שצ"ל מן רופא חולה עמו ישראל עד ותן טל ומטר לברכה ועד בכלל. ולא יזכיר ה' אלא כך יאמר רופא חולא עמו ישראל ברך עלינו את השנה הזאת וכו' משום דלא אפשר בענין אחר דאם יתחיל מואת כל מיני תבואתה וכו' לא מהני דכשיבא בעמידה הוא יתחיל ברכינו כסדר לימודו וכיון שהתחיל דרך לימודו יסיים ג"כ דרך לימודו ולאו אודעתיה אלא צריך להרגיל עצמו בראש הברכה כדי שאח"כ ממילא ילך על הסדר. רק למנהג האשכנזים שנוהגים לומר בין בקיץ בין בחורף ברך עלינו ומשנים השאלה כפי הזמן כמ"ש בטור סי' קי"ז בזה י"ל שיתחיל מואת כל מיני תבואתה עד ותן טל ומטר לברכה ועד בכלל צ' פעמים. וכ"כ מ"ב אות מ' דלמנהג האשכנזים יתחיל מואת כל מיני תבואתה וכו' ועיין בדברינו לקמן ריש סי' קי"ז:

א

סא) שם. הגה וכן לדידן אם אמר עד מכלכל חיים, ועד בכלל. מ"א ס"ק י"ד והאחרונים. וכן לקמן בהגהה עד מוריד הגשם עד בכלל והוא פשיט.

א

סב) שם. וכן לדידן אם אמר עד מכלכל וכו' וכ"כ הלבוש. ח"א כלל כ"ד אות ט' אבל השל"ה דף רנ"ה כתב דדוקא בעשייה דהיינו עקימת שפתיו שאומר צ"פ משיב הרוח בש"ע מסתבר כן, אמנם בשב ואל תעשה דהיינו לומר אתה גבור צ"פ בפסח ולדלג משיב הרוח זה אינו כלום עכ"ד. והביאו מ"א שם. וכ"פ א"ר אות י"ד. מיהו הר"ז או' י"א פסק דלכתחלה לא יעשה כן לסמוך ע"ז אבל אם עשה כן ואח"כ נסתפק אם הזכירו א"צ לחזור. וכ"כ דה"ח אות י"ג:

א

סג) כתב הא"ר אות א' לישני עפר יוד בשבא. אבל הפתה"ד אות ח' השיג עליו וכתב שעפ"י הדקדוק צ"ל הלמ"ד בחירק והיוד נחה בשקל הכתוב סוד ה' ליראיו וכן למנצח לידותון ולכה לישועתה לנו לידידו שינה וכן רבים. וכן אנו אומרים בתפילת י"ח כי לישועתך קוינו הלמד חירק והיו"ד נחה עכ"ד. וכ"כ הש"ץ דקכ"ב ע"ב דרבים שגו לומר לישני היוד בשבא ואינו כן ע"פ הדקדוק יעו"ש. והביאו הפתה"ד שם:

א

סד) כתב הטור ברכה ג' אתה קדוש ובה י"ד תיבות כנגד י"ד תיבות בפסוק וקרא זה אל זה וכו' ומלשון זה למד הא"ר ז"ל סוף סי' זה והרב המגיה בש"ץ שם והרב שיח יצחק בחגיגה בקו' תפלת כ"פ דס"ז ע"א דאין לומר בנוסח זה כי אל מלך גדול וקדוש אתה שהרי כתב שאין בה אלא י"ד תיבות וזה לא תמצא כ"א בהשמיט כי אל מלך גדול וכו' יעו"ש, ואנן נמי לא נהגינן לאומרו וכ"כ הרב דברי יוסף סי' ח"ן והב"ד סי' ש"ע. פתה"ד אות ט' ועי"ש. וכ"כ החס"ל אות ה' וכ"כ המחב"ר בסי' קט"ו אות א' וכ"ה ברמב"ם בנוסח התפלה.

א

מ"א סק"ג ר"ס רל"ו בא לתרץ תירוץ למה שהוצרך בערבית לטעם אחר משום דאע"ג דגם בערבית צריך להסמיך גאולה לתפלה מ"מ להכריז מה שהוא צורך התפלה שרי כמ"ש בסי' רנ"ו:

ב

ט"ז סק"ד שלא יהיה דבר מעורב פי' זה מזכיר וזה אינו מזכיר:

ג

שם דלא כב"י כו' שאף שהצבור. כוונתו שהב"י מפרש שירושלמי הזה מיירי גם בצבו' ומזה נמשך לו שיש חילוק גם בצבור בין גשם לטל וחולק הט"ז ע"ז אלא דהירושלמי ביחיד מיירי אבל בצבור אין חילוק. ודע דדברי הב"י במקומן צ"ע קצת ואין להאריך:

ד

מ"א סק"ב בלחש פי' אפילו מזכיר הש"ץ בתפלת לחש בקול רם לא מהני:

ה

שם וכ"מ סעיף ג'. מדכתב דמפסיקין במנחה משום דא"א להכריז שלא יאמרו משיב הרוח ע"ש וק' יאמר הש"ץ בתפלת לחש בקול רם ורב להושיע: מכלכל חיים א"ו דזה לא מהני:

ו

סק"ג משיב. באמת מבואר בב"י דאינם אומרים רק מוריד הטל וכן מבואר בש"ע מדכתב אם אמר משיב הרוח בימות החמה אין מחזירין אותו והוא מהש"ס הרי דלכתחלה לא. והמג"א נמשך אחר הב"ח שכ' כן וע"ש:

ז

סק"ד שיהא לברכה. משום דאמרינן בש"ס דטל דברכה נעצר:

ח

סק"ו קי"ז דבשאלה אם טעה יש מקום שאין מחזירין כגון ארץ אחת כולה וטעה יחיד כמבואר שם משא"כ בהזכרה מחזירין בכל גווני:

ט

ט"ז סקי"ב ומסיק לא ידענא אי חתים. ר"ל אי חתים מקדש ישראל ור"ח כי בשבת וי"ט אם שכח בברכת המזון יעלה ויבא אומר ברוך שנתן כו' וחותם ברוך מקדש השבת וכן ביו"ט והטעם משום דבבהמ"ז חובה בשבת וי"ט דא"א דלא אכיל דחובה הוא לו לאכול ודין זה הוא לקמן סי' קפ"ח סעיף כ' סעיף ז' ושם יש חילוק בין לא פתח הטוב והמטיב ובין פתח ע"ש:

י

שם מביא ב"י דברי ר"י בזה דגם בעל הניסים וענינו כלומר ושם ודאי לא שייך פירושו של הלבוש וק"ל. ודע דמ"ש הט"ז מביא ב"י דברי ר"י כו' הוא ט"ס דאדרבא ר"י ס"ל דבעל הניסים וענינו כיון דאם לא אמרו אין מחזירין אותו אז תיכף שסיים הברכה אין לאומרו וכמו שהביא הט"ז בתחלה אלא צריך לגרום רבינו אלחנן דהכי ס"ל וכוותיה פסק הטור סי' רצ"ד דאפי' בהנך דאין מחזירין אם נזכר קודם שסיים הברכה יאמרנה:

יא

מ"א סקי"ב מצ"פ דהרי בשבת עיין כנסת יחזקאל:

יב

ט"ז סקי"ג ר' יודא פליג שם. ועיין נודע ביהודה סי' כ"ו:

יג

שם דלא מצינו בירושלמי פי' הירושלמי דנקט הל' יום לא הזכיר שאלה והגמ' דהזכיר שאלה הא לא הזכי' ל' יום אלא צ' פעמים:

יד

סקי"ג תונבא. פי' שגעון:

א

בתפלת מוסף. והא דאין מתחילין בערבית מפני שאין כולם בב"ה ויעשו אגודות אגודות זה מזכיר וזה אינו מזכיר והא דלא חשו לזה בשאלה נ"ל משום דהתם בלא"ה אין כולם מתחילין ביום א' רק הכל לפי המקום והא דלא מתחילין בשחרית משום דצריך להכריז ובשחרית א"א משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ועמ"ש ר"ס רל"ו: במקצת מדינות נוהגין להזכיר הגשם ביום הושענא רבה ולא יאות עבדי אך אם מכריזין ביום הושענא רבה משיב הרוח וכו' כדי שיתחילו להזכיר בליל ש"ע יש קצת סמך למנהג' (רדב"ז ח"א סי' ר"מ):

ב

שיכריז ש"ץ. כלומר שיאמר הש"ץ בקול רם משיב הרוח [בתוך] (קודם) התפל' ורמ"א סובר שהשמש מכריז קודם התפלה וכתב הב"ח דלדעתו אפי' הזכיר הש"ץ בלחש אסור לצבור להזכיר אם לא הכריזו תחלה בקול רם וכ"מ ס"ג בהג"ה ואיתא בב"י אפי' המתפלל בביתו אסור להזכיר עד שהזכירו הצבור ונ"ל הדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות וע"ס צ' ס"ט:

ג

וכן בטל. פי' מנהג ספרד לומר משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה:

ד

אין מחזירין. דטל ורוחות אין נעצרין ומ"מ טוב לאומרו שיהיה לברכה ונ"ל דאפילו עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו עס"ס רצ"ד:

ה

ששמעו כבר. והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח וכו' דנראה כממאנין בגשמים ע"ד שאח"זל אין מתפללין על רוב טובה (לבוש):

ו

אפי' במקום וכו'. דמ"מ אינו ענין להזכרה רק לשאלה כמ"ש סי' קי"ז ס"ב:

ז

טל אין מחזירין. ואף על גב דלא מיעצר מ"מ שבח הוא להקב"ה בהזכרתו משא"כ בשאלה דצריך לשאול על דבר דמיעצר כמ"ש סי' קי"ז ס"ד:

ח

ואפילו אם סיים הברכה. דוק' בדברים שמחזירין אותו אבל דברים שאין מחזירין אותו לא יאמר וכמ"ש סי' רצ"ד ס"ד וכ"פ הב"ח דלא כרש"ל:

ט

שטעה בהם. כגון שטע' בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בין ר"ה ליה"כ (תוס') אבל טעה באמצע אין בכך כלום [ועסי' ר"ט וסי' נ"ט] וכמה מקומות חלוקות בנוסח התפלה וכב"י ס"ס קי"ג בשם אבודרהם דכל א' לא יזוז ממנהגו ובסי' קכ"ב כ' בשם המנהיג שאם אמר א' מהברכות במטבע קצר כברכת הפירות והמצות שפתיחתן היא חתימתן הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא עכ"ל ועמ"ש סי' ס"ד:

י

לדידן. פי' דלדידהו אפי' אמרו בימות הגשמים טל כבימות החמה יצא:

יא

עד מוריד הטל. ועד בכלל:

יב

ג"פ בכל יום. קשה דהא בשבת וי"ט אומרים אותו ד"פ בכל יום ואיכא יותר מצ"פ בל' יום וי"ל דהרי בשאלה ג"כ הדין כן ובשאלה איכא פחות מצ"פ דהרי בשבת וי"ט אין שאלה לכן נקטינן מילתא מציעתא צ"פ [ד"מ] וכ"כ רמ"א בתשובה ומ"מ זה דוחק דלא מצינו בירושלמי דקאי אשאלה ובהג"מ באמת לא כתב צ"פ רק כתב שיאמר אותו כ"כ פעמים כמו שיאמרו אותו בל' יום וכן בשאלה:

יג

הרי הוא בחזקת. כדאמרינן בגמ' אם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש והר"פ דחה ראייתו וכו' (טור) וצ"ע דהיכי מייתי ראיה מר"מ הא קי"ל כר"י דלא נעשה מועד עד שיגח ג"פ בג' ימים ולא ג"פ ביום א' [אח"כ ראיתי שהקשה זה בשל"ה] וכ"פ לקמן סי' תקע"ו ס"ב דדוקא ג' מתים בג' ימים אבל ג' מתים ביום א' אין זה דבר וזה דלא כר"מ כדאמרי' בגמ' וא"כ חזי' דאין זה ק"ו וי"ל דש"ה דאמרי' דבאותו יום תונבא הוא דנקט ליה וכן גבי דבר אמרי' אותו היום האויר משונה משא"כ הכא אם הורגל כשאומר' מפוזרין ק"ו ברצופי' וה"ק כיון דלר"מ אפי' בשור סובר ק"ו וכ"ש הכא ואף על גב דלא קי"ל כר"מ בשור בהא מיהו קי"ל כוותיה:

יד

עד מכלכל חיים כו'. ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים כנ"ל ועיין בשל"ה שחולק בזה:

א

(א) בברכה שניה – מפני שיש בה תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם כתחיית המתים:

ב

(ב) בתפילת מוסף וכו' – והיה ראוי להזכיר לרצות לפני הש"י מיו"ט הראשון של חג שנידונין בו על המים אלא לפי שהגשמים הם סימן קללה בחג הסוכות שא"א לישב בסוכה בשעת הגשם אין מזכירין הגשם עד עבור ז' ימי ישיבה בסוכה וראוי היה מן הדין להתחיל להזכיר מיד בליל יו"ט האחרון אלא לפי שבתפלת ערבית אין כל העם בבהכ"נ נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר ויעשו אגודות אגודות ולמה אין מזכירין בשחרית יש שכתבו מפני שאסור להזכיר הגשם עד שיכריז הש"ץ או השמש בקול רם מוריד הגשם קודם התפלה וכדלקמיה וזה א"א להכריז בשחרית מפני שצריך לסמוך גאולה לתפלה ועוד טעם אחר עיין בט"ז. ואם טעה והזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם במעריב של שמ"ע או בשחרית אינו חוזר:

ג

(ג) עד תפלת מוסף – הטעם דאין פוסקין מבערב הוא ג"כ כנ"ל שלא יהיה דבר מעורב ביניהם שזה מזכיר וזה אינו מזכיר אבל עתה שפוסקין במוסף ידעו הכל ע"י הש"ץ או השמש שמכריז קודם תפלת מוסף מוריד הטל שהכרזת הזכרת הטל סימן הוא להם להפסקת הזכרת הגשם עוד וזה הוא למנהג ספרד שנוהגין לומר מוריד הטל במקום מוריד הגשם בימות החמה אבל במדינותינו שאין נוהגין לומר מוריד הטל בימות החמה וא"א להכריז בלשון זה ולהכריז להדיא שיפסקו מלומר מוריד הגשם ג"כ אין נכון מפני שנראה כממאנים בגשמים ע"ד שאמרו אין מתפללין על רוב טובה ע"כ פסק הרמ"א בס"ג שנוהגין שלא להפסיק מלהזכיר גשם עד תפלת המנחה ששמעו כבר מש"ץ שפסק בתפלת מוסף אבל בתפלת מוסף כל הקהל וגם הש"ץ מזכירין הגשם בתפילת לחש כדי שלא יהיה דבר מעורב בין הצבור ואם טעה במעריב של פסח או בשחרית ומוסף ולא הזכיר משיב הרוח ומוה"ג לכו"ע אין חוזר:

ד

(ד) אסור להזכיר וכו' – ר"ל אפי' הצבור שמתפללין תפלת מוסף אסורין להזכיר גשם אם לא הכריז הש"ץ או השמש קודם התפלה וכמו שמפרש הרמ"א וכן הש"ץ ג"כ לא יזכיר רק כשמתפלל בקול רם אבל לא בתפלת הלחש כיון שלא הוכרז מקודם התפלה ומ"מ בדיעבד אם אמר אחד בקול רם בתוך תפלתו מוריד הגשם אף שאסור לעשות כן שהרי לא שמע מן הש"ץ מ"מ מותרים השומעים להזכיר בתפלתם דזו גופא כהכרזה דמי כ"כ הח"א ונ"ל דאם לא זכרו גשם בתפלה זו א"צ לחזור דיש פוסקים שסוברים דהכרזה לא מיקרי אא"כ שהוכרז קודם התפלה או ששמעו מש"ץ חזרת התפלה שהזכיר גשם והח"א ג"כ לא קאמר רק שמותרין להזכיר אבל לא שחייבים:

ה

(ה) וי"א שקודם וכו' – ט"ס הוא וצ"ל פי' שקודם ואין כאן מחלוקת כלל:

ו

(ו) משיב הרוח וכו' – עיין בח"א שהזהיר שלא לעשות כמו שנוהגין שמכריזין רק משיב הרוח שזה לא נקרא הכרזה שהרי ביש מקומות אומרין גם בקיץ משיב הרוח אלא יסיים ומוריד הגשם:

ז

(ז) אף אם הוא – פי' דאם אינו חולה בכל השנה אסור להקדים תפלתו לצבור כמ"ש סי' צ':

ח

(ח) לא יקדים – ואפילו אם הוא מתפלל בביתו אסור להזכיר קודם שמתפללין הצבור ולכן בני הישובים כשמתפללין בלא מנין ימתינו בשמיני עצרת מלהתפלל מוסף עד סמוך לסוף שש שעות דבודאי לא יאחרו הצבור יותר מלהתפלל המוסף ואז יתפללו מוסף ויאמרו משיב הרוח:

ט

(ט) אע"פ שהוא – דמסתמא הכריזו כבר:

י

(י) משיב הרוח – ר"ל משיב הרוח לבד ולא הזכיר גשם:

יא

(יא) אין מחזירין – דרוחות וכן טל אין נעצרין בלא"ה ואמירתו לא מעלה ולא מוריד ומ"מ לכתחילה נוהגין בכל המקומות לומר משיב הרוח בהזכרה בימות הגשמים שמועיל אז לנגב לחות הארץ שהיא מרובה:

יב

(יב) אותו – ואפילו עדיין לא סיים הברכה מאחר שאין חיוב כלל להזכיר רוח וטל לעולם:

יג

(יג) לא הזכירו – המחבר קאזיל למנהג ספרד שנוהגין לכתחילה לומר מוריד הטל בימות החמה אפ"ה אין מחזירין מאחר שלא חייבום חכמים בזה:

יד

(יד) ולא בימוה"ג – ורק בשאלה אנו נוהגין לבקש גם על טל והוא מפני שאנו מבקשין שיהיה לברכה כי יש טל שאינו לברכה ובימות החמה אף בשאלה אין אנו אומרין טל ובדיעבד אם אמר בימות החמה בין בהזכרה ובין בשאלה [כגון שאמר ותן טל ולא הזכיר מטר] לכו"ע אין מחזירין אותו:

טו

(טו) עד מנחה – דבמוסף עדיין אין היכר להצבור ועיין לעיל במ"ב סק"ג:

טז

(טז) ששמעו – ואם יחיד איחר תפלתו עד שהתחיל הש"ץ להתפלל מוסף ופסק מלהזכיר גשם שוב לא יאמר משיב הרוח. ויחיד הדר בישוב ימהר אז להתפלל מוסף קודם שמתפללין הקהילות [פמ"ג] ונ"ל דאם יש לו ספק פן כבר התפללו מוטב שלא לאמר דבזה יצא בדיעבד לכו"ע וכנ"ל בסוף סק"ג:

יז

(יז) בימות החמה – היינו אפילו ביום ראשון שפסק בו דהיינו במוסף של יו"ט א' של פסח להמחבר ולהרמ"א דוקא במנחה ולהש"ץ לכו"ע אפילו במוסף בעת שחוזר התפלה בקול רם:

יח

(יח) אותו – דגשמים קשים לעולם בימות החמה:

יט

(יט) לראש הברכה – ובדיעבד אם לא חזר לראש הברכה אלא לרב להושיע וסיים ברכתו לא מהדרינן ליה:

כ

(כ) ואם סיים הברכה – עיין בפמ"ג שכתב דהיינו לאחר שאמר בא"י אבל השע"ת והח"א כתבו דוקא אם סיים לגמרי אבל אם נזכר לאחר השם יסיים למדני חוקיך כדי שלא תהיה לבטלה וא"כ הוא כאלו עומד עדיין באמצע הברכה וחוזר לאתה גבור:

כא

(כא) חוזר לראש התפלה – והטעם דג' ברכות ראשונות חשובות כחדא וא"צ לחזור ולומר פסוק ד' שפתי תפתח:

כב

(כב) במקום – ואפילו אם היה כל אותה המדינה מתפללין ומתענים על הגשמים ועיין בבה"ל:

כג

(כג) במקום טל – ר"ל לפי מנהג ספרד שאומר בימות החמה ומוריד הטל אמר זה גשם במקום טל:

כד

(כד) מחזירין אותו – ואף דלענין שאלה פסק לקמן בסימן קי"ז ס"ב דאם שאל באופן זה מטר בברכת השנים בימות החמה אין מחזירין אותו שאני הזכרה דשבח הוא ואין דרך להזכיר שבח בדבר שהוא קללה בשאר מקומות:

כה

(כה) הגשמים – אפילו בתפילה ראשונה והוא במוסף של יו"ט (א')[אחרון] של (פסח)[חג] לדידן דנוהגין להכריז משיב הרוח ומוריד הגשם קודם מוסף:

כו

(כו) הגשם – אפילו אם אמר משיב הרוח:

כז

(כז) הזכיר טל – ר"ל אפי' אם אמר רק מוריד הטל לבד וטעמו דאע"ג דלא נעצר מ"מ שבח הוא להקב"ה בהזכרתו משא"כ בשאלה דצריך לשאול על דבר הנעצר לא מהני אם לא שאל מטר אף ששאל טל וכדלקמן בסימן קי"ז ס"ד:

כח

(כח) והתחיל – אפי' תיבת אתה לבד וה"ה אם התחיל לומר נקדש:

כט

(כט) במקום שנזכר – כי לא קבעו חכמים מקום בתוך הברכה אלא אמרו סתם מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים רק שנהגו לומר לפני מכלכל שהוא פרנסה וגשמים ג"כ פרנסה הלכך באיזה מקום שיזכור סגי. ופשוט דאם נזכר לאחר שאמר ונאמן אתה להחיות מתים דצריך לחזור ולומר ונאמן אתה להחיות מתים דבעינן מעין חתימה סמוך לחתימה:

ל

(ל) ואפילו אם סיים – וכן אם נזכר לאחר שאמר השם יסיים מחיה המתים ויאמר תיכף משיב הרוח ומוה"ג:

לא

(לא) אלא אומר – ונכון לכתחלה שיאמר מיד לבל ימתין לאחר כ"ד:

לב

(לב) בלא חתימה – ושוב אומר אתה קדוש וה"ה אם שכח יעלה ויבא בר"ח שחרית ומנחה ונזכר לאחר שסיים ברכת המחזיר שאומר שם במקומו ומתחיל מודים וכדלקמן בסי' תכ"ב ס"א שכל שלא התחיל בברכה שלאחריה לא נקרא סיום ברכה זו לגמרי לענין כל הדברים שמחזירין אותו אע"פ שנקרא סיום לענין דברים שאין מחזירין אותו כגון הבדלה בחונן הדעת ויעלה ויבא בערבית ר"ח ועל הנסים בחנוכה ופורים וכל כה"ג שאין לאמרם כשסיים הברכה אע"פ שלא התחיל בברכה שלאחריה וסיום ברכה נקרא תיכף כשאמר השם של הברכה ויש פוסקים שחולקין ואומרים דאף בדברים שמחזירין אותו תיכף משסיים הברכה כמו שהתחיל ברכה אחרת דמיא ועכ"פ נ"ל למעשה אם נזכר אחר שאמר השם לא יגמור מחיה המתים אלא יסיים למדני חוקיך ויהיה כקורא פסוק לבד ודינו כאלו עומד עדיין באמצע ברכה וחוזר למשיב הרוח וכן כה"ג בכל דברים שמחזירין אותו וכמו שביררתי בבה"ל ע"ש:

לג

(לג) הראשונות – נקט הראשונות משום דאיירי בהו וה"ה ג' האחרונות והטעם דג' ראשונות ענינם אחד לסדר שבחו של מקום קודם שאלת צרכיו כעבד שמסדר שבח לפני רבו קודם שמבקש פרס ממנו וג' אחרונות הן כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו:

לד

(לד) חוזר לראש – ודווקא אם טעה בחתימתן שחתם בברכה זו בענין ברכה אחרת או שחתם בעשי"ת האל הקדוש ולא נזכר עד לאחר כדי דיבור שא"א לו שוב לתקן טעותו שאין חזרה מועלת אלא תוך כ"ד וכל כה"ג איזה דבר שאם היה אירע כזה בברכה אחרת היה צריך לחזור לראש אותה ברכה לכך בג' ראשונות ואחרונות חוזר לראש דחשובות כחדא אבל אם טעה באמצע אין מעכב ועיין לעיל בסימן ס"ח סק"א במ"ב שביארנו שם באריכות:

לה

(לה) בימות החמה וכו' – משום דרגיל מימי החורף לומר משיב הרוח ומוריד הגשם ע"כ נסתפק לו אולי אמר עכשיו ג"כ הכי ולא אמר מוריד הטל כשאר בני אדם אבל להיפך לא מצי המחבר למנקט דהיינו שנסתפק לו בימות הגשמים אם הזכיר גשם דהמחבר איירי למנהג ספרד שנוהגין לומר בימות החמה מוריד הטל ויצא בזה אפילו בימות הגשמים וכנ"ל בסעיף ה' וע"ז כתב רמ"א ולדידן דאין מזכירין טל בימות החמה ממילא יש להסתפק נמי בימות הגשמים:

לו

(לו) עד וכו' – דעד זמן זה חזקה שאמר כמו שרגיל עד עתה אבל מכאן ואילך כבר הורגל לשונו לומר כהלכה:

לז

(לז) ל' יום – ואע"ג דבסעיף ט' כתב דדי בצ' פעמים ובל' יום יש יותר מזה מפני תפילת המוספין כבר תרצו הרבה מאחרונים דל' יום ג"כ ר"ל כמנין תפילות התמידות שיש בל' יום דהיינו ג"פ ביום וא"כ לדבריהם לא בעינן ל' יום שלימים אלא כיון שהושלם צ' תפילות ממילא הורגל לשונו לומר כהלכה ולענין שאלה דאין בל' יום צ' תפילות מפני תפילת שבת ויו"ט שאין בהן רק שבע ברכות יצמח מזה חומרא דיהא צריך לחזור מספיקא אפילו אחר ל' יום עד שיושלם צ' תפילות שהורגל לשונו לומר בהן כהוגן ומדברי הגר"א ועוד כמה אחרונים משמע דהעיקר תלוי רק בל' יום בין להקל בין להחמיר ונראה דלמעשה יש להקל כשניהם דספק ברכות להקל. כתב הט"ז אם שגג או פשע באיזה יום או יומים מאלו הל' יום ולא התפלל כלל מ"מ לא הורע חזקתו עי"ז ואין צריך להשלים כנגד זה יום אחר עי"ש וכתב בספר מגן גבורים דכ"ש אם שאל בשומע תפילה וכדומה דעולה לו ועיין במחצית השקל ובספר מאמר מרדכי ובדה"ח שכולם מפקפקים בדינו של הט"ז:

לח

(לח) בחזקת שהזכיר וכו' – ואם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע [לענין הזכרה ושאלה ויעלה ויבא וכה"ג] בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור ואם נתעורר הספק מיד אחר התפלה יש לחזור [מור וקציעה ומגן גבורים]:

לט

(לט) ברכת אתה גבור – ובספר שולחן שלמה כתב דיתחיל מן מחיה מתים אתה ולא מן אתה גבור שלא יאמר השם לבטלה ואם יבוא לשנות הזכרת השם ניחוש שיבוא לשנות אח"כ מפני ההרגל גם בתפלה:

מ

(מ) עד מוריד הטל – ועד בכלל והיינו לבני ספרד שנוהגין להזכיר טל בימות החמה ולדידן עד מכלכל חיים ועד בכלל וכדלקמן בהג"ה וטעם כ"ז דבזה כבר הורגל לשונו לומר כהלכה ע"כ הוא הדין לענין שאלה אם אמר צ' פעמים ברכת השנים עד אחר תיבת ותן ברכה בימות החמה או עד אחר תיבת ותן טל ומטר בימות הגשמים די ולא יתחיל מתחלת ברך עלינו רק מואת כל מיני תבואתה וכו':

מא

(מא) צ' פעמים – ובתשובת חתם סופר חא"ח סימן כ' מורה ובא לכתחלה לאומרו מאה פעמים ואחד אמנם בדיעבד מי שאמר רק תשעים פעמים אין בידינו לפסוק שיחזור ויתפלל נגד פסק השו"ע:

מב

(מב) הרי הוא וכו' – דאם הורגל בלשונו כשאומר במפוזרין ק"ו ברצופין וכתב בשע"ת שאם הרגיל עצמו מ"ה פעמים שהם כנגד ט"ו יום משעברו אח"כ ט"ו ימים חזקה שאמר כהוגן:

מג

(מג) עד מכלכל חיים – ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים ויש חולקין על הרמ"א בזה ונכון לחוש לכתחלה שלא לעשות כן לסמוך ע"ז כן כתב בדה"ח ובח"א לא משמע כן:

מד

(מד) עד מוריד הגשם – ועד בכלל:

א

(במ"א ס"ק ב') שיכריז הש"ץ כלומר שיאמר הש"ץ בקול רם נ"ב צ"ע דהרא"ש פ"א דתענית סימן ב' מקשה בשם הירו' ויזכור בשחרית ומתרץ דאסור להפסיק בין גאולה לתפלה ע"ש ולדברי מ"א הדרא קושיא לדוכתא ואפשר טעות נפל בדפוס וכצ"ל במ"א שיכריז הש"ץ בקול רם משיב הרוח קודם התפלה. גם בט"ז סק"ד נדחק במה מחולק הרמ"א עם המחבר, ופשוט מדקאמר בירוש' עד שיזכיר הש"ץ פירש המחבר ש"ץ ממש שמזכיר קודם תפלת מוסף בלחש וכן הוא במהרי"ל בשם ר"ח. והרמ"א סמך מנהגו על המרדכי דש"ץ לאו דוק' אלא השמש מכריז:

ב

(במ"א סקי"ג) משא"כ הכא אם הורגל נ"ב א"כ בהא אפילו ר"י מוד' וצ"ע בגמרא ב"ב דף כ"ח ע"ב דפריך ולר"ח דאמר ריחק וכו' ולדבריו לר"י נמי מצי למפרך:

א

מג"א ס"ק א' דאין מתחילים בערבית. יחיד שטעה והזכיר בערבית משיב הרוח אינו חוזר גן המלך אות קמ"ו:

ב

סעיף ג' בהג"ה ששמעו כבר. ואם יחיד איחר תפלתו עד אחר שהתפלל ש"ץ מוסף לא יאמר משיב הרוח מג"א לקמן ססי' תפ"ח:

ג

סעיף ה' מחזירים אותו. נלע"ד בליל שבת אם שכח לומר משיב הרוח דאין מחזירי' דהא אם התפלל רק מעין שבע יצא כדאית' בסי' רס"ח במג"א סקט"ו אף בברכות מעין שבע אינו מזכיר גשם א"כ במה שהתפלל סדר התפלה כראוי רק שלא הזכיר גשם הא לא גרע ממעין שבע וצל"ע לדינא:

ד

סעיף ו' שהתחיל אתה קדוש ואם נזכר אחר שהתחיל סדר קדושה נקדש את שמך חוזר לראש דסדר קדושה הוא עצמו ברכה ג' אלא שיש בזה תוס' דברים. והוי כמתחיל ברכה ג' גן המלך אות קנ"ב:

א

חג עבה"ט ומש"ש בליל יו"ט האחרון של חג ר"ל ליל יו"ט של ש"ע ועיין במג"א בשם הרדב"ז:

ב

הש"ץ עבה"ט. ועיין ביד אפרים שצריך להגיה בדברי המג"א או שכוונתו שבתפלת הלחש מגביה הש"ץ קולו קצת באמירת משיב הרוח ע"ש:

ג

אותו עבה"ט ועיין בש"ץ שאם אירע שלא חזר לראש הברכה אלא לרב להושיע כו' וסיים ברכתו לא מהדרינן ליה ומבואר בריטב"א חידושי תענית במקום שחוזר לראש הברכה ראשונה אינו חוזר לו' ה' שפתי תפתח וגם כתב דאם טעה ואמר ומוריד הגשם בימות החמה ולא נזכר עד שאמר בא"י יסיים למדני חוקך ושוב חוזר להתפלל לראש הברכה. ונראה דאפי' אם רוצה שתעלה לו הך בא"י שאמר להיות במקום ראש הברכה ולו' להלן אלקינו ואלהי אבותינו כו' לא עלתה לו כיון שאמירתו בא"י היה ע"ד לסיים מחיה המתים. ועיין לעיל סי' נ"ט ופ"ז ולכך הוצרך לסיים למדנו חוקיך ואח"כ יחזור לראש ועיין לק'. וכתב עוד בש"ץ שם באחד שטעה והזכיר גשם בימות החמה ולא נזכר עד האל הקדוש שדינו שחוזר לראש אין לו לסמוך על שיכוון בחזרת הש"ץ אלא יחזור תיכף לראש ואז יוכל לסיים תפלתו טרם שיתחיל הש"ץ לו' קדושה. ואף למי שסובר לקמן סי' קכ"ד דיכול לסמוך לכוון עם הש"ץ מ"מ י"ל דבטעה בג' ראשונות דכחד חשיבי הוה כלא התפלל כלל וא"כ אין הש"ץ מוציאו וצידד בדבר לכאן ולכאן ורפיא בידו ע"ש ולפי' נראה דבדיעבד אם עשה מעשה וכוון לחזרת הש"ץ אין לו לחזור ולהתפלל. ומ"מ אפשר שראוי שיחזיר ויתפלל בתורת נדבה שיחדש בה דבר ג"כ כיון שי"ל שעלתה לו מה שכיון להש"ץ. וגם דזה שאינו אומר מוריד הגשם עתה אין זה חידוש דבר:

ד

על עבה"ט וכתב בש"ץ מי שהתפלל ושכח לומר דבר שאין מחזירין אותו והוא היה סבור שצריך לחזור והתחיל להתפלל ושוב נזכר שמן הדין א"צ לחזור תיכף שנזכר יפסיק אפי' באמצע הברכה כ"כ במכתם לדוד ומאמר מרדכי סי' תר"ב לענין אמירת הניסים ע"ש:

ה

שנזכר עבה"ט שנמשך אחר ט"ס שבקצת דפוסי מג"א בט"ס וצריך לציין על מ"ש ואפי' אם סיים כו' וכן הוא בד"א ולזה הראה מקום לסי' רצ"ד ע"ש:

ו

קדוש עיין בגן המלך שאם לא הזכיר עד שהתחיל נקדישך ונעריצך חוזר לראש ע"ש:

ז

(בש"ע בסעיף ז' אבל במזיד) עיין בש"צ שבזה יש לו להתחיל ה' שפתי לפי מ"ש רבינו יונה דפסוק זה אמרו דהע"ה על עון מזיד שאין מועיל קרבן ע"ש ולכן זה שהזיד יאמר ע"ד כוונה זו שיכופר עונו ע"ש:

ח

ל' יום. וכתב בש"ץ שאם הרגיל עצמו מ"ה פעמים שהם כנגד ט"ו ימים משעברו אח"כ ט"ו חזק' שאמר כהוגן:

ט

גשם עבה"ט ועיין בשו"ת נ"ב סי' כ"ו ובשו"ת מקום שמואל סי' נ'. ועיין בש"ץ בשם מאמר מרדכי במי שהוא ש"ץ קבוע ומחזיר תפלת שחרית ומנחה בי"ח יום סגי אלא שמפקפק בזה מדין הט"ז בסוף ס"ק י"ד והש"ץ כ' שאין מזה סתירה לדין הט"ז ע"ש. ועיין בש"צ שרבים שגו לו' לישיני הי"ד בשב"א והוא טעות כי אותיות בכל"ם הבאים לפני יו"ד שבא נקראים בחירק והיו"ד בלא נקודה כמו בימי כימי לישועתך כו' ע"ש:

א

בברכה שנייה וכו'. כיון שיש בה תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם:

ב

בתפלת מוסף כו'. ראוי היה להתחיל מיד בערב כיון שיצאו ימי החג שבהם הגשמים הם קללה מפני הסוכה אלא דלית כל עמא תמן שאין מצויים אז בבה"כ נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר ויהיו אגודות אגודות וראוי היה להזכיר בשחרית אלא שאף הוא סבור שהזכירו בערב פי' שיהיה סבור שמבערב הזכירו ולשנה הבאה יזכיר בערב. ועוד טעם אחר למה לא מתחילין בשחרית דא"ר חגי בר פדת אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ פי' צריך שיאמר הש"ץ קודם התפלה משיב הרוח בקול רם וזה א"א בשחרית לפי שצריך להסמיך גאולה לתפלה כ"כ הרא"ש ע"פ ירוש':

ג

ואין פוסקין כו'. הטעם דאין פוסקין בערב ושחרית כמו בהתחלה אבל במוסף אין שייך חשש שמא יסבור שפסקו בערב ויבא לידי מכשול לשנה הבאה שהרי כבר שמע שלא הפסיק בשחרית:

ד

עד שיכריז ש"ץ. מדברי רמ"א נראה דצ"ל כאן עד שיזכיר פירוש שהש"ץ יזכיר בתפלתו משיב הרוח וכ"ה בירושלמי באשר"י והצבור יתחילו במנחה אח"כ וע"ז סיים שפיר רמ"א וי"א שקודם כו' ממילא הצבור מתחילין במוסף ועיין בסמוך מזה ובטור הביא זה הירושלמי והביא עליו ופי' הראב"ד דה"פ אסור להזכיר עד שיכריז הש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל שלא יהא דבר מעורב ביניהם והקשה ב"י דהא איתא בירושלמי ר' חגי אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ ר' סימון בשם ריב"ל בש"ץ הדבר תלוי פי' בתמיה א"ר מנא קומי ר' חגי מהו פליג א"ל לא דא דאמרת בש"ץ הדבר תלוי יחיד אם בא להזכיר מזכיר בטל ודא דאת אמר' אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ בגשם אלמא דבמוריד הטל יחיד אם רצה להזכיר מזכיר אפילו לא שמע מש"ץ ולמה כתב הראב"ד אף בטל ונ"ל לתרץ דהי' קשה לראב"ד כיון דהטעם שלא יהיה עירוב ביניהם מה לי גשם מה לי טל ע"כ פי' הראב"ד דהא דא"ר חגי אסור ליחיד להזכיר היינו דרך רבותא דבצבור המתפללים בלחש פשיטא שלא יזכירו קודם לש"ץ כדי שלא יהא עירוב ביניהם אלא אפי' יחיד המתפלל בינו לבין עצמו ואין שם חשש עירוב אסור וע"ז היחיד פריך מהו פליג פי' אם פליג ריב"ל על הא דיחיד דע"כ הוא מיירי ביחיד כיון שאמר דרך תמיה וכי בש"ץ הדבר תלוי ש"מ שבא להזכיר במקום שאין ש"ץ דהיינו יחיד וע"ז השיב לו שיש חילוק ביחיד בין גשם לטל אבל בצבור המתפללים בלחש אין חילוק כי יש חשש עירוב גם בטל וזה דלא כב"י שכתב ונ"ל שבש"ץ הדבר תלוי היינו לומר שאף הצבור לא יזכירו עד שיזכיר הש"ץ אלא דבצבור אין חילוק כמ"ש:

ה

אף אם הוא חולה. פי' דאם אינו חולה בכל השנה אסור להקדים תפלתו לצבור כמ"ש סי' צ':

ו

לא יקדים כו'. לפי דברי רמ"א דגריס בש"ע עד שיזכיר וא"כ לא יזכירו הקהל עד מנחה מה זה שכתב לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור דמזה משמע שהקהל יזכירו במוסף וצ"ל ודאי דהש"ץ דקאמר הש"ע היינו השמש ומלת וי"א דכתב רמ"א ט"ס הוא צ"ל פי' שקודם וכו' ואין כאן מחלוקת כלל ורמ"א לא נתכווין אלא לפרש דהש"ץ שזכר הש"ע היינו שמש כנ"ל:

ז

משיב הרוח בימות החמה. פי' דאמרי' בגמ' שרוח וטל אינן נעצרין לעולם אבל גשמים נעצרים ובימות החמה אין הגשמים טובים בימות הקציר כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא לאלהים ויתן קולות ומטר וה"א אם אמר משיב הרוח בימות החמה מחזירין אותו לפי שהרוח הוא שייך לגשם ואין לאומרו קמ"ל דאין מחזירין אותו דהא אמירתו אינו מועיל לרוח דבלא"ה אינו נעצר וכן ה"א דאם לא אמר משיב הרוח בימות הגשמים דמחזירין אותו כיון שצריך אז לרוח קמ"ל דאין מחזירין דהא לא נעצר אף אם לא יאמר אותו:

ח

ואנו בני אשכנז כו'. נר' טעם למנהגינו דא"צ להזכיר טל דהא לא נעצר ומה שאנו מזכירין אותו בשאלה היינו שיהיה לברכה דאיתא בפ"ק דתענית שיש טל שאינו לברכה ע"כ אנו מבקשים שיהיה אותו טל של ברכה אבל בהזכרה אין שייך זה ומה שאנו מזכירין רוח אע"פ שאינו נעצר כיון דמזכיר גשם שהוא שייך לברכת אתה גבור כדתנן גבורות גשמים מזכירין נמי רוח דהוא שייך לגשם:

ט

ואין פוסקין עד מנחה. דבמוסף אין היכר קודם שפסק הש"ץ בתפלתו וא"ל למה לא תיקנו שיכריז א"א משיב הרוח דהיו טועים לומר בשביל משיב הרוח אסרוהו ובאמת מצד משיב הרוח אין איסור להזכיר אלא מצד הגשם וכ"ת יכריז א"א מוריד הגשם דה"א אבל משיב הרוח אומרים כנ"ל בזה:

י

אמר מוריד הגשם כו'. דכיון שיש בימות החמה זמן שהגשמים קשים לעולם דהיינו בזמן הקציר וגשם נעצר וזה יתפלל על גשם ויביאם והם אינם נוחים לעולם ע"כ מחזירין אותו בכל ימות החמה:

יא

אבל אם הזכיר טל. נר' הטעם כמ"ש בסי' קי"ז ס"ד:

יב

בלא חתימ'. במרדכי פ"ק דתענית ז"ל ופסק ראבי"ה שאם לא אמר משיב הרוח כו' ונזכר בין תחיה לאתה קדוש דא"צ לחזור כלל אלא אומר מ"ה ומה"ג בלא חתימה ושוב אומר אתה קדוש וכן הדין בשאלה ביעלה ויבא היכא שלא התחיל בברכה שאחריה כדאמר פ"ג שאכלו גבי טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח כו' ומסיק לא ידענא אי חתים אי לא וכיון דספיקא היא לא חתמי מספק עכ"ל. וכב"י דהך קאי אלא הזכיר של ר"ח בב"ה דאסתפק לן בגמרא אי חתים והלכך מספקא לא חתים וסבר ראבי"ה דה"ה לתפלה ותימא דהא כיון דבשבת וי"ט חתים ברוך שנתן כו' וחותם הכי הל"ל גבי תפלה דהא תפלה דחובה היא מדמינן לה לב"ה של שבת וי"ט ולא לר"ח דאי בעי אכל כו' כדאיתא פ"ג שאכלו ואפשר כו' עכ"ל. הרב ז"ל לא דק כאן כל הצורך במה שהוקשה לו למה מדמה ראבי"ה תפלה לר"ח ולא לשבת וי"ט ועי"כ נכנס לדוחק גדול מ"ש ואפשר כו' שהוא דבר שאין לו מקום והאמת יורה דרכו כי אין כאן קושיא כל עיקר דהמרדכי בשם ראבי"ה לא בא כאן להביא ראיה מר"ח לענין שלא יחתום כאן בתפלה זה לא היה ולא נברא דמי הוא שיבדה מלבו שיחתום כאן בברוך ואנן י"ח ברכות אית לן ולא י"ט ואם כן היו כאן י"ט ותו דלא שייך כאן חתימה דהיאך יחתום ובאיזה נוסח יחתום אלא הדבר פשוט דראבי"ה לא בא כאן רק לתרץ קושי' דהיינו שתחלה מביא ראייה שכל שלא התחיל בברכה שאחריה לא נקרא סיום כמו שמצינו לענין הטוב והמטיב בר"ח וכדי שלא תקשה הא אין דומה להתם דהתם הוא קא חתים וכמו שמצינו גבי שבת וי"ט אבל כאן אין שייך חתימה וכיון דלא שייך חתימה כאן לא מצינו למימר הכא שיאמר משיב הרוח כו' קודם אתה קדוש דאפשר שלא נתנו חכמים רשות להזכיר קודם התחלת ברכה שנייה אלא היכא שאפשר בחתימה לזה קאמר דהא בר"ח מספקא בגמר' פ"ג שאכלו דף מ"ט בדברי רב אי אומר בחתימה או בלא חתימה ממילא יש לנו לפסוק שאומר בלא חתימה אלמא יש שייכות לומר שאומר בלא חתימה אם כן ה"נ גבי משיב הרוח אע"פ שאין שם חתימה כלל יש שייכות לומר משיב הרוח קודם אתה קדוש: ולמו"ח ז"ל ראיתי שכתב דהך שכתב המרדכי ומסיק לא ידענא אי חתים כו'. הוא לראיה לראבי"ה שהיה מסופק במשיב הרוח אי יש לחתום או לא וע"ז אמר מספק לא חתי'. וכתב על ב"י ושארי ליה מארי' ולא דק כלל מזה דהא כבר החליט המרדכי שי"ל משיב הרוח בלא חתימה והאיך יסתפק אח"כ ותו דכיון שגם בר"ח יש ספק בגמ' ולא אפשיט מה ראייה מייתי מאותו ספק לספק דראבי"ה. ותו דמה ספק יהיה לו בזה דמשיב הרוח דהיאך שייך כאן חתימה וכי יחזור לומר שנית בא"י מחיה המתים או יאמר נוסח חדש בא"י מוריד גשם והדבר ברור כמ"ש בס"ד בפי' דברי המרדכי דאין ספק אלא לענין ב"ה וכמ"ש ב"י והוא גברא דמריה סייעי' אלא דמה שהבין שהמרדכי בא להביא ראייה מר"ח לענין שא"צ חתימה זה לא היא דא"צ לזה ראייה אלא בא לתרץ קושיא כמ"ש אבל עיקר הראייה לא הביא אלא לענין שאין חוזר קודם התחלת הברכה שאחריה והוא הנכון וא"צ לפנים ומ"ש הרב כאן בלא חתימה הוא שלא לצורך דודאי לא שייך כאן חתימה כלל. בב"י הוכיח דלא אמרינן כיון שסיים הברכה ולא התחיל האחרת דאומר למה שדילג היינו בדבר שמחזירין אותו אבל בדבר שאין מחזירין אז תכף שסיים ברכה אין לאומרו אע"פ שלא התחיל האחרת: כתב ב"י מ"כ ולמה לא תקנו ברכה בפ"ע במקום שנזכר כמו בב"ה שאם שכח קובע ברכה א' של שבת אומר הר"מ מפני שהיה הפסק אם בידך ול"ד לב"ה דהתם כבר סיים הברכה דהטוב והמטיב ביבנה תקנוהו. ובלבוש כתב דמשיב הרוח ומוריד הגשם שאומר קודם אתה קדוש הוה כחתימה אריכת' והוא פי' כאלו אומר בא"י מחיה המתים ומשיב הרוח ומוריד הגשם אע"פ: שלא הזכיר הגשם בתוך הברכה כלול הוא במ"ש מכלכל חיים בחסד דעיקר הכלכלה היא ע"י הגשמים ואין זה אין חותמין בשתים כו' ואף בותן טל ומטר הוא כן דאם לא אמרו וסיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומר ותן טל ומטר קודם תקע ג"כ טעמא הוא לפי ששאלת המטר היא כלולה במ"ש ברך עלינו כו' והוי כאומר בא"י מברך השנים ותן טל ומטר כו' עכ"ל. והאריך עוד לענין יעלה ויבא בזה מענין לענין ואין דברים הללו ראויין למי שאמרן כי היאך שייך לומר מברך השנים ותן טל ומטר דותן טל הוי ל' עתיד לשון בקשה והיה לו לומר מברך השנים ונותן טל ומטר דהוי ג"כ מזכיר שבחו יתברך בזה וכ"ש ביעלה ויבא ותו דבסמוך מביא דברי ר"י בזה וגם בעל הניסים וענינו הוה הדין כן לאותן דס"ל כראבי"ה אלא ודאי זה דבר הבדוי מלב לחבר זה אל ברכה הקודמת ולדבריו היה צ"ל בלי הפסק עד סיום הברכה הקודמת וזה אינו בלי ספק אלא אפילו אם שהה קצת אחר סיום הברכה ונזכר קודם שאמר ברכה שאחריה אומרה באותו פעם וזה פשוט לא ניתן לשום פלפול לפי ענ"ד:

יג

צ' פעמים כו'. זה סברת הר"מ ובתשובת רמ"א כתוב שהוקשה לו הא יש בשבת תפלת מוסף ממילא יש בל' יום יותר מצ' תפלות ולא תירץ כלום שם אבל נר' דלק"מ דכיון דתלה הירושלמי החזקה בל' יום היינו כל יום שוה לחבירו לענין אחזוקי הך חזקה והיינו התפלות התמידיות בכל יום ולא חשיב הנוספות. ותו נלע"ד דאם שגג או פשע באיזו יום או יומים באלו ל' יום ולא התפלל כלל ודאי לא הורע חזקתו לענין זה שנאמר שצריך דוקא כשיעור הימים שהתפלל וצריך להשלים תחלה הימים שמתפללים ואח"כ נימא בספק דהוחזק לומר כדין דא"כ ודאי לא הוה שתיק הר"מ להזכיר דבר זה ולכתוב והוא שלא חיסר תפלה א' כל הל' יום אלא ודאי כיון שאחר שלא הזכיר איזה יום חזר אח"כ והזכיר ה"ז בחזקה של ל' יום וזה מוכח עוד דהא לענין שאלת טל ומטר ולא נזכר עד אחר שומע תפלה שצריך לחזור ואם הוא מסופק ג"כ בל' יום תליא מלתא דהא לא מצינו חילוק בזה והרי בשבת אין שם שאלה זו והאיך מהני לו חזקת ל' ימים לענין זה אלא פשוט דלא קפיד אמנין התפלות שיהיו מכוונים כפי אשר הם בכל יום אלא במה דיש כל יום קאמר וכיון שהוחזק ברוב אלו ימים די בכך כנלע"ד: אלא דק"ל במה שהביא הר"מ ראיה משור המועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש ה"נ כיון שאחר ל' יום אם הוא מסופק א"צ לחזור ק"ו צ"פ ביום א' הא הך ק"ו דנגיחות אי' בפרק כיצד הרגל דף כ"ד לר"מ דס"ל הכי אבל ר"י פליג שם וס"ל דשור המועד לא הוה אלא דוקא אחר ג' ימים ולא מהני ג"פ ביום אחד ויליף מזבה ולית ליה לר"י דדוקא בזבה הוה גזירת הכתוב אלא ילפינן מינה לשאר דוכתי וא"כ ה"נ בתפלה לענין הזכרה נימא כן ובהדיא פסקינן הלכת' שם כר"י ובטור הבי' דעת הר"פ דלא ס"ל הך דהר"מ ונתן ב"י בשם מהרי"א טעם לדבריו דשאני גבי שור שהוא לטבע רע שזה השור כשעוש' הנגיחה בקירוב מורה שטבעו כן משא"כ אלו עשה בהרחקה היה לנו לומר דרך מקרה הוא אבל כאן הדבר תלוי בהרגל הלשון ואינו מורגל כ"כ כשיעשה דבר א' בקירוב והרא"ש נטה לסברת הר"מ ונר' כדבריו שהרי הרגל הלשון אינו אלא מצד הטבע המורגל באדם והרי הוא כמו שור נגח עכ"ל ולפי מה שהקשתי לא ידענא לסמוך על סברת הר"מ בזה:

א

במ"א ס"ק ב קודם התפלה וה"ה אם כבר הזכיר הש"ץ בלחש בתוך התפלה כצ"ל. ונ"ל שהמחבר שסתם הדברים וכתב עד שיכריז הש"ץ ולא ביאר שהכרזה תהיה קודם התפלה דוקא. נראה לכאורה דס"ל כדעת אבי עזרי דכל שהזכיר הש"ץ בלחש ג"כ הוי בכלל ההכרזה וכיון שכבר עמדו הש"ץ והציבור להתפלל והכריזו כבר הדבר מפורסם ומותר ליחיד להזכיר ומ"ש לקמן בש"ע אבל אם יודע שהכריז הש"ץ כו' אין ר"ל הכרזה קודם התפלה דוקא אלא ר"ל דבין קודם תפלה או שהכריז דהיינו שהזכיר בלחש הכל בכלל הכרזות הש"ץ הוא אלא לפי שדרך הוא להכריז תחלה ולכך קאמר אעפ"י שלא שמע מש"ץ אבל באמת אין קפידא בהכרזה קודם דוקא וכדמשמע ג"כ לשון הש"ע דקאמר שאסור להזכיר עד שיאמר הש"ץ משמע דהאמירה סגי. ובזה מיושב קושית הב"ח ע"ש. וע"ז קאמר הרמ"א וי"א שהשמש מכריז קודם תפלה והם דבר היש נוהגין שכתב המרדכי והוא כדעת הרא"ש והראב"ד ולפי דבריהם כתב הב"ח דלא מהני מה שהזכיר בלחש אם לא הכריזו בקול רם ובזה חולקין המחבר והרמ"א דלדעת המחבר הזכרת הש"ץ בלחש ג"כ ככל הכרזה הוא דאל"כ הו"ל לבאר שצריך שיכריזו בקול רם קודם התפלה אלא כל שעמד הש"ץ להתפלל בלחש יכול אח"כ כל יחיד להזכיר ודעת הרמ"א אסור ועיין בב"ח ותבין היטב. ואם לא נגיה במג"א כמ"ש נראה שר"ל דמדסתם שיכריז ש"ץ היינו דכל שהיחיד שמע מהש"ץ שאמר משיב הרוח בתפלת הלחש וכגון שהגביה קולו קצת סגי בהכי ומ"מ אתי שפיר מה שלא תיקנו שיזכיר בשחרית בלחש בתוך התפלה ותו לא שייך שצריך לסמוך גאולה לתפלה כמ"ש ס"ק א' דבזה לא שייך לתקוני שיאמר בקול רם בתפלת לחש דלא רצו חכמים לתקן בזה שיהיה בזה ביטול כוונת התפלה של הצבור רק דצריך להכריז אלא דאי איכא דשמע מש"ץ שאמר משיב הרוח מתפלת הלחש או ששיעורו שכבר אמר הש"ץ כהכריז הש"ץ דמי אבל לכתחלה אין לתקן שהצבור ימתינו עד שיגיע הש"ץ אחר משיב הרוח או שיאמר משיב הרוח' בתפלת הלחש בקול רם. ואין לפרש כוונת המג"א דלהמחבר צריך שיאמר בתפלת הלחש בקול רם ואעפ"כ אין לעשות כן בשחרית מפני הטעם הראשון שכתב הט"ז ס"ק א' שיהיה סבור שהזכירו מבערב דז"א דהא המג"א לא הזכיר בס"ק א' כ"א הטעם הב' שהביא הט"ז בשם הרא"ש וגם כי שום פוסק לא פסק כך שהש"ץ יאמר בתפלת הלחש בקול רם ובב"י ג"כ לא הזכיר מזה דבר רק הביא דברי הרא"ש שכתב שיאמר קודם התפלה בקול רם וכ"כ ראבי' דאסור ליחיד כו' עד שיזכיר הש"ץ בין בלחש ובין בקול רם כו' ע"ש ושם פירושו דאף בהזכרת הש"ץ בלחש סגי אם המתינו הצבור עד שיזכיר בלחש ועיין בב"ח:

ב

ס"ק ג פירוש מנהג ספרד כו' וכ"כ ב"ח ומדברי המחבר שכתב אם אמר משיב הרוח כו' ומבואר שאין נוהגין לומר משיב הרוח ביה"ח וכן נוהגים עתה המתפללים על פי מנהג ספרד: