שולחן ערוך, אורח חיים ע״ה: להזהר מגלוי שער וקול אשה בשעת ק"ש וכן שלא לקרותה כנגד הערוה. ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

להזהר מגלוי שער וקול אשה בשעת ק"ש וכן שלא לקרותה כנגד הערוה. ובו ו סעיפים:
טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו אפי' היא אשתו אסו' לקרות ק"ש כנגדה: הגה וי"א דוקא באשתו אבל באשה אחרת אפי' פחות מטפח הוה ערוה (הגהות מיימוני פרק ג') ויראה מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת רק שבעצמה יכולה לקרות אע"פ שהיא ערומה כדלעיל סי' ע"ד:

ב

שער של אשה שדרכה לכסות אסו' לקרות כנגדו: הגה (אפי' אשתו) אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מות': הגה וה"ה השערות של נשים שרגילין לצאת מחוץ לצמתן (ב"י בשם הרשב"א) וכ"ש שער נכרית אפי' דרכה לכסות (הגהות אלפסי החדשים):

ג

יש ליזהר משמיעת קול זמר אשה בשעת ק"ש הגה ואפי' באשתו אבל קול הרגיל בו אינו ערוה [ב"י בשם אוהל מועד והג"מ]:

ד

אסור לקרות כנגד ערוה אפי' של עכו"ם וכן כנגד ערות קטן אסור: [ויש מתירין נגד ערות קטן כל זמן שאינו ראוי לביאה רבינו ירוחם הרא"ש פרק מי שמתו ומהר"א מפראג] וכן עיקר [עיין בי"ד סימן רס"ה]:

ה

ערוה בעששית ורוא' אותה דרך דפנותיה אסור לקרו' כנגדה דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזיא:

ו

היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה או שעצם עיניו או שהוא בלילה או שהוא סומא מותר לקרות דבראייה תלה רחמנא והא לא חזי לה:

א

טפח מגולה באשה כו' אסור לקרות ק"ש כנגדה אפי' שוקה שדרך להיות באיש מגול' אפ"ה באשה הוה ערוה ואסו' לקרות ק"ש כנגדה (לשון הגמ' ברכות דף כד) אפי' פחו' מטפח נמי הוה השוק ערוה (מורי בב"ח):

ב

וי"א דוקא באשתו כו'. ומה שאסור להסתכל באשה אחר' אפי' באצבע קטנה היינו שמכוון לראות בה אבל גבי ק"ש איכא איסורא אפי' אינו מכוון כלל אלא הרואה אותה לפי תומה בלא כוונה דאז אינו אסו' בק"ש אלא טפח מגולה (מורי בב"ח) ולא מהני העלמת עין (מרדכי פרק מי שמתו):

ג

וכ"ש שער נכרית כו' כל זה כ' רמ"א ע"פ הגה באלפסי פרק במה אשה פסק עפ"ז בסי' ש"ג שלא אמרו חז"ל שער באשה ערוה אלא דוקא שערות הדבוקי' לבשרה ממש אבל בנחתכו אין בהם משום שער באשה ערוה וגם לא משום פריעת ראש וי"א אפילו פאה נכרית אסו' משום פריעת הראש ושער באשה ערוה דמה ששנינו היתר לצאת בפאה נכרית בכול' גמרא מיירי דדוקא מכוסה תחת השבכה (באר שבע בשם א"ז מהרר"י פאדיווה) ולפ"ז אסו' לקרות ק"ש כנגד פאה נכרית ואף דברי בעלי הגה מהררמ"א כאן שמתי' בפאה נכרית אבל שער של עצמ' אף אחר שנחתכו וחברה בראשה כדי שתהא נראה בעלת שער אסו' לקרות ק"ש. (מהררמ"י) ובד"מ סי' ש"ג כ' מהררמ"א בהדיא דמות' לאשה נשואה לגלות פאה נכרי' שלה ל"ש עשוי משערותיה או משער חברתה כו' וע"כ כ' בהג' סתם א"כ חולק מהררמ"י בזה על בעל הגהת ע"כ:

א

באשה. אם לבושה דק ומתחזי בשר מתוכה אסור. ה"ג מ"א:

ב

כנגדה. הר"י מקיל דאינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל אם בראיה בעלמא מותר עיין ב"י ולא נהירא אלא בכל ענין אסור. ב"ח וכ"ה משמעות הפוסקים. עיין ע"ת:

ג

מטפח. ב"ח חולק וס"ל דאפילו באשה אחרת נמי אין איסור אלא דוקא בטפח אבל פחות מטפח שרי ע"ש. לכאורה לדבריו צ"ע מ"ש הש"ס בברכות דף כ"ד אמר ר"י טפח באשה ערוה למאי וכו' אלא באשתו ולק"ש ע"ש. למה לא משני בקיצור הכא לק"ש דאיירי בכל הנשים ולמה נקט באשתו ולק"ש אלא ש"מ דחילוק יש וק"ל. אם שוקה מגולה אסור אפי' באשתו פחות מטפח שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. ט"ז וכ"כ הב"ח. עיין דבר שמואל סי' רצ"ג:

ד

אחרת. והרשב"א כ' דוקא לאנשים דאיכא משום הרהור אבל לנשים לא. ומ"מ דף כ"ו ע"א פסק כהרא"ש דאף באשה אסור לראות ערות חברתה. גם השכנה"ג הקשה על הרשב"א ע"ש. והפר"ח כתב דברי הרשב"א הוא עיקר ע"ש:

ה

אשה. ושער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר. גמרא דף כ"ד. מ"א:

ו

הראש. עיין בא"ע סי' כ"א ס"ק ה' מש"ש. ועמ"א:

ז

לצמתן. ובזוהר החמיר מאוד שלא יראה שום שער האשה וכן ראוי לנהוג ועי' ביומא דף מ"ז ע"א בענין קימחית:

ח

וכ"ש פאה נכרית כצ"ל. וה"ה אם חתכה שער של עצמה וחברה אח"כ בראשה עיין עטרת זקנים:

ט

אשה. אפי' פנויה ובא"ע סי' כ"א משמע דקול זמר א"א לעולם אסור לשמוע אבל קול דבורה שרי. עמ"א ובב"ח וביד אהרן:

י

לביאה. היינו בן ט' שנים. וכתב המ"א ומ"מ לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה וקטן בעצמו יוכל לקרות אפי' הוא ערום. עמ"א:

יא

ממנה וכו'. ב"ח פסק דוקא החזרת פנים מהני אבל עצימת עינים או לילה או סומא לא מהני ע"ש וכן הוא דעת המ"א וט"ז (ועיין בס' אליהו רבה פילפול ארוך מזה) וט"ז העלה עוד דהך החזרת פנים דהתירו הוא דוקא שהחזיר כל גופו ועומד לצד אחר ע"ש. והמחבר יד אהרן העלה כדברי ש"ע ע"ש. מותר להרהר בד"ת אע"פ שהוא מסתכל בערוה. פר"ח וכ"כ המ"א סי' פ"ה ס"ק ב':

א

ברכות

ב

שם בגמ'

ג

הרא"ש והמרדכי והג"מ

ד

מרדכי בשם רבינו האי ושא' פוסקי'

ה

שם בגמ' כ"ה

ו

שם

ז

רמב"ם

א

ס"א במקום כו'. דקאמר שם שוק כו' ולכאורה ל"ל אלא משום דר"י כה"ג מיירי וקמ"ל דשוק אף ע"פ שאינו מקום שדרך לכסותו באיש מ"מ באשה דרך לכסות והוי ערוה אפילו לגבי בעלה רשב"א בשם ראב"ד:

ב

וי"א כו'. גי' הרא"ש שם ל"ק הא באחרת והא באשתו ולק"ש וכ"ש לפי מ"ש בס"ו דאף שאין מסתכל בערוה אסור בק"ש ק' ל"ל באשתו:

ג

ונראה כו'. וצ"ע מ"ש וע"ל סי' ע"ד ס"א בהג"ה וגם לשון הרא"ש קשה שאמר ודוקא באחרת לאשה אחרת מאן דכר שמה אלא ט"ס וצ"ל ודוקא לאחרים ר"ל בין לבעלה בין לאנשים אחרים:

א

ס"ב שדרכה כו' אפי' כו'. כמ"ש בס"א:

ב

אבל כו'. כמ"ש ברפ"ב דכתובות וראשה פרועה כו':

ג

וה"ה כו'. כנ"ל משום שאין דרכן לכסות וכמו בבשרה:

ד

וכ"ש כו'. כמ"ש בפ"ו דשבת יוצאה בחוטי שער כו':

א

ס"ג יש כו'. שם קול כו' ופי' תר"י והג"מ ומרדכי וש"פ דג"כ לענין ק"ש איירי אלא דמיירי בקול זמר אבל הרא"ש והטור כ' דלא מיירי לענין ק"ש וכן הרמב"ם וז"ש יש ליזהר לחוש להפוסקים הנ"ל:

א

ס"ד אבל כו'. כנ"ל:

ב

ויש מתירין כו'. ממ"ש ואם היו בניו כו' ול"ל דרואה שאני משום דאיכא הרהור טפי דא"כ מאי קאמר שם א"י איצטרכא ליה כו' קמ"ל דאינהו כו' אלמא דתלי אי מיקרי ערוה או לא וכ"מ במגילה כ"ד ב' דקטן ערום אינו אסור אלא מפני כבוד ציבור ודברי רש"י שם צ"ע ועמ"א אלא דלכאורה הל"ל עד י"ב שנה ושדים נכונו כמש"ל וכמ"ש לענין ישן בקירוב בשר:

א

ס"ו והחזיר כו'. רמב"ם וכמש"ש כ"ד א' מהו שזה יחזיר כו' ואף למאן דאסר משום שאחוריהן נוגעין:

ב

או שעצם כו'. כן למד ב"י מדברי הרמב"ם הנ"ל בהחזיר וכמ"ש בסעיף שקדם דבראיה תלי רחמנא וכמ"שו ול"ד למ"ש בסי' ע"ט ס"א דהתם לא תליא בראיה כמו שחילקו בגמ' וכמ"ש בסי' ע"ו ס"א אבל הרוקח כ' דלא מהני וכן הסכימו האחרונים ולא מהני אלא חזרת כל גופו דכה"ג גם בצואה מהני לענין שא"צ מלא עיניו וכ"מ מירושלמי הנ"ל גבי צואה דקאמר מכיון דאילו הוי ביממא הוו חמיין מה קומיהון ברם כדין אסור ושם לענין מלא עיניו לאו משום הריח אלא משום הראיה וז"ש מכיון כו' ואפ"ה אסור גם בלילה וה"ה כאן וכן למד המרדכי משם לענין שבכאן בפ"ג דברכות ואוסר כמו שאוסר בצואה בלילה בירושלמי הנ"ל:

א

טפח מגולה וכו' – עיין בספר שולחן שלמה שכתב דשיעור זה שייך אפי' בקטנה מבת ג' ואילך שהיא ראויה לביאה ואם היא בתו הוא מי"א שנה ואילך וכדלעיל בסימן ע"ג עי"ש:

ב

במקום שדרכה וכו' – עיין במ"ב שכתבנו דאסור אפילו בעצימת עינים כ"כ בספר ח"א וכן משמע מביאור הגר"א בסעיף זה בהג"ה דמדמה ענין זה להא דבסעיף ו' עי"ש ומש"כ דיש מתירין הוא מהב"ח ופמ"ג במ"ז אות ב' עי"ש והח"א הוכיח בנשמת אדם שלו דגם להרמב"ם יש להקל בעצימת עינים [ולפלא שלא הביא מש"כ הרבינו יונה בזה בפירוש ביותר מזה ורק דוקא במסתכל אסור עיין שם] אולם מכל מקום לדינא לא ברירא הך מילתא להיתרא דדברי רבינו יונה כמו שהשיגו הב"ח כבר השיגו ג"כ בספר האשכול שכתב שם דאין דעת רבותינו כן והסמ"ג כתב וז"ל טפח באשה ערוה כשהיא מגולה ולא יקרא עד שיחזיר פניו ממנה ואפילו היא אשתו משמע מלשון זה דאפילו אינו מביט בה בעת הקריאה ג"כ אסור ומ"מ בא"א בענין אחר המיקל וסומך על דברי הב"ח ופמ"ג להתיר בעצימת עינים אין מוחין בידו:

א

שרגילין לצאת וכו' – עיין במ"ב בשם א"ר דאפילו נגד אשה אחרת מותר וכן משמע מסתימת כל הפוסקים ודלא כח"ס שהחמיר בזה בסימן ל"ו:

ב

מחוץ לצמתן – ואותן נשים הבאות מארצות שאין דרכן לגלותן מחוץ לצמתן למקום שדרכן לגלותן מותרין לגלותן אם אין דעתן לחזור [מ"א בשם הר"מ אלשקר] ולענין לקרות ק"ש כנגדו כתב בספר שולחן שלמה דנראה שמותר אפילו דעתן לחזור [טעמו דליכא הרהורא] ואם באו ממקום שדרכן לגלות למקום שאין דרכן לגלות לא יגלו אפילו אם דעתן לחזור [טעמו משום הרהור דאנשים] ואסור לקרות ק"ש כנגדן אפילו אם דעתן לחזור. ואם איש אחד בא ממקום שדרכן לגלות למקום שאין דרכן לגלות אסור לקרות ק"ש כנגדן בכל גווני ואם בא ממקום שאין דרכו לגלות למקום שדרכו לגלות מותר אם אין דעתו לחזור ועיין במשנה ברורה ס"ק י"ד מה שכתבנו שם.
ולענין עיקר איסור גילוי שער דאשה כתב המגן אברהם בשם התוס' דכתובות דדוקא בשוק אסור אבל בחצר שאין אנשים מצויים שם מותרים לילך בגילוי הראש [ומה שנרשם במ"א בשם א"ע קט"ו אינו מוכח שם כלל להמעיין] אבל בזוהר פרשה נשא החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה וכן ראוי לנהוג עכ"ל המג"א ודע דענין זה לא שייך כלל להדין דשער באשה ערוה האמור בסעיף זה ואפילו בביתה ובחדרה אסור לכו"ע לקרות כנגדה הואיל דדרכן לכסות בשוק אית ביה משום הרהורא והוי ערוה כן פשוט להמעיין וכ"כ היד אפרים אולם אפילו עיקר הדין לענין גילוי שער שהביא בשם התוספות לא ברירא דהנה הסמ"ג כתב בשם הירושלמי לאיסור וכן דעת הטור שם והב"ח כתב שם שכן דעת הרמב"ם ומפרש גם הש"ס שלנו כן שבגלוי ממש אפילו בחדרה אסור ובעל הבית שמואל בסימן קט"ו כתב דלפי מנהגינו הוי דת יהודית בגלוי ממש אפילו בחצרה וחדרה ואפילו אי תימא שלא תצא עבור זה בלי כתובה עכ"פ איסורא איכא וכ"כ בתשובת ח"ס סימן ל"ו דכיון דכבר קבלו עלייהו אבות אבותינו בכל מקום ששמענו שנפוצים ישראל לאסור בזה א"כ ה"ל דין גמור שקיבלו עלייהו כהך דיעה האוסרת וכמש"כ המגן אברהם סימן תקנ"א סק"ז ועי"ש שהאריך הרבה בזה וכתב לבסוף דבארצותינו שנתפשט המנהג ע"פ הזוהר איסור גמור הוא ויש לחוש לרביצת האלה האמור בזוהר [ומובא במ"ב] ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו עכ"ל.
וכ"ז לענין חצרה וחדרה אבל לילך בשוק וחצר של רבים לכו"ע אף אם תלך במטפחת לבד לכסות שערה מיקרי עוברת על דת יהודית עד שתלך ברדיד מלמעלה ככל הנשים כן מבואר שם בסי' קט"ו. ודע עוד דהנשים שהורגלו לילך בשערות ראשן מה מאוד צריכה האשה העומדת על הטבילה להשגיח היטיב שלא יצאו משערותיה לחוץ ואפילו משהו משער אחד דאל"ה תשאר נדה גמורה וחייב עליה כרת ואם היא טובלת בליל ש"ק שא"א לה לטלטל את הנר ולהשגיח היטיב בזה תכרוך על ראשה בדבר דק (שקורין טול) שהוא מלא חללים כדי שיכנס המים בהם ולא יהיה חציצה ואף שהוא דבר פשוט מאד לכל מי שיודע דת ודין [עיין ביו"ד סי' קצ"ח סעיף מ'] מ"מ מפני חומר הענין שהוא נוגע לאיסור כרת לא מנעתי א"ע מלהודיע זה פה:

א

במג"א סק"ה בדברים דחוים. נ"ב המעיין בספר בא"ש בפנים יראה כי סוף דבריו נכונים והמה בשם הגאון מוה' יחזקאל קאצינעלינבויגין דהוא הוסיף ראיה מנדרים דף ימ"ח ע"ב גבי שחורי ראש. וכן העלה מהר"י יעב"ץ חלק א' סי"ט וחלק ב' סי' ז' ח' לאסור וכתב האי דנזיר דף כ"ח ע"ב מיירי בחצירה וביתה ולא ברשות הרבים והאי דיוצאה אשה בחוטי שער היינו שלא במקום שער כגון בפדחתה ואחוריה דהוי כשאר תכשיטין אבל פאה נכרית לא עדיף מקלתה דאסור כדאיתא בפרק המדיר ע"ש:

ב

(שם) ס"ק ח' ונ"ל. נ"ב והגאון במחצית השקל הסכים לספר אליהו רבה דהכי עדיף טפי ע"ש:

א

[א] טפח מגולה וכו'. משמע באשה אחרת אין איסור אלא בטפח, ואף דרמ"א כתב דיש אומרים דאפילו פחות מטפח הוי ערוה באשה אחרת, הא כתב הב"ח דגם רמ"א סובר דלא קיימא לן הכי אף דבשיירי כנסת הגדולה השיג על הב"ח ז"ל, נראה שכתב כן מדסיים רמ"א ונראה מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת רק שבעצמה וכו', ומדנקט טפח באשה ערוה משמע דפחות מטפח לא הוי ערוה. ואין זה דקדוק נכון דכיון דלדברי הרא"ש טפח דוקא נקט טפח על כן נראה לי דהיינו שהבין מה שכתב רמ"א אפילו לאשה אחרת, היינו שמחדש דין חדש דאפילו אשה לאשה אחרת הוי ערוה, וכן הבין בעולת תמיד. אבל לעניות דעתי לא ירדו לעומק דברי רמ"א בזה דקאי למעלה לחלוק על יש אומרים דלאשה אחרת אפילו פחות מטפח הוי ערוה ואם כן טפח הנזכר בש"ס היינו באשתו דוקא לזה קאמר דנראה מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת, ורצה לומר דטפח באשה ערוה נאמר נמי על אשה אחרת דבפחות מטפח לא הוי ערוה. ועוד דיש אומרים שכתב רמ"א כתבן שהוא בעל הלכות גדולות ואני אומר שאין ראיה ממנו דהא כתב פרק מי שמתו דאפילו אשתו כי מגלי טפח אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, עד כאן. ויש לומר דהכי קאמר דפשיטא באשה אחרת דאסור בטפח אלא אפילו באשתו אסור, אבל בפחות מטפח גם אחרת אין איסור, ובזה מתורץ קושיות עולת תמיד בטוב. כתב בעל הלכות גדולות שם ואי לבישא חלישא ומתחזיא כגויה אסור, עד כאן, וזה נלמד מסעיף ה' מערוה בעששית. ופשוט דאין חילוק בין פנויה בין אשת איש, וכן כתב באר שבע דף קי"ט לענין קול:

ב

[ב] שדרכה לכסותו וכו'. אפילו שוקה אבל פנים ידים ורגלים מותר. ולשון הב"ח בעיירות שהולכין יחף שלעולם רגילים מגולין, עד כאן. וכתב בלחם חמודות נראה דזרועותיה אינן בכלל ידים אם לא במקום שרגילין בהו לגלותן, עד כאן. וראיתי ברוקח סימן שכ"ד טפח בבשרה או בזרועותיה מגולות אסור, עד כאן. כתב הלבוש דוקא לאיש אבל היא בעצמה אפילו כולה ערומה מותר כשפנים טוחות בקרקע, וכתב מלבושי יום טוב מאי איריא איש אפילו אשה נמי דהא לא ממעיט אלא לעצמה, וכן הוא לשון הרא"ש ודוקא לאחרת וכו', ואולי דסבירא ליה דאשה באשה לא מיתסר וכמו שכתב הרשב"א שבבית יוסף, אלא שקשה עליו למה יקל במה שהרא"ש מחמיר, עד כאן לשונו. ולעניות דעתי דסבירא ליה מה שכתב הרא"ש, ודוקא לאחרת לא מיירי באשה לאשה אחרת אלא לאפוקי מעצמה קאמר, או דנקט באחרת להורות דגם באחרת אסור דוקא בטפח ודו"ק, או שיש טעות סופר בהרא"ש וצריך לומר דוקא לאחרים, ורצה לומר לבעלה או לאיש אחר, וכן מצאתי הנוסחא בספר זכרון להגאון ר"י הכהן והמעיין בספרו ידע שנמשך אחר הרא"ש, וכל הענין שם העתיק מדברי הרא"ש עיין שם, וכן כתב בהגהות סמ"ק סימן ס"ד וכן בפסקי הרא"ש מבואר כן וכן מבואר בדברי רבינו ירוחם תלמיד הרא"ש דף כ"ה עיין שם ודו"ק, והיינו דלא כתב הטור וכל הגדולים הנזכרים לעיל חידוש דין זה דאשה באשה אסור אלא דלכולי עלמא מותר. עוד נראה לי ראיה לזה מבית יוסף שכתב על לשון הרא"ש וכן כתב הרשב"א, וקשה הא יש חילוק בינייהו דלרשב"א מותר אשה באשה, אלא דגם להרא"ש מותר, ומזה סייעתא למה שכתבתי לעיל בכוונת רמ"א ודו"ק. וראיתי במעדני מלך דף כ"ו שכתב על דברי רשב"א זה לשונו נראה מדבריו שאשה אינו נאסרת בראיית ערוה אחרת אבל נראין דברי הרא"ש דכמו באיש שאסור לראות בערות חבירו והרי מצינו איסור בנשים המסוללות, עד כאן לשונו ותמיהני דודאי לראות הערוה ממש גם אשה באשה אסור דלא עדיף מערות עצמה וכדמשמע מלבוש אלא דבשאר מקומות המכוסים קאמר דמותר אשה באשה משום דבזה גם איש באיש מותר גם כבר פירשתי שגם הרא"ש לא עלה על דעתו לאסור אשה באשה והוא ברור להלכה למעשה:

ג

[ג] אפילו היא אשתו וכו'. אפילו שוקה שדרך להיות באיש מגולה באשה הוי ערוה רשב"א ובית יוסף, אבל הט"ז כתב דשוקה אפילו באשתו אסור אפילו פחות מטפח שהוא מקום האחור יותר משאר איברים:

ד

[ד] חוץ לצמתן וכו'. לשון הר"ם אלשקר סימן ל"ה נהגו הנשים לגלות שערן מחוץ לצמתן להתנאות בו מותר, עד כאן. בזוהר נשא החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה וכן ראוי לנהוג (מגן אברהם). שער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר ש"ס [ברכות] דף כ"ד:

ה

[ה] יש ליזהר וכו'. כן כתב בשולחן ערוך משום דהרא"ש כתב דקול באשה ערוה פירוש לשמוע ולא לענין קריאת שמע, אבל בדרכי משה כתב ולי נראה דאף בלא זהירות יש לחוש משום איסורא מאחר דרבים האוסרים, עד כאן, ונחלת צבי תמה שלא כתב רמ"א נמי הכי בהגהת שולחן ערוך. ולעניות דעתי מרמז במה שכתב רמ"א, אבל קול הרגיל בו אינה ערוה, דמשמע בקול שאינו רגיל הוא ערוה ולשון ערוה ודאי איסור גמור משמע. וראיתי בבאר שבע דף קי"ט שהפליג לתמוה על האוסרים דפירשו קול באשה ערוה לענין קריאת שמע כשמזמרת שהרי בפרק עשרה יוחסין אמר ר' נחמן לר' יהודה נשדר ליה מר שלמא לילתא קול באשה ערוה, פירש רש"י אם אשאל בשלומה תשיבני הרי בהדיא דלשמוע קאמר קול באשה ערוה ולא לענין קריאת שמע ואפילו כשאינו מזמרת, עד כאן דבריו בקצרה, וסיים מי שדעתו רחבה מדעתי יתרץ דבריהם וישא ברכה, עד כאן. לכן רמיתי אנפשיה ועיינתי ומצאתי ליישב דבריהם דסבירא ליה כיון דנאמר בש"ס ברכות דף כ"ד הא דקול באשה ערוה גבי טפח באשה ערוה אמרינן דפירושו באשתו ולקריאת שמע כדפירש הש"ס על טפח באשה ערוה דבאשתו ולקריאת שמע בעינן דוקא טפח והוא הדין לאשה אחרת לענין קריאת שמע, אבל להסתכל באשה אחרת אפילו באצבע קטנה אסור כמפורש בש"ס, אם כן הוא הדין הא דקול באשה ערוה היינו באשתו לקריאת שמע וכגון שמזמרת, אבל בדיבור הרגיל כגון השבת שלום אין איסור לקריאת שמע וכן הדין באשה אחרת, אבל לשמוע מאשה אחרת אפילו השבת שלום אסור דנקט טפח באשה לענין להסתכל דאפילו באצבע קטנה אסור, הוא הדין שיש חומרא יתירא לענין לשמוע קול באשה אחרת דאפילו בהשבת שלום אסור, דאי אין איסורא באשה אחרת לשמוע אלא במזמרת לא היינו מחמירין בקריאת שמע. ואם כן שפיר קאמר ר' יהודה בפרק עשרה יוחסין דאסור בהשבת שלום ודו"ק. וכהאי גוונא יש לפרש הא דשער באשה ערוה דקאמר בש"ס נמי התם דלאשתו וקריאת שמע אסור דוקא במקום מכוסה, אבל חוץ לצמתה מותר בקריאת שמע אפילו באשה אחרת, אבל להסתכל באשה אחרת אפילו חוץ לצמתה אסור כנזכר לעיל, וראיה גדולה מצאתי לפירושי בחידושי רשב"א אלא שנצרכתי להאריך הרוצה להעמיק מעיין שם. כתב באר שבע שם ראוי ונכון לכל אשה כשרה יראת ה' בין נשואה בין פנויה שלא [תשמיע קול שיר בזמירות ולא בשום דבר בשום זמן] כל זמן שיש עמה איש רק שפתיה יהיו נעות וקולה לא ישמע כלל ועיקר, שאולי יבוא האיש השומע לידי הרהור והרהורי עבירה קשה מעבירה כי צריכה ליזהר שלא יכשלו בני אדם על ידה כדאמר ר' יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה ואל תשיבני מדכתיב ותשר דבורה וברק בן אבינועם דעל פי הדיבור שאני:

ו

[ו] וכן עיקר וכו'. והלבוש שהשמיטו נראה משום דציין שיירי כנסת הגדולה ורבינו ירוחם והרא"ש, יש לדחות דדוקא לענין מילה נמי סברא שהיא דבר שבקדושה הוא דפסקו הכי תדע שהרי השולחן ערוך גופיה פסק ביו"ד רס"ה דאין צריך לכסות מילת קטן, וכן כתב כנסת הגדולה בשם רדב"ז דכולי עלמא מודים דאסור, ועוד דהב"ח ביו"ד החמיר אפילו במילה היכא דאפשר. כתב בית יוסף דבדיעבד לכולי עלמא יצא אבל בגדול אפילו בדיעבד מחזירין אותו. כתב מגן אברהם לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה, עד כאן, ואין נוהגין כן:

ז

[ז] שעצם עיניו וכו'. אבל הב"ח השיג על פסק זה דדוקא בהחזיר פניו דחשוב כאילו ערוה ברשות אחר והקורא ברשות אחר הוא דמותר אבל בסומא ולילה ועוצם עיניו אסור ושכן מפורש בירושלמי הביאו המרדכי ושכן כתב הרוקח, ונחלת צבי בסימן ע"ט כתב עליו דנראה יותר כשולחן ערוך דמותר הואיל דהרא"ש ורבינו ירוחם הביאו הא דירושלמי אצואה ולא הביאו אערוה, וגם מדברי רמב"ם פרק ג' מהלכות קריאת שמע דכתב גבי צואה דאסור עד שירחיק וגבי ערוה עד שיחזיר פניו אם כן ודאי יש חילוק ביניהם, עד כאן. ולעניות דעתי לאו ראיה כלל מהא דהביאו הירושלמי גבי צואה דדין נזכר בש"ס והרא"ש ורבינו ירוחם קודם דין דערוה, ועוד בתוך לשון הירושלמי שהביאו דהוי תבי קמי פונדק בלילה וכו' מבואר דאסור בערוה וממילא נמי לא הוצרכו להזכיר אחר כך גבי ערוה. ועוד דיש לומר דרבותא קאמרי דהוה אמינא דלא גרע לילה וסומא מצואה בעששית דמותר דכיון שהוא לילה או סומא יהא כאילו מכוסה וכדלקמן סימן ע"ט סעיף ב' גבי צואה ברשות אחרת, קא משמע לן דאסור וכל שכן בערוה דאסור בעששית. גם ראיה מרמב"ם שהביא תמיהני דכבר כתבתי דהב"ח גופיה מודה דמותר במחזיר פניו בדין ערוה, וטעמא נראה לי דבערוה לא כתיב והיה מחניך קדוש ואין איסורא אלא משום לא יראה בך ערות דבר שהוא האיסור בצואה וכיון שמחזיר פניו הוי כמו צואה מלאחריו, והא דלא מהני בצואה מחזיר פניו לחוד היינו משום דאיסורא נמי משום והיה מחניך קדוש וכל ארבע אמות נקרא מחנהו, ובאמת חוץ לארבע אמות נראה לי דמהני אפילו בצואה מחזיר פניו, כן נראה לי נכון, ובסימן ע"ט יתבאר יותר. אך קשיא לי על הב"ח הא הבית יוסף כתב שמשמע כן כרשב"א ורבינו יונה שהביא בסימן ע"ד גבי מים צלולים, ואולי סבירא ליה לב"ח דעיניו חוץ למים הוי כמו מחזיר פניו וקל להבין, וכן משמע בט"ז ומגן אברהם, העולה לדינא דעיקר כדברי הב"ח. כתב הט"ז דהך החזרת פניו מיירי שהחזיר כל גופיה ועומד לצד אחר כדלעיל סימן ע"ג, עד כאן. ופשוט דבערות עצמו לא שייך זה ולא מהני חזרת פנים כלל ואפילו כשעומד בבית ערום ומכסה לבו ומוציא ראשו חוץ לחלון כתבתי בסימן ע"ד סעיף ב'. ועיין בספר אליה רבה ליו"ד סימן א' הקשיתי על מה שכתבו הטור ושולחן ערוך ערום לא ישחוט לכתחילה מפני שאין יכול לברך, והקשה הפרישה הא יש תקנה כשאחר מברך דשומע כעונה, ותירץ זה לשונו דערוה אפילו להרהר בדבר קדושה אינו רשאי דכתיב והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ואף אם יברך אחר אינו רשאי לכוין ברכתו, הלכך ליכא למימר שומע כעונה, אי נמי דהא ערום משמע שהוא ערום לגמרי מבלי שום כסות אפילו לכסות ערותו ואם כן אותו האחר אינו רשאי לברך כנגדו, עד כאן. ותמיהני על כל דבריו דמה שכתב דאפילו להרהר אסור הא בשבת דף (ק"ט) [ק"נ] קאמר ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר, ופריך והאמר רבה בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובית הכסא ומשני שאני התם דבעינא והיה מחניך קדוש וליכא פירש רש"י ולא כתיב ביה דבר אלא חנייתך תהא בקדושה וטעמא משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה, עד כאן. ופריך הש"ס הכא נמי כתיב ולא יראה בך ערות, ומשני ההוא לכדר' יהודה דערום אסור לקרות קריאת שמע כנגדו ופירש רש"י כלומר לעולם והיה מחניך קדוש משום הרהור תורה ואפילו אין דיבור, ולא יראה בך ערות דבר במילתא אחריתי מיירי דאסור בשעת הדיבור ולא בשעת הרהור כגון להסתכל בערוה, עד כאן הרי דערום מותר להרהר ואין איסור בדבר. ועל פי זה ישבתי דברי רש"י שם דף כ"ג על הא דפריך ערום היכי מברך הא כתיב והיה מחניך קדוש פירש רש"י והיה מחניך ולא יראה בך ערות דבר אפילו דיבור דהזכרת השם לא יראה בך ערות דבר, עד כאן. וקשה למה ליה לרש"י להביא סיפא דקרא דילמא הש"ס פריך מוהיה מחניך קדוש דאפילו הרהור אסור וכל שכן דיבור. ומתוך מה שכתבתי מיושב דקשה לרש"י דוהיה מחניך קדוש לא קאי אלא על המרחץ ובית הכסא לכן מייתי רש"י סיפא דקרא ולא יראה בך ערות דבר אפילו דיבור וכו', מזה תראה נמי דמותר בערום להרהר. וכן ראיתי מש"ס בבא מציעא דף קי"ד מנין לערום שלא יתרום דכתיב ולא יראה בך ערות דבר, עד כאן, ופסוק זה מיירי דוקא בדיבור. ויש חכמים בעיניהם כתבו לי דוקא כנגד ערום מותר להרהר אבל כשהוא ערום עצמו אסור אפילו להרהר, ולא דייקי כלל דהא מראיה שהבאתי מש"ס בבא מציעא ורש"י בשבת דף כ"ג מבואר דערום עצמו מותר להרהר. ועוד דרמב"ם פרק ג' מהלכות קריאת שמע כתב כשם שאסור לקרות נגד ערות חבירו, כך אסור כשהוא ערום כנגד ערותו, עד כאן. משמע דערות חבירו איסורו יותר מערות עצמו, וכן מבואר בכלבו סימן ט' שכתב ואפילו כנגד עצמו לא יקרא וכן מבואר בטור וכל הפוסקים דחד טעמא אית להו לערות אחרים ולערות עצמו והיינו דמחד קרא ילפינן להו כדאמרן, וכן כתב ההלכות גדולות פרק מי שמתו. ואדוני אבי הרב נר"ו השיב לי דאף ערום מותר בהרהור מכל מקום יש לומר דאינו יכול לכוין בברכת חבירו בהרהור כיון דשומע כעונה הוי כאילו מוציא בשפתיו, עד כאן, וכן משמע במגן אברהם סימן פ"א. ומצאתי ראיה לדבריהם בתוס' ברכות דף כ' ע"ב ד"ה כדאשכחן וכו' דפריך הש"ס אם הרהור כדיבור דמי יוציא בעל קרי בשפתיו ומשני כדאשכחן בסיני, ופירשו תוס' כדאשכחן בסיני דהיה שם דיבור והיה צריכין לטבול ואף על פי דהיו שותקים שומע כעונה אבל הרהור מותר בבעל קרי, עד כאן. הרי מבואר דשומע כעונה גרע מהרהור ודמי לדיבור. ומכל מקום הקושיא על הפרישה קיימת דמשמע מינה דאפילו הרהור אסור. ועוד נראה דאפשר דתוס' שכתבו הכי היינו לרבינא אבל לרב חסדא דדייק דהרהור לאו כדיבור דמי דאי כדיבור דמי יוציא בשפתיו ולא דחי לה בהך שינויה כדאשכחן בסיני, אלא דלא סבירא ליה הך סברא דשומע כעונה הוא כדיבור ודו"ק. ואנן קיימא לן כרב חסדא לעיל בסימן ס"ג, גם בסימן ק"ד קיימא לן דיכוין בתפילת שמונה עשרה לאמן יהא שמיה רבה ולא אמרינן דשומע כעונה הוי כדיבור והפסק, אלא מחשבה בעלמא הוא כמו שכתבו הבית יוסף וב"ח שם, דמלשון הקרא והש"ס דיבור אסור משמע דוקא דיבור כמו בשבת וכמו בקריאת שמע דכתיב ודברת בם, ועיין לעיל סימן ס"ב ס"ק ג' וצריך עיון. ועוד תמיהני על הפרישה במה שכתב בתירוץ שני דמיירי בערום לגמרי דמשמע דלתירוץ ראשון מיירי במכוסה ערותן, על כן תיקשי אמאי אסור לברך על השחיטה הא אפילו קריאת שמע מותר לקרות ואין איסור אלא בתפילה כדלעיל סוף סימן ע"ד וברמב"ם פרק ג' מהלכות קריאת שמע. גם מה שכתב דאחר אינו רשאי לברך כנגדו הקשיתי הא איכא תקנה כשאותו אחר מחזיר פניו לצד אחר, או עוצם עיניו לדעת השולחן ערוך:

א

א) [סעיף א'] טפח מגולה באשה וכו'. אם לבושה דק ומתחזי בשרה מתוכה אסור כמ"ש בסעי' ה' ערוה בעששית וכו' וה"ה הכא. מ"א ריש הסי' בשם בה"ג ומחה"ש. א"ר אות א'. ה"ב אות א' סו"ב אות א' מחב"ר אות א' ר"ז אות ג' סידור בי"ע אות י"ד. ח"א כלל ד' אות ג' ועיין פרמ"ג א"א ריש הסי' ומש"ז סי' ע"ד סוף אות א' שכתב דבגד דק דומה למים צלולים דחשיב כיסוי לערוה רק בראיה אסור משום הרהור יעו"ש וא"כ נפקא מינה דאם עוצם עיניו מותר לקרות אפי' לדעת החולקים על מרן ז"ל בעוצם עיניו כמו שיתבאר סעי' ו' ועיין בדברינו לעיל סי' ע"ד אות ט' וט"ו. אח"כ ראיתי שכ"כ ח"א כלל ד' אות ט' יעו"ש:

א

ב) שם במקום שדרכה לכסותו וכו'. אבל במקום שאין דרכה לכסותו כגון פניה או ידיה ורגליה לית לן בה. ב"י. ב"ח. א"ר אות ב'. מאמ"ר אות א'. ועיין להרב בן א"ח ז"ל פ' בא אות י"א שכתב דאף לדעת הזוהר באדרא רבא שאמר רגל באשה ערוה יד באשה ערוה התלק מן היד ומן הרגל שדרכו להיות מגולה כגון הכף והאצבעות מותר לקרות כנגדם דאין נקרא על זה שם ערוה יעו"ש. מיהו במקום שהולכים ברגלים מכוסות אסור לקרות כנגדם כשהם מגולות וכ"מ בהדיא בב"ח שכתב בעיירות שהולכים יחף שלעולם רגליה הן מגולין אין אסור לקרות כנגדן עכ"ד והביאו א"ר שם וח"א כלל ד' אות ב' משמע הא במקום שהולכים ברגלים מכוסות אסור:

ב

ב) וכתב ל"ח בפ' מי שמיתו אות קי"ו דזרועיתיה אינן בכלל ידיה ומסתברא דכל מקום ומקום לפי מנהגו ואם רגילה שלא לכסותה לא מקרי ערוה יעו"ש. אבל הרוקח סי' שכ"ד כתב טפח בבשרה או בזרועיתיה מגולות אסור. והב"ד א"ר אות ג'. משמע דזרועותיה כבשרה ואין לחלק אם דרכה לגלות אם לאו וכ"כ הח"א שם זרועותיה ושוקה אפי' רגילין בכך כדרך הפרוצות אסור. וכ"כ בן א"ח פ' בא אות ח' דנשי הערביים שדרכם לגלות זרועותיהם אעפ"י שדרכם תמיד בכך לא יקרא כנגדם. ועיין באות שאח"ז:

א

ג) שם במקום שדרכה לכסותו וכו'. מה שרגילות הנשים לגלות זרועותיהם ורגילין להיות בית הצואר פתוח עד סמוך לדדיה זהו מנהג רע וקורא אני בהם חקים לא טובים וטפח באשה ערוה. תפארת שמואל על הרא"ש פ' מי שמיתו סי' ל"ז. פת"ע אות ג':

א

ד) שם אפי' היא אשתו וכו' ולכי צריך ליזהר בשעה שמניקה ומגלה דדיה דאסור בד"ת וכ"ש מאשה אחרת. ח"א כלל ד' או' ז'. עמודי השלחן על קיצור הש"ע סי' ה' אות י"ב. וכ"מ בס"ח סימן ק"י שכתב דכל האמור בשיר השירים כגון בטנך ערימת חטים שוקיו עמודי שש שני שדיך וכו' ערוה לאשה לגלות עכ"ד. והא דאין אנחנו חושבים אותו בזמן היניקה כמקומות המגולים אע"ג שמוציאה אותו להניק הילד חדא מפני שדרכו להיות מכוסה בזמן שאינה מניקה ועוד דאפי' בזמן היניקה אין דרכו להיות מגולה תמיד כדי שנחשוב אותו בזמן ההוא כמקומות המגולין אלא מוציאה אותו דוקא בעת הצורך כדי להניק ואח"כ חוזרת לכסותו וע"כ אינו נחשב כמקומות המגולין אפילו בזמן היניקה. ועיין מש"ל אות ב' בשם הב"ח. ולהרב בן א"ח פ' בא אות יו"ד:

א

ה) שם אסור לקרות ק"ש כנגדה. ופשוט דאין חילוק בין פנויה בין אשת איש. עו"ת סוף אות א' וכ"כ באר שבע דף קי"ט לעניין קול. א"ר אות א' סו"ב במק"ח אות א' ועיין לקמן אות כ"א:

א

ו) שם אסור לקרות ק"ש כנגדה. בטור כתב וכן אם שוקה מגולה אסור לקרות כנגדה וכתב הב"ח לאיזה צורך נקט שוק יותר משאר מקומות מכוסין שבה לומר דאפילו פחות מטפח חשוב נמי ערוה וכדנפקא לן מקרא גלי שוק עברי נהרות וכתיב תגל ערותך דמשמע כל שוק הוי ערוה אפילו פחות מטפח יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"א. עט"ז אות א' אבל מרן ז"ל בב"י כתב על דברי הטור הנז' הא דכתב אם שוקה מגולה אסור כלומר שאעפ"י שאינו מקום צנוע באיש הוי ערוה באשה, והוא הטעם שכתב הרשב"א בשם הראב"ד כיעו"ש בב"י. וא"כ לפי דברי מרן ז"ל הא דנקט הטור וכן אם שוקה מגולה אסור לאו משום דבעי למימר אפי' פחות מטפח אסור אלא מפני שהייתי אומר דאין בו משום ערוה כלל משום שאינו מקום צנוע באיש אתא למימר דיש בו משום ערוה ולעולם דינו כשאר מקומות המכוסים דאין אסור לקרות כנגדו אלא א"כ מגולה טפח וכ"מ מסתמיות דבריו כאן בש"ע דלא כתב לחלק השוק משאר מקומות המכוסים דמשמע דשוים הם ואינו אסור אלא בטפח מגולה. וכ"מ מדברי הא"ר אות ב' שאחר שהביא דברי הרשב"א וב"י כתב וז"ל אבל הט"ז כתב דשוקה אפילו באשתו אסור אפי' פחות מטפח שהוא מקום האסור יותר משאר איברים עכ"ל. וכ"מ מר"ז אות א' וח"א כלל ד' אות ז' יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' א' יעו"ש, ומ"מ לכתחלה יש לחוש לדברי הב"ח והט"ז והעט"ז כיון שהביאו סברה זו האחרונים וחשו לה א"ר שם. ח"א שם. ר"ז שם. שת"ז אות א':

א

ז) שם אסור לקרות ק"ש כנגדה. כתב ה"ר יונה כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל בראיה בעלמא מותר עכ"ל. והביאו ב"י. וכתב עליו הב"ח דלא נהירא אלא בכל ענין אסור וכך הוא משמעות הפוסקים עכ"ל. והביאו שכנה"ג הגב"י אות ב' וכ"מ מסתמיות דברי מרן ז"ל שכתב דאסור לקרות ק"ש כנגדה משמע דאין חילוק אם מסתכל או לאו, וכ"כ ח"א שם אות ב' וכן עיקר. ועיין לקמן אות כ"ז:

א

ח) שם אסור לקרות ק"ש כנגדה. ואסור לקרות כמלא עיניו. ח"א שם:

א

ט) שם אסור לקרות ק"ש כנגדה. אע"ג דלענין ד"ת לא נקרא ערוה אא"כ מגולה טפח היינו כשאינו מסתכל בה אבל להסתכל באשה אפי' באצבע שדרך להיות מגולה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם וגדול עונשו מאד עד שאמרו אפילו יש בידו תורה ומע"ט לא ינקה מדינה של גהינם. ח"א שם אות ד' ועיין ש"ע אה"ע סי' כ"א סעי' א':

א

י) שם הגהה, וי"א דוקא באשתו אבל באשה אחרת אפי' פחות מטפח וכו' מדכתב וי"א משמע אבל לדעת מרן ז"ל אין חילוק בין אשתו לאשה אחרת ואינו אסור אלא בטפח. וכ"כ הב"ח דלא ק"ל הכי אלא ככל הפוסקים דדוקא בטפח אסור והיינו טעמא דוקא במקום תורפה לא הוי פחות מטפח יעו"ש ועי"ש עוד שכתב דגם מור"ם ז"ל שכתב זה בהגהה סובר דלא ק"ל הכי יעו"ש והביאו א"ר אות א' ועי"ש מ"ש על דברי שכנה"ג ועו"ת יעו"ש וכן נראה דעת הלבוש דלא ק"ל הכי מדהשמיט זה הי"א וכ"נ דעת הל"ח פ' מי שמיתו או' קט"ו. ועיין מש"ז אות א' וכן דעת המאמ"ר אות ב' יעו"ש, וכ"כ ר"ז או' א' על י"א זה דאין דבריהם עיקר ועיין מחה"ש אוח א' מיהו הפר"ח או' א' החזיק בדברי הי"א זה יעו"ש, ועיין נ"א כלל ד' אות א' וע"כ יש להחמיר היכא דאפשר, וכ"כ הרב בן א"ח פ' בא אות ח', וכן מה שנסתפק החס"ל או' ח' בטפח מגולה באשה אם ה"ה בקטנה כתב בן א"ח שם דיש להחמיר היכא דאפשר:

א

יא) שם בהגהה. ונראה מדברי הרא"ש דטפח באשה ערוה אפילו לאשה אחרת וכו'. אבל הרשב"א כתב גבי שוק באשה ערוה דוקא לאחרים ולאנשים משום הרהור אבל לעצמה לא דהא קתני האשה יושבת וקוצה לה חלתה עכ"ל והביאו ב"י, מדקאמר דוקא ולאנשים משום הרהור משמע אבל לאשה אחרת כל שהוא משום הרהור כגון טפח מגולה או שער וזמר ליכא איסורא לקרות כנגדה. וכ"נ דעת מרן ז"ל מדלא כתב זה בש"ע. וכ"נ דעת הלבוש מדלא כתב זה כדרכו לכתוב דברי רבו מור"ם ז"ל. וכן הסכים הפר"ח אות א'. וכ"כ העו"ת אות ג'. ומ"ש המ"מ פ' מי שמתו סי' ל"ז אות ס' על דברי הרשב"א הנז' שנראה מדבריו שהאשה אינה נאסרת בראיית ערוה אחרת וכו' הוא תמוה שהרי הרשב"א ז"ל לא דבר על הערוה ממש אלא על מקום הגלוי שיש בו הרהור שהוא משום ערוה ע"ז אמר שאינו אסור באחרת אבל כנגד הערוה ממש י"ל דמודה דאסור אפילו באחרת. אח"כ ראיתי בא"ר אות ג' שג"כ תמה על דברי המ"מ הנ"ז וכתב וז"ל דוודאי לראות הערוה ממש גם אשה באשה אסור דלא עדיף מערות עצמה וכדמשמע מלבוש אלא דבשאר מקומות המכוסים קאמר דמותר אשה באשה משום דבזה גם איש באיש מותר גם כבר פירשתי שגם הרא"ש לא עלה על דעתו לאסור אשה באשה והוא ברור הלכה למעשה עכ"ל. וכ"כ המאמ"ר אות ג' דמוכח בהדיא מדברי מרן ז"ל בב"י דס"ל דבין להרא"ש בין להרשב"א ז"ל אין איסור אלא לאנשים משום דאיכא הרהור אבל לא לאשה אחרת דמותר לאשה לקרות ק"ש ולהתפלל כנגד טפח מגולה שבאשה אחרת דליכא הרהור יעו"ש. ודלא כמ"ש היפ"ל או' ב'. וכ"פ ר"ז אות ב'. קיצור ש"ע סי' ה' אות ט"ז. בן א"ח אות ט'. ומ"ש שם הבן א"ח יש מי שאוסר גם לאשה לקרות וכו' כנגד אשה אחרת ערומה נראה דר"ל מפני שאין פניה שלמטה מכוסין אבל אם אין פניה שלמטה נראין מותר לקרות ולהתפלל כנגד אשה אחרת וכמ"ש ר"ז שם:

א

יב) שם בהגהה. כדלעיל סי' ע"ד. סעי' ד' בהגהה. ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

יג) [סעיף ב'] שער של אשה וכו'. שער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר, ברכות דכ"ד ע"א, מ"א סק"ב, א"ר אות ד' ברכ"י אות א', ר"ז אות ה', אבל הכיס הוה בכלל ערוה, פרמ"ג א"א אות ב', בן א"ח פ' בא אות ג', ועיין לעיל סי' ע"ד אות כ"א:

א

יד) שם שדרכה לכסותו אסור לקרות כנגדו, ואע"ג דבב"י כתב דטוב ליזהר לכתחלה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אישה בשעת ק"ש והכא בש"ע כתב לאסור בשער ויש ליזהר משמיעת קול נראה דחזר בו בש"ע ואסר בשער מפני שהרא"ש והטור אסרי בהדיא בשער לא כן הרי"פ והרמב"ם רק השמיטוהו אבל בשמיעת קול דגם הרא"ש כתב אינו אלא דאסור לשמוע ולא לענין ק"ש והטור לא כתב לאסור ע"כ כתב בש"ע יש ליזהר כמ"ש בב"י ולא חזר בו מזה, ועיין ב"י וב"ח ודו"ק, ועיין מ"ש הברכ"י אות ב':

א

טו) שם הגהה, אפילו אשתו, כתב שכנה"ג בהגה"ט אות ב' מדברי רבינו הטור וב"י ז"ל בס' הקצר מוכח דבשער דוקא באשה אחרת אסור לקרות כנגדה אבל באשתו שרי אבל בס' המפה כתב דאפילו באשתו אסור עכ"ל, ולא ידעתי מאין יצא לו תוכחה זו ואי משום שלא זכרו אשתו הלא כבר אמרו בטפח מגולה אפילו היא אשתו ומינה אל השאר ואי משום שהזכירה מור"ם ז"ל הוא כי כן דרכו לפעמים מבאר וגם לא ראיתי לאחד מן האחרונים שחולק בזה בין אשתו לאחרת אלא יחד כולם עונים ואומרים ואפילו היא אשתו הלא המה, לבוש, פרישה אות ה', סו"ב במק"ח אות א'. ר"ז אות ד', סי' בי"ע בדיני ק"ש דערבית אות ט"ז. חס"ל אות ו', קיצור ש"ע סי' ה' אות ט"ז, בין א"ח פ' בא אות י"ב, וכ"כ הרב ח"א בכלל ד' אות ז' כל מה שנקרא ערוה אין חילוק בין נשים אחרות לאשתו עכ"ד. וכן עיקר:

א

טז) שם אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר ומדת צניעות הוא שלא תלכנה הבתולות לשוק וסתורות קליעת שערן. מ"א סק"ג. ועיין ח"א כלל ד' אות ה' שכתב וז"ל וצ"ע עכו"ם כיון שאין מוזהרין לכסות שערן אם דומין לבתולות עכ"ל. ונראה כיון שהאסור הוא. משום הרהור אם הוא מגולה אסור לקרות כנגדו אם דרכם לכסות:

א

טוב) שם הגהה. וה"ה השערות של נשים שרגילין לצאת וכו' וכן הנשים של ערי אירופה שדרכן לילך תמיד פרועי ראש מותר לקרות כנגדן כיון דכל הנשים דרכן בכך. בן א"ח שם. אבל להסתכל באשה אחרת אפי' חוץ לצמתה אסור. א"ר אות ה':

א

חי) שם שרגילין לצאת וכו' אותם הנשים הבאות מארצות שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן מותרין לגלותן אם אין דעתם לחזור. מהר"ם אלשקר סי' ל"ה. מ"א סק"ד, סו"ב אות ב'. אמנם בזוהר פ' נשא דף קכ"ה ע"ב החמיר מאד בשער האשה שלא יראה ממנו שום דבר לחוצה וז"ל שם, א"ר חזקיה תונבא (פי' קללה ועונש) ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתיה דתתחזי משערא דרישא לבר. ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא ואתתא דאפיקת משערא דרישא לבר לאתתקנא ביה גרים מסכנותא לביתא וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה אחרא דשריא בביתא מאן גרים דא ההוא שערא דאתחזי מרישא לבר. ומה בביתא האי כ"ש בשוקא וכ"ש חציפותא אחרא ובג"כ אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך. א"ר יהודה שערא דרישא דאתתא דאתגלייא גרים שערא אחרא לאתגליא ולאפגמא לה. ג"כ בעייא אתתא דאפילו טסירי (פי' קירות) דביתא לא יחמון שערא חד מרישא כ"ש לבר. ת"ח כמה בדכורא שערא הוא חומרא דכלא הכי נמי לנוקבא פוק חמי כמה פגימו גרים ההוא שערא דאתתא גרים לעילא גרים לתתא גרים לבעלה דאתלטייא גרים מסכנותא גרים מלה אחרא בביתא גרים דיסתלק חשיבותא מבנהא רחמנא לישזבן מחציפו דילהון, וע"ד בעייא אתתא לאתכסייא בזיווי דביתא ואי עבדת כן מה כתיב בניך כשתילי זיתים מה כשתילי זיתים מה זית דא בין בסתווא בין בקייטא לא אתאבידו טרפוי ותדיר אשתכח ביה חשיבות יתיר על שאר אילנין כך בנהא יסתלקון בחשיבו על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכלא בברכאן דלעילא בברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובבני בנין הה"ד הנה כי כן יבורך גבר וכו' עכ"ל והביאו הסו"ב שם:

א

יט) שם בהגהה. וכ"ש שער נכרית וכו', וכ"כ בש"ג דמותר לכתחלה כדאיתא במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער וכו' דלא כבאר שבע סי' ח"י שחולק עליו והאריך בדברי דיחוי מ"א סק"ה. י"א בהגה"ט. וכ"ה הסכמת האחרונים להתיר כדברי הרמ"א ז"ל:

א

ך) שם וכ"ש שער נכרית וכו' פי' פאה נכרית שאינו שער ראשה, לבוש ר"ז אות ד' סידור בי"ע בדיני ק"ש דערבית אות ט"ז, וה"ה אם חתכה שער של עצמה וחברה אח"כ בראשה. ד"מ סי' ש"ג או' ו'. והביאו העט"ז אות ג'. שת"ז אות ה':

א

כא) [סעיף ג'] יש ליזהר משמיעת קול זמר וכו' אפילו פנויה. באר שבע. מ"א סק"ו ר"ז אות ו'. בי"ע שם אות י"ז. חס"ל אות ו' בן א"ח שם אות י"ג. ועיין לעיל אות ה':

א

כב) שם יש ליזהר משמיעת קול זמר וכו'. עיין באה"ע סי' כ"א סעי' א דקיל זמר אשת איש לעולם אסור לשמוע אבל קול דיבורה שרי. מ"א שם. וכתב המחה"ש דקול דיבורה שרי אפילו באשת איש ואפילו בק"ש. וכ"כ ר"ז אות ו'. ח"א כלל ד' אות ו'. וכתב דאפ"ה אסור לכוין להנות מדיבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל להנות עכ"ד, ואין להקשות מש"ס קדושין דף ע' ע"א דאיתא שם קול ערוה אפילו בשאילת שלומה אסור תירץ הרשב"א ז"ל קול דיבור זה מה שהיא משיבה על שאילת שלומה גרע טפי. בה"י על האה"ע סי' כ"א. והביאו באה"ט שם סק"א. וכ"כ בי"ע שם אות ד' והביאו פרמ"ג א"א בזה הסי' אות ו'. וכ"כ א"ר אות ה'. ועיין י"א בהגב"י:

א

כג) שם יש ליזהר משמיעת קול זמר וכו'. כתב ב"ש דקי"ט ראוי ונכון לכל אשה כשרה יראת ה' בין נשואה בין פנויה שלא תשמע כל זמן שיש עמה איש רק שפתיה יהיה נעות וקולה לא ישמע כלל ועיקר שאולי יבא האיש השומע לידי הרהור והרהורי עבירה קשים מעבירה כי צריכה ליזהר שלא יכשלו בני אדם על ידה כדאמר רבי יוחנן למדנו יראת חטא מבתולה ואל תשיבני מדכתיב ותשר דבורה וברק בן אבינועם דע"פ הדיבור שאני. א"ר שם:

א

כד) שם יש ליזהר משמיעת קול זמר וכו' בכל אלו הדברים אין חילוק בין אשה נאה לכעורה או בין בחורה לזקנה דגם של אשה כעורה או זקנה טפח באשה ערוה וכן שערה או קילה דלא פלוג רבנן, בי"ע שם, פתה"ד אות א', רו"ח אות ב' בן א"ח שם אות י"ב ואות י"ג:

א

כה) שם יש ליזהר משמיעת קול זמר וכו'. היינו לכתחלה כמ"ש בב"י והבאנו דבריו לעיל אות י"ד יעו"ש, והגם דמור"ם ז"ל בד"מ אות ב' פליג על מרן ז"ל וכתב דיש לאסור כיעו"ש, נראה מדלא הגיה כאן בש"ע דחזר בו והודה לדברי מרן ז"ל דאין לחוש אלא לכתחלה כמ"ש הפרמ"ג בא"א אות ו' או י"ל דלא פליג אלא אשיער וכיון דמרן ז"ל עצמו חזר בו בש"ע ואסר כמש"ל אות י"ד ע"כ לא הגיה כלום כאן בש"ע. ועיין בד"מ שם ודו"ק, ועיין א"ר אות ה':

א

כו) שם יש ליזהר משמיעת קול זמר וכו' ואם הוא יכול לכוין לתפלתו בענין שאינו שומע אותה ואינו משים לב אליה מותר ואין לו להפסיק קריאתו ב"י בשם הר' יונה, וכ"כ עו"ת אות ה', ר"ז אות ו', וכן בשעת הדחק שהוא שומע נשים מזמרות וא"א לו למחות לא יתבטל משום זה מק"ש ותפלה ותורה, אלא יתאמץ לכוין בכל לבבו להקדושה שהוא עוסק בה ולא יתן לב עליה, קיצור ש"ע סי' ה' אות ט"ז, ועיין ח"א כלל ד' אות ו':

א

כז) שם יש ליזהר משמיעת קול זמר וכו' כתב נ"א בכלל ד' אות א' וז"ל והנה מלתא דפשיטא דשיער וקול אף דאמרינן דהוי ערוה היינו מדרבנן שהרי לא מצינו בקרא שנקרא ערוה אלא כיון דמצינו שהוא דבר נוי באשה כפרש"י שם לכן אסרו חכמים, וה"ה פחות מטפח ולפ"ז נ"ל דאף דקיי"ל בש"ע סס"י ע"ה דאפילו עצימת עינים לא מהני היינו דוקא בערוה ממש אבל במה שאינו אסור אלא משום שלא יבא להרהר כיון שמעצים עיניו מותר עכ"ל. ועיין עו"ש שכתב דצ"ע בטפח מגולה וכן שוק שמצינו בקרא שנקרא ערוה כדכתיב תגל ערותך אם הוי ערוה דאורייתא ונ"מ דלא מהני עצימת עינים או אם התפלל כנגדה צריך לחזור או מדרבנן וכתב שמלשון הרמב"ם פ"ג דק"ש שכתב כל גוף אשה ערוה לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא וכו' משמע דוקא כשמסתכל אסור אבל כשמעצים עיניו מותר ובערוה כתב עד שיחזיר פניו משמע דאינו אלא מדרבנן יעו"ש. והנה מ"ש דעצימת עין לא מהני בערוה הוא דעת החולקין על מרן ז"ל כאשר יבואר לקמן. ומ"ש בטפח מגולה ובשוק דמדברי הרמב"ם משמע שהוא מדרבנן כ"מ נמי ממש"ל אות י"א יעו"ש. ועוד עיין מש"ל סי' ע"ג אות ח' דכל שהוא מדרבנן ומשום הרהור בדיעבד אם קרא יצא:

א

כח) [סעיף ד'] אסור לקרות כנגד ערוה. אבל מותר להרהר בד"ת כנגד ערוה. פר"ח או' ג' וכ"כ המ"א לקמן סי' פ"ה סק"ב. י"א בהגב"י סס"י זה. א"ר או' ז' ר"ז אות יו"ד. ח"א כלל ד' אות י"ב. שת"ז אות ח' בן א"ח פ' בא אות ז' וכן מותר להרהר בד"ת כשהוא ערום. א"ר שם. ר"ז שם. בן א"ח שם. מיהו כשהוא ערום וחבירו מברך אסור לכוין לשמוע הברכות לצאת בברכתו דליכא למימר ביה שומע כעונה דהא אסור לענות מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם. ח"א שם בן א"ח שם וכ"כ לעיל סי' ע"ד אות ז' בשם הפרמ"ג יעו"ש ולכן ההולכים לטבילה ומהרהרים איזה כוונות בשעת טבילה מותר ובלבד שלא יוציאו מפיהם איזה פסוק או ד"ת מאחר שהם ערומים אבל ודוי יוכל להתודות שם בעודו ערום במקוה אף דהמים צלולים ולבו הוא תוך המים שהוא עם ערותו במכסה אחד. בן א"ח שם. והיינו בענין שלא יאמר שום אזכרה בודוי אלה יאמר אנא תבוא לפניך תפלתינו וכו' לומר לפניך צדיקים אנחנו וכו' אשמנו וכו':

א

כט) שם אפי' של עכו"ם. אבל כנגד ערות בהמה מותר לקרות, פר"ח אות ד' מש"ז סוף אות א' ר"ז אות ז' בן א"ח שם אות ה' ואפילו בקישויה מותר לקרות כנגדה. מהרי"ע בס' לח"י ח"א די"ב ע"ב. י"א מ"ב בהגה"ט אות ג':

א

ל) שם אפילו של עכו"ם וכ"פ ריא"ז דא' ישראל וא' גוי ערום אם עגבותיהם וערותם מכוסות אעפ"י שכל גופו ערום מותר לקרות ק"ש ולברך כנגדם וקשה לי דאמרינן בברכות (דף כ"ד ע"א) עגבות אין בהם משום ערוה ואינו קשה דדוקא באשה אמרינן הכי שיכלה לכסות את עצמה אבל באיש לא פסקי מהרי"ם מריקאנאטי. ז"ל סי' ז' שכגה"ג בהגה"ט או' ד' ועיין מש"ל סי' ע"ד אות ח"י.

א

לא) שם וכן כנגד ערות קטן אסור. וה"ר יונה כתב בסיף פ' מי שמיתו שיש נוהגים לכסות ערות הקטן בשעה שמלין אותו וי"א שא"צ לזה ובסוף דבריו כתב דנראה דודאי בקטן כ"כ לא דיינינן ליה ערוה וא"צ לכסותו בשעת ברכה והרא"ש כתב דברי ה"ר יונה והוסיף וכתב וגם נראה כיון דלתקוני המילה קא אתי קרינא ביה שפיר והיה מחניך קדוש ואין בו אותה שעה משום לא יראה בך ערות דבר. וכ"כ הטור ביו"ד סי' רס"ה בשם בעל העיטור שא"צ לכסות דלא הוי ערוה כ"ז שאינה ראויה לביאה. וכ"כ הכלבו בשם הרי"ף. וכתב רבינו ירוחם שהרוב מסכימים לדברי ה"ר יונה עכ"ל ב"י. וכ"כ ב"י ביו"ד סי' רס"ה וסיים שם וז"ל ואעפ"י שהרמב"ם בפ"ג מהלכות ק"ש כתב סתם שאסור לקרות כנגד ערות קטן כיון דרוב הפוסקים ס"ל דשרי והרא"ש ג"כ התיר לענין מילה הכי נקטינן עכ"ל. וכ"פ שם בש"ע סעי' ח' וכ"כ העו"ת או' ו' וכ"כ הדרישה בזה הסי' אות א' דדעת הטור לחלק בין ק"ש למילה כמ"ש ב"י דדוקא במילה מותר מטעם הרא"ש כיון דעסוק במילה יעו"ש וכ"כ הש"ך שם ס"ק י"ח. ועיין מ"ש הכנה"ג בהגב"י בשם הרדב"ז ומ"ש עליו הער"ה אות א' יעו"ש. ומ"ש המ"א סק"ח דמ"מ לא יאחוז המוהל בערלה בשעת ברכה כתב עליו הא"ר אות ו' דאין נוהגים כן. וכ"כ פרמ"ג בא"א אות ח' דעכשיו שאין בקיאין כ"כ יש לחוש לסכנה אם לא יתפוס בידיו יעו"ש. וכ"כ הכר"ש דבס' בגדי ישע העיד שראה כמה מכשולים באו מזה לכן יש לפסוק כהא"ר יעו"ש. גם אם לא היה תופסו בשעת ברכה ע"כ היה צריך המוהל למשמש ולהקשותו אחר הברכה כדי לידע שיעור החתך א"כ יהיה הפסק מרובה בין ברכה למילה כמ"ש המחה"ש סק"ח. גם מ"ש הפרמ"ג שם ושמעתי אומרים שיש אוחזין בצבת כסף וכתב דא"ש טפי בזה השיב עליו הרב שמן המאור וכתב דבאמת גם כשאוחזין בצבת כסף כאשר עשוי במקומנו דהיינו שנוטל הצבת ודוחק הערלה בתוכו צריך ג"כ לאחוז הערלה בידו דאם לא כן התינוק החי ע"י נענוע הגוף כמה פעמים יכול להחזיר את הצבת לפניו ואם לא יאחוז העור בידו יש לחוש כשיחתוך אח"כ לא יחתוך כל העור שמשמש בתחלה בידו יעו"ש. והב"ד היפ"ל אות ה'. ועי"ש ביפ"ל מה שנתן טעם למה שיש נוהגים להחזיר פניהם מן הערוה בשעת ברכה ואעפ"י שידו אוחזת בערוה יעו"ש שכתב דכיון דאינו אוחז כ"א בערלה יש לחשוב ערלה כמו הכיס דאינו אסור בנגיעה יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' ע"ד אות כ"א:

א

לב) שם וכן כנגד ערות קטן אסור. ואפי' הוא בן יומו. כ"מ ממש"ל באות הקודם דדוקא לענין ברכת מילה מותר אבל לקרות ק"ש אסור והרי הוא עדיין בן ח' ימים ואין לחלק בן יום א' לבן ח'. וכ"כ ר"ז אות ז' לדעת הרמב"ם ז"ל שהיא סברת מרן ז"ל שפסק כמותה כמבואר בב"י. וכ"כ ח"א כלל ד' אות א'. בן א"ח פ' בא אות ה':

א

לג) שם וכן כנגד ערות קטן אסור. מיהו אם קרא כנגד ערות קטן שאינו ראוי לביאה אין מחזירין אותו ב"י. אבל בגדול אפילו בדיעבד מחזירין אותו. עו"ת אות ז' א"ר אות ו. ועיין מש"ל סי' ע"ד אות ו' ד"ה ודע וכו':

א

לד) שם הגהה. ויש מתירין נגד ערות קטן כ"ז שאינו ראוי לביאה. היינו כ"ז שאינו בן ט' שנים. מ"א סק"ח. ר"ז שם. וקטנה בת ג' שנים. ח"א שם.

א

לה) שם בהגהה. וכן עיקר. וכ"כ ר"ז שם. אבל הרב הלבוש השמיט תיבת וכן עיקר וכתב הא"ר אות ו' הא דהשמיטו הלבוש משום דמור"ם ז"ל ציין רבינו ירוחם והרא"ש ויש לדחות דדוקא לענין מילה שהיא דבר שבקדושה פסקו הכי תדע שהרי הש"ע גופיה פסק ביו"ד סי' רס"ה דא"צ לכסות מילת קטן וכ"כ כנה"ג בשם רדב"ז דכ"ע מודים דאסור. (ר"ל לענין ק"ש) ועוד דהב"ח ביו"ד החמיר אפילו במילה היכא דאפשר עכ"ד. וכן האחרונים חשו לדברי האוסרים עיין ח"א שם. וחס"ל אות ח' וקיצור ש"ע סי' ה' או' ט"ו. וכן פסק הגאון בן א"ח שם:

א

לו) [סעיף ה'] ערוה בעששית וכו' אם הוא ערום רק שערותו מכוסה וערוה בעששית ומחזיר פניו רק שלבו רואה הערוה מן העששית נראה דמותר לקרות דכל שיש הפסק לא חיישינן ללבו רואה ערוה וכמו שפסקו מור"ם וסיעתו לעיל סי' ע"ד דין ב'. דאם הוא עומד במים צלולים ולבו חוץ למים שרי עי"ש. ברכ"י אות ג'. ועיין בדברינו לעיל סי ע"ד אות י"ד מ"ש שם בס"ד:

א

לז) שם ערוה בעששית וכו' ואפי' היא בבית אחר ונוראת דרך עששית שבחלון אסור לקרות כנגדה. ר"ז אות ח'. ח"א כלל ד' אות ג'. בן א"ח פ' בא אות ו':

א

לח) שם אסור לקרות כנגדה וכו' ונראה דאם עוצם עיניו מותר לקרות כנגדה אף לדעת החולקים על מרן ז"ל בעוצם עיניו כאשר יבואר לקמן אות מ' דזה דומה למים צלולים ולבגד דק דמהני עצימת עין כמש"ל אות א' בס"ד. וכ"מ מדברי הברכ"י שהבאנו לעיל אות ל"ו שדימה עששית למים צלילים יעו"ש וכ"מ מח"א שם אות ט' יעו"ש. וכ"כ בהדיא המש"ז או' ב' יעו"ש. פת"ע אות י"ב בשם מ"ב. אמנם מ"ש שם הפת"ע דהקורא נגד ערוה שבעששית אפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות אינו נראה לפי מש"ל אות א' בשם הפרמ"ג דמים צלולים ובגד דק חשיב כסוי לערוה רק בראיה אסור משום הרהור יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סי' ע"ג אות ח' וסי' ע"ד אות י"ט דכל שהוא משום הרהור יצא בדיעבד יעו"ש. ועוד עיין מס"ל סי' ע"ד אות ז' ד"ה ודע וכו' ודו"ק. ואע"ג דערוה בעששית אסרו לה מקרא י"ל אסמכתא בעלמא הוא וכמש"ל סי' ע"ד אות ז' יעו"ש:

א

טל) [סעיף ו'] היתה ערוה כנגדו והחזיר פניו ממנה וכו' משמע דבהחזרת פנים סגי אע"פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלי רחמנא ערוה אלא בראיה. ב"י. ב"ח. וכ"כ המש"ז בסוף הסי' דבערוה א"צ מחניך קדוש דאפי' תוך ד"א מאחריו שרי וזה לכ"ע עכ"ד. וכ"כ הפר"ח אות ו'. א"ר אות ז'. ר"ז אות ט'. ח"א כלל ד' אות ג'. בן א"ח שם:

א

מ) שם או שעצם עיניו וכו' וכ"כ הלבוש. ול"ח פ' מי שמיתו אות קנ"ג ופרישה אות ז'. אבל רוב האחרונים נחלקו על מרן ז"ל בדין זה וכתבו דלא שרי אלא א"כ החזיר פניו ממנה אבל כשהערוה נגדו ועוצם עיניו או אם הוא בלילה או כשהוא סומא אסור לקרות כנגדה. ב"ח. והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ד' וכ"כ הט"ז סק"ב. מ"ש סק"ט. פר"ח שם. א"ר שם. ומ"ש הי"א בהגב"י עיין מ"א עליו הברכ"י אות ד' וסיים שם הברכ"י וז"ל ולענין דינא נקטינן להחמיר כסברת הרוקח והמרדכי והאחרונים עכ"ל. וכ"כ הנה"ש אות ב'. וכ"פ ר"ז שם. ח"א שם. ביאורי הגר"א ס"ק י"ב. חס"ל אות ז'. קיצור ש"ע סי' ה' אות ט"ו. בן א"ח שם. וכן יש להורות. וכתב שם הט"ז דהך החזרת פנים דהתירו בו שהחזיר כל גופו ועומד לצד אחר ולא החזרת פנים לחוד יעו"ש. וכ"כ א"ר שם. סו"ב שם. ר"ז שם. ח"א שם. קיצור ש"ע שם. בן א"ח שם:

א

מ"א סק"ג שערן והולכות בשוק עיין עצי ארזים סי' כ"א סק"ג:

ב

ט"ז סק"ג ושחיטה נמי יחזיר. תירוצו על קושיא זו היא לרוחא דמלתא אבל בלא"ה לק"מ לפי מ"ש בסוף דבריו דבעי דווקא שהחזיר כל גופה:

א

אם לבוש' דק ומתחזי בשר מתוכ' אסור כמ"ש ס"ה (ה"ג): וי"א דוקא באשתו כו. עי' בל"ח ודבריו צ"ע:

ב

שער של אשה. שער של ערוה של איש יוצא דרך הבגד מותר (גמר' דף כ"ד):

ג

בתולות שדרכן כו'. ק' דבא"ע סי' כ"א ס"א כ' לא תלכנה בנות ישראל פרועו' ראש בשוק א' פנויות וא' אשת איש וכ"כ הרמב"ם פכ"א מהא"ב ועוד דאי' בכתובות רפ"ב אם יצאה בהינומ' וראשה פרועה זהו סי' שהיתה בתולה ודוחק לומר דפנויות דקתני היינו אלמנה דא"כ ה"ל לפרש וי"ל דפרוע' ראש דכתב בא"ע היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק דזה אסור אפי' בפנויה וכן פירש"י פ' נשא על ופרע ראש האשה ומ"מ צ"ל דפנויה לא מתסרי מדאוריי' דא"ת דקרא איירי גם בפנויה א"כ גם בגילוי הראש תהא אסור' לילך דמהכא ילפינן בכתובות פ"ז שלא תלכנה בנות ישראל בגילוי הראש אלא ע"כ קרא לא איירי בפנויה רק שמדת צניעות היא לבתולות שלא לילך כן:

ד

שרגילים לצאת מחוץ. וכתב ר"מ אלשקר סי' ל"ה אותן נשים הבאים מארצות שאין דרכן לגלותן למקום שדרכן לגלותן מותרים לגלותן אם אין דעתן לחזור (עיין סימן תס"ח) ועסי' קט"ו בא"ע שם משמע דוקא בשוק אסור אבל בחצר שאין אנשים מצויים שם מותרים לילך בגילוי הראש וכ"כ התו' בכתובות אבל בזוהר פ' נשא ע' רל"ט החמיר מאוד שלא יראה שום שער מאשה וכן ראוי לנהוג:

ה

וכ"ש שער נכרי' וכו'. כצ"ל וכ"ה בש"ע ד"ו וכ"כ בש"ג דמותר לכתחלה כדאיתא במשנה פ"ו דשבת יוצאה אשה בחוטי שער וכו' דלא כב"ש שחולק עליו והאריך בסוף ספרו בדברים דחוים עסי' ש"ג ס"ד:

ו

זמר אשה. אפי' פנויה (ב"ש) וע' בא"ע סימן כ"א דקול זמר א"א לעולם אסור לשמוע אבל קול דבור' שרי (ל"ח):

ז

ערות קטן. ובמגילה דף כ"ד ריש ע"ב כתב רש"י דהקטן בעצמו יכול לקרות אפי' הוא ערום דלא הוזהר על כך ולי צ"ע דליתסר מדרבנן מידי דהוה אכל עבירות שבתורה ועסי' שמ"ג ולהפוסקים דערות קטן לא מקרי ערוה א"ש טפי' וצ"ע:

ח

ויש מתירין וכו'. שאינו ראוי לביאה כ"ז שאינו בן ט' שנים, ונ"ל דמ"מ לא יאחוז המוהל בערוה בשעת ברכה עמ"ש ססי' ע"ד:

ט

והחזיר פניו. וב"ח פסק דוקא החזרת פנים מהני דהוי מחנהו קדוש דומיא דצואה מאחריו אבל עצימת עינים או לילה או סומא לא מהני וכ"כ בהדיא במרדכי וברוקח ובירושלמי ומ"ש הרב"י שכ"מ ברשב"א כמש"ל סי' ע"ד סס"ב אינה ראייה דהתם עכ"פ ערותו מכוסה במים דהא מקרי חציצה לגבי לבו ה"ה לגבי עיניו ואפילו הכי אסור להסתכל בה מידי דהוה אערוה בעששית אבל כשהערוה מגולה לא מהני עצימת עיניו כמ"ש סימן ע"ד ס"ד:

א

(א) במקום שדרכה – מפני שזה מביא לאדם לידי הרהור כשמסתכל בו בכלל ערוה היא ואסור לקרות או להזכיר שום דבר שבקדושה נגד זה כמו נגד ערוה ממש ולפי מה שביארנו לקמן סעיף ו' בשם האחרונים דנגד ערוה ממש אסור אפילו בעוצם עיניו עד שיחזיר פניו ה"ה בזה ויש מתירין בזה אם הוא נזהר מלראות כלל. וכשא"א בענין אחר נראה דיש לסמוך ע"ז:

ב

(ב) לכסותו – אבל פניה וידיה כפי המנהג שדרך להיות מגולה באותו מקום וכן בפרסות רגל עד השוק [והוא עד המקום שנקרא קניא בל"א] במקום שדרכן לילך יחף מותר לקרות כנגדו שכיון שרגיל בהן אינו בא לידי הרהור ובמקום שדרכן לכסות שיעורן טפח כמו שאר גוף האשה אבל זרועותיה ושוקה אפילו רגילין לילך מגולה כדרך הפרוצות אסור:

ג

(ג) אשתו – ולכן צריך ליזהר בשעה שמינקת ומגולה דדיה שלא לדבר אז שום דברי קדושה:

ד

(ד) אסור לקרות – עיין בפמ"ג שהביא דיעות לענין דיעבד בזה אם צריך לחזור ולקרות כמו לענין ערוה גמורה ובדה"ח משמע דאפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות ומ"מ נ"ל דכשלא נתכוין להסתכל אין להחמיר בדיעבד לחזור ולקרות אף באשה אחרת:

ה

(ה) אבל וכו' – עיין בנשמת אדם שכתב דלכו"ע זה לא הוי אלא מדרבנן ומהני בזה עצימת עינים וכן בשער אשה המבואר בס"ב:

ו

(ו) באשה אחרת – בין פנויה בין א"א =אשת איש=:

ז

(ז) פחות מטפח – ואם השוק מגולה י"א דאפילו באשתו ופחות מטפח אסור לקרות נגדה שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים. וכ"ז לא איירי אלא לענין איסור ק"ש דהאיסור הוא להרבה פוסקים לקרות נגד המגולה אפילו בלא מכוין לאיסתכולי אבל לענין איסור הסתכלות לכו"ע המסתכל באשה אפילו באצבע קטנה כיון שמסתכל בה להנות עובר בלאו דלא תתורו אחרי עיניכם ואמרו שאפילו יש בידו תורה ומע"ט לא ינקה מדינה של גיהנם וראיה בעלמא לפי תומו בלא נהנה שרי אם לא מצד המוסר ובספר מנחת שמואל הוכיח דאדם חשוב יש לו ליזהר בכל גווני. וכתב הפמ"ג דבמקומות שדרך להיות מכוסה [כגון זרועותיה וכה"ג שאר מקומות הגוף] אף ראיה בעלמא אסור וכתבו הפוסקים דבתולות דידן בכלל נידות הם משיגיעו לזמן ווסת ובכלל עריות הם:

ח

(ח) מדברי הרא"ש וכו' – אבל הרשב"א חולק ע"ז וטעמו דס"ל דכי היכי דבעצמה יכולה לקרות כשהיא ערומה אלמא דאין בגילוי כל גופה משום ולא יראה בך ערות דבר אלא לאנשים ומשום הרהור כן אף אשה אחרת מותרת לקרות ולהתפלל נגדה כשהיא ערומה והאחרונים מסכימים עם הרשב"א ודעתם דגם הרא"ש מודה לזה. ודע עוד דלכו"ע אין מותר לקרות נגדה כשהיא ערומה רק כשהיא יושבת כדי שלא יהא פניה שלמטה נראית אבל כשהיא עומדת דינה כמו נגד ערות איש ואפילו ברשות אחרת אסור:

ט

(ט) של אשה – ושער של איש אפילו של ערוה היוצא דרך נקב שבבגדו מותר לקרות כנגדו אבל אם הכיס נראה הוי ערוה:

י

(י) שדרכה לכסותו – ואפילו אם אין דרכה לכסותו רק בשוק ולא בבית ובחצר מ"מ בכלל ערוה היא לכו"ע אפילו בבית ואסור שם לקרות נגדה אם נתגלה קצת מהן. ודע עוד דאפילו אם דרך אשה זו וחברותיה באותו מקום לילך בגילוי הראש בשוק כדרך הפרוצות אסור וכמו לענין גילוי שוקה דאסור בכל גווני וכנ"ל בסק"ב כיון שצריכות לכסות השערות מצד הדין [ויש בזה איסור תורה מדכתיב ופרע את ראש האשה מכלל שהיא מכוסה] וגם כל בנות ישראל המחזיקות בדת משה נזהרות מזה מימות אבותינו מעולם ועד עתה בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן ולא בא למעט רק בתולות שמותרות לילך בראש פרוע או כגון שער היוצא מחוץ לצמתן שזה תלוי במנהג המקומות שאם מנהג בנות ישראל בזה המקום ליזהר שלא לצאת אפילו מעט מן המעט חוץ לקישוריה ממילא בכלל ערוה היא ואסור לקרות כנגדן וא"ל מותר דכיון שרגילין בהן ליכא הרהורא וכדלקמיה:

יא

(יא) בתולות – ובתולות ארוסות אסורות לילך בגילוי הראש וה"ה בתולות שנבעלו צריכין לכסות הראש ומ"מ אם זינתה ואינה רוצה לצאת בצעיף על ראשה כדרך הנשים אין יכולין לכופה:

יב

(יב) שדרכן וכו' – עיין במ"א שכתב דלא ילכו בגילוי הראש רק אם שערותיהן קלועות ולא סתורות אבל המחצית השקל והמגן גבורים מקילין בזה. כתב הח"א נכריות שאינן מוזהרות לכסות שערן צ"ע אם דינן בזה כבתולות:

יג

(יג) שרגילין וכו' – ר"ל ומותר לקרות בזה אפילו נגד אשה אחרת דכיון דרגילין בהן ליכא הרהורא אבל לכוין להסתכל באשה אחרת אפילו בשערות שמחוץ לצמתן אסור [א"ר]:

יד

(יד) לצאת וכו' – ר"ל שמלבד כובע שעל ראשה יש לה צמת והוא בגד המצמצם השער שלא יצאו לחוץ ואותו מעט שא"א לצמצם ויוצא מהצמת ע"ז מקיל הרשב"א [חתם סופר סימן ל"ו עי"ש] ובזוהר פרשה נשא החמיר מאוד שלא יתראה שום שער מאשה דגרמא מסכנותא לביתא וגרמא לבנהא דלא יתחשבון בדרא וסטרא אחרא לשרות בביתא וכ"ש אם הולכות בשוקא כך ע"כ בעאי איתתא דאפילו קורות ביתה לא יחמון שערה חדא מרישאה ואי עבדית כן מה כתיב בניך כשתילי זיתים מה זית וכו' בנהא יסתלקון בחשובין על שאר בני עלמא ולא עוד אלא דבעלה מתברך בכל ברכאן דלעילא וברכאן דלתתא בעותרא בבנין ובני בנין עכ"ל בקיצור וכתב המ"א דראוי לנהוג כהזוהר וביומא איתא במעשה דקמחית בזכות הצניעות היתירה שהיתה בה שלא ראו קורות ביתה אמרי חלוקה יצאו ממנה כהנים גדולים:

טו

(טו) שער נכרית – קרי נכרית להשער שנחתך ואינו דבוק לבשרה וס"ל דע"ז לא אחז"ל שער באשה ערוה וגם מותר לגלותה ואין בה משום פריעת הראש ויש חולקין ואומרים דאף בפיאה נכרית שייך שער באשה ערוה ואיסור פריעת ראש וכתב הפמ"ג דבמדינות שיוצאין הנשים בפיאה נכרית מגולה יש להם לסמוך על השו"ע ומשמע מיניה שם דאפילו שער של עצמה שנחתך ואח"כ חברה לראשה ג"כ יש להקל ובספר מגן גבורים החמיר בזה עי"ש. וכתב עוד שם דאם אין מנהג המקום שילכו הנשים בפאה נכרית בודאי הדין עם המחמירין בזה משום מראית העין עי"ש:

טז

(טז) יש ליזהר וכו' – ובדיעבד אם קרא חוזר וקורא בלא הברכות עיין בביאור הגר"א ופמ"ג:

יז

(יז) זמר אשה – אפילו פנויה אבל שלא בשעת ק"ש שרי אך שלא יכוין להנות מזה כדי שלא יבוא לידי הרהור וזמר אשת איש וכן כל העריות לעולם אסור לשמוע וכן פנויה שהיא נדה מכלל עריות היא ובתולות דידן כולם בחזקת נדות הן משיגיע להן זמן וסת. וקול זמר פנויה נכרית היא ג"כ בכלל ערוה ואסור לשמוע בין כהן ובין ישראל. ומ"מ אם הוא בדרך בין העכו"ם או בעיר והוא אנוס שא"א לו למחות כיון דלא מצינו דמקרי ערוה מדאוריית' מותר לקרות ולברך דאל"כ כיון שאנו שרויין בין העכו"ם נתבטל מתורה ותפלה וע"ז נאמר עת לעשות לד' הפרו תורתך אך יתאמץ לבו לכוין להקדושה שהוא עוסק ולא יתן לבו לקול הזמר:

יח

(יח) הרגיל בו – ר"ל כיון שרגיל בו לא יבוא לידי הרהור ואפילו מא"א ואפ"ה אסור לכוין להנות מדיבורה שהרי אפילו בבגדיה אסור להסתכל להנות:

יט

(יט) כנגד ערוה – דכתיב כי ד' אלהיך מתהלך בקרב מחניך והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר וגו' מכאן למדו חכמים שבכל מקום שד' אלקינו מתהלך עמנו דהיינו כשאנו עוסקים בק"ש ותפלה או בד"ת צריך ליזהר שלא יראה ד' בנו ערות דבר דהיינו שלא יהיה דבר ערוה כנגד פניו של אדם הקורא או המתפלל כמלא עיניו כדמוכח בסימן ע"ט ס"ב וכן שלא יהיה אז ערום שעי"ז מתראה ערוה שלו כלול ג"כ במקרא הזה:

כ

(כ) של גוי – אע"פ שנאמר בהם בשר חמורים בשרם אימא כבהמה בעלמא דמי קמ"ל:

כא

(כא) ערות קטן – עיין בב"י דלא חשש לדעת המחמירין רק לכתחלה אבל בדיעבד אם קרא אין חוזר וקורא:

כב

(כב) ויש מתירין – וקטן בעצמו יוכל לקרות כשהוא ערום עד בן ט' שנים ונגד ערות איש הוא מותר רק עד שיגיע לחינוך ועיין במ"א ועיין סימן שמ"ג:

כג

(כג) לביאה – היינו בקטן עד בן ט' שנים ובקטנה עד בת ג' שנים:

כד

(כד) וכן עיקר – כתב המ"א ומ"מ לא יאחוז המוהל הערוה בידו בשעת הברכה והא"ר ומחצית השקל מקילין והפמ"ג כתב דעכשיו שאין בקיאין כ"כ יש לחוש לסכנה ויש לתפוס בידו וגם הגר"א ביו"ד סימן רס"ה פסק דאסור לעשות כהמג"א:

כה

(כה) בעששית – היא של זכוכית או בגד דק המנהיר עד שנראית הערוה או טפח מבשר האשה במקום שדרכה להיות מכוסה שגם זה הוא נקרא ערוה וכנ"ל בס"א. ועצימת עינים שרי בכל זה לכו"ע כיון שהערוה עכ"פ מכוסה [ח"א וכ"כ הפמ"ג לענין עששית]:

כו

(כו) אסור לקרות – ואפילו היא בבית אחר ורואה אותה דרך עששית שבהחלון לפי שבראיה תלה הכתוב ואפילו בדיעבד צריך לחזור ולקרות:

כז

(כז) ערוה כנגדו – עיין בפמ"ג ושארי אחרונים דבהוא עצמו ערום אפשר דגם לדעת השו"ע לא מהני כל אלו העצות:

כח

(כח) והחזיר פניו – ר"ל אפילו החזרת פנים לבד בלא גופו דלא גרע מעצימת עינים דשרי לדידיה ועיין בסמוך:

כט

(כט) או שעצם וכו' – והאחרונים הסכימו דכל אלו העצות לבד מהחזרת פנים לא מהני דלא כתיב ולא תראה אלא ולא יראה ר"ל לא יראה הרואה ואפילו החזרת פנים שהותר הוא רק דוקא אם החזיר כל גופו ועומד בצד אחר דנעשית הערוה מצידו אבל אם החזיר פניו לבד לא מהני וא"כ בהוא עצמו ערום לא יצוייר שום עצה שיהא מותר לדבר ד"ת וכתב במשבצות זהב דאם הוא ברשות אחד ואדם ערום הוא ברשות אחר כנגדו והוא עוצם עיניו מלראותו י"ל דשרי בזה לכו"ע וכן משמע קצת בדרך החיים ובסימן ע"ט אות ח' באשל אברהם משמע דחזר מזה וכן בח"א כלל ד' אות ט' לא משמע כן אכן אם חלון של זכוכית מפסיק בינו לערוה ועוצם עיניו מלראותו מהני לכו"ע כיון דיש עכ"פ איזה חציצה המכסה נגד הערוה. מותר להרהר בד"ת כשהוא ערום וא"צ לומר כנגד ערוה אחרת שנאמר ערות דבר דיבור אסור הרהור מותר ומ"מ אין לו לשמוע אז ברכה מחבירו לצאת ידי חובה כי א"א לומר שומע כעונה כיון שא"א לו לענות [אחרונים]:

ל

(ל) דבראיה תלה – ר"ל אע"פ שהוא בסמוך לו תוך ד' אמותיו דבצואה קי"ל בסימן ע"ט דאסור אפילו אם הוא מלאחריו בזה גילה הכתוב דתלוי רק בראיה ונ"מ בכל זה אף לדידן דמחמירין בעצימת עינים וכנ"ל מ"מ אם החזיר פניו וגופו מן הערוה מהני לכו"ע אפילו בסמוך לו:

א

מג"א סק"ג שלא לילך כן. ע' תשו' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' ט' דהעלה דארוסה אסורה לילך פרוע ראש כמו נשואה:

ב

מג"א ס"ק ח' לא יאחז המוהל. והא"ר כ' דאין נוהגים כן:

א

הרא"ש עבה"ט ועיין לקמן סימן ש"ב ובא"ר וברכ"י שם על שאילת יעבץ ח"א סי' ט' ובמח"ב הביא דברי שאילת יעב"ץ ח"ב סי' ז' וסימן ח' ועיין ביד אפרים על דברי המג"א בזה ובשו"ת בית אפרים חלק אה"ע בסופו:

ב

ממנה עבה"ט ועיין בי"ד סי' א' לענין ערום לא ישחוט מפני הברכה והפוסקים כתבו שם דאפי' הפיכת פנים לא מהני לאחר שיברך ויכוון להוציאו כיון שהוא צריך לצאת בברכתו ושומע כעונה וא"כ אסור לערום לכוון שאז תהי' שמיעתו כדיבור והדיבור אסור וע"ש בת"ש ס"ק ס"ט ויתברר בסי' פ"ה אי"ה וע"ש בת"ש ס"ק ע' שאפי' הולך במכנסים תחת כתנתו יש ליזהר אע"ג דמפסיק האבנט שלבו ראה ערותו דרך חיתוך המכנסים ולא דמי למחבק גופו בזרועותיו בסי' ע"ט ומשמע אפי' תחת בגדיו י"ל דזרועותיו דבר שבגובה (אפשר שצ"ל בגופו) והפסקה מעלייתא הוא משא"כ אבנט בעלמא וע"ש היכא דאפשר לא סגי אם מכוסה ממתנים ולמטה ולמעלה הוא ערום משום כבוד הברכה ע"ש ומכ"ש כאן בק"ש ותפלה שנאמר הכון כו' ופשוט:

א

וי"א דוקא באשתו כו'. בטור כתב וכן אם שוקה מגולה אסור כו' נראה שהוא קמ"ל דאפי' באשתו ופחות מטפח אסור שהוא מקום הרהור יותר משאר איברים:

ב

או שעצם עיניו. כ"כ ב"י והוא תמוה בעיני חדא דלישנא דתלמודא לא משמע הכי דאיתא שם טעמא מאי דכתיב ולא ירא' בך ערות דבר והא קמתחזי ולא קאמר והא קא חזי ש"מ כיון דמתחזי נגדו אע"ג דאיהו לא חזי אסור ותו דהא גם בצואה אי' דתליא מילתא בראי' דהיינו לפניו מלא עיניו כדאיתא בסי' ס"ט ואפ"ה אסור אף בסומ' ובלילה כיון דאפשר לראות וא"כ לא יהיה חמור לשון ראיי' של התלמוד דאמר בצואה כל שאינה ברשות אחרת דאסור בכדי ראיית עיניו מלשון הכתוב ולא יראה בך ערות דבר והא אידי ואידי ל' ראייה נקטי ותו ק"ל הא דתנן בתוס' דתרומות ומייתי לה בהג"ה ריש חולין דערום לא יתרום וכן גבי שחיטה פסקינן בריש י"ד דערום לא ישחוט ולפ"ד הב"י יהיה היתר באם מעצי' עיניו בשעת ברכה וא"ל הטעם משום לבו רואה הערוה דא"כ קשה למ"ד לבו רואה הערוה מותר היאך מפרש תוס' זו ומ"ש ב"י ראי' מדברי הרמב"ם דשרי בהחזרת פנים שאני התם דכשמחזיר פניו אין הערוה כנגדו ולא מתחזיא דלא הקפידה אלא אם הערוה כנגדו כמ"ש אסור לקרות כנגדה. וא"ל גבי תרומה ושחיטה נמי יחזי' פניו ויברך דמ"מ הוא עצמו בגילוי ערוה ואסור לברך משום ולא ירא' בך ערות דבר דהיינו שלא יהי' בו ערו' דבר משא"כ לפי' ב"י דבראי' תליא מילתא ולא איכפת לן במתחזי ומ"ש עוד ב"י ראי' מדברי הרשב"א הביאו ב"י סי' ע"ד אמאי דפריך התלמוד גבי רוחץ במים צלולים והרי לבו רואה את הערוה אבל מעיניו לא פריך כיון שעיניו חוץ למים ומסתכל בחוץ אינו רואה את הערום ל"ד לזה כלל דכבר אמרנו דוקא ערוה כנגדו אסור ולא למטה ממנו דאם היה עומד על שפת הבור וערוה בבור אין איסור לקרות ק"ש ומה שהוא עומד במים אף שהם צלולים מקרי מכוסה נגד בני אדם רק שהוא יכול להסתכל למטה בערותו אין זה מקרי נגדו ע"כ נרא' דהדין עם בעל הרוקח שהביא ב"י דאסור אפי' יעצים עיניו. וראיתי גם למו"ח ז"ל שכתב להחמיר והך החזרת פנים דהתירו בו שהחזיר כל גופו ועומד לצד אחר דומה למ"ש סימן ע"ג אם היה ישן עם אשתו קורא בהחזרת פנים ושם אין שייך בהחזרת פנים לחוד כיון שהוא שוכב וה"נ כן הוא דוקא בהחזרת כל גופו:

א

(במג"א ס"ק ג') בשוק כו'. לכאורה לא קשה מידי שהכא שרוצה לקרות ק"ש דמיירי בבית או בחצר אין איסו' כמ"ש וצ"ל דס"ל דא"כ אפי' נשוא' נמי אע"כ כיון שדרכן לכסותן בשוק שוב אף בחצר מיקרי ערוה לענין ק"ש ושוב הקשה מה שיוצאה בהינומא דשם הולכת כך מבית אביה לבית בעלה ואם הי' איסור אף בבתולה אם כן אף מחצר לחצר דרך מבוי אסו' כדאיתא בהמדיר וע"ז תירץ דהתם מיירי שסותר' הקליעה אז אסו' גם בבתולה שאין זה מדות צניעות כיון שהראש מגול' ביות' כדאיתא בסוטה ופרע ראשה מלמד שסותר' את שערה ופרש"י מרב' בגילוי שסות' את קליעתה והלכך אף בבתולה כה"ג אסו' והתם יוצאה בהינומ' וראש' פרועה אבל מ"מ אינו סותרת קליעתה אלא שאורך השער מונח על כתיפה וכמ"ש רש"י שם ושוב כתב דע"כ הא דאסו' בבתולה בקליע' שער לאו דאוריי' דקרא לא מיירי בפנויה דאל"כ גם בגילוי תהא אסורא דמקרא ופרע ילפינן דלא תלך בגילוי מדקאמ' ופרע מכלל דעד השתא מכוסה והיינו אף בלא סתירת הקליע' הי' מכוס' דפשטא דקר' בפריע' הכיסוי מיירי רק דמרבוי' ילפינן דסות' את שערה וא"כ גם בבתולה יהי' איסו' בגילוי לבד אלא ודאי הא דאסו' בסתור' הקליעה אינו מחמת קרא דופרע דלא מיירי בפנויה רק מחמת מדות צניעות כי אין לבתולה לילך בסתירת הקליעה כיון שהוא גלוי ביות':