שולחן ערוך, אורח חיים נ״א: דיני תפלה מן ברוך שאמר עד ישתבח. ובו ט סעי': – עם 21 מפרשים

א

דיני תפלה מן ברוך שאמר עד ישתבח. ובו ט סעי':
אומרים ב"ש קודם פסוקי דזמרה וישתבח לאחריהם:

ב

אם סיים ברוך שאמר קודם שסיים החזן עונה אחריו אמן:

ג

אחר ישתבח יכול לענות אמן אחר ברכת עצמו [וע"ל סי' רט"ו]:

ד

צריך ליזהר מלהפסיק בדבור משיתחיל ברוך שאמר עד סוף י"ח: ואפילו לצורך מצוה אין לדבר בין ברוך שאמר לישתבח [ב"י בשם כל בו] [וע"ל סי' נ"ג ונ"ד]:

ה

בין המזמורים האלו שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם ובאמצע המזמור שואל מפני הירא' ומשיב מפני הכבוד:

ו

צריך להפסיק בין אלילים ובין וה' שמים עשה:

ז

צריך לכוין בפ' פותח את ידיך ואם לא כוון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת: הגה ואומרים פסוק ואנחנו נברך יה אחר תהלה לדוד [טור וכל בו] וכופלין פסוק כל הנשמה תהלל יה לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה (טור) וכן פסוק ה' ימלוך לעולם ועד [אבודרהם] כשמגיע לועתה ה' אלהינו מודים אנחנו לך או לפ' וכל קומה לפניך תשתחוה אין לשחות ולהשתחות שם כדלקמן סי' קי"ג [הר"י ס"פ אין עומדין ורבי' ירוחם נתיב א'] ונהגו לעמוד כשאומרים ברוך שאמר ויברך דוד וישתבח:

ח

א"א הזמירות במרוצה כי אם בנחת:

ט

מזמור לתודה יש לאומרו בנגינה שכל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה: הגה וא"א מזמור לתודה בשבת וי"ט [טור] או בימי פסח שאין תודה קריבה בהם משום חמץ ולא בערב פסח וע"ל סי' תכ"ט ולא בעיו"כ וע"ל סי' תר"ד וכן נהגו במדינות אלו [מנהגים]:

א

צריך ליזהר מלהפסיק כו' יותר חמור הוא מבין ישתבח ליוצר אור (כל בו סי' ד') ומשיתחיל ב"ש יתן עיניו למטה ולא יסתכל חוץ לד"א עד אחר נפילת אפים שהוא גמר היחיד וישתדל שיהיה לו סדור שיתפלל בו מב"ש ואילך ולא יאמר בע"פ וייחד דבריו אליו וכל שם אדני שיזכיר יכוין בשם יאהדונה"י ועל ידי ההוא טמיר ונעלם וכשהוא צריך להפסיק בין ב"ש לישתבח יאמר אלו הפסוקים ברוך ה' לעולם אמן ואמן עד ויברך דוד וכשחוזר להתחיל ממקום שסיים אומר ג"כ אלו הפסוקים לפי שהוא כמו ברכה וה"ל ברכה בתחלה ובסוף על כל הזמירות וצריך לכוין בי"ח ברכות ביותר ויסלק כל מחשבה אחרת שהיא קליפה בין הקב"ה ושכינתיה כי כיון שמיחד צריך כוונה מיוחדת בלי מחשב' אחרת מפסק' ואם לא עשה כן טוב לו דלא אברי והקב"ה אמר כתבו את האיש הזה ערירי (זוהר פרשת פקודי ותוצאות חיים):

ב

ואין אומרים מזמור לתודה בשבת ויום טוב ומוסיפין בכאן ט' מזמורי' ואין לו' השמים מספרים בחול וכן נרא' מדברי הזוהר ב"י בסי' נ':

ג

בעי"כ אין אומרים מזמור לתודה. וי"א שאין אומרים גם כן לא בעט"ב ולא בט"ב (הגה' מנהגי' הלכות ט"ב ס"ה) י"א שהוא טעות שאם יבנה ב"ה אז יקריבו קרבנות ויהיה ט"ב לששון ולשמחה. ואז לא יתענה (מהרש"ל בש"ת סי' ד'):

א

ברוך שאמר. מעומד אפילו ביחיד תולעת יעקב ב"ח. ושבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה ע"י פתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו דיש בו פ"ז תיבות. טור בשם ספר היכלות. ע"כ אין לגרוע ולא להוסיף מפ"ז תיבות. נגיד ומצוה. משנת חסידים דף ס"ג ע"א. ואוחז בציצית בטלית שלפניו בשעת אמירת ב"ש וספר כוונות. בפה עמו בסגו"ל. בתשבחות בחיר"ק:

ב

החזן. אבל אם סיים עם החזן בבת אחת לא יענה דהוי עונה אמן אחר ברכותיו אבל אם סיים ישתבח עם הש"ץ עונה אמן דהא הרבה פוסקים ס"ל דעונה אמן אחר ברכת עצמו ואף דאנן דלא נהגינן הכי מ"מ בכה"ג שרי וה"ה אם החזן סיים ברכה אחרת והוא אמר ברכה אחרת מותר לענות אמן מ"א והיד אהרן חולק עליו וכ' דאין נראה לחלק בין הברכות שוות לכשאינן שוות דהכל נראה כעונה אמן אחר ברכותיו ע"ש:

ג

בדיבור. אבל מותר לענות אמן עיין מ"א. ועי' סימן ס"ו ס"ק ט' מש"ש: כ' בתשובת מקור ברוך סי' א' שראוי לבטל המנהג שקצת נוהגין להפסיק כדי להביא החתן לבה"כ בין ב"ש ליוצר ואין כח המנהג זה יפה לילך אחריו ועי' בתשו' פנ"י ח"א סימן ה' וכשצריך להפסיק בין ב"ש לישתבח אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' לעולם אמן ואמן עד ויברך דוד וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק יאמר גם כן אלו הפסוקים דהוי כמו ברכה לפניהם ולאחריהם ב"י אבודרה"ם ב"ח ואחרונים. אסור לומר מעמדות ותחינות בפסוקי דזמרה או בשעה שהש"ץ חוזר התפלה:

ד

עשה. וכן יש להפסיק בין כי לכל דיש פסיק בין כי לכל לכן הכף דגושה. ובין העמים לאלילים ובין שמים לעשה צריך גם כן להפסיק שלא תבלע המ"ם. של"ה מ"א:

ה

אחרת. אע"ג דהאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה כמ"ש סי' ק"א הכא דאינו אלא פסוק אחד חוזר דיוכל לכוין:

ו

ועד. בספר נגיד ומצוה בשם האר"י כתב שיש לומר גם כן תרגום פסוק זה דהיינו שנים מקרא ואחד תרגום. ושיש לומר פסוק כי בא סוס פרעה שגם פסוק זה מעיקר שירה ע"ש ועי' גינת ורדים חלק א"ח כלל ב' סי' ח'. כתב ב"י בשם א"ח מי כמוך תניינא הכף דגושה אבל מי כמוך קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך הכף רפויה. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. ע"ש. ויש להפסיק בין במים ובין אדירים. וי"ל השירה בכוונה ובשמחה זוהר בשלח:

ז

ויברך דוד. בויברך דוד יעמוד עד שיאמר אתה הוא ה' האלהים ועד בכלל וכשיגיע לואתה מושל בכל יתן צדקה שלשה פרוטות שנים יתן לגבאי והאחת יתן לקופה. משנת חסידים דף ס"ד ע"ב. המ"א מתמיה על המנהג שנהגו ביום המילה שאומר המוהל וכרות ומחלק קצת פסוקים דהא אמרינן בס"פ קמא דברכות כל פסוק דלא פסקיה משה באורייתא לא פסקינן ע"ש שמיישב המנהג:

ח

במרוצה. שלא ידלג שום תיבה ולא יבליעם אלא יוציא מפיו כאלו מונה מעות. ד"מ. וכתב ר"י חסיד מי שאינו מלובש היטב יתפלל בביתו בחורף בנחת:

ט

ויום טוב. לפי שאין תודה קריבה בהם. ויש מקומות שאומרים מזמור לתודה בר"ה וי"ה משום דכתיב בו הריעו לה' כל הארץ. כנה"ג:

י

בע"פ. שמא לא יוכלו לאוכלו ויצטרכו לשרפו ומה"ט א"א אותו בעי"כ ובשיורי כה"ג כתב ומנהגינו לאומרו בע"פ ובח"ה דפסח ע"ש ובהגמ"נ כתב שא"א אותו בעט"ב ולא בט"ב וכ' רש"ל בתשובות סי' ס"ד דטעות גדול הוא דהרי בזמן המקדש היה י"ט בט"ב והיה מקריבין תודה. כתב בשיורי כנה"ג בקצת מקומות נוהגין כשאומרים מזמור שיר ליום השבת ביום טוב מדלגין מזמור שיר ליום השבת ומתחילין טוב להודות לה' כמ"ש הב"י בשם א"ח אבל אין חוששין לזה ואין לשנות דגם י"ט נקרא שבת דכתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וכ"כ הל"ח דגם ביום טוב אומרים הפסוק מזמור שיר ליום השבת וכ"כ הפר"ח:

א

הרי"ף ורא"ש בפ"ב דברכות

ב

טור

ג

תוס' דברכות מ"ה בשם ר"ת ובה"ג והרא"ש

ד

הרי"ף והרא"ש בפ"ה דברכות

ה

טור

ו

שם

ז

רבי יונה בשם הגאונים אהא דברכות ד'

ח

סא"ח בשם רבי נתן

ט

שם:

א

ס"ב אם סיים כו'. כמ"ש בברכות מ"ה ב' העונה כו' והטעם דאמן הוא הסכמה כמ"ש בשבועות אמן קבלת דברים וכמ"ש ספ"ח אחד המברך ואחד העונה אמן כו' וא"כ אחר שמברך בעצמו מה צריך עוד לקבלתו וה"ה כאן דלא כמ"א וכמ"ש פ"ז דברכות ולא יזרוק כו' ופיר' תר"י לחד פרושא כו' שאם נפטר בברכת הש"ץ בעניית אמן לא יאמר חתימת הברכה עם הש"ץ דא"כ הוי עונה אמן אחר ברכותיו ור"ל דלכתחילה צריך להפטר בעניית אמן דדוקא בדיעבד מפטר בלא עניית אמן כמ"ש בפ"ג דסוכה שמע כו' יצא מ' בדיעבד:

א

ס"ג אחר כו'. שם וכפי' רש"י ותוס' בשם ר"ח וה"ג וכל הפוסקים וכמ"ש הרא"ש דא"א לומר דוקא אחר בונה ירושלים משום פועלים דהא ר"א עני ליה בלחישה ובירושלמי פ"ה תני הפורס את שמע והעובר לפני התיבה והנושא את כפיו והקורא בתורה והמפטיר בנביא והמברך על אחת מכל מצות האמורות בתורה לא יענה אמן אחר עצמו ואם ענה הרי זה בור אית תניי תני ה"ז בור ואית תניי תני ה"ז חכם א"ר חסדא מאן דמר ה"ז חכם בעונה לבסוף ומאן דמר ה"ז בור בעונה על כל ברכה וברכה ולא אמרו בגמרא בונה ירושלים אלא לרבותא אע"פ שיש אחריה הטוב והמטיב ודעת הגאונים שאחר כל סוף הענין עונה אמן אפי' אחר ברכה אחרונה של אכילת פירות וכשיטתם שכתבו הטעם דה"ז בור משום שמפסיק אבל שיטת רש"י דוקא בסיום ברכות וכן סיום שבחות או תפלה וכ' כמו בסוף ברכות דק"ש שחרית וערבית וכ' הרא"ש ומרדכי וה"ה לישתבח ויהללוך וסוף שמונה עשרה. והרמב"ם כ' דוקא שקדמה לה ברכה אחת או יותר ור"ל שיהו שתי ברכות או יותר סמוכות זו לזו והתנאי השני שיהי' בסוף הענין לא בתחילתו וכתב כמו ברכת המלך וכהן גדול וסוף ברכות אחרונות דק"ש דערבית לאפוקי של שחרית שאין בה אלא ברכה אחת וכן ברכה אחרונה של ברכת הפירות וכיוצא ולאפוקי סוף ברכות של שתים לפני ק"ש וכן לפני מגילה ונר חנוכה שהן בתחילה וכדי שלא יפסיק כנ"ל וכ' הר"י בשם תוספתא אחר המצות ואחר הפירות העונה בסוף אמן הרי זה דרך בורות אלא שמפרש דקאי על ברכה שלפניהם אבל לשון בסוף משמע כדברו הרמב"ם לכאורה אלא שהירושלמי הנ"ל דקחשיב קורא בתורה ומברך על המצות לכאורה דלא כהרמב"ם דבשלמא להגאונים י"ל לבני מערבא דמברכי לשמור חוקיו אלא שי"ל דה"ז חכם לא קאי אכולהו ואחר ברכות ק"ש דערבית כתב הר"י והרא"ש בתשובה דהיינו אחר שומר עמו כו' וכמו בבונה ירושלים בבה"מ וכמו שכתב לקמן ס"ס רל"ו ובסי' רט"ו סעיף א' סתם כדעת הרמב"ם אלא שכ' ונהגו כו' וכתב הרל"ח שהוא ע"פ סברא אחרת דודאי סברת הרמב"ם נכונה דוקא בברכות סמוכות דלהכי נקט בגמ' בונה ירושלים אלא דוקא בדבר שאין לה אחיזה הראשונות עם האחרונות שיכול להפסיק ביניהם משא"כ בישתבח ויהללוך דהוי כסמוכות והוא דעת הטור שאע"פ שכ' בסי' רט"ו שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם אעפ"כ כתב כאן לענות אמן אחר ישתבח ובסי' קי"א אחר גאל ישראל בלי שום מחלוקת ומ"מ נהגו שלא לענות אמן אחר גאל ישראל ע"פ הזוהר וכמ"ש לקמן ר"ס קי"א:

ב

ועיין לקמן כו'. דשם כתב דנוהגין כמ"ש תוס' ומרדכי שם דנהגו שלא לענות כ"א בבונה ירושלים לבד ולא מדינא אלא שכן נהגו:

א

ס"ד צריך כו'. הרי"ף והרא"ש וטעמם דבין ב"ש לישתבח לא יפסיק דהן סמוכות שלכן אינה מתחלת בברוך כמ"ש תוס' בברכות מ"ו א' ופסחים ק"ד ב' וכמש"ל ר"ס נ"ד ובין ישתבח ליוצר גם כן כמ"ש בירושלמי ושם ס"ג ובברכות ק"ש כמ"ש במתני' רפ"ב ובין גאולה לתפלה כמש"ש דף ב' וערש"י שם ושם ט' ב' ל"א א' וכ"ש בתפלה כמ"ש במתני' רפ"ה ישם כ"א ב':

ב

ואפי' כו'. ר"ל אע"ג דבין ישתבח ליוצר מותר כמ"ש סי' נ"ד סעיף ג' לפי שהוא ענין אחר משא"כ כאן כנ"ל:

א

ס"ה בין כו'. דלא עדיף מברכות ק"ש והלל וגם כ' התוס' שם ושם דלהכי אינה מתחלת בברוך משום דסמוכות:

א

ס"ו צריך כו'. כמ"ש במ"ס ספ"ד אלא שהקורא כו' וזה ג"כ בסי' קל"ב ס"ב בהג"ה וכשמגיע אל כו' וה"ה בכ"מ כיוצא בו:

א

ס"ז צריך לכוין כו'. דעיקר אמירתו משום זה הפסוק כמש"ש ד' ב':

ב

ואומרים כו'. כדי לסיים הללויה הרא"ש ור"ל כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה כמו בכל המזמורים שאחריו דהללויה דכאן ריש פירקא הוא כמ"ש בפ' ע"פ טור בשם ר"ע וכל בו בשם בעל האשכול ואומרים ג"כ במנחה משום לא פלוג ב"י וכ' בכל בו עוד ט"א ע' מ"א:

ג

וכופלין כו' וכן כו'. ונ"ל שז"ש בפ"ג דסוכה ל"ט א' ר' כופל בה כו':

ד

כשמגיע כו'. ברכות ל"ד א' ב' ועתוס' שם בד"ה מלמדין כו':

ה

ונהגו כו'. לחומרא בעלמא וע"ל ר"ע נ"ג:

א

ס"ח א"א כו'. ע' סוף ת"ז סוף תיקון ג' קל"ט א':

א

ס"ט שכל השירות כו'. מ"ר פ' צו פ"ט ופ' אמור פ' כ"ז ר' פנחס ור' לוי ור' יוחנן בשם ר' מנחם דגליא לעתיד לבא כל הקרבנות בטלין וקרבן תודה אינה בטלה כל התפלות בטלות ההודאה אינה בטלה הדא דכתיב קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות וגו' זו הודאה מביאים תודה בית ה' זה קרבן תודה וכן דוד אומר עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך תודה אין כתיב כאן אלא תודות ההודאה וקרבן תודה:

ב

וא"א כו'. שאין קריבה בכולם כמ"ש בפ"ב די"ט י"ט ב':

א

אם סיים – עיין במ"ב במה שכתב אם לא סיים וכו' כן משמע מפשטא דלישנא וכן משמע בב"י ועיין בפמ"ג דמשמע מדבריו דלפי מה שמסיק המג"א בסק"ג דמותר לענות אמן באמצע ברכת ב"ש ה"ה דמותר לענות אמן זה ולענ"ד לא נהירא כלל דלענין אמן זה ממ"נ אם חשבינן זה לברכה דיהא צריך לו לענות אחריה אמן א"כ אין לו להפסיק באמצע משא"כ לענין שאר אמנים אמרינן כיון שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא אין לו לבטל מלענות אמן עבור זה ודקדוק הפמ"ג יש ליישב בקל עיין בסימן נ"ט בב"י שם ובסימן ס"א בטור. ומ"מ יש ליישב דברי הפמ"ג דהוא קאי אליבא דהמ"א והמ"א ס"ל לקמן סימן ס"ו ס"ק י"א דאפילו באמצע הפרק מותר לענות אמן כל שהאמן הוא מברכה זו גופא אבל כבר השיג עליו הפמ"ג וכל האחרונים שם וכמו שכתב שם הא"ר דאם עונה אמן קודם שמסיים הברכה הוי כמו הפסק באמצע ברכה א"כ פשוט דה"ה הכא דאף דברכת ב"ש קיל מברכת ק"ש גם האמן שלו קיל וכנ"ל:

ב

ברוך שאמר וכו' – וה"ה בברכת ישתבח אם עומד באמצע הברכה אין לו לענות אמן על ברכה זו אחר סיום החזן וכנ"ל והברכה מתחלת מהתחלת ברכת ישתבח כדמוכח בסימן נ"ד ס"א ועי"ש בבה"ל:

ג

החזן – אורחא דמילתא נקט וה"ה אם שמע עוד מאיזה אנשים אחרים צריך לענות אמן על כל אחד ואחד:

ד

עונה אחריו – עיין בב"י דמסיק דאינו מחוייב למהר כדי לסיים ולענות אלא אם נזדמן לו שסיים יענה אמן:

א

צריך ליזהר וכו' – עיין במ"ב במה שכתב דהפסק אמן מותר דוקא במקום דסליק ענינא הוא מהח"א ואף דדין זה לא ברירא אף לענין ברכת ק"ש וכמו שכתבנו לקמן בסימן ס"ו בבה"ל מ"מ נכון לפסוק כן דגם דין זה דמותר לענות אמן באמצע פסוקי דזמרה לא ברירא כולי האי דבאמת אף דלא נזכרה ברכת ב"ש בתלמוד מ"מ תקנה קדומה היא מימי כנה"ג ומוזכרת בזוהר הקדוש וברכת ישתבח מוזכרת בירושלמי כמו שאמרו השח בין ישתבח ליוצר וכמו שכתבו כל זה האחרונים. ומ"מ לענין קדיש וקדושה וברכו ומודים ואמן דהאל הקדוש ואמן דשומע תפלה נראה לי פשוט דבפסוקי דזמרה יפסיק לכל זה אף במקום דלא סליק ענינא ומה שכתבתי עוד דמותר להפסיק לאשר יצר הוא מדה"ח ואף דהח"א כתב דברכה זו יכול לברך אחר התפלה לא נהירא פן יצטרך אז עוד הפעם לצאת לנקביו ויתבטל הברכה וטוב שיניחה מלברך עד בין הפרקים:

ב

ואפי' לצורך מצוה – עיין במ"ב במש"כ דאין לקרות לכתחלה הוא מהשערי אפרים ופמ"ג ודה"ח ודלא כהח"א שכתב דמותר לקרות לכתחלה בפסד"ז ואפשר דכונתו ג"כ אם אין שם כהן אחר. ומש"כ עוד דמותר לומר עם הקורא בלחש כן כתב הש"א ואף דבדה"ח מחמיר בזה הנכון כהש"א דאף בברכת ק"ש מסיק הפמ"ג בסימן ס"ו אות ח' דבר זה בצ"ע דלא ליהוי עי"ז חשש ברכה לבטלה וכ"ש בזה שלא להחמיר בזה. ומה שכתבתי עוד דאם החזן שאלו מותר להשיבו פשוט:

א

במג"א ס"ק ט' תמהתי נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' י' [שם מביא בשם ומחותני הרב מוה' יוסף לעהמאן זצ"ל מאמשטרדם ישוב לקושית הרשב"א בברכות דף י"ד ע"ב במערבא ערבית דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ד' אלקיכם והא כל פסוקא דלא פסקיה משה אנן לא פסקינן ע"ש ותירץ הרב הנ"ל שזה הוא מקרא מלא בפרשת אחרי בתחל' פרשת עריות כי שם נאמר וידבר ד' אל משה לאמור דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם אני ד' אלקיכם ע"ש, וקלסיה הח"ס וכתב שתירוץ זה הוא אמת בלי ספק לדידן אלא שמיישב גם כן למה לא תירץ הרשב"א כן, ועיין שם עוד מ"ש ליישב המנהג דמתחילין קידוש ליל שבת בויהי ערב ויהי בקר יום הששי והוא באמצע הפסוק וכתב מפני צירוף שם הויה שבר"ת יום הששי ויכולו השמים ולא נכון להתחיל יום הששי שאין בו משמעות של כלום והוצרכו לצרף ויהי ערב וכו' ובתחלת הקרא וירא אלקים וכו' והנה טוב מאד לא נכון להתחיל בליל שבת קודש מפני דרשת חז"ל טוב מאוד זה המות והשתא דלא אפשר בענין אחר שרי למפסק הקרא כן י"ל המנהג]:

א

סעיף ז' בהג"ה ואומרים פסוק ואנחנו נברך וכו'. נ"ב הנה בימים הללו שלח לי הרב המאוה"ג מוה' שמעריל את ספרו עיון תפלה והנה מדי שמתי עיוני עליו וראיתי שקרא תגר על מנהג העולם שבפסוקי דזמרה כופלין הללויה וממתינין בהמותר על החזן ותמה דהרי כל פסוקא דלא פסקי' משה באורייתא אנן לא פסקינן. ואני אומר ח"ו לקרוא תגר על מנהג ישראל כי מלבד דיש כמה מנהגים דמחלקין הפסוק כמ"ש המג"א כמה דברים וי"ל דהם ס"ל דדוקא באורייתא לא פסקינן אבל בנביאים וכתובים פסקינן וכעין דס"ל לכמה פוסקים לענין דברים שבכתב א"א רשאי לו' בע"פ דהוי נמי כתורה דוקא כן י"ל בזה ומלבד זה נראה דא"ש דכיון דכאן מסיימים בהללויה א"כ אף שחוזר ואומר הללויה דהוי התחלת הפסוק שאחריו די"ל דלמא כופל התיבה שלפניו רק היכא דניכר ההפסק אז לא פסקינן אבל היכי דאינו ניכר ההפסק שפיר פסקינן רק לכפול התיבה באמת אינו רשאי דהוי כאומר שמע שמע דמשתקין אותו אך זה בכוונה תליא מלתא אם באמת כופל אז אסור דמחזי ח"ו כשתי רשויות אבל כאן לפי האמת אין כוונתו לכפול רק הוי התחלה ממזמור שאחריו וא"כ לפי האמת אין כאן כפילא ופסוקי נמי לא נחשב כיון די"ל שהוא כופל התיבה שלפניו ומנ"ל לאסור בכה"ג. ומצאתי און לי בב"י [סי' נ"א] שדעת קצת ראשונים לכפול כל פסוק שבכל סוף קפיטיל בזה רק קצת ערערו מכח דהוי כאומר שמע שמע ע"ש א"כ נראה דעשו כן בכוונה להיות פשר בין הדיעות דלכפול רק תיבה אחרונה והוא התחלת קפיטיל השני אינו דומה לשמע שמע ואינו דומה להפסק פסוק באמצע [והמעיין בב"ה סי' זה מ"ש בטעם דאומרים ואנחנו נברך יה דאל"כ א"צ להמשיך הללויה דריש פסקא שאחריו אדלעיל יראה כוונתו כמ"ש דאם לא היה מסיים בהללויה לא היה אפשר להמשיכו לעיל מכח דא"א למפסק הכתוב אך אם מסיימין בהללויה אפשר למשכו למעלה מטעם הנ"ל] והנה לישראל כי מנהגם תורה היא וא"ש ודו"ק ואם אינם נביאים בני נביאים הם יהי חלקי עמהם לעוה"ב אמן:

א

[א] ברוך שאמר וכו'. וסימן ראשו כתם פז פירוש ברכה ראשונה תהיה פ"ז תיבות וצריך לאומרו בניגון ונעימה. כתב בספר היכלות ששבח זה תיקנוה אנשי כנסת הגדולה על פתקא שנפל מן השמים ומצאוה כתוב בה, עד כאן. כתב תולעת יעקב שקיבלו שצריך לאומרו מעומד ללמוד שהוא כנגד צורה עליונה, הדא הוא דכתיב שרפים עומדים ממעל לו, וכן כתב הב"ח ריש סימן נ"ג וכן נוהגים כדלקמן סוף הסימן. כתב לחם חמודות דף י"ט דבנוסחאות ראשונות הוא ונמליכך ונזכיר שמך מלכנו, ואחר כך הוגה ונזכיר שמך ונמליכך מלכנו כדי לחבר לשון מלוכה למלכנו, אבל נוסחא ראשונה נכון שיש ארבע שבחים ביחד ונגדלך ונשבחך ונפארך ונמליכך והם ממש כנגד ארבעה שמות המרכבה העליונה. כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא הבריות יאמר בשב"א וחיר"ק וחול"ם ביו"ד, וצריך לומר בפה עמו כי הוא כמנין פ"ז תיבות, גם צריך לומר בתשבחות בחיר"ק בתי"ו ויאחוז בשני ציצית שלפניו בשעת אמירת ברוך שאמר. כתב אבודרהם שאין לומר האל אב הרחמן אלא אב הרחמן דהא אמרינן אלהינו, עד כאן, והכי קיימא לן בברכה שאחר המגילה הרב את ריבנו. ונראה לי דמשום הכי יש לומר ברוך עושה מעשה בראשית, דתיבת מעשה משלים למנין פ"ז תחת תיבת האל. אבל במטה משה כתב בשם מהר"ם דלהכי אין אומרים מעשה שלא להוסיף על מנין פ"ז עיין שם, וכיון דחסרים לנו תיבת אחת יש לנו להשלים בתיבת מעשה נראה לי:

ב

[ב] קודם וכו'. אבל אם סיים עם החזן לא יענה מיהו בישתבח ודכוותייהו אם סיים עם השליח ציבור עונה אמן. והוא הדין אם החזן סיים הברכה אחרת והוא אמר ברכה אחרת עונה:

ג

[ג] בדיבור וכו'. אבל לשון פסקי תוס' שלא לדבר עד דמסיים שמונה עשרה וכשיש נפילת אפים לא ידבר עד אחר נפילת אפים, וכשמתפלל עם הציבור אין לדבר עד שמסיים עלינו. ודוקא בבית הכנסת עראי, אבל בבית הכנסת קבוע אסור לדבר שיחה בטילה לעולם, עד כאן. ובשל"ה ובראשית חכמה האריכו מגודל העונש המדבר בבית הכנסת:

ד

[ד] ובאמצע המזמור וכו'. וכן בין הפסוקים הסמוכים זה לזה אפילו אינם מזמור שלם דינם כבאמצע הפרק דהיינו מהודו לה' קראו עד אמן, והלל לה' תנו עוז וכו' עד ברוך אלהים אל נקמות ה' עד על גאים, נפשינו חכתה לה' עד כאשר יחלנו לך, יהי שם עד על השמים כבודו, ברוך ה' אלהים עד אמן ואמן, ויברך דוד עד לשם תפארתך, אתה הוא ה' לבדך עד במים עזים, ויושע עד ה' ימלוך. ואין להפסיק כלל בין ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד, כמו שאין להפסיק בין ה' אלהיכם לאמת כן משמע בפסקי תוס'. כתב בית יוסף בשם אבודרהם אם יזדמן לו שצריך להפסיק יאמר ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לה' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וברוך ה' אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו את כל הארץ אמן ואמן, ואחר שדיבר יחזור לומר אלו הפסוקים ויגמור ממקום שפסק, עד כאן. וכתב כנסת הגדולה זה לשונו נכתב בצדו זו קולא יתירה לדעתי באמאי שלא כתביה הפוסקים, עד כאן. נראה שהבין דמותר להפסיק כשאומרים כן אף בדבר רשות אפילו שלא מפני היראה או כבוד. ולא נהירא דמיירי בענין דמותר להפסיק, ואפילו הכי אומרים הפסוקים, וכן משמע בלבוש ובלחם חמודות שאביא, ואני ראיתי שכן כתב הכלבו והרשב"ץ סימן ר"ד. כתב הלבוש ומטעם זה קבעו הפסוקים האלה אחר כל הנשמה וכו' שברוב פעמים כשמפסיקין מפסיקין שם, עד כאן. והקשה עליו לחם חמודות דף ל"ט דהא אינו רשאי להפסיק אלא כשיזדמן מפני היראה או כבוד ולכל דבר המזדמן אין לו מקום ועת קבוע. לכן נראה לי שהטעם שהוקבעו בזמירות כדי שיהיה רגילים וידעו בפי כל לאומרם לכשיצטרך ותיקנוה קודם ויברך הואיל ומדברים בלשון ברכות, עד כאן. ואני תמה הא כתב הטעם באבודרהם זה לשונו שאלו הכתובים מצינו אותם כתובים בסוף ספר תילים, ולכן תיקנו לאומרים בהשלמת תילים אחר כל הנשמה וכו', עד כאן, וכן כתב מגן אברהם והאריך עוד בטעמים עיין שם. כתב הלבוש שאין לומר מי ימלל גבורות קודם הזמירות דהוי כמחרף אחר כך שרוצה אבל אחר סיום הזמירות מותר, וכן כתב מטה משה בשם רש"ל. ויאמרו בגוים ה' מלך הב' רפוי והמ"ם ולמ"ד בקמץ וישעך תתן היו"ד בסגו"ל:

ה

[ה] להפסיק וכו'. ומכל מקום לא יפסיק יותר שלא יהא נראה כסוף פסוק. ויפסיק בין כי ובין כל, וידגיש כ"ף של כל, כן כתב של"ה דף (רנ"ב) [רי"ג ע"ב] בשם דרך חיים. עוד כתב שיפסיק מעט בין רחמיך רבים בין ה' בין ה' ימלוך, בין ה' בין וישמרך מכל רע, בין ה' בין ישמר צאתך בין תהילת ה' בין ידבר פי. בפסוק יודוך עמים אלהים יש פסיק בין עמים לאלהים, שאם לא יפסיק נראה כאומר שהעמים הם אלהים, עד כאן. ירושלמי צריך להתיז כי לעולם דלא לשתמע כל העולם, וכן סמ"ך של חסדו צריך להתיז דלא לשתמע בשי"ן חשדו לשון חשד. וכתב לחם חמודות לאו למימרא שידגוש הסמ"ך בדג"ש חזק ותיעשה השו"א נח שלא כמשפט שאין לשנות התנועות כלל, עד כאן. נפשינו חכתה ידגיש החי"ת דלא לשתמע חס ושלום הכתה חס ושלום של"ה. ודע דמזמור הודו לה' קראו הוא מדברי הימים סימן ט"ז ואף דהוא נמי בתהילים מכל מקום יש ביניהם שינוי קצת במקצת מלות כמו שכתב אבודרהם הלכות שבת. צריך לומר לך אתן ארץ כנען בלא את, יעלוץ השדה בצדי"ק ולא בזי"ן, ויאמרו כל העם הוי"ו בפת"ח והיו"ד בדג"ש, עוד וישעך תתן לנו היו"ד בסגו"ל. והא דאמרינן הודו לה' קראו פירוש לפי שדוד תיקנו לפני הארון לומר בבוקר בתמיד של שחר עד באם אל תרעו ובתמיד של בין הערבים מן שירו לה' עד והלל לה', וכתב לחם חמודות מטעם זה נהג מורי מהר"י לחזור ולומר שירו לה' קודם תפילת מנחה, עד כאן. ומסתמא לא היה אומרו אלא עד והלל לה' כמו שכתב הלבוש, ולכך תמיהני על מגן אברהם בסוף סימן רל"ז שכתב בשמו לומר עד והוא רחום:

ו

[ו] צריך לחזור וכו'. משמע קצת דרק פסוק פותח צריך לחזור ולאומרו, דלא כמשמעות הלבוש, גם לשון רבינו יונה שהביא בית יוסף שהוא מקור דין זה אפשר לפרש כן וצריך עיון. ולא דמי לפסוק ראשון דקריאת שמע דהתם כתיב והיו דפסול למפרע כמו שיתבאר בסימן ס"ג סעיף ד' בס"ד, ועיין לקמן ריש סימן ק"א, וצריך עיון:

ז

[ז] לפי שהוא וכו' סוף וכו'. ומהרי"ל כתב הטעם משום דמפסוק ויהי באשמורת הבוקר עד ה' ימלוך יש שם י"ח אזכרות של שם ד' אותיות וד' פעמים י"ח עולה ע"ב אותיות נגד שם ע"ב, ובפסוקי דזמרה מתחילין מויושע ונחסרו ארבע שמות דקודם ויושע לכך כופלין ה' ימלוך ומוסיפין עוד פסוק כי לה' המלוכה וגו' להשלים המנין, והחמישי אינו מן המנין רק מפרש ביום ההוא יהיה ה' אחד. כתב בכתבי האר"י טוב לומר עם השירה פסוק כי בא סוס פרעה וגו'. כתב הלבוש מי כמוך נאדר הכ"ף של כמוך דגושה דאם לא כן נמצא מחרף כאומר ה' מיכה שהוא האיש שגנב השם ועשה העגל שנאמר ועבר בים צרה, עד כאן לשונו. ואם תאמר למה מזכיר כ"ף דמי כמוך נאדר ולא מי כמוך באלים יש לומר שזה אינו סמוך לשם. וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך הכ"ף רפוי שזה לא נאמר על הים, ידמו כאבן הכ"ף דגוש שלא יהא נשמע כאומר ידמוך אבן חס ושלום, וכן עם זו גאלת הג' דגושה כו', כי גם גאה גאה הגימ"ל דגושה ואלו שיצאו מן הכלל שהם דגושים אחר אותיות יהו"א נ"ח בלא מבטל כן כתב רד"ק בספר הדקדוק. כתב אבודרהם יהללוך סלה הסמ"ך בדגש, שככה לו הלמ"ד בדג"ש, הודו על ארץ ושמים בחולם בין הדל"ת והוי"ו אחרונה, הכנעני החתי וכו' ג' ראשונים בלא וי"ו ג' אחרונים בוי"ו. כתב בסידור ר' שבתי סופר יעלזו שו"א ראשונה נחה והשניה נעה כמשפט ב' שוא"ן זה אחר זה, פיפיות הפ"ה ברפה מלכיהם הכ"ף ברפה וכן כל מלכיהם, דכוותיה גדלו הגימ"ל בשור"ק בצלצלי שמע קמ"ץ מפני אתנחתא ופירשו כמו שמע בסגו"ל. ישראל אבינו אבינו קאי על ישראל רצה לומר יעקב אבינו:

ח

[ח] כשמגיע לואתה הוא אלהינו. כן כתב רמ"א בשם רבינו יונה סוף פרק אין עומדין ועיינתי שם לא נזכר מזה אלא מלך לבדך אנחנו מודים בנשמת וכן כתבו הבית יוסף ושולחן ערוך ולבוש לקמן סימן קי"ג. וצריך לומר דסבירא ליה דמסתמא דין אחד להם, ולחם חמודות דף מ"ג לא ראה דברי רמ"א אלו עיין שם. כתב של"ה דף רנ"ד קיבלתי ממורי מהר"ש להשתחוות בעלינו כשאומרים ואנחנו כורעים ומשתחוים דאם לא כן הוחזק כפרן, וכן באשמורת כשנוהגין לומר באו נשתחווה ונכרעה וכו' נשתחוה אל היכל קדשך, ואין להקשות מוכל קומה לפניך תשתחוה דשם אינו אומר על עצמו, מה שאין כן הכא אומר נשתחוה, והא דאין משתחוין לאנחנו מודים לך נראה לי דלשון מודים שאני ועיין בשל"ה שם ובט"ז סימן קי"ג:

ט

[ט] ונוהגין לעמוד וכו'. בשולחן ערוך מהר"י לוריא כתב דיעמוד מויברך דוד עד אתה ה' האלהים. כתב כוונת האר"י שהיה עומד כשהגיע הציבור לה' מלך ה' מלך ה' ימלוך, אף שלא הגיע לשם אך הוא היה אומר סדר הזמירות במקום שהיה אומר. כתב אבודרהם יש באלו מזמורים רמז לעשרה מאמרות ברוך שאמר נגד בראשית ברא, מזמור לתודה נגד יהי אור שאליו כולם צריכין להודות, יהי כבוד כתיב ה' בשמים הכין כסאו נגד יהי רקיע בתוך המים שכבודו של מקום שהבדיל כסאו למעלה, אשרי יושבי נגד יקוו המים שאם לא כן לא היה לבריות מקום לישב בו, הללו נפשי וכתיב בו נותן לחם לרעבים כנגד מאמר חמישי תדשא הארץ מזריע, הללו טוב זמרה כו' מונה מספר לכוכבים וכו' נגד יהי מאורות ברקיע, הללו את ה' וכו' החיה וכל בהמה וכו' נגד ישרצו המים שרץ נפש חיה, הללו שירו לה' שיר חדש נגד תוצא הארץ נפש חיה למינה וזו היא חסידות גדולה שאין רצונו שיזקק מין לשאינו מינו, הללו אל בקדשו כל הנשמה וכו' נגד נעשה אדם, ויברך דוד וכו' ואתה מושל בכל נגד פרו ורבו וכבשוה שהשליט את האדם על הכל ואמרינן דמכל מקום אתה מושל בכל:

י

[י] בנחת וכו'. במטה משה מביא מעשה בשם אור זרוע שבא מת ביום שני לקבורתו ובראשו כתר של עשבים מגן עדן כדי לבטל ריח רע של עולם הזה, ואמרו לו והלא אתה אדם קל, אמר להם רק בזכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת הביאוני לגן עדן ומכבדים אותי, ושמעתי בשם ר' יהודה החסיד דבימות החורף שהוא קר גדול מוטב שילכו לביתם אותם שאינם מלובשים בטוב ואל יקצר בשבחות של הקב"ה לכן יש לאומרם בניגון ובנעימה. כתב הלבוש שנהגו לומר קודם תהילה לדוד פסוק אשרי יושבי משום דילפינן מיניה שצריך לישב שעה אחת קודם שיתפלל, גם פסוק אשרי העם וכו' כלומר שנותנין שבח שזכינו להלל, עד כאן, וזה דלא (כר"ש) כרש"ל בתשובות סימן (י"ד) ס"ד שכתב שאין לאומרו, וכן לחם חמודות דף ל"ח הסכים וכתב דאין לשנות מנהגנו עיין שם, בתניא מצאתי טעם טוב שאומרים בתחילה שלוש פעמים אשרי כנגד שלוש פעמים שאומרים תהילה לדוד בכל יום. כתב הרוקח באשרי תר"מ אותיות כנגד תרי"ג מצוות וכ"ז אותיות התורה. כתב של"ה התהלות יש ווי"ן באמצע חוץ מפסוק חנון ורחום וכו', ופסוק קרוב ה' וכו' סימן לך באשרי ח"ק א"ל, ח' מחנון, ק' מקרוב, הרי ח"ק, א' מארך ל' מלכל, הרי א"ל, לומר לך חק אל הוא לאומרו בכל יום ועיין לקמן ריש סימן קל"ב:

יא

[יא] בנגינה וכו'. לשון רש"ל בתשובת סימן ס"ד ראוי לקוראו ולמשוך אותו ולנגן, עד כאן. עוד כתב דיש אומרים שלא לאומרו בערב תשעה באב וטעות גדול הוא, עד כאן, וכן כתב מטה משה סימן תשי"א שנוהגין בין בערב תשעה באב בין בתשעה באב:

יב

[יב] בשבת וכו'. לקמן במנהגים סימן י"ח כתב דיש אומרים שיש לומר אותו ולהתחיל הריעו ואין נוהגין כן. כתב במנהגים דאף ביום טוב אומרים מזמור שיר ליום השבת דיום טוב מיקרי שבת וכן כתב לחם חמודות דף ל"ח והוסיף עוד טעם דאין הכוונה שיהא כנגד מה שהיו אומרים הלוים ביום זה אלא סדר שבתות וזמירות הוא אומר, וסיים דהמשנים לומר מזמור שיר ליום השבת טעות גמור הוא:

א

א) [סעיף א'] אומרים ברוך שאמר וכו' וצריך לאומרו בניגון ובנעימה כי הוא שיר נאה ונחמד. וכתב בספר היכלות שיש בו פ"ז תיבות וסי' ראשו כתם פז. טור. וכתב בתולעת יעקב בשם א"ז שבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה על פי פתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו ויש בו פ"ז תיבות וקבלו לאומרו מעומד וכו' עכ"ל ב"ח סי' נ"ג. ט"ז סק"א. א"ר אות א' סו"ב אות א' ש"ץ דס"ו ע"ד. וכתב הסו"ב שם בשם ס' הגן וז"ל בב"ש יש פ"ז תיבות להודיע שכל מי שאומר ב"ש בקול נעים ובכוונה הקב"ה עושה לו כתר של פז שנאמר ראשו כתם פ"ז עכ"ל. בפה עמו בסגו"ל. בתשבחות בחיר"ק, ויאחוז בב' ציציות שבטלית שהם כנגד פניו בשעת אמירת ב"ש. מ"א סק"א בשם הכוונות. והב"ד לעיל סי' מ"ח עי"ש. וכ"כ אחרונים. ועיין מחב"ר בקו"א אות ד' והב"ד הש"ץ דס"ו ע"ב יעו"ש:

א

ב) שם אומרים ברוך שאמר וכו' נוסח פ"ז תיבות של ברוך שאמר שכתבנו לעיל בסי' מ"ח בשם האר"י ז"ל זה לא ישתנה כלל בכל זמן בין בחול בין בשבת בין ביו"ט בין בר"ה בין ביוה"כ מפני שיש בו סודות נעלמים כמ"ש בשער הכוונות דרוש תפלת השחר די"ז ע"ג. וכ"כ מ"ח בתפלת היצירה פ"א אוח ד'. יד אהרן בהגה"ט. וכ"כ הפר"ח אות א'. וכ"כ החיד"א בצפורן שמיר סי' ב' אות י"ט. וכ"כ דברי מנחם בהגב"י אות ו' בשם מהר"א נחום יעו"ש. וכ"כ החס"ל אות ב'. ודלא פמ"ש הכנה"ג בהגה"ט בשם הרד"א דבשבת אומרים ברוך המנחיל מנוחה וכו' וביו"ט ברוך שנתן מועדי וכו' וכתב החיד"א במחב"ר בקו"א סי' נ"א אות ב' דאפי' אם הצבור יאמרו נוסח אחר הוא לבדו יאמר נוסח המתוקן הנז' כי תוכו רצוף סודות נוראים עכ"ל. והב"ד הש"ץ דף ס"ו ע"ב. וכ"כ בצפורן שמיר שם ובקש"ג סי' ז' אות כ"ה. סידור בי"ע אות ב':

א

ג) [סעיף ב'] אם סיים ברוך שאמר קודם שסיים החזן וכו' משמע אבל אם סיים עם החזן בבת אחת לא יענה אמן דהוי עונה אמן אחר ברכותיו. וכ"כ המ"א סק"ב. א"ר אות ב'. סו"ב במקו"ח אות א'. ה"ב אות א'. ברכ"י אות ב'. קש"ג סי' ז' אות כ"ו. ש"ץ דס"ז ע"א. ר"ז אות ג'. סידור בי"ע אות י"א. בן א"ח פ' ויגש אות ח':

א

ד) שם עונה אחריו אמן. ויותר טוב אם יוכל להתחיל ג"כ מזמור לתודה ואח"כ יענה אמן כדי שלא יפסיק בין הברכה לדבר שמברך עליו. חס"ל אות ג':

א

ה) ואם החזן סיים ברכה אחרת והוא אמר ברכה אחרת מותר לענות אמן. מ"א שם. א"ר שם. ר"ז שם, סו"ב אות ב'. מיהו הרב יד אהרן בהגה"ט חלק על דברי המ"א הנ"ל וכתב דאין נראה לחלק בין הברכות שוות לכשאינן שוות לדעת הרח"ש דהכל נראה כעונה אמן אחר ברכותיו עד כאן לשונו. וכן נראה דעת המאמ"ר אות א' אבל הברכ"י אות ג' פסק כדברי המ"א וכתב דלא כהרב יד אהרן. וכן פסק בספרו קש"ג סי' ז' אות כ"ו. וכ"כ הרב המגיה בש"ץ דס"ז ע"א ועי"ש שכתב על דברי המאמ"ר שהוא דוחק גדול וסיים כיון דלדעת האומרים חייב לענות אמן אם לא יענה גדול עונו מנשוא כנודע עונשו של ביטול אמנים ולדעת הי"א דסבר דלא יענה אינו אלא משום דמחזי כעונה אמן אחר ברכותיו וזה אינו כ"כ איסור גדול ולא אמרו אלא מגונה הוי וכמ"ש הפר"ח ז"ל דהעונה אמן אחר ברכותיו מגונה הוי אבל שתוקי לא משתקינן ליה. וכדאמרינן פ' אין עומדין עי"ש. א"כ כל כי האי מילתא דנידון דידן יענה אמן מפני הספק של חומר ביטולו ואפי' גנאי ליכא עכ"ל. וכ"כ שע"ת אות ב':

א

ו) [סעיף ג'] אחר ישתבח יכול לענות אמן אחר ברכת עצמו. וכ"כ מרן ז"ל לקמן סי' רט"ו סעיף א'. וכ"כ בשער הכוונות בנוסח התפלה דנ"א ע"ב. והב"ד לעיל סי' מ"ח יעו"ש. וכ"ה בסידור הרש"ש ז"ל ועיין מ"ש מור"ם שם סי' רט"ו בהגהה שאין עונים אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים וכו' יעו"ש. וע"כ כתבתי זאת אע"ג דבל"ה אנן קיי"ל כדברי מרן ז"ל מפני שיש אשכנזים הולכים ע"פ דברי האר"י זלה"ה ודו"ק:

א

ז) [סעיף ד'] צריך ליזהר מלהפסיק בדיבור וכו' לפי דב"ש הוי ברכה שלפני פסוקי דזמרה וישתבח הוי ברכה אחרונה. טור. מ"א סק"ג. ר"ז אות ד'. ועיין לקמן ריש סי' נ"ד ואפי' בלשון הקדש אסור להפסיק בדיבור. וכן בכל מקום שאסור להפסיק אסור אפי' בלשון הקודש. מ"א ריש סי' ס"ו. סידור בי"ע אות ה'. קיצור ש"ע סי' י"ד אות א'. ועיין לקמן אות ט"ו ובסי' ס"א אות א' ולעיל סי' כ"ה אות ג"ן. ואם עבר והפסיק בדיבור בין ב"ש לפסקד"ז או באמצע פסקד"ז א"צ לחזור ולברך ברכת ב"ש כ"מ מדברי מרן ז"ל שכתב צריך ליזהר וכו' משמע דאינו אלא זהירות בעלמא אבל לא שצריך לחזור הברכה אם הפסיק ול"ד לברכת המצות והנהנין דהתם תיקנו הברכה בשביל המצוה או ההנאה ההיא אבל הכא לא תיקנוהו בשביל הזמירות אלא תיקנוהו ע"פ פתקא דנפל מן שמיא רק שקבעוהו קודם הזמירות ודו"ק. ודלא כמ"ש זכור ליצחק הררי סי' ז' וסי' ח':

א

ח) שם צריך ליזהר מלהפסיק וכו'. כתב הרד"א שהר"ם כשהיה צריך להפסיק בין ב"ש לישתבח היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לה'. וברוך ה' לעולם אמן ואמן. וברוך ה' מציון. וברוך ה' אלהים אלהי ישראל. וברוך שם כבודו לעולם וכו'. וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר גם אלו הפסוקים לפי שהם כמו ברכה עכ"ל. ב"י ב"ח. ט"ז סק"ב. מ"א סק"ד. א"ר אות ד'. עט"ז. סו"ב אות ג' ר"ז אות ה'. ש"ץ דס"ז ע"ג. וכתב כנה"ג בהגב"י וז"ל זו קולא יתירא לדעתי בא וראה שלא כתבוהו הפוסקים. הגהה כ"י עכ"ל. והביאו א"ר שם וש"ץ שם. וכתב א"ר שם וז"ל נראה שהבין דמותר להפסיק כשאומרים כן אף בדבר הרשות אפילו שלא מפני היראה או כבוד. ולא נהירא דמיירי בענין דמותר להפסיק ואפ"ה אומרים הפסוקים. וכ"מ בלבוש ול"ח עכ"ל יעו"ש, וכ"כ סו"ב שם. פרמ"ג במש"ז אות ב'. מאמ"ר אות ג'. ש"ץ שם שע"ת אות ג'. וכשמפסיק לקדיש וקדושה וכיוצא שמותר להפסיק א"צ שיאמר אלו הפסוקים דלא חמיר מק"ש וברכותיה. וכן המנהג פשוט בינינו. מאמ"ר שם. ש"ץ שם, שע"ת שם:

א

ט) שם צריך ליזהר מלהפסיק וכו'. כתב סו"ב שם בשם המדרש וז"ל א"ר יוסי פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי לאליהו ז"ל ועמו ארבעת אלפים גמלים טעונים א"ל מה אלו טעונים א"ל אף וחימה לעשות נקמה באף וחימה למי שמספר בין קדוש לברוך. בין ברכה לברכה. בין פרק לפרק. בין אמן יהא שמיה רבה ליתברך בין גאולה לתפלה. ולא עוד אלא שאין תפלתו נשמעת שנאמר ולא אותי קראת יעקב עכ"ל. וכ"כ ש"ץ דס"ז ע"ב. ועיין בב"י סי' נ"ו ובאחרונים שם שהביאו גם כן המדרש הזה יעו"ש:

א

י) שם צריך ליזהר מלהפסיק וכו'. ובין ישתבח ליוצר אסור להפסיק כמ"ש בסי' נ"ד סעי' ג'. מ"א סק"ג. ר"ז אות ד':

א

יא) שם צריך ליזהר מלהפסיק בדיבור משיתחיל בברוך שאמר וכו' אבל אחר ברכת ברוך שאמר מותר לענות אמן של אחר ברכות כמש"ל סעי' ב'. וכן בין פסוקי דזמרה מותר לענות אמן של אחר ברכות כמ"ש בשער הכונות דף א' ע"ג שהאר"י ז"ל היה עונה אמן באמצע הזמירות אחר המברכים י"ח ברכות של ברכת השחר יעו"ש. וכ"כ בפע"ח שער הברכות פ"א. וכ"כ מ"א סק"ג בשם הכונות. וכתב שם המ"א וז"ל ונ"ל דאפי' באמצע הברכה מותר לענות אמן כיון שלא הוזכרה בגמרא עכ"ל. מיהו הברכ"י אות א' ואות ד' הוכיח דנתקנה קודם התלמוד יעו"ש. וכ"כ אנן לעיל אות א' בשם תולעת יעקב דאנשי כנה"ג תיקנוה יעו"ש ועיין פרמ"ג בא"א אות ג' דס"ל דיכול לענות אמן של אחר הברכות באמצע ברוך שאמר יעו"ש. וכ"כ ר"ז אות ה'. אמנם החיד"א בקש"ג סי' ז' אות כ"ט ואות ל' כתב דמדברי האר"י ז"ל משמע דבאמצע ברוך שאמר לא יענה אמן ונראה דכוונת הרב ז"ל הוא על אמן דברכות דלא יענה באמצע. דב"ש נתקן קודם התלמוד. אבל יוכל לענות קדושה וברכו וקדיש מידי דהוה אק"ש וברכותיה דעונה באמצע הפרק וכמ"ש בש"ץ דס"ז ע"ב עכ"ד. וכ"כ הזכ"ל בח"ג אות ב' דף ה' ע"ב באות כ"ט ואות ל'. סידור בי"ע בדיני ב"ש אות ט' ואות יו"ד וה"ה דיכול לענות חמשה אמנים ראשונים של הקדיש ומודים אבל לא אמנים של על ישראל ויהא שלמא כמו שמפסיקים בק"ש וברכותיה וכמו שנבאר בס"ד בסי' ס"ו סעי' ג' וה"ה לכאן. וכן כתב בן א"ח פ' ויגש אות ט'. ועיין מש"ל סי' ה' אות ד':

ב

יא) וכל זה הוא אם התחיל בברכה שבאמצע ברוך שאמר דהיינו שהתחל לומר ברוך אתה ה' אלהינו מ"ה האל אב הרחמן וכו' אבל קודם לכן יוכל לענות גם אמן של אחר הברכות אבל לא אמן של על ישראל ויהא שלמא וברוך הוא וברוך שמו כיון שאינם חובה כ"כ אלא מנהגא בעלמא כמ"ש הש"ץ דפ"ה ע"א. וא"כ למה יפסיק בזה בשבח הגדול. הזה. וכשמפסיק לענות קדיש וקדושה וכו' בברכה שבאמצע ברוך שאמר וגם אמן של אחר הברכות קודם שהתחיל בברכה שבאמצע ב"ש זה לא חשיב מוסיף על פ"ז תיבות שבברכת ב"ש דאינו חשוב מוסיף אלא א"כ מוסיף איזה שבח בנוסח ברכת ב"ש אבל לא כשעונה אתה דבר שבקדושה שנתחייב לענות מחמת אחרים ואינו נוגע לנוסח ב"ש והוא פשוט. ועיין בן א"ח באות הנז' שכתב כשמפסיק לענות לכל דבר שבקדושה בי"א ברוך הראשונים קודם שהתחיל לומר הברכה שבאמצע ברוך שאמר שחוזר ואומר ב"ש מתחילתו עד סופו כדי שיאמר פ"ז תיבות אלו בלתי יתרון תיבה אחרת עמהם יעו"ש. ול"נ דאם חשיב עניית דבר שבקדושה תוספת על פ"ז תיבות אם כן למה התירו הפוס' לענות בברכה שבאמצע ב"ש ואם אינו חשוב תוספת גם בי"א ברוך הראשונים לא חשיב וא"כ למה צריך לחזור לאומרו מתחלתו ואדרבה דאם חוזר לאומרו מתחלתו הוי כמוסיף דכיון דאמר מקצת הברוכים וחוזר לאומרם הוי כמוסיף בנוסח הב"ש עצמו שכופל הדברים ועוד שי"ג ברוך אלו יש בהם כוונה כמ"ש בשער הכוונות די"ז ע"ג ואם חוזר לאומרם הוי מוסיף. וגם מ"ש באות הנז' והביא ראיה מס' כף החיים סי' ח"י אות ה' לא ידענא מה ראיה יש משם. והרי לך לשונו אם בעודו מברך ברכות השחר בתוך הברכה שמע קדיש או קדושה לא יענה וכו' וכן באמצע הברכה שאמר ברוך אתה ה' מברוך שאמר לא יענה לקדיש וקדושה ומודים עד אחר שיגמור מלך מהולל בתשבחות עכ"ל. ור"ל כיון דברכת ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות קצרה לא יפסיק באמצעה וכמש"ל סי' ה' אות ד' יעו"ש ודו"ק:

א

יב) י"ג ברוכים שיש בברוך שאמר הם כנגד י"ג תיקוני דיקנא כמ"ש בשער הכוונית בדרושי תפלת השחר די"ז ע"ג יעו"ש. פע"ח שער הזמירות פ"ד:

א

יג) הפסוקים של יהי כבוד ה' לעולם וכו' שאומרים אחר מזמור לתודה תמצא שהם ח"י פסוקים ובהם ח"י אזכרות הרומזות לח"י עלמין שמקבל חיות ושפע רב מאילנא דחיי וז"ס חי חי הוא יודוך וכו' וכל זה להטיל לחקל תפוחין קדישין ולכן באלו הי"ח פסוקים יש קי"ז תיבות וע"ה הרי קל"ח כמנין חקל תפוחין. והשפע בא לו מד' הויות וג' אהיה. וז' שמות אלו הם בגי' פותר וע"ה תרפ"ז כמנין ז' שמות הנז' ויוסף נקרא פותר כנודע ובזה נעשה כתר לחקל תפוחין קדישין כנ"ל. ולזה ס"ת עולה כתר לרמוז כי הוא סוף כל דרגין וזה הכתר הוא מכ"ב אתוון ולכן אומרים תהלה לדוד אחריו מיד בלי הפסק אפילו בשבת שנרמזו בה הכ"ב אתוון ולכן אין להפסיק בין הפסוקים האלו לתהלה לדוד בשום פסוק אחר כלל להיות כי פוגם בכתר הנז' ח"ו ולכן תיכף יתחיל לומר אשרי וכו' תהלה לדוד וכו' שער הכוונות שם ע"ד. פע"ח שם פ"ה, ועיין בס' מ"ח בתפלת היצירה פ"ג אות ד' שכתב שס"ת הח"י פסוקים הללו עם הח"י פסוקים עצמן הם מספר כת"ר יעו"ש וכ"כ בהגהות וביאורים שבשער הכונות הנד"מ ומ"ש שם בפע"ח נראה שט"ס הוא וצ"ל בס' מ"ח:

א

יד) פסוק והוא רחום יכפר עון יאמר אותו אפי' בשבת כמ"ש לעיל סי' מ"ח בשם האר"י ז"ל וכ"כ המחב"ר סי' רס"ז אות ג' יעו"ש. וכ"כ בספרו קש"ג סי' ז' אות מ'. ש"ץ דס"ט ע"א שע"ת אות ג' וה"ה מה שאומרים קודם פ' התמיד שתרחם עלינו ותמחול לנו את כל חטאתינו וכו' וכיוצא בזה בנוסח התפלה אומרים אותו אפילו בשבת ומ"ש בשער הכונות בדרושי ר"ה דף צ' ע"א שאין לומר א"מ חטאנו לפניך וכו' בשבת הוא מפני שאין זה מתוקן בנוסח התפלה הרגיל בכל יום אבל דבר המתוקן בנוסח התפלה שבכל יום צ"ל והוא פשוט. וכ"כ לקמן סי' קל"א או' ט"ו וסי' רס"ז אות ה' בשם כמה פו' יעו"ש:

א

טו) ה' מלך שבפסוקי יהי כבוד א"צ לעמוד דלא כהר"י בסידורו. קש"ג שם אות מ"א. וכ"מ מדברי האר"י ז"ל כמש"ל סי' ן' אות ח' יעו"ש ועיין פתה"ד אות ח' ואין להפסיק כלל בין ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך לעולם ועד כמו שאין להפסיק בין ה' אלהיכם לאמת. א"ר אות ד' בשם פסקי תו' ור"ל כמו שאין להפסיק בין תיבות ה' אלהיכם לתיבת אמת כמ"ש לקמן סי' ס"ו כך אין להפסיק בין תיבת ה' לתיבת מלך או לתיבת מלך או לתיבת ימלוך משום דמשתנה הענין והוי כמזכיר ה' לבטלה אבל בין תיבות ה' מלך לתיבות ה' מלך וכו' פשיטא דיכול לענות קדיש או קדושה או אמן כמו שאר הפסוקים של יהי כבוד וכו' כיון שאין משתנה הענין ולא הוי כמזכיר ה' לבטלה דהא אמר ה' מלך וה"ה בכ"מ שמזכיר את השם אסור להפסיק בין תיבת ה' לתיבה שלפניו או לתיבה שלאחריו היכא שמשתנה הענין דהוי כמוציא ש"ש לבטלה וכן כשהשם ריש פסוק אסור להפסיק אחר תיבת ה' עד שיאמר איזה תיבות אחר תיבת ה' בענין שלא ישתנה הענין והוי כמוציא ש"ש לבטלה ודו"ק:

א

טז) שם בהגהה. ואפילו לצורך מצוה אין לדבר בין ב"ש לישתבח. וכ"כ האחרונים. סו"ב במקו"ח אות ב' ש"ץ דס"ז ע"ב. קש"ג סי' ז' אות ל"א. סידור בי"ע אות א'. ר"ז אות ד'. ואפילו בשתיקה אין להפסיק. קש"ג שם. סידור בי"ע אות ב'. ועיין לעיל אות ו':

א

טוב) לא ירמוז בעיניו ולא יקרוץ בשפתיו ולא יראה באצבעותיו תוך פסוקי דזמרה ואפילו בין מזמור למזמור כמו שהדין בק"ש. סידור בי"ע אות ג'.

א

חי) לצורך רצוה מותר להפסיק ברמיזה תוך פסוקי דזמרה אפילו בתוך המזמור דלא עדיף מק"ש דמותר להפסיק ברמיזה לצורך מצוה בפרשה שניה לפי רוב הפוסקים ז"ל. ובפסוקי דזמרה כ"ע יודו דמותר לצורך מצוה להפסיק ברמיזה. סידור בי"ע אות ד':

א

יט) אם הפסיק ושהה כדי לגמור את כולה עיין לקמן סי' ס"ה יסי' ע"ח וכדינו שם דינו כאן. פר"ח אות ד'. שתילי זיתים אות ה' ועיין בדברינו לקמן סי' ג"ן אות י"א:

א

ך) אלו שמפסיקים בפיוטים ביו"ט ובשבוע הבן וכיוצא ראוי לגעור בהם והם חוטאים ומחטיאים את הרבים ועוברים אלפני עור שבסיבת אריכותם מפסיקין הקהל ומדברים זה את זה מילי דעלמא ואל' הוה בין ישתבח ליוצר החרשתי אבל בין ב"ש לישתבח שהם ברכות שנתקנו אחת קודם המזמורים ואחת לאחר המזמורים כל המפסיק וכל מי שבידו למחות ואינו מוחה עתידין ליתן את הדין וכדלקמן סי' ס"ח. פר"ח שם. ועיין לקמן סי' ד"ן סעי' ג'. וכתב בשל"ה אפי' בשבועות שנוהגין להביא לכל א' מיני עשבים להריח בהם לכבוד מתן תורה צריכין ליזהר שלא לברך עליהם ולא יריחו עד אחר העמידה כדי שלא יפסיקו. וכל מי שמפסיק ודובר דבר גורם רעה לעצמו ונקרא נרגן מפריד אלו"פ. סו"ב אות ד' ועיין לקמן סי' תצ"ד אות נ"ז:

א

כא) כל אמן יכול לענות באמצע פסוקי דזמרה. אחרונים. קש"ג הי' ז' אות ל"ד. סידור בי"ע אות ח' וכ"ש עניית קדיש וקדושה וברכו ומודים דאפי' באמצע ברכת ב"ש עונה כמש"ל אות יו"ד. וכ"כ סידור בי"ע שם:

א

כב) דוקא אמן יכול לענות על כל ברכה אבל ברוך הוא וברך שמו לא יענה תוך פסוקי דזמרה. מהר"י אזולאי ז"ל בספר טוב עין בשם האחרונים. סידור בי"ע אות ט'. ר"ז סי' קכ"ד אות ח', וכ"כ ח"א כלל ך' אות ג'. קיצור ש"ע סי' י"ד אות א'. וה"ה אמן של על ישראל ויהא שלמא ועושה שלום לא יענה כמש"ל אות יו"ד:

א

כג) הקורא ק"ש ושמע קול רעמים כתב המ"א סי' ס"ו סק"ה דיפסיק ויברך. וכ"כ ח"א באות הנז"ל. ר"ז שם אות ד'. אבל הרב בכור שור דק"ט ע"א חלק על המ"א בטוב טעם ודעת יעו"ש. והביאו המחב"ר שם אות ג'. סידור בי"ע אות יו"ד. וכתב דה"ה בפסוקי דזמרה אין להפסיק לברך ברכת רעמים ועיין לקמן סי' ס"ו אות ט"ז:

א

כד) מב"ש לא יפסיק אפי' לקרות פסוק שמע ישראל עם הציבור אלא יאמר התיבות שאומר בשעה שהציבור אומרים פסוק שמע ישראל בניגון הציבור שיהא נראה כאלו קורא עמהם. ש"ע סי' ס"ה סעי' ב'. ודלא כב"ח וט"ז. קש"ג סי' ז' אות ל"ב סידור בי"ע אות י"א וכתב וכן עיקר. ועיין בדברינו לקמן סי' ס"ה אות ו':

א

כה) כהן שקראוהו לעלות לתורה ולנ"כ עולה וקורא ונושא כפיו. סידור הרב יעב"ץ ז"ל. קש"ג סי' ז' או' ל"ד. סידור בי"ע או' י"ד ואות י"ז:

א

כו) ולקרותו לכתחלה לעלות לס"ת כשהוא בפסוקי דזמרה כתב המ"א בסי' קל"ה סק"ו אפשר דשרי. והביאו סידור בי"ע אות ט"ו. וכתב וז"ל ולי נראה דהם הוא כה ואין כהן אחר בביה"כ מבלעדו מותר לקרותו לכהן לס"ת אפי' לכתחלה. וכן אם הוא לוי. אבל אם הוא ישראל יש להחמיר שלא לקרותו לכתחלה עכ"ל. וכ"כ פרמ"ג בא"א סי' קל"ה אות ו'. יראה באין כהן אחר מיירי. וכ"כ שערי אפרים שער א' אות א'. וכתב שם וטוב שלא יפסיק באמצע פסוק או ענין ממש יעו"ש:

א

כז) ואע"ג שעולה לס"ת מ"מ ישתוק ולא יקרא עם החזן כלל וכ"ש שלא יפסיק לומר לחזן שיאמר מי שבירך וכמ"ש מ"א בסי' ס"ו סק"ח לענין ק"ש וה"ה בפסוקי דזמרה. וכ"כ בי"ע אות י"ז. ודלא כמ"ש שם השע"א שיקרא עם הקורא בלחש. ועיין לקמן סי' ס"ו אות כ"ד:

א

כח) אם הוצרך לנקביו תוך פסוקי דזמרה וחזר יטול ידיו ואין לברך אשר יצר עד אחר ישתבח כיון שיש שהות דיכול לברך עד חצי שעה כמש"ל סי' ז' אות ז' ואות ח'. ועיין ח"א כלל ך אות ג' ובסי' ג"ן סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד אות ז'.

א

כט) [סעיף ה'] בין המזמורים האלו וכו' וה"ה נמי באמצע ב"ש דשואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד דלא עדיף מק"ש וברכותיה כמש"ל ריש סי' ס"ו. מט"י אות א' יעו"ש. והיינו בפנים חדשות אם לא ישאל יבא לידי שנאה. ובבה"כ שאין אנו שואלין בשלום חלילה להשיב ולשאול אפי' בד"ת לא בין הפרקים ולא בברכותיה ולא בפסוקי דזמרה. כך מצאתי בהגהות מרדכי שנדפס בקראקא. כנה"ג בהגה"ט סי' ס"ו. מ"א שם סק"א. א"ר שם אות ב'. סו"ב שם אות ב' מ"א כלל ך' אות ו' סידור בי"ע אות ז' ועיד עיין לקמן בדברינו לסי' ס"ו אות ג' בס"ד:

א

ל) [סעיף ו'] צריך להפסיק בין אלילים וכו' גם בין כי לכל יש פסוק ולכן הכף דגושה. ובין העמים לאלילים. ובין שמים לעשה צריך ג"כ להפסיק שלא תבלע המ"ם. של"ה. מ"א סק"ה. י"א בהגה"ט. וכן צריך להתיז כי לעולם חסדו דלא יהיה נראה כאומר כלעולם חסדו. וכן צריך להתיז סמך של חסדו שלא יראה כאומר חזדו בזיין. שכנה"ג בהגב"י סי' ן' אות א'. י"א שם ע"ז הסי':

א

לא) [סעיף ז'] צריך לכוין בפסוק פותח את ידיך וכו' בטור כתב וצריך לכוין בתהלה לדוד דא"ר אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח לו שהוא בן עוה"ב, ויותר יכוין בפסוק פותח את ידיך שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שמשגיח על בריותיו ומפרנסן עכ"ל. והא שכתב הטור שעיקר מה שקבעוהו וכו' מפני שבגמרא ברכות דף ד' ע"ב נתנה טעם אחר ג"כ משום דאתיא באל"ף בי"ת. וכתב ה"ר יונה בפרק אין עומדין דכיון דעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירת, ואם לא כיון צריך לחזור ולאמרו פעם אחרת. ונראה שאעפ"י שלא כיון בכולו כיון שכיון בפהוק פותח את ידיך סגי. וכתוב בס' אוהל מועד האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב פי' שמצוה זו מכרעת אבל משום מצוה זו בלבד איני בן העוה"ב עכ"ל ב"י. ועיין מ"א סי' א' סק"ז שכתב בשם הבחיי פ' צו דמ"ש כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכל יום מובטח לו שהוא בן עוה"ב אין די באמירה אלא בביאור הפרשה ויכיר נפלאות ה'. וכתב שם המחח"ש דהכונה שע"י האמירה בכונת הלב יכיר קצת מחסדי הבורא וקצת מגדולתו ועי"ז יהיה חרד על דבר ה' וישמור עצמו מן החטא. ואם עון בידו ירחיקהו וישוב בתשובה שלימה ועי"ז יזכה לעוה"ב.

א

לב) שם ואם לא כיון צריך לחזור ולאומרו וכו'. ואע"ג דהאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונה כמ"ש בסי' ק"א הכא דאינו אלא פסוק א' חוזר דיכול לכוין. מ"א סק"ו. סו"ב אות ה. ר"ז אות ח'. ועוד נראה דהתם הוא הטעה דשמא גם בחזרה לא יכוין וה"ל פ"ב ברכה לבטלה משא"כ הכא. סו"ב שם. פרמ"ג א"א אות ו' (ומ"ש פתחי עולם אות י"ב בשם א"א במחכ"ת היא שגיאה כאשר יראה המעיין ודו"ק) וכן כתב הברכ"י אות ה' דמשמע מדברי מרן ז"ל דדוקא פסוק פותח את ידיך צריך לחזור ולאומרו וכו' וכן מוכח מדברי רבינו יונה וכן עיקר ודלא כהרב הלבוש שכתב דיחזור כל המזמור עכ"ד. וכ"כ בספרו קש"ג סי' ז' אות מ"ב. ש"ץ דס"ט ע"ב. סידור בי"ע אות ג':

א

לג) שם צריך לחזור ולאומרו וכו' הרב ברכת הזבח בספר תפארת שמואל דף מ"ב כתב דלהכי תיקנו לאומרו ג"פ דאי אפשר שלא יכוין פעם אחת כדי שיזכה לעוה"ב. וכ"כ באו"ח דכ"א ע"א, ברכ"י שם. ובשיו"ב אות ג' כתב וז"ל תהלה לדוד פעם אחת צריך לאומרו אלא דחכמים אחרונים התקינו לאומרו בפסוקי דזמרה ובסדרא ובמנחה שמא יפשעו בפעם או בשתים ותשאר אחת בידם מפני שאינו חייב לומר ג"פ וראיה שבת דאין בה סדרא ואין בה תהלה לדוד אלא ב' פעמים ואף בקדושה דסדרא בשתי ישיבות אומרים תהלה לדוד בבית רבינו שבבבל אין אומרים וסומכין לומר שבת תוכיח שאין אומרים אלא ב"פ, סדר רב עמרם גאון כ"י. והאידנא כ"ע אמרי ליה ג"פ גם בשבת עכ"ל. ועיין מאמר אות ד' שכתב דגרסתם בגמרא לא היה ג"פ ביום כ"א כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו' יעו"ש. וא"כ לפ"ז מי ששכח ולא כיון בפסוק פותח א"י שבתהלה לדוד שאומרים אחר ב"ש ולה נזכר עד אחר שאמר אחריו פסוקים אחרם א"צ לחזור לאומרו כיון שיש לו תשלומין לכוין בתהלה לדוד שאומרים אחר העמידה ולמה ליה להפסיק ולאומרו במקומות אחרים אשר אינם מקומו אבל אם שכח לכוין בפסוק פותח את ידיך אשר אחר העמידה יחזור לאומרו בכל מקוה שנזכר כי שם לא יש דין הפסק:

א

לד) שם ואם לא כיון צריך לחזור וכו'. ועיקר הכוונה הוא שיבין פי' המילות שהקב"ה משגיח על בריותיו ומפרנסן כמש"ל באות ל'. וכן כל מקום שנזכר כוונה בדברי הפשטנים הוא פי' המילות שיבין מה שהוא אומר כמ"ש ח"א כלל י"ח אות ב'. אבל לא שמות וכוונות כי אין אתנו יודע בזאת ואפילו הלומדים בכתבי האר"י ז"ל לא יעשו זאת כי אפשר יקצצו בנטיעות אם לא עד אשר ילמדו מפי סופרים וספרים וכולי האי ואולי אם יבינו הענין ושב וא"ת עדיף אכן יזהרו מאד בפי' המלות ולא יחסרו תיבות ואותיות ובפרט בשעת אזכרת השמות כי ה' יראה ללבבות. ומיהו בפהוק פותח את ידיך יש לכוין כוונה פשטית שר"ת של 'פות'ח 'את 'ידי'ך פא"י ס"ת חת"ך ומשביע גי' חת"ך. ועיין בשער הכוונות. ולמודעי אני צריך הלומדים בכתבי האר"י ז"ל ומכוונים בהידור הרש"ש ז"ל כוונות הברכות והתפלות שקודם כל יזהרו לכוין בפי' המילות ואזכרת השמות ע"פ הפשט וגם בהברת המילות שלא יחסר מהם שום אות ואח"כ תבא עליהם הכוונה וצריך ליזהר בזה הרבה מאוד וגם לפנות לבם מכל מחשבה בעת התפלה שאם ככה לא יעשו אפשר שח"ו טורפים להם תפלתם לפניהם ואומרים עליהם לאמר איך עד הפשט לא הגיעו ועושים להם כוונים ר"ל והחי יתן אל לבו:

א

לה) שם הגהה. ואומרים פסוק ואנחנו נברך יה וכו' והטעם כתב הטור בשם רב עמרם כדי לשלשולי הללייה בתר הללויה. דכולהו פרשיות עד כל הנשמה תהלל יה אתינהו סוף פרקא הללויה. וריש פרקא הללויה. דהללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פרקא הוא. משו"ה מוסיפין ואנחנו נברך יה עכ"ל. והב"ד ט"ז סק"ג. וב"י בשם הכלבו כתב הטעם לפי שאחז"ל כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העוה"ב לפיכך אחר שאמרנו תהלה לדוד אנו אומרים ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם כלומר שנזכה לאומרו לעוה"ב יעו"ש. ונ"מ בין הטעמים דלטעם ר"ע א"צ לאומרו כ"א בתהלה לדוד שבתוך ברכת ב"ש אבל אחר העמידה ובמנחה א"צ לאומרו כיון דלא שייך טעם כדי לשלשל הללויה וכו' אבל לטעם שכתב הכלבו צריך לאומרו בכל הג"פ ביום שאומרים תהלה לדוד וכן המנהג כמ"ש הכלבו. מ"א סק"ז ומחה"ש. וכן כתב מהרח"ו ז"ל בשער הכוו' דף י"ח ע"ב שהאר"י ז"ל היה נוהג לאומרו בכל פעם מג' זמנים הנז':

א

לו) כתוב בתשב"ץ למהר"ם סי' רנ"ו. באשרי לא יש ו' בח' וק' חק גי' גיהנם כל האומרו ג"פ בכל יום אינו רואה פני גיהגם עכ"ל. ברכ"י בשיו"ב אות ב' ור"ל דבכל פסוקי תהלה לדוד יש וא"ו מתחיל באמצע פסוק. חוץ מפסוק אות ח' ואות ק' שלא יש וא"ו באמצע פסוק וכמ"ש השי"וב שם בשם מהר"ר מרדכי כיעו"ש:

א

לז) שם בהגהה. וכופלין פסוק כל הנשמה וכו' וכן פסוק ה' ימלוך לעולם ועד. וגם יאמר אותו פעם ג' בלשון תרגום ה' מלכותיה קאים וכו' וגם יאמר כי בא סוס פרעה וכו' ובני ישראל הלכו וכו' כי לה המלוכה וכו' ועלו מושיעים וכו' והיה ה' למלך על כל וכו' ישתבח שמך ולא יאמר פסוק שמע ישראל וכו' קודם ישתבח. שער הכוונות דל"א ע"ב והב"ד לעיל סי' מ"ח יעו"ש. וכ"כ האחרונים:

א

לח) יזהר לומר מי כמוך נאדר בקדש בכף דגישה שאם לא כן נמצא מחרף כאומר ה' מיכה ומיכה הוא האיש שגנב השם ועשה העגל שנאמר ועבר בים צרה ואין להקשות מפסוק כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך שהוא רפוי שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה. וכן יקרא ידמו כאבן הכף דגושה שלא יהא נראה כאומר ידמוך אבן וכן עם זו גאלת הגימ"ל דגושה שאם יהיה רפויה נראה כאומר לשון מגואל ונמצא מחרף ב"מ. ב"י בשם או"ח. מ"א סק"ז, א"ר אות ז', וכ"כ האחרונים, וכן כי גאה גאה דגושים, מטה משה דיני הנהגת ב"ה סי' נ"ו שכנה"ג בהגב"י אות י"ב, ש"ץ דף ע' ע"ג:

א

טל) מ"כ שצריך להפסיק מעט בין במים ובין אדירים. כי טעם טפחה תחת במים וסוף פסוק תחת באדירים כי תיבת אדירים לא קאי על במים אלא על המצריים כמ"ש במנחות דנ"ג ע"א יבא אדיר זה הקב"ה דכתיב אדיר במרום ה'. ויפרע לאדירים אלו ישראל דכתיב ואדירי כל חפצי בם. מאדירים אלו מצרים דכתיב צללו כעופרת במים אדירים. באדירים אלו המים דכתיב אדירים משברי ים עכ"ל. הרי מבואר דאדירים דקרא קאי על מצרים. וז"ש במדרש צללו אדירים כעופרת במים. סו"ב אות ד'. ש"ץ דף ע' ע"ג:

א

מ) שירת הים צ"ל בכוונה גדולה. וז"ל זוהר בשלח כל ב"נ דאמר שירתא דא בכל יומא ומכוין בה זכי למימרא לעלמא דאתי ולשבחא ביומי דמלכא משיחא בחדוותא דקב"ה דהא אית בה עלמא דעבר ועלמא דאתי ויומא דמלכא משיחא. ותלי עליה כל אינון תושבחין אחרנין דקאמרי עלאי ותתאי. לאמר בהאי זימנא. לאמר בארעא קדישא דשארו ישראל. לאמר בגלותא. לאמר בפורקנא דילהון דישראל. לאמר בעלמא דאתי ע"כ. פר"ח סי' ג"ן אות א'. סו"ב אות ד'. וכ"כ ש"ץ דף ע' ע"א. צפורן שמיר סי' ב' אות כ"ד:

א

מא) עוד כתב שם הסו"ב בשם המדרש שמי שאומר אותה בכל יום בשמחה רבה ובדקדוק התיבות ובטעמים ומכוין כאילו הוא בעצמו יוצא ממצרים ועובר הים והקב"ה מצילו מוחלין לו עונותיו. וז"ש ויאמרו לאמר ר"ל שצונו לאמר אותה בכל יום יעו"ש עכ"ל. וכ"כ צפורן שמיר שם:

א

מב) שם בהגה. ונהגו לעמוד כשאומרים ברוך שאמר ויברך דוד וישתבח. ואפילו המתפלל ביחיד צריך לעמוד בשעת אמירת ב"ש. ב"ח סי' ב"ג, שכנה"ג בהגה"ט, בזה הסי' אות א'. ע"א בזה הסי' אות א'. וכן מוכח ממש"ל אות א' יעו"ש. אבל באמירת ישתבח א"צ היחיד לעמוד. ומה שהש"ץ עומד באמירת ישתבח הוא כדי לומר קדיש אחריו. ב"ח שם. שכנה"ג שם. והביאו מ"א סי' נ"ג סק"א וכן משמע מדברי האר"י ז"ל שלא זכר שצריך לעמוד באמירת ישתבח. וכ"כ החס"ל בסי' נ"ג אות א' דהצבור אין להם לעמוד בו שסודו מיושב. וכ"כ עיקרי הד"ט בא"ח סי' ד' אות ט"ו בשם אהל יעקב סי' ע"ג. וכ"מ מדברי מרן ז"ל בש"ע סי' נ"ג סעי' א'. וכ"כ הט"ז שם בסק"א דכן כוונת הטור וש"ע יעו"ש. וכ"כ עו"ת שם אות א'. וכ"כ יפה ללב שם אות א'. וכתב שכן מנהג באזמיר יע"א יעו"ש. וכן המנהג פשוט בינינו שאין עומדים באמירת ישתבח. ועיין עוד לקמן סי' ג"ן אות א':

א

מג) שם בהגה, ונהגו לעמוד כשאומרים ב"ש ויברך דוד וכו' וכ"כ האר"י ז"ל בשער הכוונות בענין תפלת השחר די"ח ע"ג וז"ל צריך לקום מעומד מן ויברך דיד וכו' עד אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם וכו' ועד בכלל להיות כי שם אהיה רמוז בר"ת אתה הוא ה' האלהים וכו' וכל אהיה הוא בכתר ולכן צריך לקום מעומד עד סוף ארבעה תיבות הנז' בלבד עכ"ל. פרע"ח שער הזמירות פ"ו. מ"א סק"ט. יד אהרן בהגה"ט א"ר אות ט' ש"ץ דף ס"ט ע"ד. קש"ג סי' ז' אות מ"ג. סידור בי"ע אות א'. וכ"כ לעיל סי' מ"ח בשם האר"י ז"ל יעו"ש:

א

מד) לכשיגיע ואתה מושל בכל יתן ב' פרוטות ליד הגבאי ביחד, ואח"כ יתן עוד ביד הגבאי פרוטה שלישית שער הכוו' שם, פרע"ח שם. ש"ץ דף ע' ע"א. קש"ג שם. בי"ע שם. ועיין לקמן בש"ע סוף ס' צ"ב וביו"ד סי' רמ"ט סעי' יו"ד. ויש נוהגין ליתן פרוטה לצדקה קודם שנכנסין לביה"כ כדי לקיים הפסוק כפשוטו ואני בצדק אחזה פניך דהיינו בהכ"נ שהשכינה שם. ובכל עת שנותן צדקה תהיה מעומד כמבואר בש' הכוו' שם ופרע"ח שם. ויש נוהגין ליתן ג' פרוטות קודם הכנסם לבה"כנ בין בשחרית בין במנחה ועושין כוונה הנז' שנותן ב' פרוטות ואח"כ פרוטה א' ועיין בש' הכוו' דרוש ב' דתחלת המנחה דנ"ב ע"א שכתב גם קודם תפלת המנחה היה נוהג האר"י ז"ל ליתן ג' פרוטות לצדקה יעו"ש. ואם רצונך לידע הכוונה של הצדקה עיין בש' הכוונות שם ופרע"ח שם ושער המצות ושער הפסוקים פ' ראה ושער רוה"ק דף מ"א ע"ב יחוד ד':

א

מה) צריך לכווין מי שנותן צדקה כדי ליחד שם הויה בזה האופן, כי הפרוטה שנותן לעני היא בסוד י' של הויה. וחמש אצבעות הנותן הרי ה' של הויה. וקנה ידו סוד הוא"ו של הויה. וחמש אצבעות העני של מקבל הרי ה' אחרונה של הויה. שער הפסוקים שם. מורה באצבע סי' א' אות י"ב. ואם אינו מוצא עני או גבאי קודם שנכנס לביה"כ או בשעת אמירת ואתה מושל בכל כדי לעשות היחוד הנז' יכון שידו השמאלית היא תהיה תחת הגבאי ויתן הצדקה מידו הימנית לידו השמאלית ויעשה היחוד הנז' ושמעתי שכך היו עושין אנשי מעשה. וכן מי שאין לו פרוטות כדי ליתן לצדקה ואין יכולת בידו ליתן איסרין לא ימנע בשביל זה מליתן אלא יתפוס האיסר בידו הימנית ויאמר הריני נותן ב' פרוטות מאיסר זו לצדקה ויתן האיסר לידו השמלית ויעשה היחוד הנז' ואח"כ יחזור ויקח האיסר בידו הימנית ויאמר הריני נותן פרוטה מאיסר זו לצדקה ויתן האיסר לידו השמאלית ויעשה יחוד הנז' ואם הוא בויברך דוד שאינו יכול להפסיק יאמר זה במחשבה לבד שתחלה יכוין לתת ב' פרוטות מאיסר זה לצדקה ויניח האיסר ביד שמאל ויכוין ליחוד הנז' ואת"כ יחזור ויקח האיסר בידו הימנית ויכוין שנותן עוד מאיסר זה פרוטה אחת לצדקה ונותן ליד שמאל. ויכיון ג"כ ליחוד הנז' וכן יעשה יום או יומים כמנין הפרוטות שיש באיסר ואח"כ יתן האיסר לעני ועיין עוד מזה לקמן סי' קל"ב סוף או' ו':

א

מו) [סעיף ח'] אין אומרים הזמירות במרוצה וכו' יתעורר מאד ביראה ואהבה והכנעה ושמחה לומר כל הזמירות ובפרט ה' מלך ויזהר שלא לבלוע התיבות או האותיות ובפרט האזכרות וידע נאמנה כי בכל אות ואות יש סודות נוראות להפליא ודי לנו צע"ר בנגע כי לא אתנו יודע עד מה בסדר עליית העולמות והיחוד העליון ע"פ מדותיו ותכסנו כלימתנו ולפחות נזהר לומר התיבות במספרם כמשפט ולהבין פשטן ביראת ה' ולידע דרך כלל כי הכל סודות עמוקים ולצורך היחוד, צפורן שמיר סי' ב' אות טו"ב. ועיין מש"ל סי' ה' אות א"ב וסי' מ"ח אות א' בד"ה ודע הקדמה וכו' ועוד עיין שער הכוו' בענין תפה"ש דף י"ח ופרע"ח שער הזמירות;

א

מז) אותם הקוראים פסוקי דזמרה בקול רם ונעים זמר ואינם יודעים הפסוקים ואומרים בטעות תפלותם וזמירותם מתקבל כריח נחוח. גם הקב"ה שמח עליו ועל זה נאמר ודגלו עלי האבה. ס"ח סי' י"ח, כנה"ג בהגב"י, סידור בי"ע אות כ"ג. ועיין מש"ל סי' מ"ט אות ט':

א

מח) [סעיף ט'] מזמור לתודה וכו' כתב יד אהרן סי' א' בהגה"ט בשם מהר"י סרוג ז"ל דיש לומר מזמור לתודה מעומד. אמנם מולרח"ו ז"ל כתב בשער הכוונות בשם האר"י ז"ל דיאמר מזמור לתודה מיושב יעו"ש. והב"ד לעיל סי' מ"ח אות א' בד"ה ברוך שאמר וכו'. וכ"כ ש"ץ דס"ח ע"ב קש"ג סי' ז' אות ל"ח. שע"ת אות ט', כף החיים סי' י"ב אות ח"י ודלא כמ"ש סידור בי"ע אות ג' דטוב ונכון לאומרו מעומד דכיון דהסכמת האר"י ז"ל לאומרו מיושב לא לא יש עוד טוב ונכון לאומרו מעומד אלא מיושב:

א

מט) שם הגהה. ואין אומרים מזמור לתודה בשבת ויו"ט. אלא אומרים אחר ב"ש מזמור שיר ליום השבת ומזמור ה' מלך גאות לבש וכו' וביו"ט מתחילין טוב להודות לה' וכו' ואחר ה' מלך גאות לבש וכו' אומרים פסוקים של יהי כבוד ה' וכו'. ב"י בשם או"ח. מיהו הפר"ח אות ט' כתב מאן דמתחיל ממזמור שיר ליום השבת ביו"ט לא משתבש ושפיר קעביד עכ"ד. והטעם נ"ל משום דגם היו"ט נקרא שבת כמ"ש בפ' אמור וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' וכן ביום הראשון שבתון וכו' וכן ר"ה נקרא שבת כמש"ה באחד לחדש יהיה לכם שבתון וכו' וכן יוה"כ נקרא שבת כמש"ה שבת שבתון הוא לכם ועניתם וכו' אח"כ ראיתי בל"ח פ' אין עומדין אות ט"ז שכ"כ בשם המגיה על המנהגים אלא שהוא כתב ע"א שאעפ"י שהמזמור הזה נתקן ליום השבת כמ"ש בסוף מסכת תמיד מ"מ יש לומר גם פסוק מזמור וכו' ביו"ט וכמו שאומר טוב להודות דסדר שבחות וזמירות הוא אומר יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגב"י אות יו"ד וכתב שכן נוהגין בקושטנדינ"א לומר גם פסוק מזמור שיר ביו"ט מטעמים הנז' יעו"ש. וכ"כ עו"ת אות ב' א"ר אות י"ב. ש"ץ דס"ח ע"ג רו"ח אות ג' וכן מנהג בית אל יכב"ץ כמ"ש רב האג"ן בהקדמת ס' דב"ש והב"ד כף החיים סי' י"ב אות ך' ועוד עיין לקמן סי' תפ"ח או' ב'

א

נ) שם בהגהה, ואין אומרים מזמור לתודה בשבת ויו"ט. וכן המנהג בספרד זולת ביו"ט של ראש השנה. והטעם מפני שכתוב בו הריעו לה' כל הארץ. ויש מקומות שנהגו ג"כ לאומרו ביוה"כ מזה הטעם עצמו. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"י. ש"ץ דס"ח ע"ב. ומנהג בית אל יכב"ץ שאין להוסיף לומר שום מזמור או פיוט בר"ה ויו"כ לא בזמירות ולא בחזרה של תפלת י"ח אלא אומרים הזמירות של שבת דוקא שהם השמים מספרים וכו' רננו צדיקים וכו' עד ברוך שאמר ואח"כ ב"ש ומזמור שיר ליום השבת וה' מלך וכו' יהי כבוד וכו' הללויה ויוצר ותפלת י"ח. וכן ביו"ט אין אומרים מזמור השייך לאותו יום בתוך המזמורים של קודם ב"ש. ועיין שכנה"ג בהגה"ט אות ג':

א

נא) שם בהגהה. וא"א מזמור לתודה בשבת ויו"ט או בימי פסח שאין תודה קריבה בהם משום חמץ וכו' ואינו טעם של עיקר. טור סי' רפ"א, וכתב ב"י שם משום דמזמור זה אין אנו אומרים אותו לשם קרבן תודה אלא בשם הודאה עכ"ד. ועיין שכנה"ג בהגב"י אות ח' ובאות ט' שכת' דמנהגינו לאומרו בע"פ ובחוה"מ דפסח עכ"ד. וכ"כ הפר"ח בסי' תכ"ט אות ב' דבאלו המקומות נהגו לאומרו והב"ד הש"ץ דס"ח ע"ב. זכ"ל בהל' פסח סי' תכ"ט. וכן מנהג בית אל יכב"ץ לאומרו בע"פ ובחוהמ"פ ובחוה"מ דסוכות כמ"ש רב האג"ן בהקדמת ס' דב"ש והב"ד כף החיים להרח"פ סי' י"ב אות י"ט:

א

בנ) שם בהגהה ולא בערב יוה"כ וכו' וכן כתב רש"ל בתשו' סי' ס"ד, אמנם הכנה"ג בהגה"ט כתב דמנהגינו לאומרו. וכ"כ הפר"ח בסי' תר"ד או' ב' דהמנהג לאומרו. וכ"כ הש"ץ דס"ח ע"ב. כף החיים שם:

א

גנ) יש אומרים שאין אומרים מזמור לתודה בט"ב וטעות גדול הוא בעיני. רש"ל בתשו' סי' ס"ד. וכתב עליו העו"ת אות ב' דדבריו נכונים יעו"ש. וכ"כ הכנה"ג דמנהגינו לאומרו. ש"ץ שם ע"ג. כף החיים שם:

א

דנ) בקהלא קדישא דבירושלם דמתנהגים ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל נוהגים לומר שירת הים אפילו בט"ב לא כמו שנתפשט המנהג לומר שירת האזינו. חס"ל אות י"א:

א

מ"א סק"ב סיים עם החזן בב"א. לא רצה לפ' דאתא לאפוקי אם עדיין לא סיים לא יענה אמן באמצע ברוך שאמר משום דהמ"א ס"ל בסק"ג דעונה אמן אפי' באמצע ברוך שאמר:

ב

שם וה"ה אם החזן. זה מיירי אפילו בכל הברכו' לא בישתבח כיון דהחזן אמר ברכה אחרת לא הוי כעונה אמן אחר ברכותיו:

ג

רמ"א סעיף ד' לישתבח. אבל בין ישתבח ליוצר לדבר מצוה יבואר ס"ס נ"ד דיש מתירין:

א

אומרים ברוך שאמר. מעומד אפי' ביחיד [ב"ח תולעת יעקב], בפה עמו בסגו"ל, בתשבחות בחיר"ק, ויאחוז בב' ציציות שבטלית שהם כנגד פניו בשעת אמירת ב"ש [בכוונות]:

ב

קודם שיסיים. אבל אם סיים עם החזן בבת א' לא יענה אמן דהוי עונה אמן אחר ברכותיו ולכאורה נראה דזה לא מקרי עונה אמן אחר ברכותיו כיון שעכ"פ הוא עונה על ברכת הש"ץ ומה אעשה וכבר הורה זקן ומ"מ נ"ל דאם סיים ישתבח ודכוותייהו עם הש"ץ עונה אמן דהא הרבה פוסקים ס"ל דעונה עליהם אמן אחר ברכת עצמו כמ"ש סי' רט"ו ואף דאנן לא נהיגין הכי מ"מ בכה"ג שרי וה"ה אם החזן סיים ברכה אחרת והוא אמר ברכה אחרת מותר לענות אמן:

ג

צריך ליזהר. דב"ש הוי ברכה שלפני פסוקי דזמרה וישתבח הוי ברכה אחרונה ובין ישתבח ליוצר אסור להפסיק כמ"ש סי' נ"ד וביוצר הוי ברכת ק"ש עסי' ס"ו, כתב בכוונות דמותר לענות אמן אחר ב"ש ונ"ל דאפילו באמצע הברכ' מותר לענות אמן כיון שלא הוזכרה בגמרא עסי' ס' בטור וכתב רש"ל סי' ס"ד שאסור לומר פ' מי ימלל וגו' אחר ב"ש ובכ"ה כתב יש נוהגין לומר קדיש קודם ב"ש ויש נוהגין לאומרו קודם הודו כו':

ד

בין המזמורים כו'. כשצריך להפסיק יאמר ברוך ה' לעולם וגו' עד ויברך דוד וכשיחזור למקום שפסק יאמר ג"כ אלו הפסוקי' דהוי כמו ברכ' לפניהם ולאחריהם [ב"י אבודרהם ב"ח]:

ה

צריך להפסיק כו'. גם בין כי לכל יש פסיק ולכן הכ"ף דגוש' ובין העמים לאלילים ובין שמים לעשה צריך ג"כ להפסיק שלא תבלע המ"ם [של"ה]:

ו

צריך לחזור. ואף על גב דהאידנא אין חוזרים בשביל חסרון כוונ' כמ"ש סי' ק"א הכא דאינו אלא פ"א חוזר דיכול לכוון ע' סי' ס"ג ס"ד:

ז

ואומרים פ' כו'. כב"י בשם הכל בו הטעם שאנחנו אומרים שנזכה לברך יה גם לעה"ב כמ"ש חז"ל כל האומר תהלה לדוד ג"פ בכ"י מובטח לו שהוא בן עוה"ב עכ"ל ולכן אומרים אותו גם במנח' ורש"ל כתב בתשוב' דהטעם לשלשולי הללוי' בתר הללויה לכן כתב דא"ל במנחה ובשחרית א"ל אשרי יושבי רק יתחיל תהלה לדוד אבל המנהג כמ"ש. מי כמוך תנינא הכ"ף דגושה אבל מי כמוך קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך הכ"ף רפויה, עם זו גאלת הגימ"ל דגושה ועבב"י בשם א"ח קצת רמז טעם לדבר, כ' בע"ה בשבת וי"ט יאמרו פ' ה' מלך ה' מלך וגו' בעמידה והאר"י כשהצבור אמרו ה' מלך וגו' היה עומד עמהן אף שהוא לא הגיע לשם [הכוונות] וכשאמר ואתה מושל בכל נתן צדקה מעומד [כתבים]:

ח

אין לשחות. ומהרי"ל השתחוה מיושב פניו כלפי מזרח ואפשר דאין קפידא אלא כשמשתחוה מעומד [ע"ה] עמ"ש סי' קי"ג ס"ג:

ט

ויברך דוד. בויברך דוד יעמוד עד שיאמר אתה הוא ה' האלקים ויכוין ר"ת אהי"ה ואח"כ ישב [הכוונות]. טוב לומר עם השירה פ' כי בא סוס פרעה וגו' [כתבים]: תמהתי על שנהגו ביום המילה שאומר המוהל וכרות ומחלק קצת פסוקים דהא אמרי' ספ"ק דברכות כל פ' דלא פסקי' משה באורייתא לא פסקי' עמ"ש סי' תכ"ב ס"ג ונ"ל הטעם דאמרי' בסוטה פ"ה משה אמר אשירה לה' והם אמרו אשירה לה' א"כ מתחלה נאמרה פסקי פסקי לכן אנן נמי אמרי' אותה כך והרוקח סי' שי"ט כתב תמה אחי ר' יחזקיה על שחולקים פ' יהללו את שם וגו' כשמכניסים הס"ת וכן פסוק וקרא זה אל זה ואמר ונתן שם טעם לדבר ע"ש וצ"ע מנ"ל לחלק מאחר דבגמרא מפורש לאיסור ולמצוא טעם מלבינו עמ"ש ר"ס רפ"ב:

י

מזמור לתודה. יש מקומות שאומרי' מזמור לתודה בר"ה וי"כ משום דכתיב בו הריעו' לה' כל הארץ [כ"ה]:

יא

ולא בע"פ. שמא לא יוכלו לאכלו ויצטרכו לשרפו ומה"ט א"א אותו בעי"כ ובכ"ה כתב יש נוהגין לאומרו בעי"כ ובהג"מ כתב שיש שא"א אותו בעט"ב ולא בט"ב, וכתב רש"ל בתשו' סי' ס"ד דטעות גדול הוא דהרי בזמן המקדש היה י"ט בט"ב והיו מקריבין תודה:

א

(א) ברוך שאמר – שבח זה תקנוהו אנשי כנה"ג ע"י פתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו ויש בו פ"ז תיבות וסימנו ראשו כתם פז ר"ל ראש התפלה הוא ברכה של פ"ז תיבות ע"כ אין לגרוע ולא להוסיף על פ"ז תיבות. ונכון לאומרו מעומד ואפילו ביחידי. ואוחז ב' ציצית שלפניו בשעת אמירת ב"ש ולאחר גמר ב"ש ינשקם. בפה עמו בסגול. בתשבחות בחירק:

ב

(ב) אם סיים – אבל אם לא סיים לא יענה אמן ופשוט דדוקא משעה שהתחיל ברוך אתה ד' וכו' דמתחלה שבחא בעלמא הוא. וכ"ז דוקא לענין אמן של ב"ש או של ישתבח אבל שאר אמנים מסיק המג"א בס"ק ג' דמותר לענות אפילו באמצע ברכת ב"ש או ישתבח כיון שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא אך אם הוא עומד אחר תיבת ברוך אתה ד' קודם שסיים מלך מהולל בתשבחות כתב הח"א דאסור לו לענות דבזה מקלקל לגמרי את הברכה:

ג

(ג) החזן – אבל אם סיים עם החזן בבת אחת לא יענה אמן דנראה כעונה אמן אחר ברכותיו דקי"ל דהרי זה מגונה וה"ה בכל הברכות הדין כן לבד בישתבח או יהללוך אחר הלל או אחר שומר עמו ישראל לעד אם סיים בשוה עם הש"ץ או אם אדם אחר עונה אמן דהא הרבה פוסקים ס"ל דבזה עונה אפילו אחר ברכת עצמו ואף דאנן לא נהיגין הכי כמו שכתב בסימן רט"ו מ"מ בכה"ג ודאי יש לסמוך על זה ואם סיים הוא ברכה אחת איזה ברכה שתהיה והש"ץ ברכה אחרת מותר לענות אמן [מ"א וש"ת וכן משמע מביאור הגר"א דלא כיד אהרן]:

ד

(ד) אחריו אמן – ולא הוי הפסק בין הברכה להדבר דפסוקי דזמרה שבח הוא ואמן שבח הוא וכעין זמרה ולא הוי הפסק. ואם שח דברים בטלים בין ב"ש להודו אפשר דצריך לחזור ולברך משום הפסק ואפילו מלה אחת הוי הפסק [פמ"ג] ונ"ל שלפ"ז אפילו בשתיקה טוב לזהר לכתחלה שלא לשהות הרבה בינתים [עיין סימן ר"ו במ"א סק"ד ובחידושי רע"א שם]:

ה

(ה) סימן רט"ו – דשם נתבאר בהג"ה דמנהגנו שלא לענות אמן:

ו

(ו) ליזהר – דברוך שאמר הוי ברכה שלפני פסוקי דזמרה וישתבח הוי ברכה שלאחריה ובין ישתבח ליוצר הלא אסור להפסיק כדלקמן בסימן נ"ד ומיוצר והלאה הוי ברכות ק"ש. כתב בתשובת מקור ברוך סימן א' שראוי לבטל המנהג שקצת נוהגין להפסיק כדי להביא החתן לבהכ"נ בין ב"ש ליוצר ואין כח מנהג זה יפה לילך אחריו עי"ש:

ז

(ז) מלהפסיק – בכל מקום שאסור להפסיק אפילו בלה"ק אסור לדבר. וכשצריך להפסיק מפני איזה אונס או בכי האי גוונא דסעיף ה' צריך לומר קודם שידבר אלו הפסוקים ברוך ד' לעולם אמן ואמן וכו' עד ויברך דויד וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק יאמר ג"כ אלו הפסוקים דהוי כמו ברכה לפניהם ולאחריהם:

ח

(ח) בדבור – ואפילו ברוך הוא וב"ש אסור לומר כיון שלא הוזכרה בגמרא אבל אמן מותר לענות על כל ברכה ששומע אפי' באמצע פסוק של פסוקי דזמרה אם הוא במקום דסליק ענינא וכן כל ברכת הודאה מותר לברך כמו אשר יצר לאחר עשיית צרכיו וכיוצא בזה וכן לענות מודים דרבנן וכן לענות ק"ש עם הצבור שצריך שיקרא עמהם פסוק ראשון קורא ומכ"ש דמותר להפסיק לקדיש ולקדושה ולברכו:

ט

(ט) סוף י"ח – וכשיש נפילת אפים לא ידבר עד אחר נפילת אפים [א"ר וח"א בשם שיטה מקובצת]:

י

(י) לצורך מצוה – פשוט דאם מתיירא שיעבור זמן ק"ש קודם שיגיע לקרותה בסדר התפלה ושכח לאמרה קודם ברוך שאמר מותר לו להפסיק ולקרותה וכן אם שכח לברך ברכת התורה קודם התפלה מותר לו לברך באמצע פסוקי דזמרה ולומר אח"כ פסוקים הנוהגין די"א דאסור לומר אפילו פסוקי דזמרה קודם בה"ת. אין לקרות לס"ת לכתחלה מי שעומד באמצע פסוקי דזמרה רק לכהן אם אין שם כהן אחר וכן ללוי אם אין שם אלא הוא ורשאי לקרות בלחש עם הקורא אך לא יפסיק לומר לחזן לעשות מי שברך ואם החזן התחיל מעצמו ושכח שמו ושואלו מותר להשיבו מפני הכבוד. ואם הוא עומד סמוך לפרק שיכול לגמור עד הפרק בלי שהות קודם שיעלה יעשה כן אבל אם צריך לזה שהות לא ישהא מפני טורח הצבור [ש"א]. אסור לומר פסוק מי ימלל גבורות ד' וגו' אחר ב"ש קודם הודו ואחר כלות המזמורים יש נוהגין לאומרו. יש נוהגין לומר קדיש קודם ב"ש ויש נוהגין לאומרו קודם הודו:

יא

(יא) לישתבח – אבל בין ישתבח ליוצר לדבר מצוה יבואר ס"ס נ"ד דיש מתירין:

יב

(יב) מפני הכבוד – בשלום אדם נכבד שראוי להקדים לו שלום. בפסוק ד' מלך ד' מלך ד' ימלוך לעולם ועד לא יפסיק באמצע כמו בין ד' אלהיכם לאמת [א"ר]. כתב בדרך החיים כשצריך להפסיק והוא עומד סמוך לפרק יש לו ליזהר ולמהר לסיים עד הפרק כי טוב יותר להפסיק בין הפרקים מבאמצע הפרק ועיין לקמן בסימן ס"ו במ"א סק"א שכהיום שאין אנו רגילין לשאול בשלום בבהכ"נ בעת התפלה חלילה לשאול או להשיב לא בין הפרקים דק"ש ולא בפסוקי דזמרה:

יג

(יג) ובאמצע המזמור – ר"ל באמצע הפרק ואלו הן באמצע הפרקים מהודו עד אמן והלל לה'. מן תנו עוז וכו' עד ברוך אלהים. מן אל נקמות עד על גאים. מן נפשנו חכתה לד' עד יחלנו לך. מן יהי שם עד על השמים כבודו. ובין הללויה להללויה. ומן ברוך ד' לעולם עד אמן ואמן. ומן ויברך דויד עד לשם תפארתך. ומן אתה הוא ד' לבדך עד במים עזים ומן ויושע עד ד' ימלוך לעולם ועד [דה"ח]:

יד

(יד) להפסיק – מעט וכן יש להפסיק בין כי לכל דיש פסיק בין כי כל לכן הכף דגושה. ובין העמים לאלילים. ובין שמים לעשה צריך ג"כ להפסיק שלא תבלע המ"ם:

טו

(טו) צריך לכוין – שעיקר מה שקבעו לומר תהלה לדויד בכל יום הוא בשביל אותו פסוק שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שהוא משגיח על בריותיו ומפרנסן:

טז

(טז) פעם אחרת – עיין בח"א שהביא בשם הלבוש שצריך לומר מפסוק פותח עד סוף המזמור כסדר. ואם לא נזכר עד שכבר אמר מזמורים אחרים ואין לו שהות לחזור מ"מ יאמר אחר התפלה מפסוק פותח עד סוף המזמור:

יז

(יז) לעולם ועד – ובשם האר"י כתבו שיש לומר ג"כ תרגום פסוק זה דהיינו שנים יאמר מקרא ואחד תרגום ושיש לומר פסוק כי בא סוס פרעה שגם פרשה זו מעיקר שירה [ובשם הגר"א כתבו שלא לומר כי בא וגו'] מי כמוכה תנינא הכף דגושה אבל מי כמוכה קמא וכן כל עצמותי תאמרנה ד' מי כמוך הכף רפויה. עם זו גאלת הגימל דגושה. ידמו כאבן הכף דגושה. יש להפסיק בין במים ובין אדירים שהאדירים קאי על מצרים. ויאמר שירת הים בשמחה וידמה בדעתו כאלו באותו היום עבר בים והאומר בשמחה מוחלין לו עונותיו:

יח

(יח) כשאומרים ב"ש – משמע בב"י דבשבת נכון ג"כ לעמוד כשאומרים הפסוק ד' מלך ד' מלך וגו' וכ"כ המ"א בשם בע"ה וכתב עוד בשם האר"י דכשהצבור היו אומרים ד' מלך וגו' היה עומד עמהן אף שהוא לא הגיע לשם:

יט

(יט) ויברך דויד – עד שיאמר אתה הוא ד' האלהים. האר"י ז"ל כשאמר ואתה מושל בכל נתן צדקה מעומד:

כ

(כ) במרוצה – שלא ידלג שום תיבה ולא יבליעם אלא יוציא מפיו כאלו מונה מעות. וכתב ר"י חסיד מי שאינו מלובש היטב יתפלל בביתו בחורף בנחת [וצ"ע מלקמן סימן נ"ב ואפשר דר"ל שמחמת הקור אינו יכול לכוין גם בתפלת י"ח כראוי]:

כא

(כא) בשבת ויו"ט – שאין תודה קריבה אז. יש מקומות שאומרים מזמור לתודה בר"ה ויוה"כ משום דכתיב בו הריעו לד' כל הארץ. ובמדינותינו אין המנהג לאומרו [פמ"ג]:

כב

(כב) משום חמץ – כי עם התודה היו צריכין להביא עשרה לחמי חמץ גם בע"פ לא היו יכולין להביא תודה שמא לא יוכלו לאכלו עד זמן איסור חמץ ויצטרכו לשרפו ואסור לגרום לקדשים שיבואו לידי שריפה ומטעם זה ג"כ לא בעיו"כ מפני שממעט זמן אכילתם ומביאם לידי פסול. ומטעם זה ג"כ הנוהג לומר בכל יום פרשת קרבנות השייכים ליחיד לא יאמר בעיוה"כ דאין מביאין אותם בעיוה"כ כמו תודה זולת פרשת עולה יכול לומר [פמ"ג בשם תבו"ש] ואומרים מזמור לתודה גם בעט"ב ובט"ב [אחרונים]. אין לדלג ביו"ט הפסוק מזמור שיר ליום השבת דגם יו"ט נקרא שבת [בה"ט]:

א

(בש"ע ס"ב.) עונה אחריו אמן. נ"ב ולא הוי הפסק בין הברכה לדבר דשאני הכא דפסי' דזמר' נינהו ואמן שבח הוא וכעין זמרה ולא הוי הפסק ב"י:

ב

(במ"א סק"א) בגליון הרי"ד נ"ב צ"ע בפנים:

ג

(מ"א סק"א) לו' אמת ויציב דאמירת י"מ הוא דאורייתא כנ"ל:

ד

(במ"א סק"ג) וא"כ דבר ברור שהירוש' מבעי' ליה. נ"ב זה ליתא דאם כדבריו אמאי לא פשיט רב ירמיה מהך ברייתא דהתם דאם יושב במגדל מסתמא גבוה יו"ד ודומה לבית וקושייתו דה"ל למבעי' כשלבש בטלית או חלוק זה אינו דבכה"ג יכול לחבק גופו בזרועותיו דדיינין לי כהפסק' ודו"ק:

ה

(ס"ק ה') כיון שעיניו חוץ למים נ"ב הכוונה דרמ"א מדייק דה"ה לענין לבו רואה את הערוה וכן כתב בד"מ ע"ש:

א

סעיף ד' בין המזמורים. מה שמותר להפסיק בק"ש כמבואר לקמן סי' ס"ו כ"ש הכא דמותר וע' בא"ר שם שהיקל יותר שהכא מותר להפסיק בכל אמנים ומודים דרבנן וכדומה:

ב

מג"א סק"ד לכן כ'. דא"ל במנחה. המעיין בתשו' מהרש"ל סי' ס"ד מבואר דלא כ"כ. אלא דאין לומר פסוק אשרי יושבי רק במנחה דלא נתקן האי פסוק אלא כדי שישהה שעה א' ואח"כ יתפלל. אבל בשחרית אינו אומר. ומתחיל תהלה לדוד. ומסיימינן בפסוק ואנחנו נברך כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה. ובמנחה אף דלא אמרינן כן. מ"מ כיון דמתחיל בפסוק אשרי יושבי יהללוך סלה ראוי לסיים בהללויה. אלא דבסדר קדושת ובא לציון דמתחיל תהלה לדוד ומסיים בתהלת ה' ידבר פי אינו אומר ואנחנו נברך עיי"ש. וכ"כ בס' מאמר מרדכי:

ג

מג"א ס"ק ז' הכ"ף רפויה. ע' בספר כתנות אור להגאון פמ"א זצ"ל פ' ויחי:

א

החזן עבה"ט שכ' שהי"א חולק ובבר"י הסכים להמג"א וכ"כ בש"צ שיש לענות אמן דיש חומר טפי בביטול עניית אמן ממה דמחזי כעונה אחר ברכותיה שכתב הפר"ח דמגונה הוי שתוקי לא משתקינן ליה א"כ מפני הספק יש לענות אמן ואפי' גנאי ליכא:

ב

בדבור עבה"ט. עיין בשו"ת פ"י ח"א סי' ה' חבורה שלא היה להם מנין קודם ב"ש והתחיל לו' פסוקי דזמרה ובאו י' אסור לו' קדיש בתוך פסוקי דזמרה ע"ש והביאו הבה"ט לקמן סי' נ"ג והטעם מבואר בתשובה דלא דמי אמירת קדיש אחר תהלים לעניית קדיש וברכו בין הפרקים דכיון שלא היה עשרה בשעת אמירת תהלים לא נתחייבו ואף ע"ג דהקדוש אלקי האר"י ז"ל מצריך קדיש קודם ב"ש אף בלא תהלים אינו לפי דעתי כ"א למצוה לפי כוונתו הקדושה כו' וגם ע"פ כוונתו כבר הא עבר הזמן אם לא הגידו קודם ב"ש והמבין יבין כו' וע"ש דאף קודם ויברך דוד שהוא סוף פסוקי דזמרה וכן בין שירת הים לישתבח אין להפסיק ע"ש:
(ג)
בדבור עבה"ט. ומ"ש מי שצריך להפסיק כו' בכנה"ג כתב בשם הג"ה תכ"י שהוא קולא יתירה ובש"ץ כתב בשם מאמר מרדכי דהתם כשהיה צריך להפסיק בהכרח גדול מיירי אבל כשמפסיק לקדיש ולקדושה א"צ שיאמר פסוקים אלו כלל ע"ש וכתב בפע"ח שאין להפסיק בפסוק בין פסוקי יהי כבוד לתהלה לדוד אפי' בשבת וגם פסוק והוא רחום יאמר ואין לדלגו בשבת ויום טוב ודלא כמ"ש שאילת יעב"ץ:

ג

ויברך דוד עבה"ט. וכתב בש"ץ נפל טעות באיזה ספרים וכתוב ושמי השמים וצ"ל שמי השמים בלא ו' ע"ש:

ד

וי"ט עבה"ט וכתב בש"ץ שהיד אהרן כ' כשם מהר"י סרוק לו' מזמור לתודה מעומד. וכתב שלפי מש"ל בפרשת התמיד שיאמר מעומד אבל באמת ליתא כמ"ש סי' מ"ח גם מבואר בס' הכוונות שאחר אמירת ברוך שאמר מעומד ישב ויאמר מזמור לתודה מיושב ע"ש:

א

אומרים ב"ש כו'. כתוב בתולעת יעקב בשם א"ז שבח זה תקנוהו אנשי כנסת הגדולה ע"פ פיתקא דנפל מן שמיא ומצאוהו כתוב בו ויש בו פ"ז תיבות וקבלו לאומרו מעומד וכו' עכ"ל:

ב

אחר ישתבח כו'. לפי שהוא סיום ברכת הזמירות ואמן מורה על סילוק השבח שאמר: כב"י בשם אבודרה' שהר"ם כשהיה צריך להפסיק בין ב"ש לישתבח היה אומר קודם שדבר אלו הפסוקים ברוך ה' אלקי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן והלל לה' וברוך ה' לעולם אמן ואמן וברוך ה' מציון וברוך ה' אלהים אלהי ישראל וברוך ש"כ לעולם כו' וכשחזר להתחיל ממקום שפסק היה אומר גם אלו הפסוקים. לפי שהם כמו ברכ' עכ"ל. וכ' בלבוש א"ל מי ימלל גבורות ה' ישמיע כל תהלתו קודם שיתחיל הודו לה' קראו כי אז נראה כמי שאומר מי ימלל כי אם מי שיוכל להשמיע ואני אשמיע אלא אחר המזמורים יאמר כן לרמז שעדיין יש להזכיר מלבד מה שזכרנו וא"א להזכיר כולם. מ"כ:

ג

ואומרים פ' ואנחנו כו'. וכתב ר"ע לשלשולי הללויה בתר הללוים דכולהו פרשיות עד כהת"י איתנהו בסוף פירקי הללויה והללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פירקא הוא מ"ה מוסיפין ואנחנו נברך יה עכ"ל רבינו כתב ב"י בשם א"ח יזהר לומר מי כמוך נאדר בקודש דגושה שאל"כ נמצא מחרף כמי שאומר ה' מיכה ומיכה הוא שגנב השם ועשה העגל שנ' ועבר בים צרה וא"ל מפ' כל עצמותי תאמרנ' ה' מי כמוכ' שהיא רפויה שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו מיכה וכן יקרא ידמו כאבן הכ"ף דגושה שלא יהא נראה כאומר ידמוך אבן וכן עם זו גאלת הגימל דגושה שאם תהיה רפויה נר' כאומר לשון מגואל ונמצא מחרף עכ"ל: