שולחן ערוך, אורח חיים ל״ח: מי הם חייבין בתפילין והפטורים. ובו יג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

מי הם חייבין בתפילין והפטורים. ובו יג סעיפים:
חולה מעיים פטור מתפילין: הגה אפילו אין לו צער אבל שאר חולה אם מצטער בחליו ואין דעתו מיושב עליו פטור ואם לאו חייב. [מרדכי וא"ח ומיי' פ"ד]:

ב

מי שברי לו שאינו יכול להתפלל בלא הפחה מוטב שיעבור זמן התפל' ממה שיתפלל בלא גוף נקי [וע"ל סי' פ'] ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו בגוף נקי בשעת ק"ש יניח תפילין בין אהבה לקריאת שמע ויברך:

ג

נשים ועבדים פטורים מתפילין מפני שהוא מצות עשה שהזמן גרמא: הגה ואם הנשים רוצים להחמיר על עצמן מוחין בידם [כל בו]:

ד

המניח תפילין צריך ליזהר מהרהור תאות אשה: הגה ואם א"א לו בלא הרהורים מוטב שלא להניחם: [כל בו וא"ח]:

ה

אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין מכאן ואילך חייב אפי' באו פנים חדשו':

ו

בט' באב חייבין בתפילין (וע"ל סי' תקנ"ה):

ז

חתן ושושביניו (פירוש רעיו השמחים עמו) וכל בני חופה פטורין משום דשכיח שכרות וקלות ראש:

ח

כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם ותגרי תגריהם וכל העוסקים במלאכת שמים פטורין מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה: הגה ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפלה אז פטורין מק"ש ומתפלה ומתפילין דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת אם צריך לטרוח אחר האחרת אבל אם יכול לעשות שתיהן כאחת בלא טורח יעשה שתיהן (הגהות אשירי בשם א"ז ור"ן פ' הישן):

ט

מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה פטור מפני שאסור להסיח דעתו מהם:

י

הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין כל היום זולת בשעת ק"ש ותפלה:

יא

לא יחלוץ תפילין בפני רבו אלא יפנה לצד אחר מפני אימתו ויחלוץ שלא בפניו:

יב

היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת לקנות שניהם תפילין קודמים:

יג

מנודה ומצורע אסורים להניח תפילין:

א

אבל ביום א' אסור להניח תפילין וביום השני גם כן לא יניח אלא אחר הנץ החמ' וי"א אפילו קודם הנץ החמה מותר להניח מ"מ ביום א' אחר הקבורה חייב בתפלה אם לא עבר זמנ' וכן אם שמע שמוע' קרוב' אסור גם כן להניח תפילין ביום הראשון (משאת בנימין וכן משמע מדברי הרמב"ן עיין בי"ד סי' ת"ג סעי' ו'):

ב

חתן ושושביניו פטורין מתפילין. דווקא בבי' של חופה ששם שותין ומשתכרין אבל אם הולכין בבית אחר חייבין וה"מ שלא בזמן ק"ש אבל בזמן ק"ש מאחר שהחתן חייב בק"ש חייב נמי בתפילין כדי שלא יהא כמעיד עדות שקר בעצמו (ש"ת מהררמ"א סי' קל"ב):

א

מתפילין. מי שביטל מצות תפילין מחמת חולי ועברו עליו למ"ד יום שלא הניחם אם כשחזר והניחם צריך לברך שהחיינו או לא פסק בתשו' חות יאיר סי' רל"ז דא"צ לברך. שהחיינו כיון דאינו מצוה דאתא מזמן לזמן ע"ש:

ב

צער. אפי' הולך בשווקים וברחובות פטור. וכ' המ"א דאם רוצה להחמיר בשעת ק"ש ותפלה מותר כמ"ש בסעיף ב':

ג

אשה. עיין ב"י ומ"ש עליו המ"א. והיד אהרן מיישבו:

ד

ראשון. פירוש ביום הקבורה דביום המיתה פטור מכל המצות כל זמן שלא נקבר דאז מקרי אונן וה"ה אם שמע שמועה קרובה אסור ג"כ להניח תפילין ביום הראשון כמו יום הקבורה ט"ז בי"ד סי' ת"ב ס"ק א' ומהריט"ץ בחידושיו לפרק איזהו נשך דף י"ב כ' דנקטינן דדוקא יום המיתה ויום הקבורה פטור מן התפילין יום ראשון אבל כשהמיתה היה יום אחד והקבורה יום אחר חייב בתפילין אפילו ביום ראשון ע"ש:

ה

חייב. משמע דחייב מיד אבל בי"ד סי' שפ"ח כתב אחר הנץ החמה עמ"א וע"ת. כ' האר"י ז"ל דאין להניח תפילין דר"ת כל ז' ימי אבילות:

ו

חדשות. פי' מנחמים חדשים. ומ"א פסק דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחלה עד שילכו אבל אם מניח אינו חולץ ע"ש:

ז

חתן ושושביניו. בתשוב' רמ"א סי' קל"ב כתב דחתן בזמן הזה חייב בתפלה ובתפילין וכן נתפשט המנהג בזמן הזה בארצות אלו דחתן וכל בני חופה קוריו ומתפללין וכ' המ"א ול"נ המקיל לא הפסיד אם החתן מיסב אצלם ע"ש ובכנה"ג:

ח

ותגריהם. דוקא הלוקחים כדי להמציאם למכור למי שצריך להם אבל אם עושה כדי להשתכר לא מקרי עוסק במצוה. מ"א:

ט

אחרת. כל זה מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע אסור להתחיל סי' ע"ב ס"ב:

י

מצטער. אפילו מפני הצינה. מגן אברהם:

יא

עליו. דוקא כשא"א לו ליישב דעתו. ב"ח:

יב

בתורה. אבל העוסק בגמרא אפשר דלא מיפטר. עיין ב"י:

יג

בפניו. ולא יחלוץ קמי ס"ת. ע"ל סימן כ"ה סי"ג:

יד

קודמין. ואם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דאי אפשר בשאלה. מ"א:

א

חולין ק"י

ב

תשו' רא"ש כלל ד' סי' א

ג

ברכות כ'

ד

ב"י בפי' הירושל' שמביא בא"ח ראי' למ' שכ' בשם הר"ם

ה

מועד קטן כ"א וכדעת הרי"ף שם

ו

רא"ש בפ"ב דתעני'

ז

סוכה כ"ה

ח

שם כה

ט

ר' ירוחם בשם ר' ניסים הגהות אשר"י בשם א"ז ור' יונה

י

הרמב"ם בפ"ד מה"ת

יא

הר"ר מנוח

יב

מכילתא לפירוש ר' יונה בפ"ב דברכות

יג

בשימושא רבא וסנהדרין ק"א

יד

רש"י שם

טו

ירושלמי שלהי מגיל' וכרב הונא כן כתב הרא"ש בה"ת

טז

איבעיא במ"ק ובעיטור אוסר.

א

ס"א אפי' כו'. דל"ת הא כל חולי פטור וכמ"ש בס"ט והביאו ראיה מירושלמי פ"ב דברכות ר' ינאי היה לובשן אחר חוליו ג' ימים כו':

א

ס"ב מי שברי כו'. כמ"ש בשבת מ"ט א' כנ"ל ובירושלמי הנ"ל תמן אמרי כל שאינו כאלישע בעל כנפים לא ילבש תפילין ואמרי' בגמ' שם כל הקורא ק"ש בלא כו' וגם התפלה צ"ל בתפילין וכמ"ש בסי' ל"ז סס"ב וראיה מרפ"ב דברכות י"ד ב' ברב שהניח כו' שלוחא כו' ועמ"ש בסי' פ':

ב

ואם יראה כו'. כמש"ש י"ד ב' וכמש"ל סי' ס"ו ס"ב וכ"ש בכנה"ג:

א

ס"ג ואם הנשים וכו'. שאינן זריזות לשמור בגוף נקי שם ועתוס' דעירובין צ"ו א' ד"ה מיכל בפסיקתא כו' ונראה לפרש כו' ואע"ג דבגמ' אמרו דלא מיחו כו' וקי"ל כמ"ד סומכות רשות כמש"ל סי' י"ז חש לה לדברי פסיקתא ב"י. וכ"ה בירושלמי פ"ב דברכות תמן תנינן נשים ועבדים וקטנים פטורים כו' והרי מיכל בת כושי כו' ר' חזקיה בשם ר' אבהו מיכל ב"ש מיחו בה חכמים אשתו של יונה הושבה וי"ל דגם הגמ' ס"ל כן אלא לא הוצרכו להביאו אלא מ"ד דנשים חייבות ודחו ליה דס"ל כמ"ד רשות ומותרות אבל ר' אבסו ס"ל אע"ג דסומכות רשות אפ"ה אסורות כנ"ל:

א

ס"ד המניח כו'. בכל בו כ' בשם הר"מ שאסור להניח וכמ"ש בהג"ה אבל ב"י חלק עליו וכ' ודאי יש ליזהר אבל אין לפוטרו מתפילין משום זה וכמ"ש בסוכה כ"ו ב' לימא כו' וערש"י ד"ה שרגילין כו' ודחק עצמו לתרץ ועמ"א:

א

ס"ה מכאן וכו'. לשון הטור כאן והוא כשיטת הרמב"ם בספ"ד שם שכ' סתם דביום השני מניח ולא חילק כלל וסמך על הסוגיא דפ"ב דסוכה אבל הסוגיא דמ"ק שם דוקא שאינו חולץ בפנים חדשות וכ"כ ברי"ף פ"ג דמ"ק ואע"ג דבסוגיא דשם משמע דוקא לאחר מקצת יום השני משום מקצת היום ככולו וכמ"ש סי' שפ"ח ס"א אבל הרי"ף סמך בזה על מ"ש בפ"ב דסוכה וה"מ כו' ומש"ש במ"ק שני ימים וג' לאו משום אבילות אלא שבלא"ה לילה אסור בתפילין אמר ב' וג' תה"א וכ' שכ"מ בא"ר וירושלמי דשם תניא אבל ביום ראשון אינו נותן תפילין ביום ב' נותן ואם באו פנים חדשות ה"ז חולצן כל ז' דר"י רא"א ביום א' וב' אינו נותן ובג' נותן ואם באו פ"ח אינו חולצן ובזה מתורץ מה שקשה על הרמב"ן דס"ל דביום ב' לאו משום אבילות ואמאי ס"ל דחולצן אבל לפי הירושלמי ניחא דכל ז' הדין כן ולאו משום חומר דיום ב' וכ"כ ש"פ וכ"כ בטוי"ד סי' שפ"ח אבל בש"ע שם השמיטו וכ' הרא"ש וטוש"ע שם דוקא אחר שתנץ החמה וכ"מ בגמ' שם דקא' שני ימים כו' ועתוס' שם ד"ה משלישי כו':

א

ס"ו בט' באב כו'. תוס' שם. דלא אמרו בסוף תענית כל מצות כו' אלא הנוהגות כל ז' ופרושי קמפרש תדע דהא מותר בעשיית מלאכה במקום שנהגו כמו אבל שא"ל מה יאכל וכן בשאילת שלום משיב כמ"ש בתוספתא שם כמו לאחר ג'. הרא"ש סוף תענית:

א

ס"ז חתן כו'. עתוס' שם סד"ה חתן ואק"ש לחודיה כו' וכן פרש"י וש"פ ופ' כר' שילא וכמש"ל סי' ע' ס"ג דסתם מתני' כותיה ובש"ע השמיט דין התפלה וטעמו כמ"ש תוס' והרא"ש דהא דפטירי לאו משום דעוסק במצוה דא"כ אפי' מק"ש נפטרו אלא משום דאין יכול לכוין משא"כ עכשיו וכמש"ל סי' ע' ס"ג:

א

ס"ח זולת כו'. כ' ב"י שהרמב"ם השמיט לדין זה וכ' שסמך על הירושלמי פ"ק דברכות ר' יוחנן בשם רשב"י כגון אנו שעוסקין בת"ת אפי' לק"ש אין אנו מפסיקים ר' יוחנן אמר על גרמיה כגון אנו שא"א עסוקין בת"ת אפי' לתפלה כו' אנו מפסיקין א"ר יוסי קומי ר' ירמיה אתיא דר' יוחנן כר"ח בן עקיבא דתני כותבי ספרים תפילין ומזוזות מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ר"ח בן עקיבא אמר כשם שמפסיקין לק"ש כך מפסיקין לתפלה ולתפילין ולשאר כל מצותיה של תורה ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב כו' טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון ואין מבטל שינון מפני שינון כו' וכ' ואפשר דברייתא דגמ' לא פטרה אלא כל היום זולת כו' וכבר הקשה בד"מ דהא בגמ' פטרה אף מק"ש ותפילין אלא שבש"ע סמך על הירושלמי והרב פ' כגמ' שלנו וז"ש ואם כו':

ב

דכל כו' אם כו'. מתני' סוכה כ"ה א' שלוחי מצוה כו' ופרש"י ותוס' אפי' בשעת חנייתן כמש"ש כ"ו א' הולכי לדבר מצוה כו' ושם י"ב אנן שלוחי כו' והקשו ממ"ש בנדרים ל"ג ל"ד פרוטה דר"י לא שכיח אלמא לא מיפטר אלא כ"ז שעוסק בה כגון לשוטחה וכיוצא דאל"כ שכיח ושכיח ותי' דבסוכה שם ושם איירי בכה"ג שאם יחזרו אחר הסוכה יבטלו ממצוה אחרת וכ"כ הרא"ש ורי"ו אבל הר"ן שם הקשה עליהן דלא משמע כן דבשביל זה היו מבטלין ועוד דאמרי' חתן פטור מק"ש עד מ"ש כו' ואם איתא ה"ל ליתובי דעתיה כמ"ש באבל שם בסוכה וא"ל דא"א ליתובי דעתיה דהא תנן חתן אם רצה לקרות כו' ועוד החופר כוך כו' וא"א דלא נח פורתא ועוד המשמר את המת כו' כמ"ש ברפ"ג דברכות והא אפשר לו לקיים כמה מצות אלא ודאי מיפטר אע"ג דאפשר לקיים את שתיהן אלא דוקא בעוסק שהולך עדיין לקיים משא"כ ההיא דנדרים שאין עוסק וכ"כ בהג"א שם וכ' הר"ן ומ"מ מודינא שכל שא"צ לטרוח כלל אלא כי אורחיה יכול לעשות שתיהן יעשה שתיהן וזה שפריך שם וליכלו בסוכה וליחדו בסוכה שאין דרך לשמוח בחופה בלבד אלא אף בחדרים ועליות וסוכה:

א

ס"ט מצטער כו'. ירושלמי פ"ב דברכות ר' יוחנן בקייטא דלא הוה חזיק רישיה הוה לביש תרוייהו ברם בסיתווא דהוה חזיק רישיה לא הוה לביש אלא דאדרעיה ובחתן אמרינן משום דטריד רק באבל ובטירדא דרשות אמרינן ה"ל ליתובי דעתיה הא כל שא"א פטור:

א

ס"י הקורא כו'. מכילתא פ' בא למען תהיה תורת ה' בפיך מכאן אמרו כל המניח תפילין כאילו קרא בתורה וכל הקורא בתורה פטור מתפילין והביאו תוס' בר"ה י"ז א' ד"ה קרקפתא:

ב

זולת כו'. ה"ר יונה כמ"ש בפ"ב דברכות כל הקורא כו' והקשה ברא"ש בשם ר' שמואל בן חפני דהא חזינן לרבנן קשישאי דהוי מנחי תפילין ומברכי עלייהו. וכן מצינו בגמ' בכמה מקומות כמש"ל סי' ל"ז ס"ב ובפ"ד דסוכה חזינא ליה לרבא כו' חזינא ליה לר"פ דכל אימת כו' ובפרק שלישי דמנחות רב חסדא ורבה בר רב המנונא הוו מצלי בהו באורתא כו' ובפרק שלישי דברכות כי הוה אזלי' בתריה דר"י כו' כי הוה נקיט תפילין כו' ואמרינן בספ"ו ולבני מערבא כו' ומפרש תוס' דוקא שחולץ בלילה ובירושלמי פ"ב דברכות ריב"ז לא הוה תפילין זעי מיניה לא בקייטא ולא בסיתווא כו' ר' יוחנן בקייטא כו' כנ"ל כד הוה אזיל מסחי כיון שהיה מגיע אצל אוליירין היה חולצן א"ר יצחק עד יעקב תרמוסרה הוה לובשן וכד הוה נפיק מסחי הוו יהבין ליה כו' ובכמה מקומות בש"ס וירושלמי אבל המרדכי כ' דוקא בשעה שעוסק בתורה פטור מלהניח דעוסק במצוה פטור ממצוה וגם אם רוצה לפסוק ולהניח רשאי אבל קודם שעוסק או בשעת ק"ש ותפלה חייב להניחן ולהיות עליו כל היום אף בשעה שהוא עוסק וכמ"ש בס' שקדם בהג"ה ודוקא מי שתורתו אומנתו כרשב"י וכמ"ש בירושלמי הנ"ל ולא מודה ר"ש שמפסיקין לעשות סוכה לעשות לולב ול"ל לר"ש הלמד ע"מ לעשות ולא הלמד שלא לעשות שהלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא כו' טעמיה דרשב"י זה שינון וזה שינון כו' כנ"ל ולהכי פטור ג"כ מתפילין שהוא ג"כ שינון וז"ש למען תהיה כו' מכאן אמרו כו' אבל בשאר מצות חייב וכמ"ש בפ' קמא דקדושין כל מצוה שהחיוב עליו מפסיק מד"ת ע"ש ל"ב א' ולכן לא אמרו שפטר אלא מתפילין ודוקא כגון רשב"י אבל אמרו בפ"א דשבת ל"ש אלא כגון רשב"י וחביריו כו' אלמא כגון אנו מבטלינן שינון מפני שינון ועב"י:

א

ס"יא אלא יפנה כו'. כן פירש"י שם וש"ר פי' שלא יחלוץ קודם שחלץ רבו:

א

ס"יב היה צריך כו' ירושלמי סוף מגילה תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת ר"ה אמר תפילין קודמין מ"ט דר"ה שכן נוהגין במפרשי ימים והולכי מדברות וכ' הרא"ש ומסתברא דהלכה כר"ה דמצוה דגופיה עדיף וגם מפרש טעמיה שם. ואע"ג דאמרי' שם מתני' מסייע לשמואל תפילין שבלו עושין אותה מזוזה מזוזה שבלתה אין עושין אותה תפילין למה שמעלין בקודש כו' ההיא דלא כהלכתא דבגמ' פ"ג דמנחות אמרי' להיפך והוי סייעתא להיפך:

א

ס"יג מנודה כו'. עבה"ג וכ"כ בטוי"ד סי' של"ד בשם י"א אבל הרי"ף ורא"ש פסקו לקולא וכ"כ הטור שם בשמם וראב"ד כתב שאין אסור מכל הנך איבעיות שם רק נעילת הסנדל וכ"פ בש"צ שם ס"ב ועיין ש"ך שם:

א

כותבי ספרים תפילין ומזוזות וכו' – כצ"ל הכי איתא בגמרא ובכל הראשונים:

ב

הם ותגריהם וכו' – עיין במשנה ברורה מש"כ בשם המ"א ולענ"ד צ"ע מב"מ דף פ"ב ע"ב מר סבר מצוה קעביד שהלוהו ומ"ס לאו מצוה קעביד שלהנאתו מתכוין ועיין ברש"י שם ד"ה במלוה צריך וכו' אפ"ה איכא מצוה עכ"ל הרי דס"ל לר"ע דהלכה כמותו דאפי' היכא שהוא מכוין להנאתו ג"כ מיקרי עוסק במצוה ופטור מלמיתב ריפתא לעניא דעי"ז הוי ש"ש ואולי דכונת הגמרא במ"ש מ"ס מצוה קעביד שהלוהו היינו שמסתמא מכוין בזה לקיים מצות בוראו ומכוין להנאתו ג"כ ור"א סבר דלהנאתו לבד מכוין וכעין מה שפירש רש"י בפסחים דף ט' ע"ב ד"ה הרי זה צ"ג וכו' ומתכוין אף וכו' ושם בע"א ד"ה וכה"ג וכו' עיי"ש אבל אם אנו יודעין שכונתו רק כדי להרויח לא מיקרי עוסק במצוה ומ"מ נ"ל דאם כונתו לשניהם בשוה מיקרי עוסק במצוה וכענין מה שפסק הא"ר בסימן תקפ"ט סק"ח דאם תקע בשופר להתלמד וגם לצאת בו ידי מצוה יצא ידי חובתו ודע עוד דלענין כתיבת סת"ם גופא כמו שמצוי שהכותב כונתו להשתכר מסתפיקנא לומר דאפ"ה מיקרי בכלל עוסק במצוה אף דלכאורה הוא היינו הך דהמ"א שהביא מפירש"י נלענ"ד לחלק אף דעי"ז יפול ממילא ג"כ הקושיא של המ"א והוא דלענין כתיבה גופא דהיא בודאי עצם מצוה כדכתיב וכתבתם ורק דאינה גמר מצוה קודם הקשירה וכדמוכח במנחות מ"א ע"ב הוא תמיד בכלל עוסק במצוה ואפילו אם אנו יודעין שעיקר התחלתו לכתוב היה רק בשביל שכר ולולי זה לא היה מתחיל מ"מ אמרינן דהשתא שכותב אין מכוין כלל רק שכותב סתם לשם מצות תפילין כדין ומה שפירש"י הלוקחין כדי להמציאן וכו' הלא רק על ותגריהם פירש וכונתו דשם הלא המסחור בעניני תפילין לא נזכר בשום מקום למצוה ואפילו אם נאמר דמה שהוא מוכר לאיזה אדם הצריך תפילין הוא בכלל עוסק במצוה עכ"פ בשעה שהוא קונה התפילין מהסופר כדי לסחור בהם אין שם לע"ע עצם פעולת המצוה כלל בהמעשה גופא והגמרא פטרן בכל גווני לכן פירש"י הלוקחין כדי להמציאן למכור למי שצריך להם ור"ל דאז ע"י מחשבתו שהוא לשם מצוה מחשיב פעולתו לעוסק במצוה משא"כ בעניני מחזיר אבידה וכתיבת סת"ם וכה"ג הפעולה גופא הוא בכלל עוסק במצוה:

ג

ואם היו וכו' – עיין בע"ת ובמ"א ובביאור הגר"א ושארי אחרונים דדעת הרמ"א לפסוק כתלמודא דידן ולא כהירושלמי ע"כ פטרו אף מק"ש ותפילה גופא ולא כהמחבר דלדידיה בכל גווני חייב בק"ש ותפילה ומשמע מע"ת ומ"א דהלכה כהרמ"א:

ד

צריכים לעשות מלאכתן וכו' – עיין במ"ב סקכ"ו שהעתקתי מלבוש לדינא וכן משמע לכאורה מלשון צריכין שכתב הרמ"א אך קשה דכיון דדעת הרמ"א הוא כשיטת הר"ן וכמו שמסיים בעצמו ולהר"ן פטור בכל גווני אם כבר התחיל לכתוב כמו שמוכח בב"י ואולי אפשר לאמר דבכה"ג שאחד רוצה לפרוש לים או לשיירא ששם לא ישיג תפילין כמה ימים מותר אפילו לכתחילה להתחיל לכתוב אפילו אחר שהגיע זמן ק"ש אפילו אם עי"ז יעבור הזמן ומ"מ לא נהירא דלמה יחוייב להכניס עצמו לזה להתחיל לכתוב או למכור להיות עליו שם עוסק במצוה ולסלק מעצמו עי"ז המ"ע דק"ש ותפילין וכדומה וכי אומרים לו לאדם חטא וכו' וצ"ע. גם מדברי המ"א סוף סק"י שכתב דכ"ז מיירי וכו' לא משמע כן אך יש לומר דהוא לא איירי בכה"ג דהלבוש ולולי דברי הלבוש היה אפשר לומר דכונת הרמ"א במה שכתב שהיו צריכין ר"ל דהסופר משער שיבוא היום לידו קונים הרבה ע"כ הוא מקדים ומזרז עצמו לזה דאל"ה מסתמא לא יעשה הסופר כן לכתוב תמיד יום ולילה שלא ישאר לו מעט פנאי לשום מצוה ואף לקבלת מ"ש ולתפילין וכן משמע בעבודת היום:

ה

אז פטורין – עיין במ"ב מש"כ בשם המ"א ובדיעבד אפילו אם התחיל באיסור אעפ"כ אין צריך להפסיק דמ"מ הרי עוסק במצוה וכדאיתא שם בסי' ע"ב דאם התחילו להוציאו אין מפסיקין ואפילו אחר שהגיע זמן ק"ש כמו שכתב הפר"ח שם:

ו

דכל העוסק וכו' – עיין בסוכה כ"ו דשלוחי מצוה כגון שהולך להקביל פני רבו או לפדות שבויים הוא ג"כ בכלל עוסק במצוה ופטור מכל המצות:

ז

אם צריך לטרוח – עיין במ"ב וכן כתב הר"ן ואף דהתוספות והרא"ש ורי"ו מחמירין בזה מ"מ משמע מהב"י והרמ"א דמסכימים להלכה להר"ן והג"א בשם או"ז מפני הראיות העצומות שהביאו לזה וכן המ"א הביא בשם הה"מ שהרמב"ם והגאונים ג"כ סוברים דפטור אפילו ביכול לקיים שתיהן וטעם הדבר כתב הר"ן לפי שכל שעוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אע"פ שיכול אז לקיים כמה מצות וכן החופר קבר למת פטור מכולם אע"פ שנח מעט שגם בשעת נוחו נקרא עדיין עוסק במצוה שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור ולכן הוא פטור אז אע"פ שיכול אז לתת פרוטה לעני העומד אצלו אבל מי שלבוש בתפילין אע"פ שמקיים מצוה אינו נקרא עוסק במצוה להפטר מכל המצות אלא בשעה שלובשן אבל לא אח"כ וכן לענין משמר אבידה וכמו שכתבתי במ"ב כ"ז מתבאר מדברי הר"ן ואו"ז ומש"כ הרמ"א אבל אם וכו' בלא טורח ר"ל שאינו מוסיף טרחה כלל בשביל מצוה השניה אלא טורח אחד לשתיהן וכדרכו במצוה הראשונה יכול לצאת ידי שתיהן אז בודאי יראה לצאת ידי שתיהן דמהיות טוב אל יקרא רע כן כתב הר"ן שם ומהראיה שהביא שם ע"ז מהגמרא הדין דאל"ה לא מקשי הגמרא שם מידי ועיין:

א

הקורא בתורה פטור וכו' – עיין במ"ב ס"ק ל"ג דקודם לזה חייב כן איתא בביאור הגר"א והעולם נוהגין להקל בזה ואפשר שטעמם שסומכין על הא דסימן ל"ז ס"ב ועיין מה שכתבתי שם בביאור הלכה ועיין עוד בביאור הגר"א שמשמע מדבריו שאפילו לדעת השו"ע דלא מחלק לענין תורתו אומנתו לא מקילינן רק לענין שא"צ לפסוק מלימודו כדי להניחה אבל אם הם כבר עליו שלבשן לק"ש ותפלה או קודם שהתחיל ללמוד אז צריך שיהיו עליו אף בעת הלימוד ולא יסלקם באמצע דומיא דמאי דפסק בהג"ה בסעיף הקודם דהיכא דבלי טורח יוכל לעשות שתיהן דצריך לעשות שתיהן:

א

סעיף ח' כותבי תפילין וכו'. נ"ב עיין בחידושי מהד"ת סי' ס"ו בסוגיא דנשבעין לגזברים מה שישבתי שם דברי הרמב"ם ע"נ שהשמיט הך ברייתא ע"ש באריכות שיש חילוק בין מצוה שהוי הכרחיות לו או לא ע"ש ודו"ק היטב:

א

[א] אם מצטער וכו'. אבל מלשון הלבוש שכתב חולה משמע דתרתי קאמר חולה או מצטער אף שאינו חולה והיינו דסיים פטורים וכו' מפני שאין דעתן וכו' לשון רבים, דאי מחולה לבד קאמר הוה ליה למימר פטור שאין דעתו לשון יחיד. והשתא ניחא דהשמיט בסימן זה סעיף שלם מדברי שולחן ערוך זה לשונו, מצטער ומי שאין דעתו מיושבת עליו ונכונה פטור, מפני שאסור להסיח דעתו מהם, עד כאן לשונו. אלא נראה לי דסבירא ליה בסעיף זה כמו שכתב ומצטער וכו', ומכל מקום נראה דמודה נמי דחולה שאין לו צער חייב, מדכתב וחולי מעיים אפילו אינו מצטער וכו' משמע דשאר חולי דוקא מצטער בעינן, אלא דסבירא ליה דסתם חולי יש לו צער וסתמא כפירושו. כתב מגן אברהם דמצטער אפילו מפני הצינה פטור, והא דאין דעתו מיושבת היינו כשאי אפשר לו ליישב דעתו. וחולי מעיים אפילו הולך ברחובות ובשווקים פטור ואסור להחמיר על עצמו אם לא בשעת קריאת שמע ותפילה, עד כאן. אבל בתשובת מנחם עזריה סימן ס' משמע דאף שלא בשעת קריאת שמע ותפילה רשאי להניח כשיש לו שעת הכושר ובשעת דחקו חולצן ואם נאנס ולא חלץ של יד לא עביד איסורא. וכתבו האחרונים דהוא הדין מי שאינו יכול להישמר שלא יפיח, אלא בכדי שיחלוץ תפילה של ראש יניח גם כן של יד. כתב בספר חסידים סימן תר"ט אדם שלובש מכנסיים וערום מן המכנסיים ולמעלה לא יניח תפילין, מפני שלבו ערום ולא יברך, ולא יתכן שיהא ערום ומניח תפילין. אדם שהוא שומע ואינו מדבר יניח תפילין, וכן המדבר ואינו שומע, עד כאן לשונו. ולכאורה מה שכתב ולא יתכן וכו' הוא מיותר. ונראה דרצה לומר אף בענין שאין צריך לברך לא יתכן שיהא ערום ומניח תפילין. כתב כנסת הגדולה דחרש שאינו שומע ואינו מדבר פטור מן התפילין, שהוא פטור מכל המצוות, ומיהו אם רוצה להניחן אין מוחין בידו. כתב בית יוסף כתב הרא"ש דאיתא בספר עיתים דסומא פטור מתפילין דכתיב וראיתם אותו, והוא חולק עליו וכתב דליתא דוראיתם אותו בציצית הוא דכתיב, עד כאן. ולכן השמיטו השולחן ערוך אבל ראיתי שרבינו ירוחם פסק כספר עיתים וכן פסק בספר ברוך שאמר בשם הרא"ש. ועל קושיות הרא"ש אפשר לומר דספר עיתים למדו מפסוק וראו כל עמי הארץ דכתיב בתפילין כמו שכתב מעדני מלך דף צ"ו, וצריך עיון:

ב

[ב] מוחין בידם וכו'. כן כתב הר"מ. והקשה ארחות חיים ממיכל בת שאול שלא מיחו בה חכמים, ונדחק הבית יוסף והאחרונים לתרץ. ולי מסתבר דדורות אחרונים החמירו בזה כי ראו שאין הנשים בזמן הזה זריזות כל כך, לכן החמירו למחות בכולן שלא יצא תקלה ממנו:

ג

[ג] ביום ראשון וכו'. והוא הדין ביום שמועה קרובה, וכן כתב ט"ז וש"ך ליו"ד סימן שפ"ח. ואם שמע אחר שהתפלל ערבית דקיימא לן בסוף סימן שע"ה דאותו יום אינו עולה יש להסתפק אי מניח תפילין ביום שני שנקרא לו ראשון ומט"ז ביו"ד בסימן ת"ב סעיף י"א משמע לי דמניח תפילין ונראה דביום קבורה אין מניחין אף שמת אתמול כמו בשמועה קרובה דנמי דרבנן כמו ביום קבורה שמת אתמול, ובחידושי ר' יום טוב צהלין כתב דוקא ביום מיתה שהוא יום קבורה אין מניחין שהוא דאורייתא, והנראה לעניות דעתי עיקר וכן משמע בתשובת משאת בנימין סימן פ"ב וט"ז סימן שצ"ח עיין שם ודו"ק, וכן משמע קצת מט"ז כאן. ונראה דמי שמת לו מת ונקבר ביום טוב שמניח תפילין ביום ראשון שאחר יום טוב דהא כבר נהג דברים שבצינעה גם מנחמין ביום טוב כדלקמן סימן תקמ"ח. מי שנעשה אבל בחול המועד כתב מגן אברהם סימן תקמ"ח דמניח תפילין דהא לא חל אבילות בחול המועד:

ד

[ד] מכאן ואילך וכו'. פירוש ביום שני אחר הנץ החמה כדאיתא ביו"ד לכן צריכין לפרש דברי טור, וכן פירש הרא"ש וטור דברי הרי"ף הביאו הב"ח שם ודו"ק, ועולת תמיד ומגן אברהם תמהו בחינם עיין שם כי קיצרתי. ומגן אברהם כתב דאין מניח עד שילכו המנחמין חדשים ודו"ק, והב"ח וש"ך שם פסקו דאפילו קודם נץ החמה מותר ביום שני ובספרי ליו"ד יתבאר:

ה

[ה] פטורין משום וכו'. כתב לחם חמודות ונראה לי דדוקא במקום החופה דשם שכיח שכרות וקלות ראש, עד כאן. אבל בתשובת רמ"א סימן קל"ב כתב דנתפשט המנהג שקורין ומתפללין וחייבין בתפילין כיון שאין מניחין האידנא אלא בזמן קריאת שמע, עד כאן, משמע אף במקום החופה וכן משמע מתשובת הר"ש לוי וכנסת הגדולה, ומגן אברהם מקיל בזה:

ו

[ו] ותגרי תגריהם וכו'. פירש בדק הבית ותגרי תגריהם וכו' הקונים מן הסוחרים למכור על יד:

ז

[ז] יפנה לצד אחר וכו'. כתב מטה משה דאסור לחלוץ תפילין בפני ספר תורה אלא ילך עצמו לצדדין ויחלוץ:

ח

[ח] אסורין להניח וכו'. אבל בש"ך ליו"ד סימן של"ד ס"ק י"א פסק דמנודה מותר בתפילין והוא תמוה שלא להזכיר מדברי שולחן ערוך ולבוש דהכא דפסקו דאסור. מיהו לדינא נראה דגם בלחם חמודות דף ק' שיש להתיר בין במנודה בין במצורע, וכן משמע בבית יוסף שם וכן בספר כנסת הגדולה:

א

א) [סעיף א'] חולה מעיים פטור מתפילין, הגהה אפילו אין לו צער ואפילו הולך בשווקים וברחובות פטור. ואסור להחמיר על עצמו, רק בשעת ק"ש ותפלה מותר אם יכול להעמיד עצמו בגוף נקי כמ"ש בסעי' ב', מ"א סק"א, סו"ב אות ב', ר"ז אות א', פרמ"ג א"א או' א', סידור בי"ע בדיני מי הם החייבים בתפילין אות א', קיצור ש"ע סי' יו"ד אות כ"ג, אבל בתשו' מ"ע סי' ס' משמע דאף שלא בשעת ק"ש ותפלה רשאי להניח כשיש לו שעת הכושר ובשעת דחקו חולצן ואם נאנס ולא חלץ של יד לא עביד איסורא, א"ר אות א', ועיין לקמן או' ה':

א

ב) אדם שלובש מכנסים וערום מן המכנסים ולמעלה לא יניח תפילין מפני שלבו ערום, ס"ח סי' תשע"ד והביאו כנה"ג בהגה"ט סי ל"ז, מ"א בזה הסימן אות א', א"ר אות א', פרמ"ג א"א אות א', מחה"ש אות א', שתילי זיתים אות ב', פתחי עולם אות א', ואין בכלל זה מה שבית הצואר פתוח, פרמ"ג שם. פתחי עולם שם:

א

ג) אדם שהוא שומע ואינו מדבר יניח תפילין, וכן המדבר ואינו שומע, ס"ח שם, והביאו כנה"ג שם, וכתב שמדבריו נראה בחרש שדברו חכמים שאינו שומע ואינו מדבר אינו מניח תפילין, וראיתי בקושטנטינה כמה מהם שהיו מניחים תפילין ולא מיחו בהם חכמים. ויראה דספר חסידים חיובא קאמר דהנהו חייבים בתפילין אבל חרש שדברו בו חכמים פטור מן התפילין כיון שהוא פטור מכל המצות ומיהו אם רוצה להניחן אין מוחין בידו עכ"ל, וכ"כ בשכנה"ג בזה הסי' אות ד', וכ"כ העו"ת. א"ר אות ח', ש"ץ דף מ' ע"ד, שתילי זתים אות ב':

א

ד) סומא חייב בתפילין. פרמ"ג שם, פתחי עולה שם. ועיין מש"ל סי' טו"ב אות ב', ומ"ש ב"י בזה הסי' ומאמ"ר אות א':

א

ה) [סעיף ב'] ואם יראה לו שיוכל להעמיד עצמו וכו' ואם אינו יכול להשמר שלא יפיח אלא בכדי שיחלוץ תש"ר מ"מ יניח ג"כ תפלה של יד ובשעת דוחקו שלא יוכל לחלצה איסורא לא עבד, ויחלוץ אי ממשיך אנסיה, פנים חדשות בשם הרמ"ע מפאנו סי' ס' והביאו כנה"ג בהגב"י. מ"א סק"ב, א"ר אות א', מחה"ש סק"ב, סידור בי"ע בדיני מי הם החייבים בתפילין אות ב', שתילי זתים אות ג' פתחי עולם אות ג':

ב

ה) מי שיודע שהאיסטומכה שלו מקולקלת ויודע בעצמו שיש אליו חולי מעיים או שלא ינצל מהפחה, ילבש תפילין לק"ש וברכותיה וח"י ברכות העמידה, ואחר שגמר יעמד ח"י יסירם תיכף, כף החיים סי' יו"ד אות כ"ח, ועיין לקמן בסי' ף' אות א', ועוד עיין בסי' ג"ן סעי' ג' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ו) שם יניח תפילין בין אהבה לק"ש ויברך. עיין לקמן סי' ס"ו סעי' ב' בהגהה ובסי' ף' ויתבאר לשם בס"ד:

א

ז) [סעיף ג'] נשים ועבדים פטורים מתפילין מפני שהיא מ"ע שהזמן גרמא, ואע"ג דקי"ל כר"ע דאמר לילה זמן תפילין הוא מ"מ שבת ויו"ט לאו זמן תפילין והו"ל מ"ע שהזמן גרמא, הרא"ש בהלק"ט הלכות תפילין סי' כ"ט, ב"י, לבוש, ט"ז סק"א, ועי"ש בהרא"ש שכתב עוד טעמים אחרים:

א

ח) שם נשים ועבדים פטוריה מתפילין וכו'. וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל, ועיין הטעם בסוד ע"ח של"ד פ"א, שער הכוו' בדרושי התפילין דרוש ה'. פע"ח שער התפילין פ"ז. עו"ת דף ל"א ע"א הנד"מ:

א

ט) שם הגהה. ואם הנשים רוצים להחמיר על עצמן מוחין בידם, וכן הסכים הברכ"י אות א' יעו"ש ועיין להרב בית הילל ז"ל ביו"ד סי קפ"ב סק"ב שהביא משם תרגום יב"ע סדר תצא בפ' לא יהיה כלי גבר על אשה דמתרגם לא יהא גולין דציצית ותפילין דהינון תיקוני גבר על איתתא ע"כ, דש"מ דלא לבד שהיא פטורה מציצית ותפילין אלא דגם עוברת בלאו, והביאו פתח הדביר אות ב' יעו"ש. ועוד עיין בס' שומר אמונים פ' כי תצא בפ' לא יהיה כלי גבר על אשה שכתב וז"ל כלי גבר בא"ת ב"ש גי' זו תפילין שהן סוד עלמא דדכורא וכו' ואין ראיה ממיכל בת שאול שהיתה מנחת תפילין ע"כ. והביאו יפה ללב ז"ל אות ב' וכתב דמ"ש ואין ראיה ממיכל בת שאול וכו' אפש"ל דמיכל בת שאול היתה אשה חכמה וידעה בעצמה שהיתה לה נשמה מעלמא דדכורא ולכך ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד עכ"ל. ועיין שער הגלגולים הקדמה ט' שכתב שאשה שמגולגל בה נשמת זכר א"א לה להתעבר אם לא ע"י זכות גדול שתתעבר בה איזה נשמת אשה נקבה אחרת בסוד עיבור וכו' יעו"ש ועיין מש"ל סי' טו"ב אות ה':

א

י) [סעיף ד'] המניח תפילין וכו'. הגהה ואם א"א לו בלא הרהורים מוטב שלא להניחם. והוא שידוע לו בודאי שא"א שלא יהרהר אבל מספק לא ימנע ממצות תפילין, מ"א סק"ד, ר"ז אות ד':

א

יא) שם מוטב שלא להניחה עד יפנה מחשבתו וימשוך לבו ליראת שמים, ויסיח דעתו מכל דברי הבאי המפסידים גוף ונפש ויפנה לבו לקבל עליו עול מלכות שמים ביראה ובקדושה, לבוש, שתילי זיתים או' ז':

א

יב) שם מוטב שלא להניחם. אבל עתיד ליתן את הדין על אשר כדבעי ליה למעבד לא עבד דמבעי ליה לאיניש ליתובי דעתיה ולדחות ההרהורים רעים מלבו בשתי ידים, וזאת תורת האדם בכל עת ובכל רגע וכ"ש בשעה שמניח תפילין ומתפלל, ועל אחת כמה וכמה חובה כפולה ומכופלת לדחות מעליו כל מיני מחשבות זרות והרהורים רעים לבל יערב קודש בחול וטמא בטהור שהרי זה דומה למערב צואה במאכל המלך כי לא לרצון יהיה אלא גם יחרה אף המלך מאד וחמתו תבער בו ובחמלת ה' על יצוריו שאינו דן אונס כרצון וקמי שמיא גליא שאין אדם שליט ברוח והרהורים באים לו לאדם מדעתו ושלא מדעתו וכבר אמרו רז"ל שהרהורי עבירה אין אדם ניצול מהם בכל יום ואין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ולא יענש אם יעמוד על המשמר ובכח יגבר איש לדחות מעליו המחשבות וההרהורים ולהחליף אותם טוב ברע (ואני מצאתי תועלת בחשוב הי"ג מידות מעמקא דליבא חזור חזור) אבל אם מאריך ברעתו מבלי שים לב ידאג מן הפרענות כי רבה היא אם לא ישוב בתשובה, חס"ל אות ב', ועיין מ"ש בסה"ק קול יעקב דרוש עה"ת פ' שופטים על פסוק לא תטע לך אשרה וכו' יעו"ש:

א

יג) שם מוטב שלא להניחם. עיין בשכנה"ג אות ב' שכתב דזו סברה תמוהה הרבה דמפני ההרהור תבטל מצות תפילין וכו', ומהירושלמי שהביא לראיה דמפרש גוף נקי ממחשבה רעה אין ראיה דאפשר לפרש דמיירי שלא להניחם כל היום כאלישע בעל כנפים אבל לפטור ממצות תפילין בשעת ק"ש מפני ההרהור לא עכ"ד, והב"ד הש"ץ דף מ' ע"ד, והרב יפה ללב אות ג', ועי"ש ביפה ללב שתמה על בי"ע שבדיני מי הם החייבים בתפילין אות ה' הביא דברי מרן ומור"ם ז"ל ולא הביא סברת החולקים שהיא סברת השכנה"ג יעו"ש ולא ידעתי מה יש תמיהא בזה דהיא הנותנת דבשביל שסברה זו חולקת על סברת מרן ומור"ם ז"ל לא הביאה, ולענין דינא כבר כתב מרן ז"ל בב"י שצריך לכופם בדברים ולמשוך לבם ליראת שמים כדי שיסיחו לבם מדברי הב"י המזיקים לגוף ולנפש ויפנו לבם לקבל עליהם עול מלכות שמים עכ"ד. ועיין מש"ל אות י"א ואות י"ב:

א

יד) [סעיף ה'] אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין מכאן ואילך חייב וכו', משמע דביום שני חייב מיד משהגיע זמן הנחת תפילין וא"צ להמתין עד הנץ החמה, וכ"מ בב"י דאחר שהביא דברי הרא"ש והר"ן דס"ל דצריך להמתין מלהניח תפילין ביום שני עד הנץ החמה, כתב מרן ז"ל וז"ל אלא שמדברי הרי"ף נראה דלא מיתסר ביום שני כלל ואף הרמב"ם כתב כן עכ"ל. ומשמע דדעתו לפסוק כן כי כן דרכו בדברי הרי"ף והרמב"ם והרא"ש הולך אחר הרוב מהם, וכ"מ מדתירץ מרן ז"ל קושיית הר"ן על הרמב"ן ז"ל כאשר יעו"ש בב"י, וכן דעת הב"ח כאשר יעויין בדבריו ביו"ד סי' שפ"ח, ובזה הסי' וכ"נ דעת הש"ך ביו"ד סי' שפ"ח סק"א, וכ"כ שתילי זיתים אות ט', וכ"מ מדברי האר"י ז"ל בשער המצות פ' ויחי דאינו אסור אלא יום א' בלבד. ומ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' שפ"ח סעי' א' דביום שני מותר להניחם אחר הנץ החמה. לחומרא בעלמא כתב כן כדי לחוש לסברת הרא"ש והר"ז שם מפני שאפשר (ועיין עו"ת אות ו' ומ"א סק"ה ומאמ"ר אות ה' שהרגישו בקושיא זו) וממילא היכא דלא אפשר כגון דרוצה להתפלל עם הצבור ולא ימצא לו אם יתעכב עד הנץ החמה וצריך להתפלל בתפילין כמ"ש בסי' כ"ה העי' ד' ובדברינו לשם אות כ"ז יוכל להניחם משהגיע זמנם קודם הנץ החמה, ואף אם תמצא לומר דדעת מרן ז"ל לאסור קודם הנץ החמה הרי לך דברי הפוסקים שהביא הברכ"י סי' שצ"ז אות ג' דכתבו הא דקי"ל כדברי המיקל באבל אפי' בפוסקים ואפילו יחיד נגד הרבים יעו"ש וא"כ בנידון זה דהרמב"ם בהדיא לא אסר אלא יום ראשון בלבד כמ"ש בהלכת אבל פ"ד ה"ט, וכן פי' הב"ח דברי הרי"ף והסכים להורות כן כאשר יעו"ש בדבריו ובפרט שגם בדעת מרן ז"ל י"ל דלא החמיר אלא היכא דאפשר בכה"ג שרוצה להתפלל עם הצבור בציצית ותפילין וא"א לו אם יתעכב יש להקל:

א

טו) שם אבל ביום ראשון אסור להניח וכו', ואם שמע שמועה קרובה דינא כיום קבורה דאסור להניח תפילין, ט"ז ביו"ד סי' שפ"ח סק"א. ש"ך שם. פרמ"ג במש"ז אות ג' א"ר אות ג', חכמת אדם כלל קס"ה אות י"ח, ש"ץ דף ל"ו ע"ג ודף קפ"ג ע"ג, זכ"ל חיו"ד בהל' אבל אות ת', סידור בי"ע בדיני מי הם החייבים בתפילין אות ט', חס"ל אות ג' שתילי זיתים אות ט', קיצור ש"ע סי' רי"א אות ב', בן איש חי ז"ל פ' חיי שרה אות י"ב, ולענין יום שני של שמועה קרובה עיין מ"ש הש"ץ שם בשם שבט יהודה חי"ד סי' שפ"ח, ועיין מ"ש באות הקודם דה"ה לכאן:

א

טז) שם אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין וכו' ואם מת ביום אחד ונקבר ביום אחר אסור להניח תפילין ביום הקבורה, א"ר אות ג', פרמ"ג שם וברכ"י אות ב' בזה הסי' וביו"ד סי' שכ"ח אות א' ובמחב"ר אות א' ודלא כמהריט"ץ בחידושי איזהו נשך דף י"ב ויעו"ש במחב"ר באורך, וכן בדגמ"ר בגליון הש"ך הנד"מ על סי' שפ"ח הביא דברי מהריט"ץ הנז' והשיג עליו יעו"ש, והביאו פת"ת שם אות א' וכתב שגם בשו"ת זכרון יצחק סי' ב' כתב משם אביו בעל משנת חכמים שהשיג על מהריט"ץ יעו"ש, וכ"כ ש"ץ דף ל"ו ע"ב ודף קפ"ג ע"א יעו"ש, זכ"ל שם, בי"ע שם אות ח', שע"ת אות ד', כס"א אות א'. וכ"כ הרח"פ בס' כף החיים סי' יו"ד אות ל"ז בשם כס"א ויד אבישלום סי' ל"ה ודרך החיים להגאון רבי יעקב מליסה ז"ל אות ח', חס"ל שם, קיצור ש"ע שם, וכתב שם בפאת השלחן וז"ל דלא כמ"ש בספר חיי אדם שיניחם בלא ברכה וכבר הגהתי שם בדבריו דהא איסורא איכא עכ"ל, וכ"כ בן איש חי ז"ל שם. ודלא כמאמ"ר אות ה' שהחזיק כסברת מהריט"ץ כאשר יעו"ש. ואם נקבר בלילה אסור להניח תפילין ביום שלאחריו, קיצור ש"ע שם:

א

יז) שם אבל ביום ראשון אסור להניח תפילין וכו'. ואם טעה והניחן חולץ אפילו באבילות דרבנן, הכי מוכח בגמרא ובדברי הפוסקים. מהריק"ש ז"ל בס' ערך לחם בי"ד סי' שפ"ח, פתה"ד או' ג', יפה ללב אות ד':

א

חי) מי שמת לו מת ברגל דמתחיל למנות אחר הרגל, נסתפק הכנה"ג בי"ד סי' שפ"ח אי אסור בתפילין יום ראשון. וכתב דמסתברא דאסור יעוש"ב, אמנם הברכ"י חלק עליו וכתב דמותר להניח יעו"ש בזה הסי' אות ג' וביו"ד שם אות ב', וכ"כ הרב בית לחם יהודה בי"ד סי' שפ"ח והביאו המחב"ר אות ב', וכ"כ א"ר אות ג', וכ"כ הש"ץ שם, זכ"ל שם בי"ע שם או' י"א, חס"ל שם, (וכתב דאפילו בא"י וכ"ש בחו"ל), קיצור הש"ע שם, בן א"ח שם:

א

יט) ביום שמועה רחוקה כיון דלא נתחייב באבילות אלא שעה אחת מותר בתפילין, כנה"ג, סידור בי"ע שם אות יו"ד:

א

ך) אם שמע שמועה רחוקה והיה לבוש תפילין. כתוב ביו"ד סי' ת"ב סעי' ב' דא"צ לחולצן. וכתב הש"ץ דקפ"ג ע"ג ה"ד כשאפשר לו ליתובי דעתיה שלא יסיח דעתו מהם אבל אם א"א לו ובפרט בשעת הבכי וההספד צריך לחלוץ עכ"ל, והביאו הזכ"ל שם:

א

כא) שם מכאן ואילך חייב וכו' יש שכתבו משם האר"י ז"ל דהאבל לא יניח תפילין דר"ת עיין בסי"ב אות ג' ובש"ץ דף ל"ו ע"ד, אמנם הרש"ש ז"ל בס' נה"ש דף י"ט ע"ב הנד"מ כתב דהרב האר"י ז"ל לא כתב כן וחייב להניח האבל שניהם דרש"י ור"ת יעו"ש שנתן טעם בסוד, וכ"כ הברכ"י אות ד' על הרש"ש ז"ל שהניח תפילין דר"ת בימי אבלו יעו"ש, והגם דביו"ד סי שפ"ח אות ג' כתב הברכ"י ז"ל דשב ואל תעשה עדיף כתב סידור בי"ע שם אות י"ב דמאחר דהשתא אינן בדידן נהיגי להניח דרש"י ודר"ת בתורת חיוב מדינא משום ספק כמ"ש החיד"א בספריו, ואיכא נמי גבן עדות נאמנה של הרש"ש ז"ל דלא נמצא בכתבי מהרח"ו ז"ל האמתיים שלא להניחם ולדעתו יש להניחם ועביד איהו עובדא להניחם בימי אבלו הכי נקטינן עכ"ל, וכ"כ החס"ל אות ג' דפה עה"ק ירושלים תוב"ב נתפשט המנהג אצל הבאים בסוד ה' ע"פ דברי רבינו האר"י ז"ל להניח שניהם כדברי מהרש"ש ז"ל וגם בט"ב בתפלת שחרית מניחים שתיהן בקהל חסידים במדרש בית אל יכב"ץ עכ"ל, ועיין מש"ל סי' ח"י אות ע"ז. וכתב בן א"ח ז"ל פ' חיי שרה אות י"ב דגם בעיר בגדא"ד יע"א נתפשט המנהג כהוראת רבינו הרש"ש ז"ל ודלא כמ"ש החיד"א ז"ל דשב ואל תעשה עדיף:

א

כב) שם מכאן ואילך חייב אפי' באו פנים חדשות, משמע אפי' לכתחלה יכול להניחם בפנים חדשות, וכ"מ בטור וברי"ף וברמב"ם הלכות אבל פ"ט ה"ד ובשער המצות פ' ויחי דאינו אסור אלא יום א' בלבד אבל ביום שני חייב ואין חילוק בין אם באו פנים חדשות או לא, והמ"א כתב בסק"ה דאה באו פנים חדשות אינו מניח לכתחלה עד שילכו אלא שאם הניח אינו חולץ יעו"ש ונראה דבשעת ק"ש ותפלה אין לבטל בשביל זה מלהניח תפילין אבל בשאר היום יש להחמיר כהמ"א, וכמש"ל אות י"ד יעו"ש:

א

כג) [סעיף ו'] בתשעה באב חייב בתפילין, עיין מ"ש הברכ"י בסי' תקנ"ה אות א' ושע"ת שם אות ב' ומ"ש אנן בעניותין בס"ד לעיל סי' ל"א אות ה' וסי' ח"י אות ט"ז ובזה הסי' אות כ"א:

א

כד) [סעיף ז'] חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורין וכו' כתוב בתשו' הרמ"א סי' קל"ב דהאידנא שחייבין בק"ש ותפלה (כמ"ש סי' ע' ס"ג) חייבין גם בתפילין דהו"ל כאילו מעיד עדות שקר בעצמו עכ"ל יעו"ש. והביאו מ"א הק"ז, עט"ז אות ב', ועיין כנה"ג בהגב"י שהאריך בזה יעו"ש, וכתב העו"ת אות ח' וכן נתפשט המנהג בזה"ז בארצות אלו דחתן וכל בני החופה קורין ומתפללין, וכ"כ הברכ"י אות ה' דעתה במקומנו המנהג פשוט שהחתן ואביזריה מניחין בחופה מיום הראשון עד יום השביעי וכדברי מור"ם בתשו' עכ"נ, וכ"כ סידור בי"ע בדיני מי הם החייבים בתפילין אות ט"ו אלא שכתב צריך שיזהרו שלא יהא שם שכרות וקלות ראש בשעה שהתפילין עליהן עכ"ד, ועכשיו נוהגין לילך שחרית לביה"כ להתפלל עם הצבור בטלית ותפילין כשאר העם ותע"ב:

א

כה) [סעיף ח'] כותבי תפילין ומזוזות הם ותגריהם וכו' דוקא אם הם לוקחים כדי להמציאם למכור למי שצריך להם אבל אם עושה כדי להשתכר לא מיקרי עוסק במצוה. מ"א סק"ח. ר"ז אות ז'. והיינו אם עושה דוקא כדי להשתכר אבל אם מתכוין הוא להמציאם אעפ"י שמכוין ג"כ אשכר עוסק במצוה מיקרי. פרמ"ג א"א אות ח'. שתילי זיתים אות ט"ו. פתחי עולם אות יו"ד:

א

כו) שם בהגהה. ואם היו צריכים לעשות מלאכתן בשעת ק"ש ותפילה אז פטורין וכו' ודע דכל זה הוא דוקא לדעת מור"ם ז"ל שהקשה על מרן ז"ל בד"מ אות ב' ויצא לחלק כמ"ש כאן בהגהה וכמ"ש מ"א סק"ט וא"א ומחה"ש. וכ"כ מאמ"ר אות ט', אבל לדעת מרן ז"ל חייבים והא דלא כתב מור"ם ז"ל זה בשם וי"א כך דרכו בהרבה מקומות שאינו כותב וי"א אעפ"י שהוא חולק. כמ"ש מ"א סי' ל"ג סק"ה. ומחה"ש ומאמ"ר בזה הסי' אות ט', ועיין בסה"ק קול יעקב סי' ל"ג אות י"ד מ"ש טעם לזה, ועיין ברכ"י אות ז' מה שתירץ על דעת מרן ז"ל יעוש"ב:

א

כז) שם בהגהה. דכל העוסק במצוה פטור ממצוה אחרת וכו' וכל זה מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל לכתוב כמ"ש סי' ע"ב סעי' ה', מ"א סק"י, ר"ז אות ז'. שתילי זיתים אות ט"ז, ואם התחילו קודם לכן או אפילו התחילו באיסור אין צריך להפסיק לקריאת שמע. ר"ז שם, וכל זה לסברת מור"ם ז"ל אבל לדעת מרן ז"ל חייב להפסיק כמו שכתוב באות הקודם:

א

כח) שם בהגהה. אם צריך לטרוח אחר האחרת וכו' מבואר דמור"ם ז"ל נמשך אחר דעת הר"ן והג"א דס"ל דאעפ"י שאפשר לו לקיים שתיהם אינו חייב לטרוח בהכי ודלא כהתו' והרא"ש שכתבו דדוקא כשהוא בענין שאם יניחו תפילין או יקראו ק"ש או יקיימו אחת משאר המצות תבטל המצוה שהם עסוקיסם בה כגון שאדם אחד רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ורוצה לקנות תפילין או תכלת ואי אפשר לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים המצוה הבאה לידו וכו' כמ"ש בב"י אלא כל שצריך לטרוח אחר האחרת פטור ואעפ"י שאפשר לו לקיים שתיהן, וכן נרשם כאן בהגהת ש"ע הג"א בשם א"ז ור"ן פ' הישן דמשמע דפסק כוותייהוו. כ"כ מאמ"ר אות יו"ד. ומ"ש הלבוש עיין מ"ש עליו הברכ"י סוף אות ז'. ולדעת מרן ז"ל בכל גוונא כותבי תפילין וכו' חייבין בשעת ק"ש ותפלה להניח תפילין. כ"מ מסתמיות דבריו ז"ל וממש"ל אות כ"ו:

א

כט) [סעיף ט'] מצעער וכו' אפילו מפני הצינה. מ"א ס"ק י"א. סו"ב אות א'. ר"ז אות ח'. סידור בי"ע אות ו'. שתילי זיתים אות י"ח. ומיהו צריך להשתדל לחמם גופו או לילך למקום חם כדי שלא להתבטל ממצוה גדולה כזו:

א

ל) שם ומי שאין דעתו מיושבת עליו וכו'. כתב ב"י בשם הר' מנוח אע"ג דבשאר מצות דאמרינן דמצטער איבעי ליה ליתוביה דעתיה. הכא שאני משום הסח הדעת עכ"ל. משמע מזה דאפילו אם אפשר לו ליתוביה דעתיה פטור אבל הב"ח כתב דאם אפשר לו ליתוביה דעתיה חייב. וכ"כ המ"א ס"ק י"ב. ר"ז אות ח'. שתילי זיתים אות ך' ועיין פרמ"ג א"א או' י"א ואו' י"ב:

א

לא) שם פטור וכו' אבל אינו אסור, פרמ"ג שם אות י"ב. פתחי עולם אות י"ג. ועיין פתח הדביר אות ד' מ"ש בזה:

א

לב) [סעיף י'] הקורא בתורה פטור מהנחת תפילין דכו'. כתב מ"א ס"ק י"ג וז"ל אבל העוסק בגמרא אפשר דלא מיפטר עב"י עכ"ל. והא דכתב בדרך אפשר מפני דבהע"ט לחלק יצא דהקורא בתורה פטור והעוסק בתלמוד חייב' והטור הקשה עליו. וב"י תירץ אלא שכתב דאין דברי בעל העיטור נראין. ל"ה כתב מ"א בדרך אפשר. מיהו מהר"מ פאפיר"ש זצ"ל בה' אור צדיקים ונקרא אור הישר ד"י ע"ג סעי' י"א כתב וז"ל בעסק התורה חייב להניח תפילין ומנודה לשמים אם אינו מניח ואין היסח הדעת כלל בלימודו ויניח של ר"ת שהם מסוגלים לשכל עכ"ל. ולפ"ז צריך לחלק כמו שחילק בעה"ע. וכ"כ יפה ללב ז"ל אות יו"ד יעו"ש. אמנם דעת מרן ז"ל נראה דאף העוסק בתלמוד פטור דהא כתב דאין דברי בעל העיטור נראין. וכ"כ מט"י אות א'. ברכ"י אות ז'. ר"ז אות ט'. ועיין מש"ל סי' ל"ז אות ח' וסי' כ"ה אות פ"ט:

א

לג) [סעיף יא'] לא יחלוץ תפילין לפני רבו וכו'. בטור הביא דאם חלץ רבו תחלה מותר לחלוץ, מיהו מסתמיות דברי מרן ז"ל משמע דאפילו חלץ רבו תחלה אהור לחלוץ לפניו, וכ"מ בב"י, וכ"כ מ"א ס"ק י"ד. מטה יהודה אות ב', ברכ"י אות ח', מאמ"ר אות י"א, ועיין מש"ל הי' כ"ה אות צ"ג:

א

לד) [סעיף יב'] היה צריך לתפילין ומזוזה ואין ידו משגת וכו' תפילין קודמין, שהם חובת הגוף, ב"י בשם הרא"ש, מ"א ס"ק ט"ו, מיהו לדידן שאין מניחין רק בשעת ק"ש ותפלה אם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דאי אפשר בשאלה, מ"א שם, מט"י אות ג', סו"ב אות ד', ר"ז אות י"א, ח"א כלל י"ד אות כ"ט, שתילי זיתים אות כ"ה, ופשיטא שקודמת מלקנות ציצית שאינו אלא חובת טלית, ח"א שם:

א

לה) [סעיף יג'] מנודה ומצורע אסורים להניח תפילין, עיין בדברי חמודוח על הלק"ט מהלכות תפילין אות קי"ח שהקשה על מרן ז"ל שהרי בטור יו"ד הי' של"ד הביא פלוגתא בזה וכתב דרב אלפס פסק לקולא וכן הסכים א"א הרא"ש ז"ל וכתב שם מרן ז"ל בב"י דכ"נ מדברי הרמב"ם ז"ל פ"ז מהלכות ת"ת משמע דדעתו לפסוק כן וכן שם בש"ע לא מנה זה באיסורי המנודה וא"כ דבריו סותרים זא"ז דבש"ע י"ד מתיר ובא"ח אהר יעו"ש וכן בשכנה"ג כאן אות י"ג הקשא קושיא זו על מרן ז"ל יעו"ש. וכן הקשה עו"ת אות ט"ו, מט"י אות ד'. ועיין מ"ש המחב"ר אות ו'. וכתב שם הרב דברי חמודות דגם במצורע נראה מדברי הרמב"ם פ"י מהלכות טומאת צרעת דמותר בהן עכ"ל. א"כ משמע דדעתו להתיר מנודה ומצורע בהנחת תפילין. וכ"כ הש"ך שם אות י"ב דהסכמת רוב הפו' המנודה מותר בתפילין והביאו שכנה"ג באות הנז' וכתב דה"ה המצורע דתרוייהו בהדי הדדי נשאלו בב"ה ואי נקטינן לקולה במנודה נקטינן ג"כ במצורע עכ"ד, וכ"כ א"ר אות ן', שתילי זיתים אות כ"ו, ועיין פרמ"ג במש"ז סוף אות ד' שכתב דמניחן בלא ברכה, וכן הסכים למעשה הרב שולחן גבוה אות כ"ד, וכ"כ החס"ל אות ד', והב"ד הרב יפה ללב ז"ל סוף אות ז'. וכן נראה עיקר משום סב"ל וכדי שלא לבטל ממצות תפילין. ועיין ביו"ד סי' של"ד סעי' י"ב איזהו מנודה שהוא אסור בדיני המנודה ודו"ק:

א

מ"א סק"א מותר כמ"ש ס"ב. ר"ל דשם מבואר דאם יכול להעמיד עצמו בשעת ק"ש יניח אלא דה"א דחולי מעיים גרע ולא סמכינ' על מה שנרא' לו שיכול להעמיד דהא כתב תוס' דרבי היה יודע היטב ליזהר דבשאר אדם בחולי מעיים לא סמכינן על זהירתו ובסעיף ב' בבריא מיירי מש"ה סמכינן על זהירתו. לזה כתב המג"א דבזמן ק"ש ותפל' לבד שהוא זמן קטן שפיר סמכינן אזהירות דכל אדם אפי' בחולי מעיים וע"ז כתב המג"א כמ"ש ס"ב והוא ר"ת כמו שאכתוב ורומז על מ"ש בסק"ב בשם המ"ע ושם בחולי מעיים מיירי כמו שאעתיק שם:

ב

שם לא יניח תפילין. דאע"ג דבסימן נ"א וסי' ע"ד מבואר דבק"ש מותר רק בתפלה אסור דהוא מדבר בפני המלך תפילין נמי לתפל' דמי שחתום בחותם המלך צריכין אימה וירא' כמו בתפלה:

ג

סק"ב יודע שאין להעמיד. כ"כ מ"ע סי' ס' חולי מעיים שאין יכול לשמור מלהפיח אלא בכדי שיחלוץ ש"ר ואם נצריכהו ג"כ לחלוץ של יד יתבטל לפעמים מתפילין ומסיק דאע"ג דכל דיני שמירת התפילין מדקדקים בש"י כמו בש"ר עיין מג"א ס"ג מ"ג מ"מ מדינא ש"י קיל מש"ר מש"ה חולי מעיים דאנוס הוא שרינן ליה להניח תפילין ובשעת דוחקו חולצו ואם נאנס קודם שחלץ של יד ולא היה יכול ליזהר ליכא איסורא בדיעבד שהוא על ידי אונס ע"ש שהאריך:

ד

ט"ז סק"א שבת וי"ט. משא"כ לילה זמן תפילין מדאורייתא עיין ר"ס למ"ד:

ה

מ"א סק"ד לימא קסבר ר"י. פירש"י קס"ד שרגילין בטומא' שמא יראו קרי שהרהור מצוי בהם הרי דמשום הרהור לחוד לא מיתסר ותירץ הב"י דס"ד דהחשש שמא כבר ראה קרי מש"ה פריך לימא קסבר כו' והקשה המ"א דאכתי מהמתרץ קשה כיון דהמתרץ מחדש דהחשש על להבא הוא אם כן בהרהור סגי וק"ל:

ו

סק"ה משמע דחייב מיד כו' ומשמע דהא מילתא באפי נפשיה:

ז

סק"ז דתנא ר' שילא. פרק ב' דסוכה חתן ושושביניו וכל בני החופה פטורים מתפלה ותפלין וחייבין בק"ש ר' שילא אמר חחן פטור וכולן חייבים. פירש"י טעמא דת"ק בתפלה משום דבעי כוונה ותפילין משום שכרות וחייבין בק"ש דאין מצות (צריכות צ"ל) כוונה רק בפסוק ראשון ור' שילא ס"ל חתן פטור מק"ש משום דטריד ושאר בני החופה חייבים ולית להו להני תנאי' העוסק במצוה פטור מן המצוה מדמחייבי בק"ש לת"ק אפילו חתן ולר' שילא בני החופ' והרא"ש כתב דאית להו הע"ב פטור מן המצוה ואפ"ה מחייב ת"ק בק"ש גם להחתן משום דבקל יכול לכוון בפסוק ראשון ולר' שילא החתן אינו יכול לכוין כלל ור' שילא ס"ל דכל בני החופה לא מיקרו כלל עוסקי במצוה ע"ש בהרא"ש ופסק כרב שילא. משא"כ לרש"י מיקרו כולהו עוסקי במצוה. ממילא לדידן דקי"ל הע"ב פטור מן המצוה כולהו פטורי' בלאו טעמא דכוונה רק משום עוסק במצוה פטור מן המצוה וזה נוהג גם בזמן הזה ובזה תבין כל דברי המג"א:

ח

סק"ח עסי' תל"ג ס"ח ע"ש במג"א סקי"ד דמיקרי עוסק במצוה אם עיקר כוונתו למצוה אף אם יש גם קצת לממון:

ט

סק"ט ומה שנדחק הרמב"ם השמיט דין כותבי תפילין דפטורין מכל המצות וכתב הב"י דסמך אירושלמי דכותבי תפילין חייבים לכן פסק כך המחבר דדוק' כל היום פטורין ולא בשעת ק"ש והר"ב בהג"ה חולק דגם מק"ש פטורים דהירושלמי לא פליג רק דמיירי שיכול לעשות שניהם ומובן דברי המ"א:

י

סקי"ג אבל העוסק בגמר'. דתורה י"ל שהיא עצמה אות שנזכר בה יציאת מצרים:

יא

ט"ז סק"ד והדר כרכי תלמידים כלומר דהאי והדר כרכי מיותר אלא דקמ"ל דכי כריך רבו מחויב התלמיד לכרוך גם כן דאל"כ נראה שאומר הפך רבו והיינו שאם הרב אחר שחלץ תפילין כרכן והניחן בתיק מורה דעתו שכבר עת לחלוץ לפי שסמוך לערב ואם התלמיד חלץ ולא כרכן מיחזי כרוצ' להניחן עוד מש"ה לא סגי שיחלוץ התלמיד אלא שגם יכרוך כמו שעשה הרב:

יב

(שם) למאן דקרי. שיודע ללמוד:

יג

סקי"ד עסס"ז כ"ז. ע"ש במ"א ס"ק כ"ט:

א

אפילו אין לו צער. אפילו הולך בשווקים וברחובות פטור [כ"מ בחולין פ"ח גבי עובדא דרמי בר תמרי] ומשמע מזה דאסור להחמיר על עצמו דאי היה מותר לא היה רמי ב"ת מפקיע נפשי' מיניה וכ"מ בתו' כתובות דף ק"ד שר' היה מנח תפילין והקשו והא חולי מעיים פטור ותי' ר' היה מנהיג עצמו בקדושה יותר מדאי והיה יודע היטב ליזהר עכ"ל משמע דשאר כל אדם אסור מיהו נ"ל דבשעת ק"ש ותפלה מותר כמ"ש ס"ב, מי שלבו ערום לא יניח תפילין [כ"ה ס"ח סי' תשע"ו] ועסי' צ"א וס"ס ע"ד:

ב

ואם וכו'. ואם יודע שאין יכול להעמיד עצמו מלהפיח אלא בכדי שיחלץ ש"ר אפ"ה יניח שניהם [מ"ע סי' ס"ו ע' ש"ג]:

ג

מוחין כו'. מפני שצריכין גוף נקי ונשים אינם זריזות להזהר אבל אם היו חייבים לא היו פטורין מה"ט דהוי רמי אנפשייהו ומזדהרי כנ"ל דלא כע"ת:

ד

מהרהור. הרב"י הק' ע"ז מסוכה רי"א הילדים לעולם חולצין שרגילין בטומאה ופירש"י שההרהור מצוי בהם ופריך לימא קסבר ר"י ב"ק אסור להניח תפילין ומשני הכא בילדים ונשותיהם עמהם עסקינן שמא יבאו לידי הרגל דבר ע"ש בב"י מה שתי' ותירוצו אינו עולה יפה דמ"מ ק' אמאי משני בילדים ונשותיהם עמהם עסקי' שמא יבאו לידי הרגל דבר הא ע"כ א"א להרגל דבר בלא הרהור והל"ל שמא יבאו לידי הרהור וצ"ל דמשום שמא לא אסרי להנ"ת אלא כשיודע בודאי שא"א לו בלא הרהור אז אסור להנ"ת:

ה

חייב. משמע דחייב מיד אבל בי"ד סי' שפ"ח כ' אחר הנץ החמה ומשמע דמניח לכתחלה וכ"מ בטור וברי"ף אבל בגמרא וברא"ש י"ד אי' דאם באו פנים חדשות אינו מניח לכתחלה עד שילכו אלא שאם הניח אינו חולץ וכן עיקר:

ו

פנים חדשות. פירוש מנחמים חדשים וא"ת למה חייב אבל בתפילין הא אמרי' לקמן מצטער פטור מתפילין י"ל ה"מ צערא דממילא אבל הכא איהו דקמצער נפשיה איבעי' ליה ליתוב' דעתיה כדאמרינן בסוכה פ"ב לענין סוכה:

ז

חתן כו'. כתוב בתשובת רמ"א סי' קל"ב דהאידנא שחייבים בק"ש ותפלה [כמ"ש סי' ע' ס"ג] חייבים גם בתפילין דה"ל כאלו מעיד עדות שקר בעצמו עכ"ל וצ"ע דהא לדעת הרא"ש הא דתני ר' שילא שושביני' חייבים איירי בק"ש אבל בתפילין פטורים ולא אמרינן דמעיד עדות שקר בעצמו כיון שפטור מידי דהוה אשבתות וי"ט ולילות ועוד לת"ק נמי חייבים בק"ש ופטורים מתפילין ודוחק לומר דהא דקתני פטורים היינו בכל היום אבל בשעת ק"ש חייבים דזהו דוחק ע"ש וצ"ל דבגמרא לא קאמר שחייבים בק"ש אלא בפסוק ראשון לכן ל"ה כמעיד עדות שקר משא"כ לדידן שחייבים בכל ק"ש חייבים ג"כ בתפילין שלא יהא כמעיד עדות שקר אבל מלשון רש"י משמע דחייבים בכל ק"ש אלא שאין צריך כוונה אלא בפסוק ראשון ובת"ה סי' ז' כתב שהיו מסובין במשתה נשואין בשבת והגיע זמן מנחה והרבה גאונים פטרו מלהתפלל מנחה דס"ל כדעת רש"י דהטעם דפטורים משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וא"כ אין חילוק בין זמנם לזמנינו אבל להרא"ש דס"ל שהם לאו עוסקי במצות הם אלא הטעם שאין יכולים לכוון א"כ אנו שבלא"ה אין מכונים כ"כ חייבים ובל"ח כתב ג"כ פטורים בבית המשתה של חופה ובב"י סי' רל"ב משמע דס"ל לאסור ול"נ דהמיקל לא הפסיד וה"ה בימות הקיץ שלפעמים סעודת הנשואין נמשכ' עד הבוקר פטורה מכולן ובלבד שהחתן מיסב עמהם דאז הוי מצוה לדעת רש"י ועס"ס ע' וס"ס רל"ב וע' תשו' רא"ח סמ"ח וכ"ה כתב שבמדינתו נוהגים שאין החתן מניח תפילין ביום ראשון אבל ר"ש הלוי כתב שצריך להניח ול"נ כמ"ש דבשעת המשתה פטור וכ"מ מל' הש"ע:

ח

ותגריה'. פירש"י הלוקחים כדי להמציאן למכור למי שצריך להם עכ"ל משמע דאם עושה כדי להשתכר בו לא מקרי עוסק במצוה וצ"ע בנדרים דף נ"ג משמע דמחזיר אבידה הוו עוסק במצוה אף על פי שנוטל עליו שכר וי"ל דהתם אינו נוטל אלא שכר בטלתו א"נ התם עיקר כוונתו להשיב אבדה אבל הכא עיקר כוונתו להשתכר עסי' תל"ג ס"ח:

ט

זולת בשעת ק"ש. הקשה בד"מ דהא בגמרא אמרי' דפטורי' גם מק"ש לכן חילק אם היו צריכים וכו' כמ"ש בהג"ה ומה שנדחק הב"י למה השמיטה הרמב"ם י"ל שסמך על מ"ש ריש ה' ק"ש דהעוסק במצוה פטור מן המצוה וכ"כ בה' סוכה וכ' המ"מ דלדעתו ולדעת הגאונים אפי' אין צריך לטרוח אחר שתיהן פטור והרב"י נמשך אחר הירושלמי ול"נ דהירושלמי מיירי כשאפשר לקיי' שתיהם אבל כשא"א לקיים שתיהם פטור וכ"מ דהא ר"ח בן עקיבא גופא אמר בגמ' דפטור ובירושלמי אמר דחייב אלא צ"ל כמ"ש:

י

צריך לטרוח. כגון שלוחי מצוה לטרוח לישן בסוכה וכן המשמר המת פטור מכל המצות אף על פי שיוכל לקיים כל המצות וחופר קבר אף על פי שנח מעט פטור אבל שומר אבידה בשעה שהיא מונחת בתיבתו אף על פי שהוא עושה מצוה לא מקרי עוסק במצוה וכן גבי חתן דפריך ולחייב בסוכה כיון שאין דרך המשמחי' לשמח בחופה בלבד אלא אף בחדרי' ועליות וכיון דכי אורחייהו מצוה עבדי יעשו שתיהן ומשני אין שמחה אלא בחופה [כ"ז דברי הר"ן] וצ"ל דכ"ז מיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע זמן ק"ש אסור להתחיל לכתוב כמ"ש סי' ע"ב ס"ב ועס"ס תרפ"ז:

יא

מצטער. משמע אפי' מפני הצינה כדאיתא בירושלמי ר' יוחנן לא היה מניח תפילין מפני הצינה ועוד חד היה דלא מנח תפילין ביומא דאתי מאורחא עב"י סי' כ"ז:

יב

שאין דעתו מיושבת עליו. דוקא כשא"א לו ליישב דעתו (ב"ח) עמ"ש ס"ה:

יג

הקורא בתורה. אבל העוסק בגמ' אפשר דלא מפטר עב"י כתב סמ"ג מוכח בברכות דף י"ח כל הפטור מק"ש פטור מתפילין:

יד

לפני רבו. מדסתם הרב"י משמע דס"ל אפי' חלץ רבו תחלה אסור ויש שם בטור דאי חלץ רבו תחלה מותר לחלוץ והטעם דהוי כמורה הלכה בפני רבו שמורה שהגיע זמנו לחלוץ ובשל"ה כ' בשם הגאון מהר"ש הטעם כשחולץ תפילין מונע עצמו מלשמש רבו כדאיתא בי"ד סי' רמ"ב דאסור להתיר לו מנעל ולהוליך כליו אחריו למרחץ שמא יאמרו עבד הוא אבל כשיש לו תפילין בראשו מותר לעשות כל המלאכות אבל כשרבו חלץ תפילין גם הוא מותר לחלוץ דאין לומר עליו עבד הוא שהרי גם רבו אין לו תפילין בראשו עס"ס כ"ז:

טו

תפילין קודמין. שהם חובת הגוף מיהו לדידן שאין מניחין רק בשעת ק"ש ותפלה אם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דא"א בשאלה:

א

(א) חולה מעיים – וה"ה מי ששתה משקה המשלשל:

ב

(ב) פטור – משום דתפילין בעי גוף נקי:

ג

(ג) מתפילין – מי שביטל מצות תפילין מחמת חולי ועברו עליו ל' יום שלא הניחם כשחוזר ומניחם א"צ לברך שהחיינו:

ד

(ד) צער – אפילו אם הולך בשווקים וברחובות פטור ואסור לו להחמיר על עצמו בזה אלא בשעת ק"ש ותפלה אם יודע שיוכל להעמיד א"ע בגוף נקי וכמו שכתב לקמן בס"ב:

ה

(ה) פטור – שמא מתוך הצער יסיח דעתו מהם. ואם רוצה להחמיר ע"ע רשאי. מי שלבו ערום דהיינו שהולך במכנסים לבד ולמעלה הוא ערום (ואין בכלל זה מה שבית הצואר פתוח) לא יניח תפילין דאף דלברך רשאי כיון שערותו מכוסה כדמוכח בסימן ע"ד אפ"ה אין נכון שיהא מגולה לבו ויניח תפילין:

ו

(ו) מי שברי לו – לאפוקי אם אינו יודע בבירור בודאי אין לבטל אפילו תפלה בצבור משום זה:

ז

(ז) להתפלל – דוקא תפלה משום דהוא כעומד לפני המלך וגנאי הוא לעמוד להתפלל על דעת שיפסוק באמצע עד שיכלה הריח אבל ק"ש וברכותיה מותר אך בלי תפילין:

ח

(ח) בשעת ק"ש – עיין לקמן סימן פ' במשנה ברורה כי שם יבואר הכל בעז"ה:

ט

(ט) ויברך – ויקרא בהן שמע ואח"כ יחלצן. ואם יודע שאין יכול לעצור עצמו מלהפיח אלא בכדי שיוכל לחלוץ השל ראש אפ"ה מותר להניח לכתחלה את שניהם כ"כ המ"א אבל הפמ"ג מפקפק בזה:

י

(י) נשים – וטומטום ואנדרוגינוס חייבין בתפילין מספק ככל המצות:

יא

(יא) שהזמן גרמא – דהא שבת ויו"ט לאו זמן תפילין:

יב

(יב) הנשים – עיין בפמ"ג שה"ה לענין עבדים ועיין בספר תוספות שבת שכתב בהדיא להיפך ועיין בספר תוספות ירושלים:

יג

(יג) מוחים בידן – מפני שצריכין גוף נקי ונשים אין זריזות להזהר:

יד

(יד) ליזהר – דבעינן גוף נקי גם ממחשבה רעה:

טו

(טו) שלא להניחם – ומ"מ יראה בכל היכולת לכוף את עצמו ולמשוך הלב ליראת שמים כדי להסיח הדעת מדברי הבאי המזיקים לגוף ולנפש ולפנות הלב לקבל עליו עול מ"ש בקדושה:

טז

(טז) ביום ראשון – פי' אפילו ביום שנקבר שאינו יום המיתה כיון שהוא יום ראשון לאבילות ולמנחמים וע"כ אפילו אם נקבר בלילה לא יניח תפילין ביום אבל אם מת או נקבר בחוה"מ מניח תפילין בין בחוה"מ [והפמ"ג בסימן ע"א מפקפק בזה דמ"מ יום מר הוא לו היום הראשון ועכ"פ צריך ליזהר שלא לברך עליהן ובלא"ה המנהג שלא לברך על תפילין בחוה"מ] ובין לאחר המועד אף שהוא יום ראשון לאבילות מ"מ כבר נחמוהו מנחמים במועד וכן כשנקבר ביו"ט שני יניח תפילין בא"ח דיו"ט שני עולה למנין שבעה ויום שאחר המועד יחשב לשני וכן אם שמע שמועה קרובה [דהיינו בתוך שלשים אפילו ביום ל' עצמו] ג"כ דינו כיום הקבורה ולכן אפילו אם שמע בלילה לא יניח תפילין ביום ואפילו בא לו שמועה קרובה כשכבר הניח תפילין והתחיל להתפלל חולצן. ואם שמע שמועה רחוקה דהיינו לאחר שלשים שאין האבילות רק שעה אחת מותר להניח תפילין וכ"ש שא"צ לחלצן וע"כ אם בא לו השמועה באמצע פסוקי דזמרה וכה"ג לא יחלוץ התפילין רק יחלוץ מנעליו משום אבילות ואם ע"י השמועה בא לידי בכי צריך לחלצן כדמוכח מיו"ד סימן שפ"ח ס"ב וסימן ת"ב בש"ך סק"ב ועיין לקמן בס"ט:

יז

(יז) אסור – דתפילין נקראין פאר בפסוק ואבל מעולל באפר ואין נאה לתת פאר תחת אפר:

יח

(יח) מכאן ואילך – דכתיב ואחריתה כיום מר ש"מ דעיקר מרירות הוא יום ראשון:

יט

(יט) חייב – משמע דחייב מיד ויש פוסקים דביום ב' אין להניח קודם הנץ ע"כ מהנכון להמתין מלהניח עד אחר הנץ:

כ

(כ) פנים חדשות – לנחם אותו ומשמע דמניח לכתחלה אבל האחרונים מסקי דאין להניח בפניהם תפילין עד שילכו להם אלא דאין חולץ אם הניח קודם שבאו פנים חדשות:

כא

(כא) חייבין בתפילין – דלא חמיר ת"ב משאר ימי אבילות:

כב

(כב) וכל בני חופה וכו' – ודוקא במקום החופה דשם שכיח שכרות וקלות ראש:

כג

(כג) פטורים – בתשובת רמ"א סימן קל"ב כתב דהאידנא שאף החתן חייב בק"ש ותפלה [כמו שכתב בסימן ע'] ממילא חייבין החתן וכל בני החופה גם בתפילין עי"ש ועיין במ"א שמפקפק בדינו ומצדד לפסוק כהשו"ע דפטורין מתפילין בעת המשתה וגם לענין תפלה המיקל כדעת רש"י לפטור בעת המשתה לא הפסיד אם החתן מיסב אצלם דאז הוי מצוה לדעת רש"י אבל מדברי הגר"א בביאורו משמע שאין להקל לענין תפלה וכמו שכתב בב"י בסימן רל"ב ועיין בעולת תמיד ובברכי יוסף שכתבו דנתפשט המנהג כהרמ"א שהחתן וכל סייעתו קורין ומניחין תפילין ומתפללין מיום הראשון עד יום השביעי:

כד

(כד) ותגריהם – אף שמרויחין מזה ודוקא אם עיקר כוונתם כדי להמציאן למכור למי שצריך להם אבל אם עיקר כוונתם רק להשתכר לא מיקרי עוסק במצוה [מ"א]:

כה

(כה) ותגרי תגריהם – הקונים מן הקונים למכור על יד על יד:

כו

(כו) צריכים וכו' – כגון שנזדמן לו קונה שרוצה לקנות סת"ם והקונה רוצה לפרוש בים או בשיירא עכשיו ואי אפשר לו להמתין עד שהסופר או התגר יקיים מצוה אחת שבאה לידו כגון הנחת תפילין או ק"ש וה"ה שאר כל המצות ע"כ מותר לכתוב ולמכור לזה אע"פ שעי"ז יעבור זמן המצוה [לבוש] ועי' בבה"ל:

כז

(כז) אז פטורין וכו' – ומיירי שכבר התחיל לכתוב קודם שהגיע זמן ק"ש אבל משהגיע הזמן אסור להתחיל לכתוב כמש"כ סי' ע"ב ס"ב כ"כ המ"א אכן לפי מה שציירנו מתחלה בשם הלבוש שהקונה צריך לעבור בים או בשיירא וא"א לו להמתין עד שהסופר יקיים ק"ש ותפלה פשוט דלכו"ע מותר הסופר לעשות לו מלאכתו אם הוא משער שישאר לו זמן לקרות ואם יוכל לקרוא פרשה אחת מקודם יקרא:

כח

(כח) דכל העוסק וכו' – ודוקא עוסק במצוה כגון בשעה שהוא לובש התפילין או עוסק בתיקוני האבידה כגון לשוטחה לצורכה או להשיבה לבעליה וכל כה"ג אבל בשעה שהוא מקיים מצוה כגון שהוא כבר לבוש תפילין או שומר אבידה שהיא מונחת כבר בתיבתו וכל כה"ג אע"פ שהוא מקיים מצוה איננו עוסק במצוה ולא מיפטר ממצוה אחרת עי"ז ועיין בבה"ל שביארתי יותר:

כט

(כט) אם צריך וכו' – ר"ל ואפילו אם עי"ז לא יתבטל המצוה הראשונה ואפילו אם המצוה השניה יותר גדולה כיון שכבר התחיל לעסוק בראשונה [או"ז וריטב"א]:

ל

(ל) מצטער – אפילו מפני הצינה. ועיין בסמוך:

לא

(לא) שאין דעתו וכו' – ומיירי בשא"א לו ליישב דעתו אבל אם אפשר לו חייב ליישב דעתו ולהניחן:

לב

(לב) בתורה – אפשר דדוקא בתורה שבכתב אבל לא בעוסק בגמרא דתורה י"ל שהיא עצמה אות שנזכר בה יציאת מצרים:

לג

(לג) פטור – ר"ל שא"צ לפסוק מלימודו כדי להניחם אבל קודם לזה חייב. גם באמצע אם רוצה לפסוק ולהניח ג"כ רשאי ויכול לברך עליהן שאע"פ שפטור מלהפסיק בשבילן מ"מ כיון שרוצה להפסיק מלימודו הרי חייב בתפילין מיד שמפסיק:

לד

(לד) מהנחת תפילין – ואע"ג שמחוייב להפסיק מת"ת כדי לקיים כל המצות שחיובן עליו כדאיתא ביו"ד סימן ר"מ שאני מצות תפילין שעיקר תועלתה הוא לתורה כדכתיב ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך ע"כ מכיון שכבר עוסק בתורה מקודם אין צריך לבטל תורה בשביל זה זולת בשעת ק"ש ותפלה כדי לקבל עליו עול מלכות שמים וגם שאז עדיין אינו עוסק בתורה ומחוייב להיות עליו תפילין. והגר"א פסק בביאורו דדוקא מי שתורתו אומנתו כגון רשב"י וחבריו אבל כגון אנו צריכין להפסיק אף לתפילין:

לה

(לה) בפני רבו – היינו רבו מובהק דרוב חכמתו הימנו:

לו

(לו) מפני אימתו – ר"ל דזלזול הוא שמגלה ראשו בפניו ולפ"ז אפילו אם כבר חלץ רבו תחלה אסור ואם מטה עצמו קצת לצד אחר וזהיר מלגלות ראשו בפניו נראה דיש להקל בכל גווני כ"כ הפמ"ג ועי"ש עוד דמשמע מיניה דאם חולצן סמוך לחשיכה יש להחמיר בכל גווני מלחלוץ אותם קודם שחלץ רבו דנראה שמורה הלכה בפני רבו שהגיע זמנו לחלוץ ועיין לעיל סימן כ"ה ס"ק נ"ח מ"ש שם בשם הפמ"ג:

לז

(לז) תפילין קודמים – דהיא מצוה שבגופו ועוד דקדושת תפילין למעלה מקדושת מזוזה וכדלעיל בסימן ל"ב ס"ח. מיהו לדידן שאין מניחין רק בשעת ק"ש ותפלה אם אפשר בשאלה מזוזה קודמת דא"א בשאלה [מ"א]:

לח

(לח) מנודה ומצורע וכו' – עיין בל"ח ובש"ך ביו"ד סי' של"ד ס"ב ובשארי אחרונים דפוסקים להיפך וכתב הפמ"ג דיניחו בלי ברכה אבל מביאור הגר"א משמע לכאורה דצריכין לברך ג"כ:

א

סעיף ה' חייב. אבל אין לו להניח תפלין דר"ת כל ז'. כתבי האר"י:

ב

מג"א ס"ק י"ג פטור מתפלין. מתפלה כצ"ל:

ג

מג"א ס"ק י"ד הגאון מהר"ש הטעם. וכזה ממש כ' המהרש"א ח"א פ' חלק דק"ב במה דאיתא שם. וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה אר"נ דחלץ תפלין לפניו. עיי"ש:

א

מתפילין עבה"ט. וע' בחו"י שכ' דאפי' לא הניח תפילין מעולם אין לברך שהחיינו כיון דרגילה ותדירה (עיין בי"ד סי' כ"ח ובת"ש שם) וכן בסיום ספר ונשואי בנו ולידת נכדו הראשון אין לברך שהחיינו ובלידת בן זכר יש מברכין שהחיינו ולכן אין מברכין בשעת המילה ואפילו בלידת בן בכור כמ"ש ש"ך ביו"ד סי' רס"ה עכ"ל ועיין לעיל בט"ז סוף סי' כ"ב:

ב

ראשון. עבה"ט. ומ"ש בשמועה קרובה כתב בש"צ בשם ספר שבט יהודא למהר"י עייאש ביו"ד שהפוסקים לא גילו דעתם על יום ב' קודם הנץ החמה ויש פנים לכאן ולכאן ועביד עובדא בנפשי' ונתעכב ביום ב' שלא להניח תפילין עד הנץ החמה כדי להסתלק מן הספק ע"ש ואם מת לו מת ברגל או שמע שמועה רחוקה ברגל שאינו נוהג אבילות ומתחיל למנות אחר הרגל כתב בכנה"ג שאסור להניח תפילין ביום ראשון ובבר"י חלק עליו וכ' דחייב ואפי' אי הוה ספיקא אין לבטל מצוה רבה כזו מספק וכ"כ בבית לחם יהודא ביו"ד סימן שפ"ח וחלק על הכנה"ג ע"ש. וגם מ"ש בבה"ט בשם מהריט"ץ חולק עליו בבר"י ובמח"ב וסיים בה סוף דבר נ"ל דיום הקבורה אף ע"פ שאינו יום מיתה אסור בתפילין וע"ש שכתכ שכן מוכח מהט"ז ומ"ב וכן הא"ר שם ובש"ץ כתב ג"כ בשם ספר דרך המלך דלא כמהריט"ץ:

ג

בתור'. עבה"ט והם דברי המג"א ומ"ש עיין ב"י ר"ל דבב"י מבואר שאף שכתב ליישב דברי בעה"ע דמחלק דדוקא בתורה משום זכרון יציאת מצרים כו' דלא תקשי עליו ממ"ש הטור מ"מ סיים בה שאין דברי בעה"ע נראים וכן בש"ע כאן נראה שמסכים לדברי רבינו יונה ע"ש וכן נראה מהירושלמי ריש שבת גבי מפסיקין לק"ש כו'. וע' בשו"ת בית אפרים חלק א"ח וכתב במח"ב בק"א בשם אור צדיקים שמ"כ בשם הרמב"ן ומהרח"ו שחייב כל אדם לומר ד' פרשיות תפילין בעודן עליו והב' פ' אומרים בק"ש וקדש והיה כי יביאך צ"ל קודם ברוך שאמר שהם קודמת לשמע והיה אם שמוע עכ"ד ונראה שאם א"א לאומרם קודם ב"ש יאמרם אחר עלינו קודם שמסיר התפילין עכ"ל והעולם נהנו לומר קדש והיה כי יביאך וק"ש בתפילין של ר"ת שמניחים אחר התפלה ויש מדקדקים לו' גם של רש"י קדש והיה כי יביאך קודם ב"ש והנוהג כן אם לא אמר קודם ב"ש אין לסמוך על מה שיאמר אחר כך בתפילין של ר"ת אלא יקרא קדש והיה כי יביאך קודם שיחלוץ של רש"י:

ד

קודמים. עבה"ט ועיין לעיל ר"ס כ"ה לענין תפילין וציצית ומשם נלמוד לכאן:

א

שהזמן גרמא. דהא שבת וי"ט לאו זמן תפילין:

ב

מוחין בידם. לפי שאינן זריזות להזהר:

ג

אבל ביום ראשון. פי' ביום הקבורה דביום המיתה פטור מכל המצות כ"ז שלא נקבר דאז מקרי אונן והטעם דיום הראשון דכתיב ואחריתה כיום מר ש"מ דעיקר מרירתיה ביום הא' ותפילין אקרי פאר בפסוק:

ד

אלא יפנה לצד אחר. הטעם דזלזול הוא שמגלה ראשו בפניו כ"פ רש"י בחלק אבל רבינו הטור הבי' מימרא א' מאי תקנתיה לכרוך רביה ברישא כו' וי"ל לפ"ז הטעם דהוה כמור' הורא' בפני רבו דהם היו מניחין תפילין כל היום וכי חולץ התלמיד תחילה מחזי כמורה הוראה שהגיע העת לחלוץ תפילין וע"כ יש תקנה כשכורך רבו תחלה ומ"ש הטור והדר כרכי תלמידים פי' שחייב לעשות כן כשכורך רבו תחלה דכ"ז שלא יכרך התלמיד מיחזי כמאן דרוצה ללכת לבית הכסא ויחזור ויניחם גם מ"ש הטור לא כשר לאנוחי תפילין אלא למאן דקרי נראה דמיירי שתפילין עליו כל היום דוקא ומצאתי כתוב בשם מהר"ר שכנא דכשתלמיד אין לו תפילין אין לו לנעול מנעל לרבו או לחלוץ לו במקום שאין מכירין אותו שמא יאמרו עליו שהוא עבד כמ"ש בי"ד סי' רמ"ב הלכך אסור למיחלץ קמיה רביה דנראה דחולץ כדי שלא ישתמש לרבו בנעילת סנדל וחליצתו עכ"ל וקשה דא"כ במקום שמכירין אותו היה שרי לחלוץ תפילין בפני רבו וזה ודאי אינו דהא אסרוהו בכל מקום:

א

במג"א ס"ק ט' והרב ב"י נמשך אחר הירושלמי וכתב שהרמב"ם נמשך אחר הירושלמי שמחויב בתפילין שהוא מדאורייתא ע"ז כתב די"ל דהירושלמי מיירי באפשר כו' ואם כן לא הו"ל להשמיט בלא אפשר דפטור אלא ע"כ דהרמב"ם ס"ל דפטור בכל גוונא וסמך על מ"ש בהל' ק"ש וכמש"ל:

ב

ס"ק י' דפריך וליחדו בסוכ' ר"ל שישמחו בסוכה כצ"ל:

ג

מ"א ס"ק יד שהרי גם רבו אין לו תפילין ולפ"ז הא דאסור לו להתיר לו מנעול היינו דוקא כשיש לרבו תפילין בראשו דאז אמרינן שיאמרו עבד הוא כיון שעוש' תשמיש של עבד וגם סימנ' מלתא שאין תפילין בראשו ולרבו יש תפילין בראשו אם כן כשרבו גם כן אין תפילין בראשו יתלה באמת שעושה כדרך תלמיד לרבו: