שולחן ערוך, אבן העזר כ׳: באיזו ביאה חייב הבא על הערוה ובו ב סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

באיזו ביאה חייב הבא על הערוה ובו ב סעיפים:
הבא על אחת מן העריות דרך איברים או שחבק ונשק ונהנה בקירוב בשר הרי זה לוקה וחשוד על העריות: הגה והבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה כיון שהערה בה דהיינו שהכניס העטרה חייב עליה מיתה או כרת ואין צריכים לראות כמכחול בשפופרת אלא משיראו העדים אותם דבוקים זה בזה כדרך המנאפים נהרגים על זה (טור) והאשה נאסרת על בעלה (נ"י פ' שני דיבמות) אשה גדולה שבא עליה קטן פחות מבן ט' שנים אינה חייבת מיתה על ידו (טור) ונ"ל דה"ה אינה נאסרת על בעלה ולכן כתב הרב בעל הטורים הרבה דינים אימתי חייבים מיתה או לא נפקא מיניה בזמן הזה באיזה ביאה אשה נאסרת על בעלה וע' בפנים אשה פחותה מבת שלש אין ביאתה ביאה (טור) דכל פחותה משלש שנים אין ביאתה ביאה ובתוליה חוזרין (בהגהות דיבמות) אפילו נתעברו השנים בתוליה חוזרין (דברי הרב מהירושלמי):

ב

נשים המסוללות (פי' המשחקות ומתחככות זו בזו) אסור ממעשה ארץ מצרים שהוזהרנו עליו וראוי להכותן מכת מרדות הואיל ועשו איסור ויש לאיש להקפיד על אשתו מדבר זה ומונע הנשים הידועות בכך מלהכנס לה ומלצאת היא אליהן:

א

ונשק. לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד. ובחייבי לאוין ליכא מלקות. והרמב"ן ס"ל אפי' בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן. אפי' אם אינו עושה דרך חבה ס"ל להרמב"ם מדאוריית' אסור והרמב"ן ס"ל דאסור מדרבנן עיין ב"ש:

ב

ונהנה. היינו או נהנה בקירוב בשר בה"י:

ג

מבת שלש. אם היא אנוסה לבוא עליה איש א' והיה ע"פ דין תיהרג ואל תעבור ולא מסרה נפשה מותרת לבעלה עיין ב"ש ח"מ:

ד

אסור. אבל אינה נאסרת לבעלה ולא נפסלה לכהן רמב"ם עיין ב"ח ובה"י:

א

רמב"ם ריש פכ"א מה' א"ב וכ"כ בספר המצות שלו וכ' שם דלוקה מן התורה וכ' דהכי איתא שם בספרא והאריך ה"ה שם בפ' הנזכר וכ"כ הטור

ב

שם וכפירושו בהא דאמרי' ארבעין בכתפיה וכשר סנהדרין דף כו ע"ב שהוא זה המחבק והמנשק

ג

ג"ז שם ממימרא דרב הונא יבמות דף ע"ו ע"א

א

הג"ה ונ"ל דה"ה אינה נאסרת ע"י וכן מבואר דע' הר"מ בסי' קע"ח שפירש מקנאין ע"י קטן דוקא בן ט' ואם הוא ס' בן ט' ע' סימן ו' סעי' ט' וכ' ב"ש לאו בכל הדינים כו' וכן מוכרח(א) משוגג דאומר מותר דודאי פטורה ממיתה ומ"מ אסורה לבעלה כבש"ע סי' קע"ח וכן אפילו מזידה ברצון מיראת מיתת עצמה ומכ"ש מיתת אחרים וממציאה עצמה כדי להציל שמותרת גמורה היא ואסתר יוכיח הרי לעונש קרוי' אנוסה ולבעלה נאסרה מפני שלא אנסוה על הבעילה עצמה וע' תשובת שבות יעקב ח"ב סי' י"ז ואם נאנסה להביא הבועל עליה עיין ח"מ ובסי' קע"ח:

א

או שחבק ונשק. לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד ובחייבי לאוין ליכ' מלקות והרמב"ן ס"ל אפילו בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן וכתב בתשובה אפילו אם אינו עושה דרך חיבה ס"ל לרמב"ם מדאוריי' אסור והוא ס"ל דאסור מדרבנן והיינו מ"ש הב"י בי"ד ס"ס קצ"ה לשיטות הרמב"ן והש"ך השיג עליו בחנם ועיין בסוגיא בסנהדרין תמות ואל תעמוד עמה אחורי הגדר פסק הרמב"ם רפ"ה ה' יסודי התורה אפילו בפנויה תמות ואל תעמוד עמה אחורי הגדר והיינו כתירוץ שם משום מגדר מלתא אפילו בפנויה תמות אבל יהרג ואל יעבור לא אמרי' בפנויה כמ"ש בי"ד סי' קצ"ז אף על גב בשאר דינים יהרג ואל יעבור ותמות ואל תעבור שוים כמ"ש שם ברמב"ם מ"מ בפנויה דאינו אלא מגדר מלת' ולא שייך מגדר מלתא אלא בתעמוד עמה אבל לא באונסין לכן יעבור ואל יהרג ואם היא א"א או חייבי כריתות כתב הר"ן דאיכא לאו אם יעמוד עמה אחורי גדר משום לא תקרבו לגלות ערוה ולמד זה ממקשן בשלמ' שם:

ב

ונהנה בקירוב בשר. היינו או נהנה בקירוב בשר ב"ה:

ג

דהיינו שהכניס העטרה. אבל מה שמכניס עד העטרה אינו אלא בשר ולא גיד כמ"ש בסי' ה' ולא הוי ביאה וכ"כ בדרישה אבל בט"ז כתב בסי' ה' בצד מעלה של גיד יש עטרה ויש בשר קודם שמתחיל העטרה אבל לצד התחתון של הגיד הכל עטרה כי שם מתקצרת והולך עד סמוך לראש הגיד ששם יש שביל בין שני קצוות שמגיעים שם זה אל זה וכל צד מהשביל הוא עצמו גוף עטרה והולכת וכלה עד הנקב נמצא שם הכל עטרה לכן בש"ס לא אמר אלא נשיקת אבר במקום התשמיש אבל אם מכניס מיד הוא הכנסת עטרה וכ"כ בסי' זה ואנ"ל דהא אית' בש"ס יבמות ריש דף נ"ו מכאן ואילך אינו אלא נשיקה ופטור ופי' רש"י מהכנסת עטרה ולמטה אינו אלא נשיקה ופטור ולפירושו ליכא שום דבר למטה מעטרה אלא נראה אפי' לפירושו דפי' בתחתיות הגיד הכל נקרא עטרה מ"מ אינו חייב אא"כ שהכניס עטרה שלצד מעלה הגיד, ואם מכניס פחות מעטרה של צד מעלה לא הוי ביאה מ"מ חייב מלקות בחייבי לאוין או ח"כ:

ד

והאשה נאסרת על בעלה. אפי' אם ידוע בוודאי דלא היה ביאה קודם לכן ואינה נאסרת משום עידי כיעור מ"מ בהכניס עטרה אסורה משום ביאה זו ועיין מ"ש בסי' י"א:

ה

ונ"ל דה"ה אינה נאסרת וכו'. ע"כ לאו בכל הדינים שכתב הטור לענין חיוב מיתה נאסרה לבעלה דהא הטור כתב המשמש באבר מת פטור ממיתה והיא נאסרה לבעלה כמ"ש בסי' קע"ח והא דפסק הטור המשמש עם מתה פטור וכן באבר מת ולכאורה לא משמע כן בפ' הע"י עיין תוספות שבועות דף י"ח מיושב שפיר:

ו

אשה פחותה מבת שלש. אף כאן נ"מ לענין כהן אם היא פחותה מבת ג' לא הוי ביאה ומותרת אפילו לכהן אבל אם היא יותר מג' מותרת לישראל ואסורה לכהן דפיתוי של קטנה הוי אונס כן ס"ל לרוב הפוסקים ולא כרמב"ם ואם היא אנוסה לבוא עליה איש א' והיה ע"פ הדין תהרג וא"ת ולא מסרה נפשה מותרת לבעלה ישראל כן הוא כוונת הב"ח כמ"ש בח"מ ועיין תוס' ר"פ הע"י וברמב"ם פ"ב ה"ש ובהגה"מ ס"ל בשיטה א' ועיין בי"ד סי' קנ"ז:

ז

אסור. אבל אינה נאסרת לבעלה ולא נפסלה לכהן רמב"ם:

א

הבא כו'. או כו'. הרמב"ם במל"ת שנ"ג כתב בשם ת"כ לא תקרבו לגלות ערוה אין לי אלא שלא יגלה מנין שלא יקרב ת"ל ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב אין לי אלא נדה שהוא בבל תקרב ובל תגלה מנין לכל העריות שהן בבל תקרבו ובל תגלו ת"ל לא תקרבו לגלות והיא בת"כ שלנו פ' אמור פי"ג הלכה ט"ו בחסרון קצת עד ואל אשה ושם הלכה ך"א העושות מת"ל לפי שנאמר לא תקרבו יכול יהיו חייבים כרת על הקריבה ת"ל העושות ולא הקריבות ובאבות דר"נ רפ"ב איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה ה"ה אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב יכול יחבקנה וינשקה וידבר עמה דברים בטלים ת"ל לא תקרב יכול יישן כו' ובסנהדרין כ"א ב' החשוד כו' ארבעין בכתפיה כו' ור"ל חשוד בכה"ג וז"ש חשוד כו' והרמב"ן השיג עליו וכתב דכל הנ"ל אסמכתא היא וכמ"ש בפ"ק דשבת דא"ר פדת כו' ולא פריך על רבי פדת מברייתא זו וכן ס"ל לעולא שם ואף למאי דקאמר שם ופליגי דידיה כו' ל"ק אלא משום לך לך כו' וכן ברייתא שם דפליגא אר' פדת יליף מהקישא דיחזקאל מאשת איש ור"ל דבא"א כתיב הרחק מעליה דרכיה כו' כמ"ש בפ"ק דע"ז ואלו בתורה כתיב בנדה בפרט לא תקרב כנ"ל ושם תנא דבי אליהו כו' שלא נשא פנים לתורה ר"ל לעשות סייג לתורה כמ"ש בפ"ג דברכות ואני לא אשא פנים כו' והם מדקדקים כו' ר"ל שהן נושאין פנים לתורה ואלו היה ד"ת היה אומר שעבר על ד"ת כו' ובקדושין פ"א ב' תנא כו' הכל לש"ש ול"ת שבתורה לא הותר לש"ש וביבמות נ"ו ב' מכאן ואילך אינו כו' ופטור ויליף המראה דח"ל מח"כ שם אלמא בנשיקה אפילו לאו אין בו ולדעת הרמב"ם צ"ל ואף ע"ג דבח"ל אפילו לאו אין בו מ"מ בח"כ עובר בל"ת שהרי כתוב בהן לא תקרבו משא"כ בח"ל וכ"כ המ"מ ובירושלמי דסנהדרין פ"ז ואל אשה בנדת טמאתה לא תקרב לגלות ערותה א"ר בר נון היא בל תקרב היא בל תגלה ובגמרא דיבמות נ"ה ב' וסוטה כ"ו ב' א"ל אביי פריצותא אסר רחמנא ובסנהדרין ס"ו ב' חידודים לאו כלום והרמב"ם כתב דלאו כלום הוא לענין מיתה וכן לאוסרה על בעלה וכמ"ש רש"י שם וס"ד למעטינהו מקרא שם ושם וז"ש דרך איברים ואמר חבק ונשק מההיא דאבות דר"נ ואמר ונהנה כו' מההוא דת"כ כנ"ל:

ב

והבא כו'. יבמות נ"ה ב' וסוטה כ"ו ב' משכבי אשה כו' וסנהדרין נ"ד א' אר"י ה"ז בא ללמד כו' וכריתות י"א א':

ג

כיון כו'. מתניתין כריתות מ"ב וגמרא דיבמות נ"ד נ"ה וסנהדרין נ"ה א':

ד

דהיינו כו'. יבמות נ"ו ב' כר' יוחנן דהלכתא כוותיה נגד שמואל פ"ד דערובין:

ה

וא"צ כו'. ב"מ צ"א א' מכות ד' א':

ו

והאשה נאסרת. דכל שחייבו עליה האשה נאסרת כמ"ש יבמות שם וסוטה שם משכבי אשה כתיב:

ז

אשה גדולה כו'. נדה מ"ה א' בן ט' כו':

ח

אשה כו' דכל כו'. שם מ"ד ב' בת כו' פחות מכאן כו':

ט

ובתוליה חוזרין. גמרא מ"ה א':

י

אפילו כו'. ירושלמי פ"א דכתובות א"ר אבין אקרא לאלהים עליון גומר עלי בת ג' שנים ויום אחד ונמלכים ב"ד ועברו הבתולים חוזרין ואם לאו אין הבתולים חוזרין:

יא

נשים כו'. וממעשה כו' ת"כ שם פרשה ט' הלכה ח' או כמעשה ארץ מצרים יכול לא יבנה בנינים ולא יטע נטיעות כמותן ת"ל ובחוקותיהם לא תלכו לא אמרתי אלא בחקים החקוקים להם ולאבותיהם ולאבות אבותיהם ומה היו עושין האיש נושא לאיש והאשה לאשה כו':

א

הרי זה לוקה. זה הוא דעת הרמב"ם בפ' כ"א מהא"ב וכבר ביאר המ"מ שמלקות זה אינו רק בעריות אבל לא בחייבי לאוין אבל הרמב"ן נחלק על הרמב"ם בזה ודעתו שאין חיוב מלקות רק בהעראה ממש ושאר קריבות מדרבנן ובספר זוהר הרקיע (שחיבר הרשב"ץ על תרי"ג מצות) במצות ל"ת מצוה י' הסכים עם הרמב"ן והביא ראיה מה שאמרו בגמ' בסוטה דרך אברים פריצותא היא ופריצות מי אסר רחמנא:

ב

וחשוד על העריות. כלומר שעליו אמרו בגמ' דפסול לעדות אשה כדאי' בח"מ סי' ל"ד ולקמן סי' מ"ב:

ג

והאשה נאסרת על בעלה. למאן דס"ל דעידי כעור כעידי טומאה כמו שנתבאר לעיל סי' י"א גם בפחות מזה נאסרת רק מילתא דפסיק' נקט וראיתי בב"ח שכ' דכל שהבועל אנוס ואינו חייב מיתה אעפ"י דלאו שפיר עבד דהא חייב למסור עצמו למיתה מ"מ פטור מדיני אדם (והוא דעת ר"י בפ' הבע"י בתוספות בד"ה אין אונס לערוה דף נ"ד) והואיל והוא פטור אין האשה נאסר' על ידו ולא הבנתי דבריו אם היא אנוסה ודאי מותרת לבעלה ישראל ואפשר לפרש דבריו דאם אנסוה כותי' ורצו להרגה עד שתביא את האיש עליה בידים דלדברי הרמב"ם דחייב' מיתה נאסרת על בעלה ולדברי ר"י הנ"ל דאינה חייבת מיתה אינה אסורה על בעלה ומ"מ צ"ע בדברי הרמב"ם בפ"ך מה' סנהדרין דין ב' שפסק כדברי ר"י ואח"ז כתב שבערוה חייב (וז"ל שם כל מי שעשה דבר שחייבין עליה מיתת ב"ד באונס אין ב"ד ממיתין אותו ואף על פי שהיא מצוה שיהרג ואל יעבור אף על פי שקלל השם והוא אנוס אינו נהרג שנאמר ולנערה לא תעשה דבר זו אזהרה לב"ד שלא יענשו את האנוס עכ"ל בדין ב' ואח"ז כתב בדין ג' איש שאנסוהו עד שבא על הערוה חייב מיתת ב"ד שאין קישוי אלא לדעת וכו' עכ"ל) ועיין בכ"מ מ"ש שם (שמקשה ג"כ דברי הרמב"ם הנ"ל אהדדי וז"ל איש שאנסוהו וכו' כגון שאנסוהו לתקוע עצמו בערוה וכיון שכן הרי הוא עושה מעשה וקשה לי שאעפ"י שהוא עושה מעשה כיון שהוא אנוס דין הוא שיפטר וכמ"ש רבינו בסמוך שאעפ"י שהי' מצוה שיהרג וכו' והיינו אפילו עושה מעשה בידים ואפשר לומר דבשלמ' עושה מעשה בידים הוא דבר שיכול לעשות באונס ושלא ברצונו אבל קישוי כל שאינו מרוצה בדבר א"א לו להקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולפיכך חייב והיינו דאמר רבא אין אונס לערוה וכו' עכ"ל) ולדעתי אין מחלוקת בין ר"י והרמב"ם כי הרמב"ם מיירי שלא אנסוהו לבעול בקישוי ועכ"פ אף לדברי הכ"מ הנ"ל האשה לעולם אינה חייבת מיתה באונס וא"כ לעולם אינה אסורה על בעלה אליב' דכ"ע:

א

סעיף א' בהג"ה והבא עליה בין כדרכה בין שלא כדרכה וכו' נ"ב עיין בחיבורי על אהע"ז מהדורא ד' סי' פ"א בתשובתי לאונגרין שפלפלתי שם הרבה בזה ומה שחלקתי בין ביאה ברצון לאונס ע"ש בעזה"י ודוק:

א

סעיף א' (שחבק ונשק עב"ש) מ"ש הש"כ ז"ל בסי' קצ"ה ביו"ד ובסי' קנ"ז שאין איסור מן התורה הק' בקריבות כי אם דרך חיבת ביאה. נראה פשוט שגם בשיש בזה דרך חבה הרי זה כהנישוק לבנותיו ולאחיותיו וכבש"ב ז"ל שם. ורק דרך חיבת ביאה הוא האיסור. והיינו שבדעתו אז להתקרב אליה לביאה או שבדעתו הי' כן לולי איזה מניעה שיש לפי שעה לפניו והוא מצפה אחר שעה או שתים ביום ההוא לבוא אליה. מה שאין כן כשהוא בהיסח הדע' מלבוא אליה. יהי' מאיזה טעם שיהי' אין בזה חשש איסור תורה הק' לכ"ע ומטעם זה התיר הש"כ ז"ל בסימן קפ"ד בסמוך לווסתה כל הקריבות וכל שכן אם עבר ויסתה ובדקה את עצמה ולא בדקה את עצמה בעת ווסתה ממש שמחמיר הש"כ ז"ל בזה. שעל כל זה בקריבות מתיר כיון שיש היסח הדעת ליום או יומים בהחלט מלבוא אליה. הרי זה כנישוק ידי בנותיו. ומכל מקום נראה דלגבי קריבות די כשמוחלת לו גם דלגבי עונה יש חשש כשאומרת שמוחלת לאחר שביקש ממנה כבאה"ע סי' ע"ו. כל זה לגבי מה שאמרו חז"ל ופקדת נווך כו' שנכון בנישוק וקריבות לפיוס. פשיטא דדי בזה במה שאומר לה שתמחול כי אין לך דברי רצוי ופיוס יותר מזה ועדיף משארי קריבות ונכון להחמיר על עצמו מקריבות. בסמוך ווסתה או כשלא בדקה בשעת ווסתה וכנ"ל. כן הוא על צד היותר טוב:

ב

כתבתי במק"א שיכול להיות שאסור קריבה לאשת איש ולעריות גם שלא בדרך חבת תאוה. על כל פנים מדרבנן ואין ראיה ממה שאמרו חז"ל מנשק לבנתיה ולאחוותיה כי אולי כמו שביחוד חילקו חז"ל בין בתו לשארי עריות מצד דנקרינהו לעיניה דלא ליתגרו בקרבתיה. ואין חשש תגבורת תאוה על ידי יחוד כן הוא באולי אודות נגיעת אברים. שכיון שלהרמב"ם ז"ל כל שהוא דרך חבת תאוה אסור מן התורה הק'. גם מי שאינו עושה מצד חבת תאוה מכל מקום הרי חשש התקלה קרוב שאולי כמעט יהי' לבו נוטה לתאוה ויותפס באיסור דאורייתא והרי גם בעומדו בפני רבים אין רואה מחשבתו היאך היא ויש חשש מים גנובים בנטיית מחשבתו המיוחדת רק בו ואין איש רואה מחשבתו וכמו שאסרו יחוד גם דאיסורי לאוין ודפנויה. מצד חשש התאוה. כן ראוי לאסור קריבה שכשתהי' מחשבתו נוטה לתאוה יהי' איסור דאורייתא ח"ו. ומעין מניעת יבום מחשש כוונה שלא לשם יבום. גם דניחא ליה לאינש למעבד מצוה. מכל מקום יש חשש נטיה לתאוה. מה שאין כן בבתו ודכוותה כמו שלא חששו בה ביחוד כן אין חשש בנישוק ולא שייך שום מדת חסידות לחשוש בזה. ועל פי זה הי' מקום ליישב דברי הב"י ז"ל ביו"ד סס"ו קצ"ה שתמה עליהם הש"כ ז"ל ומ"ש הב"ש ז"ל ר"ס כ' אינו ישוב מספיק כל כך כי י"ל שעל ידי שהרמב"ן ז"ל חשב שמ"ש הרמב"ם ז"ל באיסור קריבה כתב בשגיאה על ידי זה סבר שכוונתו הי' גם שלא בדרך תאוה ולפי זה אין מקום לישב ההיא לבנתיה ולאחוותיה מה שאין כן אם אנו באים לחשוש למ"ש הרמב"ם ז"ל בזה שאין זה באפשר כי אם כשנפרש כוונתו בדרך תאוה דוקא. הרי במקים סכנה למשש דפק אין צד חשש על ידי זה. ולהנ"ל יש שכוונת הב"י ז"ל שכיון כבדרך תאוה יש איסור דאוריית' להרמב"ם ז"ל יש מקום לאסור מישוש דפק גם במקום הכנה כשאינו בטוח בעצמו מנטיה לתאוה. כיון שלהרמב"ם ז"ל קריבה דרך תאוה הוא אביזרא דגלוי עריות שיהרג ולא יעבור. וגם שמשמע מהש"כ ז"ל בקנ"ז סק"י שאיסור ערוה דרבנן לא שייך בו יהרג ולא יעבור. רק יעבור ולא יהרג. מכל מקום נהי שמצד איסור דרבנן שכנ"ל אין לאסור מישוש דג"ק כשאין שם רופא אחר במקום סכנה. מכל מקום כשהרופא נוטה אצלו שלא יעצור כח לכבוש היצר מנטות לתאוה רגע פשיטא ששייך בו איסור גם במקום סכנה ואמרו חז"ל גבי שמחת בית השואבה שגם בשעת אנינות יש חשש יצר. ואולי גם בספק שקיל גם שספק פקוח נפש דוחה ודאן של כל האיסורים ושייך כן באולי גם בג' החמורות שספיקם נדחה על כל פנים מפני ודאי פקוח נפש או אולי גם מפני ספק פקוח נפש. כיון דלגבי פקוח נפש גילתה התורה הק' להדיא שספיקו כודאי. מה שאין כן בג' החמורות גם דקיימא לן שספק דאוריית' מדאוריית' לחומרא מכל מקים קיל ספק מודאי כי לספק חזיא עוד לאיצטריפי ספק ומותר וקרבן שעל ספק משונה מקרבן שעל ודאי גם בהחמורות. ועל ידי זה מסברא ספק פקוח נפש דוחה ספק ג' החמורות גם בסגנון מש"ה כאשר יקום כו' נפש כו' שמשם נלמד שגילוי עריות כשפיכת דמים שמסברא יהרג ולא יעבור משום מאי חזית כו' והרי ודאי של פקוח נפש דידיה מסברא דוחה ספק פקוח נפש דאחרים וכן היא בספק גלוי עריות ומכל מקים צע"ע. אך על כל זה לגבי איסור דרבנן שהוא לשמירה מנטיה למה שהוא איסור דאוריית' יש לומר שחז"ל חזקו תקנתם כודאי של תורה. וכעין מ"ש הש"כ ז"ל בכלל ספק ספיקא בשם האו"ה ז"ל גבי ספק דאוריית' כודאי על ידי תקנת חז"ל ע"ש גבי גבינה. ולפי זה היו מיושבים דברי הב"י ז"ל היטב. שחשש לסברת הרמב"ם ז"ל לגבי דפק מה שאין כן להרמב"ן ז"ל שאין דררא דאוריית' בקרובה גם בכוונת תאוה גם שאולי גם הוא מודה שעל כל פנים מדרבנן אסור גם שלא בכוונת תאוה בזילת בתו ודכוותה מכל מקום הרי בגלוי עריות דרבנן יעבור ולא יהרג ומותר בפקוח נפש וכעת צל"ע בכל זה ואולי גם הרמב"ן ז"ל מודה שלכוונת תאוה יש איסור דאוריית' וכדמוכח בסוף פרק בן סורר ומורה. וכמ"ש הר"ן ז"ל הביאו הב"ש ז"ל שם גם כן. ומכל מקום פליג על הרמב"ם ז"ל במנין מצוה זו מצד שהרמב"ם ז"ל קבע איסור זה על פי מש"ה לא תקרבו כו' והרמב"ן ז"ל סבירא ליה שלא תקרבו לא קאי על זה כלל. ומאי שמשמע בס"פ בן סורר ומורה שיש איסור בהנ"ל מן התורה הק'. יש לומר שהוא מצד מש"ה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. וגם הוא מודה שהיינו רק בחייבי כריתות או מיתת בית דין שזה לזנות המפורש לאיסור בחומרא יותר וגם דלגבי כהן יש זונה על ידי איסור לאוין. מכל מקום לשון פסוק הנ"ל אין לתפוס בו רק מה שגורם ממזרות ואין קידושין תופסין שעל ידי זה הוא זנות ביותר ושלא בכוונת תאוה אולי להרמב"ן ז"ל מותר גם בכל העריות. ואולי מדרבנן אסור בקצתן כנ"ל. ואולי יש מקום לומר שהרמב"ן סבירא ליה שגם בגלוי עריות מדרבנן גם כן לא שייך יעבור ולא יהרג. וניחא מה שאמרו חז"ל בס"פ בן סו"מ בשלמא כו'. ומכל מקום במישוש דפק אין לחשוש לכוונת תאוה כל שלכוונת תאוה גם כן אין איסור רק מדרבנן כי אין להחמיר בספק דרבנן על כל פנים לפקוח נפש. ואולי יש לומר שגם לסבר' שאמרו בשלמא כו' גם כן הכוונה משום מגדר מלתא הוראת שעה לבד רק שמעיקר' סבירא ליה שבפניה לא שייך כלל מגדר מלתא גם בזמן שפרוצים שם באיסור. ותירצו שגם בפניה שייך מגדר מלתא על פי תקנה להוראת שעה. להצל מפגם משפחה. או גדר פרצה כמש"א שם וכ"כ בב"ש ז"ל שם שהי' למגדר מלתא וכיון שהי' בשב ואל תעשה פשיטא שיכולים לתקן גם לעבור על מצוה דאוריית' אך כ' בספה"ק בשו"ת רבות שגם בקום ועשה יכולים להעניש מיתה למי שאין החיוב עליו בשום עונש מהתורה הק' מצד הוראת שעה למגדר וצלע"ע כעת:

ג

ואולי האיסור שלא להרהר ביום כדי שלא יבא לטומאה כו' שיש משונים זה בכלל מצוות לא תעשה. אולי אינו רק בהרהור בעריות או על כל פנים בזולת אשתו. מה שאין כן באשתו לא שייך חשש איסור בזה באולי. כי גם בנדתה מכל מקום קיימא לן שהוה ליה פת בסלו. ועל ידי זה אין חשש שיביאהו ההרהור לטומאה בלילה. כי אין התאוה שולטת רק במה שאין בידו. וכלשון חז"ל מי שיש לו אלפים דינרים דומה בעיניו כמלתא זוטרת' מה שאין כן הרהור בזולת אשתו כיון ששולח תאותו למה שאיננו שלו ואינו פת בסלו התאוה גוברת עליו ויש חשש שיבוא לידי טומאה בלילה על ידי שהמשיל על עצמו התאוה וגירה יצר אנפשו ואולי מכל מקום אין האיסור רק לגבי עריות שהוא מזימה בל יוכלו והוה ליה בלי פת בסלו לגמרי. אך על כל פנים מדת חסידות שלא להרהר ושלא להסתכל כלל גם באשתו כידוע מלשון חז"ל בדוכתי טובא. והרשב"א ז"ל כתב בהקדמת תורת הבית. התאוות וכל הנשים דיין שעתן. וקאי אנשותיו של כל אחד ואחד. ואם איסור הנ"ל רק על זולת אשתו. מיושב יותר מה שמנעו חז"ל הסתכלות בנשים ובגדיהן ולא באשתו ובגדיה. ואמרו חז"ל שבלא אשתו בלא חומה דהצלה מהרהורים. אך גם הרהור אסור גם באשתו בנדתה. מכל מקום יש לומר שעל ידי שמחה בחלקו שהיא פת בסלו אין התאוה שולטת וצלע"ע כעת היטב:

ד

שוב ראיתי בספר המצוות הק' ומשמע מדברי הרמב"ן ז"ל שם. שיש איסור קרובה מצד חצי שיעור שאסור מן התורה הק'. ולכך כל שמתהני מאיסורא אסירא. לפי זה מיושב ההיא דס"פ בן סו"מ כיון שיש איסור דאורייתא או אולי איסור רק מדרבנן ולא הוזכר מצד ולא תתורו כנ"ל. ובההיא דהוא בבגדו משמע שאין שם כוונת תאוה ומכל מקום סבירא ליה להרמב"ן ז"ל דאיכא איסורא מהתורה הק' ולפי מה שכתב הש"כ ז"ל בפשיטות שבלא כוונת תאוה מודה הרמב"ם ז"ל שאין אסור מהתורה הק'. אין ראיית הרמב"ן ז"ל משבת י"ג מכרעת כלל נגד הרמב"ם ז"ל ומכל מקום יש לומר שכוונתו רק מלשון חז"ל לא אסרו אלא כו' שמשמע דהיינו קריבה היינו גלוי עריות. והרב בעל מגילת אסתר ז"ל שם כתב לפרש לשון חז"ל שם שהכוונה למעט רק בבגדיהם שהוא רחוק מצד גלוי עריות. ומ"ש לעיל שנישוק לבנתיה ולאחוותיה הי' כעין היתר יחוד עם בתו. צריך לומר שגם דלגבי יחוד שוה אחותו עם שערי עריות ואסור. מכל מקום לגבי נישוק גם אחותו קילא ואין בה חשש כוונת תאוה. ואולי יש לומר שהנישוק הי' קודם תקנת חז"ל לאסור מדרבנן על ידי חשש כוונת תאוה. ואחר כך הדר ביה עולא ז"ל גופיה ואמר סחור סחור כו'. וכ"כ בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פ"ז בסנהדרין שעולא ז"ל הדר ביה והי' התקנה אז לאיסור באולי ומההיא דקידושין דף פ"א בת ברתיה יש לומר שבתו ובת בתו ובת בנו שוים להיתר גם לגבי יחוד ולזה לא שייך בהו חשש תאוה כלל. וצלע"ע כעת אודות יחוד בבת בת. ומ"ש לעיל אודות שלא להרהר ביום הנה משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ז דסנהדרין וכן בשארי פוסקים ז"ל שהוא שהרהור פנויה גם כן אסור והתוספת בע"א י"ז כתבו שהוא איסור דאוריית' ועל כל פנים קרובות דתאוות אין להקל וצלע"ע היטב:

ה

הפרי חדש ז"ל באו"ח תס"ג כתב שחצי שיעור בבל יראה אסור מן התורה הק' באולי. נראה שכוונתו מצד שיש אומרים שהתורה הק' אסרה בל יראה מצד דלמא אתי למיכל מניה. וכיון שבאכילה שייך חזו לאיצטרופי ממילא חצי שיעור אסור בבל יראה גם דלא שייך ביה חזי לאיצטרופי וכנ"ל במק"א ובקריבה הנ"ל דשייך חזיא לאיצטרופי שייך חצי שיעור גם להרמב"ן ז"ל ומכל מקום כתב שם בדרך ספק כי אולי אינו התחלה כלל דהאיסור וצלע"ע היטב:

א

שהכניס העטרה. עב"ש סק"ג מה שחלק על הט"ז בענין זה וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' כ"ג שהאריך בזה והגביל מקום ההעראה באשה לכל מר כדאית ליה (ובתשובת חתם סופר ח"ב סי' צ"ה הסכים עמו ע"ש עוד) ובגוף הפלוגת' בין הט"ז והב"ש האריך להביא ראיות לדעת הב"ש וע"ש עוד בסי' יו"ד:

ב

כדרך המנאפים. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' י"א שכ' דמל' רש"י ספ"ק דמכות וב"מ דף צ"א מבואר דהיינו שהוא מתנענע עליה ועוסק בדישה כו' אכן בשיטה מקובצת ב"מ שם כתב בשם הר"ר יונתן נלו' שיעמוד האיש על כריסה כו' שכיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו אי אפשר שלא גמר תאוותו עכ"ל משמע דלא כמו שכתבתי מ"מ משמעות רש"י בודאי הוא כן ועוד אמינא אפי' להר"ר יונתן היינו שראו אותם כך זמן מה ולא בלבל אותם אדם אמרי' ודאי גמר תאותו אבל אם פתאום בא איש ומצא אותם על תמונה זו ותיכף נפלה חרדה עליו וקפץ לא שייך לומר א"א שלא גמר תאוותו שאם שבודאי רצה לגמור תאוותו מ"מ נאנס ולא היה יכול לגמור ועוד נראה דכ"ז שראה אותם שוכבים זע"ז ברצון שניהם אבל אם בא פתאום ומצאום כך וקפץ מעליה מאן יימר שהיא נתרצית ואולי רצה לאנסה והיא לא נתרצית ולא הניחתו ואפי' באשת כהן אין לאוסרה שאין השכיבה בקירוב בשר ראיה אפי' להר"ר יונתן אלא כשהיא ברצון שניהם דמי מעכב על ידם לגמור תאותם אבל אם תחלת העליה לא נודע לנו באיזה אופן היה אז אמרי' אולי הוא עלה לאנסה והיא לא הניחתו ולא היה בידו לגמור תאוותו. והא דלא צעקה ומקרא מלא דבר הכתוב על דבר אשר לא צעקה שם מיירי שעדים רואים שבועל אותה בעיר והיא אינה מתחבטת נגדו כו' (עמ"ש בזה לעיל סי' ו' ס"ק י"ח) עכ"ד ע"ש:

ג

ולכן כתב הרב בעל הטורים. עי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סימן כ"ב ויובא קצת לקמן סימן ס"ח ס"ק ח'. ועיין עוד בקונ' אחרון בתשובת שער אפרים מענין זה ובספר יד המלך פ"א מהל' סוטה השיג עליו ע"ש:

א

סי' כ' ב"ש אות ה' ע"כ לאו. נ"ב ע' תשובת שער אפרים בקונטרס אחרון סי' ע"ח ובתשו' פנים מאירות ח"ג סי' כ"ב:

א

שהכניס עטרה בדרישה עשה כאן מן העטרה ב' חלקים דהיינו שיש בשר שאינו שייך להעטרה ואזיל לטעמיה דכתב בסי' ה' וכבר כתבנו שם דאין זה נכון אלא בכלל עטרה ע"ש:

ב

נ"מ באיזה ביאה אשה נאסרה על בעלה ק"ל וכללה הוא והל' כ' הטור סוף סימן זה א' באונס וא' ברצון האונס פטור ממילא הרצון חייב א"כ קשיא מה שהקשו בפ' קמא דכתובות דף ט' וכ"ת מעשה דדוד מפני מה לא אסרוהו לב"ש עליו ומשני התם אונס הוי והא לגבי דוד הוה רצון ממילא הוא (חייב) וכל חייב הוא באיסור א"א עליו לפי דברי רמ"א דחיוב ואיסור שייכי להדדי ותו קשה במ"ש הטור בסי' זה על (כאן חסר לערך דף או ב'):