עת האוכל י״ד

א

מצה נקרא לחם עוני מסתמא מוליד כך חיות דעוני בנפש. והוא כדרך שאמרו יאי עניותא לישראל והיינו בהתחלה כמ"ש טוב וגו' עול מנעוריו. ויצ"מ נקרא לידה ביחזקאל ומולדותיך ביום הולדת וגו' וכן עד"ה ע' בפע"ח. וכ"א גוי מקרב גוי כעובר במעי אמו ואז"ל שירת מצרים ל' נקיבה מה שאין כן לעתיד. היינו דאז יהיה לידת זכר שאז"ל זה בא וככרו עמו. היינו כמ"ש בפ' חלק דעל ידי תשובה נגאלין מה שאין כן יצ"מ אז"ל הללו עוע"ז כו' והוא לידת נקיבה דאז,ל נקי' באה דלית לה מגרמה כלום. וכך הוא לידת שם ישראלי בנשפ התחלתו לחם עוני לחם הוא חיות ועוני דל"ל מגרמי' רק מכל מקום יש לו חיות ברחמי שמים. ובפסח נולד יצחק שהוא עמוד התורה ואורייתא מסט' דגבורה. ובבשורת לידתו גם כן אפה מצות דכניסה לד"ת על ידי עוני כמ"ש העניים והאביונים מבקשים וגו' ובתדב"א לאותו תלמיד דאין ד"ת נמצאים אלא במי שעייף וצמא להם. וזה טעם שדרשו רז"ל שעונין עליו דברים הרבה. כי על ידי העוני מוליד בנפש עניית דברים הרבה. ונקרא עניי' לפי שספור ההגדה הוא לתשובת שאלה וגם כמשדז"ל דעני' בקול רם. וכן ספור יצ"מ כמ"ש כזיתא פסחא והלילא פקע איגרא שהי' בקול. וזכר זיתא פסחא דהוא הגורם אכילת פסח ומצה לקול הרם. כי ודאי א"א הרמת הקול אלא כאשר צעק לבו אל ה' מקירות הלב. ומצה הוא הולדת העניות בנפש שעומד ומצפה לרחמי שמים כעני בפתח. ואחר כך פסח הוא בשר שא' בחולין ע"פ כי ירחיב וגו' דמורה על עשירות והרחבת גבול. וכך נרחב בלב חיות הנפשי. וזה ענין ספור יציא"מ דרך שו"ת דוקא כי ישאלך בנך וגו' ואפילו חכם שואל לעצמו. שהשאלה הוא העוני ואחר כך ענני במרחב יה הוא הענייה דברים הרבה הנולד מתוך העוני. ובזמן הפסח שבית המקדש קיים היה נולד חיות יתר בנפש על ידי אכילת קרבן פסח עד דפקע איגרא מתוך הרמת קול בכל כחו וחיותו. ובזוהר וארא דבמצרים הדבור בגלות. פירוש שהי' טובים בלבבם רק ביציאה לפועל במעשה לא כן. וכדרך ששמעתי על אויל שפתים ילבט דפי' שאין יכול להוציא מכח לפועל כדרך שאמרו בסוטה ע"פ ועם לא יבין ילבט על העדר כח מי סוטה להוציא פעולתן. והדבור הוא גילוי מה שבלב בפירוש ע"ז תקנו סמיכת גאולה לתפלה דיש שבלבו צועק לה' ובפה א"י להוציא נקי כ"כ ובלי שום מחשבה זרה ולהיות יוצא מלב ממש וזהו גאולת מצרים וגאולתן הוא גאולת אותו כח. ועל ידי הזכרתו הוא נפעל כך בקרבו שיוכל לדבר דבורין דתפלה בכל לבו. וע"ז הוא אכילת לחם עוני כטעם תפלה לעני דעטיף כל צלותין ובקע רקיעין. כי העני מגודל חסרונו ישפוך שיחו בשפיכת נפשו כדרך ותשפוך נפשה דחנה ולא יוכל כלכל בלב עד כי ידבר בפה וירעיש בקול. ובכח אותה האכילה להוליד כח הדיבורין היוצאין מלב ועיקר החיות כפי גודל העוני והרגשת המצאון ורק לילה ראשונה חובה ואז מצות ספור יציא"מ תיכף לחזק כח הדיבור על ידי הדיבור זה עצמו דיצי"מ שבו חיזוק כח הדיבור ויציאתו לפועל ואחר כך א"צ יותר כדרך שאמרו ה' שפתי תפתח ופי יגיד וגו' כי רק בהתחלה תפתח דכל התחלת קשות ואחר כך ופי יגיד מעצמו כטעם השיבנו אליך ונשובה ממילא גם אנו. דלהתחלה צריך סייעתא גדולה. ולכך נקבע אז מצוה דאכילה שאינו בכל השנה כולה כי על ידי האכילה הוא הוספת חיות בפועל ממש בגלוי. וכאשר הוא אכילה דמצוה הרי ההוספת חיות דמצוה בקרבו. וזה שהוא בפועל ממש הוא מועיל לענין כח הדבור שהיא גם כן כח הגילוי לפועל ממש: